בּמרחק עוד צעדים אחדים עומדות שתי יהוּדיות צנומות ורזות ופניהן מפיקות דאגה וצער, עיניהן כהות וחשכות והן בּאות בּטענות.
– ממרק ה"ויקה" – התחילה האחת בּניגון של תּחנות – הבּטן מתנפּחת, הראש סחרחר, והקיבה נדהמת, העיניים חשכות, והלב ריק ובּכל רגע הוא קרוב להתעלף ובּסך־הכל – עמל ותלאה.
– הלא זו אַשרֶיה וטוב לה! בּביתה הקטן שורר נקיון, הרצפּה שטוחה בּחול לבן, הנערה מקושטה והגרמני בּא ומביא לה מכל טוב.
– ואני לא אקנא בּה כלל וכלל – משיבה השניה, – האב בּמלחמה, הבנים נלקחו לעבודות־פּרך, סבלו ורעבו, ועתה הזמין להם הקבּ"ה את הגרמני וכשהוא מדבר הן אינן מבינות וכשמדבּרות הן, הוא אינו מבין. אבל מה בּכך? די להן שהוא בּא ומביא בּכל יום ראשון, מה שמספּיק להן לכל ימות השבוע.
נס שכזה – ממשיכה האשה את שיחתה – אירע גם לשני האחים הקטנים: אחד מהם היה בן חמש שנים והשני בּן שבע: הם היו יתומים חיים. האב בּמלחמה, והאם, בּעלת־בּית חשובה לפנים, נמלטה יחפה בּעצם ימי הקור, לעיירה נסה, לא יכלה עוד לראות בּצערם של עולליה הקטנים שגועו בּרעב לעיניה.
בּאו להם הקטנים גועים בּבּכי, אל אביהם הזקן. הזקן חולה וחלש, אחוז־שבץ שוכן בּחדר צר משל אחרים, והוא גוע בּעצמו בּרעב. כשראה את נכדיו, פרץ בּבּכי, ומתוך דמעות שלחם אל ה"קלויז", אולי יחוס שם מי מהמתפללים עליהם. שוב אחזו התּינוקות איש בּיד אחיו הלכו ובכו. הלכו הללו בּדרכם ל"קלויז" בלי מעילים ובּנעליים קרועים, רועדים מקור ומתעלפים בּרעב.
נכנסו אל ה"קלויז" וישבו להם שם על הספסל אצל התנור. לבקש נדבות לא הסכינו, ומקדימים ונותנים לא היו אז, כי אביונים לא חסרו גם בּלעדם. וכך ישבו להם, ושוב רעבו.
כשהתחיל הקטן בּוכה, היה הגדול מפייסו ומשדלו כאם בּדברים טובים, ובעצמו יצא אל השוק. כשראה את הלחמניות לא יכול עוד להתאפק וחטף בּלאט אחד מהם ויבא לאחיו.
בּלילות היו לנים בּכל מקום שנמצא להם, פּעם בּ"קלויז" זה ופּעם בּאחר.
לא עברו עליו ימים מעטים עד שלמד את מלאכת הקבּצנות, ובּתחלה צבר אמנם סך הגון של פניגים. כשהיו רואים ילד אחד נוהג בּילד שני ועיני שניהם מפיקות פּקחיות יתרה, ופּניהם צנומים והם מושיטים ידים רזות, היו הכל מתמלאים רחמים עליהם ונותנים להם את נדבותיהם בּחפץ לב. בּכסף שכר להם מלון, וגם לזקנו היה מביא לפּעמים פניגים אחדים.
לאחר זמן הסכינו הכל אליהם; נוספו עליהם עניים קטנים חדשים, עוד תריסרים אחדים עלובים כמותם, ולא יכול עוד הקומץ להשביע את הארי.
ואז התחיל הגדול שוב “לחטוף”.
הרוכלות בּלחמניות תפשו אותו בּיד, אבל רחמו עליו משום מה ופּטרוהו בּגערה. האמת נתנה להאמר, שהחטיפה היתה אז למעשים בּכל יום. הרעבים היו חוטפים לחמניות מתוך הסל ובּורחים והרוכלות העניות היו יודעות בּצערם של הרעבים ועושות את עצמן לפּעמים כאלו אינן רואות.
פּעם אחת ראה אותו גרמני אחד כשהוא עוסק בּמעשה ה"חטיפה". הלך וחזר אחריו יום ומחרתו וראה כשהוא נותן את כל “חטיפותיו” לאחיו בּרחמנות גדולה. נגע הדבר ללב הגרמני וילך ויקן לשניהם נעלים ומעילים ויוליכם לבית־המרחץ והכניסם לבית־מחסה של ילדים.
מאז – גמרה הראשונה – לא ראיתי אותם תועים כשיות אובדות, מזונם כבר מוכן להם, והם לומדים ושבעים כל טוב.
והשניה משיבה: אפשר שאלו רק התחפּשו לגרמנים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות