כל תנועה לגאולה חברתית צריכה להתכוון במפעל היסוד שלה, במפעל החינוך, לא לכלל המופשט: אנושות, כי אם לאדם-האנושות, לאדם בממשות חייו ובכל הויתו שלו האישית. ודמות-הדיוקן שהחינוך הזה מעמיד במרכז שאיפתו, צריכה להיות דמותו של האדם העומד כבר אחרי “התנועה” הזאת כולה, אחרי שכל תכניותיה החברתיות כבר נתגשמו. וזאת אומרת: האדם “משם”, מן החברה המתוקנת, אדם הווית-העתיד הנכספת. במלים אחרות: בתוכה ובלבה של התנועה לתיקון ולגאולה, עומד החינוך ומעצב ומגלם את האדם ההוא – הנגאל, המתוקן.

החינוך הסוציאליסטי – ראש תפקידו הוא איפוא: גדל ועצב בתוכה ומתוכה של התנועה הסוציאליסטית את האיש שמעבר לה, את איש הוית-העתיד – זה העתיד שבו ילמדו “בהיסטוריה” על התנועות ועל ההאבקויות הסוציאליסטיות שלנו ועל טיב האדם שנלבט ונפתל והתבוסס בהן, ילמדו ויאמרו: “וחיינו אנו כמה יפים מחייהם שלהם אז, כמה עשירים ונעלים יותר” –

* * *

והאם זהו כיוונו של החינוך הסוציאליסטי השולט עתה? האם זוהי רוחו ותכנו?

תפקידו השגור של החינוך הזה הוא: הכשר והבא את האנשים להצטרף לתנועה הסוציאליסטית, להיכנס כחברים פעילים למפלגה הסוציאליסטית – לתנועה ולמפלגה שתעודתן הן גם היא אינה אלא הכן וארגן והנע את המוני האנשים להילחם על הבאת המשטר המדיני הסוציאליסטי, זה המשטר שבו תיבנה החברה הסוציאליסטית, זו החברה שממנה ובתוכה – – –

לאמור: עצם החיים האחרים, המקוּוים, ואיש אותם-החיים, איש אותה הוָית-העתיד – הללו כמו נשמטו, נעלמו. במקומם בא איש התנועה ל…, איש המפלגה ל…, איש ההסתדרות ל… והאם הוא הוא הדבר?

לא! לא הוא! שוני. רחק. ואויה! האם גם לא ניגוד?

האדם משם… רק שירטוט אחד לדמותו כפי שאחזנו:

ערכו של האיש דיוגנוס בודאי שאינו בזה שהוא הסתפק בחבית ריקה למעון לו. ההתגלגלות בעדשים, קב-החרובין למנת האדם בחייו אינו אידיאל. אך יקרו העצמי של דיוגנוס-האדם הוא באשר הלזה נושא בתוכו, בהויתו הפנימית, עושר-עולם כזה ומרחבי-עולם כאלה שבפניהם ובשביל מי שקנה אותם יוּעם וייעתם נזר הפז שעל ראש בן-האדם ממוקדון, וידלו ויהבלו מאד מרבית הקנינים והערכים שבגללם המון-בני-האדם בולעים ונבלעים חיים, והיא להיטותם, ריגזותם וקנאתם כל היום.

ועושר-על-כל-עושר זה, עושר הפנים – בו, בגאוּתו והתפשטותו, מלכות העתיד, ובו כל יקר מהותו של אדם העתיד.

ממכאובים, מצער, מיסורים לא יימלט שום אדם, ובשום זמן ועידן! אך האדם ההוא עצבון אחד לא ידע, עצבון השממון והריק שבעטים רצים ומתרוצצים המוני האדם וזורקים עצמם בבת-ראש בכל מיני זרמי-חיים עכורים ובכל מיני המולות משכרות ומסיחות. את העצבון המשמים והמטריף הזה לא ידע ולא יבין האדם ההוא. לו, לאדם-הפנימיות, כל רגע תדיר מאורע יהא, מאורע הגדולות והנצורות, וכל צירוף-חיים שוטף: כל ציפור מצפצפת עלי אמיר ומקדמת מוצא בוקר, כל נבט רך מציץ ונוהר עלי טפח עוגתו הענוה, כל לטאה וכל זיקית מתחממת עלי סלע לאור שמש עולם – המה כולם חדשות לבקרים אותו יזמנו לחג-אדוני הגדול, חג הפלאות, פלא הראשית, פלא הנשגבות ללא חקר וללא תכלה – – –

– מה שאלתך, דיוגנוס, ומה בקשתך ותיעש?

– אם על אלכסנדר טוב, יסתלק נא הצידה ואל יחסום בעדי אור פני שמש – – –

והאדם ההוא בודאי שלא יפרוש, שום צורך לא יהיה לו לפרוש מחיי הציבור וטויית מסכתם. רגשו החברתי הבריא, יחייהו ויפעמהו בכל יחסיו ומפעליו. אך ספירת החיוּת שלו תהיה ספירת הכפר, השדה, ספירת ההתיחדות, הדממה, כי בהן הדרך, דרכו של איש עושר-הפנים אל “מכרות-הזהב” שלו – אל ההתכנסות הנפשית המלאה, התכנסות זו שרק מתוכה יאזין אדם ויקשיב את הלך הכוכבים בנתיב-החלב, יאזין ויקשיב את הלמות לב כל החי, כל היקום.

ועתה, נוכח שירטוט כללי זה של אדם-העתיד, נשאל נא את עצמנו: האם הוא זה העומד במרכז שאיפתו של החינוך הסוציאליסטי המקובל שלנו? והאם, להיפך, לא הכל ברוחו ובמהלכו של החינוך הזה כמו מכוון לניגודו דוקא של האדם הזה?… “עושר-הפנים, תוֹכיוּת, נפשיות, התכנסות” – האם לא “סטיה מסוכנת” היא זו שמפניה יגור החינוך הזה כמפני מדוחי שטן? בן-טיפוחו המוצלח של החינוך הזה: איש גלגלי-התנועה ל…, איש הארגון ל… איש התעמולה ל… הוא – והווית הכפר? הוא – ונשמת השדה אשר ברכו ד'? הוא – וספירת הדממה וההתיחדות?.. והרי האיש הזה בטיפוסיותו נקל לו להיפגש יום יום עם להקת דובים שכולים מחיות פנים אל פנים עם עצמו, עם פנימיותו. ולוּ התרחש הנס וחזון-האחרית של בן-אמוץ נהיה פתאום ובא, הן האיש הזה היה חש אז את עצמו כעץ שהיה “שתול על פלגי מים” ורוח רעה באה ועקרתו והשכנתו לפתע בציה בחררים. הן הוא הוא שהיה אז ראשון הנבוכים, ראשון ההולכים משמימים מבלי הדעת: הוא אנה הוא בא עתה?…

היסטוריה ישנה: נישא השלום על כל שפתיים. מתברכים בו כל גויי הארצות, וכדי להשכין את השלום, כדי להגן עליו ולבטחו, מחַנכות ומגדלות כל המדינות רבבות רבבות אנשים שהם בימי-שלום חשים את עצמם כדגים שנחרבה עליהן מצולתן. ואיך משכנים אנשים האלה את השלום, איך מקרבים הם אותו – הן ידוע לכולנו. והתנועה הסוציאליסטית – לחיים מחודשים ולאדם חדש היא קוראת, וכדי לקרב ולהביא את אלה, מחנכת היא מחנות של כוהנים ומפקדים ומנהיגים ונושאי-דגל ונושאי-כלים וסתם עסקנים ותעמלנים מהפכניים-סוציאליסטיים שקירבתם ושייכותם הם הפנימית, הנשמתית אל עצם החיים האחרים, המחודשים היא כשייכותם הפנימית של אותם הגנרלים והקצינים אל השלום וחיי-השלום בעולם. ובזה כשלונה של התנועה הסוציאליסטית והוא עירעורה ושברונה.

כי חינוך-אמת לגאולה חברתית, למחר חדש, הוא רק החינוך שלפיו אין אנשים “אנשי תנועת-גאולה ומהפכת-גאולה” אלא במידה שהם הופכים בחייהם הם ובארחם הם את יום המחר ליומם שלהם ההווה, העכשוי, ובמידה שהם שולחים את יונקות נפשם הם למקורות חיוּתו של אדם העתיד בעושר פנימו ובאור פנימו – – –