לח. בצאתה למחנה

יום היציאה הגיע. בוקר־עבות. הכל היה רגיל ומותנה מראש, לכאורה. הלבוש האזרחי היומיומי לפני בוא המדים, מזוודת־יד קלה ובה מיצרכים ספורים מהנחוץ ביותר. בני־הלווייה – חברה, אחות ואם ובעל – כרגיל ביום נסיעה. הידיים בכיסי המעיל, הלכה שלובת־יד מזה ואחוזת־יד מזה. הרחוב אף הוא כמות שתמיד – ארוך וישר וצר – זה הרחוב בו הלכה יום־יום לצרכי עבודתה או לעניני ביתה. ואף־על־פי־כן – היה הכל שונה. כמו נאבקו בה אותה שעה כמה גילים בבת אחת, התרוצצו בקרבה כמה פרצופים שונים.

– ובכן, את יוצאת? – שאלה חברתה בפעם העשר בפיזול־עין ובחיוך־תמיהה נבוך.

– יוצאת. ברור. – חייכה בעיקום־שפתיים, ואף־על־פי־כן נצנצה פלדה מעמקי עיניה החדות.

– מטורפת, כאמור… – רטנה מאחורי גבה האם אל חלל־האוויר.

– האמנם, אמא? – חייכה בלא־טינה והמשיכה להלך בפסיעה קלה.

אכן, בעצמה הרגישה כי פסיעתה קלה ביותר עד להפליא. כמו מאליהן נשאוה הרגליים – הלאה. הלאה מההווה הנשאר מעט־מעט אחרי גווה. הלאה מרגשות־הגעגועים האורבים ממסתרים בלב. הלאה מהרהור של חרטה המזדקר ממעמקים – אל החובה שהבריקה בבהירות מכבר. והיא פוסעת לקראתה קלה ונכונה, ככל אשר ידעה מכבר, שבוא יבוא הרגע והיא תלך.

ירטה הדרך. הפסיעות קיצרו אותה ונשאו את ההולכים, הביאום עד למקום שמה נועדו להתאסף. עוד קפץ מודע מזה ונפנף ביד לאות־פרידה והפתעה – האמנם הולכת?! – ומכר מזה הושיט ידו, לאמור: הרי את יוצאת! – אך היא הרגישה כבר כי שוב אינה שייכת לעולם זה של מודעים ומכרים אזרחיים, אלא עולם חדש קורא לה, חברותא חדשה, אשר לא ידעה עד כה: הנשים והנערות הללו, המסתופפות שם במזוודותיהן הקלות – הללו אחיותיה מעתה.

גם הן היו מלוות נפשות קרובות משלהן, אך יש שבודדות עמדו בצד. נערה צעירה שבאה ממרחק וביקשה להראות מבוגרה. אשה שבאה בלוויית בעלה ומסרה לו את עצותיה האחרונות בדבר הילדים שנשארו בבית. צעירה קיפחת, שהופיעה בשיעור־קומה עצום ועישנה סיגריה בשפתיים מאדמות. ולבסוף – קשישות יותר שעמדו בצד, בודדות לנפשן, שלא ידעו עוד אם לשמוח או להצטער על התמורה הקרובה לחול בחייהן.

– שלום… שלום… – באה ברעש ואותתה בגינוני־חן “צברה” עליצה, שהפליאה עין־רואים באנפילאות ארגמניות שלרגליה ורמזה, לאמור: אין כדאי להתעצב… עתה תורנו לשמחה והם – הגברים – יתעצבו להם…

והיא חייכה לה בתשובה. הגה לא הוציאה. אף את ידיה לא הוציאה עוד מכיסי מעילה. הרגישה כי מתיחות זו דרושה לה ברגע זה יותר מבכל שעה אחרת. פן תרעדנה הפקעות הקטנות הללו שנכרכו בהן כעת שרירי הלחי הבוגדים. פן יכזבו קפלי העור שמסביב לעין ברגע האחרון ולא יעצרו כוח להבליג. היא היתה פונה, איפוא, פניות חדות מעבר חברה אחת לנוכח שניה, וממול לבת־שיחתה האחת אל פני חברתה – פנה והלוך ושוחח במקוטע כמו גדל פיזור דעתה.

ופיזור דעתה הלך ורב, ככל שמבטה נעשה מאומץ וחד יותר. היא חפשה את עצמה בהרהור: האם היטיבה לעשות? – – ספק נזדקר פתאום וקרא אליה: את השלכת עבודה נחוצה אחרי גווך! – – הלב התכווץ גם הוא: משפחה השארת – פנתה כה וכה ולא ראתה משען. כמעט הכל היו זרים לה בשעה זו ולא יכלו להועיל במאום. הבעל – השיב במבט אילם. חברה חייכה חיוך נבוך וחסר כל משמעות. אחות ואם לבשו מסיכות זרות ולא היה ידוע מה בלבן לומר על כך – זרות…

שבה ופנתה פנייה חדה על עקביה הנמוכים. הרגישה כי אם ברגע זה תחפש סעד מבחוץ וכוחה בפנים ירפה – כי אז הכל אבוד. עוד שעה קלה זו, אם לא תראה נכוחה את הדרך שלפניה, כי אז עלול כל בטחונה להתרופף. לכך העבירה מבט ממוצמץ וצר על פני קהל הנאספות ולא התכחשה אף רגע למציאות: הללו צעירות הן… הללו ילדות הן… הללו קלות־דעת וקלות-ראש… ואני מה? – היכן מקומי אני תוך הקהל הזה? – –

הנה קראה כבר המדריכה לנאספות להתרכז, נתנה פקודה ללכת. מיד זז כל הקהל, על המלווים והמלוות, והמגוייסות בתווך. בציבור מעורב הלכו ועברו בעצם בוקר־העבות על פני החנויות, המחסנים, על פני אנשי מסחר ומשרדים. הללו לפתחי עסקיהם עמדו והעיפו מבט תמה ומרפרף – מי ההולכות ומה כל התכונה? – – האמנם מגוייסות הן? – – ושבו ופנו אל עניניהם ככל שהשעה דרשה. אי־משם נפנפה עוד יד, מזה נראו עוד כהרף־עין פנים מיודעות – אך מטרת ההליכה בלעה כעת את כל המעיינים – לרכב.

וזה הכל?… ואין לחזור עוד?… חלפה שוב שאלה ופלחה את מוחה כסכין חדה. היה זה רגע בו חששה להסתכל במבט־עין לצדדים, שמא ישגיח מי בחולשתה. הבעל יחשוב – ולוא אך רגע קט – כי עליו לקרוא לה לחזור בעוד מועד… אחרת תעלה על דעתה, כי היא מצפה עוד לעצה ברגע האחרון… אמא הזקנה תראה שעת־כושר לנצחון חכמת־החיים שלה על הטירוף… – נעמסו קטעי המחשבה המסובכים והנפתלים לפתע על ראשה, שירד והשפיל מרוב מעמסה.

– אנה אנו אצות? – חלפה על פניה וקראה המגוייסת בעלת האנפילאות האדומות, כשהיא מטלטלת את בלוריתה הצנופה מטפחת באפס־דאגה.

– אנה אנו נחפזות?! – שמעה שאלות מקוטעות מכל צד ועבר ולא הרגישה כי היא מחייכת, במקום תשובה או שאלה, אותו חיוך קצר, שחתם מאז הבוקר את שפתיה.

– ברוך־השם, הנה היא התחנה! – חלפה קריאת־רווחה מפיות הכל והריצה פסקה.

כאן התערב כל הקהל. סקרנים ששהו, הציצו וחקרו לדעת – מה נעשה כאן… קרובים שנחפזו לבוא ברגע האחרון. אחיות ואחים, אימהות ואבות וסתם הולכי־בטל שהסתכלו במחזה והשמיעו את דעתם בקול. נתעוררה מעין קנאה כמוסה בלבה לגבי כל הסובב: מדוע ערות רבה סביב ובלבה דום? – – מדוע חמימות בין נפרדים ונפרדות ובלבה שקט? – – מדוע מתנשקים הכל – גיפוף, חיבוק ונשיקה – והיא בפיה אין מילה – מדוע? – – הרהרה ותנער את ראשה.

הנה – החלה גם התכונה הצבאית הראשונה. חיילת לבושת־מדים ניצבה פה ושם. חיילת נראתה ולראשה כומתה מגונדרת זו, ששרוכים צבעוניים סביב לה. כבר קראו שמות והיא הקשיבה; בעד חלונות אוטו מהצד נראו פני מגוייסות יושבות והיא עדיין ממתינה. מחברותיה הקרובות אליה החלו לעבור גם הן לצד שני ולשאול בקול – האם לאוטו זה יש לעלות או לשני?… והיא עדיין במקומה עומדת – כמו חסרה דבר – האמנם¹ הולך ונגמר הכל? – כן שאלה והתבוננה סביב.

רעדה רעידה בפקעות לחייה ונפסקה. עינה נתחדדה פתאום, נתאמצה והדבר אשר לו ציפתה בסתר – בא. ממעלה הרחוב באות הן בחבורה, ובעוד עין לא השגיחה בבאות החדשות – עינה השגיחה והוקל לה. הנה הן באות – חברותיה העובדות. בסינורים הלבנים שמתחת למעיליהן העליונים נחפזו ישר ממקומות העבודה – לא הכזיבו. על־פי פסיעותיהן הרהוטות היא מרגישה בחפזונן, עפ"י אגודות הפרחים שבידיהן היא חשה ברגשן הטוב, לאמור: חכי… חכי… הנה אנו באות־באות! – והזדקפה. – שלום, חברות. – אמרה וברכה אותן קצרות.

– שלום ושלום לך. – ענו נרגשות, נדחקו והושיטו את אגודות הפרחים הקטנות.

– האמנם את מקומות העבודה עזבתן למעני? – שאלה בכובד־ראש שהיה עמה לשיגרה.

– אין דבר. – ניחמוה וצרפו בידיהן את האפונים הריחניים – אדום וורוד, תכול וסגול – לאגודה צבעונית ומהודקת.

– אך היטבתן לעשות שבאתן. – פלטה לבסוף באנחת־רווחה וסקרה את פניהן ברצינות.

– האם עלה על דעתך שנאחר? – גערו, נעלבו ונזפו הבאות.

שמחה. הבינה, כי לא נותקו קשריה עם החיים שחיתה עד היום.

לא נותק הקשר עם העבודה שעבדה. אך לשעה היא עוזבת ושוב תשוב אליה. היא תפשה את הבאות בידיהן עד הסתדרן בשורה – שורת נשים עמלות עמל מועיל לחברה. התקדמה בקלות בשורה זו אל האוטו. מאחור הלכו הקרובים והיא נענעה אליהם בראש. מאחור התנהל הבעל והיא ראתה גם אותו בזווית־עין.

– נו, חברות, ניפרד. – אמרה בקולה הרגיל.

– ניפרד וצאתך לשלום. – גיפפוה אחת לאחת המלוות.

– צאתך ושובך לשלום. – ברכו הקרובים וחלקו לה מנשיקות פיהם בחפזה.

– שלום לאחרונה גם לך. – פנתה לבסוף אל הגבר פנייה פתאומית והיישירה להביט אל עיניו.

– שלום ובריאות טובה. – נענה לה.

והיא פיזרה במאמץ קל את הדוק שעלה על עיניה ולא הוסיפה להביט לעברו. למעלה, מעל לראשי העומדים, שוטט מבטה בעד אשנב הרכב. שם ראתה בהרף־עין את שתי עשרות השנים שעברו מאז היותה לאשה… חיי עבודה שחלפו במהירות… ילדים שגדלו והיו עוד מעט לאנשים – אין דבר… לחשה אל עצמה תוך הכרת נצחון ובטחון ששב עד־רגע.

– שלום! –

שמעה עוד קולות והרגישה בלחיצת־היד האחרונה. מבטה שוטט שם ממעל, מעל לשורת החברות העובדות, מעל לפני הקרובות, מעל לראשו של הגבר העומד לבדו. שם – במרחב שלפניה ראתה חיי עמל של אשה. לא חשה בנטל השנים שעברו. לא פחדה את הנטל של השנים הבאות: – הנה שם – לחשה אל עצמה – העתיד… מלחמה… ואחר־כך שוב אל חיים מועילים של אשה – כי גם אז, כבשנים עברו, לא יהיה נטל השנים כי אם הטוב, המועיל והנחוץ – לחברה – וליהודי –

והמכונה עקרה ממקומה.