זמן רב גרתי בקרבת הגשר הזאריצי, שדרך שם מובילים את המתים לבית עולמם.
לויות היו בימי־הכבוש הרבה מאד; כמעט בכל רגע היו מובילים כמה וכמה נפטרים יחד, מתי־רעב ומתי־מגפה, בּעגלות הרשמיות של ה"צדקה גדולה", בעגלות־צב של נוסעים ובעגלות־משא.
פעם פגשתי לויה בלי מלוים כלל. פניתי אל העגלון ושאלתיו: מי הוא הנפטר?
– שני מתים אני מוביל – ענני העגלון – אלמנה ובּנה.
האלמנה היתה מטורפת קצת ולה בּן כבן עשר, וגם הוא מוחו רופס. שניהם התפּרנסו מנדבות. הבן היה מבקש נדבות בּבית התפלה של גחש"א והיא בעזרת־נשים של אותו בית־הכנסת.
ותמיד אחר התפלה, כשהיו הולכים שניהם הביתה ועשו חשבון הנדבות, צעקו והתקוטטו זה בזה. והנערים העוברים והשבים התגרו בּהם ויקראו להם: “משוגעים”!
מקום מגורם היה בּרחוב היהודים בחצר ר' ליב ליזרס באיזו רפת אצל תבת־האשפה. כך חיו חיי צער ועני עד שהגיעו ימי הכבוש. כבוא ה"אקופאציה" עם מוראיה הגדולים, התחילו גם בעלי־הבתים רעבים ללחם ורועדים מקור. כך רעבו ימים ורעבו שבועות עד שהציק להם הכפן עד לבלתי־נשוא. מתחילה עוד היו מתביישים ובקשו בלחש ומפה לאזן מאת “אנשים טובים” לקבץ בעדם נדבות, ו"כשהטובים היו לרעים", הושיטו בעצמם ידיהם לאגורת־כסף. אז הגיעו לעניי כל ימות השנה, להעניים הפרופסיונאליים, ימים רעים מאד, יען כי אליהם לא השגיחו כלל, ואין פלא בדבר אם בימי־הרעה האלה לא שם איש לב אל העניה המשוגעה כלל, והיא ובנה הנער נשתכחו לגמרי.
כל העניים צבו ונפחו נפשם מחמת רעב, עד שלא נשאר מהם אף אחד, מתו הללו בּבתי־מדרש, מתו בּחוצות ומתו בבתי־המחראות.
גם האלמנה עם בנה רעבו לללחם, רעבו יומם ולילה, עד שחלה הבן. אז הלכה האלמנה המשוגעה ברחוב היהודים, בכתה בדמעות שליש ותתחנן תחנה חרישית אל הנשים התגרניות:
– תנו לי כעכע קטן בעד בני הגוסס והגוע ברעב. והתגרניות העניות שנשאו בעצמן חרפת רעב, חסו על בנה ונתנו לה כעכע קטן. אבל האם עצמה לא פסקה מרעב עד שחלתה גם היא. או שכבו שניהם, האלמנה ובנה ברפת מושבם, נפוחי־כפנא וקפואי־קור ואין דורש ומבקש להם. השכנים דיירי חצר ר' ליב ליזרס, דאגו איש איש לנפשו, כי גם להם לא היה לחם בבית ועצים בדיר.
בּיום אחד מצאו את האלמנה הצבה גוססת…
ברגע צאת נפשה חגרה האם שארית כחה ותזחל על בטנה ותחבק חבוק אחרון את גופת בנה המת, אשר אצבעות ידיו ורגליו כבר היו מכורסמות משני־העכברים…
עוד לויה אחת פגשתי מרחוק. אחר הארון הלכה אשה אחת ועל זרועותיה תינוקת יפה וברה, אך כחושה וצנומה, שלד של עצמות, וסביבה נשים רבות הולכות ובוכות ומקבצות נדבות.
– מי היא המתה? שואל אני את האשה ההולכת לאחרונה. על זה ענתני האשה: – הנפטרת היתה אשת רצען עני; בעלה נלקח למלחמה והיא הרתה ללדת ותלד בּת, וזאת היא התינוקת היפה והרכה.
מעירום ומחסר כל מכרה האם מתחלה את המטלטלין וכלי הבּית שלה. כשאזלו הכלים מביתה החלה ללכת עם הילדה על זרועותיה “מחברה לחברה” לבקש תמיכה, לבקש עזר, אך כל התמיכות גם יחד לא הספיקו לה אף ללחם צר ומים לחץ.
בתוך כך חלתה האם ונפלה למשכב. והתמיכות המעטות גם הן פסקו והיא שכבה עם הילדה רעבה וצמאה, גונחת ובוכה.
מקום מגורה היה בחצר מלוכלכת ומטונפת, עזובה ושוממה. בּעל הבית נמלט לרוסיה, והשכנים גם הם ברחו אחד, אחד מיראת “הדזנפקציה” ונשארה רק היא עם אלמנה גלמודה, החוזרת על הפתחים.
האלמנה רחמה על העניה. היא העניקה לה מלחמה, נתנה לה מעט עצים להסקה, דברה על לבה ושעשעה את ילדה.
פתאום יצאה גזרה מאת השלטון הגרמני שבעיר לאסוף את כל העניים למשמר ולשלחם מחוץ למחנה; גם האלמנה נתפסה בעונותיה ותאסף אל המשמר. ישבה האלמנה בבית האסורים ובכתה, ולא על גורלה עצמה בכתה, כי אם גם על שכנתה עם ילדה הרעבה.
והחולה מחכה יום, מחכה יומים, מתיפחת וגונחת, והיונק יונק ובוכה. חלב כבר אין, גם דם כבר אין!
הדם נקרש! התחילה התינוקת לצעוק מרה, ולקול צעקתה התאספו אנשים ומצאו את הילדה מוצצת שדי אמה המתה!
מהעיר החדשה (נובגורוד)
העיר החדשה היא זוית מיוחדה של הדלות הוילנאית, עמק הבּכא של עניים וחלכאים, אי הדמעות והדמים.
כזאת היתה גם לפנים אפילו בּשעה שבּוילנה היו השנים כתקונן. אבל מה הוא מראה “העיר החדשה” כעת, בּזמן הכבוש, כשוילנה כלה נהפּכה לבית־קברות שמם, שבו תועים רק צללי־אנשים? – ואלך לשם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות