(רומאן מימי ההתנדבות במלחה"ע הראשונה)

– – מלאו חמישים שנה מאז התנדבנו, חברי ואני מצעירי הישוב וארצות־חוץ (ארצות־הברית ואנגליה), ויצרנו את הרקע עליו התרקם והלך הסיפור הזה – רקע הגדודים העבריים. עם זה הסיפור עצמו נתחבר פרקים־פרקים שראו אור במשך השנים (מ־1935 ואילך) באכסניות ספרותיות שונות. כן רותקו החוליות הללו לשרשרת החזון שנתגשם במדינה. העובדה, שחזרתי במשך למעלה משלוש עשרות שנים אל סיפור זה, כדי להכשירו לשאת בעומס החזון הזה – מעידה כי אני עצמי ייחסתי לו ערך של תמונה נאמנה מחלומות הדור ומשאת־נפשו. כן ראיתי כי בגיבור סיפורי – המתנדב תפוחי – על תמימותו־ערמומיתו, מר־נפשו ובדיחות־דעתו, חזונו ומציאותיותו, – העליתי אותו טיפוס של איש־העם ובן־העם, אשר בגופו ובמאודו התנדב לשאת באשר ראה מחובתו.

עבר ועתיד – חזון וכשלון – מלווים איפוא את המתנדב בחוויותיו ובמסעותיו – מערבות יריחו עד למדבר, מארץ “פלשת” עד לדמשק המעטירה – כשכל אלה משתלבים בחזות ההיסטורית־היהודית והמדינית החדשה של תקופתנו המסוערת. – והיה – אם הקורא ימצא גם הוא במתנדב את “היש” הזה, אדע כי תפיסתי ותודעתי לגבי הדור־דורי, עמדו לי. – בו בזמן תאמצני התקווה, כי סיפורי ישמש מיקרא שבקורת־רוח לחיים אתנו בזכרונות הפאר של עברם וכן ציון לאותו דור המתנדבים שאינם עוד בחיים.

א. ע — ה.

 

א. איך נבחר המתנדב תפוחי למפקד הגדוד    🔗

כשעמדו המתנדבים להרשם לגדוד, נרשם גם תפוחי כאחד העם, ובהתאסף המתנדבים לאסיפה השתתף גם הוא והשמיע את דעתו בעניוות ובפשטות – מדבר לכאורה “לעניין”. ולא עוד אלא המתנדבים ראו בתוכם ברנש לבוש חליפה לבנה ונקיה ואפילו ענוב עניבה, אם גם מדולדלת במקצת, ולא השגיחו בכובעו המעוך ובניצוץ המרקד בעיניו, אלא קמו ובחרו בו פה־אחד לוועד המתנדבים. סוף־סוף דיבר תפוחי דברים שאינם משתמעים לשתי פנים: פתח ואמר כי מתנדבים אנו “בלב ונפש” לגדוד – “כי אנו חושבים על כך בכל הרצינות – – ואמנם רוצים אנו לסייע לצבא הבריטי הכובש, אבל בו בזמן דורשים אנו גם את טובתנו אנו”.

*

דברים כדרבנות! ואם גם היו מתנדבים מופקרים שקרצו עין זה לזה, משכו בכתפיהם כאומרים “ממלל רברבן הוא תפוחי זה… מאותם דברנים ידועים שיצלחו לאסיפות ונאומים, אך לצבא לא יצלחו בשום פנים…” – מכל מקום, הכל הסכימו, כי הביע תפוחי את אשר הגו המתנדבים בלבם.

– היטיב לדבר החבר! – אישר מי מהמתנדבים בקול.

אותה שעה אסף תפוחי את שפתיו ועיניו מצמצו מעל אפו התקוע כאף הנשר, וסיים בפשטות גמורה, לאמור: “ברור.. לא באתי להתהדר כאן בכשרון הדיבור שלי. אדרבא: דיברתי בתכלית הקיצור. רק לענין ואתם החליטו מה שתחליטו.”

וישפטו המתנדבים לפי מראה עיניהם ומשמע אזניהם. ראו כי ברנש זה מבין את העניין לאשורו – הוא מבין כי השאלה אמנם נוגעת רק במתנדבים מתי־מספר, אשר כאין־וכאפס הם לעומת הצבא הבריטי הכובש, אבל מאידך אינו רואה מקום להתבטלות אלא מתריס בפה מלא “כי יש כך וכך לדרוש… כי יש לבוא בדרישות שלנו אפילו עד למיפקדה העליונה… וכי יש להסביר להם מי אנו ומה כוונותינו”.

שמחו המתנדבים כי הזדמן להם ברנש כזה, שהוא עשוי להיות להם לפה בפני גדולים וגבוהים מהם. אדרבא, יתייצב הוא בפני שרים, שבידיהם הוטל גורל המתנדבים, ישא ויתן עמהם, יציל מפיהם דברים ברורים על המצב. ותפוחי לא הכזיב. המפקדים והקצינים גם הם הסכינו לבסוף עם הליכותיו של המתנדב הזה, שהוא ספק אינטליגנט ספק חשוד על סוציאליזם.

האם נשא תפוחי חן מיוחד בעיני המפקדים והקצינים או מידברותיו השפיעו? מכל מקום העגלה כמו זזה ממקומה. במחנה המתנדבים חלה התעוררות: תמול נקראו לאסיפה לשמוע מה אמר מפקד פלוני ולמחרת נועדה אסיפה דחופה לדון בדבריו של אלמוני. הקיצור – העניין קיבל אופי מעשי שאינו רחוק מהתגשם. המפקד הרם בכבודו ובעצמו קיבל את המתנדב תפוחי ואת חבריו לוועד! – לאמיתו של דבר קשה היה מאוד לברר מה הבטיח אותו מפקד רם־המעלה, מה דיברו ומה אמר; אף־על־פי־כן עובדה היא: הוא הואיל לקבל אותם לראיון – ואין לזלזל אף בעניין זה. ולא עוד אלא המפקד הרם תקע את הזגוגית האחת בעינו, נתן את עיניו בפני כל אחד מהמדברים, קם ועמד על מגפיו הצבאיים המבריקים ולחץ את ידו של כל אחד מהם ולתפוחי האריך בלחיצת היד.

– אמנם רק רמזים רמז המפקד דנן… – הרצה תפוחי את דבריו באזני המתנדבים – ואפשר כי בכוונה גילה טפח וכיסה טפחיים. יתכן שקיבל ידיעה ברורה מהמיפקדה העליונה אך נזהר בדיבורו. מכל מקום ברור כי יש להגיש מיד ובלי דיחוי ממוראנדום למיפקדה העליונה.

למותר לומר, כי אך מעטים מאוד מבין המתנדבים ידעו מה טיבו של עניין זה אשר שמו “ממוראנדום”; ועוד לפחות מהם היה ברור, מי היא המיפקדה העליונה, שהיא רומזת כביכול רמזים מלמעלה. אבל – כיוון שתפוחי נזדמן עם פלוני ועם אלמוני וכיוון ששמע דברים ודרש דרישות בשם המתנדבים – הרי אין להם ברירה אלא לסמוך את ידיהם גם להבא על שליחיהם, ואם החליטו להגיש דווקא ממוראנדום, מן הסתם הדבר נחוץ ויש לעשותו.

מי ידע דרכה של המיפקדה העליונה המסותרה מעיניהם של בני־תמותה? אפשר ובאמת פעל הממוראנדום או אולי המפקד בעל הזגוגית השפיע בלשונו הכבדה? מכל מקום העניין הוסיף לזוז – הופיע קצין־שליש רך ומפוטם לפקוח עין על המתנדבים וברור היה כי מעתה מסורים הם לפיקוח וכי יש להם אפילו שליש משלהם, אשר יהיה להם לפה מכאן ואילך.

– היום אמר הקצין – השליש כך וכך… – היה תפוחי מרצה יום ביומו את החדשות למתנדבים – ומחר יוכל לפי דעתו, להוסיף דברים ברורים יותר. אלא זאת יבקש מאת המתנדבים: שקט ואורך־רוח. כי המסה הראשונה אשר יתנסה בה החייל היא – השקט ואורך־הרוח.

הבינו המתנדבים כי הדין הוא עם הקצין־השליש וכי לדברי שליחם אינו סתם קצין המפקדה אלא “בחור רך וטוב”, הרואה יפה גם ללבו של מתנדב עברי ומבין לדרישותיו.

– אתה הווי מסביר לו יפה את דרישותינו. – הדגיש פעם נוספת מתנדב חם־מזג.

– ואני מסביר לו. – הרגיע תפוחי את שולחיו, כאילו סר הקצין־השליש לפקודתו ולא להיפך.

לא היו ימים מועטים ורופא צבאי הופיע והמתנדבים נקראו להיבדק. נגמרה הבדיקה ופסקו מי פסול ומי כשר. ומשנתכשרו המתנדבים, הגיע יום אחד המשלוח הראשון של הפתבג הצבאי – מספר מנות כמספר המתנדבים, ותפוחי אף־על־פי שהיה שליחם, לא נטל גדולה לעצמו. אף הוא נבדק כשאר המתנדבים, אף הוא שמח כאשר נמצא כשר לשירות ומשנתקבל משלוח הצידה הלך וקיבל גם הוא את שלושת־רבעי ככר הלחם הלבן וקופסת “ז’ם”, שהיא קצובה לקבוצה בת שישה אנשים, את הגבינה, “הבולי” וכיוצא בו מפתבג המלך.

עם זאת תפוחי לא פסק לדאוג למתנדבים עד היום האחרון לפני צאתם לדרך. דאג כי מעות קטנות תהיינה מזומנות בכיסיהם כראוי למתנדבים בעם, היוצאים ללחום את מלחמתו, וכי דבר צאתם יוחג ברוב־פאר, כי יענדו סרטים לזרועותיהם ויצטלמו לזכר המאורע, אף ייערך נשף ברוב־עם לכבוד המתנדבים.

– כסבור הנך, מר תפוחי, כי המתנדבים שלך הם יחידי־־סגולה… – התל בו לבסוף השליש הרך והמפוטם בלשונו הרכה, שאינה מתכוונת להרע.

לא רצה תפוחי להבין כי אין זו אלא בדיחה קלה. הוא אסף מיד את שפתיו, זקף את אף הנשר ואותו ניצוץ ריקד בפעם ראשונה בתוך עינו, לאמור: אם כך אתה אומר קציני־שלישי, משמע שוב אין לי מה לדבר עמך מטוב ועד רע… כי אם סבור הנך שמעות קטנות למתנדב עברי הן בחינת מותרות ומנת אוכל נדבה היא – מה אוכל להסביר לך? – – ופנה תפוחי עורף לקצין־השליש ולעומדים סביב והדלת נטרקה אחריו ברעש. רק אז תפש “הבחור הטוב”, הקצין הרך, כי העליב את תפוחי ואת שולחיו ורק עתה ירד לעומקו של עניינם.

– אכן… מר תפוחי… אך מהיר הנך להיעלב. – אץ אחריו הקצין השליש ברגשי חרטה נאמנים – אכן, מפותח ודק ביותר רגש הכבוד שלך –ח–ח–

– ח–ח– – נתפייס לו גם תפוחי, שהרי את העיקר השיג: העמיד מיניה־וביה את הצבא הבריטי בכבודו ובעצמו על טעותו לגבי מתנדב עברי.

– נו, חברים, – בישר אז למתנדבים וקמיצת שפתיו אמרה כבוד והניצוץ העקשני ריקד שטנית בתוך עינו – השגתי גם מעות להוצאות קטנות ועתה אינכם חסרים דבר… אך מכבודכם לא נגרע כלשהו – זה הכבוד הנעלה מכל!…

ואמנם לא נח ולא שקט תפוחי עד שבאו שלושה מפקדי גדודים לשלח את המתנדבים לדרך. הוא גופו עמד בתוך שורת המתנדבים שנתמתחו בפעם ראשונה, אבל גם במעמד זה לא נבוך. ובהיותם ניצבים דום בפני שלושת המפקדים, פתח ואמר בלשון ברורה: “אנו המתנדבים שמחים להיפגש סוף־סוף עם הצבאות הכובשים כחיילים־אחים לנשק!” – – – ושאר דבריו איש לא שמע, כי תרועת המתנדבים כיסתה אותם. כבוד הרגע השכיח את הכל. עם זאת היו הכל בטוחים כי מילא את שליחותו על הצד היותר טוב ובדרך של כבוד שאין למעלה ממנו, כלל את המתנדבים ואת דגלם בצבא הקיסרי האדיר והמגוון. – ותפוחי עצמו כיוון שסיים את תפקידו, שב להיות לכאורה אותו ברנש תמים־דרך, כאשר היה לפני ההתנדבות.

אימתי חל בו השינוי? – – דווקא לאחר שהגיעו המתנדבים אל מחנה גדודם. תחילה לא ניכר גם כאן דבר ולא עוד אלא נפטר תפוחי בפשטות ממשרת הוועד שנשא בה, נפרד מעל שני חבריו לוועד שנשאו עמו בעול ואמר ספק בעניוות ספק בשמינית היתול:

– אתה, אלכסנדר, הרי בחור קיפח הנך, מסוג אותם בני־הטובים המיוחסים, ובוודאי תשא מיד את נפשך להימנות על הסגנים. וגם אתה, אפרים, מכיר אני בך את השאיפה הסמוייה מעין לשררה. לא כן אני, שחייל פשוט אהיה, כי הייתי תמיד איש השורה וכן אוסיף להיות גם בצבא. – בלשון זו נפטר מחבריו ונבלע בין המתנדבים, במגרשי החול הנרחבים של אימוני הגדוד ותמרוניו.

עם זה לא ארכו הימים ותפוחי שוב הופיע על הבמה והפעם באור שונה לחלוטין, הנה החל להיראות ערב־ערב בין החיילים הצפופים בעתר הקטורת שבאוהל הקאנטינה הצבאית, אף הוא מחומם כמוהם מג’ינגי־בירה, מריחה של בירה מקציפה בפיותיהם של בקבוקים ומברז של חביונה נאה, אף הוא משוכר כלשהו מעשן הקטורת המתוק של טבק המקטרות והסיגרטות ההדוקות יפה בקופסאות של פח, והוא עצמו לבוש רק כתונת־החייל האפורה וחפות שרוול, מגולה ראש כשאר החיילים עליזי־הדעת.

– אי, תפוחי… – שילחו מיד את לשונותיהם חברים לשעבר – כל הימים סבורים היינו כי אדם רציני הנך והנה סוטה גם אתה, נופל בנופלים.

– ונופל! – לא נבוך תפוחי כלל והניצוץ ריקד כבר בעיניו בשלהבת מיוחדת במינה – ולו סוטה – יישרף הכל, בחורים־אחים לגדוד! –

שמעו הבחורים את קריאתו הנלהבת, ראו את הניצוץ שבעיניו והחליטו באווירה המעורפלת מקצף ועתר הקטורת, כי אין זאת אלא הפריז תפוחי בלגימה ומשום כך ינהג כמתעתע.

– דרכת, חבר תפוחי, במטותא ממך, על פקק של בקבוק בירה! – העמידו כלפיו פנים של שתיינים מנוסים ממנו.

– נסתחרר ראשך עליך, רחמנא ליצלן, מריחה של סיגרטה. – התלו בניחותא הללו שדמו כבר לסגנים מצוחצחים ונופפו בקני־חזרן דקים, כפרחי קצינים מבטן ומלידה.

– ונסתחרר ראשי! – הריע תפוחי בקולו והרעיד את מיתרי האוהל ואת המדפים העמוסים סיגרטות, חפיסות שוקולאדה וביסקוויט – – אחת אמר לכם: יישרף הכל… יעלו כל הגויים על המוקד ובלבד שעם ישראל חי!

– חי! – החרו אחריו כאיש אחד החיילים וקרצו בעין.

– חי, תפוחי.. עם ישראל חי! – הריעו ואמרו ולאות נאמן ביקשו מהמוזג כוס שכר נוספת.

– ואני אומר לכם… – התחמם תפוחי משנה־חום – יהיו כל הגויים כפרתנו, לאבד ולהשמיד את כולם!

– הו–הו, רוצח, שואף־דמים שכמותך! – נהנו החיילים כמו נערך מחזה שעשועים לנגד עיניהם ותקעו את מקטרותיהם החדשות בזוויות שפתיהם.

– יהודים, אני האומר לכם: להשמיד ולאבד, להכרית מתחת השמים! – מלמל תפוחי, כשנהרה מתפשטת והולכת על תווי פניו ואף הנשר מזדקר והולך כלפי מעלה. 

צחקו החיילים. הביטו אל שערו הקלוש של חברם אשר הבהיק מסיכה במי כינין, אל נעליו הצבאיות המצוחצחות למשעי, אל פניו המגולחות והיו שוקלים ביניהם־לבין־עצמם:

– אין זאת כי יצא תפוחי מהכלים…

– או שמא נכנס בו אותו ניצוץ ושוב אינו יוצא ממנו…

ותפוחי עצמו עובר בין החיילים המבודחים וממלמל בקול נלהב כאילו אכלתו אש מבפנים:

– ולו יצאתי מהכלים, מה יש! ולו נכנס בי אותו ניצוץ – אדרבא! כי אמרו אתם בחורים יהודים, אם לא צדקתי אני, תפוחי החייל מן השורה. והריני חוזר ואומר לכם: יהיו כל הגויים כפרתנו – עד אחד ולא יישאר להם עוד זכר! –

– – – אמנם למחרת הבוקר חזר תפוחי והיה לחייל מן השורה ואפשר היה לקבל את דעתם של חבריו הצעירים ממנו: פשוט שתה כוס יתירה או כלשונם “דרך על פקק” ולהג מה שלהג… אך לבוקר הריהו שוב ברנש מיושב בדעתו ולא עוד אלא כעס והרעים פנים, אם הזכיר לו מי את עניין המלחמה האכזרית אשר ערך אמש בגויים…

– לא עוד תכרית ותאבד? – נטפל אליו חייל צעיר ושנון־לשון על מנת להקניטו.

– נו–נו, כלך־לך. – נענע תפוחי בסנטרו המגולח למשעי, קמץ את פיו והלך לדרכו באשר הלך – אם לקבל את מנת “הפורידז'” לארוחתו ואם לשטוף את קלחתו אחרי האכילה, כיאה לחייל סדיר.

יתר על כן: הפליא תפוחי במראהו המהוגן אף את הצעירים המתגדרים בצחצוחם, באופן שנאלצו להודות בפה מלא, כי אינו נופל מהם. אמנם לא עשה דוגמתם מעשה פרחח, לא מרט את כלי־זינו עד שיהיה להם ברק, לא הכניס חישוק־ברזל לכובעו שיהיה מעומד ככובעו של שוטר צבאי למורא ולתפארת, לא נתן את דעתו על הצחצוח כמצחצח נעליים להבדיל, או כאותו זאטוט האץ לעלות ממדרגת חייל למעלה של סגן… ואף־על־פי־כן אמר כולו כבוד: רגליו חותלו בחותלות לפי הכלל, נעלו שלמה וחזקה, במדיו לא נמצא רבב ובפניו המגולחים לא נשתייר ספיח.

– תפוחי הוא באמת חייל הדור לכל דבר. – נמנו וגמרו לבסוף גם החיילים השנונים, “הבייביס”.

– נו–נו, זאטוטים! – הרעים תפוחי את גביניו וסירב להיכנס בדברים עם הליצנים הללו אף ששבחם אולי נעם לו.

– הו, תפוחי, רואים אנו בך כי אתה מתחיל להתגנדר… – לא הרפו ממנו.

– ומתגנדר. פסק להם תפוחי את פסוקו – שמא אסור גם לי להתגנדר? הרי העירה אני נוסע וצריך שיהיו לי פני אדם –ח–ח–

– הא – – – משכו עתה הליצנים בנעימה מוטעמת – עכשיו נודע הסוד! מדוע מרח תפוחי את שער ראשו ומה טעם כי הקפיד כל־כך להתלבש. העירה הנך נוסע ולא בכדי כל הדקדוק והסלסול, לא בכדי עבריין בדוק שכמותך!

–ח–ח– צחק גם הוא קצרות ועיניו מצמצו – חייני, כי “בייביס” ליצנים הנכם, תיכנס בכם הרוח – – ואילו אני אומר לכם עכשיו באמת, אף שאינכם ראויים לכך, כי לא לשעשועים אני נוסע… לשעשועים ולבחורות נוסעים אתם ואילו אני דבר נחוץ לי אל ראובן ואל שמעון…

– ה–המ… – משכו הקונדסים כמאמינים ומטילים ספק בדבריו גם יחד – אם אתה נוסע אל ראובן ואל שמעון – אם כן שאני…

ופנה מהם תפוחי וסקר את עצמו סקירה חטופה ואחרונה, אם חגורה החגורה כהלכה על גבי האפודה, אם מרוכסים הכפתורים ומצוחצחים, אם רכוב הכובע על הראש כתיקנו – סקר ובת־צחוק של הנאה כמוסה האירה את גבותיו הנזעמות ואת אף הנשר ויצא לדרך. אף זאת לדעת, כי אם קרא תפוחי לאנשים בשמותיהם הפרטיים – ראובן, שמעון – אות הוא כי לא קוטלי־קנים היו הללו אשר אליהם היה נוסע וחולשה היתה לו לקרוא דווקא ל"אנשים גדולים" בשמותיהם הפרטיים…

ומשאמר לחיילים כי נוסע הוא לראות את ראובן ושמעון, היה ברור לכל אחד, כי לא אל סתם אנשים אלא אל אישי־ציבור אשר בהם הוא נוסע לדבר פה־אל־פה, כאשר ידבר איש אל רעהו. ישוחח עמהם שיחת רעים פשוטה על דא והא מכל המתרחש ברומו של ישובנו. אבל אם כי הוא נוסע באמת ובתמים לראות באנשי ציבור ומעמד, כאשר אמר, בכל זאת אינו אלא בשר־ודם גם הוא. אמנם לא יעשה מעשה פרחח כאותו חייל טירון שהעמיס את רובהו על שכמו, טען את תחמושתו וצעד להיראות ברחובה של עיר, כיצד חייל עברי הולך… אבל מדי רדתו העירה, ירגיש תפוחי בסתרי לבו כי עוברים־ושבים ברחוב מביטים אליו כאומרים – “הנה חייל שלנו” – – ועם שהוא מנענע את ראשו בעניוות, כאומר – ומה בכך שהנני חייל – הרי בה בשעה מתמשך גם על פניו פרכוס של הנאה וקשה מאוד להצניעה מעין־רואים.

– אכן, מצוחצח הנך, תפוחי, מרוח ומשוח. – מברכים אותו מבין האזרחים ונפתעים – חייל הדור הנך לכל דבר.

– מה אעשה? – אינו יכול להבליג גם הוא – בצבא מוכרח הנך להיות חייל – ח–ח.

– ואמור נא לנו בלב תמים, חבר – שבים ותוהים חברים מן האזרחים על קנקנו – האמנם עולה לך בקנה אחד הרובה האימפריאלסטי עם מלחמת המעמד?

– משמע עולה… – משיב תפוחי ומתרץ על־פי דרכו – סוף־סוף יודעים הבריטים, ימח שמם, לסדר הכל.

– האמנם יודעים הם, חבר תפוחי? –

– יודעים. – מלחש תפוחי בהנאה פורתא כמקורב למלכות עצמה – והכל עולה יפה בידם. חייל אנגלי חייל הוא ובכל זאת אדון הוא לעצמו – “טומי” תישרפנה עצמותיו… – כן הוא מסיים בשחוק, מניע בראשו ומניח את דעתם של שואליו.

סוף דבר, היו הכל סבורים, כי שינוי זה שחל בו בדרך הטבע חל. לא הוא האחד המתחמם באווירתה המעובה והמהובלת של קאנטינה צבאית ולא הוא לבדו ממהר לעיתים מזומנות בדרך המובילה ממחנה הגדוד אל מסילת הרכבת הקטנה המוליכה העירה. חיילים רבים, ברנשים פזיזים, אצים־רצים בה ותפוחי אינו אלא פושק ידיו, שוחק כשדעתו זחוחה עליו ומכריז בקול נשמע:

– “עמך” – מה לעשות ובריטניה הגדולה הכניסה לתוך “פיזיליירס” שלה את “עמך” ולא ידעה את מי היא מכניסה – –

אבל – זו צרה כי נתברר פתאום, שלא לעולם יחנו “הפיזיליירס” בקרבתה של עיר ויחיו חיי חופשה, הידור ושובע. הגיעה פקודה לזוז ונתברר כי לדרך ארוכה וקשה מאוד יוצא הגדוד – לפעולה של ממש. אף כדורים חולקו לכל חייל, שתי אשפות ממולאות – מאה ועשרים כדור לאיש. עגלות הטראנספורט נצטוו להתכונן וקרונות חולים אף הם עמדו לצאת במאסף הגדוד.

– אין דבר. – לא נבוכו החיילים לשמע הפקודה החדשה – כלום סבורים הנכם באמת, כי נשא על הכתף את כל הברזל הזה?

– ומה נעשה? – תמהו האחרים מהתמימים. 

– פשיטא! – התריע אחד פיקח וממולח – כל הכבד והברזל יושם אל “הטראנספורט” ואני אשא רק בתחמושת הקלה.

לכאורה, מוכרח היה כל בר־דעת להסכים, כי הדין עם פיקח זה. תחבולה נאה חיבל ומוטב שכל אחד יעשה בחשאי כמוהו. ישאו הסוסים והקרונות את המטען ולחייל ההולך ברגל די ברובה ובתחמושת הקלה שבלעדיה אי־אפשר. מה התפלאו איפוא החיילים כאשר נמצא אחד ביניהם, שדעתו היתה שונה, ולא מבין קציני הגדוד אף לא מבין סגניו המחמירים, אלא אחד מן השורה – תפוחי!

*

– נטרפה לחלוטין דעתו של הברנש שלנו. – גמרו החיילים ביניהם לבין־עצמם.

– ונטרפה! – הריע תפוחי והתריע כבקדחת – ובכל זאת אמרתי כי אשא את המטען כולו ואקיים. את התחמושת כולה אשא, דבר לא נעדר. את שתי השמיכות אקשור. את החגורות עם הכדורים אתלה על כתף והקת עם המעדר לצרכי הצנע… ולו תעלו כולכם על המוקד ויישרפו כל הגויים יום אחד.

– חודש תמוז השפיע. – משכו החיילים בכתפיהם.

ברם, הצחוק והלגלוג לא השפיעו כמלוא נימה. וכאשר תקעה החצוצרה בעוד חושך להתכנס, היה תפוחי ראשון ליוצאים אל המיסדר והוא חמוש מכף־רגל ועד ראש: המימייה מלאה כחוק, מעבר מזה ילקוט־הצד ואבזריו ועל גבו תרמיל מלא וגלולות עליו שתי השמיכות, שתי חגורות הכדורים מצטלבות לו על חזהו ומעליהן הרובה. – כה יצא אל בין החיילים הנחפזים להסתדר באישון־לילה והשמיע את קולו מזמן לזמן:

– ומה חיילים עברים, תישרפנה עצמותיכם – בגדוד הפצתם? – הרי לכם טעם הברזל, הריחו ריח אבק־שריפה, תיכנס בכם הרוח.

ולא רק חיילים צחקו לתוך אגרופיהם לשמע אמריו, כי גם הסגנים הנחפזים ורב־הסגנים הכתפני והקצינים לפלוגותיהם – הכל חייכו והכל ניחשו בחשיכה, כי הנואם המטיף את אמריו אינו אלא תפוחי. ואפילו מפקד הגדוד כבד־הפסיעה עבר על פני המתנדב שלנו ועל פניו הרחבים והשחומים התפשטה בת־צחוק:

– הרי זה חייל כהלכה. – שיבח – המטען בסדר. פרט לא נעדר.

– ויעלו המתנדבים באש! – חשב תפוחי לנכון לסיים את שבחו של זה באזני כל הגדוד המסתדר ואין מוחה בו.

כי ראו הקצינים והסגנים את המפקד בכבודו ובעצמו צוחק וצחקו גם הם, ומהם עבר הצחוק אל החיילים מן השורה עד שצהל הגדוד כולו, לאמור:

– אין דבר, תפוחי הוא חייל כהלכה ולו אפשר לסלוח.

והגדוד יצא לדרך. תחילה חנה על הרי ירושלים ואחר־כך החל לרדת בין הרי יהודה הלבנים והקלויים מחום השמש. תחילה השיקה התחמושת והתזמורת קצבה קצב, ואחר־כך החלה השתרכות כבדה במורד הכביש בין ההרים. הלך הגדוד וההרים נדפו חום יבש עד מחנק מכל קיר ואבן־גיר קלוייה.

– נו, חיילים – מתנדבים עברים, היה צריך לכם הגדוד? – עוד הריע־התריע קולו היחיד של תפוחי בין חבריו, אשר לשונם נשתה כבר מהחום.

וענו החיילים בקמיטת שפתיים מרירה: פגע בך החום, תפוחי… והגדוד המשיך להתנועע בכבדות גוברת. המפקד עצמו ירד כבר מהסוס ובחר ללכת ברגל, לעודד את חייליו המפגרים. בושו הקצינים הצעירים וירדו גם הם מעל סוסיהם החמים כדי להתנהל ברגל בצד פלוגותיהם העייפות. פה ושם התעטפה נפש חייל ולוקח אל קרון־חולים המתנהל במאסף ובכה נשען חייל אל קיר של גשר, כי שמה לו מחנק התחמושת החגורה למתניו. והגדוד המשיך ועבר על פני הנחשלים, הוסיף וירד בפסיעה כבדה מזרחה.

– האם תארך הדרך? – – הביט חייל בעין אדומה אל הכביש המתפתל בין הרים יוקדים – האמנם תארך עוד? – תהו גם קצינים ודמיהם פרצו אל פניהם ולשונם דבקה לחיכם.

– ל–נו–ח–! – עברה הפקודה בין השורות העייפות והחיילים צנחו בצידי התעלות באשר עמדו, תפסו מימיותיהם בידיהם ונצמדו אל לגימות המים התפלות. נפשו גם הקצינים אדומי־פנים ולא מיחו בידי החייל השותה את מנת מימיו, כי התנחמו שקרוב מקום של מים. אף הסגנים נמנעו מהערות ומי שהיה בידו השתמט להיאסף אל קרון־חולים ואשר הספיק שלשל את מטענו אל אחת מעגלות הטראנספורט.

– נו, תפוחי? – עדיין התלהלהה פה ושם לשון חייל לאה, בראותו את הברנש העמוס גם עתה מלוא תחמושתו ואינו גורע ממנה מאום. 

– עם ישראל חי! – צווח תפוחי בקולו החם ולא ניכרו בו אותות העייפות.

– אוח–אוח–אוח, חבר תפוחי, מי יתננו מקום צל ומים. – נתפייסו החיילים לעוז־רוחו וגנחו־נאנקו, שאפו רוח בצידי התעלות על האדמה שנקלתה באש.

– אף־על־פי־כן הוא חי! – גברה רוחו של המתנדב תפוחי, ככל שדוכדכו יותר חבריו להליכה.

– הגדוד – לה–ס–ת–דר! – שבה ועברה פקודה.

ולא גדוד ירד עוד בדרך ליריחו, כי אם מחנה צמא ואכול שרב – וזרמת מים אינה נראית לעין, יבש האוויר כאש, חם כחום העולה מהכבשן.

– נו, תפוחי? התלהלהה לשון כבדה של אחד החיילים העייפים אשר ביקש נפשו למות.

– אמרתי כי תישרפנה עצמותיו של חייל־מתנדב עברי! – הריע תפוחי בתשובה כמו אזר כוח – אמרתי כי ענין ביש הוא גדוד עברי ומוטב לברוח ממנו כמטחווי קשת! ילכו איפוא הגויים בגדוד וישבו הודים ביריחו! –

ומשראו החיילים כי המפקד עצמו צוחק ברוחב פיו, העלו הכל חיוך על שפתיהם היבשות ועמהם הקצינים והסגנים הנהלאים. אכן, בגבור החום גברה גם לשונו של המתנדב שלנו ובשפוע שרב הגיר והאבן הקלוייה, שפע גם עוז רוחו. כאחוז דיבוק היה מתלהלה והניצוץ ריקד בעיניו משנה. ובהתמשך שורת החיילים הלוך והתמשך במדרון הכביש, לא התבונן המתנדב כי הקדים את שורתו, עבר מפלוגתו והלאה ויצא אל ראש הגדוד… וכן דומה כי לא נתן את דעתו, כאשר נחלץ הכביש מבין מצרי ההר וזרמת מים חיים קלחה לפתע ועברה בצידו.

החיילים המתעטפים מחום עטו על המים, שאבו מהם בכובעי השעם והגיחו אל פיהם, טבלו על בגדיהם במים – ותפוחי הלך. גם בכביש המיישיר לתוך הערבה הוסיף להתקדם, כאילו לא רוח חמה ככבשן הטילה תמרות אבק אל פניו והארץ המלחה לא הפליאה את ריחה כריח הגפרית. המים שהגיחו החיילים אל פיהם התנדפו מכבר ופה ושם צנחו חייל קצין וסגן בצל אשל שהוריק לראשונה בדרך – ותפוחי עדיין נשא בכוח־פלאים את אזינו. 

– אמרתי, מתנדבים תישרפנה עצמותיכם, כי אשא והרי קיימתי! – צווח לאחרונה בקול ניחר, כאשר מרחוק שובב כבר את העין המראה של המחנה אשר נועד לגדוד.

– כן אמרת וקיימת! – שאפו החיילים רוח כתנים בערבה.

– ויפה קיימת. פרייואט תפוחי. – הודו בחצי־הפה גם הקורפוראלים והסגנים שנפשו בצל ערער בודד.

– ל–הס–ת–דר! – שבה ובישרה הפקודה לחיילים, לנחשלים ולמפגרים, כי מקום החנייה קרוב.

– להס–ת–דר – – התאוששו והחלו מזרזים אלה את אלו.

והתמתח הגדוד, שב והתאושש כמו חיתה רוחו והחליף כוח באחת.

– התזמורת בראש! – עברה פקודה זריזה בין השורות.

והגדוד נע, כשהתזמורת קצבה לו קצב. נתלכד משק הנעל המסומרת והזדקפה כתף, אף הרובה נוצץ בשמש – יער הרובים.

– ואני אמרתי כי אשא מאה ועשרים כדור בדרך, מתנדבים, תיכנס בכם הרוח! – להג תפוחי בשארית כוחו.

– ואמנם נשאת כיאה ללוחם מעמדי ותיק! – גמלו מיד הבייביס בדפיקת הנעל המסומרת.

– שקט! לא לדבר… מי המדבר שם! – גילו כבר הסגנים והקורפוראלים את חריצותם, כמו לא היתה עוד לחום הערבה שליטה עליהם והם עופפו מבטים בורקים על השורות, זקפו את קומותיהם ונועעו בגנדרנות את קני החזרן.

– ה–ג–דוד – ד ה–ימן! – פקדה פקודה צלולה והקצינים ענו בקולות ערים, כשהטורים נכנסו לתוך משוכת־התייל הגבוהה של המחנה, הלוך ועבור על פניה – ה–ג–דוד דו–ם! – צנחה הפקודה במשק כבד וכמוה צנחו גם הרובים מהכתפיים בהולם־־פעם.

– ה–ג–דוד ה–כון! – שבה והפיחה פקודה חיים בגדוד.

נתמתח הגדוד משנה, חלק כבוד לגדוד ההודים ההולך ומפנה לו את מקום המחנה.

– ח–ח – דפקנו לו כהוגן… – נהנו והשתעשעו כעת הבייביס, כדרכם, מן הזריזות שבתנועתם, מההידור שבהופעתם ומצחצוח לשונם כאחד.

– הראיתם להם, להודים, מי הם ה"פיזיליירס". – עטה גאון גם קצין פלוגה בריטי וסובב ראשו כאותו ברבור על סביביו, גאה על חייליו מן היהודים.

– אם רק רוצים הפיזיליירס הרי הם חיילים כהלכה. – מצא לנכון המתנדב תפוחי להשמיע את דברו בניגוד לכל הכללים הצבאיים – אך זו צרה שלא תמיד רוצים הם, תיכנס בהם הרוח!

– חו–חו–חו – צחקו שורות הגדוד וגם המפקדים העומדים בראש פניהם אמרו: הא–הא – – תפוחי הוא – – אין דבר, לו מוכרחים לסלוח גם הפעם…

וכבר פרקו החיילים את התחמושת, פיתחו את אפודותיהם הצרות, שאפו מלוא־חזה את הרוח המלחה וציפו בכליון־עיניים לספל “תי” ראשון אשר ישובב את נפשם.

– אך קצרי־רוח אתם הפיזיליירס. – הטיפו למתינות הטבחים המסורבלים, שדרכם לשפות את הדוודים הצבאיים בנחת, כי להקדים לבשל את התי בדרך, שיהיה מוכן מיד לחנייה, לא יכלו גם הם.

– בידוע כי אתם הטבחים נרפים הנכם וחייכם קלים. – רעמו החיילים בקולות רוגנים – תחמושת אין לכם ומאה ועשרים כדור אינכם מצווים לשאת על הכתף. בדרך הנכם נוסעים בקרונות וטעם הליכה ברגל אינכם טועמים. לפיכך עביתם טבחים ובועטים מרוב טובה.

– ודאי. – השיבו הטבחים המשופמים בלי רוגז וגרגרו בגרונותיהם מאצל הדוודים המפוייחים.

– לכך כבדי־תנועה הנכם. – רגזו משנה החיילים – וזה הטעם שכרסיכם גדלות כל־כך.

– חו–חו, חריפים הנכם, חברים – “חברה”. – נהנו הטבחים מצחצוח הדברים ופניהם הבהיקו כנחושת הקלל, בהיותם מוזגים “תי” אל קלחות החיילים, לאיש ואיש בתור.

– כלום זהו תי? – לא נרגעו החיילים בהיותם שותים בצמאון – מי אבק וזלעפות הם, במחילת כבודכם, הטבחים.

וככל שהוסיפו לשתות את המשקה התפל, כן נעשתה ישיבתם בצריפים של המחנה נוחה יותר והזיעה שהתנדפה מפניהם לרוח הקלילה, שוב לא היתה קשה להם.

– אך זו היתה דרך! – היו מספרים כעת בשאפם רוח לרווחה והם עדיין מפורקדים להנאתם ומפורקים מאזינם. 

– חצי הגדוד נאסף אל הקרונות. – התיימרו בני־החיל שיצאו שלמים.

– הקצינים סרוחים עתה אפוסי־כוח. – סחו והתרברבו הבייביס על חשבון הממונים עליהם, כשמחים למשבתם.

– גם מפקד הגדוד שלנו שהלך בראש, כוחו תש בסוף. – הוסיף אחד החיילים – לא עצר כוח הזקן.

– מי יפקד אפוא על הגדוד עכשיו? – שקלו החיילים על דרך שעשוע.

– מי יוציא למשמרות ומי יפקוד את המיסדר? או שמא נהיה פטורים כאן ממשמרות ומיסדרים מעיקרם… – קרצו הבייביס בחריפות רבה.

– מה שייך מי! – נזעק מיד אחד הליצנים – ברקאי! תפוחי יפקד על גדוד הפיזיליירס. הוא יוציא את המשמרות. יחי תפוחי!

– ואפקד! תפח רוחכם, החיילים. – הבהיקו פני תפוחי משחוק וקורת־רוח – אוציא אתכם למשמרות, בייביס ליצנים שכמותכם.

– יחי תפוחי! – התכנסו כל החיילים סביב והריעו ותקעו עד שהמה כל המחנה.

– ותישרפנה עצמותיכם על המוקד! – קילל תפוחי בלשון נוחה אף גביניו הנזעמים לא היו לו עוד, ללמדך כי הוקם שלום במחנה, בינו ובין הבייביס, בינו ובין שאר הליצנים הממולחים בגדוד.

 

ב. המתנדב תפוחי חוקר לנתיבות עולם    🔗

עם זה לא היה המתנדב שלנו למפקד הגדוד, כי שב ונחבא אל הכלים כמידת העניוות שנשתבח בה בכל הליכותיו. עכשיו, שקצינים התאוששו מעמל הדרך וסגנים וקורפוראלים חזרו וזקפו את קומותיהם, נשא המתנדב תפוחי חרש את עיניו למחנה ואשר סביב לו, עד ליריחו מזה ולגדות הירדן מזה, כאחד אומר: אלהי צבאות, אתה המביט אל המחנה הזה אשר נקרא לפנים “גלגל”, ומאז ועד היום לא נעלם ממך דבר, – הרי גלוי וידוע לפניך, כי לא לשמי ולכבוד בית־אבי חגרתי את אשפת הכדורים ונחמשתי ברובה… שמא שואף־קרבות אני, חס־ושלום או צמא־דמים? הרי רק למענך, כביכול, ולמען עמך ישראל עשיתי…

כן היה מהרהר בתום־לבו והוא מוסיף להתבונן נפעם ונרגש. אכן, אך זה נפקחו עיניו לראות ולהבין, כי לא למען שתה “תי” ואכול “בולי” הביאוהו רגליו עד הלום – כי לתכלית נשגבה הרבה יותר נקרא לבוא – – ואם אמנם רגליו עומדות במחנה צבאי מוקף תיל, כשאר מחנות התייל של הצבא הבריטי, ותוך המחנה צריפים מלובנים מחום ואהלים מאופרים מאבק הערבה – אך ממעל מתנשאים שמים עוטי הוד על קערת ארץ חבוקה בזרועות גבורה קדומה כימי עולם – –

עוד הוא מביט סביב והנה קול קורא לו: “המתנדב תפוחי! התזכור כי אדמת קודש היא מתחת לרגליך והאם נתת אל לבך כי גיא־חזיון זה ייקרא לו ערש הדתות – – כי רוחות כבירים ועצומים נאבקו בזה ועקבות קדושים דפוסים־טבועים באפר זה של ארץ מלחה – – או אולי תזכור כי הגפרית המלח והמים המאררים, חטאת יריחו והפיכת סדום ועמורה – כל אלה מקורם בגיא בן־גהינום זה!” –

לכאורה, לא ישמע אחד בימינו קול דובר אליו, כאשר אירע בימי־קדם; אף־על־פי־כן ידע תפוחי, בהיותו מעולף על מצעו החם, כי נאמנו דברי הקול וכי אך קצה של האמת גילה לו. המציאות עצמה נעלה לאין־ערוך: צורים – צורי עולם התרוחחו כאן מיקוד היום וקור הלילה, הרים פשטו צורה ולבשו צורה והכו את עיניו בסנוורים – פלגי מים נבעו מתחתיות הר ונקיק והם כמעינות גפרית פושרים, העולים מן התהום וחומם וטעמם עומדים בהם – – אף גאון הירדן וסובכו האפילו מרחוק – – ענני יתושים עלו – – ומקרוב רמזה ימת המלח כקערת זפת מבריקה וסגורה בין הרים.

נפעם תפוחי למראה הזה ושב וכבש את פניו, לאמור: מי אני כי אחזה בכל המראה הקדוש הזה ואינקה! – – מנין כי היתושים לא יכלו בי חמתם וימוצו את חלבי, עד אם יהיה חלקי עם רפאים שוכני עפר בעודני באיבי… ומנין כי נזירים שנכלאו פה בודדים ומבודדים לכל ימי חייהם – על עברי פי־תהום ולחופו של ירדן, לא יזרקו בי את מרתם הקנאית, שהם נוטרים עליה כגחלת, אלפי שנים לבל תכבה – –

“אל תירא, עבדי תפוחי…” – חזר הקול לדבר אליו בלשון פיוס – "ראה נא זאת עשה ולא יאונה לך כל רע. אל תהא נרפה ושוכב בעצלתיים כאחד החיילים הללו, אלא קח עמך צנצנת “פרואיט־סאלט” ושים אותה בכליך, חמוש את זינך עליך וצא לראות בנצורות ובנפלאות, ככל אשר ראו אבותיך הגדולים – – " 

אף אין זאת כי שמע תפוחי לעצה ונחפז לעשות ככל שנאמר לו. עתה השתוקק גם הוא להשביע את הסקרנות אשר נעורה בו. חיש מהר ירד אל חבריו הממונים על הקאנטינה הצבאית, שם הוזמן להם מטוב המלך. ביקש לו צנצנת “פרואיט־סאלט” סגורה וחתומה יפה, מיני מתיקה משיבי־נפש וגומי־לעס החביב מאוד על גייסות הבריטים. שילם במיטב כספו וכה השמיע לקנטינאים בשמינית לגלוג, כהיותו רגיל:

– אלוהים ימחל לי את חטאת שפתי אם אזרוק בכם מרה, ביושבים בטלים בקאנטינה זו… – – לבי, לבי לכם, כי בשרכם ישמן ורוחכם תרפה ולא תהיו עוד ראויים להלך בערבה הזאת לארכה ולרחבה ככל אשר יחשק בכך אדם צמא־דעת – –

– כלך־לך, תפוחי – – צחקו המדפאים – עדיין אתה בא עלינו בגיבובי דברים, שאין להבין מהם מטוב ועד רע.

– לו יהי כדבריכם… – העמיד תפוחי פנים תמימות – אני הרי יוצא לנוד ותחמושתי עלי, בעוד אתם תשבו תחתיכם נרפים… אני אשא בצקלון החייל בו נתחייבתי עד אשר אפול בגיא חזיון זה –

– לא תמות כי תחיה אחא תפוחי… – חזרו וצחקו המדפאים כתוהים, האם לצון חמד לו או שמא באמת ובתמים יעשה את חשבונו האחרון עם החיים – וזה לך האות: עוד תשוב אלינו ותשתה כוס שכר מהטמון בקרח וחיתה אז רוחך…

– כך אתם אומרים, קנטינאים שדעתכם קלה. – השיב תפוחי בלשון משל – אך כבר רואה אני, כי לא כן יעשו בי היתושים אשר פה, הבדווים האורבים במסתרים לחייל נודד באשר ילך ובאשר יעמוד על משמרתו, והנזירים הקנאים במנזריהם המבודדים.

– יתושים… בדווים… ונזירים… אך צל הרים אתה רואה בדמיונך, אחא תפוחי. עוד נראה אותך בשובך מנדודיך ונשתה אז יחד בקבוק “באמונטי”, כדי לחוג את יום שובך. – כן נדרו הקנטינאים ונפרדו ממנו כי עייפה נפשם לדיבורים.

ואמנם עוד זה מדבר והללו עונים ותפוחי נקרא לצאת בכיתת משמר שנועדה לשים את מארבה על מאות פרשים בדווים בין ההרים. חרש יצאו את המחנה והקצין הממונה לפניהם. בהתגנב עברו ביריחו לבל יישמע קולם וחנו בארמון הממשלה אשר בירכתיה. שם הונח להם לפוש עד שייקרא להם בחצות ללא קול והגה, להסתדר בחיפזון ולצאת לפעולה.

– אנו יוצאים לחפש אחר הרוכבים הנועזים הללו. – השמיע לבסוף הסגן בקמיצת שפתיים באזני החיילים הדוממים בשורותיהם כמגלה סוד – לכך נצטוויתי לחלק לאיש ואיש את מספר הכדורים המיועד לקרב, חזקו ואמצו, בני־חיל!

– נחזק ונאמץ… – השיבו החיילים, כשהחשיכה סוככת עליהם, והם ספק מאוששים לקראת הקרב, ספק מתנחמים כי המעשה כולו אינו אלא עורבא פרח.

– באה השעה, בה חייבים אנו לקיים בפועל את אשר נאה דרשנו עד היום, – המשיך הסגן אחרי אשר דברי עצמו העמידוהו על דעתו כי אמנם עשוי הוא להיות מפקד מובהק – יראו נא עמי תבל כולה, כי לוחמים נאמנים אנחנו וכדורים שניתנו לנו אינם שבים ריקם…

מיד יצא הקצין הבריטי שלגם בסתר מבקבוק־הדרך בראשם, אחריו הסגן ובריחוק־מה נתלווה אליהם מורה־דרך חבוש כפיה ועיניו קרועות בכחול כשועל הרים חשוד, אשר אי אתה יודע מתי אפשר ללכת אחריו ומתי הוא מערים עליך כי לבו ופיו אינם שווים… בצידו של זה צעד קלות המושל הבריטי במקום – הוא שהורה כי יש לרחוש אמון למורה־הדרך, אף היה מקיים עמו מועצות־סתרים מזמן לזמן, כשעיניו חדות וחטמו זקור כיוצא לצייד.

העפילו ועלו בהרים שסתרם חושך, כשהם נוטים את רוביהם לפנים ופוקחים עין – האם בכה ייראו לפתע האורבים, או אולי בכה יגיחו הרוכבים… והרכסים מתגבהים והולכים – רכס מעל רכס… הישימון נדם כאשר יהיה בטרם שחר והיו מרתיתים ההולכים בהינגף רגלם באבן ובהישמע הרעש כקול רעם בגלגל –

*

– שמא משטים בנו מורה־הדרך ואיש־סודו המושל הבריטי כאחד? – החלו חוששים החיילים, בהיותם מכתתים את רגליהם במעלות צורים.

– שמא נשתבשו להם העקבות ועתה יבוש מורה־הדרך להודות. – גברו חששותיהם.

– בין תועה ובין לא תועה… כבר העלה אותנו למקום בו כדורי הבדווים יתנכלו אלינו “בהרי־הדמים” האלה, אחרי אשר במלחמה עצמה, עשיתי ויצאתי חי! – כן היה נוהם עתה הקצין הבריטי באזני חייליו, כמתנה את געגועיו אל ביתו הרחוק והוא נצמד במשנה־חשק אל הוויסקי בבקבוק־הדרך ומצפה לאשר יבוא.

ולהכעיס־משנה היתה ניכרת מבוכה במורה־הדרך ועיניו המכוחלות חומקות מהיפגש עם עיני החיילים. מושל המקום הבריטי נטה חיש עמו מהדרך שהלכו בה ושניהם כאומרים: יפה… הבאנוכם למקום־צלמוות זה – מכאן המשיכו כי מלאכתכם היא, לא כן אנו שאיננו חיילים… ועיני מורה־הדרך מעולפות מתחת לריסיהן, מבטי המושל הבריטי הקטן והזריז שפודים לפנים כמבטי צייד – קרים ונמרצים. הנה חמקו ונעלמו השניים חרש, כמו הלכו על גבי סוליות רכות – והחיילים שעמדו מלכת תהו־בהו מדי הביטם אל ראשי ההרים המכחילים.

– מתי יאיר עלינו שחר ולא נהיה משוטטים בממלכה זו של צללים! – ייחלו מדי שפלה רוחם מן המתיחות והשקט מסביב.

– הרי חיילים אנו, – גמרו לבסוף – וממה נפשך אם אורבים בדווים בהר, יעלה החלוץ אליהם, יורידם אלינו ונדעם – – ואם בדווים אין ואך ציחק בנו מורה־הדרך והמושל הבריטי עמיתו חמד לו הרפתקה, כי אז נעמוד עד האיר היום ולא נרדוף אחר צללים ונהיה לצחוק.

לחיזוק דבריהם הפציע שחר ופה ושם הבהירו פיסגה קרחה וישימון בעד לכחלולית הלילה – – אף אין זאת כי נעור כבר רועה בן־הישימון לצאת בעקבות עדרו הדל… בכל אלה לא נראו אורבים, אלא אם כן בלעו אותם הגיאיות. ותפוחי המתבונן כעת, כחבריו המיוגעים לנשק, אל המראה סביב, זכר חזונו שב לפעם אותו, לאמור: “מפסגות הרים ומבמתי־אל אשור עתה אל ימים מקדם” – – כן היה משמיע את דברו, כי ממקום עמדם ראו בהרים המשתפלים ונופלים, דוממים ונישאים כמו לא דרכה עליהם רגל איש. –

– כלך־לך, תפוחי, עם אמריך הנמלצים. – שיסעוהו חבריו בקוצר־רוח, כי אור הבוקר החזיר להם את בטחונם – כבלק בן צפור תבלה את לשונך או כבלעם בן־בעור אשר אתונו דיברה לבסוף בשמו – –

ועוד זה מדבר והללו משיבים, וחייל זריז יצא לפנים עד לרועה ועדרו שתעו כצללים בראש ההר, ספק חרדים מתנועת החיילים ספק מתחקים אחריהם, תפשם ונהג אותם תמהים ומרעידים עד לפלוגה ולקצין שבראשה.

– תפשתים כפשוטם ללא דין־ודברים. – אינפף החייל ופלט בשקט את עשן סיגרייתו, כמפיח כזביהם של מורה־הדרך והמושל הבריטי ומשים אותם לאל.

– ולא גילו הללו התנגדות? – התאושש גם הקצין והעמיד פנים מפוכחות מסיוטי הלילה שעברו עליו.

– אף לא הגה מפיהם. – צחק החייל ומשך בכתפיו.

– ולא נראו פני בדווים רוכבים? – חקר הקצין ביתר כובד־ראש.

– לא בדווים אף לא שכמותם. בדיות בדו לנסות אותנו. – השיב החייל בשנינותו.

למותר לומר, כי החיילים פנו לחזור בדרך שבאו בה, כשרוחם בדוחה וקצינם צועד בראש – הם גולשים במורדות ההר אל הערבה כחוגגים את נצחונם על כוחות חושך, ותפוחי אשר שינה את טעמו משמיע ברמה את הגיגי רוחו, ספק לועז ספק מתעתע:

– שמעוני, חיילים, – אמר – הלילה למדנו לקח על דרכה של אומה זו – האלביון הבריטי – אשר באנו עמה בברית. לכאורה, ידה האחת נותנת לידנו רובה וכדורים ושם צבאה נקרא עלינו; מאידך קם מושל מקומי זריז ומעמיד עלינו מורה־דרך להתעותנו בישימון – והוא עצמו כמסתכל כיצד יעלה הצייד… הווי אומר: משני אלה כאחד קורץ “הארי הבריטי” אשר ימינו מקרבת ושמאלו דוחה, וממנו חייבים אנו להישמר.

– הפעם נאה דרשת, אחא תפוחי. – אישרו החיילים בקורת־רוח – אף ירדת לסוד רוחם של אנשי־הזנונים הללו.

ושוב לא הוסיפו לדוש בענין, כי חומו של יום גבר והם יורדים בצעדה קשה, בלי לדעת לבסוף, אם אמנם דרכה רגלם על ההרים בהם נקבר משה איש־האלהים – הוא “נבי מוסה” – או אולי קברו נשאר גנוז בערבות מואב ואיש לא ידע את מקומו לנצח ככתוב – –

– בואו חיילים ואגולל לפניכם את המפה אשר אתי. – נזכר עתה גם הקצין בתפקידו, כשדעתו נחה והחזיר בתנועה ערה את בקבוק־הדרך למקומו, כאומר – לא לגמתי ולא שתיתי, אף לא לבדווים או לקרוביהם היתה נתונה דעתי – להד"ם! –

– גם זו לטובה, כי התאושש הקצין שלנו ונעשה בר־דעת, שאפשר לנו לסמוך עליו. – אמרו בהקיפם את הקצין והמפה שבידו, כאשר יעשו צבאות בדרך לא־נודעת.

והתקדמו ברגל מאוששת, אף הקדים אותם הקצין כאחד היודע מטרתו, מפסיע והולך על־פי סימנים ותמרורים שבמפה. הסגן גם הוא שוב לא שגה במזימות קרב, אלא כשווה עם אחד החיילים הלך. הכל בחנו איפוא יחדיו אי שביל ופלג מים. אי גיא עמוק אשר יבתר לפתע את הערבה לשניים – עקוף אותו ונמצא מעבר גם על פניו.

– שמא נשתה מים אלה? – עטה חייל צמא על פלג מים.

– מים מאררים הם. – הורה הקצין בבטחה והניא אותם משתות.

– ובכל זאת הנה אשמע המיית פלג חבוייה אי־שם במדרון. – היטה חייל שני את אזנו, כאחד ותיק ומנוסה שאין להעבירו מדעתו.

התייגעו החיילים וירדו בדרדור אבן וחצץ במדרוני הגיא, נוכחו לדעת כי הקצין צודק ומפתו אמת – תפלים המים בקרקעית הגיא ואפילו לשון צמאה תמאן לטעום מהם. אז שבו ותהו אנה יובילום תמרורי הדרך, אשר אבניה העתיקות כוסו באבק הערבה, כי שוקעו כאן בפעמי הקלגסים העצומים שעברו כאן לפנים.

– עד למעברות הירדן תביא אותנו דרך זו. – הורה הקצין והמשיך לפסוע בבטחה.

וגם תפוחי לא שעה לעייפות, כי שמע את שם מעברות המים ותחי רוחו אף התאזר כוח – הקלה היא בעיניך?! – מעברות המים בהם עברו יוצאי מדבר לכבוש את ארץ כנען – הרי דבר הוא! – מתקו לו מעתה מי הגפרית בגיאיות, כמו השליך בהם אלישע מלח מצלוחיתו החדשה וירפא להם – –אף נזכר תפוחי והיה מערה אל תוך המים מאבקת “הפרואיט־סאלט” אשר בצנצנתו, עד שהתבעבעו המים והקציפו ולא היה בהם עוד “מוות ומשכלת”, אלא ערבו לחיך.

– שתו, חברים. – הורה גם הוא כאלישע בשעתו – כי מי גפרית עם “פרואיט־סאלט” יבואו כמים החיים אל קרבכם, אף משבח אני את הבריטים כי יודעים הם להקדים תמיד רפואה למכה.

והחיילים עושים כמוהו, שאבו בספליהם ממי פלגים של הישימון, בזקו לתוכם “מלח” והריקו אל קרבם עד שאורו עיניהם. בינתיים הגיאיות עמקו והלכו וקירותיהם נזדקרו תלולים מעל ראשי ההולכים, עד אם לא נראתה ממעל אלא פיסת השמים היוקדים. אף־על־פי־כן לא כשלה רגל וגם הפרדים נושאי־הנשק – פרדי ציילון קטני־קומה אך למודי־סבל – טיפסו בחריצות ופרסתם לא מעדה. והקצין עצמו קיפל לבסוף את המפה במנוחת־נפש ואמר בחיוך בוטח לחיילים הנופשים סביבו:

– שוב אינה נחוצה לי המפה, כי יפה הלכתם עד עכשיו, ומכאן ואילך אבותיכם שעברו את הירדן במקום הזה, יראו לנו את הדרך שנלך בה.

אפשר צחק הקצין ולצון חמד לו, אך עובדה היא כי חזקה רוחם של ההולכים והם אצו אל סבך החורש שהאפיל על הירדן. חזיר מיער מבוהל פרץ נגדם כמבקש להפילם, עופות־בר התעופפו במשק־כנפיים וזרם מים אפלים נגול לפניהם, כשהוא מתנהל לאיטו בצל הסבך משתי גדותיו – הוא הירדן הנע בלאט אל ים־המלח.

“הרחק מאדם העיר”… – קרא מיד תפוחי תוך הגות ראוייה לשעה ויתבונן אל הזרמים הנפתלים לרוחב ואינם נבלעים במים הזורמים לאיטם דרומה אלא מגדה אל גדה הם מתפתלים ומושכים לטבול בהם. – “מי ירדן קדושים – מי נבואה מטהרים ומזככים מימים מקדם – מי טבילה מסגפים ומרפאים מקדמת דנא – – ומדוע תשכון בהם מארה היום?” – היה תולה תפוחי את עיניו בהם בשאלה.

“הס, תפוחי… כי לא קללה ומארה תשכונה במים אלה – אלא מעברות קדומים הם בהם עברו שבטי ישראל עמך בחרבה עוד לפני היותם לעם…” – שב והזכיר הקול הדובר אליו ממעל.

וליתר חיזוק היה חייל פושט אותה שעה את בגדיו ונשתקע במים ערום כביום היוולדו, בזריזות התנהל עם הזרמים המתפתלים כמו ידע את הירדן בזרמו מצפון הארץ – ואמנם אך זה ניתקו כפות רגליו של זה מהקרקע, היה מהלך ומתקדם אל הגדה השניה, כמהלך על יבשה.

– חבר, – כיצד מלאך לבך לחצות ברגל את הזרם והרי עלול הנך להסתחף ולא נדע את מקומך? – קראו החיילים אחריו.

– בואו אחרי. – עלז הלה והתייצב איתן במקום עמדו במים עד צוואר, וביטל את חששותיהם. – זה המקום בו עברו אבותינו והריני מהלך על גבי האבנים אשר שימשו מצב לרגלי הכהנים. בואו ונעבור גם אנו מן המערב מזרחה!

התפשטו איפוא שאר החיילים את מדיהם, נתנו אלה לאלה יד וירדו למים בשרשרת, חוצים ועוברים את הנהר עד צאת החלוץ לפניהם אל הגדה מנגד, בעוד המאסף טובל עד צוואר באמצע הנהר. אך זה צהלו החיילים על המעשה הרב ומיד הפסיקו, כי תחת אשל רחב־נוף ישן בשקט פרא למוד־מדבר ורובהו מעומד למראשותיו. נתקרבו אליו על בהונות רגליהם, נטלו את הרובה וחגורת הכדורים כתפוש שלל מלחמה וצלחו את הירדן בדרך שבאו בה.

מיד צלחה עליו רוחו של המתנדב תפוחי לומר דבר שיר ומליצה לכבוד המאורע: הא ראיה – אמר – כי אמנם בדרך זו באו אבותינו ולא קמה רוח מפניהם. ולא עוד אלא ודאי הוא כי הסלעים מתחת לרגלינו, היו מאותן האבנים אשר לוקחו לאחר מכן כמספר שבטי ישראל, אחרי אשר עברו לבנות להם מזבח.

אך בעוד תפוחי נושא את דברו, ואיש המדבר שישן את שנתו הקיץ ודילג אל מאחורי הגבעות מנגד. מיד נראו ראשי רוכבים גולשים בגבעות התלולות הללו וכלי־הירי של הפלוגה פצחו נגדם עפ"י פקודה. קפצו גם החיילים ובאו בבתות ובנקיקים אשר מצאו, סמכו את רוביהם לארץ וכוננו אותם כלפי הסבך – כי הנה ראו לבסוף פני אויב מנגד! – ותהום הארץ מרעש כלי־הקלע והדממה – דממת הערבה – הושבתה סביב. פרש נחבט מעל סוסו בסבך, אך זחל בזריזות פרא במעלה גבעה והריהו מאחוריה בהרף־עין – נעלם ולא נודע, אם נפצע אנוש או נחלץ ושב אל חבריו.

– סוף־סוף גם את קצות הבדווים ראו עינינו. – שיערו מיד החיילים בשמחה תחת האכזבה שהיתה להם בלילה – או אולי הם הם מבריחי זהב ונשק אשר בחרו במקום הזה שהוא מועד מקדמת דנא כמעברת־סתרים… ועוד שעה ארוכה שכבו בלי־נוע תוך הסבך, אף־על־פי שענני היתושים היו מגיחים בערוב היום ושולחים בהם את עוקציהם, כמו נאספו להטריד מהמקום אורחים לא־רצויים.

– אין ברירה אלא להאריך את רוחנו עד שנתראה שוב עם הבדווים הללו פנים אל פנים. – עמדו החיילים על דעתם, כשגופם נעשה חידודים מעקיצותיו של היתוש, אך לבם גא במשימתם בארץ־תלאובות זו.

ואם שמח הקצין בחייליו האמיצים, בכל זאת פקד לשוב ולטעון את כלי־הקלע על הפרדים למודי־הסבל, אחרי שחיכו עד בוש ולא נראתה עוד תנועה חשודה סביב. תלה הקצין על כתפו את הרובה שזכו בו כשלל וכן המשיכו את דרכם אשר חלוקי אבנים היו מעלים מבוקר כעין טל־השחר או כזרע־גד לבן… אף דרשו מיד מביני־דבר כי ודאי “מן” הוא ועל סבך האשל אשר בחוף קראו “גאון הירח וסובכו” – אף שלא עלה מתוכו אריה.

ועוד נחבטים ההולכים מסבך לסבך עבות־משנה ורגליהם ניגפות אל צרורות האבנים והנה יצאו שוב אל הירדן המתפתל מצד הגשר האיתן הנטוי על פני זרמו. פה חנו לבסוף, הדליקו מדורות מערבות הנחל הלחות כדי להעתיר עשן ולהקטיר – ובעשן הזה התכרבלו בשמיכותיהם להיות להם מחסה מיתושים אך ללא הועיל… כי אחת היה מנוי וגמור עם היתוש להטרידם ממאפליה זו, פן סופם יהיה מר ויבקשו את נפשם למות. –

– זו ערבת יריחו… – רמזו ברוב משמעות החיילים.

– “גיהינום־הדמים” על אדמות, ג’ריקו! – הבין גם הקצין את הרמז הברור והעלה על פיו את השם שהפך לקללה עוד מימי ה"בייבל" – אף נדמה כמו קמה לנגד עיניהם הפרשה כולה על מעשה עכן ועמק עכור בו נסקל למוות, ועל העיר עצמה אשר יצא גזר־דינה מאז כי “בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה” –

*

ראה תפוחי למתרחש עם האפילה הרדומה על הירדן והוציא את ראשו מתחת לכילה, הפשיל את השמיכה שהתכסה בה מעל ראשו והחליט כי לא עת תנומות היא. האודים של ענפי הערבה עשנם עלה סמיך, אך הם אינם מאוכלים… חבריו עטופים ומכורבלים אך השינה אינה יורדת עליהם – קם והתהלך איפוא עד לזקיפים המוצבים לצידי הגשר, לברכם לשלום כראוי לחברים.

אותה שעה היה מדייג יווני בודד מהירדן ועינו כלה, הוא גופו חווריין ולבן־פנים, כמו טיפת־דם אחרונה כבר נמוצה מבשרו בארץ זו. ותפוחי שהתבונן, הבט היטב, אל חותם המוות הטבוע בפניו של זה, היה תוהה ושואל: אך לפלא הוא מה ראו אבותינו יוצאי מדבר, כי פתחו דווקא ביריחו – – ומה טעם כי מעמק עכור זה החלו את מסעם לארץ פנימה ולא עוד אלא כאן חתמו בבשרם החי את אות הברית “וישבו תחתם במחנה עד חיותם”?…

והירדן מגלגל חרש לרגליו את מימיו האפלים, כמו הקשיב לדופי שהטיל תפוחי ובלעז שהוציא, אך סיפק לא היה לו להניח את דעתו בתשובה ניצחת – – במלמולו שאינו נשמע לאזני בשר־ודם צפן הירדן את חידתו, כי עוד מעט־קט והשלים בזה את מרוצו – – אף גאון הירדן סביב וישימון הערבה נדמו כמו נגזר עליהם, שאין לגלות לבן־תמותה את המופלא ממנו – –

– הנה ראית במו עיניך, אחא תפוחי. – נתנו מוצא למרירותם החיילים הזקיפים אצל הגשר – עוד משמרות כאלה ואבדנו.

– אף־על־פי־כן – חזר בו מיד תפוחי כשוחר מוסר לעצמו ולזולתו – אל נהיה נמהרים ונאמר אבדנו. אך חולשת־דעת היא ותחלוף. אף זה זוכר אני מגירסת ילדות כי כאן אכלו אבותינו לראשונה מעבור הארץ מצות וקלוי וכאן נאמר ליהושע הכובש – של נעלך מעל רגליך כי מקום־קודש הוא – ויעש כן…

כן דיבר תפוחי והוא כצופה ממקום עמדו אל תנועת המחנה של הכובשים על כוהניו וארון־הברית ההולך עמהם באשר ילכו – והחלוץ לפני הכוהנים תוקעי השופרות והמאסף הלוך ותקוע בשופרות גם הוא – – אין הדבר חסר אלא כי יהושע יקרא – הריעו כי נתן ה' לכם את העיר – והמעשה תם ונשלם – – “תקעו והריעו בשופרות!” – –

מעתה ניתן לשער את הציפייה אשר תקפה את המתנדב שלנו, בהיותו נכנס למחרת עם פלוגתו מקצה שני של יריחו לאור היום – והיא אינה אלא כפר עלוב תחת השמש היוקדת, עיירה נידחה הניזונה ממעיין המים המתוקים ומגדלת עליהם בין בקתות חמר בוסתנים קטנים של שיחי מוז ופרי! וזו התלולית כולה של חומת יריחו, עשוייה צרורות וטיט של ערבה – – כן היה חוקר תפוחי למראה עיניו, כשמצעדי רגליו מעפרים באדמה החרבה־האפרורית, כמו ריחפה הקללה באווירה גם היום הזה – –

לא הכיר איפוא תפוחי ביריחו “הסגורה והמסגרת” ככל שסופר לו בכתבי־הקודש, אף לא נאמנו עליו מימיה המתוקים. ומי לידו יתקע שאמנם מעין אלישע הוא? – אמנם טבל בבריכה עם חבריו וישבו לפוש כדי להפיג במעט את החום – אך יריחו שבדמיון עדיין אבודה לו. – בין בקתות הטיט העלובות שבתוכה ובין המינזרים המבודדים אשר נתלו מעליה בצלע הר – אבדה אותה עיר קדומה ומופלאה ותפוחי תוהה־בוהה – איה? –

בעיצום החום נטל רשות ממפקדו, פרש מעל הגונדה הקטנה של נושאי הנשק ויהי עולה ומעפיל במעלה ההר עד למינזר התלוי ממעל על עברי פי־תהום, עולה ומתנשא מעל לבריכת המים המתוקים, כמבקש להשקיף משם למטה – – או אז ידע אם אמנם כן הוא מראה הככר עד סדום ועמורה אשר היתה כגן־עדן לפני שחת אלהים אותה, או שמא גם זו אינה אלא אגדה כעיר יריחו עצמה – – “וד' המטיר אש וגפרית” – היה משנן לעצמו כשהוא מטפס ועולה בשביל עד למנזר ואין אליו כניסה אלא מן הצד, שכן התהום פעורה מתחתיו ומעליו פיסגת הר תלולה המתנשאת לרום, כאותו זקיף שהוצב לשמור על הככר. –

שמא תיחסם עתה הדרך לפניו מלהעפיל ולמצוא פתרונים לחידות מני־קדם? – הגה תפוחי בעוז־רוח, כשהוא מידפק באצבע צרידא על שער המינזר ומעורר את כתליו הצוננים החצובים בסלע – – ואמנם הוסט בריח הכניסה פנימה, שם קרירות היתה שרוייה… אף נהג בו איש הכמורה המבודד הכנסת־אורח והזמין לשתיית קפה כמנהגם של חילונים. ותפוחי גומע ומודה ברוב נימוס, אך עומד בשלו: יותן לו לעלות עד לפיסגת ההר, כי להשקיף על הככר חפצו ולמען כך טיפס והעפיל.

– הרי זה הר “ארבעים היום” – – סח הנזיר בלשון זהירה כמנסה להניא את החייל מחפצו העז – וזה הטעם שהוקם כאן המינזר אף הוחל בבניין שני על הפיסגה עליה ישב ישו ארבעים יום ונלחם עם השטן – –

– ויכול לו? – היתמם תפוחי, כי גס לבו במעשי ניסים שאירעו בארץ זו, באשר תדרוך רגלו ובאשר תשזוף עינו.

– ויכול לו… ידידי החייל. זה הר ה"קרנטאל"… – הטעים הנזיר בשיגרה שבקדושה ובה בשעה בלש בחבילת השמלות אשר עליו כדי לגלות את צרור המפתחות של המינזר, השמור עמו. – הארך איפוא רוחך, אישי החייל, ואפתח לך את הפשפש לעלות בהר עד אם ראית במו עיניך, כי נאבק שם בן־אלוהים ויוכל.

שוב לא הקשיב תפוחי לסוף דבריו, כי ברגל רהוטה היה יוצא בעד הפשפש בשביל אל הפיסגה, עד הגיעו אל החומה שהוחל לבנותה למינזר חדש ובור־מים שנחצב בסלע – עד היכנסו אל הרחבה אשר גודרה ואשר עלו בה כבר קוצים ולטאות חוננו את אבניה. אותה שעה הבעירה הככר למטה את ארגמן הגוונים האצורים באווירה הלוהט ובחלל שמיה, ויהי עולה ממנה “קיטור” כעלותו מן הכבשן – הכל יקד… רטט ואודם־תכלת נתחלפו בארגמן העז והמשולהב ועד לים המוות היה מדמדם והולך הדוק הארגמני – על פני כל הארץ המלחה שהשתרעה לרגליו. ישב תפוחי קסום־עיניים, שאף רוח ממרומי המסד של המינזר והיה טובל את מבטו במראה הזה, אשר רק עתה עמד על כוחו הרב לגבי הוזים וחוזים מימי עולם – –

“זו איפוא הארץ אותה נשאתי טבועה בדם לבי” – – הפליג כאן בחשאי בהגות רוחו – זו אשר בניתיה מאחורי התנור החם בליל החורף של בית־אבי מפרקי כתבי הקודש – – זו שהעמידה לי גם שם “מלמד” חלוש, להרעיף עלי בענוות־חסד את אמריו על אברהם ולוט ועל כדרלעומר עם מלכי האמורי… הארץ אשר שבעים ושבעה החליפה את פניה ושימשה זירה לאותות ולמופתים – הנה כארץ מדבר היתה היא והצומח והחי אשר עליה, אך שוב התאוששה להיות כגן־עדן ברוך־אלוהים וכן חוזר חלילה – –

ועודנו מפליג במראות קדומים מכל אשר שנה וגרם כשירת־ערש נשכחה, ורוח נשבה מראשי הררי הגיר, דממה גלשה בין הצורים והצוקים והיא מלחשת באזנו: קום המתנדב תפוחי ומה לך יושב… שוב אל גיא החזיון, אשר ראית אפס קצהו… התהלך בו לארכו ולרחבו כי בכל אשר תלך אילווה אליך לשמרך בדרך – קום ולך כי אותך ראיתי צמא־מראות וטהר־נפש לפני – –

ויקם תפוחי, חלף במבט פרידה על החומה שנגדרה סביב לפיסגת ההר, שב ושינן לעצמו את חידת המלחמה שהתחוללה בזה בין שליח אלוהים והשטן, כמספר ימי שבתו של משה רבנו על הר סיני… היה שוחק לתהפוכות אלו של רוח אנוש, לאמור: עדיין לא הועילו כל האגדות והשמועות לסתור את האמונה של עם הנצח… דורות באו והלכו והארץ בנבואתה עומדת.

כן התנבא תפוחי, והדבר לא ייפלא בארץ הפלאות אשר תיארנו – ומיהר לרדת מעל ההר, החזיר את המפתח הכבד של הפשפש לנזיר השומר עליו באמונה ופנה והלך ממנו כמו דבר נחוץ לו. מאחוריו המינזרים הנישאים על פני תהומות ומלפניו הללו שנבנו בסתרי הגיא של הירדן… עדיין התבדרו לנגד עיניו שבע השמלות אשר ילבוש לבשרו נזיר וכבר רואה הוא בנזיר שני הדור־שיבה שגזר על עצמו שתיקה ואלם – – אגדה ואמונת־קסמים מוסיפות איפוא להשתזר כמעשה רקמה עתירת־גוונים, לא פחות מזו של שמי הערבה ולהטיה – אף־על־פי־כן הוסיף לתור ולחפש, כמו אחר אלוהיו האבודים חיפש עד שימצאם – –

– אכן, חברים, ראו זה מצאתי כי עלינו להמשיך ללכת. – עורר תפוחי את אחוזת מרעיו מבין החיילים ברדתו אליהם – אל דמי לנו כל עוד לא עמדו רגלינו בשפך הירדן אל ים המוות ואל מי המלח בעצמם, השרויים בלי ניע על כובדם ועל פלגי המים החיים הזורמים אליהם ממערב וממזרח והים אינו מלא מהם.

צחקו החיילים גם הפעם לדבריו ואף־על־פי־כן נאותו לו, אף הקצין הורה להם היתר. אין זאת כי אמנם פעלו לזכות תפוחי כוחות ממעל והכריעו את הכף בכל אשר פנה – כי נחמשה כיתה אף צידה ניתנה לה לבוא עד ים המלח ולרדת בסירה בים. ועם שלא נעו המים הכבדים ולא ברצון נחצו בפני הסירה המפליגה, אלא כזפת חמרו סביב וככתמי עטרן ניגרו מהמשוטים – הפליגה הכיתה.

הרוח גם היא לא נענתה להפיח במפרש, ואם ראו בבואה ממרחקי דרום על־פי קשקשי המים שהרצידו, נתפגרה הרוח משום־מה ולא אצה עד לסירת השייט. זו נתקעה איפוא בים באין ניע באוויר, ללמדך כי קשה בארץ זו נתיב המים לא פחות מנתיבי היבשה. אבל – גם זה מטבעם של הבריות: ככל שעצמו הקשיים, כן חזקה דעתם של השייטים אחרי ההתעוררות שהיתה להם, וכן גברה משנה התלהבותו של המתנדב תפוחי. – כמעט־קט והיה הוא עצמו כנושף אש לוהטת מתוכו – כחום המלח והגפרית אשר עמם כאן והבהב במעמקי ים ויבשה.

משום כך תפסו במשוטים הקשורים לדופן הסירה, ואם ספני הים הוותיקים חלשה דעתם, קראו החיילים איש למשנהו בקולות ניחרים – חזק ונתחזק… ובשיר ורננה השקיעו את המשוטים במים הכבדים והסירה נעה והתקדמה מזרחה –

– הנה נבוא תחילה עד למעינות החמים של זרקא. – גמרו ביניהם.

– משם אל שפך הארנון… אל הלשון… או שמא לעין־גדי… – הפליגו הבקיאים שבהם, אשר יצרם לתור גבר.

– לארנון – – למעינות… עד סדום ועמורה שנהפכו ועד לעיר המצערה שבצידן – צוער… – קרא תפוחי ואין זאת כי לקריאתו נענה הים ורוח שקפצה לפתע נשבה במפרש אף הסירה זינקה והפליאה שוט כחץ.

– נחלצנו, אחא תפוחי! – קראו החותרים שהניחו למשוטים והספנים גם הם תמהו על התמורות שהתחוללו לנגד עיניהם כבמטה־קסמים.

עם זאת ניתנה האמת להיאמר, כי גם תפוחי עצמו עייף מהתהפוכות שבאו לו לרגל נדודיו, רוחו עייפה למלחמה הנואשה בין הקדושה והטומאה אשר שימשו אהדדי בארץ זו, גופו נלאה להתחסן בפני “שושנת יריחו” שארבה ופרחה בלחיי רבים מחבריו החיילים ועל אחת כמה בפני המארה שהיו מפיצים בזה ענני היתושים. ואך זה נתקעה הסירה בחרטומה אל מול סלעי־מגור תוך החשיכה סביב – חש כמו אל חוף־מבטחים הגיע ובא קץ למעגל החיפושים…

בחשכת הליל גלש עם חבריו מהסירה אל תוך המים, מאין מעבר אחר ליבשה ובנעל לרגלם עשו דרכם במים עד למעלה החוף. דבר לא ראו באפילה אך חשו, כי אך זה יצאו מן המים הכבדים ונקלעו אל זרם מים קל הרבה יותר – הנה היו חמים מאוד המים והנה נתלטפו במגע צונן, כמו שימשו כאן חמים וצוננים אהדדי ומי המוות נתפייסו כביכול למים החיים – – עד שנאחזו החיילים בשן סלע ובזה אחר זה טיפסו וקנו להם מושב שפוף כציפורים על חודו עד אם יאיר להם שחר וראו אנה נקלעו.

ומדי שבתו ביו חבריו, בלי לראות איש את פני רעהו, לא הרגיש תפוחי כי עיניו נעצמו וחמימות מופלאה הוצקה באברי גוו, כמו היה ישן על רפידה רכה… מעינות המים החמים היו לו כסמי־מרפא והמים החיים נסכו בו עדנה שלא מעולם זה… עיי חרבות שנזדקרו בחשיכה השכינו בטחון כי ארץ תפארת היתה כאן לפנים – ארץ מרפא למדווי גוף וחיזוק לרוחם של מלך ורועה צאנו…

– נקח ממים אלה בצלוחית ונחתום אותה לזכר, כי באנו עד הלום בשנה פלונית לגדוד. – גמרו החיילים למחרת הבוקר, משחלצו את עצמותיהם והם ערים ורעננים לרגלי ההר, מזרחה לים המלח, כאשר לא היו מכבר.

– אף נמסור צנצנת לבדיקה – המים הכבדים לחוד והמים מי המרפא לחוד. – הוסיפו כשהם טובלים במי הישע אשר פיכו תחת רגליהם, בשניה ובשלישית.

ועוד הללו ממלאים בצלוחית ממיני המים והללו חוזרים וטובלים בהם, הללו מרווים את צמאונם במים החיים והללו שוכבים ואינם שוקעים במים הכבדים – והסירה התנהלה לאורך החופים העשויים פסי יבשה צרים כזרת וחורשות אשלים קטנות עליהם. שוב נקיק גדול מאלה שראו ואפיק עמוק, בו מפל־מים מתגעש בין קירות סלע אדומים – הנה מקפצים מימיו ברעש על פני סלעים ובהמולה מחרישת־אזניים נופלים באדיר הימה.

– האם נרד או ניגרף כאן? – תהו החיילים בעיניהם כתיירים הרואים במעשי בראשית.

הפקיר גם תפוחי את גוו לחבטות המים העזים, החזיק מעמד בפני כוח מפלם, לא מעדה רגלו ולא ניגפה בסלע – אף שהיה נושא עיניו לרום ומחפש גם כאן אי מזה יפול הזרם ומאין יתגלגלו מימיו – – ושוב לא היה קץ לשאיפתו ולצמאונו לדעת, מדי עלו בזכרונו השמות המופלאים – מידבא וחשבון וערוער – – אף המשלים שנאמרו בהם: באו חשבון – –

חברים! – נידבק תפוחי ממצהלותיהם של חבריו והתחזק להחריש בקולו את קול מפל המים – אם אמנם תכון עוד מלכותנו במהרה בימינו, כי אז על עיי החרבות הללו – חרבות טבע וחרבות אדם – נשוב לקומם את הריסותינו אנו ושל קרובינו – אדום מואב ועמון – עד אשר ישתאה כל הרואה ויאמר: האמנם היתה עדנה לעם הזקן הזה אשר חשבנוהו במתים! –

– כן יהי, אחא תפוחי! – חיזקו הפעם חבריו את דבריו והתמהמהו להיפרד מעל החופים הלא־נודעים.

ואמנם חרש שבו ויצאו מאפיקי המים הסמויים וכנכלמים חזרו אל הסירה המחכה, טיפסו ועלו בה. כבר רחקו והלכו מאחוריהם ההרים על פלאיהם, מדי עשתה הסירה בנחת את נתיבה אל החוף במערב ממנו באו.

– לוא עוד מעט ולא בחפזה… בנחת… – היו החיילים מבקשים לעצמם כשהם סרוחים בכה ובכה בסירתם. ועדיין ראו בהתפעלות אילמת, מדי התקדמם צפונה, גזע עץ שחור וענפיו מדולדלים וקנה אשר אוכל, כשהם נעוצים במים הרדודים לאות, כי ממלכת המים המתים קרובה לקיצה ומשם והלאה הירדן בגאונו, אשר יגיח עד הלום בזרמו העז.

 

ג. המדברה – –    🔗

ראה תפוחי כי אמנם גדולים היו מעשי עמו בימי אבותיו הקדומים – והחליט להמשיך ללכת בעקבותיהם. מה האבות הקדומים הללו לא באו ליריחו אלא לאחר נדידה במדבר – ילך אף הוא אל המדבר כדי לבוא עד פשר החידה: כיצד ומדוע עלה בידם להביא משם את אלוהי הנצח אל הארץ הנושבת, דבר שלא עלה בידי גוי אחר – – וכיצד נשאוהו על ידיהם, כשהוא מתחסן ומתגבר לעמוד בפני אלילים רבים, אשר פשו בארץ ברוב תפארת והדר – – כן היה צולל תפוחי לעמקי החידה ומשעשע את נפשו ברעיונות כיוצא בהם, כמו לפתרונם היה עומד. וכאשר חולק הגדוד מחדש לשירותיו – ביקש תפוחי לספחו על הפלוגה ההולכת למדבר.

– פרייואט תפוחי, – מצא לנכון להזהיר אותו הסמל של הפלוגה כשוחר טובתו – האם תדע מהו המקום אשר בחרת וכי הוא בדרך למצרים?

– ידעתי גם ידעתי. – שקל תפוחי את דבריו – אף מבקש אני ללכת בדרך שהלכו בה אבותי כמו שנאמר: ויסעו מרפידים ויחנו – –

– כי אז הקץ לדיבורים ומהר לאהלך להתקין את ה"פול־פק" לדרך. – הורה הסארז’נט בלשון פקודה, כאחד החושש להפליג עם מתנדב זה אל עולמות של חידות ופתרונים, שהם למעלה משכלו הפשוט והישר של החייל.

היטלטל איפוא תפוחי בקרונות רכבת עם שאר בני פלוגתו והועבר חיש מהר מארץ הישוב אל המדבר; ועובדה היא כי מוצאים אנו את המתנדב שלנו מוטל בצריף של תחנת המדבר האחרונה, אשר חול מדבר מידפק חרש אל כתליו מבחוץ – ותפוחי שוכב ופניו אל הקיר. ממאן הוא להרבות בשיחה עם הסובבים אותו ומסרב להשיב לשואליו דבר, שוכב גלוי־עיניים, כמקשיב לתנועת החול שאינה פוסקת מחוץ לכתלים העלובים והצרים.

– חבר תפוחי, שמא נחלית? – תהו חבריו על מנהגו הזר – שמא הדביקה אותך הקדחת הממארת מערבות יריחו, או “שושנת יריחו” עתידה לפרוח בעורך אם גם במאוחר? – אם כך הדבר, כי אז קום ממשכבך וראה כי תרופה בדוקה מצאנו בתחנה הזאת, שהיא יפה לכל החליים ואף לך תועיל.

ובעוד הללו מדברים והללו משדלים – כבר עורכים הם לעיני תפוחי מכל אשר עלה בידם לשלול מקרונות רכבת שעברו בדרך המדבר מארץ הנילוס הגדולה אל שכנתה הקטנה ממנה ומצפה ל"שבר" מימים־ימימה – – בדין שלחו את ידם בשלל הזה, שכן הופקדו לשמור על תחנות המדבר, לבדוק סחורה ורכולה מהכא להתם, וחוזר חלילה. זה איפוא דבר השלל אשר הגישו לתפוחי מכל אוכל ומשקה כדי להשיב את נפשו, אך הוא מסרב לנגוע כמו תועבה לו המלקוח שבא מארץ, בה היו אבותיו לראשונה לעבדים.

– ילמדנו איפוא, מר… – פתח מיד חייל שעיניו נוצצו מפיקחות וערמה והוא מכונה בשם “אמיתי” לאות שהוחזק בדאי – ילמדנו מר על שום מה אסורה לנו הנאה פורתא במדבר זה, חלף עמלנו המסור?

– זאת ועוד, אחא תפוחי… – חיזק את טענת קודמו בפשטות־יתר המכונה “לבבי” אף־על־פי שכוחו היה יותר לבריונות מאשר לדברי לב – איפה בשם “אבא־אמא” מתחיל אותו איסור שאתה דוגל בו ואיפה הוא נגמר בתחנות המדבר הנידחות האלה?

מבין תפוחי, כי לא יוכל בכוח לשונו ל"אמיתי" ועל אחת כמה לחברו־כאח “לבבי” ושוא ייכנס בוויכוח עמהם – – יתר על כן: הוא נושא את עיניו אל הצריפים והסוכות סביב ודומה עליו, כי משהו ממעשי האהלים של יוצאי מצרים מתחולל גם כאן… כאן שניים מקשים עליו בשאילתות של איסור והיתר… שם חיילים הסמיכו את מיטותיהם זו לזו וקרבו את ראשיהם, כשהם שטופים בטריפת קלפים. ולא עוד אלא חבר בוקי־סריקי צעירים שמו להם ראש וענדו לזרועם סרטים, כי הועמדו להיות שוטרים למחנה הקטן הזה – – כל אלה העלה תפוחי על דעתו ולשונו נאלמה – –

– – או שמא כך היו פני הדברים במחנות הערב־רב של יוצאי מצרים במקום הזה ובמדבר הזה? הקשה כלפי עצמו והשווה לנגד עיניו כמו חיים את הרוגנים ומתלוננים בסתר אהליהם… והעמיד עליהם מנהיגם ענן לשמור עליהם וענן להוליכם בדרך הקשה – אך הללו לא פסקו לשאול ולהטריד: אי מים להרוות בהם את צמאוננו ומה הלחם הקלוקל הניתן לנו – מדוע הובאנו לארץ תלאובות?! כן היו שואלים עד שחמתם פרצה והאדמה פצתה את פיה – ואץ משה איש האלוהים עצמו לבקש עצה מאלוהיו – כיצד לנהוג בעם קשה־עורף זה? – – ועדיין היה צריך לברקים וחזיזים, כדי להורותם פעם נוספת דברי אלוהים חיים…

כן היה בימים עברו – ומה יועיל עתה כי יבוא במלחמת־דברים עם חבריו – וארון אינו עומד לימינו ושוטרים ושרי־עשרות אינם מודים בסמכותו – הרי לריק ייגע ויעלה חרס! – – נאנח אפוא תפוחי בשברון־מתניים מדי העלותו על דעתו, כי קשה מאז ומעולם היתה דרכם של מתקנים ואין אלא להקיש מסבלותיהם על הזמן הזה. חזר להתייחד ונטל לידיו פעם נוספת את ספר הקדומים כדי לעיין היטב בטיבו של אל יחיד. זה אשר לכאורה כמה פנים לו אך אחידותו נקבעה לעולמים – – תוך מסה ומריבה קורצה, עד שהתלכד סביבה העם אשר בבדידותו בין הגויים טען – “אך עמנו האמת ותורתנו היא אמת” – – והאמת עם מי?! – תהה תפוחי כמבקש אות נוסף מלמעלה או מלמטה, אשר ירגיע את רוחו.

“המתנדב תפוחי”… שמע את הקול הלוחש לו מים וממדבר – “הרי תזכור את אשר באת לחפש כאן… ואחרי כל שהראיתיך בהקיץ ובחלום – עדיין תבקש אות נוסף?”

– מה אעשה? – השיב תפוחי במבוכה – ורואה אני מזה עם נדכה ושחוח מחזיק בתורה אשר ניתנה לו ומזה גויים גדולים מחזיקים לעומתו בצלב, אף עממים נוספים על אלה מתברכים בשליח־אלוהים מן המדבר – כיצד אשפוט עם מי הצדק ודברו של מי אמת?

“אכן, עקשנים היו גם אבותיך לבקש להם תמיד אותות”! – השמיע לו הקול קשות – “ארחמך איפוא עוד פעם זו ואחר אחדל. צא למדבר הזה ותיווכח כי לא שיקר לכם אלוהיכם ואשר מסרתי בידי משה עבדי לפני אלפי שנים שריר וקיים עד היום הזה… או אז תיפקחנה לבסוף עיניך להבין, כי יש יד נוהגת בעולם הזה ועין הצופה הכל מראש” – –

– עתה אצפה לאות. – השיב המתנדב שפל־רוח אך תקיף בדעתו, כשראשו סחרחר מרוב עשתונותיו ונפשו מפוצפצה ממסה קשה.

“וזה לך האות – הורה הקול – אם כעת מחר תצא אל המדבר וראית את השליו אשר האכלתי בו את אבותיך, תבין מיד כי דברי אמת…”

וכיוון שהתעורר תפוחי מתוך הרגשה ברורה כי אמנם קול אמת דיבר אליו, שמר בלבו את הדבר. המדבר הגדול השתרע לנגד עיניו – ממערב לו הכחילו פני הים כמו עדיין היו מתנוססים עליהם תרנים של אניות גויי הים… ממזרח ראשי רכס מתערפלים במרחקים עלופי־לוט – שמא ראשי סיני או פיסגות חורב, אשר מעליהם דובר לראשונה בין אדם ואלוהיו – – כן היה הוגה תפוחי והוא נודד מתחנה אחת אל השניה – ברומאני החל וחנה בביר־אל־עבד, משם לשייך א־זוויד וחוזר לאל־עאריש – היא “סוכות” של אבותינו – הווי אומר, בדומה לנדודים חסרי המגמה והתכלית, כביכול, של אבותיו – –

אף נשתבשו מאז שמות המקומות הללו או הוחלפו במרוצת הימים בפי שבטי מדבר שהוסיפו לנדוד כחול סביב – ותפוחי חונה בתחנות, מהלך בין חורשות הדקל הקטנות ולבו עליו דווי – כי מה ישיב אם ישאלוהו – מנין כי אמנם זו הדרך בה הלכו אבותיו לארץ כנען וזה המדבר בו קיבלו את התורה? ושאלות כיוצא באלו.

– תפוחי רחימאי לבי־לבי לך… – כבר היה מהתל בו נוח הגבוה, ראשם ומדריכם של הבוקי־סריקי שנעשו שוטרים במחנה, והוא מאפיל עליו בשיעור קומתו כנוטה לו חסד, אף חניכיו עומדים סביבו ענודים סרטיהם כמצפים למוצא־פיו. – כלום לא כך אמרתי לך מכבר, כי שוגה הנך בהרהורי הבל וכי אחד אינו מביט עוד בימינו לאחור אלא לפנים! –

– ומה אראה לפנים את אשר לא היה משכבר, חבר נוח הגבוה? – שאל תפוחי בלשון זהירה, ונמנע מבוא בריב עם החזק ממנו.

– מה תראה?! – מזנקים נגדו חניכיו הצעירים של זה המכונים בוקי־סריקי, ללמדך כי נוהגים הם בביטול כלפי זולתם – חו–חו – שאלה שואל תפוחי! – כמו קופא העולם ולא נתחוללה בו מהפכה גדולה אשר פרקה את עול העריצות וקראה דרור לעם של חיילים־פועלים! – כן ינותקו כבלים וימוגרו משעבדים ומנצלים בכל העמים והקיסרויוֹת הללו, אשר הצד השווה שבהן מאז ומעולם – הכיבוש האימפריאליסטי – זהו, חבר תפוחי!

– ומה אם ישובו יום אחד גם החיילים־הפועלים, כדבריכם, ללחום או יתנו יד ללוחמים – מה שם תקראו אז למהפכה זו, בוקי־סריקי שכמותכם? – הקשה תפוחי בלשון נוחה, כי החליט לעמוד גם בפני עזותם של אלה.

– חו–חו – שאלות מצא לשאול! – צחקו הללו ולא יספו, כמו לא נחשב בעיניהם המתנדב שלנו, יותר משאר חיילי הגדוד.

– הנה שמעת תשובה ניצחת.– התלהלהה לשונו של נוח הגבוה בנחת, כאותו מורה שחניכיו עשו את מלאכתו – הנך רואה מעצמך, אחא, כי אין דרכנו לשחק במלל וחצאי־לשון אינם חביבים עלינו. אף זאת משנן אני לחניכי הצוערים, כי עוד בהיותנו מתארגנים באגודות של סוציאליסטים־רבולוציונרים ברוסיה בראשית המאה הזאת, ושלטון הצאר רודף אותנו – כבר אז ידענו כי בוא תבוא מהפכה – – לא כך אני אומר לכם תמיד? – סקר נוח הגבוה בפנים צהובות לחיזוק־יתר את חניכיו המחרישים.

– הומ… הומ… – כך שיננת לנו, נוח הגבוה. – אישרו החניכים.

– אבל מה ענין השלטון דהתם לענייננו? – ניסה תפוחי להעמידם על דעתו, בלי לעורר עליו את חמתם של היריבים העזים האלה.

– זה הדבר שאין אתה מבין, אחא תפוחי. – פסקו ופנו לו עורף נוח הגבוה וחניכיו כאיש אחד ולא הוסיפו אלא המהום חריף, כשהם סוקרים מן הגבעה על המחנה, אם יש פורצי קרונות אם אין, ואם אי־שם זקוקים ליד שוטר – ולו למראית־עין…

מעתה היה תפוחי מהלך עלוב משנה, כשהוא סולד מדבריהם של אלה ובשרו חידודים ממעשיהם של אלה. – בכל ספקות וערעור מידות ואין רוח נכונה. כשנפשו משתוחחת מתחת לדקלים הפורשים לרום את כפותיהם במיעוט צל ונושאים ביניהם אשכולות תמרים צהובים – היה רואה ביליד מדבר נשכח מלב, שהוא מעלה מימיו בפח ובקילון מבאר דלולה… ובכה טורי צלבים דקים מעטרים מצבותיהם של חיילים – – לוחמים זרים מארצות תבל אשר קיפחו את חייהם במלחמה… לשם מה באו ונפלו הלוחמים הללו, בלי שנראה להם אותו חזון אשר עליו ייקרא אדם להקריב את נפשו, והוא הנותן טעם לקרבן חייו? – – או אולי צדקו ממנו הבוקי־סריקי עם מורם נוח הגבוה, שהם רואים בכל אימפריאליזם ונפשם למהפכה –

*

“המתנדב תפוחי”… – המתה לפתע הרוח באזנו מתחת לדקלים – "אל תירא ואל תחת מחבריך־יריביך מסביב. הרי לך האות אשר ביקשת ובחפזך כבר נכון היית גם אתה לכפור באשר הונח ביסוד עולם… בראותך את האות הזה תבין, כי לא באו אבותיך לשאוב מים במדבר הזה כילידים הנודדים הללו אלא מן הסלע נבקעו להם המים… ולא כלוחמים זרים הובאו הנה לנפול בקרב אלא כבני־חורין יצאו לקבל לידיהם את לוחות־הברית – – ".

ובה בשעה נשמע משק כנפיים רך ומחנות־מחנות של שליו כבד החלו צונחים לרגלי תפוחי. הידסה הציפור העייפה בחול, נחבטה בעייפותה אל הדקל הקשה, שוב ניסתה להתעופף, אך הרוח הביאה בכנפיה מחנה נוסף וגם אותו הורידה לרגליו, כאומרת: שלח אליו ידך כי זה הבשר שאספו כאן אבותיך והותירו – זה השליו – אשר אינה להם אלוהיהם אשר התאוו לאכול בשר – – התנודד תפוחי ובכל אלה עדיין סירב להאמין במראה עיניו – שמא ציפור נודדת היא אשר אם ישלח את ידו אליה – ותפרח – – –

אך התבונן וראה כי ילידי המדבר נאספו ובאו ברשתות ובפחים, פרשו אותם והציפור נוקשה עד שאספו אותה לשלחה בכלובי־קנים כסחורה עוברת לסוחר בארץ הישוב. בעל־כרחו הודה תפוחי ואמר: עתה אדע כי משה אמת ותורתו אמת – שוב לא אירא את דבריהם הבוטים של שוטרי המחנה מזה ואת מעשיהם החטאים של חיילים מזה, כי גם אבותינו יש אשר באו לכלל חטא אף כרו לעצמם את קברות־התאווה במו ידיהם ויצרם כי רע – והוא מיהר לחזור עם המסילה מהחורשה של התמרים עד למחנה, כשציפור השליו מוסיפה לבוא עם רוח מערב ולנשור על הגגות של הצריפים, להיחבט אל קירותיהם ואל כל מכשול אחר שנתקלו בו במעופם.

– הו, חברים! קרא בהיכנסו לצריף החיילים, בלי לתת את דעתו כי שטופים הם בקלפים – האם לא תמשכו את ידיכם כעת משעשועי בטלה ותבואו עמי לחזות מה גדולים ונפלאים מעשי בראשית, כביכול, במדבר־ישימון זה! – ומדי דברו פתח לרווחה את הדלתות, להראות את השליו המתפלש בחול ומחנותיו מוסיפים לבוא בכנף כבדה.

לא התפעלו החיילים גם למראה הזה ונהפוך – תפשוה לציפור בידיים, על האש צלו את בשרה, כי ערב לחיכם מאוד – כדי כמה ציפרי שליו היו צולים יחדיו עד שהתאמנו במלאכה זו ועלתה בידיהם.

– אין בכך, חבר תפוחי, כלל וכלל משום מופת. – היו מצחקים כשלבם גס באכילה – הציפור עייפה במסע נדודיה וזה גורלה לנפול כבדה בדרך, לתקופתה בכל שנה.

– אף־על־פי־כן… – התעקש תפוחי לאלפם בינה.

– זה המועד אשר בו תבוא למדבר מימים־ימימה אם לפני יציאת מצרים ואם לאחריה. – אטמו החיילים את אזנם והכבידו את לבם, לפשט את הדברים על דרך המציאות – ואין זאת כי גם משה רבנו ידע את הסוד הזה – – ח–ח

– ובכל אלה… – הגן תפוחי בתום־לבו על המופת אשר הוראה לו.

– אט, אחא תפוחי, כלך לך עם הזיותיך והנח לנו לשוב כעת אל השעשועים באשר הפסקנו. כי לא ברוחות מדבר אנו שטופים ולא בהשערות בעלמא, אלא במעשי קוביא ממש שיש בהם ריוח והפסד…

אבל – אם לא אבו החיילים לשמוע אל אותות תפוחי ומופתיו נתברר כי גם העונש בא עליהם ממקום שלא ציפו לו. כי יום אחד נראו במחנה פני סוחרים מן הישוב, אנשי מעשה קטנים שבאו לחקור לסחורתם בתחנות הנידחות – מה טיבן של תחנות אלו, שנעשו גובות מלקוח מרכולתם ואין דין ואין דיין… לא יכלו גם הקצינים שאת את הלעז שיצא על פלוגה “די” ונמנו וגמרו ביניהם להוציא את הפלוגה למיסדר במעמדם של הסוחרים מארץ הישוב. ואם ביחיד לא יכלו לפגוע כל עוד לא תפסוהו בידו, הרי קבל־עם ישמיעו דברי מוסר וכבוד הדגל יחייב לגלות יד מי במעל – – –

החצוצרה תקעה איפוא והחיילים אצו אל המיסדר. הקפטן ממקום עמדו כבר פתח בדברי כיבושין על כבוד החייל וכבוד הגדוד, והקובלים עומדים בו במעמד ששים ושמחים, כי הנה יוחזר להם מלקוח שאבד – ולהד"ם! – – מבין שורות החיילים נפלטה שריקה קלה והללו פנו כאיש אחד אחורה, התפזרו איש לאהלו ולצריפו, ללא מתן פקודה – – כי האם כגנבים ישימו חיילים של פלוגה “די” לעיני השמש – היה לא תהיה! –

ושוא נחקור מי הוא ששרק, מיהו שפנה ראשון אחורה? האחדות שגילו הכל ברגע הנכון – היא שנחשבה עתה יותר מכל וגם עיני תפוחי נפקחו לראות כי בקנקן פגום לכאורה יש ואצור יין טוב – –

מכאן אך פסיעה נוספת לאותה קרבת לבבות ושאר גילויי הנפש, אשר נתנו מעתה את אותותיהם בפלוגה זו שבמדבר ושיכנעו גם את המתנדב תפוחי להבין, כי היא נבדלת לטובה משאר פלוגות הגדוד – כיצד? –

ייאמרו הדברים ברורים: הפלוגות האחרות – אי, בי וסי – נודעו מכבר בשמן הטוב ובעמקות ההכרה של אנשיהן הממודנים גם יחד – – בהן שכנו כבוד הוגי־דעות וסוללי־דרכים שבמתנדבי הגדוד, מהם שסבלו כבר על חופש דעותיהם, אף נענשו ע"י שלטונות הגדוד, ומהם שעמדו במריים וטענו כי אין חייל עברי דומה לחייל הבריטי וכי במהותם ובייעודם שונים הם מן הקצה אל הקצה –

*

אף באו הללו שלוחים מזמן לזמן לפלוגה “די”, להזכיר ולעודד על התפקידים אשר נכונו לחייל עברי. – בשליחות־סתרים באו ובישרו את דבר התנועות התוססות, המפלגות המתכוננות, כדי להכשיר את החייל ליעודו האזרחי בבוא השעה הנכונה. – שלוחי־הסתרים הללו! – הם שכינסו כנסים בגדוד, אם בתחבולה בתחומו של המחנה ואם מחוץ לתחום – לאור ירח אדמדם שעלה מן המדבר –

*

וכאן נשאו דברם חוצץ על גורל העם ונסיונו המר אשר לימד, כי גם אם באה שעת חסד לעמי תבל, כתום המלחמה, עדיין אין לבטוח בטובתם של אלה – – העם עצמו חייב ליטול לידיו את גורלו, ומי כחיילים אשר זה כוחם, ולו מעטים הם במספר, להכריז על עצמם כחלוץ לפני העם! – כן היו מטיפים השלוחים הללו, כשאחד נושא דבריו כמתלהמים באזני שומעיו והאחד מתנהל לאיטו ובכובד־ראש, אך גם הוא אינו מפגר בעוז־רוחו – –

“עתידים רק אנו, חיילי הגדוד, לפתור את גורל עמנו… כי נושאים אנו את דגל האחדות של עבודה, מעשה, בנין ועמל, אשר אך הם עתידים לגאול אותנו ואין בלתם… לכך עומדים אנו על הדרישה של פתרון שאלת העם תוך שילוב אמיץ של החייל עם הפועל…” – כה השמיעו את דברם חוצץ כמדברים סרה לא רק במתרחש בקרב בני עמם, אלא גם בקרב הגויים וקיסרות בריטניה בכבודה ובעצמה בכלל.

הדברים נפלו, ואם לא השפיעו לאלתר – הרי לא השלוחים אשמו שעשו את מלאכתם באמונה, אלא החיילים הם שהרגישו כי תחילה צריכים הם הכשרה לכך. היססו החיילים אם ראויים הם לעמוד במקום שגדולים וטובים מהם עומדים – – היו חוככים בינם־לבן־עצמם – – ומדי ראותם את המתנדב תפוחי, החלו מתקרבים אליו כמבקשים להימלך בו… – מהם טענו כעת כי יש לעשות מעשה אשר “ירים” את רוח הפלוגה שהיא בשפל ומהם קבלו כי סופה של הפלוגה לירידה לגבי שאר פלוגות הגדוד, אלא אם תימצא לה בעוד מועד היד המדריכה – – על כל פנים גמלו והלכו הרעיונות – –

– אתה, אחא תפוחי, חייב להיות ראש וראשון לפתוח במצווה, שהרי רואה אתה במו עיניך, כי נבוכים החברים־החיילים. – לחש על אזנו בימים הללו החייל המכונה “שוחר־טוב” והשפיל עיניו לארץ.

– ומה המצווה אשר אפתח בה, לדעתך? – הקשה המתנדב תפוחי בתמיהה.

– כלום לך צריך אני להסביר את הדברים? – נד בראשו שוחר־הטוב, כשראשו מוטה הצידה והוא כמתאכזב מהתקוות שתלה בחברו – הרי די אם נעלה על נס באזני החיילים את הערכים המוסריים –האסתיטיים, שהם יפים לנפש האדם באשר הוא אדם, ושוב לא יתפתה להפקרות או יצא לתרבות רעה, ככל שנתפסו להם כבר חברינו למרבה הבושה והכלימה… – כן היה מטיף והולך שוחר־הטוב באזני תפוחי, כמלחש על המכה, ואי־אפשר היה לרדת עד סוף דעתו, מה בדיוק יידרש בנסיבות האלה.

– מה לכם מלחשים ומנחשים, אינטליגנטים עלובים! – הרים קולו כמנהגו בכל שעת־כושר שבאה לידו, ונזף בשניים נוח הגבוה במידת היוהרא האפיינית לו – והרי עוד מראשית דרכנו, כאשר עלינו משכבות העם כפועלים וסוציאליסטים, ידענו כי עומדים אנו במלחמה מרה לא רק בחוץ אלא ובעיקר מבית – באותם הבעלי־בתים־האינטליגנטים הקטנים אשר אין בהם עצה ותושיה.

– זה הדבר, אמת לאמיתו. – אישרו בהמהומם כהד לדברי ראשם, חניכיו העומדים לו – כמבצר.

– עשו איפוא איזה מעשה ואל תבואו בדברי סרק, כי לא יהיה לכם שומע. – פסק שוב נוח הגבוה, כשחניכיו מניעים ראש ועונים אמן.

– האם לא כך אמרתי גם אני, אחא תפוחי… – התחייך שוחר־הטוב, כמפייס ומשלים בין יריבים, למען המעשה הטוב והשלום והאחדות במחנה. – –

וסוף־דבר – נעשה מעשה בפלוגה “די” אשר לא נודע כמוהו בצבא הבריטי. מיזמת החיילים הפך צריף לחדר־לימוד, לאחר שנתקיימו שירותי הבוקר. ואם אין לדעת בדיוק מה לומד שם, בקרב חיילים מעור וגיל שונים – הרי עובדה היא, כי המתנדב תפוחי אשר לא יכול לחיילים עד אותו יום באותות ובמופתים, ראה לפתע את אחיו מטים אוזן לדבריו. אמנם עדיין יצא חייל־צוער אל מאחורי גבעות־החול באזינו ובתחמושתו וצווח שם בפני עצמו פקודות, עד לצרידת גרונו, בהיותו מרגיל ומאמן את עצמו לעלות בסולם הדרגות של הצבא – – כן הוסיפו חיילים לטרוף קלפים בלהיטות רבה, כמו לא אירע דבר – – אף היו שמשכו לתיאבון מהקרונות מכל הבא־ליד לשם אומנות המשיכה בלבד… – עם זאת הורגש שינוי והיתה רוח חדשה במחנה של הפלוגה.

– איני יודע, חברים, אם ראוי אני להיות לכם לרב ואם עשוי אני לשמש באיצטלה של מורה לתלמידים –ח–ח–, – היה תפוחי מקדים בענוותו לחיילים המכונסים בצריף – אך זאת אדע כי גם בימים אלה, כאשר עמים מתפכחים מכל אשר עבר במלחמה ומיליוני חיילים עייפים לקרב ועדיין נבוכים הם מה ייעשה בהם כאזרחים, וכאשר שומעים אנו מצד שני על מהפכה גדולה בה הופל המשטר הצארי ברוסיה־רבתי – גם בימים אלה חובה עלינו לתת את דעתנו על עצמנו – לאן פנינו מועדות וללמוד מן העבר על עתידנו החדש – –

– ומה יהיה לנו “מזה הדבר”, חבר תפוחי? – רטן ספרדי מעוטר שפם עבות והוא מקבל עליו דין שנראה קשה מעיקרו.

– – יהיה… – נתגלו תומכים במתנדב תפוחי ולרוב הפתעתו, בחבר הבוקי־סריקי, כשהם דוחפים במרפקיהם החזקים איש את חברו ומנהמים בינם־לבין־עצמם כחוככים, אם הישיבה בכה והמהפכה בכה עולות להם בקנה אחד.

– אמור מעתה… – התנגן חייל תימני צעיר בחריפות כלפי אחיו הספרדי – כי לא יהיה עוד בינינו “פריינק”…

– ולא “ימני ממזר”… – שקל לו הספרדי בכעס.

– אף לא “שיכנזי שלעכט”… – נאותו הבוקי־סריקי חפותי השרוולים – אלא “כולם ביחד”.

– זהו. – התאושש מיד תפוחי לאחר שחשש לפירוד שנתגלע בין העדות ועתה שכך לשמחתו – וכן נשוב להאמין כי אין אנו בנים ליוצאי עדות שונות – תימן ורוסיה, ספרד ואשכנז – אלא בנים לאומה אחת, אשר כוחה וגבורתה היו ויצאו ב"אחד".

– משמע, אחא תפוחי… – שוסע הפעם ע"י זה המכונה “אמיתי” שעיניו ענו בו כי זמם ברגע זה בדותא מוצלחת – כי גם אני עשוי לבוא בקהל זה.

– פשיטא. – שש תפוחי להשיב – שהרי כך קיבלנו מגדולי החכמים כי “אמיתי” ו"בדאי" אינם אלא שני צדדים של אותו מטבע, וכן בדקו הפסיכולוגים ומצאו לגבי שאר תכונותיו של בשר־ודם.

– ומושך מן הקרונות בכלל? – צחק רחבות אחרי קודמו המכונה “לבבי”, עם שהעמיד גם עתה פני בריון נועז.

– ומושך מן הקרונות. – לא נבוך תפוחי אשר ידע כבר את סיגנונם של חבריו שמתראים הם בברם הרבה יותר מבתוכם – כי היכן ראינו, חבר לבבי, אחד שלא יהיה חומד? והרי על לוחות־הברית עצמם נחרתו הדברים באש – לא תחמוד – ללמדך כי גם זה מטבע האדם.

– הרי דברים כדרבנות! – הושיט לבבי זרוע נטוייה וטלטל את יד תפוחי כטלטל קנה – דברי אמת הם ובשביל זה מקובל אתה עלי, חבר תפוחי, בשם “אבא־אמא”, מאז היותנו יחד.

ראה המתנדב בקורת־רוח, כי שוב זכה ונעשה מקובל על חבריו במחנה ונתמלא יתר אומץ לעמוד לפניהם, כשהם מכונסים ויושבים שפופים על מצעיהם שבת אחים גם יחד… אמיתי ולבבי, נוח הגבוה וחניכיו הבוקי־סריקי, ספרדי תימני ואשכנזי ללא פרץ ביניהם – ולשון הלימודים שטפה מפיו כמעין המתגבר: כך יושבים אנו, חברים, ולומדים כי צריכים אנו לשפה אחת ולארץ האחת – כי עם אחד אנחנו – – –

– יפה דרשת, אחא תפוחי. – אישרו החיילים לאין חולק, והיו כותבים מפיו ורושמים במחברת את השיעורים אשר קיבלו.

ורק האחד, שוחר־הטוב, עדיין מהלך בצד, מטה ראשו הצידה כשעיניו מושפלות והוא מלחש באזני תפוחי, כאוב מארץ: באמת, לא כך חשבתי ולא לכך הייתי מתכוון – לעקרונות מוסריים–אסתיטיים עמוקים ונעלים הרבה יותר היתה כוונתי ולך איני חייב להסביר את הדבר… – והיה כמוציא את עצמו ואת תפוחי מכלל החיילים.

ותפוחי לא שעה עוד לדברים של שוחרי הטוב או למדברים סרה גם יחד. שוב לא נכנס בפולמוס דברים בדבר מהפכה שבאה למדינה פלונית, אם טובה היא אם רעה לאותה מדינה. אף לא רוח השלום המרחפת בחללו של העולם – האם היא מבשרת צדק ומשפט גם ליהודים והיה בהם משום שילום לדם הרב אשר נשפך. – אל עניינו הוא היה מסב את הדברים, בלי להסיח את הדעת מן המדבר המשתרע מסביב:

– עלינו לזכור אחים, כי גם בזמן הזה אין אנו היהודים הראשונים לחנות במדבר הזה, כשעינינו נשואות לגאולת הארץ והעם – אלא אל־עאריש זו – עוד שלח אליה מנהיגנו ד"ר הרצל משלחת לברר, שמא אפשר לפתוח מצד זה בכיבוש הארץ. ודבר זה אני אומר לכם כדי לקדש את זכרו במקום הזה ובימים האלה.

נתעלה מיד ערך המקום גם בעיני החיילים המקשיבים וראו אותו באור חדש. ולא עוד אלא החליטו כאיש אחד, שיש לחוג את המעשים ההיסטוריים האלה ואת יום כ' תמוז, יום מותו של המנהיג, הפכו ליום שמחה. אספו כסף ביניהם – ואם האחד התקין סרט מיוחד לכבוד היום הממשמש ובא, ישב שני לכתוב את המגילה אשר תיקרא במעמד החגיגי. לא היה אחד במפגרים ואשכנזי תימני וספרדי התחרו ביניהם לחריצות וליזמה.

מה האחד הצטייד במברשת ובמשחת נעליים והכריז, כי הוא מקבל עליו צחצוח בתרומה לקופת הלאום, הפריש חברו מדמי־קוביא והרים אותם לקופות החגיגה. עפו ופרחו הלירות תוך התכונה המופלאה, כמו לא בפלוגת חיילים דלה אירע המעשה אלא במחנה רב של חיילים, אשר ממונם בא להם בשפע מאוצר הקיסרות – – והקצינים והסגנים משתאים ומחרישים למתחולל לנגד עיניהם, ללא פקודה והוראה.

– אין זאת – אמרו – כי אמנם טובים החיילים של פלוגה “די” שלנו ולא ידענו.

– אף מסתבר כי יש כאן אחד ביניהם הפועל עליהם לטובה והוא המחזיר למוטב גם את החוטאים והמחטיאים. – היו מתחבטים כדי להגיע עד פשר החידה.

– אשר לכך… – נענה להם קפטן הפלוגה בכבודו ובעצמו להסביר את הדבר – יודעני מכבר אף נאמר לי, כי ישנו בזה האחד המכונה המתנדב תפוחי והוא המוליכם בדרך הטוב והישר, לכבוד ולתפארת לפלוגה “די” כולה.

– תחי פלוגה “די”! – התברכו לאחר אישור זה מפי הקפטן הקצינים ולגמו ב"מס" לגימה נוספת לשלומה של פלוגתם.

והמתנדב תפוחי כאינו רואה ואינו־שומע, הוא חגג אותה שעה בפנים לבו את רוח האחדות שהשתלטה במחנה, כאשר אף אחד לא היה פורש מתכונת הכלל. – הבוקי־סריקי ונוח הגבוה בראשם כלאו רוחם המהפכנית־הפרוליטארית; ואמיתי היה עוזר באמונה ליד חברו לבבי, כששניהם יחד הכריזו ואמרו: היום הזה בדותא טובה נערכת בכסף רב לטובת הלאום, ומעשה בריונות ראוי לשמו אף הוא לא ייעשה אלא אם הכלל צריך לו… ואחרון־אחרון השוחר־טוב היה מהלך צנוע כה וכה, מלחש על אוזן ומחייך ברוח סלחנית – אינו מטיף ואינו מייסר, אלא משמיע משאלה נוספת וכמוסה עמו: לו נשווה אך נוי והוד למאורע החגיגי – ודי לי…

והשעה באה, בה הוגש הכל בכוחות העצמיים של הפלוגה. לפתע ראה המדבר הזה את החיילים בזיו פניהם, כשהם מצוחצחים ללא פקודה ולא עוד אלא נוהגים מרצונם הטוב, כמתוקנים שבסגנים ובשאר בעלי סרטים – מחרישים ואינם משמיעים קול, עומדים בלי־נוע ועונים “אמן”, כוותיקים ומנוסים בטקסים מכבר. וחייל עובר לפני התיבה בפרקי תפילה נעימים לאוזן ונאים ליום ולמאורע. ראו הקצינים והסגנים מחייליהם ונהגו כמוהם – יהודים שבהם נתלוו אל השרים ו"גויים" החרישו ברחשי כבוד. אפשר ולא ראה המדבר כחג הזה למן הימים, בהם המשכן הוקם על מכונו וכוהנים ולוויים הועמדו בו להלל בשיר וזמר – –

ושליח־הציבור, זה העגלגל והחביב, צורבא מגדודי ארצות־הברית, מקדים בלחן המסורתי “אל מלא רחמים” – לזכר המנהיג אשר חזה את חזונו ונשרף בלהטו, אך הוא שהדליק מחדש את שלהבת החירות בלב עמו – – והמשיך ב"הזכרת נשמות" של האחים הנספים ברבבותיהם בשעה זו בשדמות רוסיה ההפוכות – שם, דמיהם נשפכים על הפיכה נוספת של ארץ נכריה, אשר לעולם לא תגמול להם ברחמים ובמגילת חירות שווה לכל בניה – – כן הלחין והתנגן בקול חנון, אשר ריתק את השומעים יותר מכל פקודה צבאית וזיכך את נשמתם גם הם יותר מדבר־מוסר

*

– – וכבר עברה החגיגה מעצב לשמחה תחת כיפת התכלת הצחה של השמים במדבר, כשהחיילים רואים את עצמם בנים לו, אף־על־פי שעקבות אבותיהם נמחו מכבר… גם אותה עיירה נידחת, השקועה בין גבעות החול על בקתותיה הדלות, שאין להשיג בהן פת־לחם של אדם מן הישוב פרט לכותבת של תמרים – אף היא נראית כעת אחרת, כמוה כעיר־מקלט… “עתה דומה עלי כי זה האות אשר ביקשתי”. – היה תפוחי הוגה בפני עצמו למראה הזה – "והוא המלמד יותר מכל, כי רוח באנוש לעולם עומדת, אם רק תכוון את השעה כמה שנאמר: “הך בכפתור וינועו הסופים” –

– אחא תפוחי" – עדיין ליחשש על אזנו שוחר־הטוב בבת־צחוק חרישית וענווה – אמנם הכל עלה יפה, אך עוד אפשר היה להעלות יותר – לרומם את המומנט המוסרי של השעה… ואיני צריך להסביר לך, תפוחי…

נטה היום והתפזרו החיילים, אף הסגנים והקצינים פנו אל צריפיהם לסעוד. ותוך היותם אוכלים ומקדימים שתייה לאכילה, חזרו וסחו בקטעי דברים במאורע היום, כשעינם בכוס אך לשונם ממללת: וולל. דאט איז די סטאף טו גיב’ם… וזה פרייואט “הדמים” תפוחי והחיילים אשר עמו… הוא הוא הפה של הפלוגה הזאת אשר ביסודה טובה היא – ועל פיו נדע מעתה גם אנו מה תבקש ולמה תשאף – – ולאחר משא רב כגון זה, שלא הורגל בה הקצין, שתו־הריקו את כוסם.

 

ד. המתנדב תפוחי לארץ פלשת    🔗

– מהו איפוא הדבר המציק לכם, פרייואט תפוחי, ומה חסר כי דעתכם תהא נוחה עליכם? – שאל הקפטן בעצמו, שהזמין את המתנדב אל אהלו וביקש להימלך בדעתו כיצד להוסיף ולהנחות את הפלוגה לטוב לה ולצבא הבריטי כאחד.

– אנשים כנים אנחנו, אדוני הקפטן, ואין אנו רוצים אלא עבודה בפועל. – החזיר תפוחי לעניין בלי עקיפין – כי הנה מזה שנה מתלבטים אנו בצד הצבא הבריטי, אף היינו ביריחו ונשלחנו המדברה… אף אימנתם אותנו בתרגילים שונים, אך להעמידנו לשירות־קבע בפנים הארץ אין אתם רוצים – אם משום שאין אנו נאמנים עליכם ואם מטעמים פוליטיים דקים שאינם נהירים לנו – לחיילים. אף־על־פי־כן קשה לנו לראות בהימסר שמירת ארצנו לזרים ואילו אנו יושבים על הכלים כמו אין חפץ בנו.

– שמא פירוש הדבר כי להלחם אתם רוצים? – בחן אותו הקפטן בעיניו.

– ולוא להלחם. – השיב תפוחי רתת.

– שמא לדקור ולהרוג הנכם מתאווים? – הוסיף הלה לחקור דקות.

הבין תפוחי בעוד מועד, כי כאן טמן הקפטן פח לרגליו. אם כה יאמר: לדקור ולהרוג אנו רוצים – הרי מיד יקשה כיצד רוצה בן עם־הספר, בן העם הנענה והנדכה, לבוא במעשי דמים? – – ואם יאמר לו: לדקור ולהרוג אין אנו רוצים – הרי בידיים יזמן לו תואנה, לאמור: היא הנותנת, שאין לכם לבוא בדרישות אלינו, מאחד שהנכם מודים, כי להשחית ולהרע אין אתם מתכוונים כשאר אומות מיליטאריסטיות שבעולם… חכך איפוא תפוחי ואמר בקול נוגה:

– אדוני הקפטן, הקשית לשאול הפעם והרי אתה מכריחני לנגוע בנקודה הכאובה אשר היא כפצע בלבי – זו קדחת התסיסה הלוחשת בגדודנו, שאין אתם, הבריטים, עשויים לעמוד על טיבה. “הגויים” – יורשה נא לי לומר לך בנוסח משלי – עושים את שירות המלחמה בלי להקשות קושיות ולתרץ תירוצים רבים. מה שאין כן אנו העושים תמיד, גם בעת המלחמה עם האויב בחוץ – מלחמה שניה עם האורב מבית – זה הספק אשר אצלכם איננו בנמצא.

– והספק מהו? – כונן אליו הקפטן את עינו.

– הספק הוא: אם מותר או אולי אסור? – היישיר תפוחי גם הוא להביט לעיני הדובר עמו – זה מקום־התורפה שבנו מני־קדם, זה הסוד של מחלפות שמשון שבנו והעמים אשר גילו את הסוד הזה ניצחו אותנו. מטעם זה לא היינו אלא פעם ממלכה אדירה בממלכות ובכל דברי ימינו לא היתה לנו פריחה צבאית או תקופת כיבוש, שחרגה מגבולות הארץ אלא לעיתים נדירות מאוד.

– מהי תקוותכם איפוא עתה? – נמשך הקפטן בחבלי השיחה. כמו שכח את מטרתו.

– התקווה היא שאנו עם נצחי… – המשיך תפוחי על דרך ההגות – כיוון שלא פסקנו להתקיים, הרי זו תקוותנו כי יש כוח נוסף, חוץ מכוח הצבא והכיבוש – וזה כוחנו. האיסור־וההיתר הם הם כוחנו ואם עמדו לנו עד היום הזה, הדין נותן כי יעמדו גם להבא ושוב אין אנו בושים בחולשה זו אלא מודים בה.

– ואיך תהיו נוהגים למשל בארצכם לכשתשוב לידיכם? – חקר הקפטן.

– ננהג לפי העקרון הזה – נעשה אך בו בזמן נוסיף לשאול – האם מותר? לא נעבור את גבול האיסור המוסרי שלנו, כי אי־אפשר שנעבור וברגע שאנו עוברים אותו, מיד צפויים אנו לעונש לא פחות קשה, מזה שנענשנו בו בכל דברי ימינו האכזריים, אשר אין אומה יודעת כמותם. לפיכך אני אומר: אתם הבריטים אל תהיו מהססים וחוככים הרבה, כי את גבול האיסור יודעים אנו ואתם אך הרשונו לשרת בפועל.

– ניחא, פרייואט תפוחי… – ציפצף הקפטן בקולו הדק וקם על רגליו הארוכות לאות, כי הראיון נשלם ועתה ישקול עם הממונים עליו מה ייעשה בבטאליון זה, אשר תפוחי נמנה, לכאורה, על דובריו הנאמנים.

– ואם אפשר… – לא אמר די תפוחי אלא הוסיף לנגוד את הברזל בעודנו חם – כי אז, אדוני הקפטן, לך ופעל אצל רמי־המעלה כי יזדרזו בדבר, שכן הבחורים שרויים בבטלה שהיא אם כל רע, ככל שראית במו עיניך. – כן סיים תפוחי וכרך אזהרה בבקשה, בהיפטרו מלפני הקפטן, לשוב אל חבריו.

בין פעלה שיחת תפוחי ובין מניעים חשובים הרבה יותר סיבבו בעניין זה, אך שוב יצאה פקודה ועוררה את המחנה. עדי־רגע קופלו האהלים על יתדותיהם והצריפים נשארו קבועים במקום שעמדו בתחנות שבמדבר. קבוצות־קבוצות הופרדו החיילים ונשלחו בקרונות רכבת. – הורגשה רווחה במחנה: משמע יוצאים אנו לפעולה – להיות שומרים על תחנות הרכבת לאורך המסילה מצפון הארץ ועד דרומה… לא נהיה עוד בשוכני מדבר. – כן אמרו החיילים.

ותפוחי נשלח גם הוא עם כיתה קטנה לתחנת רכבת מבודדת בדרום הארץ. אמנם לא בדרגה היה אף לא ענוד סימן של סרט, אך נתכבד הפעם מאת הקפטן כאות־רצון מיוחד להיות ממונה על כיתתו, שלא כשיגרה המקובלת בצבא. אף תהה תפוחי על הכבוד הזה ומצא לנכון להסתייג בהערה, כמידת הצניעות שנשתבח בה, לאמור: הרי אינני קורפ’ל, אדוני הקפטן, וכיצד הועליתי למעלת כבוד כזאת?

– אין דבר. – גמל לו הלה בחיוך דק – יודעני כי בפנים לבך הנך משתוקק, פרייואט תפוחי, לאות הזה ככל בשר־ודם – אלא אותו חוק האיסור אשר עליו דיברת הוא השומר עליך ואוסר את יצרך בעבותים ואינו מניח לו לפרוץ חוצה, –ח–ח– היה ממונה איפוא הפעם, שלא על דרך המוסר הצרוף, ומלא את תאוותך הכמוסה עמך, למורת־רוחם של אבותיך הקדמונים, מנוחתם עדן – –

–ח–ח– צחק גם תפוחי לראייה בריטית דקה זו ולא מיחה עוד.

אף ניתנה האמת להיאמר, כי נעם למתנדב שלנו להיות הממונה על הכיתה; לכאורה, הריהו כאחד מתשעת החיילים של כיתתו לכל דבר ואף־על־פי־כן ניתנה לו מעין שררה… למותר לומר, כי לא ישתמש חלילה לרעה בשררתו, אך היא הנותנת: הוא ישמש דוגמה לזולתו כיצד אפשר לנהוג בלי להיות שורר וכיצד ניתן למשול על תחנה נידחת, שאין עליה בקרבת־מקום מושל אחר מלבדו – ואף־על־פי־כן לקיים משטר דימוקראטי גם במסגרת הצבאית…

תוך שיקולים אלה נתאושש משנה אף נתעורר בו יצר פעולה, כמו רצה להוכיח, כי ראוי הוא למינוי והקפטן לא טעה בו. וכיוון שהגיע עם כיתתו לתחנה פלונית בדרום הארץ ואל מכון המים אשר בה, מיד איתר את המקום, סקר בעין מנוסה את הגיאיות והנחלים והגבעות אשר סביב לה. כאן בחר לחנות על גבעה סמוכה, עליה נטה את אוהל הכיתה וקבע את המשמר על התחנה ומכון־המים כאחד מפני מעשי זדון.

והימים ימי גשם בדרום הארץ, עת האפיקים החרבים מדרכם לתפוח בשטף מים פתאומי ואדמת המישורים הנרחבים אינה זריזה לחלחל לתוכה את זרמי המים המציפים אותה – – ימי גשמים עזים, עת שטפונות עלולים לגאות בזעם־פתע, לסחוף אדני עץ כבדים מתחת למסילה, לפרק גשרים ולהשבית רכבת מנסיעה. – היה סוקר תפוחי את כל אלה ומבין, כי אמנם תפקיד קשה נמסר לו, אף גאה לבו והיה מתברך לאמור: עתה אוכיח את כוחי ויכולתי למלכות בריטניה בכבודה ובעצמה. יראו וייווכחו לדעת כי כיתות אלו של חיילים עברים, שהן מפוזרות לאורך המסילה, עשויות לשמור ולהבטיח את התחבורה הקיסרית גם “במים זדונים” ולעת פורענות, חס ושלום.

ותוך כוונות נעלות כאלה סיים לנטות את האוהל, אף חילק את העבודה בין המסורים לפקודתו – והללו בחורים טובים, בני־חיל, אשר לא הפקודה להם עיקר אלא המעשה. אף הם הבינו כי אין לדקדק הרבה ולהתנהג בינם־לבין־עצמם עפ"י גינוני צבא קרים ויבשים, אלא מתוך הבנת־גומלין – איש־איש יעשה את המוטל עליו מהכרת חובה – וזהו העיקר. וכיוון שהוסכם על כך ללא אומר ודברים, נשתררו אחוות אמת ושלום ביניהם – יחדיו אכלו ארוחתם, יחדיו יצאו למשמרות – רק בזאת נבדל תפוחי, כי בהיותו מכורבל גם הוא במעילו ונכון לצאת בתורו אל המשמר, הניאוהו חבריו.

– למען הרשמיות לא נעשה כן, חבר תפוחי. – פסקו החיילים – כי אתה סוף־סוף הנך הממונה עלינו מטעם המלכות. לפיכך נהיה מקיימים משטר דימוקראטי בכיתה פנימה, אך כלפי חוץ נשמור על המסגרת ולא נהיה חס־ושלום לצחוק.

ועוד אמרו לחיזוק יתר: נשער נא בנפשנו מה יהיה אם יבוא הקפטן לבקר וימצא את הממונה על הכיתה עומד על המשמר ואילו פיקודיו נחים ונינוחים באוהל – הייעשה כן? שב איפוא תחתיך, חבר תפוחי, ואנו נצא אל השמירה עפ"י התור. – פסקו.

הנה כי כן היתה פנוייה שעתו של המתנדב שלנו להתבונן יפה־יפה אל דרום הארץ, זה הגובל בנגב ויורד אל המדבר. דרומה מכאן החלה הצמחיה קולשת בואכה רפיח ואילו כלפי צפון עבתה והלכה. רגליו עמדו איפוא על אדמת פלשת ושמות עריה רמזו לו מסביב – עזה… אשקלון… אשדוד… הרי שוב ראיה לקדמות עמו על פני פלשתים, אשר עריהם הפכו מכבר לתילי חרבות. מה פלא כי רגלו “דרכה עוז”, כמו על דגון אלוהי פלשתים היתה דורכת.

פעמים התנהל ברגל על פני מישורי השלף הסחופים אשר טרם נחרשו, יורד אל אפיקיהם העמוקים של הנחלים, כמחפש גם פה, כבכל מקום אחר, אחר חידת הנצח של קיום עמו: האם כאן, בשדות פלשתים עדיין תשכון רוחו הכבירה או שמא נאספה נגבה, שם נחיתים גם בימינו שבטים עדויי חרב ושחורי־זקן כבני־שם טהורים מתערובת – – כן היה לומד תפוחי, דבר מתוך דבר, כשהוא שש בפנים לבו למראה הירידה המנוונת שבאה על ארץ פלשת הגיאה – ואם עדיין לא נתחוור לו על שום־מה שש לאידה – האם מקנאתו לגבורת שמשון או משנאה לערמתה של דלילה הנוכלת – עובדה היא כי הכרעת הצדק ההיסטורי מצאה לה סימוכין, באשר פנה גם כאן.

– חברים, היה נכון לשאת את משאו באזני החיילים ולחלק עמהם את הגיגי רוחו, בהתכנסם לאוהל בבוא הלילה ומטרות־עוז החלו מידפקים על פני בדיו. ואף זעזעו את שלהבת הנר הדולק תוכו – עינינו הרואות בעליל כי נצח ישראל לא ישקר, ועל אדמת פלשתים עומדות רגלינו כבימי קדם.

– ברי, כי לא ישקר, חבר תפוחי. – החרו אחריו החיילים אשר לבם טוב עליהם בהיותם משתעשעים במלל, ואין כופה עליהם לצאת בגשם־זלעפות החוצה ולסובב על המשמר כשאר משמרות הגדוד באשר הם.

– זאת ועוד: – הוסיף תפוחי לשאת דברו בלשון גדולות, כזורק אתגר על סביביו – איה דגון אלוהיהם של פלשתים? הרי אבוד־אבדו ואלוהינו חי!

– חי! – אישרו החיילים בשמחת־משנה והתכרבלו יפה־יפה באדרותיהם לישיבה נוחה יותר.

– זה הדבר איפוא אשר מצאתי. – מילל תפוחי כמגלה עולם – אלוהינו חי כי נושאו חי וקיים – עמנו. ואלוהי הגויים שלא ידעו במי לבחור לשמש להם נושאים – בפלשתים בחרו ובשאר בני־חלוף… אמור מעתה: אם אלוהינו קיים אותנו, כמה שנאמר בספרינו הקדושים, הרי גם אנו קיימנו אותו ואת כבודו – וזה הרעיון!

– כפתור ופרח, חבר תפוחי. – שיבחוהו חבריו על עומק רעיונו – ואילו בשביל כך ירדנו לארץ פלשת זו – דיינו…

מיניה־וביה נמנו וגמרו בלי אומר, כי בליל גשם ולאחר שיחת־רעים נלבבת כגון זו, אפשר לעצום עין גם שלא ברשות מפורשת מאת הממונה. – ממילא מטרות המים ניתכים בלי הפוגה כמו נפתחו ארובות השמים, נפש חיה לא תגיע עד לתחנה מאת מטה הגדוד, לבקר את מעשיהם ואם עינם פקוחה בלילה על המתרחש סביב.

– נו–נו, חיילים – אחים… – השים את עצמו תפוחי כלא־רואה וכלא־יודע – כיוון שכך סבורים הנכם, הרי חברים אנו ונושאים בשווה באחריות המוטלת על כולנו. – –

ובפקוח החיילים את עיניהם למחרת הבוקר, כשהם מעומדים פתח אהלם, ראו כי אמנם זהרו השמים כמו רוחצו, אך גבעתם הוקפה מים מכל העברים. היו המים מסביב כאגם רחב־ידיים וראש גבעתם מזדקר באמצע כשרטון שאין לבוא אליו ואין לצאת ממנו – או כתיבת נוח זו עם כל הנפש אשר בה ועם מכון־המים אשר שמירתו עליהם – ללא־קשר עם החוץ. אפשר שזו השעה שהמתנדב הממונה היה חייב להתעורר לפעולה אף הכל ציפו למוצא פיו – אך תפוחי כלהכעיס אין לבו נתון לצרה אשר באתם. הוא ניצב בראש הגבעה העולה מאגם המים, שרוי בהתפעלות אילמת, כמו קסמה לו בקסמיה ארץ הדרום שרוחצה בגשם. כן קסמה אולי לראשונה לשמשון הגיבור ברדתו מהרי יהודה החרבים – וארץ הפלשתים העליזה, אשר הים הכחיל לחופיה, רמזה לו מרחוק.

– הו, ארץ פלשת! – קרא־עלז תפוחי מדי הוצקה רעננות הבוקר באברי גופו – עליך דורכות רגלינו. פה – מקום שררתם של חמשת הסרנים אשר דחקו את אבותינו אל ההר “בלי קשת ורומח ובלי הפצירה פים” – אנו עומדים בכלי־זיננו ואין פוצה פה ומצפצף. לא עוד ייפלא כלל, אם פתאום תגענה שתי פרות עלות ויישירו לכת אל בית־שמש וחמשת הסרנים וגיבוריהם, יחד עם האל דגון וכוהניו, יפלו אפיים ארצה כורעים ומשתחווים, אחוזי פחד מן המכה אשר הוכו בה ע"י ארון האלוהים – זו מגיפת העפולים…

– מכת טחורים בלשוננו… – תיקנו לו חבריו משום חשש, שמא תצא מלפניו שגגה.

– לוא יהי כדבריכם, חיילים־אחים. – לא התנצח עמהם תפוחי והודה מיד – מכת חולי־מעיים בלשון נימוסין, תישרפנה עצמותיכם עם פלשתים.

וצחקו יחדיו כחבר חכמים אשר נתיישבה להם מיניה־וביה סוגיה שהתחבטו בה, בדבר מקורה של מחלה אשר מלעיגים ומשטינים טפלו גם אותה על יהודים, ולא היא! – הגויים הם אשר הוכו בה לראשונה ולא עוד אלא ראיה מכאן, כי פלשתים העלוה עמהם מאיי־הים והם שהנחילוה בין השאר לשכניהם בארץ יהודה –

*

– מאז נושאים אנו את המחלה עמנו. – נתפשו משום־מה החיילים לשאלה, להפוך בה.

– מאז נעשתה כוחנו ושבחנו בעמים…

– מאז התפאר בה כל תלמיד־חכם שבנו וגאוותו היתה עליה כמה שנאמר: תורתו במעיו…

תוך חילופי־דברים מיושבים כאלה חסרו והלכו המים מסביב ורוח נשבה על פניהם. אם עדיין לא היה כדי מעבר יבש מן הגבעה עד לתחנה, אך תקווה נשקפה לחיילים, כי לא ישבו על הגבעה שבת נצורים. מיד גמרו לכלכל בדעת את מעשיהם ולחסוך במנותיהם עד עת־מצוא – ולפי־שעה יקום אחד מהם, על־פי גורל, וינסה לעבור באגם המים, כדי לשוב ולחדש את הקשר עם הישוב אחרי אשר נותק.

קם תפוחי ואמר – אני בעצמי אהיה הרץ… נזדרז אחריו מתנדב שני ואמר: לא היא כי אני ארוץ – וכן אצו השניים לעבור מן הגבעה, כי ידעו שבקרבת־מקום ישנה מושבה קטנה ונידחה ונפשם כלתה להשתמש בשעת־כושר זו ולהימצא שעה קלה בין אזרחים. אף אצו־רצו שניהם בחרף־נפש, באגם בוססו באומץ־לב, באו בגיאיות אשר מגדותיהם נעקרו גושים ורגבים בשטפון הלילה – עד אם הגיעו לבסוף עד למושבה וניצבו בכניסה אליה, כפליטים הבאים ממקום המערכה ובשורה בפיהם.

– השלום לכם, חיילינו הטובים? – האירו להם את פניהם הענווים אנשי האדמה, אשר הציצו ממבואות בתיהם אל הבאים כמו נפלו הללו משמים.

– שלום. – השיבו והביטו בעיני חיילים צמאות על הישוב ועל השקט האזרחי הנסוך עליו, ככל המצוי בימות הגשם.

ואמנם – לאחר שנדדו מזה חדשים רבים בתחנות מדבר ובמסעות שונים, ולאחר שהיו שקועים ימים רבים בהלכות צבא ונימוסיו, שמחו עתה מאוד לראות פני אנשים מן הישוב ולשוב לשמוע אל שיחם־ושיגם – במה יעמלו ועל מה יבלו את כוחם, אימתי אספו את יבולם והאם עוד יארך עד לחרישה ולזריעה – – געגועים תקפו את חיילינו לחיי אזרח שקטים במעונו, בו יספיק בפת קיבר מעמל כפיו ונפשו תדע שליו…

– באנו לבקש עזרה בצר, כי הוקפה גבעתנו מים מזה יומיים. – תירצו השניים את זריזותם וחפזונם.

– הא ניחא… – נאותו להם האכרים וחייכו בנחת כיד המתינות הטובה עליהם – תהיו עמנו לילה זה ומחר בבוקר נראה איך יפול דבר.

שקלו השניים שקול היטב את הדברים, כי בפנים לבם ידעו שעשויים הם לבגוד בגד בחבריהם־שולחיהם, אשר נשארו לבדם על משמרתם; – מאידך, גבר כוח המשיכה החם של הישוב על רגש החובה. למותר לומר כי חזקה המשיכה משנה, כאשר עברו ברחוב הכפר ובחנות האכילתם בת שחורת־עין פת דלה וערבה, אשר כטעמה לא בא אל פיהם מכבר… אף־על־פי־כן היו עדין כפוסחים על שתי הסעיפים, ונמלכים זה בדעתו של זה – היישארו אם לאו, האם טוב הדבר אם רע? — —

– אתה חבר תפוחי, הממונה… – היה חברו ראשון לפטור את עצמו מאחריות בערמומית נוכל.

– כי אז דעתי לשוב. – העמיד תפוחי פנים קשות.

– או שמא בכל זאת נישאר? – – סתם חברו בשאלה, כחוזר ודורש בענין זה פנים לכאן ולכאן.

– – ובינתיים העריב היום ולא היה עוד טעם לחזור בדרך שבאו בה, כי דרכים וגיאיות טובעניים שבדרום מי ידעם – שמא שטף מים יבוא מן ההרים ויציפם עדי־רגע, באפיקיו של נחל יסתחפו… – נשתהו ושבו וסעדו את לבם על שולחן החנות, כשבת המושבה מרעיפה עליהם מעיניה חסד. אותה שעה היו תוהים השניים ומתאווים לדעת אם יש עוד בנות במושבה, אך ירד הערב ושאלותיהם נסתתמו בדומיה סביב… הם ילינו באשר ילינו ואת בנות המושבה לא יראו בעיניהם – – והיו השניים מתחרטים כעת על אשר נפתו כה בנקל, נקפם לבם על חטא שחטאו כלפי חבריהם בקלות־דעת – עד שנכנסו אנשי המושבה ואמרו להם:

– עד ששרויים הנכם, חברים מתנדבים, בצער על גורל חבריכם בגבעה, בואו ונבדר את עצמנו במעט שיש לנו בכפר, כי פנויים אנו מעבודתנו בימות גשמים שבאו עלינו לברכה, ונשמח להנעים עליכם בנשף את שבתכם אתנו.

שוב התאוששו השניים, אף־על־פי שמהשפה ולחוץ נענו רפות. עדיין היו משווים לפניהם ארשת עגומה, בהיותם מהלכים עם עובדי־האדמה ועמהם רק הנערה בת החנות, שהאכילתם ברוב־חסד, ועמה נערה נוספת שגילגלה עיניים עגולות־חמות מסקרנות, אך היתה כמהססת להיכנס בשיחה עם לובשי־מדים.

– האם כולן כאן? – ביקשו שוב לשאול ולא ההינו.

– שתים אנו ועוד בת אחת עמנו. – גילתה בת החנות בטוב־טעמה, כמבינה לצפוניהם של חיילים וצחקה – אך זו בביתה יושבת ומרצונה הטוב לא תבוא לנשף.

לא חקרו לדעת אם יפה אותה שלישית או כעורה, אך משום־מה נמלך כל אחד מהם בפני עצמו, כי בהיעדר אותה שלישית־אלמונית לא תהיה השמחה שלמה. והתמהמהו להיכנס למקום הנשף עם מזמיניהם פנימה, כל עוד הספק לא יתברר – השלישית אי משכנה ומה מראה פניה, מדוע תוקיר את רגלה מבוא, אלא אם יריצו שליח מיוחד להביאה – –

– שמא אלך להביאה? – שאל תפוחי בנימוס, כיאה לחייל עברי שאומן על מידות מהוגנות.

– או אני אגש? – החזיק חברו מיד אחריו בערמומית נוכל כדי להקניטו.

ופתחו השניים בתחרות־חרש, אשר כמותה לא ראו ברחוב המושבה הנידחה מיום ייסודה. תפוחי אץ ראשון וחברו נחפז אחריו להדביקו, עד היותם לפלא בעיני אחיהם עובדי־האדמה האזרחים. והבית אשר אליו פניהם מועדות הוא קיצוני ברחוב והוא חבוי בצל עצים. גזוזטרא קטנה לו היוצאת אל השדה והיא סכוכה סכך סבוך וחי של מטפסים ופשפש קטן עשוי בכניסה לבית, סגור גם הוא. – עוד מעט ונתבלבל תפוחי בלי שמצא כניסה לבית פנימה – – האם יפרוץ אליו כפרוץ אל בית־פרזות והוא נעול מכל העברים – – או שמא יבוא פתע על הנפש הישנה בבית פנימה והיה כליסטים בעיניהם – – ועד שהוא חוכך, שומע כבר תפוחי את הבל נשימתו של חברו מאחורי ערפו – –

מיד קמה בו רוח וקפץ מעבר לפשפש אל החצר פנימה – אך מה גדל גם כאן בלבול דעתו, כאשר נתקל בזקנת הבית ובטפלים רכים שהיו מביטים בתמיהה אל החייל הזר! – אפשר לא היה משגיח גם בהם, עם כל הכבוד אשר לבו ירחש אל שיבה כבודה ואל ילדות תמימה וחסרת־ישע – אלמלא ראה את חברו מטפס אותה שעה ברגל בעד חלון לפנים כדרך פורצי־בית, רחמנא ליצלן.

– זה אינו כדין וכדרך־ארץ. – לא הבליג תפוחי והגיב מיד – אמנם שנינו, חבר־חייל, מתחרים בשל אותה נערה אשר לא הכרנו, אך לא נאמר בשום ספר תקנות, כי מותר במקרה כזה לפרוץ בעד חלון פנימה…

נתבלבל הלה אך לשעה קלה לשמע מוסרו הכן של המתנדב תפוחי, אך מיד הרים רגל שניה כנכון להשלים את קפיצתו, – אותה שעה פסע תפוחי פסיעה אחרונה בעד לדלת, הסיר כובעו כשהוא מיוזע ומתנשם, שיווה לעצמו ארשת נימוסין, וכה אמר לעלמה הדקה והנאווה שיצאה לקראתו ממסתרים ונתגלתה לבסוף במלוא חינה ויפי עיניה.

– סלחי, בת כבודה, על אשר פרצנו פנימה בלא נטילת רשות. – פתח תפוחי בלשון נימוסין מובהקת – אך חיילים אנו ונקלענו במקרה למושבה ממחננו הנידח. אילו עמדנו לספר לך מקצת מן ההרפתקאות שעדו עלינו ובשלהן באנו עד הלום לא היינו מספיקים… קיצורו של דבר, אם לבך טוב עלינו

*

– קצר דבריך, אחא… – התנשם והתכרכם אותה שעה חברו, ספק מטינה כבושה ספק מן המאמצים הנואשים אשר עשה, והתייצב גם הוא לימין תפוחי – פשוט, אצנו להזמינך לנשף אשר עורכת לנו המושבה.

הנקל להבין את חמת המתנדב שלנו שעלתה מעלה־־מעלה… אף־על־פי־כן היה כובש את רוחו ומסביר והולך גם עתה בישוב־הדעת: חברי הוא, עלמה כבודה, ובוודאי תסלחי לו על התפרצותו. אף זה הדבר שבאנו להסביר: כי הוזמנו כאן ע"י אכרי המושבה החביבים… אך מיד אמרנו: כיצד נוכל לשמוח והוגד לנו, כי לא כל בנות המושבה באו לקחת חבל ואחת מהן – היא הנאווה שבשלושתן – היא הנעדרת… מה עשינו? מיד נחפזנו שנינו ומרצון טוב ומכוונה טובה עשינו זאת.

– או, אני טרודה מאוד, כאשר עיניכם רואות… – רמזה הבת בחיוך מושפל אך ערמומי לדברי תפוחי הנאים.

– זאת ידענו גם ידענו. – התערב רעהו של תפוחי והחליט לומר את חלקו גם הוא – ואמנם משום כך היינו מתחרים בינינו, אני וחברי, – זה אומר: אני אשפיע… וזה אומר: אני…

כן צחקו שניהם ושיסעו בדבריהם איש את רעהו, כשהם ממעכים את כובעיהם בידיהם, אורבים ארוב היטב איש לתנועות רעהו ומייחלים למוצא פיה של הנערה: התלך עמהם אם לאו? – ובין כה וכה מספיק תפוחי להחליט כי אמנם עלתה הבת הזאת על השמועה ואם יפות הן בנות המושבות שבדרום הארץ, הרי זו עלתה עליהן ביפיה. כמזיגת יהודה ופלשת נראתה לו, או אולי תערובת של ספרד ואשכנז, כאשר יקרה בישובנו, וכן נתמזגו בה אצילות דקה ופראות גמישה גם יחד… בדומה לאיילה זו שפיה קטן ורגלה רוטטת, עיניה רווחות בתום אך גווייתה דקה־צנומה – – הווי אומר: צניעות ותום עם אש־חשק חבוייה.

– סוף־דבר, האם תלכי עמנו? – האיץ חברו כי רוחו קצרה.

– או שמא לא אלך? – השיבה גם הנערה בשאלה וליכסנה עינה בעד לריסים הארוכים, כי הרגישה שהמתנדבים הזריזים תוכו לרגליה ובחרה להאריך את רוחם – כי איך אלך ועלי לכלכל את הטפלים בבית, אחי ואחיותי הקטנים ממני, וסבתא תהא כועסת… כי ההורים נסעו העירה ועלי הדאגה שאשכיבם לישון…

– או! – חיתה רוחו של המתנדב תפוחי לשמע הידיעות האלה – שעתי אינה דוחקת והנשף אינו אץ לי כלל. יכולני, אם תרצי, להמתין עד עלות השחר…

להכעיס, התרצה גם חברו להמתין עד שתתפנה הנערה, תכלכל את הטפלים ותרגיע את רוחה של זקנת הבית – ובאין ברירה היטיב תפוחי את פניו. התקווה הנעימה כי עוד מעט ותלך עמהם ככלותה את מלאכתה, השרתה שלום בנפשו ושלום עם יריבו.

ואמנם הלכה הנערה אתם. הנה יצאה להחליף את שמלתה ולהיטיב את פניה, אך איזו הדרך שבה אליהם כמותנה ממסתרי הבית הנעול והיא נאווה משנה משהיתה, בעוד הם ממתינים בחוץ – לא יכלו להשיג. על כרחם כלאו רוחם והלכו לשני צידיה – כן התקדמו במעלה הרחוב עד שנצטרפו אליהם שאר באי הנשף ועמהם בת החנות רכת־העין ויפת־הגזרה כתומר, אף חברתה העיננית אך גוצה ממנה בקומה. ובלב המתנדבים שוב לא היה ספק כי עמלם לא היה בכדי וכי זו אשר למענה טרחו והתחרו ביניהם ראוייה היתה לכך – ואפילו היו בגינה כמעט לצחוק בעיניהם של אכרי המושבה.

– עם זה הרי תודה כי לא נהגת בדרך־ארץ, כראוי לחייל עברי. – מצא תפוחי שעת־כושר להיפרע מחברו חרש ולגלות אך את מקצת הכעס שרחש לבו.

– כלום לא אתה שרצת, חבר תפוחי, עד שכלימה כיסתה פני ומיהרתי אחריך להזהירך… – השיב הלה שנונות, כמו שש להלבין את פני תפוחי באזני כל השומעים.

ובוודאי היו מצחצחים והולכים את לשונותיהם, אלמלא הרגישו בעוד מועד כי הגדישו את הסאה. נשתתקו איפוא והניחו לבני־לווייתם לנהוג בהם ככל שיבחרו בקרת הלילה הדרומי. אמנם לא רב היה מרחב הטיולים במושבה קטנה השוכנת לה בדד – אף־על־פי־כן היו מגיעים מזה לדרך שוממה וחוזרים על עקבותיהם ויוצאים כלפי שדה פנוי; – מכאן האפילה חומת צבר כסימן לישוב שכן זר ומכאן ארב לוטה בנגוהות לילה כפר ערבי ישן, שהוא אטום סביב כאותו תנור גדור מחמר וקש… השדות השתרעו סביב שרויים בצינה של חורף אך עוטים צפייה גשומה, וממעל העלו השמים הבהירים מפעם בפעם עננות קלות, ללמדך כי הגשם עדיין לא פסק ושטפי מים רבים ומסוכנים צפויים לאפיקים של הדרום.

– את חברי אנשי כיתתי עזבנו לאנחות. – העמיד עתה תפוחי פנים נוגות כמתנחם.

– אין דבר. – פסק לו חברו בלשון קצרה.

– אך אני הממונה! – הזכיר תפוחי והעמיד על דעתו.

– כי עתה קום בבקשה ולך דרך השדות ושוב אל המשמר באישון־ לילה. – יעצו רעהו בפשטות.

אמנם היטב חרה לו למתנדב שלנו על העצה של חברו, אך לא מצא מענה בפיו – כי מה יאמר?.. אילו נאותה בת מושבה נאלמה זו אשר שבתה כבר את לבו להילוות אליו בדרך השדות ולהסתכן עמו באפיקים העמוקים – ודאי שהיה חוזר ללא היסוס כלשהו אל הגבעה של כיתתו! – עתה – עדיין אינו יודע אם בו תרצה או לא – ומי ידע דרכה של בת דרום מעיקרה? הנה ישקיע בה את שתי עיניו ונדמה כי נצמדה אליו גם היא, בעיניה השוקטות, אך רגע משנהו שוב אינו בטוח מה יקרא בהן – חסד לו או ליריבו? – –

נבוך תפוחי ומבוכתו גדלה והלכה מרוב רחמים שהציפוהו על עצמו וגורלו – הנה שמים אלו… ארץ פלשת זו אשר לבו נתפש לה באלפי נימים… צללים קדומים אלה של סרנים אשר ילווהו באשר יפנה… ומה עוד יחסר כאן לעלילה של אהבה עזה כמוות ולקנאה קשה כשאול! – –

– אמנם ראינו במו עינינו, כי עול כבד מוטל עליך ואת צעירה ורכה לשאתו… – החליט לבסוף לחזור אל המציאות, לבל תהיה הנערה מהלכת בצידם זרה ומחרישה.

– אך מחניף הנך – השיבה בזריזות ונאותה בלי אומר להשתהות עמו בצל, בעוד שאר בני החבורה מתנהלים גלויים קדימה.

– עול כזה וחובות הבית.. – המשיך תפוחי בהיסוס אשר תקפו דווקא בשעה מכרעת זו, כשהכל נראה עולה בידו למישרים – כלכלת טפלים ורוגזה של זקנת הבית, ההורים נוסעים העירה והכל מוטל איפוא על שכם רכה של נערה… הרי מקרא מלא מתקיים בך: ידה שילחה בכישור וכפיה תמכו בפלך –ח–ח–

– ומה אעשה? – ענתה בחן וגילתה אומץ אשר לא פילל לו, כי משכה אותו ביד דקה עד לחצר ביתה, כמו שכחה דבר או לא בטחה אם נעול הבית, או התכוונה להציץ פעם נוספת מאותה גזוזטרה קטנה, הסכוכה סכך עבות, אל הבית פנימה – עוד מבט עין לבטחון יתר.

– והרי לכך נשאתי את נפשי! – לא הבליג תפוחי לבסוף וגילה את צפוני לבו, מאחר שלא ראה באפלולית אשר כיסתה עליהם אלא את עיניה הלוחשות אליו בעד לסבך.

וידומו… כי היתה להם הגזוזטרה כמקלט־מעט מסקרנותם של מלוויהם ומחשש יקיצה של הנפש הישנה בבית פנימה… היה להם הסכך כחומה, כאשר שבו ונשמעו פעמי חבריהם מקרוב, אף יריבו של מתנדבנו השמיע את קולו. נזדעזע תפוחי לקול הזה ובמאמץ נואש ביקש:

– היש עמך כוס מים? השקיני נא, הנערה. – –

אולי כוס מים הגישה לו והוא שתה אותם עד תומם או אולי נגע בשפתי הנערה המשוכות בחן כחוט־שני ולא ידע עוד את נפשו, בלתי אם את עיניה ראה נכחו – – או הרוח הצוננת היא שנשבה אותה שעה מהשדות הנרחבים והצמידה את שפתי הנערה אל פיו בזינוק־פתע, בליפות־גו אשר העביר את המתנדב שלנו על דעתו… על כל פנים, כנדהם מצא את עצמו יושב על מפתן הבית ולחישה נלחשת באזנו:

– הס, המתנדב, אל תשמיע הגה, כי בני החבורה כבר מחפשים אחרינו ומתחקים על עקבותינו… עדיין אינם יודעים כי בסבך אנו חבויים – – הס ודום עד אם יעברו ואז תקום ותלך לדרכך באין־רואים… – ושוב נחתמו שפתיו למשך שעת הלילה החולפת במהירות, בפרכוס צחוק וצמידת שפתיים, שאין להינתק ממנה כל עוד האפלולית והצינה שומרות חסד מסביב. — —

– – “הו, דלילה…” – היה תפוחי מתנה למחרת עם שחר בפני עצמו, בגעגועים מהולים ברגשי־נוחם, והוא פוסע גסות על פני השדות הצוננים והרכים, ממהר בדרכו אל כיתתו העזובה – דלילה, בת פלשת. בת תערובת חמודה… חיבוק פתע וצמידת שפתיים – אך חום הנגב ואצילות דרום גם יחד נסוכים בהם – ומה עוד תבקש נפשי?! האם לא מחלפות ראשו יתן גיבור עליהם או שמא ייקר בעיניו כבודו יותר ברגעי שלהבת אלה?! –

אף נדמה לו, כי הנה עולה ובא אל מולו על פני מרחב שדות אותו גיבור קדמון אשר הוכרע גם הוא תחת יד האהבה בארץ הדרום ואת סודו גילה, את נדרו שוב לא זכר כי… הציקתו… ולמרבה הפלא, לא חש עוד בלבו רחשי שנאה לאותה דלילה נכריה, אלא רחש ספק

געגועים ספק צפייה, מדי הקביל לדלילה הקדומה את הבת העבריה שנגלתה לו בהקיץ.

– אך בגדת בנו, המתנדב תפוחי! – קידמוהו החיילים בכעס, בהיותם מעומדים על הגבעה והם צפופים מקרה, מרעידים מהשממון הפרוש על השדות ומייחלים לחידוש הקשר עם מחנה הגדוד ולמנת החייל אשר חסרו אותה.

– האם לא כך אמרתם בעצמכם, כי אני הממונה עליכם ולפיכך גדולה זכותי משלכם? – ניסה תפוחי לחפות על מבוכת נפשו בצחוק אנוס ובמהתלה.

– אף השתמשת לרעה בזכות שניתנה לך ולא עלה על דעתנו כי כן תגמול לנו. – רמזו החיילים לעבר חברו־יריבו שהקדים לבוא ממנו וכבר גילה להם הכל בתוספת נופך. – כי הנה אך זה סופר לנו וציפור השמים הוליכה את הקול, כי בעד חלונות של בתי מושבה צנועים אתה פורץ, חבר תפוחי, וצעירות צנועות אתה מטה מהדרך הישרה, אף שנתם של טפלים רכים אתה מטריד… מעתה שוב אל תנסה להעמיד פנים, כי לא נאמין לך. נשבענו.

לא מצא תפוחי מענה בפיו, שהרי צדקו ולא כשורה נהג. ולא עוד אלא כיוון שבא לכלל נסיון קטן מיד נכשל בו… עתה ידובר גם במושבה על ארחם של חיילים עברים ועל כל הגדוד יצא הרוגז. עתה ייאמר, חס־ושלום, כי לתרבות רעה יוצאים החיילים, המשוטטים בלילות ואת משמרותיהם מזניחים – הלזאת הפקיד אותו הקפטן על כיתה כי בטח בו?! –

סרה רוחו ומסביב אין לו מנחם. אף הוא מייסר את עצמו לאמור: הו, שמשון… אך זה ראיתי כמו לעומק “הטראגדיה” שגרמה לנפילתך… לא אתפלא עוד כי אתה, השמי טהר־הגזע ונזיר האלוהים – נוקשת במוקש… בחרמי היופי הנכרי נלכדת עד שתש כוחך האדיר, אתה שמשון! – –

והמתנדב תפוחי נשאר יושב על הקרפיף של מכון המים, נוגה ומדוכדך, ושוב לא היטה אוזן למהתלות של חבריו – לקול מוסרו הוא הקשיב כי ייסרוהו כליותיו.

– יא קובאר… יא חוואג’ה קובאר… – קרא בשמו וקרץ אליו אותה שעה בידידות, שיש בה משמינית של חנופה, הערבי החברוני העובד במכון המים – סור אלינו, יא חוואג’ה, כי רואה אני שרוחך סרה. תיטיב לבך בעראק אשר אתנו והמצרי אשר עמי ישיר לנו בשירים – א–אח –

הבין תפוחי כי הזמנה היא שאין לסרב לה, בלי להלבין את פני שכנו איש המזרח. אף נשתמע כי חברוני זה מעורב עם יהודים שבעירו ואת לשונם ישמע. כל אלה שקל תפוחי בדעתו, כשחבריו בני כיתתו פנו לו עורף, והחליט לחפש לו ניחומים במקום אחר. נכנס איפוא לפינת מגוריו של זה במכון המים והיא בשומה עד למחנק בריח עראק; ישב באשר הוראה לו וגמע גם הוא מן העראק שהוגש לו, עם שמתקתק ותפל כלשהו, אך שרף יפה־יפה בכל קרביו – – הנה חש בראשו מהלגימה הראשונה אך התחזק והחל מקשיב לרנן שהובטח לו, בחינת – לגימת עראק ורננה וחוזר חלילה –

– “ראני”… (שיר) – רמז החברוני למצרי היושב אצלו.

– א–ה–וו–הה –נאנח וגנח הלה כדרך הזמרים אשר בארץ.

– זה “מן מצ’ר”… – יגע להסביר מיד החברוני ועיניו המידשנות היו ערבות לטיב הזמר, אף חזר והמריץ את המצרי: ראני…

– א–וו–וו – א–א–א– – ייבב ויילל הלה, סלסל בגרונו, כשהוא גונח – מתייפח מתהום חזהו.

– זה… א–אח… באמת א–אח… – היה מתרגם החברוני בעונג ומסביר את טיב הלחן והאנחה שלא באה לעולם אלא להביע את הכיסופים לנערת־חן ואהבים – זה אח… באמת מיינע שיינע מיידלך" –

ותפוחי מקשיב אל הרנן, אידך גומע מן העראק שלא לבייש את מכבדיו, עד שלא ידע עוד כיצד הפך המשקה המתקתק לאש בוערת וכיצד תפלות־הלווי עלתה עד גרונו ושוב אי־אפשר לשככה אלא בלגימה נוספת – –

“אין דבר…” – היה הוגה גם עתה בחבריו כשואף־נקם – “אם ביד רכה ובמקל־נועם הייתי נוהג בהם עד היום הזה, עתה אכביד לבי ויהיו הם עומדים זקיפים על משמרתם, בעוד שאני אבלה בנעימים במחיצתם של אלה” –

*

ומתנודד כלשהו על רגליו נפטר מלפני מכבדיו, כשאזניו צוללות, הרנן מלווה את צעדיו וכן החברוני המדושן מעונג שהיה לו, לארח אחד סרדיוט. יצא תפוחי והחשיכה הקרירה בחוץ מטפחת על פניו ומפיגה באחת את האדים והערפילים שנסך העראק בראשו.

– ולא נראה דבר חשוד סביב כל זמן העדרי? – התחזק ושאל מיד בעין חמורה את חבריו החיילים העומדים משום־מה בשעה מאוחרת זו, מכורבלים במעיליהם ונבוכים.

– אך זה ראינו אור מנצנץ והוא קרב אלינו… אין זאת כי בקורת היא ממטה הגדוד! – רגשו הללו והראו ביד, החלו נכנסים ויוצאים מאהלם, תופשים בחפזה את התחמושת התלוייה על הכלונס וחוגרים אותה מיניה־וביה – פלוני תופש חגורו של זה ואלמוני מוריד תחמושתו של זה.

– העלו אור נר באוהל ונקדם את הבאים. – הורה תפוחי והתיצב הכן, כמוכן ומזומן לקדם את הפורענות המתחוללת על ראשו ולשאת באחריות כראוי לממונה על המשמר.

מיד הבליח אור קלוש מתוך האוהל החשוך כמרמז ידידות ויקר אל הבאים, אף הזקיף עמד הכן על משמרתו ובכל ניכר הארגון הטוב של חיילים ראויים לשמם. כן חלפה שעה קלה של צפייה מתוחה, אך האור מבחוץ שוב לא התקרב ולא עוד אלא נע ונראה כמתרחק… עוד מעט־קט השתהה וגישש סביב ולבסוף נעלם ולא נראה עוד.

– אין זאת כי באו עד הלום ונמנו וגמרו משום־מה לפנות אחורה. ויתרו על הבקורת לאחר שראו את האור שלנו וברוך־השם נפטרנו בשלום.. – תהו החיילים ועדיין לא האמינו במזלם הטוב.

– אף יפה כי ויתרו לנו הפעם. – הודו עתה החיילים והיה ניכר בהם כי מבקשים הם להתפייס אל תפוחי הממונה עליהם, אשר השכיל בעצתו להרחיק מעליהם את הרעה. – היינו כנדהמים כאשר בא הדבר לפתע וימיננו לא ידעה מה שמאל עושה.

– נו–נו, חיילים־אחים, – הזדהר תפוחי ואפו, אף הנשר, הזדקר בהכנסו לאוהל והחיילים אחריו – משמע כי גם ברע יש צידו הטוב ואין טוב לנו מלהחזיר את השלום באהלנו.

“הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”… – היו מזמרים כעת ומפזמים החיילים שהתכנסו באוהל, פרקו את אזנם והתפרקדו רווחים במחסה יריעתו. – ולמרבה השמחה נשא הפעם גם הזמר שבתוכם את קולו המגרגר מרצונו הטוב – הוא שהיה מסרב תמיד להפצרות שהיו מעתירים עליו לשיר.

כל זה בא ללמד כי אמנם ניחמו החיילים בטוב־לבם עליהם, על דברם סרה במתנדב תפוחי, ולא עוד אלא השתבחו בו שהעביר רעה גדולה מעל ראשם… והיו מספרים לאחר מכן בכל המשמרות בנס זה של הבקורת, בה הקפטן בכבודו ובעצמו יצא לפקוד ועמו הרב־סמל. היו מסיירים בתחנות עם המסילה ופנס בידיהם להאיר בחשיכה, נכנסים בודקים ושואלים בכל תחנה – לממונה… כיוון שראו את אהלו של משמר תפוחי והנר דלק בו – אות הוא כי אנשי המשמר ערים על משמרתם – ושאל הקפטן את הסגן: מי כאן הממונה? – – וכאשר שמע כי המתנדב תפוחי הוא, אמר מיד: אם תפוחי כאן הריני בוטח בו, כי הוא פוקח עין יפה־יפה על ארץ פלשת… נעבור מפה והלאה… – והרב־סגן שהיה מגלגל בדבר, חייך אל תוך שפמו.

 

ה. את מי נלחם וניצח – –    🔗

אף זה יש לומר, כי במרוצת הזמן נשתפר והלך מראהו של המתנדב שלנו ולחייו המגולחות למשעי היו נוצצות ומבהיקות. כי לא רק “צ’יז” ו"בולי'" אכל לתיאבון, אלא כל מעדני המלך היו מזומנים לו. – הא כיצד?

בין חיילים בריטיים “אמיתיים” כבר שכב גם הוא שכיבת “טומי” על אחת המיטות של בית־חולים צבאי – – היה שוכב וכאשר נודע כי קודח הוא קדחת שלישונית, העמיד פנים מבוהלים כשאר הטומים בשמעם על הקדחת בארץ המזרח.

התפנק כמו לא טעם מעודו טעמה של זו ונהנה מטיפולן הקר והעצור של האחיות הבריטיות תכולות־העין וחכלילות־הלחי, באוהל הגדול של החולים. ואם נמנו והחליטו הרופאים לאחר מכן, כי יש לשלוח את המתנדב להבראה נוספת, קיבל אף זה כדבר המגיע לו. ברוח נכונה נסע לבית־הבראה צבאי בארץ השמש היבשה, כאילו השמש של ארצו לא היתה דיה להחלימו.

“מילא” — — נהנה והשתעשע אז – “אם שולחים הם למצרים, מן הסתם יודעים הבריטים שכך וכך נחוץ ואי־אפשר אחרת.”

אף לא התפנה לשקול בדעתו, שמא יחטא בכך לאחד העקרונות שהיה נאמן להם בימי אזרחותו החלוצית – – ושמא לא נאה כלל לאחד שכמוהו להתגולל על מיטות חולים, כאילו קדחת היא מחלה – או מה טעמה של הבראה נוספת כשהוא בריא ועושה בשר, כאשר לא עשה עוד מימיו – תיקו – –

“מן הסתם יודעים הם”… – היה ממצמץ בעינו, תולה את אף הנשר בשמינית של התחטאות ואוסף שפתיו בתמימות מוגזמת, מדי היותו נתקל במבט נוקב של אחד החיילים הליצנים.

– – וכיוון שכלו משמרות ואביב השתרר בארץ, היה נוסע המתנדב תפוחי בקרונות רכבת בין תיבות מלאות כל טוב, בין ארגזים גדושים בקבוקי שכר – ישב לו בקרון “שבת תחכמוני” כמו הופקד בידו השבר של כל הצבא הבריטי ועל פיו ישק… אף הורגל בכך מיד המתנדב שלנו, כי במשך הימים שעברו עליו בגדוד נעשה לבו גס בחליפות ובתמורות שבצבא… מעתה יובן, כי גם עתה, בהיותו שרוע לבדו בקרון רכבת, לא התפעל מהרכוש הרב אשר אתו, אלא התקין עצמו בישוב־הדעת והיה עורך את סדר־יומו ולילו, כיוצא לדרך רחוקה.

– נצטוויתי ללוות את הקרון הזה. – הסביר קצרות לחיילים המשתהים אצלו וחוקרים לדעת אנה נוסע החבר.

– משמע, “אסקורט”… – רמזו החיילים ולא נשאו פניו על אף התחסדותו – אין זאת כי למדת להסתדר, אחא תפוחי. הנה אך זה נסעת לבית־חולים ותמול שובך מבית ההבראה. עוד לא נתקררו רגליך באדמת המחנה והרי אתה חוזר ויוצא לדרך.

– מה לעשות… – פשק תפוחי את ידיו – מטילים עלי ואני נוסע הפעם לרעיך. אילו הטילו עליכם הייתם אתם נוסעים.

– מטילים… – לא התרצו החיילים אלא משכו במשמעות כפולה ומכופלת – ידענו את ההיטלים הללו…

– וידעתם, חיילים־אחים, תישרפנה עצמותיכם! – זחה דעתו של המתנדב תפוחי, כאחד שחלקו שפר ואינו רוצה להתגרות בחבריו ולהקניטם עם הפרידה.

– ומה אתה מוביל כאן? – עדיין סקרו הללו לפנים הקרון ורחרחו ובלשו בעין סקרנית ומבינה – אכן, רואים אנו ארגזים על גבי ארגזים! – – ודאי בירה יש כאן… שמא גם סיגאריות מן המשובחות ושוקולאדה. הוצא לנו בקבוק, חבר תפוחי, ותברכך נפשנו.

– מה עלה על דעתכם! – העמיד תפוחי פנים מבוהלות ואטם אזנו בפני הפצרותיהם הכוזבות – רכוש המלך הוא ויד מי תגע בו?!

– רכוש המלך – על כך ספר לאזרחים ולא לנו, לחיילים, – שוב לא שתו לו חבריו בחלקות אחרי שנכזבה תוחלתם ממנו וטפחו טפיחה גסה על גבי הקרון – השמר לך, אחא תפוחי, ושמור את עצמותיך.

– אחת אמרתי: רכוש המלך, חברים ותישרפנה עצמותיכם על המוקד. – עמד בשלו תפוחי, ספק רוגז ספק מפוייס, לאחר שטרק את דלת הקרון והוא יושב כבתוך מבצר, מחשש המתפרצים אליו.

אף פרש את מצעו על ארגזים והעמיד את הרובה למראשותיו. השתרע לרצונו לעיין בספר לאור נר דולק, כאחד שאינו חסר אלא דבר שבעיון… וכאשר פקח עיניו למחרת, כבר הרגיש בטלטול נעים ובתנועת הגלגלים תחתיו. אך מעט־מעט ובמתינות שב והעלה על דעתו, כי אמנם נוסע הוא בדרך רחוקה ועמו הארגזים הגדושים האלה, השקים האוצרים משמני בשר, חבילות תבלים ומיני כרכום מפיצי ריח המיועדים לצבא ההודי, ואפסניה כיוצא בה עשירה ומגוונת. פתח איפוא את הדלת המוברחה ובוקר נעים קידם את פניו באוויר שדות. לבו עלז ושעה ארוכה היה יושב בפתח הקרון, כשזכר המחנה וחבריו לגדוד הוסח מדעתו.

אכן, כתערובת של בשמים וקטורת עדיין דגדגו המעדנים הצבאיים את נחיריו בריחותיהם – קתלי הבשר היבשים וממולחים, מיני הפלפלים החריפים… הקלתות העשויות קינים־קינים ומלאות ביצים… מגדנות הקאנטינה הצבאית – כל אלה במסירה גמורה לרשותו: שא אותם, החייל תפוחי, לתעודתם על מנת לחלקם בין האפסנאים של הגדודים – הודים, אוסטראלים ושאר בני־ברית – החונים לארכן של מסילות־הברזל.

– מעתה גלה גם לנו מה אתה מוביל, חבר? – חקרו גם כאן, מדי חנתה הרכבת בתחנה, חיילים־מלווים מהקרונות האחרים שניגשו לתהות על קנקנו.

– חי אני אם ידעתי. – היתמם תפוחי והעמיד פנים כאילו ממונה היה על צפוני הקיסרות הבריטית.

– גלה לנו, אחא תפוחי, ואל תעלים דבר, כי חברים־אחים אנו לדרך. – התרו בו החיילים המלווים בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים וקפצו לתוך קרונו, מיששו בידיים חטופות, כל עוד הרכבת עומדת בתחנה.

– בבקשה, חפשו בחפש מחופש. – לא כיהה בהם תפוחי.

– להווי ידוע לך, חבר. – התרו בו על דרך עסק, לאחר שסיימו את בדיקתם – כי אנו מובילים דברים טובים מאלה. ואם תקפוץ ידך, נקפוץ גם אנו את ידנו. חברים לדרך אנו ואם תתן לנו ביצים, נגמול בקופסאות חלב, או אם תתרום לארוחה שניים או שלושה בקבוקי שכר, נוציא גם אנו רום וויסקי…

נועע תפוחי בראשו לקלות־דעתם ועזותם של אלה, כאומר: האם לא רכוש הממלכה הוא כי מבקשים הם לעשות בו כבשלהם וכלום אין הכל עתיד להימסר במניין ובחשבון? – –

– אל דאגה… – הניחו החיילים את דעתו כמנחשים את מחשבותיו – במה נחשבים תריסרי ביצים ומי יתן דעתו על בירה שתחסר? עין לא תכיר וכלב לא יחרץ את לשונו, כמה שנאמר… אף נלמד אותך, אחא תפוחי, כיצד עושים ונוהגים הללו שהם רגילים ומנוסים… ולא לשם כך ניתנו לנו, כי החייל המלווה יהא מסתגף בדרך.

– נו–נו – – נד תפוחי בראשו בעקבותיהם אחרי שיצאו מקרונו והוא כאחד שאין להוליכו שולל על נקלה – –

ושב והתנועע הקרון בקצב הרכבת, טילטל בנעימות את המתנדב שלנו שחזר להסב על יצועו. גם הוא ידע את אשר גילו לו החכמנים והפיקחים הללו, שמע על עלילותיהם של מלווים־טומים, אשר ילכו עם קרונות האפסניה עד עמקי אסיה – מהם המחלקים ביד רחבה לכל דיכפין ומהם שאינם מדקדקים ונכנסים במיקח־וממכר עם אזרחים – לא כן יעשה מתנדב עברי, שכל גאוותו על שמו הטוב! וחדור רגשות נעלים כאלה פקח את עיניו בהנאה־משנה על השדות האצים ומשתפלים לפני פתח הקרון ועל צלעות ההרים המוריקות בחומו הדשן של האביב.

– ראה, תפוחי, כבר הכינונו מה לארוחת הבוקר. – הזמינו אותו חבריו לדרך, כשהם מתכנסים מקרונותיהם בתחנה שניה – ולכשתרצה, רשאי הנך להשתתף עמנו כי עד מתי תשב בודד…

– ניחא, ויהא כדבריכם. – השיב תפוחי ועדיין הוא נוקט לשון זהירה, אף שוודאי לו כי חורשים הם מזימות, ולא לטובתו מתכוונים הם אלא לטובתם הם.

– לא, חבר. – הכריזו הללו שביתת־נשק – לא מזימות אף לא מעשי תככים בין חברים לדרך, אלא כל אחד מביא חלקו ומשתתף עמנו בשווה.

– אם אמנם כן הוא ופיכם ולבכם שווים, הריני מרים את חלקי. – ניאות תפוחי.

ואם גם עתה ינהג מתינות כלפי חבריו, בחינת כבדהו וחשדהו, אך תיאבונו גובר עם הריחות המתנדפים. הוא מסב עם מארחיו ובולע בתיאבון את הביצים המטוגנות בגבינה מותכת, מעשה מחשבת של אחד החיילים, וכן שאר מיני מעלייתא אשר ידיים חרוצות מפליאות להתקין מחוץ למחנה. אף ה"תי" הלבן הטוב, שהוא ממותק כהלכה, שונה לחלוטין בטעמו מבמטבח הגדוד. כן מתפתה תפוחי להיות יד אחת עם חבריו וגם מן השמים מעתירים עליו רוב־נחת להנעים עליו את דרכו. בכה דאגה ההשגחה כי גלגלי קרון יהיו נשרפים והרכבת תשתהה בתחנה פלונית ובכה הפסים מתערערים למען הארך את הדרך בנעימים, ויהיו הנוסעים פנויים ליהנות מזיוו של עולם. כיוון שהגיעו עד לגשר הגדול של גיא ירמוך ונתברר כי הרוס הגשר ותיקונו עניין “למהנדסי המלך” – השתהו בעל־כרחם עד שיתוקן.

– ומה איכפת לנו? – השמיע המתנדב בר־הלבב בפעם ראשונה דברים שבקלות־דעת – עיכוב שלא באשמתנו, האם מאתנו יידרש?

– יפה דרשת לבסוף, אחא תפוחי. – אישרו חבריו – אף ניתנה האמת להיאמר כי השעה משחקת לך ובגינך נמצאים גם אנו נשכרים. זאת ראינו מראשית דרכנו.

וכיוון שהביטו החיילים מקרונותיהם העומדים על עמודי הגשר שהיו תלויים ברומה של הבקעה ועל המסילה שבאה מכאן והלאה בין הרים ואין לה מעבר אחר, החלו מאמינים בלב שלם כי מיד תפוחי בא להם כל זה.

– מעתה, חבר תפוחי, שוב לא נהיה נמהרים ונכלכל ביתר דעת את ארוחותינו, עד שיינתן האות כי יכולים אנו להמשיך את דרכנו. – היו החיילים מכינים את עצמם בשיקול־דעת לקראת הבאות.

– ודאי לי שצודקים הנכם. – ניאות להם תפוחי בגודל־לב – כי אם תקלה היא משמים, מה טעם כי נהיה מחסרים את עצמנו?

– ואם נתאווה לבקבוק שכר נוסף. שוב לא תדקדק עמנו? – נגדו החיילים את הברזל בעודנו חם.

– ניחא… ויהיו שניים או שלושה בקבוקים לארוחה האחת, כי מה כוחי נגד קונדסים שכמותכם ואתם הרבים. – צחק תפוחי ופניו המגולחים נזדהרו מנדיבות.

– זהו! – הרימו החיילים על נס את נדיבות רוחו והתעודדו לפעול בצוות ולעשות את מלאכתם באמונה.

מומחים שבהם עשו בטיגון וטבחים שבהם צלו בשר על שפודים, מנוסים שבהם הוסיפו תבלין ופרפרת מכל אשר נמצא להם – והידשנה כל עין למראה התכונה וכל לשון טועמת שבעים טעם באשר הוכן לפניהם.

– אף המקום נאה עם המסילה הזאת בין ההרים והגיא העמוק הנופל תחתינו. – קילסו החיילים המדושנים כמו התפנו לראשונה להזין עינם בדברים שלמעלה – ראה גם ראה, אחא תפוחי, בריכות חמות – זכות כמעיינות־רפואה תחת כיפת השמים ודקל בצידם מעיד, כי בתי מרחצאות מפוארים היו כאן ורומאים טבלו בהם להנאה ולרפואה.

ירדו איפוא לטבול גם הם, כטבול אותה שעה בחום היום זקן מהילידים – טובל בשקט ובלי נוע כעורך תפילה על מי־הישע שניתנו לו לאדם על אדמות. ושוב לא נתנו את דעתם על עשרות המהנדסים של הצבא שהיו טורחים בזריזות בתחתית הגיא – הללו מציבים את הברזל לבל ימוט והללו מחזקים את הגשר למעבר בטוח. שוב לא ימי מלחמה וחבלה שררו בארץ, אלא ימי שלום גם לאזרח, החוזר לנסוע בדרכים ובמסילות לצורך משאו־ומתנו בין ארצות שכנות – והרי באלה תפרח ארץ בחסותו של משטר איתן ומתוקן.

אף תוקן הגשר ושבו נתקשרו הקרונות למסעם, וקרונו של המתנדב תפוחי בכללם. גלשה הרכבת בתנועת־חן עם הגיא הצר של הירמוך והיא עולה במעלה מזרחה, באה במינהרות קצרות, חלפה ביעף והגיחה שוב אל המעבר בין ההרים עד שעלו אל הרמה המזרחית – ארץ מישור רחבת־ידיים – והכל העיד כי יצאו מתחומה של הארץ האחת ובאו בתחומן של ארצות שכנות – עבר־הירדן, סוריה ולבנון שהיו אויבות לישראל מקדמת דנא ואף־על־פי־כן דיברו בהן גם הנביאים והכתובים, מנו את שבחיהן וסיפרו את קורותיהן כמו היו כלולות בתחומה של יהודה… אכן, זו תפישתה של ארץ עצמאית ובת־חורין, אשר גם יריבותיה נחשבות לה כאחיות! – כן מתאושש תפוחי להבין בהליכות עולם, כשלבו נפתח לאהוב גם את הארצות האלה, אם גם ידע כי מרובה סכנתן מטובתן.

– זו אדמת סוריה ודמשק בירתה. – מוצא הוא לנכון להעיר בעוד מועד את אוזן חבריו, כשחזהו מתרחב ממלוא נשימתו של המישור ועיניו בולשות צפונה, אי הדרכים שהיו מוליכות בזה ללא ציון ותמרור אל ארם־צובא ועד לבוא חמת – שם נלחם דוד עם הדדעזר והכריעו יחד עם שאר מלכי ארם? ואי שבילי הנוודים בהם באו האבות בגמליהם ובעדריהם מאור־כשדים ופדן־ארם ושאר ארצות בני־קדם, הלוך ונדוד אל ייעודם מערבה? –

– – האם לא רחל אמנו היפה רכבה בזה על גבי תרפיה וחזתה למרחוק את גורלה המר אך המזהיר – זו מנת־גורלה מאז ומעולם של האשה האהובה על פני אחיותיה־צרותיה? – –

– תפוחי, – היו מרמזים חבריו המעומדים אצלו וצופים גם הם בסקרנות עם המסילה המוליכה צפונה – רואים אנו בצפייה שאתה שרוי בה לקראת הארצות הנושנות הללו… ומבינים אנו יפה ללהט דמיונך.

– מה יש? – הסתמק תפוחי ותמה, שאין לך דבר נעלם מעיניהם החדות של חבריו.

– לא כלום וסתם אמרנו… – היתממו החיילים – אך ודאי לנו כי שמת את לבך לרכבת הנוסעים הבאה לקראתנו מצפון ובה נערה מלבנון תבוא או אולי אחת מבנות דמשק – –

– תפח רוחכם, קונדסים שכמותכם… – מיחה תפוחי – האם כשר בשירים תראוני או כאחד הריקים אהיה בעיניכם, כי אהיה שוגה בדמיונות כאלה?

*

– זאת לא זאת… אך ראה, חבר… – געגעו החיילים ושירבבו את צאווריהם הנטויים בעד פתחי קרונותיהם, לטשו את עיניהם ובלשו בין החלונות של הרכבת שבאה לקראתם והיא נושפת ועוצרת בתחנה. – אף הנהי היפהפיה אשר אמרנו! –

ואמנם הריעו ושלחו בידיהם תנופות שלום, החוו קידות – כי רבות הנשים הרעולות שחורים שדממו תוך הקרונות, אך פה ושם עירטלה כבר צעירה פנים חייכניות והיא נראתה לחיילים ברה, שיניה נחרזו בחן – והיא קראה ועוררה גם את חברותיה להראות בהרף־עין לעיניהם של לבושי־־מדים – –

– בראשי, כי הציצה היפה! – עלז והתרונן חייל – וגם ראש הניעה, שקרה עינה וצחקה.

– הידד לאחותנו במזרח, זאת קבלי מאתנו למזכרת, בת סוריה והלבנון! – זרקו כלפיה מעשב השדה ופרח שאספו בתחנה, כשלבם גדוש.

ועם שחלפה גם רכבת־נוסעים זו ואותה יפהפיה ודאי חזרה כבר נינוחה אל בין רעותיה, מצחקת לסערת־הרוח שהטילה בין לובשי־מדים או שומעת נזיפה מהגדולות ממנה על אשר עירטלה את פניה הצחים לעיני זרים – וכן לא ייעשה! עם שחזרו ונעו גם קרונותיהם של החיילים בסרט־נע על פני הרמה הלא־נודעת עדיין לא נרגעו הללו והוסיפו לראות מהרהורי לבם:

– אך זו יפהפיה היתה! – סיפרו בה.

– ברה כחמה! – הפליגו והתחרו זה בזה בתיאורה.

– זה חיוכה המלבב לחיילים! – התפעלו – ובנות הצחוק אשר פיזרה כבת־נסיכים מנאוות המזרח הללו.

וכיוון שעמדו תוהים ומנחשים על זו, ששבתה את לבם, ואחיותיה הרעולות ונזעמות שישבו מאחוריה ועיניהן שמרו על צעדיה – והנה שוב השמיע האחד:

– אין זאת כי נמשך לבה אחר אחד החיילים שלנו ולא ידעה את נפשה…

– פשיטא… תפוחי המתנדב האמיץ שלנו הוא ששבה את לבה. – חבט על מצחו שני.

– אף זאת ראיתי, – הכריז שלישי – כי אמנם לצידו טייפה במבטיה, אליו חייכה ולא גרעה עיניה.

– ח–ח–קונדסים הייתם וכן נשארתם, תישרפנה עצמותיכם. – הקשיב תפוחי ולא נטר להם טינה, אלא צחק בפנים צהובות ונמצא נהנה גם הוא בהנאתם. – ואפילו התאהבה אותה בת־רוזנים מלבנון… כחולת־אהבה היתה עדי־רגע – מה פלא בדבר? כלום לא היתה דמשק אי־פעם בגבולנו או שמא לבנון לא היתה לנו כמגדל־עוז –ח–ח–

וההתעוררות שבאה לחיילינו שוב לא שככה מדי חלפה הרמה החדגונית והרכבת באה בבקעה צרה, אשר שלגי אביב היו מתמוססים ונפשרים במסתריה ופלגי מים היו מפכים על אדמתה הרעננה. צבטה צינה זכה באברי גופו של המתנדב תפוחי והיתה מעוררת גם אותו לעולל מעשי קונדס. מה חבריו החיילים מקפצים מקרונותיהם המזדחלים לאט במעלה וחופנים פתותי שלג בידיהם, אף הוא חופן כמוהם – זורק כדור־שלג בחבריו לדרך, כאחד הפרחחים.

– אי שלג! – – – התפעל תפוחי ולא עצר עוד ברגשותיו הפורצים חוצה – זו איפוא ארץ הלבנון ומול־הלבנון… אתי כלה מלבנון תבואי! – – היה משמיע ברמה, כשהם חוזרים ועולים לקרונותיהם.

וכן נשאר עומד בפתח הקרון כשהחכליל פושה בלחייו, צינה מלטפת את מרפקיו החשופים ונהרה משתפכת על פניו, – עודנו נושם לתוכו את אוויר ההרים הזך והרכבת נכנסת לתחנה האחרונה שבדרכם, בה ימסרו את אפסנייתם וילכו אחר פקיד התחנה אל האוהל שפונה להם, לחנות בו עד שיחזרו.

– ראו את הנשים שבכאן… – רמזו החיילים כשהם משקרים עין לצדדים בכל אשר פנו – אך בריאות בשר וטובות־מראה הן, חברים.

– מה זקופות בהילוכן ומה נאות בפסיעותיהן!

– אך יפות הנשים שבכאן ולא ידענו. – גמרו בצהלה גוברת כשהם זריזים להתקין את יצועיהם באוהל, תולים את תחמושתם על הכלונס ומעבירים תער על לחיים.

– שימו לב, כי הן שבות ומהלכות בתחנה, משוטטות בכה ובכה סביב לאוהל. – גילו בהיותם עוסקים במרץ בשפשוף ובשכשוך במים הקרים, מנגבים את פניהם בתנועה נמרצת ועולזים ברעננות שהוצקה באבריהם.

– מה דעתך אתה, אחא תפוחי? – נזכרו בו ונתנו את דעתם עליו ברמיזת־עין.

– תפח רוחכם, חיילים שכמותכם – – סתם תפוחי ולא יסף, כמו אך זה ניחש מה גדול כוחו של יצר האדם ומה חזקה שליטתו של זה – –

כן רד הלילה הצונן, כאשר מאפס־מעשה בתחנה זרה ומעייפותם בדרך, הקדימו החיילים לכבות באוהל את הנר, ריכסו את יריעת האוהל והיו הופכים איש־איש את פניהם אל עבר היריעה – וגם תפוחי כישן בין שכניו לימינו ולשמאלו – עם שלבו ער כבהקיץ… האם הצינה הוסיפה לזרום כיין בעורקיו או שמא היה חש מרוב הרגל בקרון המיטלטל בנעימות על מטענו הרב והגדוש – ועיניו מתרפקות על צבעי אביב דשנים – שמא חזרה והציצה לקראתו בת נדיבי־ארץ מחלון רכבת וליבבה אותו באחת מעיניה? – – וכהד חרישי להגותו נשמעה אוושת פסיעות בחוץ – אלו פסיעותיהן של הנשים החוזרות מן הבקעה אל התחנה ואילך –

חבטה קלה על בד האוהל עוררה אותו משרעפיו, אף הורץ דמו לשמעה והוא מצטנף על מצעו כאינו־שומע. ידע יד מי חובטת על הבד ולא נע ולא זע, אף ששת החיילים אשר עמו באוהל, כמו חזקה עליהם שנתם והם כבשו נשימתם עד בלי־נשמע…

– חיילים… – לחש־נחש חרישי בעד לאוהל הרכוס.

– חיילים… – שב ומלמל קול האשה בחוץ.

מעין מחול־שטנים התחיל לרקד סביב תפוחי השוכב בלי־זיע. אין זאת כי נע אחד החיילים בהתגנב והפשיל בלאט את שמיכתו, פסע ברגל יחפה על חבריו עד הגיעו לפתח… ולא שמע תפוחי גם עתה מה ילוחש שם, אך ודאי לו כי שאר החיילים ניעורו ופקחו את עיניהם בחשיכה, עצרו נשימתם. הנה צחוק כבוש התמלט מפי אחד… פלוני הזדקף לפתע ונמצא יושב על משכבו – אף בחשיכה הורגשה התנועה הזאת של חיילים ערים אשר התנומה גורשה מעפעפיהם. — —

– נשים אלו מן ההר סומקניות הן. – השתבחו חרש החיילים היוצאים וחוזרים ומתכנסים באהלם בזה אחר זה.

– פורקן נותנות הן לחייל וזה שבחן. – היו מסיחים בזחיחות־הדעת.

– ואין הדבר צריך אלא לפרוטות. – חזרו וגילגלו בהנאה.

– – – יד לפיכם, חברים! – נפלה עליהם כרעם מתוך החשיכה גערה זועמת ונעל הוטחה כלפי הלוחשים ומתלחשים עד אם הושלך הס – –

אותה שעה היה תפוחי משכך את דמיו שנתכרכמו בו והריצו את לבו בהלם־פעם. שכב גלוי־עיניים אך כונס ומרכז את עשתונותיו שנתפזרו, חוזר ומשזר אותם כחוליות של שרשרת: "– – – מעשי זימה הם שהיו מתארעים בארץ זו והתנכלו להחטיא גם את אבותינו ולהטותם מהדרך הישרה – היה מקיש תפוחי בשרעפי הלילה מן העבר על ההווה, – משום כך חזרו והזהירו נביאים מפני פגיעתם של בעל ועשתורת, עץ רענן ואשרה – – גם אלים אחרים שהובאו עד לארץ זו מקרוב ומרחוק, פולחנם נתערב כאן. צלבנים אשר הצלב הלך לפניהם בדרך אל הארץ הקדושה – ארץ זו היתה להם למכשול ואבן־נגף – – "

“מכאן, – היה מתנחם כעת תפוחי – שהבקעות הנאוות הללו והררי השלג הצונן שימשו מאז ומתמיד מוקש לכל הבא אליהם – בין ישראלים, בין יוונים, רומאים ופראנקים – ומשום כך גם בקרבתן לארץ לא היו נאמנות על נביאינו – אף צדקו בקנאתם, ככל שקשה היתה להם עצמם ובערה כאש בעצמותיהם” – – כן היה מתנחם תפוחי עד שמצא מנוח לנפשו ולגופו ולא ידע עוד, אם חייל יצא ואם נכנס – או אולי נרכסו יריעות האוהל – והכל ישנו שנת ישרים – – –

וכיוון שחזרה והזהירה שמש צוננת ובהירה על פני הבקעות השקויות מי־שלגים סביב, לא בלבד שנשתקעה סערת־רוחו של המתנדב שלנו, אלא גם סיוטי הלילה כלא־היו. ובעוד החיילים שוטפים את פניהם במים, וגם תפוחי עמהם, ונסיון־הלילה עדיין תלוי ועומד ביניהם, בלי שהאחד ידע מה בפיו של חברו – היה תפוחי ראשון להפיג את המתיחות וכה דרש בעקיפין, שלא לגופו של הענין:

– אין זאת, חיילים, – אמר – כי באמנה האקלים הוא העושה את האדם והלך־רוחו ופולחנו. מה כאן האקלים צינתו וחמתו ממוזגות, אף האדם – גבר ואשה – נוחים כאן ואינם מבקשים חשבונות רבים. ומה אצלנו בארץ יהודה – ההרים היו חרבים תמיד והשרב נח עליהם ואי־אתה יודע אם קללת שממה רבצה עליהם או ברזל ונחושת אצרו תוכם – אף האדם רוחו נעשתה קשה ולא שעתה אל חיי שעה אלא לחיי עולם – –

– כן דיברת, תפוחי אחא. – שמחו החיילים – אך שוא חשדנו בך, כי הנה תשים את עצמך כאחד הקנאים אשר רדפו באף ובחימה את האדם, שיצרו רע מנעוריו… כיוון שרואה הנך גם את מקור החטא לא באדם עצמו אלא מחוצה לו, שוב אין ניגודים או חילוקי־דעות בינינו.

וברוח הפיוס שנחה עליו, הוסיף תפוחי ודרש: ארץ זו, שהיא מפולגת בבקעותיה, מעולם לא נודעה בה אחידות – משל, כל בקעה ארץ לעצמה וכל עדה כממלכה בפני עצמה. משום כך עבדו לבעל, לעשתורת – רבו אליליהם מספור – – אף אומות שואפות־קרבות אשר הגיעו עד הלום כמנצחות, הקימו מקדשים ולא הקפידו, אם לזיאוס או ליופיטר, או שמא לפולחנם של כנענים… לא כך אנו אשר נלחמנו פנים ואחור ודגלנו אמונה באל אחד – –

– אמרי שפר! – שיבחו החיילים – אך הם הנותנים לחשוב כי גורלם הם היה תמיד קל יותר מגורלנו אנו.

– ומשום כך יאמר המשל, גם היום הזה, חבר תפוחי, כי כל הרוצה בישוב הארץ יחרוף את חרפו במצרים ואת קיצו יקייט כאן בלבנון. – המשיל אחד מהם לבדיחות־דעתם של חבריו.

– אף זאת: – הסיקו הכל ברוח הפיוס שנחה עליהם – כל עוד נותרו לנו שעות מספר עד לדרך חזרה, הבה ונסע להנאתנו ונוסיף להזין את עינינו ביפעתו של העולם הזה.

הם יוצאים איפוא את רעיך עם העיירות התואמות זחלה ומועלקה אשר בחיק ההר, מקום שם גפן משתרגת בצוותא עם עץ התות ותפוח ביניהם – ארץ פרי ויין ומעיינות רבים. – אף החרבות של בעל־בך משקיפות אליהם מרחוק. והם חונים כבר לרצונם באחד המקומות הללו על בקבוק יין, כשתפוחי חוזר ודורש מעניני היום והמחר כמנהגו, עוקר סברות וטוחנן, מעלה רעיונות מן המנסר בחללו של עולם זה משכבר ולומד מהם לענייננו אנו.

– לא סוד הוא, – פתח ואמר – כי ארץ זו משכה אליה עמים רבים ואך לפלא בעיני כיצד נשארה עומדת, כהיותה היום.

– הא כיצד, חבר תפוחי? – זקפו בו החיילים את מבטם.

– אף בלי שנרחיק חקור לימי קדם, – המשיך תפוחי – הרי הצלבנים עברו בזה בגדודיהם האבירים והעמידו כאן נוצרים הרבה. שוב גברה ידם של תורכים־מוסלמים, אך ממלכות המערב הוסיפו לטעון לחזקתם, כי החסות על הלבנון נעשתה להם מסורת.

– משמע… – נפקחו עיני החיילים לראות אנה ירמזון דברי תפוחי – משחק זה נמשך גם לעינינו, בנפול משטרה של הקיסרות העותמנית והמשטר הערבי נמצא בהתהוות.

– אל נא בפזיזות. – הורם תפוחי בנעימות – כבר התנבאו רבים בעניין זה ואף־על־פי־כן הוא צריך לזהירות־יתר. עובדה היא כי לממלכות הוותיקות נתלוו לאחרונה גם חדשות, הנותנות את דעתן כיצד לקיים את שיווי־המשקל במזרח הזה. ואם האיסלאם חזק בזה לאין־ערוך מכל מיעוט נוצרי, הרי עדות שונות ומשונות הזדמנו לחיות כאן. ומכאן שחיטות וחיכוכים בלתי־פוסקים. ואמנם זו נקודת־האחיזה לממלכות הללו: בלי לבקש לכאורה טובת־הנאה לעצמן, עשויות הן לטעון תמיד לחובתן להגן על בני דתן, ובלי להתערב בשאלות לאומיות בפנים, עשויות הן להפיץ בזה השפעה ותרבות שלהן – הנה כי כן נעשה חבל־ארץ זה נרדף לשם “ליבאנט” – –

– היוצא מדבריך, – הסיקו החיילים בעצב, על שהגיעה שעתם לחזור כדי להשיג את הרכבת ארצה – כי בסוף־דבר נתונים אנו היום, כמו לפני אלפי שנים, בין הפטיש והסדן, הנצרות והאיסלאם –

– וד"ל… – רמז תפוחי והביט חדור היטב אל חבריו.

חזרו איפוא למועד ושוב נבצר מהם להוסיף ולהיתפס לקסמיו של חבל־ארץ זה. עתה גם החיילים הבינו, כי מקומם לא יכירם בארץ אשר אי־אתה יודע מי כאן מוסלמי או נוצרי, ערבי או דרוזי או שמא שריד של אחד הפולחנים מן העבר – – עתה יודעים הם כי צדק תפוחי חברם, אף־על־פי שהוא עצמו נהג כמסתייג מהם.

– אמנם גיליתי לכם טפח מאשר עם לבי, אך לא הכל גיליתי, חברים־אחים, לאחר שראיתיכם בדרכיכם הנלוזות… – הוסיף ברמז.

– צדקת, חבר תפוחי, ומה נאמר ונדבר… – הבינו את הרמז וכבשו עיניהם כמודים ומתוודים – הצגתנו בדבריך הנכוחים ככלים מלאי־בושה, אך זו נחמתנו: לא רק עלינו נחלת נצחון בשכלך העז, אלא גם את יצרך אתה ניצחת ובכך בלבד עשר ידות לך עלינו. – – וכן חזרו שמחים וטובי־לב אל מחנה גדודם ותפוחי עמהם.

 

ו. איך נתפס למיקסם־שוא    🔗

חבט רב־הסמלים מר וייט בכוח רב על כתפו של המתנדב שלנו, תלה בו את שתי עיניו השתויות־החכלילות, והילל בצחוק מחריש־אזניים את מעשי תקפו וגבורתו בזו הלשון:

– יס, פרייוואט תפוחי, וואט די הלל!… ראיתי את נאמנותך לדגל ואת מסירותך לשם המתנדב – לכך אני אומר, בן־דמים שכמותך: הגיעה השעה להעניק לך שעה של קורת־רוח ושוב לא תתענה בין חיילים־פורחים, לא תהא משמים ועזוב לנפשך. ראה דאגתי למענך, איש־בושת כי ואחר מותי תזכיר לברכה את שם רב־הסמלים, בין אם יתייסר בגיהנום ובין בגן־עדן תהיה מנוחתו על כוס טובה של בירה – ה–ה–

– הזכר אזכיר, אדוני רב־הסמלים. – היה תפוחי מלחש רתת ומשתדל לנחש עפ"י ריח השרף הנודף מפי מר וייט אנה ירמוזון המילים.

– שאט’אפ, כי אני המדבר! – הרעים מר וייט – ואמנם צפנתי בשבילך, בן־הבליעל, נסיעה קלה ונוחה אל גן־העדן. אמרתי: ייהנה גם הוא, בן הזנונים, מנסיעתו. וכאשר דובר ונשאלה עצה מפי – את מי נשלח ומי ילך לנו לדמשק המעטירה – הנחתי את ידי על הדלפק עד שהשיקו כל הבקבוקים, והכרזתי בהחלטה שאין לעורר עליה: את המתנדב תפוחי.

– בראשי, רב־הסמלים… – התאושש תפוחי ולחש בשפתיים צוחקות – כמוך לי כאב לבנו ויותר מכן. זאת אני אומר בלא לב־ולב.

– נו־נו, דברי חנף שנאתי מעודי, פרייוואט תפוחי. – נתמלאו רשתות דם שתי לחייו של הסארז’נט־מי’ור, כמו חישבו להתפקע וברכי תפוחי נקשו זו לזו – עכשיו רוץ והתקן את כליך, אף זאת שים אל לב, מרדף נאפופים שכמותך, כי לא תרבה לחטוא באותה “פנינה של המזרח” ולא יהא לבך להוט אחרי בנות היהודים היפהפיות אשר בגיטו. אמץ לבך, חוטא זקן, שלא ילך שבי אחרי השושנים דהתם – ראה הזהרתיך – ח–ח–

– אשר לכך אין דאגה, מר וייט. – אסף תפוחי את שפתיו והצדיע בצניעות כאחד, אשר מחשבת פיגול רחוקה ממנו, ובפרט אם המדובר בבנות גזעו.

– חו–חו – קפצו מחוריהן עיניו של רב־הסמלים השרוי בשעה של גודל־לבב – פתי יאמין לך אך לא אני.

– הא כיצד? – הותרה שוב לשונו של המתנדב שלנו – שמא אשמתי מיום היכנסי לגדוד או נמצא בי עוון אשר חטא… שמא נמצאתי מתגולל, רחמנא ליצלן, כאחד הריקים בבתים החשודים הללו, שהם “אאוט אוף באנדס” לחייל הוד מלכותו? –

– שאט’אפ, בן סורר ומורה שכמותך! – שיסעה אותו מיד בגלגל אדיר שאגתו של מיסטר וייט והדהדה לא רק במחנה הגדוד, אלא קפצה ועברה משם בכל רחוב העיר המשתרעת לרגלי הכרמל – אמרתי ושוב אין להתווכח! לא קצין אתה ולא בן־קצינים, כי אני רב־הסמלים! ואם לא חטאת עוד תחטא. ואם לא נתפסת עד היום, הריני נשבע לך בראש רב־הסמלים עצמו כי תיתפס, ואז תטעם את אשר לא טעמת משום־מה עד היום הזה: סי.בי. וגארד־רום… ודטנשון… ושאר מיני מרעין בישין אשר לא נוסית בם וחבל –

הבין תפוחי כי הגדיש הפעם בקו חסידותו. רצה לתקן את המעוות וחשש שמא יקלקל משנה ויחמיץ בידיים שעת רצון… ולא עוד אלא ברע יפול ושבע תמרורים לשמחת־לבם של חבריו לגדוד. לכך, העמיד גם הוא פנים חייכניות ואמר בשקט: – הלא אין רע, רב־סמלים, אם יחטא חייל וייתפס אי־פעם – –

– שאט’אפ! – חזר ומילא רב־הסמלים את ריאתו אוויר, כמו חשב להפיל את כותל הכרמל על ראש תפוחי ועל כל אנשי חרמו אשר במחנה הגדוד.

– ים, מיסטר וייט… ואני כאשר אבדתי אבדתי… – התמתח המתנדב, גילגל את עיניו וקפא דום, כשהוא הוגה נכאים בפני עצמו; "פרחה לה הנסיעה לדמשק העיר המהוללה, חלפו וגזו לבלי־שוב ימי־המסע המאושרים… וכל זה בא עליך מטפשותך, תפוחי – מלשונך שאינה יודעת מעצור בשעת הצורך, כאשר יפה מכל שתיקה...

–…That is the stuff to give him מהר ורוץ איפוא – והתקן כליך כאשר אמרתי! – שאג מר וייט את שאגתו האחרונה והסתובב על עקבו, כמו סלדו עיניו לראות בחייל שהלך תמס לנגד עיניו ממש.

“סוף־סוף בחור טוב…” אץ תפוחי כל עוד נפשו בו משמחה על שהתבדו חששותיו – “אמנם שותה שיכור ואף־על־פי־כן יודע את נפש החייל… עשרת יהודים לא ישוו בנפש זו של גוי שתוי” – –

ואצה־רצה הפעם הדרך לתפוחי. לא ידע בשכבו ובקומו וכלאחר־יד ליווה את המשלוח שהופקד עמו. לא הרגיש במסרו אותו לתעודתו, כי עיניו נישאו כבר אל ארמונות דמשק המתנשאים סביב. שעה ארוכה היה חושב שמא טעה – אך הנה שלחה לו נשיקות אווריריות אחת בת־שבע, אשר סכה את בשרה על גג אחת החומות אשר סביב לבית־הנתיבות – וחיתה רוחו: זו דמשק – זו עיר האהבים, עיר המתיקה והטפטים, זו נאוות המדבר ויעלת־החן של המזרח – –

ואף־על־פי שרשת הנתיבות הטביעה חותם־חול על בת־דמיונו הנדגלה וצפצופי הקטרים העיבו בעשן את מנגינות הקסם ששעשעו את רוחו – בכל זאת לא יכלו כל אלה לכוח דמיונו ולא גזלו ממנו את יציר שעשועיו. – “אכן, את דמשק העיר המעטירה, את אבן־החן שבנזר האיסלאם…” – היה חוזר ומתרונן, מדי פעמו צעדיו בהיותו מתרחק מצומת המסילות ומשריקות הקטרים – “אך לך יהמה לבי, עיר השווקים והחוצות – לך ולסחרך, למערבך ואתננך – –”

ומהלך תפוחי בין החומות, רואה־ואינו־רואה בחידושים ובמראות: בכה הנהרות אמנה ופרפר מלחכים את גדותיהם בשקט עתיק־ימים בעיבור העיר, ובכה מזרקות מים מקלחות מימיהן המשיבים נפש, במחותם את להט הישימון סביב ובהשיבם צינה זכה של נווה־מדבר על בני הכרך המפונקים… ויושבים הללו בעיצומו של יום, טובלים את אצבעותיהם בשמן, שולחים אל פיהם את “הבקלאווה” המתוקה, נוסכים על הנופת המתמוססת בפיהם מכוס המים הזכים ושוב מאמצים את רוחם בנסך המבורך והסמיך של הקפה.

כבר מרגיש תפוחי כי הקסמים הללו של קפה ושמן ונופת מדשנים גם את עצמותיו הנהלאות ונחירי אפו רוטטים מקוצר־רוח. בחדרי לבו מוסיפות להתעורר מנגינות – האחת נפלאה מחברתה… והלאה־הלאה נושאות אותו רגליו – על פני חאנים חשוכים בהם תפושנה אורחות הגמלים הידועות לשם אשר הביאו על דבשותיהן מטעני צרי וקנמון אטון ודר – עיני תפוחי מסתמאות משלל־הצבעים ומצמר־צחר… דומה כי ריח הצרי הגיע לאפו – ובכל אלה לא יאמר די ונפשו לא תדע שבעה.

הלאה־הלאה נושאות אותו רגליו – אל אפלולית השווקים המקומרים, ששורר בהם אור לילה בעוד יום וברק עדיים נוצץ בהם באשר יפנה. מדרגותיהם החלקות מוליכות אל שוק לפנים משוק וקמרוניהם נעלמים מעל לראש אי־שם במחשכים. לבו נלכד והלך שבי אחרי הברק המסנוור, אחרי הניחוח המשומר – אחרי האגדות לאין־מספר של לילה זה באור היום. – “קנה אותנו”… מתנוצצים העדיים, לוחשים בקסמי זהב וכסף העגילים, האצעדות, השהרונים והצמידים –

*

אף נדמה לו למתנדב תפוחי, כי עוד מעט ויתפתה לשידולים האלה – הנה יפתח את צרור כספו הדל ויבזבז ממנו בלי חשבון, יקנה מלוא־החופן עדיים, ישלח ידו בתכשיטים – כי אי־שם ניצבת כבר בחירת־לבו וצווארה כמגדל־צופים, עיניה כבריכות… אותה יעדה בכל העדיים האלה, ילביש מכלול. אותה ינהג כנהוג בת־מלך אל גינות האגוזים… ואין הוא חושש כלל, שמא מצעידות אותו רגליו אל פחת ולרגליו אורבים מוקשים טמונים במדרגות החלקלקות.

“סהאיוני” (ציוני) – – מקיצו מעולם־פלאים זה קול רך ומלחש מאחוריו.

– סהאיוני – מה השאלה! – משיב הוא בגאון ומראה ליתר ודאות את ה"מגן־דוד" הרקום כחול על האריג של שרוולו.

וכיוון שנתפכח לדברים האלה, רואה המתנדב כי שבה והבהירה על ראשו רצועת שמים, כמו ירד תחילה במבוכים ללא מורה־דרך, אך חזר והגיח לאור־עולם מצידה השני של עיר־הפלא – הגיטו היהודי… “סהאיוני…” סהאיוני…" מכרכרים עתה לפניו ומאחוריו זאטוטים שחרחרים וזקנים שחוחים קמים משרפרפיהם בפתחי חצרות ותולים בו את עיניהם העששות – –

מברך תפוחי את הרוח הטובה אשר הנחתו בדרכו, העבירה אותו בין קסמי עיר זרה והביאה אותו אל בין אחיו. עודנו נושא את עיניו כתוהה אל החומות האטומות במבויים הצרים סביב – אך לבו שקט ורוחו נכונה. הוא יודע ומרגיש כי אחיו בני־עמו הם. כלואי גיטו מזה מאות שנים – עתה ישאו אליו עיניים, כהבט אל מבשר ימות־־משיח, צופים בצנעה אל “מגן־דוד” כחול זה המתנוסס על שרוולו ואמונם שנתעמעם מרוב שנים, שב ומתהבהב כאותה גחלת.

– אמת איפוא השמועה אשר שמענו… – מלחשים הישישים וממששים את אריגו הצבאי באצבעותיהם – כי השיב ד' את שבותנו ועוד מעט נהיה ככל הגויים בארץ — —

– אמת ויציב… – מעמיד תפוחי פנים מנחמות ואינו מונע את הבשורה המרנינה מהם – אמנם לא שבה שבות ישראל אלא קצתה, אך קרוב היום ומעשים גדולים יתרחשו בארץ… שוב חונה צבא ישראל בארץ מקץ אלפיים שנה אחרי החורבן.

– מבורך השם… – מלווים לחשים כאוב מארץ את דבריו המרנינים.

ועיני הישישים העששות מזוקן מתנשאות אל־על, זאטוטים מכרכרים אחריו בעזות־משנה, אף מסורגי החלונות ניבטות עיניים, שיש בהן ללכוד כל לב. ועם שהיה לבו נוקפו, שמא לשון־גוזמה נקט או הפליג בסיפורו על הניסים הנעשים לדור הזה, אך התנחם מיד כי זו היתה דרכם מאז של מבשרי ישועות ונחמות בגיטאות הללו, אם ברמזים ורזים טמירים מקבלה הוכיחו את קרבת “הקץ” ואם סיפרו שמועות על משיחים שקמו לעם ועומדים להוליכו ציונה…

“הרי בכוח זה היה תמיד הגיטו מתאושש ומקבל יניקתו לימים יבואו, כאשר עדו עליו צרות ועלילות של שונאים ומקטרגים מבחוץ”. – התנחם תפוחי למראה מאזיניו סביב ובמיוחד למראה פניהן של יעלות־חן מבנות הגיטו אשר נשאו אליו עיניים חרישות… והאם תקום בו רוח, לנתק לפתע ביד אכזריה מראה שרקם לנגד עיניהם בפליטת־פה? – – או ירחיק בידיים מעליו בנות ישראל נאוות – בנות קהילות אצילות ונידחות, אשר לא ראו אור ימים רבים? – –

כה היה נקלע תפוחי בין ספקות ושיקולים כנתון בכף־הקלע, כשמידת ההגיון מתנצחת עם הרגש וחום לבו גובר על הזהירות. למרבה מבוכתו בפנים גוברת והולכת התכונה סביבו. המבויים הצרים מוסיפים ומתמלאים פנים של דרי הגיטו ועדייו תפוחי שואל את עצמו – האמנם כל אלה מתכוונים לבואו, או אולי נפל כאן מאורע אחר ולא שמע עליו — —

– האם שבת היום או מועד? – משתדל הוא להציל דבר־אמת מפי אחיו, כשהוא ממלל בלשון תפילה ופיוט, המשותפת לספרדים ולאשכנזים גם יחד.

– פורים היום! – משיבים הללו המבינים לדיבורו בלשון־הקודש ומסבירים פניהם שבעתיים לאורח הרצוי שנזדמן אליהם מרחוק.

– וכל אלה “ישראל”? – מוסיף תפוחי וחוקר לדעת.

– “שמע ישראל”… ויבורך השם… – מנענעים אליו הראשים סביב בחיבה רבה.

לא עמדו איפוא לתפוחי זהירותו ושיקול־דעתו, כי ככל שהוסיף לשאול כן העתירו עליו שמחה וככל שביקש לסייג את עצמו מפליטת־פה, כן הרגיש כי דיבור שלו נדרש כרמז ותנועה שלו מתפרשים מיד ככוונה. שוב לא היה מתפלא אילו מצא את עצמו בהיכל, עטור מעריצים רבים והם מייחלים למוצא־פיו, אם קרובה הגאולה או רחוקה ואם יש להתכונן לה או שמא להוסיף ולהמתין… ולפיכך לא תמה, כאשר נסתחף עם מלווים לתוך חצר – ולא מרצפת האריחים המפוספסים הרהיבה את עיניו אף לא כרכוב מוזהב או מזרקה מזלפת מים בתוכה, אלא הדמויות החיות סביב הן הרהיבוהו – בחינת כל כבודה בת־מלך פנימה – –

חין ספרד וחמדת גרנאדה נאספו ובאו, כביכול, מלפנים החומה הזאת – שחור־שער רך ונוצץ כברק־יהלום מזהיר ושחור־עין לוטה ערגה כמוסה כבהינומה שקופה, ועל כל אלה ריסים ארוכים כצללים, גבינים מקומרים באצילות וכחל ושרק אך מוסיפים על שלל הצבע הטבעי – – והפרדס החי כמו נע סביבו בדמדומי היום, מגפפו בפטפוט גרוני כאוושת־רוח אחרי יום לוהט, לאמור: סהאיוני… אסכאר סהאיוני… חייל…

– לא יש דבר… לא יש דבר… – היה תפוחי מנמיך רוחו ושומר נפשו מהילכד בלחן זה של בנות עמו שקראו כאן חופש לעצמן ולמבטי עיניהן, אך בכל אשר פנה נמטר עליו אותו מטר־נדבות של מבטים אשר אין על עפר משלם… באשר עמד הידפקו על לבו החם הקסם והחן כמבקשים לפתוח את סגורו… ולא עוד אלא ככל שהמישו צללי הערב, כן גבר להטם של גוונים, אף התעצם כוחו של הלחן מסביב.

“פתח סגור־לבך, אסכאר יהודי”. – חיננו עיניים מסביב.

“ישראל… ישראל… הסר המסווה מעל פניך”. – לא הירפו והידפקו עליו.

“אחינו אתה… חייל… חייל…” – לימדו הללו את לשונן לשיח מקוטע והחלו מהגות כיונים בארובותיהן.

ולא ידע תפוחי אימתי פיתוהו ויפת. וכאשר נתחוור לו הענין שוב לא היה יכול לחזור בו ואפילו היה רוצה. הנה כבר נמצא עומד בתווך בין “לורות” ו"אדילות" ושאר שמות אציליים מקהילות ספרד – והוא עצמו כאביר “איש־הכסייה” אשר בטירות טולידו או גרנאדה – –

ערב פרש את מעטהו… סגורות־ומסוגרות כבר החומות – אך מבפנים לסורגים המאוריים המשובצים, לאור הנברשות המבליחות ומזלפות המים מקיצה הדמות האחת בין הישנים, זו הדמות אשר בנתה והחריבה עולמות בכל אשר הופיעה – האהבה… ולא ידע מתי ואיך נמצא עומד מעל לקהל הזה, לנגד העיניים הלוחשות נכחו – והוא זוקף ראשו, נוטה גרונו ומעיין־שיר מפכה מתוכו בעוז – מקור שיר אדיר וכובש־לב – –

“דודאים מסכו נשיקות שכרונם בי…” – שר תפוחי ושירתו כובשת… לבו לב משורר מפרכס בנועם לרגליה של נאווה, בחינת ר' שמואל הנגיד… עיניו עיני אביר עצוב ניבטות כסופות וראשו לוהט ומצטנן כאחוז קדחת

*

“בראוו… בראוו”… מעוררות אותו תשואות־חן של ידיים ענוגות, נעתרים צלילי־קסם גרוניים ושוב אינו יודע מה היה לו – האם נשרף לבו לאפר או אולי דעתו חלשה ושוב לא שלט בו כוח רצונו – כי מפיו הוסיף להתרונן השיר וממעמקי נפשו עלה ושובב כל נפש.

“בראוו… בראוו… חייל עברי..” – גברו התשואות הגרוניות וכיסו עליו במשאונן הרך.

והאגדה טרם באה לקיצה, כי כנפי אהבה רכות היו סוככות מעל ראשו – כשהוא פוסע מתונות בצד שתים מבנות הגיטו – פונה אחת אל הענוגה אשר בהן ואחת אל החווריינית שבשתיהן – ועדיין לא גמר בדעתו מי נאווה יותר ואיזו מהשתיים הכריעה את לבו… ממילא נמצא נושא את אמריו בחולשת־דעתו באזניהן, לאחר ששתיהן בנות־עמו ונחשבות כאחיות לו:

– אל תראינה, נאוות, – היה מסביר להן בלשון קלה – שאני חייל, לבוש מדי־צבא, חבוש אפודה שכפתוריה נוצצים… יהודי אני כמוכן ומתנדב עברי הנני.

– ח–ח– צחקו שתי הנאוות שלא ירדו לכוונת דבריו, אך נעימתם נעמה לאזניהן.

מתהסס תפוחי, שמא נכשל בלשונו או אולי הפחיד את האזניים הקשובות לו, כי עורר עליו את צחוקן הרך ועוד מעט ופרחו שתיהן לפנים חומה ושער, שם לא תשזפן עין זר. מיד הוא משנה טעמו, כי עדיין מטופפות הללו לשני צידיו, ומוסיף להעתיר עליהן את נועם דיבורו:

– כיצד אומר לכן את אשר עם לבי ולא אהיה בעיניכן כמשיח־שקר, רחמנא ליצלן? – אם אספר ביפיכן ובחינכן הרי תלא לשוני – – מוטב איפוא שתקומנה אתן ותסענה עמי ברכבת לארץ, שם רבים חברי לגדוד… או אז יראו גם הם מה אוצרות חמדה גנוזים בקהילות אלו כאשר ראו עיני… והבינו גם הם כי יפיו וקסמו של עמנו מפוזרים ברחבי תבל – –

ח–ח– ציחקקו בנות לוויתו ונשימותיהן נעצרו כמו הבינו לשיחו וירדו לסוף דעתו, אף טפיפתן שקטה כשהן מלטפות אותו באחת מעיניהן וממללות בחן: – לארץ… לארץ – ישראל?…

– כן, לארץ… – נגד תפוחי כשהוא מרגיש בעליל בחומו של הברזל – כי היא ארץ עתידנו ולמי טובה ועושרה שמורים? הווי אומר: לכן, בנות ישראל – –

ולא ידע, כי בה בשעה הפך ממאהב־אביר למטיף העושה בכוח לשונו נפשות לציון. יתר על כן: לאחר־מעשה נדמה לו, כי שני התפקידים גם יחד עולים בקנה אחד: כרוב החן שבפניהן של אלו, כן הקסם העוטה אותה שעה את ארץ אבותיו בדמיונו העז – – וכשחור־עיניים אלו שלפניו, כן שחור מצולתה של זו –

*

– הו, שמענה, בנות עמי… – עולה לשונו כמתרוננת – על שום מה תהיינה יושבות כלואות בין החומות האלה והארץ קוראה לכן! –

– ישראל… ירושלים… באמת… – ציחקקו הללו ומיללו ביניהן.

עד שהבין לבסוף, כי לשונו מחוללת נפלאות ומוצאת מסילות אל הלבבות הענוגים שבצידו. הנה הרס בכוח לשונו מחיצת־דורות וקירב שבטים נידחים ורחוקים זה לזה… תוך קירבה זו מתחוור לו לבסוף איזו מהשתיים לקחה שבי את לבו – זו ענוגת־האור וארוכת־הריס, זו שתווי פניה ישרים – והיא כערוגת הבושם אשר לא ירד אליה זר – – כן הגה, עם שפיו לאזנו לא השמיע אלא היה צולל וטובע בבריכת עיניה הכמוסה כדומית הגיטו מסביב – –

והרי הכרנו כבר את טיבו של המתנדב שלנו וידענו את לבו החם ואת דמיונו החי: כיוון שיאהב, עזה אהבתו כמוות, וכיוון שגמר כי זו בחירת־לבו – שוב לא היה מפקפק אף רגע כי אמנם יפה היא וברה – “אחת היא יונתי תמתי” – – היו מדובבות שפתיו עם המשורר באופן, שקשה היה להחליט מי מהם הקדים את מי – –

יתר על כן: אך עתה עמד על סודה של העיר המהוללה כולה – מה הקסם שקסמה לכל הבא בשעריה– – ורק עתה הבין כי לא בכדי נלכד מיד למבט־העין הראשון ברשתה. – כנסיכה הנמה עדיין היא משתרעת לנגד עיניו לאור הבוקר והוא עוקף בשאלות את אחיו בני עמו, כאחד שהשעה דחוקה לו: מה עוד יש כאן לראות ולא ראיתי? – משיבים הללו ואומרים לו: כל עוד לא ראית את ההיכל הספון זהב של שמעיה הגביר, לא ראית ולא כלום… וכל עוד לא עלית לרגל ל"ג’ובר" – שוא תאמר כי היית בדמשק…

ואפוף תפארת החלום של אמש ומשאלות אחיו גם יחד, הוא מהלך ללא־ליאות ומזין את עינו באולם הבנוי מעשה פסיפס וציפוי־זהב של הסיפון ממעל – זה גאונה של עדת דמשק. משנס מתניו ויוצא אל מחוץ לתחום העיר, אל בין גנות שקויות אשר עם נחליה וגם כאן סקרנותו תשעשעהו… “הנה שם הג’ובר” – מראות לו באצבע חבורות־חבורות הולכים ברגל, גברים נשים וילדים, המתנהלים בדרך אל הקבר, כשחום היום גובר.

ועובר תפוחי מהחבורות הנחשלות ומתנהלות לאיטן והלאה, כי יתאווה לראות מה הציון שהציבה לה עדת ישראל גם כאן – האם הוא קבר של אליהו הנביא, אף־על־פי שגלוי וידוע כי עלה השמימה ברכב־ אש… או תלמידו אלישע הנביא שנעשה מקורב מאוד לחזאל מלך ארם ונתערבו שמותיהם? – –

– זה הכסא אשר ישב עליו אליהו הנביא וזה הפוך השחור בו יפייך אדם מישראל על עיניו החולות ורפא לו. – ממלל לו השמש מדי רדתו מדרגה לפנים ממדרגה ונכנס לתא הקבר לאור נרות מפיצי הבל חם, כנשימתם של דורות מדוכדכים וחשוכי־מרפא.

שלשל תפוחי פרוטה לקופת ה"ג’ובר" ובהיותו מחוצה לו ורואה שוב בחבורות המשרכות דרכן אליו, היה מהרהר באי־חמדה: מעתה צא וראה, מה קללת הגלות עוללה לאומה זו שגלתה מארצה – – אם בעבר נעמן שר־צבא מלך ארם נאלץ לבוא מאצל אמנה ופרפר נהרות דמשק ולטבול בירדן שבע פעמים כדי לאסוף את צרעתו, עתה יבקשו גולים מרפא ב"ג’ובר" שהוא על אדמת נכר – – אלא אם כן נעשתה קשה לו הישיבה על אלישע הנביא במחיצתו של מלך ישראל והלך אצל בן־הדד, שם חולל מהפכה והוגשה לו מנחה מטוב דמשק, משא ארבעים גמל… ובכוחו זה צפה מראש מה יעולל ארם לישראל –

אלו מהתהפוכות האכזריות של קורות עמנו, אשר גם איש האלוהים שצפה אותן, לא יכול היה למנוע אלא להעמיד פנים ולבכות מר. – כן היה תפוחי חוזר ומתפלא על ידו הקשה של אלוהי עמו, שהיתה מתערבת בגורל העם בכל אשר פנה – גוזרת ואין להשיב את הגזירה עד סוף כל הדורות; – מה שאין כן בדתות האחרות – כיוון שנתאלה אל נקבע לו תחום לחוד ולעם לחוד, ושוב לא התערבו זה בזה אלא בדברים שבינם־לבין־עצמם – – –

– רואה אני בך, חייל, כי מתאווה אתה לראות מראות גדולים ונפלאים. – רמז אליו שמש מאצל שער מעוטר, כשרגלי תפוחי הביאוהו בהמון עשתונותיו חזרה אל חוצות העיר ושווקיה ההומים. – בוא איפוא אחרי, אך תן “באקשיש” וראית את אשר לא יראו “כופרים” רבים…

– אני במדי חייל… היסס תפוחי, כששלשל את הבאקשיש, חלץ את נעלו כמצווה עליו ונעל סוליה רכה ובלוייה מרוב שימוש ברגלי המאמינים.

– אין דבר… אך השקט והס. – הורה לו השמש.

אף למותר היו אזהרותיו של השוער, כי נכנס תפוחי בעד לשער אל המסגד ונאלם מאליו בדומיה ששררה מתחת לכיפותיו הנישאות. הוא פוסע בלי־נשמע בסולייה על הטפטים וצמרמורת מרחיפה את עצמותיו, כמו ראה בהדר הכליפים הקמים מקבריהם – אותן השושלות האדירות של יורשי מוחמד, אשר כבשו בחרבו וברוחו במזרח ובמערב ולא היה עומד בפניהם. התפעלות דוממת אחזה בו בדומיה זו שהיתה נסוכה בכל ובפני המתפללים הכורעים ומשתטחים סביב… ומעל להם מסתננים בעד לאשנבים צרים אורות־יום קלושים, סביב מיתמרים העמודים ונרות־חלב שהם שלוחים במתנה מדי שנה מהשולטן ירום הודו, כראש וראשון למאמינים גם בזמננו –

“לא אללה איל אללה” – היו מלחשות חרש שפתי המתפללים וקולם לא נשמע, בהיותם זוקפים או מרכינים את חצאי גופם, קורסים ומשתחווים באפלולית צוננת זו שאין להפריעה –

ותפוחי שואל את עצמו: האם לא יבולע לקודש זה מעיני כופר שכמותו – האם לא יצא עליו חרון אללה ומאמיניו וייחלצו בסיף הקנאות לכלות בו את זעמם – – שמא הכליפים עצמם לשושלותיהם הגדולות – בכללם בני אומיה אשר ידם היתה בבנין המסגד הזה לתפארת אללה ונביאו – האם לא יזועו הם ממנוחתם, יכו בכפתור ונעו הסיפים, כי חדר “כופר” לפני־לפנים? –

“דיי… דייני…” – הזדרז תפוחי לחזור על עקביו בעוד מועד ולהשיל מעל רגלו את הסולייה הבלוייה. וכיוון שנעל את הנעל המסומרת ומישש באברי גופו ומצאם שלמים, היה צוחק לחששותיו פרי־דמיונו ואומר: אפילו תוככי דמשק מבפנים למסגדה לא יאונה לחייל רע – זה כוחם של מדי צבא, אשר הלובש אותם נכנס בשלום וגם בקהלם של מאמינים יבוא ואינו ניזוק – –

מיניה־וביה נוקפו לבו של המתנדב שלנו על הגמול שהוא גומל לצבא הקיסרות רבת־האון, אשר נקרא לשרת אותו באמונה. אך זה נסע מגדודו וכבר הסיח את דעתו ממנו – עוד מעט ובהמון רגשותיו שוב לא זכר פירושה של משמעת מהו, פקודה מה משמעותה ואחריותו של חייל מן השורה כיצד – "הו, תפוחי… – נד לעצמו וכל זה בא עליך בשל עין מלאה כבריכה, בשל פרחים שהם פורחים אך קמלים בגיטו – בשל גנזי חמדה אשר לבוקר יציצו ופרחו ולערב יקמלו – – "

ושרוי בצער ובייסור־כליות נחפז בלי להבט לאחוריו, אל מחוץ לרחובות ההומיים. משיג את הרכבת הנוסעת, כשהוא לוחש לחיזוק עצמו בפני קסמים שהוסיפו לארוב לו מכל צד: – “הריני אנוס לנסוע ובלי דיחוי”. – כן לחש בשפתיים אסופות לאות, כי אין עוד דרך להיסוג – מחובתו לשוב ולהתייצב למועד במחנה – פן יעלה על דעתו של סגן לשאול – איה תפוחי… וקורפ’ל יקרא בשמו ואם יימצא נעדר, ירשום “אבסנט” – וחסל…

– ומדוע כה עגמו ונפלו פניך, בן־זנונים שכמותך? – בוחן אותו במחנה מיד רב־הסמלים מר וייט ומפשק רגליו, אף מציץ מלמעלה במבט נוקב וחודר כליות.

נתעגם הנשאל משנה ללגלוגו האבהי של זה, שדמה יותר לנהמת נמר, ופניו חפו לצחוקו שהתגלגל מקצה המחנה ועד קצהו. אף־על־פי־כן להעמיד פנים שמחות נבצר ממנו וגם לשונו אינה נשמעת לו… הוא מהלך גם במחנה כחולם בהקיץ, כמו השווקים רודפים אחריו ונוצצים כאן בעדייהם… והרזים, רזי עולם, סמויים בין חומות מסגד… ומימי אמנה ופרפר מוסיפים לקלוח בחוצות העיר המעטירה כנאת־מדבר, שם הגיטו של אחיו הנידחים – אהה, אילו ניתן לו לרוות עיניו פעם נוספת במבויים הללו ולהשקיען כמעט־רגע בבריכות עיניים לוטות־סוד… לו תזון עינו פעם נוספת מחלקת עור ענוג אשר כמוהו כקטיפה – ואחר־כך יחדל! –

האם ניחש גם הפעם רב־הסמלים מר וייט להגיגי לבו או שמא נכמרו רחמיו למראה פניו העגומים של המתנדב – על כל פנים ריאתו נשפה אוויר כמפוח שנחרך וכה אמר לו: רשאי הנך לשוב לדרכך, פרייוואט תפוחי, אך הישמר פן יוודע הדבר לאיש – ראה הזהרתיך, אך הפעם!

ואמנם איש לא ידע הפעם בצאתו, עין לא הבחינה בהיעדרו פתאום, לשוב לחזות בהדר דמשק ולפסוע בחוצותיה כהלך מנוסה. עד למבויי הגיטו הוליכוהו רגליו מאליהן ובתוכם נשאר עומד כשלבו מתפעם – היכירנו עוד אחד או שוב ישישו לקראתו נער וזקן?… עיניו צופיות – אך שתו מסביב החומות האטומות וסורגי־הברזל הקבועים בחלונותיהן – לא נראו בעדם פנים, עין לא השקיפה חוצה

*

– – שמא ישלח פתק לנערה כלואה בתוך ביתה להודיעה כי הנה חזר והוא יושב כבוד בתוך הגיטו… או אולי ירהיב עוז בלבו ויגש עד לשער הנעול, יקיש עליו, לאמור: הנה באתי כי אני עומד בדיבורי – ודיבור־כבוד אם יצא מפי שוב איני בוגד בו לעולם – אך משום־מה כבולות רגליו של המתנדב וממאנות לנוע, אף מרגיש הוא בכל אשר יביט, כי יצא החג מתוך הגיטו ועמו הועם הזוהר שהיה – שוב אין להחזירו… שבו ימי המעשה גם בעולם סגור זה ולא תימשך עוד עין למראה “מגן דוד” המתנוסס על שרוולו, אוזן לא תטה לשמוע לבשורות של חייל עברי – – אך חייל מצבא המלך הוא ולא נאה כי יתדפק על דלתה של בת ישראל כשרה – לא כן ייעשה לאבן־חן גנוזה בין חומות הגיטו… –

סובב איפוא על עקבו ויצא בלי אומר את המבויים הללו – פסע והלך על פני חוצות אל התחנה, כשהכל נראה בעיניו כמיקסם־שוא והעיר גם היא כמתנכרת ופניה נזעמות – – כבר מוגר שולטן אחרון מכסאו בממלכה העותמנית ושוב לא ישלח אליה כמנהג מימים־ימימה את נרות החלב שי למסגד שבתוכה – – השריף בן־המדבר קצר כוחו מהרים את הדגל הכבד של האיסלאם המתעורר – –

כעיר נצורה תדמה איפוא דמשק, אשר קלגסי המערב מהלכים תוכה כמנצחים וגם האמירים התמירים והנסיכים האצילים לא יוכלו אל גייסותיהם של יורשי הצלבנים – – “אין דבר… לא עוד ירחק היום בו המערב יטה אוזן להמית “הים הערבי”, או אז נוכל גם אנו!” – – כן ידמה לשמוע אזהרה נזעמה מחומות העיר המעטירה, כשאותה רכבת מוציאה אותו במסילה המבודדה לצד דרום־מערב, בואכה לארץ.

 

ז. סופו שנשטף בדיפלומטיה גבוהה    🔗

מכאן ואילך יצא תפוחי למסעותיו ולבו שוב אינו שקט. אמנם קרונו היה עמוס אך למחצה, והוא לבדו שר ואדון לעצמו, אף חברותא לא היתה. נעדרו החיילים המלווים קרונות גדושים עד דמשק או רעיך ושאר תחנות נאוות שבמזרח, כבמסעות קודמים. ניצב קרון־המשא האפור, העשוי דלתיים ובריח, יחיד בין הקרונות של הנוסעים, הפתוחים ומפולשים, ועל קיר קרונו קבוע בתוך מסגרת הפתק הלבן ועליו נרשם: עמאן – –

כיוון שקרא תפוחי את הפתק, היה עומד ומהסס. חזר והציץ לפנים הקרון וההרגשה הכבדה לא חלפה: עמאן זו היכן היא? – חלפה תמיהה במוחו ושיווי־המשקל שלו הופר – האם בארץ מדבר ובין השבטים הפראיים צמאי־הדם? – – תקפו עליו הרהורים נוגים ולבו האמיץ לא ידע שליו. אמנם ראינוהו מנוסה בנסיעה על פני מישורים רחבי־ידיים, בבקעות סמויות בין ההרים, על פני פלגי המים של הארץ מעבר לירדן צפונה־מזרחה. שם כבר ראה את עצמו בן־בית… שם גפן משמחת לב אנוש… שם תרבות מעורבת ומגוונת…

לא כן הארץ לצד דרום־מזרח, בה טרם דרכה רגלו. האמנם גם שמה – לארץ היבוק והארנון – תגיע הרכבת? – – אכפו עליו ספיקות. הנה נשא את עיניו מהתחנה חזרה אל המחנה וגעגועים משכוהו לחזור – שוב להימצא עם חבריו באהלים הנטויים לרגלי הכרמל ועצי הזית מכסיפים בנופם –

“אך טוב להם, טוב…” – הרהר תפוחי בקנאה, כמו ראה בעיני רוחו את חבריו והם אצים־רצים בכתנותיהם האפורות אל דודי המטבח, חוזרים ונחפזים וכלי־האוכל המלאים בידיהם… או יוצאים למשמרות עם ערב בנעל מצוחצחה וחוזרים מהם ברגל עליזה למרבה קנאתם של דרי העיר התחתונה הערבים – ושפר חלקם. אפשר היה שב על עקביו בדרך למחנה – אך הנה מישש בידו את תחמושתו, החליק על קת הרובה המלווה אותו – והחייל שבו חזר והתאושש, אף הטיף דברי כיבושים באזנו:

– אי לך, תפוחי, – נזף וסנט בו קול החייל החבוי בפנים – שמא שכחת כי רב האמון אשר הצבא רוחש לך או תתעלם מהאחריות שהוטלה עליך? – – הן אם תבושש ולא תסע בקרון זה לאותה ארץ נידחה, אולי תרעיב חלק מהצבא הבריטי… ואם תחזור למחנה, איך תשא את עיניך אל הסארז’נט־מי’ור? – – כי הוא, הסארז’נט־מי’ור וייט, הכתפני כמגדל־צופים, יטיל בך את עינו העכורה מרוב שתיה, יתלה בך את פניו האדומים, יקרא בקול ניחר ונהם עד שינועו הסיפים: “פרייוואט תפוחי!” — — או אז ברכיך תהיינה נוקשות זו אל זו, אך תעמוד דום, כי אמנם בגדת באמון אשר רחשו לך ובכתם לא־יימחה הכתמת את שם המתנדב – –

היה מקשיב תפוחי לקול הדובר אליו ונדמה לו, כי לא רק מיסטר וייט תלה בו את עינו, אלא הקצינים גם הם יצאו כבר מה"מס" לייסר אותו, כשהם מזועזעים מהמעשה אשר עשה, בהיותו נסוג משליחות שהוטלה עליו. – “פרייוואט תפוחי, הכתמת את דגלך – דגל מתנדב עברי!” – יטיף בקול־בוכים הקפטן שראשו, ראש של מי שהיה כומר נוצרי, רכוב אי־שם במרום על גופו הקיפח. – “וולל, פרייוואט תפוחי…” – יצית את מקטרתו קצין שני וישרבב את צווארו, צוואר עגור, אל פני המקטרת שבפיו בלי להוסיף דבר. “נוור מיינד, פרייוואט תפוחי!” – ישאג לאחרונה רב־הסגנים השתוי שאגת אריה לאות, כי כבר נסתם הגולל והוא תפוחי עתיד לגלוש – באין־מציל – לתהום – – –

נאנח המתנדב לחזות זו, טיפס ועלה באפס־חמדה במדרגה אל הקרון, בחן בעין עצובה וראה מיד כי לא רב המטען ודל מאוד כאשר ניחש: ארגזים שלושה, תיבות חמש, שקים כדי עשרה… וזה הכל. אך קרן־זווית תופס המטען הדל ואילו שאר הקרון פנוי – וגם ריקנות זו פועלת לרעה עליו.

כבר רגיל היה, כי הקרון יהא עמוס עד לתקרה ותיבות וארגזים מגובבים זה על גבי זה – בקרון כגון זה היתה שרוייה חמימות של שפע, ומובטח היה כי אתה עשוי לנסוע ולהקיף בו את כל כדור הארץ, בלי לחוש מחסור. לא כן קרון זה – אמנם פנוי הוא לא רק כדי שכיבה או ישיבה, אלא גם כדי טיול אילך ואילך; אבל קירות העץ החשופים ומרותקים בפסי ברזל, הרצפה הסדוקה פה ושם מרוב טלטול, סורגי האשנבים הפעוטים והצרים – בכל אלה היה יותר משום סוגר לחיה כלואה אך לא כדי אכסנית־טיול לבן־אדם…

ולא זה בלבד השפיע. השפיעו אולי הרבה יותר דברים שונים בתכלית. הרגיש תפוחי כי הוא יוצא לדרך זו, שעה שעניינים רבים וחשובים שאינם כשורה נשארו מאחורי גוו: אמנם באוויר מרחפות מימרות נאות, אך החלל הריק אינו מתמלא מהן; אף טרם גרס תפוחי את כל המימרות החדשות הללו מעיקרן – “דקלראציה” ו"באלפור" ו"סן־רמו" והדברים האלה וכיוצא בהם נראו בעיניו תמוהים מאוד ומנוגדים – יש וסתרו זה את זה ויש שנשארו בחינת תלויים־עומדים שאין בהם ממש – –

ממה נפשך, אם הצהרה מדינית ברורה ומפורשת היא, הרי שוב אין אתה צריך לציונות אלא יבוא “עמך” ויתיישב “בבית הלאומי” – וחסל… אלא מה? הצהרה עדיין אינה אלא בגדר מילים בלבד, הרי שוב כל העניין מופרך מעיקרו ולא דיפלומאטים כביכול עושים בשעה זו מעשה־של־ממש, אלא הוא תפוחי, הממשיך לכתף על גבו רובה, כשם שכיתף בעבר מעדר… ומדוע, ידמה כי הדברים נחתכים כעת מחוצה לו – ושוב אינו אלא חייל פעוט, אשר את פיו אין שואלים אלא אומרים לו “לך” – והוא הולך… אומרים “סע” – והוא נוסע… – ישב איפוא נבוך על מצעו הארעי בקרון הריק־למחצה ומחשבותיו מנקרות במוחו, מדריכות את מנוחתו, כשהגלגלים כבר מנסרים לו בקצב חדגוני – שק־שוק־שקשוק – נושאים אותו למרחקים לא־נודעים ולא רוחו – –

– – אכן, לשעבר היה אחרת. הכל היו סובבים אותו, כאילו במרכז העניינים היה עומד ועל פיו ישק הכל. – “תפוחי, מה בענין עבודה עברית?” – היו שואלים ומייחלים למענה שלו – – "תפוחי, ומה בדבר הפלנטאטורים והבועזים הללו, המנצלים את הפועל העברי, ואיך מתישב לך השיתוף אתם, כסוציאליסט, ולוא למען האידיאל הלאומי כביכול? – – " – ועוד: “כיצד אתה מיישב את הסוציאליזם מעיקרו עם עניין לאומי זה” – – והוא היה מתרץ ומניח את הדעת, כי הכל היה נהיר לו כמו על כף־היד… לא כן עתה. כל אותם הדברים הנהירים נדחקו לקרן־זווית מפני הרעיונות החדשים שצפו ועלו ובהידחק העקרונות הברורים והיציבים שקבע לעצמו במשך השנים – נדחק ונשכח מלב גם הוא. שמות חדשים מופיעים לבקרים והם המורים הלכה למעשה – –

“מילא… יבושם להם… – ממלמל לעצמו תפוחי בחיוך מר – נראה מה יפעלו הם הנוהגים בדיפלומאטיה גבוהה – – או שמא בסוף־דבר ילכו שולל אחרי כל האמרות הנאות והגבוהות הללו – ובמקום “דקלראציות” ו”באלפור" – יחבקו בזרועותיהם רוח –ח–ח" –

אף היה מבליג ומצפה באורך־רוח לראות מה ילד יום – אלמלא חש, כי הדברים נוגעים לעצמו ולבשרו. סוף־סוף הורוותה כבר אדמה זו בזיעתו ולשדו ומדוע יהיו מתמקחים עליה ומתעלמים ממנו? – – – עכשיו טוענים ומתפלמסים הכל, אם להאמין ב"בריטים" או לחדול… אם טובה ומספיקה דקלראציה או אינה אלא פיסת־ניר… – אך איפה היו הראשים הפיקחים הללו, שעה שתפוחי עודנו יושב על קת מעדרו כחום־היום ומתיר כל תסבוכת באזני חבריו היושבים גם הם על קתות מעדריהם “בישיבה קטנה” או “גדולה” בפרדסים? – מכאן שהיו דברים של טעם – ומה נשתנה עתה? — —

– לאו. – מסיק תפוחי – הדברים אינם כשורה וגדולים חקרי־לב… תחת להתייצב ב"שורה" כמוהו ולמלא חובה פשוטה, כמו שעשה תמיד – קופצים הללו ומושכים זה בכה וזה בכה: חד אומר כי תפוחי יפה עשה שהיה למתנדב וחד אומר כי מוטב שיניח לרובה וישוב ויתפוס במעדר… פלוני טוען כי תפוחי עשה מעשה רב להרמת הקרן הלאומית, בתיתו את ידו לצבא של מדינות הברית, ואלמוני עונה כנגדו – לאו, צבאיות זו עלולה להרעים ולהקניט, לעורר את שכנינו שיהיו מקטרגים יחד עם שאר שונאי ישראל, לאמור: ראו נא ראו ליהודי זה, אשר אך זה יטען לארצו הישנה־החדשה וכבר בחר לו בדרך המיליטאריסטית הבדוקה – –

לא ייפלא איפוא כי תפוחי רואה את עצמו נתון בין הפטיש והסדן. מצד אחד, יש גרעין אמת בדברי האחרונים; מאידך גיסא, לא נשתנה דבר וגם העקרונות שרירים וקיימים – הלבוש הוא שהשתנה אך תוכו כשהיה… אף־על־פי־כן מתגלגלים הספיקות בזה אחר זה, כגלגלי הקרון הנגרר עם רכבת הנוסעים – מסתערים הם על תפוחי ומטרידים את שנתו, מטלטלים אותו בבדידותו כהיטלטל הקרון על פסי המסילה… אילו שלטה ידו בעט־סופרים מנוסה או אילו לשונו היתה זריזה למלל ברוח הימים, כי אז היה קם ומוכיח אי נעוצה כאן הטעות! –

– – היה אומר את דברו בלי כחל ושרק, בלא עקיפין, לאמור: רבותי, דיפלומאטיה זו שנתפסתם לה, כל־כולה אינה אלא התנצחות במחילה מכבודכם שלא לטובת העניין. ואילו באמת ובתמים התכוונתם לטובה – רוב־דברים ומחלוקת למה? ממה־נפשך: פלוני, הנך מאמין בכוח הנשק – קום והיעשה חייל. ואילו אתה שאינך מאמין בו – הברירה נתונה ושב על הכלים… אלא מה? – אומרים אתם, כי לא זה העיקר, היות חייל או לחדול – העיקר הוא – הקו… גם הקו אינו אלא תירוץ, וברוך־השם, עמד תפוחי ומילא את חובתו עד היום בלי קו: בשעתו אחז במעדר ואחר־כך תפס בשלח – והקו האחד הוא: הלב היהודי שאינו רוצה אלא בתקנה לעצמו. זה הקו…

וצוחק תפוחי בתוך הקרון הנוסע, כמו שכח היכן הוא ומיהו. שוב לא מלווה צבאי של אפסנית המלך אלא יהודי של יומיום, הבוטח בשכלו, סומך על חושו… סוציאליזם… אימפריאליזם… ושאלת הערבים… – כל אלה הם בחזקת שאלות, אך השכל הפשוט עומד מעליהן ולא הן שיצרו את השכל היהודי אלא הוא שיצר אותן –ח–ח– כן מוסיף תפוחי לצחק והאישון שב לרקד בעיניו. הוא שולף בהיסח־הדעת גליון־נייר מפנקסו ומותחו על ברכו, מוציא עפרון ותוך נדנוד הקרון, מתחיל לרשום בידו האחת בחיפזון, כשידו השניה אוחזת משום זהירות בשלח

*

"וייצמן וזאבוטינסקי וכל כת דיליכון, – רושם תפוחי ביד חרוצה – שמא אינכם מרגישים כי חמורה השעה ואין להחמיצה – – שמא אינכם חשים כי המזרח מתעורר וכל רגע יקר? – – או אינכם נותנים את דעתכם, כי בסערה חוזר ומתעורר המזרח ואשר ניתן היום – שוב לא יינתן למחרת – – על שום מה איפוא דבר־שפתיים? הניחו נא לפולמוס לשעה וגשו אל המתנדב תפוחי – הסכיתו לאשר יאמר בשכלו הפשוט… היו ימים בהם השעה לא דחקה והכל היה עדיין בגדר חלום. אז אפשר היה להתווכח על “קו”, כיוון ודרך בה נלך – אם תשוב הארץ ותהיה מולדת לעם או מרכז לרוח בלבד… אם עיזים נגדל ורועי־צאן נהיה, או נשלח גם במסחר את ידנו וחרושת נתיר… עכשיו שאני… כל שעה יקרה.

"לכך אני אומר, כי לא עת מלחמת־דברים היא. לכך אני מכניס את ראשי בין הרים וקורא אליכם מקרוני, הנוסע ונד במסילת־הברזל אל מעבר לירדן מזרחה, ואין לי אלא מה שעיני רואות: חדלו – – ושבו גם אתם כאשר ישב כאן תפוחי, הזמינו אליכם עוד חכמים ונבונים לטכס עצה ולשקול: מה ייעשה ולא נחמיץ את השעה? איך נאחז ונעמיד את הכל בפני עובדה קיימת – זהו.

"אכן, שבו והוגיעו היטב את מוחכם על תכנית של מעשה, כאשר אתייגע אנכי. אמנם מה כוחי וערכי כי איחשב עם גדולים? – – אך יש ואני נוסע דרומה ורואה את הארץ שהיא מישור רחב־ידיים ומחליט מיד: מן הראוי לבנות ערים… והנה אסע צפונה ומיד אשנה את דעתי: יש לייסד כפרים… לבסוף – אני משווה לנגד עיני את השממה ושואל: כיצד נקום בין עמי המזרח, בלי שיהיה לנו צבא… כן ראשי מסתחרר ושוב איני יודע ביו ימיני לשמאלי: המספרים הגדולים מרחפים סביבי ככידודים – חמישים אלף עולים… שמונים אלף בתים… מאה ישובים… האם יוכל מוחי לכל אלה? – – "

– – ואין תפוחי מרגיש, כי עפרונו עמד ומבטו קפא בלי־נוע, אף־הנשר השתפל על שפתיו הקמוצות – והגליון הכתוב צנח על ברכו, נשמט אל פתח הקרון והוא עף ומרחף – פרח לו – –

– יא אסכאר… תן כיס קמח… באקשיש… – מגיח פתאום בפתח הקרון העומד ראש עטוף ומדובלל, בן־המדבר מכורך בבלויים, כיוצא מבין הגלגלים כשהוא מחנן קולו.

– מה, מסכן שכמותך?! – נתבהל תפוחי מהרהוריו וידו שלוחה אל הרובה שבצידו – מהר שא רגליך וברח על נפשך! –

אם משום שהקיץ לפתע מעולם מחשבותיו ואם משום הפנים שנתקעו לפנים הקרון ומראם הבעית אותו – עובדה היא כי נזדעזע המתנדב שלנו, נחפז לקום והרובה בידו – וכיוון שהשגיח כי לתחנה נידחה ומבודדה בלב רמה רחבת־ידיים הביאתו הרכבת, חזר וקרא בקול מהלך אימים: לך לך, ליסטים שכמותך – שא רגליך פן אמסור אותך לרשות ועשו בך שפטים!

– אי–לה–לה, יא ח–ווג’ה. – הניע הלה בראשו השעיר, אם משום שהבין לאיומי תפוחי ואם ברובה בלבד היה כדי להבינו, אך הוא הרפה ממרוצתו עם הקרון ושב ונעלם כלעומת שהופיע.

– נבהל ונמלט על נפשו… – זחה דעתו של המתנדב וקצפו שכך מיד – מעתה צא ולמד כי מראה חייל יש בו סוף־סוף להשכין מורא ודרך־ארץ גם בלב בן־המדבר. קנה־רובה מכוון כהלכה, כמוהו כמטה־קסם גם בחבל־ארץ בו שוררת הפקרות…

והיה מתבונן כעת בארשת נוחה יותר מפתח הקרון אל התחנה שלפניו – גדול ושומם המישור סביב כנטול ישוב ומשום כך נראית התחנה עלובה משנה. שלוש פיסגות הרים מסתמנות מרחוק באופק ומשום כך נראות חשודות משנה הבריות הללו, המשוטטות כשעירים, בלויים ויחפים, מופיעות ונעלמות לפתע – אכן, זהו מראה המזרח המבורך – – והוא כמתחזק בבדידותו בדברים האלה, תומך את ידו על קת הרובה שבצידו, אך האימה המסותרת שוב אינה מרפה ממנו. הנה ישובב את עינו מראה הדגל הבריטי, המתנופף על אחד הבניינים של כפר התחנה כמאותת לידידות, אך רגע משנהו שבה ואופפת חרדה טמירה, כשהיא לוחשת באזנו: לפאתי מדבר עומדות רגליך, אחא תפוחי, ואם הרפתקנים בריטיים שוטטו ועשו פה בימי המלחמה כברשותם – מה לך ולמדבר הזה ואיזוהי האימפריה אשר תשרת אותה בקרבנך?

*

בה בשעה יראה בעיניים כלות, כי רכבת הנוסעים שנגרר בה עד הלום כבר הסיטה את קרונו אל ענף־מסילה צדדי, שם הותר… למרבה השממון צפרה הרכבת הנוסעת והריהי אצה לדרכה צפונה, כמפקירה אותו לגורלו – – האם ירד לתחנה לחקור עד מתי ישתהה כאן לבדו בקרונו, או אולי יחיש לעצמו מפלט אל תחת מחסה הדגל המתנופף כאות־שלום בתחנה? – אין תפוחי מכריע לכאן או לכאן: נדמה לו כי אם ילך והיה קרונו לבז בן־רגע, אך אם יוסיף לשבת, תאכוף עליו אי־הידיעה עד שתקוץ נפשו.

– לעמאן… – עובר אותה שעה פקיד התחנה ומציץ אל הפתק הדבוק על הקרון – לשם תסיעך רכבת רק בעוד יומיים ועד אז תיכבד ושב כאן, חוואג’ה.

– יומיים? – חזר תפוחי אחריו, אף ששמח לשמוע קול אנוש, והגיף את דלת הקרון, כמו החליט להסתגר על דלתיים ובריח עד בוא לו גאולה –

*

“ולאן תשא אותי הרכבת עכשיו?” — — התנער לשאול את עצמו, כאשר הרגיש במשיכה גסה ומשק הגלגלים בישר לו כי אמנם הוסע שוב במסילה.

לכאורה, עם התנועה הראשונה שב אליו אומץ־לבו והיה מלגלג כעת לחששותיו ולפחדיו; – אף־על־פי־כן היה מציץ אל הקרונות האחדים שנגררו מתחום התחנה והחליקו בשקשוק עצוב על המסילה הפונה דרומה, כשואל: לאן – – סקרנותו של הנוסע המובהק, התאב לראות ארצות לא־נודעות, המריצה אותו לשוב ולפתוח את קרונו, אך מידת הזהירות שוב לא הניחה לו – – כדי מחצית הסיט את הדלת והשקיף על הארץ המשתרעת לפניו; מעט־מעט הרחיב את הפתח כמו פיתוהו הגבעות, הפיס את דעתו נחל מים שהתפתל ברצועת־כסף, שובבה את עינו ארץ ברוכה במרעה דשן –" זו ארץ טוב… ארצו של יפתח הגלעדי… זו נחלת הראובני הגדי וחצי שבט המנשה…" – קרא תפוחי לארץ בשמות כמו נתגלה לו הדבר מפי ההשגחה –" ארץ הגלעד והבשן…"

ולא ידע מנין לו לפתע בקיאותו במקרא, כמו חוקר היה במקצועו, ואיזו הדרך צפו ועלו במוחו השמות הקדומים הללו. אף־על־פי־כן לא נראו גם עתה תמוהים או זרים לו, אלא חש בכל נימי נפשו כי אמנם הוא הנוסע בארץ־קדם זו אשר שמרה על קדמותה כלפנים… ואין זאת כי על ראשי הגבעות הנאות הללו רעה המקנה הרב של שלושת המטות ואל נחלי המים שלפניו ירדו העדרים מחוות יאיר – כאן רעו פרות הבשן שנודעו לשם וכאן גלשו עדרי העיזים אשר שכולה לא היתה בהם – כאן התנוססו חוות בצורות וחנו לבטח שבטי הרועים הגיבורים. וכיוון שכך – הרי הוא עצמו אינו אלא בן לשבטים הללו, אשר כבשו בחרבם את חשבון ואדרעי והקימו גדרות לעדרי צאנם ועשתרות למקנם הרב –

*

“זו ארץ הבסיס הצבאי” – החל תפוחי מפרש לעצמו מיניה־וביה את הדקות האסטראטיגית של כיבוש הארץ – “מפה הובטח העורף ממדבר ושוב יכלו הלוחמים להתקדם לארץ כנען – אך זה היה מעשה כיבוש נואש ומחושב גם יחד!” – היה מתפעל ומרים על נס את קשר־הדמים בין השבטים המפורדים לכאורה, כל שבט לדגלו, עד היותם לעם אחד. – ומדי הגותו באלה, עיניו נפקחו לראות מרחוק, קולו נשמע כמתרונן והוא מנופף מפתח־הקרון לאות שלום אל הפרשים שהגיחו בדהרה, כשכידוניהם הארוכים נעוצים ועומדים בארכובות אוכפיהם: “הכרתיכם, הפרשים ההודים בעלי־בריתנו! – קרא בשמחה – הכרתיכם ברכיבתכם הנאה ובברק חניתותיכם המרוטות – –”

– אנד דאט’ס אול – And that’s all? – סקר אוסטראלי בשוויון־נפש את פנים הקרון בעמוד הרכבת בתחנה, ולא יסף.

החזירה השאלה את מתנדבנו למציאות, עם שקשתה עליו יקיצה זו מהחלומות אשר שגה בהם… אף לא לכך ציפה אחר טלטולו הרב והמסוכן – לפגישה נלבבת הרבה יותר הכין את עצמו מצד חברים לנשק. נדמה לו, כי אם יזכה לבוא בשלום עם מטענו לתעודתו – ותצא הפלוגה האוסטראלית לקראתו, תערוך תשואות על האפסניה אשר הביא והוא גם הוא ייהנה לבסוף ותהיה לו קורת־רוח – הוא יחלץ את אבריו שקפאו מנסיעה ויאמר ברוב ריעות: ראו נא ראו, חברים – אחים לדגל, למענכם יגעתי…

בין כה וכה נגש כבר האוסטראלי הנוהג בקרון צבאי ועצר בלי־אומר בסוסים; הפשיל את הכובע רחב־התיתורה מעל פניו השחומים והחל טוען את המטען, כמו לא נחשבו בעיניו הגבעות סביב, חברו לרובה תפוחי והגיגיו על השבטים גם יחד… היה מסוור על קרונו את המטען במרפקיו הזריזים, עומס בשריריו כמו היו לו הארגזים משחק ובלי להשגיח במלווה העומד מן הצד, מסר קבלה צבאית, האיץ בסוסים ונהג לדרכו – –

“לא הייתם כדאים שאהיה טורח למענכם”. – הביט אליו תפוחי במפח־נפש – “מוטב שהייתי מגלגל כדי מחצית המטען לידי אורחים־פורחים מזי־רעב משבטי המדבר והחזיקו לי עבורו טובה – –” ובלי אומר חבש גם הוא את תחמושתו הצבאית והרובה בידו, כאומר: אף אני איני תלוי בכם כלל… בכל מקום בואי תחמושתי עמי, בה אבטח.

– יו קן סטיי היר… – מצא האוסטראלי לבסוף לעוץ לחברו לדגל, כמו הרגיש כי חטא כלפיו ומצא לנכון לכפר את פניו.

– וולל… – סתם תפוחי את חילוף הדברים כ"טומי" מובהק, בלי שיוכל איש לרדת לסוף דעתו: האם יעדיף לבוא אל מחנה הפלוגה ולהמתין עד בוא הרכבת לקחתו בחזרה, או כדרך חייל חפשי לנפשו יבחר להישאר בתחנה, באין גואל ומודע מסביב.

– בוא, חווג’ה, ושב עמנו פה בתחנה. – הזמינו מרחוק הפקיד הבודד, שיצא לרציף התחנה העטורה סביב גבעות.

“הנה זה ישמעאל, סוף־סוף בן־דוד”… – התעורר בלב תפוחי בפעם הראשונה הרגש של קרבת הגזע, כמו הודה שכוחה של זו יפה יותר מהאחווה הצבאית לדגל.

– רכבת תחזור מכאן כעבור יומיים. – הוסיף פקיד התחנה וסקר אותו כסקור אורח תמוה, אשר ספק אזרח מודע הוא בעיניו, ספק חייל לבוש־מדים מארצות לא־נודעות.

– יומיים? – העמיד תפוחי שאלה ופניו אדישים כפני חייל אשר שום דבר בעולם אינו עשוי להפתיעו וסקר דרך אגב את התחנה ואשר סביב לה – זו שתשמש לו אכסניה למשך היומיים.

– – הנה שוב נשאר יחיד בארץ רבתי בתחנה, שהיא ספק קצה של מסילת־ברזל ואחריה המדבר – ומלבד קרון בודד או קטר קטן ונפוח־נשימה והוא עצמו החמוש בתחמושתו, לא תיראה נפש מסביב. –

גם מבפנים התחנה אין המראה מרחיב את דעתו, כי רוח צוננת מנשבת שם, כנשוב במאורת פריצים. רצפת קרקע חטוטה ושחורה שהיא זרועה גומות ושקערוריות, כמו היו מבעירים כאן מדורות לילה. ובפינה מודחה ואפלה הוראה לו דרגש עשוי לוחות, אצלו פרק את תחמושתו, השעין את רובהו וריפד את כלי־משכבו הצבאיים.

– המ… יומיים… – חזר ואמר בנעימה אדישה לפחות כלפי חוץ, נועע בראשו אל פקיד התחנה, כגומל לו עבור הכנסת־האורחים אשר נהג, אך בו בזמן קובע גם “מרחק” מתאים בין האזרח ובינו לבוש־המדים.

אליבא דאמת, העמיד פנים אדישות רק כלפי חוץ, כי סקר תפוחי מן הצד ובליכסון מבט את המקום וחללו האפלולי לא בישר טובות… לא ריק היה חלל זה כאשר דימה תחילה אלא שניים או שלושה אורחים הסתופפו בו דמומים ומחרישים. על מושב שטיחים וטפטים הסב בהידור איש־שיבה מעוטר כלי־זינו כראש ונסיך לכנופית ליסטים; ואל אש מבוערת בגומה של קרקע הצריף קרס באפלולית בריון שחור ולוטה עד לעיניו, שגם הוא לא עורר אמון רב. – “אכן, פח נטמן לרגלי ונלכדתי” – נתעורר חשד בלב המתנדב ומדי סקרו את פניו של פקיד התחנה גבר החשד, כשהוא לוחש: “פתיתני ואפת, נוכל ערום”…

ועם שעדיין לא החליט בדמיונו מה ייעשה בו במחשכי התחנה, נקט אמצעי זהירות, שלא ירגיש בהם איש מלבדו… מעט־מעט הסב פניו והסיט גופו, שיהא הוא צופה בנוכחים באחת מעיניו והם רק את צילו יראו. במתינות משך אליו את רובהו שיהיה נכון לידו – הוא והמחסנית הממולאה – לכל שעה שיידרש. “מעתה בטוח יותר” – – הגה באנחת רווחה והחל לתהות בחשאי על תווי פניהם של שכניו ולהתחקות על תנועתם.

אכן, בזקן הדור־השיבה היה כדי למשוך עין: זו שיבתו הלבנה־הכסופה כשלג ולבושו הגא שיוו לו מראה – ספק ראש למשפחת מורדים, ספק גיבור אגדה הררית – – “צ’רקס” – שפט תפוחי על־פי החגורה האזורה למתניו מעל למעילו השחור, הכומתה השעירה החבושה לראשו, הידיות המגולפות מעשה כסף ופסיפס של פגיונות והשנצים הרקומים כסף על חזהו.

– צ’רקס? – שוב לא היסס תפוחי ושאל בדרך אדיבה, אף החליק קלות בכף ידו על ראשו של גור צ’רקסים, שהיה מתפרקד לרגלי זקנו.

– צ’רקס… קאווקאז… – נענע הלה בראשו עטור השלג כמנער הר זכרונות – וזה נכד שלי.

־־ גור צ’רקסים ראוי לשמו – – שיבח תפוחי את הנער האמון גם הוא על חגורת־מתניים ופגיון וכומתה פרוונית כדרך אבותיו.

– עוד זוכר אני את הצאר ניקולאי… – שב והניע הזקן בראשו כמנער קדמוניות – ועתה מסיחים הבריות כי הרגו את “אבא” – הצאר.

התעלם תפוחי מהידיעות האלה וחתר להציל דבר קרוב יותר לעצמו ובשרו: – האם מרובות כאן משפחות הצ’רקסים ומה מעשיהם? – שאל בלשון מקרא ותרגום מובלעת.

– ארבע מאות חצרות צ’רקסים. – הניע הזקן המפואר בראשו – ועוד בימי זקנו של הצאר ניקולאי נדדנו מקאווקאז ויושבים פה… ונכד זה שלי, כבר חשק הזאטוט בפגיון מגולף גם הוא. אמרתי: אקחנו עמי לדמשק ואקנה לו.

לדברים האלה זחל מיד הגור על ברכי זקנו ללא מורא, כחותר להגיע עד לשיבה שעטרה את ראשו ופניו, והזקן אינו מקפיד – אך חיוך מפרכס בגרונו.

– זו דרכם של פעוטות, שנפשם חושקת מלידה בנשק – פרחחים כאלה! – ספק סנט ספק שיבח את הגור המטפס ועולה בין קפלי לבושו, כמבקש להתחמם בחומו של סבא…. ולא ירטה הדרך לסבא זה, כי במתונות היה מרפד שטיחים תחתיו, משכיב עליהם את הנכד ומניח גם את ראשו הגא אצלו, נינוח, כאומר: לוא יומיים או שלושה יש להמתין כאן לרכבת – שעתנו אינה אצה…

חזר תפוחי והשתרע על יצועו הדק, לאחר שמובטח לו כי מצד זה אין לחשוש עוד לרעה – בסוף־דבר קאווקאז, צ’רקס והצאר – כל בר־בי־רב לבו גס בהם היום ושוב אינם בחזקת תעלומה… אף הוציא ספר מתרמילו לעיין בו לאור הנר שהדליק בסמוך אצלו ועדיין לבו בל־עמו. עוד הוסיף ומישש קלות בקת־הרובה שלידו, כי קדר והלך הצריף ופני היושבים אצל האש הלוחשת בשקערורית של הרצפה – לא היה בהם כדי להניח את דעתו כלל. שם קדרו־האפילו פני בן־המדבר השחורים כשולי קדרה ולמולו השחימו בערמומיות פניו הערים של פקיד התחנה – על שניהם זרקה לשון האש זהרורית אדמדמת מדי התלקחה ועממה, כממתיקה עמהם סוד.

עצם תפוחי את עינו והשים עצמו ישן, אך העביד אותה שעה את מוחו עבודה קדחתנית־נמרצת – מה זוממים השניים? – – הוא מנחש ואורב בעינו העצומה־למחצה, שופט עפ"י רמץ הגחלים הלוחשות: מה הסוד אשר ימתיקו בפעפע קנקן קפה קטן בחום הרמץ ומדוע תארך עליהם עד בוש מועצת־סתרים זו תוך עישון שקוע ופיזול עיניים – הפקיד הערמומי בעיניו החומניות כשקדים מזה והליסטים בן־המדבר בגלגול הלובן של עיניו בעד למעטה־פניו מזה? – –

או שמא כבר הכריעו ביניהם בדבר גורלו של מתנדב בודד ותיכנו מזימתם לכל פרטיה – הנה הליט את עצמו הבדווי־העמלקי בשולי האדרת הרחבה, שף בקריסתו כצל לשמע דבריו החלקים של פקיד התחנה – והלה מוסיף ומטיף את אמריו באותו מתק, שיש בו כביכול לעורר חמת־רצח בלב בן־המדבר ולעודד את חמתו עד להשחית – –

“וולה הוא מן בליאדנה” (מן המקום) – זרק הפקיד הערמומי מבט לעבר תפוחי השוכב וחוזר ומעביר את מבטו רב־המשמעות אל פני בן־המדבר.

“אם כן…” – המהם בתשובה בן־המדבר, שצלליו החלו מרצדים רחבים ואימתנים על קיר הצריף.

זע תפוחי באין־רואים ושקל בדעתו: מה ענין לשכמותם אם הוא “מן בליאדנה” או לאו – – מה לו ולהם כי יערכו בינם־לבין־עצמם מעין חקירת סתרים על אודותיו – הרי גם לגביהם הוא חייל מהצבא המלכותי וחסל… חייל אשר הביא מטען צבאי לתחנה, כמצווה עליו וחוזר למקום ממנו בא… דהיינו: חייל עובר־אורח שנקלע ללינת לילה ואין לו נגיעה בחבל־ארץ זה וגבעותיו ואנשיו גם יחד – –

“אם כן… אנגליזי”… – פוטר כעת בן־המדבר במבט מהיר, אך משום־מה נדמה, כי מבין שולי אדרתו מציצה מאכלת שהוחדה.

“ליא וולה. אם כן יאהודי…” – אין פקיד התחנה זז מדעתו ומנחש כאותו צפעוני ערום, שלא נעלם דבר ממנו.

נעשתה קשה שכיבה זו על המתנדב, שעה שמתנהלת חקירה־ודרישה אודותיו כמו נחשב כמת… קם והתמתח, פוקק עצמותיו ופיהק לרווחה, כמו שוטט מבטו לראשונה מאז בא על הכתלים והצללים המרצדים עליהם וכן על חורשי־אוון המוצים את קובעת הקפה עד תומה – –

– נאיים, יא חוואג’ה? – שינה פקיד התחנה מיד את טעמו כמו אך זה נתן את דעתו גם הוא על האורח שנאסף תחת גגו.

והשיב תפוחי בחיוך סתום כשוקל בדעתו, האם יש בדברים משום הזמנה לגשת ליושבים אם לא… הדעת נתנה כי בחוץ שורר חושך על פני ארץ רבה – אף לא נפש ערה מסביב זולתם ורק במרחק כמה פרסאות מכאן עומדות על תילן ארבע מאות חצרות של צ’רקסים אשר לבדד ישכנו ואין להם דבר אל זולתם… כי יירה בתחנה – אוזן לא תשמע וטבח קצר וזריז אם ייעשה כאן – שמעו לא יגיע לארץ־החיים. – פה יושם איפוא קץ למתנדב בגבעות אשר בשעריה של עמאן – – בקצה מסילת הברזל של ארץ־הישוב ואחריה אובדים נתיבות במדבר… פה יושלך פגרו בין גיאיות ורכבת שתשוב בעוד יום־יומיים לא תעלה על דעתה כי נעדר ממנה נוסע – – – ותוך כך חוזרת ומשוטטת עינו לראות, אם עטו צללי שודדים על מאורת הפריצים הזאת, אם אמנם הוזעק חבר ליסטים מסוייף, ללחשם של בן־המדבר ואחוזת מרעהו איש התחנה הערמומי…

– אמריקני. – מחליט תפוחי לבסוף להעמיד את שואליו על זהותו, בצנחו ביניהם בקריסה, כי שוב לא עמדה לו ההסתייגות שנקט, אף קיבל מידי העירוני השחמחם פך־קפה כאות־ברית.

“אמריקני?!” – התחלחלו עיניו של זה והחליק בהן על פני בן־המדבר כאומר: וכי מה אמרתי אני… עתה הסכת ושמע איך יפיח כזבים בן־הכופרים הלזה ואנו נשים את עצמנו כמאמינים לכל דבריו…

– אמריקה! – גמע תפוחי את הקפה מהכוס, מיצה את השיירים השחורים־הסמיכים והחל מסיח ארוכות וקצרות, חלקות ועילגות, כאחד המסיח להנאתו ולתומו – אמריקה זו שאינה כארץ מדבר עלובה ודלה אלא גדולה ורחבה כתבל ומלואה… אמריקה זו על עפרות אוצרותיה – ניו־יורק… ושיקאגו… שם מיליונים בכל… שפעת מיליונים…

,,וולה קוואיס אמריקה…" – משים את עצמו מאמין ונלהב פקיד התחנה והבדווי מליט משנה את עצמו כנזהר מלהיתפס לחלקות לשונו של כופר.

– אמריקה! – מפליג תפוחי וממצמץ בשפתיו למתן תוקף־יתר ומשנה שכנוע לדבריו – וולה גדולה וכבירה פי־כמה אף מהאנגליזי… והצרפתי לעומתה כחגב… הרוסי־מוסקובי אינו אלא כדומן… והגרמני – ראיתם רוח נשבה ואיננו – – ח–ח– הנה זה כוחה של אותה מדינה אדירה ועוד גדול פי־כמה…

אף מוצא חן בעיני תפוחי עצמו, שנעשה מליץ למדינה כבירה כגון זו, אשר לשמעה נשאר פקיד התחנה יושב נטול־דיבור והבדווי אך מגלגל עיניו כמו נשתיירו בתוכן הלבנים בלבד… אדרבא, ישמעו ויבינו… יכרו אוזן ויתנו אל לבם, כי כל “הערביסטאן” המפואר כביכול אינו אלא מדבר במחילה ובדווי אינו אלא רוכב גמלים עלוב, אף תחנה זו אינה אלא מערת־מסכנים ולא ישוו כלשהו לגבי אמריקה – –

– אמריקה! – – מתלהלהת והולכת אותה שעה לשונו של המתנדב ללא מאמץ נוסף – אילו רצתה מדינה זו, כל העולם חוזר בו ברגע לתוהו־ובוהו… מאידך, אילו נמלכה בדעתה והיה כל האדם מאושר על אדמות ולא ידע מחסור… הקלה בעיניך – אמריקה! – מיד לאחר השירות הריהו, תפוחי, חוזר למדינתו זו, כי נפשו כלתה אליה – ה–ח– שם ארץ חמדה… בנות… שעשועים בכל אשר תפנה –

*

– אח… אח… – התבלבלה דעתו של פקיד התחנה וערמומיותו סוכלה אף לחש גחליו דעך והוא עצמו מצטמק והולך בפני מוראה וכוחה של מדינה רבתי זו.

– או, אמריקה! – חוגג לבסוף תפוחי את נצחונו על המסובים עמו ומכביר מילים – שם זהב לא נחשב והכסף כשקמים… שם “סינמה” תמיד, לכל דיכפין חינם אין־כסף, לעשיר ולעני כאחד…

ושמח תפוחי להבחין כיצד הוכו אויביו בכוח לשונו בלבד, כיצד הושפלו־נצמתו. שף פקיד התחנה הצנום במושבו כמבקש לטשטש את דמותו ובן־המדבר השחור מליט את פניו כמשים בחושך סתרו… ועדיין תפוחי אינו יודע רחם, לשונו כמעיין לא־אכזב, והוא כולו ככשף המעלה ממדורת האש סיפורים של אלף לילה ולילה – –

– יאהודי? – מתאושש לבסוף פקיד התחנה הערום ומנסה להפיג את כוחו של הזר בזהירות וקולו עולה כאוב מארץ.

– וולה יאהודי! – שש עתה להכריז המתנדב האמיץ – כי שם באמריקה הכל יהודים והכסף בידי יהודים, משל כל עפרות זהב וכל כתם אופיר, זהב תרשיש ופרוויים…

שוכנע לבסוף פקיד התחנה עם מי יש לו עסק וביקש לרצות את אורחו האדיר במתק־שפתיו, לאמור:

“אי וולה, כולו דוניה יאהוד…”

“סאחיח…” אישר העמלקי הלוטה בגלגול עיניים את ההנחה וישב מחריש במקומו.

הצטחק תפוחי בעניוות עשוייה, העמיד פנים כמוחה וסולח, זקף את אף־הנשר ואסף את שפתיו כאומר בלי דברים: וכי סבורים הייתם, בני ישמעאל שכמותכם, כי סתם כך על לא־עוול יושיט תפוחי צוואר למאכלת – ח–ח – או שמא נתבלבלו כבר חושיו והפקיר את עצמו לרחמיכם הרבים! – ח–ח–

עליז־נצחון קם למחרת, זרק מבט מסביב והבין, כי נעלם בן המדבר השחור כצל־לילה אף עקבותיו לא נודעו. גם פקיד התחנה מנמיך קומתו ונטרד בחשאי אילך ואילך כמו ניטל הדיבר ממנו… נטו צללים – ורק הצ’רקס נשוא־הפנים שב לשבת הדור על שטיחיו כי טבל את ידיו ורחץ את פניו, והזמן עמד לו לחיות בנשכחות העבר. הבין תפוחי כי האבק שפיזר אמש באזני שומעיו ברוב זריזות עודנו פועל פעולתו גם היום, וינח לרובה המעומד בפינה לבדו וגם את התחמושת עזב במקום נראה־לעין – והוא עצמו משייט ברציף התחנה. תולה את עיניו בגבעות הירוקות, כאותו בן־חיל אשר כל אילי הכסף ועתודי הזהב נדברו לסוכך על שלומו.

“אין דבר… – היה מחייך לעצמו ברוח זחוחה – הרובה הצבאי ישמור יפה על עצמו… התחמושת הקיסרית יד לא תיגע בה… ואני בטוח מכל רע כי אדיר סתרי ומגיני”…

ויהי מטפס ועולה בפסגה הגבוהה ביותר, מבקש לראות את הארץ סביב ואין איש אשר יכהה בו לאמור – מה לך כי תחפור את הארץ – – אף הצ’רקסים לא נחשבו בעיניו ומשמר האוסטראלים גם הוא כלא־היה… כי הוא לבדו בכוח שכלו השנון יכול לארץ הזאת בלי קשת ורומח… וכן עמד והשקיף על סביבו אם זורמים נחלי־המים – לו יפכו ויזרומו! – ואם עטופות בר הגבעות הנאוות – לו תיעטפנה! – – עוד תבוא שעתם של נחלי המים וגם יומן של הגבעות בוא יבוא – –

ואם טרם גמר בנפשו מה ייעשה בנחלים ולאיזו תכלית יפות הגבעות, הרי כבר ראה את עצמו כמרגל מנוסה שנשלח לחקור – הטובה הארץ הזאת, ובשובו מדרכו יביא בשורה לשולחיו… את דיבת הארץ הזאת לא יוציא, כי להיפך – יספר בשבחה.

– – “כי טובה היא מאוד ורחבת־ידיים –” מקום הוא אשר אין שם מחסור כל דבר אשר בארץ" – – ויושב בה עם שקט ובוטח – – אך לכך עוד ידאג, כיצד ישא את הידיעות החשובות ופקיד התחנה הערום לא יזעיק את האורב ממחתרת – – ואותו בן־המדבר האפל לא יתנכל לו – אף הצ’רקסים הללו לא יוזעקו להדביק את היוצא, בפקודת אמיר המדבר, על סוסים אבירים – – מסיק המתנדב האמיץ, כי עדיין עליו לנהוג בזהירות. מוטב שלא ייראה עוד על פיסגות הגבעות, אלא יצטמצם כאפשר ועם בוא הרכבת יבוא חרש תוכה… הוא ימעט בשיחה עם אורחים־פורחים, לא יוסיף לשעשע את דמיונם העז בתיאורים מוגזמים ולא יוסיף להתערב ביניהם. –

אף ירד מראש הגבעה והחלטתו יצוקה בתווי פניו הקשים. היישיר לכת עד מקום משכבו, התיר את התחמושת והוציא כלי־צחצוח, הפך את הרובה והוציא מתחתית הקת את כלי השחילה. ובעוד אנשי התחנה משגיחים מרחוק במעשיו המשונים – הריהו משחיל את הפתילה אל תוך קנה הרובה, מבריק ומצחצח את כפתורי מעילו, מגלח את לחיו כחייל למופת אשר אין לו בעולמו, אלא דבר היותו חייל.

– בא “טריין” (רכבת), יא־חוואג’ה! – מבשרהו פקיד התחנה, כמבקש לנסות נסיון אחרון של הסכם בין שני העמים הגדולים שנפגשו בתחנה ולבטל את חששות־הגומלין הקיימים ביניהם ללא־שחר.

– והשלום עליך – – משיב תפוחי קצרות כאחד שאינו מתפנה עוד ללהטי הדיפלומאטיה…

כיוון שתיכן בחשאי את סודו, שוא ינסו לבוא עד צפוניו! – ואם הצ’רקס נשוא־הפנים גולל במו ידיו את מצע השטיחים וגור הצ’רקסים מהדס אחריו בשמחה – שוב אין זה נוגע לו, לתפוחי. ואפילו קרון האוסטראלים שב והגיח מאחורי הגבעות עד לצריף התחנה בו עמדה הרכבת ונוהגו החבר־לרובה מנופף לו ביד – משיב לו תפוחי בתנועה רשמית ויבשה. הוא עולה לקרון הנוסעים, מתבדל על ספסל וכולו אומר שתיקה וכבוד.

התרוננו הנוסעים ברכבת בכל כוח־גרונם, כי בא תור חירות למדבר… התהדרו בכפיות המשי העוטפות בהדר את ראשיהם… חיילים שבהם התנוצצו בחודי המתכת אשר בקצות קסדותיהם – – לתפוחי אין הדבר נוגע… הלאה מכאן… שוב אינו משגיח בגבעות הירוקות ואינו מתפתה לנחלים המרצדים ברצועות־כסף טהורות עד הישארם מאחור…

בה בשעה גוברת הרינה בקרונות מסביב ובעל־כפיה אחד מצטרף לרעהו, חבוש קובע־נוצץ מתגודד כטוב־לבו עם משנהו. בן־המדבר עולה וכנפי אדרתו נגררים אחריו בהדר, אף גדילי אוכפו מסתבכים בין רגליו בשלל צבעיהם המבריק – – וכל זה מתרונן בהתלהבות חוגגים, עם גלגלי הקרונות המחליקים לפנים – תפוחי כאינו שומע. הוא יושב לבדו כאותו קיר נעול אשר אין לחדור בעדו ולקרוא את הספון בחובו.

– – הרי תור החופש הגיע – – זו “חוריה” שלנו – – זו ערב הגדולה… כי מלך קם לנו ועול שיעבוד הוסר מעלינו – – היתה דמשק שוב לעיר הבירה… חזרה לבגדאד תפארתה… – וכך ובדומה לכך מספרים פני הנוסעים הגאים והם מבקשים לשתף בסבר פניהם גם את המתנדב היושב, בשמחת חירותם. – ותפוחי מחריש, כשארשת פניו אטומה… אמנם ידע על שריף בדמשק ועל יורש שעלה על כסא הנביא לחדש את המלוכה בערב – בלבו אין טינה כלפיהם…

אף דומה כי הדבר טרם הוכרע בין המדינות… הגבולות לא הוצבו… עוד שאלות רבות טעונות פתרון והן אינן פשוטות כל־עיקר… – לא עליו להכניס את ראשו בין הרים אלה, כל עוד הרכבת אצה לדרכה על פני ארץ רבה וישוב סביב אין, אף לא נפש חיה… – ולא הרגיש כי הסתעפה המסילה לסעיפיה – זה פונה צפונה וזה מערבה – משם שולחת ארצו בצנעה שלום וידידות.

– – – ואנו סבורים היינו, אחא תפוחי, – הריעו החיילים בפלוגה כאשר נראו בה פניו – כי כבר נגזרת מארץ החיים בעבר הירדן מזרחה. אף הוגד לנו ושמועה שמענו כי באת אל בין שבטי המדבר, אל בין שייכים גדולים ואמירים והיית כאחד מהם – מה האמת בכל השמועות האלה?

– אך קונדסים נשארתם כשהייתם ואין הזמן פועל עליכם. – נזף תפוחי קלות ונופף בידו, כמגרש מעליו זבובים מטרידים.

– לא, חבר, ואין זה הוגן כלל וכלל. – הוסיפו ותקפו הללו משנה – אותנו לא תוליך שולל… רואים אנו בהכרת פניך כי אינך מתנדב כאחד מאתנו, פשוט־עם, אלא פני מדינאי זריז ומנוסה הם פניך, עתה הבינונו, חבר תפוחי! – מאסת להיות חייל בשורה והרי בחרת לפלס לך דרך אל גדולים וטובים מאתנו, עוד מעט ועל דיפלומאטים גדולים תימנה גם אתה ואותנו שוב לא תכיר –

*

– ח–ח– ניסה תפוחי לשוא להיפטר מהם בצחוק, כי ראה שהם מוסיפים לחדור לצפוניו.

– תפוחי… – לא הרפו הללו ולא חסכו ממנו את מדקרותיהם השנונות – אם כך נוח לך הרי גם אנו שמחים. אבל מדאגתנו לך אנו אומרים: משוך ידך בעוד מועד ולמושב גדולים אל תלך. כאשר לא יוכל אחד מהם להיות מתנדב, כן לא יוכל מתנדב להפוך את עורו – הנח לאלה שנוסו בכך – –

– ח–ח– עדיין ציחקק תפוחי, אך פניו הנבוכים אמרו: שמא צדקו חבריו ויש אמת בפיהם… שמא עלה בלשונם החריפה לפזר ענן של גדלות שנפרש לשעה על עיניו – – האמנם זה כוחם של מתנדבים־חיילים? – והוא לא ידע עד היום

 

ח. אהבתו של המתנדב תפוחי    🔗

אחר הדברים האלה החל המתנדב להתבודד כמו גזר על עצמו פרישות. ניכר היה כי קצה נפשו בחיי המחנה. וגם חבריו לגדוד והגדוד כולו היו עליו לטורח. לבו שוב לא הלך אחר התמרונים המהודרים והתפארת הצבאית לא קסמה גם היא. שעות ארוכות היה שוכב באוהל, מסב את ראשו לקיר כמבקש את נפשו למות… האם כלתה נפשו אל הימים, בהם יצא למסעותיו? או נכספה לחליפות ולתמורות, למראות המתחדשים כל יום ומרהיבים בחידושם כשלל טפטים, כירק הרים ובקעות לא־נודעות? – או אולי הטריד בחדרי־הלב רגש כמוס יותר, בן בלי־חלוף, והוא שמצץ את לשדו של הלב החם?

לא ירד אף אחד לסוד עצבו, אף לא המקורבים לו ביותר. גם הוא עצמו לא ביקש לדעת ולרדת לחקרי־לב כמוסים. היה שוכב וחש בהתעבות ערפל אביך מעל להווייתו, מקשיב לתנועה עמומה של הרהורים בתאי מוחו – והדבר נעם לו. לא ביקש לקרוע את הערפל או לשכך את תנועת המחשבות העמומות.

– משונה הוא האדם… – יש והגה מזמן לזמן בקול, כמחליט לבסוף להחליף דברים עם חברו לאוהל, צייר לבוש מדי־צבא כמוהו, באין איש מלבדם – וחי אני כי סוף־סוף הכל מוליך למקום אחד ולנקודה אחת: לאהבה. כאן מקור הטוב וכאן מקור הרע. כאן מקור הכוח וכאן מקור החולשה בעולמנו.

– וכיצד הגעת, אחא תפוחי, למסקנות כאלה? – שאל בעצלתיים הצייר־החייל, המפורקד על מצעו ובאוהל אפלולית – מנין כי האהבה היא מקור לכל וכי רק בה נעוצים הטוב והרע שבעולמנו? כלום אין יופי הקיים בפני עצמו ואין כיעור העומד בפני עצמו, או שמא לא ראית טוב ורע משמשים בערבוביה, מחוצה לנו ומעל לשליטתנו, מעבר לתחומי ההרגשה והתפיסה שלנו? –

– לא ראיתי, חבר צייר. – גזר המתנדב והוא כמסיק את מסקנתו האחרונה, ממנה לא יחזור בו – רבות חזיתי אף נסעתי על פני ארץ רבה – ובכל אלה אף קורטוב לא ראיתי, ולו זעיר בזעירים, שלא יהיה עשוי כחוליה בשרשרת זו אשר שמה האחד – האהבה.

– אך מגזים הנך, תפוחי… – לגלג חברו ולא נתן את דעתו על נעימתו הנמרצת של הדובר בו.

– האני מגזים?! – התחמץ תפוחי והתריס כדי להגן על דעתו – לא, חבר, ואין דרכי בכך. אם אומר אדם “מה נאה אילן זה” ואם מתפעל אדם – “מה נאה ניר זה” – בין הוא מתרתק למחזה פלוני ובין משקיע את עינו במראה שלפניו, בין למרחבים צופה ובין אל תכלת השמים, בין בחידות קדומים תהגה רוחו ובין במתרחש סביב יום־יום – בכל אך שירה אחת אתה אומר ובכל הנך רואה אותה – את האשה…

– ח–ח– השתפך לגלוגו השאנן־הדק של הצייר מבין שפתיו המצומדות ורגליו השתלשלו כלפי תקרת האוהל.

– צחק לך כאוות נפשך. – שב תפוחי לגולל את מסכת הרהוריו בלי לנטור טינה כלשהי למתנגדו – כבר אמרו זאת חכמים גדולים ממנו וסופרים קבעו זאת בפתגמים רבים: בת חווה זו – היא הכל ובה חזות הכל. ושאלה אחת נשארה עומדת: כיצד נגש הגבר לתחום זה שכנגדו – אם דרכו באומץ או בחולשת־דעת, אם ככובש הנהו לגביה או משתעבד על נקלה. וראה, חבר, עוד זאת ראיתי – כי לא הכוח הרוחני בלבד הוא המכריע.

– בראשי, כי אחז בך היום, רחמנא ליצלן, מעין דיבוק של הערצה לחומר. – התל בו הצייר וקמט של אי־אמון נשתרבב בין גביניו.

– דיבוק? – הטעים תפוחי – ובכן אשנה את דברי אך פעם זו: הבל הרוח, אני אומר, כי החומר הוא עיקר: גבר חזק־בריא גם רגשו נאה, גישתו בריאה ואהבתו היא מקור של טוב על אדמות; לא כן הגבר שגישתו רופפת ומבטו במורך־לב – גם אהבתו של זה פריה הוא גניבת־דעת וראשיתו של שעבוד.

“ועל איזה סוג מתיחס איפוא אני עצמי?” – – תפס המתנדב לפתע את עצמו תוך שטף הדיבור וליווה בעיניו את הצייר חברו לאוהל, שקם לצאת ושיעור קומתו נאה, וחיוך קל מסתלסל על פיו ותנועתו חפשית כמו היתה כופרת ברגשות ובמסקנות מעיקרם.

– בוא לאכול, חבר, ודי לך בהרהורי הבל. – עוררו הלה והשתהה בפתח.

– אין חשק. – דחה תפוחי והתהפך על צידו.

– אם כן, אחא, בטלן היית ותישאר בטלן. – הניע הלה ביד והלגלוג שב להסתלסל על שפתיו המצומדות, כשהוא נעלם בעד הפתח ואיננו.

“אף־על־פי־כן השאלה במקומה עומדת: לאיזה סוג משתייך אני?” – שמח עתה תפוחי לשוב אל דמדום מחשבותיו באין מפריע ולחשב את חשבונו – “פלוני רשאי לצחוק למהלך מחשבותי ואילו אני איני פטור מלהביאן עד קצה” –

*

– הלו, חבר תפוחי! – שבה ונפשלה יריעת האוהל ואותו חבר־צייר חזר ובא בלוויתו של חייל שני.

– קום והתעורר, חייך – – קראו שניהם בעד למקטרות שבפיותיהם – כי יש אתנו דבר־נחמה גם בשביל עלוב שכמותך והוא עשוי להביא שיקוי בעצמותיך היבשות.

אמנם הבין תפוחי כי דברים בגו ואף־על־פי־כן השים את עצמו כלא־שומע.

– מתנדב אמיץ, חייל דגול. – קרא בשניה בן־לוויתו של הצייר, גם הוא חייל נאה שהרכין ראשו מלמעלה ועיניו חייכניות בעד לעפעפיהן – ראה, הבאתי לך דרישת שלום ודווקא מפלונית אחת… בעצמה מסרה לי ובמו פיה… מעתה קום התנער ממחשבותיך הבל.

– דרישת־שלום… – גיהק והתמתח המתנדב תפוחי, שיפשף עיניו, כתוהה שאך זה ירד מעולם התוהו ואינו מבחין בין יום ולילה – מי ימסור דרישת־שלום לאחד כמוני – מי יזכור עוד ומי יעלה את שמי על דל־שפתיו – – אך כוזב הנך חבר, במחילה מכבודך… מערים אתה להוליך שולל נפש נקיה. חדל איפוא ואסוף ידיך, כי לא תצלח.

– האמנם לא תצלח? – גיחך הלה גיחוך זהיר וערמומי – ומדוע סבור הנך כי לא תצלח, האם זקנת או נסתם הגולל עליך, רחמנא ליצלן – – ומה אם אגלה מי היא ששלחה דרישת־שלום ואם אתן בה אותות וסימנים? –

– אותות גם סימנים? – התיישב תפוחי ישיבה־למחצה והוא עדיין שומר על נעימת קולו שלא תבגוד בו.

– הא–הא! – – חגג הלה ופניו לא נראו באפלולית – עתה ראו נא התעורר, אף ממשכבו הואיל להתרומם. אות הוא כי לא מת תפוחי ועודנו חי.

– אל נא תענה נפשי לריק, חבר… – פיהק גיהק תפוחי, ספק מהתל גם הוא ספק מאיץ במבשר – אמור את אשר בפיך ולא כלך־לך אל הרוחות!

*

– אגלה ואל נא תהי בדוחקים… – משך הלה בחיוך עליז – אך תחילה הבה ונסכים מה גמול שאקבל. קטנה היא בעיניך – דרישת־שלום! מי חייל שיזכה בכך – ולא יגע ולא טרח! – אך בר־מזל אתה, אחא תפוחי, וכבר אמרו עליך, כי במזל נולדת ולא חשדו כי אמת לאמיתה אמרו. ראו גם ראו: שוכב חייל ואינו נוקף אצבע ופריסת־שלום נופלת לו משמים – והוא אינו נע ואינו זע. אין זאת כי רבות דרישות־השלום אשר קיבלת ולבך גס בכגון אלה, נפש חוטאת שכמותך.

– שמע, חבר, כלה דבריך פן תעלה חמתי עד להשחית. – חינן לבסוף תפוחי את קולו, כמתמסר לידי המתעללים בו.

– הרי זה אשר ביקשנו! – צהלו השניים המעומדים בפתח כצופים במחזה – אמרנו הבה וננסה את המתנדב תפוחי אם אמנם פיו ולבו שווים ואם החליט כבר להדיר את עצמו מארץ־החיים או אינו אלא מעמיד פנים – –

– ובכן… – החל המבשר למשוך כשוקל בכובד־ראש את דברו – כשם שההר הזה מעלינו הכרמל הוא וכשם שמחנה זה הוא משל “הפיזיליירס”, כן אמת כל דיבור היוצא מפי. ועתה שער בנפשך, כי רק תמול מטייל לו חייל שכמותי באפס־מעשה בחוצות ירושלים לרגל חופשתי וכבר מצטער אני בפנים על החופשה הצבאית הזאת מעיקרה, שהיא מכלה את ממונך וכמוה כתוחלת ממושכת הדומה למחלת־לב. מהלך אני ומרכין את ראשי בקרקע ושוקל בדעתי, אם לא מוטב לי כי אשים קץ לחופשה זו כל עוד נפשי בי ומה בצע כי אלין לילה נוסף בעיר זרה ומתנכרת לחייל –… והנה קול קורא בשמי –והקול עליז ורך כקול ציפור מן השמים. מיד מפנה אני את ראשי – מי הקורא – והנה פנים ששות מיישירות לחייך גלויות אל תוך עיני כמו היינו מודעים ומכרים מכבר – ולא פנים סתם אלא פני אפרסק ומישמש, אשר הצח והוורוד משמשים בהם, כמאמר המשוררים, בערבוביה…

"מה זאת – – האם לא הכרתני? – מצפצף אלי הקול העליז והחנון ושביס לבן כשלג של אחות רחמניה מזדקר נכחי בגנדרנות שבצינעה וצאוורונים ושרוולים מלבינים כשלג – הכלל, “אחות” ברה ומזהירה כזוהר הרקיע… ושוב: “האם כך עוברים ידידים טובים ואינם מזכים אפילו בברכת שלום או בניע־ראש או שמא מנימוסי גדודכם הוא, החיילים?” –

כן היתה מרעיפה עלי את רסיסי דבריה, כשאני עומד ושוקל בפנים לבי בפלס את דבר החידה הזאת, לאמור: האמנם שמחה זו נועדה למעני או אולי למישהו אחר?… כי לעולם חייב אדם להיות זהיר במין הזה ולעמוד על המשמר, שלא יהא נכווה בגחלתן של אלו. ואם שמחה זו לכבודי באה – הרי דומה עלי כי מעולם לא היינו צהובים זה לזו במידה כזאת, שנהיה ששים ושמחים זה בזו… אלא אם שמחה זו מכוונת למישהו אחר – כי אז שאני… – כה שפטתי ומיהרתי להימלך בדעתי, בעודני צועד בנעל המסומרת בצד פסיעתה הקלה – הטופפנית של זו.

“הבה ואראה איפוא איך יפול דבר”… – גמרתי בלבי ועיני נעוצות באדמה.

בקיצור, מה אמר ואדבר, אחא תפוחי? – אשר נעלם מעיני עד אותו יום בחוצות ירושלים נתגלה לי לפתע באחת. כשור מובל לטבח הלכתי אחריה בסימטאות חלקלקות, ברחובות העתיקים, בין בתי הכוללות הללו – עד שהביאתני אל מקום מנוחתה כבוד בבית האחיות ואני מרגיש כבר כי ראשי סחרחר… פרחו־עטו סביבי השביסים הלבנים, הצחירו הצאוורונים כשלג – אחיות־אחיות עד אין מספר!

“שמור נא עתה את נפשך משנה…” – חזרתי ושיננתי לעצמי לשוא. ישבתי בזהירות נוכח מארחתי על אחת הספות הקלועות קש אשר בבית־האחיות הממושטר, החזקתי את כובעי הצבאי ביד ימין והפשלתי רגל מסומרת על גבי השניה, כמחכה בשלוות־נפש של חייל, – כי סוף־סוף תגלה פלונית את הכמוס עמה ולא תעצור ברוחה – הרי דבר־סוד יצוק בה וכיצד תעלים אותו זמן רב – –

אף כאשר שיערתי כן היה. עוד היא מספרת לי על דא והא ועל “חיי אחות” בירושלים והנה מדרבנת לי שאלה כמשמעה: הלא מכיר אתה את המתנדב תפוחי? – – זקפתי את אזני ועשיתין כאפרכסת. – מה השאלה?! – עניתי ואמרתי את חלקי – לא רק חברים אנו לגדוד אלא בחורים־אחים ממש לאוהל, אחים בגוף ונפש, נעימים ונאהבים כמה שנאמר…

“אם כן מסור לו מאתי דרישת־שלום…” – צייצה לעומתי ואותות מבוכה אינם ניכרים כלל בפניה, אף לא ניע שיעיד, כי האריכה את רוחי לשוא…

“אם כך הוא הדבר…” – אמרתי בלבי – "אם אמנם אשמאית כגון זו הנך ובכן דעי לך: אמסור דרישת שלום ואף אוסיף נופך משלי. כבר אטיל את עצמי בנפשי ומאודי לענין זה שיהיה קודח כתבשיל וחי אני אם לא תירקח מדרישת־שלום פשוטה לכאורה מרקחת להפליא, בה יתדשן חברי תפוחי וגם את אחות תמה, לא תינקי – – " –

כן ישבתי וצחקתי בקרבי, אך מפה לאוזן לא השמעתי כמובן דבר. ונהפוך: הוספתי להיצמד באותה תמימות במבטי עיני אל פניה הצחים, השתעשעתי כלאחר־יד בפאת השביס הלבן המתעתע, אך בפנים לבי כבר התנחמתי: צייצי־צייצי לך כאוות־נפשך, אך אורך לקח זו הפעם כי אין מוסרים בקלות־דעת פריסות־שלום בידי חייל הגדוד – אין חייל שליח־מצווה לענינים דקים כאלה – ח–

–ובכן? – קרע תפוחי את עיניו כמו נתבלבלו עליו עשתונותיו לשמע המשא הארוך והממושך של חברו, שאי־אפשר היה לדעת מה אמת בו ומה נופך משלו.

– ובכן – מסרתי… – פסק הלה וכשם שמקור דיבורו נפתח פתאום כן נפסק לפתע. ולא עוד אלא החיילים השניים תלו את מקטרותיהם בין שפתיהם מעל לתפוחי השוכב, נשתהו ומילאו פיהם מים, כאומרים: עתה הבה ונראה מה ייעשה בחבר תפוחי – –

ניתנה האמת להיאמר, כי נשאר תפוחי שכוב ומיושב־למחצה כשהיה, כמו נתקעקע לו העולם, אשר זה עתה היה עסוק בבניינו… אך זה היה שואל את עצמו מה עוד תקווה נשקפת לו בחיים האלה והנה דרישת־שלום נופלת משמים – – כן אינו יודע להחליט אם יוסיף לחקור את פי החברים לאוהל או יחדל… כי מסתבר שאמנם שלחה אותה פלונית פריסת־שלום ולאחר ששמרה את זכר תפוחי בלבה ימים רבים… משמע: כל הימים הללו, בהם היה נודד כחסר־דעת, נקלע למרחקים כמחפש שם את אשרו… שעה שתעה בשבעה דרכים ונלכד בתעתועי דמיון – כל אותה שעה היתה הלזו שומרת חסד לזכרו… – כן מקיש תפוחי, דרש קל־וחומר והוא כבר מייסר את נפשו במקל־חובלים, קורע ביד אכזריה יצירי־דמיון בהם השתעשע, מנתק באחת את משוגותיו ועדיין רואה את עצמו חוטא שעוונותיו עצמו מספור וחטאיו שוב לא ילבינו לעולם – –

“וכיצד אקום לפתע” – היה שואל את עצמו – “ואתיצב בדמותי זו לפני נערה ברה ולבנת־כפיים, אשר שמרה בטהרה על שמי ונשאה ממרחקים אלי את מבטי עיניה, בעוד אני משרך דרכי וברוחי אין נכונה?!” –

וכיוון שהוא מדיר את עצמו ברוב הרגשות שהציפוהו מנערה אוהבת שהופיעה בשמיו, נראה לו כי גם היא מתעלמת והולכת ושוב לא יראנה לעולם – לא תחזור בה אף אם יהא מחפש אחריה. – הוא מתאושש איפוא ונפשו מחליפה כוח כאומר: לא תקום ולא תהיה! – לתקווה משעשעת זו שהציצה לו במחשכיו, לא יניח לה שתתנדף… – כן היה כופה על עצמו החלטה מוגמרת ומיד מפשיל את שרוולו ובאין־רואים מתחיל שורט על גבי הנייר מילים מספר לאמור: “האחות נ. אין זאת כי תזכריני לאחר ששלחת אלי דרישת־שלום ע”י איש מהימן ולא ידעתי את נפשי… אכן, יצור מדוכדך שכמותי שבת וקראת לארץ־החיים… נפש נאלמה החזרת כבמטה־קסם לדרך הישרה… גוף ששלטה בו אכזבה הפחת בו תקווה – עתה ידעתי כי אמנם כך הוא הדבר, את האחת אשר את זכרי שמרת וגם אני זכרך היה שמור עמי ולא ידעתי! –"

ועוד לא נעה האגרת החתומה בתיבת הדואר של המחנה, אף טרם נגעה בה יד דוור להסיעה אל מחוז־חפצה, כבר היה תפוחי עצמו מוכן ומצוייד לדרך. לא דיקדק הפעם אם רשיונו נחתם כהלכה ולכמה ימים ניתן לו רשיון “הליוו”, כי רגליו נשאוהו לרכבת אשר רעש גלגליה התחרה בהלמות לבו… הגיע – וכעני בפתח נשאר עומד בשער בית־האחיות, כשבטחונו שוב עומד לבגוד בו, אף מראהו הצבאי המצוחצח לכאורה, נראה לו חסר־טעם – – האם יעלה במדרגות האלה בלי לשאול פי איש? – היה תוהה במבוכתו – וכיצד לא עלה על דעתו מראש, כי בבית־האחיות שוררים סדר ומשטר, בהם חייל לא יכירנו מקומו שלא בשעת יעוד! – – הנה יצא אחד השמשים ויזקוף כלפיו מבט שואל – אחת האחיות הראשיות תעבור לפתע בפרוזדור ותרעים את פניה למראהו – אנה יבוא? – אמנם יכול לומר כי בא לראות את פני האחות נ. שקרובה ושארה היא לו – אך מי לידו יתקע כי האחות נ. תידרש לו בלא הודעה מוקדמת – שמא תשמש אצל חולים ושמא במשמרת, או אולי תצא ותשים את עצמה כלא־יודעת ולא־מכירה כלל – מה יהיה אז בסופו? – רק עתה התבונן וראה לפתע כי העניין כולו מופרך במקצת… הנה טרח ונתייגע, ציחצח את כפתוריו כיאה לחייל הגון אף שיווה ברק למינעלו – דומה לא חסר דבר ולא היא – עורבא פרח – –

– האחות נ.? – חוזרת אותה שעה על שאלתו, אחת האחיות הנאוות שנזדמנו ופנתה מיד וקראה אל האולם – האחות נ., יש לך אורח.

והיא באה – בפסיעה רהוטה באה ועמדה מולו, הביטה לקראתו ולבו חשב לקפוץ מסגור חזהו. מיד הבין תפוחי כי שעה זו הרת־עולם היא לו ובה הוטל הכל על כף המאזניים – אם בבת צחוק תקרב אליו וכה תאמר לו: בואה… – משמע הכל בסדר… אך אם במקומה תישאר עומדת מרחוק כאחת שאינה יודעת מה לעשות וכיצד לנהוג – אות הוא כי קבורת חמור יפה לו…

– החייל תפוחי? – נישא כבר דיבור עליז לעומתו ורוחו חיתה – אכן, ידעתי בי בוא תבוא.

– ידעת… וכיצד ידעת? היה מצחק כדי לכסות על סערת־רוחו.

– לבי אמר לי… – היתה צוחקת ומגלה לו בלי היסוס – אך שלחתי אותה דרישת־שלום נחפזת ומיד אמרתי בלבי: בוא יבוא… ואך אמרו לי כי אורח בא אלי, שוב לא פקפקתי כי תפוחי הוא הבא –

היה תפוחי מהסס, מושיט ידו ומציץ לתוך עיניה, כשואל: האם אמת תדבר אליו ולא תשים אותו לצחוק – סוף־סוף מכריזה היא על דברים שבצנעה, לכאורה וקולה הולך מקצה האולם ועד קצהו או שמא אחיות מנהגן בכך – והוא פוסע אחריה בפרוזדור המעולף שקט, דורך בזהירות על השטיח עד לחדר ההמתנה. – מי ידע ארחן של האחיות הללו – עדיין מהרהר הוא בלבו – שמא עומדות בכאן מחברותיה, מקשיבות ומלחשות האחת לרעותה ומצחקות? שמא עושות אזנן כאפרכסת מאחורי דלת לקלוט כל הגה שיתמלט מפיו? – ובעוד אצים־רצים הספיקות והניחושים בלבו וגוו חידודים־חידודים, מרעיף שוב עליו דיבורה של חברתו, גלוי ללא צל של כוונה נוספת והפשטות שמה לאל את חששותיו:

– בוא נשב ונשתעה מעט, חבר תפוחי, כי שעתי פנוייה כעת.

הוא מסב בכורסה מקלעת־קש והיא לעומתו. הוא עורך בפיו את המילים אשר יגיד לה ויגלה בהן את מערכי לבו, והמילים, כלהכעיס נתקעות וממאנות לעלות על דל־שפתיו – אך היא אינה משגיחה וממשיכה בשיחה שוטפת כמו היו מגלגלים בה מיום אתמול:

– אצלנו כאן בבית האחיות, חבר תפוחי – מסיחה היא לתומה – חוק ומשטר בכל ואין אנו חפשיות כלל לנפשנו. רק בפרוזדור ולעיני הכל מותרות לנו הפגישה והשיחה עם כל אורח, אבל לחדרים פנימה הכניסה אסורה אף לאורחים קרובים.

מקשיב תפוחי ועדיין תולה פירוש שלו בכל מילה – מה טעם כי תאמר “כל אורח”, להשמיעך כי אף הוא “ככל אורח” – ומה טעם כי תדגיש “אורחים קרובים” – שמא גם הוא נחשב על אלה… עדיין ישית עצות בנפשו – אם יזעף לרוח השיחה הזאת או יעמיד גם הוא פנים קלות – והנה מתמלט מפיו:

– לאחר שקיבלתי את דרישת השלום ממך, האחות נ., אמרתי כי מן הראוי לגמול ביקור תחת דרישת־שלום נאה של חברה מן העבר ולא להיראות כפוי־טובה – ח.

– או, דרישת השלום! – צחקה מיד אחריו מלוא שיניה – אך זו היתה המצאה נאה של חבר־חייל, שמע ואספר לך: סתם לתומי הייתי עומדת ומגלגלת עמו שיחה על דא והא ואני שואלת לשלום פלוני ואלמוני בגדוד – כיוון שהזכרתי את השם תפוחי, אמר משום־מה מיד: עתה ידעתי וכבר אמסור דרישת־שלום כדבעי… – ואני מאום לא עלה על דעתי. אף ראוי הוא חבר זה לקטיפת אזניים הגונה וצדקו מאוד האחיות חברותי, כשהן משננות לעצמן וגם לי תמיד: הווי זהירה בחיילים הללו שאין תוכם כברם –

למותר לומר, כי כמים הצוננים לראש לוהט היו דברי האחות הנלבבים למתנדב שלנו. כי הנה שוב נהרס בניין שהיה בונה בחפזון רוחו – להד"ם, לא דובים ולא יער, כאשר יאמרו המושלים… דרישת־השלום אך פליטת־פה היתה, ואינו חסר כעת אלא שיהא חוזר למחנה ויהיה לצחוק בפי־הכל –

– זה חברי, החייל תפוחי – מציגה אותו בינתיים במנוחת־נפש האחות נ. בפני אחיות מחברותיה שהיו מתכוונות לפרוח משום־מה אילך ואילך, לרפרף סביב בשביסיהן הלבנים כמו שעתן דחוקה, לאווש בשמלותיהן הקלות של מדי אחות וללכסן מבטים סוקרים אל היושבים.

והתרומם המתנדב אף החווה קידות לכאן ולכאן, תקע כף והיה תמה על שום־מה הדבר גורם הנאה ניכרת גם לחברתו. בעיניים עליזות היתה עוקבת כיצד יחווה את ברכתו וכיצד חברותיה מחליפות עמו דברים חטופים כתוהות על קנקנו. היתה ארשת פניה מכוונת כלפי חברותיה כשואלת: ומה אתן אומרות על חברי תפוחי – האם לא נאה הוא בעיניכן או שמא לא כך אמרתי לכן מראש? – ובעוד תפוחי מרשל את עצמו כמו להקניטה ולהיראות דל וחסר משהנהו, כבר ממללת באזנו האחות נ. ללא כל מחשבה זרה ובאין איש אתם:

– רואה אני, חבר תפוחי, כי עשית רושם על חברותי ובכך רציתי באמת –ח–ח– מעתה היה סמוך ובטוח, כי שוב לא תתנה לי מנוח: תפוחי מיהו ומדוע לא סיפרת לנו כל ימי היותנו יחד על דבר מציאותו של זה… חברות זו מה זו עושה מעיקרה… כי סקרניות מאוד האחיות שלנו, אף הבכירות אשר בהן, ולא תנחנה לעניין שהזדמן להן לעבור סתם כך –

כה להגה האחות נ. באפלולית החדר וכל הזמן היתה מודדת אותו במבט עינה כאומרת: מה דעתך, כיצד אני “מבלבלת” את מוחך הדל? – והתדע כעת למצוא את ידיך ואת רגליך? – והוא, תפוחי, עדיין יושב נכחה ישיבת־ארעי ואינו משתדל להעלים כלל, כי נכון הוא בכל רגע לקום וללכת לדרכו אחרי אשר מילא את אשר חשב לחובתו – סוף־סוף אינו רגיל ב"בלבולי מוח" של אחיות קלילות, אף אין בדעתו בשום פנים לשמש להן שעשוע – ולו גם לאחיות הראשיות בכבודן ובעצמן.

– אוהב אני דברים ברורים. – שקל לבסוף תפוחי מילים כדרבנות, כשהפרוזדור שקט והלך סביב ונפש זולתם בחדר ההמתנה אין – שהרי לא על מנת כך באתי, להיראות בפני האחיות חברותיך ולזכות בהכרותן. לכך היו והיו כבר הזדמנויות רבות – אלא מה? באתי, כי סוף־סוף זכורה את לי, עוד לפני היותך אחות וגם אז לא היה לבי אדיש אליך –

– האמנם, תפוחי, ולא ידעתי! – לא נבוכה ולא עוד אלא צחקה משנה כמו הדבר גרם לה הנאה – ומדוע החרשת כל הזמן ולא כתבת? ואני סבורה הייתי כי כמוני ככל נערה אחרת בעיניך – הרי שמץ־מה שמעתי גם שמעתי ממעלליך פה ושם.

– מעללי?! – בא לבסוף תורו להתגונן – איש לא יטיל דופי בי ובמעללים אשר עוללתי – כי אם הלכתי באשר הלכתי, הרי לבי נשאר תמיד טהור. תמיד נשתייר בו תא כמוס שנתייחד אך לרגש טוב ונעלה בלבד.

– האמנם כך תאמר בלא לב ולב? – מדדה אותו בסקרנות.

– כך אני חוזר ואומר בפה מלא. – משיב תפוחי ברוב־רגש – ולא עוד אלא אם אחד יעיד בי כי זלזלתי ביום מן הימים ברגשות הנעלים של האדם, כי עתה בת־חורין תהיי לדחות אותי מעל פניך.

– טוב איפוא – קמה וחוננה אותו במבט רך שהניח את דעתו – הנה הגיעה שעתי ללכת למשמרת ואוי לה לאחות אם תאחר. שוב הלום בערב ונשוחח עוד. תיכנס ותאמר פשוט, כי מבקש אתה לקרוא לאחות נ. והיא מחכה לך. כך תאמר.

– אני מבקש לקרוא לאחות נ. – היה נכון כבר למלט מפיו כתוכי שלמד את שיעורו, בהיותו עומד שוב בשער בית־האחיות כמותנה בערב, אך בה בשעה נשא את עיניו למעלה וירא את הנערה המחכה לו בכבודה ובעצמה בראש המדרגות ופניה הצוחקות לא היו לה עוד. פניה מתונים ורציניים יותר מכפי שהיו ביום, מבטה עליז פחות אך שקט ולוחש באמונה יותר. ואמנם כך נראתה לו יפה משנה מכפי שהיתה באור היום.

– הנה כזו אני שמח לראותך. – הודה חרש ותלה בה את עינו בלי לגרוע – כך את נראית לי שקולה יותר ושוב אינך מעורבת בכל רגע עם חברותיך. בכגון זו נכון אני לבטוח הרבה יותר משאפשר היה ביום.

– האמנם? – אמרה והרצינה משום־מה.

– ודאי. עכשיו את רשמית פחות מכפי שהיית ביום – שב וסיפר בשבחה – החלפת את המדים, פרקת את השביס הלבן מעל ראשך והרי את בת חווה פשוטה, אשר שוב אינך מעוררת רגש פחד אף לא צל של מבוכה.

ונדמה לו, כי הביטה האחות נ. כלשהו בעצב אף רטטו נחירי אפה ושפתיה החווירו ככומסות סוד. כעין צל חלף על קלסתר פניה ואנחה התמלטה לפתע ממלוא גווה.

– נעלה בשקט־בשקט על הגג – לאטה לו חרש – תפסע אחרי ואל ברעש, פן אחות ראשית תשמע את צעדינו והיינו בכל רע. הזהר מאוד, חבר תפוחי, ופסע על בהונות רגליך, כי כבר תיכננתי הכל מראש וגם האחיות הסכימו לשמור סוד…

ותפוחי פוסע אחריה חרש לאורך הפרוזדור, מביט בחלחלה על הדלתות המסומנות במספרים של מגורי האחיות, כשואל: מאיזו דלת עלולה להציץ לפתע אותה אחות ראשית, אשר הכל יראים את זעמה… ובה בשעה הוא שועה אל רגשותיו ומשתדל לחוור לעצמו על דרך ניתוח – מהי הליכה חשאית זו לגבי דידו: אם הרפתקה חדשה שנסתבך בה או שמא קץ־כל־הקיצים – אהבה שאין עוד אחריה ולא־כלום? – “ודאי לי כי אהבה”… – נאלץ להודות לבסוף כלפי עצמו, כשזו ההולכת לפניו נראית לו קרובה יותר מכל יצור אחר שהיה לפניה ואשר יהיה אחריה.

הוא עומד כבר אצל מעקה הגג אשר סתרו בחושך, בתים וחומות לא נראו כמעט בחשיכה ורק חברתו היושבת לפניו, כמייחלת למוצא פיו. אף הוא הגיעה שעתו להוריד את “ההלמט” מעל ראשו ולמסור את עצמו ללטיפות הרוח.

– זו איפוא ירושלים של לילה, אחות נ., והיא נפלאה מאוד – אמר.

– זוהי – ענתה מוכנית וידיה שלובות לה על חיקה, כמו עבר רעד בגופה.

ושקע המתנדב שוב בהסתכלות, כמו ראה בעד לחשיכה את אשר לא יראה אדם וחי… היה מסתכל ומחריש – אם משום שגזר על עצמו שתיקה ואם משום שהחליט לטהר תחילה את לבו בחללה של עיר־קודש זו. לאמור: מה בכל הערים והמדינות האהבה מקרבת לבבות בלי אומר – בירושלים על אחת כמה – ומה שם אהבה נחשבת כשירת הברבור של האדם – כאן על מרומי קרת כל שכן. – כן חלפו המחשבות הנרגשות בלב תפוחי, כשהוא רואה במעומעם מגדלים של כנסיות, כרכובים ומעקות שקועים בשקט של שנת־נצח והוא עצמו מתנה את גורלו בדומיה זו ומתאווה להסיר כל סיג ופסול אשר דבקו בו במרוצת הזמן.

– ערב שימורים הוא לי – החל מתוודה בקול עמוק מהמון הרגשות שעברו עליו. –

– האמנם? – תהתה האחות נ. תהייה שנראתה כתשובה ושאלה גם יחד, אך תפוחי היה כלא־שומע.

– האמיני לי כי כן הוא. – היה ממשיך בסערת רוח – האמיני כי תוכי כברי וכי רק עתה אדע מה כוחו של רגש אמיתי.

ובעוד הוא מקרב את שפתיו אל חלקת לחייה, שנראתה לו רעננה יותר מרוחות הערב של עיר־הנצח; – ובעוד חברתו שוב אינה מרחיקה ממנו את פניה אלא מקרבת את קצות שפתיה כמו הסכימה לחתום בנשיקה הדדית צנועה את אשר השמיע באזניה – והנה היא מתאוששת ודוחה אותו ביד קלה, לוחשת ואומרת מפוכחה, כאחות בכירה ונערה אהובה גם יחד: עתה לך, כי השעה כבר מאוחרת ובית האחיות שקוע בשינה. אוי לי אם ייוודע כי עליתי על הגג בחברת חייל והתאחרתי כאן לשבת שלא כחוק…

ותפוחי נשמע, כאשר לא ציית מעודו – אינו מוחה או ממרה את פיה. בשקט ירד שוב את המדרגות הרפודות וחברתו אחריו ללוותו. הנה פתחו חרש את שער היציאה במפתח שבידיה ונשתהו עדי־רגע לפני היפרדם.

– השלום לך ועכשיו לך לדרכך. – היתה ראשונה לשים קץ לשתיקתם הממושכת, סגרה כבר למחצה את השער ולפתע שירבבה פיה וחתמה את נשיקתה על פיו.

– האמנם? – התעורר תפוחי והשער כבר נסגר – עדיין הנשיקה חתומה על פיו אך בית־האחיות ניצב מוגף – אין קול וקשב – אין זאת כי נמות תנומת ישרים האחיות שבתוכו, כצעירות המרגישות את עצמן כלואות בו וכבכירות הרואות מחובתן לפקח בחומרה על ה"גרל’ס" הצעירות לימים מהן. – “משונה”… – עדיין הרהר תפוחי בפנותו ללכת, כמו שייר כאן חלק מעצמו ואילו החלק השני בלבד מהלך עם מיפנה הרחוב השומם מאיש –

“יש אשר יקרה את האדם דבר והוא לא ידע אימתי ואיך” – עדיין מנסה הוא כדרכו להשליט סדר בהלך מחשבותיו ולברר לעצמו באר היטב את הסוגיה – “לכאורה, דבר פשוט הוא – נשיקה… ואף־על־פי־כן עולם מלא גנוז בה – עולם חידות וניגודים נדרים והפתעות אשר נכונו… ומי יערוב כי אמנם האחות נ. נשקה לי או מי יגלה מה עורר אותה לכך! –” ושוב נמצא תועה שיכור ולא מיין בערפל זה של שאלות – אך לבו טוב עליו והוא רוחש רחשי יקר לאבן בה תגוף רגלו ולסימטה בה ירד ויעלה במורדות ומעלות של פרזות העיר העתיקה אשר מחוץ לחומתה –

נמה העיר ובכל אלה שוב לא יראה את עצמו זר בה. נחו צללים על דלתות חנויותיה הסגורות, פרש עץ בודד את אפלולית נופו על מוסדותיה של העיר הבנויים אבן מאובקת, גדרות האבן המקיפות את חצרות כנסיותיה ובתי צדקה ומחסה שבתוכה – והוא רואה אה עצמו כאחד רגיל באלה. הנה פסע ועבר, כשמיצעדו צולל בדומיה על פני מנזרים ובורות אבן אשר יד חוצב השאירה אותם פתוחים, והוא מונה שכונות אשר לכאורה קרובות הן זו לזו ודומות האחת לחברתה, אך רגלו תיעף לכתת באבניהן – – עד שניחש על־פי סימנים שבידו, כי קרוב כבר בית־המחסה לחיילים ובו יונח לו עם רגשותיו הממריאים אל־על – –

ואם עדיין לא היה בטוח מה המהלך שעשה עד הלום, אם הקדים או שמא איחר למועד – והנה טיפס כבר באי־חמדה במדרגות הצרות של מעון החיילים, שואף אל קרבו את אווירו במקום רוחות הלילה הצחות. מיד בירר לו מיטה צנומה ומכוסה שמיכת חייל, שכב ועצם את עיניו.

– אין זאת כי איחרת מאוד, חבר־חייל, ועוד מעט ומצאת את בית־המחסה נעול. – פלט לעומתו בנהימה חייל שהתעורר והתהפך לצידו, כדי לשוב אל זרועות שנתו שהופרעה.

תפוחי אינו משיב אף אינו מהרהר באותה חווייה מסובכה שאך זה נקלע לתוכה ושמה – האהבה. הוא חש כבר את מגעה הצבאי של שמיכת החייל לבשר גופו, שוקע בחשיכה האופפת מסביב – ואף־על־פי־כן עדיין הילת הערב פרושה מעל ראשו גם כאן, כהיותה פרושה אותה שעה על ראשי הבניינים ומגדלי הכנסיות בחוץ. דוק זה של נגוהות יורד כעת משמים ארצה ועוטה גם אבן דחויה בקיר ומחצבה נטושה מכבר – וזה שמו – אהבה – – לוחשות ומתעצמות עיניו, כשמעון החיילים הדל אף הוא משתקע ואיננו – –

 

ט. ימי אשרו    🔗

האם חייב אני עוד להוסיף כי היה מאושר המתנדב שלנו? לא. זאת אין צורך להוסיף. על כך תעידנה החומות העתיקות, הסימטאות העקומות, המחצבות העזובות וגדרות־האבן הדחויות של בירתנו הקדושה. אכן, על כך תעיד העיר ירושלים, אשר זימנה מקלט לאהבתו של המתנדב תפוחי והאחות הרחמניה נ., טיפחה אותה ברוב חסדה, כטפח יציר־שעשועיה. ותפרח בטהרה האהבה הזאת, עשתה ציץ והנצה ניצנים. נדמה, כי על כל גבעה נישאה פשטה נהרתה ובכל חורשה וחלקת שדה קרן זיווה. החרבות המפוארות, האבנים המקודשות והנדבכים הכבירים אשר שרדו ממעשה ידיהם של קדמונים – נענו גם הם ולא מנעו את חסדם ממתנדב עברי שבא במחיצתם.

או שמא ירושלים החדשה בלבד? – לא היא! אף מבפנים לחומות העיר העתיקה, שם תעבור הרגל בין המגדלים ותרד במדרגות האבן הצרות־החלקלקות, אל בין השווקים המקומרים וכוכי החנויות אשר בחומותיה – גם שם הרגיש תפוחי ברחשי החום והידידות אשר ירחשו לו מכל עבר.

– או–א! או–א! – כיתף אותו חמר מזה אל בין החנויות והמדפים, כשחמורו עמוס נאדות מלאים מים.

– או–או–או! – דחקו אותו דחיפות מרפק, האיצו בו הנאדות המתלחלחים על גבה של הבהמה, כשהוא נפלט אל סימטאות שקטות, בהן ריחף ריח קטורת ולבונה לאות, כי עד לכנסית הקבר הקדוש הגיע. ואם ידע תפוחי כי הצלוב שוכן בזה מימים עברו בין מתנות מלכות ועטרות כבדות־משקל – הרי לבו אמר לו, כי גם עתה לא שעה הצלוב אל שפעת העושר הארצי, אלא שותת דם ומכפר ברחמים על חולשותיו של האדם ועל חולשת אהבתו של מתנדב עברי בכלל.

– אך שקר הדבר. – בא לקראתו ולאט למתנדב בשעת חסד זו נזיר פיקח, אשר הבין כי הגיע המועד לבטל את האשמה הנוראה הרובצת על אומה שלמה – ולא היהודים צלבו את אדוננו. חס־ושלום. בפקודתם של רומאים נצלב.

– ודאי רק בפקודתם. – הסכים המתנדב בגודל־לב אף שילשל מעות קטנות לידו של הנזיר, עם שלא נתפנתה לו השעה לבוא עד חקר הפרשה הזאת והיה בספק אם תתפנה לו השעה לכך אי־פעם.

– שים נא אל לבך איפוא, חייל, כי עטרה זו נדבה לכנסיה הקיסרית המנוחה ירום הודה, – היה מונה מעתה הכומר הסלחני בחפץ־לב באזני תפוחי – ואת האבנים היקרות הללו שלחה שי המלכה המהוללה… כתר מלכות זה מתנוסס כאן מראשו של רוממות הקיסר המנוח…

מנה הכומר ועיני תפוחי לא שבעו מראות את התפארת והגדולה של האוצרות הללו. אף־על־פי־כן נעלה ומרום מכל האוצרות הארציים – מברק־זהב ומיקר האיזמרגדים אף ממשקל העטרות – היה הצלוב עצמו, אשר ידיו הפשוקות לרוחב ורגליו המתוחות לאורך דבקו לעולם בקרש והגירו טיפות דם קרושות.

"אהה – – רותקו בשעות־חסד אלו עיני תפוחי אל הדמות הרחימאית שלפניו ושפתיו דובבו בלחש – ובכן דם זה הוא שעלה גם לנו בנחלי־דם ומעשה־זוועה זה שנעשה בך, אדם צלוב, הוא שרבץ מאז כענן קודר עלינו – – האמנם רשאי אפילו בן־אלוהים להכביד במידה כזאת את לבו ולנקום בלי־הרף – – ואפילו אשמנו, האם זכאים העובדים בשמו להעלות עוללים לטבח, לרטש נשים הרות, לרדוף בלי־חשך עד חרמה – עד כליון חרוץ? – – "

וכיוון שלא ענה בן־האלוהים על שאלותיו, סר מעליו המתנדב ויהי כמהלך שחוח תחת משא התפארת והיקר – – אף נדמה לו אותה שעה כי ההיכל על יציעיו ועמודיו ולשכותיו, לשכות הנזירים הקבועות בתוך הקיר – כל הבנין הנשגב הזה ותפארת המלכות מוצבים על חודה של אבן מתנועעת: נעה־נדה אבן־השתייה הזאת, נוטה אילך ואילך וכבר נזעקו מקצווי־עולם נדיבים גדולים לתמוך בה בפיגומי ברזל פן תתמוטט – אך התנודה עדיין לא פסקה, פסק־הדין עדיין לא הוכרע ודברי־הימים, ימי אנוש, עדיין מחכים לתשובה על השאלה או אולי יחכו עד נצח – –

יצא איפוא את הכנסיה הזאת וכטוב לבו עליו, הוסיף לתור אחר משכנות אלוה על אדמת העיר אשר אהב. כיוון שריצה כאן, ולו לשעה, את עוונו ואת חטאת עמו בזכותו של כומר ממולח, פנה וירד במדרגות, והמשיך דרכו עד למשכן־אל גדול ונכבד לא פחות מן הראשון – עד לשערים של מסגד עומר הגיע – – אפשר לראות בקודש? – ניצב בפתח ושאל בפנים נוהרות מתום.

לו לעצמו היה ברי כי אין מניעה… מי יעצור באיש חסיד מהיכנס ולשפוך במקום הזה את צקון־לחשו, אשר שלמה המלך החכם כבר אמר עליו כי יהיה בית זבול לתפילת עבדו מישראל ולנכרי גם יחד… אף הרחבה הגדולה אשר עם המסגד זוהרת־נוהרת לעיניו ומעליה מתנוססת כיפה כבדה שכל צבעי הקשת משתברים בה… הנה שופע בלי רחם חום היום על המעלות אל השער הקדוש – והגוף מבקש מפלט אף הנשמה מתאווה לצל – מדוע תאחר איפוא התשובה לבוא? מדוע תבושש? –

*

– י–סק! – פסק קצרות ונמרצות אחד מהפמליה המוסלמית המשמשת בהיכל וסתם את השער מתחת לחטמו.

התפלא המתנדב – הא כיצד… ובשלמה הרוגז? – – שמא לא השגיחו במדים הבריטיים אשר לבש או אולי שכחו הללו כי סוף־סוף קרוב ושאר־בשר הנהו – הרי יצחק וישמעאל אחים היו, אף שהאחד בן הגבירה והשני אינו אלא בן־הגר… אחים מאב אחד ומדוע חלה הפלייה? – או שמא סוד הוא הדבר כי מוחמד הנביא עצמו יצק מים לא־מעט על ידי מוריו ורבותיו בתורה מן היהודים –

*

– ישמעאל אינו אלא ישמעאל. – החליט המתנדב בכעס ולא יכול למחול על עלבונו.

והמשיך תפוחי להלך בשער העיר כשהוא שקוע בהרהורים מיוחדים, אף מתעלה מעט לעסוק בשאלות העומדות ברום־עולם. היה מקיש בזכרונו מעניין אחד למשנהו, למד גזירות שוות, הסתייע בקל־וחומר ובשאר מידות שבהם נדרשים עניינים אלו, שהם מעל לדרך הטבע, והסיח לעצמו בלחש את מסקנותיו:

" – – הצלוב הגם צלוב הוא, עדיין עצמנו ובשרנו הוא, אחינו. בענותו עונינו גם אנחנו, בסבלותיו סבלנו גם אנחנו ובזר־קוצים מכאיב עטרנו גם אנו את ראשינו – אכן, ישו אחינו מנצרת! – – קרא בעים־רוחו – ראה זה הכלל: לא יוכל להתנכר בן לעמו, כשם שלא יחליף כושי עורו… ואם גם פרשת מאתנו, הרי לזכות ולצדקה פרשת – נשאת

את פרשת העוני והסבל אל הגויים אשר לא ידעונו – – לא כך גמלת עמנו, אחינו ישמעאל – – כי התעלמת מצור מחצבתך, גם הכר פנינו לא תרצה עוד. אף אותו מקור מים חיים ממנו שתית נטשת – העל אלה תרגז ותבקש להשפיל אותנו לאחר ששבענו שפל? – –"

סוף־דבר, היה שרוי תפוחי במבוכה רבה: באשר רצה להשלים ולהתפייס בכל נפשו ומאודו, דחו את ידו המושטה ובאשר הגיש עצומותיו בלשון מדברת גבוהה – מיאנו לשמוע וחסמו אה הדרך בפניו – מה נמצא למד? שלושה דברים למד: לעולם אל יהיה ראשון להושיט יד שוחרת לשלום – לעולם לא יגיש עצומותיו על אוזן לא־שומעת – – לעולם לא יעזוב עוד מקור־מים משלו, ללכת ולחצוב בארות־בארות בלי שנתבקש לכך – –

לפיכך נטש את הכוונות שפיעמו בו מאחורי גוו, התפשט את האיצטלה של שוחר־שלום שכולה תכלת – ושב והיה לברנש פשוט. – "הגם לבוש אני מדים בריטיים – היה מייסר את עצמו יפה־יפה – אבל בתוך־תוכי יהודי אני. וכלל הוא בעולם: ליהודי סוגים דרך־קוצים משלו ושביל־דמעות משלו… ליהודי קול ששון משלו וקול שמחה משלו – והתחומים נתחמו מכבר – הסייגים שרירים וקיימים – – והקרעים שוב אינם עשויים להתאחות גם על אדמת הקודש של העיר הזאת – – "

חדור מסקנה סופית כגון זו, פנה והלך תפוחי על פני מצודת ציון ומגדל־דוד, ניחש על־פי אותות וסימנים את הדרך בה ילך על מנת להגיע אל מקום־קודש משלו. וכאשר ירד בסכנת־נפש במדרגות חלקלקות ללא תואר והדר וללא אור־יקרות, וכיתת רגליו במחשכים, בא במבוי לפנים ממבוי ברכינת גו ובהשפלת ראש – הבין כי למישרים הלך וכי רצה אלוהים את מעשהו האחרון – –

מיהו – לא גדולה אף לא תפארת אף לא עטרות זהב – – אך סכנת הנפשות וסחי־מאוס למה? לא קשיא. כבר נאמר: ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער – ועוד נאמר: מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת עכשיו שועלים הלכו בו – – ולא נראה רקיע בטהרתו – –

על מה היה בוכה ומתחמץ איפוא לבו של המתנדב תפוחי? – על אשר אחרי טלטולים רבים וריסוק אברים ממש, בא לרחבה צרה, אשר משמאלה חומה ועיים רבים ומימינה חרבות ולנגד עיניו אך כותל בנוי אבנים גסות, טחובות מזוקן ולחלוח – והאבנים עצמן בוכות מטחב, והאזוב שעלה בהן דומע, והסדקים העתיקים שביניהם מזילים דמעות.

לא איש־בוכים היה המתנדב תפוחי – וזאת הכרנו כבר לדעת. אף־על־פי־כן הרגיש, כי גם לבו האמיץ חושב להישבר מרוב צער ובזיון – "וזה הגמול חלף הענות אשר עונינו? – קרא במר־נפשו – ואין האבות הקדושים מזדעזעים בקברותיהם ומרעישים את העולמות ואין רחל אמנו קמה לעורר תאניה ואניה ולהעביר את קללת הגזירה מן העולם?! – – והקדוש־ברוך־הוא, כביכול, מה כי גזר על עצמו שתיקה מזה דורות רבים – – "

כה היה נאנח המתנדב בשברון־מתניים ומשתף את גורלו עם שניים־שלושת הזקנים אשר חוננו את הרחבה ועם זקנות שתיים שכבשו את פניהן בין סדקי האבנים, בחינת פניהן בל־יראון, ורק בכיין עולה רסוק ודמעותיהן זולגות וכתפיהן מרעידות מגניחה ואנחה. אמר אז המתנדב תפוחי בקשי־רוחו: "ארץ, ארץ, ארץ – שמעי את דבר תפוחי! – למה רואה אני רשעים ודרכם צלחה וצדיק לעמל יולד? מדוע יתנוססו מכאן מקדשים וכנסיות לתפארה ורק זבול זה עומד בחורבנו? – – מדוע פעמי כל הלאומים נכונו ורק רגלי צדיק כושלות באבן־נגף וצור־מכשול? – האם מן היושר ומן הצדק הוא?! – ולא צרה עיני חלילה בהם ובפעלם. – הוסיף במר־נפשו – ילך איש־איש בשם אלוהיו ואנו בשם אלוהינו נדגול. אבל למה ירמסו ברגל גאווה חסיד ומדוע יראו השמים אוון ויחרישו? – –

“חי אני, – המשיך תפוחי – כי ראיתי מוכר־”סוס" והוא קורא תגר בראש חוצות, מקשקש בטסי הנחושת מלוא חללו של העולם ואין מוחה בידו. וכן ראיתי כמרים הולכים וגוררים בשולי מעיליהם השחורים את האבק מעל אבנים קדושות וחגורים הם חבלים כבדים על מתניהם – אך עיניהם כבושות בקרקע ושפתיהם דובבות תפילה באין מפריע. אף כוהנים מגודלי זקן, נזירים מהלכים בקודש, נזירות לבושות לבן – ממצרים ומכוש, ממזרח וממערב – הכל באים לחזות פניך, כביכול, לעבדך ביראה, לטהר את נשמתם – ואין פוצה פה ומצפצף… – מדוע נפלינו אנו לרעה! – – "

אפשר ידע תפוחי או אולי לא נתן את דעתו, כי שאלה זו יוקדת בכבשונו של עולם מדורי־דורות וטרם נמצא לה מענה… וכן אולי הבין, כי כותל זה הניצב ועומד לנגד עיניו בעירומו, הוא־הוא סימן השאלה והמחאה, הגדול והנפלא ביותר אשר נחקק אי־פעם מאז בריאתו של העולם הזה – – כמו כן אולי ניחש, כי ארץ מתחת רוגזת ושמים ממעל בוכים – ואף־על־פי־כן מענה על השאלה לא ניתן – “במופלא ממך אל תחקור המתנדב תפוחי – –” – הכריזה אותה שעה בת־קול וגזרה שתיקה גם על המתנדב האמיץ שלנו, חתמה את פיו במגע נוגה ומרחם ותשלחהו לדרכו.

וירד תפוחי מירושלים של מעלה לשוב לירושלים של מטה. היה פוסע ועובר על פני חורבות ומרצפות שקועות באבן, נכנס בשערים צרים אשר בהם ידודון־ידודון בני עמו. היה נחפז על פני עסקיהם הפעוטים, חנויות סדקית, גרוטאות ומכיתות – פוסח וממהר עד הגיעו לקצה שכונת הבוכרים ושוב קפץ במדרגות של מעון החיילים.

– לא ניתן אלא צער לאומה בזוזה זו! – התריס לבסוף תפוחי בקול נהם, כנותן פורקן לרגשותיו וזרק את ההלמט מעל מצחו המיוזע – –

מיד פיתח את חגורת אפודתו כשהוא מביט בעיניים נזעמות על חבריו החיילים הסרוחים על מיטותיהם באין מכלים והמשיך את משאו:

– אך עוני וצער מנת־חלקנו. ואם ניתנו עשרה קבין בזיון לעולם תחתון זה, תשעה מהם נטלנו אנו… שוא נחקור במה שלמטה ובמה שלמעלה, כי הדבר למעלה משכלנו! –

ובעוד מתרוממים חבריו החיילים מעל משכבותיהם לאיטם ובוחנים בסקרנות את פני תפוחי, כבר הצמיד הלה את שפתיו בצמאון אל כוס־שכר והיה גומע ולוגם ממנה, כמו כלו כל הקיצים.

– חיינו, כי בא תפוחי לקעקע עולם זה ולשרפו בהבל פיו. – צחקו לבסוף וחזרו לשכב כמו נוחה היתה להם מכל שכיבה זו אפרקדן בבית־המחסה לחיילים אחרי אימונים ותמרונים ששבעה נפשם בגדוד.

– ידעתי. – זעף תפוחי והעמיד ברעש את הכוס על השולחן – סרוחים הנכם על מיטותיכם ואין צער האומה נוגע ללבכם. לדידכם מעט חופשות, מעט שינות, מעט חיבוק־ידיים לשכב ושפר חלקכם עליכם.

– ולדידך, חבר תפוחי? – נענו בעצלתיים.

– לדידי, תישרפנה עצמותיכם וחסל. – סתם וביקש לו כוס שכר נוספת.

ראו חבריו, כי כלה ונחרצה מעם תפוחי לשכך את זעמו ואת קצפו בקצף השכר ולהטביע את החרפה והבזיון בים של שכחה, ואמרו גם הם לדבק טוב: מה תפוחי, שהגיש עצומותיו לקדוש־ברוך־הוא כביכול, נוהג כך – כל שכן “פיזיליירס” פשוטים המבלים את חופשתם בעיר להנאתם; ומה הוא שותה ואינו מדקדק דקדוקי עניות במספר כוסות – מה טעם כי יהיו הם במקפידים… התרוממו איפוא בזריזות ממשכבותיהם, חגרו את חגורותיהם והתקינו את אפודותיהם וכה אמרו:

– אחא תפוחי, אם לשתות אתה אומר – כי אז עד־דלא־ידע –

*

“עד דלא ידע”, חברים, כי רב הבזיון! – היה קורא תפוחי ומזעזע בקולו את בית־המחסה לחיילים, מן המסד עד לטפחות.

כן הורו היתר לעצמם ה"פיזיליירס", ישבו על גבי השולחנות והכסאות שבאולם, הצמידו כל אחד בקבוק אל פיו וקראו: לחייך, המתנדב תפוחי! – – –לחייו של כל מתנדב עברי! – –

ולא נחה דעתם עד שקמו ויצאו בחבורה את מעון־החיילים ובראשיהם נענעו, כשתפוחי חוזר ונושא לפניהם את משאו:

– חי אני, חברים לדגל, כי כל ימי הייתי מפחד מצלמים ואיקונין וקלסתרי פניהם של קדושים ומלאכים. אף מהעיר הקדושה הזאת הייתי שומר את נפשי כי פה ישב זקני, אבי אמי והיה מחונן את עפרה. – אמרתי: הוא מבלה כאן את ימיו האחרונים ואילו אני אך זה מתחיל לחיות… הוא קונה לו בכל שעת לימוד חלק נוסף בעולם־הבא ואני אך זה החילי להיזקק לעולם־הזה. ואף־על־פי־כן ראו גם ראו: אשר יגורתי בא וכבוש כבשה עיר הקודש גם אותי, אסרה אותי בעבותים, כפתה בשבעה יתרים לחים – ושוב אין לנפשי מנוס… לכך אני אומר לכם: נוסיף ונשתה, חברים לגדוד, כל עוד אנו חיים וכל עוד נותר בקבוק במעון־החיילים.

– ניחמתנו, תפוחי, ניחמתנו. – ענו ואמרו החיילים אשר דבריו הראשונים נראו תמוהים בעיניהם, אך דבריו האחרונים היו להם כמשיבי־נפש – – ולא היתה עוד כשתייה הזאת בצל העץ אשר עם השכונה של הבוכארים, בואכה השכונות הקרובות לעיר – –

– ביישת אותי, חבר תפוחי, העטית עלי כלימה! – עמדה לפניו למחרת האחות נ. בבית־המחסה לחיילים, כשהיא לבושה מדיה הכחולים ושבוסה שביסה, והמתנדב עצמו משתדל להתאושש ולשוא, – הנה כל חברותי האחיות סחות לי: מה זאת, אחות נ., האמנם תפוחי חברך שותה שיכור, כי מכריז הוא בקולי־קולות בראש־קריה על דברים שלא היו? או שמא חס־ושלום בריון הוא ככל אותם החיילים אשר עיניהם לקטטה ולמריבה – – " מה יש?" – שאלתי ולבי נקפני, כי הבינותי שיש דברים בגו – “במה לא זכה אורחי בעיניכן ובמה סרח?” – “זכה…” – ענו לי האחיות כמתחמקות, לאחר שהבינו כי הכאיבו ללבי – "אבל הנה מספרים בשכונות העיר, כי הומיה שם קבוצת חיילים עברים וכי בראשה עומד אחד שמכנים אותו בשם “המתנדב תפוחי” – והוא פולט מילים מפיו על צלמים ואיקונין וקדושים מלאכי עליון… ולשונו ממללת גבוהה־גבוהה על השמים מעל והארץ מתחת… ועוד מעט ושם למשל ולשנינה את כל מחמדי העיר הקדושה הזאת למגינת לבם של השומעים – – "

התישב המתנדב לפני האחות נ. על מצעו והדיבור אין פיו. לשונו ניטלה ממנו – כי מה יאמר ומה יגיד ולשונות חרוצות כבר הוליכו את הקול

*

– כך נאה ויאה, איפוא, חבר תפוחי. – הניעה בראשה, לגלגה עתה האחות נ. משנה, דיכאתהו עד עפר ופניה נוגות מאוד – ואני אמרתי, כי אראה לחברותי האחיות שאורחי אני אינו דומה לשאר החיילים, כי יחיד ודגול הוא במינו. עכשיו מה אומר וכיצד אפצה פי?

– אט… אחות נ. – ניסה תפוחי להעמיד פנים מאוששות – בכדי את מתרגשת. בשל דברים של מה־בכך ומי מדקדק דקדוקי עניות כגון אלה עם חייל?

– דקדוקי עניות אתה אומר? – ענתה רתת האחות נ. ולחייה מסתמקות כפני אותו תפוח שבשל – אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה. הנה חשבתי טובות עליך. שמועה שמעתי כי חגיגה עומדים לערוך בבית־האחיות ל"ראשיות"… ל"חניכות"… ולרופאים – ואמרתי: אני אזמין את חברי תפוחי – יראו הרופאים והראשיות מה טיבו של חייל שלנו, כיצד עשוי הוא להנעים את החברה… עכשיו איך אנהג? שרוייה אני בספק גדול אם מותר לי לעשות זאת.

הביט תפוחי אל עיניה, שמע דבריה והרגיש פתאום כי גדול משנה כוח אהבתו אל האחות הזאת ורבה תשוקתו אליה. לפיכך קם ואמר באומץ־לב:

– חו–חו–חו–, אחותי נ. בחירת לבי – כל הפרטים האלה כמוהם כאפס ובמה נחשבים הם לעומת אהבתי הגדולה אליך? בקבוק שכר אחד נוסף במה מוריד או מעלה – – העיקר הוא, כי חביבים עלי אפילו פניך הזועפות והנני חומד תכלית חמדה את לחייך אלו שנשתלהבו כתפוחים.

– נו–נו, לא שעה היא למזמוטים ולמחמאות כאן בבית־המחסה הזה, במערת הפריצים הזאת, אשר אם תגע היד באחד מכליו ותתכסה שכבת אבק ואשר לא הייתי מרשה לעצמי בשום פנים ואופן לשכב פה או לשבת בו על אחד הכסאות.

– חו–חו–חו – חברתי נ. – פרץ ברעם קול צחוקו של המתנדב שלנו ככל שזעפה גדל – אכן, איסטניסית גדולה את ולא ידעתי. זכה וברה את. לבנה משלג ונקיה מרבב. וכיצד זה לא עלה על דעתי להושיבך כיאה לאורחת ולהציע גם לך כוס שכר צונן אחרי שטרחת ובאת.

– כאן! במקום הזה! – נרתעה האחות נ. וכמעט פנתה ללכת.

חבש אז המתנדב שלנו את ה"הלמט" לראשו, כשהוא דובב חרש וקולו עצוב:

– אכן שכחתי כי עסק לי עם אחיות וכי אמונות האחיות הללו עלי חדרים סגורים ונקיים, על מיטות צחות כשלג ואפיריוני כילות אשר יתוש מן החוץ לא יחדור בהן חלילה. מה יאמר ומה ידבר, איפוא, חייל פשוט אשר מצעו הקרקע החשופה וקלחת הפח לפורידז' היא כליו? – –

כן דובב בפיו והאחות נ. הבינה כי הכבידה הפעם את לבה, הקשתה דברים יתר על המידה עם חברה, ולפיכך היטיבה את פניה ואמרה:

– בוא, ונלך מכאן, חבר, נשוט בשוקי העיר ובכרמים אשר מחוצה לה ונסו מחשבות קודרות ממוחך וברעיונות על המופלא ממך לא תהיה מתיש עוד את כוחך לריק.

– אכן, מה תדע אחות על נפש החייל? – הוסיף לקבול חרש המתנדב תפוחי, אף שרוחו חיתה מאותות החסד הגלויים שנטתה לו חברתו ואף הוא הופך עורו, עור החייל הגס, ומתענוו במידה גדושה כמרצה את עוונו – החייל חי סוף־סוף חיים פשוטים ואין לבו נתון אל כל הגינונים האלה… אם יזדמן ביום מן הימים העירה ונדמה לו כי עתה הגיעה שעתו לחיות. יבקש לחפון רוב הנאה בבת־ראש אף יפריז במקצת – יגדיש פה ושם את הסאה – – האמנם עוול הוא או שמא חטא קשה מנשוא? – –

– נו–נו, לא נדבר עוד בדברים האלה. – מתחה קו האחות נ. כנוהגת בו לפנים משורת־הדין ומשמיעה בלי אומר – סלחתי גם סלחתי.

לשמע הנעימה המובלעה שגילתה טפח וכיסתה טפחיים, היה מהלך תפוחי בצידה ולבו מתמוגג מקורת־רוח: אכן, במה זכה כי תימצא לו נפש רגישה ומבינה כמוה? – הרי אם כעסה אך לטוב רגזה וזעמה היה כעב חולף… הנה שוב האירה שמש והיא פוסעת לפניו וראשה נטוי בחן קדימה, פסיעתה זריזה והיא כולה אומרת חסד וכבוד. כן נתחמם לבו וקרא אליה בשמחה: – האם נלך ברגל או שמא נסע במרכבה? כי למה תכתתי רגלך, האחות נ. – –

ובעוד האחות שוקלת במתינות את שאלתו הענווה, האם להאות לו בפעם זו, ותפוחי ממהר ומשתמש בשעת־הכושר, אף משפיע בלשונו:

– אל תראיני, אחות נ., כי חייל עני אני. יספיק מעט הכסף שבכיסי למרכבה וחי ראשי כי לא יאונה לך רע. עין לא תשלוט בך ויד לא תגע בך לרעה. רכב, קרב הנה – – שאנו ונסע!

הבינה גם האחות נ. כי שוא תתנגד לתפוחי בשעה זו שלבש עוז. ישבה חרש בצידו, אספה פניה בצניעות ותסמוך על נדיבות לבו של חברה, שלא יוליך אותה במסילות משובשות, אלא יתמוך גם הוא בימינה, כשם שהיא תמכה בו בהיותו צפוי לקלקלה… כה נסעו אילמים־מחרישים שניהם מהקירבה שביניהם, השפילו עיניהם מלהציץ חוצה בעד גבו של הרכב המגביה שבת… כחוששים היו שמא תשזפם עין זר מפתחה של אחת החנויות או שמא יעבור על פניהם מודע ומכר ויכירם… או תחצה את הרחוב אחות זריזה ותשגיח בם מיד…

– ואני בעצם היום נוסעת עם חייל במרכבה. – השפילה את קולה וחייכה חרש חברתו כמבטאה את חששותיה – מה היו אומרות האחיות אילו ראו אותי בכך?

צד תפוחי את מבט עיניה והבין ללבה ולהיסוסיה. ראה את לחייה הסומקות ולבו פחד ורחב מגיל.

– אל מחוץ לעיר, הרכב! – אזר עוז כגבר ופקד – אל מחוץ לשווקים הדלים והרחק מחוצותיה השוקקים מהמון־עם.

– חאדר, יא־חוואג’ה. – השיב בנעימות הרכב מצד גבו כשהוא סוכך על זוג הנאהבים והנעימים ממקום מושבו על דוכנו. הוא מצליף קלות על הסוסים, נוגע – ואינו נוגע, והללו רצים ריצה קלושה ומושכים אחריהם משיכה שווה את המרכבה המתגלגלת על חישוקי הגומי השקטים שקולם אינו נשמע.

ואז – בנשוב רוח צח על פניהם מתהומות עמוקות מאוד, אשר כתליהן מודרגים ונטועים עצים דרגה מעל דרגה, ובהחבא צל הר בין משכנות שאננים אשר בעמק – אחז תפוחי בכף ידה של חברתו והיה מתקשה מאוד להביע את המתרחש בקרבו פנימה:

– הקץ למחשבות העגומות, אחותי נ., – אמר – כי מה יועיל אם נחשוב הרבה או שמא נוכל לתקן את סדר העולם הקבוע מבראשית? אשר נטל עליו לסבול – סובל ואשר כוכבו מאיר לו – מן השמים משפיעים עליו שמחה. – אין לשנות איפוא את הגזירה – –

נמלכה גם חברתו כי יש להפיג במקצת את צערו של חברה ולגמול עמו חסד־מה חלף סבלותיו אשר סבל, אם במזיד ואם בשגגה. ותאיר את מבט עיניה כאשר לא זכה לכך המתנדב אף פעם. השיבה בלחיצת יד קלה לכף־ידו ובעמוד המרכבה מנסוע, משכה אותו אחריה בתנופת רגל וביד קלה – – –

כבר נמנם הרכב בשוויון־נפש על דוכנו והסוסים תלו את ראשיהם העייפים על השקיים הריקים, והם עודם מהלכים על מדרוני הגיא, זה בצד זו בין צאלי עצים, בין כרמי גפן ומטע זית, בין משכנות שאננים אשר לא ייראו בעד הנופים. מיד ממריא תפוחי על כנפי דמיונו העז אל ימים קדומים, כאשר חוללו במסילות הכרמים האלה בנות מהשבט האחד ובחורים מהשבט השני באו וחטפו איש איש את בחירתו ואין בא עליהם בטענות… לא גילה המתנדב לחברתו את המחשבות המסוכנות שרחשו בראשו, אך לא מן הנמנע כי מבטיו המעולפים או הילוכו האמיץ גילו שמץ־מה מכל אשר הגה. כי נזדרזה האחות נ. ותמשכהו אחריה הלאה מהמסילות המבודדות שהן בחזקת סכנה. הביאתו עד למנזר שהבטחון בו מרובה יותר ועד לראש מגדל גבוה העלתה אותו והיתה צוחקת בשמחה לנשימתו שנתקצרה לבסוף.

– אי לך, תפוחי, מתנדב שלי… היתה מלעיגה ומלגלגת לו – האם נאה לחייל הגון ומנוסה כי נשימתו תתקצר עליו או רגליו תכשולנה משום עלייה קלה באילו מדרגות?

– מה לעשות… – לא הקפיד עמה המתנדב תפוחי והיה מנגב את פניו המיוזעים – ואתן, האחיות, רגלכן קלה. רגילות הנכן במדרגות לולייניות וכל עבודתכן לא באה לעולם אלא לשם ריצה מהירה בין החולים, וריצה בין הרופאים ובין הראשיות… לא כן חייל שמיצעדו מתון אבל בטוח.

– כלך לך עם דיבוריך הנאים ועם משפטיך הנמלצים אשר איש פשוט לא ישיגם. – סנטה בו האחות נ. וצחוקה משובב נפשו של המתנדב שלנו אשר עייפותו שוב כלא־היתה ועיניו אורו.

כן היו עומדים סמוכים אל מעקה של אותו מגדל גבוה שנשקף למרחקים ואומרים דברי פיוס ושלום איש לרעותו. כי משכן זה במינזר אשר אלוהים בחר בו, השכין שלום בלב; אף שוכניו הענווים והמבודדים היו אוצלים מענוות־רוחם על המבקרים אצלם. ולא עוד אלא כרמי הגפן המשתרגים במדרגות ועצי תפוח שהיו מתרפקים מלמטה, מגיעים עד טבורו של המגדל ופורשים את נופיהם כמחננים כלפי שמים, כמוהם כנזירים וכנזירות – –

– מה יש כאן עוד ולא ראיתי? – היה שואל תפוחי חרש ואינו גורע את עינו מחברתו.

– יש כאן אפרסקים בשלים ותפוחים קטנים ערבים מאוד לחיך… – מנתה בעליצות האחות נ. ועיניה נוהרות וצווארונה מצחיר כשלג מסביב לצווארה.

– – ולא עוד – סיים תפוחי במקום אשר הפסיקה – אלא יש כאן גם אחות אשר אותה אהבתי בלב שלם ואשר יפה היא גם עתה מכל אשר פורח וגומל בבוסתנים הקטנים האלה.

– נו–נו… – שיסעה החברה, הסמיקה והפסיקה את שטף לשונו – לא ראי דיבורים סתם כראי דברים על אהבה. ומלבד זאת גם הנזירות מביטות עלינו והרכב ממתין וסוסיו כבר עייפים. על כן נשוב, חבר תפוחי, כל עוד לא שקעה השמש והיום גדול והעבודה בבית־החולים דוחקת ומרובה.

– אף זה ראיתי כי לכן, האחיות, תמיד תקצר השעה והעבודה שלכן דוחקת. – היה רוגז תפוחי, ספק חומד־לצון ספק כמתרעם.

– אין דבר, חבר תפוחי. – פייסה אותו האחות נ. בחלקת־לשון כי לבה היה טוב עליה – יפה הנאה פורתא מבטלה ארוכה ומוגיעה, שזו גוררת אחריה מחשבות מסוכנות וסופה שהיא מעבירה מן העולם.

לכאורה, בהגיון ובטעם טוב דיברה דברים שלא לפי שנותיה, אך משראתה את חברה והוא משום־מה מדוכדך מאוד, ביקשה לנחמו ככל אשר יכלה והתירה לעצמה קלות־דעת אחת נוספת על הקלויות שנתנסתה בהן באותו יום:

– חלף זאת נצטלם, חבר תפוחי. – הצהירה בחן מקסים – והיתה התמונה זכרון לשנינו, לרגעים היפים אף הקצרים שעשינו כאן.

אף שמרה את מוצא־פיה ואך זה חזרו במרכבה וריח הכרמים עוד באפם, טיפסה האחות נ. ועלתה ברגל זריזה במדרגות אל הצלם ותפוחי אחריה. היא עצמה נשארה עומדת ולחברה אמרה לשבת בצידה וקראה בקול אמיץ:

– צלם אותנו, הצלם, ואל תרבה בשאלות. אחי הוא ומקרוב בא וחשקה נפשו להצטלם – ח–ח–

– האמנם אחיך, האחות נ., ופליאה היא בעיני… – חייך גם הצלם וקרץ בעינו לאות כי משהו איננו כשורה כאן… אך הוא אינו רואה ואינו שומע, כי הטיל כבר מטלית שחורה של הצילום מעל עיניו.

“מה זאת ועל מה זאת הזדרזה כל־כך?” – – היה תוהה תפוחי, כשהוא מתקין עצמו כפי שהותנה ביניהם לנשף שיוחג בבית האחיות, אף הקפיד מאוד שלא יימצא בו חס־ושלום פגם. – “הנה דוחה בשמאל ובימין היא מקרבת… לכאורה, מדי אחות קרים וצחורים כשלג ומאידך תנועת אהבה פורצת… אין זאת כי תאהבני בתוך־תוכה, אך לבה לפיה לא יגלה ופיה לא ישמיע לאזניה…” – כה היה שוקל בפני עצמו וחוגג את חגו עוד לפני הערך הנשף העליז – שמח בנצחון שנפל בגורלו לאחר נפתולים רבים.

וניתנה האמת להיאמר: שיווה הנצחון בשעה זו זוהר מיוחד לפניו האבירים. היו נוצצים ומבהיקים תווי פניו כסוכים בשמן; היו קורנים ומבשרים לכל בלי אומר את דבר אשרו השופע על גדותיו… וכאשר הופיע באולם של בית־האחיות הערוך לנשף – הוא ומחבריו ה"פיזיליירס" אשר אתו – הורגש מיד, כי רוח־חיים נשבה בין הכתלים המלובנים והקרים וגירשה מביניהם את התקנות והכללים של משטר וסדר שמצאו להם קן.

– אלה מי הם? – – קרעו מיד “הראשיות” לרווחה את עיניהן וגילגלו את מבטיהן למראה החיילים הצוערים כבוהות – האם להרעים פניהן כי הופר משטר באולם האחיות, או להתעלם לשעה ולראות איך יפול דבר…

– הרי אלה החיילים המתנדבים שלנו! – אצו־רצו לקראתם האחיות־החניכות, כמבקשות על נפשן מהממונות עליהן.

– וזה המתנדב תפוחי. – הצהירה בפה מלא ולא חתה האחות נ. ממבטיהן הסולדים של הראשיות.

ובדין לא חתה ולא נרתעה האחות נ., כי אם היו כאן גברים נאים, ספק רופאים ספק קצינים לבושי־מדים, באשר זה אפייה של משלחת רפואית בשנים של מלחמה – מכל מקום לא נפל מהם תפוחי בחין ערכו ונימוסו. ולא עוד אלא דווקא הוא משך אליו את עיני האחיות – כחניכות כראשיות – כאילו נוכחו גם הן, שרבים הגברים באולם זה מוכתרים בנימוסים אף הליכותיהם נאות, אך תפוחי וחבריו הפיזיליירס עולים עליהם –

– צא נא במחול עם “הראשית” הלזו. – היתה חברתו מדריכה אותו, כעבור ההפתעה הראשונה, בגודל־לב ומצביעה בלחש – היא עצמה ביקשה… ואחר־כך תקרב ותזמין מיד את “הראשית” ההיא. מוטב כי תהיינה מפוייסות הערב “הראשיות”, אשר מרחוק באו אלינו וזרות עדיין לרוחנו. כי אנו החניכות נראות עד היום בעיניהן כ"פלסתיניין גרלס" – עתה תראינה כי לא בפראים חלקנו וכי גם לנו בחורים כהלכה.

ולא ידע תפוחי מה רוח נכנסה בו ומי נתן לו אבר כיונה, לקרב ולהזמין כאשר צווה בזו אחר זו את הראשיות, שהיו הדורות ומפוקסות אחת מחברתה שלא כחניכות אשר לבושן בצנע… – במה זכה כי היה תופס אותן בזהירות במתניהן ומוליך בפסיעות קלות, שלא לדרוך מיניה־וביה על בהונות רגליה של אחת מהן ולאבד בבת־ראש את עולמו… כי מה טעם שנכחיש? הללו הראשיות ממדינה רחוקה ומתוקנת באו ובהיותן פוסעות בכף הרגל ניכר בהן, כי אמונות הן לרקד בחברתם של קצינים־רופאים וקצונה גבוהה אחרת, שתפארתה על אומנות זו של הריקוד –

*

לא כן תפוחי, שהיה מדלג קצת כדרך חייל פשוט ולא למד אל החוקים והכללים – אם פיגר בקצב היה משלים בקפיצה זריזה, כאשר ירקוד בחור עם בחורים ולאו דווקא עם עלמות־חן… אף־על־פי־כן מה עמד לו כי נשא חן בכל אשר פנה? – הווי אומר הזיו שקרן באותו נשף מתוך עיניו, ליבב כל אחת מאלו שנלוו אליו בדילוגיו, כאומר: חי אני, החייל תפוחי, כי היום הזה אהבתי את כולכן – גם הראשיות הללו כולן תמימות ואין בהן פגומה, אף הרופאים הללו יצורים ממודנים על נימוסיהם ובית־האחיות כולו שוב אינו נראה לי כאותו בית־סוהר, אלא כקן של נימוסים נאים שאין לך נאה מהם…

ולמראהו היו נפשרות מאליהן גם “הראשיות”, מתפשטות את ארשת הרצינות הטבועה בהליכותיהן. גם הרופאים העלו חיוך על שפתיהם כנוטים חסד לחיילים הצעירים – סוף־דבר הכל שאלו כעת במאור־פנים את האחות נ. והתאוו להציל מפיה:

– מי הוא זה המתנדב תפוחי… והאמנם רבים עמו בארץ זו צעירים רעננים ומתלהבים כמוהו – ואנו לא ידענו! ובצאתנו במשלחת מארצות־הברית לארץ, לא הוגד לנו מאום – – חשבנו כי אל ישוב של דלים ומסכנים אנו נוסעים להציל את נפשם משחת.

כן חקרו ודרשו ותוך כך היו מטפחות דרך חיבה “הראשיות” על כתפה של האחות נ., סונטות באצבע ומעמידות עליה פנים מאויימות, אף לוחשות על תנוך אזנה:

– באמונה, כי נאה המתנדב שלך… תאווה לעין… ועוד נחטוף אותו יום אחד ממך, החניכה נ…

ותפוחי רואה וחש בחושו הדק בלחשים הללו ובמבטיהם המתלכסנים כלפיו – לבו רוחב וחזהו מתפעם – הוא מביט בגיל אל המסובים והמסובות בנשף, אף שואל מרחוק במצמוץ־עין את חברתו מנגד: כיצד נראיתי הערב בעיניך? –

*

– כהלכה. – היתה אף היא מנענעת מרחוק ואם גם נזהרה על־פי דרגה מלהתנות עמו שיחת־עיניים קבל עם ואורחים רבים, שוב לא יכלה להסתיר את סומק לחייה שפשט והגיע עד חלקת צווארה, מרוב שמחה והנאה כמוסה.

 

י. אשתקא דריספק חרבה ביתר ובשל אכר צר־עיניים אשרו    🔗

היה מאושר איפוא המתנדב תפוחי באהבתו, אף לא ביקש עוד חשבונות רבים. הוא גופו יושב בסוף מחנה הגדוד אך לבו בירושלים. רגליו עושות מוכנית מאליהן “פורם פורס” – – “פורם טו־דיפ” – – אך רוחו נישאת אל בית האחיות. כיוון שהיה בטוח כי שעתה של מלכות האהבה הגיעה לעולם, לא נחשבו עוד בעיניו הגינונים הצבאיים למיניהם.

– “הגינונים הצבאיים הללו בני־חלוף הם, רק האהבה היא בת־אלמוות.” – היה משנן לעצמו ומביט בחמלה כמעט ומגבוה על הקורפוראלים והסגנים ושאר בעלי סרטים, השטופים ב"העולם הזה" של ההבל הצבאי כאילו יש בו ממש.

– פרייוואט תפוחי, עוד אלמד אותך לדעת, כי שעה שאני המדבר אליך תעמוד דום ולא תנוע! – התעמר בו קורפוראל צעיר, אשר כרוב עזותו כן צעירותו.

– למד… מה מני יהלוך… – היה תפוחי משיב בשוויון־נפש של הוגה־דעות הרואה למרחוק, כאילו הדברים לא נתכוונו אליו אלא אל פלוני מחוצה לו.

– פרייוואט תפוחי, אתה תוציא את ידיך מכיסיך, כי תבולנה! – לא הבליג עוד אפילו הסארז’נט־מי’ור של הגדוד על חמתו, שאג באדיר קולו ופניו התליעו מזרם דם – ולא תתהלך עוד בגדוד הזה כאחד הגניראלים.

– נכון אני להוציא את הידיים. – היה מוותר תפוחי על כבודו בעניוות מופתית ומידת סלחנותו לא ידעה גבול.

ראו הקורפוראלים והסגנים, כי לא יוכלו לו וכי נתעטה המתנדב שריון אשר כל כדור ישוב ריקם ממנו – קמו ומסרו אותו לידי הקצין “הופ־הופ” בכבודו ובעצמו, הוא הוא הקצין הנודע לשם בכל צבא המלכות, אשר מצחייתו זקורה לו על עיניו ואפילו מבול־עץ להבדיל ידע לעצב חייל, על אחת כמה מבשר־ודם.

– הופ־הופ, פרייוואט תפוחי! – צווח הלה מיד, זרק את חזרנו הדק הצידה ונגש למלאכת העיצוב של החייל שלנו כאחד רגיל ומנוסה בכך – הופ־הופ ימינה! – הופ־הופ שמאלה! – “מארק טיים” – ולהרים את הרגליים – ,,שאפ’ר" – –

והיה תפוחי מרים את הרגליים, דורך במקום עמדו, מתמר תמרות אבק, שולף במהירות בזק את כל רגלו קדימה, כמר חשב להשיל אותה מעל גופו – – עשה במיטב יכלתו עד שכבש אפילו את חדר לבו הסרדיוטי של הקצין הופ־הופ עצמו, אם אמנם היה לו חדר־לב… היה תפוחי פוסע כמצווה, עקב בצד אגודל, ב"מארש של אבל", כמו שולח יגון באברי גופו, או היה מהלך שרוי באבל על הקיסרות כולה – – ולבסוף מכתף רובהו ומצדיע בו בהסטה ימינה, כאילו מפקד הצבאות עצמו, לייטנאנט־ג’ניראל, יושב על הגבעה מנגד ומעביר אותו תחת בקורתו.

“מה רוצים מזה?” – – החל לתהות לבסוף על קנקנו הקצין הופ־הופ, אף שלא היה רגיל בתהיות ומחשבות – ומיד השפיל משנה את מצחית הכובע עד לחטמו הדק והסולד כאילו נתיירא ממבטו הסלחני־הוותרני של המתנדב תפוחי –" הרי הוא חייל נאה, לכאורה, ועושה מלאכתו באמונה – ומה לי עוד?" –

כן החל הוגה הקצין הופ־הופ וחוזר ונוטל את חזרנו אשר זרק תחילה בזעם, התרחק בצפצוף של קורת־רוח אל עבר אהליהם של הקצינים, כמו בית־ספר ממושטר לדוגמה ולמופת לכל הצבא הבריטי – מעין אקאדמיה צבאית – השאיר מאחוריו. והמתנדב שנשאר תוהה־בוהה שעה קלה לתהפוכות אלו ועדיין השתהה כתוף רובהו, מביט באלם אחרי הקצין הופ־הופ אשר עוד מעט והפך עורו – ומבטיו החנונים אומרים, כמשיבים על שאלתו של הקצין: "הללו מה רוצים? – – תא ואסביר לך, קציני… היו רוצים כביכול, כי מלכות שמים תהא משתעבדת למלכות הארץ – והדבר לא יתכן – – "

כן דובבו שפתיו והוא חוזר לסורו מיד… מניח לרובהו, מתיר את הרצועות אשר עליו וחוזר להתייחד עם דמיונות שעשועיו. כולא רוחו בקושי עד בוא יום ה"פיי" ובבוא היום המקווה והנכסף, היה מראשונים וזריזים בתור אשר נגשו עד לאשנב ה"פיימאסטר" וה"פייבוק" בידו.

– נמצא, כי את שכרך אתה רוצה בכל זאת כשאר החיילים. – היו סונטים מן הצד הסגנים והקורפוראלים כלועגים לרש.

– כלום אסור… – היה משיב תפוחי ומעביר על מידתו – שמא בצע כסף הוא חלילה או שמא משכורתו של פרייואט ישר־דרך אינה כשרה כמשכורתם של בעלי סרטים, אשר בצחצוח כפתורים וכיוצא בו הרוויחו את סרטם – –

מיד היו ממלאים הללו את פיותיהם מים, כי אפילו הללו שמנו בתפוחי חסרונות רבים, לא יכלו למנות בו השתפלות עד למדרגה של צחצוח כפתורים למען “סטרייפ”. כבר הוחזק תפוחי ישר־דרך בכל ארחות חייו, אשר במשכורת חייל פשוט מצא די־סיפוקו ולמעלה מכן לא נשא את נפשו. – אף משכורת דלה זו – יש היה מדקדק עם עצמו לגבי דידה – האמנם ירוויח בשירות ישר או שמא היא ניתנת לו על שום היותו חייל בלבד? –

אבל – זו צרה כי אך נשתלשל הכסף לידו, ארבע ליטרות השטרלינג, והדבר נכתב ונחתם ב"פייבוק" והדיו טרם יבש – והמתנדב שלנו הפך מיד לאיש אחר. כאילו התעלמו ממנו בבת־ראש הלכה שהורה אותו הקצין הופ־הופ על טהרת הצבאיות והלקח שהטיפו לו, הטף ושנן, הקורפוראלים והסגנים הצעירים של פלוגתו – כי אץ תפוחי אל הקאנטינה הצבאית כמו צמחו לו כנפיים, קונה מכל אותן מתיקות ומיני מעלייתא שהתנוססו כאן על המדפים, לא חס עוד על כספו ולא קפץ ידו… “הבו צנצנת מאותן הצנצנות” – “אף חפיסה מצויירת זו אשר מצויים בה מכל הטעמים, ממתוק ועד מריר וחמצמץ” – וכן אותו מין מיוחד אשר יחבבוהו הבריטים ימח שמם" – ח־ח־ כן היה מונה והולך, כמו לא נחשב בעיניו מחיר ולא נבצר מיכלתו.

וכיוון שנארז הכל בחבילה ושולם הכסף – מיד חלף תפוחי ואיננו.

הוא קנה לו כבר מושב באחד הקרונות של הרכבת ופניו קורנים באור שלא מעולם זה… בדרכים כשרות ושאינן כשרות יתחמק מן המחנה, והרי כל מעייניו בדרך שלפניו. – ולאן מועדות פניו? – פירושים אך למותר… בדמיונו הרי הוא כבר מקדים את הרכבת הנוסעת אף מגיע לירושלים מחוז־חפצו – ואת פני האחות נ. יראה בעיני רוחו. על השאלה – מה החבילה שהוא מחזיק בידו – הוא משיב בעניוות: דברים של מה־בכך מן השקם הצבאי – – על התמיהה למראה צנצנת חתומה ישיב כבר־סמכא מובהק שלבו גס באלה, כי מיני מתיקה אלה יפים הם לאחות שהיא טרודה אצל חולים, ובמיוחד כאשר עושה היא לילותיה ב"פלאטות" והשינה אורבת לה – –

ועל השאלות מה בין חבילה זו לביו חבילה שניה שבידו – שוב יסביר בנועם כאחד שאינו מחשיב פרטים קלי־ערך כגון אלה: פשיטא, ביסקוויטים שהם כרוכים שניים־שניים יחד וביניהם ציפוי או אולי חיפוי כטעמו וצביונו של כל אחד – ושוב הגלוסקאות הממולאות הללו מעדניהם של בריטים היודעים להבחין בין טוב ורע – – ואין צורך לומר אותה קופסה שרפידתה רכה ותוכה מן המעולה והמשובח על דעת מביני־דבר… – כה יפליג בשקט ובבת־צחוק קורנת –

– – והוא מרגיש בחוש כיצד רוחו מזדקפת מדי דברו ומצד שני כיצד אותה אחות גיאה וקפדנית משתכנעת מעט־מעט עד היותה מודה בחצי־הפה, לאמור: אך הגדלת לעשות הפעם, חבר תפוחי, ובזבזת ממונך למעני… זכרת כל פרט פעוט – וכל זה בגללי… – “ודאי כל זה בגללך…” – מזדהר משנה המתנדב ושוב אינו מהסס להיישיר את מבט עינו אל תוך עיניה.

כאמור כל זה בדמיון, אך כוחו של זה יפה מן המציאות – ומשום כך קשה לו, למתנדב שלנו, בשעה של קורת־רוח כגון זו, להתייחד על מושבו והמון רגשותיו דוחפים אותו מקרן־הזווית של הקרון להיראות בין הבריות ולשמוע אל שיחם־־ושיגם – – הרי אזרחים מן הישוב בנוסעים אתו והוא מתערב ביניהם, נכנס בשיחה על דא ומחווה את דעתו על הא, כאחד בקי גם בחיי המעשה ולא רק בענייני צבא. – “האזרחים הללו, חייני, שהם מקובלים עלי יותר מאנשי־צבא.” – מחליט המתנדב בשעה זו ומבקש גם הוא להתחבב עליהם.

ואמנם בכאן יושבים תלמידי־חכמים מעיר־הקודש שאינם מפסיקים גירסה מפיהם אפילו בשעה של נסיעת חולין, ושם אזרחים סוחרים מחליפים דברים ביניהם בעסקי פרקמטיא – – פה איש ציבור יושב ומשמיע ברמה את מידברותיו על ענייני ארץ ולאום, ושם אכר יושב ומסיח עם שכניו על עסקי חקלאות ומשק, גידולי שדה ופרי, אשר יפים הם לא רק לעצמם אלא ובעיקר ליהודים המבקשים לעלות ארצה ולהיאחז בה.

“משמע, לא רק יהודים שטופים במיקח־וממכר הם הנוסעים, – קורא עליהם תפוחי – אלא אחוזים הם בדאגה לגורל אחיהם האומללים מהם, כאחוז להבת־אש בפתילתה”. – והוא שש להתקרב למחיצתם של אלה, סר מחבורה אחת לחברתה, וכיוון שהוא מוצא את עצמו בקרבתו של אכר ותיק וצר־עיניים הדורש בשבח החקלאות כולה ומייחד את דיבורו על החקלאות בהרים האלה בהם הרכבת עולה למחוז־חפצה, מרגיש תפוחי מעין חובה לגלות גם הוא כוחו בסוגיה זו, אף שלא נדרש לכך.

– סבורני, – משמיע הוא את חלקו ביישוב־הדעת – כי בענין החקלאות מדבר כבודו ואין חולק על כך כי חשיבות רבה נודעת לה, יותר מכל ענף אחר, לתחיית עמנו בארצו. אלא עד עתה היו מתכוונים הכל לחקלאות שבשפלה ובמישור שהוא נוח לעיבוד. עכשיו שכבודו דורש בשבח החקלאות בהר, הרי חידוש הוא ובאמת מעניין לשמוע מפי בר־סמכא לכך – –

תחילה מדד אותו האכר בעיניו המציצות בעד סדקיהן, כרואה יצור יוצא־דופן לפניו ועדיין מפקפק אם יש להשיב לו או לחדול – עד שהודה לבסוף בניע־ראש, שהיה בו משום לגלוג דק: – סוגיה זו של חקלאות בהר, אדם צעיר, הנח לוותיקים ממך, שפירכנו כבר עליה את מוחנו – ח–ח– אף לא מעט העמל אשר השקענו בסלעים ובטרשים, ככל שרואות עיניך בהרים האלה.

– היא הנותנת… – חוזר תפוחי לשלב את דברו, כשהוא מתעלם מחידודו של האכר – ולפיכך מעניין לשמוע מפי איש־המעשה עצמו ולא מפיהם של אלה הכותבים על דרך המליצה אך במעשה אינם יודעים להבחין בין הר לעמק ובין חיטה לשעורה –ח– הרי בסוף־דבר אנו כולנו, כלובש־מדים כיושב על הכלים, חדורים אך דאגה אחת לגורל אחינו ולעתיד עמנו בארצו… לפיכך יאמר, בבקשה, ויגלה את דעתו בשאלה זו: היש בחקלאות ההר לפרנס את העובד אם לאו? –

– לא שאלות הן, אדם צעיר, ולא דברים הנאמרים על דרך ויכוח־סרק. – עדיין מודד לו האכר בשמינית ביטול אך ניכר בו כי דברי הטעם של תפוחי כבר הפיסו במידת־מה את דעתו – אם אומר אני חקלאות בהר, משמע גידול פירות שכבר נתנסיתי בו שבעים ושבעה נסיונות והכל עולה יפה, משזיף ואפרסק ומשמש ועד תפוח ואגס – כל המינים הללו שנשתבחה בהם ארצנו ועוד נוסף עליהם.

– אם כך הוא הדבר, מה הטעם שאין אחינו נתפסים להתיישבות בהר, העשוייה להיות לנו לברכה? – מקשה מיד תפוחי, אם משום שהוא רוצה להוסיף ולהתחבב על איש־שיחו ואם משום שדרכי היישוב במישור ובשפלה היו נהירים לו עד היום יותר.

– זו מנין לך, חייל צעיר, כי אין אנו נתפסים להר? – מחייך האכר צר־העיניים כמו אין בדעתו לחזור על דברים, שידועים הם לכל בר־בי־רב בארץ – הנה אני גופי מגדל אפרסקים אשר כל אחד מהם כגודל התפוח ושזיפים מזנים משובחים ופירות כיוצא בהם, אשר כל הרואה אותם יגמור עליהם את ההלל.

– משמע, שכבודו מיטיב למכור אותם בשוק ורבים הקופצים עליהם? – מגלה תפוחי את חושו המעשי ומצמצם את שאלותיו לצד המשקי בלבד.

– ברוך־השם, נמכרים יפה. – פוסק לו איש־שיחו, אשר אליבא דאמת עדיין לא שוכנע כי אמנם איש־משק לפניו – ופרי שאינו נמכר משום פגם או פסול, אני מתקין ממנו כיבושים ושימורים בצנצנות כמעשי האומות המתוקנות, וגם להם יצאו כבר מוניטין ברחבי הארץ, כאשר רואות עיניך.

– האח! – אינו מסתיר תפוחי את רוב התפעלותו למראה הפירות הנאים אשר תוך דיבור הוצגו לפניו בצנצנת האחת ופלחים מסוכרים בצנצנת השניה – עין מי לא ירהיבו מעשי שימורים אלה – וכל אלה פרי עמל ונסיון וטורח של כבודו! –

– עכשיו ראית במו עיניך, איש צעיר! – פסק לו בקצרה ובנעימה מפוייסת כלשהי איש־שיחו החד והמחודד, כמו נאות לנטות חסד לחייל זה שאינו דומה לשאר החיילים, אלא מכיר במעלתם של ותיקים ואכרים אנשי־מעשה בהר.

– נמצא… – מפליג מעתה תפוחי ולשונו הותרה, אם משום שרוצה הוא לגמול בדברי קילוסין לאכר זה על כל אשר למד ממנו ואם משום שרצה לשכנע גם אותו, כי דבריו נפלו על קרקע פוריה – נמצא, כי כבודו סבור שעתיד גדול נשקף דווקא להרים האלה ועוד יטעו עצים על מדרגותיהם ויחללו בהם כרמים – – מי יתן כי גם מוסדותינו יקדימו להבין את הברכה הצפונה בהר וינחו אותנו בדרך הנכונה…

– מוסדותינו… מנהיגינו… – שבו־נתחדדו עיניו של האכר כשפודים דקים, כשהוא מחזיר את הצנצנות לילקוטו ומבטיו דוקרים בעד לחלון הקרון בנוף ההררי שלפניו שהוא נהיר לו – כבר ביקרו אצלי מוסדות ומנהיגים לא מתמול־שלשום, אף משבחים ומקלסים מעשה ידי… וברכה בכל אלה לא ראיתי, אדם צעיר…

אותה שעה טיפסה הרכבת ועלתה במאמץ רב במסילת ההר ועקלתוניה, כשלימינה ולשמאלה מתנשאים קירות תלולים… והקירות סדוקים ומבוקעים, אשר בבקיעיהם נעוץ שיח־בר בכה או צונח לו זלזל בכה.. אף השרשים ספק אחוזים ומגויידים בסדקי הסלע ספק משתלשלים ממנו חוצה בעקשנות דורות, כמתכוונים להוסיף חיזוק לדבריו של האכר על שבחה של אדמת ההר.

– נמצא… – חוזר תפוחי למראה הזה לדוש בענין שנתקבל על דעתו – לא כל הר נדון לשממת עולם ולא עוד אלא – היפה להר אינו יפה כלל למישור וייחודו הוא – –ח—ח—

– שמע מיניה… – פוטר האכר במנוד־ראש, כאומר שתמימות ודברי־מלל של צעיר, אינם עשויים להוסיף או לגרוע – –

ותפוחי משוטט אותה שעה בעין בהירה בעד לחלון על פני ההר, כמו נתגלה לו היום הזה לראשונה באור חדש. לא עוד הרי טרשים הם אלא קירות ומדרגות אשר עליהם יגדל כל עץ־פרי למינהו – ונתון להרהורים אלו, דמיונו ממריא והוא שוכח את מגמת דרכו, עת צאתו מן המחנה ועת שובו אליו – כי לא מילתא זוטרתא היא! היום הזה נודעו לו שטחי קרקע עצומים שהם יפים ליישוב הארץ – העל כך לא יגל ויעלוז לבו! – – נתמעט איפוא בעיניו ערכם של הדורונים אשר החזיק ומתנות אשר נשא בידו, אף שמחת הכסף הצבאי שנותר עוד בכיסו הועמה – כי שמח שמחה גדולה יותר: שמחת ההר.

– – והרכבת מתנשמת ועולה בשארית כוחה, כשהקטר האחד מושכה מלפנים אף נוסף שני הדוחפה מאחור במרומי ההר, כמו נתכוונו גם הם להראות לו לנוסע את עצמת הרכסים התלולים הללו בואכה ירושלים. ובכל חנייה מקבילים את הנוסע ילידי ההר וקלתות קלות על ראשיהם, בהן מתבואת ההר ומגדיו: תאנים בשלות שקליפתן סטופה והן נוטפות דבש ותפוחים קטנים שהם מוריקים מזה ומוורידים מזה. – כיוון שמעדיפים מיד הילידים הללו, כנשים הקשישות בנזמיהן וכזאטוטים בבלוייהם, את מעותיו של החייל על האזרח, הרי אך זה נעצרה הרכבת והללו אצים אל האשנב בעדו נשקפים אליהם פני המתנדב שלנו. גם תפוחי נוהג בהם במאור־פנים, מעלה אליו סל־נצרים עמוס תאנים דביקות מנופת – ואינו מתמקח על המחיר.

– כל אלה גדלים בהר בלי מים – מאליהם גדלים. – מברך עתה תפוחי עליהם כאחד בקי ומגיש בשמחת־לב מהפירות שבטנא הקטן לאנשי שיחו סביב.

– חווג’ה… חווג’ה… קווייס כתיר… – עדיין מכרכרים למטה מחלונו הטף והנשים כמהוססים, מושיטים את ידיהם הצנומות ומחננים את פניהם המקועקעים־המזוהמים כדי לקבל בחזרה את סלסלתם שנתרוקנה בינתיים, בטרם לכת הרכבת.

ואמנם לא כאורחים־פורחים מן החיילים ינהג בהם המתנדב שלנו, ולא יגזול מהמוכרים המסכנים את הסלסלה בה טענו את פירותיהם; הוא משלשל ברחבות־יד את המגיע אף את הסלסלה משיב, כי אין לו חפץ בהנאה מן ההפקר – רק לפירות ההר נתכוון ולברכה המרמזת מתוכם – – ובינתיים התקטרו הקטרים במשנה קיטור והקרונות נענו בעליצות אחריהם. המיקח־וממכר נגמר והמסילה ההררית סובבת ומעפילה בלי־חת – אל בין הרים מדורגים מדרגות מעוזקות ועשויות גנות קטנות כזרת של גפן ועץ־פרי. ומים מקלחים בין הערוגות הללו ונופלים על אלו שמתחתן – זית מכסיף בשלוותו, גפן מוריקה בעלוותה, תאנה מפרישה שרף – והמים הנופלים מראש ההר עד לרגליו אינם מאבדים טיפה.

– משמע כחקלאות הזאת נוכל לעשות גם אנו. – חוזר תפוחי אל הנושא שנתחבב עליו ומושך את האכר צר־העיניים אחריו כמו נעשה לו ריע וחוזר ומושיבו על הספסל, כמבקש להימלך בדעתו. –

אך האכר אינו מוסיף לשמוע, אלא קם ועומד מספסלו, החל מתקין את צרורו ומפשפש כה וכה, מוציא ומכניס אל כיסיו ואל כליו, שכן התקין את עצמו בעוד מועד לרדת.

– מה מעכב כי יהיו ההרים האלה ככרמל ויעטו פרי וגפן מסביב? – חוזר תפוחי על שאלתו, אך איש־שיחו אינו שועה אליו, כי הנה ישא את עיניו ויתבונן סביב ומשנהו שוב ישפיל אותן אל מושבו ומתחתיו, כמו אבדו עשתונותיו ואחזתו בהלת־פתאום.

– ישמע נא, מר… המ… חייל צעיר… – נועץ האכר לפתע את סדקי עיניו באיש־דבביה כשפניו מכורכמים – הרי מר ישב אצלי… רוצה לומר, לא זז ממני ימין או שמאל… ולא היה לאחרונה איש אתנו מלבדנו… הרי אפשר שראה מר עוד מישהו שישב בסמוך אלינו ועתה חמק־עבר? –

– לא… – משיב תפוחי כנופל משמים ארצה והוא תמה ותוהה על טרדתו הפתאומית של זה – עמדנו לבדנו והשקפנו בעד לחלון – בענייני החקלאות בהר היינו מסיחים בהנאה… – אך רואה תפוחי יפה־יפה כי פני שכנו שוב אינם כשהיו, ומבין מיד כי דברים בגו.

– אבל, מר… חייל צעיר… – נטפל אליו כעת בעקשנות משנה האכר שהתרוצץ כבר הלוך־ושוב תוך הקרון ולא שעה עוד אל דברי תפוחי – הרי עדים כאן כי כבודו ישב בסמוך אצלי, הוא ולא אחר.

– יאמר נא, ר' יהודי, מה קרה ועל שום מה הבהלה? – מתאושש לבסוף המתנדב להשיב דבר לשואלו והרכבת כבר נכנסת בשערי ירושלים, כשהיא מאיטה את גלגליה השוטפים.

– מה שייך מה קרה? – חוזר הלה בפנים מכורכמות והוא מתפלא שעדיין לא עמד תפוחי על כוונת שאלתו – כבודו ישב אצלי כל אותה שעה, חוזר ומטריד אותי בשאלות ואינו יודע מה קרה – פליאה היא! – ליסטמו אותי בתוך הקרון הזה, הוציאו משקי תכשיטים ועדיים בשווי מאתיים ליטרות שטרלינג ועדיין הוא שואל כמו לא אירע ולא כלום – הרי דבר נורא הוא! – –

– תכשיטים ועדיים? – – קורע תפוחי את עיניו מתמיהה ובהלה גם יחד, כמתפלא על העובדה מעיקרה מה לו לאכר ולתכשיטים – המתן נא, ר' יהודי… שמא אירע בך המעשה כאשר עמדתי בחלון מנגד וגבי אל הספסל… או שמא כאשר היינו יושבים ומסיחים ביחד… או אולי באמת נכנס אצלנו ברנש פלוני ולא הרגשנו בו, מהיותנו שקועים ראשנו־ורובנו בהלכה זו של חקלאות ההר – – הבה ונחפש יחדיו – –

כה להג תפוחי וגיבב פרטים על גבי פרטים, עד שנוכח האיש כי לא יציל מפי תפוחי דבר ברור ואך לחינם יבטל זמנו – והקטר פולט אותה שעה בשריקה ובצפצוף תמרות־הבל עליזות, כפולט עודף־כוח שצבר בדרך… הנה יוצאים כבר הנוסעים את הקרונות איש וצרורו בידו, עומדים דחוסים ורוחם קצרה – – כבר ירדו הראשונים ואצו לדרכם, עוד מעט ויצאו גם האחרונים בתור – ואז עורבא פרח… הלכה חמורך, רבי טרפון, וקץ לתכשיטים שהיו צרורים עמו בשק! –

אף תפוחי מאסף את ילקוטו וחבילתו הארוזה היטב, כי סוף־סוף במה יועיל לאיש בצרתו – – הוא הרי חייל שבא לבלות את פגרתו בטוב, צרור כספו בכיסו ושעתו דחוקה לו עד כלות הרשיון – מה טעם כי יוסיף להסתבך בענין לא־לו? – –" כלל גדול הוא בעולם שלנו – נזכר עתה הלכה שקיבל – וגם אותו הביאו עמהם הבריטים: “מיינד יור אואון ביזנס…” ינהג איפוא גם הוא כמתוקנים שבגויים…

ובהתאם לכלל הזה יצא את הקרון, ראה חבר לגדוד יוצא מקרון שני והצטרפו יחד – נפלטו בצוותא אל רציף התחנה והרי רכב לפניהם. אף הטיל המתנדב את צקלונו למרכבה וחברו עלה וישב בפנים, והוא גם הוא מציג את כף־רגלו על הדוושה ואומר לקרר – נהג ולך – –

– לאט לך ואל נא בחפזה… – מצפצף אחריו בו ברגע קול מוכר והאכר עומד נכחו בעקשנות – והרי כל הנוסעים יעידו, כי מר ישב בסמוך אצלי אף את אמוני רחש בשאלות אשר שאל והיה מטרידני כל העת בדברי הבל – –

– ר' יהודי, וכי מה זה עלה על דעתך! – רגז לבסוף תפוחי, כשהדבר החל מתחוור לו באור־אמת – שמא סבור הנך באמת ובתמים כי חייב אני להסביר לך את בואי ואת צאתי או אולי חושד הנך כי צריך אני לתכשיטיך – ח–ח– או מתכוון הנך לומר פשוטו כמשמעו, כי אני שליסטמתיך תוך חילופי־דברים –

*

וכה נתבדח המתנדב שלנו לאפשרות החשד הזה שהעלה על לשונו בשצף כעסו, כה זחה עליו דעתו – עד שהיה צוחק והולך… ושוב זורק צו אל הקרר – סע ולך – – אף אוסף רגליו אל תוך המרכבה ומשעין את גבו אל הרפידה – אך עדיין הצחוק מרחף על פיו כשהם נכנסים תוככי ירושלים כרוזנים או השועים הללו אשר בארץ.

– אך זו מהתלה נאה… המצאה שנונה… – היה חוזר בזחיחות־דעת ומציץ בעין עליזה אל חברו לגדוד היושב במרכבה.

ואמנם דומה כי הסיח את דעתו מהמקרה הביש ונשא מבט בהיר על גבעות העיר, כשהוא מנוענע בנעימות על חישוקי הגומי המרצדים מאליהם במורדות־הדרך. הנה החומה המתנשאת על מגדליה וחוצצת בין העיר העתיקה ובין כביש העגלות – ושם הסוללות הכבירות, חיל עתיק וכרכוב האבן העוטר מסביב את המצודה. לרגליה מקום מועד לקדרים ולרוכלים אשר מחוץ לעיר יבואו, אך נמנעו לבוא אליה פנימה – – כבר גולשת והולכת המרכבה עם שפתה של הבריכה העתיקה אשר על קרקעיתה יעמדו תמיד בלי־נוע מים וכובסות מחצצות שם על המים כמימים־ימימה ושואבים ממלאים את כליהם – ועדיין עומדים המים כמו ניזונו מבטן הסלע מתחת

*

כל אלה מחזירים למתנדב שלנו את ישוב־הדעת, אוצלים עליו מתפארת העבר ומסיחים את דעתו מן ההווה. אף מתעלה הוא בעיני עצמו ושוקל בדעתו הפעם – אם אמנם נאה לחוטר מיוחס, בן לגזע אצילים בעבר רחוק, לחזר בבואו העירה על פתחו של בית־מחסה לחיילים, או שמא נאה לו הרבה יותר לסור כדרך המתוקנים שבבריות לאכסניה, להתערב עם בריות מהוגנות כמוהו ולהראות כאדם מן הישוב – –

ואמנם אך נפטר מעל החייל חברו למרכבה, תר אחרי אכסניה נאה באחת הסימטאות האצילות, אשר קדמותן מרובה מחידושן, ובנייני צדקה וחסד מתנוססים בהן, כנושאי ישע ושליחות. נכנס לאכסניה וביקש לעצמו חדר; ישר החדר בעיניו וראה מיד כי רוח פולשת לתוכו ומניפה את וילונו הדק, אך שורר בו שקט, כמובדל מעיר וממתים גם יחד. פשט את אפודתו והזמין לו כוס שכר צונן כמהוגן שבחיילים, המתמכר לחופשתו ללא צל ודאגה.

– מתאווה אני לכוס־שכר כדבעי. – הטעים את מבוקשו בגבהות־עין כלשהי והאכסנאי נזדרז למלא את הפקודה.

זחה משנה דעתו של המתנדב והיה מעיף עינו בהנאה כמוסה אל האפיריון הקל מעל למיטתו. ישב אל השולחן המכוסה מפה ארגמנית וכיוון שהיו עולים אליו מדרגה אחת מעל לריצפת החדר, היה רואה את עצמו בישיבתו, כיושב מדרגה אחת מעל שאר אחיו. “אדרבא… – היה לוגם מהכוס ומהרהר בנחת – תבוא נא האחות נ. ותראני נוהג ביד רמה ובכבוד. כן תלמד פעם נוספת, כי לא סתם אורח־פורח הוא חבר שלה אלא אחד שחינוכו ניכר בו” – – ועודנו מפליג בהרהוריו ורוחו בדוחה עליו – והנה נשמעה נקישה בדלת ומיד אחריה פתיחה לחצאין… מתכונן המתנדב להקביל את הבא בסבר פנים יפות – והנה זר האיש, עיניו מפלבלות, הוא פוסע צעד לפנים אך נסוג מיד אחורה שניים, כחוכך בענין מוקשה

*

– בבקשה, ייכנס נא, מר… – מאיר פניו תפוחי – הריני כולי לשירותו אם הדבר צריך.

אך הלה משרבב את פיו, תולה את עיניו במתנדב כרואה לפניו יצור שלא פילל לראותו כאן, ומניע בלשונו כאחד שניטל הדיבור מפיו: 

– משמע… המתנדב תפוחי בכבודו ובעצמו יושב לפני בחדר. – פטר לבסוף ונסוג פסיעותיים לאחור.

– אני ולא אחר… – תוהה תפוחי פליאה זו מה עושה – ואם אמנם כך, יכבדני מר וישתה עמי כוס שכר “לחיים”.

– עכשיו כבר הכל ברור ומחוור ולמותר לחקור ולדרוש, חס־ושלום… – אינו שועה הלה להזמנתו האדיבה ועומד מדשדש אצל הדלת – פשוט טעות גסה נפלה כאן… משמע, כל אדם עלול להיכשל בטעות כזאת – הא כיצד?! אף זה פשוט בתכלית ואינו צריך לפירושים. כיוון שהבריות רואים חייל נוסע להנאתו במרכבה בחוצות העיר וסר לאכסניה, אף מזמין לו חדר ברחבות ונוסף לכך גם כוס שכר – ח–ח– מיד קופצים ולומדים דבר מתוך דבר… ולא עוד אלא למרבה הסוד כרוך כאן אותו עסק ביש של תכשיטים ועדיים, שאבדו או נגנבו בדרך…

– אה! – – זוקף תפוחי את עינו וכולו שמחה ובדיחות־דעת – משמע שוב אותו אכר חדוד וצר־עיניים… מעתה ברור ומחוור הכל ואל יצטדק, מר. לעולם חשוד בכשרים, כמה שנאמר.

– אך יפה אמרת, מר תפוחי… – עילגה עתה משנה לשון האיש – אף בשום פנים לא אוכל הבן כיצד… ומי היה מעלה על דעתו. המ… המתנדב תפוחי בכבודו ובעצמו – פליאה! –

– ומדוע לא? – מיתמם תפוחי ומעמיד על דעתו – אדרבא, הדעת לכאורה נותנת והענין נראה מוקשה. חייל נוסע ותכשיטים אבדו… הרי כל החוטים מוליכים לאותו כיוון, ככתוב בספרי הבלשים הללו – – ח–ח– וכבודו איפוא אחד משליחי הרשות הנסתרים, אם מותר לומר כך… מאותם סוכני־חרש ימחל לי, מר, כי לא לגנאי מתכוון אני אלא לשלומה של המלכות – ח–ח–

– חס ושלום. – מגלגל הלה את עיניו ופונה במחאה, ספק נעלב שחשדו במה שאין בו, ספק נכון להיעלם מיד מאחורי הדלת והמזוזה.

– לא… לא… מרי… עתה המתן מעט והארך את רוחך. – עומד בשלו המתנדב תפוחי, כיאה לאחד היודע לשמור על כבודו מרבב – אף אני יודע רשות מהי ונהירים גם לי חובות וזכויות אזרח ואפילו לבוש אני מדי חייל – ח–ח– ולמען יהיה מצפונך שלם ותוכל למסור דבר ברור גם לשולחיך, הרי פנקס התשלומים של החייל – “פייבוק” בלעז – ונוכחת גם אתה, כי מבזבז תפוחי כסף משלו או יותר נכון משל המלך ירום הודו ואין רשות לאף אחד לומר לי: הרף –

*

והיה נהנה תפוחי מהתנהגות מתונה ושקולה זו שנהג לפי החוק וכג’נטלמן אמיתי נהג – לא קצף ולא רגז אלא פתח את הפייבוק לרווחה, כמקבל עליו את הדין, ואפילו הוא כשר שבכשרים. אף אותו ברנש הבין לכוונת תפוחי ונעלם מאחורי הדלת בטרם אמר שלום ופניו חפרו. הוא סירב כמעט להעיף עין בפנקס, חזר וביקש סליחה ומחילה, שב וגימגם מה על תכשיטים גנובים ועל אכר המתרוצץ כעת בהול ומבוהל בלשכות הרשות ואינו מניח עד אם יגלו את הגניבה – – והדלת נסגרה אחריו.

השתרר מחדש השקט על תפוחי שנשאר לשבת לבדו, אך משום־מה נדחקה השמחה שאך זה היה שרוי בה ופניו הצוהלות שהעמיד כלפי הזר לא היו לו עוד – – האמנם עלול מעשה קל־ערך להשבית משושו וששונו של אדם ישר? – חכך תפוחי ומיאן להודות בחולשת־דעתו. אף־על־פי־כן היה יורד ומעיק עליו איזה משקע, כמו נתקע דבר שאין לבלוע ואין להקיאו. באחת החווירו לעיניו הגוונים הבהירים והוורודים, בהם היה מצוייר העולם הזה בצאתו לדרך, ובשלמה ולמה לא ידע גם המתנדב עצמו – –

– אורחת באה לבקר את מר. – נכנס ובא עתה האכסנאי במשמעות כפולה ומסותרה כלפי תפוחי, כאץ לשמח את נפשו הנכאה.

– תיכנס, בבקשה, – השיב תפוחי בלשון רפה.

אף היה רוצה מאוד להצהיל את פניו אל האורחת שחיכה לה. רוצה היה כי תהא נינוחה הפעם בהיותה במחיצתו ורוחה תהיה טובה עליה – – אך המאמץ גדול ממנו. אין הוא עשוי להעמיד פנים – ספק שכוסס בלב, מבצבץ ועולה גם על פניו… משקע שנשתייר על מצפונו, והוא לא חטא וידו לא היתה במעל, צילו פרוש עליו ועונה בו כמאה עדים – –

– בשעה בדוחה מאוד מצאתיני, חברתי… – קם תפוחי לקראת האחות נ. בכניסתה, כשהוא משתדל במיטב כוחו להחזיר לעצמו, ולו שמינית שבקלות־ראש – שעה שאינה יום ואינה לילה –ח–ח–. שעה של דמדומים כביכול, בה עולים הרהורים משונים בלב וספקות מטרידים את רוחו של האדם –

נשארה אורחתו לעמוד בפתח ועיניה מתחדדות כלפיו – כשואלת: מה טעם שבחר עמה לשון מגומגמת זו, שעה שבאה מרצונה הטוב והסירה את שביסה מעל ראשה למענו… מה טעם הרמיזות המשונות הללו על ספיקות והרהורים או שמא משטה הוא בה? –

רואה תפוחי כי רע הרושם שעשו דבריו, מבקש לתקן את המעוות ויצא גרוע שבעתיים. עם זאת שוב אינו יכול לכלוא את רוחו והוא מוסיף ברמז, מגלה טפח ומכסה טפחיים:

– מבינה את, חברתי? אך מקרה קל ופעוט־ערך – ואין כדאי לדבר בו. אף מבדח במקצת –ח– ואף־על־פי־כן הרי זה פלא עד מה עלול מקרה להשפיע על רוחנו… ושוב: לכאורה, אין לך נגיעה כלל במקרה זה, ידיך נקיות ואתה יודע כי נקיות הן – אך הדבר דומה כמו עומד אחד עליך ושואל על דרך של ספק: ובכל זאת… שמא־הא? – – והחשד עצמו כבר מטיל עליך את צילו… ונשאר מישקע כמו שותף היית למעשה פשע, אף היתה לך טובת־הנאה ממנו – ח–ח–

– אבל… מה אתה סח, חבר תפוחי! – מזכירה לו האחות נ. בקפידת עיניים, כאחד שאינו סובל כלל גימגומים והבלעות – אמור ראשון־ראשון ואחרון־אחרון והבינני, כי אדע גם אני אל מה ירמזו דבריך –

– חייני, האחות נ. – מתלהלהת לשון תפוחי אף־על־פי שהוא יודע כי יקלקל משנה וכי הביקור עצמו אשר שיעשע בו את נפשו נדון כבר מתחילה לכשלון חרוץ – חייני, כי הבין לא אוכל את פשר החידה הזאת של נפש האדם. לכאורה, נסעתי שמח וטוב־לב ומה מני יהלוך כי גנבו מפלוני מה שגנבו ומי לידי יתקע כי שווי הדברים היה מאתיים לירה או אולי היו שווים פרוטה… ואף־על־פי־כן משונה ותפל הטעם. אף נמצא, כי לא בשעה טובה נזדמן לי אותו אכר ולא בסימן טוב הביט עלי בעיניו המחודדות כשפודים חדים – –

עיניו רואות כבר כי פונה האחות נ. ללכת וצל של אי־רצון חלף על פניה הצחים, כאומרת – מה זה בא כמתעתע להלך עלי מרה שחורה… – אך לעצור בה מלכת אינו יכול. מתאושש גם הוא לחבוש את “ההלמט” לראשו ויוצא ללוותה, אך שוב אינו יכול לשוב למנוחת נפשו, כמו חטא קדמון נח כאבן על לבו, והוא פוטר בעילגי־שפה: – הבאתי לך גם שי, האחות נ., ואמנם חשבתי כי נשתעה מעט יחדיו אחרי שנזדמנה לי חופשתי… אך אולי מוטב שאחזור כלעומת שבאתי – אל הגדוד והמחנה… שם הסארז’נט־מי’ור וכת דיליה. – ח–ח– את יודעת… – אזדרז איפוא לחזור הפעם פן אאחר וימצאו בי קורפוראלים חטא… והסגנים ירשמו מיד… ויצאה תקלה ו־"סי. בי." ו"גארד־־רום"… והשד יודע מה, כדרך שגומלים עם חייל שנתאחר – ח–ח– – כן דובב חרש והם שעונים אל גדר־אבן נמוכה, כשאפלולית ערב מאויימת אופפת את שניהם בסימטה בה אין נפש מלבדם.

צנחה לה קווצת שער על לחייה של האחות נ. אך לא נינוחו פניה. באין אומר נפרדו, כשהוא חוזר על עקביו בצד חומה ואבן אל האכסניה שפג חינה ונראתה עתה ריקה משהיתה. שוא השתדל להחיות בזכרונו את פניה הצחים של חברתו ולהתנחם שמא יישאר ויתקן את אשר קילקל – ולמחרת עם שחר נזדרז לצאת את ירושלים כמו זר לו המקום והחומות של כנסיות ומעונות־חסד, על הפסלים המתנוססים על שעריהם, הפכו לו למזכירי עוון…

“אך בכדי ישא חייל את אמריו באזני אחות רחמניה, שהורגלה בחברת רופאים מהודרים ואחיות בכירות צחות מלובן. – היה מכלה תפוחי את מר־נפשו בו בעצמו ובעולם כולו – הללו רמים ונעלים הם מהיפגע מחשדות ומשאר מרעין בישין שבעולם תחתון – לא כן חייל טוראי, הנעשה כאותה אסקופא נדרסת…” – כן היה מתייסר תפוחי בהתקרבו למחנה הגדוד כשכיסו ריק ובגופו אין מתום, אף בנפשו לא ידע שליו, כמו עדיין התחקו אחריו צעדיו בולשים וחקרו להליכותיו – –

השתמט משאלותיהם של חבריו לגדוד וממבטיהם הבוטים של הסגנים גם יחד – כמו אחת החליט להעלים דבר פשע ולכחדו תחת לשונו – – –

– מה הדבר, החייל תפוחי? – היו הקורפוראלים והסגנים ששים לחקור כשוחרי טובה – שמא בגדה בך אותה אחות ובחרה ללכת אחר רופאים מהוגנים, מלשמור אימון זמן רב למתנדב פשוט?

למרבה הפלא לא היה משיב המתנדב דבר וחצי־דבר, ככל שהציקו לו. הנה הצטחק בת־צחוק קלושה והנה גנח בשברון־מתנים, אך כל חזותו אומרת: צדקתם, אחים…

– ואנו האם לא הזהרנו אותך תמיד, כי אין לבטוח באחיות הללו ואפילו חניכות הן?… מאחיותיהן הראשיות לומדות הן לקח ומגביהות את עיניהן… ולא כך אמרנו לך, כי אחר כל רופא תרוצנה ואת המתנדבים תשכחנה כיום אתמול – שמא לא כך הזהרנו אותך מראש? – הזכירו לו.

– לכך אמרנו לך, החייל תפוחי, – זקרו את ראשיהם הקורפוראלים והסגנים כמו התכוונו לטובתו ולטובת הגדוד גם יחד – אמרנו כי אם חייל הנך – עליך להיות בגוף ובנפש במחנה, כי מקומך כאן. אבל אתה היית פה ולבך שם ומחשבותיך שם – הרי לך הגמול… ואי אתה רשאי לקבול על אף אחד אלא על עצמך אתה.

– ניחא. ניחא… – היה תפוחי מגיע בראשו ואינו משיב בשער כדרכו.

הבינו לבסוף גם הדוברים בו, כי בא תפוחי על ענשו מידי שמים וכי לא עת צחוק היא לו – לכך הרפו ממנו. שוב לא הציקו לו ברוב־דברים ולא בדקו אחריו, לא התאנו לו ולא דיקדקו עמו כחוט־השערה. רק מזמן לזמן היו מוסרים לו הוראה כנמלכים בעצתו – היום תורך ל"גארד", האין זאת חבר תפוחי? – – מחר תורך לעשות “פאטיג” – האם לא כך הדבר? – –

ותפוחי ממלא בלי אומר ככל שנדרש ממנו. במשוך החצוצרה יופיע בכיתה של משמר יוצא, כשהוא חבוש ומחומש מכף־רגל ועד ראש. בהיקראו אל ה"פאטיג" הרי הוא פורק את אזינו, יוצא כשאר החיילים לעבודת המחנה ועושה את המוטל עליו, כמו אין דבר קשה ממנו.

– חזר תפוחי שלנו למוטב. – ריככו לבסוף הקורפוראלים את קולותיהם ומסרו גם לסגנים הממונים עליהם – הבין גם הוא, כי הבל הם החיים האזרחיים אשר אין כדאי לחייל האמיתי להיגרר אחריהם. כפח יקוש וכמלכודת הם החיים הללו לחייל וזאת הבין לבסוף.

ולא מיחה תפוחי כאשר שמץ־מה מהגותם הגיע לאזניו – לא אמר “הן” או “לאו”; ולא עוד אלא אחר יום “פאטיג” או ליל משמר, היה מזדרז ובא לאימונים, כמו אין לו עוד בחייו משאלה אחרת אלא היות חייל –

“הופ־הופ, פרייואט תפוחי!” – שמח גם הקצין הופ־הופ לחלץ במקצת את עצמותיו של החייל וקולו הלך מקצה המחנה ועד קצהו, לשמחת הקצינים וכל מטה הגדוד – "הו־הופ, ימינה – – הו־הופ שמאלה! – – אן–די–דאבל – שאפ’ר – – "

ותפוחי שאינו רואה עוד את מצחיתו של זה שצנחה כבר עד למטה מעיניו – דרך במרץ, שלף רגל בקפיצה, פסע בשניים ועובר לארבעות במהירות בזק, ואין תשוקה אחרת ניכרת בפניו אלא להיות חייל מובחר.

לו יזכה לשבח מפי הקצין הופ־הופ, אשר גם בהיותו זורק את חזרנו בכעס, ניכר בו כי דעתו נוחה מחייליו המשופשפים – ודי לו.

– חו–חו– תפוחי, אויל בן־מרודך שכמותך! – היה קורא כעת מזמן לזמן הסארז’נט־מי’ור כשלבו טוב ביין ובכוס הוויסקי שלגם והוא כשואב נחת מלוא־חפניים למראה המתנדב שלנו – האם לא אמרתי לך ולא שיננתי מתחילה ועד היום בגדוד־הדמים העברי הזה, כי מוטב להיות “סמארט” ולא להחזיק את הידיים בכיסים – ח–ח–

ותפוחי מודה גם הוא עד מה צדקה תורת הגדוד, מכל אשר החיים עשויים ללמד בנסיון ובאכזבה, ומשיב בהכנעה:

– זאת נמצאתי כבר למד מעצמי, אדוני הסארז’נט־מי’ור… – ניסה בפעם ראשונה לגלות את קצה סודו באזני מיטיבו ואיש־חסדו, כמוקיר את רום־ערכו – ועל המאמר של חכמינו ז"ל – אשקא דריספק חרבה ביתר… הריני להוסיף: בשל אכר צר־עיניים חרב אשרו של המתנדב תפוחי – –

– שאט־אפ! – הרים רב־הסמלים באדיר קולו ולא משום שהבין את דברי תפוחי, אלא כדי לפתח את חרצובות גרונו בשאגה שרופה משתיית יין ושכר.

 

יא. המתנדב תפוחי נוטה להסתכלות ומתחיל לגדל תפוחי־אדמה    🔗

מה פלא בדבר כי בימים העגומים הללו נזקק המתנדב לריע, אף נמצא לו חבר־חייל נאה; ואם היה מחבב בעבר את בנימין חברו על שום חיוכו הקל, לבושו המסודר, קסם השיר העמוק־הקטיפני שבגרונו וכשרונו לכל דבר נאה – הרי עתה שחר את קרבתו שבעתיים וכאח היה לו. אף היה נדמה לו למתנדב שלנו, כי הנה יחזיק בזרועו של בנימין אשר על שרוולו מצומדת “לירה” – זה סמל התזמורת של הגדוד – ויקל לו להבין גם הוא בדברי־נוי, אשר עד כה היה מתעלם מהם והיו ממנו והלאה. וכן אם ישמע את חברו נותן את קולו בשיר – יתבהרו חיי עצמו ואשר נראה בהם עיקר יידחה למעלה שניה.

באלה חיפש איפוא נוחם לנפשו – ובהשתרר ערב במחנה, כשאהליו הקונאים נראו מלבינים ביריעותיהם – היה תופס בזרוע חברו, ביד ימין, ובשמאלו מנופף באוויר, והוא מחפש מוצא וביטוי לדמדומי עולמו, המשתנים ומתחלפים כדמדומי הימים החולפים.

– שור, אחא… – היה לואט – הנה שוב ראיתי כי הכל הבל תחת השמים: גם “פארייד” הוא הבל ו"פורם פורס" אך רעות־רוח, אהבה היא מיקסם־שוא – עורבא פרח הכל גם יחד.

– ועדיין לא באת אל המנוחה, אחא תפוחי רב־הסבל? – היה מתחייך הריע בנעימות, כיודע ובקי בשיחו של זה.

– לאו. – הודה תפוחי בקשי־רוחו, באין איש מלבדם.

– אשריך שאין דעתך נוחה. – דיבר אליו הריע בקנאה – לא כן אני המשלים ומתפשר ושמח בחלקי. מקנא אני בך, אחא תפוחי, שהנך שרוי במאבק מתמיד.

– ואכן שרוי אני במאבק! – גאה תפוחי ועיניו הזהירו בעצב ובגאון, כזוהר עיניהם של כל הלוחמים בדורות אנוש – והאמינה לי: יש ואראה את עצמי כתולעת־יעקב זו אשר כל רגל תרמסני ויש אשר קול לוחש לי: תפוחי, אל תפול ברוחך כי לגדולות נוצרת – –

אף לפת מדי דברו במשנה־כוח את זרוע חברו, כשהוא מוסיף ולואט על אזנו: – וכיוון שלוחש הקול הריני חש מיד, כי הכל אוכל וכי בתוך־תוכי שוכן הכוח הרדום אשר אם יקיץ ויעמדו הכל תוהים ומשתאים – הזה תפוחי?! –

– שמע נא… שמע נא… – הסתייג רעהו כחרד, שמא יגרור אותו למעמקים לא־נודעים – עודך תוסס־תוסס, אחא תפוחי, תוסס כיין ואני זה כבר פגה תסיסתי. נואשתי אף הסכמתי לאשר הנני.

– הסכמת… – הגיב תפוחי כשוקל את הדבר בכובד־ראש – או שמא חושש הנך, בנימין ריעי, כי בגלל כך נגרעת בעיני אף במקצת? טועה הנך. כי מאידך: מה תתן ומה תוסיף תסיסת סרק אשר סופה חומץ, בעוד שאתה כמות שהנך הנך סמל בעיני של שלוות־נפש, שיווי־משקל והארמוניה של האדם עם עצמו ועם זולתו, כאותה תזמורת מלוכדת בשרביטו של מנצח… הרי על שום כך אהבתיך, ידידי.

– נו–נו… – נועע חברו בעצב בראשו – שלוות־נפש שאין מאחוריה ולא כלום והארמוניה, אשר הדיסונאנסים חוששים בה, כביכול, להתנגש.

ורק עתה התבונן תפוחי וראה, כי ברוב אנוכיותו לא היה משגיח בצער של רעהו. גם עיניו השקטות של זה נתאפררו כמו עטו עצב ודוק זקנה שלא לפי גילו והבין תפוחי, כי אך אנין־דעת הוא בשמחתו ובצערו גם יחד – סוף־סוף מתריע הוא תמיד על מלחמתו שלו, ואינו שועה לראות כי אין אדם חלק בחלד… מכביר הוא באזני־כל מילים, בעוד שכל בר־דעת כובש אותן בדומיה ואינו מלאה בהם את אזנו של זולתו. הרים איפוא את עיניו אל חברו בידידות גלוייה, גיפף בחיבה את סמל התזמורת המצומד לשרוולו של זה והודה לו:

– עכשיו ראיתיך בעיניים אחרות מבכל הימים שמתרועעים אנו יחדיו בכור־עוני זה של מחנה הגדוד, ושבעתיים יקרת בעיני. ואם תמיד נפלאת בעיני, שמנגן הנך בתזמורת של הגדוד, הרי עתה אראה את הדבר כיתרון גדול לך – זו הנטייה בה חוננת מלידה לנגינה וזו הסגולה האנושית בה אתה מתגדר שלא כאחד ריקא ורברבן כמוני.

– שמע נא… שמע נא… – עצר בו מיד רעהו מהפליג וחייך לשמע התייסרות מוגזמת זו – במה נחשבים יתרונות שלי וסוף־סוף בני־חלוף הם.

– בני־חלוף! – הפך תפוחי ממתייסר למנחם – מי יתן והייתי אני תחתיך. מתון ונוח, בלי להתנשא על אחרים; משום כך אחרים נוהגים בך חיבה… שלא כמוני, שהנני לטורח על הסובב אותי בדבר קטון וגדול גם יחד.

כן היו משבחים ומנחמים הרעים השנים, מדי הזדמנה להם שעת־חסד זו של חשבון־הנפש ונפרדים. חברו בנימין פונה אל התזמורת, כי נשף לה עם קצונת הגדוד ואילו המתנדב תפוחי חוזר בצעדי־צב, מדוכדך משנה אל אהלו אשר שוליו כבר נתרפטו וקרסיו אינם עשויים להירכס והוא כולו בלוי מאבק דרכים וטלטולים… כאוהל זה – מהרהר תפוחי – אף גורלי שלי, שלא כזריזים ומדושנים הללו אשר גורלם שפר תמיד.

" – – אך ירדתי וירד המתנדב שבי פלאים… – הוסיף להתייסר, כשאזנו קולטת מרחוק את צלילי התזמורת הנוגנת בצריף של הקצינים בנשיפות, חילולים ותיפופים, הבוקעים ונבלעים בדיצה ובתרועה בדומית הערב מסביב. – צקלוני מוטל ריק ומדולדל, שלא כצקלונם של אחרים וטובים ממני שהוא גם עתה מלא וגדוש, כביום שניתן לו לחייל… צקלון זה שהיה מסתגר על מנעולו ומלא מדים שאינם עשויים להתבלות לעולם – במקום מנעול קשור הוא במשיחה – אף זה אות וסמל לירידה שאין עוד אחריה עלייה – –"

ותוך הרהורים אלה הוא מעיף את עינו באלכסון אל הנגוהות הנוהרים ממקום הנשף ומרמזים על עולם אחר – שם שעשועי קצינים ונשותיהם, מפקדים במלוא מדיהם – כל אלה הנאמנים לכלל, כי מרה שחורה אינה יפה לו לחייל, אך השעשוע עשוי לשמש תריס בפני שפל־רוח – – ברו־הם – – ברו־הם – – המהמו משם כלי הנשיפה העמוקים… ברו־צם – – ברו־צם… ברו־צם – – תקעו בעליצות הכלים הקלילים מהם – וביניהם בקעו מזמן לזמן תשואות וצחוק ללמדך, כי שואבים החוגגים מלוא חפניהם שמחה – וכן עד בוש…

– נו.. יפה ניגנו? – חזר אל תפוחי השפוף במקומו רעהו, כשפניו קלות והחצוצרה תלוייה לו על זרועו והוא חוזר ומרטיב את שפתיו שיבשו מרוב ניפוח, אך עינו רוננת. – הערב, אחא, ניגנו במעמד קצינים מגדוד שכן, זו הפעם בפני פמליה צבאית שלמה שבאה מן החוץ. ואף הם נהנו מאוד והודו במלוא־פיהם, לשמחת מפקדי הגדוד: "יפה נוגנים הנכם, אנשי הבטליון ה־40 של “קלעי המלך” – – כן שיבחו וגם אמרו להגיש לנו שכר משולחנם.

– ואתם הנוגנים שמחתם בשמחתם – מה? – התמלטה עקיצה מפי תפוחי, כבז לברק־השוא של הצמרת הצבאית.

– שמחנו – לשמחה זו מה עושה? – דירבן שפמו מנגן שני, שבא בעקבות רעהו והוא אמון על החליל – שעתיים או שלוש אנו מנשפים בלי הרף ואין אחד שיאמר די – – כלום נסרב לשתות ובלבד שהשפתיים לא תיבשנה והלשון לא תדבק לחיך –ח–?

– אין זאת, מנגנים… – נד עתה תפוחי בראשו כמשתתף בצערם – כי גם חייכם אינם קלים. אמנם מבריק כלי־הנשיפה ונוצץ למראית־עין, אך מנגנים אתם בסוף־דבר על אוזן לא־שומעת של קצינים מסתאבים, אשר מרוב סבאם אינם משגיחים בנגינתכם – – הו, עלובים ודלים שכמותכם, עלובה עמידתכם בנשף ודלה נגינתכם – –

– שמע נא… שמע נא… – מזדרז רעהו לשסעו והוא מחייך לשני צידיו, כמבקש שלא ישגיחו שאר המנגנים בתאנית תפוחי העלולה ליהפך להי־ונהי – אנו אנשים קטנים הננו ואין בנו מבינים בספירות הללו, שאתה מוצא בהן מחסה… משום כך מוטב כי תסור גם אתה אתנו לקאנטינה ונסיר עצב מהלב.

ארח תפוחי לחברתם ולבו בל־עמו, אף ראה את עצמו כאבל בין חתנים. המנגנים סביבו, מהם שפמיהם דקים ומפוקסים ומהם שלחייהם חלקות, אך הצד השווה שבהם שרואים בהם מיד, כי ממקום־נשף באו איש על פתילו ופתיגילו. מסיחים הם ודעתם זחה עליהם, לאחר ששיבחו מפקדים משלהם ומחוץ לגדוד את נגינתם, ולא עוד אלא הציעו האורחים הללו מן החוץ בטוב־לבם עליהם: מה נשף זה שהזמנתם אותנו, קציני גדוד ה־40, עלה יפה – הבה ונזמין אתכם אל הגדוד שלנו, אך בתנאי כי המנגנים גם הם יבואו אל הנשף –ח–

– זו היתה ההזמנה החגיגית והמפורשת אשר שמענו באזנינו! – חזרו והתברכו בנצחונם, כשהם טובלים שפמיהם ומרטיבים שפתיהם בשכר ותפוחי עונה אמן כאחד מהם, אעפ"י שעל שרוול אפודתו לא התנוסס “הנבל” – סמל התזמורת.

– הרי שגם תפוחי במנגנים! – השגיח בו הקאנטינאי מיד, כשהוא שוחק מלוא־פיו, שש להתנער מאפס־מעשה שהיה שרוי בו.

– לא מנגן ולא בן־מנגנים, אחי. – משיב תפוחי – אך אין זאת כי יש לי תזמורת חלילים משלי ומכאן גם קרבתי אל הנוגנים, כקרבתו של זרזיר אצל עורב –ח–ח–

– שמע נא… שמע נא… – מוצא רעהו בנימין הנוח לנכון לשסעו מיד – אם לבך כחליל יהמה מה טעם כי תמרר את רוחנו ואם בטנך כשופר תריע מה כי תעכור את נפשנו? הסב איפוא עמנו וזרוק לשעה מעליך איצטלה זו של פסימיזם, אשר לא יועיל אלא יזיק.

היה תפוחי כמסתייג מהצעת רעהו ואף־על־פי־כן ציית. המנגנים כבר פנו – הלכו איש עם כליו וחלילו, ואילו השנים, תפוחי ורעהו, נכנסים לפני–ולפנים של הקאנטינה, מקום המתייחד ליחידי־סגולה. כאן הסבו, כשרעהו מתיר את אפודתו בנחת והקאנטינאי היושב עדיין אצל מדפו בקוצר־רוח מרמז להם כי עוד מעט יצטרף גם הוא… – אין דבר, האריכו רוחכם – נהם מאצל המדף – עד שעה 9 ואז אנעל. – – –

– עתה, אחא תפוחי, מלאך התוגה והיגון, אכול ושתה והסר עצב מלבך. – גיחכו השנים – זה המנגן בתזמורת וזה השוכן כבוד כאן בקאנטינה, כאשר הסבו לשולחן ואין איש אתם מלבד שלושתם. היו מריקים אל צלחת דגי “שמיון” כבושים ברוטב ובפנכה שפכו שעועיות כבושות גם הן ומתובלות. גילו כי יפה השעועית הקטנה לשמיון והיו כורכים ומלפפים ביחד, כשהם חולצים מגופותיהם של בקבוקי שכר קטנים – בקבוק לאיש.

– ועדיין נשאלת השאלה העמוקה במה נקנח את האכילה? – שאל בנעימות הריע המנגן, כשהוא בודק בעיניו את קופסאות השימורים הערוכות על המדפים, כמו אין לנגד עיניו בשעה זו ענין חשוב מזה.

– רצונכם, קחו אננסים משומרים. – פיהק לתיאבון חברם הקאנטינאי כאחד שלבו גס בכל המטעמים הללו.

– אט… – מוסיף הוא ומפהק ואין לקרוא מתוך עיניו שלובנן דמה לעין החלב, אם לצון יחמוד לו או כוונה מכוונת בדבריו – סוף־סוף נמאס הכל, חבריא, ולא עוד אלא כך עלולים אנו להסתאב עד שהחשבון יימצא חסר… ממי יידרש אז ועל מי יצא הכעס?

נדהמו השנים לשמע האפשרות הזאת, שלא עלתה על דעתם. בימים האחרונים היו מזדמנים סמוכים על שולחנה של הקאנטינה וחשבון המחר לא הטריד את מוחם… אכן, רק עתה תפסו כי רוטב זה של כיבושים מתפרט בכסף והשימורים עשויים להצטרף לחשבון גדול. אמרו איפוא מיד, כיאה לחברים בטובה וברעה גם יחד: שמע, אחא קאנטינאי, להווי ידוע וברור כי ביום צרה לא נעזבך ולא ככפויי־טובה נהיה לגבי דידך.

– לא זו הכוונה. – היה הקאנטינאי חוזר בו – אף ידעתי כי לא תעזבוני לנפשי בעת צרה – לכך שותים ואוכלים אתם על שולחני, לאחר שפתבג המלך נמאס עליכם והיה לזרא… אך זו צרה שגם זה נמאס. – ועם שסתם ולא פירש עדיין את כוונתו, היה ברי כי דבר־־סוד יצוק עמו. הנה הפכו עיניו כעין עופרת והנה פימות שבסנטרו נתקפלו כלפי מטה, הנה ניטבלו לבני עיניו בחלב – אך סודו מהו עדיין לא גילה.

– משל, יושבים אנו, רעים… – לעס את דבריו בעצלתיים – ולפתע תיפתח הדלת. ייכנס קצין או סגן וישאלו מיד מה עושים כאן שניים ומה פירושה של סעודה שעורכים כאן בשעת־לילה מאוחרת – האם אין תקנות במחנה? ולא עליכם האשמה תפול אלא עלי –ח–ח–

– צדקת, אחא, – היה תפוחי ראשון להתאושש – לא זו בלבד שהאחריות תפול עליך אלא רע מכן: עתה ידעתי, כי חשבון לא נתנו לעצמנו ופלאים ירדנו, חברים – –

– חו–חו–חו! – פרץ ברעם־צחוק הקאנטינאי מלוא־פיו ועיניו הבהבו ממשובה ניצחת – ראו נא רחימאי זה, כי מיד קיבל את הדברים כמשמעם –ח–ח– אך תמים־לב היית ונשארת, אחא תפוחי – – כה תינה בקול סופדים ובמנוד־ראש, כמו עלתה לו הלצתו יפה.

אף־על־פי־כן צדק תפוחי ולא רימה אותו מבט העופרת הכבד של חברם בקאנטינה, אף לא צחוקו המשתמע לכאן ולכאן. כי לימים היה עומד לפניהם החבר הזה, באין איש אתם וידיו בכיסיו, ראשו רכון למטה כמו נתקצר לו צווארו, השתהה ואמר לפתע:

– שמעוני נא, רעים, הרעה בפתח – –

מיד כבש תפוחי את פניו כאומר – “הרי מראש אמרתי” – והריע המנגן מיטשטש בעצב, כמו לא ערבו לו עוד המטעמים שבכאן… אך הקאנטינאי הידק את לסתותיו והיישיר את מבטו כאינו משגיח, באשר יחשוב ובאשר יאמר זולתו:

– שוב איני בא אליכם בדיבורים ריקים, – אמר – אלא בעניין שאין לו דיחוי… פן אהיה לשמצה בעיני הקצין הטוב הממונה עלי ורוחש לי אמונת־אומן עד בלי־די – או אז למשפט הגדוד יעמידוני ואיש לא יוכל לומר דבר לטובתי.

– למשפט? – תמה הריע המנגן ומשך כתפו כמו לא עלה על דעתו כי הנאה תמימה בעולם־זה עלולה לבוא על עונשה.

– דין ומשפט. – הבליט חזהו החבר מהקאנטינה והביט אליהם בעיניו הקטנות והעזות – כי עובדה היא שהענין הולך ורע ומתהדק סביב לצווארי כעניבה – כי נמצא החשבון חסר.

– אחת אמרתי, התאושש תפוחי בעוז החלטה נמרצת שהפליאה את רעיו – כי אם בטוב ראינו יחד, לא נעזבך לעת צרה.

וכאשר אמר כן עשה, בלי לשעות לתמיהתם של אלה אשר נושבו תחתיהם דומם. לא השגיח כי ירד לילה, אלא פנה אל מחוץ ל"קמפ" בדרך לא־סלולה – – ובעוד החשיכה גוברת, כי אורות האהלים כבו והלכו, כמו ניתנה כבר הפקודה “כבו את הנרות” – הלך בנתיבות עקלקלות פן ייקרה שוטר צבאי בדרך – –

הגיע עד לכביש ועיני שוטרים אדומי־הכובע בולשות אותה שעה אחר כל חייל תועה בשעת־לילה מאוחרת ממחנה גדודו – – אמנם, שוב נמצאנו למדים כי צדיק מצרה נחלץ, – ואך זה נשתהה בכביש – והנה קרון־סוסים רעוע בדרך אל העיר. המתנדב נתכנס לתוכו חרש ונתקפל בסתר פינתו – ושוב אירע לו נס — — כי אם ניגשו “אדומי־כובע” עד לקרון אף שלחו לתוכו מפנס־יד קרן־אור בולשת – הרי את תפוחי לא גילו, אותו רואה – שאינו – נראה, אשר ישב עצום עיניים ולבו ער ומהסס – –

“ודאי גם זו ירידה צורך עלייה” – – נשם תפוחי לרווחה וברחיפת הצינה של שממון שדות ופרדסים, היה מעביר לנגד עיניו תמורות שהתחוללו בחייל במחנה הגדוד, ובחיי אזרח בעיר כאחד. חיי המחנה הצטמצמו כי חיילים נמשכו לעיסוקי אזרח וביקשו שחרור; ואילו חיי העיר התרחבו כי אניות הגיעו ובהם צעירים וצעירות פליטי הפיכה. אף הוא, תפוחי עם חבריו החיילים החלו באים לעיר לעיתים מזומנות, ואם בתי האזרחים מן העבר נסגרו בפניהם על שום בנותיהם המבוגרות – ארחו לחברתן של חדשות מקרוב באו.

כן מצאו להם מקלט־מעט, בו קסמה עולת “רוסלאן” זהובת־שער ולבנת־שיניים, אשר שרה בסלסולי־צחוק שירים רוסיים על “כעכונים”; בת תושב רכה שבשלה בינתיים עם שעדיין טל שחרות נח על לחייה המלאות ארחה לחברתם; וחברה – מארחת, בוגרת ומנוסה, קרעה את עיניה השחורות וקידמה את פניהם בשמחה. ביניהן מצאו איפוא ניחומים, כשהכל החל מתנכר לחיילים, ומהן שאבו בערבים שמחת־חיים שפגה במחנה… – כל אלה זכר תפוחי בהיותו נוסע, וכאשר ירד מהקרון מיהר בפסיעה רהוטה עד לבית האזרחים, אשר קרן־אור פלשה עדיין בעד לחרכי חדר – לאות, כי הבנות ישבו יחדיו כמנהגן.

– מה מלילה… מה מליל! – נצטהלו לקראתו היושבות בחדר המואר במעומעם, כמצפות לבואו.

– תפוחי, השלום? – חזרה בחרוזי שיניה הזהובה שבהן והיא כמגלגלת אותו פזמון רוסי עליז של “הלבנים”, אשר הביאה עמה באניה מהמדינה האדומה.

– תפוחי שלנו בא… – חשה בלי לפתוח את פיה המלא הצעירה שבהן, וכן נדמו כמייחלות למוצא־פיו בצללי האורות המדומדמים, אשר מתוכם נשקפו פניהן – ובכן מה חדש במחנכם? – לחשה־ניחשה הבכירה שבהן וגלגלה את בבות עיניה השחורות והגדולות, כמקווה לשמוע אך טובות על הבחורים במחנה הגדוד.

– לא חדשות בפי… אף לא איש בשורות אני… – צנח תפוחי ברוח נכאה – עסק ביש הביאני הנה.

– עסק ביש – הא–הא – ומהו? חקרה האחרונה, ספק מהתלת ספק תמהה – ודאי שוב מתעלוליהם של חיילים או שברי־לב – הו. הבחורים! –

– לא שברי־לב או אכזבות, כי גרוע מהן פי־כמה. – פלט תפוחי לבסוף לאחר שלבו נפשר בחום החדר וסגור־פיו נפתח במחיצתן של היושבות.

– האמנם כל־כך? – עדיין העמידה המבוגרת שבהן פנים נוחות, כרגילה ומנוסה בשיחם־ושיגם של בחורים – ואין עצה – הא–אה? ואין מוצא – הא–הא?–

– זו הצרה… – סח תפוחי בקול כאוב מארץ – שהגענו עד משבר ומעשה שיש בו להמיט חרפה עלינו – זו שאלת המטבע הבזוי – –

– כסף, – שחקה בשמחת הבלונדית־הזהובה והיא כולה ששה לשמוע מעשה בשערוריית־כספים או לפחות מעשה מחתרת, שמעורבים בו מקטון ועד גדול בגדוד – –

– כסף?..– החרתה הצעירה אחרי הגדולות ממנה, כמו אינה תופסת בענין מעיקרו ונוח לה יותר להשעין בסתר את החייל העייף אליה ובלבד ינוח מעצבו.

– זהו. – הקשה תפוחי את פניו ולא הניח לעצמו להתרכך אף כלשהו באורותיו המדומדמים ובצלליו של חדר זה — —

– כיוון שכך, די בשאלות. – שברה את המבוכה המבוגרת שבהן, כמו היא האחת הבינה שדרוש מעשה של ממש – הנה, תיק הכסף, ואמור תפוחי – כמה?

*

– – רצה תפוחי להשיב ומילים נעתקו מפיו. ראה את השלוש כי צופיות הן, כשהוא מרשרש בשטרות האחדים שאסף במנין ושילשל אותם לכיסו – – “נשיב… אך תחלוף הרעה מעל ראשינו”… מלמל ונשאר מעומד, כמו לא רחש עוד בעצמו אמון לדברים שהגה בפיו, אך הבין כי נעשה בו מעשה רב מכסף –

– חכה… המתן… והחפזון למה? – – גילגלה הבכירה עיניה בבת־צחוק כמו המעשה שלה עצמו אינו שווה כי ידובר בו עוד עכשיו – תנוח דעתך.

– עתה ספר בשקט מה קרה ואל תבהל אותנו. – חשפה את פניני שיניה הזהובה.

– באמת, יכול אתה להישאר. – פלטה בנוח הצעירה שבשלושתן ופיה היה מתליע מצפייה.

אך תפוחי נשמר מלשעות לדבריהן. הכסף בכיסו, יצא את החדר המעומעם וצעדו הידהד ברחוב הריק, אשר בו בתי האזרחים דממו מכבר על יושביהם הישנים. וככל שמצעדו עורר את הדממה, דימה לשמוע דברי כיבושים קשים בעקבותיו, לאמור: מה זה ועל מה זה מהלך חייל בשעה זו – – ומה כי נחרדת לבוא מן המחנה אל בין בתי אזרחים שקטים להשבית את מנוחתם – – כלך לך, חייל, אל המחנה – כבר בלאו הכי גולש הנך עם חבריך במדרון ואם התחלת – גלוש תגלוש… – ותפוחי מזדרז והולך כמו רדפוהו הדברים. בעוד שחר – היה כבר במחנה, ובראותו את רעיו יושבים הניח את הכסף שהביא.

– ראו – אמר – כי עוד יש רוח באנוש, שעה שגולשים אנו במדרון… עוד מצוייה פינה בה מהבהב אור, שעה שזרות וקור מלווים את צעדיך באשר תפנה…

– שמע נא… שמא נא… – נועע רעהו המנגן בשפתיים נבוכות, כמבקש לשים בפיו את פיית החצוצרה.

– חו–חו–חו – – היה מצחק הקאנטינאי בלסתותיו ומדבר רתת – אך אתה תמים־הלב עוד תדבר בזרות וקור כאחד המשוררים – לבי – לבי לך, אחא תפוחי.

אך תפוחי שוב אינו משתהה לספר להם מכל אשר פעל בשליחותו – לא פריסת־שלום נוחה לרעהו המנגן מאותה “רוסלאנית” זהובת־שער, אשר שבתה בשיריה את לבו – – אף לא מהפעוטה הצעירה שהיא בשלה והולכת במעבה החדר המדומדם — — אף לא על המעשה הרב של חברתם הבכירה, אשר לא חקרה ולא דרשה אלא מתיקה הדל הפרישה את הכסף הדרוש בלי אומר – – כבר היה מנוי וגמור עמו, כי אין לו עוד להתערב עם זולתו, אף לא עם ריעו הטוב – והקאנטינאי שנחלץ מן המיצר – אלא לעצמו יפרוש לעשות את חשבון נפשו, כל עוד לא גלש במדרון לתהום

*

– שמע אלי, קורפ’ל, ברנש חביב, – פנה בו ביום אל הקורפוראל שנתמנה על סידור גן בגדוד ושידל אותו – ספחני נא אל אחת הכהונות בעבודת הגן, כי מחפש אני תיקון בעמל־כפיים. אף זאת מחובתי לגלות לך, כי נחלתי אכזבות רבות מיום היותי בגדוד, גם מריע טוב כאח נקעה נפשי וכן הבלי העולם־הזה של ה"קמפ" היו לי לזרא. כן ראיתי ונמלכתי בדעתי, כי אין טוב לפני מלעבוד בגן.

התחייך הקורפ’ל בעינו העגולה־המתלחלחת, הראה לתפוחי את הגבעה שנחרשה תלמים ואת האוהל שניצב בראשה. הבליט את שני הסרטים החדשים שניתנו על שרוולו, בגינה של תכנית הגן, ואמר לו בלחן הספרדי־הלח, שהוא אפייני לעדתו:

– אם באמת חשקה נפשך בעבודת הגן, נקבל אותך בחפץ־לב, גם אני גם חבר הגננים אשר אתי. “פאריידים” אין אתנו אף פטורים כאן מחובה להתגלח בכל בוקר, כי על כן גננים אנחנו. הבקורת הצבאית כמעט אינה חלה עלינו וחפשים אנו לנפשנו במלכות הגננים –

– הנה זה אשר ביקשתי. – השיב תפוחי.

– אך דע לך… – המשיך הקורפ’ל והבליע ערמומית במבט עיניו – עניין זה שאני עוסק בו רק נסיון הוא ואף אחד אינו מתייחס אליו באימון רב. פשוט, חשקה נפשן של נשי קצינים בתפוחי־אדמה קטנים־חיים ואמרתי: הנני ואמלא מבוקשן… אבל בגדודים הסובבים מלגלגים על ההמצאה המופלאה ושואלים: מה ל"קמפ" של גדוד צבאי ולגינה – כלום חריש הוא עניין לחיילים או זיבול בזבל ואיסוף הם מלאכה לנושאי־נשק? – כך שואלים הם וצוחקים.

– יצחקו להם כאוות־נפשם. – מעודד תפוחי את איש־שיחו לבל תרפה רוחו.

– הוא שאמרתי גם אני. – שחק הקורפ’ל – הללו לועגים לנו ואנו נלמד אותם כיצד כורכים עבודת שלום ומלחמה. והרי זוהי בעצם תעודתו של גדוד עברי, שלא יהיה ככל הגדודים סביב, אלא ירים את נס החקלאות גם במחנה הצבאי. לא כך, חבר תפוחי?

אליבא דאמת לא היה המתנדב שלנו פנוי כעת לוויכוח עיוני, אף לא זה תפוחי שהיה… בעבר היה נאחז בשתי ידיים בהזדמנות כזאת והיה דן לעומק ולרוחב בענין המיליטאריזם שאין בו פרי ולא פרחים, מקביל לעומתו את ענין העבודה ויגיע הכפיים, היה מעלה מה בין בטלה צבאית לשמה ובין חדוות היצירה שבעמל… כך היה עושה לשעבר, אך האכזבות נתנו בו את אותותיהן והוא נמנע מלהפליג בשיחה עם הקורפ’ל – הגנן עצמו: לו תחשקנה נשיהם של קצינים בבולבוסים – מה ממנו יהלוך? – העיקר הוא כי מתאווה הוא לחשבון־נפש וכאן ימצא את מבוקשו.

וכיוון שאף אחד לא התנגד לכך כי ישוחרר תפוחי מפלוגה שלו, נסתדר העניין. אפילו הסארז’נט־מי’ור בכבודו ובעצמו בירך אותו לדרכו החדשה, אשר בחר בה מרצונו הטוב. ראו ממנו הקורפוראלים והסגנים והחרישו, כאשר תפוחי ארז את שארי חפציו אל צקלונו הדל, כדי לעבור אל מקומו החדש. או אולי היו מנחשים, כי לא מעשה־סתם הוא מצד תפוחי אלא יש בו רמז וכוונה מסותרים, כבכל הליכותיו של מתנדב זה מאז קום הגדוד.

– פרייואט תפוחי בן־הדמים נספח מרצונו הטוב על בני־בליעל אלו מגדלי הבולבוסין… – היה צוחק מלוא שיעור קומתו רב־הסמלים, כממליץ על משוגתו של זה בפני הממונים עליו.

– וולל… – השיבו בצפצוף דק הקצינים הארוכים, בהיותם מוצצים את מקטרותיהם, כמעמיקים חשוב, אך למעשה שמחו תמיד להטיל את הבעיות המטרידות על כתפיו הרחבות של הסרג’נט־מי’ור. – אם אמנם בולבוסים יהיו לנו ב"מס", נאכל מהם לתיאבון ומה עוד נטריד את מוחנו בענין קלוקל זה! –ח–

– אף זו השאלה… – הבליט הסארז’נט־מי’ור את חזהו ופסע אילך ואילך בניע הכתפיים – הרי ראינו כי “ג’ואיש בטליון” זה יקחנו אופל, יסכון לכל – – בו לא מן הנמנע, כי אחד בן־זנונים ישב בבית־עקד הספרים כיושב באוניברסיטה ובוודאי לא מן הנמנע כי חייל־דמים יטוש את רובהו להחליף אותו באת – – בטאליון־דמים הוא –ח–ח– וסובב על עקבו כשרצועתו מבהיקה לו על כתפו וכולו מזדקף, כמו הגיעה השעה להפטיר אל פני הגדוד את שאגת הפיקוד “צ’אן”! –

*

– אין דבר, אדוני הסארז’נט־מי’ור… – התיצב אצלו הקורפ’ל הגנן בראש עובדיו וחינן את קולו – עוד תשבע מאתנו נחת.

– שאט־אפ! – סקר רב־הסמלים במבט נשר את צוות הגננים שלפניו – חיילים או גננים – אין בלבי עליכם, כי יש בכם גם איזה דבר טוב… ואילו ידעתם לשתות עוד ויסקי כהלכה, לא הייתי מהסס להשאר סארז’נט מי’ור בגדודכם עד נצח –ח–ח–

ותפוחי היה מכונס אותה שעה במקום שבתו – כמו נמחה מלבו כליל זכר הימים והעלילות שנשארו מאחורי גוו. שכח שעועית ברוטב אשר אכל בלי שעמל בה ואת קינוח הסעודה בפלחי האננסים על חשבון המלך… הסיח את דעתו מחבר שבקאנטינה, אף דמותו של הריע המנגן אשר נולד במזלו של “נבל” ניטשטשה והלכה בזכרונו – –

הניח תפוחי לספיח שבלחי כי ישגשג, לאחר שעלה עליו תער מדי בוקר שתי שנים תמימות – תלה את רובהו על הכלונס באוהל ושוב לא טרח להציץ אל שפופרתו אם מבריקה היא – הסיח את דעתו מהלכות פאריידים ואימונים לסוגיהם – אף הפמליה הצבאית, על פרחי סגנים וקורפוראלים שבה, כלא־היתה. – –

– – שמא באמת ובתמים גידל תפוחי את תפוחי־האדמה? – מסתבר, כי הקורפ’ל הגנן הגדיל לעשות ממנו, שהיה אמון על חקלאות מבית־הספר. ואמנם הלה יצא בכרכרה קלה אל בית־הספר החקלאי והביא משם פקעות, השתדל כי יובא בקרונות זבל למכביר מגללי הסוסים אשר “בטראנספורט” של הגדוד… הוא הציב עמודים ומתח עליהם תיל – ותפוחי עזר על ידו, שכם אחד עם חבריו לגן. לא הגדיל ולא הפליא לעשות בחריצותו, אך את חוקת יומו מילא כאשר קיבל עליו. כלה יום־העבודה ותפוחי בא ויושב דומם בין חבריו לאוהל, אשר רוחם כרוחו ושווים הם בהלך מחשבותיהם, כתלמים הללו בגבעה וכשוויונם של הרווחים בהם הופלו והוטמנו פקעות הבולבוסים לתוך התלם. יושבים הללו לעת־ערב וכתונתם לעורם, נופשים מהעבודה שעשו ביום ופנויים למחשבות שחלפו במוחם, בלי להזקק לחילופי־דברים אלא במידה שהתקשרו מאליהם. –

– הנה ניתנה לנו הזדמנות לעסוק כאן בעבודה אזרחית־למחצה – מהתל אחד – וממילא פנוי אני כעת לחשוב על הפרק הצבאי אשר עשיתי.

– הפרק הצבאי… – מוסיף שני – הישנו כדבר הזה או כמוהו כמין דמיון גרידא… כי הנה רואה אני את הגייסות אשר לתוכם הוטלנו ומהם עקרנו – ואינם – –

– הגייסות! – נתפש שלישי – נפתח במחנה צבאי שהיה על אדמת מצרים והוא נטוי אהלים לאין מספר – תל־אל־כביר… איזמעיליה… מה נשאר שם מכל התכונה הבריטית? אך מרחב חול כשהיה, אשר גרוטת־ברזל אולי תעיד בו כי היה שם מחנה…

– זה טיבו של צבא, סוד תנועתו וארגונו… – הפליג רביעי – אלמלא חושש הייתי כי אז אמרתי: זה סודה של כל תנועה צבאית מימי עולם – חנייה ועקירה ומשום כך לא תכה שורש ולא תקנה לה אחיזה – – כקיסר רומי… כבונפארט וכצבא הבריטי בימינו…

– נמצא, כי בזה כוחן אך גם חולשתן של המדינות הללו, המתיימרות להיאחז בארצות לא־נודעות ע"י צבא בלבד… – סיכם החמישי בדרך שאלה שהיא צריכה לעיון נוסף וחזר מחזור הדיבורים:

– חזיון זה נשנה גם לעינינו פה. – פשט הראשון ידו והראה על המחנה למטה – האהלים פוחתים והולכים… המחסנים יריעותיהם מתבלות… בשירותים המתרוקנים רוחות פולשות ועזובה… וכל־כך למה? כי ימי המלחמה חלפו וצבא המלחמה מצטמצם והולך לצבא־הקבע אשר אפיו שונה.

– מה השוואה היא! – החזיק שני אחריו – די היה לראות “טומי” בריטי, כשהיה שרוי עדיין בתהליך הקרב ולא חשב מחשבות הרבה… צעד מלוהט ומיוזע, אשר שש לחטוף בקבוק שכר כאשר נזדמן לו ולנבל את פיו בחריפות… צווח בקול ניחר או–איי–או–איי, או שלף אגרוף והרביץ סנוקרת לשני – – לא כן כאשר כלה הקרב והוא מרגיש ברוחות המנשבות אליו מארץ המולדת – –

– פשיטא… – אישר גם השלישי – הטומי – האוסטראלי כמו אחזה בהם תזזית… הניו־זילאנדי הממודן אינו סוער אך מהלך כמו אדמת־נכר בוערת מתחת לרגליו – – לא “ג’ריקו” ולא “מדבר־דמים”, כלשונם. המקום האחד אליו נפשו יוצאת הוא ביתו… אולי ארצו… נערתו… אשתו וילדיו… הוא הדין בגניראל ובחייל מן השורה.

– – ומה טעם כי נישאר אנו לשבת אחרונים על הכלים – – סיכם כהד לדברי קודמיו האחרון, כמו הביא עד לנקודה סופית את חילוף הדברים שהתקשר

*

ולתפוחי נראה כי גם הוא במדברים והמילים נושרות מפיו, אלא חדורות הן בפי האחרים כובד־ראש ואחיזה בחיי־המעשה, יותר מכפי שמצוי אצלו. חבריו לעבודה בשלים יותר ומכוונים אל המציאות – לא בערפל ראשיהם ולא בשמים נתונים אלא בארץ ואשר עליה. אף רואים הם נכוחה את המעשה אשר הם עומדים לעשותו עם השחרור מהשירות הזה: האחד יחזור לעבודת הוראה שנותק ממנה והשני לחייו במושבתו; אחד נכסף לעבודת הגוף שהוא רגיל בה ואחד – לעבודת הרוח. הצד השווה שבהם שחשים הם כי נאצר בהם כוח־מעשה המחפש לעצמו אפיק והם שוקלים כבר ובעוד מועד – כיצד ישובו לאותו אפיק – –

– מה נהיתה שם במחנה למטה? – מרים האחד לפתע את עיניו ומתפלא – לא שבת היום ולא מועד אף לא מיסדר ערוך אל התפילה. ואילו החיילים הולכים ונועדים למקום הכנס.

– בואו ונרד גם אנו, כי הרי דבר הוא… – נמלכו מיד וירדו בצוותא מהגבעה.

ואמנם לא רק חיילי הגדוד נהרו למקום המיועד לכנס, אלא קצינים באו גם הם, ולמרבה ההפתעה הקולונל עצמו היה יורד בצעדי פרש מאהלו ומהלך ביניהם כאחד־העם. הבינו, כי דברים בגו אף נזדרזו לתפוס מקום בישיבה ובעמידה על הככר הערוכה לכנס ועיניהם אל השולחן אשר לצידו ישבו דברי הגדוד. רק הקורפוראלים והסגנים נתבדלו גם עתה מעל המון־העם ועמדו כשמקטרותיהם בפיהם, מלעיגים חרש ואומרים:

– אך זו חדשה נוספת בגדוד שלנו: אסיפת חיילים רשמית בעיצומו של יום –ח–ח–

– משמע, כי עומדים אנו להחליט ברוב דעות איך להנהיג גדוד –

*

– ולא זו בלבד אלא נצביע בעד ונגד – –

כה היו מפעפעים במקטרות, מניעים קלות בקנים שבידיהם – הבכירים שבהם מכירים גם עתה בעליונותם ומביטים מחרישים אל התכונה, והנמוכים מהם חומדים לצון כמבקשים להפיק רצון מאת הממונים עליהם. ובינתיים הגננים פוסעים ועוברים, הטבחים – “הקוקים”, המחסנאים, עובדי השירותים והמון־העם למקומותיהם, מחרישים.

– חברים־חיילים, – פתח דובר הגדוד ורחש הקהל נדם – יודעים אנו כולנו כי לא מעשה מצוי הוא אסיפת חיילים בגדוד ובענין של מה־בכך לא היינו מכנסים אתכם – אך הנה הקולונל והקצינים עמנו – אות הוא כי הדבר חשוב.

– אך זה ישבנו במוסדות הלאומיים שלנו – מילא שני אחרי קודמו – שם הציגו לנו את השאלה: היש מסכימים להישאר בגדוד ולהמשיך בצבא־הקבע או מבקשים הכל להשתחרר אחרי אשר מילאו את חובתם? – ענינו בשמכם כי הענין שהתחלנו בו, יקר הוא לכולנו ולא נניח לו להתפורר, ככל שחיי הצבא קשים לנו. והנה נענה לבוא אלינו נשיאנו בעצמו כדי לשמוע, היש בינינו מסכימים להשאר ולהמשיך? –

– יש. – ענו מיד קולות צלולים מצד הסגנים והקורפוראלים.

עבר רחש בין החיילים, אשר הביטו בכה ובכה. הטבחים ישבו בקבוצתם – כמוהם כהמון החיילים מציתים סיגאריות ותולים עיניהם, כמבקשים להוסיף לשמוע דברים ברורים יותר.

– מי נו פורם פארס… – דחקו בינתיים זה את זה הטבחים בכתפיהם הרחבות.

– מי נו קובאר… מי נו סרז’נט… – השמיעו בעילגי־לשון אנשי השירותים לסוגיהם.

ואמנם – עדיין סברו החיילים כי אסיפה היא הבל ודברים שבה אינם אלא מן השפה ולחוץ… – מה הופתעו איפוא כאשר השתרר שקט ומכונית קרבה לבוא עד למקום הכנס, מתוכה יצא בלוויית פמליה קטנה אחד חיוור־פנים, אשר הכירו בו את דיוקנו של מנהיג העם. כאיש אחד קמו לכבודו – בין אלה אשר את שמעו בלבד שמעו ובין אלה שידעו את מעשיו והליכותיו בין העמים והמדינות; אף הקצינים וקולונל הגדוד הקפידו בעמידתם ובישיבתם, כמו התכוונו להפגין כי לכבוד המנהיג ירדו להשתתף עם חיילים בכנס. והמנהיג עצמו עבר ביניהם בחיוך לאה, סקר בעינו את הקהל שלפניו כבוחן כליותיהם ולבם, והמעשה האחד בו הפגין את יחסו של האזרח למעמד הצבאי, היו החותלות שכרך לרגליו – מעשה חייל. וכיוון שהגיע עד לשולחן־הראש, החל שוקל בלי הקדמות את דבריו בנחת:

– חיילי גדודנו, איני מהסס לומר לכם כי פה הדופק והלב של עניננו הלאומי, ולא בכדי קיבלתם עליכם לשאת ברובה ובתחמושת, שעה שאנחנו ערכנו את מלחמת הדברים עם העמים והמדינות על “ביתנו הלאומי”. אתם הייתם הגב שלנו ועליכם נשענו. אבל, חיילים, – סקר במבט עייף את השורות, בין של הסגנים והקורפראלים ובין של המון־העם – לא למלחמה ולצבא פנינו, כי לענייננו הצודק. לא עם לוחם רוצים אנו להיות, כי אם עם יוצר על אדמתנו, ולא שונאים מבקשים אנו לעצמנו במזרח סביב, אלא שוחרי שלום וידידים. משום כך, עם כל הכבוד שאני רוחש לכם, למפקדיכם ולדגל של הגדוד, באתי להזהיר אתכם כי חלקכם איננו בשואפי־קרבות. דייכם אם תעמדו לעם במסירותכם עד שיתכונן הבית ותהיו בשומרים עליו. זה הייעוד אשר קיבלתם עליכם, לא בתסיסה אף לא בסערת־רוחות המזיקים לענייננו, אלא בסדר ובמשמעת – כראוי לגדוד.

אך זה סיים – והחיילים קמו ושרו לכבודו עד שיצא בין השורות ואחריו דבּרי הגדוד, פמליית הקצונה והקולונל עצמו, ללוותו בין אהלי הגדוד. “יחי הגדוד!” – השמיעו הקורפוראלים והסגנים ממקום עמדם בקולות מאוששים –

*

– “דיבר בעד ונגד – כי מה יכול לומר! – – דרש פנים לכאן ולכאן, אך לא השלה אותנו”. – גילו החיילים צד זכות בדברי המנהיג — — ואף־על־פי־כן היו יוצאים את מקום הכנס כמבודלים למחנות: מכאן המון־העם שהתנהל לאט ובמפוזר ומכאן הקורפוראלים והסגנים אשר פסעו וקניהם תחת בית־שחיים, כממונים על הגחלת של הגדוד לבל תכבה – –

– אתם הגננים־הבטלנים הרי תהיו ראשונים להשתחרר. – זרקו מרה בעלי הסרטים הללו בעוברים.

– אנו מה – – השתמטו הגננים מדו־קרב מילולי עם הצד שכנגד – מה שיאמרו לנו נשמע ונעשה.

– ואתם הטבחים־הקוקים, אנשי השירותים, אך מצפים לרגע בו יינתן אות השחרור. – הוסיפו “הצבאיים” להתגרות ב"המון־העם".

– אנו לא קורפוראלים ולא סגנים. אנו “בלאדי־קוק”… – ציחקקו הללו ועדיין נזהרו להיכוות בגחלתם של חזקים מהם.

– הודו איפוא בפה מלא, כי אצה לכם השעה להשתחרר בכל מחיר. – הזקיפו קומתם הקורפוראלים והסגנים, אשר הסארז’נט־מי’ור שימש להם מופת, והמשיכו להקניט את החיילים העוברים על פניהם.

– ונשתחרר, כדי שלא תהיה לכם שליטה עלינו! – הרהיבו לבסוף האחרונים לשקול להם.

והתפזרו הכל במחנה לאהליהם, כמו היו בטוחים כי אשר יפעל הזמן לא יכריעו בשכלם. אף הגננים חזרו וטיפסו בגבעתם, ותפוחי המהלך בין חבריו החדשים, רואה יפה־יפה כיצד נקלעים הם בין ודאי וספק ככל חיילי הגדוד.

– – ובינתיים השיחים שגדלו הוריקו שורות־שורות על הגבעה והיה גם זה לשיחת היום במחנה הגדוד: ראו, הבולבוסים צומחים! – תמהו ומקרוב ומרחוק באו לחזות בפלא. שמועה אמרה כי מפקדי גדודים שלחו את קציניהם לראות וכן אמרו כי הגיע דבר תפוחי־האדמה עד למטה המיפקדה העליונה וגם זו הורתה לכל גדודיה לראות מ"ג’ואיש בטליון" ולעשות כמותו, בפרט עתה שכלתה המלחמה.

– הורם באחת כבודו של הגדוד שלנו! – שפשפו מהנאה את ידיהם הקצינים.

– הבטליון ה־40 היה למופת לצבא כולו! – שירבבו את צאווריהם הארוכים כעגורים וטרחו להוציא את המקטרות מפיותיהם, כדי להשמיע אה שבחם.

ולא שעה אף אחד אל הגננים אשר בעמל וביגיע כפיהם באה כל הגדולה הזאת; אף קורפ’ל שלהם בעיניו השקדיות לא טרח לומר דבר בשבחם. ותפוחי אשר בימים עברו היה עומד בלא־ספק על עלבונו ועלבונם של חבריו, היה מתרגש ומכריז ברבים על המעשה אשר הצליח – – לא כן עתה שהוסיף לשבת בפתח אהלם והביט באלם־פה, כיצד הוריקו השיחים, הסתעפו והלכו בשורותיהם – עוד מעט ועטו בירק הכהה את הגבעה ממרגלותיה ועד ראשה.

הביט ועינו תועה מעבר למראה שלפניו. אין הוא משגיח כיצד הבשילו והלכו הבולבוסים, אם תחילה פרחים הנצו כעיניים סיגליות ונבלו, או אולי בעוד השיחים עומדים בירק עדיים הבשילו מתחת הפקעות אשר הגננים נצטוו ללקט אותן כהיותן פעוטות־צהובות, כמו לא העלו עליהן קרום – – אך זאת ידע: כיוון שליקטו תפוחי־אדמה מספר, מיד הגיח הקורפ’ל – הגנן, פזל בעיניו הלחות־השקדיות והבליע בהנאה כבושה:

– הללו למען אשתו של קפטן אכס, אשר מאז באה מאנגליה לשבת עמו בצבא־הקבע, חשקה מאוד בבולבוסים וכבר שאלה אמש: קורפ’ל, מתי יעלו הללו מגנך על שולחני –ח–ח־

– כבר חזקה עליך כי למדת להחניף יפה־יפה לנשי הקצינים הללו. – התריסו הגננים לבסוף – וברי לנו, כי לא האשה שאלה אותך אימתי יעלו תפוחי־האדמה על שולחנה אלא אתה שהקדמת ואמרת: מחר אני מגיש לך בולבוסים מגינת הגדוד… וכל־כך למה? – – כי שואף הנך להיבנות מתפוחי־האדמה האלה, ולא פרי האדמה הם בעיניך כפשוטם, אלא מעין מזמוטים לכרכר בהם סביב לקצינים ונשותיהם ויעניקו לך עוד סרט על השניים שקיבלת…

– או, אתם הגננים… – חייך הקורפ’ל לדבריהם, אך עושה בתפוחי־האדמה כבתוך שלו. – מה אעשה – – ואיני אדון לעצמי אף לא רכושי שלי הם… רק בפקודת הממונים עלי אני עושה ועתיד אני לתת דין־וחשבון על כל בולבוס מהגינה – –

– מילא, יבוסם לך… – הניעו הגננים בראשיהם – חזקה עליך כי יודע אתה יפה את עסקיך ומכלכל אותם בשכל, ככל אחיך לעדה – –

שוב לא שעה הקורפ’ל להם ולשיחם, כי מה יראו האשכנזים המופקרים הללו באחיהם הספרדי – ויישר בעיניהם – – לפיכך, נבלע הכל בעינו הלחה־השקדנית ולא ניכר בה; הבליע בשפתיו הלחות־החייכניות, כבלוע מחמאות. ויהי נושא בסלים את פרי־האדמה אל בין צריפי הקצינים, מזדרז ומגיש לנשותיהם את המנחה לשעת בישול של ארוחת הצהריים או הערב.

– נכון זה לזחול על גחונו ובלבד שיוסיפו לו עוד סרט. – הביטו אחריו הגננים בעיניהם הסולדות.

– נכון הוא להשחיר פניו כשולי קדירה. – רגנו.

ובהיותו חוזר אליהם מפתחי הקצינים ופניו מבהיקות, היו מוסיפים להלעיג ולשטות בו: נו, כרכרת הפעם דיך, יא קוברו… נשקת את כף היד, עבד נרצע שכמותך. – הפריזו בגנותו.

– הרי לכך אנו אומרים עליך, כי אינך מכבד את עצמך וכיצד יכבדוך אחרים? – ייסרו כמתכוונים לטובתו – ולא כממונה על גן אתה משים את עצמך אלא כממונה על האשפה, במחילת כבודך.

כה הטיפו לו הגננים, השכם והטף, עד שלא נתן את דעתו עליהם. כל עוד צריך היה להצמיח את תפוחי־האדמה ונדרשו לחרוש, לזרוע ולנכש, שת להם בחלקות – עכשיו משהניבו השיחים והפירות מבשילים והולכים, שוב לא נזקק להם. ובעוד הגננים רוגנים, הוא מהלך בעצמו בחריצות בין תלמי הגבעה, חושף ומלקט את הפקעות – מילא שק וליקט מלוא שק שני, ועוד מחצית השק אסף – כמו דחקה לו השעה, והוריד בעצמו בכרכרה אל ה"מס" של הקצינים.

– הכל הוריד לקצינים המנוול ולא השאיר כזית. – חרקו הגננים שן, בהיותם רואים את גינתם שנחשפה – –

ותפוחי ממנו והלאה כל הדברים האלה. בפולמוס הגננים לא לקח חלק וגם עתה ישב מחריש כמסתכל, כמו הוסיפו עוד לצמוח תפוחי־האדמה על הגבעה ולא חדלו – – –

 

יב. אי סיפא לא ספרא אי ספרא לא סיפא    🔗

שלח אז קפטן סמואל, היהודי הבריטי, הוא הקפטן של פלוגה “די”, לקרוא למתנדב תפוחי לבוא אל אהלו, הזמין אותו לשבת ליד שולחן שלו וכה אמר לו בלשון עברית נלעגת ורצוצה:

– שמעני, המתנדב תפוחי –א–א. כל הימים האלה, להיותנו יחד, מתבונן אני אליך ורואה כי… כי… אין שליו בנפשך.

– מה אעשה, אדוני הקפטן, – השיב תפוחי ושפתיו צמודות מעקשנות – ואנו המתנדבים איננו יכולים להידמות אל הקצינים מבני אחינו שבאו אלינו מן החוץ. אתם התערבתם כבר בין השכבות הבריטיות האצילות ואילו אנו כאן יהודים על טהרת הדם והעקשנות.

– הא–הא–הא – יפה אמרת, המתנדב תפוחי…– צחק הקפטן חרישית ונראה כמשתעשע.

– זה הדבר, מרי הקפטן, – המשיך תפוחי בלי להשגיח בדרגות הצבאיות המבדילות ביניהם – אתם, היהודים הבריטיים, מביטים עלינו כהבט אל יצורים מוזרים, משהו מעורר חמלה וסקרנות כאחד. הקלה היא בעיניך? בחורים שמוצאם ממזרח אירופה! – אטו מילתא זוטרתא? גם אידיאליסטים נלהבים, גם קומוניסטים מעוררי זוועה – גם נשמה ציונית נלהבת וגם משהו ממהפכנות שביוצאי רוסיה הצארית, יבורך זכרה – – ומפחדים אתם ואף־על־פי־כן נמשכים להסתכל… הוא אשר אמרתי: בדומה לחיות־ביבר נראים אנו בעיניכם.

– או, המתנדב תפוחי… – זע הקפטן במחאה רכה – כיצד תטפול עלי אשמות כאלה! – והלא רואות עיניך כי הזמנתיך לבוא אל אהלי ולשוחח כאשר ישוחח אחד עם חברו. להיפך, להתקרב אני רוצה. אמרתי: מתנדב זה טיפוס מיוחד הוא. כמעט טולסטואיות –א–א–א– או אידיאליזם ושלילת היש גם יחד – הרי לא תכחד כי מהתכונות הרוסיות המובהקות הן שנדבקו בכם –?

– לא אכחד. – אישר תפוחי – כי משום־מה אכחיש? האם משום ש"בטמן" עומד לשרתך ולא אחד שכמותי, לצחצח את רצועתך ונעליך, אדוני הקפטן, ולא את נעלי? – – איני מכחד. אף יודע אני ועד, כי לא חייל אני אף לא בן־חייל, אם זו כוונתך. וגם פה, תחת דגל בריטי זה, אני יהודי ביסודי וכן אשאר גם להבא – זו מלחמתי אני.

– מעניין… – הפטיר הקפטן תוך הרהור מעמיק.

– ולא עוד… – התלהב תפוחי – אלא חושב אני כי גם אתם היהודים הבריטיים עשויים לטעות… אמנם כמוכם כבריטיים, ואף־על־פי־כן אתם עדיין בדרגה זו, אשר אנו “הברברים” כביכול, כבר עברנו ממנה והלאה. עודכם מתכחשים למחצבתכם ואילו אנו הכרזנו כבר בפה־מלא כי יהודים אנו וגאים במוצאנו וכי לא רק דת אלא ארץ מולדת לנו, זו שאחת ויחידה היא בעולם. הנה דבר זה סופכם ללמוד ממנו ולא אנו מכם.

– נכון אני ללמוד… – גילה הקפטן סבלנות מפליאה – אבל הרי לא תכחיש, פרייואט תפוחי, כי גם אתם עשויים ללמוד מאתנו מה… למשל: קצת כיבוש היצר… קצת שליטה על הרגשות… פחות רוגז וקפיצות קיצוניות ויתר שיווי־משקל – הלא תודה באלה, מר תפוחי, גם אתה?

– אודה ואתוודה. מה לעשות… – צהל פתאום תפוחי ופניו שבו להיות כתמול־שלשום – אין ברירה אלא להודות בסגולות הנפלאות הללו, שסיגלתם לכם מיד הבריטים. קור־רוח זה ושוויון־נפש זה… אני עצמי מעריץ אותן ועל כך נכון אני להכריז בראש חוצות.

– בכך גרמת לי קורת־רוח אמיתית, – צהבו גם הפנים של איש־שיחו – ומכאן שלא טעיתי בך. מראש הרגשתי כי עמך אוכל לבוא לעמק השווה וכי סוף־סוף אנשים בני־תרבות אנחנו – ולו גם התרבויות שונות, אך הרוח היא אחת. –

– משמע, כי יכולים אנו לעבוד ביחד לטובת המזיגה הזאת, הי? – הושיט תפוחי יד – וזו היתה כוונתך?

– ולו גם זו כוונתי – א־א־א־ גם בה אין רע. – נפרד מעליו הקפטן כמרמז שאין זו אלא פתיחה לחילופי־שיחה בעתיד.

אף אין זאת כי אמנם החליט הקפטן מעתה למשוך את המתנדב הנחבא אל הכלים מעלה־מעלה בציצית ראשו – כי היה חוזר ותוהה על קנקנו של המתנדב ומשתדל להציל מפיו כיצד ובמה יונח לו? –

– אמור, בבקשה… – היה חוקר בשיחת רצון וחסד, באין איש אתם באוהל – אולי חשקה נפשך בסרט, כי נפקחו עיניך סוף־סוף וראית בכל החברים שנתעלו כבר מעלה ואילו אתה נשארת מפגר. או אולי אין אתה רוצה בעליות בדרך הכבושה – לאנס־קורפ לפול־קורפ’ל וסארז’נט – אלא חשקה נפשך להיעשות סארז’נט באחת?– א– א–

– אדוני הקפטן – השיב תפוחי נכוחה – הרי ידענו את נפש האדם. מי ילוד אשה ולא יחשק ב"סטרייפ" ומי מבני־תמותה יראה את עצמו קרוב למלכות, ולא יבקש ליהנות מכך בעקיפין? – ח – ח – אבל זו צרה, כי בה בהנאה כרוכה סכנה ובה בעלייה אורב אותו נחש קדמון… משל, למה הדבר דומה? לאחד שלא היה לו מאום ולא נתאווה למאום, אך כיוון שזכה במה שזכה, נתעורר בו חשק “הב והב” – – ואם “סטרייפ” אחד תתן לי אבקש שני – וכיצד אשיג אותם? הלא בראשיהם של חברי –אהיה צריך להקפיד עליהם, לנזוף בהם, – וכיצד ישנה את טעמו פתאום מתנדב שכמותי?

– תנהג כמנהגם של כל בעלי סרטים ודרגה בצבא. – תירץ הקפטן.

– לא! התקומם תפוחי – כגון זה לא אוכל לעשות ולא אתרצה באלה לגבוהים מעלי. מוטב כי אשאר פרייואט כהיותי עתה וייאמר עלי “בחור טוב הנהו” – ולו גם יעלה לי הדבר בקיפוח זכות וטובת־הנאה בגדוד.

– אך אידיאליסט היית ונשארת, מר תפוחי, – תפס הקפטן לבסוף.

– אידיאליסט או לאו, – לא נח תפוחי עד אם יבאר את הענין באר היטב – אך לא אוכל כי ייאמר במחנה: אהה – – התרועע תפוחי אל הקפטן ובא כבר על גמולו.

– אם כך הדבר… – שקע הקפטן במחשבה כבדה – כי אז אולי באמת לא נוסיף דבר בענין זה.

– לא נוסיף. – החזיק תפוחי – ונשכח כי אתה קפטן ואני פרייואט והיינו כשני בני־אדם שווים, אם אמנם חפץ אתה ברעותי.

– חפץ וחפץ, תפוחי. – שמח הקפטן להצעה האצילה ולחיו רטטה מרגש.

– כי אז נדבר בלשון אדם פשוטה על דא והא, כאילו הבטליון איננו ואין מורא מלכות עלינו.

– או – או – או! – עיגל הקפטן את עינו – רואה אני, כי מתכוון אתה להפוך מיד סדרי צבא ולקעקע את כל הצבאיות על פיה.

– עוד רשאי הנך לחזור בך מההצעה אשר הצעתי. – השמיע תפוחי בנדיבות־לב למראה היסוסיו של זה.

– איני חוזר בי בשום פנים. – עמד הלה גם במבחן זה.

ועדיין לא יכול תפוחי לבאר מה פשר הידידות הזאת ומהו כוח המשיכה אשר קירב את שניהם. עובדה היא כי השתדל הקפטן בכל כובד לשונו הנלעגה לסחוט מחדרי לבו הגיגים אינטימיים אל חיקו של המתנדב רעהו – היה רוצה לשתף אותו בעולם הזר והכמוס, אשר ממנו צפו ועלו חיי נפשו, והיה מרמז לו רמיזות, נאנק אנקות ומסיח בגעגועים דברים רחוקים על אזני רעהו:

– זו חייתי. – היה מראה לו על תמונת אשה, שחרחורת־נאווה שהיתה מוצגת לנגדו על השולחן – זו נשמת בשרי. – והיו לחייו המפוקסות זעות כלשהו ועיניו שוקעות בתוגה של סבל.

הביט תפוחי בעיניים שואלות אל ידידו, כתוהה במה יוכל לבוא לעזרתו ולנחמו וכה אמר לו:

– עד שאתה מצטער על תמונה זו שאיני יודע את טיבה ונושא את לבך אל קלסתר פניה הנאים – הבה ואשמיע לך גם אני מנסיוני הדל. סוף דבר: הכל הבל ורעות־רוח, – אהבה כזב, ידידי הקפטן, וגעגועים הם מיקסם־שוא – – כי מי יערוב לך, שאשה זו עדיין מייחלת לשובך כאשר ייחלה ביום לכתך ממנה, או תביט אליך גם עתה בעיניה הנוגות כאשר הביטו אז – – אין בטחון, אישי, ביום המחר ואין ערובה עלי אדמה שלנו. מכאן שגם באשה אל תשים מבטחך. וכל זה אני אומר, כי רואה אני בסבלך.

– אך פסימיסט הנך, תפוחי. – התנער הקפטן והקשיב ללא טינה.

– לא פסימיסט אלא כך לימדוני החיים: – השיב תפוחי בחום האוהל – נאמנות היא הבל ותמימות היא חוסר־דעת. אף זאת לדעת, כי אשה לעולם אינה תמימה כגבר ואינה רוצה להיות מגוחכה, כאשר יהיה הגבר מגוחך לעיתים קרובות ולא יחשוש. אכן, יותר מכל חוששת האשה להיות מגוחכה, אישי הקפטן, ופחות מכל דואגת היא פן יהיה הגבר מגוחך בגינה.

– מה לעשות איפוא? – שב הקפטן לשיחו במקום אשר הפסיקו ותלה בתפוחי את מבטו כמצפה לתשובה כוללת על כל הכמוס עמו וגורם לו סבל.

– להשתחרר! – סינן תפוחי בתוקף רב – להיחלץ מעולה של זו, תהיה מי שתהיה. ואז ממה נפשך: אם תיפגשו – והייתם שווים שניכם, ללא טינה איש כלפי רעותו; לא תיפגשו עוד וידעתם שניכם כי מנהג נכון נהגתם ושוב שניכם חפשים.

– מענין – קרע הקפטן את עיניו תוך הרהוריו וסקר את תפוחי המדבר אליו.

– מעניין? – התקלס תפוחי והסב כלשהו את פניו ממנו – הרי כל זה מבשרי חזיתי ומשום כך נדרתי נדר, שלא להוסיף לחזור על מעשה שטות שהוליך גם אותי שולל.

כיוון ששמע את הדברים, פגה התנגדותו של קפטן הפלוגה והבין, כי לא רק צערו שלו הוא נושא לשיחה אלא גם צערו של המתנדב היושב לפניו ואולי צער של רבים אשר באהלים ומחוץ להם. ומעתה ואילך נעשה בידי תפוחי, כחומר ביד היוצר – “משכני ואחריך ארוצה” – הביעו בלי אומר עיניו העגולות – – “נהג בי בידך האמיצה והמנוסה” – היה מתפנק מחמלה על גורלו של בשר־ודם בעולם זה – – ותפוחי נוהג כיד הנסיון הטובה עליו, אינו מניח לו לשקוע שוב בעולמו המדוכדך, אלא מוציא אותו מחוץ לאפיקיו – –

– אתה, אישי הקפטן, – הורה אותו ראשית חכמה – חייב לומר “שלום” לכל אשר נשאר מאחורי גווך ולנסות להתקרב אלינו. רואה אני כי אדם טוב הנך, על אף היותך יהודי בריטי מפוקפק, ויש בך נפש רגישה ומוח המבקש להתרועע. קום איפוא ועבור אל שורותינו – –

– שמא רוצה אתה להפוך אותי מיד לציוני? – היה חברו כמתחלחל.

– לציוני – לאו דווקא. – הרגיע אותו תפוחי – ורק זאת אני בא להוכיחך נאמנה: די בהתבדלות זו, כי אחים יהודים אנחנו. אל תביט אל דרכי הקצינים האחרים מבני עמנו המתכחשים אל מחצבתם, כי טוב אתה מהם. אף חזותך עונה בך כי יהודי הנך ולכך תן יד והחש את המעבר הזה לטוב לך – –

– וכיצד אעשה זאת? – הגה הקפטן נכאים תחת יד מדריכו האמיצה.

– תחילה תלמד את לשונך לדבר כמונו ואחר־כך יבוא מאליו השאר. – הורה תפוחי ונראה לו, כי לא רק את הקפטן הוא תומך נאמנה אלא גם את עצמו הוא מוציא מן האדישות אשר קפא בה, אל עולם בו מרמזות אהבת אדם ועזרה בצר.

– מנוי וגמור וכל אשר תורה לי אעשה. – השיב הקפטן וצחק חרש, כרואה למחשבות רעהו – רק אל נא באפך, תפוחי, ואל תנהג בי בחומרה. אל תנזוף ואל תקפיד כי כבדי־לשון אנחנו שלא כמוכם הזריזים. – ח–ח–

והיה תפוחי מלמד אותו כאמן־פדגוג, מן הקל עובר אל הכבד: רוצה אני ללמדך את לשוננו – היה מעלה אותו ביד אמונה ממדרגה למדרגה – כי תדע לקרוא גם ספר בעברית.

– הה, ספר!…– נאנק הלה מפחד – מי יודע אם אגיע לידי כך…

ותפוחי אינו משגיח אלא טורח ועמל, משנן לו כללים פשוטים לכאורה של הלשון, פעלים ונטייתם, מה בין “זכר” ל"נקבה" – "כל זה פשוט… – היה מוסיף מיד – פרט לאחדים היוצאים מן הכלל, אך הללו נער יספרם – –

– אהה – – היה מניע התלמיד את ראשו ביאוש כהה – נמצא, כי הכלל אינו כלל.

– לעולם כלל הוא. – לא זע תפוחי – ואמנם משום כך יש יוצאים מן הכלל…

– זאת לא אוכל להשיג לעולם. – היה תולה הקפטן את ראשו כמו ירד עליו מסך.

– עדיין מוקדם להתיאש. – אושש אותו תפוחי והוליכו עמו לטייל מחוץ למחנה, כדי שרוחו תשוב ותתחזק – כבר נאמר בספרינו כי כל ההתחלות קשות… ועוד נלמד זאת להלן.

– מתי נלמד כל זה? – צחק הקפטן ברפיון־רוח.

– נלמד! – הורה תפוחי – מעט־מעט יתיישרו ההדורים… נעבור החתחתים ואז תראה את לשוננו ביפעתה והדרה. תבין כי יש בה הוד קדום והארמוניה פנימית. אם לפי שעה זרה היא לאזנך הערלה, הרי מעט־מעט תרגיש בריתמוס הקצוב שבה ותנעם לך מכל לשון חיה — — ושוב מרגיש תפוחי, כי הוא סועד נפש נידחה מישראל המבקשת להתחמק ממנו, אך הוא אינו מרפה:

– אילו ידעת, אישי הקפטן, אך מעט מהאוצרות הללו, שהם גנוזים בשפה שלנו! – היה משתלהב והולך – נביאים דיברו בה וחכמים התפלפלו בה, רבנים עסקו בה בשאלות־ותשובות וגאונים נשאו־ונתנו בה, אף פייטנים חיברו בה דברי תפילה וסלחנים אמרו סליחות. דרשנים דרשו בה – – וצרף לאחרונה את הספרות החדשה שלנו – –

– אהה, די לי די…– נאנק הקפטן־התלמיד והלך שחוח ככורע תחת נטל המשא.

– לאו… לא די בכך! – לבש תפוחי עוז – כי עדיין זר לך העניין מעיקרו ומשום כך ייראה כבד – אבל אילו ידעת גם את ספרות ההשכלה ואת זו אשר קדמה לה ואילו קיבלת שמץ־מה מיצירת התחיה שלנו, כי אז בטוחני שגם לבך היה מתמלא גאון ואמרת: אשריני שעלתה לי כך – – אשריני שלא עשאני עכו"ם, חס־ושלום…

– ובמה אגמול לך, תפוחי, חלף העמל הרב אשר אתה טורח לאלפני? – היה התלמיד שואל בקול עולה כאוב מארץ ואי־אפשר היה לשפוט, אם לתומו ישאל או אולי יבקש לפטור עצמו מהעול אשר קיבל עליו – –

– במה? – – נתפס גם תפוחי לשאלה, כמו הבריק במוחו רעיון מזהיר – הבה ואמר לך מיד: תגמול בכך שתפטור אותי מהיות חייל ומהיות כפוף לפקודתם של גבוהים מעלי. הוצא נא הוראה, כי לא ככל החיילים אני ותברכך נפשי…

אף גמל הקפטן עם תפוחי כאשר ביקש – קרא לו דרור משירותי הגדוד ולא עוד אלא צריף פנוי נתן להתגורר בו, אף כתב ערך, כי לא יפריע איש למתנדב שלנו בבואו ובצאתו.

– שב בצריף הזה וחשוב את מחשבותיך. – הצטחק הקפטן לבסוף, כמו שמח גם הוא להיפטר מהידידות המטרידה…

ותפוחי לא חיכה להוראה שנייה אלא עזב את אהלי החיילים, ושוב לא נראו פניו כי אם ערב בוקר וצהריים בשעות הארוחות. שאר הזמן היה תפוחי עושה בצריף כרבמג נסתר, שהוא בוחש בסממנים ומרתיחם על גבי שלהבת – חותר למצוא, כביכול את האבן השואבת או לפתור סודה של מתכת נפלאה – – ואילו סממנים בהם בחש בסתר? – רזי לי – – ספרים קטנים היו נושרים כאן מחיקו, כרכים קטנים היו מגובבים על מדפו הצבאי ובכמהון ובצמאון לא ידע כמותם תפוחי שוקד עליהם – –

לחש הים לרגלי צריפו ותפוחי אינו מקשיב ללחשו. היתה אימה כלשהי שרוייה בבדידות זו, הרחק ממחנה האהלים, ותפוחי אינו שועה אליה. מרגיש הוא כי רוח מתעוררת בו ומשמשת לו מגן, כוח מתחזק בו והוא עז ממרעין בישין הרוחשים בחלל־העולם סביב – ולפיכך הוא מפליג בלי חת – – ולא במי ים שקטים או סוערים הפליג, אלא לעולם האמיתות, שם תוהה הוא ובודק אחרי אותה אמת גנוזה העשוייה כביכול לגאול את האדם… הנה עבר על תורת־אמת שבכתבי הקודש, זו היא שקרובה ומודעת כגירסת ינקות; גם מהברית החדשה אשר ניתנה לאחר מכן לגויי עולם לא משך את ידו – –

האם לא אמר די באמת שבמצוות עשה ולא־תעשה של תורת משה, ו"דרשת ההר" גם היא לא הניחה את דעתו – כי התהלך אנה ואנה וברוחו אין נכונה? – – מסתבר, כי לא הספיקו. הן בדברות הללו והן במשפטים הללו לא היה כדי פשר החידה שחד לו העולם אשר עדיין הוא שוכך אחרי המלחמה שחלפה בגלגל־סופה וחוזר ונאנק – – אמר אז תפוחי אל לבו: אם אמנם נטרד אדם בענות רוחו ואם קול אחיו עולה מטבח הדמים מצפון וממזרח – אות הוא כי אין מועיל בחוקים ובמשפטים אשר ניתנו ואושרו בימים עברו – ויש לגלות טובים וישרים מהם

*

ובלי להימלך בדעתם של אחרים, הפשיל את שרווליו ונטל את שרביט הקסמים לידו – העט. ישב תפוחי וכתב, ואיני יודע אם ארבעים יום וארבעים לילה כתב, אך דומה כי הושלך הס סביבו. רוח לא רחשה עוד, פה לא דובב, ציפור לא זעה ולא נשמע קול כי כתב על האדם שגח זה עתה מבטן אל המולך והוא רסוק באברי גופו וברוחו אין מתום – על עולם אחוז בסופת טירוף ומשתולל כחסר־דעת – – גברים נפשם עייפה להרג ונשים רוחן עייפה לזימה – וכל אלה כונס תפוחי בעיים־רוחו, להוליכם בדרך לחפש תיקון לנשמתם – – כן נהג בהם בנתיבי ים ויבשה, ניהלם דרך מדבר וציה עד הביאו אותם אל “הר־סיני” אשר חצב מדמיונו – “משם – כתב – תרד עלינו תורת אמת והיא טובה מכל שניתן לאדם עד כה, לאורה לא יוסיפו עוד להלחם, לא יטרפו עוד זרוע אף קדקוד” – – וכן סיים: “גם לכם, אחי בני עמי, יונח מרודפיכם נפש במשך הדורות!” – –

– חברים – – – פקד עתה, אחרי שכילה לכתוב, את חבריו החיילים במסיבתם ולא עצר ברוחו מלגלות להם את סודו – הנה העליתי על הנייר את הגיגי רוחי – רוחנו, ביארתי באר היטב את כל אשר הגינו עד היום במסתרים, כי החלטתי לשמש לכם לפה.

אמנם ראינו כבר, כי דעת החיילים שוב לא היתה פנוייה כבימי עבר לדברי הבאי – ככל שחבריהם לגדוד השתחררו. גם אלו היושבים במחנה ישיבתם נעשתה ארעי, כשהם בודקים את כליהם, מפשפשים בצקלוניהם – מה יוחזר לאוצר המלך ומה עתיד לשמש לו לאחד גם בחיי אזרח. ידי הכל היו מלאות ועסוקות, ואם בכל זאת היטו אוזן לדברי תפוחי, אות הוא כי נעימת הבשורה שבקולו שיכנעה אותם ואור היצירה הקורן בפניו הוא שאמר להם, כי דבר־סוד חשוב לאוט עמו גם בפעם זו.

– קצר דבריך. קראם ונשמע, אף נשפוט מיד לשבט או לחסד. – השיבו הללו בפשטות.

ישבו איפוא החיילים שפופים על כרעיהם בפינות האוהל הגדול וסביב הושלך הס, כשתפוחי נרגש משימת־הלב אשר זכה לה, והוא פותח את גווילי יצירת רוחו אשר עוד לא שזפתה עין. אף הקדים לפני החילו לקרוא ממנה בלשון זו: – חברים־חיילים, – אמר – הרי ידעתי כי לא מבקרים ספרותיים הנכם, אך גם אני איני סופר ולא בן־סופרים. וכן ידעתי כי מעייניכם נתונים כעת ליום־המחרת ולא למתרחש בעולם סביב. ואם על אף כל אלה גמרתי אומר לקרוא באזניכם את אשר העליתי בכתב, הרי אני עושה זאת משום שעדיין סומך אני יותר על שיפוטו של עם־הארץ – –

וסליחה חברים, לא זו כוונתי לומר כי אתם עמי־הארץ, אבל הרי תודו כי אינכם מוסמכים לשפוט בעניני ספרות – – אלא מאי? אף אני לא בדברי ספרות גרידא באתי אליכם ואין זה עשוי להתכנות בשם “ספרות” – אלא סתם מעין חזון לעתיד לבוא – – כי מעצמנו ובשרנו חזיתי את העולם שקוע, בימינו כבימי קדם, במ"ט שערי טומאה – לפיכך אמרתי: הבה ואביא תיקון לעולם זה ומעצמי ומנפשי חצבתי את הדברים אשר אשמיע.

– בלי הקדמות, חבר תפוחי… – נתגעשו החיילים בקוצר־רוח – קרא מדבריך כאשר אמרת או חדל.

הצטחק תפוחי בעניוות ראוייה למעמד, ישב לאור העששית, התכעכע אחת ושתיים והחל קורא – אף נודה כי בהתרגשות כלשהי קרא, כי ידע שבזה הפקיד את גורלו, כביכול, בידי שומעיו – והאם היטיב לעשות כי החליט לסמוך עליהם? – – אותה שעה זכר את השבועות שחלפו עליו ובהם התנזר מאור היום… זכר את הדממה שהתקשרה סביבו, בהיותו מעלה את הדברים בכתב. זכר ציפורים שנדמו ורוחות שאספו כנפיהן ולא השמיעו רחש – ולבו הרטיט – – כיצד יפקיד כאב אשר כאב ואושר שאושר בו, אנחות אשר כבש וסוד הנצחון אשר הליט כאן בדבריו – בידי זרים, לשבט או לחסד? — — הנה נשא את עיניו מעל לעששית וירא בתמיהה רבה כי מחרישים שומעיו, אך רגע משנהו נשא עיניו ונדמה לו כי כפאם שד והם מתרחקים ממנו – מיד חזר וכבש את פניו בנייר שלפניו וממנו שאב את מידת הבטחון שנחלשה בינתיים…

“– – – והם הלכו ההמונים – קרא כלואט־סוד, אך דבריו נשמעו מקצה האוהל עד קצהו — — והוא הד”ר הנועז והנואש מנהיג אותם. הם תבעו תיקון לנפשם ולגופם – ובתוכם חיילים נזעמים וזועמים, נשים קודרות – וההמון הזה נהם, גנח ונאנק תוך תשוקה אחת ושאיפה אחת: שוב לא ירמו אותנו! — — שוב לא נניח כי ישלו אותנו! – – אלא אם יחזירו לנו את אמונתנו בחיים! – – "

– – הידד, תפוחי! – הריעה לאחר שתיקה ממושכת הסכמה כללית והדהדה בין יריעות האוהל, באופן שהדהימה את המתנדב שלנו שנשאר יושב על מושבו – הידד, חבר. ואם אין אנו יודעים אם אמנם סופר הנך או בן סופרים, תפוחי בן־בליעל, אך זאת אנו יודעים כי יפה אמרת ודרשת – את אמונתנו בחיים החזירו לנו והרי זהו העיקר! – –

ויפשוק תפוחי את ידיו, פיו נשאר פעור, כמו רבים עמו הדברים אשר לא הספיק לקרוא, אף עיניו נשארו קרועות לרווחה מהתרגשות, כשואל את הנוכחים: האם באמת ובתמים סמכתם את ידיכם על הדברים אשר קראתי? – – “באמת ובתמים!” – רגשו עתה החיילים כמו התכוונו לשאלתו – כי אם אין אנו מבינים הרבה באותיות השחורות הללו, אך לבנו אומר לנו כי כוונתך טובה וכשם שהיית לנו לפה בראשית התנדבותנו כן גם עתה מצאת את המטריד אותנו על הסף של שחרורנו מהמחנה הזה, בלי לדעת מה צפוי לנו בחיי אזרח – –

ראה תפוחי כי אמנם הכל בדעה אחת – מבריון שבבריונים עד ליושב־אוהל שדבר אין לו עם אדם – ופיות הכל מיללו ביחד, נרגש איפוא משנה ונשא משא־סיום בזו הלשון: שמעוני נא, אחי, כי מאמין אני באמונה שלמה שאמנם בחרתם בי לשוב ולהיות לכם לפה. לכך אאמין גם אני בכם ולא אסטה עוד מדרך זו ימין או שמאל, כי למישרים אלך בחיי האזרח. תמיד אספר רק על הלבבות הפשוטים־הנאמנים אשר סלף לא ידעו ולא יסבלו עיוות־הדין ואשר אין לפניהם משוא־פנים אף לאחד.

– סומכים אנו עליך, אחא תפוחי, אחרי אשר ראינו את כל דרכיך ומעלליך במחנה הגדוד. – אישרו החיילים.

– ועוד זאת אני מבטיח, כי תמיד ארחק כמטחווי־קשת מכל אותם ברנשים אשר תוכם אינו כברם, יהיו מי שיהיו. קולמוסי לא יגע בהם ולא ירצה אותם.

– לעזאזל, החנפים! – קראו החיילים.

– את מי אתאר ועל מי אכתוב? – – שאל והשיב מיד – על ישרי־הלב ותמימי־הדרך אשר דורשים נאה ומקיימים נאה. יהא בריון ובלבד שיתראה כמות שהנהו, בלי כחל ושרק, בלי פרכוס ויעלת חן – – את הכוהנים והמתראים ככוהנים, הדוברים בלב־ולב – אותם שנאה נפשי.

וטעון כוונות טובות כיוצא בהן, היה מהלך תפוחי בין חבריו החיילים כמו שבה אליו רוחו ונתבהרו שמיו. הללו חזרו כבר איש לטרדתו ועיסוקו והוא מגפף את ידיהם המושטות בחטיפה, מטפח על כתפיהם דרך אחווה ומקבל טפיחות כיד הטובה עליהם –

– תמיד אמרנו כי תפוחי משלנו הוא. – קילסוהו פה אחד.

– וכי מה סבורים הייתם? – עלה מחדש הצחוק שנשתכח ממנו על דל־שפתיו ואף־הנשר הזדהר כבימים עברו – שמא נשליתם להאמין, כי נתתי יד לקפטנים רמי־המעלה או חשקתי לעלות גם אני בסולם של סרטים – ח–

– לא, זאת לא זאת. – שמחו החיילים בו, כשם שהוא שמח בהם – אילו עשית אחת מהנה כי אז קבורת חמור קברנוך ולא עוד אלא היית טועם “בלאנקט־פארייד”, כאשר לא טעמו עוד מידינו הגרועים שבסגנים! –ח–ח–

נפרד תפוחי מעל שומעיו, עבר לבדו בין אהלי המחנה, ירד אל צריפו העומד בדד, אך לא עלה על יצועו אף כי השעה היתה מאוחרת. משום־מה הגה כעת חיבה לצריף הזה כאילו בעל־חיים היה ונשמה שכנה בו. בגעגועים ראה כעת בצימצומו, בד' קירותיו העשויים לווחים דקים וסדקים ביניהם, אשר בעדם לחשה הרוח על אזנו: כאן בד' אמותי מצאת דרכך, חבר תפוחי… – לחש ויחתום בלבו את חסד המשכן הזה… וכיוון שפרע לצריף את המגיע לו, נזכר כי עוד רבים המעשים אשר עליו לטפל בהם כשאר החיילים העומדים בשחרור וכי דחוקה לו השעה מלהקדיש אותה להשתפכויות הנפש.

כבר ידענו כי איש החלטה מהיר ונמרץ היה וברגע הנכון ידע לשרוף גשרים מאחוריו. – בילה איפוא תפוחי את לילו זה לאור הנר, אסף את רכושו וצרר את נכסיו – סרבל, פקרס, סגיס ושאר אבזרי חייל אשר חידושם הועם מאז קיבל אותם ואף־על־פי־כן כיוון שהורגל בהם, שוב קשה היה לוותר עליהם. בעוד בוקר השכים לעלות בצעדי און אל הגבעה, עליה שכנו כבוד “ההדקוורטרס” והקפטן של פלוגה “די” בכלל.

– השלום עליך, אישי הקפטן. – הצדיע כהצדיע חייל וריע כאחד – באתי בענין חשוב ועוד פעם זו אהיה זקוק לחסדך אחרי החסד הראשון אשר גמלת עמדי – ואחר אחדל.

– אה–אה–אה, בבקשה המתנדב תפוחי – התלהלה עתה בכובד־משנה לשונו של הקפטן, אם משום ששכח מהפתעה את התורה אשר למד ואם משום שמראה המתנדב בלבד הזכיר לו את המשא הרב אשר עלול היה להעמיס עליו.

– אכן, רואה אני כי שכחת כמעט־קט את התורה אשר למדנו. – צחק תפוחי כי הבין לסיבת מבוכתו של ידידו. –

– א–א–א– אמנם שכחתי… כיצד אומרים… את הכללים אזכור אך לא כן את היוצאים מן הכלל הללו… – גמגם הקפטן במבוכה גלוייה כדוחק לדעת מה שאלתו של המתנדב ותיעשה.

– אין דבר… – השתהה תפוחי – כבר אמרו קדמונים: אם תעזבנה יום – יומיים תעזבך… וכבר בנו חכמים תילי־תילים על המאמר הזה… והגאונים חקקו את המאמר להיותו תמיד לנגד עיניהם… גדולי הדור שמו אותו נר לרגליהם.

– או… די לי די… המתנדב תפוחי… – נאנק הקפטן והשח ראשו כמבקש להתעלף.

– לכך נמלכתי גם אני, אישי, – המשיך תפוחי בלי להשגיח בסבלו – אף גמרתי אומר: לשם מה אכביר במלים אליך ואתיש את כוחך לריק? אשר כוחו לתורה – בתורה יחזיק… ושוב כמאמר הקדמון שלנו: אי ספרא לא סיפא –

*

– מה?! – קרע הקפטן את עיניו לרווחה ולא יסף.

– מה שייך מה? – התאכזר אליו תפוחי כמו החליט להביאו עד דכא – הרי מאמר מפורש הוא וכבר שיננוהו לנו חכמינו… וטמון בו אותו גרעין רוחני אשר עליו מסרו אבותינו את נפשם – –

– מה תבקש איפוא, פרייואט תפוחי – אמור וייעשה. – התאושש הקפטן להחיש את העניין ובלבד שתחזור אליו מנוחת נפשו.

– בקשתי ושאלתי אליך, אישי הקפטן… המ… – החליט תפוחי להכות מכה ניצחת בשעת־הכושר ולחדול – אם אמנם ידיד אתה ובאמת ובתמים יודע לכבד לא רק את החייל אלא את האדם שבו, כי אז קרא לי דרור. הרי ראית במו עיניך כי חייל כהלכה לעולם לא אהיה עוד – הבה לי איפוא שיחרור, כי אם לא אועיל בגדוד הרי אזיק.

– ובמה תזיק? – התמהמה הקפטן כמבקש להבין את העניין לאשורו, למען הסדר הצבאי.

– אזיק כי אשמש דוגמה רעה לאלה שיבואו אחרי להוטים בבולמוס צבאי לשמו ועוד ייאמר אחר־כך: ראו חייל ותיק שהוא מבקש לעצמו זכויות מיוחדות, חוקר בספרים ומעלה חידושים בכתב – לשם מה לך, הקפטן, התקלה הזאת? שלחני ואלך, כי לא סיפא אני – –

– לו יהי כדבריך גם בפעם זו. – הניע הקפטן בידו תנועה נואשת ושילחהו עד מחוץ לאהלו – לך ותשרה ברכה עליך באשר תלך, אך זכור לי בחייך כי טובתך חפצתי ולהיטיב עמך ביקשתי, אך דחית, המתנדב תפוחי. חשבתי למנותך סארז’נט על “פלאטון” אף להוסיף ולהעלותך, כי תשמש דוגמה לחיילים אשר יבואו. רבות מחשבות טובות היו לי – – –

– זכור אזכור, אישי הקפטן. – נזדרז תפוחי לשסעו והחיש את פעמיו, כשהוא שמח כי הצליח אלוהים את דרכו גם בפעם זו…

– – ולמחרת יצא את המחנה, כשמדי החייל לגופו ורק הטוטפת של הגדוד – המנורה – נשלפה מכובעו וגם האותיות המצוחצחות שוב לא התנוססו על הכתפות. עתה נראה באחת כובע החייל מהוה ואפודתו דהוייה, כאומרים ומכריזים גם הם: חסל פרק החייל – – –

אותה שעה לא היו עוד חברים־חיילים עמו, להפיג במחיצתם את הרהוריו העליזים או הנוגים… – אף לא מאותו “מין יפה” אשר ניתן להשתהות במחיצתו ולשאוב עידוד ונחמה מפנים מדומדמים באור שקט עם ערב – – חברים־משוחררים כבר התערבו והלכו עם אזרחים, איש־איש למשלח־ידו ושוב לא ניתן להבדיל ביניהם – – נערות שהגיעו לפרקן שוב לא נזקקו למתנדב משוחרר בודד – – כל אלה שקל תפוחי והבין כי אין טוב לפניו אלא ללכת לדרכו, בה נכונו לו גילגולים ומסות רבים, כגילגול וכמסה שעמד בהם עד היום ויותר מהם –

*

“חייל ותיק חי לעולם” – – נזכר משום־מה במימרא צבאית שלא ממקורותינו, התחייך והמחנה נעלם מאחוריו.

 

יג. במוט הארץ    🔗

– – – עברו ימים, נקפו שנים. רוב מעשי תקפו של המתנדב תפוחי הלא כתובים המה על ספר. ובכל אלה חי וקיים המתנדב וזוהר הימים אשר עברו מתקשר כעטרה לראשו. שבע תהילה ונחת הריהו מטייל אצל מעקה ביתו וחזות פניו כאחד שזכויותיו שמורות לו, גם בפרישתו מחיי המעשה, או כמנצח שיצא בדימוס אך זכר נצחונו עודנו חי בלב כל הרואה אותו.

– מר תפוחי, מה מלילה? – שואלים אותו שכנים בשמינית שבדרך־ארץ.

– רואה אני את הארץ והיא שקטה. – צופה תפוחי בעין עגולה מאצל מעקה ביתו. – שוקטת על שמריה – ח–ח–

ומבינים השואלים כי הרהורים מיוחדים חולפים אותה שעה במוחו של מי שהיה מתנדב – הרהורי עבר כמוסים עמו ועטורי הוד – ולפיכך הם מניחים לו. אין רוצים להפריע לאחד המתייחד עם עברו והנימוס הטוב מחייב להניח לו בשעת־חסד כגון זו.

ואמנם אותה שעה מתחיל זוהר מקורת־רוח אף־הנשר של תפוחי, שביב־אש ניתז מאישוני עיניו כבעבר והוא מקבל את נימוסם של השכנים כחלוקת כבוד המגיע לו בצדק. סוף־סוף מתנדב היה – – אף זכה להיות במחיצתם של צבאות גדולים… של מנצחים ידועי־שם ומצביאים מחוללי היסטוריה – ולא דבר ריק הוא – ח–ח– ניתן לומר כי בגלגל ההיסטוריה עצמה זכה להתגלגל! – מרים איפוא תפוחי את עיניו בשמץ יוהרא, עד לאופק הטובל במי־ים כחולים ממערב ועד לתכלת הפרושה כדוק על רוכסי הרים מצד מזרח – אף על פרברים, שכונות ושיכונים שרבו ופרצו בירכתי העיר, כשהם טובלים בירק למלוא־העין – –

– מר תפוחי, מה מליל? – חוזרים ומכבדים אותו שכנים בשאלה שבנימוס.

ותפוחי אך מנענע בראשו, משמע: אין חדש תחת השמש והכל כבר היה לעולמים… הוא תפוחי עוד זכה לראות קיצם של מאורעות גדולים – ומה טעם כי ישאלוהו שאלות או ישיב תשובות? ברי, כי העולם שח מאז ושיעור־הקומה של האדם איננו כשהיה – ח–ח–

והוא עוצם עיניו כרואה מראות לנגד עיני רוחו – הנה גבעות מלאו פרשים אוסטראליים, שסוסיהם מגמאים ארץ בפעמי־און – – צבאות של שחומי־עור נוהרים כחול על שפת־הים אשר לא ייספר מרוב – – הקלגסים הבריטיים של טומים ורודים ותכולי־עין, תוקעים את מחנותיהם בטבור הארץ – – והכל עונד יפעה צבאית: שחומי־העור מכים בתופים גדולים ובמצלתיים… האוסטראלי משכשך את מרפקיו במים צוננים. הודים פרשי הרומח, זקופים על סוסיהם ופניהם כסוכים במור, זקניהם מפותלים ונוצצים כמשוחים בשמן… בני פוט ולוב שחורים אך מלבינים בחלוקיהם הלבנים… וגמלים צחורי־צמר מהדסים כצי כלי־שיט ונושאים על דבשותיהם רמחי מדבר… מלמטה מכוניות זריזות כנמלים – מלמעלן אווירונים קלי־כנפיים… ובשדה זוחלת מכונת־שריון כבדה על חתחתים ומכשולים – –

– – היו ימים – – טובל תפוחי בפעם המאה בשפע הצבאי הזה ומתעודד כמחדש את עלומיו. היו ימים בהם נעשה אדם אך בורג במכונה גדולה ומפליאה – חנה באהלים, במישורים ובבקעות, אך מעליו כוחה של קיסרות ודגל ממלכה אשר השמש אינה שוקעת בגבולותיה – – אף נפלו אז ממלכות ושליטים מוגרו מכסאותיהם, שלטונות התמוטטו ותחתיהם קמו חדשים, מדינות התפוררו כמו שולח בהן רקב ומדינות צצו כגוזלים הללו, שכנפיהם צמחו בין־לילה – מוות ותחיה, רקב ואון, ענות גבורה וחלושה שימשו אהדדי – חיתת אלוהים היתה אז על הארץ –

*

ואותו נחשול נאדרי בכוח נופץ לפתע – – הפרש האוסטראלי שבק את סוסו עז־הצעד ושב אל חוותו הרחוקה מעברו של אוקינוס. ההודי שחום־העור חזר עם כלי נחושת־הקלל אל מולדתו לוטת האגדות והוזה שוב בעיניים זיתניות משובצות בשחור־זקנו ככנף עורב. “הגורקי” זורק הסכינים ודאי מתגושש כעת, גוץ וזריז־תנועה, למרגלות הריו ובני פוט ולוב שוב התעטפו בחלוקיהם הלבנים־הארוכים כדי לחיות במשכנותיהם חיים אכולי מחלות ונגעים.

– – כן גלש אותו נחשול, כנחשולים הצבאיים הנודעים בקורות העמים, וגם עקבותיו של זה נמחו כלא־היו. שוב נשתאננו גבעות ונתעטרו ירק עצים. ממעקה ביתו משתרע נוף רחב־ידיים אשר התמורות מיום ליום אינן ניכרות בו. בית אם יוקם – ולא נודע כמעט, פרדס אם יינטע – העין לא תרגיש בו. רק התכונה גברה סביב בצפירת האוטובוסים ובפנסי מכוניות –

– מר תפוחי, מה חדש? – שואלו שכן שאנן בקול סביר.

– עולם כמנהגו נוהג. – משיב תפוחי ואינו מוסיף.

– והרי שמענו, מר, כי מלחמה שוב נותנת אותותיה בעולם? – מתחקים הללו בזהירות על הלך־רוחו של המתנדב תפוחי.

– אט – – מבטל משום־מה תפוחי בניע־יד – אותות כאלה עשויים אך להטעות אנשים שאינם בקיאים בהוויות עולם.

– והרי כותבים העתונים כי מדינות חוזרות לסורן ומתכוננות לחרוג מגבולותיהן? –

– הבל־הבלים.. – חוזר ומבטל תפוחי – רעש הוא שאינו עשוי להוליד אלא עכבר ולא זו הדממה המבשרת רעש..

– ומה הם האותות המבשרים מאורעות גדולים? – מתרצים השואלים להציל דבר ברור מפיו.

– כך צריכים הייתם לשאול מתחילה! – מחייך עתה תפוחי בעניוות שבהנאה – ומכיוון ששאלתם הבה ואגיד לכם: בטרם תזדעזע ארץ מרגיש האדם כי הוא גופו מזועזע – “כסיר נפוח” אז האדם והוא יודע כי בוא יבוא דבר גדול –

– כדבר פייטן תדבר, מר… מחייכים שכניו – ואנו לא ידענו כי מי שהיה המתנדב תפוחי גם חסד שירה חלק לו אלוהים.

– ח–ח– העמיד תפוחי פנים צהובות או אולי העמיד פנים להרגיעם – לא ידעתם, כי על כן לא השתתפתם בגופכם ובמאודכם במאורעות גדולים על אדמתכם אתם. אלמלי כך הייתם יודעים כי המשוררים אינם נולדים אז – אלא כל האדם אומר שיר וכן הצבא והפלדה, האדם והמכונה כאחד – –

– עתה הבינונו, מר תפוחי!.. – התפלצו שכניו מהפתעה – אין זאת כי מיליטאריסט מושבע גדלת עם המאורעות הללו, שואף קרבות, רחמנא ליצלן..

– ולו כדבריכם מיליטאריסט! – מתייהר אותה שעה תפוחי, ככל ששכניו מרבים לתמוה וכל־־כולו שואף להתמיהם יותר – אף זאת אגלה לכם בסוד כי פאציפיזם זה שמרבים לדבר בו – לא היה ולא נברא. ואין עם מתחדש אלא במחיר דמיו. – –

– כאחד הכובשים תדבר איפוא. – אינם מאמינים אנשי־שיחו למשמע אזניהם – ואנו חשבנו כי כבתה בך מכבר אותה גחלת. 

– איך תכבה? – מצטחק תפוחי – ומי שראה פעם את מלחמת העמים, שוב אינו עשוי לשכוח את המראה לנצח – – אף אינו עשוי לחשוב, כי השלום הוא נצח ואילו מלחמה היא בת־חלוף. המלחמה היא נצח! – הרעים תפוחי ואינו מרגיש, כיצד חזר להשתעשע בתפקיד הכפול, אשר בחר בו כמתנדב ושוחר-שלום כאחד.

– אמור מעתה, כי מטיף הנך למלחמה. – תוהים שכניו בדרך ספק וודאות גם יחד – שעה שהעולם זקוק אך לשלום וכל פה אינו מפלל אלא לשלום!

*

– זו הטעות! – מצטעק תפוחי כמתנצח עם אויבים – כי לא החליף אדם עורו והמלחמה, אני אומר, תמיד עוממת – פעמים כבושה כלבה פעמים זונקת ופורצת מעלה… אני הגבר ראיתיה כאשר זינקה וגאו נחשוליה ולכך אני אומר, כי אין המלחמה בטלה לעולמים.

– והשלום, לדעתך, אך דבר ריק הוא, מושג בלי תוכן? – מחייכים שכניו כחושדים באיש שמא יחמוד לצון.

– השלום.. – הועבו פני המתנדב כמו נתעצב לפתע – השלום כאושר הוא בחיי אנוש.. הראיתם כבר בימיכם אושר עומד וקיים בחיים האלה? אף־על־פי־כן הרי הכל מאמינים יותר באושר, משמאמינים הם בפורענות.. הוא הדין גם לגבי השלום – אנו רואים את ניסו המתנוסס כביכול לעיני־כל – והוא מרחוק.. אי־שם.. והלאה.. מעבר להרים הללו…

– השלום לא יכון איפוא לעולם? –

– אכן, טבע באדם הוא. – מעמיק תפוחי חקר – “מואב סיר רחצי.. על אדום אשליך נעלי.. פלשת תתרועעי…” – כן התרונן לעולם איש המלחמה ומאמר מפורש הוא בספרינו! – הסתייע לבסוף תפוחי בראיה ניצחת.

ומשנסתתמו טענות שכניו שהתאוו להוסיף לשמוע לאשר בפיו – מהם תוך הסתייגות שלא בטלה ומהם מסקרנות, המשיך תפוחי שנרגע בנועם: אליבא דאמת, הייתי רוצה גם אני להתנבא על השלום, להרים כשופר קולי ולבשר אך טובות ונחמות… אך מה אעשה ושר האמת עומד על גבי, חובט ואומר: דבר.. הריני אומר ומגיד אשר עם לבי.. והלב יודע כי מלחמה היא חוק־עולם – מלחמה בגלוי, מלחמה בסתר אך אין היא שובתת עולמית – – –  

– מר תפוחי, ראה נא.. עשן סמיך עולה ממערב!… – הפסיקו אותו שכניו, הראו באצבע והסיחו את דעתם מהוויכוח על המלחמה והשלום מעיקרו.

– העשן עולה ומתאבך וגם פאתי שמים האדימו מלהבה! – נתבהלו משנה.

והשתתקו באחת, תלו במתנדב תפוחי את עיניהם, כי הוא הצופה הנאמן מעל מעקה הבית ודאי מיטיב לראות מהם את העשן, לשפוט על טיב הלהבה ולהבחין במקום הבערה – – ותפוחי נאלם דום כמו נפל מרום מחשבותיו ארצה – כשלשונות האש מלחכות כבר מרחוק באישוני עיניו

*

– אפשר וסתם עשן הוא.. – פוטר הוא במתינות – דליקה שנפלה או אש שאחזה באחת הסדנאות אשר בירכתי העיר. – ובכל זאת אינו גורע עין ממראה האש המתלקחת, מהניצוצות הניתזים כאלומות בחלל האוויר – מבטו רתוק אל המראה ואינו נפנה עוד לרגע קל. –

– בוער.. – משמיע הוא לבסוף.

– אף זאת ראינו כי בוער.. – מחייכים שכניו כמו בכוח דבריו בלבד נרגעו מבהלתם הראשונה.

וכאילו לחיזוק דבריהם נפלטות אותה שעה תמרות-עשן שחורות מקצה שני, שתים או שלוש אלומות־אור מתנפצות מתוכן למעלה ולשוך אש אדומה כנחושת נראית לוחכת פה ושוככת שם. ומתפשט והולך כבר פס אפור בקו האופק – עב־עשן הוא השוקע על הארץ הנינוחה בדמדומים.

– בוער! – נפתחו אשנבים סביב והציצו בעדם פני שכנים ושכנות.

– בוער גם שם! – נפלו סביב הברות תמיהה ושאייה, חרדה וציפייה גם יחד.

– בוער.. ומה החרדה? – מרגיע תפוחי בקול שקט, כאחד האומר לעצור בהלה שאינה יפה לשעתה – הבה ונתבונן היטב אי מקום הבערה? – ואם דליקה נפלה, הרי אין הכרח להרעיש עולמות אף משבח אני את זה שהוא כובש את רוחו בבהלה, משבח שבעתיים את זה החוזר אל סדר-יומו, כי ראשית חכמה היא שקט.

וראה זה פלא: דבריו משרים הרגעת־מה או אולי דמותו השקטה היא הפועלת. עתה עוקבים הכל אחר האש המתפשטת בכוח הרוח הנושבת והיא קופצת מדרום כלפי מזרח העיר על פני גגות וכיפות גבוהות, ככל שהדבר נראה ממרומה עד ירכתיה במישור. 

– אין זאת כי תפסה באחת שטח רחב־ידיים. – שוקלים העומדים סביב.

– אמנם תפסה ואות הוא כי דליקה לא־מצוייה היא. – מאשר גם תפוחי – ולא צריף הוא הבוער או מעט ניסורת של עצים כאשר חשבתי, אלא חומר מתלקח אשר במקרה או אולי ביד זדונה הוצת – –

– האמנם יד זדונה? מצפים העומדים להסברה נוספת.

ואין זאת כי צדק, כי העשן הוסיף להתאבך ממקומות שונים – שמי הערב נאחזו כבר בשולי שלהבת. מדרום וממזרח אף ממערב רבצו ענני עשן על כל העיר וכידודי אש התמלטו, רשפים כבו – כמו אחזה האש מארבע רוחות השמים ובאחת אחזה. עתה שוקל תפוחי בדעתו, כי שוב אין לעמוד בחיבוק־ידיים אלא חובה לפעול – – החרדה גדלה סביב ושמועה נמסרת, אחת פרועה מקודמתה, אף גוזמאות פורחות –

– ארד ואראה במו עיני מה נפל בעיר. – מוסר הוא מודעה שקטה כמו די בכך להרגיע את הכל.

– ערבים הציתו מצד מערב! – מודיע רץ שבא ממרכז העיר והידיעה עוברת מפה לפה.

– צריפי־עץ צפופים הפכו בין־רגע למאכולת־אש ויושביהם הוצאו החוצה.. הם וטפם ללא מחסה. – מוסיפות השמועות לבוא בזו אחר זו.

– כבר הוחל שוד ורכוש יהודים היה לבז של המון פרוע. ואשר לתומם הלכו ברחובות הרחוקים הללו לרגל עסקיהם, מהם הספיקו לחוש להם מקלט ומהם מצאו את מותם מידי פורעים…

ואם המבוגרים קלטו את הדברים ומסרו אותם מפה־לפה, אין לדעת איזו הדרך הקדימו לקלוט אותם הזאטוטים של השכונה, כי הללו שוטטו כבר בעיניים מוצתות, ורגליהם כרכרו ככרעי שפנים זריזים – ומשום־מה זממו מיד לערוך קרבות והסתדרו לכנופיות: הללו מעפרים בחול והללו יורים באבנים מאחורי המיתרסים המדומים, הללו אורבים ומקישים מקני־רובים, כביכול, והללו עוקפים ומתקיפים – טח–טח – – המתה השכונה כולה משאונם, כשאחד מהם נופל ומודיע ברבים: מוטב למות, כי למה אתייגע וארוץ בחול

*

– הנה.. – רמזו עתה המבוגרים כנזהרים פן יגיעו דבריהם לאזני הזאטוטים – השאלה היא כיצד ישפיע הדבר על הפעוטות שלנו? הרי שמענו מחנכים אומרים, אף נכתב הרבה בענין זה – –  

– אל תפריעום.. – היה מדריך אותה שעה תפוחי, כשהוא עומד לרדת למרכז העיר – ואל תהיו סותרים את דמיונם הקרבי של אלה.. כי בדרך זו יגדלו בריאים, זריזים וזוממים יותר מכפי שהיינו יכולים להשיג בדרך החינוך. החיים הם המחנכים. – סיים כפולט אמיתה גדולה וגלוייה רק לו.

כן היה יורד ומשווה לעצמו זריזות, כמו היו עוקבות אחריו עיניהם הפזיזות של הזאטוטים הללו. פוסע והולך לעיבור העיר, במקום שם המרקחה תמיד סואנת ובתי־המסחר שוקקים תמיד, מקום שם מצטלבות תנועות האוטובוסים ושרשרות של מכוניות מצפות לתור – כאן התנהל תפוחי כאומר: עתה אראה הכל במו עיני ואיוודע במקום המעשה דברים כהווייתם – – ואמנם עינו מבחינה מיד בשינוי שחל ועוד מרחוק הפליא אותו השבתון השרוי סביב. לא נשמעו עתה צפירות האוטובוסים אף מעטה רגל עובר־ושב.. בתי־המסחר בעליהם עומדים צופים בפתח.. אין אחד נחפז בתיקו למשרדו ועקרת־בית אינה נושאת מלוא־סלה מיצרכים הביתה מהשוק. אך קהל רוגש אי־שם – הנה ינוע לפנים ורגע משנהו יהפוך וינוע לאחור – זע ונע אילך ואילך, כמו לפקודת מצביא נסתר.

– התחזקו היריות! – נפלט מתוך הקהל הדחוס הזה אשר זע כגל לאותו עבר.

– טעות.. היריות משם… – פלט קול שני והקהל הפך פניו.

– אנה רצים יהודים? – שאל וחקר תפוחי.

– רצים.. – משיבים לו כלאחר־יד ואינם משגיחים בו – יריות שמענו ומיד מיהרנו שמה.

– עתה היריות נורות אצלנו בשכונה! – בא רץ מגמא ארץ ומחלץ לבסוף את הקהל מאי־הידיעה שהיה שרוי בה, והכל פנו בין-רגע אחריו, ותפוחי בתוכם.

– גלין.. גלין.. גלין.. – חצה למרבה המהומה בין הקהל אוטובוס לבן שוטף במרוצתו.

– א–המ.. א–המ.. – תקעה צפירה חדה ומחרישה ורכב אדום כאש חלף על אבזריו הנוצצים ונעלם.

– הובאו פצועים משם. – כבר מנחש הקהל בוודאות על הרכב הלבן. 

– האש גוברת ומכונות המים אצו למקום. – הסבירו יודעי־דבר בעקבות הרכב הדוהר.

חלשה במידת־מה דעתו של המתנדב תפוחי כי ראה שהכל מיטיבים לנחש ממנו מה התרחש – מספר הפצועים אשר הובאו מירכתי שכונה והאם אנושים היו, והיכן עומדים המגינים בחזית האש אל מול המתקיפים. – אכן, כל אורח־פוחח שבקהל זה בקיאותו מרובה משלו, אך הוא נושא דומם את עלבונו וחוזר ופורש אל הצדדים, שם מעטים האנשים וגם הם יושבים מחרישים על צרורותיהם.. פליטי שכונות הם שהגיעו עד לקרן-הזווית ואם מחזיקה תינוק על זרועותיה, בעל נושא אחריה בקבוק בשוויון-נפש וטפלים אחריהם. מדלת־העם הם שנחפזו לצאת ממקום האש או אולי הקדימו בטרם הגיעה עדיהם הסכנה. וביניהם גיגית מלאה כלי־בית, כלי משכב צרורים על שכם, שרפרף ישיבה ביד – וכל זה צפוף צפיפות של בהלה ושיוויון-נפש כאחד בקרנות הרחוב.

– האם עוד בוער שם? – מראה תפוחי בידו לעבר הדליקה, אשר מקרוב יותר נראים עמודי העשן מאויימים פחות וגם האש שוב אינה משתלהבת, אף שלשונותיה לוחכות.

– בוער, ימח שמם.. – מסננים הגברים באדישות ופניהם דמומים כשומרי־סוד.

– בוער הרבה – הו–הו! – מזדעקות ביתר התגלות־לב נשותיהם ומטלטלות בקצף את ידיהן והרכוש המעט אשר אתן.

– הרשעים.. ימח שמם! – פוטרים זקנים בלחישת נקם, ושוב אין לדעת האם מן היהודים היתה הבערה או משכניהם הערבים.

רק עתה החל תפוחי להבין את המתרחש במורד רחוב הצר, זה שהעמיק לרדת עד לחזית האש. שם – במקום שהיה משתפע ויורד וחומות נשקו זו לזו מרוב קרבה – שם הומטרו מקלות ואבנים וקול הלוחמים נשמע עד מקום עמדו. ועודנו תוהה תפוחי על המראה הזה ורץ מודיע בשמחת־נקם, כמו השתקפה עוד בעיניו בבואת האש: שילחנו בהם אש וילכו משם! – – עוד זה מדבר ושני מכריז בקול: ידם של יהודים גוברת והערבים כבר נסוגים – – בעל־כרחו הופך תפוחי לשותף לרחשי הקרב, כי שוב אינו עומד מחריש אלא מברך בפנים לבו: הללו הלוחמים אשר ידם שלוחה לאבן וימינם למקל ואינם עומדים חסרי־אונים על דמי אחיהם השפוכים – ברוכים יהיו!

– עתה ילכו מפה! – שומע הוא את הפליטים אומרים בזעם אמונה ובשמחה לאיד כשהם צופים לנצחון הנוטה לצידם.

– כן רשעים יאבדו.. – לוחשים גם הישישים כקוראים מתוך הספר על הצוררים הקמים על ישראל בעוונותינו הרבים עד לזמן הזה שסוף הגאולה לבוא – –

– מה לך מהלך לבדך כמקונן, אישי המשורר? – תוהה תפוחי על צופה נוסף שבא ופניו קפואות־חוורייניות מצער – קרב ושמע מה יהודים דוברים.

– מה עוד אשמע ואני רואה בעיני רוחי את אחי טבוחים ודמיהם הפקר!. – הניע הלה ידו בצער וביגון דורות – מעתה אמור: אך הי ונהי… כמחזה הדמים אשר חזר עלינו דורי־דורות… כים הזה שבלע במצולותיו תפארת לוחמים של יהודה בקיסרות של רומי, כן בקיסרות הבריטית של ימינו, וי לי! – –

מיד הרגיש תפוחי כי סופו גם הוא להיקלע בכף־הקלע של הניחושים – אש ותמרות עשן, תאניה ושמחת נקם – והוא ממהר לעקור משם ולהקיף את העיר האחוזה פורענות וסערת־קרב. הנה הרחיק לכת עד לפרברים הסמוכים לפרדסים – שם שולחן ודרגש קטן במחלבה, כורסת־עץ פשוטה וראי במספרה – כמראה פרבר מרוחק מלב העיר. האמנם יצא מתחום העיר הסוערה? – – עודנו חוכך בענין זה – ודרכו עולה במעלה גבעה, שם חבל חוסם מלעבור וברנש עם סרט על זרועו רומז לו – עד כאן, חבר, הליכה מותרת. מזה והלאה אסורה.

הוא עומד לחזור על עקביו, אך הנה נשא עיניו למעלה וראה חומת־בית משקיפה ממרום גבעה על הסביבה, ובעוד חושו אומר לו כי חומה זו כמוה כמגדל־צופים, והנה קול קורא אליו מעל הבית: אחא תפוחי! – – נזדעזע המתנדב שלנו לקול הזה שהכיר בצלילו משהו מעבר רחוק, אם גם סדוק וניחר כלשהו – והוא שואל את עצמו: האם בהקיץ או בחלום שמע אותו? – האם לא כקול מתנדבים הוא, עת שירתו בגדוד “קלעי המלך” או אולי אזנו הטעתו? – –

– הא–הא תפוחי! – כבר נתקמטו ממעל לו פנים שחומות בשחוק ועיניים מצמצו ומקטרת היתה שלופה מבין שיניים שהצהיבו – ה.. ה.. והוא מהלך לו כאחד שהמאורעות האלה אינם נוגעים לו כלל – מה? –

– ומה אעשה? – שואל תפוחי שהתאושש מתמהונו.

– מה השאלה? – נעוו פני השואל – במקום לעמוד למטה עלה למעלה אלינו ותמצא פה מי שהיו מתנדבי־דמים, ראשים זקנים, “קלעים” בלים, פרצופים שאין להכירם כמעט מיושן.

ובה בשעה טרקה דלת – ותפוחי כבר מוצא את עצמו מטפס ועולה בגרם־מעלות, נכנס בפתח ונשאר עומד בתוך מסיבה צפופה ומקוטרת מטבק של יושבים ומסובים.. התבונן בעד לעשן ושוב לא מצא לו דרך לעבור בין הרגליים הפשוטות לאורך ופשוקות לרוחב של היושבים בחדר.

– ה..ה.. תפוחי! – התקמטו פני היושבים בברכה לבא.

– תפוחי אחא.. – פיעפעו מקטרות וסיגאריות ופלטו את עשנן.

– מתנדב אחינו.. חייכו לו חיוכים מקוטעים.

שאל תפוחי לשלום הכל – לאשר הכיר תקע יד ולאשר לא הכיר ניענע בראשו כאומר – הרי מכירים אנו כמעט – ולאשר את שמו שמע אך בפניו לא ידעו, החל מעלה בזכרונו באילו נסיבות שמע את שמעו – –

– זוכר תפוחי.. זוכר יפה כבפנקס הרשום. – שיבחוהו היושבים על כך..

– דברים שהיו אינם משתכחים. – נענה תפוחי ספק צוחק ספק עצוב ודחק את עצמו בין היושבים.

– א–א–א – געתה מיד לתוך אפרכסת אזנו געייה ממושכה, נהימה מגומגמה.

הפנה תפוחי את ראשו אל הדובר וראה ברנש לצידו אשר ראשו קמת־שיבה, ערפו מוטה, עיניו בולטות כעיני עתוד וארשת פניו המאומצת אומרת, כי רוצה הוא לדבר, מתאווה מאוד… ואינו יודע במה יפתח ובמה יגמור. מבקש תפוחי לבוא לעזרתו אבל בכל חכמתו כי רבה, אובד־עצות הוא הרי שנים עברו מאז ישב עם מתנדבים ומני־אז עבר כל אחד גלגולים שונים ונספח על מחנה שלו ו"תנועה" שלו – מנין לו איפוא מה טיבו של ברנש זה, או מה היה לכל אלה היושבים בזה אל האישקקי והקלפים ומכלים טבק רב – ורק מפרק לפרק יקום אחד, יצא אל יציע או מרפסת, ישתהה שם ויחזור אל המשחקים?

– האם רואים איזה דבר? מפסיקים הכל לשעה קלה ושואלים את היוצא.

– לא כלום. עברה רכבת. – מסנן הלה ושב אל מקומו בין המסובים.

– א–א – חוזר וגועה לתוך אזנו של המתנדב שלנו השכן תאב־השיח אחרי ההפסקה. 

מחליט תפוחי כי יש לפתח את חרצובותיו של אסיר־הלשון הזה ומזדרז ואומר לו בנעימות:

– משמע כי צופים הנכם, מתנדבים לשעבר, על הסביבה – ונקודת צופים היא?

– א–א–א – שש מיד שכנו לרוץ אורח בלשונו – זאת אומרת. צופים לאו דווקא.. אלא סתם יושבים –א–א–

תפוחי מבין לבסוף כי עם ברנש זה, אם יסע אט־אט, לא יתקדם הרבה, ועד שיציל מפיו דבר ישתנו סדרי עולם. פונה איפוא אל שכנו משמאל שפדחתו דלילת־שער ועיניו חיות והמקטרת מכוססת בין שיניו ושכיבתו המפורקדה על הספה אומרת זריזות של מחשבה – ושואל: יושבים נאמנים על המשמר – מה?

– ודאי יושבים! – מתאושש הלה כציפור מרוטת כנפיים – ברי, כי מי שהיו אי־פעם מתנדבים, כוחם יפה לשבת גם עתה!

– אין חולק. – מאשר תפוחי בניע־ראש – אותם שהיו פעם מתנדבים קיבלו סוף־סוף חינוך הגון – –

– הרי זה שאני טוען! – מצטפטף איש־שיחו ומתרומם מפרקדנו לישיבה – וכי מה אני אומר? הגיעה שעת חירום או סכנה, לעם ולמולדת – יקומו נא הראויים לכך ויעמדו בפרץ! הללו היודעים משמעת מהי ונשק מהו – מהי אחריות וקור־רוח מהו – – ולא אילו ינוקות אשר החלב עוד לא יבש על שפתיהם, במחילת כבודם –ח–ח–

– לאט, חבר, ואין להגזים בכך… – מוצא תפוחי לנכון, להמתיק את קיטרוגי שכני – גם הצעירים שלנו אינם סוף־סוף קוטלי־קנים –ח–ח– בעניינים אלו. פשיטא, לא הספקנו להתבונן כיצד גדלו, בעוד שאנו הזדקנו…

– הפעם יפה דרשת, תפוחי אחא, כי הזדקנו! – עלז ועלץ שכנו ופניו המקומטות נהרו מגיל – אף-על-פי-כן הריני עומד בדעתי, כי כל השרוכים והחולצות הללו לא ישוו בעיני למתנדב אחד שלנו ואפילו בשערי נזרקה שיבה או נקרתה קרחה כמה שנאמר –ח–ח-

– נו–נו, מתנדבים גיבורים לשעבר, – קראה אותה שעה בחורה בפתח – אמנם השערות קרחו ובטלו הטוחנות, אך לאכול צריכים אתם.

– מה השאלה, יונה תמה! – קפץ לקראתה בזרועות פתוחות שכנו הממולח של המתנדב תפוחי – כי אם שערנו דלל ורואותינו כהו, עדיין טובים אנו מכל הפרחחים הללו –

– בלי חכמות. – השיבה הבחורה רתת ולחייה התליעו, אם מרוגז ואם מטורח שטרחה – אם לאכול רוצים אתם כי אז הלאה האישקקי והקלפים הצידה. ערכו את השולחן והסיטו את הכסאות למקומותיהם.

בין־רגע השתנה הסדר. הקלפים הוטלו הצידה וטבלת האישקקי סולקה, נערכו כסאות כמניין האנשים וצלחות הוצגו ומגשים עמוסי־אוכל – דבר לא חסר.

– כן יושבים היינו, חברים, על פתבג המלך. – הכריז לפתע תפוחי שנרגש, כמברך על המזון.

– השמעת, בחורה? עלץ שכנו מקורת־־רוח – הרי זה תפוחי, זה סיגנונו שלו, הוא המתנדב רב־הנסיון שראה עמל ותלאה – הסכיתי אליו, הבת!

מטייפת הלזו מבט קל אל פני תפוחי והוא אף הוא תולה בה את עיניו. רואה את בלוריתה המחוממה ואת עיניה הזריזות, את לחייה הסומקות ופוטר במקום ברכה, ספק בחיוך ספק בצער:

– את בחורה – במוחך ודאי שוכנת מהפכה ובבלוריתך דעות סוציאליסטיות טהורות, אבל אנו כבר מעניין זה והלאה – ח–ח –

– אין זה “עניין” ואי־אפשר להיות “ממנו והלאה”. – פסקה הנערה בסילוד־נפש בלי לחונן אותו אף במבט נוסף – אל נא תתכסו בבקשה באיצטלה של זמן ואל תכפרו על סטייתכם בתירוצים שדופים. אמרו פשוט כי נטיתם ימינה והימין נוח לכם משמאל – זהו!

– ואפילו כן.. – עדיין צחק תפוחי – הרי לבחורה כמוך מוכרחים להודות על האמת. מוכרחים איפוא לומר לך, כי מה שאינך עשוייה לתפוס עוד מפאת גילך, יודעים אנו הקשישים ממך בשנים ובנסיון.

– הנה שמעת! – מזדעקים הכל בצחוקים חורקים־צרודים ומכעכעים כעכועים דשנים לתיאבון.

– הו בושה! – סולדת הריבה ועיניה רבו זיקים – ואתם המשמשים מופת, כביכול בדרככם לצעירים מכם, הו לאותה חרפה! –

– בושה… – מנענע תפוחי אחריה כמהרהר – אמנם רוצה אני לרגוז עליך ואיני יכול – כה עזה בך ההתרגשות, חזקה ההתלהבות, בוערת אמונה בכל מילה שאת מוציאה מפיך. לא כן אנחנו שראינו מילים רבות פורחות ובטלות בין־לילה – אנו שוב איננו יכולים לרחוש אמון למילים “סתם”.

– שמור פיך, ברנש! – פרץ קצפה של הריבה ללא מעצור – אין אלו מילים “סתם” מכל וכל!

– ידעתי.. ידעתי.. – מנסה תפוחי להרגיעה בכדי – וסלחי הפעם, אך פליטת־פה היתה – אך הקשיבי נא בסבלנות.. אומרת את כי סטינו מדרך הישר – ניחא.. אך במה – שמא אין אנו נאמנים חס־ושלום לאומה ולמולדת או שמא חדלנו להאמין בנצחוננו הסופי?

– לא זה העיקר. – שיסעה הנערה בקוצר־רוח – הדרך מהי?

– ה–ד–רך – – משך תפוחי – אל נכון רוצה הנך לומר: דרך המעמד. ואני גורס: דרך האומה. משל למה הדבר דומה? לשניים שהלכו בחושך ותעו.. אחד אמר: תחילה יפציע שחר ונמצא דרכנו. אמר חברו: לא כי המחשכים רודפים ומשיגים אותנו, הפורענות מדביקה אותנו, גוועים אנו בינתיים והאור שוב לא יועיל – הבה ונמשיך ללכת כל עוד כוחנו, כי בנפשנו הוא.

– ודאי, משלים יודעים אתם… – טילטלה הריבה את בלוריתה בזעם וכבר נדמה היה כי פולמוס גדול מתלקח והולך.

– א–א–א – קץ לוויכוח.. – געה אותה שעה שכנו כבד־הלשון של המתנדב – אמנם מתנדבים וסוציאליסטים אנו.. אף־על־פי־כן לא להתווכח באנו כי אם לעשות –א–א– מעשה.

– הרי זה הדבר שמחכה לו גם אני. – הזדרז תפוחי והשיב.

– ובכן אם מחכה אתה, חבר תפוחי, כי אז תואיל בבקשה…

– תצא אל הגזוזטרה. – מילא מיד השכן הממולח שרוחו קצרה מדברי קודמו – שם תשב שעה קלה ותפקח עין על הנעשה בפרדסים סביב, בדרך העוברת שם ובכל אשר עינך תגיע במשקפת.

– נשמע ונעשה. – קם המתנדב ממושבו.

– כך נאה וכך יאה –א–א– חוזר השכן כבד־הפה מימין – וכאשר יבוא התור להחליף אותך, תעלה עם ערב על גג הצופים שלנו.. וברדת הלילה נרד גם לשכונה…ע־עבודה לא תחסר לנו, חבר תפוחי…

ומוציא תפוחי את ראשו בעד לדלת אל המעקה חוצה, מבקש לראות סביב אך לא להראות. מנקודת־צופים זו הוא מיטיב להבחין כעת את אשר לא הבחין תחילה – זו הדרך החוגרת את ירכתי העיר ולפנים מסילת הרכבת – מעבר לה הפרדסים המכסים הכל מעין־צופים – –

– הסתכל נא במשקפת. – מייעץ לו השכן משמאל.

גם במשקפת נראה הכל שקט למראית־עין כמימים־ימימה. בפרדס מתנועעות דמויות אך הללו ערבים הם המעתיקים כוורות דבורים ממקום אחד למשנהו. רועה עיזים קטן מתנהל על גדת הוואדי ומשחק עם חברו. הנה דבר־מה מתנועע על הארץ אך מתברר כי סוס גוסס הוא שהוצא מחוץ לעיר אל השדה ורגליו מפרכסות עוד באוויר – ושוב דומיה ללא תנועה.

– מה אתה רואה, חבר תפוחי? – שואלים החברים מבפנים.

– דממה ושבתון. – משיב תפוחי – עברה רכבת ובה אין כמעט נוסע. בשביל דיווש רוכב־אפניים במהירות כמו רדפו שד. אוטובוס חלף במהירות מרסקת כמו נמלט ממקום של סכנה.

– האם קרה–ה–ה– דבר־מה – – פצצה התפוצצה… יריית רובה היתה – מאין? – שלח את קמת ראשו החוצה מי שהיה שכנו מימין.

– נפץ במערב העיר ורחוק מפה.. – משיב תפוחי – או אולי סוס המאפייה מלמטה בעט בלוח הכותל של צריפו. – –

– תפוחי, אל הגג! – נקרא המתנדב עם הערב השמש.

עלה תפוחי במדרגות, התכרבל במעיל ועבר באפלולית עד קצה פינת הגג. כאן איווה לו מושב על דוד כביסה הפוך, שיקע את כתפיו והיה פוקח עין, כשזרקורים החלו סובבים בלי־הרף – גדול שבהם זורק אורו עד לעיבור העיר וקטן בולש בזריזות באפילת השכונות, תועה וממהר לשוב על עקבותיו –

– עד מתי יושבים כאן? – שאל תפוחי את הוותיקים ממנו.

– עד שתראה או תשמע דבר־מה ותמהר להודיענו. – הורוהו חבריו.

לשמוע.. לראות.. – תהה תפוחי – והרי שבת בזה קול מנסרה שבצריפים ומחרטה פסקה לעבוד. קרון מאפייה ניצב בטל על גלגליו והבהמה המושכת בו עומדת בטלה על אבוסה.. סביב הס ושקט – רק האופה ילוש לאור חשמל וצילו הוא המתנועע במצנפת הלבנה, כמלאך לילה בין שקי הקמח ועל גבי ערימות מתכת, אך זולת זאת שקטו־נדמו השכונות וחשיכה שוררת בסימטאות העקלקלות – –

עבר משמר בריטי בדרך הנשמה, במדיו ובאזנו. אש יריה פלחה מבין הפרדסים והמשמר קפא, אף אזני תפוחי מלמעלה הזדקרו – – המשמר עבר וחזר השקט. רק הזרקורים סובבו בערות־משנה על צריחי המסגדים ומגדלי הכנסיות – הגדול נצנץ לפתע ממרומי גבעת־הים העתיקה והקטן פלט אלומת־אור אל השכונה השוכנת לה בדד בין גבעות־חול.

– דזז.. – פילח כדור ואש פילסה נתיב.

– דן־דןן.. נשמע קול נפץ ואחריו הד עמום שהשתבר במעבה העיר.

בלי אומר ודברים יורדים תפוחי ורעיו במעלות הגג לתור את השכונה ואשר בה. עושים בזהירות את צעדיהם, כי כאן התחום אשר נקבע בימי החירום האלה – מזה המאפיה והצריפים ומזה שטח ההפקר והדרך העוברת ביניהם.

*

– ישנה עדת ישראל.. – לוחש תפוחי לרעיו, בהטותם אוזן אל סדקי צריף ודלת מוגפה.

– לא! – מזדקר לפתע לעיניהם גבר נאזר בחיל – לא ינום ולא יישן שומר ישראל, לא יתן שנת לעיניו! –

מרוב תמיהה נרתעים המתנדבים אחורה – האם ינשוף הוא המביט אליהם בעיני לילה או עטלף התעופף מבור או שמא אויב ערום שהתחפש? – אך הדמות במקומה עומדת ומקל שבידה נוקש באדמה, זקן־מידות מידלדל על חזהו ובעד לזגוגיות המשקפיים מתגלגלות עדשות עיניים אמיצות – –

– לא ינום ולא יישן! – חוזר הקול באומץ, כשהאיש במקומו עומד.

– ר' יהודי –א–א–, אל נא בקול כי שומעים אנחנו. – מחנן קולו באזהרה המגין כבד־הפה. – אם יעבור משמר בריטי ויחבוש אותנו על כלינו ונשקנו.

– אלהי צורי אחסה בו! – מכריז לעומתו הפלאי ומרעים בקול כלהכעיס – מהולל אקרא ומאויבי אוושע.

ובלי להשגיח עוד בסובבים אסף האיש את כנפי מעילו ושב להתהלך – דמות צנומה אך נמרצה, צורבא דרבנן, עיני ינשוף גדולות ועגולות ומצח חיוור־זך אשר אגלי זיעה קרים מבצבצים עליו.

– ר' יהודי.. – מנסה גם תפוחי להרגיעו וקורא אחריו בשקט – שמא תשוב אל משכבך ואנו הממונים על כך נשמור.

– זו חובתי ואעשנה! – משיב הלה רתת – כי ראו נא ראו מתנדבים־מגינים: אין לסמוך על “הפרסים” הישנים פה בצריפים וכן אין לבטוח ב"בוכרים" אשר הקימו בתי־חומה – –

וכיוון שראה כי מקשיבים לו העומדים, עמד והחליק את זקנו, קרע במשנה־עוז את עיניו העגולות, הפשיל ביתר חריפות את כובעו מעל צדעי מצחו והוסיף בנעימה חדה וממולחה:

– עם אין־תבונה הם כאשר אמרתי ח–ח – כי אומר אני להם: עורו ישנים, הקיצו נרדמים, עת לעשות לד' הגיעה, קול השופר נשמע! – – אך “הפרסי” שאנן ו"הבוכרי" נם – ישן צאן־מרעיתי ואין בהם דואג זולתי אני – רבה של העדה.

מתמלאים העומדים כבוד לדמות רבנית זו, אך בה בשעה מטים אוזן שמא נמצא שומע לו, החוצב את אמרותיו בקול נשמע למרחוק – – אך שקט הלילה משהיה, אף צל בל ייראה ולא ניע־זיע בבית החשוד מנגד, שהוא ניצב במיפנה הדרך, סגור ומסוגר כמצודה של האויב –

*

– משם אורבים הם לנו! – מצביע גם הרב העז בעקבות מבטיהם של המגינים – ובית זה שנעול הוא כלפי חוץ, מבפנים צופיות אלינו עיני אורב ומתחקות על מעשינו – – אבל! – גבר שוב קולו והידהד בין הצריפים – לא תקום תקוותם של אלה ולא תהיה הארץ כמדבר אחרי אשר חיתה.. חרוט תחרוט המחרטה והמנסרה תנסר גם היא, המאפייה תאפה באין מפריע והיתה פרנסה לישראל – –

– וזו לך מנין? – שאלו העומדים בלי אומר.

– כי כה אמר השם.. ואם תמאנו להאמין אוכיח באותות – אוכיח בבוא היום, בו לא יהיו עוד בשכונה “בוכרים” או “פרסים” אלא עם אחד ייאמר עליהם – וזה יהיה האות.

– הלוואי ויתקיימו דבריך. – מילמלו המתנדבים בהיותם פוסעים חרש אחרי הרב המדריך אותם בין צריפי עדתו המוגפים.

– פה שקט.. – מסיקים המתנדבים תוך הסיור.

– אין זאת כי הכל בסדר.. – מאשרים הם ללא שיור ספק.

– פשיטא. – נענה מיד אחריהם מורה-הדרך כמנצח – וכי מה סבורים הייתם? עומדים אנו על המשמר ולא רק בשמים שמנו מבטחנו. כן הוריתי מתחילה לעדתי צאן-מרעיתי ושמנו לנו משמרות לילה – איש בתורו ואני המפקד עליהם. אף בתחבולה תיכנו מעשינו וקבענו כאן את מצודתנו אל מול המצודה של האויב. מה הוא צופה אלינו, אנו צופים אליו מחרכים וכל תנועה מתנועותיו גלוייה ונהירה לנו.

ואמנם מיד ראו את “המצודה” – הנה עברו בעד פשפש אל חצר מוקפת חומה גבוהה, עלו בסולם וכל השטח לפניהם כעל כף־היד. – אף נאה היא המצודה כשלעצמה. – משבחים המתנדבים כדי לגרום קורת־רוח למורה־הדרך שלהם – ויפה משנה לעניינה כי בית־מלאכה בה לחרטות. כלפי הרשות חרטים הם העושים בזה ואלו הקתות שמתקינים הם לאת ולמעדר – –

– פשיטא – – זחו פניו של מורה־הדרך לשמע שבחיהם – אם שוטרים נכנסים לחקור מה עושים כאן יהודים בשעה פלונית, כי האורב מנגד משטין עלינו – מיד אנו אומרים: פועלים כשרים אנו במחרטה ומשום ריחוק מקום לנים אנו באין מכלים במקום עבודתנו –ח–ח–

– והשקר לא יגונה.. – מחייך אליו תפוחי.

– כבר נאמר כי עת לד' הפרו תורתך – לא נבוך היהודי הפלאי והסתייע במאמר מן המוכן.

– ומי כבודך, ירשנו נא לי לשאול, כי נדעך בשם? – שואל תפוחי.

– קרא לי נחמיה היהודי. – משיב הלה רתת – ואם איני ישן ולבי ער, הרי אין זאת כי הדאגה מטרידה את השינה מעיני כמה שנאמר: לא נחתי ולא שקטתי ויבוא רוגז.. כי שוכב אני על משכבי בעיניים עצומות אך כולי מלא חימה: מה אנו ומה כוחנו, אוי רבון־העולמים – –

– כוחנו בשמים.. – מנסים המתנדבים לדבר על לבו.

– יפה אמרתם, בני־חיל.. – שיבח הלה – אלא מה כתוב: סוס מוכן למלחמה… ומה עוד כתוב: “ללמדכם מלחמה” – – וכוונה עמוקה בדברים האלה.

– אשרי האוזן השומעת אמרים אלו. – שת לו בחלקות תפוחי כנפטר ממנו, בשם המתנדבים. – אילו באנו רק לשמוע את דבריך – דיינו.

– שמעוני, איפוא גם אתם.. – תופש האיש מורה-הדרך בדש בגדו של המתנדב שלנו ואינו מרפה ממנו – הנה ראיתם מכל אשר אתי ולא העלמתי מכם דבר.. אף אני את שמעכם שמעתי, המתנדבים האמיצים שלנו, ויודע כי אתם שלמדתם אל דרכי הבריטים עוד בראשית דרכם בארץ זו, לכך אני אומר: מה טעם כי תשבו בשכונה נידחה זו או בפינת־גג או על גפי מרומי־קרת ותהיו צופים אל כוכבים – תעודה אחרת רואה אני לכם ואותה מחובתכם לעשותה – –

– ומהי? – זקף תפוחי את עינו.

– התעודה פשוטה. פה נעשה אנו את המוטל עלינו ואתם קומו ולכו אל אותם הבריטים. הרימו קולכם ואמרו, כי שערוריה גדולה נעשית בנו בשעה זו. לא די בכוחות חושך המסתערים עלינו, אלא נמצאת יד־סתר המאמצת גם אמץ את הכוחות האלה. 

– ומה נועיל בדברים האלה? –

– לפחות ידעו אז באי־עולם, כי אומה ממושכה וממורטה אנחנו וידעו הבריטים כי בהיטיב ד' עמנו גם להם ייטב. – היה מחריף והולך קולו של המכונה ר' נחמיה היהודי.

– א–א–בל הללו אינם זקוקים לנו ולטובתנו. – התריס שכנו של תפוחי בכבדות־פיו – ולא עוד אלא רואים הם, כי הביאו צווארם בסכסוך גדול ומסוכן בין העמים בארץ זו ומרוצים היו להיפטר ממנו.. א–אף חשבונות מדיניים ג–גדולים מרומזים בכך, אלא אינם נהירים לפשוטי–ע–עם כמו–נו.

– שוא תאמר לי את הדברים האלה. – מיחה הרב בעוז למרות עייפותו הגלוייה לעין – זקוקים וזקוקים גם הם. כי לעולם משולה אומה לבשר־ודם. לך איפוא בכוחך זה ואמור – להם לבריטים: בידי שמים מסורים כולנו ויש יום בו גבורת אדם לא תיחשב וגיבור יאמר חלש אני – – וביום ההוא יוודע כוחו של ישראל בין העמים! –

– הלוואי. – נאנק תפוחי כי עייף גם הוא.

– ייוודע, ברנש! – זקף ר' נחמיה אצבע צרידא לעומתו – לכך אני אומר: קומו ולכו אל אותם הבריטים – אולי ישמעו – –

 

יד. חלמא חזית    🔗

ואמנם בשנה ה –– – לכיבוש הבריטי, ביום האחד־עשר בנובמבר – הוא יום שביתת־הנשק במלחמת־העולם הראשונה – מוצאים אנו שוב את המתנדב תפוחי עולה בדרך ירושלים. כאמור, חל בו שינוי – שערו דלל והלך ואשר נותר הכסיף בצדעים, גם קמטיו רושתו לעומק יתר – אך גם בדרך חל שינוי: לא עוד הרכבת הזוחלת לאיטה במעלה ההר, אלא אוטובוס גולש בנחת במורד, מוסיף דלק ודוהר במעלה – הכלל: נסיעה נוחה במושב רפוד בין נוסעים שקטים וממודנים כמוהו.

אמנם מתיחות־מה שררה בין הנוסעים מחמת המתרחש סביב וכמה אוטובוסים נסעו ביחד – משמר צבאי לפניהם ומאסף צבאי אחריהם משום חשש למארב בדרך – אך גם במתיחות זו היה משום עניין. במבוא ההרים יש ונדמה כי כדורים פולחים אל פני האוטובוסים ובמיפנה דרך, אוטובוס שנחשל נראה מופקר לסכנה – אך השיירה כולה התנהלה לבטח בידי נהגים זריזים ומאומנים. עם זה היה חש תפוחי גם עתה, כי משהו איננו כשורה – חלחל איזה עלבון בפנים ולא ירד לעומקו.

מה זאת ועל מה זאת? – היה חוזר ומהפך במוחו – האמנם לאחר עשרות שנים מאז הכיבוש הבריטי מחוייב אני, המתנדב תפוחי, לנסוע ברכב שהוא מוגן ברשת מפחד אבן, ומשמר הופקד עלי בדרך – והרי לשעבר היה אחרת: אני ששימשתי “אסקורט” לקרונות־רכבת ברובה שבידי ועם אחוזת מרעי שמרנו על מחסני השלטונות הצבאיים – על רכושה של הקיסרות שמרנו אז ומדוע השתנו פני הדברים לרע? – –

אף השתלטו מאז סדרים קבועים בארץ הכבושה ונציבים עליונים באו והלכו – אחד שנודע לשבח ואחד שנודע לשלילה, אחד שנשתבח בכך שנטע עצים בהר ואחד שהיה מחשיב לטעום תוצרת חקלאים ולהשתתף בתערוכותיהם – כדי לעמוד מקרוב כיצד הארץ מתפתחת והאם שלום לאוכלוסיה ולאלה המוסיפים לעלות אליה – – אחד שהיה איתן במעמדוֹ כגניראל – – ואחד שנקט עמדת מדינאי, עם שייכים עטף כפיה לראשו ועם יושבי העיר דיבר בלשונם, כלשון עם ועם, והטיף לשלום בין עדות ודתות.

כה העביר המתנדב נגד עיניו את מראות הארץ במשך השנים והאוטובוסים נכנסו כבר ברהיטות גלגלים בשערי ירושלים, אשר לא נשתנתה לכאורה במבואותיה – אך אותות ניתנו גם בה. כבישים פילסו את הרריה ובניינים חדשים עטרו את עתיקותיה – היה מראה בירה לעיר העתיקה הזאת. שיפשף תפוחי את עיניו מקפאונה של נסיעה ממושכה ומתוחה. חלץ את אבריו – אך ירושלים עדיין כחדשה היא בעיניו: קרים ורשמיים רחובותיה, ידי שוטרים שולטות בה, ומעל לכל חלשה כאן תנועה צבאית מצויידת וממוכנת מחדש – –

אכן, המתה העיר מפלוגות הצבא הקיסרי שחזרו ויצאו ממחנות צריפיהם, מאפנועי צבא שאצו אוץ־ושוב, מחצוצרות צבא שתקעו מקצווי עיר. אף קצינים דקים גלשו במכוניות נאות – פה ושם הבהיק פס־אודם של מדי המיפקדה והמטה. כן חרקו-הרעישו כלי־הרכב הכבדים ריח דלק עמד בחלל העיר, ריח שמנים כבדים התערב באווירה הצח – “ומה תכליתה של התכונה הזאת?” – היה תוהה תפוחי אגב טיול בחוצות העיר – “או שמא התעורר מחדש הארי הבריטי, כי חש בסכנה?” – 

– –הפאשיזם הרים ראש ומלחמת איטליה־חבש היא שנתנה כבר את האות – –

– –היטלר הוא הזורע בהלה – –

– –לא השואה שבאה על אירופה אלא התסיסה בעמים של האימפריה – הודו ועמי ערב – ויאושם של יהודים אשר כרתה להם ברית – –

– – אין זאת כי שוב נמתחים והולכים חוטי מתח בעולם ומתחת לפני תבל גואה ועולה געש, והוא גדול מכל שהיה לפניו ונורא בתוצאותיו מכל שיהיה אחריו – – כן משתקע והולך תפוחי כדרכו בהשערות שונות, עד ששכח כמעט את מטרת בואו והסיח מלבו את כבוד היום אשר לשמו בא – – הנה עבר מתון על פני חנויות העתיקות והתשמישים הדתיים העשויים עץ־זית ומעשה־צורף בכסף – על פני בנייני־האבן הרמים בהם החלו נאחזות חברות ואגודות נוצרים להרבות את כבודן, גם מחוץ לעיר העתיקה – – עד שנטה לכביש צדדי וראה לפתע כי עד לארמון הממשלה הגיע – –

מיד נתמלא יראה וגאווה המתנדב שלנו, מדי ראותו את הדגל המתנוסס על הארמון במרומי העיר והוא סמל לנציבים המושלים בארץ – כנציבה של מלכות רומי ישלטו גם הם על העיר הזאת, אשר כוחה כאפס, ואף־על־פי־כן תשכין בלבם מורא –

"אכן, ירושלים הנהדרה – הנשגבה, גיא החזיון של מחזות אנוש! – שקע תפוחי בשיח־חרש עם עצמו – את הגדולה והנעלה אשר כבלים לא היו נאים לאבניך מעולם ואף־על־פי־כן חזרת ורותקת בהם פעמים אין־ספור. את הנצחית אשר שבעים ושבעה הושפלת ואף־על־פי־כן מוסיפה הנך להתנוסס כסמל החירות לנפש האדם ולרוחו – – כי – חירותך משמים ניתנה לך והיא ספונה-טמונה בגלי הנשכחות סביב – ומי יוכל לך! – – "

– בו–ם–ם – בו–ם – – השיבה אותה שעה בקול עמום יריית תותח ממרחק וזעזעה גם את תפוחי, שאבד בהמון עשתונותיו.

“יריית תותח ובשעה זו?! – האם לא אחי בני־עמי הם המסתערים בנפץ על המעוז הבריטי שבגד?” – –

נתפכח ונזכר: הרי יום שביתת־הנשק הוא ולמענו הגיע הנה בשליחות – – והירייה ודאי לכבוד חללי המלחמה, מלחמת העולם, נורתה. כי בשעה זו יורים בכל רחבי הקיסרות הבריטית ובמעמדם של נציבים ורבי מלכות וצבא אשר ביבשות ובימים – – יש למהר איפוא ללכת למקום הטקס – – כן היה מזרז את עצמו כל עוד רוחו בו אל מקום הכנס של חבריו המתנדבים לשעבר, משם ילכו בסך למקום הטקס הצבאי.

– לאן הנך נחפז, ברנש? – שאלו אותו המתכתפים מאנשי העיר המהלכים יקרות, מצוייצים ונוהגים סלסול בשער זקנם הרך ובפאת לחיים.

– מה שייך לאן? – החזיר בתמיהה – ליום שביתת הנשק – למקום הטקס הרשמי!

– ומה לך אץ? – חזרו ותמהו בחריפות. – שמא רב־מלכות הנך או אחשדרפן הקיסרות הבריטית רבת הנכלים והתככים?

– לא מהם ולא משכמותם. – השיב גם הוא כמסתייג מאשר חשדו בו, אך נגיעה יש לי בדבר, כי חייל משוחרר אני לשעבר. למען שחרור הארץ הייתי מתנדב, אף ויתרתי על כל הפרינציפים וידי תפסה בשלח בזמנו – למען השלום – –

– למען השלום תפסת נשק?! – נתבדחה עליהם דעתם של אנשי העיר הנלבבים – הרי כדיפלומאט מובהק תדבר דבריך, מתנדב לשעבר.. ובמה תוכיח לנו, כי אמת בפיך ולא תתהלל לשוא?

– פשיטא.. – שלח תפוחי את ידו לתוך כיסו – הנה.. ראו – האם לא אותות כבוד הם – אות כסף ואות ארד – אותות השירות בשנות מלחמת־העולם – והאם שמי אינו חקוק עליהם באותיות מאירות־עיניים בצד דיוקן המלך?

– אמת ויציב. – אישרו המסתכלים, העבירו מיד ליד והחזירו לו את האותות – והאמנם כל אלה על רוב מעלליך?

– על מה ולמה לא ידעתי גם אני.. – צחק המתנדב בנעימה שווה עם ההולכים – מכל מקום שותף אני באיזו מידה לענין הקיסרי הזה. לכך הניחו לי ללכת, אחי, יקירי ירושלים הבירה.

– לך כי אצה לך הדרך. – סנטו בו אנשי־שיחו בלשון שנונה כלשון אבות-אבותיהם הקנאים – אך אל נא תשכח ברוב רחמיך, כי אין עוד בינינו ובין הארי הבריטי ולא־כלום, אחרי אשר בגד בנו ושם לאל את ההבטחות שהבטיח לנו, אף עשה ברית עם מתנגדינו להפקיר אותנו – –

ומיניה-וביה כבר עמדו רגליו במקום הכנס הקבוע מזה שנים למתנדבים ביום הטקס – שמה הם נאספים כל אחד עם אותותיו, אחד המרבה ואחד הממעיט. כאן בעל־זקן כסוף אשר אותותיו הענודים עוטרים את ימין חזהו – בהם אותות גאליפולי, מלחמת־העולם כולה ושנותיה האחרונות – – ושם נוסף אות הצטיינות, אם על שום השתתפות בקרב ואם על שום מעשה גבורה והיות האיש פצוע – – תפוחי שאין עמו אותות מיוחדים, מתערב בין החבורות, באווירה כללית של מבטים סקרניים חייכנים וטפיחות גב – מה אחרים רומזים לו אף הוא רומז להם, ומה הוא טופח על גבו של פלוני אף הלה משיב בטפיחה על גבו.

כן אופפת את המתנדב שלנו אותה הרגשה טובה כשלעצמה, שבסוף־דבר התנדבות לעולם עומדת, אם בשנים כתיקנן ואם בשנות חירום. מי שהיה רב־אפסנאים בעל־מידות בגדוד, לא נגרע גם עתה מחשיבותו והוא מקפיד בכל הגינונים של יום שביתת־הנשק: פרח פרג בדש מעילו ו"ברט" לראשו, אף האותות על סרטיהם המגוונים צמודים במקום שנועד להם. מיד מזדקר אצלו נושא־הדגל הזריז, הסבור משום־מה כי אין כמוהו במתנדבים לנשיאת הדגל. ולא עוד אלא מזמינים הם קודם ליציאה למקום הטקס ללגום במועדון כוסית “טום־קולינס” או מאותה מזיגת־אש, שעדיין נושא־הדגל מוחזק מומחה לה מימי היותו שר־משקאות ב"מס" של הקצונה בגדוד.

למותר לומר, כי מרובים במספרם “ענווי־העם”, הבאים להסתופף היום הזה במקום הכנס עם מועדון החיילים המשוחררים – הללו מ"הקוקים", אנשי הטראנספורט, מ"הבייביס" – אשר במרוצת השנים היו למבוגרים ומטופלים במשפחות. מהם מהלכים מדושנים באפס־מעשה ומהם המציצים אל התמונות העוטרות את הקירות – פני גניראלים ואנשי שרד אשר אם גם רוב שמותיהם נשתכחו, אך משום־מה שמחים להעלות אותם על השפתיים – גניראל, קולונל ומי’ור, אף קצינים נחותים מהם ככל שנקבע במועדון לזכרון.

וכבר השעה דוחקת ואינה פנוייה לזכרונות, אף נושא־הדגל הזריז ומי שהיה רב־אפסנאי סוקרים בעין מנוסה, אם נערך הכל לפי גינוני הבריטים, דבר לא חסר. – עד שצעד לפנים אחד שנשארה שגורה לו אומנות הפיקוד ולקריאתו החדה של זה ממהרים הכל להסתדר. ממילא מקבל “המון-העם” את הסדרים הקבועים בכובד־ראש ואין מפגר – הורם הדגל ומתייצבים בזוגות וארבעות.

– המתנדב תפוחי, מה לך שוהה – היכנס לשורתנו. – רומז לו חבר לשעבר שנעשה מוציא ספרים.

– שנה יוצאת ושנה נכנסת ותפוחי אינו נעדר מן המיסדר. – משבחים הללו המפנים לו ביניהם מקום ותפוחי מעומד גם הוא באותותיו ובסרטיו.

צעדו בסך במורד הרחוב ומכאן במעלה, נושא־הדגל מהלך לפנים והפוקד מונה בקול צלול, כדי לקצוב את הצעד. רב־האפסנאים על פניו נסוכה שאננות לאות, כי הכל מתנהל למישרים – – אף היום הזה, שלא כבימים עברו, תכונה צבאית רבה שוקקת מסביב, משמרות־כבוד מזדהרים בכניסה למקום הטקס, רוכבים דוהרים על סוסיהם המהודרים. גם קצינים חגיגיים עומדים על מטותיהם וסגנים אדומי־לחי מנפחים את ריאותיהם ומיישרים את טורי החיילים – – הנה נכנסו המתנדבים ותפסו מקום־כבוד כיאה לוותיקים, התייצבו בהכרת־ערך – כי עוד מעט ויוחל הטקס.

אך זה העיפו עין על שמלותיהם המפוספסות והקצרות עד לברכיים של המחללים הסקוטיים, עם זנבות הסוס התלויים לפניהם וחמת־החלילים הצמודה אל כתפם.. סקרו בחטיפה את הפלוגות הבריטיות הצעירות אשר זה צאתן מחיתוליהן והן עדיין נבוכות – – והנה גם שורות האזרחים הנכבדים לעדותיהם, קבוצות של כמורה דתית על הצניפים, והמגבעות אשר לראשיהם ועל האיצטלאות והגלימות המיוחדות למיסדריהן – כל אלה גם בטרדתם זוכרים את המעמד בו הם לוקחים חלק – נוכח מצבת־האבן הלבנה – זו הבאה לסמל את קרבן החייל האלמוני בכל הדורות והזמנים – –

ויפה כיוונו המתנדבים את שעת בואם, כי מיד תקעו התזמורות ועבר רטט בשורות, כי פמליה עליונה קרבה ובאה. אם לא שיער תפוחי מעודו כי יזדמן בקרבת־מקום עם איתני ארץ, אשר ההוד הקיסרי כביכול חופף עליהם – הרי עתה זכה. בראשונה עלו והתייצבו במדרגות מצירי הממלכה שנזדמנו לארץ השרוייה בימי־חירום ואחריהם פסע פסיעות מהירות וקפא דום נציב הארץ נציג הקיסרות, לנוכח פני המצבה –

מתח תפוחי את עצמו מבין שורת המתנדבים על אף החום הרב ששפע אותה שעה בהר, אימץ את מבטו כדי לא להחסיר אף פרט מהמראה שלפניו. התבונן אל ראשי־שיבה של אישי המדינה והצילינדרים הנוצצים עליהם, ראה בדומית־הרוממות, בה ניצבה הפמלייה הקיסרית והיה חוזר ושואל את עצמו בהתפעלות: 

"הנה הם בריטים אלו – – שש ועלץ משום־מה תפוחי, אף־על־פי־שתמול־שלשום היו בעיניו לשמצה – “כן אהבתים, בראשי.. הנה בטקס זה ללא־כפייה כבשו עולם.. בשתיקה זו – כמו הם גופם מאמינים בתבונתה וכופים גם על הבריות להאמין בכך” – – כה אצו־רצו רגשותיו הסותרים, מיאנו להיכלא – קיטרוג וחיוב, גינוי ושבח –… ומי יודע? – אפשר אחד אשר הביט על המראה לנוכח מצבת האבן – נתקל לפתע בפני המתנדב ושאל את עצמו: מה לו לזה שהוא משרבב את צווארו, שעה שהכל נדמו – – ועיניו משוטטות בכה ובכה, בעוד הכל שקועים בהגות ובתפילה – – ומה לו שמוחו פועל בלי־הפוגה, כמו יחשב אותה שעה את חשבונה של קיסרות בריטניה או עושה בפני עצמו את חשבון עמו שלו? – –

אף הרגיש תפוחי בעצמו בעמידתו, כי משונה ומוזרה היא.. אך תמול עמד עליו כביכול שולחו ר' נחמיה היהודי בשם מלכות שמים אל הבריטים, ומאידך אנשי־שיחו יושבי ירושלים בפיאות לחייהם, מונים ברוב פיקחות את נכליהם ותככיהם של אלו… לנוכח אלה ניצבים בזה נכבדים מנגד, שהם בטוחים בישיבתם בארץ ומכריזים ואומרים כאדונים: הוציאו את היהודים מעלינו, כי אז תשקוט הארץ מדמים כאשר שקטה מאות בשנים בשלטונם של מוסלמים ונוצרים ואין מכלים – –

כן נקלע תפוחי בשרעפיו, כשהכל ניצבו חגיגיים ועצורים, כמו רחוקה מהם בשעה זו מחשבה זרה – ומעליהם הנציב עצמו כדמות צנומה וחנוטה של מלכות גדולה, כשהוא לבוש מדיו של מפקד צבא ותיק וכיוון שהתמתח מאז גשתו אל המקום שוב לא זע פנים או אחור. והפס האדום-הגניראלי אוצל זהורית של אודם על קצות שערותיו האפורות מעורף – כן ניצבו נציבים בימים עברו אל מול הרי העיר, וגם הם לא בכוח מעמדם הם עמדו, אלא כנושאי שליחות אשר אחריותה על המלכות – –

אף משכה דמות זו את עיני תפוחי והיה מתבונן אליה כמבקש לחדור לתוך־תוכה ולהגיע עד צפוניה – – היה מבקש לדעת – – האם באמת ובתמים יחשוב האיש עתה רק על החייל האלמוני, בן בלי־השם ובלי-הדמות, או שמא שקוע הוא בהקשבה שביראה לפסוקים הנצחיים, היוצאים חדקוליים ונטולי־ברק מפיו של הכהן האנגליקאני? – האם מעיף הוא עין בצנעא ופוקד את עושי־דברו שלימינו ולשמאלו או מפקח בעד לעפעפיו המתעצמים, ברשמי פניהם של באי־כוח העדות והמדינות אשר עיני כל אחד מהם לסכסוך ולמחלוקת – –

אולי נתונה-נתונה מחשבתו של החייל הוותיק הזה לדאגות הקיסרות בשעה זו ולבו החבוש במדי הגניראל מבקש לצפות את עתידה? – מי יודע – – או צמודות עיניו להרים סביב והוא חושב על גלגולים שנתגלגלה העיר הזאת, וזעזוע פתאומי מתחולל במוחו הבריטי – – אף הוא מהרהר אותה שעה באבנים העתיקות שנשתקעו מתחת לכנסיות ומסגדים ובתי־כנסת, ושוכח את זמנו ומקומו ואת התפקיד שהופקד עליו – והוא אומר לעצמו בחרדת־קודש של איש ירא־שמים: הרי שערי שמים נפתחים, כביכול, על ראשי ההרים האלה

*

השתדל תפוחי לקרוא מעל פני האיש והתחבט ברגשות נוגדים כלפיו. רגע – וידמה לו כי יאהב דיוקן זה שהוא מיובש כקלף, מתוח בכוחה של משמעת, – אף נכון הוא לקרב אליו ולומר בכניעה: אישי הנציב, מאמין אני בשלטונך הטוב והנבון, באורך־רוח זה בו אתה משתלט על ממשלך ובשתיקה זו בה אתה כובל את פיך כראוי למושל – –

אך רגע משנהו נזכר בשליחותו והריהו מבקש להתריס ולזרוק מרה בו, לאמור: “הנה בשעה זו ובמקום זה גלה את האמת, האם לנו אתה או לצרינו? – שים יד על לב בפני מצבה זו, שהיא סמל בעיני לוחמים ולכבודה גם אתה חרד ואשר לרגליה תניחו אתה וחבריך לשררה הקיסרית זרי פרחים כבדים, וממך יראו וכן יעשו באלם שבכבוד גם נכבדי עדות וראשיהן – אמור איפוא את האמת, כי אחי שלחוני עד הלום בצר להם, להציל מפיך דבר־אמת!” – –

הידבר נציג הקיסרות אל מי שהיה מתנדב פשוט, או גניראל לבוש־מדים וענוד עיטורי כבוד רבים האם יגלגל שיחה עם מי שהיה “פרייואט” – ולא עוד אלא במעמד זה – הרי לא יהיה כדבר הזה! – ואף־על־פי־כן – – אם מחום התעטפה נפשו של המתנדב שלנו או שמא בזכותם של אבות קדומים ועיר הבירה עצמה – אך עובדה היא, כי נעלמו והלכו טורי החיילים הדוממים ומשלחות הכמורה והכהונה.. הפמליות הרשמיות כלא־היו.. ועתה קרבו והלכו אליו פנים כמושים מזוקן, שאדמומית זוהרת עליהם – קרבים אליו מאוד וקולו דובר באזני תפוחי כדברים הפשוטים האלה:

" – – שמעתי את כל מחשבותיך, המתנדב תפוחי, אף ראיתי את עמידתך בפני ארמון הממשלה ואת בואך בשערי ירושלים ראיתי מרחוק. שמעתי לקינתך על ההרים ואת שיחך־ושיגך על ימים עברו – הכל שמעתי, הכל ראיתי – דבר לא נעלם ממני – –  

“אהה, רום מעלתך… – נרתע תפוחי – הרי כמורד אני בעיניך מעתה, או כאיש־מחתרת מסוכן…”

“אל תירא ואל תחת. – נעו שפתי הדובר אליו ללא חיוך וללא ניע בפנים – לא כמורד ולא כבא במחתרת היית בעיני. שהרי גם אני יש ואשב באותו ארמון אביט על הגיאיות והתהומות העמוקות, ואשאל את עצמי: כיצד נתגלגל אותו גלגל היסטורי אשר לקחני הנה מארצי? וכיצד הוטלתי מנווי לעת זקנה, ואיקלע למקום שואה והפיכה כאשר מסביב נשערה מאוד, מבפנים ומבחוץ? – ואף־על־פי־כן הרי אני מושל ואין מכיר או קורא את ספקותי ושאלותי, מלבדך המתנדב. אני מוציא את דבר הקיסרות מפי כנתינתו ואין אחד חושב כי בלב ולב דיברתי. לכך אני אומר גם לך: לכל קודמת המשמעת!”

ובעוד תפוחי מתאושש להתמתח כראוי ולהתראות בן-חיל בפני איש־צבא גדול ורם ממנו – והעיניים של הדובר אליו הוסיפו להביט עששות מזוקן אך חזקות מעשת ופלדה:

"זהו, המתנדב תפוחי יחשוב הראש אשר יחשוב ויחוש הלב אשר יחוש – שניהם רתוקים באותה שרשרת חזקה אשר שמה משמעת. יום יבוא ותבין את זאת. כיום הנך בן לאומה אומללה ומפורדה, אשר בשבעה דרכים תנוס מפני צורר ומרדף. אך בוא יבוא יום אשר גם אתה תבין – – כאשר ישבו אחיך על ההרים ובגיאיות האלה, כאשר יתקבצו ויובאו הנה בכתף מצפון וממערב, ממזרח ומתימן – ככל הכתוב בספרי־הקודש ואני מאמין בהם – –

או אז תפוצנה גם אניותיכם חוצה בנתיבי ימים אל מעבר לגבולות הארץ, כאשר היה בימי קדם – – או אז תחרדו לגבולות הארץ וצבאותיכם יעמדו הכן להגן עליהם או אז שלום אחיך־אזרחיך יהיה מסור כל יום בידה של מדינתכם – ואז רק אז תבין את הדברים אשר אני מגיד לך – –

"אני זקן ואת שירותי לקיסרות עשיתי – אין כתם על מצפוני האזרחי ובכל דרכי הארוכה למען הקיסרות ארצי. את המוטל עלי גם פה עשיתי ואיני מרגיש בי אוון. אך יום יבוא וישפטו אותי דברי הימים של העולם – כי יודעני גם אני אשר בבירה זו ובעמק יהושפט ישפטו ביום הגדול ההוא את המעשים אשר עשינו – ויישאל אז: על שום מה עוקב מדם שביל הגאולה של בני העם המעונה הזה? –

" – – אז קום וענה, פרייואט תפוחי, את הדברים אשר ישים מצפונך בפיך. ואם תזכור תאמר גם בשם אותו נציב זקן, אשר מסר חייו לכבוד עמו. תגיד: אם נשפך הדם לא מכוונה נשפך, כי אם בגזירה ממעל – כי אין ארץ נקנית בבצע כסף… אף זאת תבינו ותאמרו אז: במה נחשב מעט הדם לגבי חירותו וכבודו של עם?! –"

אכן, רום מעלתך! – קפץ תפוחי מתוך הרגל ותיק לעמידת “דום”, כשהוא מתפכח ורואה כי נשאר עומד יחיד אצל מצבת האבן הלבנה ועקבות הטקס נעלמו מכבר. – –

 

טו. פשר החלום    🔗

– – מעתה היה המתנדב שלנו מהלך חרש כטעון סודות כמוסים. עם רוחות־הסתיו האופפות את העיר העתיקה אזנו קולטת את קולות־הנפץ המרעידים את חומותיה, מהדהדים והולכים בבטן הרריה ובקעותיה המתקדרים סביב. מיד נשמע קולם החד של צופרים וחיילים חמושים מכף־רגל ועד ראש חימוש קרבי, צצים מאחורי מיתרסים של תיל אשר שיסעו את החוצות לאין מעבר ביניהם – – עינו נתפסת לנערים עזים הנמלטים כאיילות בין המגרשים העזובים בכה ובין מצבות־אבן של בתי־קברות בכה – – וכבר מתמשך ציד־הדמים מדי לכתו בעיר שהפכה בין־רגע לנצורה, בה בחורים נופלים מכדורים של הרובה הבריטי, כנפול אבותיהם הקדמונים בקנאות מידי קלגסים גדולים ואדירים שעלו לשעבדם – –

הוא מתכנס בין הנוסעים ברכב ובפניו לא ניכר דבר. חייל העולה לחקור את הנוסעים ואיש-החרש הלבוש “טוויד” אזרחי בעקבותיו – שוא בלשו בעיניהם החדות מי כאן בנוסעים בחור לוחם ומי נוסע לתומו – – נאטמו משנה גם פני המתנדב שלנו, ואם אינו קורא אותה שעה פסוקים של תפילת הדרך, כמנהגם של אנשי ירושלים היקרים, שעיניהם נעוצות מקרוב בספר הקטן – הרי הוא שומע את עצמו ממלל חרש בלשון זרה ומשונה, כלשונו של דניאל איש־חמודות בשעתו: " – – חלם חזית וידחלינני – – ובחזוני והנה איל אחד ולו קרנים – והנה צפיר העיזים בא מן המערב ויך את האיל – – וכעצמו נשברה הקרן הגדולה ותעלינה ארבע תחתיה – והאחת תעלה יתר אל הנגב ואל המזרח ואל הצבי" –

*

שפתיו ממללות וברוחו אין נכונה. כי מה החיילים החמושים הללו של האימפריה הבריטית הוזעקו בקסדותיהם ובחימוש קרבי לחוצות העיר שנשארה מאחוריו – אף הוא מרגיש כי באה שעתו לנוע – – ומה ברחבי תבל מנסרות והולכות ידיעות מבהלות על “פאשיזם” ו"נאציזם" ושמד של יהודים – אף הוא סיוטים מלווים אותו באשר ישב – – ומה שוועות פליטים ממחנות ומאניות בלב־ים בוקעות ועולות לחופי הארץ, אל מול חמת המתנכלים להם – אף הוא רואה את עצמו חייב להטיל את עצמו לתוך המאבק הגורלי, אשר שוב אין לעמוד בו אלא אם יוכרע – –

– את, דודה, – מתגלים פתע לעיניו נערים ונערות מזויינים בתוך הרכב המשוריין, לאחר שחייל ובולש נעלמו כבר ואינם, ובני־הנעורים הצעירים האלה כנכלמים אך נמרצים מאוד בטיפולם בכלי־הנשק אשר אתם ובשיחם עם האשה הנוסעת – הנה, דודה, תמלאי בחזך היטב ככל אשר תוכלי, מהדברים האלה אשר אנו מפקידים אתך.

– כבר תוכלו לסמוך עלי, בני, כאילו הפקדתם בבית־אוצר. – מתפרכסת האשה המצניעה את הפלדה, כשחזה העתיר מרתית ואוצל מחומו על הגנוז בו. – בולש ימח שמו לא ישלח ידו למסתרים האלה –ח–ח– וחייל בריטי עיניו תקפוצנה מחוריהן עד שיזכה להגיע עדיהם. –

– אך זו אם לוחמת וראוייה לבנים ולבנות האלה! – פגה מתיחותם של הנוסעים והם מריעים פה־אחד.

הנערים – הנערות כבר הצטדדו, כמו אין להם דבר עם הנוסעים והאוחז בהגה של הרכב פוצח בשיר עליז, כשהקהל נמשך ומחרה אחריו. –הו–לה– הו–לה הנוער מציץ אותה שעה נזעם בעד לחרכי התריסים המשוריינים, אשר מקלעיהם נעוצים בהם כלפי ההר. הנוסעים שרים והשריון סוכך עליהם מכדור פורח – – הו–לה –הו–לה – חולף הרכב על פני מכוניות שנחבלו ושלדים שרוסקו מחבלה ונפץ – הנה גלש מכביש סלול, שהוא בחזקת מטרה לאויב, וכבר מתחלקים הגלגלים ואינם תופשים בבוץ העפר החלקלק מהגשם הדולף.

הנוסעים יוצאים ומרפדים את חלקלקות הדרך בענפים שאספו בחורש הקרוב, כשהם מאויימים מצינתה של השפלה – ותפוחי עמהם. הנוער מצטדד בשערו המדובלל מגשם ודבר אין לו עם הסובבים – אלא מקיש הוא יריות בסלע וקול היריות מהדהד לאות, כי “הבטחה” נאמנה הופקדה לשמור בזה על התנועה – – ותפוחי הרואה אותם בכך, נואש מבוא בסוד הנעורים הלוחמים האלה – שוא ישא את לבו לבוא אתם לכלל שיתוף! 

– מה אותה אשה־אם נושאת בחיקה את כלי־הנפץ, אף הוא היה רוצה להימנות בשומרי הפקדון – – ומה אותו נהג תמיר מביע בשפמו וגורר אחריו את הנוסעים בשיר וזמר – אף הוא היה רוצה לצרף את קולו – –

– אתה, מר, שוב אינך עשוי לעזור לנו במאום. – פוסקים לו קצרות ונמרצות בני־הנעורים הדרוכים לקלע – אך טוב תעשה אם תעמוד צופה בדרך, להטות את התנועה של כלי־הרכב ולא ייווצר “פקק”.

– ומה הכלי אשר תתנו בידי לצורך זה? – מתאושש תפוחי.

– מקל ביד. ואם ירד מטר סוחף, יותן גם מעיל ומגפי גומי לבוסס בהם בבוץ. – פוטרים הללו כרגילים ומנוסים, בלי להניד עפעף.

– – נשאר איפוא המתנדב עומד על אם־הדרך במקלו, כשהענן יורד מההר ומתקדר על ראשו. קלחו־דלפו מי הגשם השוטפים על חלונות ושריונות של כלי־הרכב החולפים והוא מטה בפרשת־הדרך את מקלו אילך ואילך כמחסום, מניח לעבור או עוצר לפתע כאשר גובר הלחץ – – נוסעים מניעים לו ראש בעד לאשנבי הרכב בהחזקת טובה – אף הוא עצמו מרגיש כבר כי כדורים פורחים מאי־שם על ראשו – ובידו המקל להטותם מפגוע…

אותה שעה שוב אינו מעלה בזכרונו בגעגועים את הימים, בהם היה גם בידו רובה להצליף בו כראות עיניו – כי כלפי מי יירה בארץ זו השרוייה במלחמה – – שמא כלפי מגדל של כנסיה או צריח של מסגד, המשמשים מחסה לצולפים מנגד? – – בעל־כרחו נותן הוא את עצמו לשטפון הגשם שנפתחו ארובותיו ושוב אינו יודע אם נשאר בו מתום יבש. – עד בוא השעה היעודה והוא משתלשל במאסף לשורה ערפית של צעירים לתוך סימטה של ישוב, לחטוף את ארוחתו בדרך ולברך על יום נוסף שניתן לו בחייו ויצא שלם – –

“והרי זו תפילתו של הקשיש!” – תפס את עצמו בהרהור זה למראה פני הנעורים המתוחים, שאינם עושים חשבון אתמול אף לא של יום־מחר, וכל־כולם דרוכים לקרב שלפניהם.

חזר איפוא אל מוצבו בצומת הדרכים, אצל חורבת “חאן” אשר בשיפולי הסוללה של מסילת־הברזל ששבתה תוך הפורענות סביב – והחאן ששח לארץ שוב אינו משמש למאום, אלא נשתיירו עליו רעפיו האדומים, כמזכירי עבר ועלבון כאחד. – “כמוהו כמותי” – חייך לבסוף תפוחי והוא מרים את מגפי הגומי ומעיל הגומי שהושלכו אליו ביעף בעד לחלון של מכונית חולפת, אף שלא היה בהם עוד צורך ברדת החשיכה, כאשר שבתו נוסעי־דרכים וכלי־רכבם חדלו מבוא –

הוא פונה כבר ללכת לביתו ואין אחד משגיח בו, בקומו ובלכתו. בתוך שכונה יהודית צפופה מבטשות רגליו, ואי־שם מעליה כפר ערבי אטום כמבצר או נדום מפחד־לילה, שאפף אותו על משכנותיו האחוזים זה בזה ואשר תוכם – נפש ובהמה – – כי מזנקים אותה שעה כלפי שמיים אפלים אודים בוערים של שרידי בקתה נטושה וקול־נפץ מגביר את הפחד בלבבות – בני־חייל מתמול־שלשום לבם נמס – נפץ־נפץ מקרוב ומרחוק! “זה כוחם של הנעורים הלוחמים האלה, אשר אומנו במחתרת ועתה הגיעה שעתם.” – מבין המתנדב תפוחי והוא מתלווה לכלי־רכבם של אלה, כשהם מקפצים ומנתרים בדרכים השרויות בחשיכה, מיישירים לטוס־לדהור כמו פונתה כל דרך לפניהם.

“מלחמה היא מלחמה”. – עדיין שומע הוא דיבור קטוע של הצעירים הצועדים עם כלי־הקלע ופסיעתם טובעת והולכת לפנים בחשיכה. – ושוב קול נפץ מפתיע מקודמו, כלי־קלע מקישים, בוזקים ומשסעים את מחסה-הלילה הדולף. – הרכב דוהר בחשיכה ובני־הנעורים שבו פוצחים בנשיפה־ושאיפה, בכלים אשר אתם, כמו נחפזו לנשף בחצוצרה ובחליל – תרועה-תקיעה מחרישות אזניים – – ותפוחי כבר הטיל את עצמו אל דופן מושבו באין־אונים, כמו נקלע לחברת בריונים־ליסטים, שאין לפניהם רחמים, והוא קורא על חבריו הצעירים לדרך: “הללו אמונים על הוודאי ואין לנגד עיניהם ספק: – ללחום או לתקוע־להריע.. לדהור בריסוק הרכב המרופש או לפרוץ במחסה הלילה ולחבל!” – –

עד שנדם הכל לפתע, כשם שהוחל לפתע – שותקו חצוצרה ותוף, כשערפל השחר ירד כמסך על דרך הישובים שנשארה מאחור – ולפנים מפציעים לאור יום קודר גבעות ומרחבים, אשר גיאיות עמוקים מבתרים אותם לארכם ולרחבם. חורבות טיח וטיט־חמר מגובבות בזה על הריסותיהם בלי נשמת־חיים, ושורה דקה של לוחמים נשחלת מן הצד בין הגבעות, עם סייר קל־רגל כגשש בראש ונערה כבדת־נוע ומתכרכמת מעייפות אחריו – – תפוחי מביט ושוב אינו מבין עד מה בתורת המלחמה המתנהלת לעיניו, בה לא תיראה שפעת צבאות על ציודם – ואף־על־פי־כן חזית היא על מישלטיה מסביב – –  

– התבונן הבט־היטב, חבר.. – הרגישו בעמידתו ההמומה יושבי קו־החזית, אשר ביתם ורפתם נעשו ככברה מכדורים ובריכת המים שלהם נשארה תלוייה בנס מפגזי אויב, שעה שהם עצמם העמיקו לחיות כחפרפרות עם הנפש אשר להם, עד שיונח להם מתיגרת המלחמה. – הבט היטב, אחא, כי חיים ועומדים אנו כאן בנשותינו ובטפנו, ואילו הכפרים סביב הפכו לחרבות. הבט וזכור… כי לא חלום הוא ואנו בעצמנו איננו משיגים כיצד היינו בגיבורים.

תפוחי מקיץ, כמו לאחר תדהמה כבדה וממושכת על אדמת הדרום באשר עמד, כשגופו מרחיף, אם משום חילופי יום־ולילה, שלא הורגל בהם, ואם משום מיחוש – – משום־מה העלה על דעתו בעצב זכרם של חברים לשעבר, נושאי “מגיני־דוד” על שרווליהם – הללו שנשרו במרוצת השנים, כנשור אברים חיים מעל גופו של אדם.. אפשר ואגב הנשירה לא נתן את דעתו עליה – אך עתה זכר ובדידותו קשתה עליו משנה.

– – ואם בארץ הדרום כך, בה גבעות השתפלו והלכו מההרים לצד מערב, על אחת כמה כאשר נגולו רחבי נגב ואוהל נווד בודד הציץ מגיא, גמל זקר את דבשתו ממרומי־שדה, כמו לא אירע דבר – – כאן במרחב זה שוב אי־אפשר היה לדעת, אם קיץ ואם חורף שוררים בזה במועדם, ואם צבאות אויב עדיין ערוכים אי-שם למלחמה. – כאן הרגיש תפוחי כי עשתונותיו אובדים כגלגלי האבק הללו המיתמרים ואובדים אל־על –

– – הנהי הארץ הגדולה והרחבה, אשר רק את קצה מצפון זכר מימים עברו – – עתה השתרעו לפניו מרחביה הצחיחים, הריה הקרחים, מדרונותיה הנופלים לתוך ארץ־ישימון בהוד והדר ובדומית־הפלא המרחפים על פני ימה הסגור בחיקה – –

הבדידות אכפה עליו ושוב אינו יודע, אם בידי הלוחמים הצעירים נשבה לדהור באין-מורא באשר ידהר רכבם על פני תהומות.. או לתוך בבל של המון עולים נקלע והוא אינו שומע את בליל שפתם.. האם בסוד סיירים לוקח – לגשש בהררי האבן, לתהות על רובדים כמוסים במעבה האדמה מתחת או להעלות ממצאים ממרחבי הפלאי –

– עתה אחרי שמשוחררים אנו משלטונה של האימפריה הבריטית וחפשיים אנו לנפשנו, – אומרים הסיירים־החוקרים שהקישו בזריזות בקרדומות קטנים שבידיהם – יכולים אנו לתהות על אוצרות ארצנו אם פוספאט, מנגאן, נחושת או אשלג.

וכיוון שעמד תפוחי ביניהם, הוסיפו: עד כאן, מר, ראית ותקוותנו היא כי תשמור סוד. מכאן ואילך שוב אין אנו רשאים להסיעך אתנו. - וכן הוטל תפוחי לבדו, אל מול להטי שרב, אל מול מירבצים ירקרקים של סלע, אל מול קירות אבן משמימים, אל מול הימה הנמוכה מכל בתבל־רבתי, על אוצרותיה הגנוזים.

– ואני שמחתי מאוד לראות כי הגעת עד הלום. – שיסע את בדידותו בן־לווייה לדרך שנשאר עומד עמו כאחד מענווי עולם, אשר לא הרי חזותם הגופנית כהרי עיניהם השפודות בעקשנות קדושה, אל פני המרחב הצחיח מסביב.

– המ.. – המהם תפוחי בפיו אך שפתיו לא נעו, כי הדיבור ניטל מכבר ממנו ברוב עשתונותיו.

– אף פטור אני מלספר לך על מרחב זה, שאני אחד מחושפי עתיקותיו. – הוסיף האיש בענוותו ולא חשד, כי עורר בכך נקודת־תורפה שהיתה כפצע המגליד בלב תפוחי מאז נקלע הלום.

– והנה, מר… – המשיך האיש בנעימה של עקשנות קדושה, כשהוא מביט למידרך רגליו – כאן גם דרכינו אנו נפרדות ואני למקומי ולאכסנייתי חוזר לרגלי הצוקים הללו. אם תזדמן אצלנו, ודאי תדע לשפוט מעצמך, אי שביל אשר יוליך אותך אל ראש צוק היסטורי ומה משמעותם של שרידי מחנות צבא קדומים, אשר נלחמו בזה אל קנאינו הגדולים – – ופסע האיש ברגל ענווה בין טרשים ושיטה צמאה, בלי להבין כי יותר משהעיק הצוק מרום־גבהו, יותר העיק הוא עצמו בענוותו ובדבריו הנכוחים על איש־שיחו אשר נדם.

“ודאי תדע מעצמך” “ואני פטור מלספר לך” חזר תפוחי, כשראשו עליו סחרחר והוא כחולם בהקיץ – ואני מה נמצא למד לסוף גלגולי חיי המפוארים? – כי הנה גמולי־מחלב מתעטרים בזרי נצחון ודוהרים ברכב כרוכבי ערבות – – ובעוד אלה מגלגלים על פני תהומות, כבר מקישים סיירים־חוקרים בסלע לבוא עד צפוניו – – ובעוד אלה מקישים, כבר בא זה לחקר שרידי קדם, אשר יחשוף אותם בבקיאותו – –

– – ומה ידענו אנו, אני וחברי, כאשר דרכה רגלנו על במתי־ארץ – שמא מצויידים היינו גם אנו בזריזות הידע, כהיותם מצויידים היום? – הרי כל־כולה של חולשת־דעתנו היתה בכך, כי די היה לנו בתפיסת הרגע, בלי שנטרח לרדת לפרטים! – כן הסיק תפוחי לבסוף, כשהוא נע בכה ונד בכה, ושוב אינו נאמן על עצמו ועל אחת כמה על זולתו – –

– אי, המתנדב אחא! – שמע קול קורא לו בעצם דכדוכו, כשהוא מתכתש תוך קהל ססגוני של קיבוצי אדם – חיילים וחיילות, אזרחים ישישים וישישות, עוטי מעילים, מדים, ברדסים ושמלות “סארי” על שלל צבעיהם – אחא תפוחי, מה לך עומד בטל בלב המרחבים החדשים שלנו, כאחד סגן או סרן בגדוד לשעבר –ח–?

– עומד כולי המום ומדוכדך. – התאושש תפוחי להפיג את צערו, כאשר ראה לנגדו פנים כמושות וידועות של מתנדב לשעבר – ועל שום מה עומד אני בטל, אחי? כי בכל אלה יש חפץ – במרוקאי, טוניסאי, קוצ’יני אך לאחד שכמותי שוב אין דורש.

– אי לך, מתנדב דגול לשעבר, שהזקנה קפצה עליך! – סנט בו החבר לשעבר בניע־יד רחב, כאילו כל המתחולל בזה הוא רשותו שלו – ואינך רואה בתכונה הגוברת והולכת מסביב – בלב המדבר – הא?! –

– רואה ורואה אני, אף רוסקו כבר אברי תוך מרוצם המטורף של כלי־הרכב במקומכם. נסתנוורו עיני מגלגלי אבק שבכאן, נבלו אזני משמוע לבבל הלשונות של קיבוצי־עם, בלי שאבין דבר וחצי־דבר. האם על כך לא יהיה ראשי עלי סחרחר? – סח תפוחי, ספק צוחק ספק דואב.

– שמח מה?! – הזדהרה משנה זחיחות־הדעת של הדובר אליו, למראה הדכדוך של חברו – נתרחש גלגול גדול ואימפריות התמוטטו – מה! הקיסרות הבריטית כלא־היתה – – ועמי הארץ נסו מפנינו ככתוב – “ויהומם” – מה! – אחינו פרצו בהמון – וגלויות עקרו – – ומכונות בעבודתן ראית? דחפור בדרך, מקדח במחצב.. הרכב הכבד… וכלי המלחמה ראית – במרחב הזה ובאוויר? – ויהודים תופסים־לומדים ואינם מפגרים… – – כדחפוראי מלידה, ככורה בדוק במקצועו, כשואב גאז ונפט מאז עמד על דעתו, כלוחם בקרב ללא מורא – מה? –

– זהו.. – חזר אחריו תפוחי בלשון נהלאה והביט לאשר הוראה לו, הגיע בראשו, כמו מופלאה ממנו סוגיה זו, מכל אשר ידע בשנות חייו.

– מה לך עומד איפוא ומתחבט? – לא נח ולא שקט חברו מן העבר – רצונך, קום וסע מפה בערבה.. רצונך, עין־גדי לפניך… רצונך, וכל הארץ לפניך – הא, זמנים הגיעו! – 

– – כל הארץ לפניך – – חזר אחריו תפוחי כמו הוסר לבסוף הערפל מעל עיניו והן נפקחו רק עתה לראות גבעות צחיחות ומרחבים כהווייתם – הרי זה הדבר שאני עומד ותוהה… – הותרה לפתע לשונו ודומה כי גם אף־הנשר של המתנדב לשעבר פירק מעליו את נטל השנים – שוב לא בשביל בודד כבימינו אנו, לא בישוב פה ובישוב שם.. – אלא – במכת מכתש, בתנופת שרשרת, בכבל של פלדה –ח– במרחב ובתנופה, חבר! –

– או שמא תגיד כי לא חלום הוא, חבר תפוחי, מה? – עלץ חברו משנה למראה השינוי שחל בו.

– לא, אחא.. – החריפו פני תפוחי, כמו נתחדש עמו כוחו, לומר את המילה הנאה למקום ולמעמד, בו נשתבח בעבר – לא עוד חלום הוא כי פשר החלום אשר חלמנו ורק עתה נודע! – –

והיו מטפחים השניים שעה ארוכה זה על כתפו של זה, כשהם מתכתשים יחדיו ונדחקים מצד אל צד בקהל הזורם באלפיו – בברדס, במעיל, בגוף תמיר של נוער – זורם־נוהר לתוך הערבה ואינו מרים את עיניו, כמו בארץ נושבת היה עושה, אשר לא יחסר כל־בה.