שנה

התרשמותו של א. א. ליסיצקי, אם ממראה ואם ממאורע, אינה מופעלת על־ידי כוחו־היוצר שבו, אלא לאחר שהות, כלומר: התרשמותו זו מושרת על־ידי המשורר רק לאחר ישוב־דעת, בשעה שהיא הופכת אצלו בחינת זכרונות, אם זכרונות של עבר רחוק, כגון הילדות, ואם זכרונות של עבר קרוב, כגון ימי השואה, או הווי הכושים באמריקה. הרי שמאפיו של האיש הוא – להתרשם, אבל לא לשיר את ההתרשמות, אלא לאחר שהירהר באשר ראה והרגיש, ממש לשקול דברים, לסנן אותם, כדי לזרוק את קליפתם ולהגיש בקנה־השיר – רק את התוך.

ילדותו של א. א. ליסיצקי היתה לו מקור־שירה מתמיד, שכן חיי הבית, חיי הסביבה, חיי העיירה – השאירו בו רושם עז, או נכון יותר – רשמים רבים ועזים, מהם יסוד לאפיו, להלך מחשבותיו, לאורח חייו בבאות. בשני ספרים – אחד פרוזאי ואחד פיוטי – קבע דיוקן מלא ורב־ממדים לעולמות ילדותו; זה הפרוזאי ספר זכרונות, המשופע בכוח‏־מתח – “אלה תולדות אדם”; והפיוטי – “אנשי מידות”, שאנו מוצאים בו מחזור פרצופים מבני עיירתו, גאלריה מופלאה ושובה דעת ולב של פשוטי־עם, של מורים ולמדנים, שהטביעו רושם על הנער הרך וזך־הלב.

שני הספרים גם יחד – “אלה תולדות אדם” ו"אנשי מידות" – מגלים לנו את מהותו המוסרית ביסודה של המשורר; האיש נתנסה ביסורים גדולים, בצרות רבות, אבל אף פעם לא דוכא בהוויתו הנפשית מן היסורים והצרות, שכן מאז ומתמיד היה בעל מחשבה פילוסופית, הייתי מנסח ואומר – בעל הוויה פילוסופית חשאית: לא אני נתן חיים – אף לא לעצמו – ולא אני רשאי לקחת אותם – אף לא מעצמו. וגבורה היא, וקו־אופי רב־חשיבות: לדעת לחיות, וליהנות הנאה רעיונית מן החיים – גם בשעת צוקה ומצוקה, גם בימי יאוש מר.

ה"אני" הסובייקטיבי מעונה וסובל, אבל ה"אני" האחר, האובייקטיבי, מתעלה וחושב, רואה ומרגיש ונהנה; אני רעב או צמא עד־מוות, אבל ממולי – מרפרף פרפר, פלא הבריאה, וגורם שמחה עמוקה והנאה עד תהום הנפש, או ממולי לוהט פרח ומגיש לי את צבעו ואת ניחוחו ולבי בי מתפעל ושר שיר לאלוה וליקומו. האין זו מהותו האמיתית ביותר של משורר מעצם טבעו, שהוא לעולם – אם לא מלכתחילה, הרי מסופו־של־דבר – חושב מחשבה, פילוסוף, בלי שיטה פילוסופית כתובה?

– – – מִסְכֵּן אָשְׁרִי –

אַךְ יִשְׂפֹּק לִי, לוּ יַעֲמֹד בְּעֵינוֹ!

נִיר נָאֶה, אִילָן נָאֶה; זְהַב שָׁמֶשׁ

מִתְחַסְפֵּס עַל פְּנֵי מִשְׁטַח יֶרֶק כִּכָּר

רוֹחֶצֶת בַּחֲלֵב טַל־בֹּקֶר; סַפִּיר

שְׁמֵי־צָהֳרַיִם שְׁטוּף צַחְצָחוֹת – – –

אישים טהורים שראה בחייו, אנשי מידות, גיבורים בחיי מוסר – השפיעו עליו וליוו אותו כל ימי חייו, והוא זכר להם חסד ההשפעה ושר להם בבוא היום את שיר הבגרות – “אנשי מידות”. השירים – אפיים, סיפוריים, פורטי עלילות של פשטות, של חכמת־לב, של אהבת־הבריות, ואולם הטעם – טעם לירי, שכן המשורר דומה כי גם בהם הוא שר את עצמו, את עצמותו, את נפשו ואת נפשיותו, שהיא יסוד אפיו ומהותו בו.

המשך ודמיון לשירה זאת הם גם השירים אשר בספרי־השירים האחרים של א. א. ליסיצקי – “נגוהות מערפל”, שעיקרם שירי רשמים ממסע לארץ ישראל וב"אהלי כוש", שעיקרם אורח־חייהם של הכושים בארצות־הברית, ולבסוף גם ספר־המחזות – “בימי שואה ומשואה”, שהם רשמים, ולו רשמי בינה־בדברים, על הזוועות שקרו לאחיו, ודומה בממש כאילו קרו לו לעצמו. בכולם – המגמה אפית היא, ואילו הכלים, ואם לא בגילוי ובמפורש, הרי בחשאי ובמהות – כלים ליריים דקים.

הליריקה של א. א. ליסיצקי – ילידת־בית היא, בית השירה העברית בזמנו, ליריקה שמקורה רגשיות, ואפילו קצת רגשנות, כנהוג בשירת אירופה בשלהי המאה הי"ט, ובעיקר בשירת רוסיה, שהשפיעה בדרכים שונות על השירה העברית.

ואילו האפיקה של א. א. ליסיצקי – ילידת ארצות־הברית היא,¹ אפיקה רומאנטית, כמו זו של לונגפלו וקצת גם של וויטמן; וטבעי וחשוב מאוד, שליסיצקי למד מה שלמד משירת אמריקה והרכיב לשירה העברית – בכוח, בטבעיות, בחן ובכשרון. חותם זה של אמריקה שהוטבע בשירת ליסיצקי – הוא חותם של ייחוד ושל מקוריות דווקא. כי משורר טבעי, כמו אדם טבעי, מתרשם התרשמות עמוקה לא רק ממראה עיניים ולא רק ממאורעות־חיים, אלא גם מיצירות פיוטיות, שגם כוחן ככוח מאורעות־חיים – ואת ההתרשמות הזאת הוא חייב לשיר, לא לחקות, כמובן. וא. א. ליסיצקי אינו מחקה את שירת אמריקה. הוא מיזג אותה בתוכה, הוא השתנה מכוחה, היא השפיעה על מחשבתו, על רגשותיו, ואת אלה הוא שר לא לפי שירת אמריקה, אלא מתוכו עצמו, ממלוא הוויתו המורכבת עכשיו גם משירת אמריקה. ממש כך מוחשת שירת אמריקה, ביחוד שבה ובמיטב שבה, גם בשיריו המקוריים ביותר של א. רגלסון, וזוהי, בלי ספק מעלה חשובה, לגבי זה כלגבי זה. ומובן מאליו, וזוהי החשיבות הצריכה הטעמה, שהאמריקניות הפיוטית בשירת א. א. ליסיצקי שונה תכלית השינוי מן האמריקניות הפיוטית בשירת א. רגלסון, ממש כשינוי וכהבדל אשר בין שני משוררים אלה, שכל אחד מהם הוא יחוד לעצמו ואין לערבבם לעולם: זה בכה וזה בכה, אעפ"י שבשניהם אתה מוצא – כי הכרח הוא למצוא אצל משוררים מובהקים – את טבע הארץ שבה חיו ושרו ואת שירת הארץ שבהם התפתח כשרונם והושפע משירת הארץ והזמן שבו חיו ושרו.