הפרדוקסים הכרוכים במסע בזמן ימשיכו, ככל הנראה, לשמש מקור לא אכזב לסיפורי מד"ב (לפחות עד לבנייתה בפועל של מכונת־הזמן הראשונה…) דומה אין סופר מד"ב המכבד את עצמו שלא הפך לפחות באחד מסיפוריו בסוגיה זאת. הפעם אנו מביאים את גרסתו של אלפרד באסטר (‘פני מועדות לכוכבים’, ‘פרנהייט חביב’). הסיפור מצחיק עד דמעות, אך המסקנה רצינית לחלוטין – אין שום פרדוקסים!

* * *

הוא היה האדם שחיבל בהיסטוריה.

הוא מוטט אימפריות והדיח שושלות מלוכה. אילו עלה חפצו בידו, לא היה מאוּנְט וֶרְנוֹן הופך לעולם נערץ על האומה, וקולומבוס, אוהיו, היתה נקראת גאבוט, אוהיו; בגללו הפך שמה של מרי קירי לקללה בצרפת, ואיש לא היה נשבע בזקנו של הנביא. למעשה, כל זה לא קרה כי הוא היה פרופסור משוגע, או, אם לנסח זאת אחרת, הוא הצליח לחבל במציאות רק לגבי עצמו.

הקורא הסבלן כבר שבע דיו את הפרופסור המשוגע המקובל – הגוץ, עבות־הגבינים היוצר במעבדתו מפלצות, הקמות תמיד על יוצרן ומתנכלות לבִּתו הנחמדה.

אך הסיפור שלפניכם אינו על דמויות דמיוניות מעין אלו. הוא, בעצם, אודות הנרי הארל, פרופסור משוגע אמיתי, מסוגם של אנשים ידועים יותר, כגון לודויג בולצמן (חוק הגאזים האציליים), ז’אק שארל, ואנדרי מארי אַמפֶּר (1775–1836).

ודאי ידוע לכולם כי האמפר החשמלי נקרא כך לכבודו של אמפר.

לודויג בולצמן היה פיסיקאי אוסטרי נכבד, שהתפרסם בעקבות מחקרו על קרינת הגוף השחור לא פחות מאשר זה שכתב את ‘גאזים אידאליים’.

אתם יכולים לחפש בכרך 3 של האנציקלופדיה בריטניקה, בולט – בריי.

ז’אק אלכסנדר סיזר היה המתמטיקאי הראשון שהתענין אי־פעם בטיסה, והוא היה זה שהמציא את בלון המימן. כל אלה היו אנשים של ממש.

הם גם היו פרופסורים משוגעים של ממש. אמפר למשל, היה פעם בדרכו לכנס מדענים חשוב באולם לאפלאייס שבפריז. במונית צץ בו רעיון מבריק (מחשמל, מן הסתם) ובהנף עפרון הוא שירבט מישוואה על קיר המכונית. משהו כמו: 1PDE/R² = LH, שבו 1 הוא קטע הניצב לקו היסוד DE, או 11 sin DE/R² = DE

משוואה זו נודעה כחוק לאפלאייס, למרות שאמפר עצמו לא הגיע לכינוס.

מכל מקום, המונית הגיעה לאקדמיה. אמפר קפץ החוצה, שילם לנהג ומיהר לכינוס לספר לכולם על הרעיון. לפתע הבין שרישומיו אינם איתו, זכר היכן הניח אותם, ונאלץ לרוץ אחר המונית לאורך כל רחובות פריז כדי לקבל את המשוואה הנמלטת.

לעיתים נדמה שכך איבד פֶרמַאט את ‘התיאוריה האחרונה’ הידועה שלו, למרות שגם הוא לא השתתף באותו כינוס, שכן הוא נפטר כמאתיים שנה לפני כן.

או, למשל, בולצמן. בעת שהעביר קורס מתקדם על גאזים אידאליים, נהג לתבל את הרצאותיו בחישובים סבוכים אותם פתר בראשו במהירות ובדרך אגב. כזה ראש היה לו. הסטודנטים שלו התקשו מאוד לפענח את החישובים שהשמיע, ולכן לא הצליחו לעקוב אחר ההרצאות. הם ביקשו מבולצמן לרשום את משוואותיו על הלוח.

בולצמן התנצל והבטיח להבהיר את הדברים מכאן ואילך. בהרצאה הבאה החל: “רבותי, אם נאחד את ‘חוק בויל’ עם ‘חוק שארל’ נקבל את המשוואה (PV x (1 + AT. כעת מובן, שאם AS^B = F(X)DXØ(A), AS^B = F(X)D x, אז PV = RT ו־ USF (X,Y,Z)DV = 0. פשוט וברור כמו שניים ועוד שניים שווה לארבע.” בשלב זה זכר בולצמן את הבטחתו. הוא נפנה אל הלוח, רשם בדקדקנות 4 = 2 + 2, וזינק הלאה, מחשב בראשו את החישובים הסבוכים כלאחר יד.

לז’אק שארל, המתמטיקאי המזהיר שגילה את ‘חוק שארל’ (הידוע לעיתים בכינוי ‘חוק גי־ליסאק’)¹, ואשר בולצמן עצמו העלה את שמו בהרצאתו, היה שיגעון להיות לפליאוגרף ידוע – דהיינו – מגלה כתבי יד עתיקים. אני חושב שהכורח לחלוק בתהילה עם גי־ליסאק הוריד אותו מהפסים.

הוא שילם לנוכל שקוף בשם וֶרַאין־ליקא 200,000 פראנק עבור מכתבים שנכתבו, כביכול, בעצם ידו של יוליוס קיסר, אלכסנדר הגדול ופונטיוס פילאטוס.

שארל, שהיה מסוגל לאבחן בקלות כל גאז, אם הוא אידאלי ואם לאו, ממש האמין בכל הזיופים האלו, למרות שוֶריאן לִיקָא הלא־יוצלח הזה כתב אותם בצרפתית מודרנית על גבי נייר כתיבה מודרני הנושא סימני מים מוכרים.

שארל אפילו ניסה לתרום אותם ללובר.

האנשים הללו לא היו שוטים. הם היו גאונים ששילמו מחיר גבוה בעבור גאוניותם, שכן שאר חשיבתם היתה מעלמא הדין.

גאון הוא זה המגיע לאמת בנתיב בלתי צפוי. לרוע המזל, נתיבים בלתי צפויים מובילים לשואה בחיי היומיום. זה מה שקרה להנרי האסל, פרופסור לקוסמופולסיה ‘שוּמית’, באוניברסיטה נידחת ב־1980.

איש אינו יודע איפה נמצאת ‘אוניברסיטה נידחת’, או אפילו מה מלמדים שם.

סגל המורים שלה מונה מאתיים תמהונים ומספר הסטודנטים מגיע לכדי אלפיים ביש־גדאים – מאלו הנותרים אלמונים עד שהם זוכים בפרס נובל או הופכים ל’אדם הראשון על המאדים'. תוכל תמיד לאתר בוגר של אוניברסיטה כזו כשתשאל אותו היכן למד. אם תזכה למענה מתחמק, כגון: ‘ממשלתי’, או ‘איזה מוסד שכוח־אל’, תוכל להיות בטוח שהם הלכו ל’נידחת'.

ביום מן הימים אולי אספר לכם יותר על אוניברסיטה זו, שהיא מרכז לימודים מהבחינה המילולית בלבד.

מכל מקום, אחר־צהרים מוקדם אחד, בדרכו הביתה מהמעבדה הפסיכוטית, חלף הנרי האסל על פני הקמרון המוליך ל’תרבות הגוף'.

אין זה נכון שהוא עשה זאת כדי לפזול לעבר הסטודנטיות העירומות העוסקות בתרגילי הריפוי באוריתמטיקה² שלהן; למעשה התכוון האסל להתפעל ממזכרות הניצחון שהיו מוצגות לראווה לזכר הנבחרות ה’נידחות' הגדולות שזכו באותן אליפויות בהן נוהגות נבחרות נידחות לזכות… בענפי ספורט כגון פַּזֶלֶת, חסמת ורעלת־נקניקים (האסל עצמו היה אלוף הפטלת³ ליחידים במשך שלוש שנים רצופות.)

הוא הגיע הביתה במצב רוח מרומם, ופרץ בעליזות לתוך הבית כדי לגלות את אשתו בזרועותיו של אחר.

אשתו היא אשה נחמדה בת שלושים וחמש, בעלת שיער אדמוני־אפרפר ועיני שקד, וכעת היא חבוקה בחיבוקו האמיץ של אדם שכיסיו תפוחים בעלונים, מיכשור מיקרו־כימי ופטיש הפלקס־פיקה… טיפוס קמפוס טיפוסי של או"ן, למעשה.

הנתבעים היו כה מרוכזים בחיבוק עד כי איש מהם לא הבחין במבטו של הנרי האסל הנעוץ בהם מכיוון המסדרון.

היזכרו כעת באמפר ושארל ובולצמן!

משקלו של האסל היה מאה ותשעים ליטרה.

הוא היה שרירי וחסר עכבות. היה זה משחק ילדים לגביו לפרק לגורמים את אשתו ומאהבה, וכך להשיג חד וחלק את מטרתו – לשים קץ לחיי אשתו. אבל הנרי האסל היה מסוג הגאונים. מוחו פשוט לא פעל כך.

האסל התנשם בחוזקה, פנה והחל מגבב חפצים במעבדתו הפרטית.

הוא פתח מגירה שסומנה בתווית ‘תריסריון’ והוציא אקדח “0.45”. הוא פתח את המגירות האחרות עם תויות מעניינות אף יותר, והרכיב פריטים. תוך שבע דקות ומחצה (עד כדי כך הגיע כעסו) בנה מכונת זמן (עד כדי כך הגיעה גאוניותו). פרופסור האסל הרכיב את מכונת הזמן סביבו, סובב את החוגה ל־1902, נטל את האקדח ולחץ על מתג. המכונה השמיעה קול בדומה למשאבה מקולקלת והאסל נעלם.

הוא שב והופיע בפילדלפיה ב־3 ביוני 1902, הלך מייד לבית ברחוב וולאנט מס' 1218, שהיה בית לבנים אדום עם מדרגות שיש, וצלצל בפעמון. אדם שיכול היה להֵחָשב לשלישי מבית ‘האחים סמית’ פתח את הדלת והתבונן בהנרי האסל.

“מר גאספ?” שאל האסל בקול חנוק.

“כן?”

“אתה מר גאספ?”

“נכון.”

“יהיה לך בן – אדגר? בן שיִקָרֵא כך עקב הערצתך המצערת לפּוֹ?”

השלישי מבין האחים סמית נחרד. “לא לפי מיטב ידיעתי,” אמר. “עדיין אינני נשוי.”

“אתה תהיה,” אמר האסל בזעף. “נפל בחלקי מזל הביש להיות נשוי לבתו של בנך, גרטה. סלח לי.” הוא הרים את האקדח וירה בסבה לעתיד של אשתו.

היא איננה קיימת, מלמל האסל לעצמו, והפיח את העשן מהאקדח.

אני אהיה רווק. ייתכן אפילו שאהיה נשוי למישהי אחרת… אל אלוהים, למי?

האסל ציפה בקוצר רוח שההחזרה האוטומטית של מכונת הזמן תחטפהו למעבדתו שלו. הוא מיהר לחדר המגורים שלו. שם היתה אשתו הג’ינג’ית עדיין בזרועותיו של האחר. האסל הוכה בתדהמה.

“אז ככה זה,” גנח. “מסורת משפחתית של בוגדנות.”

ובכן, אפשר עוד להסתדר עם זה. ישנם דרכים ואמצעים. הוא התיר לעצמו צחוק חלול, שב למעבדתו, ושלח את עצמו חזרה לשנת 1901, שם ירה למוות באֶמָה הו’צקיס, סבתה של אשתו מצד אִימָה. הוא שב לביתו שלו בזמנו שלו. שם נחה אשתו הג’ינג’ית בזרועותיו של אחר.

“אבל אני יודע שהמכשפה הזקנה היתה סבתה,” מילמל האסל. “הדימיון היה בולט. מה לעזאזל השתבש?”

האסל היה נבוך ומדוכדך, אך לא חסרו לו מקורות. הוא הלך לחדר עבודתו, התקשה להרים את השפופרת, אך בסופו של דבר הצליח לחייג את מספרה של ‘המעבדה לפעילות שמחוץ לשורת הנוהל’. אצבעותיו שבו והחליקו מתוך החוגה.

“סם?” אמר. “זה הנרי.”

“מי?”

“הנרי.”

“יהיה עליך להגביר את קולך.”

“הנרי האסל!”

“הו, אחר צהריים מבורך, הנרי.”

“ספר לי הכל על הזמן.”

“זמן?” המחשב האלקטרוני טיהר את גרונו בעודו מצפה לחיבורם של מעגלי המידע.

"אהמ. זמן. (1) מוחלט. (2) יחסי. (3) מחזורי.

(1) מוחלט: תקופה, אקראיות, פסק, יממה נצח…"

“סליחה סם, טעות שלי חזור. אני רוצה ‘זמן. רציפות, מסע ב…’”

סם החליף הילוכים והחל בשנית.

האסל האזין בדריכות. הוא הנהן. הוא גנח.

“אהה. בסדר, אני מבין. רצף, אה? פעולות שנעשו בעבר חייבות לשנות את העתיד. אז אני בכיוון הנכון. אבל הפעולה חייבת להיות משמעותית, הא? פרטים טפלים אינם יכולים להסיט זרמי תופעות קיימים. המממ… אך האם הסבתא טפלה עד כדי כך?”

“מה אתה מנסה לעשות, הנרי?”

“להרוג את אשתי,” זרק האסל. הוא תלה את השפופרת. הוא חזר למעבדתו. הוא חישב עדיין מתוך זעם הקנאה.

“חייב להיות משמעותי,” מלמל.

“למחות את גרטה, למחות את הכל. בסדר, לכל הרוחות! אני אראה להם.”

האסל חזר לשנת 1775, ביקר בחווה בוירג’יניה וירה בקולונל הצעיר ישר הישר בחזה.

שמו של הקולונל היה ג’ורג' וושינגטון, והאסל וידא את מותו.

הוא חזר לביתו ולזמנו שלו. שם היתה אשתו הג’ינג’ית, עדיין בזרועותיו של אחר.

“לעזאזל!” אמר האסל.

נגמרה לו התחמושת. הוא פתח קופסה חדשה של כדורים, חזר בזמן ורצח את כריסטופר קולומבוס, נפוליאון, מוחמד ומחצית התריסר אנשי שם אחרים.

“זה חייב לפעול, בחיי!” אמר האסל.

הוא חזר לזמנו שלו ומצא את אשתו כמקודם. ברכיו פקו והפכו למים ורגליו כמו נמסו לרצפה. הוא חזר למעבדתו, מהלך מבעד לסיוט טובעני.

“מה לעזאזל משמעותי?” שאל האסל את עצמו בכאב. “עד כמה יש להשקיע כדי לשנות את העתיד? בחיי, הפעם באמת אשנה אותו. אני שב על כל תקופה.”

הוא נסע לפריס בתחילת המאה העשרים וביקר את מאדאם קירי בעליית גג ליד ‘הסורבון’.

“מאדאם,” אמר בצרפתית גרועה ביותר. “אני זר לך לחלוטין, אך מדען בלב ונפש. שמעתי על ניסוייך בראדיום… הו, עדיין לא הגעת לראדיום? לא חשוב. באתי ללַמֵד אותך הכל על ביקוע גרעיני.”

הוא לימד אותה. היה לו העונג לראות את פריז עולה בפטריית עשן לפני שההחזרה האוטומטית השיבה אותו לביתו. “זה יְלַמֵד נשים לבגוד,” רטן… “אההה!” זה האחרון נקרע משפתיו כשראה את אשתו הג’ינג’ית עדיין… אך אין צורך לפרט את המובן מאליו.

האסל שחה בערפילים לחדר עבודתו והתיישב לחשוב. בעוד הוא חושב, מוטב שאזהיר אתכם כי אין זה סיפור זמן קונבנציונלי.

אם לרגע עלה על דעתכם שהנרי עומד לגלות שהאיש המחבק את אשתו זה הוא, טעות בידכם. הצפע אינו הנרי האסל, בנו, קרוב, או אפילו לודויג בולצמן (1844–1906).

האסל אינו מבצע סיבוב בזמן ומסים בתחילתו של הסיפור, לאכזבתם ולחמתם של הכל… עקב הסיבה הפשוטה שהזמן אינו מעגלי, או לינארי, או עורפי, סיסקואידי, זיגזגי, אקדמאי או מתמתח. הזמן הוא ענין פרטי, כשם שהאסל גילה.

“אולי פיקששתי איכשהו,” מלמל האסל. “מוטב שאבדוק.”

הוא לחם בטלפון, אשר כמו שקל מאה טון, ולבסוף הצליח להשיג את הספריה.

“הלו ספריה? הנרי מדבר.”

“מי?”

“הנרי האסל!”

“הו, אחר צהרים מבורך, הנרי.”

“מה יש לך על ג’ורג' וושינגטון?”

‘הספריה’ תקתקה תוך כדי סריקת הקטלוגים.

“ג’ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארצות הברית נולד ב–”

“נשיא ראשון? הוא לא נרצח ב־1775?”

“באמת הנרי. זו שאלה אבסורדית.”

“הכל יודעים שג’ורג' ווש…”

“ואיש אינו יודע שהוא נורה?”

“בידי מי?”

“בידי.”

“מתי?”

“ב־1775.”

“איך הצלחת?”

“יש לי אקדח.”

“לא, התכוונתי איך עשית זאת לפני מאתיים שנה?”

“ובכן, יש לי מכונת זמן.”

“ובכן, הדבר אינו מוזכר כאן,” אמרה ‘הספריה’. “הוא עדיין מסתדר לא רע אצלי בתיקים. ודאי החטאת.”

“לא החטאתי. מה עם כריסטופר קולומבוס? פרטים כלשהם על מותו ב־1489?”

“אך הוא גילה את אמריקה ב־1492?”

“הוא לא. הוא נרצח ב־1489.”

“איך?”

“בקליע 0.45 בקורקבן.”

“שוב אתה, הנרי?”

“כן?”

“זה לא מוזכר כאן,” התעקשה ‘הספריה’.

“אתה בטח קלע מחורבן.”

“אני לא אאבד את השליטה על עצבי,” אמר האסל בקול רועד.

“מדוע לא, הנרי?”

“כי היא כבר אבדה,” צעק.

“בסדר! מה עם מארי קירי? האם היא גילתה את פצצת הביקוע אשר הרסה את פריז בתחילת המאה?”

“לא. אנריקו פרמי…”

“כן?”

“לא.”

“אני עצמי לימדתי אותה. אני, הנרי האסל.”

“כולם אומרים שאתה תיאורטיקן נפלא, הנרי, אבל מורה מחורבן. אתה…”

“לכי לעזאזל, תרנגולת זקנה שכמותך. מוכרחים להסביר את זה.”

“מדוע?”

“שכחתי. עלה משהו בדעתי, אבל זה לא חשוב כעת. מה את מציעה?”

“באמת יש לך מכונת זמן?”

“כמובן שיש לי מכונת זמן.”

“חזור ובדוק.”

האסל חזר לשנת 1775, ביקר במאונט ורנון, והפריע לשתילת האביב. “סליחה קולונל,” החל.

האיש גדול המימדים הביט בו בסקרנות. “אתה מדבר מצחיק, זר,” אמר. “מאיפה אתה?”

“הו, מאיזה בית ספר שכוח־אל שמעולם לא שמעת עליו.”

“אתה גם נראה מצחיק. מעורפל קצת, פחות או יותר.”

“אמור לי קולונל, מה ידוע לך על קולומבוס?”

“לא הרבה,” ענה קולונל וושינגטון. “הוא מת לפני מאתיים־שלוש מאות שנה.”

“מתי מת?”

“שנת 1500 או משהו עד כמה שאני זוכר.”

“לא נכון. הוא מת ב־1489.”

“התבלבלת בתאריכים חבר. הוא גילה את אמריקה ב־1492.”

“גאבוט גילה את אמריקה. סבסטיאן גאבוט.”

“שטויות, גאבוט הגיע טיפ־טיפה אחר־כך.”

“יש לי הוכחה ניצחת!” החל האסל, אך הפסיק כשהתקרב אדם גוץ ושמן מדי, שעל פניו סומק זעם מגוחך.

הוא לבש מכנסי שק אפורים ומקטורן טוויד שהיה קטן עליו בשני מספרים.

הוא נשא אקדח 0.45 רק לאחר שנייה הבין הנרי כי הוא מתבונן בעצמו, והדבר לא מצא חן בעיניו.

“אלי!” מלמל האסל לעצמו, “אני הוא זה שבא לרצוח את וושינגטון לראשונה. אילו כוונתי נסיעה שניה זו שעה מאוחר יותר, הייתי מוצא את וושינגטון מת. היי!” קרא, “עוד לא. חכה רגע, אני מוכרח לגלות משהו קודם.”

האסל לא שם לב לעצמו; למעשה, הוא לא עשה רושם שהוא בכלל מודע לעצמו.

הוא צעד צעד אחורנית אל הקולונל וירה בו. בקורקבן. הקולונל וושינגטון התמוטט, מת לגמרי.

הרוצח הראשון בחן את הגופה, ואז, תוך התעלמות מנסיונותיו של אסל לעצור בעדו ולערבו בוויכוח, פנה והסתלק, כשהוא ממלמל לעצמו בארס.

“הוא לא שמע אותי,” תמה האסל. “הוא אפילו לא חש בי. ומדוע איני זוכר כשניסיתי לעצור את עצמי כשיריתי בקולונל לראשונה? מה לעזאזל קורה פה?”

מוטרד ביותר ביקר הנרי האסל בשיקאגו, וקפץ למרכז הסקוטש של שיקאגו בתחילת שנות הארבעים.

שם בהמולה החלקלקה של לבני גרפיט ואבק גרפיט שאפפה אותו, איתר איטלקי בשם פרמי.

“חוזר על עבודתה של מארי קירי, אני רואה, בוטורה?” אמר האסל.

פרמי הביט סביבו כאילו ראה או שמע משהו.

“חוזר על עבודתה של מיס קירי בוטורה?” שאג האסל.

פרמי הביט סביבו כאילו ראה או שמע משהו.

“מנין אתה, אמיגו?”

“ממשלתי.”

“מהממשלה?”

“סתם מהממשלה. זה נכון, בוטורה, שמארי קירי גילתה את הביקוע הגרעיני עוד באלף תשע מאות ומשהו?”

“לא! לא! לא!” קרא פרמי. “אנחנו הראשונים וטרם הצלחנו. משטרה! משטרה! מרגל!”

“הפעם אכנס להיסטוריה,” רטן האסל. הוא שלף את ה־0.45 שלו, רוקנו לחזהו של ד"ר פרמי, וציפה למאסר, או להנצחה בעתונות.

לתדהמתו לא התמוטט ד"ר פרמי. הוא רק בחן את חזהו בזהירות, ולאלו שנענו לקריאתו אמר: “אין זה ולא כלום. חשתי בתוכי תחושת צריבה פתאומית היכולה להיות כאב בעצב הלב, אך מן הסתם זהו גאז.”

האסל היה נסער מכדי להמתין להחזרה האוטומטית של מכונת הזמן. במקום זה חזר מייד ל’אוניברסיטה נידחת' בכוחו שלו. זה היה צריך לתת לו רמז, אך הוא היה טרוד מכדי להבחין. היה זה באותו זמן שאני הבחנתי בו בראשונה (1913–1975) דמות עמומה חולפת על פני מכוניות חונות, דלתות סגורות וקירות לבנים, כשאורה של החלטתיות סהרורית נסוך על פניו.

הוא החליק לספריה, מוכן לדיון מייגע, אך לא הצליח להביא את הקטלוגים לידי הבחנה בו או שמיעתו. הוא הלך למעבדה לפעולות שמחוץ לשורת הנוהל שם היו לסם, ‘המחשב־החד־מגמתי־רב־הערוצים’, מתקנים בעלי רגישות גבוהה עד ^700–10 אנגסטרם⁴.

סם לא יכול היה לראות את הנרי, אך הצליח לשמעו דרך מעין תופעה של הפרעה בגלים.

“סם,” אמר האסל, “גיליתי תגלית מזעזעת.”

“אתה תמיד מגלה תגליות, הנרי,” התלונן סם.

“מכסת המידע שלך מלאה. האם עלי להתחיל סליל חדש עבורך?”

“אבל אני זקוק לעזרה. מי הסמכות המובילה בזמן, ע”ע רציפות מסע של, ב–?"

“ישראל לנוקס, מכניקה מרחבית, פרופסור ל–’מל'.”

“איך אפשר להתקשר איתו?”

“אי אפשר הנרי, הוא מת,” אמר. “הוא מת ב־75'.”

“איזו סמכות בחיים יש לך למסע לזמן מסע ב–?”

“וילי מרפי.”

“מרפי? ממחלקת ‘הטראומה שלנו עצמנו’? סוף סוף. היכן הוא כעת?”

“לאמיתו של דבר, הנרי, הוא הלך לביתך כדי לשאול אותך משהו.”

האסל חזר לביתו מבלי ללכת, חיפש במעבדתו ובחדר העבודה שלו מבלי למצוא איש.

ולבסוף צף לחדר המגורים, שם היתה אשתו הג’ינגית בזרועות אחר.

(כל זאת, כפי שאתם מבינים, תוך דקות ספורות מרגע יצירתה של מכונת הזמן… כזה הוא טיבו של הזמן והמסע בזמן).

האסל טיהר את גרונו פעם או פעמיים, וניסה לטפוח על כתפה של אשתו. אצבעותיו חלפו דרכה.

“סליחה מותק, וילי מרפי הגיע אלי?”

אז הביט מקרוב וראה שהאיש המחבק את אשתו הוא וילי מרפי עצמו.

“מרפי!” קרא האסל. “בדיוק מי שחיפשתי. היתה לי חויה מוזרה ביותר.”

ומיד זינק האסל לתיאור חי של החויה המוזרה ביותר, שהיה בערך כך: “מרפי,U – V = (u½ – U¹⁴) (U^A + U^X + V^Y + V^B) אך שג’ורג' וושינגטון F(X) Y²ØDX ואנריקו פרמי, F(U^½)_DXDT חצי מארי קירי, אז מה עם כריסטופר קולומבוס כפול ריבוע שורש מינוס א' אחד?”

מרפי התעלם מהאסל, וכמוהו גם הגברת האסל. שירבטתי את משואותיו של האסל על גבה של מכונית חולפת.

“אנא הקשב לי, מרפי,” אמר האסל. “גרטה יקירתי, איכפת לך לעזוב אותנו לרגע? למען השם אולי תפסיקו שניכם את השטויות האלו? זה רציני.”

האסל ניסה לגעת בהם אך לא הצליח לגעת בהם יותר מאשר הצליח להישמע. פניו האדימו שנית, והוא היכה באשתו ובמרפי בזעם, כמו להכות גאז אידאלי. חשבתי שמוטב יהיה להתערב.

“האסל!”

“מי זה?”

“בוא החוצה לרגע, אני רוצה לדבר איתך.”

הוא נורה דרך הקיר, “היכן אתה?”

“כאן.”

“גם אתה.”

“מי אתה?”

“שמי לנוקס. ישראל לנוקס.”

“ישראל לנוקס, מתימטיקה מרחבית, פרופסור ל– ‘מל’.”

“הוא ולא אחר.”

“אבל נפטרתָ ב־75'.”

“נעלמתי ב־75'.”

“מה זאת אומרת?”

“המצאתי מכונת זמן.”

“בחיי, גם אני,” אמר האסל. “באחר צהריים זה עצמו. הרעיון הבזיק בי, אינני יודע למה… ועברתי חויה מוזרה. לנוקס, הזמן איננו רצף.”

“לא?”

“הוא סדרה של חלקיקים נפרדים… כפנינים על חוט.”

“כן?”

“כל פנינה היא עכשיו. לכל עכשיו עברו ועתידו שלו. אולם הם נפרדים ואינם מתיחסים לאחרים. רואה? אם –A = A_1+A2^YRØAX(B1), אז…”

“עזוב את המתמטיקה, הנרי.”

“זהו מעין מעבר קוואנטי של אנרגיה. הזמן קורן ביחידות חשמליות או במנות. אנו יכולים לבקר בכל מנה נפרדת ולגרום לשינויים בתוכה, אך שינוי ביחידה אחת אינו יכול להשפיע על כל יחידה אחרת. נכון?”

“לא נכון,” אמרתי בצער.

“מה זאת אומרת לא נכון?” אמר, מנופף בידיו בזעם.

“לא נכון,” שניתי בתוקף. “אתה מוכן להקשיב לי, הנרי?”

“המשך,” אמר.

“האם הבחנת שאיבדת מממשוּתך? שנעשית עָמוּם? שוב אינך תלוי בחלל ובזמן.”

“כן?”

“הנרי, לרוע המזל הרכבתי מכונת זמן ב־75'.”

“כבר אמרת. שמע, מה עם מקור כוח? אני משתמש בכ־73 קילוואט בשעה.”

“עזוב את מקור הכוח, הנרי. בנסיעתי הראשונה לעבר, ביקרתי בפלייסטוקן. רציתי לצלם את המסטודון, את עצלן הקרקע הענק, ואת נמר שן־חרבות. כשנסעתי לאחור כדי להכניס לשדה הראיה שלי את המסטודות בת/6.3 ב־100/'1 השניה, או על סולם ה־LVS…” אמרתי.

“עזוב את ה־LVS,” החזיר.

“כשפסעותי לאחור, הרגתי חרק פלייסטוקני קטן.”

“אהה!” אמר האסל.

“התקרית הפחידה אותי, עלו בי תמונות המתארות את שיבתי לעולמי שלי ומציאתו שונה לחלוטין, כתוצאה ממות יחיד זה. תאר לך את הפתעתי כששבתי לעולמי, ומצאתי שדבר לא השתנה.”

“אוהו,” אמר האסל.

"הסתקרנתי. חזרתי לפלייסטוקן והרגתי את המסטודון. דבר לא השתנה ב־1975.

חזרתי לפלייסטוקן וטבחתי את כל חיות הבר… עדיין ללא תוצאות. חלפתי בזמן בסערה הרגתי והשמדתי, בנסיון לשנות את ההוה."

“פעלת ממש כמוני,” קרא האסל. “מוזר שלא נתקלנו זה בזה.”

“לא מוזר כלל.”

“חיפשתי את קולומבוס.”

“ואני חיפשתי את מרקו פולו.”

“תפשתי את נפוליאון.”

“אני חשבתי שאיינשטיין חשוב יותר.”

“מוחמד לא שונה הרבה – ציפיתי ממנו להרבה יותר.”

“אני יודע, גם אני תפשתי אותו.”

“מה זאת אומרת, גם אתה תפשת אותו?” תבע האסל.

“הרגתי אותו ב־16 בספטמבר, 599, בסגנון הישן.”

“מה? אני תפשתי את מוחמד ב־5 בינואר, 598.”

“אני מאמין לך.”

“אבל כיצד ייתכן ששנינו הרגנו אותו זה אחר זה?”

“שנינו הרגנו אותו.”

“זה לא יתכן.”

“נערי,” אמרתי. “הזמן הוא סובייקטיבי לחלוטין. הוא עניין פרטי… חוויה פרטית. זמן אובייקטיבי אינו בנמצא ממש, כשם שאהבה אובייקטיבית או נפש אובייקטיבית אינן בנמצא.”

“זאת אומרת שהמסע בזמן אינו אפשרי? אבל עשינו זאת.”

“ודאי. וכך גם רבים אחרים, ככל הידוע לי. אך כל אחד מאיתנו נוסע בעברו שלו, ושלו בלבד. אין רצף אוניברסלי, הנרי. ישנם רק בליונים של פרטים, כל אחד והרצף שלו, ואין רצף אחד משפיע על משנהו. אנו דומים למיליונים של איטריות ספגטי באותו סיר. נוסע בזמן אינו יכול לפגוש נוסע אחר בעבר או בעתיד. כל אחד מאיתנו חייב לנסוע במעלה ובמורדה של האיטריה הפרטית שלו.”

“אך אנחנו נפגשים כעת.”

“שוב איננו בחזקת נוסעים בזמן, הנרי. אנחנו הפכנו לרוטב הספגטי.”

“רוטב?”

“כן. אנחנו יכולים לבקר בכל איטריה שתעלה על דעתנו, כי השמדנו את עצמנו.”

“אינני מבין.”

“כשאדם משנה את העבר, הוא משפיע רק על עברו שלו… העבר כמוהו כזיכרון. כשאתה מוחק את זכרונו של אדם, אתה מוחה אותו. אך לא איש מלבדו. אתה ואני מחקנו את עברנו. עולמותיהם האינדיבידואליים של האחרים ממשיכים להתקיים כמקודם, אך אנו פסקנו להתקיים.”

“מה זאת אומרת… פסקנו להתקיים?”

“עם כל פעולת השמדה התמוטטנו מעט. כעת נעלמנו לגמרי. ביצענו כְרוֹנוֹסַיד”⁵. אנו רוחות רפאים. אני מקווה שהגברת האסל תהיה מאוד מאושרת עם מר מרפי… בוא נלך לאקדמי'⁶. אמפר מספר סיפור גדול על לודויג בולצמן."

תרגום: שירה טמיר

"הממ… נדמה לך שאתה או גאז ביצות, או תופעה אטמוספרית, או אשלייה אופטית, הו, הו באמת יש לך בעיה של זהות!!"