חנה היתה נושאת עוגות וחלות למעונות העשירים מכּריה, ובּעלה היה נגר, ומזה התפרנסו בּכבוד ונחת.
כשהתחיל הכבוש הגיעו לחנה ולבּעלה ימים רעים. עבודת הנגרות פסקה לגמרי, והעוגות כבר עברו ובטלו מן העולם ונשכח שמן. אבל לבקש תמיכה התבּיישו ומכרו בּלחם את כלי־הבּית עם כל המטלטלים.
בּין כך נשבה בּעלה לעבודת־הפּרך. הוא התענה שם תחת ידי “הכובשים” ברעב ובקור, ובאותה שעה התענתה גם היא פה עם ילדיה ביגון ועוני. כאשר מצצו הכובשים את שארית כחו, נתנו לו לשוב לביתו ערום ויחף; גם את נעלי־העץ לקחו האכזרים ממנו.
בפּעם הראשונה ראיתי את חנה ביום השבת בחצר בית הכנסת. היא ישבה על המדרגות בּבית־הכנסת של הגר"א, ועל זרועותיה ילד בן שתי שנים, אשר חלצה לו שד משדיה הצומקות. אחריה עמד בעלה, ועל ידיהם מחנה ילדים גדולים וקטנים. פּני כלם היו חורים כמת, עם חוטמים שהשתרעו, ועינים בולטות כיוצאות מחוריהן.
כלם עמדו דומם, ורק האשה צעקה ובכתה בלי־חשך: “ראו והביטו לאסוני הנורא! – צעקה בקול מר – לא יכלתי עוד לשבת בבית ולראות את ילדי גועים ברעב, ולפיכך גרשתי אותם החוצה למען יראו כלם את אסוני הגדול, אולי יחוס מי עליהם ויושיט להם פת לחם להשיב נפשם; ראו נא את ידיהם ורגליהם הצנומות כשחיפי־עץ, הלא הם רק שלדים של עצמות בלי בשר ועור; הביטו וראו איך הוא מוצץ את שדי הצנומות, הלא את דמי הוא יונק!”…
וזרמי־דמעות התפרצו מעיניה האדומות והצבות, והנשים העומדות סביבה נשאו גם הן את קולן ותבכינה יחד.
בּרגע זה הביאו לה “כזיתים” אחדים לחם (גם לתושבי רחוב־היהודים לא היה לחם), האם חלקה לכל אחד מהם פירורים אחדים, והילדים התנפלו עליהם כזאבים רעבים…
וזה לא כבר פגשתי באחד מבתי־התפלה את בּעלה של חנה בין העניים, והוא עדיין חור כמת, – שלד־של עצמות. גם את חנה פגשתי ברחוב, היא לא צעקה עוד, כי אם ישבה דומם ותבט נכחה בעיניים עצובות, אבל משבעת ילדיה לא נשארו אתה בלתי אם שלשה.
יתרם מאסו בחיי רעב ועוני וילכו לעולמם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות