לר.

בעבר הרחוק קנה אך פעם אחת פרחים – ורק כעת בהזכרו הבין מה נהדר היה המעשה. בוקר־שבת היה של יום קיץ חם, עת לא יפרחו עוד בשדה פרחים ואשר פרחו קמלו. הלכו בדרך מכוסה אבק לבן מחום, עת כל שער של חצר סגורה מבחוץ ואין יוצא בה או נכנס. היתה גם אז שנת־מלחמה קשה, בה לא היו מצויות פרוטות בכיס שלו, של בני גילו, אף בכיסם של גדולים ממנו. היו אז ימי־מחסור ודלדול כה נאמנים, שכמוהו כרוב בני־גילו – נעליהם היו מצפצפים, חלקי עור הציצו – חורים מחפירים נראו בעד כל האשנבים – ואף־על־פי־כן קנה קנה – פרחים! –

בחבורה גדולה וצעירה הלכו ויצא לו, שפרש מהחבורה הצדה עם בת־לווייה נאה. עברו מהחבורה והלאה ונטו הצדה, נכנסו בין חצרות כפר מלבבות ושהו שעה קלה. שוב לא זכר אם אמר דבר או אולי שתק, אך זאת יזכור שבת־הלווייה הציעה בקול מיושב ומשכנע – דיברה חרש ובקול רוטט על הפתעה שיש להפתיע את חבורתם בבוקר זה, שכן יצאו לבלות היום שעה ארוכה בין ירק עצים גבוהים… שם יטיילו, ישירו, יתבודדו מעט – ומן הראוי להביא שמה פרחים… ישמשו הפרחים אות לרעננות של הטיול בין העצים, לרגש האחווה המפעם ביום כזה בחבורה, להערצה המסותרה שירחשו לבבות צעירים לטבע – למלכות הרגשות כולה.

נאות לה – לבת־הלווייה הכבירה ממנו בחינה ובדבריה והביט אובד־עצה אל חצרות הכפר סביב. שם פרחו פרחים רבים ולוהטים בחום – מעבר לגדרות – אך כיצד תשיגם ידו? – הניע בראשו לאות הסכם, אך הרגיש כי נתחייב לכלימתו בדבר שהוא למעלה מיכלתו. אותה שעה קילל חרש בלבו את נעליו הממורטטות וציצית של גרב שהתנקשה לבגוד בו ונכנס כאחד ששד כפאו לחצר הנאה שבכולן בשפעת פרחיה, בלי לחשוב עוד מה הסכום שבכיסו.

הוא סמך על נס ויותר ממנו על נעימתה של בת־לווייתו הנפלאה, על תוי פניה הישרים והתפוחים קצת, על חיוכה המשדל בפשטות תמימה ובעיקר על רצונה העז, על תשוקתה הנחמדה להפתעה – והיה ברור לו, כי תשוקה זו תנתן לה – ויהי מה! – נכנסו בעד הפשפש לחצר זרה – ושדה פרחים דמם לעיניהם. שפעה – עין לא ראתה בחוץ! – סגול, כתום וארגמן בעלעלים ובעלים, בכותרות, בניצנים ובפקעים – וריח ניחוחם הקטיר ונח עליהם בלי־נוע. הביט בכה ובכה נבוך – מה הפרחים אשר יבור, מנין ייקטפו ומי יחליט? –

– מאלו נקח. – הצביעה בפשטותה המשכנעת בת־לווייתו התמימה.

כאשר הביט אל כיוון ידה, הבין כי לוורדים כוונתה. כי מעל לאשבולים הסגולים והכחולים ומעל למשזר של הצבעים המסנוור בחום היום התנשאה המלכה – הוורד. ולא לוורד הלבן היתה כוונתה, אף לא לוורד הכתום והנוקשה אשר יש ועליו סגורים עליו כשקצות שוליהם כבר משחירים – לא לוורד הפתוח שאבקניו שמוטים מהכותרת בעצבות של כליון קרוב, כי אם לוורד הצהבהב כעין התה, שכל עליו חיים ואין רבב עליהם, שעטופים הם מסביב ומלופפים ברוך ורק עלה תחתון שלוף, כדי לגלות אך טפח מהדר־פריחה.

– ולוא מאלה… – נענע בראשו והיה חש כי להט הבושה מציף את פניו בחום, כחום השמש הבוערת מעל לראש.

אינו זוכר עוד כיצד נקלעה לידו אגודת וורדים חמים, אך עובדה היא כי נשאה בזהירות, כמשתדל לעטור בה את ראשה של בת־לווייתו והוא שמח שמחה משונה על הרעיון המפרכס בלשונו ומחפש לו ביטוי:

– כוורדים האלה כן ראשך היפה… – גמגם ואמר וסלד, כמסיח מלב את הנעל שהיתה פעורת־פה מלמטה ואת ציצית הגרב שהתנקשה לבגוד בכל רגע ולהלבין את פניו נוכח העצים הירוקים־הגבוהים.

יותר מכן לא יזכור… אך עצים גבוהים וורדים וראש בת־לווייה, כשהוא עצמו כבן־מלך עני, ההולך וניזון מהפקר עד שובם לחבורתם הצעירה… ועברו השנים – ושכח. פרחים רבים ראה מאז בחלונות־ראווה. פרחים רבים קנה ושלח. אף יש אשר קיבל פרחים, אך האשכולות הצבעוניים הללו, בין שהיו פורחים בעציצים עטופים ובין שנעטפו ונגזמו במספר אל גליון הניר השקוף, – לא הרעידו את לבו ולא הפעימו את רוחו – כסחורה היו גם הם בעיניו – כאחת הסחורות העוברות לסוחר בחנויות העיר הגדולה.

– – והגיע היום. שוב יום־קיץ כבוש, כשערב רטוב ואפל מתחיל להחשיך על פני עיר הומיה. נדומים הרחובות בזה אחר זה ללא אור ומאפילים הבתים הרמים המשכנים את הבריות. הפעם – בודד ללא חבורה עליזה וללא בת־לווייה שפרשה בצדו ודיברה על אזנו בנעימתה הרוטטת. הפעם – בדידות וצפייה לא־מדעת לדבר־מה שיבוא וילטף את נפשו. ישב במקומו שפוף ומצודד, בלי שישגיח ביושבים מסביב ובלי שהללו השגיחו. הכל עסוקים בשלהם וגם הוא תלה את עיניו בנקודה: תבוא – לא תבוא – ולבש אכזבה מכוונת, אדישות שכיסתה על פניו כמסווה.

ספל־הקפה עמד ריק מתכנו לפניו וציורי העתון לא משכו את העין… גם בהם תותחים ורובים, גניראלים ועשן הפצצות המתפוצצות בשדה – – כן הרהר בלי־משים ונזכר זכר עמום מה דומים הימים: – מלחמה בעבר, בהווה – יש איזה דמיון. כן התרקם במוחו אותו זכר עמום ולא ידע עוד לאן יוליכהו – עד שנכנסה – והוחוור לו.

לא ראה בעיניו, כי הרגיש. אולי במכוון היה כלא־רואה, אך ידע את הדמות הבאה. בין המסובים הרבים עשתה את דרכה ועיניה חיפשו: האמנם טעות טעתה קריאה טליפונית או שמא שגיאה כאן יצאה? – וכאשר מצאו העינים – הצטחקו מקרוב, עוררו בלי־משים את ההרגשה המשמחת: מה נפלאות העינים. –

ועדיין לא הזדקף בגשתה. או אולי במכוון נשתפף עוד יותר, הקדיר את מסווה האדישות על פניו, לא הרים את עיניו המצפות. אף לא העיר הערה על השמלה המצויירה שלבשה – מצויירה ציור קל ועליז שהוסיף להבהיר את חיוך עיניה החם. – חיכית? – שאלה וישבה בפשטות.

הניע בראשו לאות הן.

– הידעת כי סוף־סוף בוא אבוא? – שבה וחייכה אל פניו.

– לא ידעתי. – ענה בהתגלות־לב קהה כלהכעיס.

– שמא רצית לחכות עוד מעט וללכת? – הוסיפה וחיממה בצחוקה.

– כן חשבתי. – הודה ומיאן להסתיר את המחשבות המשונות שרחשו במוחו על בואה.

– ובכן טעית – הודה. – שחקה בתמימות ופיזרה את מסווהו, השתדלה לפזרו בשמחתה הגלוייה.

צחק, התאושש והזדקף גם הוא נכחה. הציע לעבור למקום צח יותר. סקר אותה – את פניה – כמו לא שבע מהביט. וכל אותה שעה – רחשה במוחו איזו מחשבה נסתרה: איך אגמול ובמה? – והמחשבה כמוסה ונחוצה עד מאוד. היה מביט לעיניה הפתוחות לרווחה וחושב: עד מה הן פתוחות וחומות ונוצצות מברק – האמנם למענו נוצצות? – היה מסתכל אל ציורי השמלה הקלה והוגה: מה עליזים ומשובבים את העין הציורים האלה – האמנם למענו נבחרו? – ראה את כף־ידה המושטה מקרוב ותמה: מה תזכיר כף־היד? –

פרחים! – קפץ כמעט ממקומו והוכה תמהון. אותם הפרחים – פרחי־הראווה הגדולים – שוב החלו חיים לנגד עיניו… לא סחורה עוד היו ככל הסחורות, לא צבעוניים כדי למשוך כל קונה – כי חיים וצבע בהם ולשון ממללת ודבר לא יביע שום פה בעולם – כי דבר־סוד הוא: פרחים – הלכה וגמלה בלבו ההרגשה הטובה, שנמצא לו ניב חי ומסותר. הוא ישב וישתוק… ילבוש מסווה על פניו. הוא ישיב את עצמו שפוף משנים וחכמה – אך הם, הפרחים, ידברו…

והחליט: אקנה לה פרחים…

כן הלך בצדה ונפרד מעמה – ודבר־סתר עמו שלא ביקש לגלות. לא ראה את פניה בחשיכה מסביב ורק לחץ את ידה לפרידה, החזיק בכפו את האצבעות הדקות כמרגיש הרגשת־נצחון מיוחדת: מצאתי – ברקאי!… אקנה פרחים ואשלח – ויהיו הפרחים כעיניה חומים וגדולים ויהיו כמוהן חלקים כקטיפה ויהיו הפרחים חיים־רעננים כציורים שקישטו את השמלה שלבשה בערב־הקיץ הזה. כן נפרד והלך במעלה של הרחוב, אפוף החשיכה הרטובה של ליל־קיץ וליל־מלחמה בעולם, עת שורר המחסור וסכנת־הרעב צפוייה ומגור שולט מסביב.

לא גישש בחשיכה, כי הכל היה מחוור: יהי אשר יהי – אקנה לה פרחים! – ולו תהיה הערב חבוקה בידי זר – ולו תסיח מחר מלבה את זכרי – גם אז אקנה ואשלח – כי היא הזכירה הערב לשון נשכחה. את לשון הפרחים המיוחדת הזכירה.