לפנים היו בּוילנה הרבה סופרי־סת"ם, אבל מימי המלחמה ואילך הלכו ונתמעטו.

כמעט כולם התגוררו בּחצר בית־הכנסת בּטבּורה של היהדות בּירושלים־דליטא. באשר חלון שם סופר ועל השמשיות היה מצויר בּאותיות גדולות מאירות עינים: “סופר סתם” (סת"ם כלומר: ספר תורה, תפילין, מזוזות). פּה נמכרים תפלין, ציצית, ולהלן היו הולכים וחושבים כרוכלים את כל סחורתם: טליות מכל המינים: של צמר, של משי, ציצית מכל המינים, שופרות, מזוזות ועוד.

כל סופר היה מומחה לאומנתו המיוחדת. היה האחד, שהיטיב מאד לכתוב פּרשיות מהודרות של מזוזות ותפלין, עוד אחד שהיה מפליא לגהץ את הבּתּים שעשה אותם מעור אחד, עד שהיו מבריקים ומלוטשים כמראות. כל מי שזכה לקנות “בּתּים” שלו, היה מתגאה בּזה ממש, השלישי היה “אומן־יד” לצייר בּאופן יפה ונפלא מאד את השערים לפּנקסים, טבלאות, מזרחים ועוד, שהיו מפוארים ומקושטים בּכל מיני אריות וצבאים ופּני אדם להם (משום לא תעשה לך כל פּסל). כשהיו אמנים מפורסמים רואים את מעשי מכחולו, השתוממו ובּכו על שעלה בּגורלו להיות סופר ולא אמן.

היה סופר אחד, שהיה אמן גדול בּכתיבת ספרי־תורה ויצא שמו לתהלה למרחוק, עד שר' משה מונטיפיורי בּכבודו ובּעצמו פנה אליו ובּקש ממנו, שיכתוב לו ספר־תורה קטן על קלף צבי, אבל סופר זה כבר הלך לעולמו.

ועוד סופר אחד נמצא, שהיה מומחה מכל סופרי וילנה בכתיבת ספרי־תורה, כי כתיבת ספרי־תורה הוא מהדברים היותר קשים. לפנים היו כותבים ספרי־תורה רק צדיקים גדולים, שהיו טובלים את עצמם לפני כתיבת כל שם משמות הקדושים. ספרי תורה שנכתבו בּקדושה ישנם אתנו עד היום הזה, אבל עתה הם יקרי־המציאות מאד.

סופר זה היה אדם גבה־הקומה בּעל פּנים רזים ממראה הקלף, יהודי חלש וחולני.

הוא היה ממשפּחת סופרים. אביו ואבי אביו וגם כל אחיו היו כלם סופרי “סת”ם". האומנות הזאת עברה להם בּירושה.

סופר זה היה למדן וירא־שמים ובּעל־תפלה הגון. בּשבּתות ובּימים הנוראים עבר לפני התבה בּבית מדרשו של הגר"א ז"ל. הוא היה זהיר בּטבילה בּכל בּקר והיה מתפּלל בּקביעות בּבית־הכנסת הגדול וחבר זריז בּחברת “שומרים לבּוקר”.

שם היה מתפּלל כל ימות החול בּרוב דבקות והתלהבות ועוסק בּתורה בּכל ערב וערב. כל היום היה נראה יושב בּ"יאַרמולקה" על ראשו כפוף על “יריעותיו” וכותב ספרי תורה בּקדושה וטהרה.

וכל מי שנדב אותו לבּו לכתוב ספר־תורה נאה בּוילנה ומחוץ לוילנה ומכל הסביבה, היה פּונה אליו כאל הסופר היותר גדול בּוילנה.

כך כלה הסופר את ימיו בּרוב כבוד וקדושה בּכתיבת התורה ובּלמוד התורה.

וכיון שהגיעו ימי הכבוש ותמו המתנדבים לכתיבת ספרי־תורה, פּסקה פּרנסתו ויגוע מרוב דחקות.