הרעב הנורא, ששרר בשנת תרע"ז בוילנה לא פסח על איש. הכל בקשו אמצעים להתאבק בהם עם הרעב המר. כל המלחמות האלה הולידו גם ילדי־פלאות.

שנים מהם רצוני להזכיר כאן.

ברחוב היהודים בדיוטה הרביעית בדירה צרה ואפלה יושב למדן גדול, רבי בּחברות שונות, מטופל בילדים קטנים ורכים. כל המשפחה מתענה ברעב ומחסור.

ברחוב אחר באותה שכונה יושב שמש חסיד וירא־שמים. הוא עבד במערכות המלחמה; נתן בעבוט את הכר האחרון ממראשותיו ויתפור לו מעיל כשר בלי שעטנז, לא אכל מאכלות אסורות והתענה ברעב. בשובו מהמלחמה לביתו רעב שוב הוא וכל משפחתו אתו.

“בקלויז” אחד בחצר בית הכנסת ישבו כמה בחורים פליטים ומגורשים מעירות וגלילות שונים, תלמידי־חכמים, עלוים הממתים את עצמם בּאהלה של תורה. שורה ארוכה מיוחדה של שבע עשרה קרבּנות־הרעב הקציעו להם הללו בּשדה־הקברות הוילנאי. והנשארים הוסיפו לרעוב ושוב עמלו בּתּורה כשמונה עשרה שעות במעת־לעת.

כל אלו הרעבים נדברו יחד, הבחורים נעשו קבלנים וערכו שבת אחת של ילדי־הפלאות.

את הרבי ברך ד' בנער קטן נפלא בעל קול ערב, שהיה יודע “חזנות”, ולהשמש נתן ד' ילד קטן בעל קול נעים שידע “קריאה”. אלמלא הרעב, אפשר שהיו יוצאים ידי חובתם לכשרונם בּניגוני־הגמרא.

ופּעם בּיום חמישי אחד של שנת תרע"ז נראו על קירות חצר בּית הכנסת מודבקות מודעות כתובות בּאותיות גדולות על ידי סופר סת"ם, המכריזות על שבּת של ילדי־פלאות: האחד יהיה “ש”ץ" והשני “בּעל קריאה”. ההכנסה תהיה לטובת קבוץ לומדי־תורה.

בליל שבת, בּזמן שבּרוב ה"קלויזים" וכן גם בּבּתים שרר חשך־אפלה (מפּני חוסר מאור אלקטרי, גאז ויוקר הנרות) ולפיכך היו מקדימים וממהרים בּתפלה ולאור נרות רזים קדשו על משנה לחם ה"ויקה" ומתוך החשך מהרו לעלות על משכבם – היה קלויז אחד זרוע כלו אור יקרות, ושופע על כל המתפללים ענג שבּת ונשמה יתירה. הכל מחכים לחזן הנפלא בכליון עינים.

והנה נער קטן כבן עשר ומראה לו כבן חמש נצב על שרפרף עטוף טלית קטנה וירמולקה קטנה חבושה לראשו והוא חור ורעב, אך עיניו, עיניו השחורות והעמוקות מבריקות מתוך חוריהן ומשלחות מבטיהן למרחבי אין קץ.

המצח הקטן מתמלא קמטים מרוב רגש, והפה הקטן מוציא ומונה מרגליות המשובצות זמירות נעימות ורעיונות עמוקים של השתפכות הנפש המתחטאת לפני קונה.

הילד שקוע בּרוב מחשבותיו, וכל הקהל עומד נסוך־קסם, כולם משתוממים, ומבּיטים אליו בּרוב התפּעלות.

בּחוץ כבר יצאה הלבנה מתוך העננים והחזן הקטן עודנו מתפּלל. וכל שהוא מרבּה להתפּלל, הקסם הולך ומושך את הלבבות ומקרבם לאביהם שבּשמים. נדמה לו להקהל שהוא שומע קול מלאך קטן האומר שירה.

למחרת לא עלתה השחרית כ"כ יפה. לא היה כבר אותו הקסם והחן. לעומת זה היתה יפה ונפלאה “קריאת התורה” של ילד־הפּלאות השני. רק אז הרגישו בּנעימותן של הנגינות ובמתיקותם של הטעמים, וכשהגיעו להפטיר בּנביא עשו הכל את אזנם כאפרכסת. בּכל ההיכל שררה דומיה וקולו הנעים של בּעל הקריאה הקטן העטוף בּטליתו ובּירמולקתו הקטנות השתפּך בּכל בית־ הכנסת ומלא את לבות כל הקהל רגשי התפּעלות עצומים.

לתפלת מוסף שב רוח החזן הקטן אליו ויכבּד את קונו ואת קהל־שומעיו בּ"מוסף" של סלסולים וסלודים בּהשתפּכות נפש עמוקה. כל הצבּור לא מצא די תהלות לשליחיהם הקטנים, וכלם כאחד הודו ואמרו: אך אלה הם ילדי־פּלאות!

וילדי־פּלאות אלו עודם יושבים גם כיום עם אבותם הרבּי והשמש ונמקים בּרעב ובּמחסור.