לזכר נשמת ש. אנ־סקי ז"ל (שלמה זנביל בר' אהרן הכהן ראַפּופּורט)

נפטר כ"ז מרחשון תרפ"א

תנצב"ה

המחבר.

כל מי שזכה לראות את חצר־בית־הכנסת בירושלים דליטא, וודאי, שהגיד לו לבוּ, כי דבר גדול וחשוב כשהוא לעצמו לפניו, פּנה מיוחדת של היהדות וחייה המקוריים. כעין “שיר השירים” של הגלות הארוכה נשמע מתוכו; זהו “גיטו הגיטות”, פרק חי מימי־הבינים שנשתייר בשלמותו, ושלא נגעה בו יד איש ונתגלגל ובא לאמצעה של המאה העשרים.

גיטו שכזו אין, כמדומה, כיום הזה כמעט לשום קהלה יהודית, ה"קלויזים" לאין מספר הערוכים זה על גב זה מאוחדים ומחובקים יחד כעין שכבות גיאו־לוגיות, הקבצנים המושיטים יד לנדבה שמעין יהירות ויחסנות שרויה עליהם ושאתה מרגיש בכל זאת כי דבר לך עם ילדי חצר־בית־הכנסת והיהודיות הרוכלות, הסוחרות בלחמניות. – כל זה עושה מין “סגנון” והוד מיוחדים, המשרים עליך הוד וקדושה וחופפים עליך בכנפי שיבת־קדומים.

היהודיות, הקבצנים ובּלאותיהם, בעלי “סגנון” אופי כמעט כזה של הקבּצנים המהוללים שב"דאם" הטולידאי ושמשוררי ספרד הרבו כל־כך לשיר עליהם, ובטוח הנך שכזה היה מראה הקבצנים גם לפני שלש מאות שנה בּזמן, שבּרחוב הזגגים היו עוד נסגרים בכל לילה שעריּ־הבּרזל אשר לגיטו, ושיבת־עולמים זו מרחפת גם על החומות, וכפי שנדמה לפעמים גם על הפולים החמים והרותחים שמכריזים עליהם בקול צרוד וספוג כל־כך מכאובים,

כל אחד מאתנו יודע את חשיבותה המקורית של חצר־בּית־הכנסת. אולם עד כה לא נסה אף אחד לצייר את כל זה בּדברים, בּציור כבר יש לנו נסיון כזה. האמן בן־ציון צוקערמאַַן זִכה אותנו בּעת האחרונה בּשורה שלמה של ציורים מחצר בית־הכנסת ורחובות הגיטו, אבל בּאופן מוצלח, כמעט משוכלל, הייתי אומר, עלתה לו רק חצר הקפּנדריה, אותו ה"ארקא" העתיקה הממושכה והמורטה עם השוכות הצנומות על גבּה המפיק בציורו רכות עדינות מין חסד שבגבורה. הציור בכּללו צמח וגדל ויהי לסמל שלם של הגלות. חצר־בית־הכנסת שלו הוא, האמת נתנה להאמר, יפה, אבל לא זוהי חצר־בית־הכנסת, משופעת היא שמש יותר מדי, והיא דרומית יותר מדאי, ומבריקה בּצבעים יותר מן המדה, עוד פחות אופיים הם הטיפוסים שלו.

אבל בּספרות לא היה לנו עד כה כל נסיון שכזה, ועכשיו מונח לפנינו בּראשונה מין תיאור של חיי חצר־בית־הכנסת ורחובות הגיטו.

החבּור כלו עושה רושם, כל אלו המעשיות על בעלי “תקון גלות”, “כותבי־שקיעות”, “מגידות”, “שואבי־מים־יראי־שמים”, הגומרים כלם בּנוסחא אחת “וכיון שבאה האַקופּאַציה והרעב, נלאה הוא או היא לשאת ומת”, נושמים ונושבים עליך בּרוח שיבת עולמים שקפאה בחצר־בית־הכנסת. קורא אתה בּספר זה ופחד יאחזך ורעדה מסמרת כאלו נגעת בּבשרך החשוף אל החומות הלחות והקרות של חצר בית־הכנסת, כאלו נגולה פּתאום לעיניך שורה שלמה וארוכה לאין קץ של לויות ומטות.

המעשיות כתובות בּסגנון כל־כך פשוט ותמימי בלתי אמנותי־מלאכותי, רשומות הם כמעט בּפנים זועפים וחותם של מנוחת “אפוס” טבוע עליהן.

אישיותו של המחבר כאלו הסתתרה לגמרה ולא השאירה אחריה כלום וגם הסגנון הוא כל כך בּלתי אישי עד שנדמה לך, כי את כל הדברים מספּרים לנו חצר־בית־הכנסת עצמה, קירותיו האלמים, הנשמות עתיקות היומין של אותה “חצר” ושל הנפשות שחיו בּה.

וכל זה עלה לו להמחבּר בּלי קושי מיוחד, בּלי כל “התגבּרות” על אישיותו הוא, לא היה לו שום צורך להדבּק בחצר־בית־הכנסת וגבּוריו, כי מאוחר ודבוק הוא בּהם מלכתחלה.

לפנינו פה לא “רומאַַנטיות” ולא “סטיליזאַַציה”, שמחבּרה היה צריך להעביר את עצמו אל הדורות הראשונים, מחבּרנו הוא כנראה בּעצמו נצוץ מנשמתו של ה"צמח דוד", של מחברי הפנקסים והסליחות העתיקות, ולפיכך עולה לו הדבר בּלי ידיעתו בּּגבורה מיוחדה. זהו קולם של כל הדורות והנשמות המדבּרות מתוך גרונו.

יושב לו אדם בּמשך ימים ושנים בּאוצר־הספרים העתיק בּחצר־בּית־הכנסת ומשקיף לו בּּעד אשנבּו לרחוב היהודים ורואה שם כל מיני בני־אדם המשוטטים הנה והנה ומרגיש הוא בּצערם ויודע הוא בּמותם, ומסתכל הוא בּמחנות נלחמים העוברים דרך הרחובות, וכל מה שהוא רואה הוא רושם לו כ"פימון" יהודי; כאותו ה"לוטופיסוץ" רושם הוא בּפשטות בּלי חכמות והתחכמות ומהרשימות האלו יצא החבור המונח עתה לפנינו, ונדמה לך שרוח העולמים של חצר־בית־הכנסת, אותו הרוח שקפא ונאלם בּחומותיו הבּלות, המציץ אלינו מעמקי העינים הכבות של הקבּצנים, הבּוקע. ועולה אלינו מקולות הקדישים והתפלות ה"מונוטוניים" והעצובים, מצא לו עתה את תקונו בּדברים פּשוטים ו"פּרימיטיביים", וכדי להתגלות לא עטה עליו מלבּושי־מודה נהדרים שלא היו הולמים לו, אלא נראה לפנינו בּלי “הסתר פנים” כמו שהוא בּכל טבעיותו הפּשוטה בכתביו של חייקיל לונסקי.

וזהו סוד חשיבותו של החיבור המונח עתה לפנינו,

ד"ר ה. ייבין.

שנות־המלחמה הצטיינו כל אחת בגזרות ובפורעניות שלה: שנת תרע"ד־תרע"ה הצטיינה בגיוסים, בגרושים ובחפירות של סוללות; שנת תרע"ו היתה שנת עמידה שאינה פוסקת בשורות ארוכות כדי לקבל בּולבוסים, גריסים וכרטיסים ו"פּתקאות" שונות" ¹ שנת חפושי־בית ו"רקביזיציות" של הון ורכוש, שנשתיירו בירושה ונתקדשו בקדושת אבות וזקנים, כמו: מנורות של שבּת, מנורות של חנוכה וכדומה, אבל שנת תרע"ז, שנת־רעב ומגפות, עלתה על כולן בנוראותיה ובבלהותיה. בשנת תרע"ד נשמעו צעקות ובכיות ממושכות, בבית וברחוב. בשעת כל גיוס וקריאה לצבא, כשגזלו אבות מאת ילדיהם הקטנים ובנים מאבותיהם הזקנים, היתה בעיר תאניה ואניה; אבל בשנת תרע"ז היה החזיון הכללי מבהיל וקורע־לב, אז לא נשמעו עוד צעקות ובּכיות, כי לא היה עוד באיש כּח לבכות; בכל חלל האויר רחפה רק אנחה חרישית ועמוקה.

בּשנת־המלחמה הראשונה היו מגיעות משדי־הקטל רק שמועות מספרות על דבר אנשים שנהרגו, והשמועות הללו נגעו רק ללבות של משפחות בודדות אבל יתר העם עשו עסקים טובים וישנו שנת־מנוחה. אולם בּשנת תרע"ז הקיף האסון את הכל, המות רחף תמיד לעיני האנשים ועל־ידי ההתאבקות הנוראה עם הרעב והמגפות מתו בני אדם כזבובים, משפחות שלמות יחד ובבת אחת. הדברים הגיעו לידי כך, עד שהיו מוכרחים לעמוד בּשורות על יד מקום ממכר “הארונות”. “העגלות” לא הספיקו לכל המתים, אז הוליכו אותם לבית־העלמין בכרכרות. את המתים העניים הובילו בעגלות־משא כמה מהם בּיחד, שום לויות לא נעשו לנפטרים, עזובים לנפשם הובאו לבית־עולמם ושם עוד הפעם עמידה בשורות ארוכות, ויש שבאו לקבורה רק לאחר כּמה ימים.

באותה השנה נסתמו צנורות המסחר; הרחובות היו ריקות ושוממות, גם האויר כולו היה ספוג פחד ורעדה, האנשים הצעירים, ואלה שלא הגיעו עדיין לשנות־זקנה, שכבו דומם חבוים במרתפים ובעליות־הגג חדשים שלמים מפני אימת החוטפים לעבודת הפרך: נתפשו אנשים לעבודת כפיה בכל הרחובות, גם בבתים ובּבּתי־המדרש לא היו בּטוחים, את החטופים הלבּישו בגדים בּלואים. ועליהם טלאים צהובים על המכנסים והשרולים, טלאים אדומים על הלב רשומים בּמספרים, ועבדום וענו אותם בּאכזריות נוראה, ומאז פסקו להיות בני־אדם ונעשו “נומרים”, הם נסחבו לשדות שוממים וליערות־חשך ושם העבידו אותם בּכל עבודות־פרך שבּעולם, במקום עבודתם סבלו רעב וקור והוכו מכות רצח, עד שרבים מהם נשארו בעלי־מומים קפואי יד ורגל וכיוצא בזה. אחרים נעשו לקויי־הריאה ורבּים מצאו שם את קברם ברעב ומצוק.

על כל מדרך כּף־רגל נגלו לעיניים חזיונות־בלהות מחרידי לב ונפש. בכל ה"קלויזים" אשר בּחצר־בּית־הכּנסת שררו אימת־מות ושממון ונשמעה גסיסת עניים, נוטים למות, ועל ידם נראו עניים אחרים בעלי פּנים ירוקות ועינים קמות בּחוריהן שישבו אלמים ולא בּקשו דבר, כּי אם את המות. בּעת ההיא כבר נפגשו ברחובות בּעלי־בּתים חשובים, אשר הרעב ויללת ילדיהם המבקשים אוכל ואין ומתעלפים ברעב, הכריחום להתגבּר על רגש הבּּושה ולפשוט יד לעזרה. ובצאתך לחוץ בּגיטה היהודית שוב נראו מחנות גדולים של ילדים קטנים עטופים סמרטוטים מכּף רגלם ועד ראשם יושבים צפופים מתרפּקים איש על אחיו ומתחננים חליפות בּקולות חלשים מתוך בּכי לכל עובר ושב: “הבו לנו פּרוסת לחם, רעבים אנחנו!” והקולות האלה דקרו את הלב כחניתות. בּין הילדים היו גם כּאלה, שלא היה בּהם כח גם לדבר, הללו רק פשטו לעוברים ושבים את ידיהם הצנומות.

על יד בתי־הנחתומים והתמחוי צבאו בּשורות ארוכות אנשים מתעלפים ברעב מתוך צפיה משך שעות שלמות לפנכת המרק של “וויקה”, שכל אוכליו תצבה בּטנם ופניהם מוריקים, ואל רבע הלטרא של הלחם החם, המלא תערובות נסרת, אגוזי־חזירים, פּטריות ושאר מיני ירקות רקובים, שצרבו בּלב ודקרו בּבּטן. ובּברחך משם אל רחובות־העיר הגדולים ואחזך שער לשמע קולות הצחוק המנול שצללו מעל כל המעקות. דמך נקפא בּקרבּך בראותך את כל הקדושה והצניעות של בּנות־ישראל מחוללות בראש־גלי בעד פת־לחם ותיבת מאַרמלאַדה. לבּך נגזר לגזרים בּהביטך גם אל נשי־ישראל העושות את שבּתן חול בּעמדן כאבלות בּימי־השבּתות לבושות־מכלול בחנויותיהן ועוסקות בּמסחר. עוד יותר נורא מזה היה המראה בּשבּתות בּשוק־הדגים: שם הסירו כבר מעליהן גם את הפּאות הנכריות ואת בּגדי היום־טוב שלהן, ומכוערות ומלוכלכות עמדו העלובות וסחרו כשעיניהן מלאות דמעות ובּלבּן געגועים אלמים למנוחת השבּת ולעונג היום־טוב.

שנת תרע"ז הצטיינה גם בּעונשים הנוראים שהוטלו בעד כל דבר קטן וגדול, בּמס־הגלגלת שלקחו בּזרוע “מחיים וממתים”; הפשיטו מעל העניים את בּגדיהם וחפשו כסף גם בּבגדיהם התחתונים, את מסי־המסחר הטילו גם על הרוכלות העניות המוכרות מיני מכלת בּסלים בּרחוב היהודים. חרדה גדולה היתה נופלת עליהן בּכל פעם בּראותן את האדון לבוש־ה"פלרינה". בּאותה שעה היו ממהרות להסתר כעכבּרים בּחורים ובּסדקים, הגערות הנוראות של האדונים הקשים הללו, היו מפּילות על הרוכלות העלובות אימת־מות ממש, גם מעשיהם הטובים והרצוים לכאורה של “הכובשים” כמו המרחצאות בּחנם־שלהם, נהפכו לרועץ על־ידי הרשעה והאכזריות המלוות אותם, בּסחבם פּתאום מעל מטותיהם לפנות בּקר גם זקנים, חלשים וילדים קטנים והובילום לבית־המרחץ. לא אחד מהם חלה מפּחד פתאום או מצנה. עוד יותר נורא מזה היה מעשה “הדזינפקציות” של הבּתים. פּתאום בּבקר היו מובילים לבית־הסהר זקנים וחלשים, נשים וילדים, שהיו מתגוללים שמה כּמה ימים בּיגון ועוני; את חנויותיהם ובּתיהם עם כל הונם ורכושם עזבו להפקר וצפויים לרחמי ד', לא אחד מת משבר־לב בבית הסהר.

בּיחוד היה נורא המחזה בּעת הראשונה בּשעה שהובילו בּזרוע לבּי מסותא אנשים ונשים יחד, מה שגרם לפּריצות הצניעות והקדושה של נשי־ישראל.

מעציב היה גם לראות כשגזזו בּבית־המרחץ את זקן הגברים ואת צמותיהן היפות של הנשים עד כי נשחת מראה פּניהם לבּלי הכיר. לא הדרו גם פני שיבה, ואם הובלת הנשים והאנשים יחד לבית־המרחץ פסקה אח"כ, אבל גזירת גזיזת השער והזקן נשארה בּתקפה ועלתה לבּני ישראל ובּנות ישראל בּדמים מרובּים של שוחד וגם בּרוב צער ויגון.

בּעת ההיא נמצא הכל תחת ידי הכובשים: הלחם, הבּשר, הדגים, החלב וכיוצא בּזה, והעיר היתה ניזונית ומתפּרנסת מן הפּרורים שהשליכו להם. הכל היה זקוק לקבּלת הכשר על־ידי “תעודות”, ואפילו לעבור מדירה לדירה ומחצר לחצר, וכל תעודה עלתה בּדמים מרובים, ונתקבּלה רק אחרי עבור שבועות וירחים. וכל הגזרות האלה חלו בּיחוד על העני; העשירים מצאו להם בּכספם דרך להפטר מהן.

בּשנת תרע"ז נעשתה וילנה לעני כעין בּית־סוהר. מותר היה ללכת בּה רק מקצה העיר ועד קצה ועד כאן – תחום־שבּת: כל הדרכים היו סגורים ומסוגרים לפניו, הכל חשבו כי כבר אפסה כל תּקוה לצאת למרחב, וכי פּה תהיה קבורתם עולמית.

הוא היה נצר מגזע גדולי אמוני־ישראל. אביו היה רב גדול, אף הוא שמש זמן רב ברבּנות, גם פּרסם ספרים בּדפוס, אבל לבּו לא הלך אחרי הרבּנות והספרים, אלא ללמד תורה לתלמידים, הוא היה חשוך־בּנים, ולכן מצא לו תענוג גדול ללמד תורה לתלמידיו אשר אהב אותם כבּנים, כח כּבּיר וקסם מיוחד היה לו לנטוע בּלב תלמידיו אהבה לתורה. גם נערים קטנים בּני ארבּע־עשרה שנה לא התרשלו להשכּים קודם עלות השחר ולבוא ללמוד תורה מפּיו. אבל הוא לא חפץ לענות את תלמידיו “צאן קדשים” יותר מדאי, כי אהבם אהבת־אב לפרי־בטנו. וכיון שהגיעו ימי־המלחמה וראה בּתלמידיו הקטנים שהם הולכים ונעשים דלים ורזים מיום ליום; אחדים נמלטו אל הערים הקטנות, כדי להציל את נפשם בּעוד מועד ואחדים מהם כבר התעלפו וגועו ברעב לעיניו והוא נשאר גלמוד ובודד, ־ לא יכול עוד נשוא את צערו הגדול ויפּול למשכב וימת.

הוא היה קטן־הקומה, בּעל זקן קצר ופּאות ארוכות מאד, כּובע של קטיפה גדול חבוש לראשו והוא לבוש קפּוטה ארוכה מאד. עליו אמרו, שהוא הלמדן היותר גדול בּוילנה. אחר־חתונתו היתה לו חנות של מיני בּרזל באחת מערי רוסיה הפּנימית, אחרי־כן עקר משם מושבו ומסחרו לוילנה. אשתו “עקרת הבית” היתה מנהלת את בית־המסחר, והוא ישב ב"קלויז" של הגאון, שם התפלל בּהתלהבות נפלאה ובּדביקות עצומה ויהגה בתורה יומם ולילה. אבל הוא לא הסתפּק עדיין בּזה. עיקר עבודתו היתה להגן על היהדות שלא תמוש חס ושלום מירושלים דליטא. ועצם היהדות נחשבו בעיניו רק חדרים טובים ושמירת השבּת. לכן יסד חברה “מזהירי־שבּת” והיה מדבּיק תמיד על כתלי חצר בּּית־הכנסת מודעות מלאות תלונות מרות על בּתי־הספר, שמוסרים בּהם את הילדים לשמד וגם על החדרים שאין מלמדים בּהם את למודי הקדש כּדבּעי, גם מודעות מזהירות את העם על שמירת השבּת ויראת שמים.

כשפרצה המלחמה וגזרו על פּתיחת החנויות בּשבּת ובּנות ישראל התחילו משחיתות דרכן, לא יכול עוד לשאת בּצערו הגדול ויחלה וימת.

החזן היה מגדולי ירושלים דליטא, גם קרוב ממשפּחתו להרבּנים הוילנאים היותר מפורסמים. הוא היה גבה־הקומה בּעל הדרת־פּנים עם עינים יפות ופּקחיות וזקן ארוך ולבן. חנות גדולה של מיני משי היתה לו, אבל את החנות הזאת נהלה אשתו, ולו היה עסק אחר לגמרי, והוא ־ לכוון את זמן הותיקין. להתפּלל עם ותיקין בּקיץ, ־ זהו אחד מן הדברים, שאינם קלים בּיותר. אולם הוא מסר את עצמו לדבר זה בּלב ונפש. לתכלית זו היה מרבּה לישון בּיום, ובּערב הלך לבית־הכנסת ולן שם כל הלילה כדי להשכים לתפלת ותיקין בּזמנה. אף כי שעת הותיקין היא שעה מוקדמת מאד, בּכל זאת לא חסר לו מנין מימיו. מי שנזדמן לו לשמוע אך פּעם את מתיקות קולו בּתפלת הותיקין שלו, שוב לא היה יכל לישון שבועות אחדים. לבּו היה מושכו לשם, תפלת־הבּקר שלו השתפכה בּחצר בית־הכנסת בּתוך הבּריאה אחוזת־השֵנה, והאויר מסביב נעשה ספוג נעימות מלנכולית, וזה עשה רושם נפלא מאד, שמשך את הלבבות.

מלבד הותיקין היה זהיר גם בּעבודות לשם הידור מצוות כמו: סוכה, תפלין ובּיחוד האתרוג; חזקה היתה לו תמיד על האתרוג היותר הדור. אבל כשבּאו ימי־המלחמה לא יכל עוד לקיים תפלת ותיקין, כי אסור היה מטעם הרשות ללכת בּשעה מוקדמת כזו בּרחובות, גם האתרוגים פּסקו מוילנה לגמרי. אז חש בּנפשו שחייו נתרוקנו מתוכנם, ונדמה לו שאף הוא עצמו מיותר בּעולמו של הקבּ"ה, ועל זה היה מצטער מאד, וממצוקת לב חלה וימת.

הרבּי היה ישיש לבן־השער, גבה הקומה ובּעל הדרת פּנים פּאָטריארכאַ־ליים. בּקיץ היה נראה לפעמים בּבּקר כשהוא מטייל בחצר בּית־הכנסת עטוף מעיל־שנה וסנדלים בּרגליו וה״ירמולקה" שלו מופשלה על ראשו, ולעין רואה נשקף כל מצחו הגבוה והצח.

בּנעוריו שמש זמן קצר לפני הגאון הצדיק ר' ישראל סלנטר ז"ל וממנו קבּל את הרעיון ליסד “חברות פּועלים” ויתמכר לזה בכל נפשו ומאודו, את חברות־הפועלים יסד בּכמה קהלות בּישראל, אבל הוא אוה לו את מושבו בּוילנה, בּראשונה היה גולה את תלמידיו מדירה לדירה, עד שעלתה בּידם לבנות להם בּחצר בּית־הכנסת בּנין לעצמם בּעל שלש דיוטות: האחת לבית־התפלה, השניה לבית־המדרש והשלישית - מעון לרבּי.

הרבּי חונן בּכח מיוחד למשוך אחריו את לב תלמידיו בעלי־המלאכה. עיפים ויגעים בּאו אליו בּכל ערב לשמוע את שעוריו “בחיי אדם”, אשר הגיד לפניהם בּניגון כל־כך נעים ובּהתלהבות כל־כך גדולה, עד כי נמשכו אחרי הלמוד כבחבלי־קסם.

מה יפה ונהדר היה לפנים החזיון בּחרף עם עלות השחר, בּשעה שכל שלשת הדיוטות היו מוארות בבת אחת וזורעות אור על חצר בּית־הכנסת, ובּכל רגע התמלטו הקולות הנעימים של תלמידיו, שהיו חוזרים על השיעור ב"חיי אדם" תיכף אחרי רבּם בּחשק נמרץ.

ככה חי הרבּי הסבא כשהוא מקבּל נחת מתלמידיו, שנהפּכו מעמי־ארץ ללומדים יודעים פּרק ב"חיי אדם", בּמשניות ואפילו בּגמרא.

כשבּאו ימי־הכּבוש, ותלמידיו התחילו הולכים ומתמעטים מיום ליום, כי לוקחו, מי למלחמה, מי לעבודת הפּרך ומי מרוב צרה ויגון לעולם האמת, לא יכול עוד הרבּי הישיש לשאת את כל זאת ונפטר מן העולם.

המגדת היתה אשה שפלת־הקומה ובּעלת פּנים רעננות ומפיקות תמיד רצון. ופּרנסות רבּות היו לה: היא החזיקה בּית־מקלט, בּשלה פּולים, עשתה שקי־ניר קטנים, והיתה מרחצת את הרצפּות בּבּתים.

אבל עיקר אומנתה היתה ה"מגידות"; בּראש השנה ויום הכּפּורים היתה שוכרת לה שלחן מיוחד לעצמה בבית־הכנסת הגדול על יד פּּּתח המבוא, משכרת שם מקומות לנשים הדיוטות ומתפּּללת אתן, ואף שעסק זה היה מכניס לה אך מעט ריוח, ויש אשר גם הפסידה בו, בּכל זאת היתה תמיד מתימרת בּדבר.

מעונה היה בּבית קטן ואפל מול תיבת האשפּה על יד בּית־המרחץ.

רהיטי בּּיתה היו: שלחן וזוג ספסלים מרוסקים, מטה בּעלת דיוטות ותנור גדול. הדיוטה הראשונה של המטה היתה שייכת לבּעלת־הבּית ויתרן לשכניה הקבּצנים המחזירים על הפּתחים, על הרצפּה ובּכל פּנה נמצאו משוגעים שונים: מי שהיה מלמד הצועק תמיד: “שקצים, בּורים, הסו!”; אלמנה המקללת יומם ולילה את אישה; עוד אחד המזמר תדיר בּחשאי בּקול עצוב מלאַנכולי ניגונים של הימים הנוראים וכיוצא בּהם.

גם בּתנור השתמשה המגדת לפּרנסותיה השונות. בכּל בּקר היתה מבשלת בּו בּולבוסים, פּולים ומיני קטניות ואת כל אלה היתה מוכרת בּרחוב־היהודים.

על גבּי התנור היתה מיבשת את שקי־הניר שלה שעסקה בּהכנתם יומם ולילה (בּטלה לא ישבה מימיה) ומכרה אותם בּחנויות הקטנות.

כל העבודות האלה נחשבו בּעיניה לקטנות; אבל עיקר פּרנסתה היתה מספּקת לה רחיצת הרצפות.

בּתור רוחצת רצפות הבּתים היתה מפורסמת בכּל רחוב היהודים. בּכל יום מימי השבוע היתה נשכרת לעבודה זו בּבית אחר והיו לה גבירות שחכו לתורן כל ימי השבוע. אל אחת היתה באה בּיום הראשון, אל השנית בּיום השני, וכן הלאה.

המגדת היתה מטבעה טובת לב; את הפּולים שלה היתה מוכרת בּמחיר היותר זול, וכך היתה נוהגת בּרחיצת הרצפות. תמיד היתה טוענת, כי לא יתננה לבּה לעשוק אנשים עניים, ובּשביל כך רבו הקופצים על סחורתה, ויש הקונים מריבים זה עם זה בשבילה.

מרוב טרדה לא היה לה מעולם פנאי לעשות סעודתה קבע ותמיד אכלה בּדרך חטיפה: חתיכת תפּוח בּפרוטה, עוגה בּשתים, כזית ריאה מבושלת עם לחם בּקשיטה, ובּזה היתה ניזונית כל היום.

קורת־רוח מיוחדת היתה לה לעשות מלאכות אחדות בּבת־אחת: בּשעת בּשול הבּולבּוסים היתה מדבּקת את שקי־הניר, בּשעת רחיצת הרצפּות היתה אוכלת, ואם לא אכלה, היתה, על־כּל־פנים מספרת מעשיות, ומעשיות היו לה הרבּה מאד. היא לא דבּרה לשון־הרע, חלילה, בּאחרים, כי אם סחה על אדות עצמה ועל בּעליה.

אביה, כך היתה מספרת, היה סנדלר “מטליא”, שלישו של “שמעון קאפס־טאַן” המפורסם.

ממלאכתו לא השתכר הרבּה. אבל אמה היתה סוחרת בּבגדים ישנים, ובּעסקה זה ראתה בּרכה מרובּה. אולם ילדיהם לא האריכו ימים אתם, ורק היא, השביעית, נשארה בּחיים, ואך בּזכות זה שאספו לביתם על־פּי עצת הרבנים יתום לגדלו.

בּת ארבּע עשרה שנה נשאה לאברך הגון ולמדן גדול. אבל הוא יצא לתרבּות רעה, ישב גלוי־ראש והיה קורא ספרים חיצונים. אז עמדה אמה ונתנה לו גט־פּטורין.

בּין כך מתה אמה. אז השיא אותה אביה ללמדן זקן אחד. אבל היא בּחלה בּו ושוב נתגרשה.

בּינתים מת גם האב; אז התחילה עובדת ומשתכרת לפּרנסתה, בשביל כך היו זקנים הרבּה קופצים עליה, כדי שתפרנס אותם. והיא נשאת בפּעם השלישית ל"פּרוש" אחד, שהיה יושב בּ"קלויז" על התורה ועל העבודה. הוא היה איש זקן, אבל טוב־לב. היא ילדה לו בּן, - כל אוצרה בּחייה.

עם הפּרוש שהתה שבע שנים. פתאום – כך היא מספּרת – יצאה מדעתה ובקשה ממנו גט. הוא התחיל מתחנן אליה בּדמעות שליש: ראי נא, בּתי, הלא כבר זקנתי ושבתי, בּין כך וכך אני הולך למות והלא ילדת לי בּן, ועל מה את רוצה בּגט?" ובּדבּרו התפרץ בבכי כילד קטן. אני – כך היתה מוסיפה לספּר בּניגון של תחינות לימים נוראים – הרבּיתי עוד לבּכות ממנו, כי היה לי לאב, ואף־על־פּי־כן נפרדתי מעליו.

היא נחמה אמנם אחר־כך על הדבר אשר עשתה, ובשביל כך היתה מביאה לו ל"מושב זקנים" עד יום מותו, בכל יום הששי, שתי חלות ללחם־משנה ורביעית יי"ש לקדוש.

בעלה הרביעי היה ישיש יפה תואר ויהודי אוהב נקיון, בּעל קול נעים ולמדן מופלג. הוא היה חזן לחברות “מעמדות” ו"עשירי קדש", גם היה מחזר בּקופּה של צדקה לטובת איזו חברה. אבל מכל פּרנסותיו אלה לא היה נותן לה אלא זהוב אחד לסעודת הערב וארבּעה זהובים לצרכי השבּת, בּכל זאת היתה שבעת רצון, לולא בּא עליה תמיד בטענות, כי נלאה לשאת את המונם ושאונם של המשוגעים גרי־בּיתה ואת הריח הרע הממלא את דירתה. ואמנם השפּיעו הדברים האלה לרעה על מצב בריאותו ויחל וימת.

בּעלה החמישי היה שמש שני. הוא לא היה אמנם כל־כך זקן, אבל קפּדן גדול. חתונתה אתו - היתה מספּרת ־ עלתה לה בּקושי גדול. בּנה כבר היה אז נער בּן שתים עשרה שנה, והוא הרבּה לבּכות ובּכיו נגע אל לבּה. אבל הנער היה רך ונוח לרצות, ותּפייסהו בדברים טובים ונתרצה.

כך היתה לה חיים לא־רעים בּכלל עד פּרוץ המלחמה. בּימי הכבוש כבר לא היו לה בּולבּוסים, פּולים ומיני קטניות לבשול. העניים והמשוגעים היו הולכים ופּוחתים, אפילו רצפּות לרחיצה לא השיגה, ואם נזדמנו לה לפּעמים, היתה המברשת נשמטת מתוך ידיה והרחיצה לא עלתה יפה. וכשהיתה מקבּלת נזיפה על זה, היתה עונה בלחש ומתוך אנחה עמוקה: “הללו אינם יודעים בּודאי, שזה ימים אחדים שלא בּא אוכל אל פי”.

כל פּרנסותיה לא הספּיקו אפילו לצרכי בּנה, ולא פּעם אחת פּרצו מלחמות בּינו ובין בּעלה על כזית לחם, אבל היא עצמה היתה שותקת תמיד. היא רעבה ושתקה.

זמן קצר היתה לה אמנם פּרנסה בּריוח. אז פרצה מגפת הטיפוס בּעיר, והיא היתה לשומרת הנשים הגוססות, היתה תופרת להן תּכריכים ועורכת להן סדר־טהרה, וכמעט שכבר שבה למצבה הטוב הראשון. הפּרוטה היתה מצויה בּכיסה וגם מלבּוש של נפטרת פּלונית ופּלונית נמצא אצלה בּמלתחתה. היא ספּקה את צרכי בּנה ובּעלה וגם לא רעבה ללחם בּעצמה.

אבל לא ארכו הימים ותתדבּק בּה מחלת הטיפוס ותּמת - בּת שתים וארבּעים שנה.

מחבּר השקיעות היה בּעל קומה נמוכה ולו זקן ארוך ולבן, שמח תמיד ומהיר־התנועה, וניגוני החסידים שגורים לו תדיר על פּיו. לפנים היה מחשובי העיר, ויהיו לו בּתים ועסקים רבים, אבל לאחר ששלח את בּניו החוצה, אף כי התחתן בּגדולי־היחש, התחילו עסקיו הולכים ומתדלדלים עד שיצא נקי מנכסיו.

בהמשך הזמן נעלמו גם בּניו, הם התפּזרו לארבּע רוחות השמים מי לאמריקה ומי לאפריקה. אבל מארץ־מרחק היו פוקדים לפרקים את אביהם בבשורות טובות ובתמיכות־כסף, וזה נתן את היכלת להזקן ולאשתו הזקנה לחיות בשלוה ונחת.

היא היתה “אשת־חיל” בביתה, והוא היה רב־פעלים בבית־המדרש. הוא התמכר כלו לעבודת הבּורא, היה קורא תהלים, לומד תורה בחברות שונות של מקרא, משנה ותלמוד, היה שומע ומקשיב למגידים שונים, וכך בּלה את ימיו בּנחת וכבוד עד בּוא המלחמה.

כשפּרצה המלחמה הגיעו למחבר־השקיעות ימים רעים מאד. מבּניו נסתם כּל חזון, גם פּסקו לשלוח לו את כּסף תמיכתם. אשתו הזקנה מתה מרוב צער ויגון, ויותר הוא לבדו בּעוני ובחסר כל. לפשוט יד לנדבות, לא נתנו עוד לבו, הן על כל פּנים היה עוד זה לא כבר בעל־בּית חשוב. לפיכך בּחר לו לעבוד כָּל עבודת פּרך ובּלבד שלא יצטרך לבּריות, היה שומר על חולים ולאחר מיתתם היה מגיד תהלים לעלית נשמתם, גם שמש בּ"קלויז" ושם בּית מלונו. אולם סוף, סוף נסתתמו גם צנורי הפּרנסות האלה, ואז התחיל מבקש נדבות, אבל לא נדבות סתם, כי בּעד כל נדבה היה מזכּה את המנדב בּפּתקאות של “שקיעה”.

לפנים התקיימה בּוילנה חברת “מזהירי־שבּת”, שהיתה מוציאה לאור בּכל ערב שבּת פּתקאות של שקיעות, שבהן הודיעה זמן הדלקת הנרות בּערבי־השבּתות, זמן תפלת מעריב למוצאי שבּת וכּדומה, ומחלקת את הפּתקאות הללו בּין מתפללי ה"קלויזים" בּחנם. לאחר שהגיעו ימי־הכבוש בּטלה החברה, אז קבל הוא על עצמו את חבור פּּתקאות “השקיעות” והפצתם בקהל. על הפּּתקאות האלה היה חותם: "ממני מגיד־התהלים למתים וכותב פּּתקאות “השקיעה”.

אבל לא רבו הקופצים גם על “השקיעות”, ופעם אחת בבקר כשנכנס הקהל להתפּלל, מצאו את מחבּר־השקיעות כשהוא מוטל מת. הוא מת ברעב.

מוכר־הספרים היה איש בּעל קומה בּינונית עם זקן קצר, עינו אחת סמויה קצת ופּניו כחושים וצנומים ונושאים עליהם חותם של זקנה מופלגת, אף כּי באמת היו ימיו רק מעט יותר משבעים שנה.

עוד בּהיותו נער בּן תשע חטפו אותו לצבא והוא זכה לעבוד חמש ועשרים שנה בּחיל ניקולי הראשון.

בּּשובו לביתו נשא אשה וירש את “חזקת” אביו להיות מו"ס בחצר בּית־הכּנסת הוילנאי,.

ה"מוסריות" היתה להם מורשה מדורי־דורות. אבותיו הזקנים ואבותיהם היו משכבר הימים מוכרי־ספרים בּחצר בּית־הכנסת הוילנאי, שם משפחת אביו היה “מו”ס" וגם כל בני־משפחתו, האח, האחות, היו מוסי"ם, אבל הם כבר מתו כלם והוא נשאר מוכר־הספרים היחידי בחצר־בית־הכּנסת.

בּחנותו נמצאו סלים אחדים מלאים ספרי רומ"ל ושני ספסלים, האחד לישיבה והשני להעמיד עליו את הסלים. את הספסלים היה מכניס בּלילה לבית “השבעה קרואים”, ואת הסלים הביא לאיזו מְזְֶָוֶה בּחצר־בּית־הכּנסת, וכל היום היה יושב לו תחת כפּת השמים על יד חנותו וסחורתו.

הוא היה מספּיק ליהודי־וילנה הגדות לחג הפּסח, קינות לתשעה־בּאב. סליחות, שופרות ותחינות לימים הנוראים, הושענות, ערבות להושענה רבּה. הדסים לחג־הסוכּות, מגלות לפּורים, ובכל ימות השנה טליתים קטנים, ציצית. מזוזות, ספרי “צאינה וראינה”, מעשיות ולפעמים גם ספר חשוב מעזבונו של מי שהוא.

בני־ביתו לא היו מרובּים: הוא ואשתו ובּן בּאמיריקה, ואף על פי כּן היה קשים לו מזונותיו מסליו כקריעת ים סוף, מפּני שהיה יהודי בּעל לב טוב ותמים. הוא לא היה יכול לעשוק איש, והכּל קנו ממנו רק “מציאות”. הוא היה קוצב לו ריוח של איזו פּרוטות ובהן היה מסתפק.

המו"ס היה גם מושלם גדול: “בעל־קורא” ו"בעל־תקיעה", בּכל ימי־השבּּתות היה מתקשט בּצילינדר שלו הישן והבּלוי ובקאַפּּוטתו הארוכה ומתהלך לו בּנעימות ממעונו, שנמצא בּחצר בּית־הכּנסת, לבּּית־הכנסת הגדול,

שם היה לו מקום קבוע, חזקה מכמה שנים, שכבר זכה בּו בלי שום שכר, בּשעת המנחה היה קורא בּתורה ואחר המנחה היה מגיד תּהלים בבית “השבעה קרואים” במשך כּמה שנים ומסלסל בּקולו הצרוד מתוך הרחבת הדעת את הפרק “למנצח בּנגינות”. בּפורים היה קורא שם את “מגלת אסתר”, בּראש השנה היה תוקע בּשופר ובכל ימות השנה סחר לו בּחצר־בּית־הכנסת, וכך חי שבע־ענג ונחת עד בּוא ימי־הכבּוש.

וכיון שהגיעו ימי־הכּבוש ולספרים לא היו עוד קונים, היה יושב לו על סליו כּשהוא רעב ומתאנח מרה: האשקיט רעבוני בּספרי ובּסלי? כך הלך ונמשך הדבר עד שהתחיל גוסס, וכך ישב כשהוא גוסס על יד סליו עד שפרחה נשמתו.

בחצר־בית־הכנסת

הסרסר היה שפל־הקומה בעל זקן קצר וצהוב, מכנסיו תחובים לו במגפיו, שערותיו פּרועות וכבעו יחד עם המצחיה נמצאו תמיד שלא במקומם.

מטופל גדול אמנם לא היה, רק הוא ואשתו ובּנו היחיד, ובּכל זאת היה תמיד טרוד ומבוהל.

תמיד היו לו עסקים רבּים: בּית־תה ובו גם תמחוי, אכסניה ו"בירז’ה". את עיקר פּרנסתו מצא בזו האחרונה: בּהבירז’ה למלמדים, למורים ולחתנים. הוא היה הסרסר והשדכן של מיני הסחורות הללו בּשביל הישוב.

בּביתו הקטן והאפל שררה תמיד המולה, שם רבּו כל מיני עניים ובּטלני חצר בּּית־הכנסת, מלמדים לכל סוגיהם: ממלמדי־דרדקי עד מלמדי־פּוסקים, מורים לכל שבע החכמות וחתנים מכל המינים: צעירים, רַוָקִים שנזדקנו, אברכים שנתאלמנו וכדומה.

מטבעו היה אדם בּעל לב טוב וכמוהו גם זוגתו. היא היתה אמנם מעמדת לפעמים פּנים כועסות, אבל תיכף ומיד התחרטה ונתפּייסה.

הוא היה זריז גם בּמצות “הכנסת אורחים,” מי שלא מצא לו מקום בירושלים דליטא, היה בּא אליו.

בּביתו היו שוהים בּחורים עניים כמה וכמה חדשים, אוכלים ושותים אצלו עד בוא “הזמן” בּתנאי, שאם יזדמן להם “מעמד” ינכו לו את שכרו מדמי “הקדימה”.

עפ"י רוב היו אלו “אקסטרנים” שעסקו בּמלמדות “זמן” אחד ואספו איזה סך כסף כּדי שיוכלו בּזמן השני ללמוד בּעצמם ו"חוזר חלילה", בּעלי הכשרונות שבּהם הגיעו אמנם בּאופן כזה בּחסדו של הסרסר לידי השכלה, והנחשלים היו מתגוללים אצלו עד שהלבּינו שערותיהם.

ומצוה מיוחדת היתה לו, שדקדק בּה תדיר: להכין בּכל חג האסיף סוכה לכל דיירי חצר בּּית־הכנסת.

כך חי לו הסרסור עד בּוא המלחמה. הוא כבר קבּץ על יד סכום כסף מסוים, חבּש מגבּעת לראשו והוריד את שרולי מכנסיו מעל למגפיו.

כשבּאו ימי־הכבוש ובני הבּירז’ה שלו נעלמו, מי למלחמה, מי לעבודת־פרך וגם מן הכפרים לא בּא איש, ווילנה היתה סגורה ומסוגרת. - נתדלדלו עסקיו וביניהם גם הבּירז’ה שלו בחצר בּית־הכנסת.

המשכיל היה נצר מגזע משפּחה מיוחשת של משכילים אורטודוקסים, שהעמידה כמה אנשים גדולים בּישראל. גם הוא עצמו היה איש אינטליגנטי יודע שפות אחדות. זקנו היה עשוי בּּמספרים, ובכל זאת נחשב על האורטודוקסים הקנאים. הוא פּרסם בּדפוס ספר, ודוקא בּלשון הרוסית, שהגין בו על החנוך האורטודוקסי, ונפרד מעל הציונים בגלל שהם חפשים בענייני־הדת.

בתחלה היה עורך פּנקסאות של חשבּון אצל אחרים, ואחר חתונתו פּתח לו בּית־מסחר לעצמו ויעשר. כיון שפּרצה המלחמה התחילו עסקיו הולכים ודלים, ובימי־הכבוש תמו לגמרי. מאז התפרנס מן המוכן ונאנח על כל פּרוטה ופרוטה שהוציא.

בּאו אנשים והציעו לפניו מסחרים של ספּקולאַציה מכניסי רווחים גדולים (עסקים אחרים לא היו אז). זמן רב נמשכה אצלו מלחמה פּנימית: מצד אחד - רווחים גדולים, ומצד שני - תהום של דחקות ועוני, אבל המשכיל שבּו לא נתן לו מנוח: היתכן? האנכי אהיה למפקיע־שער ואעשוק את העניים?

והיה יושב לו בּביבּליותיקה של “שטראשון” ומחבּר פירוש על התהלים. ובּבית ישב ואכל מן “המזומנים” שלו וממטיר אש וגפרית על מפקיעי־השערים, “אם הם לוקחים מאת האכר יותר מן המחיר אפילו בּעד קופסת גפרורים, אז יעלה האכר בּשביל כּך על פרוסת־הלחם עשרת מונים, וכל אלה עניי הצאן יגועו ברעב”, כך היה טוען תדיר.

בּינתים היו המזומנים הולכים ופּוחתים מכיסו, ועל זה היה מרבּה להצטער ומרוב מצוקת־לב נפח נפשו וימת.

המלומד היה ממשפּּחה גדולה בּישראל. הוא היה גבה הקומה וזקוף, פּניו מפיקים רצינות, ועם זה טוב־לב ופקחות יתרה.

הוא היה מפורסם בּכל עולם־המדע והחליף מכתבים עם כל גדולי החכמים, אבל בּעירו לא היה איש יודע אותו, כי היה יושב אהל, איש־הספר.

הוא התחיל מפרסם מאמרים בּדפוס עוד בּראשית ימי נעוריו. אחר חתונתו נעשה סוחר, ובּנסעו לרגלי מסחרו לפּטרבּורג ולרומי היה מבלה שם עתותיו בּהבּיבּליותיקאות ובּאוצרות הספרים הגדולים. אז התחיל מחבּר חבּורים, ובכל שנה היה מזכה את עולם־המדע בּספר חדש, שעשה רושם גדול.

לא ארכו הימים והוא התחיל לבנות בּית־חומה, אבל גם אז לא הסיח את דעתו מספריו. הוא קוה, כי כשימצא את פּרנסתו על־ידי בּית־החומה שלו, אז יוכל לשבּת בּשלוה ולכתוב את ספריו. הוא נוטע לו על־יד בּיתו גן־עצים קטן. וכל זה כדי שיוכל גם בּימי הקיץ החמים לחסות בצלם ולעסוק בּחבּוריו.

ובּיום ובלילה, מתוך אכילה ומתוך שנה, - היו תלי־תלים של ספרים סובבים אותו. הוא לא בּקר שום איש ולא נסע לשום מקום, אלא ישב בּביתו ועיין בּספריו, כותב ומעיין.

עסקן צבּורי היה, ועיקר עסקנותו היתה בּביבליותיקה, כל טיולו היה תמיד מבית־העקד אל בּית הספרים בּלי ספריו היה ממש כדג בּלי מים,

כיון שהגיעו ימי־הכּבוש ובית־החומה שלו לא הוסיף עוד להספּיק לו את פּרנסתו, כי נלקח בּתור קסרקטין לחיילות הגרמנים, וגם את ספריו לא היה יכול לכתוב, חלה מרוב צער.

ובשעה ששכב על ערש דוי ולא היה עוד הדבּר בּפיו, לא חדל מהזכיר את ספריו. את ספרי בית־העקד הקטן שלו הוריש לבית־העקר הגדול. אלה היו דבריו האחרונים ובהם יצאה נשמתו.

מיסד־החברות היה אדם בּעל־קומה, לבוש “פלרינה”, תמיד מזוין בּ"פּנסנה" קצר־זקן וארך־שפם ומנהל עסקים חשובים.

הוא היה מגדולי היחש, קרוב לאחד מגדולי הרבּיים, גם מגזע עשירים ורמי־המעלה. אבות־אבותיו היו חוכרי בּתי־הדואר בכמה ערים ועיירות, וזכו להוליך בּמרכבותיהם את הקיסר אלכסנדר השני בּכבודו ובעצמו, גם בּנו בּתי־מדרש, נדבו נדבות הגונות וכמה חברות כלכלו בּעצמם על חשבּונם.

גם לב טוב היה לו, למיסד החברות. הוא לא יכל לשבּת בּמנוחה בּבית־מסחרו ולראות בּענות החולים העניים, ועמד ויסד חברה לתמוך ולשמור את החולים ולעזור לבני ביתם העיפים והנופלים תחת סבל ענים ויאושם.

הוא נלאה לשמוע. איך בּעלי־המלאכה הפעוטים מפּילים תחנונים בּעד הלואה קטנה, ואין איש פּונה אליהם בּצר, והלך ויסד “באַנק” לאומנים.

הוא לא יכול לראות איך בּני־העניים לומדים תורה מפּי מלמדים “עמי הארצות” ונשארים בּורים ללא תורה וללא חכמה. אז עמד ויסד חברה ללמד את ילדי ישראל תורה וחכמה.

וכך היה האיש מיסר לו כמעט יום יום חברות מחברות שונות ומרעיש על הגבירים שלא יחשכו את כספּם מתמוך בחברותיו.

הוא לא היה מיסד חברות, כדי ליטול בּהן לעצמו את עטרת הגבּאות. לא, יסוד החברות נעשה לתוכן חייו והחברות עצמן היו יקרות לו יותר מחייו. כשראה לסוף בּזוגתו, שהיא מתנגדת לזה שהוא מבלה בחברותיו יומם ולילה ונטרד על ידן מעסקיו, עמד ונתן לה גט־פּטורין.

וכשהתבּונן אחר־כך, שגם עסקיו מפריעים אותו מעבודתו בּחברותיו, הפקיר את כל עסקיו ויתמכר כלו לעבודתו בּקדש.

וכך חי האיש, היה מיסד חברות על חברות ושבע מהן נחת. כשהתחוללה המלחמה ובּאו ימי־הכבּוש והצרות הלכו ונתרבו והחברות הלכו ונתמעטו, חלה מרוב צערו.

בּימי חליו לא נתנו לבו הטוב לֶהֶנות מחתיכת בּשר באמרו: איך אוכל בּשר, בּה בּשעה שלעניים יחסר לחם?

ולפני מותו הוריש בצוואתו לחברותיו כמה אלפים מארקים שקבץ על־יד פרוטה לפרוטה בכל ימי חייו.

החזן היה גבה־הקומה וזקוף, בּעל זקן לבן ונאה, ופּנים רעננות ומפיקות עליצות, אבל עוד יותר ערב היה קולו הרענן.

בּימי שחרותו היה עגלון בּריא וחזק ורגיל בעבודה קשה ומפרכת, כשנסתמא התחיל מבקש נדבות. אבל הוא לא היה מבקש נדבות מתוך בּושה והכנעה כיתר העניים המצניעים לשאול והמתרשלים על פּי רוב בּמלאכתם. הוא, להפך, היה פּושט יד בּמין גאוה ומבקש בּקול רם והיה זריז מאד בּאומנתו, גם בּלויה אחת בּחצר בּּית־הכנסת לא נפקד מקומו, ואף יומא דפּגרא אחד לא שכח והיה מאסף כסף רב, עד שהיו מרננים אחריו כי יש לו “ממון קורח”.

סומא זה היה גם בּּעל־זכרון והשגה נפלאה. הוא היה מכיר בּבני־אדם מפּעם הראשונה ואילך על פי קולם, וכל התפלות היו שגורות לו על פּיו. נהירים היו לו גם כל רחובות וילנה ושביליה ואף כי חצר בּּית־הכנסת. שהיה בּקי בכל פּנותיה וזויותיה. הוא היה הולך בּכל העיר בּמהירות כשהוא ממשש לפניו בּמטהו הנאה עד שהיה מורה דרך גם לזוגתו העורת, כאלו היה פּקח.

עם קבּלת־השבּּת היה מתקשט בּכובעו ובּמעילו החדשים, היה מסרק את זקנו הנאה, עד שקרן עור פניו בּלכתו לבּית־הכנסת, ובּכל יום השבּת בּשחרית ובמנחה היה נשמע קולו הערב של החזן העור כשהוא מוציא מפּיו את המלות המרגליות בּנעימות כל כך גדולה, עד שהיו אומרים עליו, שהוא מחיה נפשות.

הוא אהב כל־כך לעבור לפני התּיבה, עד שכדאי היה לו לישב ולחכות עד כּלות “מנינים” אחדים את תפילתם בּשביל לזכות לסוף בּ"עמוד", וכשהיו לצים בּאים ומתגרים בּו וחוסמים לפניו את הדרך אל העמוד, מיד היה בּא עליהם בטענותיו שהוא “חיוב”.

כך היה החזן העור חי בּמנוחה ונחת. בּימי השבּּתות היה מתפּלל ומקבּל נחת מרובּה מתפלתו, ונעשה מפורסם על ידה, ותיכף בּמוצאי־השבּּת אחרי ההבדלה היה מזדרז לבוא ולעמוד על דוכנו בּקרן סימטת “גיטקע־טויבּע” ורחוב האשכנזים כשהוא מצעק בּלי־הפסק בקולו המונטוני והמצלצל, “תנו נדבה לסגי־נהור!” קולותיו היו דוקרים ממש את הלבבות.

ומכיון שהגיעו ימי־הכבוש והעניים נתפשו למלכות ונשתלחו לעולם האמת, התחיל אף הסומא מתירא להראות בּחוץ והיה יושב יחד עם חבריו הקבּצנים בּבּית המדרש ורעב ללחם, וברעב מת.

בּעל־התקיעה היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם עם פּנים פאַטריאַרכאַליים ויפים מאד, וזקנו היה יורד ומגיע כמעט עד לאבנטו.

הוא החזיק חנות קטנה בּקצה העיר, ובכל זה היה נראה לעתים תכופות בּחצר בּית־הכנסת. הוא נחשב כמעט לחצי “כּלי־קודש”, כי היה זה עשרות שנים בּעל־תקיעה בבּּית־הכנסת הוילנאי הגדול.

התקיעות שלו היו יפות ונפלאות מאד, כשהיה מתעטף בּטליתו ומפשיל את עטרת הכסף שלו על ראשו ופּניו, ומתחת לטליתו היה משמיע בּקולו האדיר בּרכת “לשמוע בּקול שופר”, היתה נופלת אימה על כל הקהל הגדול, התקיעות שלו היו הולכות ונמשכות כמו צלילי כנור נעים, תרועותיו היו מרחפות, מתפשטות ומתפוררות בכל בּית־הכנסת, וכל אויר היכל ד' היה מתמלא סלסולים וסילודים.

אבל חבּה יתירה היתה נודעת לו מרבּים בּכל “שמחת תורה”. יפה ונפלאה בּמינה היתה לפנים חגיגת “שמחת התורה” בּוילנה, עד כי יצאה לה שם למרחוק. עוד בּערב החג היו נערים וזקנים, בּחורים ובּתולות. וגם נשים זקנות מתאספות יחד בעזרת האנשים ו"הותרה הרצועה". היו עומדים על השלחנות ועל הספסלים; – הנערים היו מטפסים ועולים גם על הכתלים והעמודים גם על מנורת־הנחושת הענקית בּת מאות הפודים. כל פּנה היתה מלאה עד אפס מקום. תינוקות של בּית־רבּן היו מטפסים בּכל מקום מזוינים בּדגליהם שמנורות־נחושת או חמר ונר דולק בראשם; המנורות הגדולות המקושטות בּצבאים ואריות היו מודלקות בּבת אחת וממלאות את כל ההיכל אור יקרות והיו מתכונים לסבב אותן לכל רוח, עד שהיה נראה הדבר כאילו גורי־האריות רודפים אחרי עפרי־הצבאים.

לבסוף היו מתחילים בּהקפות. ראשונה נתכבּדו כל רבּני־וילנה. והיו הללו הולכים עם מצנפות־השער בּראשיהם והשכינה היתה שורה על פּניהם ועל זקניהם הלבנים ועל ספרי־התורה שבּידיהם, אחריהם פּרנסי־וילנה ונכבּדיה הישישים בּעלי הזקנים הלבנים מקושטים בּ"צילינדרים" שלהם וכולם בּספרי־תורה בידיהם. החזן היה מתהלך בראש ובעל־התקיעה עובר על פניו, כשהוא הולך ומפנה דרך לשליח־הצבּור ובידו דגל גבוה מגיע עד הספּון מעוטף ומקושט בּכל מיני פרוכיות מרובות־הגונים ובראש הדגל נר גדול דולק.

בּעל־התקיעה היה מעביר בּקולו האדיר גם את החזן והיה הולך, הולך ומפזז ומרקד רקודים משונים בּמין גבורה וזריזות כל־כך נפלאה, המיוחדות רק לשמחה של מצוה.

עוד הגדילה השמחה בּשעה שהעם היה מתחיל מנופף את החזן ואת בּעל־התקיעה בּרמה, והמשוררים היו מלוים את “התנופות” הללו בּכל מיני ניגונים עליזים וזמירות של חסידים, עד שהיו מקיימים בּעצמם ממש: “ששון ושמחה ישיגום”.

ומכיון שהגיעה המלחמה שבּתו כל השמחות “ושמחת התורה” גם היא בּכללן, גם שופרו של בּעל־התקיעה היה מסתתם “מעשה שטן” מחולשת התוקע פּעם אחת ושתים עד שמוכרחים היו להזמין לו סגן. מני אז חלשה דעתו עליו, התחיל יורד וירד עד שנעשה עובר־בּטל ומת.

בּעל־המשמרות היה שפל־הקומה, בּעל זקן קצר שואף ומעשן פּּפּּירוסות, ומקפּּיד על בגדיו שיהיו תמיד נקיים.

אחר חתונתו היה מלמד, אבל כשהצליחה ה"אשת־חיל" שלו בּעסקיה, התפטר מהמלמדות והתחיל סוחר בּשטרי־גורל של חו"ל ויהי “לקולקטור”.

אבל עיקר עבודתו היתה ישיבת “משמורים”. לפנים היו בּוילנה חברות שלמות של יושבי “משמרות”, ועכשיו נשאר הוא האחרון שבּהם, הוא היה ישן כל היום דיו ועם חצות הלילה כשהיה ה"קלויז" הישן מתרוקן מ"הפרושים" ודומיה שררה בּכל החצר, היה בּעל המשמרות מתחיל בּתלמוד בניגון העצוב והנעים של הגמרא, וכך היה יושב ולומד כּל הלילה.

בּנים לא היו לו, רק בּנות שהשיאן לתלמידי־חכמים; היו חתניו גם הם יושבים ולומדים בּ"קלויז" הישן ונשיהם היו מפרנסות אותם אשה, אשה מעסקיה.

ובכל חנוכה ופּּורים היו נוהגים לערוך בּביתו של בעל המשמרות – בּזכות חתניו לומדי ה"קלויז הישן" וגם בּזכותו הוא עצמו, שנחשב שם גם כן לאחד מאנ"ש – סעודה “כיד המלך” עם משקאות ואוזות לעשרות הפּרושים הלומדים בּ"קלויז הישן" ובּיתר “הקלויזים” שבּוילנה.

יפה עד להפליא היה החזיון כשהיו מתאספים יחד למסבה אחת כל בעלי־התריסין שבּירושלים דליטא. מראש היו מתחילים בּחידושי תורה ודרוש, אחר כן היו עוברים לניגוני החזנים ושירי־הבּדחנים. בּיחוד היתה יפה הבּקרת שהיו מבקרים האחד את השני בּחרוזים ומלחמת־המלים ושמות הנרדפים.

בּאחרונה בּאו הריקודים המופלאים, שהיו הולכים ונמשכים עד שבּאו ואמרו להם: רבּותינו, כבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

כך בּלה בּעל־המשמרות את ימיו שבע־נחת ועונג, בּיום היה קולקטור־נסוך חלומות, ובּלילה היה יושב משמרות.

הוא היה איש גבוה וחסון כאלון, בּעל פּנים פּאַטריאַרכאַליים טיפּוסיים עם עיניים יפות ונפלאות, וזקן לבן וארוך.

עוד בּמלאת לו חמש־עשרה שנה כבר היה למלמד, ובהיותו בּן שש־עשרה נשא לו אשה. אשתו היתה אופה לחם למכירה, והוא “חרש ודש” עם תלמידיו הבּורים בּ"ישובים שונים".

בּיום היה מלמד אותם גמרא, ומן הערב היה מתבּודד לעצמו ומשים לילות כימים על התורה ועל העבודה. בּכל ערב שבּת, אפילו בימי החרף, בּימי קור חזק, היה משבּר את הקרח וטובל בּנהר.

לכל יום־טוב היה שב לפקוד את נוהו ואתו איזה סך רובּלים חמשה־עשר בּערך, ומתנה - מעט מכלת: פוּד קטניות, קצת גריסים, חריצי־גבינה אחרים וכדומה.

בּמשך הזמן, כשנתפרסם ללמדן גדול הבּקי בּתנ"ך ולמליץ נפלא בּלשון הקדש, החותם גם על “המגיד” ועל כל אלה עוד: מומחה בּכתיבה תמה ויפה של “אדריסאות” גרמניות ורוסיות, כבר התחיל מקבּל בשכרו שלשים רובל ל"זמן" ובני־הכפרים היו קופצים ומריבים עליו.

פּתאום מתה עליו אשתו מיתה חטופה ותעזבהו לאנחות עם יתומיה הקטנים. אבל הוא מהר להתנחם וישא לו אשה אחרת.

גם אשתו השניה עשתה כל עבודה קשה: תפרה, הטליאה, מרטה נוצות, חלבה פּרות, הניקה בּנים זרים עד שחשכה לה רובּלים אחדים, אז קנו להם בּית וישכירוה גם לשכנים. אולם השמחה לא היתה עוד בּמעונם. תכפו המחלקות והתגרות בין שתי כתות הבּנים משלה ומשל אשתו הראשונה. גרמו לכך כל מיני הסתות ורכילות מצד “דודות” שונות קרובות ורחוקות.

בּניו מאשתו הראשונה נתפזרו וגלו זה לכאן וזה לכאן, ובּני אשתו השניה היו תמיד חולים, שלא היו יורדים מימיהם מעל מטתם. כל אלה הכבידו עליו את חייו. כמשא לעיפה.

נוסף על כל זאת קבּל פתאום בשורה רעה. כי בּנו הבּכור אשר אהב אותו כל־כך, נהרג כחדש ימים אחר חתונתו תחת המפּולת, מרוב צער נשרו לו כל שניו מפּיו.

בּמלמד חסר־שנים לא מצא עוד איש חפץ, אז התחיל הוא וכל בּני בּיתו יחד סובלים מחסור ועוני, אולם הוא נשא את יסוריו בּאהבה כעין ענש מן השמים, ולכפּּרת־פּשע קבּל עליו תקון־גלות.

בּבלותו כל ימיו בּ"הישובים", הנוחים, ידע עד כמה נצרכים שם לפעמים למזוזה, לסדור־תפלה ולציצית. הלך ולוה בתור גמילות־חסד זוזים אחדים וקנה בּהם מעט מעט מכל הסחורות הללו והתחיל עובר מישוב לישוב ומזכה את בּני־הכפרים במצוות. כך היה נע ונד לילה ויום.

הדרך - כך היה רגיל לאמר תמיד - מעמידה את ההלך בּסכּנות מרובּות. היא מפרכת את האדם, מדכאת בּו את גאותו ותאותו.

לא פעם אחת שסו בּּו ה"פּּריצים" כלבים רעים, ועוד מעט וקרעו אותו לגזרים. לא פּעם תעה בּדרך ולן יחידי בּיערות־חושך שרוי בּפּחד ורעב ללחם. יום אחד אירע לו מאורע זה: “גוים” שכורים התנפּלו עליו בּדרכו ויאסרוהו בעבותות לעגלתם ויכריחוהו להתחרות עם סוסם בּמרוץ; ופעם שניה התחילו “שקצים” משליכים בּו אבנים ושחתו את עינו האחת.

אבל הוא לא שם לבּו לכל אלה, וכל השנה קיים “תקון־גלות”. היה נודד על פני שדות עזובים ובּיערות שוממים ומגיד תהלים מתוך בּכיות מרובות. רק לחג הפּסח היה שב אל ביתו, וליום־הכפּורים עלה רגל לרבּו.

כך עברו עליו שנים אחדות בּתקון־גלות, עד שחלש והזקין, אז יעצוהו מיודעיו להתישב ב"קלויז" על התורה ועל העבודה ובשכר זה יפרנסוהו. עם זה הציעו לפניו משרות הגונות, אבל הוא לא חפץ בּכל אלה והתחיל חוזר על הפתחים. היה לן בּ"קלויז" וישן על הספסל הקשה כשלבנה מונחת למראשותיו. בּכלל היה ממעיט כמה שאפשר בּשנה והיה מבלה את הלילות בּוידוים ותפלות. בּראשונה קיים מנהג “תקון חצות” מתוך דמעות שליש; אחר־כך היה מגיד תהלים בּבּכיות עצומות, ולבּסוף היה מתחיל בשעורים שונים של משניות, זהר, גמרא, מדרש, שנ"ע וספרי מוסר.

הוא גם הזהיר את עצמו מאכילת בּשר, ואפילו ממרק של בּשר כמה שנים ורק בּפרוסת לחם שרויה במים השקיט רעבונו.

כשהגיע לשבעים שנה פּרסם בּדפוס איזה חיבור קטן, להיות לו להוצאות הדרך לארץ־ישראל, בּהפּרדו מעל משפחתו לפני נסיעתו, התחיל מבקש מאשתו וּבניו מחילה וסליחה בּקול שנפסק לרגעים מתוך דמעות ויאמר אליהם:

– ידעתי גם ידעתי, כּי הרבּיתי למרר את חייכם, בּחזירתי על הפּתחים השאתי עליכם חרפּּה והייתם מתביישים לבוא בין אנשים. גם כשהציעו לפניכם שידוכים הגונים הייתי לכם לאבן־נגף. לא פּּעם נפגשנו יחד פה ושם והלבנתי את פּניכם. את כל זאת ידעתי, אבל יודע אנכי שכל הענוים היו לי, ואפשר גם לכם, לעונש מכפּּר עון.

כל ימי חיי חלמתי לבוא אל הארץ הקדושה, אבל כדי שלא תקיא ארץ הקודש מתוכה, צריך האדם להתרומם ולהעשות קדוש בּעצמו.

ועוד מעשיה יש לי לספר לכם ־ הוסיף בּקול נמוך ועצוב - ידוע תדעו, בּני היקרים והחביבים, שמוצאנו מגזע גדולי צדיקים ועשירים מופלגים; אבל אחד מאבות אבותינו נכשל בּּעון גדול: הוא היה פּרנס־חודש בעיר לא קטנה, ששם שמש בּרבּנות צדיק גדול אחר, ואבינו העליב אותו. אז קלל אותו הצדיק. שכּל בּניו ובני בניו יהיו לומדים יראים ושלמים, אבל גם עניים מדוכאים, כדי שלא יוסיפו עוד להתגאות בּיחוס אבותם.

גם אבי ז"ל - המשיך את דבריו בּקול עצב - קבּל עליו עונש כזה. אף הוא היה למדן וצדיק גדול, היה יושב כל היום מעוטף בּטלית ומוכתר בּתפלין

על התורה ועל העבודה ונזהר מדברי חול, ובשבּת היה שותק לגמרי וכל דבּוריו היה בּרמז.

כּּל ימי חייו היה אחד מבּעלי הבּתים הנכבּדים, ואף־על־פי־כן היה כשנתים לפני מותו מחזר על הפּּתחים בּעירו לן ב"קלויז" ושם גופא כשטליתו עליו ותפליו בּראשו יצתה נשמתו בּטהרה בּהגיעו לפרק ע"ה בּתהלים.

גם אנכי, בני היקרים, זה לי חדשים אחדים אני מגיד את פרק השבעים בתהלים כלומר, שכבר מלאו לי “ימי שנותינו בהם שבעים שנה”, ומסתמא כבר הגיעה לי העת ללכת לבית עולמי.

וכך כלה בּעל תקון־הגלות עצוב ועגום לצוות את בניו ולהפרד מעל משפחתו ויחבק וינשק לכלם ויצא רגלי לארץ ישראל.

כעבור חדשים אחדים נתקבל ממנו מכתב מארץ ישראל. שם - כך הוא כותב עברית בּמליצות נלהבות - מתוספת לו לאדם נשמה חדשה; שם שורה השכינה ונשמה יתירה נתנת לו לאיש הישראלי, פּה למוד התורה ועבודת התפלה אחרים לגמרי".

שם בארץ הקדש, התיר לעצמו גם אכילת בּשר־עוף.

כעבור עוד חדשים אחרים נתקבּל מכתב מאת גבּאי מושב־הזקנים שבירושלים, המודיעים, כי בּעל תקון־הגלות נפטר וכי הובא לקברות שם על הר הזיתים.

האדריכל היה שפל־הקומה, בּעל מצח גבוה ומזהיר, שעיניים וחביבות נשקפות לו מתחתיו, ובת־צחוק נעימה מרחפת תמיד על שפתיו.

הוא היה נצר ממשפחה מיוחסת בּישראל ובּעל כשרונות מצוינים. עוד בּימי־עלומיו כבר עשה לו שם בבקיאותו בּש"ס ופוסקים, ואז קבל “סמיכה” לרבּנות, אולם הוא לא חפץ לעשות את התורה קרדום לחפור בה, והלך ונעשה אדריכל.

בּמוח הגיוני והנדסי ובעין בהירה של אמן חננו ד' והיה יושב כל היום ורושם לו תכניות ותבניות שונות של היכלים נהדרים ונפלאים, היה מציר תמונות יפות מלאות חן, ולילה כיום היה מאיר לו בּלמוד־התורה.

לפעמים היו מוצאים אותו כשהוא עומד בחוץ ורושם לו איזו תכנית וכעבור רגע אך כלה מעשהו, והנה הוא מוציא מכיסו גמרא קטנה ושב לעיין בה בהתמדה רבה, וכל מה שהרבה בתלמוד התורה, כן גדל חשקו בה ואהבתו אותה.

חדר היה לו בביתו מיוחד להכנסת־אורחים. לא פעם קרה, שנטל את הכר האחרון ממראשותיו ונתן לאורחיו. כמה וכמה אנשים חשובים וגדולים היה מחזיק בביתו על שלחנו ויספק להם את כל צרכיהם, מלבּושים נאים ומהודרים הלביש את תלמידי־החכמים הללו לפי מדרגת תורתם וחכמתם, וביראת הכבוד היה קם תמיד אפילו לפני נער קטן, אם הוא רק בן תורה כל שהוא. את שכר־הלמוד למלמדיהם ורבותיהם של בּניו היה משלם בדנרי־זהב.

ידיעתו בתלמוד גדלה כל כך, עד שברגע אחד יכל להגיד בברור כמה פעמים “רבא” “ואביי” נמצאים בּש"ס, ויותר שהיה גדול בתורה, גדלה ענותנותו. בבית־המדרש היה מקומו תמיד מאחורי הבימה על יד הפתח, והעניים המדוכאים העומדים שם היו חבריו.

להאדריכל הגדול היה גם לב־טוב, הוא לא הסתפק בלמוד בלבד, כי גם השתדל לעשות ולקיים את כל המצות הכתובות בתורה.

הוא היה מחזר ודורש אחרי אלמנות עלובות, אחרי יתומים עזובים ויהי להם לאב, לכלות עניות ספק כל צרכי חתונתן ולרוכלות־השוק היה מכין וממציא בגדים חמים לימי־חרף.

כך חי האדריכל הגדול, אביהם של העניים וקשי־היום חיי־עושר ונחת. בּיום היה מתעסק במלאכת התכניות, בצדקה ומעשים טובים, ואת הלילות הקדיש לתורה ולפלפול בהלכה עם גדולי־ישראל.

כשפרצה המלחמה הלכו תכניותיו הלוך וחסר, עד שלבסוף תמו לגמרי. אבל העניים והנדכאים הלכו והתרבו מיום ליום. לעסוק בתורה במנוחה לא יכל עוד למראה המחסור והעוני, ואמצעים להמתיק בהם את מרירות המחסור לא היו לו עוד. אז נלאה נפשו העדינה לשאת את המצב הקשה הזה ויחל ויגוע וימת.

השלחני היה איש זקן מופלג, בּעל־צורה, והוא לבוש תמיד קפּוטה ארוכה ו"טלית קטן" יורדת מתחתיה כּמעט לארץ, שרולי־מכנסיו תחובים בּמגפיו, ולראשו חבושה מגבעת רחבת־השולים, שמתחתיה נשקפות פניו ומצחו המאירים כפני רב וצדיק.

ובאמת היה השלחני בּעל כשרונות של גאון ומופלג בּתורה, שלא רבּים כמותו גם בּין הרבּנים, ובּכל שעה בּיום ובּלילה, אך נפנה מעסקיו הגדולים שנהל בּוילנה קיוב ופּטרבּורג, היה יושב ועמל בּתורה בּשקידה רבה.

רגיל היה להתפּלל ב"קלויז־ישן" ותפלתו היתה תמיד מתוך בּכיות מרובּות. מקומו הקבוע היה אצל ארון הקּדש, תמיד היו מכבּדים רק אותו בּעלית “שלישי”, אם לא היה המ"ם דמתא באותו מעמד.

ב"שמחת־תורה" היתה לו חזקה על “חתן־בראשית” ואיש לא העיז להעלות על מקחו. פּעם אחת קרה אמנם שהעבירוהו מעל מקחו, וכדי לפצותו בּקשו לתת לו “חתן־תורה”. אבל הוא בּאחת: לי נאה להיות רק “חתן־בראשית” היינו להתחיל בּתורה, אבל להיות “חתן־תורה”, כלומר לסיימה, לזה עוד לא זכיתי.

בעניני־הכלל לא התעסק, אבל פּזר נתן לכל ועל הכל, ומימיו לא היה מונה מה שהוא נותן. מלא־הכף הוציא את הכסף מכיסו והיה מוסרו ליד הנצרך.

בּביתו היה יושב לו בהרחבה ומעשן את הסיגרה הבּשומה, היה קם בּהשכמה, מאחר לשבּת בּלילה ולומד לאור הפתילה (“סטאָציק”) ועמל בּתורה. עמלו זה גרם לו להיות בּקי בירושלמי, בּבלי, רמבּ"ם, ו"מנחת־חנוך" כמעט בּעל־פּה.

יפים ונהדרים היו השבּתות והחגים בּביתו, אל שלחנו היו מסובים מצד אחד בּניו ובני־בּניו דרי"ם למדיצינה ומשפּטים, ומצד השני כמה וכמה “פּרושים” תלמידי־חכמים מופלגים. זקן אחד מראגולי, שהיה לפנים סוחר גדול ובּקי בכל הש"ס כמעט בּעל־פּה וכשנעשה “נשרף” השתקע ב"קלויז־ישן" על התורה ועל העבודה, והשלחני שמהו בּין אוכלי שלחנו; עוד פּרוש אחד אניקשטי: גבוה ויפה עם שתי עיניים עמוקות ופּקחיות - דרשן מהולל שישב בּ"ּקלויז" על התורה ויצפה לרבּנות, ועוד שלישי מגאווהרדאק, בעל מוח חריף ומחוכם, שגם הוא ישב בּקלויז על התורה וחכה לרבּנות. וכך היו כלם יושבים ומתפלפלים בּהלכה על יד שולחן מלא מאכלים טובים ומשקאות משובחים. ובּאותה שעה היו נכנסים אל הבּית גבירים נכבּדים בּעלי תורה וחכמה לברכת יו"ט, ובּרוב עם גדלו בּיותר התענוג וההתלהבות בּמלחמתה של תורה. פתאום והנה כלם התנשאו ממקומותיהם בּרוב כבוד ואימה מפני גאון גדול וצדיק מפורסם שנכנס הבּיתה. הגאון הזה עזב את הרבנות מרוב צדקתו; הוא היה מתירא שמא יכשל, חו"ש, בּשאלות אסור והיתר, שמא יטריף את הכשר ויגרום נזק לעניים, ואם יכשיר את הטרפה הלא יכשיל את ישראל באכילת טרפות. ולכן שנא את הרבּנות ויבוא לוילנה וישב על התורה ועל העבודה. השלחני הרבה לתמכו בּתמיכות־כסף, והגאון בּא אליו לפּעמים תכופות לשוחח עמו בּדברי־תורה.

פּתאום מתוך התלהבות הפּלפּולית היה משרתו מביא לו טלגרמה מבשרת טוב. אז רבתה שמחתו כפלים ויצו ויעלו ממרתפו משקאות עוד יותר משובּחים. והשמחה גדלה בּמעונו מאד מאד.

בּשנים האחרונות התחילו עסקיו הולכים ומתדלדלים, משרתיו נעשו לשלחנים עשירים והוא היה ליורד מנכסיו, בניו ובני בניו נפוצו ונתפּזרו בעולם. והוא מת בּדד וגלמוד.

המהנדס היה גבוה וזקוף־הקומה, בּעל זקן עשוי בּמספּרים ומגבעתו על ראשו לא ידעה מעולם קביעות במקום.

מוצאו היה ממשפּחה של עשירים־משכּילים מגדולי היחש, והיה בּקי בּכל שבע החכמות וגם בּשני התלמודים וידע שפות רבּות. אבל בּיחוד הצטיין במקצוע החביב לו: בּמאַתּימאתּיקה. בּחכמה זו חבּר ספרים עמוקים. הוא היה מסור כל־כך להמאַתּימאתּיקה, עד שבּשבילה נפרד בּעצם ימי עלומיו מעל אשת־נעוריו, ובּאמת מה תסכון לו אשתו, אם המאַתַּימאתּיקה היתה יקרה לו בּחייו מכל, ורק בּה הגה יומם ולילה.

ומאז נשאר כל ימי־חייו בּדד וגלמוד.

בּימיו האחרונים לא הרבּה, אמנם, כל־כך לעסוק בּלמודיו, כי היה טרוד כל היום מן הבּוקר ועד שעה מאוחרת בּלילה עם “האקסטרנים” העניים, או כמו שקרא להם מתוך כעסו, “הולודריגים” (עניים דאזלין ערטילאין), שהיה מלמד אותם על־פּי־רוב בחנם או בשכר פּרוטות. אפילו העניים שבּמורי־הגימנסיה היו משתמשים בטוב לבּו ושמעו את שעוריו בּשכר פּרוטות, ובּעצמם היו מקבּלים בעד אותם השיעורים עשרות רובּלים.

אבל הוא לא היה מקפּיד על זה. מטבעו היה אמנם נוח לכעוס ולפּעמים תכופות היה גוער בּנזיפה בּ"ההולודריגים" שלו, הגוזלים ממנו את עתו היקרה, הנחוצה לו עתה כל־כך להשלמת חבּוריו, והיה מגרשם ממש מעל פּניו. אבל תיכף ומיד היה מתחרט ומתמלא רחמים עליהם, היה מפייסם ומוסיף ללמדם.

כשהוא לעצמו היה קמצן גדול, וכל מזונותיו כל היום היו פּרוסת לחם יבש עם קהאַוה שחורה, שהיה שותה בלי־הפסק בּעצמו ומכבּד בּה גם את האקסטרנים שלו.

הוא היה גם מרבּה מאד לעשן, וכל חדרו הקטן היה מלא שיָרי פּּאַפּירוסות, ואוירו ספוג תמיד ריח עשן וקהאַוה. בּכל פּנה וזוית היו מתגוללים ספרים כתובים בּכל הלשונות שבּעולם, שהיה רגיל לקנותם ולהשאילם לאחרים.

כל הלוכו וטיולו היה עם הקומקום שלו לבית־התּה, ומפּני שאונם והמונם של אקסטרניו, היה מוכרח להחליף ולהעתיק לעתים תכופות את דירתו, ולכן היו פּּוגשים אותו לפּעמים בּרחוב כשהוא מסובל בכל רהיטיו ורכושו, היינו מזודה קטנה וחבילות־ספרים, שהיה מעבירם ממעון אחד לשני.

מטרה ומגמה אחת היתה לו בּחייו והיא, לבוא לפּטרבורג או להיידלבּרג ולהדפיס שם את חבּוריו ולהשיג שם, אפשר, גם קתדרה גם קתדרה למַאתּימאַתּיקה.

אבל מפּני טוב־לבו ופּּזרנותו היתירה לאחרים לא עלתה בּידו לאסוף לו די כסף להוצאות הדרך. את כל הונו היה מחלק בּין אקסטרניו העניים או לבעלי בּיתו האביונים, כי את דירתו היה בּוחר תדיר בּשכונת הקבּצנים.

כך חי לו האיש עד ימי־המלחמה, מתעסק בּאקסטרנים ומלמדם וחולם לבוא לפּטרבּורג או להיידלבּרג.

ומכיון שהגיעה המלחמה והאקסטרנים נתפּזרו ונעלמו, נעלם אתם גם המהנדס עם חבּוריו ועקבותיו לא נודעו עד היום הזה.

לפנים נמצאו בוילנה הרבה שואבי־מים, שהיה להם בית־מדרש מיוחד תחת ישיבת ר' מיילא. כשנפלה והתמוטטה ישיבה ר' מיילא, נפל אתו גם בית־המדרש. ואף שואבי־המים עצמם התחילו פוחתים והולכים, ולא נשארו מהם בלתי אם שלשה, הם האחרונים לבעלי אומנות זו, וכלם גרו ברחוב היהודים.

האחד מהם היה בעל פּנים חשובות, קומתו בינונית, והוא צולע על ירכו.

הוא היה לבוש תמיד, בין בקיץ בין בחרף, בגד אחד ארוך חגור למחצה. ושני כיסיו הגדולים היו ממולאים בכל עת ספרים שונים.

לשואב־המים הזה היתה תשוקה גדולה לקנות ספרים, ולעתים תכופות היו רואים אותו עומד בחצר בּּית־הכנסת אצל סלי המוסי"ם וקונה מהם ספר זה ואחר.

ויותר מזה גדל חשקו ללמוד בספרים, ולא פעם אחת אפשר היה לראות את שואב־המים הזה עומד ומחכה לתורו אצל באר־המים, ובינתים הוא מוצא ספר מחיקו ומעיין בו.

אמרו עליו, כי הוא בעל מקובל.

כל היום ראו אותו עובר, כשהוא צולע ברחובות העיר עם דלייו המלאים מים, ובבקר ובערב נמצא יושב בתוך כל החברות השונות ללומדי דף גמרא. משניות, חיי־אדם ומעמדות.

לשואב־המים הזה היה חוק קבוע לתרום מעשר מפרנסתו ולחלק את הסכום בסתר בתור נדבה או בתור גמילות חסד לבעלי־בתים יורדים,

כה חי שואב־מים זה עד ימי־המלחמה.

וכשהגיעו ימי המלחמה, ואחר כן ימי הכבוש הגרמני, ובעלי הבתים היו לנושאי־מים בעצמם, אז התחיל שואב המים מתוך דחקות לבקש נדבות אבל לא ארכו הימים ונטרפה עליו דעתו. הגרמנים שונאי פּיות יתירות תפסו גם אותו בתוך יתר העניים ושלחוהו לאיזה מקום שהוא ונתפטרו ממנו…

שואב־מים השני היה בעל קומה משונה בגבהה ובעל רגלים ארוכות, אשר נסחבו אחריו בלכתו משום מחלת פרקי הארכובות.

בהיותו פנוי ממלאכתו היה רחצן קבוע של רצפות־הבתים ברחוב היהודים, ובעשותו זאת היה אוהב לספר מעשיות מימי־נעוריו איך שנשאר יתום מאב ומאם בהיותו ילד קטן ואיך שנתגדל בבית רצען עני, אשר מתו עליו כל בניו ורק לעת זקנתו עמדה לו זכות־אבות ואשתו ילדה לו בן ובת, אשר נשארו בחיים.

אח"כ היה מספר ע"ד חמש עשרה שנות עבודתו בצבא ואודות החן הגדול שנשא בעיני אדוניו השרים וגם על דבר מסות הצבא ואיך שעבר דרך נהרות ולן בתוך בצות ואגמי־מים ועל ידי זה נעשה חולה ברגליו. גם ספר על דבר חתונתו עם אשה שמררה את חייו ועל אסונותיו הגדולים.

אבל עיקר ספורו היה ע"ד אמירת־תהלים שלו במושב זקנים בשבּת אחר המנחה. בספרו את הדבר היה משליך מידו את המגרדה ויזקוף את קומתו ובשעת מעשה נתאדמו פניו מרוב התלהבות. הוא ספּּר, כי אמירת־התהלים לפני הזקנים, שחזרו אחריו מלה במלה, היא היא המאזרת אותו כח לשאת ולסבול את גורלו המר בכל ימות־השבוע. “אמנם אין אני יודע את פירוש המלים, ובכל זאת - כך הוסיף בטון של גאוה פנימית - אני יודע יפה את הניגון, ויודע אני באיזה מקום צריך להפסיק וכדומה”.

וכך חי האיש עד ימי הכבוש, וכשהגיעו ימי־הכבוש ושום מלאכה לא היתה לו, התחיל לבקש נדבות. אבל גם בקשתו זו היתה באופן משונה; פיו היה סתום וחתום, ורק הביט מסביב בעיניו העצובות והשואלות, וכל רואהו בלחץ לבו ונכמרו נחומיו אליו כ"כ, עד שנתנו לו את הפרוטה האחרונה.

אפס כי לא ארכו ימי עניו, כי קדמהו המות…

שואב־המים השלישי היה אלמן בלא אשה ובנים. הוא גר באיזו פנה חשכה, אכל לחם נקודים והיה לבוש אפילו בשבתות וימים טובים בבגדים קרועים ובלוים. הוא לא דבר עם שום איש, וחי חיי בּּודד וגלמוד. אמרו עליו. כי יש לו ממון קרח ושהוא איננו “עם הארץ”. בכל ימות השנה לא נתן לאיש שום נדבה ולא הלוה שום גמילות חסד, ורק בערב יום הכפּורים היה משליך לקערה של “ישוב ארץ ישראל” את המטבע היותר גדולה, ולא פּעם אחת אמר בפירוש, כי כל מטרתו בחייו הוא רק לצבור כסף ולנסוע לארץ־ישראל, וכה חי וצבר כסף וחשב ע"ד א"י עד שהגיעו ימי הכבוש.

וכשהגיעו ימי הכבוש ושום מלאכה לא היתה לו, רעב ורעב, ובכסף ארץ ישראל לא נגע. אך כשהציק לו הרעב עד מות, התחיל לסחור ויהי לנושא “פודים” מכפר לעיר. אך גבר לא יוצלח היה והגרמנים לקחו ממנו את סחורתו כמה פּעמים. אז התחיל ללכת ארחות עקלקלות, אבל גם זה לא הועיל לו, עד שלא נשאר מאומה מכספו הצבור, נדבות לא בקש, וכך ישב בקלוז גחש"א ורעב, עד אשר צבה ומת שם.

המלמד היה בן למשפּּחה וילנאית עתיקה. לאבות־אבותיו כבר היתה חזקה ללמוד עם הצבּור בּקלויז יסו"ד בערבי שבּתות פּרשת השבוע במדרש רבּה כל הלילה.

בימי עלומיו עמל הרבּה בּתורה, וגדולי־ישראל סמכו אותו להוראה, אלא כּשלא זכה לכסא־רבּנות, הלך ונעשה מלמד.

לפנים היו בּוילנה מלמדים רבּים, שכל אחד מהם היה מומחה למקצוע המיוחד לו, מי לאלף־בּית, מי למקרא ומי לגמרא, והוא היה הגדול שבּהם. ללמוד תורה מפּּיו זכו רק יחידי־סגולה.

כח נפלא היה לו לטעת בּלב תלמידיו אהבת התורה. אפילו גמנסיונים וסטודנטים היו משכימים ומעריבים לפתחו, כדי ללמוד תורה מפּיו.

גם הוא עצמו היה מתמיד גדול ולא פסק פּּומיה מגירסא. היה לו יד בּירושלמי, בּבלי ומדרשים. הוא היה גם מליץ מצוין. בּיחוד יצא לו מוניטין בּתור מחבר נוסחאות למצבות, וכמעט רוב הנוסחאות המשובּחות שעל המצבות בּבית־הקברות הוילנאי החדש, הם מעשי־ידיו.

מספּרים עליו, שהיה בּקי בתנ"ך עד כדי קריאה בּעל־פּה ישר והפוך. וכל רז לא אניס לו אפילו בהפּּיוטים היותר קשים.

המלמד היה מכובּד וידוע לכל גדולי ישראל בּימנו, וגם חבּר ופּרסם בּדפוס חבּורים ומאמרים בכתבי־עת שונים. אבל עיקר אומנתו היתה המלמדות ועליה פּרנסתו.

המלמדות, כחנוך הדור הצעיר, היתה בעיניו למלאכת־הקדש ויתמכר אליה בכל לב ונפש.

ומכיון שהגיעה המלחמה התחיל סובל עוני ודחקות נוראה, עד שחלה לבּסוף מחלה אנושה. אבל גם בּשעת מחלתו בּשכבו על ערש דוי, לא עזב את “צאן קדשיו” וישב ולמד אותם תורה עד נשימתו האחרונה.

המיוחס היה גבוה וזקוף־הקומה, ולו גבות ארוכות ומבּט זעום, אך בעל לב־טוב ועדין־נפש.

מוצאו היה מגדולי־היחש שבּוילנה. גם הוא עצמו הצטיין בּכשרונות נפלאים, בּמוח חריף וזכרון כבּיר, הוא היה בּקי בתלמוד ויודע שפות רבּות, גם מליץ נפלא בּּלשון הקדש. הוא ידע את שירי ר' נפתלי הירץ וויזל בּעל־פּה.

מלבּושו היה מהודר בּטעם אירופי, ואף־על־פּי־כן היה אדוק קנאי, וקנאתו הטביעה את חותמה גם על עסקנותו הצבּורית בספירות האורטודוקסים.

נאמן למסורות אבותיו ואבות אבותיו על דבר גדלות ירושלים־דליטא, היתה עבודתו תמיד לעמוד על המשמר לשמור על כבודה של וילנה שלא יחולל חו"ש.

כשהגיע, למשל, זמן בּחירת רב, והרב לא התאים, לפי דעתו, לכבודה של ירושלים־דליטא, אז היה מקנא קנאת וילנה בּמסירת־נפש ממש וכמעט שתמיד היה מעמיד על דעתו ומנצח.

בּתחלה היה שלחני מפורסם, אבל כשנתמוטטו עסקיו נעשה סרסר.

עוד בּימי־הטובה שלו יסד “קלויז” בּרחוב היהודים בּגיטו העתיקה והצרה, שבּה גרו והרבּיצו תורה אבותיו ואבות אבותיו ושם אסף גם הוא קבוץ של תלמידי־חכמים וינהלם בּלחם ויספּיק להם כל צרכיהם כמעט על חשבּונו והוצאותיו.

יפים מאד היו אז שבּתותיו, כשאל שלחנו הגדול היו יושבים מסובּים עשרות אחדות של ת"ת וחיילים יהודים והיו משיחים בּתורה ובּחכמה, מהודרים ביחוד היו ה"שלש סעודות". אז היו מתאספים בּביתו הרבה מגדולי התורה אשר בוילנה ונדבּרו בּדברי תורה והלכה. לא חסר בּכל אלה גם הניגון היהודי היפה בזמירות לשבּת.

וכיון שהגיעה המלחמה ואחריה הכבוש הנורא והסרסרות פסקה לגמרי, התחיל סובל סמוי מן העין מחסור ועוני. ובּכל זאת שמר את ה"קלויז" ולומדיה כאב על בנו החביב לו, והיה בּא לשם בּכל יום, ואפילו בּשעת מחלתו להתפּלל, להשתעות עם תלמידי החכמים היושבים בּו ולנחמם.

בכל שבּת היה דורש שם דרשות נאות, ובכל ימות השבוע היו רואים את איש השיבה כשהוא רץ בּשארית כחותיו מרחוב לרחוב.

המיוחס איש השיבה לא רץ חלילה לצורך עסקיו, כי אם כדי לקבּל איזו תמיכה שהוא לת"ת שלו או לבּע"בּ יורדים שהיה דואג למחסוריהם,

אבל סוף־סוף חלה מרוב דחקות ונפטר מן העולם.

הוא היה יהודי קטן וכחוש, בּעל זקן קלוש ומהיר־התנועה; מימיו לא ידע לדבּר בּלחש; תמיד היה גוער ומצעק בּקולו הצרוד.

בּימי נעוריו היה חיט. הוא היה אמנם יהודי פּשוט, אבל ירא־שמים גדול, שהיה מכבּד את התורה ולומדיה, אפילו לתפור בגדים היה אוהב רק לרבנים ושאר תלמידי־חכמים.

ולרגלי מלאכתו נודע לגדולי רבּני וילנה, הוא נתחבב עליהם מאד ויהי משרת אצל זקן־ההוראה בּוילנה והיה משמש גם את שאר הרבנים.

זקן־ההוראה בּוילנה היה ממונה על המקואות ועל העירובין, ויהי החיט לו למשגיח, המפקח על העירובין שלא ינתקו ועל המקוה שלא תפּסל חלילה. וכיוצא בזה.

כשעברו עליו כמה עשרות שנים בּבית הרב, למד את כל התורה ההיא על בּוריה, עד שהתחילו סומכים עליו בּכל ובכל שעה.

ותמיד היו רואים את משגיח העירובין כשהוא רץ מסור בּלב ונפש לשליחותו עיף ויגע ונושא דף או מוטה או עמוד עם צרור חוטי־ברזל ובימי הכבוש – צרור של חבלים, כי הגרמנים הטילו אסור על חוטי־הבּרזל. לבד מזה היה עסוק כל הימים בּקריאות לאספות על־דבר הכשרות, בּערב־השבּתות היה טרוד בּהדבקת מודעות בּאיזו רחובות מותר בּהוצאה ובּאיזו מהם אסור, ובּכל ערבי־החגים - מודעות בּדיני יו"ט כדי שידע הקהל איך להתנהג.

בּיחוד נתרבּה עבודתו עם בּוא המלחמה, כי אז היו אספות של רבּנים בּכל יום על־דבר הגזרות המתרגשות ובאות, מודעות ממודעות שונות על־דבר הכרזת תעניות, אמירת־תהלים, הזכרת נשמות, הספּדים וכדומה.

וכך היה עמל המשגיח כל ימי חייו בשליחות־מצוה שונות. בּכל ימי השבוע היה רץ ומשוטט בּעניני אספות, עירובין ומקואות, והיה שבע נחת כשאמרו עליו שהוא בּקי בּדיני עירובין מאי־אלו רבּנים, וגם מזה גופא שזכה לחסות בּצל גדולים.

ועוד יותר שבע נחת ועונג כשבא יום השבּּת והיה זוכה לשיר מתוך הרחבת הדעת אחרי המנחה לפני תפלת המעריב את הפרק “למנצח” בבית־הכנסת גחש"א (בּ"אשרי תמימי דרך" היה זוכה בּתורת חזקה זה כמה שנים יהודי אחר, סנדלר, שידע לומר את הפּרק הנזכר בּניגון כ"כ מלבב ובּהטעמה כ"כ יפה, עד שכל מלה שיצאה מפיו נשמעה בכל חצר בּיהכנ"ס. אף הוא מת בּרעב בימי המלחמה). אבל בּ"למנצח" היה מוחזק כבר משגיח־העירובין.

וכך עברו עליו על המשגיח כל ימי חייו בּכבוד וגדולה, והוא זכה להכין לו מכספּו תכריכים מבּד טוב ומשובּח, וגם “מקום” ומצבה הכין לו בבית־הקברות הוילנאי, השתדל להרשם בּפנקסאות של חברות שונות, כדי שישמרו לומר קדיש אחר פּטירתו ובּכל שנה בּיום מיתתו וכיוצא בּזה.

ומכיון שהגיעו ימי הכבוש וגם הרבּנים עצמם התחילו טועמים את טעם הרעב, חלה המשגיח מרב דחקות ועוני.

עניותו ודחקותו גדלו כ"כ עד שהעבירו אותו על דעתו למכור את התכריכים היקרים שהכין לו, כדי להנצל מרעב.

ולפרקים היו רואים אותו כשהוא יושב על שלבי ה"קלויז" הישן ומתאנח מעומק לב על יסוריו וענוייו ומרבּה להתרעם על ירושלים דליטא, ששכחה לגמרי את “משגיחה” הנאמן.

אבל ימי התרעמותו. לא ארכו. המות בּא והשיב תשובה נכונה על כל תרעומותיו.

לפנים היו בּוילנה הרבה סופרי־סת"ם, אבל מימי המלחמה ואילך הלכו ונתמעטו.

כמעט כולם התגוררו בּחצר בית־הכנסת בּטבּורה של היהדות בּירושלים־דליטא. באשר חלון שם סופר ועל השמשיות היה מצויר בּאותיות גדולות מאירות עינים: “סופר סתם” (סת"ם כלומר: ספר תורה, תפילין, מזוזות). פּה נמכרים תפלין, ציצית, ולהלן היו הולכים וחושבים כרוכלים את כל סחורתם: טליות מכל המינים: של צמר, של משי, ציצית מכל המינים, שופרות, מזוזות ועוד.

כל סופר היה מומחה לאומנתו המיוחדת. היה האחד, שהיטיב מאד לכתוב פּרשיות מהודרות של מזוזות ותפלין, עוד אחד שהיה מפליא לגהץ את הבּתּים שעשה אותם מעור אחד, עד שהיו מבריקים ומלוטשים כמראות. כל מי שזכה לקנות “בּתּים” שלו, היה מתגאה בּזה ממש, השלישי היה “אומן־יד” לצייר בּאופן יפה ונפלא מאד את השערים לפּנקסים, טבלאות, מזרחים ועוד, שהיו מפוארים ומקושטים בּכל מיני אריות וצבאים ופּני אדם להם (משום לא תעשה לך כל פּסל). כשהיו אמנים מפורסמים רואים את מעשי מכחולו, השתוממו ובּכו על שעלה בּגורלו להיות סופר ולא אמן.

היה סופר אחד, שהיה אמן גדול בּכתיבת ספרי־תורה ויצא שמו לתהלה למרחוק, עד שר' משה מונטיפיורי בּכבודו ובּעצמו פנה אליו ובּקש ממנו, שיכתוב לו ספר־תורה קטן על קלף צבי, אבל סופר זה כבר הלך לעולמו.

ועוד סופר אחד נמצא, שהיה מומחה מכל סופרי וילנה בכתיבת ספרי־תורה, כי כתיבת ספרי־תורה הוא מהדברים היותר קשים. לפנים היו כותבים ספרי־תורה רק צדיקים גדולים, שהיו טובלים את עצמם לפני כתיבת כל שם משמות הקדושים. ספרי תורה שנכתבו בּקדושה ישנם אתנו עד היום הזה, אבל עתה הם יקרי־המציאות מאד.

סופר זה היה אדם גבה־הקומה בּעל פּנים רזים ממראה הקלף, יהודי חלש וחולני.

הוא היה ממשפּחת סופרים. אביו ואבי אביו וגם כל אחיו היו כלם סופרי “סת”ם". האומנות הזאת עברה להם בּירושה.

סופר זה היה למדן וירא־שמים ובּעל־תפלה הגון. בּשבּתות ובּימים הנוראים עבר לפני התבה בּבית מדרשו של הגר"א ז"ל. הוא היה זהיר בּטבילה בּכל בּקר והיה מתפּלל בּקביעות בּבית־הכנסת הגדול וחבר זריז בּחברת “שומרים לבּוקר”.

שם היה מתפּלל כל ימות החול בּרוב דבקות והתלהבות ועוסק בּתורה בּכל ערב וערב. כל היום היה נראה יושב בּ"יאַרמולקה" על ראשו כפוף על “יריעותיו” וכותב ספרי תורה בּקדושה וטהרה.

וכל מי שנדב אותו לבּו לכתוב ספר־תורה נאה בּוילנה ומחוץ לוילנה ומכל הסביבה, היה פּונה אליו כאל הסופר היותר גדול בּוילנה.

כך כלה הסופר את ימיו בּרוב כבוד וקדושה בּכתיבת התורה ובּלמוד התורה.

וכיון שהגיעו ימי הכבוש ותמו המתנדבים לכתיבת ספרי־תורה, פּסקה פּרנסתו ויגוע מרוב דחקות.

לפנים רבּו השמשים, וביניהם הרבה גדולי־תורה, ועכשיו כבר נתמעטו.

לכל שמש, מן הגדול עד הקטן שבהם, היתה עבודה מיוחדת והכנסה מיוחדת שנשארו לו בחזקה מדורי־דורות.

האחד היה ממונה על המפתחות, היה פותח וסוגר את בּית הכנסת הגדול, מחליף את הפּרוכיות לכל יום־טוב ויומא דפגרא, מכבד את המתפללים באבקת־הטבק משל הקהל; השני היה מדליק את הנרות בבית הכנסת ומשגיח על “הפלישים”; היה מאסף שם “מנינים” לתפלה ומחלק בכל יום שני וחמשי עליות בין המתפללים והיה מכיר בכל איש לקראו בשמו ובשם אביו; בכל שבת בבקר היה מחזר בשכונת היהודים וקורא בּניגון המקובל: קומו יהודים לבית הכנסת! ומשמת בטלה הקריאה לבית הכנסת לגמרי.

ועוד שמש אחד, שהיה נזהר לקיים תפלת “ותיקין” בכל בקר “בשבעה קרואים”; היה דופק בפטישו על השערים שברחוב היהודים, ועוד כעשרה רגעים לפני שקיעת החמה היה מתריע ומכריז על השבת שהיא ממשמשת ובאה.

הוא היה גם הממונה על חופת הקהל ומוטותיה היפות מרובות הצבעים, ואורח קבוע בכל שמחה של מצוה כמו: ברית, תנאים, חתונה, פדיון הבן, בּר־מצוה וכדומה.

עוד רביעי להם, והוא החזן של חול, שהיה זהיר להתפּלל ביחד עם “עשרה בטלנים” כדי לקיים מה שנאמר “שומרים לבקר”. הוא היה גם מגיד תהלים, עובר לפני התיבה ופותח בכל יום בשיר היחוד.

ועליהם עמדו עוד שני שמשים גדולים, האחד גבוה, דל ורזה בּעל פּנים פּאַטריארכאלים עם זקן לבן וארוך; בנעוריו למד תורת השחיטה מפּי אביו, אבל בהיותו מטבעו רך־לב עזב את השחיטה. בהיותו מליץ ומצוין בכתיבה תמה ויפה נעשה לכתבן־מורה במקצוע זה ואחרי־כן גם לשמש בבית הכנסת הגדול בירושלים דליטא. דירתו היתה ברחוב היהודים סמוך לחצר בית הכנסת, כל היום היה יושב בביתו ומתנועע בלחש על הגמרא, ובּבקר ולפנות ערב היה יוצא ובא לבית הכנסת הגדול לתפלה ועבודה, ובכל ערב־לתנאים ולחתונות, וכל מי שהיה לו חפץ בנוסחה כתובה בּלשון יפה ומליצית, בטבלא, בפנקס וכדומה או בהשלשת כסף וכיוצא בו היו פונים אליו. ביתר עתותיו הפנויות היה יושב על התורה ועל העבודה, ולא פסק פומיה מגירסא עד שיצאה נשניתו בטהרה.

ועוד שני לו הגדול ממנו בתלמוד. זה היה איש מצוין בהדרת פּניו. הוא היה רחב־הכתפים, בּעל קומה וגבורה. כחו וגבורתו לא סרו מעליו עד יום מותו.

הוא היה מוסמך עוד ע"י ר' בּצלאל וישב כמה שנים “בפרישות” באהלה של תורה וחכה לרבנות, וכשלא נזדמנה לו רבנות היה לחזן. הוא חונן מאת בוראו בקול ערב והיה מנעים את תפלתו במתיקות מיוחדת.

בתחלה שמש בחזנות בכמה ערים ועירות בישראל: באשמינה בשדליץ וגם בפטרבורג. לוילנה בא אחרי יציאת החזן קופּר. כשנשארה ירושלים דליטא בּימים הנוראים בּלי חזן, מנו אותו לש"ץ בּעבודת ראש־השנה ויום־הכפּורים, אבל הוא נעשה כל־כך רצוי לעם, עד שנתמנה לחזן שני ולשמש דמתא וילנה.

יפה עד להפליא היה השמש בּליל־שבּת, כשהיה מתקשט בּקאַפוטה הארוכה שלו, בּצילינדרו הגבוה. מהדרת פּניו היה בּית־הכנסת מתמלא כולו אורה.

הודו והדרו גדלו בּיחוד כשהיה משתפּך בּקולו הנעים בּסלסולים דקים מן הדקים בּניגון המקובּל המלא חן יהודי בּ"ושמרו" או בּ"צור ישראל", גם כשהיה אומר את היוצרות לשבּתות שאחרי החג בּנעימותיו ה"מלאנכוליות" של פיינזינגר.

ויפיו גדל בּיותר בּכל שמחת־מצוה כמו: סיום־הש"ס, בּרית, תנאים ובּפרט בשמחת־חתונה. שם היתה לו חזקה, שנחשבה לו למצוה קבועה, לשמח את החתן והכּלה. פּותח היה אז בּקידושא רבּא ובּפנים מאירים. מלא שמחה היה משורר בּקולו הנעים ניגונים שונים של ימים־נוראים, מנגינות שונות של רקודי שמחת־תורה וגם ניגוני־עם וזמירות חסידים ידועים, ובּזה היה מגדיל את השמחה בין המסובּים עד אין קץ.

כך עברו על השמש הגדול בּוילנה שמונים שנות חייו. וכיון שהגיעה המלחמה עם מוראיה הגדולים נסתמא מרוב דחקות ועוני, והיה מצטער מאד על שלא יוכל עוד בּימים הנוראים להיות ש"ץ נאמן לשולחיו.

והוא אמנם חלה מרוב צער, וסמוך לראש־השנה נסתלק.

זקן־ההוראה היה איש־שיבה בּעל קומה, דל ורזה, ופניו כפני איש אלקים קדוש.

בּכל תפוצות ישראל היה מפורסם לגאון גדול וצדיק תמים, בוילנה היו מזכירים תמיד את שמו בּרוב כבוד וחבּה.

אמנם, היה לו עוד אח גדול ממנו בּשנים ובּתורה; אבל זה נפטר מן העולם בּמבחר שנותיו ונשאר הוא זקן־ההוראה בּירושלים־דליטא.

רבּנים רבּים ישנם בּוילנה, כל רב גדול ממונה ומפקח על הענינים המיוחדים לו. לזה דיני־תורה, בּרירות, פּשרות ושלישיות; ולזה עסקי־הכּלל. זקן־ההוראה לקח לו עניני־הדת. הוא היה הממונה על המקואות ועל העירובין והגטין; אליו היו בּאים מכל קצות העיר בּשאלות “כּשר וטריפה”, אליו היו גדולי הרבּנים והקהלות בכל תּפוצות הגולה פּונים בּשאלות ותשובות, אליו היו נוהרים פּרושים ובּחורים מכל הישיבות והקבּוצים, כדי לקבּל ממנו סמיכה, ורבּים היו הבּאים אליו, פּשוט, לקבּל בּרכה לפּרנסה ולבנים וכיוצא בּהן.

והיה הגאון הזקן יושב לו עשרות בּשנים על דרגשו המרוסק בּדירתו העזובה בּסמטת “גיטקא טויבּא”. מול הפּתח היה יושב ולא נתן לאיש לחכות הרבּה והיה ממהר להשיב לכל אדם את תשובותיו.

כמעט שלא היה יוצא מפּתח ביתו, לבד הליכתו לתפלה בּכל בּקר ל"קלויז" של ר' שאולקה קצנלנבּויגן או לבּיהכנ"ס גח"שא, ושם היה עומד תמיד על יד הפּתח; פּניו מוסבים אל הקיר והתפּלל בּרוב דבקות.

וכמה היה מאריך בּתפלתו! ארבּעה מנינים ועוד יותר היו בּאים זה אחר זה והרב הזקן עודנו עומד בּתפלה.

לפּעמים היו מוצאים אותו בּערבי־החרף היותר קרים בּשעות התשיעית והעשירית בּערב כשהוא מתפּלל מעריב בּ"פּליש" הוילנאי.

ותיכף אחר תפלתו היה נמצא שוב על דרגשו הנושן ונוצת האוז בּידו, שבּה היה כותב את סמיכותיו, תשובותיו וחבּוריו.

וכך היה יושב וכותב עשרות בּשנים ולפּעמים לילות חורף ארוכים ושלמים עד נכון היום.

אפילו כל הגליונות בּספריו הרבּים כתובים וממולאים בּהגהותיו, וכתב־ידו המאָרך ניכּר שם בּסקירה ראשונה.

הוא היה תפארתה וגאונה של וילנה, ובּכל מקום היתה מתהדרת בּו.

כשבּּא הד"ר הרצל (בּשנת תרס"ד) לוילנה, כבדו את הגאון הגדול שיברך את המנהיג הגדול בברכת כהנים (הוא היה ממשפחת כּהנים ידועה).

וכשעבר דרך וילנה הקיסר ניקולאַי השני, שלחו שוב את הרב הזקן וספר־תורה בּידו להגישו למושל הדמים של קישינוב, כדי לשכך את כעסו.

שלשה לילות שלמים נדדה שנת הצדיק מרוב פּחדו מפּני הקיסר העריץ.

אבל לא מעט היה גם פּחדו של מושל־הדמים בּשעה שראה את פּני הצדיק והקדוש לבוש מלבּושיו היקרים, בּקאַפּוטה של אַטלס ומצנפת־השער החדשה אשר לו. כמלאך אלקים נראה לו אז, ופּחד ורעדה אחזו את המושל העריץ, ובּכל דרך חזרתו היה שואל את שר־הפּלך הוילנאי: מי הוא קדוש אלקים זה? ומה מעשהו?

נהדר היה המראה כשהיה זקן־ההוראה עולה לתורה, וכפי מנהגו היה קורא בּעצמו את הפּרשה בּקולו הנעים ומלא דבקות.

נהדרים היו בּביתו גם השבּתות והימים־טובים, שהיה מקבּל אותם בּהתלהבות גדולה ונפלאה, פּניו היו מאירים אז מרוב שמחה; חתניו הרבּנים ועוד רבּים מגדולי וילנה היו בּאים אליו בּבּרכת יו"ט והיו נשארים בּביתו ומשיחים בּתורה. מתוך שמחת מצוה היה מזמר אז ניגונים שונים שקבּל בּירושה מאבותיו ואבות אבותיו הכהנים והגאונים הגדולים.

כך עברו לו על זקן ההוראה בּוילנה חמש ושבעים שנות חייו, אמנם בּרוב דחקות ועוני, אבל זכה לראות, כי אחדים מחתניו וגם בּנו היחיד משמשים בּרבּנות בּוילנה.

רבּים הם הרבּנים בּוילנה, וביניהם גדולים וטובים, ששמם וכבודם מלא כל הארץ, אבל בּצדקתו ותמימותו לא הניח כמותו.

הרוקח היה יהודי גבוה, לבוש הדר, בּעל פּנים אַריסטוקראטיים ופּטריארכאליים.

לפני המלחמה החזיק אפתיקה באחת העיירות שבּפּלך קובנה ומזה התפרנס בכבוד. זוגתו הראשונה לא ילדה לו בנים, וכשמתה נשא עלמה צעירה, והיא ילדה לו בּן זקונים, אשר שמר אותו כבבת־עינו, ומאז חשב את עצמו למאושר בּחייו.

פתאם פרצה המלחמה, וכשנגזרה גזרת גרוש על כל היהודים מקובנה והפלך לא נשכח גם הוא.

מרוב בּהלה ומהומה אבדה לו אשתו בדרך ויבוא הוא לבדו עם בן־זקוניו נדכא ורצוץ וילנאה.

בתור פּליט קבל תמיכה כל שהיא מאת ועד־העזרה. בּהיותו איש נכבד ובעל הדרת פנים הוזמן מהר מאת איזו חברת בית־מדרש לגובה, ולשם העתיק גם את ביתו.

כך השלים מעט מעט עם גורלו. אנחותיו וגעגועיו לאשתו הלכו אף הם ונתמעטו ויהי לבנו אב ואם גם יחד.

ובכל בקר ובקר ראו המתפללים בּבית־המדרש כשהוא מציץ לעיני־התכלת של בּן־זקוניו, מחבק ומנשק אותו, מחליק בּאהבה את ידיו הקטנות והרכות ואינו זז ממנו גם בתפלתו גם בתלמודו בין בּיום ובין בּלילה.

כשהגיעו ימי הכבוש פסקה פּעולת ועד־העזרה וגם מצב החברה נתדלדל, כי נתמעטו הנותנים ולא היה ממי לגבות, ואז התחיל הוא ובנו לרעוב ללחם.

לבקש נדבות, – לא נתן לו רגש־הבושה. אך בּשביל בּן־זקוניו ועיני־התכלת העצובות שלו היה מעביר אמנם על דעתו ונגש בלב קרוע ומורתח ובעינים מלאות דמעות פּעם ליהודי זה ופּעם לאחר וללחש לו באזניו.

אבל גם מהרה הסכינו לסודותיו ושוב התחיל הוא ובן זקוניו לרעוב, וכשהיו בני־אדם טובים נותנים לו דבר־מה, היה תיכף ומיד נושא ומביא לבנו כדי להחיות את נפשו הרכה, והוא בּעצמו רעב ורעב עד שחלה. בימי רעבונו חטף ואכל אותו הרוקח והד"ר למחצה פרוסת לחם חם של ויקה, מה שגרם לו מחלת שלשול קשה.

שני ימים ראוהו כשהוא רץ ושב מתכוץ מרוב יסורים מן הדיוטה השלישית אל בּית המחראה והילד נגרר אחריו. לבו הדוי של הילד נתמלא רחמים על אביו ולא יכל לסור מעליו אף רגע.

ביום השלישי כבר ניטלה מאת הגובה יכלת הדבור. הוא התחיל כבר גוסס, ובכל זאת לא חדל מחבק ומנשק בּאהבה רבה את בּן־זקוניו ומעיניו הסגורות השתפכו נהרי נחלי דמע שהתערבו עם דמעות־הפנינים של הילד, שהיה מצעק בּקולו הדק והצלול: אבא… אבּא.

לפני יציאת נשמתו צעק פתאם הגובה צעקה גדולה ומרה: ילדי! יתומי!… ומת..

הרעב הנורא, ששרר בשנת תרע"ז בוילנה לא פסח על איש. הכל בקשו אמצעים להתאבק בהם עם הרעב המר. כל המלחמות האלה הולידו גם ילדי־פלאות.

שנים מהם רצוני להזכיר כאן.

ברחוב היהודים בדיוטה הרביעית בדירה צרה ואפלה יושב למדן גדול, רבי בּחברות שונות, מטופל בילדים קטנים ורכים. כל המשפחה מתענה ברעב ומחסור.

ברחוב אחר באותה שכונה יושב שמש חסיד וירא־שמים. הוא עבד במערכות המלחמה; נתן בעבוט את הכר האחרון ממראשותיו ויתפור לו מעיל כשר בלי שעטנז, לא אכל מאכלות אסורות והתענה ברעב. בשובו מהמלחמה לביתו רעב שוב הוא וכל משפחתו אתו.

“בקלויז” אחד בחצר בית הכנסת ישבו כמה בחורים פליטים ומגורשים מעירות וגלילות שונים, תלמידי־חכמים, עלוים הממתים את עצמם בּאהלה של תורה. שורה ארוכה מיוחדה של שבע עשרה קרבּנות־הרעב הקציעו להם הללו בּשדה־הקברות הוילנאי. והנשארים הוסיפו לרעוב ושוב עמלו בּתּורה כשמונה עשרה שעות במעת־לעת.

כל אלו הרעבים נדברו יחד, הבחורים נעשו קבלנים וערכו שבת אחת של ילדי־הפלאות.

את הרבי ברך ד' בנער קטן נפלא בעל קול ערב, שהיה יודע “חזנות”, ולהשמש נתן ד' ילד קטן בעל קול נעים שידע “קריאה”. אלמלא הרעב, אפשר שהיו יוצאים ידי חובתם לכשרונם בּניגוני־הגמרא.

ופּעם בּיום חמישי אחד של שנת תרע"ז נראו על קירות חצר בּית הכנסת מודבקות מודעות כתובות בּאותיות גדולות על ידי סופר סת"ם, המכריזות על שבּת של ילדי־פלאות: האחד יהיה “ש”ץ" והשני “בּעל קריאה”. ההכנסה תהיה לטובת קבוץ לומדי־תורה.

בליל שבת, בּזמן שבּרוב ה"קלויזים" וכן גם בּבּתים שרר חשך־אפלה (מפּני חוסר מאור אלקטרי, גאז ויוקר הנרות) ולפיכך היו מקדימים וממהרים בּתפלה ולאור נרות רזים קדשו על משנה לחם ה"ויקה" ומתוך החשך מהרו לעלות על משכבם – היה קלויז אחד זרוע כלו אור יקרות, ושופע על כל המתפללים ענג שבּת ונשמה יתירה. הכל מחכים לחזן הנפלא בכליון עינים.

והנה נער קטן כבן עשר ומראה לו כבן חמש נצב על שרפרף עטוף טלית קטנה וירמולקה קטנה חבושה לראשו והוא חור ורעב, אך עיניו, עיניו השחורות והעמוקות מבריקות מתוך חוריהן ומשלחות מבטיהן למרחבי אין קץ.

המצח הקטן מתמלא קמטים מרוב רגש, והפה הקטן מוציא ומונה מרגליות המשובצות זמירות נעימות ורעיונות עמוקים של השתפכות הנפש המתחטאת לפני קונה.

הילד שקוע בּרוב מחשבותיו, וכל הקהל עומד נסוך־קסם, כולם משתוממים, ומבּיטים אליו בּרוב התפּעלות.

בּחוץ כבר יצאה הלבנה מתוך העננים והחזן הקטן עודנו מתפּלל. וכל שהוא מרבּה להתפּלל, הקסם הולך ומושך את הלבבות ומקרבם לאביהם שבּשמים. נדמה לו להקהל שהוא שומע קול מלאך קטן האומר שירה.

למחרת לא עלתה השחרית כ"כ יפה. לא היה כבר אותו הקסם והחן. לעומת זה היתה יפה ונפלאה “קריאת התורה” של ילד־הפּלאות השני. רק אז הרגישו בּנעימותן של הנגינות ובמתיקותם של הטעמים, וכשהגיעו להפטיר בּנביא עשו הכל את אזנם כאפרכסת. בּכל ההיכל שררה דומיה וקולו הנעים של בּעל הקריאה הקטן העטוף בּטליתו ובּירמולקתו הקטנות השתפּך בּכל בית־ הכנסת ומלא את לבות כל הקהל רגשי התפּעלות עצומים.

לתפלת מוסף שב רוח החזן הקטן אליו ויכבּד את קונו ואת קהל־שומעיו בּ"מוסף" של סלסולים וסלודים בּהשתפּכות נפש עמוקה. כל הצבּור לא מצא די תהלות לשליחיהם הקטנים, וכלם כאחד הודו ואמרו: אך אלה הם ילדי־פּלאות!

וילדי־פּלאות אלו עודם יושבים גם כיום עם אבותם הרבּי והשמש ונמקים בּרעב ובּמחסור.

זמן רב גרתי בקרבת הגשר הזאריצי, שדרך שם מובילים את המתים לבית עולמם.

לויות היו בימי־הכבוש הרבה מאד; כמעט בכל רגע היו מובילים כמה וכמה נפטרים יחד, מתי־רעב ומתי־מגפה, בּעגלות הרשמיות של ה"צדקה גדולה", בעגלות־צב של נוסעים ובעגלות־משא.

פעם פגשתי לויה בלי מלוים כלל. פניתי אל העגלון ושאלתיו: מי הוא הנפטר?

– שני מתים אני מוביל – ענני העגלון – אלמנה ובּנה.

האלמנה היתה מטורפת קצת ולה בּן כבן עשר, וגם הוא מוחו רופס. שניהם התפּרנסו מנדבות. הבן היה מבקש נדבות בּבית התפלה של גחש"א והיא בעזרת־נשים של אותו בית־הכנסת.

ותמיד אחר התפלה, כשהיו הולכים שניהם הביתה ועשו חשבון הנדבות, צעקו והתקוטטו זה בזה. והנערים העוברים והשבים התגרו בּהם ויקראו להם: “משוגעים”!

מקום מגורם היה בּרחוב היהודים בחצר ר' ליב ליזרס באיזו רפת אצל תבת־האשפה. כך חיו חיי צער ועני עד שהגיעו ימי הכבוש. כבוא ה"אקופאציה" עם מוראיה הגדולים, התחילו גם בעלי־הבתים רעבים ללחם ורועדים מקור. כך רעבו ימים ורעבו שבועות עד שהציק להם הכפן עד לבלתי־נשוא. מתחילה עוד היו מתביישים ובקשו בלחש ומפה לאזן מאת “אנשים טובים” לקבץ בעדם נדבות, ו"כשהטובים היו לרעים", הושיטו בעצמם ידיהם לאגורת־כסף. אז הגיעו לעניי כל ימות השנה, להעניים הפרופסיונאליים, ימים רעים מאד, יען כי אליהם לא השגיחו כלל, ואין פלא בדבר אם בימי־הרעה האלה לא שם איש לב אל העניה המשוגעה כלל, והיא ובנה הנער נשתכחו לגמרי.

כל העניים צבו ונפחו נפשם מחמת רעב, עד שלא נשאר מהם אף אחד, מתו הללו בּבתי־מדרש, מתו בּחוצות ומתו בבתי־המחראות.

גם האלמנה עם בנה רעבו לללחם, רעבו יומם ולילה, עד שחלה הבן. אז הלכה האלמנה המשוגעה ברחוב היהודים, בכתה בדמעות שליש ותתחנן תחנה חרישית אל הנשים התגרניות:

– תנו לי כעכע קטן בעד בני הגוסס והגוע ברעב. והתגרניות העניות שנשאו בעצמן חרפת רעב, חסו על בנה ונתנו לה כעכע קטן. אבל האם עצמה לא פסקה מרעב עד שחלתה גם היא. או שכבו שניהם, האלמנה ובנה ברפת מושבם, נפוחי־כפנא וקפואי־קור ואין דורש ומבקש להם. השכנים דיירי חצר ר' ליב ליזרס, דאגו איש איש לנפשו, כי גם להם לא היה לחם בבית ועצים בדיר.

בּיום אחד מצאו את האלמנה הצבה גוססת…

ברגע צאת נפשה חגרה האם שארית כחה ותזחל על בטנה ותחבק חבוק אחרון את גופת בנה המת, אשר אצבעות ידיו ורגליו כבר היו מכורסמות משני־העכברים…

עוד לויה אחת פגשתי מרחוק. אחר הארון הלכה אשה אחת ועל זרועותיה תינוקת יפה וברה, אך כחושה וצנומה, שלד של עצמות, וסביבה נשים רבות הולכות ובוכות ומקבצות נדבות.

– מי היא המתה? שואל אני את האשה ההולכת לאחרונה. על זה ענתני האשה: – הנפטרת היתה אשת רצען עני; בעלה נלקח למלחמה והיא הרתה ללדת ותלד בּת, וזאת היא התינוקת היפה והרכה.

מעירום ומחסר כל מכרה האם מתחלה את המטלטלין וכלי הבּית שלה. כשאזלו הכלים מביתה החלה ללכת עם הילדה על זרועותיה “מחברה לחברה” לבקש תמיכה, לבקש עזר, אך כל התמיכות גם יחד לא הספיקו לה אף ללחם צר ומים לחץ.

בתוך כך חלתה האם ונפלה למשכב. והתמיכות המעטות גם הן פסקו והיא שכבה עם הילדה רעבה וצמאה, גונחת ובוכה.

מקום מגורה היה בחצר מלוכלכת ומטונפת, עזובה ושוממה. בּעל הבית נמלט לרוסיה, והשכנים גם הם ברחו אחד, אחד מיראת “הדזנפקציה” ונשארה רק היא עם אלמנה גלמודה, החוזרת על הפתחים.

האלמנה רחמה על העניה. היא העניקה לה מלחמה, נתנה לה מעט עצים להסקה, דברה על לבה ושעשעה את ילדה.

פתאום יצאה גזרה מאת השלטון הגרמני שבעיר לאסוף את כל העניים למשמר ולשלחם מחוץ למחנה; גם האלמנה נתפסה בעונותיה ותאסף אל המשמר. ישבה האלמנה בבית האסורים ובכתה, ולא על גורלה עצמה בכתה, כי אם גם על שכנתה עם ילדה הרעבה.

והחולה מחכה יום, מחכה יומים, מתיפחת וגונחת, והיונק יונק ובוכה. חלב כבר אין, גם דם כבר אין!

הדם נקרש! התחילה התינוקת לצעוק מרה, ולקול צעקתה התאספו אנשים ומצאו את הילדה מוצצת שדי אמה המתה!

מהעיר החדשה (נובגורוד)

העיר החדשה היא זוית מיוחדה של הדלות הוילנאית, עמק הבּכא של עניים וחלכאים, אי הדמעות והדמים.

כזאת היתה גם לפנים אפילו בּשעה שבּוילנה היו השנים כתקונן. אבל מה הוא מראה “העיר החדשה” כעת, בּזמן הכבוש, כשוילנה כלה נהפּכה לבית־קברות שמם, שבו תועים רק צללי־אנשים? – ואלך לשם.

העיר החדשה היא זוית מיוחדה של הדלות הוילנאית, עמק הבּכא של עניים וחלכאים, אי הדמעות והדמים. כזאת היתה גם לפנים אפילו בּשעה שבּוילנה היו השנים כתקונן. אבל מה הוא מראה “העיר החדשה” כעת, בּזמן הכבוש, כשוילנה כלה נהפּכה לבית-קברות שמם, שבו תועים רק צללי-אנשים? – ואלך לשם.

עומדת לה חבורת אנשים ובאמצע ילדה קטנה; היא סופקת בּידיה כגדולה; פּניה מעוררים חמלה, היא בוכה מרה ומיללת מתוך דמעות.

מה תאכלנה עכשיו אחיותי הקטנות ואמא החולה?

ועיניה מורדות ארצה ומבּיטות על רסיסי קדרת־החרש ומרק הויקה השפוך. מיד נאספו סביבה המון ילדים קטנים יחפי־רגל וחשופי־שת, צנומי־פנים, דלים ורזים, חלשים ומתעלפים ברעב, והתנפּלו ברוב חשק כצפּרים לקבץ גרעין אחרי גרעין, והילדה מעוררת תאניה קורעת לבבות.

חבורת האנשים אספו ביניהם פניגים אחדים. אפשר שבּזה הקריבה העיר החדשה את פּרוטתה האחרונה על מזבּח הרחמנות. והילדה הלכה לה, – בּוכה ומיללת.

בּמרחק צעדים אחדים עומדות זקנות אחדות, סופקות כפּיהן ומדבּרות בּלחש בּראש מורד: יהודי נפל למשכב והוא בּודד ועזוב לנפשו, לא ידעו בּחלותו ולא ידעו במותו, כבר עברו עליו כארבעה ימים כשהוא מוטל מת על מטתו בּלא “תנופה” על גבּי קרקע, בּלא נרות ובּלא מגידי־תהלים.

הנפטר היה איש אמיד, בּעל לאשה ובנים, ולו בּית, סוס ועגלה. אחרי כן נלקחו בּניו למלחמה, סוסו הוחרם למלכות. אשתו מתה מרוב צער והוא עצמו נעשה קבּצן לעת זקנותו. עטוף בּלוי סחבות היה עומד בּרחוב זוַלני, נשען אל הקיר ו"אלם כקיר". לבקש נדבות התבּייש, והיה עומד לו כך עד שצבה ומת והוא מוטל עתה סרוח כפּגר, אל נא אחטא בּשפתי!…

ושם בּמקום אחר משהים בּמתכון ילד שמת עוד בּיום הראשון, מחכים עד ליום הרביעי כדי שלא להפסיד את פּתקת הלחם על חשבּונו (את פּתקאות הלחם היו ה"כובשים" מחלקים בּיום הרביעי לכל השבוע) ורק אז יביאו אותו לקבר ישראל, והילד היה כל־כך יפה, כל־כך יקר לאבותיו, כ"כ אהבוהו, למדוהו וחנכוהו, וגם הם היו לפנים בּעלי־בּתים חשובים עם עסקים ומסחרים הגונים, ולבּסוף… אל יחשוב ד' להם זאת לעון.

בּודאי לא יחשב להם זאת לעון – נענה לה האשה השניה, הלא בּין כּך תהיה לנפשות הנשארות עוד פּרוסת לחם אחת.

הנשים פרצו בבכי.

צועד אנכי עוד צעדים אחדים ושומע קולות מתפּרצים מתוך בּית קטן ורעוע כמו מן המפּלת, קולות בּנים ואבות מתערבים ובאים בּיחד; צעקות ודמעות, קללות ותחנונים מתפרצות בּבת אחת. על כזית לחם־ויקה מתאבקת אם עם עולליה. פּני הקטנים מלאים דם ועיניהם הקטנות נוצצות מרוב כּעס ורעב, לבּסוף גברה האם. היא מטילה את כזית הלחם לתוך פיה וצועקת בּפה מלא: "אכזרים, גזלנים – אין לכם שום רחמנות על אמכם הורתכם! הלא אתם תשיגו שם בּבית־המחסה דבר־מה, ואני – זה לי יום ולילה שלא בּא אוכל אל פּי, והיונק מוצץ ומוצץ את שדי הצומקות!…

בּמרחק עוד צעדים אחדים עומדות שתי יהוּדיות צנומות ורזות ופניהן מפיקות דאגה וצער, עיניהן כהות וחשכות והן בּאות בּטענות.

– ממרק ה"ויקה" – התחילה האחת בּניגון של תּחנות – הבּטן מתנפּחת, הראש סחרחר, והקיבה נדהמת, העיניים חשכות, והלב ריק ובּכל רגע הוא קרוב להתעלף ובּסך־הכל – עמל ותלאה.

– הלא זו אַשרֶיה וטוב לה! בּביתה הקטן שורר נקיון, הרצפּה שטוחה בּחול לבן, הנערה מקושטה והגרמני בּא ומביא לה מכל טוב.

– ואני לא אקנא בּה כלל וכלל – משיבה השניה, – האב בּמלחמה, הבנים נלקחו לעבודות־פּרך, סבלו ורעבו, ועתה הזמין להם הקבּ"ה את הגרמני וכשהוא מדבר הן אינן מבינות וכשמדבּרות הן, הוא אינו מבין. אבל מה בּכך? די להן שהוא בּא ומביא בּכל יום ראשון, מה שמספּיק להן לכל ימות השבוע.

נס שכזה – ממשיכה האשה את שיחתה – אירע גם לשני האחים הקטנים: אחד מהם היה בן חמש שנים והשני בּן שבע: הם היו יתומים חיים. האב בּמלחמה, והאם, בּעלת־בּית חשובה לפנים, נמלטה יחפה בּעצם ימי הקור, לעיירה נסה, לא יכלה עוד לראות בּצערם של עולליה הקטנים שגועו בּרעב לעיניה.

בּאו להם הקטנים גועים בּבּכי, אל אביהם הזקן. הזקן חולה וחלש, אחוז־שבץ שוכן בּחדר צר משל אחרים, והוא גוע בּעצמו בּרעב. כשראה את נכדיו, פרץ בּבּכי, ומתוך דמעות שלחם אל ה"קלויז", אולי יחוס שם מי מהמתפללים עליהם. שוב אחזו התּינוקות איש בּיד אחיו הלכו ובכו. הלכו הללו בּדרכם ל"קלויז" בלי מעילים ובּנעליים קרועים, רועדים מקור ומתעלפים בּרעב.

נכנסו אל ה"קלויז" וישבו להם שם על הספסל אצל התנור. לבקש נדבות לא הסכינו, ומקדימים ונותנים לא היו אז, כי אביונים לא חסרו גם בּלעדם. וכך ישבו להם, ושוב רעבו.

כשהתחיל הקטן בּוכה, היה הגדול מפייסו ומשדלו כאם בּדברים טובים, ובעצמו יצא אל השוק. כשראה את הלחמניות לא יכול עוד להתאפק וחטף בּלאט אחד מהם ויבא לאחיו.

בּלילות היו לנים בּכל מקום שנמצא להם, פּעם בּ"קלויז" זה ופּעם בּאחר.

לא עברו עליו ימים מעטים עד שלמד את מלאכת הקבּצנות, ובּתחלה צבר אמנם סך הגון של פניגים. כשהיו רואים ילד אחד נוהג בּילד שני ועיני שניהם מפיקות פּקחיות יתרה, ופּניהם צנומים והם מושיטים ידים רזות, היו הכל מתמלאים רחמים עליהם ונותנים להם את נדבותיהם בּחפץ לב. בּכסף שכר להם מלון, וגם לזקנו היה מביא לפּעמים פניגים אחדים.

לאחר זמן הסכינו הכל אליהם; נוספו עליהם עניים קטנים חדשים, עוד תריסרים אחדים עלובים כמותם, ולא יכול עוד הקומץ להשביע את הארי.

ואז התחיל הגדול שוב “לחטוף”.

הרוכלות בּלחמניות תפשו אותו בּיד, אבל רחמו עליו משום מה ופּטרוהו בּגערה. האמת נתנה להאמר, שהחטיפה היתה אז למעשים בּכל יום. הרעבים היו חוטפים לחמניות מתוך הסל ובּורחים והרוכלות העניות היו יודעות בּצערם של הרעבים ועושות את עצמן לפּעמים כאלו אינן רואות.

פּעם אחת ראה אותו גרמני אחד כשהוא עוסק בּמעשה ה"חטיפה". הלך וחזר אחריו יום ומחרתו וראה כשהוא נותן את כל “חטיפותיו” לאחיו בּרחמנות גדולה. נגע הדבר ללב הגרמני וילך ויקן לשניהם נעלים ומעילים ויוליכם לבית־המרחץ והכניסם לבית־מחסה של ילדים.

מאז – גמרה הראשונה – לא ראיתי אותם תועים כשיות אובדות, מזונם כבר מוכן להם, והם לומדים ושבעים כל טוב.

והשניה משיבה: אפשר שאלו רק התחפּשו לגרמנים!

ראש הצעקנים היה לבוש “מונדיר” ומכנסים קרועים ובלואים של איש־צבא, ותמיד התהלך בלי כתנת לעורו, ערום ויחף.

הוא היה איש־צבא שנטרפה דעתו קצת ע"י בּלהות־המלחמה, ולכן לא נחשב כ"שבוי" ולא נשלח לגרמניה, אבל גם לבית־משוגעים לא נאסף, ובּכן תעה כל היום הנה והנה בּרחוב היהודים וחצר בּית־הכנסת, והנערים התקלסו והתגרו בו.

מקום מגוריו היה פּעם בּ"פּאָליש" של איזה קלויז, ופּעם בּחוץ, ואפילו בּקור גדול; אך הוא לא התרעם מעולם על הקור, אף כי שניו דא לדא נקשן. הוא היה צועק ובוכה רק מרעב, ובּיחוד בּכה בּשעות הלילה. בּכל לילה נשמע פתאום מתוך האפלה קול “טינור” עצוב: “אויה לי ואוי לנפשי! חוסו עלי ותנו לי פּרוסת־לחם, כל היום לא אכלתי! אני גוע בּרעב!”. המלים האלה רחפו כל הלילה בּאויר וחדרו בּחושך ללבּות האנשים ודקרו כמדקרות־חרב.

אמנם, הרבּה רעבים היו אז בּרחוב היהודים, אך הם לא צעקו, רק ישבו דומם והבּיטו בּעינים עצובות, ואם נתנו להם איזו פניגים, רצו תיכּף־ומיד וקנו להם לחמניה של שעורים להחיות את נפשם, ורק הוא, המטורף, היה היחידי, שמלא את רחוב היהודי וחצר בית־הכנסת בּצעקותיו הנוראות.

גם בּרחובות הגדולים כמו רחוב־האשכנזים וזאַוואַלני, ישבו נשים ועל ידן מחנות של ילדים רעבים. רבּים מהם לא יכלו גם לצעוק ורק הושיטו להעוברים והשבים את ידיהם הצנומות, ואחרים צעקו בּזה אחר זה: “רעבים אנחנו!” קולותיהם הדקים של הילדים הרעבים נקרו את המוח והלב.

אחרי כן נוספה עוד צעקנית אחת, שהיתה מהלכת בּלילות וצעקה בּקול מר: "אויה לי! הוי, לבּי לבּי! עיני חשכו, ראשי עלי כגלגל! הנני גועת בּרעב! והד קולה רחף בּכל הרחובות ונשקע בּחשך.

אך גם הצעקות בּלילה לא הועילו להם. שניהם גם המטורף גם האשה מתו ברעב.

חנה היתה נושאת עוגות וחלות למעונות העשירים מכּריה, ובּעלה היה נגר, ומזה התפרנסו בּכבוד ונחת.

כשהתחיל הכבוש הגיעו לחנה ולבּעלה ימים רעים. עבודת הנגרות פסקה לגמרי, והעוגות כבר עברו ובטלו מן העולם ונשכח שמן. אבל לבקש תמיכה התבּיישו ומכרו בּלחם את כלי־הבּית עם כל המטלטלים.

בּין כך נשבה בּעלה לעבודת־הפּרך. הוא התענה שם תחת ידי “הכובשים” ברעב ובקור, ובאותה שעה התענתה גם היא פה עם ילדיה ביגון ועוני. כאשר מצצו הכובשים את שארית כחו, נתנו לו לשוב לביתו ערום ויחף; גם את נעלי־העץ לקחו האכזרים ממנו.

בפּעם הראשונה ראיתי את חנה ביום השבת בחצר בית הכנסת. היא ישבה על המדרגות בּבית־הכנסת של הגר"א, ועל זרועותיה ילד בן שתי שנים, אשר חלצה לו שד משדיה הצומקות. אחריה עמד בעלה, ועל ידיהם מחנה ילדים גדולים וקטנים. פּני כלם היו חורים כמת, עם חוטמים שהשתרעו, ועינים בולטות כיוצאות מחוריהן.

כלם עמדו דומם, ורק האשה צעקה ובכתה בלי־חשך: “ראו והביטו לאסוני הנורא! – צעקה בקול מר – לא יכלתי עוד לשבת בבית ולראות את ילדי גועים ברעב, ולפיכך גרשתי אותם החוצה למען יראו כלם את אסוני הגדול, אולי יחוס מי עליהם ויושיט להם פת לחם להשיב נפשם; ראו נא את ידיהם ורגליהם הצנומות כשחיפי־עץ, הלא הם רק שלדים של עצמות בלי בשר ועור; הביטו וראו איך הוא מוצץ את שדי הצנומות, הלא את דמי הוא יונק!”…

וזרמי־דמעות התפרצו מעיניה האדומות והצבות, והנשים העומדות סביבה נשאו גם הן את קולן ותבכינה יחד.

בּרגע זה הביאו לה “כזיתים” אחדים לחם (גם לתושבי רחוב־היהודים לא היה לחם), האם חלקה לכל אחד מהם פירורים אחדים, והילדים התנפלו עליהם כזאבים רעבים…

וזה לא כבר פגשתי באחד מבתי־התפלה את בּעלה של חנה בין העניים, והוא עדיין חור כמת, – שלד־של עצמות. גם את חנה פגשתי ברחוב, היא לא צעקה עוד, כי אם ישבה דומם ותבט נכחה בעיניים עצובות, אבל משבעת ילדיה לא נשארו אתה בלתי אם שלשה.

יתרם מאסו בחיי רעב ועוני וילכו לעולמם.

(לפנים ובּשנות תרע"ו – תרע"ח).

בּוילנה נמצאים יותר ממאה “קלויזים”. לכל סוג של אומנים יש “קלויז” מיוחד לעצמו, למשל: קלויז של אופי־לחם־לבן, של אופי־לחם־שחור, של זגגים, של חוטבי־עצים, של חנוני־גלנטריה, של חנוני־עורות, של חנונים־בּעלי־בּתים, של חנונים־עוזרים, של תופרי־בּגדים־מוכנים, של חייטים־אומנים, של שוּליות־דחייטא, של כּלי־זמר, של כובעונים, של כורכי־ספרים, של מעבדי־עורות, של מנקי־ארובות, של מוכרי־דגים, של מסדרי־אותיות, של נגרים, של עושי־פּרוות (פוטער־קירזשנער), של עושי־מנורות, של עושי־מברשות, של עגלונים, של ציירים, של קצבים, של רצענים, של רוקמים², של שואבי־מים, של תופרי־נעלים וכדומה. (גם לעושי נעלי־יד היה כּסף לבּנין קלויז ויסוד גמ"ח, אלא שמפּני מאורעות המלחמה הוכרחו לחלק את הכסף בּין חבריהם סובלי־המחסור).

לכל “קלויז” יש גבּאים וחברות שונות, ואף להחברות יש גבּאים ורבּיים מיוחדים לכל אחת מהן, למשל: חברא מקרא, חיי־אדם, עין־יעקב, משניות, ש"ס, אלפס, מדרש, חובות־הלבבות, שו"ע וכו'. לכל אחד מה"קלויזים" הללו יש גם דרשן הדורש לפני הקהל בּימי־השבּתות: בּימות־החורף בליל־שבּת או בּמוצאי־שבּת, בּימות־הקיץ – בּבוקר, תיכף אחרי התפלה, או בּצהרים; כל “קלויז” לפי מנהגו.

ישנם “קלויזים” קטנים, המפרנסים שלשה או ארבּעה רבּיים: רבּי אחד למקרא, שני למשניות, שלישי לש"ס ורביעי לדרשות השבּת; כל רבּי הוא מומחה למקצוע שלו.

בּרוב ה"קלויזים" נמצאות קופות של גמילות־חסדים עם גבּאים מיוחדים המנהלים אותן, כמו גמ"ח שעל שם האשה הצדקנית “דבורה אסתר” או “ר' זנוויל”, ולכל אחד מהם יש לו סכום של כמה אלפים רו"כ.

ה"קלויזים" נקראים בּשמות שונים; יש מהם שנקראים על שם הגאונים והגדולים שהתפּללו ולמדו בּהם, כמו “קלויז” של הגר"א, של ר' שאול’קה קצנלנבּויגן תלמידו של הגר"א, של ישראל’קה גינצבּורג תלמידו של בּעל חיי־אדם ורבּם של הסופר קלמן שולמן והפּרופּ. דניאל חוולסון; “קלויז” זאַגר ע"ש ר' דוב טריווש מחבּר ספר “רביד־הזהב”, שהיה קודם רב בזאַגר ואח"כ ראב"ד בּימי ר' שמואל הרב האחרון, ושל ר' שמחה בּאָרד (הוא נקרא בּאָרד" על שהיה בּעל הדרת פּנים נפלא וזקנו היה יורד לו על־פּי מדותיו. בּקלויז הזה היה מרכזם של המשכילים; שם היו מתאספים ועוסקים בּדקדוק לשון עבר, קוראים בּמאסף וכדומה).

וישנם “קלויזים” כאלה הנקראים על שם המנדבים שלהם, כמו יסו"ד, ר' ליבּ ליזר, ר' זנויל³, פּרנס, דאחים, וואַלק, מושקא־ליבּ־זאַלקינד, שטראַשון, פונדק, עליאַשבּרג, זאַקש, גלויבּישובה, יוגיכס, זטל (או של ר' מיכל קצין), אַפּאַטוב, גורדון, מייטוס, זשירמונסקי, פּטאַשקין, חולם, קירזנר, סולץ וכדומה⁴, וישנם כאלה הנקראים על שם המוסדות והחברות, שנוסדו על יד ה"קלויזים" הללו, כמו: קבּרנים או גחש"א (גמילות־חסד־של־אמת), מנחם־אבלים, משמרת־חולים, הכנסת־אורחים, בּית־המדרש של החסידים הליובּאַוויצים, “קלויז” חברה פּועלים, של מושב־זקנים, של “הקדש”, “קלויז” ישיבת ר' מיילא, תלמוד־תורה, “טהרת־הקדש” של המשכילים⁵ וכדומה.

ויש מהם הנקראים על שם הפרבּרים שהם נמצאים בּהם, כמו: בּית־הכנסת של נובגורוד גם בּית־המדרש (לפנים היתה שם ישיבה ועתה, בּזמן המלחמה, בּטלה), בּית־המדרש השניפּישקי, זה האחרון נוסד על ידי ר' אברהם בן הגר"א ז"ל, בּית־המדרש הלוקישקי, האנטוקולי, בּית־המדרש שבּרוזֶלי, שבּקאמינעס, שבּליפּובקי, שבפּיאַסקי, שבּנובוסויאַט, של גשר־הירוק, של פּופּ לאַוֶיס⁶, של זאַרעצי (נבנה לערך בשנת ת"ק ונבנה מחדש בּשנת תר"ב, הבּנין הישן נסחף לגמרי ע"י שטף המים בּשנה ההיא)⁷.

הקלויזים ברחוב־היהודים

מספּר “הקלויזים” רב ביחוד ברחוב־היהודים, הגיטו – לפנים, כי הישיבה ביתר חלקי העיר היתה אז אסורה ליהודים.

כשאנו נכנסים לחצר־מורגנשטרן, אנו מוצאים “הקלויז” של גבאי־העיר ר' חיים נחמן פּרנס (נפטר תקצ"א). בּ"קלויז" זה היו מתפללים הראב"ד ר' אבּלי פוסוולר (תקכ"ד־תקצ"ו), הראב"ד האחרון ר' יחזקאל לנדא גיסו של פּרנס (תקל"ט־תר"ל), וגם ר' חיים מוולוזין ובּעל “אפיקי־יהודה” (ר' יהודה עדיל המ"ם המפורסם מסלאנים) כשהיו בּאים לוילנה. המו"ץ הוילנאי ר' יעקב בּריט היה אומר שם שיעור ב"טור" לפני ה"עלוים" הוילנאים, האחים הגאונים ר' בּצלאל ור' שלמה’לה היו תּלמידיו, אחר פּטירתו של בּאריט בשנת תרמ"ג היה אומר שם את השעור ר' שלמה’לה. עוד זה לא כבר היו מתפּללים שם החרטים (טאָקאַרעס) ועכשיו עבר לרשותם של הנחתומים אופי־הלחם־הלבן.

סמוך לו נמצא ה"קלויז" של הנגרים. לפנים היתה שם דירתו של המ"מ דמתא, המפורסם ר' וולולה (נפטר יו"כ תרכ"ז). מתוך יראת הכבוד לרבם עשו הנגרים את מקום דירתו “לקלויז” שקראוהו על שמו ושמם (“קלויז” המגיד או “קלויז” הנגרים). בּכותל המזרח קבוע טבלא שבה מסופר גדל צדקתו של המ"מ ר' וולולה. על יד ה"קלויז" נמצא גם גמ"ח.

אחר חצרו של מורגנשטרן נמצאת ישיבתו של ר' מיילא עם “קלויז” שנתיסדו בּשנת תקצ"א ע"י ר' שבתי קו"ק ואנשים אחרים בעלי מלאכה יראי ד'.

בשנת תרס"ט התמוטט הבּנין מזקן ויפּול תחתיו. (עתה נמצאת ישיבה זו בּנובגורוד בבית שלה) ראשי הישיבה הזאת היו ר' מרדכי מלצר – קליאַצקי, ר' ישראל סאַלאַנטר, ר' יעקב פּעסקין ור' שמואל פּעסקין. בּ"קלויז" נמצא פנקס עתיק שרשום בו לזכרון יום מותם של חברי ה"קלויז" והישיבה.

מלבד ה"קלויז" ר' מיילא היה נמצא שם בבית מיוחד גם “הקלויז” של שואבי־המים עד שנת תרס"ט, וכשנפל הבית עברו השואבים ל"קלויז" מאַצקעוויץ. לפני המלחמה בּטלה חברת שואבי־המים לגמרי.

אצל ישיבתו של ר' מיילא נמצא “הקלויז” של השמשים הנקרא ג"כ על שמה של “דבורה־אסתּר”. דבורה אסתר זו היתה אשה עניה וצדקנית. כל היום היתה נושאת בּרחובות סלים מלאים מעשה־אופה למכירה. היא בּנתה את “הקלויז” מחדש ותיסד בו גמ"ח, פּרוטה לפּרוטה אספה לצורך הגמ"ח וכל אלו הפּרוטות שנצטרפו יחד עלו לחשבּון גדול של שלשים אלף רובּל. מגמ"ח זה נותנים הלואות לרוכלות עניות העומדות בּרחוב היהודים על יד סלים וקדרות מלאים ומוכרות פּולין, קטניות, תפוחי־אדמה מבושלים, תפוחים.

מלוים היו שם מסך של חמשה ועד 25 רו"כ. בּכותל הדרומי של “קלויז” זה קבועה טבלא של שיש ועליה רשומים מעשי־הצדקה של “דבורה־אסתר”. אחרי ה"קלויז" של “דבורה־אסתר” אנו בּאים אל ה"קלויז" של כורכי־ספרים; גם להם היה גמ"ח מיוחד ועתה הוא סגור. שם היו יושבים בּית דין של מעלה כלומר גדולי הדיינים שבּוילנה. אחרי “קלויז” הכורכים נמצא “קלויז” חברה־תורה שנבנה ע"י ר' ישעיה’לה סגי־נהור (נפטר תר"ח). סומא זה ידע את כל הש"ס על פּה ושמו היה ידוע לכל, וכשבא השר ר' משה מונטיפיורי לוילנה בּשנת תר"ו בּקר אותו בּביתו לקבּל בּרכה מפּיו. בּכותל הדרומי של ה"קלויז" קבועה טבלא של שיש ועליה רשומים פּרשת יחוסו שמגיע עד ר' בּצלאל אשכנזי וגדל צדקתו. בּאותו ה"קלויז" נמצא קבּוץ של בּחורים לומדי־תורה. בּחרף תרע"ו עברו הבּחורים לקבּוץ “לומדי תורה”, שנוסד בּקלויז יסו"ד, ותחתם לומדים בּקלויז חברה תורה הרבּנים פּליטי קובנה והגליל.

בּחצר השניה הנקראת חצר־הקפנדרא (דורכהויף), כי בה עוברים אל רחוב האיטליז, הרחוב השני בּגיטו, נמצא קלויז הזגגים, עם גמ"ח שלהם ועם קבּוץ של בּחורים לומדי־תורה (עתה בּטל הקבּוץ וגם הגמ"ח נסגר). אחרי קלויז הזגגים נמצא קלויז הפּחחים (בּלעכער) עם גמ"ח (שנסגר עתה). בּחצר זו נמצאות מני־קדם החנויות של המסחר ההיסטורי היהודי – מסחר של בּגדים ישנים ובלאות. עתה, בּשעת המלחמה, גדל ופּרח המסחר הזה עוד יותר מפּני סובלי־המחסור, המוכרים את כתנתם, את הכר האחרון ממראשותם, כדי להנצל מן הדחקות והרעב. בּחצר השלישית נמצא ה"קלויז" של החייטים האומנים עם גמ"ח (גם הוא סגור עתה). בּאותו ה"קלויז" היתה בּשנת תק"ץ ישיבתו של ר' מיילא ובּשנת ת"ר הגיד שם שיעור לפני הבּחורים לומדים הגאון ר' מרדכי קליאַצקי. לקלויז הזה היתה גם מנורה יקרה בּעלת ששים קנים, עתה היא נמצאת בּמוסקבה יחד עם המנורות והנברשות של יתר ה"קלויזים", שנשלחו שמה בּזמן המלחמה בּשנת תרע"ה.

מול קלויז החייטים נמצאו ה"קלויז" של המיוחס והבּעל־צדקה הגדול ר' ליבּ־ליזרס (נפטר תקמ"ג). בּ"קלויז" זה נמצא פּנקס משנת תקס"ד שיש לו ערך היסטורי. בּאותה החצר עצמה נמצא “קלויז” הסנדלרים עם גמ"ח (אף הוא סגור עתה).

בּחצרו של ר' ליבּ ליזר גרים העניים שבּעניים מרחוב היהודים. בּחצר זו אפשר לראות את התמונות־הטפּוסיות הללו: בּמרתף אפל ועמוק עומד תנור גדול, הממלא כמעט את כלו. בּמרתף הזה יושבות שש משפּחות: האחת על התנור, השניה בּלול מתחת לתּנור, השלישית בּמטה שבורה, הרביעית בּדיוטה שמעל המטה, החמישית על השלחן והששית מתחת לשלחן.

דיירי המרתף הם: אלמנות ויתומים, המתפּרנסים מן התנור; כלומר, שהם מבשלים בּו בּולבּוסים, פּולים, קטניות, לחמניות ומוכרים אותם בּרחוב היהודים.

אחרי “הקלויז” של ר' ליבּ ליזר בּא “קלויז” עתיק של הבּורסקים. עתה מתפּללים בּו חנוני־העורות. ממול “קלויז” הבּורסקאים נמצא “קלויז” מוכרי־הדגים (בּחצר זו היה לפנים שוק־הדגים). עתה מתפּללים שם תופרי־הנעלים, בּ"קלויז" בּכותל המזרחי תלוי לוח ועליו כתוב שכל שלשים וששת השנים, ששמש ר' וֶולוֶלה בּמגידות דמתא, היה מתפּלל שם ולומד אתם. מול “קלויז” מוכרי־הדגים נמצא “קלויז” “עושי המנורות” וכנגדו “קלויז יעבץ” אשר בּנה מכספּו הגביר והמיוחס ר' דוד יעב"ץ.

בּאמצע רחוב־היהודים נמצא “חצר בּית־הכנסת” המפורסמת בּכל העולם בּרוב בּתי כנסיותיה ובּאופי המיוחד והמקורי שלה.

בּית־התפלה של הגר"א. בּחצר בּית־הכנסת משמאל נמצא בּית־התפלה של הגר"א, שאיזו אימת־הוד עולה ובּוקעת מתוכו. כשאתה נכנס לתוכו ומסתכל בּלומדים הזקנים והישישים, נדמה לך, שנשמתו של הגר"א מרחפת שם עדיין, ומיד הנך מתחיל לקרוא את הנוסח על הטבלא הקבועה בּקיר הדרומי בּמקום הקדוש שישב בּו הגאון⁸: “מצאנו צדיק תמים בּדורות האחרונים, שמעו הולך בּכל איים ומדינה, חכמתו בּחוץ תרונה, לספר שבחו נבער כל אדם מדעת, בּנה בּנית לך עליות מרווחות, שוש תשיש ב”ה שובע שמחות, זה שבתו הבּית הזה ארבּעים שנה, למד כל דבר חכמה ובינה, עוד לימד את העם דעת בּחבּוריו על מקרא, משנה, תלמוד בּבלי, ירושלמי, אגדות, הלכות, דבריו ככוכבים לעד יאירו, פּרושיו כזהר יזהירו, יום ליום ולילה ללילה יחוו דעת על זוהר, ותיקונים, היכלותּ וס' יצירה, רעיא מהימנא, מעשה בּראשית, מעשה מרכבה, הוויות דאבּיי ורבּא, רעם גבורותיו יתבּוננו הכמהים, יען כי שם נגלו אליו האלקים, הלא היא הדעת, זכרו לא יסוף מקהל ועדה, בחבּוריו ישוטטו רבּים ותרבּה הדעת".

הגר"א נולד בּיום א' דפּסח ת"פ ונסתלק בּג'. חומ"ס תקנ"ח. לזכר שמו של הגאון נבנה ה"קלויז" הזה בּשנת תקס"א והרחיבוהו בּשנת תרכ"ט, ונקרא בּשם “קלויז הגר”א" (או מנין החסיד). וכשאתה עומד שם שקוע בּמחשבות והרהורים הנך מזדעזע פתאם לשמע צעקות רוויות־דמעות של אשה מרת־נפש, המתפרצת לתוך הקלויז, כדי להתפּלל לפני ארון־הקדש על בּעלה החולה או על בּנה הנוטה למות. בּיחוד מרובים היו החזיונות האלה בּתחלת המלחמה.

לפני כל גיוס היה הקלויז מתמלא נשים וטף, שהיו הולכים קודם אל בּית־העלמין הישן להשתטח שם על קברו של הגר"א, על קברה של אם הגר"א ועל זה של הגר־צדק, ואחרי כן היו בּאים אל “קלויז” של הגר"א ומתנפּלות אל תּוך ארון־הקדש בדמעות וצעקות קורעות לב ונפש, ביחוד נוראות היו יללות התינוקות, שהאמהות היו מביאות אותם לבכות ולהתפּלל בעד אבותיהם שנלקחו למלחמה.

בּ"קלויז" של הגר"א התפלל גם בּעל “החיי־אדם”. מספרים: פּעם אחת בּיום הכפורים בּשעת תּפלת מוסף נשחת האויר מאד מפּני הדחק והנרות הרבים העוממים, אז צוה בּעל “החיי־אדם” לפתוח את החלונות. כשאמרו לו, שיש בּזה חשש משום כבּוי, – השיב. “יכבו אלף נרות של שעוה וחלב ואל יכבה אף אחד מנרות ד' – נשמת אדם”.

בּקלויז של הגר"א נמצאים תכשיטים יקרי־המציאות של ספרי התּורה מחברות שונות ברוסיה ואמריקה, וגם פנקסים עתיקים (אחד משנת תקנ"א) של החברות: ש"ס, אלפס, מדרש, משמורים, וגם של החברה משניות, שנוסדה על ידי הגר"א, ובנו ר' אברהם הגיד בּה את השיעור הראשון במעמד אביו ובּעל “החיי אדם”.

בּ"קלויז" של הגר"א נמצא בּחדר מיוחד גם אוצר־ספרים גדול של הספרות הרבנית. סמוך לאוצר הספרים על הכותל המערבי שאצל הפּתח תלוי לוח ובו רשומים מנהגי הגר"א בתפלה ועבודה.

אוצר הספרים של שטראַשון⁹.

מול ה"קלויז" של הגר"א על יד בית־הכנסת הגדול נמצאת הבּיבּליותיקה הגדולה של הקהלה הוילנאית, גאונה והדרה של ירושלים דליטא. בּבית־הספרים הזה נפגשים גאונים וחכמים, חסידים ומתנגדים יושבים ולומדים אל שלחן אחד, אשר מעליו מתנוססת תמונתו הפּטריאַרכאַלית של מיסדה ר' מתתיהו שטראַשון ז"ל. בּשעת המלחמה היתה הבּיבּליותיקה למקום מנוחה יחיד בּמינו לרבּנים, דרשנים, לומדים, משכילים, סופרים וסתם אנשים הגונים, סוחרים ובּע"בּ שירדו מנכסיהם. מהם שבּאו לעבוד עבודתם, מהם למצוא תנחומים בּספרים הקדושים ולהשכיח בּם את יגונם וענים.

אחרי הבּיבּליותיקה נמצא בית־הכנסת הגדול, שנוסד בּשנת של"ג (1572) ושנתפּשטו על אודותיו בּעם הרבּה אגדות וספּורים; אגדה אחת מספּרת לאמר: בּשעה שבּא נפּוליון הראשון בּשנת תקע"ב לוילנה, בּקר את בית־הכנסת הגדול, התיצב על מפתן הבּית והשתאה למראה יופי הבּנין וארבּעת העמודים הענקים התומכים את הספון המקושט בּציורים שונים מעשי חושב והבּימה הנפלאה וארון הקדש הנאה העשוים מעשי ידי אמן.

כותל המזרח הוא אות־זכרון להגאונים הגדולים שהיו לפנים בּוילנה, עד־היום קבועה בּמזרח משמאל לארון הקדש אבן גדולה המצינת, שאסור לשבת שם, מפּני שהיה זה מקומו של הרב האחרון ר' שמואל ז"ל. אצל ארון הקדש עמדו הגאונים הוילנאים: ר' מנחם מאניש חיות, ר' משה בּמהור"ר יצחק יהודה מכונה לימא מחבּר הספר “חלקת מחוקק”, ר' אפרים מחבּר “שער אפרים”, מהרש"ק מחבּרו של “בּרכת הזבח”, ר' הלל מחבּר “בּית הלל”, ר' שבתי כהן מחבּר הספר “שפתי כהן” ש"ך ור' משה רבקש מחבּר ספר “באר הגולה”¹⁰

על משמרתם אצל ארון הקדש עמדו אחרי־כן הרב הוילנאי ר' משה קרמר¹¹ זקנו של הגאון, ונכדו ר' אליהו (הגר"א זצ"ל) האחרון רק שתי פּעמים, פּעם אחת בּהיותו בּן שבע שנים ודרש שם את דרשתו שבה הפליא אז את גדולי התורה בּוילנה ובּתוכם גם את האבּ"ד ר' העשיל, ופּעם שניה כשהגיע כבר לשלש ושבעים שנה¹².

על יד ארון הקדש עמדו ג"כ המגידים המפורסמים ר' יחזקאל פייבל ובנו ר' זלמן זאב (ר' וולוילה), ר' יצחק אליהו לנדוי מחבּר סדור דובר שלום, ר' יעקב יאָזעף (אח"כ נקרא אחר כבוד לרב הכולל ומ"מ בּניואָרק ושם מ"כ ר' הירש ראַבּינאָוויץ, בּנו של הגאון ר' יצחק אלחנן, ר' מאיר נח לעווין.

לפני התיבה היו יורדים להתפּלל בּעלי התפלות והחזנים הגדולים ר' יואל דוד (בּעל הבית’ל), ר' חיים לומזר, פיינזינגער, קופּער ועוד.

בּכותל המזרח תפשו מקומותיהם הפּרנסים ומנהיגי העיר הידועים ר' זלמן ר' אוריס, ר' ליבּ ר' בּערס ור' שמואל יהודה’ס (הנקראים שלשה עמודי העיר), ר' אליעזר דילון, ר' נחום שתדלן, ר' חיים נחמן פּרנס, ר' מתתיהו שטראַשון, ר' שמואל יוסף פין, ר' שמואל סאָלץ וכו'.

בבית הכנסת הגדול נמצאים גם תכשיטים, ספרי תּורה ופרוכות יקרי המציאות. על הבימה ישנה אבן של שיש שהובאה מטבריה, דלת בּרזל נדבת חברת החייטים בּשנת שצ"ח ועוד דלת אחת והוא להפוליש נדבת החברה מגידי תהלים בשנת ת"ב, תהלים על קלף משנת תקי"ב עם ציורים מעשי ידי אמן גם סדור על קלף שבּו נמצאת הזכרה מיוחדה כתובה בנוסח נפלא ומליצי בא"ב כפול על הקדוש הרב החכם והפילוסוף ר' מנחם מן מוויזון (עירה בפלך קובנה) שנשרף עקד"הש י"ז תמוז תקט"¹³. בּשנה זו ז' סיון תק"ט נשרף על קד"הש גם הגר־צדק ר' אברהם בּר' אברהם (גראף פּאטאצקי) ובּ' דשבועות מיוחד עד היום להזכרת נשמתו בביהכנ"ס הגדול. לבּית הכנסת הגדול יש גם פנקסים של חברות שונות: מנורה, משניות, מגידי־תהלים, שומרים־לבקר, שבעה־קרואים, גם בכותל המערבי יש חור גדול ששם מניח אחד מהמוצי"ם בּכל שנה ערב פּסח ג' מצות לערובי־חצרות.

בביהכנ"ס הגדול מתקיימים מנהגים רבּים ושונים שאין נוהגים ביתר הקלוזי"ם כמו: אמירת סליחות בליל הושענה רבה אחר חצות, וקודם הסליחות דורש המגיד דברי כבושין ומוסר; בשמחת תורה מכבדים בּהקפות את הגבּאים מכל מוסדות הצדקה בעיר, ומקיפין אך ג' פּעמים, פּעם ראשונה אך את הבימה, ושתי פּעמים סביב כל בּיהכנ"ס; אומרים את כל היוצר הנדפס לבד מהיוצר של שחרית יו"כ. מפּני קושי התענית וטרח הצבּור. בּימי המלחמה מפּני חולשת הצבּור הקילו מטעם הרבּנים לקצר גם ביתר היוצרות.

בּכל יום אומרים אחר התּפלה שיר היחוד ושיר הכבוד, וקודם התפלה סליחות כפי הנדפס בּסדור “שומרים לבּקר” ובּערב ראש חדש אומרים גם “אבינו מלכּנו”.

מזמן המחלקת עם הרב האחרון ר' שמואל זצ"ל, שבּטל כסא “הרבּנות” בּוילנה, קוראים לתורה יהיה מי שיהיה רק בּשם מורנו ולא בּשם רב או גאון. בּביהכנ"ס הגדול יש לכל חברה שבּת שלה: פ' לך – חברה “מוהלים”, וירא – “הכנסת־אורחים”, משפּטים – “סומך נופלים” ועתה של “משמרת חולים”, אמור – “שומרים לבּקר”, בּהעלותך – חברה־מנורה, חברה זו נוהגת להרבּות נרות בּּליל שִבתּה, ואתחנן – ציונים; בּימי המלחמה נתרבּו השבּתות לחברות השונות: של “אגודת אחים”, של “חברות אחיעזר” עם כ"ד סניפיה וכיוצא בּהן. בּשבועות עושים חג לחברה “מגידי־תהלים”, שאומרים אגב אז תהלים כל הלילה ליום זכרון מותו של דוד המלך ע"ה, בּל"ג בּעומר עושים חג להחברה “שומרים לבּקר”.

מול בּיהכנ"ס הגדול נמצא בית־הכנסת גחש"א (או ביהכנ"ס של קבּרנים). שם התפּללה לפנים חבורת קבּרנים. החברה נוסדה בּשנת רמ"ז (1487)¹⁴. וביהכנ"ס נבנה מחדש בּשנת תק"י. את תקרתו נדב אז ה"יסוד" בּמחיר “מקום” בּבית־העלמין. שם היו מתפּללים ולומדים בלי הפסק יומם ולילה; שם נמצאת חברה מקרא, שנוסדה בּשנת תקמ"ו, שעורי משניות אחדים, שעורי ש"ס, עין־יעקב, אלפס, חובות הלבבות, חיי אדם, חברה “מעמדות”, שיסדו הראבּ"ד ר' אבּלי פּאַסװאָליר והמ"מ דמתא ר' יחזקאל פייוויל ובּנו ר' זלמן זאב בּשנת תקצב וחברה “עשירי קדש”¹⁵. בּכל ערב ראש חדש עורכים בּגחש"א תפלת יום כפּור קטן, ומכל קצות העיר מתאסף לשם קהל אנשים ונשים. רבּים מהם מתענים, המגיד של גחש"א, ר' שמשון שס, פּותח בּדרשה של התעוררות, אחרי־כן קוראים בּתורה פּרשת “ויחל”, אומרים ודוים ותפלות בּדבקות עצומה ובּרוב בּכיות כמו בּיום הכפּורים. בּמשך כל החרף של שנת תרע"ז היה הקלויז כמעט ריק ממתפּללים עד שהוכרחו לקרא לשם מנין מן הרחוב, כי בּבית־הכנסת היה הקור גדול מאד (מפּני יוקר העצים) ואימת המות היתה משוטטת, שם (העניים היו גועים שם תכופות) רק בּשעת התעניות, שהיו גוזרים אז לפּרקים קרובים מפּני הדחק והצרות המרובות, היו מתאספים לשם המון רב של מתפללים ורבּים מהם היו מתענים. המ"מ של גחש"א היה פּותח בּדרשה נלבבת ואחרי כן היו שופכים את הלב בּתפלות ותחנונים, בּקול בּכי וצעקות קורעות שמים. הרעיון הכללי של הדרשות כמעט אחד בּפי כל המגידים, אלא ששונה היתה צורתן, וכל אחד היה מוצא לו פסוקים ומאמרי חז"ל שונים לפי טעמו ורוחו. פותחין היו בּדברי כבושין, כלומר: כל הפורעניות והצרות אינם בּאים אלא בּשביל ישראל עם סגולתו על בּטול התורה, חלול שבּת, פּריצות בּנות ישראל, ועל העלמת עין מן הצדקה, וגם עונש על כל העולם כלו השקוע בּחמס, זימה ושפיכות דמים, לבּסוף היו מסיימים בּדברי נחמה כי קרוב הקץ, והצרות המרובות סימן הן לגאולה קרובה.

גם הרבולוציה הרוסית של שנת 1917 מצאה לה מקומה בּדרשות המגידים. הם ראו גם בּה השגחה פּרטית, שהיו מרימים אותה על נס ומביאים אותה בּתור ראיה לאמונה בּשכר וענש, אחרי כל אלה שלחצו וענו והגלו את היהודים נתענו ונדונו לגלות גם הם.

בּחצר בּית־הכנסת ובּ"קלויזים" היה הקהל מרבּה לשוחח ולטפל בּדבר הרבולוציה יומם ולילה בּרוב שִמחה והתפּעלות.

בּשנת תרע"ה התּגוררו בּבית־הכנסת גחש"א זמן מה הפּליטים הראשונים שגורשו מקובנה והגליל ובאו לוילנה בּחג השבועות של השנה ההיא ומספּרם היה כחמש־עשרה משפּחות. אחר כן העבירו אותם אל העליות שממעל ל"קלויז" הישן. בּביהכנ"ס גחש"א נמצאים תכשיטי ספרי־תּורה ופרוכיות יקרי המציאות וגם פּנקסאות שונים של החברות.

“קלויז יסוד. מול בּיהכנ”ס גחש"א נמצא קלויז של ה"יסוד" ז"ל (ר"ת יהודה ספרא ודיינא) או “קלויז” חדש.

היסוד שמש שלש שנים בּתור אב"ד בּוילנה, והיה אדם יקר המעלה, גאון גדול ועשיר מופלג, שהקדיש את כל כחו והונו בּהשתדליות שונות כדי לבטל גזרות רבּות ורעות שהתרגשו לבוא על ישראל, הוא נדב את הבּימה בּביהכנ"ס הגדול ובנה את ה"קלויז" החדש בּשנת תקי"ז כשמינו את חתנו ר' שמואל לרב ואבּ"ד בּוילנה.

מספּרים שהיסוד חפץ להנהיג, שיבואו בּ"קלויז" שלו בּכל ערב שבּת להתפּלל שם “מנחה”, ולתכלית זו היה מביא שמה בּכל ערב שבּת מיני־תרגימא. עם יי"ש וכל בּע"בּ בּלכתם מן המרחץ היו סרים אל ה"קלויז", מברכים “על המזון ועל המחיה” ומתפּללים תפלת “מנחה”. עד היום עוד קים המנהג, שרק בּ"קלויז" יסוד מתפּללים תפלת מנחה בּערב שבּת מחצי השעה הראשונה עד קבּלת שבּת מנין אחרי מנין בּלי הפסק יהודים מכל העיר, אפילו מפּרבּריה בּאים להתפּלל מנחה בּ"קלויז" יסוד.

עוד לפני שנים אחדות היו לומדים בּ"קלויז" יסוד בּערבי־שבּתות כל הלילה. מגיד אחרי מגיד היה דורש לפני העם בּפרשת השבוע ובמדרש רבּה של אותה הפּרשה. קהל אחר קהל היו יוצאים ונכנסים חליפות עד עלות השחר תמיד היה נמצא שם איש אחד ירא־שמים אוהב תורה ולומדיה, שהיה מכבּד את הקהל בּמים קרים, שהיה נושא ומביא בּלי הפסק, וזה היה מעשהו כל הלילה. גם היתה שם חברה משניות שנתיסדה בּהסכם הגר"א¹⁶

מלבד מדרש, משניות ותפלות־מנחה היה קלויז יסוד עוד מקדמותו מיוחד למקום תורה. שם נמצאו ישיבות חשובות לתורה, שבּראשן עמדו מופלגי תורה בּשנת תקמ"ו ר' חיים עפשטיין¹⁷, ר' מאיר קאַרעליצער. אפילו בּימים האחרונים לפני המלחמה היה שם קבּוץ של בּחורים גדולי תורה שקראו לו “קבּוץ של ר' חיים עוזר”.

בּח' באלול תרע"ה נוסד שם הקבּוץ “לומדי תורה”. נתאספו לשם כמאתים בּחורים, רובם פּליטים שנמלטו מהעירות: סלובּודקה, טלו, וואָלוז’ין, פּוניביז' וכיוצא בּהן הידועות מכבר לאכסניות של תורה, שנחרבו לרגלי המלחמה. לוילנה באו עוד הרבּה פּרושים מן הכוללים הקובנאים, ואחרי כן כשבּאה ה"אקופּציה" ובתי־המדרש נתדלדלו לגמרי, נמלטו גם מקצת מן הבּחורים שלמדו בּבתי־המדרש בּוילנה גם הם אל הקבוץ. בּין הבּחורים נמצאו הרבּה עלוים ומוסמכים להוראה. הבּחורים הוציאו לאור בּחרף של שנת תרע"ו מאסף לחדושי גפ"ת, שקראו לו בּשם “אכסניה של תורה”. בּכל יום ראשון היה קורא לפניהם שיעור בּש"ס ופוסקים הרב הגאון ר' חנוך הניך איגש. רבּים מהבחורים למדו בּבית־מדרשו של ר' שאולקה קאַצענעלינבּויגן ולקבּוץ זה קראו בּשם “בּית שאול”. לפניהם היה לומד שעור בּכל שבּת הרב הגאון ר' יצחק רובּינשטיין (בּביתו של זה האחרון). מתחלה היו הבּחורים מקבּלים תמיכה בּסכום של שני רובּלים לשבוע ואחרי כן ששה רו"כ. את הכסף קבלו מאת הועד המרכזי, מתשלומי חברים, מדמי עליות בּשבּתות, שבּהן היה עובר לפני התיבה החזן המפורסם הערשמאַן, הש"ץ דמתא, שתי פּעמים עבר לפני התיבה לטובת בּני הישיבות גם האַרטיסט המפורסם ווינוגראַדוב.

לבד תמיכת הכסף בּשני הרובּלים נוסדה חברה בּשם “סעודות שבּת” שדאגה להכין לכל תלמידי־החכמים לשבּת סעודות של בּשר ודגים וכל מטעמים; ועוד חברה אחת התקיימה בּשם “פּת־שחרית”. חברה זו היתה מספּקת לבּני־הישיבה לחם וחמים בּכל בּקר, שם היה גם בּית־הועד לבני־הישיבה, מלבד כל אלה הקציעו להם מדור מיוחד בּבית־התמחוי של הנשים (רחוב פּאָהוליאַנקה 11), ששם היו אוכלים ארוחות הצהרים; גם בּית גמילות־חסד היה לקבּוץ, שממנו היו מקבּלים הלוואות בּסכום עד עשרה מאַרקים (נוסד על־ידי שקאָלסקי ולונסקי גם חברת “תומכי־תורה”). לטובת מוסד זה התנדבו הבּחורים בּעצמם בּסכום אגורה מכל פת־שחרית, ארוחת־הצהרים ועוד, כדי לתמוך בּחבריהם היותר עניים.

מקבּלים היו הבּחורים גם תמיכות מיוחדות בּהלבּשה והנעלה וכדומה, והרבה עמל ויגע גם הועד שטפּל בּבּני־הישיבה החולים בּמשך שתי השנים שנתקיים הקבּוץ. הוצאותיו עלו סך עשרות אלפים. על כל עניני־הקבוץ היה מפקח ועד שנבחר מרבּנים ובּעלי־בּתים חשובים, ראש־הועד והמנהל היה הרב ר' יוסף ליפּמאן גורוויץ.

בּתחלה נמצא הקבּוץ בּ"קלויז" יסו"ד, אחרי כן, מפני הדחק והאויר המשחת בּחצר בּית־הכנסת, שגרמו לרבּוי המחלות בּתוך בּני־הישיבה (בּמשך החרף חלו ומתו אחדים מהם), – מפּני טעם זה העבירו את הקבּוץ בּקיץ ל"קלויז" שבּפרבּר פּופּלאַווס, שנמצא בּמקום, ששם האויר יותר טוב. מפּני רחוק המקום עברו בּחרף תרע"ז ל"קלויז" קירזנער שבּרחוב הקדש. עכשיו נמצא הקבּוץ בּנובגורוד 5, בּ"קלויז" מיילא.

בתחלת הקיץ שנת תרע"ז נשלחו בּהשתדלות הועד ובּהוצאותיו רוב בּחורי הקבּוץ להעירות פּוניביזש, טלז ועוד, כדי להצילם מהדחקות והרעב, ושם נתיסדו קבּוצים חדשים.

עתה נשארו בּ"קלויז" ס"ה 20 בּחורים¹⁸. הבּחורים נחלקו לשתי כתות: לומדי מוסר (מוסר’ניקעס) וציונים. בּ"זמן" הראשון בּחרף תרע"ו, גברו למודי המוסר ואחרי ה"סדרים" (כלומר אחרי שגמרו ללמוד גמרא, בּערב בּחצי השמינית) היו לומדים ספרי מוסר: “מסלת ישרים”, “חובת הלבבות”, “שערי תשובה לרבּנו יונה” בּנגון נלבב ועצוב. בּאביב תרע"ו נסעו המוסריים לסלובּודקה, שם נוסדה הישיבה מחדש.

אז יסדו בּוילנה הרבּה בחורים ציוניים אגודה “צעירי המזרח”, ובאולם “פּת שחרית” היו לומדים בּכל יום בּמשך שעה תּנ"ך ואגדה. בּכל שבּת היו קוראים שם הרצאות אודות מטרות בּני הישיבה ועתידותיהם, אודות הנביאים, הספרות העתיקה והחדשה, הציונות, גם בּשאלות תלמודיות שונות, בהלכה ואגדה. כל החרף תרע"ז קרא הד"ר רגנסבּורג לפני הבּחורים בּעלי הכשרונות הרצאות שלש פּעמים בּשבוע בּפילוסופיה, בּידיעת הטבע ובּתורת־ההטפה. בּגמנאַסיה העברית היו מלמדים אותם את השפה הגרמנית פעמים בּשבוע. בּכלל נתגלה אצל הבחורים חשק גדול ללמודים כּלליים: היו בּיניהם גם מתמידים גדולים בּלמוד גמרא, שהיו הוגים בּה יותר משמונה עשרה שעות בּמעת־לעת, ועד הבּחורים תקן שבּכל יום בי ויום ה' נוסף על שעור הרבּנים, יגיד גם אחד הבּחורים שעור בּתורה. הבּחורים היו מרבּים להכין את עצמם לזה, ולעיין בּספרים שונים הנמצאים בהבּיבּליותיקה הגדולה של שטראּשון.

החברות “עץ־חיים”, “מרבּיצי־תּורה” ו"משרתי בּקדש"

מלבד הבּחורים הלומדים, שנכנסו ל"קבּוץ", התאחדו גם הפּרושים. כארבּעים אברכים, ויסדו בּחשון תרע"ו אגודה “עץ־חיים”. בּכל ערב היו לומדים בּ"קלויז" של הגר"א “חשן משפּט” (עתה בּטל השעור). הם היו מקבּלים תמיכה מן הצ"ק ומהרב הגאון ר' יצחק רובּינשטיין והרב הד"ר ז. לוי (הרב הראשי בּצבא הגרמני). המגידים והרבּיים כשמונים משפּחות (וביניהם כמה רבּנים פּליטים מגרוש קובנה) נתאחדו בּז' אדר תרע"ו לאגודה בּשם “מרבּיצי תּורה” עם תקנות מאושרות מהרשות נדפסות בּעברית ויהודית. החברים של “מרבּיצי תּורה” לומדים בּכל יום משעה 12 עד 1 בּ"קלויז" ישן. האגודה נתמכת מהצ"ק ווגם ע"י הרב הגאון ר"י רובּינשטיין והרב ז. לעוי.

השמשים, עוזרי־השמשים שאבדו את כל פּרנסתם כשנתרוקנו ה"קלויזים" נתדלדלו בּעלי־הבּתים, התאחדו בּחרף תרע"ז לאגודה “משרתי בּקדש” ויסדו תמחוי משלהם. גם הם מקבּלים תמיכה מן הועד המרכזי. הועד שלהם נמצא בּ"קלויז" השמשים, או דבורה־אסתר, בּחצרו של ר' מיילא.

“קלויז” “גמילות־חסד” ו"תּיקון־חצות"

אחרי “קלויז” יסו"ד נמצא ה"קלויז" גמ"ח. הוא נקרא גמ"ח מפּני שיש לו בית־משאות משלו, כלומר: הוא מלוה כסף בלי רבּית על משכנות. ל"קלויז" זה היו לפּנים מגידים גדולים, כמו ר' אברהם מהורודנא ור' מאיר עפּשטיין, שגדולתם ומעשיהם כתובים לזכרון על לוח שיש בּכותל המזרח. עוד בּימים האחרונים היו בּאים שמה מכל העיר ללמוד תנ"ך וספר המדות (של המ"מ מדובּנא) מפּי המגיד ר' בּ"צ ציזלינג. עתה נתרוקן ה"קלויז" ונסגר הגמ"ח. לפני שנים אחדות היו בּאים לשם בּשעה השתּים־עשרה בּלילה לערוך “תּקון חצות”, זה היה מחזה נהדר מאד. מסביב כבר שררה דממה; כבר כבה הנר המהבהב האחרון בּ"פּוליש" של ביהכנ"ס הגדול, כבר נשמע ה"בּרכו" האחרון של עגלונים אחדים שנסעו לביתם, ושל מנגנים אחדים, שבּחזירתם מן התאטרון הבּוטאַני היו סרים לרגע אל ה"פּוליש" להתפּלל ערבית. בּ"קלויז" של הגר"א כבר נדם הנגון החרישי של לומדי המשמר – ופּתאום היה בּוקע ועולה קול בּכי־וגעגועים של בּעלי תּקון החצות ונגון עצב ונוגה היה מרחף בּכל חללו של חצר בית־הכנסת¹⁹…

“שבעה קרואים”

לא הספּיקו עוד לגמור את תקון החצות בּגמ"ח, היה נשמע הנגון הנעים והנלבב של חברת “ותיקין”²⁰ בּ"שבעה־קרואים", ונגון התפלה לא פּסק בּימות הקיץ בּמשך מעת־לעת שלם. בּתחלה בּ"שבעה קרואים", מ"שבעה קרואים" לגחש"א, מגחש"א לפּוליש, ומן הפּוליש שוב לשבעה קרואים.

שבעה־קרואים – זהו הבּית שתחת “קלויז” גחש"א. קוראים לו שבעה־קרואים, מפּני שבּשבּת ויו"ט בּשעה שמחלקים את העליות בּבהכנ"ס הגדול, יוצאים משם מנינים אחדים של אנשים ל"שבעה־קרואים", ושם קוראים לעלות לתורה רק ז' גברי. בּכל יום מתפּללים בּבהכנ"ס הגדול תפלות מנחה ומעריב בּיחד תיכף אחר השקיעה, וכן בּלילי שבּתות, ולכן נזהרים בּ"שבעה־קרואים" להתפלל תפלת מעריב בּזמנה. ל"קלויז" “שבעה־קרואים” יש גבּאים, שמשים ובּעלי קריאה מיוחדים. פּנקסים, תכשיטי ספרי־תורה גם לוח תלוי על קיר המזרח עם ציורים נאים ובו רשום סדר הדגלים ל"עליות" התורה. בּכל יום יושבים שם משעה השתים־עשרה דיני וילנה²¹, לכן קוראים לו גם בּשם “בית הדיינים”, משם מתפּרצות לפּעמים לכל חצר־בית־הכנסת צעקות משונות וקולות וקטטות אופיות בין בּעלי־הדין.

ה"פּוליש"

ה"פּוליש" – זהו פּרוזדור לבהכנ"ס הגדול, ונחלק הוא לשני חדרים. שם מתפּללים “מנחה” אחרי “מנחה” ו"מעריב" אחרי “מעריב”. יש שב"פּוליש" אחד מתפּלל כבר המנין השלישי תפלת מעריב, ובּשני מתפּללים עוד מנחה. שם צובאים אבלי כל העיר, שבּאים “לחטוף” את העמוד למנחה או למעריב: כמה פּעמים מתקוטטים ומריבים בּשל העמוד, רק על־פּי־רוב משלימים איש את אחיו וגומרים את ריבם ע"י הטלת גורל. לשם כך משתמשים בּמטפּחת: כורכים את ארבּעת קצותיה בּיחד וקושרים קשר בּאחת מהן, ומי שהקשר עולה בּידו – זוכה בּעמוד". על יד חלונות ה"פּוליש" צובאות משעת בין השמשות עד שעה מאוחרת בּלילה הרבּה נשים צדקניות, הרוקדות בּ"קדוש" ומשתחוות ל"בּרכו" בּכל רגע ורגע. לפני ה"פּוליש" עומדים כל היום מוכרי הספרים היושבים בּחצר בית־הכנסת, וסליהם מלאים כל טוב: כל מיני ספרים, חדשים וגם ישנים, מזוזות, ציצית, ארבּע כנפות וכיוצא בהם. עתה, בּימי המלחמה פּרץ המסחר, מפּני רבּוי הנצרכים המוכרים את סדוריהם בּעד תופין קטן; אחרים מוכרים גם את טליתיהם ותפיליהם מפּני כובד הרעב. בּחצר בית־הכנסת חיו לפנים חיים של פּרנסה גם רוב סופרי סת"ם, אך עתה אין להם כל עבודה, מפּני ששום איש איננו נותן עתה לכתוב לא רק ספרי־תורה, כי אם גם תפלין ומזוזות.

ה"שטיבּלאַך"

בּמחצית השניה של חצר בית־הכנסת, לא רחוק מ"קלויז" הגר"א, אותו המתנגד הגדול, נמצאים שני “שטיבּלאַך” – של חסידי ליובּאויץ ושל חסידי קוידנוב (אצל הקוידנובים מתפּללים גם חסידי סלונים ולכויץ, ולכן קוראים לו גם “שטיבּל” דלכויץ). מתנגדים שאחרו זמן תפלתם נכנסים לפּעמים להתפּלל אצל החסידים, או לשמוע קדושת “כתר יתנו”, לקבּל הקפה בּשמיני עצרת; או שהם נכנסים לשם בּשבּת בּין השמשות בּזמן “שלש סעודות” לשמוע נגון של חסידים ולראות בּרקוד נאה. אך עתה שבתו גם אצל החסידים הנגונים והרקודים, שם שולטת העצבות. חסידי ליובּאַוויץ קנו לפני שנים אחדות את בּיהכנ"ס של אַפּאַטוב, ועל מקומם עברה החברה “תפארת בּחורים”. שם מלמדים כל היום לבני עניים מא"ב ועד גמרא, ובערב מלמדים שם לבּעלי־מלאכות, משרתי חנויות וכדומה תנ"ך, משניות, שו"ע.

חברה פּועלים

למול ה"שטיבּל" של הקוידנובים נמצא ה"קלויז" של “חברה פּועלים”, שנוסד בּשנת תרל"ה (החברה נוסדה עוד זמן רב קודם לשנה זו, ופּנקס החברה נעשה, לפי הכתוב על שערו, בּשנת תר"י) זה הוא “קלויז” מיוחד של בּעלי־מלאכה מכל המינים. את הקלויז יסד יחד עם בע"ב אחדים הרב ר' הירש גאַרבּר, ששמש שם בּתור רבּי ששים ושש שנה. הוא נפטר בשנת תרע"ז, ותחתיו משמש עכשיו בּתור רבּי בּנו המו"ץ ר' אליהו היילפּרין, רבּים מבעלי־המלאכה, שלא היה ספּוק בּידם ללמוד תורה בילדותם, יצאו משם “לומדים” גדולים בּ"חיי אדם", פּרק משניות וגם בּדף גמרא²², גם ל"קלויז" זה יש גמ"ח, שיהודיה עניה סוחרת בּסלים תפּוחים בּרחוב האיטליז, נדבה לקופּתו את שש מאות רו"כ הראשונים, מתחלה היתה מלוה בּעצמה לכל הנשים העניות המוכרות תפּוחים, כּסף בּלי רבּית, כלומר, היה לה גמ"ח משלה. אחרי־כן כשזקנה קשה היה לה לשאת את עול הגמ"ח לבדה, ותנדב את כספּה לגמ"ח של חברה פּועלים. שם רשום הדבר לזכרון בּטבלא קבועה בּכותל הדרומי של בּית־המדרש. בּימי המלחמה הוכרחה האשה הזאת בּעצמה לבקש תמיכה מגמ"ח ויתנו לה 35 רו"כ, זה לא כבר מתה. בּעלה הוא נושא סבל. עתה נסגר הגמ"ח.

הצנורות והבאר

למול “חברה פּועלים” ואצל “קלויז” “יסוד” נמצאו לפני שלשים שנה ארבּעה צנורות, שמשם היו מקלחים מים קרים וצחים לתוך מזרק גדול. על הצנורות היו תלויות שלשלאות עם ארבּעה קיתונות או “שואבות”, כמו שקראו להם, ומכל רחוב היהודים היו בּאים לשם אנשים להשיב נפשם במים החיים והמתוקים ההם. הצנורות היו נמשכים מרחוב טרוקי ואונגאַרי מבּורות העיר. לקהלה היהודית היו שם (בבארות העיר) שתי צנורות. אחרי־כן, כשנטלה העיר את צנורותיה, חפרו בּאר בּמקום ההוא בּחצר בית־הכנסת. אחרי־כן הוריש המים דמתא, המנוח ר' מאיר נח לוין בּצואתו סכום־כסף לצרכי־ הבּאר, ובּכותל של “קלויז” יסוד נמצאת טבלא של שיש ורשום עליה, שהמ"מ דמתא נדב את הבּאר הזאת לטובת הקהל. מפּני המלחמה היתה הבּאר שבורה זמן רב. עתה סתמו אותה, וכל חצר בית־הכנסת נשארה בלי מים.

בית־המרחץ היהודי

לא רחוק מן הבּאר נמצא בית־המרחץ היהודי בּיחד עם מקואות כשרות, שגם החסידים וגם בּני־העליה מן המתנגדים משתמשים בּהן לטבילה לפני תפלתם. מפּני יוקר העצים וגם מפּני המרחצאות בּחנם מיסודם של הגרמנים, אין מסיקים את בית־המרחץ כל השבוע חוץ מיום ו' עש"ק, רק המקואות פתוחות, מפּני טעמים דתיים ידועים, כל ימות השבוע. ימים אחדים לפני כל חג מסיקים גם את המרחץ היהודי ודבר זה מבשרים בּמודעות המדבקות אל קירות חצר בית־הכנסת.

“קלויז” הציירים

בּאותו חומה משמאל מעל למרחץ נמצא “קלויז” הציירים. לפנים היה מצויר ומכויר בּציורים יפים. היה לו גמ"ח משלו (עתה נסגר).

“קלויז” ישן

העתיק מכל בתי־המדרש ובתי־הכנסיות שבּירושלים דליטא הוא קלויז ישן. הוא נבנה מאה ושלשים ושלש שנה קודם לביהכנ"ס הגדול. הוא נוסד בּשנת ר' (1440); כך כתוב על לוח זכרונות שנות־הפּטירות התלוי מעל הבּימה. כפי שמספּרים, היה מתפלל ולומד שם הש"ך. שם היה הדחק גדול מרוב הלומדים בּיום ובּלילה, ובּשעת המשמרים היו מחכים בּ"תור" עד שמצאו מקום פּנוי לישב וללמוד. בּימי הגר"א התפּלל שם זקנו של הסופר קלמן שולמן, ר' נפתּלי הירץ שולמן, והיה אומר שם שעור בּ"מורה נבוכים" לפני הלומדים האברכים בּעמקות נפלאה. וכשערערו על זה לפני הגר"א, השיב, שאין איש רשאי לאסור לעיין בּספרי הרמבּ"ם. לפני עשרים שנה היה שם קבּוץ של מנינים אחדים אברכים “פּרושים”, שנתמנו אחרי־כן לרבּנים בּערים גדולות וחשובות. לאברכים הללו הקציעו ממעל ל"קלויז" עליות קיר, עשר בּמספּר לדירות, ונשים צדקניות היו נושאות להם אוכל “מכל טוב”, כדי שלא יצטרכו לבטל מלמודם. בּשנות תרע"ה־תרע"ו היו החדרים הללו למקום מנוחה לפּליטי קובנה והגליל. עתה נתרוקן ה"קלויז" הזה, ושלש פּעמים בּיום מאספים שם יהודים למנין מן החוץ²³. ה"קלויז" נבנה מחדש בּשנת תקצ"ו, ועל־פּי תבניתו מבּפנים הוא “זעיר אנפין” של בהכנ"ס הגדול. גם תקרתו נשענת על עמודים, ואף למטה הוא נשען על עמודים.

שעוני־השקיעה

על העמודים התחתונים של “קלויז” ישן נמצאים שלשה שעונים. על האחד – שני שעונים יחד, וכתוב עליהם בּאותיות גדולות “זכור את יום השבּת לקדשו”, אחריו בּאותיות יותר קטנות, “זמן סגירת החנויות־וכל העסקים”, כלומר השעון מורה את זמן סגירת החנויות בּערב שבּת, ועל השני כתוב “זמן הדלקת הנרות”. על העמוד השני נמצא השעון השלישי, עליו כתוב בּאותיות גדולות “קדוש הוא מבואו ועד צאתו”, ובאותיות יותר קטנות “זמן תפלת מעריב במוש”ק".

המודעות בּחצר־בּית־הכנסת

בּאמצע חצר בּית הכּנסת, על עמודי “קלויז” הישן התחתונים, מתחת לשעונים דבוקים ארונות קטנים שדלתיהם עשויות מעשה רשת מחוטי בּרזל ובהם מדביקים מודעות ממודעות שונות. מלבד זה גם כל חצר בּית הכנסת וקירותיו מקום הוא להדבּקת מודעות.

הודעות ונקרולוגים. בּזמן הראשון אחרי הכבוש הגרמני היו מדבּקות שם “הודעות” של הרשות, מתחלה בּגרמנית, אחרי כן – בּגרמנית וביהודית. יחד עם ההודעות נראו שם נקרולוגים שונים אודות רבּנים, גבירים וסתם יהודים חשובים שמתו בּוילנה ובכל תפוצות ישראל. ההודעות והנקרולוגים היו יוצאים ובאים בּדיוק יום יום, ואם לא נראו בּאיזה יום נראה הדבר כעין פּלא. הנקרולוגים היו מעציבים מאד: אתמול דבּרת עם בּן אדם – ולמחרתו הרי לך כבר נקרולוג עליו, עתונים לא היו אז. העתון “לעצטע נייס” החל לצאת רק בּ־31 יאַנואַר 1916, ולכן נהגו הכל לבוא אל חצר בּית הכנסת לראות את המודעות ואגב אורחא גם לשמוע חדשות. חצר בּית־הכנסת היה אז מרכּז החדשות, יומם ולילה עמדו שם כנופיות של אנשים והיו מקימים שאון כל כך, עד שהיה צורך בּדבר מפּני אימת הרשות לבקש מאת הקהל להרגע קצת ולא לעורר רעש.

מודעות הרבּנים. מלבד המודעות והנקרולוגים רבּו גם מודעות הרבּנים, למשל: לפני חג־הסוכות בּדבר האתרוגים, כלומר: “לברך על נטילת לולב אפשר אצל הרב ר' אהרן מרקלס” (וכדי שלא יתאסף כל הקהל בּיחד ויוכרח לעמוד בּ"תורים" התירו לברך כל היום). בּכל עיר וילנה נמצא אז רק שלשה אתרוגים, ומחיר כל אחד עלה למאה רובּל (בּסוכות תרע"ז הספּיק הרב בּצבא הגרמני, הד"ר לוי, אתרוגים בּמקח השוה, בּחמשה רובּלים כל אתרוג). שם היו באות מודעות ג"כ על הבּשר שאין מולחים אותו מפּני יוקר המלח שצריך לצלותו על האש לפני בּשולו, כדרך שעושים בּכבד שלא להטריף את הכלים. המלח לא רק שיקר היה אז, כי אם גם לא היה בּנמצא כלל. ורק על פי שוברות מיוחדים היו מקבּלים חצי לטרא מלח לשבוע. בּכ"ד חשון הדבּיקו מודעות אודות מפקד־העם שנעשה בּעיר מטעם הרשות – לכתוב בּזהירות ובּדיוק את השם ואת שם המשפּחה, בּכסלו – אודות נרות חנוכה: מפּני יוקר הנרות – מותר לברך גם על נר אחד, בטבת – שלא למכור שום דבר בחנויות הפתוחות בשבת לאנשים פרטיים (אז, מפני הגזרה על החנויות שתהיינה פתוחות גם בשבּת סגרו הרבּה יהודים אדוקים את חנויותיהם לגמרי או מכרו לאחרים בחצי חנם, כּדי שלא לבוא חו"ש לידי חלול שבת). בּעשרה בּטבת – מודעה נלהבה אודות התענית. בּשבט – קול קורא להסתדר ולעזור לנצרכים. כל אדם ואדם יעזור להלחם נגד הרעב²⁴; מודעה אודות התר בשר חוץ מפני הדחק בבשר, וצריכה להיות רק חתימת הרב של אותו המקום שמשם בּא הבשר. בּאדר – אודות מחצית השקל, והכסף ינתן לחברות “אחיעזר” ולמוסדות התורה. בּניסן – להתיר קמח מן השוק, וקול קורא אודות “מעות חטים”. לפני הפּסח – מודעות על כל מיני קטניות, פולים, עדשים, דורה המותרים לאכילה בּפּסח ועל הד' כּוסות שיוצאים בתה ממותק. (בפּסח תרע"ו התירו גם סאַכאַרין, מאַרמלאַד, סוכריות ולהשתּמש בּכלי־אמאליה). בחוהמ"פ תרע"ז – מפני דוחק בּמצה הודיעו, שמי שאין לו מצה, ישאל אצל הרב (על דבר לחם מפני־סכנה). בּאייר – מודעות מלאות התעוררות אודות תעניות בה"ב, בסיון – מודעות, שהגזרה על פתיחת החנויות בּשבּת בטלה, ולכן אל יחלל איש חו"ש את השבּת במזיד. בתענית שבעה עשר בּתּמוז היו מודעות מלאות דברים כבושין וקשים על הספּיקולאַנטים מפקיעי השער והתרים שונים בּתענית מפני שעת הסכנה. באב – אזהרה שלא יקנו דגים במחיר יקר מן הקצוב בטאַקסה הקבועה ע"י הגרמנים. כל הקיץ היו מודעות שבהן מבקשים לנדב תפלין וסדורים לשבוים הנדחים בּגרמניה, גם על הערובין שנקרעו מפני מאורעות המלחמה ונפסלו, ולכן היו מודיעים בּכּל ערב שבּת, שלא לטלטל את הטליתים ולהכינם בּ"קלויזים" מערב שבּת. היו מודעות גם על זה, שתפלת הש"ץ דמתא הערשמאַן לטובת חברות הצדקה נדחית עד שיתקנו את הערובין ומותר יהיה אז לטלטל את הכרטיסים. מאת החברה “מזהירי שבּת” היו מודעות בּכל ערב שבּת ע"ד זמן השקיעה על־פּי השעון הבּרליני; היו שם גם מודעות כאלו: מתוך שאסור ללכת בשעה מאוחרת, יתפּללו במוש"ק ב"מנינים" כל שכונה ושכונה בחצרה וזמן ההבדלה בשעה העשירית. בּאלול בּאו מודעות אודות החתונות החטופות. זה היה בּזמן הבּהלה “לאמריקה”. מפּני הרעב והדוחק הגדול הרשו הגרמנים לכל בּעל עם משפּחתּו לנדוד לאמריקה עם הזדמנות האפשרות הראשונה. אז מכרו את כּלי הבּית ואת העסקים בּזול הזול ונמלטו לאמריקה. בּיחוד גדלה הנדידה לאמריקה בין הצעירים מפני אימת הגיוס לצבא ולעבודת הפּרך²⁵ (הנסיעה לאמריקה נמשכה מתמוז תּרע"ו עד שבט תרע"ז).

מפּני ה"בּהלה" הודיעו הרבּנים “שאל יחשוב אדם כי אפשר להנשא על תנאי, עד שיבוא לאַמריקה, כי צריך יהיה אז לתת גט פּטורין ומשום כך אפשר להביא אסון להרבּה נשים”. בּשנת התרע"ז בּיו"כפּ – “מפני החולשה לא יאמרו פיוט, ואודות הצום ישאלו החלשים את פּי הד”ר והרב"; בּהוש"ר – מתוך שאסור ללכת בּשעה מאוחרת יאמרו סליחות בּשנה זו לא בּחצות הלילה, כי אם בּשמונה שעות בּערב". בּחשון – בּשעת תעניות בּה"בּ, כשיצאה הפּקודה אודות עבודת־הכפיה לאנשים מבּני שש־עשרה שנה עד בּן ששים, נכתבו מודעות בּנוסח כזה: “אף כי מרוב הצרות נחלש הדור ואין בּאיש כּח להתענות, בּכל זאת על המלחמה הגדולה והמגפות הנוראות, שאבדו חיי אנשים לרבבות חייבים להתענות. בּבוקר, בּשעה 7, יתאספו כל האנשים והנשים בּביהכנ”ס הגדול, גם כל הרבּנים יהיו שם. שם יתפללו ויאמרו סליחות בּכונה ובכי גדול, בּיום יתאספו כל המלמדים והתנוקות, גם בּעלי־הבתים, ויאמרו תהלים עד המנחה, לפני המנחה ידרוש אחד הרבּנים, אחרי כן יקראו “ויחל” ויאמרו “אבינו מלכנו”. אחרי מנחה יאמרו תהלים עד תּפלת ערבית וד' בּרחמיו ישלח את שלומו".

בּאותו החורף היו גם הרבּה מודעות בּנות בּלי שם המעוררות את הקהל לחזור למוטב: לטבּול, וללכת להשתטח על קברי “הגר”א" וה"גר־צדק", להתפּלל ולאמר תהלים בּכל ה"קלויזים"²⁶. ולאמר בּכל יום בּ' וה' אשמנו, י"ג מדות, אבינו מלכנו (וכן עשו בּרוב ה"קלויזים"). היו גם מודעות הקובלות על הפּריצות טהרת המשפּחה וחלול השבּת, על שאינם זהירים בּמאכלות אסורות, נבלות וטרפות בּבתי־תּמחוי של הנכרים; אזהרות שלא להשתמש בּנירות של ספרים הקדושים ולגנזם (מפני יוקר הניר נפרץ השמוש בּנירות של ספרים קדושים למעטפות), על שאין תומכים בּעניים, על בּתי־הספר העממיים והגמנאַזיות שהילדים יוצאים משם לשמד, שאין לומדים שם למודי היהדות והמורים הם אפּיקורסים גמורים. המגידים היו דורשים בּ"קלויזים" דרשות נלהבות מאד; בּגחש"א היו עורכים סדר “עשירי קדש” בּכל ההדורים, עם חזנים ודרשות, והיו אומרים תהלים ווידויים בּרוב בּכיות.

מודעות הצדקה גדולה. אחרי מודעות הרבּנים כדאי להזכיר את מודעות ה"צדקה גדולה". בּתחלה – קול קורא לאסוף כסף לקנית עצים לעניים, מודעות אודות חלוקת העצים, מודעות המזהירות: היות, שנתרבּו מאד בּקשות הנצרכים בּצדקה גדולה, לכן צריכים לכתוב בּקצור על־פי נוסח זה: “בּקשה לצ”ג אודות תמיכה – והאדריסה". אחרי כן בּאו מודעות של לשכת הרגיסטראציה על־יד הצ"ג אודות הנרשמים לקבּל כרטיסי־לחם חנם; מודעות אודות זמן חלוקת־הכסף לנשי המגויסים (למלחמה); כל העניים המבקשים נדבות חייבים לרשום עצמם בּצדקה גדולה; שאפשר לכתוב אודות תמיכה לרוסיה ואמריקה ולשלוח מכתבים לגרמניה, לקרובים השבויים; מודעות של הועד־המרכזי אודות הבּאים לרשום עצמם לנסוע לעירות הקטנות: בּירז, פּוניבז', קופּישוק, אוטיאַן אוליטה, קושדאַר וכו'; אחרי כּן מודעות אודות קבּלת התעודות, ללכת עם כל החפצים (לא יותר מששה פּודים לאיש) ללשכת־הנקיון ומשם לבית־הנתיבות. העניים יסעו בּמסלת־הבּרזל חנם. מודעות של “ועד־העזרה” אודות החזרת הפּליטים למקומותיהם, אודות הכסף שנשלח לוילנה ע"י הקרובים מאמריקה. לפני הפּסח – להרשם לקבלת מצה בּחנם. אחרי כן – אודות קבּלת המצה, חצי ליטרא לנפש ועשרים ליטרא קמח־קטניות.

מודעות החברות והמוסדים. משל “אחיעזר” – אודות תּפּוחי־אדמה בּזול, עצים להסקה בּחנם; אודות העניים המקבּלים תמיכה שחייבים להביא תעודה מן הרופא שאינם מוכשרים לעבודה. מ"אגודת אחים" – אודות בּולבּוסים וגריסים הנמכרים בּזול; מודעות וקו"ק לערוך “מי שבּרך” לעולים לתורה לטובת חברות הצדקה. כל חברה נטלה לה פּרשה שלה: “משמרת חולים” פּ' משפּטים ועוד ועוד.

הרבּה מודעות אודות קונצרטים והגרלות לטובת חברות הצדקה ומוסדות ההשכלה; קו"ק אודות נתינת כסף לבּתי התמחוי; קו"ק אודות מנינים הנערכים לימים נוראים לטובת חברות הצדקה; לפני הפּסח בּאו מודעות, שהנשים שבּעליהן ובניהן עובדים על הכבישים יקבּלו תמיכה בבית־התּמחוי של הפּועלים. מודעות אודות קואופּיראַטיבים ובתי־תמחוי שונים כמו “מזון”, “זן”, “צידה”, קואופּיראַטיבים של הרצענים תופרי מנעלים, הסופרים, המורים, אודות אגודות ואספות, חברות ומוסדים, אודות אוניברסיטאות־לעם ובתי־ספר, מחסה־לילדים ובתי־יתומים. אודות בתי־ספר מוסיקאַליים וסמינריונים (לרבנים), אודות נשפים ספרותיים, הרצאות ומחזות בתאטרון.

מודעת סוחרים. בתחלת האקופציה היו מודעות בּכל רחובות היהודים אודות “קאַרבּיד” ועששיות של “קאַרבּיד”, כי אלקטריה וגאַז לא היו אז, ומחיר הנרות והנפט היה יקר מאד, לכן קנו ומכרו “קאַרבּיד” ועששיות־"קאַרבּיד". זה היה אחד המסחרים המעטים ברחוב היהודים בזמן ההוא. הרבה מודעות היו מציעות “לשכות לכתיבת בקשות ותרגומים בּלשון הגרמנית”. מודעות אודות סוליות של גומי ושל עץ, עצים הנמכרים לפודים, בּולבּוסים וכ'.

מודעות־פּלסתר. "המצה יקרה, גבאי הקואופּיראַטיבים מספּיקים לעצמם יותר משהם מספיקים לחבריהם. הפקידים של חנויות־העיר השאירו את הבּלבּוסים לעצמם; בבתי התמחוי נותנים לא גריסים כי אם מים, להחרים את הספיקולאנטים ומפקיעי השערים. פּעם אחת היתה גם מודעה של אביון גוסס, וזה לשונה: “דעו לכם, גבירים, מת אני מרעב, אך דמי ירתח עליכם, הגבירים, כדמו של זכריה הנביא, מפני שאתם מניחים את העניים לגוע ברעב לעיניכם”.

“כלי־השמות”. בּין העמודים החיצונים שמתחת “לקלויז” הישן עוברים למחצית השניה של חצר בּית הכּנסת הנקראת “בראם” (שער). שם, בּשער, נמצאו תמיד “כלי־שמות”, כלומר, ארגזים וחביות גדולות, שבהם גונזים את “השמות”, וכשהיו מתמלאים היו מעבירים אותם לבית־העלמין לקברם. “בכלי־השמות” היו לנים משוגעים שונים, שלא היה להם מקום ללון. בכלל היתה חצר בית־הכּנסת וכל ה"קלויזים" שלה מקום מקלט למשוגעים ולעניים מקדמת דנא, ובימי המלחמה נתרבו עד יותר (מן החילים והפליטים). בּאחד הארגזים שכב איש צבא יהודי מטורף – שהיה רועד בכל אבריו בלי הרף, והוא היה צועק תמיד: אזני תחרשנה מ"הטערעבּעמבּות" שלהם, כלומר, מרעש היריות של התותחים, והילדים היו לועגים ומתקלסים בו. בארגז אחר שכב איש צבא שני בלי כובע לבוש “מונדיר”, והיה שותק תמיד. אומרים, שהיה ירא שמים ולמדן גדול; וכששמע בּמלחמה את רעש התותחים וראה גולגלות מרוסקות וידים ורגלים שבורות מרחפות בּאויר, נבעת ונקפא וכך נשאר עד היום. בּארגז השלישי שכבה נערה, שהיתה בּוכה בלי הפוגה, אומרים, שהעלמה נמלטה בּשנת תּרע"ה מפלך סובאַלק. הקוזאַקים שרפו את בּיתם ואת אביה קשרו אל עץ וימיתוהו בּיריה, ואותה ענו. לכּלי־השמות היה מוכר־ספרים מיוחד. בּחור יפה בּן שמונה־עשרה שנה וקווצותיו תּלתּלים, שהיה מחטט ומפשפש בּכּלי־השמות. לבנים לא היה לבוש, כי אם מעיל ארוך והוא כסותו לעורו, וכל כיסי בּגדיו היו ממולאים וגדושים ספרים מספרים שונים, והיה מוכרם בּזול, מאגורה אחת ועד־חמש כל ספר. כשהתחילו שונאי־ישראל להמטיר על היהודים עלילות נמבזות – מעשה קוזשה, ויהודים מסתירים טיליפונים בּזקניהם וכדומה – אז חששו שמא ישימו לב לכלי־השמות, והרי לך עלילה חדשה; לכן העבירום משם והדביקו בּחצר בית־הכנסת מודעה, שכל מי שיש לו שמות יטרח וישאם בּעצמו אל בית־העלמין ויקבּרם שם. אחרי האוקופּאַציה פּנו להם מקום בּפּוליש של ביהכנ"ס הגדול, שם נראו תמיד שקים אחדים מלאי שמות. עתה בּנו אצל הפּוליש שני תאים ועליהם כתוב “מקום לגניזת שמות”. מעט־מעט נשתנו מאד פּני חצר בית־הכנסת. המצב הקשה הכללי הכניס שנויים שהזיזו ממקומם אפילו את החיים הקפואים של חצר זו. עתה נעשתה חצר בית־הכנסת נקיה מכלי השמות, מהמשוגעים ומהעניים. המשוגעים והעניים מתו מעט־מעט בּבתי־המדרש ובּחצר ביהכנ"ס. ובּכל פּעם היו מופיעות מודעות על פּתחי ה"קלויזים", שאסור לכהן להכנס שם, מפּני המתים הנמצאים בּהם. גם כנופיות הפּוליטיקאים, הסטראַטיגים והמבקרים שעמדו כל היום בּחצר בית־הכנסת ובּקרו את עסקני הצבּור, גם המוחים, העורכים דמונסטראַציות ומחאות והמעכבים את הקריאה – נעלמו ואינם. הדחקות והרעב פּזרו את כלם. מהם מצאו רבּים את מנוחתם בּבית־עולמם, רבּים נדדו לעירות הקטנות על פּת לחם, מהם נלקחו לעבודת־האונס, מהם שוכבים גם עתה בּביתם נפוחי־כפן וגועים בּרעב. גם ה"קלויזים" בּעצמם נתרוקנו. מספּר היהודים בּעיר נתמעט בּכלל, וגם אלה שנשארו ירדו מנכסיהם ונתדלדלו, הגמ"חי"ם בּ"קלויזים" נסגרו כמעט כלם; נשארו קימים רק העשירים הגדולים שבּהם, כמו של דבורה אסתר, של ר' זנביל. ככה נשמו ה"קלויזים" ובּטלו הגמ"חים, אפסו הבּע"בּ והלומדים, אפסו המתפּללים גם שארית הפּליטה – ובּכל בּקר מחזיקים שבע שמשים בּכנף בּגדו של יהודי אחד וקוראים לו: “בּא אלינו, חסר לנו עשירי למנין”. ועל חצר בית־הכנסת וה"קלויזים" נראו עניים ומקבּלים חדשים שמקרוב בּאו, בּע"בּ שנתדלדלו, שלפני איזה זמן היו עוד בעצמם מן הנותנים, ועל חצר בית־הכנסת צמח מין מסחר חדש של “בּאַבּקעלאַך”, מיני תופינים מקמח עדשים, קליפּות של בּולבּוסים ועוד מינים שגדלם “כזית” והאוכלם טועם בּהם כל מיני טעמים, ומחירם – עשרה פניגים. העני הבּא אל חצר בית־הכנסת וקונה לו תופין כזה, הרי הוא משיב את נפשו לרגע. ומבּקר עד ערב נשמעים בּחלל חצר־בית־הכנסת קולות נשים חורות ורזות, אנשים קרועי בּגדים וילדים רכים וצנומים המכריזים: “קנו תופינים לבנים וחמימים!”

בּסוף שנת תרע"ט לרגלי העזרה התכופה מאחינו שבּאמריקה ועוד סבּות אחרות התחיל המצב הולך ומשתנה הרבּה לטובה.

המרכז של ההסתדרות הציונית בליטא וילנה

יום טו תמוז שנת תרפ"א

למר חייקיל לונסקי.

וילנא, “ירושלים דליטא”, וחצר בּתי־כנסיותיה משמשים סמל להחיים העברים בּמשך הדורות האחרונים בּגולה, בּהם התגלמה צורת החיים־הלאומים העברים בנכר ועל כל צעד ובכל קרן זוית שבּהם הרינו מרגישים שם בנשימתה של האומה העברית וההיסתוריה העברית.

והחיים החדשים המפכים בּעוז, ההולכים ומשנים את בּית ישראל על כל אגפיו ופנותיו, הולכים ופוגעים גם בּוילנא ושרידי זכרונותיה מן העבר; עוד מעט, עוד מעט וגם החלק־החי הזה יתדלדל, יתטשטש ויטבע בזרם העת. היטבת איפוא, מר לונסקי, לעשות בהשאירך לזכרון עולם את וילנא ואת חצר בּתּי־כנסיותיה בּספרך הנעים והיקר.

כאן אנו רואים את כל אלה “כמו־חי” נצבים לפנינו וזכרון הימים שעברו שוב ממלא אותנו אהבה וגעגועים לכל מה שהיה “מהות היהדות” בּעבר הקרוב.

יהי אפוא שמך, המחבּר, וטעמך בּרוכים! וחברינו למקומותיהם, היודעים את ערכה של וילנא בּתולדותינו, בּודאי ירכשו להם את הספר הזה והיה להם למזכרת “הדורות ההולכים”, “הימים ההם” ישמשו להם בטהרתם, אידיאלותם, התמכרותם להעם, אמונם להארץ ותקותם לעתיד למקור אמונה ובטחון לימים יבאו. וראו בּנים את אבותיהם ולמדו מהם את האהבה אל העם ואל הארץ ואת האמונה בתחיתם וגאולתם.

ולב המחבּר רחש גם דבר טוב: להקדיש אחוז מסוים מן הריוח לטובת קרן היסוד והאוניברסיתה העברית בּירושלים.

תחזקנה אפוא ידיו!

בהבעת תודה ובּרכת ציון.

יושב ראש המרכז הציוני בּליטא־וילנא:

דוקטור למיד, ולפיל. יוסף רגנסבּורג.

המזכיר הראשי משה כהן.