יש פרקו נאה ומעודן. פניו חיורים־ירוקים כאתרוג אציל. עיניו מהורהרות ועטויות דוק יראת הבריות. הליכתו ענוותנית־סולידית. ואם גם תתנוהו בכתונת רקומה ובמכנסי רכיבה ובנעלים מסומרות, ואפילו בשינאֶל תעטפוהו – ורב צאֶצאֶלי כשהוא עולה מן הטבילה מציץ מתוך המדים.

ויש בעל גוף מסורבל אברים גדולים וגסים, פרוע ראש וזקור בלורית כקרן שור־נגח. פרצופו סמוק, שפתיו שסועות. כולו אכול חררת חמסין וצינת סוּפות מששת ימי המעשה בשדות ובגנים. ואף אם תשימוּהוּ בחולצת־משי מגוהצת וצחה כאותה מחסנאית שטרחה בהכנתה ותסרקוּהוּ ותשפשפוּהוּ בצוננין וברותחין – ו"פוֹניה יסב לשולחן־השבּת.

יש דיבורוּ בטעם ובהשכל. הליכותיו עם הבריות נוחות וחלקות. יודע עת להקשיב ועת להשמיע. עת להקפיד ועת לוַתּר. מרוּתו אינה מורגשת על המצייתים לו. והוא מקובל על הבריות ומכובד.

ויש להגו בסער ובפרץ. מתרתח ומצויח בפומבי את שההצנעה יפה לו. מטיל כבדו על דבר של מה בכך. והבריות נדים לו וסוטים הימנו.

אין דומה ינקיל פּודולייר שנתייתם מאביו בהיותו בן שש, ואמו, אשה גדולה ובכיינית שהדלוּת התפיחה גופה כעיסה, חיתלתו במטפחת עבה, תחבה לידו פרוסת לחם גדולה וניטלטלה עמו אל הסב, אבי בעלה המנוח, אשר עלה לעושר בסחר שקים וסמרטוטים בלים, שיהיה לו מעתה, ליתומה, מחנך ומכלכל.

זה הסב שמצאוהו מיסב בכורסה רחבה מוצעת כר אדום והוא גחון על קערת בורשטש מהביל, שהצריח לקראתם, מבלי שיהפוך גבו אליהם ומבלי שיפסיק מלגימתו החטופה, “גאָט העלף” מאיים, ששניהם, כאם כבן, נרעדו, נתכווצו וציפו לנס קורח – –

ומשהכיר לבסוף את כלתו, ניתך עליה מטר נהימות, גיהוקים ושהיקות:

– מה זה עלה על לבה לעקור לפתע ממקומה ולהיטלטל מרחק כזה; מה זה עלה על דעתה להופיע כאן באמצע השנה, באמצע החודש ובאמצע השבוע.

וכשאלמנה המבוהלת, שנפתח לה מקור עיניה, החלה להשיחַ בפני חָמיה מרי צרותיה הצרורות ולתנות גורל יתומה העלוב, הזדקף הלה וכשהוא עטוף הבל הבּוֹרשטש ההולך לפניו כעמוד ענן, ניגש אל ינקיל המרעיד כולו, טילטלו לכאן ולכאן ולחצו בידיו הגרמיות ונתן בו זוג עינים עכורות־זועפות, עיני זקן מופלג בעושר ובשנים, הרואה בכל קרוב – יורש שליחו ומבשרו של מלאך המות:

– אבל מנין לה בן־פקועה זה – מנין הוא לה, מנין – –

אין דומה ינקיל פּודולייר שהתחנך במחסנים עבשים, ממולאים שקים וסמרטוטים בלים, שספג מכות צורבות על היותו מתקשה בלימודים שלימדו הסב משבּת לשבּת ועל תאות זלילוּתו שלא ידעה שׂבעה, שעולם ילדוּתו נתמלאה דמות סב זעום וזעוף, תאות נקם ורציחה עד כי לבסוף קם ועזבו, אותו ואת עשרו, והחל מייצב לו בעצמו מעמד בחיים: נהיה לאופה, נקניקאי ובוּרסי – עד שנלקח לעבודת הקיסר.

אין דומה ינקיל פּודולייר שהלך למלחמה לפוף רגש פטריוטי, דקר, פצע, נשך וצוַח הוּררה גרון אחד עם אחד עם קאַצאַפּים עבדקנים, כבש כפרים וערים לקיסר ועד הקארפּאטים הגיע וכשאצבעות רגליו קפואות ורקובות למחצה רץ על עוד כוחו בו בנסיגה מבוהלת ורוחו עכור כמי שחשך עליו עולמו; שנפצע ונשבה וחזר באורח פלא ל"מולדתו" בשעה שהגיעה לה לזו וסתה והיא אז אדומה כולה, קודחת ומשובשת – – –

אין דומה הוא לעמרמי (מושייביץ לפנים), זה שנולד בשליה וציפה המיילדת, ש"קיבלה" גם את אביו הדיין, ספקה כפיים מרוב שמחה וכשהיא גוחנת אל היולדת ההמומה עוד מחבלי הלידה, הצטהלה בקולה הסדוק מרוב זקנה:

– ראי, רחלי, זה הקטן גדול יהיה.

זה עמרמי, שעם גיחו מבטן אמו קידמהו ריח עובש של ספרים עתיקים, טליתים ושאר תשמישי קדושה. עמרמי העילוי, חוליה בשלשלת דיינים ורבנים מפוארת, שמשחר ילדותו קלט לתוכו חריפות הפלפול שב"עסקי בוררוּת" ושאפילו בשעה שקם ופרע אותה מסורת של גלימת הדיינים והכניס כתפיו הצרות לתוך פּידז’אק רחב שמכל כיסיו נשרו בּרוֹשוּרות ועתונים – גם אז היה ה"עילוי" “עוקר ההרים” וה"סיני" בניסוח כל מיני פּרוגראמות ופלאטפורמות לאגודות ציוניות ועל גבי המכתבים שנשלחו אז תכופות מהכא להתם, ל"מרכז" שבכרך, התנוסס לתפארת בתוך חותמת עטורה מגל וקלשון נשענים על צלעי “מגן דוד” השם עמרמי וה"עין" הגדולה המצועצעת שבתחילתו צורתה כלוע־צפור פעור ומתוכו מסתלסלים־משתפכים שאר אותיות שמו כתוי־רוֹן – –

זה עמרמי שהיה כבר “במרום המדרגה”, כשהופיע אצלו ינקיל פּודולייר לבוש כתונת, שינאֶל וכובע־דניקין, ועטור שׂפם־חיילים מזדקר קשות ומגופו נודף אותו הריח הקסרקטיני, בבקשת “המלצה” והוא ועוד מישהו ומישהו מה"ועד" בוחנים אותו אם התכשר למדי ב"אידיאל ציון" ובידיעת ארץ האבות, ועמרמי, הבוחן העיקרי, קורץ פעם לזה ופעם לזו היושבים לצדו למשמע תשובותיו המגומגמות, שלא רק שאינו מכיר את המכורה לאזוריה ולגלילותיה, תנאי האקלים, הפלורה וה"חי", שאינו יודע את המרחק שבין הקולוניות “ראשון” ו"זכרון" – אלא שאינו יודע גם באיזו שנה נפתח הקונגרס הראשון והיכן ואימתי חלו נישואיו של הרצל ואם היה הוא, הרצל, בעל זקן אדום או שחור ואם היה בעל זקן בכלל.

כעני בפתח עמד אז ינקיל פֶודולייר במדי־החיילים הבלויים בפני המורשה עמרמי, הממונה על שערי הארץ – וזעמו ועלבונו תוססים בו.

– תיפח רוחו של האברך הסחוט! ב"אידיאל ציון" הוא בא עליו, ב"קונגרס הראשון", ב"פלורה" –

ומערת המכפלה! וקבר רחל! וגושן! ופדן ארם! ושבע הפרות השמנות ושבע הרזות! ומשה רבּנו! ואברהם אבינו! ולוט! – כל זה שהכניס בו הסב במכות ובהלומות; שנשאם עמו ברעש פצצות ותותחים, בזמנים משובשים של פרעות, מרידות ומהפכות. – –

את זעמו ועלבונו נשא בשיניו כל זמן שהלה בחנהוּ ב"אינטליגנטיוּת", ברם, משנשאל היכן וכמה התכשר בעבודה בכלל ובעבודת אדמה בפרט, היתה עליו רוח אחרת: זקף גופו והבליט חזהו כבשעת בקרה והניח בפני ה"ועד" יד גדולה ורחבה, משורגת גידים עבים כחבלים ספוגים מים, שכיסתה על “גליונות הבחינה” שהיו מונחים על השולחן. וכשעמרמי החל ממשש בידו, יד־נערה חיורת ורכה, את היבלות ואת הגידים ופניו מביעים התפעלות וסקרנות, כילאה לפתע ינקיל פּודולייר בידו הוא וכשפניו מתחייכים בהנאה ילדוּתית כאז בשעת התרגילים, כשהצליח לנעוץ כידון רובהו בבטן הדחליל בעצם הטבור, החל לוחצה בכוח עד שהלה הוציא מתוכו צויחה רסוקה כתרנגול מתבגר, התמתח ונמשך כולו אחרי לוחצו וצוארו מבצבץ מתוך צוארון כותנתו המגוהצת דק ואדום כעומד להיפרם, –

אין דומה, איפוא, ינקיל פּודולייר לעמרמי. וכמעט שאפשר לומר “הבדלי מעמדות” כאן: האחד – בן לאם מתייפחת תמיד, שגופה תפוח כסל־אופים לאחר שהריקוּהוּ מהלחמניות הטריות; שנתגלגל לאופה, נקניקאי ובוּרסי ומחנכו אצל “פוֹניה”, היאָפרייטור¹ טרסצ’נקו, חינכוֹ לטאַק טוֹצ’ינוֹ וסלוּשאַיוּס; שלחם מלחמות הקיסר בנאמנוּת ובמסירות נפש ואפשר לומר אפילו – בהתלהבות יתר; שחצה את הים השחור בסירת־מפרש יחד עם קרימצ’אקים עזי נפש ומופקרים וכשהגיע לחופי הארץ, והוא משולהב כולו ויוקד בנצחון העזתו, כשרגליו המכותתות בכל מיני דרכים משובשות דורכות על זו האדמה האהובה, היקרה, הציפו נחשול דבקוּת והתלהבות עילאית וכשהוא מתפלש בעפר האדמה הזו, הרנין מתוכו בקול בּאס עמוק ורוטט “שיר המעלות” שצף עתה לפתע מנבי ילדוּת – –; שחש ועלה מיד אל אותו אחא אהוב ונערץ, אותו הגיבּוֹר הגידם שהכירוֹ עוד שם בעת פרוע פרעות בישראל ואשר שמע עליו כי הוא עומד עתה עם מתי מעט מהבּחוּרים, נאמניו במלחמה, נגד עמלקים רבּים על כבוד המולדת והדגל; שכעבור חדשים אחדים עמד שם בין ההרים הנשגבים עוטי הוד מורא ועקר סלעים בשביל הכביש שסללוּהו הבחורים והבחורות ביקוד טירוף, ובלילות הרקיד עצמו במעגל האדום עד כלות הגוף והנפש ב – “וטהר לבנוּ, לבנוּ, אוֹי אוֹי… וטהר לבנוּ”, שזה המטהר צריך היה להיות בעל לב־אבן שלא ישעה לזה הבחור גדול־הגוף ורחב־הכתפים המתחטא בפניו ומבקש על נפשו כילד ולא ימרקהו ויטהרהוּ מכל הסחי והמאוס שדבר בו בדרכים נכריות – –; שעלה יחד עם צבא־העבודה להיאבק עם שממות־בראשית להפכן שדות וגנים מניבים לחם, פירות וירק לאדם ולבהמה. ומאידך – בן־דיין עלוי “יושב ראש” בועדים מועדים שונים, שיד לו במתמטיקה ובאלגבּרה ובבוכהאלטריה כפוּלה ובלשונות לועז ובתורת הזיבוּל ובכל סדר “זרעים” לתנאים קדמונים ועד אחרוני האחרונים – אגרונומים, הידרולוגים; הבקי במכונות חקלאיות, קומפּוסטים, תרכבות כימיות, בארות ארטיזניות, יחידת מזון ובכל המדרשים והתיאוריות לבנין חברה חדשה; שהנו גם כאן בקיבוץ ראש לכל ומנהל הכל: מקבל ומברך פני תיירים חשוּבים, יושב ראש בכל האסיפות והמועצות, נואם בכל חג ויובל ומציב זכרון לחבר ששבק חיים בין בידי עצמו ובין בידי שמים, מנהל “מו”מ" ונוסע ל"מוסדות" ולכל הועידות – “הבדלי מעמדות” בין מזכיר ופלח־רפתן, המתאבק ברפת עם פר נגח, מרסן סוס בעטן משתולל, עורך, “נסיעות” וסוחב על גבו הרחב פרודוּקטים, כלומר – שני טיפּוּסים בקיבוץ אחד: איש היגע, בורסי לשעבר, שזוהמת העורות שפשט ועיבד אכלה ידיו ושיותה להן צבע שחרחר־סגול, שלא שינן ולא למד ואין פיו נשמע לו לבטא האנדרלמוסיה שבקרבו, וחבר “בעל הכרה” שמשנתו סדורה לו ללא זיזים וללא סטיות, שפיו מפיק מרגלות להנאת שומעיו ומצייתיו ולא שינאֶל ולא גטרים ולא אכילת דייסה מדוּד אחד יש בהם ליישר הדורים, לקעקע מחיצות של דורות – –

וטוב שינקיל פּודולייר ידע זאת, ידע שאין לפי כוחותיו המרוּבים אמנם בסחיבת שקים ובכל עבודה שהיא, להתמודד עם כוח אחר זר לו במהוּת. ולטובתו הדבר.

וכי נשכחה ממנו המפלה שנחל בויכוחוֹ עם עמרמי – וכי קם כבר מהמחץ שמחצו הלה בשעת הדיון שינקיל “חש עצמו בו כבביתו, מכירו כאצבעות ידיו” והוא התעקש אז כאותו הפרד: – הפעם לאט לכם, חובשי ספסלי מזכירויות! מגל בצור פגע! את הענף שהוא עובד בו, שהוא הקימו על רגליו – את הענף הזה ינהל עמרמי ע"י קומבּינציות וספקולציות שיש בהן כדי להביא לידי פשיטת רגל – לא יהיה כדבר הזה! ינקיל מצפצף על כל ההוכחות “המדעיות־סטאטיסטיות” עד אסיפה כללית יגיע הענין!

והן באותה האסיפה היתה קבורתו של ינקיל. במו ידיו כרה לעצמו קבר; בפי עמרמי חרג הענין ממסגרותיו המוגבלות. לא “בהוצאות”, “הכנסות”, “שוק פנימי”, “חיצוני”, ניהל את הויכוּח כי אם ב"מרחיבים" ו"מצמצמים", ב"בעלי בתים שבאו לבנות להם כאן נוה שאנן, קואופּרטיב נושא רווחים סגור ומסוגר" וב"נעדרי מנוחה, שכובד הגולה המרוששת על כתפיהם, שלא באו לכאן לבסס לעצמם בחיים מעמד זעיר־בורגני, אלא להקים משק פתוח־מתפתח להמונים"; בשאלה של “מרות אידיאה עליונה, בעלת היקף ותנופה צופה עתידות” וב"הפסד" ו"ריווח" של חשבון יומיומי פעוט מזדנב בעקבותיה – –

עמרמי חפן מלוא חפניו “ציטטין”, “סטאטאיסטיקות”, “מראה מקומות” מפה ומשם, מלוּווֹת הערות־הארות חריפות ומאירות עינים, וזרקן מעל דוכן־הנואמים כאבני בליסטראות. ואלה הבחוּרות ישבו והקשיבו כשפיותיהן פעורים להן, עיניהן משולהבות באכּסטאזה, כאילו עדה לצוארן מלים־עדיים, מלים־ברקות –

* * *

וכשדרך ינקיל על קרשי הדוכן ולפניו הולך הבטחון של המון הוכחוֹת “הוכחות ממש מעבודה יומיומית, הוכחות־עוּבדות כבדות כהלמות הקורנס וכהנף הקרדום, הוכחות שמשקל כל אחת ואחת מהן יש בו כדי לרוצץ ראש פתן המליצה” – היה הוא, ינקיל, כה מלא הוכחות אלו וכה בטוח באמיתותן עד שהללו נתאנדרלמסו במוחו, דחקו אשה רעותה וכשהוא עומד שם שעה קלה על דוכן הנואמים, שעה שנתמשכה אצלו כנצח, ולפניו אותם הפנים הרבים הנעוצים בו בתמיהה ובצפיה ל"מה ישמיענו הלה", חש פתאום רפיון משונה ופיק־ברכיים כעומד לקפוץ לתוך גלי ים נרגש וכשעלה לו לבסוף להתגבר על חולשתו הרגעית, נעלם כבר ממנו הסדר וההסבר של ראשון – ראשון ואחרון – אחרון ופרצו כל העוּבדות בבת אחת כמין – זדראי, זדראַי וַש וסוֹק ברוֹד² –

טוב, איפוא, שינקיל ידע זאת. ידע יפה־יפה ולא ינגח בראשו זקור הבלורית כקרן שור פר בקירוֹת ובחומות. שלא יצא מכליו ולא ירצה לסתור זה שברור ומבורר לכל בר בי דעת. שיתכבד, במחילה מכבודו וישתקע בעבודתו ובמשלח ידו וימנע מעצמו רוגז עצבים וזעם־כעס כוססים־מכלים שאין בהם תועלת. כי – ינקיל פּודולייר הוא.

אלא כל שסבורים כך, שאליבא דידם הכּל ברור ומבורר, פשוט בתכלית הפשטות. שה"פּרוֹבּלימה" כוּלה נתמצתה ונדלתה לחלוטין ולמותר כל מיני נימוקים, הסברות, הארות וכיוצא בזה ביאוגראפיות וכרקטריסטיקות – כי ענין לנו כאן בזה הקרוי “תורשה”, כלומר – גזירה, כי כך היה, הוֹוה ויהיה וכל הדיבורים האלה וההכרזות: “חברה חדשה”, “שויון”, “דימוקראטיה” ו"מאשפתות ירום אביון" וכו' הנם תפלה למשורר בהתעטף עליו נפשו וחלום מתוק לנערים ולנערות שמזונותיהם מוכנים להם בבית־אבא – כל הסבורים כך רק מעידים על עצמם שלא הכירו עוד די את ינקיל פּודולייר, שלא עמדו עוד למדי על טיבו של הבחור גדול הגוף ורחב האיברים, הנמצא כאן בקיבוץ מראשית היותו; שעם שממת־בראשית, ביצות ממאירות והררי־חמסין שרה וגם יכול להם; שכל מיני “משברים חברתיים” עברו עליו במשך שנות הימצאו כאן והוא – עדיין במלוא אונו, מריו ומרדו עומד.

– את פיו של ינקיל פּודולייר לא יבלמו! אין הוא נרתע ואין הוא נבהל מפה־פיפיות, המזנק עליך במימרות מחוכמות. הוא כבר שמע ושׂבע כל “הדבּרניה” הזו. הוא, ינקיל, נבחן כבר פעם שם. לא מפי עמרמי הוא חי ולא מפי “מרות אידיאה עליונה”. לא בהתנצחוּיות עוסקים כאן ולא בויכוּחי מפלגות פומביים, משק בונים כאן! בית! חברת פועלים החיים יחד, בעבדה ולאחריה, מקימים כאן בעמל וביסורים. ולכל אחד ראש משלו ודעה משלו ויש להקשיב להם ולהעריך אותם כמו שמוכרחים להעריך ידיהם העמלות. יש להעריך גם דעת ינקיל, אם כי לא היה לו לא הזמן ולא הסבלנוּת, לא פה ולא שם, לדגור על כל האיזמים למיניהם, אם כי לא תירגל לשונו לדבר צחות ב"משטר הוי חדש" וב"בנין חברה חדשה" והוא יודע איך צריך לעבוד ואיך לחיות עם חברים בלי כל ה"דברניה" הזו. פשוט. ככה… שגם הוא יודע מה שהוא רוצה. שגם לו רעיון, אידיאה: רעיון לביסוס משק פועלים חי ונושא עצמו. משק לתפארה! על אַפּם ועל חמתם של כל המלעיגים והמלעיזים מבחוץ. שיראו וידעו תנופת ידם של הינקלים, שיתפקעו מקנאה! שמרתם תישפך להם! משק סגור עד שיעמוד על רגליו ולא “מתפתח־פתוח” כתחנת רכבת, שלא “ראש” בו ולא “מנהיג” אלא כולם “ראשים” ו"מנהיגים" ברפת, בכרם ובדיר. משק כמו שדיברו אז, כשהכל מסביב היה עוד מדבּר, כשלא היה לחם לשׂוֹבע ולא בגד ללבוש. משק שלא ינקיל ולא עוד אחרים יטו גבם כדי שאחד עמרמי ירכב עליהם ונוהג אותם במושכותיו. לא רב שמאֶלקי אחד וסוד מרעיו. משק שהכל שוים בו ולא רק באכילה ובלבוש. שויוֹן, שויוֹן ממש!

כי אם, כי אם, אם גם פה ככה – “מזכירים” ו"גדעונים", גם פה, גם פה, אז יב – יבנה המקדש! – –

היה קולו של ינקיל הולך מקצה חדר־האוכל ועד קצהו. היו פניו האדומים בלאו הכי סמוקים טפי וטיפות זיעה מבצבצות מתוכם כמו יצא זה עתה מבית מרחץ. היו עיניו דולקות ויורות רשפים. וכולו – כמי שנפלה בתוכו שריפה.

היתה כבר השעה מאוחרת למדי. בחוץ השתולל ליל־חורף שבוי סערות. עמרמי סגר משכבר את האסיפה, אסף את ספר־הפרוטוקולים והסתלק לחדרו. חדר־האוכל היה כבר מהורהר כולו במה שנאמר הערב בין כתליו ופני המנהיגים, שתמונותיהם תלויות על קירותיו, קדרו והלכו והביעו עתה מין עייפות ועגמת נפש כמו נלאו אף הם שׂאֶת כל “הפירושים” וה"הגהות" שניתנו לזה שנתב ונאמר פעם על ידם – –

והכנופיה סביב ינקיל, זו שמגיבה על הענינים שנידונים באסיפה לא בה, כי אם לאחריה, נצטופפה והלכה. היו בתוכה עששי עין, מורדי ראש שעמדו מכורבלים בשינאֶלים כגיבנים וכמו חשו להם מפלט בתוכם מהצלפותיו הצורבות של ינקיל. והיו שנהנו מאוד מה"ביטוי" החד והחריף ועוד יותר מהמבטא עצמו שאינו חת מפני כל, המוכן “לזרוק את האמת” בפני גבאים ומזכירים ואפילו בפני הבעל־דבר עצמו. והיו גם אלה המצויים אצל כל ריב דברים וּויכוּחים, שנוטים לכאן ולכאן ואינם נוטים לא לכאן ולא לכאן, שעצם המריבה חיותם. אלה צהלו צהלה רמה ביותר ואגב קריצת עינים דו־משמעית, טפחו לו לינקיל פּודולייר טפיחה מעודדת: – כך יאה!

אך היה כאן גם משה’לה אוֹפאטובסקי קטן הקומה, נושא כליו של עמרמי ואיש סודו. משה’לה המעורב עם הבריות, המציץ לכאן ולכאן, שׂם אזנו כאפרכסת לכל הנאמר והמדובר ומביא “להגו” של ינקיל ושל הנוהים אחריו בפני עמרמי מתובל הלצות מחודדות. משה’לה – “מלכך הפנכה” ה"סטראז’ניק" בפי ינקיל פּודולייר – בעל עיני העכבר הזעירות המתרוצצות, בולשות, חודרות ומחפשות, שזכוכיות משקפיו העבות והמלוטשות משווֹת להן ברק כלחנית ממורטה, וכשהוא מתיז את המלים ברוק, התנפל על ינקיל פּודולייר, אגב זינוקים ורתיעות, כאותה כלבלבתא על הפיל.

– בקשקוש מקשקש! משק! משק! הבו גוֹדל לינקיל פּודולייר – טצ… טצ… לאו מילתא זוטרתא. בזכותו תגן עלינו, נבנה כאן משק גדול. הוא וידיו הגדולות הקימו כאן את הכל. הוא! הוא! הוא!

וכי הוא היחידי כאן, הסוחב בעול – ולהתרוצץ ב"מוסדות" שם ובבנקים ולחפשׂ הלואות, ולעשות לילות כימים בישיבות בעניני עבודה, תוצרת, איזון תקציב, הרכבת ועדות, כל זה לא קרוי עבודה –

וכי שומעות אזניו מה שפיו מלהג – וכי אין מוסרים דו"ח על קטנה כגדולה – סתם בקשקוּש מקשקש!

וכולי האי למה – למה כל הירגזון הזה? – משום שמוֹדה היא עכשיו לקשקש בקומקום־הדימוקראטיה־והדיקטאטורה! משום שכל נמושה רוצה להיות כל ולך! משום שבכלל אינו תופס את הבעיה של בנין משטר חדש לעומקה! משום שאין הוא מסוגל כלל להשיג התאבקות אידיאית מהי והכל אצלו “גבאות”, “עליות”, “כיבוד”! משום שהוא נגוע בתסביך הנחיתות! משום – משום – משום שאין עושים שטריימיל משׂערות חזיר – –

אפס גם חסדאי היה כאן. חסדאי שאינו נותן לשום ויכוּח שיעבור עליו מבלי שינסה להגיהו ולהכניסו למסלולו הנכון, שאינו סובל התלהבות סרק ויציאה מהכלים סתם ללא ידיעה יסודית של הענין הנידון וללא שיטת בקורת הגיונית, שעמד לו, כדרכו, מרוחק משהו מהכנופיה, כשידיו נתונות בתוך כיסי מעילו הרכוס על כל כפתוריו ושמורות עיניו האלכסניות מורדות ועצומות למחצה והוא מחכה בסבלנות עד שוֹך ה"צרחניה" כדי שיוכל להשמיע דברו המבוסס. וכשמשה’לה נשתתק לרגע ונעץ חניתות־עיניו בינקיל ובכנופיה כאומר לעשותם ככברה, החל מתמשך קולו של חסדאי, קול נעוּר, נטול גון שחילחל מתוכו כהמית מים מיישנת.

– לא, לא כך מבררים ומלבנים ויכוּח וחילוקי דעות. לא בצעקות ולא בזלזולים יקרבו את פתרון הבעיה הנדונה. שיטה כזאת לא תביא תועלת לא ליריבים ולא לענין השנוי במחלוקת. יש להקשיב בשקט, בקור רוח ויחד עם המבקר לברר טיב טענותיו והשגותיו, ברר ולבן היטב, בהגיון ובשׂכל עד שהוא עצמו יעמוד על תכליתן וערכן. יש צורך להסביר גם למגשימי המשטר החדש משטר סוציאליסטי מהו; מה פירוש הנהלת חברה, פיקוח על תוצרת ופריונה, חלוקה שוה ומה מקומו של האינטלקט לפי תכונותיו, סגולותיו וכשרונותיו במשטר החדש. יש להדגיש את ההיאבקוּת המתמדת בין כח, אופי, יכולת ויזמה ובין תשישוּת חברתית, חוסר אונים קולקטיבי ורכרוכית סנטימנטאלית. יש צורך לפרך את האוֹטוֹפיוֹת המסוכנות אשר למחברים משולהבי דמיון ונטולי חוּש ריאלי. כי יש אשר ההמונים הולכים אחרי אידיאה, נלחמים לה מבלי שביררו לעצמם תחילה מטרתה ומגמתה הסופית וכל אחד נותן בה מהרהורי לבו. צריך להסביר מהוּתה של האידיאה ומרותה שהיא מטילה כדי שתוכל להתגונן בפני האויבים הרבּים מבחוץ ובפני תלושי הרצון מבפנים. יש צורך בגישה מדעית, במיטודה, בפּרוגנוזה. יש צורך ללמוד את ה"יסודות". יש צורך לעיין עיקרים ובהנחות שהונחו כיסוד להגשמת האידיאה. יש צורך – – “יש צורך”, “יש צורך” – קפץ משה’לה אופּאטובסקי ושיסע את חסדאי, שהחל נסוג אחור, כשעל פניו המעוכים מתפתלים קמטי צער ועגמת נפש על שהפריעוּהוּ בעצם הגהת שיבושי הויכוּח המסורס – מה “יש צורך” – חַ חַ חַ! ב"מהותה של האידיאה" הוא בא עליהם, ב"יסודות". לעדת כלבים נובחים הוא בא בבשׂוֹרת ביאת המשיח…

וכי עמד על טיבה של הביקורת הזו – וכי חדר כמוהו למקור הנרגנוּת המרופש… – טצ־טצ – “ביקורת” – סינן בלעג מבין שיניו – הבלותות! לא טעם ולא ריח. זוטות שבוּשה לדבּר בהן: פלוני קיבל לנסיעת החופש פרוטות, ופלונית חדרה “ערום” בשעה…; פלוני – “לא כך תיאר לעצמו חיי שויוֹן” ופלונית – “כלל לא חשה את עצמה כאן כמו בבית”… פלוני – “חש עצמו כאן מדוכא, מנוצל, “פקק” ופלונית – “הוא הפסיק לה באמצע נאומה בטענה שאינה מדברת לענין”,… “חש כך”, “חשה ככה” – הכּל מיוסד על “ניחושים” ו”הרגשות"

* * *

פה! פה! – הצטרח משה’לה אוֹפּאַטוֹבסקי כשפיו שטוף רוֹק מקציף ועיניו הזעירות לוהטות, בורקות ורושפות מבעד זכוכיות משקפיו העבות, כגצים מתחת לפּטיש והוא קופץ מאחד למשנהו, תופס בדש השינאֶל של זה ושל זה – פה, מקום שמגשימים הלכה למעשה יום־יום ושעה־שעה! במקום שכולם נתוּנים במשטר חיים אחד בעבודה ולאחר העבודה! שנשמד כל זכר לאי־שויון מעמדי! שמחשלים הוָי פּרולטארי חדש! – פה צועקים "שויוֹן –! פוי… בסלף מסלפים וברכיל רוכלים. לא רעיון מכוּון לליכוּד חברתי ולא גיבוש פּרוגרמה כלשהי. לא ביסוס עיוני ולא יסוד אידיאי. אין ביניהם שנים שיהיו בדעה אחת, שיהיו מלוכדים ברצון משותף, במגמה קולקטיבית. “אופּוזיציה” כביכול. פוי… תפלות, לשון הרע המכוּונים לסכסך ולפלג. להג בעלי בתים שכל ההרגלים והתכוּנות הבלויים שהביאו אתם משם דבקו לשרם ולנפשם ללא היפרד.

וכי מי אינו נותן להם – מי מעכב בעדם להירתם בעול – אדרבא! ילך ינקיל ויתרוצץ שם אצל הפקידים במוסדות, ישבור הוא ראשו בקומבּינציות משקיות. יסדר הוא את החברה שלא יהיו “פּרטנסיות” ו"טענות ומענות", אדרבא!

אלא מאי – חַ־חַ־חַ – עמרמי… ה"דיקטאטור". אימת עמרמי עליהם, פחדו על ינקיל פּודולייר שכל גבורתו רק לאחר האסיפה, מאחורי הגב, מהמארב…

ומה ה"אקטיביוּת" לפתע – הטאַראַראַם – מאימתי עשה ינקיל לנואם נאומים – מי עשה את האסתרא בליגנא לקיש קיש קריא – הוא, משה’לי, יודע את הענין, מעיניו לא נעלם דבר. והוא גם גלויות ידבר. אין הוא אוהב ש ש ש – סודות ורמזים. אין הוא נבל מפני ינקיל פּודולייר. את הכל יגיד לו בפניו.

מי מדבר מתוך פיו, ה –

עציוני אינו ינקיל. שכל שבנבכיו מיד על שפתיו. הוא יודע מה להצניע ומה לגלות. הוא אינו מקשקש בקשקושים ובהבלותות. יש לו, לעציוני, מי שיעשה מלאכתו. שליחי מצוה יש לו. כל השיסוי הזה מעשי ידיו הוא.

וכי יודע ינקיל מה מצטנע מתחת כל זה – וכי יודע הוא שינקיל והאחרים, שעציוני משמש להם יוּריסט, תובע, “דימוקראטיה” בשמם, מגן על “זכויותיהם”, הנם בשבילו קרש־קפיצה אל ה"כסא", אל מקומו של עמרמי.

אלא מאי, ינקיל הצורח – וכי על מי מטילים לפלוט כל הסחי והמאוס… – סיים משה’לי אופּאטובסקי כשהוא מעוה פניו בהבעת רחמים והשתתפות בצער, כאילו מיצר בגורלו של ינקיל פּודולייר, שנתפתה לסטרא אחרא ר"ל.

היה ינקיל עומד, כל זמן שמשה’לי אופטובסקי דיבר, ועוקב אחרי תנועות היצוּר הקטן המרטט ככספית ואחרי פיו המזורז המסתובב במהירוּת כזו ובכוח כזה, ובתוך שפמו העבות רוחשים מרירוּת, לעג וקוצר רוח. היה לו רצון לינקיל לקחת את הבריה הזעירה, המציצה מתוך שינאֶל גדול ורחב בידיו הגדולות, להרימה גבוה־גבוה לנערה היטב ולהורידה בבת אחת ששארית המלל יתפקק ויישפך מתוכה כמתוך חבית מפורקת, ומשראה על פניו הבעת הרחמים, עלה לפניו לפתע פרצופו של עמרמי הירקרק־חיור, זה השרוע לו עתה במיטתו, שלא לפי כבודו הוא להתגודד בכנופיות וללהג בלהג – עיניו נתלהטו, שפמו נזדקר כמחטי קיפוד.

– מה יש, משה’לי – מה הקצף הזה – מה היציאה מהכלים – מה בפיתולים מתפתל – בחוט השדרה נפגע – לא נעים לשמוע את האמת –

“בושה לדבּר בזוטות” – אידיאות תן להם ופרוגרמות – עמרמי ומשה’לי וחסדאי ושאר השמשים בקדושה משמשים ובאידיאות. ביום ובלילה עינים מהפכים ב"אחד", ב"לשם יחוד האידיאה והמרוּת" מתייחדים. בישיבות שלהם הופכים רק בעטרות ובפרוכת. תיקון עולם עורכים שם. שם אין עוסקים בזוטות.

ינקיל פּודולייר אינו הולך סחור־סחור. אין הוא נועל קאַלאָשין ולא לובש פני יראת שמים. הכל גלוי אצלו. ככה… לא נתון הוא ראשו ורובו ב"תפקידים", “מפעלים”, “מו”מ" ובשאר ענינים “גבוהים”. בתוך הזוטות הוא נתון. בתוך תוכן. חייו הם. על המשק ינקיל מדבּר. על הבית. על הרגשת החבר בתוך ביתו. בפרטים הקטנים הוא מדבר, בזוטות ולא באידיאות ובמרוּת – ינקיל כבר יודע לאיזו “מרוּת” מתכוונים: למרוּת הזו שהביאו אותו הנה, שטילטלה אותו על פי ים נסער, כשהוא נתון בתוך סירה קטנה, קלה כאגוז, למרוּת השדות וההרים העירומים התובעים את כולו ללא שיור; למרוּת המשק שכל עצמו משוקע בו ומשועבד לו, או “למרוּת” שאחד עמרמי ומרעיו נמשחו לה בידי עצמם כוהנים גדולים – – על התקשרות לשדה, לענף ינקיל מדבר. על התמדה, השתרשות ולא התרוצצות בועדות ובישיבות. שפה, פה יחשיבו ויעריכו את החבר הזה המתקשר לשדות, מתאבק עמם, משועבד להם. שכולם יהיו כאלה… זהו עיקר העיקרים לפי דעתו ולפי תפיסתו של ינקיל פּודולייר. ככה…

ואַל יבהילו אותו ב"התרוצצות במוסדות", מו"מ, ב"ישיבות על איזון תקציב", “מינוי ועדות” וכו' ינקיל אינו סובל מושיעים ומצילים… אין הוא חי בזכות. אותו לא הצילו לא פה ולא שם…

וַי, וַי, עמרמי “נעבּיך” – כל הצרות והדאגות, הסבל והעול הועמסו על כתפיו הדלות… וַי, וַי, – גם לינקיל כתפיים, ב"ה. הוא מוכן לחלק סבל עם עמרמי…

ינקיל לא ניסה עוד להתרוצץ עם תיק, הוא לא שימש עוד בקנצלריה, אבל עדיין אינו יודע מה קשה יותר: ל"התרוצץ" או לפרך את האיברים מזריחה לשקיעה ברפת ובשדות. רק אל יטילו מורא ופחד. את הקומיווֹיאֶג’ורליך האלה מכיר ינקיל היטב. משם עוד הוא מכיר אותם. הוא ראה אותם בשכבם ובקוּמם בבוֹאָם ובצאתם, באגוּדות שלהם ובקנצלריות. אהו! היטב הוא מכיר אותם את ה"בריות" האלה שאינם מתעייפים להדריך ביום ובלילה, שמוכנים בכל שעה ובכל רגע להפליג לרחבי ארץ לשמש שליחים ומטיפים… ינקיל אינו יודע עוד מה קשה עליהם יותר: להיטרד בטרדות, לעשות לילות כימים בישיבות ובניסוחים, או להידבק באדמה, לעמוד עליה בשתי רגלים, ככה… בקור ובחום, היום ומחר וכל הימים. אדרבא, ינסו, ינסו – ינסה עמרמי לצאת לשדות, ינסה –

– בושה… בושה וחרפה… חרפה בפני הבריות… טוב שאוזן זר לא שומעת… – הבקיעה לאה פרצית לתוך הכנופיה כשהיא כולה כאחוזת עוית – איזה ניבו… גסוּת רוח… גועל… הרס… הרס החברה… שיקוּץ… פוי… – סיימה ביריקה וכשידה האחת אוחזת בפקעית שערותיה הקלושה שגלשה לה על ערפה, והשניה תומכת במשקפיה הגדולים שהחליקו על אַפּה הנזוף, עקרה מתוך הכנופיה כממקום לא טהור.

– אהו! איזה מענה לשון. באַטאַקה זינקו עליו. ב"הרס החברה" מאיימים עליו. ינקיל לא ייבהל מנשים צדקניות. לא בכרכורים הוא מכרכר כאן. הוא לא עמרמי… את האמת הוא אומר, ככה…

את ינקיל פּוֹדוֹלייר מאשימים בהרס החברה – אותו, שמיום בואו לכאן עסק לו עם סוסים, פרות, שדות ורק מפעם לפעם כשלא יכול לשתוק יותר, כשלא יכול יותר לכלוא בקרבו זה שמעיק שם וצורב – הוא מביע דעתו בפני חברים, אותו, אותו –

אבל – הרים קולו בצוָחה – אַל ידברו אליו יותר. אַל יבואו אליו ב"הסברותיהם". לא משה’לי ולא עמרמי ולא חסדאי ולא אחר. אַל יפרשו לו “משטר חדש מהו”, אַל יבארו לו “מהותה של האידיאה ומרותה שהיא מטילה”, אַל יקשקשו לו ב"אינטלקט ותסביך הנחיתוּת", די. די לו בדברניה זו. חסל!

כי אם, אם זה ככה… גם פה, אז – אז – שייכנס הרוח באבי אביהם! שיחדלו מלדבר! שיפסיקו מנאומים ודרשות! שלא יכריזו בהכרזות! שישתקו! שייאלמו! שיתפקעו! ש ש ש – נשארה המלה תקועה בגרונו של ינקיל וכשהוא מתנשם ומתנשף כמו אחזוֹ מישהו בגרונו וחונקו – נאלם דום.

וכששׂם עיניו בכנופיה, היתה כבר זו קלושה ביותר. ואף אלה המעטים הנשארים, התפהקו לתוך פניו, התכרבלו בשינאֶלים – והסתלקו.

נשאר ינקיל פּודולייר יחידי מול קירות חדר־אוכל ריק ומפוהק. החלו הזעף והקצף, שהסעירוהו לפני שעה קלה, מתקלפים ממנו קליפות קליפות ומשאירים בפיו טעם מריר. ירדה עליו תוּגה גדולה ואפפתו כוּלו. עמד הוא כשגבו הרחב שחוח משהו כמו קפצוּ כל השנים האלה, שנות העמל המפרך, ורבצו על ערפו. נראה הא עתה, בעמידתו זו הרפוּיה בשעה שלאחר חצות, עזוב מכל, כמי שהתפרץ לחרף נפשו בתוך מערכות אויב, היכה על ימין ועל שׂמאל בסערת טירוף וכשעייפו נפשו וידו והא מיסב ראשו לעבר מחנהו כמבקש עזרה – ו – אהה – יחידי השאירוהו –.

וכשזקף צוארון השינאֶל ועמד ללכת לחדרו, הופיע לפתע לפניו אלמוני וגדר בעדו את הדרך – רגע אחד… רק רגע אחד… במטותא ממנו – נתן בו אלמוני מבט מתחנן – רעיון… רעיון עמוק… ניצנץ במוחו עם דברי הויכוּח הערב. רגע אחד, ינקיל. כדאי לו לשמוע, כדאי… יש כאן משוּם הוד טרגיוּת… טרגיוּת אנוּשית… גורליוּת… גורליוּת נוקבת ותהומית… הוא, אלמוני, הקשיב יפה לדברי ינקיל. בצד ישב והקשיב יפה יפה… גם לדברי אחרים הקשיב. בכלל הוא מקשיב לכל הנאמר וע"י מי שנאמר… הדברים האלה לא חדשים הם בשבילו. הוא היה עֵד שמיעה וראיה לויכוּחים הרבה… הוא שמע אותם עוד שם, בקבוּצה שחי בה לפני בואו הנה. בקבוצה ההיא שלא היתה גדולה כזו שהוא נמצא בה עכשיו. הרבה יותר קטנה. גם שם לא חסרו הויכוּחים… אם כי שם היוּ עטוּיים מעטה אחר. גם סגנונם אחר היה… הרבה שמע בחייו… וגם קרא הרבה… ספרים הרבה קרא בכל הנוגע לענינים האלה, הדנים בשאלות אלו. כדאי לו לינקיל לעיין בהם… בעיקר באחדים מהם… הוא ממליץ עליהם… כדאי לו… עיניו תיפקחנה… רגע אחד, ינקיל. הנה הוא מגיע לתוך… למהוּת… רגע רק… רק על רשימה קצרה אחת יספּר לו. רשימה כתוּבה בידי אחד מגדלי סופרינו. רשימה עמוּקה. תמציתית. חודרת לפני ולפנים. רשימה מחיה נפשות… במהפכנים שלפני המלחמה ולאחריה מדוּבּר שם. במהפכנים לאחר התגשמות האידיאַה. יום אחד, שעה קלה אחריה… בשעה שהחזון קרם עור, בשר ועצמות… כשהפך חיים… חיים… חולין… במהפכנים שתוך תוכם להב… קידוש החזון… מסירות נפש הירוֹאית… שהולכים לקראת המות בצחוק נצחון על שפתיהם… מה גדולים יסורי הנפש והגוּף בהתגשמוּת… באפרוּרית יום יום… בחולין… בזוּטות… מה מענה, מלא יסוּרים… מפּח נפּש… חיבוּטים… גורלם של אלה שזכוּ לראות חזונות פּנים־אל־פּנים בחייהם… הוי הוי, מה רבים היסורים, כה טוב היה לחכות לו… לצפות לו… להתענות למענו.. לשאת עינוּיי שאול למען אורו הרומז מרחוק ומגבוה… הוד טרגיוּת… טרגיוּת נוקבת… טרגדיה של בני־אדם שאין ריאותיהם וכל עצמם, הגוּפני והרוּחני, עשוי לחיות ולנשום תוך תוכו של החזון… שאוירו בשבילם כאויר הסטרטוספירה: זך מדי… טהור מדי… חריף מדי…

רגע אחד, ינקיל. עוד משהו… משהו מהחיים כאן שהוא, אלמוני, עֵד להם, עּד ראיה ושמיעה, מהיום הראשון מיום היות הקיבוץ. יודע הוא – שהכל קטן, צר היקף ותנועה, בתחילה… כבראשית… אָז נראים הדברים אחרת קצת… אם אפשר לומר – תינוקי קצת… אין עוד כל השאלות האלו והפּרובּלימוֹת… הזרוּת… החיכוּכים… אך משגדל כל זאת: המשק, המוסדות, וגם המגשימים מתבגרים ואף מזדקנים, וגם ילדים נולדים, כשיש צורך בארגוּן, ארגוּן רב היקף ומידה. אז יש “ועדות”. אז יש הנהלות. אָז יש מה שינקיל קורא לו “גבאוּת”… מן ההכרח שזה יהיה. ויש גם אופי, יכולת, יזמה, כוח וגם חוסר אופי וחוסר יכולת וחוסר אונים… יש “מארגנים, ו”מנהלים" ויש “מאורגנים” ו"מנוהלים".

ועוד דבר, ינקיל. עוד רעיון אחד… ואף הוא עמוק… הוא, אלמוני, הקשיב יפה לדברי ינקיל… יש גם גורליות… גורליות נוקבת… יש שגורלם להיות – שגורלם להיות, נוּ איך להגיד זאת – כמו שינקיל קורא לזאת: “גדעונים”… גדעונים בתוקף הגורל ובגזירתו. גדעונים מבטן ומלידה…, ינקיל. ואין כאן שאלה של עמרמי או של פלוני, אלמוני אחר. הענין עמוק יותר, נוקב יותר… יש גם לפעמים שאחד ה"גדעונים “עולה ל”גבאוּת" כמו שינקיל קורא לזה… ואז, לפעמים, גרוע יותר… פי כמה גרוע, מעיק ומדכא… כל הדכאון והמועקה שלחצו והעיקו על הלה, מוצאים עתה מוצא ופורקן… עבד כי ימשול, ינקיל. אין זה פשוט כל כך… כל אלה שדיברו הערב והתוַכּחוּ בלהט וברתת, נלחמו ל"אמת", הנם מורכבים בתוך תוכם, מורכבים ומסוכסכים… וגם ינקיל וגם הוא אלמוני כך… יש לנקוב לתוך הדברים, לחדוֹר לפני ולפנים… לראותם מכל הצדדים ומכל הבחינות…

עוד רגע, ינקיל, רגע רק…

אין הוא משיא עצות לינקיל. אין הוא “נואם” בפניו. אף הוא שונא את הנואמים בנאוּמם והמכריזים בהכרזות… סבוֹל אותם לא יוכל, ממש כינקיל… יאמין לו… בנאמנוּת..

משום כך אין הוא נואם ואין הוא מדבּר. אין הוא משיא עצות ואין הוא רושם תרופות… הוא רק רוצה שינקיל יבין את הדברים… יבין אותם לעומקם… שיבין…

ועוד משהו, עוד משהו יש כאן… הנהו מסיים… רגע אחד עוד…

אך ינקיל כבר לא הקשיב יותר. הוא עמד המום כולו והביט על אלמוני, זה המכוּנה “השותק”, המהלך כאן בקיבוץ מכונס בתוך עצמו וסתום, שאיש עוד לא ראהו מתערב בויכוּחים המסתערים על המחנה חדשים לבקרים כסוּפות פרועות, המאחר שבת על יד הראדיוֹ, בחדר־הקריאה או משוטט יחידי בלילות כאחד משולח נע ונד – שהיה עתה משולהב כולו ורוטט ומעל פניו החיורים, הזוהרים באור סיגופים, מתמשכת קרן חיבה ורצון לינקיל. דבריו שניתכוּ עליו במפתיע, הלמו בראשו וסיחררוהו. הוא לא עיכל אותם לגמרי, אך חש שיש בהם בדברים האלה, הרוטטים, המלוהטים, המגומגמים למחצה, משהוּ איום ומיאש. שיש לנעֵר אותם מעליו כדבר מדבק ומסכן. הוא רצה לענות משהו לאלמוני, משהו בוטה וחריף שיפריח דבריו הקודרים המדכאים ויפזרם לֶכל הרוחות כלהקת עורבים שחורים, מבשׂרים אסון, אך ינקיל חש עתה עייפוּת גדולה וגם רעב מענה.

– לא! לא! אין הוא מקבל דבריו, לא! אין הוא מסכים לו! יש לו מה להשיב לו, יש לו. אך לא עכשיו, לא עכשיו. עכשיו אינו יכול – השאיר את אלמוני ונכנס למטבח לחפש אחרי שיירי אוכל.

הוא חיטט בארונות ובמזווֹת. וכשלא מצא דבר, ניגש אל הדוּד הגדול והחל מגרד בתוכו בכף שבידו ומקרצף. וכשעלה לו להוציא מעט מהמקפה ששׂרד בתחתית הדוּד והכניסו לפיו, היה כבר טעמו תפל. עיקם פניו, התכרבל בשינאֶל – ויצא.

וכשפתח את הדלת, תפסתו סוּפה פרוּעה שהשתוללה וקרעה את הפחים מהצריפים הרעועים, טפחה בענפים וסתרה צמרות העצים שעמדו עתה, בליל החורף, קרועים ושסוּעים כחיילים שניגפו במערכה כבדה. הסוּפה תפסתוֹ ודחפתו לכאן ולכאן ככדור־משׂחק, בידרה שׂפמו העבות ובלוריתו, חבטה בכנפות השינאֶל ופרמתו. וכשהיא הוֹמה וזועפת, זינקה עליו לפתע מן הצר בשצף קצף ובילל והדפתו, הדוף והלוך, לעבר צריפו השקוע בנחרה ובמאפליה – – –