היא – שלא האמינה עוד בעצמה ובזולתה, האמינה בפרחים והם האמינו בה. ולכן מדי עברה עם בוקר מחדרה בפסיעה קלה על פני ביתה, יפול ראשון מבטה הצדה – לפרחים. לאגרטל, לקנקן החרסינה, לפך החרס המעומדים בכל פינה. והרגש תרגיש מיד כיצד עמדו בלילה הפרחים: האם קמלו או שמא צמאו למים, כי שכחו אתמול למלא את מחסורם; האם הסייפנית נפתחת והגודציה אם דהתה או אולי לוע־הארי הרך והפרפרי נפגע מצריבתו של החמסין – תחוש בזאת ולבה ידובב אליהם, כדובב אל נפשות חיות.

אז תנענה אצבעותיה מאליהן – זריזות־פזיזות בעבודתן – והיא אוספת את האגרטלים, הקנקנים והגביעים עם הפרחים אליה ותעשה בהם את טיפול הבוקר הראוי. מהאגודות שבידיה נושרים אז גבעולים קמלים וירק־עלים נשלך; מתחת ללהב הסכין שבידה נושרים קצוות עבים של הגבעולים החזומים וכן תחזור ותזקיף אותם לקנקניהם. מודדת בעיניה את הגבעול ואת עליו, בוררת בזריזות בין המאריך לחיות לעומד לנבול – והאגרטל, הפך והקנקן עם הפרחים אשר בהם חוזרים לפינותיהם לחיות.

“מדוע ורדים אלו נזדרזו להוריד את כותרותיהם?” – תפתח בהרהור קל את “יומן־הבוקר”, בהורידה את רגליה היחפות על הרצפה. והיא מסתכלת בוורדים הכתומים האמורים כחוקרת לסיבה, מציצה לזכרונה בקמיטת מצח אפיינית לה ובלי מצוא כל טעם לקמילה – מניעה בעקשנות בקדקדה וצומדת את שפתיה. אז ייראה לעין כי יש אופי עם אשת־הנעורים הזאת, שזקפה בינתיים את תסרקתה למעלה והשכיבה את קווצת השער הצדה מ"השביל". יש עמה אופי – והיא מסרבת להסכים לקמילה הזאת! – היא נוטלת את הוורדים לתוך ידיה בהחלטה אכזרית כמעט ומטילה אותם לתוך אמבט של מים: "חיה תחיו – " – לחשה היא עליהם ומניחה אותם שטים…

“מה הוא פשר הסגול שבסייפניות האלה – סגול שאינו מצוי?” – שוב תהרהר ביומנה – יומן־הפרחים שבביתה.

ויש טעם לדבר, כי מאמינה היא בכל לבה שצבע הפרחים תלוי ברצון ובכוונת שולחם. אילו כיוונו כל השולחים לדעתה היו ודאי שולחים לה “גרבּרה” ארגמנית. כן החליטה בלבה מכבר, כששפתיה נצמדו בקמט מרירות, כי פרח זה עדיף עליה. עליו מפוצלים – דקים, גבעוליו ענוגים מאוד ואף־על־פי כן יש בו עריצות העשוייה לדרוס לבו של גבר… ובכוון השולח לדעתה תעמיד את הקנקן עם הפרחים ביד בוטחת בפינה אשר ליד הראי, עם פינת הנוי שלה, כשהם ניבטים משם ומתמזגים עמה – עם בעלת־הבית ורצונה – ואין שליטה במחיצתם לרצון של זר.

“אתם פרחים שלי.” – תאמר בשעת בדידות כזאת ונעים לה מאוד, אך גם קשה מאוד ובפנים לבה תחוש געגועים: “לוא התערב רצון של זר וכפה את עצמו עליה!” –

– – אך משום־מה עולים ומשתלטים ימי־כניעה רבים – ימי מעבר… הכל עושים את רצונה ובצנעה ממלאים אותו. מעריץ נסתר שולח “גרבּרה” בלי חתום את שמו. מאוהב גלוי שולח מפרח זה גם הוא ומצרף פתק רמזים אליה. “קשר” קיים מודיע על ביקור קרוב ומקדים פרחים אלו לבואו. הכל מציית לרצונה בתקופה זו… בכל – העלים הארגמניים הדקים כשערות… מסביב לה – הגוון המבשר אך עריצות… והיא מהלכת בביתה בפסיעה עצורה וחרישית ומכווצת את צפרניה הארוכות והשרוקות, נכונה לתקוע את חודיהן בבשר כפה וסולדת בעיניים מאויימות ומגוחכות:

“המ… – תחזור ותלחש לעצמה – אך כניעת בוז… אך ציות מוג־לב… אך התמוגגות פושעת… פוי! מה מפונקה אני!” –

ויש אשר יופיעו פני מכר חדש – והוא מודיע: אין זה מדרכי להכנע ולציית דוקא. רצוני – אני שולח לוע־הארי, רצוני – אני שולח אחרים, כי יש פרחים אצלנו ועדיין לא מיצה הפרח האחד את כל רחשי לב האדם… אז תביט בעיניה הגדולות תמהה: מה?! – אז תתעוררנה בה התרגזות וסקרנות. אז תהלך מפינה לפינה ושוב תלחש כלפי עצמה: הרי זה אינו נכנע – טוב… הבה ונראה… הבה ונראה… והיא מתחילה עוקבת בסקרנות אחרי הפרחים שהוא שולח: ורד וגודציה… צפורן ולוע הארי… שום כוונה ברורה, איפוא… שום רמז דק… – אך אהבה פשוטה היא! – ומורידה את ראשה באכזבה.

כי אינה מאמינה עוד באהבה פשוטה. ושוא ידברו אליה פרחים שונים, אך שוא יפייסו וישדלו את דעתה. היא מעדיפה לעבור ולקרוא מעל הפרחים ברורות: איש זה מה רצונו? – שולח זה מה כוונתו? – ודאי שיש שולחים מנוסים מאוד, אשר אינם מעלימים את מחשבתם או רצונם, כאשר לא יעלימו את מבטי עיניהם בשבתם בבית־קפה. לאלה תשיב גם היא גלויות במבט עיניה: תשחק בהן, תחייך, תמשוך, תבטיח להנאת עצמה ולהשתעשעות עצמית. אך בהיותה לבד, תצית סיגריה בחתף, תקמט את מצחה קמיטה דקה ותניע בחטמה הגבנוני־השמי המובהק: מה אני רוצה בעצם? – מה אני רוצה? –

אז תעבור על פני פרחיה כחוקרת מפיהם לאשר תרצה. אז תאמין בהם ובאותותיהם אמונה עיורת. אז שואלת היא אותם והם משיבים מכל פך, קנקן ואגרטל – עד היות השיחה כללית בכל חדרי הבית: לשולח זה אל תאמיני כי כוונתו רעה… על שולחנו אנו תרחמי, כי נפשו יוצאת אליך… בשולח זה תהיי זהירה, כי פגיעתו תהיה רעה… אשר לשולחנו אנו – עליך לגמור ולחסל מהר, כי מסוכן הדבר מאוד גם לו גם לך… וכמו למען בדוק אם אמת בפיהם – היא בוררת ומקצצת, גוזמת ומחליפה את מימיהם ואחר־כך בוחנת בעיניה כשואלת: אמת דיברתם אלי או כיזבתם?

“אמת דיברנו…” – נענים לה הפרחים המחודשים.

“אמת ואתם תשובו לחיות עמי?” – תשאל.

“אמת וחיה נחיה עמך, כי את יודעת את נפשנו”.

“וגם אתם, הוורדים הענוגים, שבתם לחיות?” – תרכן אז על אמבט המים ותשלוף את הגבעולים הדוקרנים אחד אחד בסקרנות.

“נשוב לחיות גם אנו, כי לא רצינו לקמול עליך…” – עונים לה הוורדים.

ונפשה מתמלאה חדוות־אמת. כן חשבה וכן היה. את האמת סיפרו לה הפרחים. עתה תחסל. עתה תגמור… עתה תשוב אולי להאמין באהבה פשוטה? – להרהור זה היא מתרגשת ומחייכת לעצמה. פניה נעשים שקופים לפתע ועל ראשה עולה מעין אור חדש: אהבה פשוטה – איה?… האם לא תכזיב?…והיא נגשת ביראה כמעט אל קנקן של לוע־הארי המתגוון בשלל צבעים נהדרים – – נגשת ונרתעת לאחור: הנה־הנהי אהבה פשוטה! – קמל לוע־הארי שנשלח אתמול! – נצרב מיד מנשימת חמסין אחת ואין לו תקנה! – ושריטה חדה שורטת בלבה.

לוע־הארי מחריש. גבעוליו מוטים למטה משפתי אגרטל כמבויישים. אמנם עמדו באשבוליהם בחלון פתוח והרוח החמה באה וצרבה. הם שתו מהמים בכל מרצם ומאודם. הגבעולים שאבו ולחצו את מי השתייה אל־על – אל הפרחים הפרפריים המגוונים – בלווית צו: אל לקמול עד הרגע האחרון! – אך החמסין הוסיף לצרוב ויד לא הושטה להגן עליהם. בעלת־הבית ישנה היתה ולא נתנה את דעתה כאשר כלתה אליהם הרעה – האמנם לא תצילי?! האם לא תרחמי?! – איך נרים את עינינו אל פני שולחנו והוא אוהב פשוט? – כן מלמלו מלמולים קמלים וחיכו בחרדת־לב לתשובתה – שמא תציל? – –

– אציל. – הפטירה בשפתיה.

– אנסה להצילכם. – החליטה פתע וזרקה את הסיגריה מפיה המצומד.

– אטילכם במים ונחכה, נמתין לאשר יבוא. – פסקה ועשתה כאשר החליטה.

לא היססה ולא הלם לבה שמה תיכזב.

והטילה את לוע־הארי למים. לא הרגישה בלבה ספק. להיפך: התלבשה בוטחת, אף הוסיפה קצת פרכוס על הנהוג עמה כל יום. פרכסה את לחייה, שטפה את עינה, הסתובבה סחור־סחור ואמרה בקול: אני יפה היום! כן קמה ויצאה לרחוב אף נעלה את הדלת אחריה. כמעט הסיחה את דעתה מהפרחים המושטים במים, כי את שולחם רצתה למצוא… הנה נכנסה למקום־ציבור נהיר לה, וסקרה סביב – נגשה לפלוני ולאלמוני ממכריה ושאלה בשחוק: אתה שלחת? – האם אתה? – ותהתה: לאו… מי כאן אוהב פשוט אשר ישלח פרחים כאלה?…

שוב נבוכה כאשר לא נבוכה מכבר. שוב הביטה לצדדים. מי יודע – אוהב פשוט מה מקומו… ומה מבט יביט אליה – הרגישה את עצמה הפעם מהוססת. הנה ניסתה עוד לקרון בעיניה לשמאל – ונענתה באלם־פה: לא אנו… לא אנחנו… אין אנו אוהבים פשוטים… פרחים אחרים אנו שולחים – פרחים שכוונותיהם גלויות ורמזיהם גלויים… שוב אין אנו עוסקים באהבה.

הפעם חזרה כפצועה אל ביתה ופתחה את הדלת ביד רוטטת. עברה על פני אגרטלי הפרחים המעומדים־הזקופים ורגליה מיהרו אל אמבט המים. כופפה את גווייתה הגמישה על פניו עוד לפני החליפה את שמלתה, התבוננה אל המים בעין שקופה ולחשה: עוד חיים?… עוד חיים?… ומשתה את הגבעולים מן המים והרימה את מכבדי הפרחים שכבדו. נערה מעליהם את המים ובדקה אחד לאחד: עוד תחיה… – לחשה כבר בכעס – עוד תחיה… תשוב עוד לחיות…

ולמחרת – ראשון מבט עיניה נפל לאותה פינה: אמנם חיים הם! – וכאשר הורידה את רגליה מעל מצעה, לבה צהל: הם חזרו לחיות! – היא מיהרה להתלבש, כי הפרחים הזקיפו להפליא, המוטים והקמלים שבו ונצבו – האח! האח! – מיהרו ידיה בפרכוס. האח! האח! – נזדרזו אצבעותיה בסירוק – וכאשר צלצל פעמון ביתה שוב לא נפעם לבה, אלא בנחת נגשה לפתוח, הזדקפה ואמרה לבא:

– אוהב פשוט, אם איני טועה… המ… כן… פרחיך הזדקפו… – וצחקה צחוק עליז ורענן כנערה.