לפנים רבּו השמשים, וביניהם הרבה גדולי־תורה, ועכשיו כבר נתמעטו.

לכל שמש, מן הגדול עד הקטן שבהם, היתה עבודה מיוחדת והכנסה מיוחדת שנשארו לו בחזקה מדורי־דורות.

האחד היה ממונה על המפתחות, היה פותח וסוגר את בּית הכנסת הגדול, מחליף את הפּרוכיות לכל יום־טוב ויומא דפגרא, מכבד את המתפללים באבקת־הטבק משל הקהל; השני היה מדליק את הנרות בבית הכנסת ומשגיח על “הפלישים”; היה מאסף שם “מנינים” לתפלה ומחלק בכל יום שני וחמשי עליות בין המתפללים והיה מכיר בכל איש לקראו בשמו ובשם אביו; בכל שבת בבקר היה מחזר בשכונת היהודים וקורא בּניגון המקובל: קומו יהודים לבית הכנסת! ומשמת בטלה הקריאה לבית הכנסת לגמרי.

ועוד שמש אחד, שהיה נזהר לקיים תפלת “ותיקין” בכל בקר “בשבעה קרואים”; היה דופק בפטישו על השערים שברחוב היהודים, ועוד כעשרה רגעים לפני שקיעת החמה היה מתריע ומכריז על השבת שהיא ממשמשת ובאה.

הוא היה גם הממונה על חופת הקהל ומוטותיה היפות מרובות הצבעים, ואורח קבוע בכל שמחה של מצוה כמו: ברית, תנאים, חתונה, פדיון הבן, בּר־מצוה וכדומה.

עוד רביעי להם, והוא החזן של חול, שהיה זהיר להתפּלל ביחד עם “עשרה בטלנים” כדי לקיים מה שנאמר “שומרים לבקר”. הוא היה גם מגיד תהלים, עובר לפני התיבה ופותח בכל יום בשיר היחוד.

ועליהם עמדו עוד שני שמשים גדולים, האחד גבוה, דל ורזה בּעל פּנים פּאַטריארכאלים עם זקן לבן וארוך; בנעוריו למד תורת השחיטה מפּי אביו, אבל בהיותו מטבעו רך־לב עזב את השחיטה. בהיותו מליץ ומצוין בכתיבה תמה ויפה נעשה לכתבן־מורה במקצוע זה ואחרי־כן גם לשמש בבית הכנסת הגדול בירושלים דליטא. דירתו היתה ברחוב היהודים סמוך לחצר בית הכנסת, כל היום היה יושב בביתו ומתנועע בלחש על הגמרא, ובּבקר ולפנות ערב היה יוצא ובא לבית הכנסת הגדול לתפלה ועבודה, ובכל ערב־לתנאים ולחתונות, וכל מי שהיה לו חפץ בנוסחה כתובה בּלשון יפה ומליצית, בטבלא, בפנקס וכדומה או בהשלשת כסף וכיוצא בו היו פונים אליו. ביתר עתותיו הפנויות היה יושב על התורה ועל העבודה, ולא פסק פומיה מגירסא עד שיצאה נשניתו בטהרה.

ועוד שני לו הגדול ממנו בתלמוד. זה היה איש מצוין בהדרת פּניו. הוא היה רחב־הכתפים, בּעל קומה וגבורה. כחו וגבורתו לא סרו מעליו עד יום מותו.

הוא היה מוסמך עוד ע"י ר' בּצלאל וישב כמה שנים “בפרישות” באהלה של תורה וחכה לרבנות, וכשלא נזדמנה לו רבנות היה לחזן. הוא חונן מאת בוראו בקול ערב והיה מנעים את תפלתו במתיקות מיוחדת.

בתחלה שמש בחזנות בכמה ערים ועירות בישראל: באשמינה בשדליץ וגם בפטרבורג. לוילנה בא אחרי יציאת החזן קופּר. כשנשארה ירושלים דליטא בּימים הנוראים בּלי חזן, מנו אותו לש"ץ בּעבודת ראש־השנה ויום־הכפּורים, אבל הוא נעשה כל־כך רצוי לעם, עד שנתמנה לחזן שני ולשמש דמתא וילנה.

יפה עד להפליא היה השמש בּליל־שבּת, כשהיה מתקשט בּקאַפוטה הארוכה שלו, בּצילינדרו הגבוה. מהדרת פּניו היה בּית־הכנסת מתמלא כולו אורה.

הודו והדרו גדלו בּיחוד כשהיה משתפּך בּקולו הנעים בּסלסולים דקים מן הדקים בּניגון המקובּל המלא חן יהודי בּ"ושמרו" או בּ"צור ישראל", גם כשהיה אומר את היוצרות לשבּתות שאחרי החג בּנעימותיו ה"מלאנכוליות" של פיינזינגר.

ויפיו גדל בּיותר בּכל שמחת־מצוה כמו: סיום־הש"ס, בּרית, תנאים ובּפרט בשמחת־חתונה. שם היתה לו חזקה, שנחשבה לו למצוה קבועה, לשמח את החתן והכּלה. פּותח היה אז בּקידושא רבּא ובּפנים מאירים. מלא שמחה היה משורר בּקולו הנעים ניגונים שונים של ימים־נוראים, מנגינות שונות של רקודי שמחת־תורה וגם ניגוני־עם וזמירות חסידים ידועים, ובּזה היה מגדיל את השמחה בין המסובּים עד אין קץ.

כך עברו על השמש הגדול בּוילנה שמונים שנות חייו. וכיון שהגיעה המלחמה עם מוראיה הגדולים נסתמא מרוב דחקות ועוני, והיה מצטער מאד על שלא יוכל עוד בּימים הנוראים להיות ש"ץ נאמן לשולחיו.

והוא אמנם חלה מרוב צער, וסמוך לראש־השנה נסתלק.