(לפנים ובּשנות תרע"ו – תרע"ח).

בּוילנה נמצאים יותר ממאה “קלויזים”. לכל סוג של אומנים יש “קלויז” מיוחד לעצמו, למשל: קלויז של אופי־לחם־לבן, של אופי־לחם־שחור, של זגגים, של חוטבי־עצים, של חנוני־גלנטריה, של חנוני־עורות, של חנונים־בּעלי־בּתים, של חנונים־עוזרים, של תופרי־בּגדים־מוכנים, של חייטים־אומנים, של שוּליות־דחייטא, של כּלי־זמר, של כובעונים, של כורכי־ספרים, של מעבדי־עורות, של מנקי־ארובות, של מוכרי־דגים, של מסדרי־אותיות, של נגרים, של עושי־פּרוות (פוטער־קירזשנער), של עושי־מנורות, של עושי־מברשות, של עגלונים, של ציירים, של קצבים, של רצענים, של רוקמים², של שואבי־מים, של תופרי־נעלים וכדומה. (גם לעושי נעלי־יד היה כּסף לבּנין קלויז ויסוד גמ"ח, אלא שמפּני מאורעות המלחמה הוכרחו לחלק את הכסף בּין חבריהם סובלי־המחסור).

לכל “קלויז” יש גבּאים וחברות שונות, ואף להחברות יש גבּאים ורבּיים מיוחדים לכל אחת מהן, למשל: חברא מקרא, חיי־אדם, עין־יעקב, משניות, ש"ס, אלפס, מדרש, חובות־הלבבות, שו"ע וכו'. לכל אחד מה"קלויזים" הללו יש גם דרשן הדורש לפני הקהל בּימי־השבּתות: בּימות־החורף בליל־שבּת או בּמוצאי־שבּת, בּימות־הקיץ – בּבוקר, תיכף אחרי התפלה, או בּצהרים; כל “קלויז” לפי מנהגו.

ישנם “קלויזים” קטנים, המפרנסים שלשה או ארבּעה רבּיים: רבּי אחד למקרא, שני למשניות, שלישי לש"ס ורביעי לדרשות השבּת; כל רבּי הוא מומחה למקצוע שלו.

בּרוב ה"קלויזים" נמצאות קופות של גמילות־חסדים עם גבּאים מיוחדים המנהלים אותן, כמו גמ"ח שעל שם האשה הצדקנית “דבורה אסתר” או “ר' זנוויל”, ולכל אחד מהם יש לו סכום של כמה אלפים רו"כ.

ה"קלויזים" נקראים בּשמות שונים; יש מהם שנקראים על שם הגאונים והגדולים שהתפּללו ולמדו בּהם, כמו “קלויז” של הגר"א, של ר' שאול’קה קצנלנבּויגן תלמידו של הגר"א, של ישראל’קה גינצבּורג תלמידו של בּעל חיי־אדם ורבּם של הסופר קלמן שולמן והפּרופּ. דניאל חוולסון; “קלויז” זאַגר ע"ש ר' דוב טריווש מחבּר ספר “רביד־הזהב”, שהיה קודם רב בזאַגר ואח"כ ראב"ד בּימי ר' שמואל הרב האחרון, ושל ר' שמחה בּאָרד (הוא נקרא בּאָרד" על שהיה בּעל הדרת פּנים נפלא וזקנו היה יורד לו על־פּי מדותיו. בּקלויז הזה היה מרכזם של המשכילים; שם היו מתאספים ועוסקים בּדקדוק לשון עבר, קוראים בּמאסף וכדומה).

וישנם “קלויזים” כאלה הנקראים על שם המנדבים שלהם, כמו יסו"ד, ר' ליבּ ליזר, ר' זנויל³, פּרנס, דאחים, וואַלק, מושקא־ליבּ־זאַלקינד, שטראַשון, פונדק, עליאַשבּרג, זאַקש, גלויבּישובה, יוגיכס, זטל (או של ר' מיכל קצין), אַפּאַטוב, גורדון, מייטוס, זשירמונסקי, פּטאַשקין, חולם, קירזנר, סולץ וכדומה⁴, וישנם כאלה הנקראים על שם המוסדות והחברות, שנוסדו על יד ה"קלויזים" הללו, כמו: קבּרנים או גחש"א (גמילות־חסד־של־אמת), מנחם־אבלים, משמרת־חולים, הכנסת־אורחים, בּית־המדרש של החסידים הליובּאַוויצים, “קלויז” חברה פּועלים, של מושב־זקנים, של “הקדש”, “קלויז” ישיבת ר' מיילא, תלמוד־תורה, “טהרת־הקדש” של המשכילים⁵ וכדומה.

ויש מהם הנקראים על שם הפרבּרים שהם נמצאים בּהם, כמו: בּית־הכנסת של נובגורוד גם בּית־המדרש (לפנים היתה שם ישיבה ועתה, בּזמן המלחמה, בּטלה), בּית־המדרש השניפּישקי, זה האחרון נוסד על ידי ר' אברהם בן הגר"א ז"ל, בּית־המדרש הלוקישקי, האנטוקולי, בּית־המדרש שבּרוזֶלי, שבּקאמינעס, שבּליפּובקי, שבפּיאַסקי, שבּנובוסויאַט, של גשר־הירוק, של פּופּ לאַוֶיס⁶, של זאַרעצי (נבנה לערך בשנת ת"ק ונבנה מחדש בּשנת תר"ב, הבּנין הישן נסחף לגמרי ע"י שטף המים בּשנה ההיא)⁷.

 

הקלויזים ברחוב־היהודים    🔗

מספּר “הקלויזים” רב ביחוד ברחוב־היהודים, הגיטו – לפנים, כי הישיבה ביתר חלקי העיר היתה אז אסורה ליהודים.

כשאנו נכנסים לחצר־מורגנשטרן, אנו מוצאים “הקלויז” של גבאי־העיר ר' חיים נחמן פּרנס (נפטר תקצ"א). בּ"קלויז" זה היו מתפללים הראב"ד ר' אבּלי פוסוולר (תקכ"ד־תקצ"ו), הראב"ד האחרון ר' יחזקאל לנדא גיסו של פּרנס (תקל"ט־תר"ל), וגם ר' חיים מוולוזין ובּעל “אפיקי־יהודה” (ר' יהודה עדיל המ"ם המפורסם מסלאנים) כשהיו בּאים לוילנה. המו"ץ הוילנאי ר' יעקב בּריט היה אומר שם שיעור ב"טור" לפני ה"עלוים" הוילנאים, האחים הגאונים ר' בּצלאל ור' שלמה’לה היו תּלמידיו, אחר פּטירתו של בּאריט בשנת תרמ"ג היה אומר שם את השעור ר' שלמה’לה. עוד זה לא כבר היו מתפּללים שם החרטים (טאָקאַרעס) ועכשיו עבר לרשותם של הנחתומים אופי־הלחם־הלבן.

סמוך לו נמצא ה"קלויז" של הנגרים. לפנים היתה שם דירתו של המ"מ דמתא, המפורסם ר' וולולה (נפטר יו"כ תרכ"ז). מתוך יראת הכבוד לרבם עשו הנגרים את מקום דירתו “לקלויז” שקראוהו על שמו ושמם (“קלויז” המגיד או “קלויז” הנגרים). בּכותל המזרח קבוע טבלא שבה מסופר גדל צדקתו של המ"מ ר' וולולה. על יד ה"קלויז" נמצא גם גמ"ח.

אחר חצרו של מורגנשטרן נמצאת ישיבתו של ר' מיילא עם “קלויז” שנתיסדו בּשנת תקצ"א ע"י ר' שבתי קו"ק ואנשים אחרים בעלי מלאכה יראי ד'.

בשנת תרס"ט התמוטט הבּנין מזקן ויפּול תחתיו. (עתה נמצאת ישיבה זו בּנובגורוד בבית שלה) ראשי הישיבה הזאת היו ר' מרדכי מלצר – קליאַצקי, ר' ישראל סאַלאַנטר, ר' יעקב פּעסקין ור' שמואל פּעסקין. בּ"קלויז" נמצא פנקס עתיק שרשום בו לזכרון יום מותם של חברי ה"קלויז" והישיבה.

מלבד ה"קלויז" ר' מיילא היה נמצא שם בבית מיוחד גם “הקלויז” של שואבי־המים עד שנת תרס"ט, וכשנפל הבית עברו השואבים ל"קלויז" מאַצקעוויץ. לפני המלחמה בּטלה חברת שואבי־המים לגמרי.

אצל ישיבתו של ר' מיילא נמצא “הקלויז” של השמשים הנקרא ג"כ על שמה של “דבורה־אסתּר”. דבורה אסתר זו היתה אשה עניה וצדקנית. כל היום היתה נושאת בּרחובות סלים מלאים מעשה־אופה למכירה. היא בּנתה את “הקלויז” מחדש ותיסד בו גמ"ח, פּרוטה לפּרוטה אספה לצורך הגמ"ח וכל אלו הפּרוטות שנצטרפו יחד עלו לחשבּון גדול של שלשים אלף רובּל. מגמ"ח זה נותנים הלואות לרוכלות עניות העומדות בּרחוב היהודים על יד סלים וקדרות מלאים ומוכרות פּולין, קטניות, תפוחי־אדמה מבושלים, תפוחים.

מלוים היו שם מסך של חמשה ועד 25 רו"כ. בּכותל הדרומי של “קלויז” זה קבועה טבלא של שיש ועליה רשומים מעשי־הצדקה של “דבורה־אסתר”. אחרי ה"קלויז" של “דבורה־אסתר” אנו בּאים אל ה"קלויז" של כורכי־ספרים; גם להם היה גמ"ח מיוחד ועתה הוא סגור. שם היו יושבים בּית דין של מעלה כלומר גדולי הדיינים שבּוילנה. אחרי “קלויז” הכורכים נמצא “קלויז” חברה־תורה שנבנה ע"י ר' ישעיה’לה סגי־נהור (נפטר תר"ח). סומא זה ידע את כל הש"ס על פּה ושמו היה ידוע לכל, וכשבא השר ר' משה מונטיפיורי לוילנה בּשנת תר"ו בּקר אותו בּביתו לקבּל בּרכה מפּיו. בּכותל הדרומי של ה"קלויז" קבועה טבלא של שיש ועליה רשומים פּרשת יחוסו שמגיע עד ר' בּצלאל אשכנזי וגדל צדקתו. בּאותו ה"קלויז" נמצא קבּוץ של בּחורים לומדי־תורה. בּחרף תרע"ו עברו הבּחורים לקבּוץ “לומדי תורה”, שנוסד בּקלויז יסו"ד, ותחתם לומדים בּקלויז חברה תורה הרבּנים פּליטי קובנה והגליל.

בּחצר השניה הנקראת חצר־הקפנדרא (דורכהויף), כי בה עוברים אל רחוב האיטליז, הרחוב השני בּגיטו, נמצא קלויז הזגגים, עם גמ"ח שלהם ועם קבּוץ של בּחורים לומדי־תורה (עתה בּטל הקבּוץ וגם הגמ"ח נסגר). אחרי קלויז הזגגים נמצא קלויז הפּחחים (בּלעכער) עם גמ"ח (שנסגר עתה). בּחצר זו נמצאות מני־קדם החנויות של המסחר ההיסטורי היהודי – מסחר של בּגדים ישנים ובלאות. עתה, בּשעת המלחמה, גדל ופּרח המסחר הזה עוד יותר מפּני סובלי־המחסור, המוכרים את כתנתם, את הכר האחרון ממראשותם, כדי להנצל מן הדחקות והרעב. בּחצר השלישית נמצא ה"קלויז" של החייטים האומנים עם גמ"ח (גם הוא סגור עתה). בּאותו ה"קלויז" היתה בּשנת תק"ץ ישיבתו של ר' מיילא ובּשנת ת"ר הגיד שם שיעור לפני הבּחורים לומדים הגאון ר' מרדכי קליאַצקי. לקלויז הזה היתה גם מנורה יקרה בּעלת ששים קנים, עתה היא נמצאת בּמוסקבה יחד עם המנורות והנברשות של יתר ה"קלויזים", שנשלחו שמה בּזמן המלחמה בּשנת תרע"ה.

מול קלויז החייטים נמצאו ה"קלויז" של המיוחס והבּעל־צדקה הגדול ר' ליבּ־ליזרס (נפטר תקמ"ג). בּ"קלויז" זה נמצא פּנקס משנת תקס"ד שיש לו ערך היסטורי. בּאותה החצר עצמה נמצא “קלויז” הסנדלרים עם גמ"ח (אף הוא סגור עתה).

בּחצרו של ר' ליבּ ליזר גרים העניים שבּעניים מרחוב היהודים. בּחצר זו אפשר לראות את התמונות־הטפּוסיות הללו: בּמרתף אפל ועמוק עומד תנור גדול, הממלא כמעט את כלו. בּמרתף הזה יושבות שש משפּחות: האחת על התנור, השניה בּלול מתחת לתּנור, השלישית בּמטה שבורה, הרביעית בּדיוטה שמעל המטה, החמישית על השלחן והששית מתחת לשלחן.

דיירי המרתף הם: אלמנות ויתומים, המתפּרנסים מן התנור; כלומר, שהם מבשלים בּו בּולבּוסים, פּולים, קטניות, לחמניות ומוכרים אותם בּרחוב היהודים.

אחרי “הקלויז” של ר' ליבּ ליזר בּא “קלויז” עתיק של הבּורסקים. עתה מתפּללים בּו חנוני־העורות. ממול “קלויז” הבּורסקאים נמצא “קלויז” מוכרי־הדגים (בּחצר זו היה לפנים שוק־הדגים). עתה מתפּללים שם תופרי־הנעלים, בּ"קלויז" בּכותל המזרחי תלוי לוח ועליו כתוב שכל שלשים וששת השנים, ששמש ר' וֶולוֶלה בּמגידות דמתא, היה מתפּלל שם ולומד אתם. מול “קלויז” מוכרי־הדגים נמצא “קלויז” “עושי המנורות” וכנגדו “קלויז יעבץ” אשר בּנה מכספּו הגביר והמיוחס ר' דוד יעב"ץ.

בּאמצע רחוב־היהודים נמצא “חצר בּית־הכנסת” המפורסמת בּכל העולם בּרוב בּתי כנסיותיה ובּאופי המיוחד והמקורי שלה.

בּית־התפלה של הגר"א. בּחצר בּית־הכנסת משמאל נמצא בּית־התפלה של הגר"א, שאיזו אימת־הוד עולה ובּוקעת מתוכו. כשאתה נכנס לתוכו ומסתכל בּלומדים הזקנים והישישים, נדמה לך, שנשמתו של הגר"א מרחפת שם עדיין, ומיד הנך מתחיל לקרוא את הנוסח על הטבלא הקבועה בּקיר הדרומי בּמקום הקדוש שישב בּו הגאון⁸: “מצאנו צדיק תמים בּדורות האחרונים, שמעו הולך בּכל איים ומדינה, חכמתו בּחוץ תרונה, לספר שבחו נבער כל אדם מדעת, בּנה בּנית לך עליות מרווחות, שוש תשיש ב”ה שובע שמחות, זה שבתו הבּית הזה ארבּעים שנה, למד כל דבר חכמה ובינה, עוד לימד את העם דעת בּחבּוריו על מקרא, משנה, תלמוד בּבלי, ירושלמי, אגדות, הלכות, דבריו ככוכבים לעד יאירו, פּרושיו כזהר יזהירו, יום ליום ולילה ללילה יחוו דעת על זוהר, ותיקונים, היכלותּ וס' יצירה, רעיא מהימנא, מעשה בּראשית, מעשה מרכבה, הוויות דאבּיי ורבּא, רעם גבורותיו יתבּוננו הכמהים, יען כי שם נגלו אליו האלקים, הלא היא הדעת, זכרו לא יסוף מקהל ועדה, בחבּוריו ישוטטו רבּים ותרבּה הדעת".

הגר"א נולד בּיום א' דפּסח ת"פ ונסתלק בּג'. חומ"ס תקנ"ח. לזכר שמו של הגאון נבנה ה"קלויז" הזה בּשנת תקס"א והרחיבוהו בּשנת תרכ"ט, ונקרא בּשם “קלויז הגר”א" (או מנין החסיד). וכשאתה עומד שם שקוע בּמחשבות והרהורים הנך מזדעזע פתאם לשמע צעקות רוויות־דמעות של אשה מרת־נפש, המתפרצת לתוך הקלויז, כדי להתפּלל לפני ארון־הקדש על בּעלה החולה או על בּנה הנוטה למות. בּיחוד מרובים היו החזיונות האלה בּתחלת המלחמה.

לפני כל גיוס היה הקלויז מתמלא נשים וטף, שהיו הולכים קודם אל בּית־העלמין הישן להשתטח שם על קברו של הגר"א, על קברה של אם הגר"א ועל זה של הגר־צדק, ואחרי כן היו בּאים אל “קלויז” של הגר"א ומתנפּלות אל תּוך ארון־הקדש בדמעות וצעקות קורעות לב ונפש, ביחוד נוראות היו יללות התינוקות, שהאמהות היו מביאות אותם לבכות ולהתפּלל בעד אבותיהם שנלקחו למלחמה.

בּ"קלויז" של הגר"א התפלל גם בּעל “החיי־אדם”. מספרים: פּעם אחת בּיום הכפורים בּשעת תּפלת מוסף נשחת האויר מאד מפּני הדחק והנרות הרבים העוממים, אז צוה בּעל “החיי־אדם” לפתוח את החלונות. כשאמרו לו, שיש בּזה חשש משום כבּוי, – השיב. “יכבו אלף נרות של שעוה וחלב ואל יכבה אף אחד מנרות ד' – נשמת אדם”.

בּקלויז של הגר"א נמצאים תכשיטים יקרי־המציאות של ספרי התּורה מחברות שונות ברוסיה ואמריקה, וגם פנקסים עתיקים (אחד משנת תקנ"א) של החברות: ש"ס, אלפס, מדרש, משמורים, וגם של החברה משניות, שנוסדה על ידי הגר"א, ובנו ר' אברהם הגיד בּה את השיעור הראשון במעמד אביו ובּעל “החיי אדם”.

בּ"קלויז" של הגר"א נמצא בּחדר מיוחד גם אוצר־ספרים גדול של הספרות הרבנית. סמוך לאוצר הספרים על הכותל המערבי שאצל הפּתח תלוי לוח ובו רשומים מנהגי הגר"א בתפלה ועבודה.

 

אוצר הספרים של שטראַשון⁹.    🔗

מול ה"קלויז" של הגר"א על יד בית־הכנסת הגדול נמצאת הבּיבּליותיקה הגדולה של הקהלה הוילנאית, גאונה והדרה של ירושלים דליטא. בּבית־הספרים הזה נפגשים גאונים וחכמים, חסידים ומתנגדים יושבים ולומדים אל שלחן אחד, אשר מעליו מתנוססת תמונתו הפּטריאַרכאַלית של מיסדה ר' מתתיהו שטראַשון ז"ל. בּשעת המלחמה היתה הבּיבּליותיקה למקום מנוחה יחיד בּמינו לרבּנים, דרשנים, לומדים, משכילים, סופרים וסתם אנשים הגונים, סוחרים ובּע"בּ שירדו מנכסיהם. מהם שבּאו לעבוד עבודתם, מהם למצוא תנחומים בּספרים הקדושים ולהשכיח בּם את יגונם וענים.

אחרי הבּיבּליותיקה נמצא בית־הכנסת הגדול, שנוסד בּשנת של"ג (1572) ושנתפּשטו על אודותיו בּעם הרבּה אגדות וספּורים; אגדה אחת מספּרת לאמר: בּשעה שבּא נפּוליון הראשון בּשנת תקע"ב לוילנה, בּקר את בית־הכנסת הגדול, התיצב על מפתן הבּית והשתאה למראה יופי הבּנין וארבּעת העמודים הענקים התומכים את הספון המקושט בּציורים שונים מעשי חושב והבּימה הנפלאה וארון הקדש הנאה העשוים מעשי ידי אמן.

כותל המזרח הוא אות־זכרון להגאונים הגדולים שהיו לפנים בּוילנה, עד־היום קבועה בּמזרח משמאל לארון הקדש אבן גדולה המצינת, שאסור לשבת שם, מפּני שהיה זה מקומו של הרב האחרון ר' שמואל ז"ל. אצל ארון הקדש עמדו הגאונים הוילנאים: ר' מנחם מאניש חיות, ר' משה בּמהור"ר יצחק יהודה מכונה לימא מחבּר הספר “חלקת מחוקק”, ר' אפרים מחבּר “שער אפרים”, מהרש"ק מחבּרו של “בּרכת הזבח”, ר' הלל מחבּר “בּית הלל”, ר' שבתי כהן מחבּר הספר “שפתי כהן” ש"ך ור' משה רבקש מחבּר ספר “באר הגולה”¹⁰

על משמרתם אצל ארון הקדש עמדו אחרי־כן הרב הוילנאי ר' משה קרמר¹¹ זקנו של הגאון, ונכדו ר' אליהו (הגר"א זצ"ל) האחרון רק שתי פּעמים, פּעם אחת בּהיותו בּן שבע שנים ודרש שם את דרשתו שבה הפליא אז את גדולי התורה בּוילנה ובּתוכם גם את האבּ"ד ר' העשיל, ופּעם שניה כשהגיע כבר לשלש ושבעים שנה¹².

על יד ארון הקדש עמדו ג"כ המגידים המפורסמים ר' יחזקאל פייבל ובנו ר' זלמן זאב (ר' וולוילה), ר' יצחק אליהו לנדוי מחבּר סדור דובר שלום, ר' יעקב יאָזעף (אח"כ נקרא אחר כבוד לרב הכולל ומ"מ בּניואָרק ושם מ"כ ר' הירש ראַבּינאָוויץ, בּנו של הגאון ר' יצחק אלחנן, ר' מאיר נח לעווין.

לפני התיבה היו יורדים להתפּלל בּעלי התפלות והחזנים הגדולים ר' יואל דוד (בּעל הבית’ל), ר' חיים לומזר, פיינזינגער, קופּער ועוד.

בּכותל המזרח תפשו מקומותיהם הפּרנסים ומנהיגי העיר הידועים ר' זלמן ר' אוריס, ר' ליבּ ר' בּערס ור' שמואל יהודה’ס (הנקראים שלשה עמודי העיר), ר' אליעזר דילון, ר' נחום שתדלן, ר' חיים נחמן פּרנס, ר' מתתיהו שטראַשון, ר' שמואל יוסף פין, ר' שמואל סאָלץ וכו'.

בבית הכנסת הגדול נמצאים גם תכשיטים, ספרי תּורה ופרוכות יקרי המציאות. על הבימה ישנה אבן של שיש שהובאה מטבריה, דלת בּרזל נדבת חברת החייטים בּשנת שצ"ח ועוד דלת אחת והוא להפוליש נדבת החברה מגידי תהלים בשנת ת"ב, תהלים על קלף משנת תקי"ב עם ציורים מעשי ידי אמן גם סדור על קלף שבּו נמצאת הזכרה מיוחדה כתובה בנוסח נפלא ומליצי בא"ב כפול על הקדוש הרב החכם והפילוסוף ר' מנחם מן מוויזון (עירה בפלך קובנה) שנשרף עקד"הש י"ז תמוז תקט"¹³. בּשנה זו ז' סיון תק"ט נשרף על קד"הש גם הגר־צדק ר' אברהם בּר' אברהם (גראף פּאטאצקי) ובּ' דשבועות מיוחד עד היום להזכרת נשמתו בביהכנ"ס הגדול. לבּית הכנסת הגדול יש גם פנקסים של חברות שונות: מנורה, משניות, מגידי־תהלים, שומרים־לבקר, שבעה־קרואים, גם בכותל המערבי יש חור גדול ששם מניח אחד מהמוצי"ם בּכל שנה ערב פּסח ג' מצות לערובי־חצרות.

בביהכנ"ס הגדול מתקיימים מנהגים רבּים ושונים שאין נוהגים ביתר הקלוזי"ם כמו: אמירת סליחות בליל הושענה רבה אחר חצות, וקודם הסליחות דורש המגיד דברי כבושין ומוסר; בשמחת תורה מכבדים בּהקפות את הגבּאים מכל מוסדות הצדקה בעיר, ומקיפין אך ג' פּעמים, פּעם ראשונה אך את הבימה, ושתי פּעמים סביב כל בּיהכנ"ס; אומרים את כל היוצר הנדפס לבד מהיוצר של שחרית יו"כ. מפּני קושי התענית וטרח הצבּור. בּימי המלחמה מפּני חולשת הצבּור הקילו מטעם הרבּנים לקצר גם ביתר היוצרות.

בּכל יום אומרים אחר התּפלה שיר היחוד ושיר הכבוד, וקודם התפלה סליחות כפי הנדפס בּסדור “שומרים לבּקר” ובּערב ראש חדש אומרים גם “אבינו מלכּנו”.

מזמן המחלקת עם הרב האחרון ר' שמואל זצ"ל, שבּטל כסא “הרבּנות” בּוילנה, קוראים לתורה יהיה מי שיהיה רק בּשם מורנו ולא בּשם רב או גאון. בּביהכנ"ס הגדול יש לכל חברה שבּת שלה: פ' לך – חברה “מוהלים”, וירא – “הכנסת־אורחים”, משפּטים – “סומך נופלים” ועתה של “משמרת חולים”, אמור – “שומרים לבּקר”, בּהעלותך – חברה־מנורה, חברה זו נוהגת להרבּות נרות בּּליל שִבתּה, ואתחנן – ציונים; בּימי המלחמה נתרבּו השבּתות לחברות השונות: של “אגודת אחים”, של “חברות אחיעזר” עם כ"ד סניפיה וכיוצא בּהן. בּשבועות עושים חג לחברה “מגידי־תהלים”, שאומרים אגב אז תהלים כל הלילה ליום זכרון מותו של דוד המלך ע"ה, בּל"ג בּעומר עושים חג להחברה “שומרים לבּקר”.

מול בּיהכנ"ס הגדול נמצא בית־הכנסת גחש"א (או ביהכנ"ס של קבּרנים). שם התפּללה לפנים חבורת קבּרנים. החברה נוסדה בּשנת רמ"ז (1487)¹⁴. וביהכנ"ס נבנה מחדש בּשנת תק"י. את תקרתו נדב אז ה"יסוד" בּמחיר “מקום” בּבית־העלמין. שם היו מתפּללים ולומדים בלי הפסק יומם ולילה; שם נמצאת חברה מקרא, שנוסדה בּשנת תקמ"ו, שעורי משניות אחדים, שעורי ש"ס, עין־יעקב, אלפס, חובות הלבבות, חיי אדם, חברה “מעמדות”, שיסדו הראבּ"ד ר' אבּלי פּאַסװאָליר והמ"מ דמתא ר' יחזקאל פייוויל ובּנו ר' זלמן זאב בּשנת תקצב וחברה “עשירי קדש”¹⁵. בּכל ערב ראש חדש עורכים בּגחש"א תפלת יום כפּור קטן, ומכל קצות העיר מתאסף לשם קהל אנשים ונשים. רבּים מהם מתענים, המגיד של גחש"א, ר' שמשון שס, פּותח בּדרשה של התעוררות, אחרי־כן קוראים בּתורה פּרשת “ויחל”, אומרים ודוים ותפלות בּדבקות עצומה ובּרוב בּכיות כמו בּיום הכפּורים. בּמשך כל החרף של שנת תרע"ז היה הקלויז כמעט ריק ממתפּללים עד שהוכרחו לקרא לשם מנין מן הרחוב, כי בּבית־הכנסת היה הקור גדול מאד (מפּני יוקר העצים) ואימת המות היתה משוטטת, שם (העניים היו גועים שם תכופות) רק בּשעת התעניות, שהיו גוזרים אז לפּרקים קרובים מפּני הדחק והצרות המרובות, היו מתאספים לשם המון רב של מתפללים ורבּים מהם היו מתענים. המ"מ של גחש"א היה פּותח בּדרשה נלבבת ואחרי כן היו שופכים את הלב בּתפלות ותחנונים, בּקול בּכי וצעקות קורעות שמים. הרעיון הכללי של הדרשות כמעט אחד בּפי כל המגידים, אלא ששונה היתה צורתן, וכל אחד היה מוצא לו פסוקים ומאמרי חז"ל שונים לפי טעמו ורוחו. פותחין היו בּדברי כבושין, כלומר: כל הפורעניות והצרות אינם בּאים אלא בּשביל ישראל עם סגולתו על בּטול התורה, חלול שבּת, פּריצות בּנות ישראל, ועל העלמת עין מן הצדקה, וגם עונש על כל העולם כלו השקוע בּחמס, זימה ושפיכות דמים, לבּסוף היו מסיימים בּדברי נחמה כי קרוב הקץ, והצרות המרובות סימן הן לגאולה קרובה.

גם הרבולוציה הרוסית של שנת 1917 מצאה לה מקומה בּדרשות המגידים. הם ראו גם בּה השגחה פּרטית, שהיו מרימים אותה על נס ומביאים אותה בּתור ראיה לאמונה בּשכר וענש, אחרי כל אלה שלחצו וענו והגלו את היהודים נתענו ונדונו לגלות גם הם.

בּחצר בּית־הכנסת ובּ"קלויזים" היה הקהל מרבּה לשוחח ולטפל בּדבר הרבולוציה יומם ולילה בּרוב שִמחה והתפּעלות.

בּשנת תרע"ה התּגוררו בּבית־הכנסת גחש"א זמן מה הפּליטים הראשונים שגורשו מקובנה והגליל ובאו לוילנה בּחג השבועות של השנה ההיא ומספּרם היה כחמש־עשרה משפּחות. אחר כן העבירו אותם אל העליות שממעל ל"קלויז" הישן. בּביהכנ"ס גחש"א נמצאים תכשיטי ספרי־תּורה ופרוכיות יקרי המציאות וגם פּנקסאות שונים של החברות.

“קלויז יסוד. מול בּיהכנ”ס גחש"א נמצא קלויז של ה"יסוד" ז"ל (ר"ת יהודה ספרא ודיינא) או “קלויז” חדש.

היסוד שמש שלש שנים בּתור אב"ד בּוילנה, והיה אדם יקר המעלה, גאון גדול ועשיר מופלג, שהקדיש את כל כחו והונו בּהשתדליות שונות כדי לבטל גזרות רבּות ורעות שהתרגשו לבוא על ישראל, הוא נדב את הבּימה בּביהכנ"ס הגדול ובנה את ה"קלויז" החדש בּשנת תקי"ז כשמינו את חתנו ר' שמואל לרב ואבּ"ד בּוילנה.

מספּרים שהיסוד חפץ להנהיג, שיבואו בּ"קלויז" שלו בּכל ערב שבּת להתפּלל שם “מנחה”, ולתכלית זו היה מביא שמה בּכל ערב שבּת מיני־תרגימא. עם יי"ש וכל בּע"בּ בּלכתם מן המרחץ היו סרים אל ה"קלויז", מברכים “על המזון ועל המחיה” ומתפּללים תפלת “מנחה”. עד היום עוד קים המנהג, שרק בּ"קלויז" יסוד מתפּללים תפלת מנחה בּערב שבּת מחצי השעה הראשונה עד קבּלת שבּת מנין אחרי מנין בּלי הפסק יהודים מכל העיר, אפילו מפּרבּריה בּאים להתפּלל מנחה בּ"קלויז" יסוד.

עוד לפני שנים אחדות היו לומדים בּ"קלויז" יסוד בּערבי־שבּתות כל הלילה. מגיד אחרי מגיד היה דורש לפני העם בּפרשת השבוע ובמדרש רבּה של אותה הפּרשה. קהל אחר קהל היו יוצאים ונכנסים חליפות עד עלות השחר תמיד היה נמצא שם איש אחד ירא־שמים אוהב תורה ולומדיה, שהיה מכבּד את הקהל בּמים קרים, שהיה נושא ומביא בּלי הפסק, וזה היה מעשהו כל הלילה. גם היתה שם חברה משניות שנתיסדה בּהסכם הגר"א¹⁶

מלבד מדרש, משניות ותפלות־מנחה היה קלויז יסוד עוד מקדמותו מיוחד למקום תורה. שם נמצאו ישיבות חשובות לתורה, שבּראשן עמדו מופלגי תורה בּשנת תקמ"ו ר' חיים עפשטיין¹⁷, ר' מאיר קאַרעליצער. אפילו בּימים האחרונים לפני המלחמה היה שם קבּוץ של בּחורים גדולי תורה שקראו לו “קבּוץ של ר' חיים עוזר”.

בּח' באלול תרע"ה נוסד שם הקבּוץ “לומדי תורה”. נתאספו לשם כמאתים בּחורים, רובם פּליטים שנמלטו מהעירות: סלובּודקה, טלו, וואָלוז’ין, פּוניביז' וכיוצא בּהן הידועות מכבר לאכסניות של תורה, שנחרבו לרגלי המלחמה. לוילנה באו עוד הרבּה פּרושים מן הכוללים הקובנאים, ואחרי כן כשבּאה ה"אקופּציה" ובתי־המדרש נתדלדלו לגמרי, נמלטו גם מקצת מן הבּחורים שלמדו בּבתי־המדרש בּוילנה גם הם אל הקבוץ. בּין הבּחורים נמצאו הרבּה עלוים ומוסמכים להוראה. הבּחורים הוציאו לאור בּחרף של שנת תרע"ו מאסף לחדושי גפ"ת, שקראו לו בּשם “אכסניה של תורה”. בּכל יום ראשון היה קורא לפניהם שיעור בּש"ס ופוסקים הרב הגאון ר' חנוך הניך איגש. רבּים מהבחורים למדו בּבית־מדרשו של ר' שאולקה קאַצענעלינבּויגן ולקבּוץ זה קראו בּשם “בּית שאול”. לפניהם היה לומד שעור בּכל שבּת הרב הגאון ר' יצחק רובּינשטיין (בּביתו של זה האחרון). מתחלה היו הבּחורים מקבּלים תמיכה בּסכום של שני רובּלים לשבוע ואחרי כן ששה רו"כ. את הכסף קבלו מאת הועד המרכזי, מתשלומי חברים, מדמי עליות בּשבּתות, שבּהן היה עובר לפני התיבה החזן המפורסם הערשמאַן, הש"ץ דמתא, שתי פּעמים עבר לפני התיבה לטובת בּני הישיבות גם האַרטיסט המפורסם ווינוגראַדוב.

לבד תמיכת הכסף בּשני הרובּלים נוסדה חברה בּשם “סעודות שבּת” שדאגה להכין לכל תלמידי־החכמים לשבּת סעודות של בּשר ודגים וכל מטעמים; ועוד חברה אחת התקיימה בּשם “פּת־שחרית”. חברה זו היתה מספּקת לבּני־הישיבה לחם וחמים בּכל בּקר, שם היה גם בּית־הועד לבני־הישיבה, מלבד כל אלה הקציעו להם מדור מיוחד בּבית־התמחוי של הנשים (רחוב פּאָהוליאַנקה 11), ששם היו אוכלים ארוחות הצהרים; גם בּית גמילות־חסד היה לקבּוץ, שממנו היו מקבּלים הלוואות בּסכום עד עשרה מאַרקים (נוסד על־ידי שקאָלסקי ולונסקי גם חברת “תומכי־תורה”). לטובת מוסד זה התנדבו הבּחורים בּעצמם בּסכום אגורה מכל פת־שחרית, ארוחת־הצהרים ועוד, כדי לתמוך בּחבריהם היותר עניים.

מקבּלים היו הבּחורים גם תמיכות מיוחדות בּהלבּשה והנעלה וכדומה, והרבה עמל ויגע גם הועד שטפּל בּבּני־הישיבה החולים בּמשך שתי השנים שנתקיים הקבּוץ. הוצאותיו עלו סך עשרות אלפים. על כל עניני־הקבוץ היה מפקח ועד שנבחר מרבּנים ובּעלי־בּתים חשובים, ראש־הועד והמנהל היה הרב ר' יוסף ליפּמאן גורוויץ.

בּתחלה נמצא הקבּוץ בּ"קלויז" יסו"ד, אחרי כן, מפני הדחק והאויר המשחת בּחצר בּית־הכנסת, שגרמו לרבּוי המחלות בּתוך בּני־הישיבה (בּמשך החרף חלו ומתו אחדים מהם), – מפּני טעם זה העבירו את הקבּוץ בּקיץ ל"קלויז" שבּפרבּר פּופּלאַווס, שנמצא בּמקום, ששם האויר יותר טוב. מפּני רחוק המקום עברו בּחרף תרע"ז ל"קלויז" קירזנער שבּרחוב הקדש. עכשיו נמצא הקבּוץ בּנובגורוד 5, בּ"קלויז" מיילא.

בתחלת הקיץ שנת תרע"ז נשלחו בּהשתדלות הועד ובּהוצאותיו רוב בּחורי הקבּוץ להעירות פּוניביזש, טלז ועוד, כדי להצילם מהדחקות והרעב, ושם נתיסדו קבּוצים חדשים.

עתה נשארו בּ"קלויז" ס"ה 20 בּחורים¹⁸. הבּחורים נחלקו לשתי כתות: לומדי מוסר (מוסר’ניקעס) וציונים. בּ"זמן" הראשון בּחרף תרע"ו, גברו למודי המוסר ואחרי ה"סדרים" (כלומר אחרי שגמרו ללמוד גמרא, בּערב בּחצי השמינית) היו לומדים ספרי מוסר: “מסלת ישרים”, “חובת הלבבות”, “שערי תשובה לרבּנו יונה” בּנגון נלבב ועצוב. בּאביב תרע"ו נסעו המוסריים לסלובּודקה, שם נוסדה הישיבה מחדש.

אז יסדו בּוילנה הרבּה בחורים ציוניים אגודה “צעירי המזרח”, ובאולם “פּת שחרית” היו לומדים בּכל יום בּמשך שעה תּנ"ך ואגדה. בּכל שבּת היו קוראים שם הרצאות אודות מטרות בּני הישיבה ועתידותיהם, אודות הנביאים, הספרות העתיקה והחדשה, הציונות, גם בּשאלות תלמודיות שונות, בהלכה ואגדה. כל החרף תרע"ז קרא הד"ר רגנסבּורג לפני הבּחורים בּעלי הכשרונות הרצאות שלש פּעמים בּשבוע בּפילוסופיה, בּידיעת הטבע ובּתורת־ההטפה. בּגמנאַסיה העברית היו מלמדים אותם את השפה הגרמנית פעמים בּשבוע. בּכלל נתגלה אצל הבחורים חשק גדול ללמודים כּלליים: היו בּיניהם גם מתמידים גדולים בּלמוד גמרא, שהיו הוגים בּה יותר משמונה עשרה שעות בּמעת־לעת, ועד הבּחורים תקן שבּכל יום בי ויום ה' נוסף על שעור הרבּנים, יגיד גם אחד הבּחורים שעור בּתורה. הבּחורים היו מרבּים להכין את עצמם לזה, ולעיין בּספרים שונים הנמצאים בהבּיבּליותיקה הגדולה של שטראּשון.

 

החברות “עץ־חיים”, “מרבּיצי־תּורה” ו"משרתי בּקדש"    🔗

מלבד הבּחורים הלומדים, שנכנסו ל"קבּוץ", התאחדו גם הפּרושים. כארבּעים אברכים, ויסדו בּחשון תרע"ו אגודה “עץ־חיים”. בּכל ערב היו לומדים בּ"קלויז" של הגר"א “חשן משפּט” (עתה בּטל השעור). הם היו מקבּלים תמיכה מן הצ"ק ומהרב הגאון ר' יצחק רובּינשטיין והרב הד"ר ז. לוי (הרב הראשי בּצבא הגרמני). המגידים והרבּיים כשמונים משפּחות (וביניהם כמה רבּנים פּליטים מגרוש קובנה) נתאחדו בּז' אדר תרע"ו לאגודה בּשם “מרבּיצי תּורה” עם תקנות מאושרות מהרשות נדפסות בּעברית ויהודית. החברים של “מרבּיצי תּורה” לומדים בּכל יום משעה 12 עד 1 בּ"קלויז" ישן. האגודה נתמכת מהצ"ק ווגם ע"י הרב הגאון ר"י רובּינשטיין והרב ז. לעוי.

השמשים, עוזרי־השמשים שאבדו את כל פּרנסתם כשנתרוקנו ה"קלויזים" נתדלדלו בּעלי־הבּתים, התאחדו בּחרף תרע"ז לאגודה “משרתי בּקדש” ויסדו תמחוי משלהם. גם הם מקבּלים תמיכה מן הועד המרכזי. הועד שלהם נמצא בּ"קלויז" השמשים, או דבורה־אסתר, בּחצרו של ר' מיילא.

 

“קלויז” “גמילות־חסד” ו"תּיקון־חצות"    🔗

אחרי “קלויז” יסו"ד נמצא ה"קלויז" גמ"ח. הוא נקרא גמ"ח מפּני שיש לו בית־משאות משלו, כלומר: הוא מלוה כסף בלי רבּית על משכנות. ל"קלויז" זה היו לפּנים מגידים גדולים, כמו ר' אברהם מהורודנא ור' מאיר עפּשטיין, שגדולתם ומעשיהם כתובים לזכרון על לוח שיש בּכותל המזרח. עוד בּימים האחרונים היו בּאים שמה מכל העיר ללמוד תנ"ך וספר המדות (של המ"מ מדובּנא) מפּי המגיד ר' בּ"צ ציזלינג. עתה נתרוקן ה"קלויז" ונסגר הגמ"ח. לפני שנים אחדות היו בּאים לשם בּשעה השתּים־עשרה בּלילה לערוך “תּקון חצות”, זה היה מחזה נהדר מאד. מסביב כבר שררה דממה; כבר כבה הנר המהבהב האחרון בּ"פּוליש" של ביהכנ"ס הגדול, כבר נשמע ה"בּרכו" האחרון של עגלונים אחדים שנסעו לביתם, ושל מנגנים אחדים, שבּחזירתם מן התאטרון הבּוטאַני היו סרים לרגע אל ה"פּוליש" להתפּלל ערבית. בּ"קלויז" של הגר"א כבר נדם הנגון החרישי של לומדי המשמר – ופּתאום היה בּוקע ועולה קול בּכי־וגעגועים של בּעלי תּקון החצות ונגון עצב ונוגה היה מרחף בּכל חללו של חצר בית־הכנסת¹⁹…

 

“שבעה קרואים”    🔗

לא הספּיקו עוד לגמור את תקון החצות בּגמ"ח, היה נשמע הנגון הנעים והנלבב של חברת “ותיקין”²⁰ בּ"שבעה־קרואים", ונגון התפלה לא פּסק בּימות הקיץ בּמשך מעת־לעת שלם. בּתחלה בּ"שבעה קרואים", מ"שבעה קרואים" לגחש"א, מגחש"א לפּוליש, ומן הפּוליש שוב לשבעה קרואים.

שבעה־קרואים – זהו הבּית שתחת “קלויז” גחש"א. קוראים לו שבעה־קרואים, מפּני שבּשבּת ויו"ט בּשעה שמחלקים את העליות בּבהכנ"ס הגדול, יוצאים משם מנינים אחדים של אנשים ל"שבעה־קרואים", ושם קוראים לעלות לתורה רק ז' גברי. בּכל יום מתפּללים בּבהכנ"ס הגדול תפלות מנחה ומעריב בּיחד תיכף אחר השקיעה, וכן בּלילי שבּתות, ולכן נזהרים בּ"שבעה־קרואים" להתפלל תפלת מעריב בּזמנה. ל"קלויז" “שבעה־קרואים” יש גבּאים, שמשים ובּעלי קריאה מיוחדים. פּנקסים, תכשיטי ספרי־תורה גם לוח תלוי על קיר המזרח עם ציורים נאים ובו רשום סדר הדגלים ל"עליות" התורה. בּכל יום יושבים שם משעה השתים־עשרה דיני וילנה²¹, לכן קוראים לו גם בּשם “בית הדיינים”, משם מתפּרצות לפּעמים לכל חצר־בית־הכנסת צעקות משונות וקולות וקטטות אופיות בין בּעלי־הדין.

 

ה"פּוליש"    🔗

ה"פּוליש" – זהו פּרוזדור לבהכנ"ס הגדול, ונחלק הוא לשני חדרים. שם מתפּללים “מנחה” אחרי “מנחה” ו"מעריב" אחרי “מעריב”. יש שב"פּוליש" אחד מתפּלל כבר המנין השלישי תפלת מעריב, ובּשני מתפּללים עוד מנחה. שם צובאים אבלי כל העיר, שבּאים “לחטוף” את העמוד למנחה או למעריב: כמה פּעמים מתקוטטים ומריבים בּשל העמוד, רק על־פּי־רוב משלימים איש את אחיו וגומרים את ריבם ע"י הטלת גורל. לשם כך משתמשים בּמטפּחת: כורכים את ארבּעת קצותיה בּיחד וקושרים קשר בּאחת מהן, ומי שהקשר עולה בּידו – זוכה בּעמוד". על יד חלונות ה"פּוליש" צובאות משעת בין השמשות עד שעה מאוחרת בּלילה הרבּה נשים צדקניות, הרוקדות בּ"קדוש" ומשתחוות ל"בּרכו" בּכל רגע ורגע. לפני ה"פּוליש" עומדים כל היום מוכרי הספרים היושבים בּחצר בית־הכנסת, וסליהם מלאים כל טוב: כל מיני ספרים, חדשים וגם ישנים, מזוזות, ציצית, ארבּע כנפות וכיוצא בהם. עתה, בּימי המלחמה פּרץ המסחר, מפּני רבּוי הנצרכים המוכרים את סדוריהם בּעד תופין קטן; אחרים מוכרים גם את טליתיהם ותפיליהם מפּני כובד הרעב. בּחצר בית־הכנסת חיו לפנים חיים של פּרנסה גם רוב סופרי סת"ם, אך עתה אין להם כל עבודה, מפּני ששום איש איננו נותן עתה לכתוב לא רק ספרי־תורה, כי אם גם תפלין ומזוזות.

 

ה"שטיבּלאַך"    🔗

בּמחצית השניה של חצר בית־הכנסת, לא רחוק מ"קלויז" הגר"א, אותו המתנגד הגדול, נמצאים שני “שטיבּלאַך” – של חסידי ליובּאויץ ושל חסידי קוידנוב (אצל הקוידנובים מתפּללים גם חסידי סלונים ולכויץ, ולכן קוראים לו גם “שטיבּל” דלכויץ). מתנגדים שאחרו זמן תפלתם נכנסים לפּעמים להתפּלל אצל החסידים, או לשמוע קדושת “כתר יתנו”, לקבּל הקפה בּשמיני עצרת; או שהם נכנסים לשם בּשבּת בּין השמשות בּזמן “שלש סעודות” לשמוע נגון של חסידים ולראות בּרקוד נאה. אך עתה שבתו גם אצל החסידים הנגונים והרקודים, שם שולטת העצבות. חסידי ליובּאַוויץ קנו לפני שנים אחדות את בּיהכנ"ס של אַפּאַטוב, ועל מקומם עברה החברה “תפארת בּחורים”. שם מלמדים כל היום לבני עניים מא"ב ועד גמרא, ובערב מלמדים שם לבּעלי־מלאכות, משרתי חנויות וכדומה תנ"ך, משניות, שו"ע.

 

חברה פּועלים    🔗

למול ה"שטיבּל" של הקוידנובים נמצא ה"קלויז" של “חברה פּועלים”, שנוסד בּשנת תרל"ה (החברה נוסדה עוד זמן רב קודם לשנה זו, ופּנקס החברה נעשה, לפי הכתוב על שערו, בּשנת תר"י) זה הוא “קלויז” מיוחד של בּעלי־מלאכה מכל המינים. את הקלויז יסד יחד עם בע"ב אחדים הרב ר' הירש גאַרבּר, ששמש שם בּתור רבּי ששים ושש שנה. הוא נפטר בשנת תרע"ז, ותחתיו משמש עכשיו בּתור רבּי בּנו המו"ץ ר' אליהו היילפּרין, רבּים מבעלי־המלאכה, שלא היה ספּוק בּידם ללמוד תורה בילדותם, יצאו משם “לומדים” גדולים בּ"חיי אדם", פּרק משניות וגם בּדף גמרא²², גם ל"קלויז" זה יש גמ"ח, שיהודיה עניה סוחרת בּסלים תפּוחים בּרחוב האיטליז, נדבה לקופּתו את שש מאות רו"כ הראשונים, מתחלה היתה מלוה בּעצמה לכל הנשים העניות המוכרות תפּוחים, כּסף בּלי רבּית, כלומר, היה לה גמ"ח משלה. אחרי־כן כשזקנה קשה היה לה לשאת את עול הגמ"ח לבדה, ותנדב את כספּה לגמ"ח של חברה פּועלים. שם רשום הדבר לזכרון בּטבלא קבועה בּכותל הדרומי של בּית־המדרש. בּימי המלחמה הוכרחה האשה הזאת בּעצמה לבקש תמיכה מגמ"ח ויתנו לה 35 רו"כ, זה לא כבר מתה. בּעלה הוא נושא סבל. עתה נסגר הגמ"ח.

 

הצנורות והבאר    🔗

למול “חברה פּועלים” ואצל “קלויז” “יסוד” נמצאו לפני שלשים שנה ארבּעה צנורות, שמשם היו מקלחים מים קרים וצחים לתוך מזרק גדול. על הצנורות היו תלויות שלשלאות עם ארבּעה קיתונות או “שואבות”, כמו שקראו להם, ומכל רחוב היהודים היו בּאים לשם אנשים להשיב נפשם במים החיים והמתוקים ההם. הצנורות היו נמשכים מרחוב טרוקי ואונגאַרי מבּורות העיר. לקהלה היהודית היו שם (בבארות העיר) שתי צנורות. אחרי־כן, כשנטלה העיר את צנורותיה, חפרו בּאר בּמקום ההוא בּחצר בית־הכנסת. אחרי־כן הוריש המים דמתא, המנוח ר' מאיר נח לוין בּצואתו סכום־כסף לצרכי־ הבּאר, ובּכותל של “קלויז” יסוד נמצאת טבלא של שיש ורשום עליה, שהמ"מ דמתא נדב את הבּאר הזאת לטובת הקהל. מפּני המלחמה היתה הבּאר שבורה זמן רב. עתה סתמו אותה, וכל חצר בית־הכנסת נשארה בלי מים.

 

בית־המרחץ היהודי    🔗

לא רחוק מן הבּאר נמצא בית־המרחץ היהודי בּיחד עם מקואות כשרות, שגם החסידים וגם בּני־העליה מן המתנגדים משתמשים בּהן לטבילה לפני תפלתם. מפּני יוקר העצים וגם מפּני המרחצאות בּחנם מיסודם של הגרמנים, אין מסיקים את בית־המרחץ כל השבוע חוץ מיום ו' עש"ק, רק המקואות פתוחות, מפּני טעמים דתיים ידועים, כל ימות השבוע. ימים אחדים לפני כל חג מסיקים גם את המרחץ היהודי ודבר זה מבשרים בּמודעות המדבקות אל קירות חצר בית־הכנסת.

 

“קלויז” הציירים    🔗

בּאותו חומה משמאל מעל למרחץ נמצא “קלויז” הציירים. לפנים היה מצויר ומכויר בּציורים יפים. היה לו גמ"ח משלו (עתה נסגר).

 

“קלויז” ישן    🔗

העתיק מכל בתי־המדרש ובתי־הכנסיות שבּירושלים דליטא הוא קלויז ישן. הוא נבנה מאה ושלשים ושלש שנה קודם לביהכנ"ס הגדול. הוא נוסד בּשנת ר' (1440); כך כתוב על לוח זכרונות שנות־הפּטירות התלוי מעל הבּימה. כפי שמספּרים, היה מתפלל ולומד שם הש"ך. שם היה הדחק גדול מרוב הלומדים בּיום ובּלילה, ובּשעת המשמרים היו מחכים בּ"תור" עד שמצאו מקום פּנוי לישב וללמוד. בּימי הגר"א התפּלל שם זקנו של הסופר קלמן שולמן, ר' נפתּלי הירץ שולמן, והיה אומר שם שעור בּ"מורה נבוכים" לפני הלומדים האברכים בּעמקות נפלאה. וכשערערו על זה לפני הגר"א, השיב, שאין איש רשאי לאסור לעיין בּספרי הרמבּ"ם. לפני עשרים שנה היה שם קבּוץ של מנינים אחדים אברכים “פּרושים”, שנתמנו אחרי־כן לרבּנים בּערים גדולות וחשובות. לאברכים הללו הקציעו ממעל ל"קלויז" עליות קיר, עשר בּמספּר לדירות, ונשים צדקניות היו נושאות להם אוכל “מכל טוב”, כדי שלא יצטרכו לבטל מלמודם. בּשנות תרע"ה־תרע"ו היו החדרים הללו למקום מנוחה לפּליטי קובנה והגליל. עתה נתרוקן ה"קלויז" הזה, ושלש פּעמים בּיום מאספים שם יהודים למנין מן החוץ²³. ה"קלויז" נבנה מחדש בּשנת תקצ"ו, ועל־פּי תבניתו מבּפנים הוא “זעיר אנפין” של בהכנ"ס הגדול. גם תקרתו נשענת על עמודים, ואף למטה הוא נשען על עמודים.

 

שעוני־השקיעה    🔗

על העמודים התחתונים של “קלויז” ישן נמצאים שלשה שעונים. על האחד – שני שעונים יחד, וכתוב עליהם בּאותיות גדולות “זכור את יום השבּת לקדשו”, אחריו בּאותיות יותר קטנות, “זמן סגירת החנויות־וכל העסקים”, כלומר השעון מורה את זמן סגירת החנויות בּערב שבּת, ועל השני כתוב “זמן הדלקת הנרות”. על העמוד השני נמצא השעון השלישי, עליו כתוב בּאותיות גדולות “קדוש הוא מבואו ועד צאתו”, ובאותיות יותר קטנות “זמן תפלת מעריב במוש”ק".

 

המודעות בּחצר־בּית־הכנסת    🔗

בּאמצע חצר בּית הכּנסת, על עמודי “קלויז” הישן התחתונים, מתחת לשעונים דבוקים ארונות קטנים שדלתיהם עשויות מעשה רשת מחוטי בּרזל ובהם מדביקים מודעות ממודעות שונות. מלבד זה גם כל חצר בּית הכנסת וקירותיו מקום הוא להדבּקת מודעות.

הודעות ונקרולוגים. בּזמן הראשון אחרי הכבוש הגרמני היו מדבּקות שם “הודעות” של הרשות, מתחלה בּגרמנית, אחרי כן – בּגרמנית וביהודית. יחד עם ההודעות נראו שם נקרולוגים שונים אודות רבּנים, גבירים וסתם יהודים חשובים שמתו בּוילנה ובכל תפוצות ישראל. ההודעות והנקרולוגים היו יוצאים ובאים בּדיוק יום יום, ואם לא נראו בּאיזה יום נראה הדבר כעין פּלא. הנקרולוגים היו מעציבים מאד: אתמול דבּרת עם בּן אדם – ולמחרתו הרי לך כבר נקרולוג עליו, עתונים לא היו אז. העתון “לעצטע נייס” החל לצאת רק בּ־31 יאַנואַר 1916, ולכן נהגו הכל לבוא אל חצר בּית הכנסת לראות את המודעות ואגב אורחא גם לשמוע חדשות. חצר בּית־הכנסת היה אז מרכּז החדשות, יומם ולילה עמדו שם כנופיות של אנשים והיו מקימים שאון כל כך, עד שהיה צורך בּדבר מפּני אימת הרשות לבקש מאת הקהל להרגע קצת ולא לעורר רעש.

מודעות הרבּנים. מלבד המודעות והנקרולוגים רבּו גם מודעות הרבּנים, למשל: לפני חג־הסוכות בּדבר האתרוגים, כלומר: “לברך על נטילת לולב אפשר אצל הרב ר' אהרן מרקלס” (וכדי שלא יתאסף כל הקהל בּיחד ויוכרח לעמוד בּ"תורים" התירו לברך כל היום). בּכל עיר וילנה נמצא אז רק שלשה אתרוגים, ומחיר כל אחד עלה למאה רובּל (בּסוכות תרע"ז הספּיק הרב בּצבא הגרמני, הד"ר לוי, אתרוגים בּמקח השוה, בּחמשה רובּלים כל אתרוג). שם היו באות מודעות ג"כ על הבּשר שאין מולחים אותו מפּני יוקר המלח שצריך לצלותו על האש לפני בּשולו, כדרך שעושים בּכבד שלא להטריף את הכלים. המלח לא רק שיקר היה אז, כי אם גם לא היה בּנמצא כלל. ורק על פי שוברות מיוחדים היו מקבּלים חצי לטרא מלח לשבוע. בּכ"ד חשון הדבּיקו מודעות אודות מפקד־העם שנעשה בּעיר מטעם הרשות – לכתוב בּזהירות ובּדיוק את השם ואת שם המשפּחה, בּכסלו – אודות נרות חנוכה: מפּני יוקר הנרות – מותר לברך גם על נר אחד, בטבת – שלא למכור שום דבר בחנויות הפתוחות בשבת לאנשים פרטיים (אז, מפני הגזרה על החנויות שתהיינה פתוחות גם בשבּת סגרו הרבּה יהודים אדוקים את חנויותיהם לגמרי או מכרו לאחרים בחצי חנם, כּדי שלא לבוא חו"ש לידי חלול שבת). בּעשרה בּטבת – מודעה נלהבה אודות התענית. בּשבט – קול קורא להסתדר ולעזור לנצרכים. כל אדם ואדם יעזור להלחם נגד הרעב²⁴; מודעה אודות התר בשר חוץ מפני הדחק בבשר, וצריכה להיות רק חתימת הרב של אותו המקום שמשם בּא הבשר. בּאדר – אודות מחצית השקל, והכסף ינתן לחברות “אחיעזר” ולמוסדות התורה. בּניסן – להתיר קמח מן השוק, וקול קורא אודות “מעות חטים”. לפני הפּסח – מודעות על כל מיני קטניות, פולים, עדשים, דורה המותרים לאכילה בּפּסח ועל הד' כּוסות שיוצאים בתה ממותק. (בפּסח תרע"ו התירו גם סאַכאַרין, מאַרמלאַד, סוכריות ולהשתּמש בּכלי־אמאליה). בחוהמ"פ תרע"ז – מפני דוחק בּמצה הודיעו, שמי שאין לו מצה, ישאל אצל הרב (על דבר לחם מפני־סכנה). בּאייר – מודעות מלאות התעוררות אודות תעניות בה"ב, בסיון – מודעות, שהגזרה על פתיחת החנויות בּשבּת בטלה, ולכן אל יחלל איש חו"ש את השבּת במזיד. בתענית שבעה עשר בּתּמוז היו מודעות מלאות דברים כבושין וקשים על הספּיקולאַנטים מפקיעי השער והתרים שונים בּתענית מפני שעת הסכנה. באב – אזהרה שלא יקנו דגים במחיר יקר מן הקצוב בטאַקסה הקבועה ע"י הגרמנים. כל הקיץ היו מודעות שבהן מבקשים לנדב תפלין וסדורים לשבוים הנדחים בּגרמניה, גם על הערובין שנקרעו מפני מאורעות המלחמה ונפסלו, ולכן היו מודיעים בּכּל ערב שבּת, שלא לטלטל את הטליתים ולהכינם בּ"קלויזים" מערב שבּת. היו מודעות גם על זה, שתפלת הש"ץ דמתא הערשמאַן לטובת חברות הצדקה נדחית עד שיתקנו את הערובין ומותר יהיה אז לטלטל את הכרטיסים. מאת החברה “מזהירי שבּת” היו מודעות בּכל ערב שבּת ע"ד זמן השקיעה על־פּי השעון הבּרליני; היו שם גם מודעות כאלו: מתוך שאסור ללכת בשעה מאוחרת, יתפּללו במוש"ק ב"מנינים" כל שכונה ושכונה בחצרה וזמן ההבדלה בשעה העשירית. בּאלול בּאו מודעות אודות החתונות החטופות. זה היה בּזמן הבּהלה “לאמריקה”. מפּני הרעב והדוחק הגדול הרשו הגרמנים לכל בּעל עם משפּחתּו לנדוד לאמריקה עם הזדמנות האפשרות הראשונה. אז מכרו את כּלי הבּית ואת העסקים בּזול הזול ונמלטו לאמריקה. בּיחוד גדלה הנדידה לאמריקה בין הצעירים מפני אימת הגיוס לצבא ולעבודת הפּרך²⁵ (הנסיעה לאמריקה נמשכה מתמוז תּרע"ו עד שבט תרע"ז).

מפּני ה"בּהלה" הודיעו הרבּנים “שאל יחשוב אדם כי אפשר להנשא על תנאי, עד שיבוא לאַמריקה, כי צריך יהיה אז לתת גט פּטורין ומשום כך אפשר להביא אסון להרבּה נשים”. בּשנת התרע"ז בּיו"כפּ – “מפני החולשה לא יאמרו פיוט, ואודות הצום ישאלו החלשים את פּי הד”ר והרב"; בּהוש"ר – מתוך שאסור ללכת בּשעה מאוחרת יאמרו סליחות בּשנה זו לא בּחצות הלילה, כי אם בּשמונה שעות בּערב". בּחשון – בּשעת תעניות בּה"בּ, כשיצאה הפּקודה אודות עבודת־הכפיה לאנשים מבּני שש־עשרה שנה עד בּן ששים, נכתבו מודעות בּנוסח כזה: “אף כי מרוב הצרות נחלש הדור ואין בּאיש כּח להתענות, בּכל זאת על המלחמה הגדולה והמגפות הנוראות, שאבדו חיי אנשים לרבבות חייבים להתענות. בּבוקר, בּשעה 7, יתאספו כל האנשים והנשים בּביהכנ”ס הגדול, גם כל הרבּנים יהיו שם. שם יתפללו ויאמרו סליחות בּכונה ובכי גדול, בּיום יתאספו כל המלמדים והתנוקות, גם בּעלי־הבתים, ויאמרו תהלים עד המנחה, לפני המנחה ידרוש אחד הרבּנים, אחרי כן יקראו “ויחל” ויאמרו “אבינו מלכנו”. אחרי מנחה יאמרו תהלים עד תּפלת ערבית וד' בּרחמיו ישלח את שלומו".

בּאותו החורף היו גם הרבּה מודעות בּנות בּלי שם המעוררות את הקהל לחזור למוטב: לטבּול, וללכת להשתטח על קברי “הגר”א" וה"גר־צדק", להתפּלל ולאמר תהלים בּכל ה"קלויזים"²⁶. ולאמר בּכל יום בּ' וה' אשמנו, י"ג מדות, אבינו מלכנו (וכן עשו בּרוב ה"קלויזים"). היו גם מודעות הקובלות על הפּריצות טהרת המשפּחה וחלול השבּת, על שאינם זהירים בּמאכלות אסורות, נבלות וטרפות בּבתי־תּמחוי של הנכרים; אזהרות שלא להשתמש בּנירות של ספרים הקדושים ולגנזם (מפני יוקר הניר נפרץ השמוש בּנירות של ספרים קדושים למעטפות), על שאין תומכים בּעניים, על בּתי־הספר העממיים והגמנאַזיות שהילדים יוצאים משם לשמד, שאין לומדים שם למודי היהדות והמורים הם אפּיקורסים גמורים. המגידים היו דורשים בּ"קלויזים" דרשות נלהבות מאד; בּגחש"א היו עורכים סדר “עשירי קדש” בּכל ההדורים, עם חזנים ודרשות, והיו אומרים תהלים ווידויים בּרוב בּכיות.

מודעות הצדקה גדולה. אחרי מודעות הרבּנים כדאי להזכיר את מודעות ה"צדקה גדולה". בּתחלה – קול קורא לאסוף כסף לקנית עצים לעניים, מודעות אודות חלוקת העצים, מודעות המזהירות: היות, שנתרבּו מאד בּקשות הנצרכים בּצדקה גדולה, לכן צריכים לכתוב בּקצור על־פי נוסח זה: “בּקשה לצ”ג אודות תמיכה – והאדריסה". אחרי כן בּאו מודעות של לשכת הרגיסטראציה על־יד הצ"ג אודות הנרשמים לקבּל כרטיסי־לחם חנם; מודעות אודות זמן חלוקת־הכסף לנשי המגויסים (למלחמה); כל העניים המבקשים נדבות חייבים לרשום עצמם בּצדקה גדולה; שאפשר לכתוב אודות תמיכה לרוסיה ואמריקה ולשלוח מכתבים לגרמניה, לקרובים השבויים; מודעות של הועד־המרכזי אודות הבּאים לרשום עצמם לנסוע לעירות הקטנות: בּירז, פּוניבז', קופּישוק, אוטיאַן אוליטה, קושדאַר וכו'; אחרי כּן מודעות אודות קבּלת התעודות, ללכת עם כל החפצים (לא יותר מששה פּודים לאיש) ללשכת־הנקיון ומשם לבית־הנתיבות. העניים יסעו בּמסלת־הבּרזל חנם. מודעות של “ועד־העזרה” אודות החזרת הפּליטים למקומותיהם, אודות הכסף שנשלח לוילנה ע"י הקרובים מאמריקה. לפני הפּסח – להרשם לקבלת מצה בּחנם. אחרי כן – אודות קבּלת המצה, חצי ליטרא לנפש ועשרים ליטרא קמח־קטניות.

מודעות החברות והמוסדים. משל “אחיעזר” – אודות תּפּוחי־אדמה בּזול, עצים להסקה בּחנם; אודות העניים המקבּלים תמיכה שחייבים להביא תעודה מן הרופא שאינם מוכשרים לעבודה. מ"אגודת אחים" – אודות בּולבּוסים וגריסים הנמכרים בּזול; מודעות וקו"ק לערוך “מי שבּרך” לעולים לתורה לטובת חברות הצדקה. כל חברה נטלה לה פּרשה שלה: “משמרת חולים” פּ' משפּטים ועוד ועוד.

הרבּה מודעות אודות קונצרטים והגרלות לטובת חברות הצדקה ומוסדות ההשכלה; קו"ק אודות נתינת כסף לבּתי התמחוי; קו"ק אודות מנינים הנערכים לימים נוראים לטובת חברות הצדקה; לפני הפּסח בּאו מודעות, שהנשים שבּעליהן ובניהן עובדים על הכבישים יקבּלו תמיכה בבית־התּמחוי של הפּועלים. מודעות אודות קואופּיראַטיבים ובתי־תמחוי שונים כמו “מזון”, “זן”, “צידה”, קואופּיראַטיבים של הרצענים תופרי מנעלים, הסופרים, המורים, אודות אגודות ואספות, חברות ומוסדים, אודות אוניברסיטאות־לעם ובתי־ספר, מחסה־לילדים ובתי־יתומים. אודות בתי־ספר מוסיקאַליים וסמינריונים (לרבנים), אודות נשפים ספרותיים, הרצאות ומחזות בתאטרון.

מודעת סוחרים. בתחלת האקופציה היו מודעות בּכל רחובות היהודים אודות “קאַרבּיד” ועששיות של “קאַרבּיד”, כי אלקטריה וגאַז לא היו אז, ומחיר הנרות והנפט היה יקר מאד, לכן קנו ומכרו “קאַרבּיד” ועששיות־"קאַרבּיד". זה היה אחד המסחרים המעטים ברחוב היהודים בזמן ההוא. הרבה מודעות היו מציעות “לשכות לכתיבת בקשות ותרגומים בּלשון הגרמנית”. מודעות אודות סוליות של גומי ושל עץ, עצים הנמכרים לפודים, בּולבּוסים וכ'.

מודעות־פּלסתר. "המצה יקרה, גבאי הקואופּיראַטיבים מספּיקים לעצמם יותר משהם מספיקים לחבריהם. הפקידים של חנויות־העיר השאירו את הבּלבּוסים לעצמם; בבתי התמחוי נותנים לא גריסים כי אם מים, להחרים את הספיקולאנטים ומפקיעי השערים. פּעם אחת היתה גם מודעה של אביון גוסס, וזה לשונה: “דעו לכם, גבירים, מת אני מרעב, אך דמי ירתח עליכם, הגבירים, כדמו של זכריה הנביא, מפני שאתם מניחים את העניים לגוע ברעב לעיניכם”.

“כלי־השמות”. בּין העמודים החיצונים שמתחת “לקלויז” הישן עוברים למחצית השניה של חצר בּית הכּנסת הנקראת “בראם” (שער). שם, בּשער, נמצאו תמיד “כלי־שמות”, כלומר, ארגזים וחביות גדולות, שבהם גונזים את “השמות”, וכשהיו מתמלאים היו מעבירים אותם לבית־העלמין לקברם. “בכלי־השמות” היו לנים משוגעים שונים, שלא היה להם מקום ללון. בכלל היתה חצר בית־הכּנסת וכל ה"קלויזים" שלה מקום מקלט למשוגעים ולעניים מקדמת דנא, ובימי המלחמה נתרבו עד יותר (מן החילים והפליטים). בּאחד הארגזים שכב איש צבא יהודי מטורף – שהיה רועד בכל אבריו בלי הרף, והוא היה צועק תמיד: אזני תחרשנה מ"הטערעבּעמבּות" שלהם, כלומר, מרעש היריות של התותחים, והילדים היו לועגים ומתקלסים בו. בארגז אחר שכב איש צבא שני בלי כובע לבוש “מונדיר”, והיה שותק תמיד. אומרים, שהיה ירא שמים ולמדן גדול; וכששמע בּמלחמה את רעש התותחים וראה גולגלות מרוסקות וידים ורגלים שבורות מרחפות בּאויר, נבעת ונקפא וכך נשאר עד היום. בּארגז השלישי שכבה נערה, שהיתה בּוכה בלי הפוגה, אומרים, שהעלמה נמלטה בּשנת תּרע"ה מפלך סובאַלק. הקוזאַקים שרפו את בּיתם ואת אביה קשרו אל עץ וימיתוהו בּיריה, ואותה ענו. לכּלי־השמות היה מוכר־ספרים מיוחד. בּחור יפה בּן שמונה־עשרה שנה וקווצותיו תּלתּלים, שהיה מחטט ומפשפש בּכּלי־השמות. לבנים לא היה לבוש, כי אם מעיל ארוך והוא כסותו לעורו, וכל כיסי בּגדיו היו ממולאים וגדושים ספרים מספרים שונים, והיה מוכרם בּזול, מאגורה אחת ועד־חמש כל ספר. כשהתחילו שונאי־ישראל להמטיר על היהודים עלילות נמבזות – מעשה קוזשה, ויהודים מסתירים טיליפונים בּזקניהם וכדומה – אז חששו שמא ישימו לב לכלי־השמות, והרי לך עלילה חדשה; לכן העבירום משם והדביקו בּחצר בית־הכנסת מודעה, שכל מי שיש לו שמות יטרח וישאם בּעצמו אל בית־העלמין ויקבּרם שם. אחרי האוקופּאַציה פּנו להם מקום בּפּוליש של ביהכנ"ס הגדול, שם נראו תמיד שקים אחדים מלאי שמות. עתה בּנו אצל הפּוליש שני תאים ועליהם כתוב “מקום לגניזת שמות”. מעט־מעט נשתנו מאד פּני חצר בית־הכנסת. המצב הקשה הכללי הכניס שנויים שהזיזו ממקומם אפילו את החיים הקפואים של חצר זו. עתה נעשתה חצר בית־הכנסת נקיה מכלי השמות, מהמשוגעים ומהעניים. המשוגעים והעניים מתו מעט־מעט בּבתי־המדרש ובּחצר ביהכנ"ס. ובּכל פּעם היו מופיעות מודעות על פּתחי ה"קלויזים", שאסור לכהן להכנס שם, מפּני המתים הנמצאים בּהם. גם כנופיות הפּוליטיקאים, הסטראַטיגים והמבקרים שעמדו כל היום בּחצר בית־הכנסת ובּקרו את עסקני הצבּור, גם המוחים, העורכים דמונסטראַציות ומחאות והמעכבים את הקריאה – נעלמו ואינם. הדחקות והרעב פּזרו את כלם. מהם מצאו רבּים את מנוחתם בּבית־עולמם, רבּים נדדו לעירות הקטנות על פּת לחם, מהם נלקחו לעבודת־האונס, מהם שוכבים גם עתה בּביתם נפוחי־כפן וגועים בּרעב. גם ה"קלויזים" בּעצמם נתרוקנו. מספּר היהודים בּעיר נתמעט בּכלל, וגם אלה שנשארו ירדו מנכסיהם ונתדלדלו, הגמ"חי"ם בּ"קלויזים" נסגרו כמעט כלם; נשארו קימים רק העשירים הגדולים שבּהם, כמו של דבורה אסתר, של ר' זנביל. ככה נשמו ה"קלויזים" ובּטלו הגמ"חים, אפסו הבּע"בּ והלומדים, אפסו המתפּללים גם שארית הפּליטה – ובּכל בּקר מחזיקים שבע שמשים בּכנף בּגדו של יהודי אחד וקוראים לו: “בּא אלינו, חסר לנו עשירי למנין”. ועל חצר בית־הכנסת וה"קלויזים" נראו עניים ומקבּלים חדשים שמקרוב בּאו, בּע"בּ שנתדלדלו, שלפני איזה זמן היו עוד בעצמם מן הנותנים, ועל חצר בית־הכנסת צמח מין מסחר חדש של “בּאַבּקעלאַך”, מיני תופינים מקמח עדשים, קליפּות של בּולבּוסים ועוד מינים שגדלם “כזית” והאוכלם טועם בּהם כל מיני טעמים, ומחירם – עשרה פניגים. העני הבּא אל חצר בית־הכנסת וקונה לו תופין כזה, הרי הוא משיב את נפשו לרגע. ומבּקר עד ערב נשמעים בּחלל חצר־בית־הכנסת קולות נשים חורות ורזות, אנשים קרועי בּגדים וילדים רכים וצנומים המכריזים: “קנו תופינים לבנים וחמימים!”

בּסוף שנת תרע"ט לרגלי העזרה התכופה מאחינו שבּאמריקה ועוד סבּות אחרות התחיל המצב הולך ומשתנה הרבּה לטובה.

 

המרכז של ההסתדרות הציונית בליטא וילנה    🔗

יום טו תמוז שנת תרפ"א

למר חייקיל לונסקי.

וילנא, “ירושלים דליטא”, וחצר בּתי־כנסיותיה משמשים סמל להחיים העברים בּמשך הדורות האחרונים בּגולה, בּהם התגלמה צורת החיים־הלאומים העברים בנכר ועל כל צעד ובכל קרן זוית שבּהם הרינו מרגישים שם בנשימתה של האומה העברית וההיסתוריה העברית.

והחיים החדשים המפכים בּעוז, ההולכים ומשנים את בּית ישראל על כל אגפיו ופנותיו, הולכים ופוגעים גם בּוילנא ושרידי זכרונותיה מן העבר; עוד מעט, עוד מעט וגם החלק־החי הזה יתדלדל, יתטשטש ויטבע בזרם העת. היטבת איפוא, מר לונסקי, לעשות בהשאירך לזכרון עולם את וילנא ואת חצר בּתּי־כנסיותיה בּספרך הנעים והיקר.

כאן אנו רואים את כל אלה “כמו־חי” נצבים לפנינו וזכרון הימים שעברו שוב ממלא אותנו אהבה וגעגועים לכל מה שהיה “מהות היהדות” בּעבר הקרוב.

יהי אפוא שמך, המחבּר, וטעמך בּרוכים! וחברינו למקומותיהם, היודעים את ערכה של וילנא בּתולדותינו, בּודאי ירכשו להם את הספר הזה והיה להם למזכרת “הדורות ההולכים”, “הימים ההם” ישמשו להם בטהרתם, אידיאלותם, התמכרותם להעם, אמונם להארץ ותקותם לעתיד למקור אמונה ובטחון לימים יבאו. וראו בּנים את אבותיהם ולמדו מהם את האהבה אל העם ואל הארץ ואת האמונה בתחיתם וגאולתם.

ולב המחבּר רחש גם דבר טוב: להקדיש אחוז מסוים מן הריוח לטובת קרן היסוד והאוניברסיתה העברית בּירושלים.

תחזקנה אפוא ידיו!

בהבעת תודה ובּרכת ציון.

יושב ראש המרכז הציוני בּליטא־וילנא:

דוקטור למיד, ולפיל. יוסף רגנסבּורג.

המזכיר הראשי משה כהן.