בכל תקופה ובכל סביבה מוצא אתה ערך אחד שהוא המנוּשא והמטופח בקרבה ביותר, והאדם שהערך הזה מבוטא ומגולם באישיותו – הוא הוא המופת לרבים, מרכז הכבוד, היקר והחיקוי, בחינת “והיה ברכה”…

“מרכז הכבוד היקר והחיקוי” – וכאן פעולה הדדית. זיקת גומלין. כי הערך הניתן עליון בסביבה טובע בה יחסים מסוימים, והללו, בהתמד שליטתם, נעשים הם עצמם כוח דוחף ומניע את האנשים לרוץ אחר אותו הערך, להתעצם ב"כל נפשם ומאודם" בקנייתו וסיגולו. בתקופה, למשל, שהגבורה הפרימיטיבית, גבורת הצייד וגואל הדם, היתה ערך עליון, בתקופה זו היה “אדם השלימות והתפארת” האדם אשר “איש הרג לפצעו וילד לחבורתו”, האדם שאת דם בן-שבטו נקם לא שבעתים כי אם “שבעים ושבעה”. למך בסביבתו כשמואל לסביבתו: אידיאל. והיחס לנושא הערך-העליון הזה, לנושא הגבורה ה"למכית" – לא הפחד מפניו, לא היכנעות הגוף, כי אם דוקא היחס של היענות-לב כנה, של הערצה ו"יראת הרוממות", הוא הוא שחזר ושימש מצדו מגן ומשגב לערך הזה לבל יפוג, הוא שפיתה ומשך אנשים ליסוד הגבורה ולמעשי הגבורה האלה עם כל ההסתכנות שבהם או, בסיגנון הקדום, עם כל “שימת הנפש בכף” שבהם. וכך היא תמיד דרך התעלותם והשתררותם של ערכים מסוימים. ערך ערך בסביבתו ולתקופתו.

לנו, לעם ישראל, היה במשך דורות רבים ערך עליון אחד: התורה. ולאו דוקא במובנו הפנימי-המהותי של המושג הזה, אלא פשוט: ידיעת התורה, לימוד התורה. והערך הזה הוא הוא שלפיו נרקמו ונקבעו במשך דורות רוב ההערכות והיחסים בעולמנו. “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא-שמים”, “גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה”, גדול בודאי כל אדם המפרנס את ילדיו כשהם קטנים, שהוא “העושה צדקה בכל עת”. אולם כל “הגדולות” הללו שהיו חוזרים עליהן וממשמשים בהן, הן, עם כל האמת שבהן, לא היו בעצם אלא הערכות-מוח, הערכות המחשבה הפושרת. הערכה חיה עמוקה, עטרה רקומה כולה נימי נשמה רוטטות – זו ניתנה רק על ראשו של התלמיד-חכם, של הבר-אורין, של הנושא ערך התורה. והיחס הזה הוא עצמו שחזר ונעשה לממונה כביכול על שמירתו וקיומו של הערך הזה. כי הרבה יותר מכל “הקריירות החמריות” שהיו כרוכות בלימוד התורה ובעמל בה, ומכל-שכן שהרבה יותר מכל עמידה על מהותה ואורה הפנימי של התורה, היה הוא, היחס הלזה, הכוח המושך והקורא לכל צעירי העם במשך מאות בשנים להשקיע את כל אור העלוּמים וחמדת החיים שלהם בתוך נדבכיו של “מבצר הרוח” הלזה. וניתן לומר שכשם שהתורה נטעה בתוכנו את כבוד התורה, כך, ואולי עוד יותר מזה, השריש והאדיר כבוד התורה בחיינו את התורה. ה"מתמיד", ודוקא כפי ששר עליו ביאליק, ממית את גופו באהלה של תורה לא מפני שהגוילין השעירים פותחים לפניו שערי-שמים ומרעיפים עליו אור-עילאה הנותן הוא כשלעצמו כופר ונחומים על השאר הכּלה והנעורים הנקברים. ואף ניגונו הצובט של המתמיד אינו בא כאן כלל כביטוי לאיזו מנגינת-פלאים, מנגינת עולמות עליונים המתנגנת בקרבו של המתמיד פנימה, דוגמת ניגון-המסתורין של הבחור “המקובל” אצל י. ל. פרץ. לא. גם לבו של המתמיד חש ויודע מרת נפשו. הפצע גלוי ופעור. הוא לא רוּכך כאן במשחת הקודש ולא כוסה בשום תחבושת צבעונין. מתיו של המתמיד, מות חייו ועלומיו, מוטלים גם לפניו. אך השכר שאליו הוא נושא את נפשו השוממה, השכר אשר בגללו ועליו יעלה את חלבו ודמו, הוא אותו יחס הכבוד וההערצה ששרר בסביבתו “ללמדן”, מכל-שכן לאשר נזר “עילוי” על ראשו, ועל אחת כמה וכמה לאשר זכה לתואר-התוארים: גאון. וגם בשעה שלעיני המתמיד מרחפת כתקות-האחרית דמותו על ר' עקיבא – אין זו אותה הדמות אשר הועמדה כסמל וכציוּן במבוא דרך-הקוצים הארוכה שלנו בהוחלה: ר' עקיבא העולה במדורות האש, ואף לא ר' עקיבא מבסס ההלכות ועושה את התורה “טבעות, טבעות”, כי אם ר' עקיבא נאפד הכבוד דוקא והמוקף שאון התהילה. כי –

– – – מִי יֵדַע יָדֹעַ

אִם לֹא כִּי אַקְרִיבָה אֶת נַפְשִׁי וּמְאֹדִי

עַל מִזְבַּח הַתּוֹרָה, אָז מִן הַמִּקְצֹעַ

אֶתְרוֹמֵם וּמָלְאָה הָאָרֶץ כְּבוֹדִי – – –

אָז יַחֲלוֹם יוֹם שׁוּבוֹ אֶל עִירוֹ בְשַׂאתוֹ

כְּתָב סְמִיכָה בַּכִּיס, שַׁ"ס וּפוֹסְקִים בְּמֵעָיו,

תְּהִלָּתוֹ בָעִיר, חֶדְוַת הוֹרָיו בְּבֵיתוֹ,

הַקִּנְאָה הַגְּדוֹלָה בֵּין חֲבֵרָיו וְרֵעָיו – – –

תהלה בעיר, קנאת חבריו ורעיו… לא התורה לשמה, באורה, בתוכה, לא היא ששימשה ולא היא שיכלה לשמש מתחילה משכוכית לעצמה. “כתר התורה” שהסביבה שמה על ראשו של “תופש התורה” הוא שמשך והוא שהביא אליה כבחוצן דורות של נוער, בני עשירים על בני עניים, מחונני כשרון על נטולי כשרון, לכולם רמז אותו הכתר, את כולם הזעיק ואסר כעולות לקרנות המזבח הזה ומוקדו – “מזבח התורה”.

ומצד אחר, נזכור נא מחיינו ומסביבתנו:

מה הועילו כל תלי הדרשות והאמרות על גודל מעלת לימוד התורה וידיעת התורה, מה הועילו כל הטכסים שבמרכזם עדיין עמדה, לכאורה, היא – היחידה, התמימה, הקדושה, מה הועילו אלה בשעה שהכתר התחיל כבר סר מראש נושאה, והמבט מלא-הכמיהה והקנאה התחיל עובר אל נושאה של האיטצלה האחרת, איצטלת “גימנזיסט, סטודנט”? מה כוח היה בכל התוכחות והאנחות כלפי “היוצאים והעוזבים” לעומת אותו הרטט הכבוש וההטעמה המיוחדת שבהם התחילו הוגים את השם: דוקטור או אינז’ינר? ויצויין נא, שאם לחשבונות חומריים, הרי המשקל של דוקטור לפילוסופיה, למשל, תאוות-נפשם הידועה של בחורינו אז, לא עלה בהרבה על המשקל של גילגולו הראשון – של האברך התורני בבית המדרש. ואף זאת: מה ידעו ומה יוכלו לדעת כל הבחורים הכמהים הללו על ערכה התוכיי, המהותי של אותה הפילוסופיה המהוללה? ואף-על-פי-כן נזכור נא: מה פעל על נפשו של כל צעיר, נפש רומאנטית תמיד, שואפת לגדולות ורחוקה דוקא מחשבונות חומרניים-קארייריסטיים – מה פעל יותר על נפש זו, אם העדיות שלכאורה עוד עמדו האבות בבית והעידו שבע ביום על “התורה הקדושה” שרק “היא חיינו ואורך ימינו” ורק בה עלינו ל"הגות יומם ולילה", אם אלה עדיות-השפתיים פעלו יותר על נפשם של הבן והבת, או זו ההבעה החדשה שהיתה מסתמנת על פניהם וניבטת גם מתוך עיניהם של אותם האבות עצמם “מקדשי התורה” בשעה שהם היו מדברים בדוקטור באינז’נר, ושהיא, ארשת זו – אויה! – שוב לא היתה מסתמנת על פניהם וניבטת מתוך עיניהם בשעה שהם היו מדברים בדיין-דמתא, ברב, או בסתם יהודי נושא ערך התורה? נזכור נא ונגיד: מי משני אלה נעשה במחבואי לבם של הבנים אז לנקודת השאיפה והכמיהה?

כן. ערך עולה וערך יורד. אך יהי הערך אשר יהיה, ותהיינה הסיבות החברתיות של אותה התמורה אשר תהיינה – סנדקו של הערך-העליון זה שמכניסו אל תוך החיים ליתן לו גברוּת והרחב שררה, סנדק זה הוא תמיד היחס המיוחד אל נושאו של הערך הזה בתוך הסביבה, יחס של כניעה פנימית, של התפעלות לב, של רטט הוקרה.

ומכאן – אל הענין שלנו כיום:

הערך העליון של תקופתנו היא, לדידנו, העבודה והחיים בה. אותה העמדנו במרכז. אותה רוממנו. וההעלאה הזאת, בחינת “אבן מאסו” וגומר, היא המהפכה הגדולה שלנו עתה, היא השידוד וההיסט בכל מערכת חיינו על כל גלגליה ומזלותיה. כל הקדושות היסודיות שנתקדשו אצלנו מעולם, לא שהן נתחללו, חלילה, עם הינשאו של ערך זה, אלא שכל המטבעות והמוניטין שלהן המקובלות כמו הוחזרו והוכנסו על פיו מחדש לבית היציקה ופנים חדשות ואישור חדש ניתן להם. ארץ זו, “ארץ ישראל” – בודאי שקדושתה קדושת-עולם לנו, אך הכרנו ואמרנו: כל זכויותיו של ישראל עליה וכל קשריו התולדיים אִתה לא יעמדו לנו, ולא דין הוא כלל שיעמדו לנו, אם אין אנו חוזרים עכשיו וזוכים בארץ זו ומקדשים אותה לנו מחדש בכיבוש ראשית – כיבוש היצירה-העבודה. ואף “ישראל עם קדושים” עצמו, אפילו הוא עומד וכורך את נפשו בכל ספרי-התורה וכתבי-הקודש שלו, ואפילו הוא מדיר עצמו מכל הלשונות שבעולם ואינו מדבר אלא ב"לשון הקודש" – שום קדושה לא תשכון, לדעתנו, בחייו הכלל-ישראליים אם אין הוא עומד ומשנם ומתקנם ומכוננם על העבודה והיצירה הכשרה-הפרודוקטיבית. בודאי: “ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה”, אך הקטגוריות המוסריות הללו אינן אלא מגדלים מסתובבים בחלל ריק אם אין אנו נותנים תחתן את זה היסוד של התחדשותנו בציון – את יסוד העבודה. היא היסוד, ועליה רקועים, ומסביב לה מסתעפים כל מצוות-החיים, כל העשין והלאוין המיוחדים של הדור הזה, דור-תחיינו, והיא הנותנת להם משקלם ותכנם החי הממשי.

אולם הערך הזה הרי לא נתעלה אלא אצל חלק אחד זעיר של בני-האומה, שהם קיבלו עליהם מהכרה ומרצון להיות נושאיו ומגשימיו בחייהם, והם תקוה, והם תפילה ליום שערך זה יתנשא ויתעלה אצל כל בני העם ואף אצל כל בני האנושות כולה. אך, לעת עתה, כמה מצער הוא מחנה זה. ולא עוד אלא שהוא עצמו מלא דאגה וחרדה לדרכו ומצעדיו של הדור הגדל על ברכיו: דור זה – אן ילך? אן יפנה? הימשיך? או הוא ישוב ללכת בדרך הרחבה, הכבושה? והכוחות האורבים להסיר, להדיח, מה עצומים!. וזו היא שאלת-השאלות העומדת בפני תנועתנו כולה: איך להחדיר את הערך הזה, אל תוך נשמתה והכרתה של האומה כולה להיות החיים בו מקובלים על כל זרע ישראל כחובה אישית, חובת לב וחובת גוף, ואיך לחפור ולבנות חפירת-הגנה ומבצר-עוז מסביב למחנה המצער אשר ישנו כבר בעם לבל ילכו גם בניו ובנותיו שבי אחרי ערכים וקנינים אחרים שהם כה מושכים וכה מפתים?…

“איך להחדיר? איך להגן?” אך ממה שנאמר קודם הן יוצא ברור, שכשם שערך מתעלה קובע בסביבתו יחס מיוחד לנושאיו, כך גם קשור עצם הילוך התעלותו והשתררותו באותו היחס המיוחד. והוה אומר, שאין להודות בעליונותו של ערך מסוים ולשאוף ולהתפלל להשתלטותו במלוא-החיים, ובה בשעה לעשות במציאות למרכז הערצה, וממילא גם למרכז חיקוי, נושאו של ערך אחר מטה ומסיר. וציבור שעובר על זה, ציבור ש"אוחז את החבל בשני ראשיו" סופו שיעלה לו מה שעלה לאהרון הכוהן שלפי האגדה נשא עיניו למרום ואמר: “אליך נשאתי עיני היושבי בשמים”, ומזבח, בויתורו, בנה לעגל… יושב בשמים אמנם נשאר יושב בשמים, אך יושבי הארץ – לבם הם נהה דוקא אחר העגל. כי זה אשר לפניו מוקטר ומוגש, עליו גם קוראים: “אלה אלוהיך”! ברית כרותה!

וכאן ניצבת לפנינו השאלה המרה: האם לא אנחנו הננו האוחזים את החבל בשני ראשיו? האם לא אנחנו הננו המשרים ומטפחים בקרבנו יחסים שהם עשויים לחתור דוקא מתחת לערך זה שאנו לכאורה האמרנוהו ושמנוהו ראש.

לא דוגמאות בודדות, אלא שורה שלימה של דוגמאות תעלה לפני כל עין שתתחיל להתבונן בתוך כל פינות חיינו מתוך בחינה זו. והשאלה הנוקבת, שאלת המדוחים, שאנחנו כמו בצדיה ובמו ידינו, מכניסים לתוך לבבו ולתוך שפוני שאיפותיו של הדור הגדל בתוכנו – שאלה זו תתיצב בכל חומר התביעה-לדין ובכל כובד האשמה נגדנו. החזיון ביסודו אמנם כללי הוא, משותף לכל העמים ובכל הארצות. כי מנהגו של עולם הרי כך הוא: עומד למשל אדם שאינו עובד עבודת-גוף ולו יתר תנאים מתאימים ויתר פנאי ללימוד, לעיון ולקריאה, ולו גם “לשון למודים”, עומד לו זה ומורה ומסביר על כל במות ובכל אסיפות וועידות ומיטינגים, כי הפועל, כי האדם העובד, הוא-הוא יסוד החברה, הוא הוא הכוח היוצר בחברה, הוא הוא המניע את כל גלגלי החברה, והוא-הוא גם הנושא את גאולתה ואת מוּסרה החדש של החברה – הכל הוא! הוא! הפועל, האדם-העובד! אך ראה זה פלא: במידה שאדם זה מוסיף להורות ולהסביר את האמת הזאת, ובכל חום-לבבו, ובכל ברק כשרונו המתנוצץ, כן הולך הלוך והיכבד, הלוך והיערץ… מי? אותו העובד? זה יסוד החברה, זה הכוח-היוצר בחברה, זה הנושא את גאולתה של החברה? לא. לא הוא! לא העובד הנישא על שפתים, כי אם הוא, הנואם הנישא על כפים, הוא-הוא שעל ידי דבריו על אודות העובד יזדקר ויורם ויהיה לנס! הוא, איש-השפתים ו"איש-ההכרה", הוא-הוא אשר יינשא ויישגב ויהי למרכז החקוי, לנקודת השאיפה והכמיהה לנערו של העובד ולנערתו! “הוי, אריאל! אריאל!”. ולא ייבצר גם שמתוך כך תלך ותגבר באותו העובד “סולת הארץ” ההתבטלות-העצמית וההתדכדכות-הנפשית שלו המצוייה… החזיון, איפוא, כללי. אך שם, אצל אחרים, אפשר באמת שלא העבודה ממש היא שצריכה להיות עתה הערך המרומם, כי אם ההכרה, ההשקפה, “האורינטציה” על העבודה ועל העובדים. אבל אצלנו? אֵל אלוהים, האם זוהי צרתנו, כי הגזע שלנו חדל, חלילה, את מתקו ואת תנובתו אשר בם כיבדנו תמיד את העולם כולו – אינטליגנטים “בעלי הכרה” ובעלי כשרון היודעים להרתיח מצולות ולתקן עולמות ברוח פה? האם זו היא הוַתנו כי עוד לא הקמנו מקרבנו די אנשים אשר ישיכילו להסביר ולפרש אותנו? הן אידנו הגדול הוא שהמהות האנושית-הישראלית שלנו, אם כה ואם כה נפרשנה ונסבירנה, היא מהות שהוכתה ונפגעה בעומק-עומקה, מהות אשר מתוך אורך חיינו בנדודים, בתלישות, נתקלשה ונתפגמה במאוד מאוד. ואם מ"עם ד'" יקומו כל מיני מתנבאים בכל המחנות, ואם המחלקות לכלכלה מדינית ולסוציאולוגיה ולפסיכולוגיה שבכל האניברסיטאות, ואם כל הסטודיות לאמנויות חופשיות שבכל העולם ואף כאן ימלאו בחורים ובחורות מישראל, מהותנו המנוגעה והמוחלאה לא תירפא ולא תתוקן על-ידי כך אף במשהו, אף כמלוא נימה. כי אותה מרפא עתה ומחיה ומטהר רק “האדם החדש” בישראל זה שחידושו הם חיים אנושיים-ישראליים בעבודה כשרה. ובת ישראל העובדת עבודה צנועה בלול וברפת ובגן, ושגם את הנער והנערה שלנו תגדל ותחנך לעבוד בשדה ובאורוה ובגן עבודה כשרה, מסורה ונאמנה, בת ישראל זו היא היא “אֵם המשיח” עתה בקרבנו. היא! ואת זאת, לכאורה, יודעים ומכירים כל באי שער מחננו ותנועתנו כאן, ואיכה זה כה סונוורו עינינו בראשנו לבלי ראות ולבלי הבחן איך מתוך אלפי דברים גדולים וקטנים שבכל מסכת היחסים וריקמת ההוי הרופף שלנו מכוונים אנחנו בתוכנו את היצרים שבלב, הטובים על הרעים, לא אליו, אל הנושא ומגשים בחייו ובכל הויתו את “הערך העליון” שלנו – לא אל העובד, ובמיוחד לא אל העובד החקלאי שהוא לרוב גם כבד לשון ומסוגר בתוכו כשם שכבדה ומכונסת בתוך עצמה האדמה אשר בה הוא דבוק – לא אליו, כי אם אל הנואם את הנאום היפה והמרצה את ההרצאה היפה על זה העובד, אל המסביר אותו, אל “המבטא” אותו, אל המציג והמייצג אותו – אליו מודרך המבט, אליו מופנה הלב. ואנחנו הרגש כלל לא נרגיש מה מצודה פרושה כאן לצפור-נפשה של תנועתנו. ושוב ותמה, ושוב ושאל: על מה ומדוע מתברכים אנחנו בלבנו כי בכל זאת, ואחר כל זאת, ישאו הנער והנערה בקרבנו את ערגת-נפשם בם ואת חלומותיהם אל זה “יששכר גרם” דוקא, אל אדם העבודה ואל חייו, ולא אל זה “בעל ההכרה הפועלית” המשכיל לערכו של הפועל, המקיף עניניו ומגיד דברו של הפועל – מדוע? על פי אילו נסים? באיזו זכות אבות? או אולי אין אנו רוצים כלל בכך אלא בהגותנו מופשטות וסתומות, אבל בשעה שהאב והאם בתוכנו חושבים והוגים בחייהם ועתידם ממש של הנער והנערה שלהם, אז נפשם בם תערוג ותפלל אליו, אל “בן-הפורת” מכירנו הישן ורק במהדורה מחודשת, מהדורה “שלנו” – פועלית-ארצישראלית?…

ואת הבעיה הקשה הזאת הנוגעת בכל יסודות החיים והחינוך וההוי שלנו מעמיד אני לפנינו וחוזר ושואל במבוכה גדולה את עצמי, את כולנו: הניתן לנו “לאחוז את החבל בשני ראשיו”? הייתכן? –––