דמות אִיוֹבִית היה בין המשוררים העברים באמריקה, גדול בסבל ורב תנופה במתן ביטוי לו. יובל השנים של חייו ופעילותו כמשורר, מורה ומחנך מקפל בתוכו תקופה שלמה בתולדותיה של השלוחה העברית ביבשת. רק אפס קצה של טרגדיית חייו צרורה בספרו האוטוביוגרפי “אלה תולדות אדם”. השאר – שכול ועוני, יגונות ואסונות, מכות גורל וחבטות אנוש – היה ידוע רק לידידיו וריעיו הקרובים ועם מותו ירד עמו לתהום הנשיה. מקצת שבמקצת ממה שלא נודע ברבים שמעתי מפיו במסענו המשותף ברכבת התחתית, בחזרנו יחד ממסיבת רעים שנערכה לי בבית אחד ממארחי בארצות־הברית, עורך “הדואר” מנחם ריבולוב ז"ל. מסע זה בקרון הדחוס היה בו מן המופלא והמסתורי, משום שזו היתה פגישתנו הראשונה והאחרונה באותה מדינה. אני עמדתי לחזור באותו שבוע לישראל, משם הוזמנתי עם קום המדינה על ידי ההסתדרות העברית באמריקה כנציג אגודת הסופרים, והוא, א. א. ליסיצקי, הגיע במיוחד ממקום שבתו, ניואורליאנס שבדרום הרחוק, למסיבה אחרונה זו עמי.

בתוך החבורה שבבית ריבולוב ישבנו מרוחקים זה מזה, והדברים שנאמרו שם על ענייני הכלל נסבו. אך פה, ברכבת התחתית מן הפרבר הרחוק, קלח בינינו שיח אישי בעברית, בין ההמון הנמלח בעשן, ששפת האחים בינינו היתה זרה לו. אלא שבעיקרו של דבר לא היה זה אלא מונולוג של המשורר העברי הנידח בנכר באוזני אחיו הבא מציון וחוזר אליה. ובתוך רעש הקרון וחריקת גלגליו המחרישים אוזניים היה בכל מלה, שיצאה חתוכה מפיו של ליסיצקי, כשהיא מלווה ברישוף עיניו¹ השחורות, משום זעקת צוואה: “אנא אחים זכרוני, כי קורא אני במדבר הנכר ואין הד לקולי העברי, כי אובד אני כאן בעוניי האיוֹבי ואין ארוכה למכתי”.

וכגורל חייו כן גם גורל שירתו – אִיוֹבִי. מעופו השירי היה מרקיע שחקים, מוטות כנפיו היו רחבות, אך נבצר ממנו לצקת על אדמת מהַגרים את הכלים המחזיקים לשפע הרב, שהביא עמו מהמראותיו. ספרי שיריו “אדם עלי אדמות”, “נפתולי אדם”, “בימי שואה ומשואה”, ו"כמו היום רד" – ובהם שירים ופואימות, אידיליות וסוניטות, ציורי נוף ותיאורי אנוש – יש בהם משום מאבק נפילים של משורר מעפיל, המבקש תיקון לעושר־רוחו, מבלי שיימצא לו בכלים הביאליקאים השאולים עמו, ומבלי שיעצור כוח, בסביבת הנכר העקרה, ליצור דפוסים חדשים משלו. רק בשעה שמצא את הנושא ההולם מוכן לפניו – האגדות והמסורות מחיי האינדיאנים והכושים שבאמריקה – נכבש לו החומר כיבוש מלא בשירתו. וספריו־פואימותיו בנושאים אלה – “מדורות דועכות” ו"באוהלי כוש" – יתנוססו אחריו, יחד עם הפרוזה האוטוביוגרפית הנזכרת, כהישגים וודאיים בספרות העברית של הדור.

על סף המוות, כשהרופאים אמרו נואש למלחמתם הממושכת עם המחלה הממארת שהכריעתו, סיים את ספר שיריו “טריאוליטים”, שפרקים ממנו נתפרסמו בשעתם בעתונות וכולו יוצא בזה לאור מתוך העזבון. כל טריאוליט בספר זה, בחזרותיו המונוטוניות ששמרנות הצורה גרמתן, מעלה על דעתנו נוסח של “פה נטמן”, שמשורר חי חרת על מצבת קברו מתוך שלוות נפש שלאחר יאוש:

תְּבֹרָךְ הַמְאַכְסֵן הַפֶּלְאי, תְּקַבֵּלָל בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת

כַּשּׁוֹעַ כַּדַּל, וּתְאַכְסְנֵם, נַדֵּב לָהֶם מִשְׁכַּן מְנוּחוֹת

יְחֻנֵּם שְׁנַת שַׁלְוָה וּנְשִׁיָּה תְּנַשֵּׁם אֶת פִּגְעֵי הַזְּמָן.