א    🔗

יגאל יקירי,

אני מודה ומתוודה: יש נכדים שמזלם האיר להם פניו יותר מששיחק לך מזלך שלך. הבה וניווכחה, נכדי. שער בנפשך מה היה קורה לוּ צוואה זו הייתה מורכבת מרשימה ארוכה של קרקעות, בניינים, בתי-חרושת, מניות, השקעות, חסכונות – כל אותם נכסים שיש בהם כדי להבטיח עתידם של בנים, נכדים, שילשים וריבעים. כלום באמת היה עתידך מובטח בשל כך? שישים שנות חיי, שתחילתם בראשית מהפכת אוקטובר ברוסיה, ושבמהלכם התרחשו מלחמת העולם השנייה, השואה באירופה, המאבק למען עצמאותנו בארץ וחמש מלחמות עם שכנינו, לימדוני להעלות חיוך ספקני על שפתי כל אימת שמישהו מנסה באמת ובתמים להבטיח את עתידו, לא כל שכן את עתיד זולתו. מי שסוקר את דברי ימיה של האנושות אינו יכול שלא לתהות על התרבותו האדירה של המין האנושי ועל תוחלת חייו של היחיד בימינו, שאין דומה לה בעולם החי. אני יודע גם יודע: רפואה מודרנית, אנטיביוטיקה, תברואה, רמת החיים ואף-על-פי-כן לגבי היחיד כל אלה אינם אלא תרגילי חישוב לפי חוק ההסתברות. נניח למלחמות, לתאונות דרכים למחלות ממאירות. הן גם בלעדיהן ייתכן הכול: אדם מהלך לו לפי תומו על המדרכה והנה ניתק תריס מבית מידות שבסמוך ומרסק את ראשו. ויכול שנגיף עקשן מסרב בתוקף להיות מודבר על-ידי הישגיו של רוח האדם וכושר ייצורו ואינו נכנע לכל סוגי הפניצילין והטטראציקלין והסטרפטומיצין, ואף קטנות מאלה: אהבה נכזבת, כישלון בבחינה, בושת פנים בהופעה אמנותית… מאורע פעוט יש בו כדי לסכל את כל הבטחות העתיד למיניהן, ולא עוד אלא להפוך את קערת ההווה על פיה עד לא ידע ילוד אישה בין ארור המן לברוך דיין אמת.

ובכל זאת, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. נער הייתי וגם זקנתי, מרדתי

במוסכמות, זלזלתי באמיתות נדושות, וביום פוקדי נאלץ אני להודות כי פתגם שימושי באנאלי זה, המרגיז בפשטנותו ההגיונית, “הוכיח את עצמו” (כפי שנוהגים לומר בימינו) במציאות לא אחת ולא שתיים ולא שלוש, ומי שראה את הנולד וניצל את ראייתו באור ראציונאלי נמצא נשכר – הוא ובניו ובני בניו.

אספר לך מעשה שהיה. סטודנט ירושלמי שהיה עני מרוד צירף פרוטה לפרוטה וקנה לו דירה עלובה בבית אשר מט ליפול. לימים נשא אישה, קיבל משרה במנגנון הממשלה ורכש דירה אחרת, אך את דירתו שלו לא מכר אלא שמר לצאצאיו. ימים רבים חלפו.. והנה, לפני שנים מספר, עברתי בלילה על פני הדירה שבה (אל תגיד בגת, יגאל) היה מתגורר בימי נעוריו אותו סטודנט, שהוא כיום תעשיין מצליח ומוצלח וחווילתו שבסביון או בכפר שמריהו (סלח לי על בורותי באזורי הווילות אשר בשרון) מפארת את הסביבה כולה… עברתי אפוא על פני הדירה שאותו סטודנט השתכן בה הודות לפרוטקציה שלי (אה! פרוטקציה! מי ייתן ומושג זה לא יובן לך לכשתגיע למקרא הדברים הללו) וראיתי אור בחלונות… אור בחלונות…. סלח לי, נכדי, אבל צירוף פשוט זה של שתי מלים רגילות ומקובלות מעורר בי אסוציאציות שאין יכולתי להימלט מהן ולמלט גם אותך:

במרתפים הרוח מייללת.

במרתפים אין אור בחלונות.

אך בן-אדם בוכה שם כמו ילד,

אך בן-אדם חולם שם חלומות.

לפניך בית אחד משיר של יעקב אורלנד, ומעשה שהיה כך היה. בימי מלחמת העולם השנייה, בשנה שבה נולדה אמך, התארחה בביתנו חיילת A.T.S., כלומר חיל הנשים המלכותי בצבא הבריטי, שעתה זה הגיעה לחופשה ממחנה צבאי אשר במצרים. היא סיפרה הרבה דברים מעניינים, וביניהם – הרושם שעשו על החיילות הארצישראליות שני שירים שהושרו בפי זמר אשר בא אל המחנה מן הארץ, שניהם מפרי עטו של יעקב אורלנד. האחד – “עץ הרימון נתן ריחו /מים המלח ועד יריחו/שב, חומתי, גדודך מנדוד, שב, תמתי, דודך מדוד” וכו', והאחר – זה שחלק ממנו ציטטתי לעיל. כיום נמצאת אותה חיילת באחד מבתי-החולים לזקנים מתנוונים, אי-שם בארץ. אבל אז שרה בפנינו את השיר על החלונות שאין בהם אור. אין אני סבור, יאל, שרגרסיה זו מוצדקת כל עיקר, שהרי בחלונותיה של הדירה שעליה אני מספר היה אור. וכיוון שהיה אור הקשתי בדלת, ומשלא נעניתי לחצתי על הידית. הדלת נפתחה מאליה ואני נכנסתי פנימה. בחור שבלוריתו פרע, זקנו מגודל ולבושו בלואים ישב על הרצפה פרט על גיטארה. עד מהרה נתברר לי כי בחור זה הוא אחד מחמשת בניו של אותו סטודנט צעיר לשעבר (הצעיר שבהם, אם אינני טועה). הסתבר כי הדירה הייתה שמורה לו כל השנים, כפי הנראה כדי שיהיה לאל ידו לחיות בה חיי הִיפִּי – שכחתי לומר לך כי הימים ימי ההיפיס המורדים במוסכמות, כביכול על חשבון הוריהם והורי הוריהם – עד יהיו לו לזרא ויֵצאו מאפו, ואז יוכל לחוש את ניחוח המיליונים של אביו, שחמישית מהם תעמוד לרשותו במוקדם או במאוחר. ולבתי היחידה, שהיא אמך האוהבת והאהובה, אין דירה משלה עד היום הזה.

הנה כי כן: המרצע יצא מן השק. רואה אני כיצד מחזיק אתה את המרצע באצבעותיך הקטנות והזריזות, משתעשע ומהפך בו והחיוך הערמומי החמוד נסוך על פניך. צְחק, יגאל, צחק, שהרי אמת נכון הדבר: כל ההקדמה המחוכמת הזאת לא באה אלא לכסות על מערומיהם של רגשי הנחיתות המקננים בי על שעומד אני לכתוב צוואה לך, נכדי, ואין לי אסימון שחוק להורישך. אמנם, כפי שנוכחת כבר לדעת, ועוד מעט תיווכח ביתר שאת, ידי רב לי בציטוט. ראשי מלא מובאות ככרוב ממולא בשר, אורז ותבלינים רבים, שכה אהבתי לכלות בימי נעורי ועדיין כוחי במותני לעניין זה. זה עתה הבאתי בית משירו של אורלנד, וכבר אלתרמן צף ועולה בזיכרוני לאמור:

הוי, היריד, תצמח עלי דבשת.

אם יש אצלי פרוטה ואם תוכל היות;

עני אני, אביון ודל כחץ בן קשת,

רק פי לעת מצוא מפיק מרגלות.

אני מצטט לפי הזיכרון, ואם עתותיך בידיך, אנא, בדוק אם לא חל שיבוש כלשהו במובאה. על כל פנים, למרגליות המופקות מפי אין יריד, אף לא דוכן בשוק ולא קונה אפילו כזית, וכשאין קונה אין גם מוכר. איך אומרים הכלכלנים? באין ביקוש נעלם בסופו של דבר גם ההיצע.

על כן משכתי ידי מדליית פנינים ומרגליות מנבכי עצמי והלכתי לשמור בכרמים.

שוב עולה על שפתיך החיוך הערמומי. מכיר אתה את סבך, ולא בכדי כל כולך ציפייה לציטוט, למובאה, לפסוק. חוששני אפילו כי יודע אתה היטב מה הפסוק הצפוי, שהרי אלמלא אותו פסוק לא הייתי מפלס את דרכי בעזרת משלים ורמזים, דרושים וסודות. לא הייתי מערבב מין בשאינו מינו ולא הייתי מזווג דליית פנינים עם נטירת כרמים. שמת לב למעבר משמירת כרמים לנטירתם? נטירת כרמים. הרינו כפשע מן הפסוק. הושט ידך וקטוף: כרמי שלי לא נטרתי.

אכן, כרמי שלי לא נטרתי. וכיוון שלא נטרתיו פרוץ היה כל ימיו לכל רוח והעלה שמיר ושית. ואני זקנתי וכוחותי בל עמי לעזקו ולסקלו, לנוטעו שורק… על אחת כמה וכמה לבנות מגדל בתוכו וגם יקב לחצוב בו. מכאן שהכרם הזה חשוב כמת; ועוד גרוע מזה: דומה כי מעולם לא היה ולא נברא, אלא משל היה.

אין תמה אפוא, יגאל, שאיני מוריש לך קרקע אפילו כדי זרת, אך הנחל אנחילך נייר, נייר למכביר, ועל גבי הנייר. – תבנית. מפה מפורטת של שטחי הכרם, רצופה הוראות ברורות ומוגדרות לעיזוק וסיקול וציוני אתרים לנטיעות שורק. תמצא בה גם שרטוט נוקדני של המגדל שיש להקים, תרשים מדויק של מידות היקב וסעיפי ביצוע לעניין החציבה. כללו של דבר, דפתרא מלאכת מחשבת: קו לקו, צו לצו ודבר דבור על אופניו.

משל ליחזקאל הנביא, שלאחר חורבן בית-המקדש בנאהו מחדש בדמיונו ושרטט את תבניתו על לשכותיו ועזרותיו, שעריו וחצריו, מעלותיו ומזבחותיו, טפח אחר טפח, באמצעות מחשב קדמון, רובוט שמראהו כמראה נחושת, פתיל פשתים בידו וקנה-המידה… מובטחני, יגאל, כי בהגיע תכניתי לשלבי ביצוע לא יהיה מנוס ממחשב. מחשב משוכלל, כול-יכול, יודע-כול, שמראהו כקובייה נטולת יומרות אך פתיל פִשתָיו זֶרם אלקטרונים וקני-מידתו אין להם שיעור. אני כשלעצמי איני משתמש אלא בעט נובע. אפילו במכונת-כתיבה לא למדתי לתקתק. אמנם, עטי עט כדורי מן המשובחים, 520–Fine-Sheaffer מתנת המשרד האחרון שבו עבדתי לעת פרישתי לגמלאות. גם זו התקדמות לעומת חרט אנוש. מי ייתן והפעם יעלה בידי לבצע זממי.

אל תשים לב, יגאל, לשימוש במלים “לבצע זממי”. הן זו דרכי מאז ומתמיד לבעוט בכל מקדש שבניתי בעמל כפי ובזיעת אפי. לעומת זאת, שים לב למלה “הפעם”. אכן, מי יתן והפעם יעלה בידי… שהרי כל ימי ניסיתי ולא הצלחתי, העפלתי אל ראש ההר אך ארון הברית כפי הנראה לא עלה עמי,ועל כן הוכיתי והוכתיתי עד חורמה. אך כיוון שהתחנכתי על ברכי שירתו של חיים נחמן ביאליק והאמנתי באמונה שלמה כי דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו, לא השלמתי עם התבוסה, ומדי פעם בפעם ניסיתי שוב לעלות בסערה על אף השמים וחמתם, ואם אסף האל מעמי את ידיו וארונו לא מש ממקומו, התברכתי בלבי כי עלה אעלה בלעדיו. בכל פעם הוכרעתי. אך מעולם לא נכנעתי, ועצם צוואתי זו אות היא כי עדיין לא ויתרתי. אלא שלבי סמוך ובטוח כי העפלה זו אחרונה היא לי, והפעם לא בסערה אעלה כי אם בשובה ונחת. לא בדרך המלך כי אם בנתיב אישי, כמעט אינטימי, מוצנע מעין הבריות ונחבא אל הכלים, מתוך תקווה כי אי-שם במרומי הפסגה מצפה נכדי לסוף דרכו של הסב המטפס הרה במשעולו הצר, ותוך צְפייה וציפייה, כל אימת שתלאה נפשך מעומס הדימויים והסמלים, זכור נא בטובך כי מורי ורבי יחזקאל, זה האדריכל שהיה לי למופת, אף הוא לא חסך במשלים, ופיזר אלגוריות על ימינו ועל שמאלו ביד נדיבה. ואולם לפני כן אתאר לפניך בקיצור נמרץ את הדרכים ואת השבילים זרועי החתחתים והמהמורות שבהם ניסיתי להעפיל עד כה – שטוף-זעה ושנוק-גרון, מתנשם, מַלחית ומעלה חרס.

 

ב    🔗

מיום שעמדתי על דעתי נולדה בי תחושת ייעוד לאמור: לא נוצרתי אלא להביא בשורה חדשה לעם ישראל ולעולם כולו – לעם ישראל במישרין ולעולם כולו – בעקיפין, שכן ברור היה לי, מאז ומתמיד, שאין העולם מתבשר אלא באמצעות עם ישראל. מובטחני כי רבים וטובים ממני נתנסו בהרגשה זו בילדותם ואף בנעוריהם, וכמעט כולם – חוץ מנכפים ואחוזי דיבוק – נטשוה במוקדם או במאוחר תחת מטר המהלומות שניתך עליה במהלך חייהם. לא כן אני: בייסורי שאול של היריון שברוח ובחבלי לידת נפש קשים מנשוא הנצה בקרבי מעין השקפת עולם ספק הגותית ספק אמנותית, צמחה ונתרקמה עד שהייתה לפורחת ונתגבשה לשיטה ספק פילוסופית ספק חזונית, שאלפי פעמים ביטאתיה ומעולם לא עיצבתיה כמשנה סדורה וערוכה, אם בעל פה ואם בכתב. שלוש סיבות היו בעוכרי:

1.  ההרכב הפסיכולוגי של אישיותי. מה שקרוי בספרות מוסר דתית יצר טוב ויצר רע – שניהם נתברכו בטמפראמנט גועש בנפשי, ומשחר נעורי נטושה בקרבי מלחמה בין ערגה לפרישות נזירית-אינטלקטואלית לבין אהבה סוערת אל מנעמי החיים לסוגיהם. מאבק זה מנע כל אפשרות להופכני להוגה דעות מדגם שפינוזה, קנט ושופנהאואר, שחייהם קודש למשנתם ואין להם אחריה ולא כלום. ודוק, יגאל, איני מתכוון לרמה פילוסופית כי אם לדגם פסיכולוגי, שכן שיגעון הגדלות שלי שדה פעולתו הוא במישור אחר.

2.  גם לו היה לאל ידי לערוך משנה פילוסופית סדורה, לא הייתי בא על סיפוקי אף כהוא זה על-ידי עצם עריכתה והשלמתה. העיסוק בפילוסופיה לימדני שכל משנה הגותית, תהא שלמה ככל שתהיה, אינה אלא יצירת אמנות הגותית-ארכיטקטונית ותו לא, והשיטות הרבות לאין ספור תפקידן אינו שונה מתפקידה של כל אמנות על אלפי רבבות גילוייה, דהיינו: לגרום קורת-רוח לנפשו של אדם ולהרחיב את דעתו. מה שאין כן תורת אמת, שפירושה תורה שעמדה במבחן החים ונצרפה או הסתאבה (לצורך דיוננו היינו הך) בכור ההיסטוריה, או מֶתוֹד מדעי שאושר בדרך של ניסויים משכנעים בשיעור משכנע. אין אמת זולת אמיתות אלו. מחוץ למדעי הטבע מכיר אני רק שתי תורות כאלה, תורת משה (על שלוחותיה – הנצרות והאיסלאם) ותורת מרקס (על שלוחותיה, מלנין ועד מאו), אם כי זו האחרונה אף היא אינה אלא גלגול של תורת משה; ואתה, יגאל, אל נא תיבהל מהיגד גרוטסקי זה, שכן בהמשך הדברים צפויות לך קביעות תמהוניות פי כמה וכמה, ומוטב שכבר בשלב זה תתחיל לכבוש את פליאותיך למקרא הצוואה.

3.  לא חנני האלוהים בהתמדה ובמשמעת הדרושות למדען, ואילו האמנות – כל אמנות, לרבות שירה וסיפורת –אינה אלא שעשוע בעיני. שעשוע מבחינתו של היחיד – היוצר והצורֵך – לא כן מבחינתו של המין האנושי, ועל אחת כמה וכמה של התולדה כולה, שלגביהם האמנות היא אחד מגילויי השלב העליון של הבריאה, כפי שעוד יתברר לך להלן. על ההגות כבר דיברתי. יתרה מזו: תורת האמת כבר ניתנה לפני. מה נותר לי אפוא לבשר? מה טיבו של השופר שבו אתקע את בשורתי, גם אם אגלנה בקרבי? וכיצד אפרוק את מתח הייעוד הממלא את ישותי?

ועתה, יגאל, לאחר שניסחתי את שלושת הסעיפים,הרשה נא לי לנתחם, ראשון ראשון ואחרון אחרון, כדי לעמוד על מה שעוללו לי – שלושתם יחד וכל אחד מהם לחוד – במהלך חיי.

הואיל ואהבתי את מנעמי החיים לא פחות משאהבתי לשקוע בקריאת ספר, לצלול בשרעפים ולשגות בהזיות, חיפשתי לי בראש וראשונה פרנסה; לא רווחה, לא עושר, רק פרנסה, כד שאוכל ולו אף כהוא זה ליהנות ממשקאות מרהיבי לב, ממאכלים טעימים, מנשים יפות, ולהַנות בכגון אלה ושלא בכגון אלה את אהובי נפשי, החל בבני משפחתי וכלה בחברים בעבודה, ומהטוב שבידידי ועד לחביב שבכלבי. הואיל והפרוטה לא הייתה מצויה מכרתי את יכולתי וחלק מכישרוני למוסדות ולמשרדים, לעיתונים ולשבועונים, לכותבי דוחות ולעורכי מאזנים, לדורשי חרוזים ולתאבי תרגומים. כיון שמטבע ברייתי הריני נטול הבנה כלשהי בענייני כספים, ועל כל פנים איני מסוגל ליישם הבנה זו לצרכי האישיים – ומלבד זאת נתברכתי במידה גדושה של טמטום מהול בשאט-נפש לגבי כל צורה של מסחר – התמורה שקיבלתי בעד עבודתי הייתה זעומה עד דכא. לאמיתו של דבר לא הייתי נשכר גם לו ניתכו עלי אוצרות מקרן השפע, לכסף לא הועדתי בחיי אלא תפקיד אחד: להוציאו מיד עם היכנסו אל הכיס, ועד היום הזה אין לי שמץ של מושג מה מחירו של מצרך כלשהו. על כן אין אני קובל חלילה על שבאחרית ימי אין לי נכסים להוריש לבאים אחרי. אדרבה, תמה אני על המעט שבכל זאת יש לי. גם על הישגי בחברה ובציבור אין תלונה בלבי. עוד בנעורי קטונתי מכל ידידי בני דורי במעשי התנדבות והיחלצות לצבאות למחתרות, להתיישבויות, ואם עשיתי מה שעשיתי על-פי צו מצפוני, דומני, זכיתי במלוא ההערכה הראויה על כך. עוד היום עוסק אני בענייני ציבור, כאשר ידבני לבי וככל שיכולתי מגעת, בעיקר בענייני רוח, ואחת לשניים או שלושה שבועות מהלך אני בלילה שלוש שעות חמוש רובה קאראבין וסרט של המשמר האזרחי כרוך על זרועי. אלא שכל אלה אינם דם התמצית של חיי, וייעודי האמיתי כפי שאני רואה אותו וחש בו, מהם והלאה, כאמור בראשית פרק זה. עד כאן הסעיף הראשון.

אשר לסעיף השני, הרי בולטת בו קביעה שאינה מקורית ביותר, לאמור: תורת משה תורת אמת היא. כבר הזהרתי אותך לבל תיבהל מן הגרוטסקה בהקשר זה: עכשיו מבקש אני שלא תירתע מן הבאנאליות המדהימה שבאותו משפט, ובשלב זה אל נא תציק לי בשאלות שלכאורה הגיוניות הן ומתבקשות מאליהן כגון: ומה בדבר שאר הדתות – מלבד היהדות ושלוחותיה – הבודהיזם, האלילות באלפי גילוייה, וכי כל אלה לא עמדו במבחן הזמן והמרקסיזם על ספיחיו, שאני עצמי מודה, לפחות במקצת, באמיתותו תוך שאני רואה גם אותו כצאצא של תורת משה, כאילו איני אלא אחד האבות המייסדים של תנועת העבודה היהודית מיסודו של הסוציאליזם המדעי, רחמנא ליצלן, והן אני, בעוונותי הרבים, איני גורס, ומימי לא גרסתי, כי ערכים סוציאליים כשלעצמם עשויים לשמש קנה-מידה להתקדמותה של חברה אנושית בנתיב ההגשמה של ייעודה בבריאה ומילוי שליחותה בתולדה. ייתכן כי על רבות משאלותיך עתיד אתה לקבל תשובה בהמשך הדברים. לפי שעה קבל את קביעתי כהנחת יסוד, יסוד מוסד לבניין שאני עתיד להקימו לנגד עיניך. לכשיוקם הבניין, נסה למוטטו; והיה כי יימוט, אות הוא שההנחה מופרכת, ואם על תלו יעמוד הבניין, ראֹה תראנה כמוכחת.

אחזור אפוא ואנסח את קביעת היסוד ביתר הרחבה, ובתוספת נופך של פרשנות.

תורת משה, על כל אשר ניתוסף אליה במשך אלפי שנות יישומה לחיים ופרשנותה, מגלמת את האמת של עידן הציוויליזאציה האנושית כפי שהלכה והתגבשה בששת אלפי שנות קיומה, דהיינו אלפי השנים האחרונות של דברי ימי המין האנושי, שהן אפס קצהו של תולדות האדם וחלק זעום כמעט מבוטל, מתקופת קיומה של התולדה כולה והיא כתובה בלשונו של אותו עידן בלבד, כלומר העידן הניאוליתי של האדם המייצר את מזונו. לפני כן הייתה אמת זו כתובה בלשון העידן הפאליאוליתי, שבו היה האדם צד את מזונו או מלקטו מן המוכן. אם נשתמש במינוח המקראי נוכל לקרוא לאותו ספר תורה שבו נכללה אמת זו (ביתר דיוק, אותה האמת עצמה, אך מובעת בלשון אחרת ובכתב אחר) בשם הציוויליזאציה של קין או עידן האדם השרוי בגן עדן לפני גירושו. קדמו לו ספרי תורה אחרים: הכתב שמלפני בריאת האדם, כתב הארץ שהייתה תוהו ובוהו, כתב היקום, הקוסמוס, שבו השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום אל יום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת. שים לב: המרחב והזמן כותבים את עצמם. והיה כתב שהקדים אפילו את זה, טרם היו מרחב וזמן, כתב הטרום-בריאה… אין אומר ואין דברים…. כתבים כהנה וכהנה, שונים זה מזה תכלית שינוי, סוגי הבעה שאין להם ולא כלום עם דרכי הביטוי שלנו, ואף-על-פי-כן מבשרים הם אותה אמת ונותנים אותה תורה, עידן עידן וכתבו.

ואני הקטן, בחפזי וברהבי, אמרתי כי עלי הטיל הגורל להמציא את האלף-בית של כתב העידן שלנו, כך שהתורה תושמע בקול התור החדש ותשוכתב בלשון העידן הטכנולוגי, שתהיה דומה ללשונה של תורת משה כשם שהשור הראשון שנרתם למחרשה דומה לחללית ששוגרה למאדים כדי לנעוץ את זרועה בקליפתו, וכשם שהניצוץ הראשון שניתז מצמד אבני צור שידי אדם שפשפון זו בזו דומה לפצצת המימן והאטום.

כזאת וכזאת העמסתי על שכמי – משא רב וכבד מכתפי הדלה – והנה לא מלאו הימים והמעמסה נפכה לחטוטרת.

אייכָה, קווזימודו, הפעמונר הגיבן מכנסיית נוטרדאם, שהולקה אכזרית בשל אהבתו לאזמרלדה הצוענייה? קרא, יגאל, את ספרו של הוגו, ולאחר שתכיר את קווזימודו צווה על גיבן זה לרקוד ועקוב אחר תנועותיו. אפשר שבריקוד זה יהיה משום ביטוי כוריאוגראפי למה שאירע לסבךָ בחייו.

הנה כי כן הגענו אל הסעיף השלישי. ובכן, באין כלים מדעיים ונתונים פסיכו-חברתיים לבצע את המשימה הבלתי-אפשרית שנטלתי על עצמי, ניסיתי ליצור כלים משלי. מאז ומתמיד הצביעו הבריות על הכישרון לספר סיפורים שחנני בו בורא העולם. אחזתי אפוא את כישרוני זה בשערות ראשו, ומתוך שגגה שיצאה מלבי גייסתיו על-פי צו פנימי להגשמת הייעוד. התנשאתי בנפשי לאמור: ג’ויס, פרוסט, קפקה, יצרו אסכולות לצורכיהם הם, ואני איצֵר סוג של סיפור לצרכי שלי, ומבעד לגיבורי העלילות שלא היו והדמויות הסמליות שלא נבראו תצטייר בירכתיים, אי-שם בקו האופק, גִזרת תורתנו במלוא תמירותה, חטובה ומעוצבת על-פי מידות העידן הטכנולוגי, על הישגיו ועקרונותיו. אך דא עקא: הכישרון התמרד, הוא סירב להיאנס, לא הואילו הטכניקות המודרניות, לא הואילו כרכורי הווירטואוזיות הלשונית כביכול, הסיפוריות המרגשת לעתים, הברקות ההגות, אמצאות העלילה – הצופים סירבו לקבל את פרכוסי ריקודו של הפעמונר הגיבן, תהא החטוטרת אשר תהיה: חומר, רוח, כישרון, חזון. הם רצו בסיפורים שגיבוריהם חיים, סובלים, נהנים, מתענגים, מתייסרים, אוהבים, שונאים – בני-אדם שהקוראים יכולים להזדהות עמם, להצטער בצערם, לשמוח בשמחתם – ולא לצפות בתיאטרון בובות-מאריונטות, שחוט סמוי מניען, ולו גם כדי להגשים מטרה נשגבת או כדי לחשוף ציור מרהיב עין המסתתר מאחוריהן. שולמית – זה הדימוי עתיק היומין לתורה ולכנסת ישראל – שולמית של מחר לא הופיעה ממחבואה שמאחורי הקלעים, והשחקנים, גיבורי הדראמה, נמנעו מלשמש סמלים ומלגלם אותיות פורחות של כתב סתרים. מי מוכן להודות שאינו אלא בורג קבוע מראש במכונת אדירים הקולטת חומרי-גלם מן האפס ופולטת אותם אל האין? ואני לא היה לי בחיי שום עניין לספר אפילו סיפור אחד מלבד סיפורי המקרא, מקרא הקודש שלי, שבאי עולם לא נתפתו לקוראם. וכל אימת ששרטוט קל, נצנוץ רגעי, קווי דמות מטושטשים של משנה סדורה למחצה וערוכה לשליש – כלומר אותה גיבורה אחת ויחידה של כיסופי, מאוויי, אשר אליה תערוג נפשי מיום היבראי – הופיעו ברקע והבהבו עמומות בירכתיה האפלות של בימת יצירתי, היה קם עלי כישרוני שלי והיה מתנקם בי על המעשה המגונה שביצעתי בו עם שאנסתיו ביד רמה, ומשיב לי מנה אחת אפיים על התאכזרותי שלי כלפיו. או אז נחה עלי הרוח, רוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים, רוח קדים משרף כל חלקה טובה, רוח עוועים מבערת ובועטת, וכיד הסאטירה הטובה עלי, זו ידי שלי, עצם מעצמי ובשר מבשרי, הריני מתעלל במשאת נפשי, הופכה ללעג ולקלס, הולך בקרי עם חזוני וחובל בו עד אין מתום.

כל מנהל חשבונות שיבוא לסכם את הנתונים הללו לא יתקשה להגיע לידי מאזן, שניתן לבטאו על נקלה לאו דווקא במספרים כי אם במלים, חמש מלים פשוטות: הכישרון מת והחזון לא נולד.

אכן, זו השורה האחרונה של המאזן. ואולם בשנים האחרונות מקובל נוהג חדש בהנהלת חשבונות מודרנית: מתחת לשורה האחרונה של המאזן מופיעים פרטים נוספים – נתונים שמעבר לקו הסיכום, חשבונות בכוח, שלא יצאו עוד לפועל, תכניות בשלב של תכנון, ולו אך ברוחו של אנוש, פרויקטים בתהליך של התהוות שעדיין לא הגיעו אפיל לידי תכנון, לא כל שכן לידי ביצוע. בהווה אין משמעות למספרים שמתחת לקו, ואף-על-פי-כן לא יהא זה נבון מצד מועצת המנהלים של אותה חברה שהוגש לה המאזן אם תתעלם מהם כליל. אחד מומחה, שנון-לשון, הבקיע פעם את מדי השרד המכופתרים של דיון ענייני משפלט הגדרה שנונה ופיוטית כאחת, לאמור: חשבונות התקווה הטובה. מדוע טובה? משום שכל אימת שמדובר בנתונים המופיעים בצד הזכות כהתחייבויות משוערות לעתיד לבוא, רושמים אותם מתחת לשורה מתוך תקווה שלא יתממשו, ואם בצד החובה כנכסים בהתהוות, אות הוא כי מי שרשם אותם מקווה שתהליך ההתהוות הדינאמי ייהפך ליש סטאטי, של קבע.

הדברים האלה אשר אנוכי מצווה לך היום (לך ולא אותך, שהרי בצוואה ולא בציווי מדובר) כל כולם מתחת לקו הם: ואתה כבר נוכחת לדעת שמעל לקו אין לי דבר, רק חלום היה, וגם הוא עבר.

 

ג    🔗

מימי לא ראיתי צוואה של ממש. אבי ואמי לא היה להם דבר וחצי דבר להוריש לי. וכשאני מהרהר בצוואה איני מעלה ברוחי אלא את מה שידוע לי מן ההיסטוריה על מלכים ושליטים שציוו על בניהם למלא הוראות אלו ואלו או לנהוג כך ולא אחרת, כגון פרעה מצרי בשם אַמֶנְמְחַאת, אשר באמצע האלף השלישי (ואולי בראשית האלף השני) הזהיר את יורשי כיסאו לבל ייתנו אמון באנשי החצר המחניפים לו, או דוד המלך, שהטיל על שלמה בנו משימה מפוקפקת מבחינה מוסרית – להתנקם באויביו של המלך הגוסס שהוא עצמו לא הספיק או לא רצה, מכל סיבה שהיא, לחסלם, או מחוללה של מהפכת אוקטובר, ולדימיר לנין, שהתרה בסובבים אותו מפני השתלטותו של סטלין. ועוד צוואה זכורה לי, צוואה נפלאה, שאין דומה לה בדברי ימי עולם – ספר דברים, כלומר צואתו של משה רבנו: משנה תורה. אם קראת את כל הכתוב בפרקים הקודמים, מובטחני כי לא תופתע מכך שמכל הצוואות שהזכרתי דווקא זו תהיה נר לרגלי. ושמא לאו דווקא ספר דברים. אולי כל התורה כולה. אכן, התורה כולה, שכן שלא כספר דברים, הפותח ביציאת מצרים, פותח אני בבריאת העולם, דוגמת ספר בראשית. ואם יקשו עלי מה עניין צוואה לבריאת העולם, אגייס להצדקתי את רש"י, הפותח את פירושו לתורה לאמור: “אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטווה בה ישראל (כי עיקר התורה אינה אלה מצוותיה). ומה טעם פתח בבראשית? משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים." בהמשך הדברים תיווכח, יגאל, כי גם אני נוקט שיטה זו; אם כי אין אני רואה צורך להצדיק בימינו את הנחלה שנחלנו בקשתנו ובחרבנו, כי בעיני אין היא נחלת גויים כל עיקר, אף שגם היום רבו הקמים עלינו להכריתנו בדרך של ערעור זכותנו על הארץ אשר בה נולדת אתה ובה יצאו לאוויר העולם הוריך.

ועתה אביא עוד מדרש ידוע על מעשי בראשית: “למה נברא העולם ב’בית'? מה ב' זה סתום מצדיו ופתח מלפניו כך אין לך רשות לדרוש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור ולאו דווקא מיום שנברא העולם ולהבא.” אלא שכאן חולק אני על המדרש, וצוואתי היא ההיפך הגמור מן האמור בו. אדרבה, דרוש תדרוש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ולאו דווקא מיום שנברא העולם ולהבא כי אם הרבה-הרבה לפני כן, כשעדיין לא רק העולם לא נברא, כי אם הזמן והמרחב שבהם שרוי העולם עדיין לא היו קיימים, שכן בראשית הייתה לא הבריאה כי אם ההיבראות. אתה שם לב לריבוי השלילה שבדברי? לא זמן, לא מרחב, לא בריאה, לא עולם. אין לי ברירה, יגאל, אלא להוסיף על לאווים אלה כהנה וכהנה. לא היווצרות, לא התהוות, לא התגבשות, שהרי מונחים אלה טומנים בחובם הנחת קיום טרומי, היוליות של הוויה קדומה, כלומר בריאת יש מאין. ההיבראות היא משחק האין עם עצמו. ההיבראות קדמה לבריאה, קדמה לחלל ולזמן.

מושג קרוב לזה שאני מנסה לתארו לפניך מבוטא בקבלה במונח “אין” (או “אין סוף”). שמץ מינהו מצוי ב"כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצווייג. משהו מעין זה רווח במיסטיקה ההודית ובמקצת גם באסכולות המודרניות של הפילוסופיה האקסיסטנציאלית, אלא שאני איני בקי בכל המשנות הללו. לכשתגדל תעיין בהן, אם תמצא עניין בכך. לפי שעה נניח לתורות ולמשנות – אכן, רק לפי שעה, ואולי שעה קצרה מאוד – וננסה לעקוב אחר האין המשחק עם עצמו.

אכן, לשעה קצרה מאוד, רק כהרף עין ואולי פחות מכך. כבר בשלב ההתחלתי של העיקוב נבצר ממני לעמוד בדיבורי, וזאת משום שהאין משחק עם עצמו בעזרת כלים שאין ביכולתי להמחישם בלא שאזדקק למושגים ולמונחים פילוסופיים שאני מכירם במידה זו או אחרת. בראש וראשונה משל אפלטון. הצורות האפלטוניות, הקרויות בפיו אידיאות, יש בהן דמיון ל"כלים" אלה, אם כי מידת ממשותם של הכלים פחותה בהרבה שכן האידיאות, לפי משנתו של אפלטון, הן עצם מהותם של היֵשים במציאות הריאלית, כגון היופי שבדברים היפים, הטוב שבדברים הטובים, האודם שבאדום, הסוסיות שבסוס, ואילו כלי-המשחק של האין עדיין רחוקים עד אין שיעור אפילו מאפשרות קיומו של מה שכיניתי זה עתה בשם מציאות ריאלית. על כן הם נטולים תכונות כלשהן, חוץ מאחת, הנובעת מעצם היותה כלי-משחק – ולו אך בידי האין. שים לב, יגאל, לא אמרתי כלי-שעשוע כי אם כלי-משחק. האין אינו משתעשע אלא משחק עם עצמו, ובכל משחק מצוי יסוד דואליסטי הטומן בחובו גרעין של ניגוד. עדיין לא סתירה, לא היפוך כי אם עימות. לפנינו אפוא מעין כלי שח או דאמקה, או כל כלי אחר במשחק שיש בו משום עימות בין שתי מערכות: אדום-ירוק, עגול-רבוע, וכיוצא אלה. מובן מאליו שכל המחשה שבמשל זה פוגמת בנמשל כמעט בגסות-רוח. הן לא ייתכנו צבעים וצורות כל עוד המרחב עצמו, שלא נועד אלא להכילם, לא נוצר עדיין. לפיכך הניגוד הוא ניגוד שבהפשטה מוחלטת והעימות הוא מן הסוג המובע בכל נוסחה מתימאטית על-ידי אות השוויון, שהוא מאזֵן ערכים שונים כדרך שהחנווני כופה את השוויון בין אבני המשקל וצנצנות השמן, השונות אלו מאלו תכלית שינוי, שעה שהוא מביא לידי מצב שקול את כפות המאזניים, שכל אחת מהן מכילה מן המין שאינו מינה של תכולת רעותה. מכאן שמשחקו של האין, הנערך בדרך של עימות בין שתי מערכות-כלים מנוגדות זו לזו, סופו תגיד להגיע לתיקו. ההסבר המתבקש לכאורה מאליו הוא שהאין משחק ללא יריב, ומשום כך אין הוא מעוניין בניצחונו של צד אחד. ואולם, יגאל יקירי, אסור לנו לשקוע באנתרופומורפיזם פסיכולוגיסטי גס עד כדי כך. אנו דוחים בשתי ידיים הסבר פרימיטיווי זה ומנסים להעמיק חקר בצפונות משחקו של האין. ואכן, תוצאות מאמצינו אינן מאחרות לבוא. עד מהרה מתברר לנו שהתיקו אינו סוף פסוק, שכן אותו מצב תיקו שבו מסיים האין כל משחק מוליד משום מה מערכת-כלים חדשה המתעמתת עם שתי קודמותיה, אלא שהללו – בשל אות השוויון שחיברן או בשל האיזון של כפות המאזניים – הפכו בינתיים לחטיבה אחת, ושוב אין לחלקה לשניים. אנסה להסביר ביתר פרוטרוט: שתי שורות של סמלים או ערכים שאות השוויון מצוי ביניהן, הרי זו נוסחה בנויה שחוברה לה יחדיו ועתה אי-אפשר להוסיף אליה אות שוויון אלא אם כן נולדה בינתיים נוסחה חדשה המקבילה לה. אשר למשל המאזניים, טוב נעשה אם נתאר בדמיוננו כי שתי הכפות התלכדו זו עם זו עד שנעשו אחת שהוטלה בה תכולתה של שתיהן, אך בו ברגע צמחה לפתע כף אחרת, מלאת משקלות, ופתחה מיד בהתמודדות עם עמיתתה המוגדלת עד שחזרו והתאזנו שתי הכפות, ומשהושג האיזון התלכדו זו עם זו. בו ברגע צצה כף שלישית ופתחה במערכת עימות חדשה, וחוזר חלילה. כן, חוזר חלילה, אך לא כלעומת שבא, שכן כל מחזור בולע את קודמיו, קולט הכול ואינו פולט דבר, אלא אם נגדר כפליטה, או ביתר ציוריות כלידה, את ההופעה המיידית של הפכו-היפוכו-ניגודו, שהמשלנוהו קודם לכף מאזניים חדשה ועתה נדמהו לבבואתו של האדם בראי, אשר כמוה ככפילו של האדם אך שמאלו ימינו וימינו שמאלו. לפנינו אפוא לא התחלקות כי אם התכפלות מתמדת. משחק של טור גיאומטרי שהמספר 2 חולש עליו כקונסטאנטה מעולם ועד עולם. לעולם מצויות בידי האין רק שתי מערכות, אלא שעם סיום כל משחק קיימת מערכת אחת בלבד, הגדולה פי שניים מכל אחת מאלה שבהן שיחק במשחק הקודם, והיא מולידה כהרף עין את יריבתה-תאומתה. אם תהליך זה יימשך בהתמדה ובקביעות, מה הם הממדים שאליהם יגיעו המערכות? התשובה היא כי עצם השאלה יש בה משום עיוות, ועל כן אין מקום כלל להצגתה. כל המתואר מתרחש מעבר לחלל ולפני הזמן, שהרי שניים אלה לא היו ולא נראו עוד. מכאן שהמושג “ממדים” אינו חל כל עיקר על התרחשות זו. אפילו המלה “התרחשות” היא בבחינת סילוף, ואולי גם כל מלה אחרת. כבר אמר משורר גדול כי “שפת המלים נבוכה ועילגת”, על אחת כמה וכמה כשהיא באה לתאר דברים שמחוץ לחלל ולזמן, שאין למלים שליטה עליהם. אך לי אין ברירה, ואילו אתה ובני דורך אולי תזכו למערכת סמלים ההולמת יותר את המתואר כאן. אני, יגאל, כאשר אבדתי אבדתי באותו אוקיינוס של מלים שאני צולל בו כל ימי. ובכן, המושג “ממדים” אינו חל על ההתרחשות שניסיתי להציגה לפניך. לא על התהליך עצמו ולא על מכשיריו, לא על מפעילו ולא על פועלו. מה האין המשַחק אין לו תכלה, אף המִשחק נטול שיעור הוא וכליו אין להם ממדים. אף-על-פי-כן ייתכן כי השאלה תהיה מוצדקת במידת-מה אם נחליף את המלה “ממדים” במלה “שלב”, עם כל הסתייגויותינו גם מן המונח הזה, כלומר: לאיזה שלב עשוי המשחק להגיע?

לפני שאנסה להשיב על השאלה בניסוחה החדש רוצה אני, ליתר הבהרה, להיתלות שוב באילן גדול, כפי שנהגתי קודם לכן כאשר הזכרתי את אפלטון ואת הקבלה. הפעם יהיה זה שם גרמני מפוצץ: גאורג וילהלם פרידריך הגל.

אני מקווה כי בהגיע הצוואה לידיך תתבשם כבר קמעה מניחוחן של תורות פילוסופיות שונות ושמו של הגל יהיה מוכר לך. אם כן, תגלה על נקלה את החוקים שלפיהם מתנהל משחק האין. אין זו אלא הדיאלקטיקה ההגליאנית, שכבשה בשעתה את עולם הרוח; עיקרה של תורה זו הוא שכל מושג מוליד את היפוכו, עד אשר שני ההפכים מתלכדים לנושא אחד שאף הוא מוליד את היפוכו, וכן הלאה כמעט עד אין סוף. שים לב להסתייגות: “כמעט”. בלשונו של הֶגֶל: תזיס, אנטיתזיס וסינתזיס ההופך שוב לתזיס, וכו' וכו'. אלא שבמשנתו של הגל מקורו של התהליך בהיגיון האנושי, המנסה להכיר את המציאות, המשכו בטבע – הדומם והחי – וסופו בחברת אנוש, שנועדה לשמש ביטוי לרוח האלוהים, העוסקת לאו דווקא בריחוף על פני המים כי אם בהכרת עצמה. לא כן בתורתי שלי: כאן האין משחק עם עצמו, וההבדל אינו סמאנטי אלא מהותי. האין אינו רוח. אנו עומדים בשל ההיבראות, וכשם שלא נולד עוד החומר כך לא נולדה הרוח. לא רוח החול ולא רוח הקודש, לא רוח אנוש ולא רוח האלוהים, שהרי האלוהים עצמו לא נברא עדיין.

נחזור עתה על שאלתנו ונשמיענה ביתר תוקף, עד אשר תהיה כמעט לזעקה: עד אנה?

עד אשר נקטע המשחק.

מדוע?

משום שאחת המערכות התמרדה נגד חוקיות הדיאלקטיקה ההגליאנית שהשתררה על לוח המשחק וסירבה להמשיך במילוי תפקידה.

בו ברגע… לאחר כל הסתייגויותי הקודמות מביטויים שיש בהם משום רמז לממשות, למותר לציין כי מלים כגון “רגע” ו"שעה" לא באו אלא כדי לסבר את האוזן… באותה שעה ניצבו זו מול זו שתי מערכות שנתגבשו לכדי יֵשים, שמהותן לא עוד הצטמצמה בעצם היות האחת היפוכה של האחרת. מהות זו חרגה מעבר לתחום הניגוד שביניהן, אם כי הניגוד בעינו נשאר ועדיין היווה את תכונת היסוד של שני הישים.

ועתה, יגאל, אקרא לילדים בשמותיהם: היש האחד שמו אלוהים, והיש האחר – חלל. על במתנו, יגאל, הופיע חלל. אותו חלל שמקובל לקרוא לו גם בשם מרחב.

אני מתרה מראש: קטונתי מלתאר את תכונותיהם של שני היֵשים באותה שפת מלים נבוכה ועילגת העומדת לרשותי, לרבות דימויים ואלגוריות. אך מה אעשה וכבר אמרתי שאין לי אלא ברירה אחת.

הסכת ושמע אפוא, ותוך כדי שמיעה אמץ את דמיונך במלוא פוריותו.

לפניך כדור, מושלם במבנהו, אטום, מלא עוצמה ההורסת לפרוץ מתוך עצמה אך אינה פורצת בשל כוח הריסון העצמי, שהוא אחד מסימני העוצמה של אותו כדור, בחינת איזהו גיבור – הכובש את יצרו. שווה בנפשך טייס המוביל פצצת מימן שאין אח ורע לעוצמתה ברחבי תבל, והוא נמנע מללחוץ על הכפתור שיש בו כדי להטיל פצצה זו ולהחריב את העולם. הימנעות זו מקורה לא בחולשת הדעת כי אם בתחושת האון האדיר האצור בידיו. עצם תבניתו הכדורית של היש טומנת בחובה משהו מן האיפוק וההבלגה, שהרי כדור משמעו הגבלת הבלתי-מוגבל ורתימת האין סוף לסופיות בלא לפגוע באין סופיותו.

חכמי יוון העתיקה הרבו להרהר בצורתו ובטבעו של העולם וניסו לתת להם הגדרה ממצה. ואם להלן אומר כמה דברים בשם אומרם, לא אעשה כן כדי להביא גאולה לעולם, כלשון חז"ל, אף שמודה אני ומתוודה שצוואה זו אינה נקייה מיומרות משיחיות, כפי שתיווכח להלן. בשלב זה אין לי כוונה אלא לעשות את המיטב כדי להבהיר מושגים שאני מעוניין להקנותם לך, ואם סבור אני כי מן המועיל הוא להסתייע לשם כך בגדולים וטובים ממני, למה אחמיץ הזדמנות זו?

שני פילוסופים היו בימי קדם – פַּרְמֶנידֶס והֵרַקְליטוֹס. פרמנידס ראה את העולם כ"אחד" שאינו יכול להימלט מאחדותו. אין הוא סובל ריקות, על כן מלא הוא: אין הוא יכול להתפורר, על כן נצחי הוא; צורתו אחת ויחידה מכל צד ומכל כיוון, על כן עגול הוא, וביתר דיוק – כדורי. כיוון שאין דבר שאליו או בו יכול הוא להתנועע, הרי הוא נח. ובכן: אחד, מלא, נצחי, עגול ונח – כזה הוא ה"יש" של פרמנידס.

לא כן גרס בן דורו, הרקליטוס. אדרבה, לא לכדור נח ונצחי דומה העולם, כי אם לאש. ניזונה היא ממתנגדיה, ואולם בו ברגע שניצחונה שלם, מנוצחת וכלה גם היא. הרי שהאש היא כמטבעות הסוחרים העוברים מיד ליד בתמורה תמידית. דומה היא לקשת הנמתחת בין שני קצוות נגדיים, כסולם היא שבו עולים ויורדים, יורדים ועולים, כנהר הזורם תמיד. מכאן המימרה המפורסמת שייחסו להרקליטוס תלמידיו: pana rhei, כלומר – הכול זורם.

אם נאחד את שני העולמות, שהאחד היפוכו של משנהו, יתקבל היש שאני מציגו לפניך. אחד הוא, משום שכל הקשתות שבין הקצוות הנגדיים נמתחו והתלכדו לכדי שלמות אחת; מלא הוא, משום שהאש ששרפה את הכול הוכרעה בכוח ניצחונה ושוב אין היא מכלה את המילֵאת ויושביה; הוא נח משום שהעולים והיורדים בסולם עמדו מלכת כדי להחליף כוח; הוא נצחי משום שגנזי הסוחרים מלאים מטבעות עד אפס מקום והם אורבים לסחורה הראויה לשמש להם תמורה, אך סחורה כזאת שוב אינה בנמצא ולא תזדמן להם לעולם; הוא עגול משום שכל הזורם לא קפא כתהומות בלב ים והנוזלים לא ניצבו כנד – מי הנהר, אותו נהר שהרקליטוס אמר כי אי-אפשר לרדת אל תוכו פעמיים, ותלמידיו עלו על רבם בחומרותיהם, כדרכם של תלמידים ואמרו שאפילו פעם אחת לא ניתן לרדת אליו – מימיו של הנהר לא ניצבו כנד אלא נערמו בצורת קשתות של עיגול בעל ראדיוס קבוע, שהן צמודות זו לו וכולן יחד מהוות כדור אטום. הצורה הכדורית עצמה אוצרת בקרבה זרימה בכוח, לאו דווקא בפועל, זרימה קפואה שעל סף הפשרתה, תנועה המאכלת את עצמה משום שהיא שבה על עקבותיה כל עוד היא מתרחשת על פני הכדור ולא בתוכו. אף הכדור כשלעצמו אינו מוצא מנוח לכף רגלו (או לא היה מוצא מנוח לכף רגלו לו הייתה לו כף רגל). מחליק הוא, מתגלגל ומסתובב כל עוד אין מכשול חיצוני שיעכבנו בדרכו, ואם אף-על-פי-כן נח הכדור בלא מכשול מעין זה, אות הוא למאמץ כביר של ריסון עצמי, אשר בולם את כוחות האיתנים הגועשים בקרבו ורותמם אל הראדיוס של העיגול המאפק, המאופק והמתאפק.

עד כאן דימויים השאובים מן הראשונים. ייתכן, יגאל, כי בקוראך דברים אלה יהיו משנות האחרונים נהירות לך יותר מתורותיהם של הראשונים. על כן מוכן אני להסתייע גם בהם כפי הבנתי. אם תתעניין עד אז בתורתו של איינשטיין ודאי תיתקל במושג שלא היה קיים לפניו: “חלל-זמן”. אם אנקוט לשון סכימאתית, מגושמת ופרימיטיווית, אוכל להציגו בפניך כרצף – כדורי, דחוס ואחיד – של שדות גראוויטאציוניים ואלקטרומאגנטיים. ה"יש" שלי דומה לו, אבל שדותיו אינם פעילים אלא אצורים, אצורים באָלף ועצורים בעין, ולא הוציאו את עצמם מן הכוח אל הפועל. אף עוצמתם הפוטנציאלית לא באה להם מכוח החומר הנע בקרבם, אלא מכוח היות מוצר אחיד, מוגמר, סופי, אחר משני מוצריו של תהליך איחוד הניגודים לפי כללי האיזון של משחק האין עם עצמו. זאת ועוד: אצל איינשטיין שמו של היש הזה חלל-זמן, אצלי – אלוהים. ולנוכח האלוהים ניצב על לוח המשחק חלל אחר, לא איינשטייני, חלל שבפיסיקה מקובל לקרוא לו חלל ניוטוני. מעין מכל ענק ריק, שצורתו הגיאומטרית צורת קובייה והוא כולו עשוי דרכים סלולות וישרות עד אימה, בדומה לכביש הסרגל המוליך אל העמק או לרחובות החוצים זה את זה בזוויות ישרות ברובע מנהטן אשר בניו-יורק. כבישים-נתיבים אלה שבקוביית החלל שלנו מתומרטים כארונות פוליאסטר, והתנועה בהם רצופה וחלקלקת תנועה ניוטונית קצובה וישרה שאין מנוס ממנה לעולם. חוקיות שרירה, קבועה ומרובעת מכבידה אכפה על הקובייה, וכל הנכנס לתחומה סר למרותה כאותה גולת מתכת בארגז המשחקים אשר לך, ארגז ללא מכסה, עשוי נתיבים מסורגלים ובקצהו מדחף המופעל על ידי קפיץ. ככל שתמתח את הקפיץ כן תרחיק לכת הגולה, אך לעולם לא תעבור את גבולות הנתיבים המעצבים את דרכה, את כיוונה, ובמידה רבה אפילו את מהירותה, נתיבים הבוזאים את פנימיותה של הקובייה, ריבוע בתוך ריבוע, ריבוע ליד ריבוע, ריבוע מעל לריבוע, ריבוע מתחת לריבוע. ואולם לפי שעה אין גולה, אין תנועה, אין דבר וחצי דבר, אין כלום. הנתיבים ריקים, הקובייה ריקה, החלל ריק, ולא רק ריק כי אם סמל הריקות הוא, כפי שהאלוהים הוא סמל המלאות. עומדים אפוא שני היֵשים זה מול זה, האחד היפוכו של משנהו, ואות השוויון מתווך ביניהם ומאזנם. לכאורה אין מניעה שיתלכדו לכדי סינתזיס חדש וימשיכו במשחק לפי חוקיו הקבועים – ולא היא: המשחק נעצר.

המשחק נעצר ואנחנו נמשיך; אך לא לפני שארתק את תשומת-לבך לחידוש מסוים במינוח שנקטתי בפרק אחרון זה. האם נתת את הדעת על העובדה שבבואי לתאר את שתי המערכות האחרונות שבמשחק-האין משתמש אני זו הפעם הראשונה במונח “יש”?

אכן, האלוהים והחלל – שניהם יֵשים. ישים המאיינים את האין וכי מה הוא היש אם לא איונו של האין?

תהליך ההיבראות הסתיים. הגיע עידן הבריאה.

 

ד    🔗

מודע נפסק המשחק?

אני מודה ומתוודה: עדיין לא נתתי לך תשובה של ממש על השאלה, על אף יגיעתי להרבות במשלים, בדימויים ובהשאלות מתוך ניסיון נואש לבטא את המופשט במוחש, את האבסטראקטי בקונקרטי. איני בטוח כל עיקר שניסיון זה עלה יפה, ואף-על-פי-כן עוד ידי נטויה. גדולה מזו: דווקא עכשיו הותרה הרצועה. עד כאן עדיין הייתה ידי מונחת על ההגה, ועל כן מקפיד הייתי להזהיר שכל ההמחשות וההדגמות אינן אלא סמלים, אמצעי תיאור של דברים, מאין לי כלים להביעם בדרך אחרת. עתה הוחמר המצב, שכן משלב הסמליות עובר אני אל שלב המיתוס. אכן, כל אשר ייאמר להלן עלול להישמע כמיתוס מצרי עתיק על רע ואיסיס, כאפוס בבלי על תיאַמַת ומרודך, שתוך מלחמת חורמה זו בזה בראו את העולם. מה אעשה: הן אפלטון בכבודו ובעצמו, שהיה מראשוני יוצריה של החשיבה הלוגית המופשטת, הסתייע במיתולוגיה כל אימת שידו לא הייתה משגת לבטא את תורתו בדרך הדיאלקטית (ראה “טימיאס” וסיום “ספר המדינה”) נחמתי היא שהמיתוס הוא אבי המדע, אלי השמים – אבות חוקי האסטרונומיה, שדים ורוחות – הורי החיידקים, והמאבק בין היום ללילה – הדחף הראשון לתורת ההיגיון, המבוססת על חוק הסתירה. עלי המלאכה להתחיל, ואם לא עליך המלאכה לגמור אין אתה בן-חורין להיבטל מן המאמץ להפוך את המיתוס ללוגוס, את האגדה למדע ואת כוחות הדמיון לחוקי הטבע. ואני, כאשר אבדתי אבדתי. אין לפני דרך אלא אחת, זו שכיוונה הפוך מדרך הרוח האנושית, לפחות מבחינת ההגדרות הספרותיות: מן הסמל אל המיתוס.

שניים הם אפוא גיבורי מיתוס היצירה שלנו: האלוהים והחלל. ניצבים הם זה מול זה כשני ענקים אגדיים – טיטאנים, קיקלופים, זמזומים, נפילים, אנשי שם – זה במלאותו רבת האייל, השבויה עד אפקיעה בכדוריותו, המתפרצת מפני אדוניה, הוא יצר האון המשנק את גרון כובשו, וזה בריקותו הרבועה והממושטרת, ריקות סדורה וערוכה כתבנית שכל הבא אל קִרבֶּנה ניתך ולובש את צורתה.

ועוד הפעם: מדוע נפסק המשחק?

על-פי ברק החיוך שבעיניך רואה אני כי סבור אתה שבכוחות עצמך מצאת את התשובה. פשוט מאוד: אם כל הבא אל תיבת החלל פנימה נגזר עליו לקבל את צורתה, אך סביר הוא שאלוהים ממאן להתלכד עם החלל כפי שהוא אמור לעשות על-פי כללי משחקו של האין, שהרי על-ידי כך עתיד הוא לוותר על כדוריותו, שהיא, על כל פנים לפי תפיסת הקדמונים, סמל השלמות, המוגמרות, מעין ביטוי גיאומטרי לחזון של יש חובק-כול שאין אחריו ולא כלום. צר לי לאכזבה אותך, יגאל, סברתך, ככל שהיא מתקבלת על הדעת, אינה נכונה אף כהוא זה. אדרבה, ההיפך הוא האמת: צמֵא-פורקן היה האלוהים, ועד כדי כך השתוקק לפרוק מעליו את עקת מלאותו, שלא היה אכפת לו להטעין בה את החלל, אפילו במחיר הפגיעה בשלמותו הכדורית. החלל הוא שמרד בחוקי המשחק, הוא שפרק את עול תורתו ומצוותיו של האין, מחשש שמא יבולע לחוקיותו הפנימית, לרשת קוויו וזוויותיו הישרים, שרק הרִיק יכול לעמוד במלוא חומרותיה. החלל הוא שסירב להתלכד, הוא שהפר את כללי המשחק, שהלך בקרי, שהתמרד וחולל לראשונה את תנועת המרי נגד האלוהים, תנועה העתידה להתפשט בתגובת שרשרת עד קצות תבל ומלואה ועד סוף כל דורות הקוסמוס.

כיצד התרחשו הדברים במיתוס הבריאה שלנו?

כבכל מיתוס אחר: אם לא בדרך של קרב ביניים ממש, הרי לפחות בדרך שניתן להמשילה לקרב ביניים בין כוחות איתנים שאונשו לצורך המשל.

משנמתח אות השוויון בין שני גיבורי המיתוס ולשון המאזניים הורתה על איזון ביניהם, הסתער האלוהים על החלל כדי להתלכד עמו, אך הסרבן עז הפנים התחמק ממנו בפרכוס תנועה זריז, בדומה לאותם לוחמים אנשי שם שהומרוס שתל באיליאס, וכל תנופתו אדירת האימים של האל החטיאה את עיקר מטרתה. ואני אומר" אדירת האימים" רק להאדרת עוצמתה של התנופה, ולא כדי לבטא אימה של ממש, שהרי לא לפגוע בחלל התכוון האלוהים כי אם לחלק עמו את עקת מלאותו. מכאן שהמושגים “ערגה” ו"אהבה" הולמים יותר את הנסיבות מאשר המלה “אימה”. אלא שלא אחת יקרה שדווקא אהבתו של פלוני(ת) לאלמוני(ת) היא היא המעוררת באותו אלמוני(ת) רגשי אימה שאין למעלה ממנה ומשמשת מקור לסיוטים, ביעותים ובלהות. מכאן שצדקתי במידה רבה משנקטתי לשון אימה. ייתכן שהייתי מדייק יותר אילו “עשיתי שימוש” בצירוף מלים מקובל, שמשום מה דבק בו אבק של וולגאריזאציה בימינו, לאמור: פחד אלוהים, שהרי פחד זה הוא שאפשר לחלל לבלום את עיקר תנופתו של האלוהים המסתער לכבוש את מושא ערגתו. שים לב, יגאל, אמרתי את עיקר תנופתו, ולא את כולה. כי על אף זריזותו המדהימה, שאינה נופלת מזו של גיבור מגיבורי מלחמת טרויה, לא השכיל החלל לחמוק כולו מנחת זרוע עצמותו כבדת המשקל של האל היושב על מילאת. במעופו נגע הנפיל באחת מפינותיה של הקובייה ישרת הזוויות ועשה בה שרטת. וראה פלא! שרטת זו די היה בה כדי לפגוע בחלל פגיעה קשה שאין לה מרפא ולנשלו לנצח מהתמוגגותו על שלוות ריקותו.

הנה כך מתאר הומרוס את הקרב בין דיומדס בן טידס לבין איניאס, בנה של האלה אפרודיטי בכבודה ובעצמה (בתרגומו של שאול טשרניחובסקי):

אז תפס בן טידס בידו אבן גדולה מאוד,

לא ישאוה שני גיבורים, אלה החיים כיום,

ובנקל זרקה הוא בעצמו; פגע בה באיניאס

בברכו, במקום שתיסוב קולית בתוך כף הירך,

וקוטלית ייקרא המקום. פוצצה הקוטלית ותקרע

הגידים השניים על ידה, שרטה שרטת בבשרה

אבן זו רבת הזוויות. כרע הגיבור על ברכיו, נשען על

ידו החזקה, ארצה וליל חשכה האפיל על עיניו השתיים.

יהא זה מוגזם להשתמש בדימוי כה אנתרופומורפיסטי כלֵיל חשכה המאפיל על העיניים, אבל מותר לנו לקבוע בוודאות כי מבעד לשרטת שנתהוותה באחת מפינות החלל הרבוע – גם אם שיעורה לא עלה על דקירה של מחט – היה סיפק בידי האלוהים להזריק אל קרבו קורטוב, ניצוץ, שמינית שבשמינית, בבואה דבבואה, בת-קול של אחד מרבבות צלילי צליליו של הד מרוחק מגודש מהותו של האלוהים, רמז דק לערגתו להתמזג עם החלל ולהיות לבשר אחד עמו. כללו של דבר: אל תוך החלל הוחדרה ישות שאנו קוראים לה בשם רצון, וכשם שנסיוב המוזרק לווריד מתפשט כהרף עין בכל מערכת כלי-הדם, כן פשט הרצון על פני כל שבילי החלל – נתיבים מיושרים, מתוחים ומסורגלים עד דכא – מילא את כל צינורותיו המלבניים ולא נותר בו מקום פנוי ממנו.

לא אני, יגאל, גיליתי שחללו של עולם מלא רצון. פילוסוף גרמני בשם ארתור שופנהאואר הקדימני במאה וחמישים שנה לערך בספרו “העולם כרצון ומושג”, ומשה רבנו בתורתו הקדים את שופנהאואר בשלושת אלפים שנה בקירוב.

“הכרנו את טבעו הפנימי של העולם כרצון” – כותב שופנהאואר בסיום הכרך הראשון של ספרו –"ואת כל תופעותיו כאובייקטיוויזאציה של הרצון בלבד; עקבנו אחרי אובייקטיוויזאציה זו למן פעילותם הבלתי-מודעת של כוחות בריאה אפלים ועד לפעולתו של האדם המודעת בהחלט."

הרי שבמשנתו של שופנהאואר הרצון הוא הנוֹאוּמֶנוֹן, “הדבר בפני עצמו”, מהות המהויות, עצם העצמים, עילת העילות ויש היֵשים, שאין לפניו ואחריו ולא כלום, ואילו בתורת משה הרצון רצונו של הקדוש-ברוך-הוא, בורא העולם, שכל הנברא אינו אלא יגלום רצונו.

תם ונשלם משחק האין עם עצמו, והעימות בין האלוהים לחלל נהפך למאבק בין זה האחרון לבין רצונו של האלוהים. מאבק איתנים הנמשך עד היום הזה, וכל הבריאה היא בבחינת “בדמייך חיי” על רקע המאבק הזה.

 

ה    🔗

השלב הראשון של המאבק התחיל כשהחלל נמצא לכאורה בעמדת כוח. לאחר שניסיונו להתחמק מכוח המחץ של ההתלכדות עם האלוהים עלה יפה לא חשש כלל מסילון רצונו של האל שנזדלף מבעד לשרטת שנתהוותה בראש אחת מזוויותיו, דהיינו באחת מנקודות המפגש של צלעות ריבועיה של הקובייה האידיאלית מנקודת מבטה של הגיאומטריה. משל למה הדבר דומה? לדלילה שנמלטה מנחל שורק מפחד ביקורו של שמשון. ידוע ידעה כי ענק זה מגזע הנפילים אץ לבוא עליה, כל כולו דרוך בלהט אהבתו המכלה-כול אשר עומד בדרכו. חששה שמא ימעכנה חיבוק זרועותיו האדירות וכל ישותה תהיה לאין תחת כובד משקלו, שאפילו עוצמת תשוקתו הסוערת אין בה כדי למעטו. כיוון שנמלטה, לא נותר לגיבור אלא להסתפק במכתב אהבה המשקף את סערת חשקו. דלילה התעלמה מן המכתב, וכן עשה החלל. זה היה משגהו הגורלי. וכשהכיר בטעותו והחליט לשרוף את האיגרת, להשמידה, לכלותה, לקרוע אותה לגזרים, היה כבר מאוחר מדי, שהרי מכתבו של אוהב המתרפק בדמיונו על בחירת-לבו, אוהב שיש לאל ידו לבטא בצורה משכנעת את תעצומות תשוקתו, מכתב כזה יש שרישומו אינו נופל, או כמעט אינו נופל, מכוח חיבוקו הפיסי של מחברו, המתעלס עם אהובתו עד היותם לבשר אחד. עוד יזדמן לך בחייך, יגאל, לכתוב מכתב שיהא עצם מעצמיך ובשר מבשרך לא פחות מאיבריך הגופניים.

אדיר היה רצונו של האלוהים, שפשט בכל דמו של החלל ומילא עד אפקיעה את עורקיו, ורידיו ונימיו… לא הייתה אפוא לחלל ברירה אלא להיכנע, או לפחות להתפשר עם מלאותו של הרצון. ואכן בעודו מחבל תחבולותיו ומטכס טכסיסים למגר את הרצון כליל הגיע לידי פשרה עמו, פשרה זמנית כפי שקיווה. פשרה זו מנעה מן הבריאה את השואה שהתחוללה בקוסמוגוניה הלוריאנית.

מה היא קוסמוגוניה לוריאנית?

מובטחני שבין שאר הדברים שיעניינו אותך באחד הימים תתעורר בך סקרנות גם לגבי המיסטיקה היהודית, דהיינו תורת הקבלה. איני סבור שתגיע אל מקורותיה, אך אל החוקר הגדול ביותר של מיסטיקה זו, גרשום שלום, ודאי תגיע. זקן האיש, ואתה כבר לא תזכה ללמוד מפיו במישרין; ואולם מספריו תלמד כי במאה השש עשרה חי בעיר צפת אשר בארצנו מקובל בשם יצחק לוריא האשכנזי, המוכנה בפי המקובלים האר"י הקדוש, שגרס את תהליך הבריאה בדרך מקורית משלו. עיקרו של תהליך זה – סוד הצמצום. האלוהים, שהוא אין סוף, עשה מעין מחווה, אקט של חסד, וצמצם את עצמו כדי לפנות מקום-מה לעולם הגשמי. לאחר שביצע את הצמצום התחיל מקרין את אורו אל תוך החלל שנתהווה. האצלה זו היא ראשית הבריאה, אלא שהכלים שנועדו להוליך את האור הנאצל לא עמדו במתח הקרינה, נלאו נשוא את עוצמתה ונתבקעו. נשברו, התפוצצו, התנפצו לרסיסים. שבירת כלים זו היא שהביאה אנדרלמוסיה לתכנית הבריאה, ומכאן יסוד הרע בעולם שכולו טוב.

שלא כחכמי הקבלה, אנחנו, יגאל, לא נערבב מין בשאינו מינו ולא נכניס את מושגי המוסר לתחום הקוסמוגוניה. הטוב והרע עומדים מחוץ לדיונינו בשלב זה. זאת ועוד: בקוסמוגוניה שלנו אף לא התרחשה שואה. כלי-החלל לא נשברו. נתיביו, צינורותיו, תאיו לא נתבקעו מלחץ הרצון האלוהי – הם התעקמו. החלל ויתר על ישרותו וריכך את נוקשות קוויו: הישרים הפכו לעקומות, המשולשים לקשתות, הריבועים למעגלים, הקובית לכדורים. היה זה הוויתור היחיד לכדוריותו של האלוהים, הכניעה הראשונה לרצון האל – הראשונה וגם האחרונה.

בוותרו על קוויו וזוויותיו הישרים, בהרשותו את התעקמותם והתעגלותם, התחיל החלל להידמות לאלוהים, על כל פנים להתחזות לאלוהים. הואיל ובכליו זרם הרצון האלוהי הייתה בו עכשיו גם מלאות, אם כי עוצמתה היתה קטנה לאין שיעור מזו של האלוהים. לולא השאיר אתרים פנויים מרצון האל, לולא שאף, זמם וחיבל תחבולות להחזיר את הריק על כנו, היה כאחד ממנו, מעין אלוהות בדרגה נמוכה יותר. אלא שבנקודה זו לא ויתר החלל. אדרבה, תוך שהמשיך בדרך ההתחזות וההסוואה, תוך שגילה כביכול את מלוא ההערכה לרצון האלוהים, שמילא את כליו וגרם את עיקומם, התחיל לרכז רצון זה בגרגרים קטנים, לדוחסו ליחידות בודדות בדרך של עיבוי. משל לדם המתקרש בעורקים עד אשר לא נותר בהם נוזל אלא קרישים מעובים הנעים לפי חוקים פיסיולוגיים קבועים בחללם של כלי-הדם ההולכים ומתרוקנים מן הפלאסמה, שעד להתקרשות הייתה עיקרו של הדם, ובכן, יגאל, מכלול קרישי הרצון המעובה הזה הוא הוא החומר. בהתארגנויות, בצירופים ובגיבושים שונים ומשונים – החל בפירורי חלקיקיו של גרעין האטום, שאין השכל תופס את זערוריותם, וכלה בגושי ערפיליות, שאי הדמיון משַווה את ענקיותן – נע החומר במסלולים העקומים של החלל על-פי חוקיו של חלל זה, ההולך ומתרוקן מרצון האלוהים בצורתו המקורית; ולא רק בצורתו המקורית, גם בצורתו המחודשת, המעובדת והמעובה אין הרצון מתקיים לעולם. כל גוש מגושיו, כל רגב מרכביו, כל גרגיר מגרגיריו וכל חלקיק מחלקיקיו הופך למעין אלוהים בזעיר-אנפין, בבואה דבבואה של האלוהים, כשמש המשתקפת בכל אחת מזוויותיו של יהלום מלוטש או בכל טיפה מטיפות המים, שאין להן תכלה ומספר. מלאותו הדחוסה של כל חלקיק וגוש מעיקה עליו עד אשר הוא נלאה נשוא את כובדו שלו, וכיוון שכובד זה לא מעצם טבעו בא לו, אלא החלל הוא שאכפו עליו בתהליכי העיבוי, אין ביכולתה של היחידה – תהא גדולה או קטנה ככל שתהיה – לפרוק את העול מצווארו אלא בדרך של התפרקות, התפוררות, התפוצצות או קרינה. כך הופך החומר לאנרגיה, והאנרגיה מתמסמסת בחלל בלא להשאיר עקבות ולא נודע כי באה אל קרבו. סוף דבר: באחרית הימים תשוב הריקות כשהייתה בראשיתם ובקץ העתים יעמוד הריק על כנו כבתחילתן.

שים לב, יגאל, שוב נקטתי לשון חדשה: ימים, עתים, זמנים, והפעם לא כדימוי אלא כמציאות, לפחות כמושג מציאותי, ממשי. ברגע שחלקיק החומר הראשון התחיל לנוע בנתיבי החלל, בו ברגע נכנס למערכה – מערכת החלל נגד האלוהים – גורם חדש: הוד מעלתו הזמן. כי אין התנועה מתממשת אלא בזמן ועם הופעת התנועה הופך הזמן לשותף שווה-זכויות של החלל, וכל המתארע ביקום מתרחש ברצף אחיד המורכב משני הגורמים גם יחד, החלל והזמן, שמכאן ואילך שוב לא ייפרדו לעולם.

חוששני שבלי משים, יצאנו, יגאל, ממעבה המיתוס והתקרבנו אל תחום שבימינו מטפל בו המדע, במיוחד מדע הפיסיקה המודרנית. אזכיר כמה מסוגיותיו של מדע זה כגון תורת היחסיות הכללית, המעקמת את דרכי החלל בהקשר של החומר והזמן; לפי הנוסחה E = MC², נוסחתו המפורסמת של איינשטיין, הופך החומר לאנרגיה, והודות לה למד האדם לפרק את גרעין האטום; החוק השני של התרמודינאמיקה מוכיח שכל אנרגיה מתמסמסת בחלל, ומתוך כך מוליכה את העולם אל כיליונו. ואולי יש מן האחרונים (פיסיקאים בני זמננו, שכמה מהם קרובים יותר לגילך מאשר לגילי) הטוענים כי אותם החלקיקים האלמנטאריים שאנו מגיעים אליהם עם חלוקת החומר לרכיביו מתקיימים פרק זה כה קצר, שאין מוח האדם מסוגל לקולטו ואף לא להביעו אלא בדרך מתימאטית; ואם כי חלקיקים אלה נעלמים עד ארגיעה, הרי עצם המושג “חלוקה” מאבד את מובנו כשיש לחלק יחידת חומר כה זעירה, וזאת משום שתהליך החלוקה מצריך אנרגיה, וכששיעור האנרגיה הוא גבוה למדי עשויה תוצאת התהליך להתפרש כהיווצרותם של חלקיקים חדשים מתוך אותה האנרגיה, ולאו דווקא כחלוקתה של יחידת החומר המקורית. מכאן שאין העולם כלה, אלא מתחדש תדיר.

בקיאותי בפיסיקה היא ברמה של גימנסיה הומאניסטית משנות השלושים בתוספת ספרות מדע פופולארית. אף-על-פי-כן מרהיב אני עוז לכפור במסקנה זו של מומחים, בעלי-מקצוע ואנשי הגות גדולים וטובים ממני. שהרי כל משנה מדעית יסודה במיתוס מוסכם המכונה בשמות שונים, כגון אינטואיציה, אקסיומות, הנחות יסוד. ולי, כידוע לך, יש מיתוס משלי, והנחת היסוד שלי היא שהחומר אינו אלא רצון האל שנדחס וגובש ליחידות. על כן גורס אני שלא מן האנרגיה נוצר החלקיק החדש, כי אם מאותם שרידי הרצון שעדיין לא נקרשו. אל נא נשכח שבעולם הנברא פועל כבר גורם הזמן; על כן כל תהליך המתקיים בו “גוזל” זמן. עדיין מנסרים בחלל שירידי הרצון הקמאי, שהוחלש, נתרדד ונידלל, והם ממתינים בתור למיצוים הסופי, דהיינו להתעבותם, להתפוצצותם ולכיליונם. משרידי רצון אלה, ורק מהם, מייצר החלל את חלקיקי החומר כל עוד לא עשה בו כלה. זאת ועוד: כמה מן הפיסיקאים טוענים כי על אף החוק השני של התרמודינאמיקה, האנרגיה כשלעצמה נצחית היא, כיוון שיחידת היסוד של כל אנרגיה, הקוואנט, כפי הנראה אינה ניתנת לחלוקה ולכליה. דומה הקוואנט לחור זעיר בעל קוטר קבוע ההופך את החלל כולו נקבים נקבים וחלולים חלולים. ואולם אם יקבלו המדענים הללו את אקסיומת המיתוס שלי בבחינת מושכל ראשון, אפשר שייווכחו לדעת כי החלולים המנקבים את החלל אינם יחידות אנרגיה אלא שרידי המשבצות והתאים שרִשתם הייתה פרושה על החלל כולו לפני שנתעקם תוכו (אך לא ברוֹ, כפי שתיווכח בהמשך הדברים). לאחר כניעת ההתעגלות נהפכו המשבצות לנקבים והתאים לחלולים, ורק מתוך מעקב אחרי תהליך התמסמסותה והתנדפותה של האנרגיה יש ביכולתנו לעמוד על קיומם של החורים; שכן משהשתחררה האנרגיה מעקת החומר ופתחה מסעה לקראת כיליונה, נגזר עליה, באחד משלביו של מסע זה, להתמעט עד כדי כושר חדירה אל נקבי החלל הללו, כאותו שועל שאכל ענבים לשובע ולאחר מכן צם שלושה ימים עד שכחש בשרו וממדיו הגיעו לשיעורם הקודם, וכך נתאפשר לו לצאת מבעד אותו הנקב בגדר שדרכו חדר אל הכרם. אם אינני טועה גרסתו האחרונה של איינשטיין קרובה ברוחה לתיאור זה. אני מודה, יגאל, גדול רהבי מנשוא. אחד בור ועם-הארץ בא ודורש, או לפחות מבקש, ממדענים המלאים תורה כרימון שינסו לוודא את ההיפותזה שלו, שכולה בנויה על מיתוס קמאי. אך מה הוא המדע כולו אם לא וידוא אקספרימנטאלי של מיתוסים, כלומר אישור הנחות קמאיות שרירותיות בדרך של ניסויים? והרי לאמיתו של דבר המיתוס שאני מתיימר להיות יוצרו אינו מיתוס שלי כי אם שִכתוב של מיתוס ששיחק תפקיד פעיל, ובתקופות מסוימות אף מכריע, בהיסטוריה האנושית. ואם בשלב זה של ניסוח הצוואה עדיין לא הובלטה הקִרבה שבין משנתי לבין תורת משה, הרי בשלבים הבאים תזדקר הזיקה שביניהן בבהירות גוברת והולכת. על כן, גם בהמשך הדברים אכבוש את ביישנותי ואציע לך שבבוא מועד ייבחנו מחדש כמה ממסקנות המדע המודרני לאור מלאכת שִכתוב זו.

ולפי שעה נעיף עוד מבט על הטכסיסים שהחלל נקט כדי לחוג את ניצחונו הסופי כביכול על האלוהים, ניצחון שראהו בדמיונו ממשמש ובא. אולי מלבד תענוג אסתטי והנאה אינטלקטואלית נוכל להפיק ממנו עוד כמה לקחים העשויים להיות לתועלת לנו? לדוגמה: הנקבים שתיארתי זה עתה, אותן יחידות היסוד של החלל, הם הם היסוד והבסיס, הרקע והתשתית לכל מספר ולכל מדידה, במתימאטיקה ובפיסיקה, ברוח ובחומר, במחשבה ובחיים, בכל המאפשר ספירה, בכל הניתן למנייה, לשקילה ולחיתוך – מנא, מנא תקיל ופרסין. מה פתאום הכתובת על הקיר? ומה משמעו של רמז אפוקאליפטי זה, שוודאי אין לו מקום בראשית הבריאה?

צופה אני את שאלותיך ומשיב לך ממנו ובו. דע לך, יגאל כי יש לו מקום. שכן ניצחונו של החלל, כמוהו כרוב הניצחונות בהיסטוריה ובקוסמוגוניה, ניצחון פירוס הוא. ניתנה האמת להיאמר: החלל לא ציפה לניצחונות קלים. לא לשעה קצרה תכנן את מלחמתו, כי אם לטווח ארוך, אלא שעל משקל גבוה מעל גבוה רשאים אנו לומר ארוך מן הארוך, ולגבי טווח רחוק זה כבר היו זרעי התבוסה חבויים בקרקע הניצחון.

 

ו    🔗

אין לך תחום פעולה שבו מתגלות אפסות כישרוני ואוזלת ידי כמו בציור ובשרטוט. איני סבור שמצויות בעולם בריות שאינן מסוגלות כמוני למתוח קו ישר על גבי נייר או לשרטט מעגל בחול. בתעודת הבגרות שלי נאמר “ציור ושרטוט לא למד”, שכן מורַי ומחנכַי חששו לפגום ברמת הציונים שלי, שהיתה אחידה בכל המקצועות, דהיינו “מעולה”, ובשני מקצועות אלה לא הייתה כל אפשרות להעניק לי אפילו “מספיק בקושי”. לפיכך יעצוני להשיג שחרור רפואי מלימוד אמנויות אלו באמתלה של קוצר רואי. אף-על-פי-כן אפתח פרק זה של צוואתי דווקא בשרטוט העשוי במו ידי, ללמדך שלא מצאתי דרך אחרת לבטא את אשר יש לי לומר.

מאחר שקראת, יגאל, את הפרקים הקודמים לא יקשה עליך לתפוס את משמעותה של מלאכת מחשבת גראפית זו: הריבוע הוא החלל, העיגולים – מסלולי תנועתו של רצון האלוהים, שהיה לחומר המתמסמס בחלל באמצעות האנרגיה, וסופו, במוקדם או במאוחר, ליהפך מיש לאין. עד כאן הכול ברור. עם זאת נראה לי שאפילו הצצה חטופה בשרטוט מעוררת שתי שאלות:

1.  מדוע הזווית התחתונה של הריבוע אינה זווית של ממש, שכן ראשה שחוק קמעה?

2.  מדוע המשולש שבין זווית זו לבין המעגל הגדול ביותר משוח בצבע, כאילו הוא ממולא במשהו, ואילו הזוויות האחרות לבונת וריקות?

התשובה על השאלה הראשונה היא:

הזווית אינה זווית של ממש וראשה שחוק קמעה בשל השרטת שהוטבעה בה בעת מגע היעף שלה עם האלוהים. לשון אחר: הזווית קטומה משום שדרכה חדר הרצון האלוהי אל תוך החלל ועיקם אורחותיו הישרים, החטובים, המהוקצעים, עד אשר היו למעגלות, הם הם המעגלות שבהם נע הרצון האלוהי אחרי שהעלה בשר = חומר, וקרם עור = צורה, לקראת כיליונו באנרגיה, שנגזר עליה חידלון הקרוי במדע בשם אנטרופיה לפי החוק השני של התרמודינאמיקה. ועכשיו שים לב: כל אימת שאתה קובע מעגל בתוך ריבוע מתהווים ארבע משולשים, שבסיסם לא קו ישר אלא קשת. וכך מגיעים אנחנו לתשובה על השאלה שנייה: מדוע שלושה מבין ארבעת המשולשים מבהיקים בלובן בתוליהם והרביעי (A), זה שאנו דנים בו, צבוע בשחור-המלֵאות? משום שבמשולש זה, ורק בו, נותר שריד, קורט, אפס קצהו של הרצון האלוהי בטהרתו, בהיוליותו, בעוצמתו הראשונית, אשר סירבה להסתגל לאילוצי הפשרה שהחלל כפה על רצון האל, נמנעה מלהידחס ולנוע במסלוליו גם לאחר שהתעקמו, ועדיין לא נהפכה לחומר.

רגילים אנו מקדמת דנא לשמוע, לקרוא, לחשוב ולנבור בתופעה הקרויה העדר שליטה של פלוני על רצונו. הספריות מלאות כתבים על מאמצים לרסן את הרצון, להשתלט עליו ולמשול בו. פסיכולוגים דגולים הרבו לתאר בפנינו את זיקתו של הרוצה אל רצונו – במודע או שלא במודע – גם לאחר שעלה בידו להיפרד מרצון זה, ואולם מובטחני שמימיך לא שמעת על היפוכו של דבר: על זיקתו של הרצון אל הרוצה לאחר ההפרדה ביניהם. והנה כאן שומה עלינו לדון דווקא בסוגיה משונה זו, שאף-על-פי שמכבשונו של עולם היא דומני שאיש לא דש בה חוץ משופנהאואר, שגישתו שונה משלי כיוון שבמשנתו הרצון קודם לרוצה ובמשנתי אין הרצון אלא קורט ממהותו של הרוצה.

ואולם סיפורי לא ייסוב על קורט, כי אם על קורטוב של קורט, על אחד משרידי הרצון האלוהי שנשתייר כמשקע בקובעת לאחר שרוב רובו של הנסיוב שהוזרק התפשט בחלל ונע במסלוליו, אם עדיין כרצון מדולדל על סף הפיכתו לחומר, אם כחומר מתארגן, מתגבש ומגובש, על סף הפיכתו לאנרגיה, ואם כאנרגיה על סף התמוססותה, דהיינו הפיכתה לאין. אותו משקע תפס את משמעותה של פשרת העיקום וההתעגלות, שהיא הכנעת הרצון האלוהי, מיגורו, איונו וחדלונו, ובערגונו העז אל צור מחצבתו גמר אומר לחזור אליו, לשוב ויהי מה אל בוראו, שהרצון אינו אלא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, אל מקורו ומחוללו – הוא האלוהים.

שבשתא כיוון דעל על. שוב חזרנו לאנתרופומורפיזאציה גסה, לאינוש קיצוני, ומשהגענו לשימוש אלגורי לא רק במערכי לב האדם, שאין להם שיעור, כי אם גם באפשרויות העשייה שלו, הרצופה סייגים ומגבלות, מיד לא רק מודעים וערים אנחנו לתהום הנפערת בכל מקרה ובכל אתר בין ההחלטה לבין הביצוע, כי אם חשים במלוא עמקות רגשותינו את הטראגדיה של מעמקיה. מתברר לנו שמשקע הרצון (להלן “המשקע”, ואתך הסליחה יגאל, על השימוש בסגנון רשמי מנהלי, שאיני רואה מפלט ממנו לגבי המושג שמדובר בו, אולי בשל הרגלי המקצועיים) הטיל על עצמו משימה בלתי-אפשרית בראש וראשונה משום שמשקע זה, כמוהו ככל הרצון כולו, על צורותיו ושלבי התפתחותו, כלוא במסגרת הריבועית של החלל. אין ביכולתו לפרוץ את דופנותיה אפילו כדי בקיע פעוט, כדי פרצה של מה בכך, ולהסתנן מבעדה בדרכו אל האלוהים. גדולה מזו: אותו משקע סגור ומסוגר בפינה אחת של החלל, במשולש שבין העיגול, שגבולותיו המעגל המוסגר בקובייה (בשרטוט: העיגול הגדול המשיק אל צלעות הריבוע). השרטת הצטלקה זה מכבר, ואין בה כדי לשמש פתח ליציאה ולישועה.

אכן, פתח ליציאה – לא, אבל פתח תקווה – כן. בהחלט כן, כי כדרך כל פצע שהגליד, העור החדש שנקרם על השרטת היה דק וחדיר יותר מהעור הראשוני, הטבעי. לפיכך הצלקת שנתהוותה, גם אם לא היה בה כדי פרצה להסתננותו של המשקע החוצה היה בה כדי מקום תורפה, שדרכו עשוי לחלחל מטען חדש של הרצון האלוהי אם יתקיים עוד מגע בין החלל לבין האלוהים, ולו אך חולף כהרף עין דוגמת זה שהתרחש כבר פעם אחת. לא נותר אלא פתרון אחד ויחיד לבעיית הכיליון: מגע נוסף עם האלוהים, שיזרים “סילון דם חדש”, זריקה חדשה של הרצון האלוהי שתביא עמה התרעננות ותחדש מעשי בראשית.

הבה ונמשיך באורגיה האנתרופומורפיסטית שלנו. נדמיין אסיר הכלוא במאסר יחיד והמתגעגע על אביו (או סבו? – וד"ל) עד כלות הנשימה. מוחו אינו חדל מלחבל תחבולות בריחה, אך לשווא. או אז מחליט הוא בייאושו כי רב, להחריב עד היסוד את העולם הישן ועולם חדש להקים תחתיו (רעיון מיושן במקצת בימינו), כיוון שבעולם הזה, שכולו בית-סוהר ענקי, אין לו מה להפסיד, חוץ מכבליו. בלהט של מהפכן, בתקיפות של משוגע לדבר אחד, תוך התמכרות של הוזה בעל חזון ובקפידה של איש-מעשה מיומן תיכן האסיר את תכנית הגאולה על פרטיה וניגש לביצועה.

כיצד?

זוכר אתה, יגאל את סרטו של צ’רלי צ’פלין “הבהלה לזהב”? היה זה אחד מסרטי הראינוע הראשונים שצפיתי בהם בימי חיי. בגילך הייתי אז. אם עדיין לא נזדמן לך לראות סרט זה, מובטחני כי תראנו בקרוב. סרטיו של צ’רלי צ’פלין נצחיים הם, במיוחד סרטיו האילמים, העולים פי כמה על המדברים. והנה באותו סרט נמצא צ’רלי צ’פלין עומד בצריף שסופת שלגים נוראה העתיקה אותו ממקומו והציבתו בפאתי כף גבוה, על פי תהום שאין שיעור לעומקה, כך שמחציתו של הצריף עדיין על הקרקע ומחציתו תלויה באוויר. כל אימת שצ’רלי עובר קו מסוים החוצה את רצפת הצריף לשני חלקים שווים, מט הצריף ליפול ולהידרדר תהומה על יושביו. אין פלא אפוא שברגע שהוא חש כי הצריף נוטה על צדו אץ צ’רלי בבהלה אל השטח העומד איתן על הקרקע ומחזיר למבנה את יציבותו. היזכר בפרצופו המשופם, בלבושו המרופט, המביע את אשר הוא מביע לא פחות מלובשו, ובתנועותיו רוויות הסמליות של המומס הגאוני, ושווה בנפשך את רעמי הצחוק של הקהל שליוו את מאבקו הנואש.

ממש כך, כלומר לפי אותו העיקרון, פעל המשקע כדי להצעיד את החלל לקראת המפגש עם האלוהים. הוא הצעיד אל המגע השני את החלל כולו, על אפו ועל חמתו הצעידו, כמעט בכוח הזרוע, בלא לחסוך בעמל ובמאמץ.

אכן היתה זו עבודת פרך, אך לא עבודת סיזיפוס, חלילה. אפשר שהרבה קוואדריליונים של שנים טרח המשקע עד שבסופו של דבר השיג את מבוקשו. משכלו כל הקצים באה הגאולה.

שים לב, אמרתי “קוואדריליונים של שנים”. זה אולי המשפט היחיד בכל הפרק הזה שאינו דימוי אלא היגד של ממש, קביעת עובדה, פשוטה כמשמעה, שהרי למן הרגע שנוצר החומר נוצרה התנועה, ועמה גם הזמן. מני אז פועל הזמן, והוא ניתן למדידה; ולא רק הזמן, כי אם המאסה, המשקל, שהופיעו יחד עם החומר, ומשקל זה הוא ששימש בידי המשקע מכשיר להוציא את תכניתו מן הכוח אל הפועל.

ואלה היו חישוביו:

ארבע פינות פנויות מצויות בין פני הכדור שבתוך החלל-זמן לבין דופנות החלל עצמו. שלוש מהן ריקות, ובאחת מצוי גיבורנו, שהוא המשקע של רצון האל. אם ינסה לעבור מפינה לפינה ולשהות קמעה בכל פינה, יוכל להניע, אמנם לאט, את החלל לקראת האלוהים. ייתכן כי האלוהים עצמו שוב אינו להוט להתלכד עם החלל כפי שנכסף לכך בתחילה, אם משום שנתפרק במקצת ממלאותו משהטיל שמץ מרצונו בחלל ואם משום שלאחר הטלה זו הריהו מצפה שרצון זה הוא שיוליך את ההר אל מוחמד, ולו אף בעל כורחו.

וכך היה.

המשקע פתח בזחילה-נבירה עקשנית ובטוחה. בסבלנות של נמלה, בעקיבות של רובוט, באיטיות של צב, זע מזווית לזווית ומפינה לפינה עד שובו אל פינת השרטת, כי משם לוקח, ומששב, חזר ויצא למסעו עד בוא הניצחון.

ועם כל היעתקות מפינה לפינה נע החלל כולו כדי תזוזה נוספת לקראת האלוהים.

הנה כך:

המשקע זז מזווית הצלקת A לזווית B, ובכוח העתקת משקלו גרם סיבוב של מאה ושמונים מעלות של החלל כולו בכיוון אל האלוהים.

לאחר מכן זז המשקע מזווית B לזווית C:

ואחר כך מ-C ל-D:

משם חזרה ל-A:

הנה כי כן עשה המשקע סיבוב שלם, ומקצווי גלותו שב אל פינת מולדתו המצולקת; אך בזכות נדודיו התקדם החלל כולו לקראת האלוהים. ננסה לתאר התקדמות זו בצורה גראפית:

 

ז    🔗

ועתה נתבונן ביתר תשומת-לב בשרטוטים מעשי ידי הלא-אמונות להתפאר ונשתדל לעמוד על מה שאני מתיימר להמחיש בעזרתם, היא הדרך שבה מניע המשקע את החלל כולו לקראת האלוהים. כל אימת שהמשקע מעתיק את עצמו מפינה אחת אל משנֶהָ, כופה הפינה שאליה העתיק את עצמו, בכוח המשקל שניתוסף לה, את תנועת החלל לכיוונה שלה עד עבור המשקע אל הפינה שלאחריה, וזו, אף היא בכוח משקלה, גוררת את החלל הלאה באלכסון המשורטט בציור. וכתום נדודיו בשלוש הפינות שב המשקע אל פינת מוצאו הקטומה (A), והכול חוזר חלילה מפינה לפינה, באותו שיפוע.

וכאן מתעוררת השאלה: מאין בא לו למשקע הכוח להסיט את החלל כולו כלפי מטה? האם רק מכוח משקלו? והרי משקל זה ספק אם די בו כדי לגרום סיבוב של תשעים מעלות בלבד בלא להזיז את הציר עצמו, דהיינו את קוטר המעגל הפנימי של החלל שבו נע החומר. נניח שהמשקע העתיק את עצמו במצב התחלתי מזווית A לזווית B. האירוע היחיד שצריך היה להתבצע, שהיה בבחינת מחויב המציאות, הוא תפנית של החלל ימינה כך שזווית B הייתה נמצאת למטה וזווית A משמאל. מה הסיט אפוא את החלל יחד עם הציר, עם כל הקוטר כולו, בשיפוע המכוון אל האלוהים?

כדי לתרץ קושיה זו זקוקים אנו לסקירה מעין היסטורית.

נדידתו של המשקע מפינה לפינה של קוביית החלל אינה מתרחשת בנתיבים סוגים בשושנים. דרך קשה היא זו, זרועה חתחתים ומכשולים. אין ביכולתו של המשקע לעקוף את מעגל החוקיות השלטת בתנועה המעוקמת של החומר. במסלולו מזווית לזווית מצויה נקודה שבה משיקה קשת המעגל הפנימי לצלע הריבוע החיצוני, והמשקע חייב להבקיע לו דרך על-פי המיתרים הנמתחים ועוברים בנקודות ההשקה, כחייל אמריקאני בג’ונגל של וייטנם בשעתו; והוא מבקיע, מלחית, מתנשם, שטוף-זיעה, על סף כיליון הכוחות, חודר הוא אל מעבה הקשת, נובר ומתקדם בתוככי החלל-הזמן המעוגל, בתרכיזי החומר ובמדחסי האנרגיה, ושלושה תהליכים מחולל הוא – מהם מרצונו ומהם בעל כורחו – כדי להגשים את המטרה שהציב לו בנתיב ייסורים של קשה-יום החותר אל תכליתו בזיעת אפיים ועבודת פרך ללא נשוא:

1.  חתירה נמרצת של מה שניתן לכנות גוף עצמאי, המורד בחוקיות השלטת בשדה הפעולה, מעוררת את החלל לתגובת התנגדות המתבטאת בפעילות מוגברת: מואץ הקצב שבו נהפכים שרידי הרצון לחומר, מוחשת המהירות שבה נע החומר במסלולים שהתוו לו חוקי החלל, ביתר קפידה מתהדקת עניבת החוקיות, ביתר מתח מתגלגל החומר לאנרגיה וביתר עוצמה מאזוכיסטית מתמסמסת האנרגיה בחלל בתהליך הפיכתה לאין. בכל מקום שהמשקע פורץ לו מעבר אל אחת הזוויות מחיש הוא מבלי משים את הידרדרות העולם במורד כיליונו, ואין תֵמה בדבר. הרי ידוע לנו כי המשקע נואש מתקֵפותה של רוח האלוהים בעולם זה, שלא נשתייר ממנה דבר בגלגולי צורתו המעוותת של הרצון המקורי. שאיפתו היא שהאלוהים יטיל רצון חדש אל תוך החלל, שהוא – המשקע – גוררו אל המגע השני עם האלוהים, על אפו ועל חמתו של הנגרר, ואם נגזרה כליה על הבריאה הראשונה, ככל שתקדים לבוא כן ייטב.

2.  אף-על-פי-כן גלוי וידוע מלפניו שהצעידה אל האבדון, ככל שתוחש, תארך עידני עידנים. זחילת החלל אל האלוהים בשיפוע שנוצר הודות למיצוי כל אונו וכוחו של המשקע עם נבירתו של זה מפינה לפינה, תהליך איטי היא, מתיש, סוחט ומייגע, ואין שום דרך לבצעו אלא תוך שימוש באותו חומר עצמו, שעל כיליונו בעתיד אין המשקע מצר כל עיקר, שלחוקיות קיומו הוא בז ובתנועותיו הוא בוחל. לפיכך, תוך כדי התקדמותו מ-A ל-B ומ-B ל-C, מ-C ל-D ומ-D חזרה ל-A, התקדמות נבלמת ומוחסמת על כל מדרך כף רגל, גורר הוא עמו גושי חומר ומערבולת אנרגיה בהתארגנויותיהם, התלכדויותיהם והתרכבויותיהם השונות ומוליכם עמו לאותה הזווית שאליה רומש הוא באותה שעה כגרור שובר הקרח את שרידי הקרחונים בקוטב הצפוני והדחפור את עפר המנהרה הנחפרת בעזרתו. רגבי חומר זה ומתחי אנרגיה אלו, תוך שהם מתרכזים בכמויות גדולות בפינה הנכספת, יוצרים יחד עם המשקע את עודף המשקל הדרוש כדי להזיז את כל החלל, על צירו וקוטרו, באלכסון המוביל אל המפגש עם האל. זו התשובה על השאלה שהצגנו וזה פשרה ופתרונה של חידת כוח ההנעה המסתורי הנצבר בזוויות.

3.  וכאן הפאראדוקס. נמצא כי המשקע השואף אל האלוהים לא זו בלבד שאינו נאבק עם החלל, כי אם אדרבה, הוא מחיש את תהליך ניצחונו הסופי של זה על הרצון ומגביר ביתר קפידה את תוקף החוקים שחקק החלל למטרת הכליה אשר תיכן להביא על הרצון. המשקע משתף פעולה אפוא עם החומר ועם האנרגיה, שאינם אלא פרי זממו של החלל, גוררם אל הפינה הנכספת ומנצלם לשם תזוזה אל האלוהים (התזוזה היא כה איטית ומודרגת עד כי ספק הוא אם החלל מרגיש בה כל עיקר). עם זאת שומר המשקע על זהותו המיוחדת, זהות רצון האל בטהרתו. ואף אם תוך מגעיו עם החומר יש שהוא נראה כאחד מחלקיו של זה, הריהו נשאר בבחינת עם לבדד ישכון שכולו קודש לגאולה, דהיינו למגע השני עם האלוהים, מגע אשר בוא יבוא אף-על-פי שיתמהמה.

והוא בא.

“באחד הימים”, כשהמשקע חזר בפעם האין ספור אל זווית המגע הראשון, אל משולש השרטת, עייף ותשוש אחרי מסע מייגע שמספרו X^X (איקס בחזקת איקס), כולו מוסתר לכאורה ושקוע במֵרב החומר שעלה בידו לגרור ולדחוס מתחת לדופן שנקרם מעל לפצע שהגליד, קם ונהיה הדבר: זווית השרטת נתקעה באלוהים, הקרום נבקע, ועוד קורטוב של רצון אלוהי הוזרק מבעד לבקיע אל החלל ובא בשנייה אל קרבו.

 

ח    🔗

ועתה, יגאל, הרשה נא לי אינטרמצו קטן, אתנחתא שראשיתה תנוצל למעשה שהיה בי.

לפני כתריסר שנים פרסמתי סיפור בשם “אברהם” שהעלה את חמת הציבור הדתי, אשר ראה בו הטלת שיקוצים באברהם אבינו. על גל ההשמצות, כחירופים והגידופים השיבותי ברשימה קצרה שסיימתיה בזו הלשון: “מַרְק שגאל השיב פעם לאלה שהאשימוהו בשבירת צורות ובעיוות המציאות בהכרזה שאינה מעידה על עניוות יתרה, אך לדעתי כולה אמת: אני יודע שרמברנדט אוהב אותי. ואנוכי אומר לכל אלה שבשם רוממות האל שבגרונם תובעים ממני את עלבונו של אברהם אבינו: אני יודע שאברהם אבינו אוהב אותי.”

מנין לי ביטחון זה, יגאל?

אביא לפניך כמה מובאות מן הסיפור, ותשפוט אתה. הנה שורות הפתיחה:

"המדובר הוא באברהם אבינו… לא אברהם אבינו הפרט, כי אם אברהם אבינו כדמות ייצוגית. ואף למעלה מזה: אברהם אבינו האפלטוני, האידיאה של אברהם אבינו בטהרתה.

“אפלטון עצמו ניסה לא אחת להגדיר את האידיאות שלו בדרך מתימאטית, או לפחות להציגן בדרך גיאומטרית. לו היו בימיו נוסחאות אלגבראיות חזקה עליו שהיה משתמש בהן. אף אנו נעשה את כל אשר ביכולתנו כדי למצוא נוסחה מתימאטית בתורנו אחרי האידיאה של אברהם כשלעצמה, דהיינו ה’אברהמיות' המופשטת. אם יעלה בידינו להגיע לידי נוסחה כזאת מה טוב, אם לאו נסתפק בהגדרה פחות מדעית ופחות מדויקת.”

ובהמשך:

“עלייתן ונפילתן של הציוויליזציות כמוהן כסיבובו של גלגל שתכליתו להוביל קדימה את רכב הדת. שלבי ההתקדמות הדתית המיוצגים בשמותיהם של אברהם, משה, נביאי ישראל וישו, יש לראותם כפרי התפוררות של החברות הכרוכות בשמות אלה, דהיינו חברותיהן של שומר, אכד, מצרים, בבל ויוון. האם איחוד העולם העתיד לבוא צופן בחובו התקדמות צפויה נוספת? אם כן, הדתות העליונות, הקיימות בימינו, בדין שילמדו לקח.”

כך גורס ההיסטוריון ארנולד טוינבי. ואילו אני סבור כי "לא לקח שומה עליהן ללמוד, כי אם לרדת לעומקה של נוסחת האברהמיות, שטוינבי מבטאה ברביעייה: אברהם, משה, נביאים, ישו; ובראש וראשונה למצוא את טווח יישומה של הנוסחה, דהיינו: מה דמות תהיה לאברהם שיופיע אחרי ישו ומה היה טיבו של אברהם שקדם לאברהם אבינו? האם הכרח הוא שאברהם נוסף – אחד או רבים – יעלה על במת ההיסטוריה וכלום ייתכן שכמה וכמה אברהמים פעלו לפני אברהם אבינו? גדולה מזו: אפשר ששלב האברהמיות שלב חובה הוא לא רק בהתפתחות ההיסטורית כי אם גם בהתפתחות הביולוגית? אם כן, אפשר שבעולם החי – ואולי אפילו בדומם – פעלו אברהמים משלהם?

"…נפתח במישור הקוסמי. הֵדו של זה נשמע עוד בכתביו של יוסף בן מתתיהו, המספר כי אברהם אבינו, משירד למצרים, לימד את תורת התכונה לכוהנים המצרים. על אף הסתייגויותינו מהשקפותיהם של החוקרים, הרואים באברהם התגלמות מיתוסים של איתני הטבע, אין אנו רשאים להתעלם מן היסוד האסטראלי (הקוסמי לפי מושגי הקדמונים) שבו ספוגה האווירה האופפת את אברהם. מלבד האסוציאציה אב-רם = שמי-רום… עמדו פרשנים רבים על הקשר, הלשוני והמשמעותי – ועל כל הכרוך בקשר זה – שבין שרה לשרת, שפירושה מלכה באכדית. השם שרת קשור בפולחן צבא השמים, ובו היו מכנים את הכוכב נוגה. על השם תרח, שמוצאו מירח, ועל נושאו הנודד על פני ארם נהריים כלבנה הנודדת על פני הרקיע, נכתבו מחקרים רבים עוד במאה הקודמת, וסבורני שכמה ממחבריהם זכו בתואר דוקטור. את יסוד התנועה, או בלשון מאונשת יותר – את יצר הנדידה, ירש אברהם כפי הנראה מאביו. תומאס מַן מכנה אותם בשם “הנודד הירחי', ויש גורסים שהשם ‘עברי’ אף הוא גזור מן השורש ‘עבר’ כמשמעותו בבראשית י”ב, ו', לאמור: ‘ויעבר אברם בארץ… עד אלון מורה.’ כלומר, הלך, נדד, נע בחלל. ואפילו המקום אלון מורה מתפרש לפי גרסה זו כמשהו המתקרב אל מושג החלל בימינו, שכן לפי תרגום אונקלוס (‘מישר מורה’) ותרגום יונתן (‘מישר דהוה’) אין אלון אלא מישור כהוראתו ביוונית…… (‘שטח צר’), ואילו מורה פירושו גזור, חתוך (‘ומורה לא יעלה על ראשו’). הווה אומר, החלל שאברהם נע בו חלל בר-סיום הוא, שאינו משתרע עד לאין סוף, ולא זו בלבד אלא שאף מעוגל הוא כחללו של איינשטיין – דבר המסומל בברית מילה, שהנוטים לסימבוליקה מיתית רואים בה טבעת קידושין שהקדוש-ברוך-הוא משחיל באיברו של בן-בריתו; והרי הטבעת היא סמל לעיגול, להגבלה של שטח הסוגר את עצמו מסביב למרכז מסוים, בניגוד לחֵץ או לכל כלי בעל חוד, שהוא דרוך להבקיע את כל אשר בדרכו ולהתוות את הקו הישר הננעץ באין סוף…

“כל האמור לעיל מוכיח לפחות את האסוציאציה עם המישור הקוסמי-אסטראלי, עם מושגי החלל הסופי בבריתו עם הזמן, שדמותו של אברהם אבינו הייתה מעוררת ברוחם של חוקרים רבים הן מן הראשונים והן מן האחרונים.”

אתה, יגאל, אינך נמנה עם החוקרים אך לעומת זאת נהיר לך כל האמור בפרק הקודם של צוואה זו, וּודאי נוכחת לדעת זה מכבר כי אברהם אינו אלא דגם מקראי, זה שקראנוהו משקע, באותה זווית של החלל שבה נשתמר הרצון האלוהי בטהרתו. אברהם הוא הוא המשקע. על כן נשמע לצו “לך לך מארצך וממולדתך”, ובמקל נדודיו מזווית לזווית על פני כל החלל, תוך גיוס תקיפותו, עוז רוחו ועקשנותו הפורייה ותוך נאמנות ללא סייג לצו, הביא את החלל לידי המפגש השני עם האלוהים, אשר חזר והזריק את רצונו מבעד לצלקת שנשתיירה מההזרקה הראשונה.

והנה עוד דגם מקראי קשור קשר הדוק עם קודמו:

“ויהוה מטיר על סדֹם ועל עמֹרה גפרית ואש מאת יהוה מן השמים ויהפֹך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל יֹשבי הערים וצמח האדמה.. וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני יהוה. וישקף על פני סדֹם ועמרה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטֹר הארץ כקיטֹר הכבשן.”

דגם זה משקף בדרך מקראית את עצם המגע, את הזעזוע שבמגע. יתרה מזו: הוא מספר עובדה אם לא היסטורית הרי גיאולוגית. כי בעת המגע השני עם האלוהים נמצא כדור-הארץ בזווית המגע, גרור על-ידי המשקע, וראש אחד מהריו הזדקר מבעד לצלקת-השרטת. היה זה אותו הר שבמקומו נמצאת עתה בקעת ים המלח. כי כאן, בסביבה זו, הוזרק הרצון האלוהי, ומעוצמת הזעזוע אירא הקאטאקליזם הגדול שהדו נשמע מתוך הסיפור המקראי. וזה הפאראדוקס: קאטאקליזם זה לא זו בלבד שלא הפך את צמח האדמה, כי אם הא הוא שיצר את החיים על פני כדור-הארץ. וקיטור הארץ שנראה לאברהם כקיטור כבשן היה דומה יותר לאד שעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה בטרם צמח כל שיח השדה וכל עשב השדה. הן לא אחת יקרה כי המיתוס הטומן בחובו אמת גדולה אינו מדייק בפרטים ואינו מבחין בין מוקדם למאוחר. על כל פנים, בימינו גילו המדענים במי המוות של ים המלח מיקרואורגאניזם אשר מפריש פיגמנט הגורם את הפוטוסינתזיס – הלא הוא ראשית החיים ואין בלתו, מחוץ לכלורופיל שבצמחים, המחולל תהליך זה בטבע. אף בספר בראשית מוצאים אנו כי כיכר הירדן “כולה משקה לפני שַחֵת יהוה את סדֹם ואת עמֹרה כגן יהוה כארץ מצרים”, אלא שתיאור זה יש לתקנו על-ידי החלפת המלה “לפני” במלה “אחרי” ולהרחיבו הרבה מעבר לכיכר הירדן, כך שיסתער על פני כל כדור-הארץ כולו.

כי במגע האלוהי השני, במקומו של ריבוע החלל בא כדור-הארץ ובמקומו של החומר באו החיים. צלקת המגע היא היא ים המלח – תחתית העולם, והמאבק בין רצון האל לבין כדור-הארץ הוא הוא שהביא את כל החי והצומח בעולם. הבריאה פתחה בסיבוב שני.

 

ט    🔗

רצון האלוהים, שחדר בשנייה אל החלל, התגלם הפעם ביצירת החיים; עם המגע השני של האלוהים נברא כל החי והצומח עלי אדמות.

דורות על דורות תהו חוקרי צפונות, מלומדים, מדענים והוגי דעות על מהותם של החיים, על הנעלם ההופך את הדומם לחי, את החומר שכדור-הארץ מורכב ממנו לחומר אורגאני. שמות רבים הוצעו לאותו נעלם, ביניהם נפש, נשמה, force vital; ואילו לדידנו אין זה אלא מהדורה חדשה של המאבק בין האלוהים לחלל – שכן גם הפעם התחמק החלל מן ההתלכדות עם האלוהים ולא קלט אלא שמץ מרצונו של זה – מהדורה מצומצמת ונרחבת כאחת. מצומצמת – מבחינת המקום, שהרי זירתו של המאבק שוב אינה קוביית החלל בכללותה כי אם נקוד אחת ויחידה בה, גרגר זערורי מתוך שפעת החומר הפזור בחלל; נרחבת – מבחינת הזמן, שכן משהו, אפס קצהו של הנצח, הושג עתה. על הרקע הכללי של סופיות החומר, לרבות כדור-הארץ כולו, מומש שמץ מן המושג “נצח” – נצחיות, חיי עולם. הפרט מת וכלה, אך תהליך החיים בתור שכזה לעולם נמשך, וביתר דיוק: היה נמשך אלמלא לא נדון הרקע עצמו – כלומר החומר – לכיליון. בסיבוב השני התגבר הרצון האלוהי על האנטרופיה, וכנגד הכיליון והחידלון העמיד את הלידה ואת ההתחדשות, אם כי בדגם מצומצם.

הבה ניזכר: בעת שהרצון הוזרק בשנייה מבעד לצלקת החלל נמצא בזווית הצלקת (במקרה או שלא במקרה – על כך עוד נדון בהמשך הדברים) גרגר חומר הקרוי כדור-הארץ. על כן, נוסף על המאבק הכללי בחוקיו הזדוניים של החלל, המכוונים לאיון הרצון, הרי מנת הרצון השנייה שחדרה לכדור-הארץ נגזרה עליה גם מלחמה לוקאלית, דהיינו מלחמה בחוקים החלים על אותו גרגר במיוחד – מעין חזית שנייה, מאבק בתוך מאבק; ותוך כדי מאבק ייחודי זה נוצרו החיים. ניתנה האמת להיאמר: גם כאן ניצח החלל, שלצורך מאבק זה התגלם בכדור-הארץ. ראשית, החיים הוגבלו אך ורק אל שטחו של כדור זה; שנית, הרצון האלוהי רב-העוצמה שוב פוצל ופורר לרצונות קטנים לאין ספור; נוצר המושג המכנה “יחיד”, “פרט”, “אישיות”; ועמו גם המוות. תהליכי הסיבוב השני דומים עד מאוד לתהלכים שהתחוללו בסיבוב הראשון: הרצון נדחס אל חלקיקי החומר המרכיבים את כדור-הארץ כשם שנדחס באורחות החלל כשהלה הפכוֹ לחומר, אלא שעתה הוא נהפך לחומר ממדרגה גבהה יותר (לפחות כך מקובל לראותו): הצומח והחי. אך מהות התהליך לא נשתנתה: הצומח נבלע על-ידי החי, והחי מת All that live must die passing through nature to eternity

כך פסק אביו החורג של הַמְלֶט, לאמור: “כל החיים סופם למות בעברם דרך הטבע אל הנצח” והוא צדק. מותו של היחיד התאזן בסיבוב השני על-ידי לידתו של יחיד אחר, וזה הישגו, אם כי לא ניצחונו, של הרצון האלוהי במאבק שבסיבוב זה. אך אין זה ההישג היחיד. ניתן להצביע עוד על שני הישגים:

1. מחזוריות החומר האורגאני בטבע    🔗

כדי להמחיש הישג זה נסתייע בטבלה שיש בה כדי להבהיר את ההקבלה שבין התהליכים בשני הסיבובים, לאחר המגע הראשון והמגע השני בין החלל לאלוהים.

מכאן שהמוות אינו זהה עם הכיליון, ולא רק משום שהוא משתפה בדרך של לידה, אלא גם משום שמות היחיד, הפסקת חייו, חדלונו האישי והתפרקותו אינם כיליון אורגאני. החומר האורגאני מוסיף להתקיים עם שהוא פושט צורה ולובש צורה אחרת, כשם שהרצון האלוהי, לאחר שהוא נהפך לאנרגיה בשל התפרקותו של החומר, אינו חדל להתקיים כל עוד לא התמסמס בחלל. אדרבה, דווקא לפני כיליונו הוא מתפשט בחלל בעוצמה גדולה פי כמה מתנועת החומר בו. אף הגוף המת כך: חלקיו ורכיביו מתלכדים עם כדור הארץ, אפשר, תוך זיקה יותר הדוקה אליו מזיקת הצומח והחי, כמעט תוך הזדהות עם האדמה. מבחינה זו דומה המת להפרשותיו של גוף חי. הפרש ובר-מינן היינו הך הם מנקודת מבטה של הכימיה, ולא רק הכימיה: ביחיד (מן הצומח או החי), לאחר שיחיד אחר בלעהו אל קרבו, מתחוללים תהליכי עיבוד פנימי וחלק ממנו נפלט על-ידי הפרשה; ואולם בסופו של דבר גם מהאוכל יוצא מאכל, מאכל לאדמת הארץ, שכן הפרישה מן החיים הריהי מעין הפרשה עצמית עד תום, כשם שהאנרגיה היא ההפרשה העצמית של החומר. אלא שהאנרגיה סופה להיכחד ואילו הפרשותיו של היחיד בעודו בחיים ורכיביו האורגאניים שלאחר המוות לא זו בלבד שהם מתקיימים באדמה, אלא הם מפרים אותה ומגבירים את הדשאת דשאיה והזרעת עציה, דשן הם לצומח המזין את החי, וחוזר חלילה. מכאן הערת ההסתייגות במשוואה האחרונה שבטבלה, שכן האנטרופיה היא אמנם כיליון, אך לא בתחומו של העולם האורגאני על פני כדור-הארץ. בתחום מוגבל זה המחזור האורגאני – החי והצומח – מחזור נצחי הוא, אלא אם כן ייווצרו על אדמתנו תנאי חום – למעלה ממאה מעלות, או תנאי קור – למטה ממאה מעלות, שאין החיים מתקיימים בהם. ואולם אזי יהיה צורך לקרוא לכוכב-לכת זה בשם אחר (אם יהיה מי שמסוגל לקרוא לדברים בשמם). עד אז הכיליון חל על העולם האורגאני רק במסגרת הרחבה – קוביית החלל הכביר בכללותה.

2. הזמן המצטבר    🔗

זה ההישג השלישי של הרצון. הפילוסופים נוהגים לקרותו בשם זמן ברגסוני (על שמו של הפילוסוף שהנהיג מושג זה) או זמן ביולוגי, בניגוד לזמן הניוטוני או הזמן הפיסיקאלי. ההבדל בין שני הסוגים הוא שהזמן הפיסיקאלי הוא רצף סביל, שנוצר עקב תנועת החומר בחלל, ואילו הזמן הביולוגי הוא זמן פעיל, שבמידה מסוימת נהפך לבן בריתו של הרצון. על כל פנים, הוא פועל נגד ההתפוררות לרצונות יחידים זעירים (הן מבחינה כמותית והן מבחינת העוצמה) ומנסה להתארגן ליחידות יותר גדולות, יותר מורכבות, בעלי עוצמה רבה יותר, ללכד יחידים (התא האורגאני) לאורגאניזמים, שאף הם אינם אלא יחידים בסופו של דבר וצפויים למוות ככל יחיד, אך כמות הרצון המגולמת בהם ועוצמתו עולות לאין שיעור על המצוי בסכום רכיביהם, ויש בהם השתקפות של ממש של רצון האלוהים, ואולי אפילו בבואה דבבואה של עוצמת מלאותו, ששבריר פעוט ממנה היה משוקע ברצון שהוזרק אל החלל. מתוך כך כל יחידת זמן ביולוגי (אם בכלל ניתן זמן זה לחלוקה) לא רק באה ברציפות אחרי קודמתה כי אם מכילה בקרבה את קודמתה, חוזרת עליה ומוסיפה נופך משלה. הזמן המצטבר כמוהו ככדור שלג המתגלגל במדרון של הר מושלג. והשתלשלות החיים מן הנגיף ועד האדם, שעיקרה הֶצבֵּר עוצמה של הרצון המגובש, תוך שכל עוּבר חוזר על שלבי ההתפתחות שקדמו לבני מינו, הריהי באמת אחת מהצלחותיו המובהקות של הרצון הנאבק עם חוקי המחזוריות הסבילה בחלל, ועל פני כדור-הארץ בפרט.

אף-על-פי-כן, בהיקף הקוסמי ובממדי הנצח אין להישגים הללו חשיבות של ממש וההצלחות הן בנות חלוף: אחרי ככלות הכול, מערכת החיים קשורה קשר בל יינתק עם כדור-הארץ, ובהגיע קצו – קץ כל החומר – יעלה הכורת גם עליה.

אם כן, מה הועיל המשקע ביגיעתו הרבה? האומנם היה כל עמלו לריק? כן, היה לריק. והאברהמיות, זה הדגם של אברהם אבינו, שריד הרצון בטהרתו, אשר באכזבתו מן הקיים נדחף ודוחף אל מציאות חדשה, שוב נחלצת לפעולה כדי להסיע את החלל לקראת מגע מחודש עם האלוהים – המגע השלישי.

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.

הסיפור חוזר אפוא על עצמו בשינויים קלים, בעיקר בשמות גיבוריו, בני הדור השני לבריאה. הנה כך:

באותו אזור על פני כדור-הארץ שבו נתהוותה צלקת המגע (ים המלח) נשתייר קורטוב של הרצון האלוהי הטהור, והוא גמר אומר לבצע אותה משימה שביצע אברהם (המשקע) בזווית השרטת. גם לשריד זה נקרא בשם אברהם, וכדי להבחין בין שני האברהמים נקרא לראשון אברהם א' ולשני אברהם ב', ולאזור שבו השתמר השריד בפעם השנייה נקרא בשם ארץ הבחירה.

כיצד פעל אברהם ב'?

ממש כפי שפעל אברהם א'. לאמיתו של דבר הבחנו בין שניהם אך ורק לצורך המתוד. אין הבדל בין אברהם א' לבין אברהם ב'. הרי זה אותו הרצון עצמו שנטר את טהרתו באזור ים המלח, כשם שהמשקע שמר את עצמו בזווית השרטת, אלא שהפעם לבש צורה אחרת, בהתאם לשלב החדש של הבריאה. זאת ועוד: הפעם המשימה קשה וסבוכה עוד יותר מאשר בפעם הראשונה

זוכר אתה, יגאל, את הרכבת החשמלית שקניתי לך ליום הולדתך במלאת לך שש שנים? אי-אפשר להניעה אלא מן תחנה. רק בתחנה, באותה פינה שבה מתחברים הפסים עם מקור החשמל, מקבלת היא את המטען החשמלי הדרוש לה. ואולם מיד לאחר קבלתו הריהי מופעלת מעצמה כל עוד אינך מפסיק את תנועתה וכל עוד היא נמצאת – נחה או נעה על גבי הפסים.

בדומה לכך חייב אברהם להימצא באותה נקודה שממנה יצא למסעותיו ולסבלותיו, או לפחות באותו אזור כדי להביא לידי המגע היעוד והמיוחל.

איה אותה נקודה? איה אותו אזור?

לגבי אברהם א' תיארנו את כל התהליך בפרוטרוט: הנקודה היא צלקת המגע, האזור הוא המשולש שנוצר בין החלל-זמן הכדורי לבין קוביית החלל המקורי, וביתר דיוק: לא משולש כי אם גוף סטריומטרי, שכינינו אותו בשם זווית השרטת.

לגבי אברהם ב' הרי זו ארץ הבחירה – אזור ים המלח, שאת גבולותיו ניתן לקבוע רק לאחר שייערך מחקר גיאולוגי מתוך זיקה לתורה זו שאני מצווה לך היום. לפיכך, כדי שיתרחש המגע האלוהי השלישי לא די בכך שכדור-הארץ יימצא שוב בזווית השרטת, אלא הכרח הוא שברגע המגע תחפוף את הצלקת דווקא ארץ הבחירה, דהיינו אותה הנקודה שבה התרחש המגע השני.

ואברהם יצא לשליחותו.

אברהם א' הוסיף להניע את החלל לקראת האלוהים כדרך שעשה מאז נעשה מודע לייעודו, תוך נדידה מזווית לזווית כמפורט בפרקים הקודמים. אם תתעמק בתהליך זה תיווכח על נקלה שהכוח המניע היה מעין משקל, כובד, גראוויטאציה, משיכה אל האל שבשל ריכוזה במאסה של החומר סובבה את החלל מאה ושמונים מעלות והסיטתו למטה מקוטרו באלכסון המוליך אל האלוהים.

אברהם ב' אף הוא הזיז את כדור-הארץ אל זווית השרטת בעזרת חוקי משיכה, כלומר אותו הכובד שלבש צורה אחרת במהדורה השנייה של הבריאה, צורה מעודנת המתאימה יותר לעולם האורגאני. משיכה זו, אף-על-פי שהיא מתחוללת בחלל ובזמן, יש בה יסוד נעלה יותר סתם גראוויטאציה. מותר לקרוא לה כיסופים, געגועים, שאיפה, ואולי בשם המפורש – אהבה.

מארץ הבחירה פשטה האהבה על פני כדור-הארץ, חזרה והופיעה בארץ-הבחירה ושוב התפזרה על פני האדמה וחוזר חלילה, תוך שהיא חודרת אל כל העולם האורגאני. וככל שצורותיו של עולם זה נעשות מורכבות ומושלמות כן גובר יסוד האהבה שברצון המעוצב והמעוצם אשר באורגאניזמים הגבוהים. מערגה לזולת עד להתחברות עמו ומן ההתחברות עד למשיכה שהיא מעבר לעולם זה ולרקעו – מעין ניצוץ מכיסופי האל לחלל המרדן בטרם היות הבריאה. ותוך כדי התקרבותו של החלל אל האלוהים בכוח משקלו של הרצון נע כדור-הארץ אל זווית השרטת בכוח האהבה, היא היא התנועה שעל-פי חוקיה מקיים את עצמו כל הצומח והחי בזמן הברגסוני המצטבר.

זמנים חדשים, זמירות חדשות, אבל המנגינה, מנגינת היסוד, תמיד נשארת, ונושאה הראשי – מלחמת הקיום של רצון האל – לעולם עומד.

 

י    🔗

אני מניח, יגאל, ששמת לב לשינוי-מה שחל בדרך הרצאת הדברים, בסגנון סיפור הצוואה. עד כה הייתי מקפיד על הסתייגות ולא חסכתי מעצמי מאמץ להבהיר כי איני מתכוון אלא לאלגוריה, השאלה, סמל, כל אימת שהשתמשתי במושגים השאובים מעולם הרגשות, החוויות, היחס הפנימי של יש למשנהו. עתה נראה כי מושגים כגון “משיכה”, “געגועים”, “התלכדות”, מצד אחד ו"דחייה", “מתח ניגודים”, “עימות” מצד שני, הפכו לתופעות, לאירועים של ממש, לפעולות קונקרטיות. אכן, כשאני מעיף מבט לאחור, לאחר שהגעתי לנקודה שהגעתי בסיפורי, חושש אני שמא הגזמתי בהסתייגויות אלו. הבה וניזכר: הן עוד בטרם היות הבריאה העמדנו הפכים מעומתים זה מול זה ומתלכדים זה עם זה; וראשיתה של הבריאה היא דווקא בהפרעה שחלה בתהליך רצוף זה בשל התמרדותו של החלל, שסירב להתלכד עם האלוהים. עכשיו מתברר לנו כי ההתמרדות לא ביטלה יסודות אלה. אדרבה, עדיין הם שרירים וקיימים, וכוחות המשיכה (במהדורה פיסית – כובד, ובמהדורה אורגאנית – אהבה) והעימות (דחייה בלשון הפיסיקה ושנאה בלשון הביולוגיה) פועלים כסדרם עם הסתגלותם לשלבים החדשים של התפתחות התולדה. אפילו אותה התפוררות של האינדיווידואום האורגאני, הקרויה מוות, והתחדשותו, הקרויה לידה, המתרחשות על האדמה, שהיא גרגר זערורי בחלל, ניתן לראותן כהשתקפות –באספקלריה מיקרוקוסמית – של המשחק ההיולי של האין עם עצמו, אשר בו פתחנו את משא הצוואה, ועם הגיענו אל הקוסמוגוניה והתיאולוגיה, כלומר עם הופעת האל והחלל, משכנו ידנו ממנו עד אשר ניצוץ ממנו נתבזק לנגד עינינו באהבת בעל-חיים אל זולתו, זו האהבה הנותנת כוח לאברהם ב' היעף להסיע אחד מכוכבי-הלכת לקראת המגע השלישי עם האלוהים כדי להציל את רצון האל מסכנת הכיליון, שלא חדלה לרחף עליו גם לאחר המגע השני.

שוב הוכתרו מאמציו של אברהם בהצלחה. שוב נגעה זווית השרטת של החלל באלוהים, בהיות ארץ הבחירה באותה זווית, ובפעם השלישית הוזרק נסיוב הרצון אל תוככי הקוסמוס. נפתח הסיבוב השלישי של המאבק, על כל הכרוך בייחודו של סיבוב זה. תאמר: גלגל הוא שחוזר בעולם, ואין סוף לדבר? לא, כי יש סוף. ביתר דיוק: יהיה סוף, ועוד ידובר בו נכבדות בצוואתי זו, אך לפי שעה נע העולם לקראת המגע הרביעי, ולא רק אני ואתה כי אם המין האנושי כולו, מיום שהוציא מפיו את אנחת המלה המשמעותית הראשונה לפני כך וכך מיליוני שנים, מתקיים בעידן התנועה הזאת, תנועת הסיבוב השלישי, ויוסיף להתקיים בה עוד הרבה מיליוני שנים. אם כן, צפה ועולה השאלה: מנין לנו שהתנועה אמנם קיימת?

כאן המקום לזינוק פסוודו-מדעי נוסף, מסוג הזינוקים שכבר עשינו ועוד נעשה בעתיד. אני חוזר ומטעים: זינוקים אלה אין בהם יומרה לאַמֵת את תורתי כבר עכשיו בדרך ניסויית-מדעית. תכליתם היא רק להצביע על האפשרות שההיפותיזה שלי ניתנת לאישור, ככל היפותזה אחרת, בדרך של חיפושים בכיוונים מסוימים מתוך זיקה טרומית אליה עקב תחושה אינטואיטיווית של הזדהות עמה. הן כל סברה, ואפילו מדעית, היא בבחינת התגלות הבוררת טיפות לווידואה מתוך אוקיינוס של עובדות, תופעות ואירועים שאין לו תכלה.

לאחר הקדמה זו רשאי אני להעלות סברה כי גילויה של תנועת האהבה במישור העולם הדומם, זו שבכוחה דוחף אברהם ב' את כדור-הארץ אל זווית השרטת, בא לידי ביטוי בשתי תופעות: א. התולדה המתרחבת; ב. המאגנטיזם. נבהיר את סברתנו – ראשון ראשון ואחרון אחרון.

“התולדה המתרחבת” היא מונח שטבעו אסטרונומים ופיסיקאים כדי להגדיר

תופעה מוזרה שכל התצפיות אישרוה: כל גרמי השמים הולכים ומתרחקים מכדור הארץ. המדענים נחלקו על עניין זה: מהם גורסים כי התרחקות זו היא ממהותו של החומר ההולך ומתפשט בעולם, ומהם סבורים שהחלל עצמו מתרחב והולך. ואנוכי אומר: התרחקות זו אינה אלא עדות לתנועה מואצת של כדור-הארץ אל זווית השרטת שבחלל, והיא שמאפשרת לכוכב-לכת זה, הגורר עמו בשלב זה את כל מערכת השמש (ודוק: הוא גורר אותה רק בכיוון זה, בלי לפגוע בחוקי קפלר וניוטון, החלים על יחסי הפנים של המערכת), להשאיר הרחק מאחוריו את כל שאר גרמי השמים.

ביתר שאת מבטא את האהבה בעולם הלא אורגאני המאגנטיזם של כדור-הארץ. מאגנטיזם זה אינו אלא הצטברות של חומרים שניחנו בכוח משיכה מיוחד מעל ומעבר למשיכה הפועלת כסדרה בשדה הגראוויטאציה והחשמל. והנה מתברר כי הקוטב המאגנטי – הן הצפוני והן הדרומי – נע לאטו צפונה-מערבה, האחד במהירות של 5–6.5 קילומטרים בשנה והאחר כדי 12 קילומטרים. מתוך כך מרהיב אני עוז בנפשי לקבוע כי ביום שבו התרחש המגע האלוהי השלישי רוכז רוב רובו של כוח המאגנטיות בארץ הבחירה, והוא שכיוון את סיבוביו של כדור-הארץ על צירו כדי שצלקתה של ארץ זו (בקעת ים המלח) תתלכד ותזדהה עם צלקת זווית המגע של החלל. כך היה בסיבוב השלישי וכך יהיה בסיבוב הרביעי, ואני מקווה כי אתה, יגאל, תוך שיתוף פעולה עם עמיתיך בני דורך – בבואכם לבחון את קביעתי זאת בעזרת מיטב מכשירי המדידה והחישוב שיהיו בידיכם, תיווכחו לדעת כי אכן כך היה וכך יהיה.

ועוד תיווכחו לדעת: בעת המגע השלישי נמצא בארץ הבחירה אחד מיצוריו המאוחרים ביותר של עולם החי, המתהווה במתח הזמן המצטבר; יצור שדרגת התארגנותו היא מן הגבוהות שבעולם זה הן מבחינת מורכבותה והן מבחינת כמותו, איכותו ועצמתו של הרצון האלוהי המגולם בו: שמו המדעי _­– Homo Sapiens, ושמו העברי – אדם.

ומעוצמת הזעזוע האדיר שבמגע האלוהי פרצה מפיו של האדם זעקה גדולה, זעקת אימים והתפעלות כאחת. לראשונה בדברי ימי הקוסמוס נפלטה מפיה של ברייה מבריותיו הברה בעלת משמעות.

זו הייתה המלה הראשונה, ראשית יצירת אנוש – הדיבֵּר.

 

יא    🔗

עם פרוץ המלה הראשונה נכנסה הבריאה אל השלב השלישי של קיומה. לפני שנפתח בתיאורו של שלב זה מן הראוי שנבהיר לעצמנו כמה נקודות, שכן בלי הבהרה זו, דומני, לא נוכל להתקדם.

האם מקרה הוא שדווקא האדם נמצא בעת המגע השלישי בארץ הבחירה כשם שכדור-הארץ נמצא בזווית השרטת בעת המגע השני?

הַרגשתי היא שכדור-הארץ (ודוק: בעת המגע השני) אכן רק במקרה נמצא באותה זווית, ואילו האדם – לאו דווקא. כזכור, אברהם א' (משקע הרצון האלוהי) גרר עמו חומר כדי לצבור משקל, ואין זה משנה מהו החומר שהצליח לגרור עמו, ובלבד שהיה בו משום כובד. מבחינה זו אין כדור-הארץ נבדל מכל כוכב-לכת אחר (יש להניח שכל מערכת השמש, ואולי אף מערכות אחרות, נמצאה בשעת המגע בזווית השרטת, אלא שב"רגע הגורלי" נזדקר אחד מהרריה של הארץ בראשה המצולק של הזווית). אף לא משום בחינה אחרת, כגון עליונות כלשהי או דרגת התפתחות גבוהה יותר, שהרי הזמן הניוטוני, אותו רף אדיש, נייטראלי ואינדיפֶרֶנטי שבו נע החומר בחלל, אינו צופן בחובו יסוד של התפתחות אימאננטית-איכותית, עלייה משלב אל שלב, התקדמות. לו היה מצוי בראש זווית השרטת, בנקודת צלקתה, חומר אחר בהתרחש המגע, היה הרצון האלוהי לובש צורה אחרת ומתבטא בצורה שונה מזו הקרויה חיים. אין כל טעם לנחש מה עשוי היה להיות הליך זה, ואף אין כל תועלת בניחוש כזה. לא כן האדם; יונק זה הוא פרי דרגה גבוהה של ההשתלשלות הביולוגית ה"פועלת" לפי עקרון הזמן הברגסוני הצובר את עצמו, והוא מגלם עוצמת רצון בשיעור גבוה ומפגין גילויים בולטים של נטייה ליישומה החיצון. יתר על כן: לא רק היחיד שבמין האדם ניחן בכל הסגולות הללו; גם התארגנותו הקבוצתית של המין כולו, גישושי הרצון הקולקטיבי, היו כפי הנראה מצויים בעדרי האדם בשיעורי כמות ומתח גבוהים למדי עוד לפני שנתגבש לחברות בנות תרבות ויוצרות ציוויליזאציה. ייתכן אפוא שאברהם ב', תוך שביטא את עצמו במאגנטיזם ובאהבה, פעל גם בדרך של משיכה מכוונת, גירור “מודע” (הפעם בהשאלה, כמובן) של האדם אל ארץ הבחירה. הן אחרי ככלות הכול אין הרצון אלא בבואה דבבואה של ערגת האלוהים אל החלל. אלא ש"זינוק מדעי" זה, יגאל, לא תוכל לאמת כפי שנדרשת לגבי הזינוק הקודם, כי אם שומה עליך להוכיחו ממש, לבנות את ההיפותזה כולה מתחילתה ועד סופה, שכן לכאורה היו גם אפשרויות אחרות. אף חלק מזני החרקים, כגון דבורים ונמלים, הגיעו לשלבים גבוהים של התארגנות חברתית סבוכה ומורכבת ולעוצמה ניכרת של רצון קולקטיבי, ולו נמצאו בארץ הבחירה בעת המגע השלישי אפשר שהנגיעה הייתה פוגעת בהם וחברתם הייתה לחברת תרבות וציוויליזאציה, לפי דרכם הם, ולאו דווקא אחד מנציגיהם המובהקים של בעלי-החוליות, שמשקל מוחו עולה על משקל מוחותיהם של יצורים אחרים. הן במקרה זה ייתכן כי לא למוח היה נועד התפקיד המכריע כי אם לאיבר אחר, לדוגמה: העין. פרוקי-הרגליים נתברכו במבנה עין מיוחד, ובאמצעותה רואים הם את העולם כפסיפס.

ואולם סברות מעין אלו אינן מגופי ההלכות של תורתנו, וערכן אך שולי הוא לגבי המתוד שנקטנו כדי להופכה למה שעשוי להתקרב למשנה סדורה וערוכה או להיראות כמותה. לדידנו הרבה יותר חשוב לתהות קצת יותר על קנקנו של אברהם, להתבונן בהתנהגותו, לנתחה ולהסיק מן הניתוח מסקנות לגבי העתיד. נחזור אל המושגים “כובד” ו"אהבה" כפי שהם מתפרשים בדיוננו.

הכובד (או המאסה) הוא תכונה מהותית של החומר בתהליך התארגנותו. אברהם א' יוצא מזווית השרטת לארבע כנפות החלל וחוזר אל מקום מוצאו תוך שהוא מזיז את החלל למפגש עם האלוהים בכוח הכובד, אף שהחלל עצמו הריהו מטבעו נטול כובד לחלוטין.

הוא הדין באברהם ב'. האהבה היא ביטוי לשלב גבוה ומאוחר של התארגנות עולם החי, והנה אברהם ב' מפעיל אותה כלפי כדור-הארץ תוך שהוא מניע אותו אל זווית השרטת לקראת המגע השני עם האלוהים. והרי המושג “אהבה” אינו תופס לגבי כוכב-לכת, או כל חומר דומם אחר, ויישומו אל חומר זה הוא אבסורד יותר גדול מערבוב מין בשאינו מינו. זאת ועוד: כמו אברהם א' בחלל פושט אברהם ב' על פני כל כדור-הארץ וחוזר לסירוגין אל צור מחצבתו – ארץ הבחירה. יוצא אפוא ששריד הרצון האלוהי הטהור, במהלך השיט שלו בקרב גושי החומר ומִדחסי האנרגיה, העניק כובד לחלל עצמו, והצמח הראשון (נגיף, מתג, חומר אורגאני ראשוני), שמירת חומריותו היא עד כדי כך נמוכה שאולי מותר לנו – ולו אך בהשאלה – לכנותו בשם נפש, בנודו בין צמחים ובעלי-חיים האציל מאגנטיזם על כדור-הארץ בכל מחזור ומחזור למן צאתו מארצו, ממולדתו ומבית אביו ועד שובו אל האדמה – צלקתה של ארץ הבחירה – שממנה לוקח למסעו. נמצא שלפנינו יישום המאוחר אל המוקדם, שימוש בתופעה שהיא פרי התפתחות מאוחרת והכוונתה לאחור: בלשון טכנולוגית המקובלת בימינו ניתן להגדירה כך: הפעלת הילוך חוזר בתנופה חזקה, תוך השארת עקבות ניכרים.

לסיום הדיון על העבר לא נותר לנו אלא להבליט שתי תופעות שאיני בטוח כל עיקר שאכן הסבתי את תשומת-לבך אליהן במידה הראויה:

1.  כדי שיתרחש המגע הראשון היה הכרח שהחלל יימצא ליד האלוהים, כך שזווית השרטת תוכל להשיק לכדוריותו של זה. כשנתקיים המגע השני נמצאה ארץ הבחירה בראש זווית השרטת. בעת המגע השלישי הייתה זווית השרטת משיקה לכדוריות האל, ארץ הבחירה נמצאה בצלקת שבראש הזווית, והאדם – בארץ הבחירה. מכאן שבהגיע תורו של המגע הרביעי שומה על הבחירה כולה ששלושת חלקיה אלה (הזווית, ארץ הבחירה והאדם) יהיו שרויים שוב בדיוק באותו מצב. לא די שהאדם יהיה נוכח בארץ הבחירה ולא די שממש באותו רגע תהיה ארץ הבחירה בראש זווית השרטת; הכרח הוא שבאותו פרק זמן תהיה זווית זו משיקה לאלוהים. צירוף בו-זמני זה של שלושתם אינו עניין של מה בכך. יכול האדם להימצא בארץ הבחירה, ואילו ארץ הבחירה – רחוקה מראש זווית השרטת, וכן להיפך. יכולים שניהם להימצא בנקודות המגע, ואילו החלל כולו מרוחק מאלוהים ת"ק על ת"ק פרסה (אל תתיחס, יגאל, בכובד-ראש לקנה-המידה שהשתמשתי בו כדי לסבר את האוזן). מכאן שאברהם ג', כמוהו כאברהם ב', היה לא אחת שרוי במצב מאכזב, שכן מילא את שליחותו, ולאחר מאמצים רבים ויגיעות אין סוף הביא את האובייקט שלו (כדור-הארץ, האדם) למקום המיועד, אך באותה שעה עדיין לא השלים אברהם א', או אחד משני האברהמים האחרים את משימתו, ואברהם המתוסכל חייב היה להתחיל את הכול מבראשית; בעוד אברהם א' מפלס את נתיביו מזווית לזווית, אברהם ב' חוזר ופושט על אזורי הצומח והחי שעל פני כדור-הארץ, ואברהם ג' שוב חודר בכוח הדיבר אל ציוויליזאציות שונות ומשונות המתהוות בחברת אנוש. על כן, עצם העדות שהארץ נעה אל זווית השרטת אינה הוכחה חותכת שבבואה לשם יתרחש המגע הרביעי. ייתכן שהארץ תיאלץ לחזור על עקבותיה ולנוע בחלל, יחד עם כל גרמי השמים, עוד פעם אחת, ואולי פעמיים ושלוש ואפילו יותר, גם לאחר שובה מדי פעם בפעם אל זווית הבחירה. פירושו של דבר כי בשלב מסוים נראה את היקום לא כמתפשט ומתרחב אלא כמצטמצם ומצטמק. אני הייתי מייעץ למדענים שלא להיבהל מגילוי זה. אשר לך, הריני מציע לך שתדון מאברהם ב' גזירה שווה על אברהם ג', ועל-פי אנאלוגיה זו תבנה את גרסותיך לגבי העתיד.

2.  זכור ושמור: פעולתו המכרעת של אברהם (א', ב', ג', ואולי ד') מתבצעת בזוויות, בשולי ההתרחשות האדירה. רק באותן תקופות קצרות שבהן מוסט ציר דpiensמדעי ותו וועצמתו של הרצון האלוהי המגולםבוהמאוחרים ביותר של עולם החי, המתהווה במתח הזמן המצבע; יצר שדרגת התארגנותו היא מן ההחלל, או מתרחשת מוטאציה מכרעת, שינוי גורלי ביחסי החיים עם כדור-הארץ או ביחסי הציוויליזאציות עם האדם, מצטברת בשוליים אלה ההשפעה הקובעת את העתיד כולו. בכל שאר התקופות מתקיימים התהליכים האדירים כמעט ללא התערבותו של אברהם ברוב חלקי תבל. זווית השרטת אינה מרכז החומר בעולם. אדרבה, דומה כי בשל היותה מצולקת כמות החומר והאנרגיה שבה אפילו מועטת מזו שבזוויות אחרות, על אחת כמה וכמה במרכזה של קוביית החלל. הוא הדין לגבי ארץ הבחירה: בדרך-כלל החיים בה מועטים, והצלקת עצמה – ים המלח – קרויה ים המוות בשל העדר חיים מוחלט, או כמעט מוחלט. גם בנקודה זו שומה עליך לדון גזירה שווה, ומן הסיבוב הראשון והשני של הבריאה להסיק מסקנות על הסיבוב השלישי והרביעי על-פי אנאלוגיה.

 

יב    🔗

ואני לשיטתי אלך. כשם שמצאתי בתורת משה דגם למגע השני עם האלוהים, כך אנסה למצוא בה דגם למגע השלישי. אכן, המלאכה אינה קשה כל עיקר, שכן הדרך מוליכה בקו ישר מספר בראשית לספר שמות, מאברהם אל משה ומפרשת לך לך למתן תורה.

“והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו יהוה באש ויעל עשנו כעֶשֶן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השֹֹפר הולך וחזק מאד. משה ידבר והאלהים יעננו בקול… וכל העם רֹאים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹפר ואת ההר עשן.”

ותלמוד לומר (שבת פ"ח, ב'):

“כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. תני דבי רבי ישמעאל: וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה נחלק לשבעים לשונות."

אחד החוקרים המקוריים ביותר של ימינו, עמנואל וליקובסקי, שנתברך בדמיון עשיר ופורה, סבור כי תיאור מתן תורה משקף בדרך מיתולוגית למחצה והיסטורית למחצה מאורע גיאולוגי רב-תוצאות: רעידת-אדמה אדירה, רעש נורא שפקד את כדור-הארץ בשל התנגדות אסטראלית כלשהי שהזיזה גרמי שמים ממקומותיהם והסיטה את כוכב-הלכת שלנו ממסלולו. הזעזוע עשה רושם אדיר על כל באי עולם שבימים ההם והוא משתקף בפולקלור של עמים עתיקים רבים, על לשונותיהם.

במקורות שנשתמרו בידינו נאמר רק על עם אחד שראה את הקולות, אך אין ספק כי עמים רבים שמעום.

הפאפירוס איפּוּבֶר – מספר וליקובסקי – קורא שנים אלו בשם “שנות הרעש”. אין קץ לרעש… מי ייתן והארץ תחדל מרעשה ולא יהיה בה שאון עוד."

המלך הגדול של סין, מלך מחוקק שבתקופת מלכותו אירע קאטאקליזם נורא ונהפכו סדרי בראשית, נתקרא בשם יהואו! בהקדמה ל"שו-קינג" המיוחסת לקונפוציוס נאמר: “משאנו חוקרים ימי הקדם מוצאים אנו ששמו של יהואו היה פנג היון, ויהואו אינו אלא כינוי שניתן לו לאחר השיטפון, כפי הנראה בהשראת גניחתה של האדמה.”

אותו צליל נשמע בשנים ההן בחצי הכדור המערבי או במקום אחר, שבו התגוררו אבותיהם של האינדיאנים. הללו מספרים שפעם אחת היו השמים קרובים מאוד לאדמה, וכל האנושות הגביהה את השמים לאט-לאט תוך צעקה חוזרת, “יאהו”, שהצטלצלה על פני כל העולם כולו.

באינדונזיה היו נוהגים להזמין את גרמי השים לכל טקס של שבועה. חץ נורה אל הרקיע, וכל הנוכחים פורצים בזעקה" יו, יו, היווה". אותו צליל נשמע גם בשם יו, ג’יוב (יופיטר). השם יהוה מופיע גם בצורה מקוצרת: יהו ו-ה…דיודורוס כתב שמשה קיבל את חוקיו מאלהים שפונים אליו בשם יאו. במקסיקו יאו או יוטל הוא אלוהי המלחמה.

“ניהונגי”, ספר רישומי העתים של יפן פותח באזכור הזמנים מקדם, שבהם השמים והארץ עוד לא נתנתקו זה מזה ו"אין" ו"יו" עוד לא נפרדו. הימים שבהם נוגעים השמים באדמה הם ימי האבק הכבד והעננים הטעונים אדים, שמקורם בכוכב שביט, אשר עטפו את כדור-הארץ והיו מונחים קרוב מאוד לאדמה.

עד כאן וליקובסקי בספר “עולמות בהתנגשות”, וחכמים אומרים כי המיתוסים מביעים חוויות יסוד של האנושות בשחר ימיה. כיום סבורים כמה מחסידי הסטרוקטוראליזם, למשל, שהמיתוסים משקפים אפילו התרחשויות בכבשונו של עולם, משהו מדפוסי המבנה של ההויה כולה; בלשון ציורית: חוויית הקוסמוס.

אין ספק כי מלת הזעקה הראשונה שהוציא האדם מפיו לנוכח הזעזוע שפקד את אדמתנו בעת המגע השלישי עם האלוהים הייתה ,“יהוה!!!”.

נחתום אפוא פרק זה כפי שפתחנוהו, בשתי מובאות: האחת מן התלמוד והאחרת מן התורה.

במסכת שבת פ"ח נאמר עוד:

“אמר רב חננאל בר פפא: ‘שמעו כי נגידים אדבר.’ למה נמשלו דברי תורה כנגיד? לומר לך: מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות.”

ובשמות ו' כתוב לאמור:

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יהוה. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם."

כך מוביל הדגם של אברהם ומהפכת סדום ועמורה לדגם של משה ומתן תורה.

 

יג    🔗

“יום פּלֵן (ואני אז שרוי בבדידות רבה תוככי קריה-רבתי), כשנלאיתי מאוד מן ההתעסקות המהממת של המוני-אדם בכרך, התעסקות זו, ספק תכליתית ספק להד”מית, שמטילה מבוכה יתרה בנפש השקועה מתוך הלוך-רוח של בדידות כזאת בתהייה על טעם תבל ותכלית האנוש בה – קמתי והלכתי אל גן-חיות כדי להסיח את דעתי, בתוך התחום הבלתי-מפולפל של החיה, מן התהייה האנושית המטרדת. והנה נפלתי מן הפחת אל הפח.

"נמשכתי אחרי שימפאנזה צעיר שמשך את עיני ואחרי-כן כבש את שימת-לבי ברוב התעסקותו המהממת. מעין אותו בולמוס שמפניו נמלטתי אל הרשות הפשטנית של החיה. על כורחי עמדתי שעה ארוכה אצל אותו אנתרופואיד, שלא פסק כל העת מעיסוק. ראשית התעסקותו – כרכורים להפליא תוך כדי טיפוס על קירו וסתם קפיצות ודילוגים מעשה לוליין; המשכה –זלילה, ותמצא לומר סתם בליעה, מבוהלת של שיירי קליפות ופירורים שמפוזרים בתחומו, ומיניה-וביה ניסיונות של עיסוקים משונים, כגון הרחת שבבים וגרגרי אבק, הרחה תוך כדי השלכה כמתוך התאכזבות, לרבות ניסיון של מעשה אונן, וגם זה אגב הפסקה בעיצום העשייה; וסוף התעסקותו, ככלות כל העיסוקים, מין ישיבה שנשאר יושב כמתך תדהמה כשעיניו בוהות במבט משמים בלי די לתוך החלל שלפניו. שעה ארוכה ישב כן. והנה, ישיבה גולמית זו, ישיבה ארוכה כל-כך ודווקא לאחר אותה התעסקות מבוהלת כל כך, משל יצור-חיה זה נתפס לרגש שעמום או שיממון, רגש שאינו אלא אנושי בלבד, היא שנתנה לפתע בלבי מין חזות שאותו יצור-חיה הגיע ממש עד גבול תחום אנושי אלא שחסר לו משהו, מין עיקר, שמעניק ליצור-אדם, בין כל השאר, גם את כושר ההתגברות על הרגש האנושי ביותר, הוא השיממון.

"עוד אני עומד בפני אותו אנתרופואיד מתוך שמתחזה לי שהנני רואה בחוש ממש את הגבול – הבלתי-נתפס, ועם זאת הנחרץ כל-כך – שבין החייתי והאנושי, והנה הקריבה אל הסוגר משפחה רבת ילדים, וביניהם פעוט כבן שנתיים, ורבה הייתה, כרגיל, ריצת הזאטוטים לראיון שעשועים זה עם שימפאנזה, כל שכן קוף מהורהר; שמתוך כך התחילו מתעסקים בו, ספק מעשה ליצנות ספק מעשה רחמים, כבשאר-משפחה משונה, כשהם משפיעים עליו בוטנים, משמע כדי להוציאו משיממונו – ואינם מצליחים, לבסוף עמד ראש-המשפחה ותקע מוז בתוך רשת הסוגר, ודווקא לעילא ולעילא, באופן שעיני השימפאנזה רואות אך ידיו, אהה, אינן משיגות. מיד פג שיממונו של זה והתחיל מכרר מיטב כרכוריו של לוליין על מנת להשיג אותו מאכל-תאווה – ואינו מצליח, והזאטוטים מכרכרים עמו, כשהם הומים מתוך שמחה לאיד, כבני שבט פראי מסביב לאויב מובס. נטל האב ענף-אלון עבה וארוך, שהיה מטלטל עמו כפי הנראה לתכלית הסיור, והטילו לתוך הסוגר. מיד נטפל אותו גרגרן אנתרופואידי לכלי זה, מתוך בדיקה בו על דרך התבוננות ומישוש והרחה ולקיקה, לרבת נשיכה; ולבסוף, אגב כל אותם מיני בדיקה ומשחק בענף, נסתבר לו, כפי הנראה, מה שנסתבר. שכן עם שהתחיל מסובב והולך את הענף בכפו, חפן אותו לפתע בשתי כפותיו, נזדקר גם נזדקר והתחיל תוקע והולך את המקל במוז עד שהפרי נשמט על הקרקע; ומיד זרק הלז את הענף ממנו והלאה ועט על המאכל, בעוד שהזאטוטים מוחאים כף למנצח.

"עמד האב ותקע מוז שני בקצה האחר של הסוגר. חזר השימפאנזה, זה הפיקח שלפני רגע, על כרכוריו כבראשונה, והתחיל מנסה שוב להגיע אל הפרי על דרך ריקודים כנגדו; ומשלא הצליח נשאר עומד תהוי. מתחוור שנשמט מזיכרונו זכר הניסיון הקודם, ניסיון שהצליח, וממילא גם זכר הענף והקשר שבינו ובין אותה הצלחה קודמת, והנה קרא הפעוט, זה בן השנתיים, בהצביעו בידו הקטנה על הענף: מקל! מקל! מקל! הרי שיצור-אדם פעוט זה, שמידת תבונתו ודאי שאינה עולה על שיעור הבינה שבאותו יצור-חיה, התיר את הבעיה בנקל ובריזות; והתיר מפני שעמד לרשותו מין כלי של תפיסה שחסר לחלוטין אפילו לחיה המפותחת ביותר. ניב המלה? ודאי. ברם, כלום בזכותה היא, היא עצמה, בלבד?

בין כה וכה שקעה חמה ורד ליל. ובצאתי מתחום החיה אל רשות האדם נתחזה לי לפתע, תוך כדי עמידה זו פנים-אל-פנים שעמדתי זה עתה בפני גבול מוחשי כל-כך שבין החייתי והאנושי, מין קשר מכריע שבין אותו כלי-תפיסה, שהניב הוא כפי הנראה רק אחד מביטוייו, ובין האקט המופלא, שנראה כמעשה בראשית, של המעבר החרוץ ונחרץ מן הרשות החייתית אל האיפרכיא האנושית."

הבאתי קטע ארוך זה מספרו של נתן ביסטריצקי “חזון האדם” כדי לחסוך לי חזרות מילוליות על דברים שכבר אמרתי. אכן, אמרתי וחזרתי ואמרתי מה שהיה ברור לך, יגאל, מלכתחילה, והוא: אחרי המגע השלישי עם האלוהים בא הסיבוב השלישי של הבריאה. המלה בעלת המשמעות שבוטאה בקול הושתלה במוח האנושי כרצון האלוהים בהתגלמותו השלישית, ותוך שהייתה אמצעי של תקשורת הפכה עד מהרה למכשיר פיסי, כלי-ייצור דוגמת הרצון שהפך לחומר והצומח לחי. המכשירים מייצרים מוצרים מתכלים הנבלעים או נצרכים על-ידי החברה האנושית, המורכבת מבני-אדם הפולטים מלים ומעמידים מכשירים בכמויות ובממדים הולכים וגדלים מדור לדור, ובאיכויות ובצירופים שתחכומם ומורכבותם גוברים מעידן לעידן. כלום יכול היה אותו פרימאט קדמון שחיקה את אנחת האדמה, אשר הזדעזעה ממגעה עם האלוהים, לשער בנפשו את מספר המלים באנציקלופדיה בריטאניקה ולשוות בדמיונו את מרכז השילוח של ספינות-החלל בכף קנדי? ברם, עם כל התפעלותנו מהתפתחות מחזורית זאת ועם כל גאוותנו על הישגיה אין אנו פטורים מלדעת את האמת המרה. מצוּוים אנו לזכור אותה ולהגותה בפה מלא: גם סופו של עולם חדש זה לכלות עם כיליון האדם, שאף הוא יחדל להתקיים עם כיליון החומר כולו. יוצא אפוא שגם לאחר הסיבוב השלישי יביס החלל את רצון האלוהים. ואף-על-פי-כן גם הפעם, כמו בסיבוב השני, ניתן להצביע על הישגים.

הראשון שבהם שוב חל על הזמן, שבסיבוב זה ניתוספה אליו מהות חדשה, מלבד שתי המהויות שאפיינוהו בסיבובים הקודמים. זכור לך הזמן הניסיוני המתמשך, הזמן הברגסוני המצטבר… עכשיו תכיר צורה חדשה של זמן, שיש בו שיעור של נצחיות גבוה עוד יותר, ואנו נקרא לו הזמן המוסיקאלי.

מדוע?

משום ששני הסוגים החדשים של היש שהרצון נתגלם בהם הפעם ניחנו בסגולה מיוחדת:

מצד אחד עצם קיומם מותנה בפעילות האדם, וכל עוד אין האדם מפעילם דומה כי אינם קיימים כלל; מצד שני בכל עת ובכל שעה שרויים הם במצב של קיום פוטנציאלי, הוויה מתוך ציפיה שיוציאוה מן הכוח אל הפועל, ועל כן, בתחום החברה האנושית אינם כָּלים לעולם כל עוד קיימת חברה זו, שלעולם עשויה להחיותם; אף שלא תמיד ערוכה היא לתחייה זו, לא תמיד דרוכה כלפיה וּודאי שלא תמיד נענית לאתגר נכונותם של המלים והכלים לקום לתחייה. אך כל אימת שהיא נענית מתקיים אקט התחייה הלכה למעשה. ספר הגנוז אלפי שנים בספריות מאובקות קם לתחייה בו ברגע שמישהו מעיין בו. מוח אלקטרוני משוכלל ביותר אינו אלא אוסף של גרוטאות מתכת כל עוד אין מפעילים אותו. סכין צור של האדם הקדמון הריהו מוצג ארכיאולוגי, אך אם אין סכין אחר ויש הכרח לחתוך דווקא בכלי קדמוני זה, הרי ביד האדם חותך הוא ככל סכין אחר.

דוגמה מובהקת לכך היא היצירה המוסיקאלית. סימפוניה של בטהובן הגלומה בדפי תווים גרידא כמוה כאין, אולם ברגע שהתזמורת פותחת בביצועה עולם ומלואו בה. על כן קראתי את הזמן שבו מתרחשת יצירת האדם למן המלה המשמעותית הראשונה ועד לכור האטומי האחרון בשם זמן מוסיקאלי, להבדילו מן הזמן הביולוגי והזמן הפיסיקאלי. אני מקווה כי חש אתה שאמנם יש בו משום יתר התקרבות ולו כמלוא נימה – אל הנצח.

כזכור לך זירת ההתרחשות של הסיבוב הראשון הייתה החלל, ושל השני – כדור-הארץ. הרצון, החומר, האנרגיה, לא פרצו מעולם את דופנות קוביית החלל. הצומח, החי, המוות (דפדף לאחור, ובמרחק של עמודים אחדים תמצא את הגדרת המוות בתורתי שלי), לא פרצו את תחומי כדור-הארץ והאטמוספירה שמסביבו. ואילו יצירת האדם חרגה לא רק מעבר לחברה האנושית; היא פרצה את גבולות כדור-הארץ ואף הבקיעה את גדרות החלל. בתחילה המלה (שים לב, למשל, למלה “אלוהים”, שאנו כה מרבים להשתמש בה, והרי המושג עצמו הוא מחוץ לחלל), ועתה – גם הכלים (כגון ספינת-החלל). אמנם הכלים עדיין לא הרחיקו לכת הרבה מעבר לספירות העוטפות את כוכב-הלכת שלנו (אטמוספירה, סטראטוספירה, יונוספירה…),ּוּודאי לא חרגו מתחום מערכת השמש, אך כיבוש החלל החיצון אינו עושה אלא את גישושיו הראשונים – פתח דבר וראשית חטאת, ועוד רחוקה הדרך. אנחנו עוד נחזור אל המושג “פריצה”; כאן נציין רק כי הפריצה היא הישגו השני של הסיבוב השלישי. מלבד הזמן המוסיקאלי.

בינתיים הגיעה השעה לעדכן את טבלתנו:

 

יד    🔗

הטור השלישי שנוסף לטבלה אינו מביא את הגאולה. החומר צפוי לכיליון, והפריצה אין בכוחה למונעו. אברהם ג' מניע את המין האנושי לקראת המגע הרביעי. שוב מפעיל הוא הילוך חוזר, נוטל מן המאוחר ומטילו על המוקדם. הפעם מדובר בהתארגנות תכליתית, סגולה המיוחדת למכונה, ושמא נקרא לסגולה זו דריכות, שכן הכוונה היא להתארגנות תכליתית המכוונת כלפי חוץ, התארגנות שנועדה לבצע משימה אשר למבצעה אין כל צורך בה. אורגאניזם חי בנוי לביצוע פעולות המכוונות להתמדת קיומו שלו או של מינו, מה שאין כן המכונה, שהרי היא מתקיימת בזמן המוסיקאלי, ולקיומה הפוטנציאלי אין היא נזקקת לכל פעולה שהיא. אתה מרגיש ודאי שתוך כדי הרצאתי אני מחפש מונח הולם לסגולה זו של המכונה, ואיני מוצא. אולי “דריכות משימתית”? על כל פנים, איני מוצא טוב ממנו. והרי דריכות משימתית זו של המכונה היא פרי התארגנות של יצירת האדם, שהיא מאוחרת יחסית. הרבה כלים מרכיבים את המכונה. אף-על-פי-כן נוטל אברהם סגולה זו, כדרכו – ואני לא אחזור על הדרך שעשה בעבר, שהרי בלאו הכי מרבה אני להעלות גירה – ומפעילה על האנושות. מתארגנות חברות – שבטים, אומות, ממלכות – לביצוע משימות שמעבר לעצמן. הארגון הופך לשלטון. אברהם ג', שריד הרצון האלוהי הטהור, שבוטא בהברה משמעותית ראשונה – יהוה! – מתגבש אף הוא לאחת (או ליותר מאחת) מהחברות הללו. וזו משמעותה של “התעודה בישראל”, תעודה כבדה וקשה מנשוא: לשאת את יהוה בעמים עד אשר יוזרק רצון האלוהים בפעם הרביעית. בפעם זו יוזרק אל אחת המכונות, אשר תימצא (במקרה או שלא במקרה) בידי עם יהוה באחד ממחזורי ישיבתו על אדמת ארץ הבחירה, בהזדקר ארץ זו בראש זווית השרטת אשר תיגע באלוהים. עיניך הרואות, יגאל, ההתנאה הולכת ונעשית סבוכה ומורכבת יותר. אברהם א' מאבקו היה תלוי רק בו, אברהם ב' תלוי באברהם א', אברהם ג' – באברהם ב'. ואף על פי כן גזירה היא ואין להשיבה. המגע הרביעי בוא יבוא.

אשר לאנאלוגיות שבתהליכי הסיבובים לא אלאה אותך הפעם בגזירות שוות, שכן גמרתי אומר באמת ובתמים להימנע מהעלאת גירה. אסתפק אפוא בניסיון לסכם את כל האמור בטבלה מרוכזת אחת.

טבלת סיכום

ואל הטבלה אוסיף פרק ממסה בשם “אברהם אבינו אוהב אותי”, שפרסמתי עשר שנים לאחר שהופיע סיפורי “אברהם” ושקטעים ממנו הבאתי קודם לכן.

"מדוע העליתי באוב פרשת סיפור ששבק חיים לפני עשר שנים תמימות? משום שהאמונים על האירוניה בסיפור ועל הדימוי המטאפורי בהגות עשויים להבחין בפרשה זו את תסמונת המשבר הפוקד את תרבותנו – היהודית, העברית, הישראלית. הקיטוב שבין כיפות לסמים ובין דת לאופיום, בין יראת שמים לבין הפקרות, בין אמונת ישראל לבין התאבדות לאומית, הובלט לאחרונה במלוא חריפותו – אם בדרך של חידודין-חידודין ואם בחזות קשה, אפוקאליפטית, שחותים על ראשינו נביאי הזעם בקשת רחבה, שחודי קצותיה טמונים במצפנו של מאו טסה-טונג או באדיקותה של אלמנת שומר החומות עמרם בלוי.

"הבה וניווכחה: האומנם יש ממש בהשחזה זו של ניגודי הקטבים ואכן אמת היא כי הברירה העומדת בפני חברתנו היא בין עול תורה ומצוות כפשוטן לבין מתירנות נטולת רסן שאין בה אלא הרס הריקבון ותו לא?

"אני סבור שאין הדבר כן. אדרבה: כל המודד בדרך פשטנית את קיומה של החברה הישראלית ושל תרבותה ומעמידה על מֵמד אחד או שניים, עושה פלסתר את ההיסטוריה היהודית ומגמד את מקומה של מדינת ישראל בה.

"מסגרת של רשימה עיתונאית אינה מאפשרת להעמיד כנגד פישוט מרדד ומגמד זה משנה סדורה וערוכה וגוזרת עלי להגביל את עצמי בהצגת מעין עיקרי אמונה בלבד, מנוסחים בדרך תמציתית ודחוסה, סכימאתית ודוגמאטית, על כל אותה פסקנות תמימה, דוחה וחסרת בושה שבדרך זו, המותרת אך ורק משום שאינה אלא ביטוי אישי לאמונה אישית שאינה מחייבת איש, במונחים אישיים, ואף ספק הוא אם היא מדובבת איש מלבדי.

"מכל מקום עובדה היא שאני מאמין באמונה שלמה כי עם ישראל נועד לו ייעוד קוסמי בדברי ימיה של האנושות, שאינם אלא שלבי השתלבותו של המין האנושי בתולדה כולה. בתהליך הגשמתו של ייעוד זה פועלים בתולדות ישראל כוחות מנוגדים זה לזה: כוח הנפץ הדינאמי וכוח השימור הסטאטי. כוח הנפץ בהשתחררותו מקפיץ את האנושות לשלב יותר גבוה בהתפתחותה, וכוח השימור בהתלכדותו מרכז את האנרגיה היוצרת של העם ומכשירו לקראת הפיצוץ הבא.

ישו ופאולוס, מרקס וטרוצקי, מגלמים את כוח הנפץ בשיא פעילותו; רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי, הרצל וז’בוטינסקי – את קצה קצו של הקוטב השני – כוח השימור המלכד.

"התהליך הדינאמי, הפועל לשחרורם של כוחות הנפץ, קרוי בלשון המינוח ההיסטורי שלנו בשם ‘משיחיות’; התהליך הסטאטי האוגר כוחות לקראת ייעודם לעתיד לבוא מתכַּנֶה באלפיים השנים האחרונות בשם ‘הלכה’.

"כל עידן ועידן בדברי ימיה של האנושות נותן ביטוי משלו לייעודו ההיסטורי-קוסמי של עם ישראל. יציאת מצרים, מעמד הר סיני ומתן תורה הם הביטוי המובהק לייעוד זה בתקופת המעבר של המין האנושי מעידן המיתוס לעידן הדת.

"כל עידן יש לו כלי-ביצוע למילוי הייעוד: שופטים, מלכות ישראל, בית ראשון, בית שני, מקרא, תלמוד, התבוללות, חסידות, ציונות.

"התהליכים ההיסטוריים אינם מוציאים את עצמם מן הכוח אל הפועל בקו ישר: הקווים – קווים לולייניים הם, והמהלכים – רוויי מתחים דיאלקטיים.

"מלך ישראל, שעצם הדרישה מצד העם לשים אותו עליהם נתפרשה על-ידי הנביא כמרד באלוהים, הוא שנהפך ברבות הימים למשיח הגואל.

"מדינת ישראל המודרנית הוקמה כדי ליצור את הכלים לגיבוש אותה ‘הלכה’ שתשמר את עם ישראל בעידן הטכנולוגי הממשמש ובא, כשם שמלכות בית דוד ומלכות החשמונאים יצרו כלים להלכה ששימרה את העם בעידן הדתי.

הניסיון הציוני להפוך את עמנו לעם ככל הגויים נכשל כישלון חרוץ, ותקוותו של הרצל שעם הקמת מדינת היהודים תיעלם האנטישמיות לא נתגשמה אף כהוא זה. אדרבה: מדינת ישראל נעשתה מטרה מובהקת לשנאת ישראל במהדורתה המחודשת לכל העמים הסובבים אותה. מעין יהודי קולקטיבי דוגמת היהודי היחיד שהיה מעין התגלמות השטן בעיניהם של בני סביבתנו הנוצרית בימי הביניים.

"מפלה קשה הייתה צפויה גם לחזון הציונות הסוציאליסטית: יישוב המשמש מעבדה לאידיאלים חברתיים ברוח תורות הסוציאליזם המודרני על סוגיהן. עם כל הכבוד וההערכה שאני רוחש לאקספרימנט הקיבוצי, דווקא מבחינה זו אין הבדל בינינו לבין המדינות המתוקנות והמפותחות שבעולם. ואולי אין זו אלא לשון המעטה: יש הבדל, אך לאו דווקא לטובתנו, כי לא לכך נוצרנו, כשם שלא נוצרנו להחזיר באורח מכאני את עטרת הדת ליושנה. וכל המנסה לכפות עלינו קיום מצוות בלי אמונה באלוהים מבזה את המצוות ומחלל שם שמים. גדולה מזו: בן ברית הוא לאותו שונא ישראל, ההיסטוריון ארנולד טוינבי, הגורס כי עם ישראל אינו אלא מאובן שאין הצדקה לקיומו.

"על כן מאמין אני באמונה שלמה שכל אשדות המלים הניתכות עלינו מן הדוכנים של ירידי הספרים וממסכיהם של כלי-התקשורת למשפחותיהם אינם אלא חיפושי דרך לבטא את קיומה של ‘ממלכת כוהנים גוי קדוש’ בלשון המינוח של העידן הטכנולוגי, וכל המאמץ האינטלקטואלי האדיר החבוי מאחורי בליל תרבויות מתובל במסורת מוצקת של דורות רבים אינו אלא תהליך גיבושה של ההלכה העתידה לתפקד כמערכת שימור באותו עידן.

שהרי בשיטה ז נקט משה רבנו משגייס בתורתו את יסודות התרבות המצרית-בבלית-כנענית, הדבירם לצרכיו ושעבדם למטרותיו; ממש כך עשה רבי עקיבא כשנכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום מצויד בכלי הדיאלקטיקה הסופיסטית של חכמי יוון, כדי לדרוש בעזרתם את התגין שבתורה, ובדרך זו הלך האר"י הקדוש, אשר נעזר בגנוסטיקה, שרווחה מאז ומקדם במזרח הקרוב, כדי לשבץ את עם ישראל בתמונת הקוסמוס של ימיו.

“מצוי בידי ספר של מדען ירושלמי המנסה לפתור את בעיות המצפון האנושי באמצעות מחשב. מי יודע, אפשר שנגיע לימים שבהם תשב על מדוכת מדינתנו מועצת גדולי הדעת ותדון על ביצוע ההלכה העתידנית בעזרת רובוטים של העידן הטכנולוגי, כשם שהלל הזקן ישב עם בני בתירא בירושלים ודן עמם בהלכות פסחים בבית מקדשו של הורדוס ובאותו הזמן – כדבריו של הרמב”ם ב’הלכות מלכים' שב’יד החזקה' – ‘לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ולא תחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר… ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים וישיגו דעת בוראם כפי רוח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים.’

“האין זה תצלומה של תמונת העידן הטכנולוגי בחזונם של העתידנים, הגורסים כי באותו עידן יספקו שלושה אחוזים של אוכלוסיית כדור-הארץ את צרכיה החומריים של האנושות כולה. וכל השאר ייצרו, בעזרת מחשבים שמנת המשכל שלהם תעלה על שיא ה-I.Q. של האדם, ידע ואנרגיה רוחנית שבאמצעות חלליות הקוסמוס, ואולי אף בלעדיהן, תתפשט על פני כל מרחב הבריאה כולו.”

 

טו    🔗

ייתכן כי אמנם כך ייראו תבל ויושבי בה ערב המגע הרביעי, וייתכן שלא. על כל פנים, לא זו השאלה. השאלה היא אם לפנינו חזון משיחי של אחרית הימים או תיאור של קו התפתחות טבעי-מחזורי שאין לו סוף לעולם. שהרי נדמה כי הבריאה כולה אינה אלא הצגת המחלצות שלובש הרצון האלוהי עם שהוא מתפרכס בשכלולי טיב מתוחכמים ובקישוטי נוי מרשימים, תוך סדרת מטאמורפוזות – מעגל בתוך מעגל – החוזרות בזו אחר זו ברמות שונות, לפי חוקיות מחזורית קבועה מראש ובהתאם לדגם שאינו ימות המשיח דווקא כי אם, במקרה הטוב ביותר, מעין תור הזהב של אובידיוס, שאפשר לחשב את ביאתו ולשבצו בשלשלת המחזורים.

אמת נכון הדבר, יש חץ של כיוון במחזוריות זו, חץ אסכאטולוגי-אפוקאליפטי. על אף המאבק ללא לאות עדיין לא התגבר הרצון על סכנת כיליונו, ונפתולי האלוהים שהוא נפתל עם החלל סופם, אם יש להם סוף, לכאורה תבוסה ומפלה. ברם, גם אם יגיע קץ הימין מעין זה, מי יערוב לנו שהאלוהים לא ינסה להתלכד בשנייה עם החלל הריק, וכל התהליך – על סיבוביו ומגעיו – לא יתחיל מבראשית?

כבר אמרתי לך, יגאל: את העבר אנו מפרשים, ומפירושינו לובנים לבנים לִבנות מגדלי תורות, משנות ותיאוריות. על העתיד יכולים אנו להתנבא כנכפים, להזות כחולמים, לחלום כבעלי חזון, להעלות סברות כבעלי כרס מלא מידע וידע, לתכן תכניות כמרחיקי ראות, למנות אפשרויות כבעלי תצפית ולשער השערות כבוני היפותזות. חוששני שעל-פי טבעי לא אוכל להימנע מן השימוש בכל הדרכים הללו בעת ובעונה אחת; וכדי לפתוח צוהר לצומת הרה-תאונות שכזה ניאחז במלה “פריצה” המופיעה במשבצת האחרונה של הטבלה שלנו. איך אמרו חכמינו בדורשם את התיבות שבתורה? אל תקרי כך אלא כך; אף אתה, יגאל, אל תקרא פריצה אלא פרצה. שכן לפי שעה אוכל להצביע רק על פרצה עלובה במה שעתיד להיות פרוץ לגמרי. אלא שפִרצה זו היא ראשית הקץ. האומנם קץ הכיליון? הן פריצה זו מקבילה בטבלתנו לאנטרופיה שבסיבוב הראשון ולכיליון שבסיבוב השני! קץ הכיליון לאו דווקא, אולם התחלת הקץ לתיחום קפדני של זירת ההתרחשות בכל סיבוב וסיבוב יש ויש בפִרצה שכזאת. הרצון האלוהי בחדירתו הראשונה לחלל נבצר ממנו לעבור את גבולות הקובייה, עד כי בעוצמתו כי רבה עיקם את נתיבי החלל כך שכל הקיים בקרבו נע במסלולים עקומים סגורים או סובב על צירו. גם החלל עצמו לא יכול היה לפתוח את שעריו כדי לגרש את הרצון מקרבו, ומשום כך נאלץ להנהיג חוקים חמורים ולהמציא תהליכים מתוחכמים כיצד להביא עליו כליה בתוך תחומיו שלו. הוא הדין בזירת ההתרחשות של הסיבוב השני: כדור-הארץ. כל העולם האורגאני לא חרג מתחום ספירותיו ולא נתקיים אלא במימיו ובאווירו. אמנם, בשלב מוקדם מאוד של התפתחותו ניסה הצמח, במידה רבה מאוד של הצלחה, לקלוט משהו שמחוץ לכדור-הארץ. הכלורופיל שבצמחים ניצל את קרני השמש, וגלגולה של אנרגיית השמש הוא אחד ממקורות היסוד של החיים במישרין או בעקיפין. אלא שכאן לפנינו לא פריצה כי אם היפוכה של פריצה: ספיגה. מה שאין כן זירת הסיבוב השלישי – האנושות. הלשון, אותה שפת מלים, על אף היותה נבוכה ועילגת, יש לאל ידה להקיף עולם ומלואו, תבל וכל אשר בה, את כל הקיים ואפילו מה שאינו קיים. היא פורצת אל מעמקי הנפש ואל מרחבי הקוסמוס, בוראת עולם משלה שקיומו בתוך עצמו, החל במלה הראשונה, “יהוה”, שהפכה לאל כול-יכול, קונה שמים וארץ ומושל בכול, וכלה במושגים מופשטים החודרים לפני ולפנים של משחק האין עם עצמו. שקדם למעשה בראשית. ואולם כשם שהזרע הנושר מן העץ כלה באפס פעולה אם אינו נקלט באדמה, כך לשון האדם אינה יוצאת מן הכוח אל הפועל אלא מתוך שהיא משמשת אמצעי תקשורת בין בני-האדם. על כן, ככלות אדם תכלה גם הלשון – ואולי מוטב ברבים: יכלו כל הלשונות כולן ובנייני-העל שנבנו על יסודות הלשון – ואוצרות הספרים ייהפכו לנייר, לחומר אורגאני המתלקח על נקלה ותו לא; הזמן הברגסוני יעמוד חסר אונים, אבל וחפוי ראש. ואכן, בהיותה אמצעי תקשורת לא הבקיעה הלשון את השערים למעשה, על אף הסתערותה הפוטנציאלית עליהם, ולעולם הוגבלה לזירת ההתרחשות שעליה הופיעה לראשונה: המין האנושי. לא כן בן-זוגה הניזון ממנה: הכלי, המכשיר, המכונה. הלוויין הסובב את כדור-הארץ יוסיף לסוב גם אם תושמד האנושות כולה, והמכשירים אשר יבואו אחריו (שהרי זרוע האדם עדו נטויה; גדולה מזו: הן אך זה עתה ניטתה הזרוע בכיוון זה) עשויים להתמיד בקיומם אף לאחר שכדור-הארץ כולו ייכחד עד תומו. הלוויינים היו הראשונים; הם שצעדו את הצעד הראשון מן הזמן המוסיקאלי חזרה אל הזמן הפיסיקאלי. הן כבר בימינו יש לוויינים מעשה ידי אדם המקיפים כוכבי-לכת אחרים, וביניהם לוויין היופיטר. נבעה הסדק בחומת האנושות ונסדק המעטה האטום שמסביב לכדור-הארץ. לפי שעה הובקע רק צוהר, סדק, אשנב, חלון, עדיין לא נבקעו השערים. אך די בחלון זה כדי לנטוע בנו את האמונה כי הבקיע יתרחב עד כדי פריצה של ממש, שחרור, הסתערות, התפשטות. מכל מקום, יש יסוד להניח כי אכן נמצאה תרופה לכיליון, והעתיד שייך לפריצה. הפריצה היא היא העתיד. ואם נבקע מעגל האנושות ונפקעו קרומי כדור-הארץ, אפשר שתוחלתנו לפריצת הדפנות של קוביית החלל אף היא, אחרי הכלות הכול, אינה תוחלת נכזבה?

אני מאמין באמונה שלמה כי לאחר המגע הרביעי בוא תבוא גם פריצה זו.

 

טז    🔗

הנה כי כן הגענו לשערי החזון של אחרית הימים. ואולם אין צורך להיות פסיכולוג, ואף אין צורך לראותך בעיני בשר, כדי לנחש את השאלה העולה על שפתיך מאליה: האם יכול אני להצביע על דבר מן הדברים בעולמו הרחב של הקדוש-ברוך-הוא, על תופעה מן התופעות ברחבי תבל או מחוצה לה, בחומר או ברוח, במרחב או בזמן, שבה יכולים אנחנו – בימינו אנו ולא בימות המשיח – להיאחז כבמעין ניצוץ של תקווה כי אכן תיתכן הפריצה מן החלל? האם עינינו הרואות מַבחינות כיום – ולו במעומעם – בְאות, בסימן, ברמז למשהו שיש בו כדי להוליך את העולם לקראת פריצה כזאת, אם לא לבצעה הלכה למעשה? הן גם אם יופיע אברהם ד' אחרי המגע הרביעי, פעולתו, כפעולות קודמיו, מבוצעת בכיוון הפוך: לא כדי לפרוץ את דופנות החלל טורח הוא כל ימיו, כי אם כדי להניע את החלל כולו אל האלוהים כדי שרצונו יוזרק פנימה ולא יפרוץ החוצה. כדאי שאחרי כל הגדולות והנצורות שתוארו בעשרות העמודים הקודמים ניזכר שוב באמיתת יסוד: כל הקיים בתוך החלל, פרט לחלל עצמו אינו אלא רצון האלוהים בגלגוליו השונים. עובדה זו גילה לנו מורנו ורבנו שופנהאואר משהאיר את עינינו בקובעו כי הרצון הוא הדבר כשלעצמו הנוֹאוּמֶנוֹן הקנטיאני לעומת הפנומנון, התופעה שהיא רק מושא תודעתו של האדם ואינה אלא בבואה דבבואה, הד קלוש של מהות היֵשים; וכשם שהפנומן מובחן ומוגדר באמצעות ההכרה וההיגיון, כך מומחש הנואומנון באמצעות האמנות, שפסגתה, שיאה וגולת כותרתה – המוסיקה. אף אני סבור כי המוסיקה היא הגלגול היחיד של הרצון, המפיח בלבנו תקווה כי בעולם עשויה להתהוות עוצמה שתתקיים גם ללא תלות בחומר, וכיליונו של זה לא יכחידנה. גדולה מזו: עוצמה זו שוב אינה פוטנציאלית אלא קינטית, דינאמית, עד כדי כך שיש לאל ידה למלא את החלל ולקעקע את קירותיו. רשאים אנו אפוא לשעשע את עצמנו בספקולאציות של היגיון ודמיון, ראציונאליות ואי-ראציונאליות, ולשוות ברוחנו כיצד יוציא המגע הרביעי דינאמיקה אדירה זו מן הכוח אל הפועל, ומה שלא עשתה הלשון תעשה המנגינה. מכאן שהמכשיר שעליו יחול המגע – כשם שחל בשעתו על זווית הצלקת, על ארץ הבחירה ועל עם ישראל – לא יהא אלא מאגר מוסיקאלי, מתקן שהוא מעין תקליטייה של מנגינות, סרטיית לחנים. בהתחולל הזעזוע של המגע תארע התפוצצות, והמוסיקה תתפזר בחלל ללא כל תלות בחומר ותנקב את חומותיו כנקוב רסיסי פגזים חומת עיר בצורה.

האומנם להשגת מטרה זו די במאגר של אותה מוסיקה שאנו מכירים היום? לא. זאת תהיה מוסיקה אחרת; מנגינותיה יכילו את מרב עוצמתו של רצון האלוהים, שעדיין לא הודברה על-ידי החלל.

כיצד?

בעזרת האדם. בדוננו על טיבו של האדם, שנמצא בארץ הבחירה בעת המגע השלישי, קבענו: יונק זה הוא פרי דרגה גבוהה של ההשתלשלות הביולוגית “הפועלת לפי עקרון הזמן הברגסוני הצובר את עצמו, והוא מגלם עוצמת רצון בשיעור גבוה ומפגין גילויים בולטים של נטייה ליישומה החיצון”.

הרי שיש משהו מן האמת בפסוק “ותחסרהו מעט מאלהים”, שכן ריכוז כה גבוה של עוצמת הרצון הופך את האדם. את הפרט האנושי, למעין אלוהים בזעיר-אנפין. אף הוא נלאה נשוא את מלאותו, ומנסה להתפרק ממנה על-ידי הטלת רצונו על הריק שמסביבו. אפילו שלבי הבריאה הגבוהים יותר מהעולם האורגאני – הלשון והמכונה – עדיין ניזונים במידה רבה מן האדם היחיד בגלגולי מאבקו ההיולי של הרצון בחוקי החלל והחומר. מכאן שרק הפרט האנושי עשוי להיות מסוגל ליצור אותה מוסיקה שתיאגר במִתקן התקליטייה או הסרטייה, העתיד לחוש על “בשרו” את המגע האלוהי. אכן, גם עתה ברא האדם את המוסיקה, כשם שברא את המתימאטיקה, כאחת משפתיו ולשונותיו, כאמצעי תקשורת יעיל ומתוחכם בניסיונותיו להפעיל את השכל ולדבר אל הלב, אלא שמוסיקה זו אין בה כדי להידחס עד כדי ריכוזי עוצמה כה גדולים שישמשו אבני בליסטראות לא-חומריות, אשר עם התפשטותם על פני החלל יוכלו לנקב את חומותיו. המנגינות שייאגרו במכונת המגע הרביעי יהוו את תרכיז רוחו של האדם, ביטוי לתמצית חייו. המגע הרביעי, ככל שלושת המגעים שקדמו לו, יארע כאמור כשצלקתה של זווית השרטת תתקרב לאלוהים, ארץ הבחירה תימצא בצלקת, עם ישראל – בארץ הבחירה, ומתקן המאגר – בקרב עם ישראל. על כן, ראשוני האנשים שתמצית חייהם תלבש צורה מוסיקאלית התואמת את המאגר יהיו בני עם יהוה, יהודים, בני ישראל היושב בארצו.

 

יז    🔗

עד כה ניסיתי לשוות לחזון צוואתי צורה העשויה, ברצון טוב ובמאמץ אוהד, להתקבל על דעתו של הקורא ועל דעתך שלך, יגאל: מעין תערובת של מיתוס ופילוסופיה, אלגוריה וסברה, אגדה והלכה. עתה אין לי ברירה אלא לשלוח כל רסן מפני ולהאכילך מפרי העץ של מוח רותח, דמיון לוהט, הזיית אחוז דיבוק קודח בחוליו. אני מודה ומתוודה: החלטתי להמשיך רק לאחר שהתגברתי על פיתוי הרתיעה. כמעט נמנעתי מלהעלות את הדברים על הכתב, אך ברגע האחרון התחרטתי, שכן ללא סיום זה אין שום טעם לכל האמור לפני כן. הסיום הוא הוא הצוואה. עד עתה לא היתה זו אלא הקדמה, בחינת “כוח מעשיו הגיד לעמו” לעומת “החודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל”. רק כאן מתחילה המצווה הראשונה שתצטווה בצוואה זו. משום כך לא מלאני לבי להיעצר במקום הזה, שהרי אם לא אצווה את הדברים שאני עומד לצוות לך מוטב שאשרוף את הגדת כוח המעשים, כי אין זו הגדה לשמה, ואם נגזר עליה להיגנז, אתה גונז אותה וידי לא תהיה במעל.

כשמשה רבנו יצא לדרכו כדי למלא שליחותו פגש אותו יהוה, אותו יהוה עצמו שטויל עליו שליחות זו “ויבקש המיתו”. ויפה מעיר מרטין בובר לענין זה לאמור: “מחיי האישים המכוננים ידוע לנו מעין אותו מאורע של הלילה, אותה התמוטטות פתאום של הוודאות שנרכשה זה עתה,” ואנוכי אומר: לא רק ודאות כי אם החובה למסור ודאות זו לאחרים, על כל הסיכון הכרוך בכך, על אף הסיכוי הסביר – ולעתים סיכוי בטוח – להיראות נלעג-אין-בינה לא רק בעיני זולתך כי אם גם בעיניך שלך.

בהמשך הסיפור על משה נאמר (שמות ד', כ"ה–כ"ו): “ותקח צפֹרה צֹר ותכרֹת את ערלת בנה ותַגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולֹּת.”

תהיה אשר תהיה משמעותם של פסוקים סתומים אלה, אינני נמנה עם האישים המכוננים ואין לי ציפורה אשר תיקח את הצור, וגם אם ישנה לי, אין לה בן. על כן לוקח אני את הצור במו ידי ועושה מה שעושה כך שהדם, דם התמצית של צוואתי אליך, ניגר ואין בכוחי לעוצרו.

 

יח    🔗

אלה תולדות העתיד:

1.  כל הדברים אשר נאמרו עד כה יגיעו יום אחד לעיניו של מלחין גדול, רב-מעש ורב-דמיון. לא בצורה זו יגיעו אליו, כי אם לאחר גלגולים רבים, שונים ומשונים; אף-על-פי-כן נאמנים יהיו ביסודם לקו שהותווה עד כה בצוואה זאת. המלחין יתרשם, ובכוח יכולתו היוצרת ודמיונו הפורה יתרגמם ללשון המוסיקה: סימפוניה, קונצ’רטו, אוראטוריה, אופרה, יצירת מוסיקה אלקטרונית – מי אני כי אחזה את צורתה? אין כל הכרח שהמלחין יהיה יהודי או ישראלי ושהיצירה תולחן במדינת ישראל. אולם תנאי בל יעבור הוא שהיצירה תבוצע בישראל ותתקבל על דעת תושביה, אם כי ניתן לשער במידה מרובה של סבירות שהיא גם תחובר בישראל.

2.  בלא כל קשר עם אותה יצירה ימצא במדינת ישראל מִתקן שבעזרתו ניתן יהיה, לאחר איסוף נתונים על פלוני אלמוני וריכוזם – מדובר בפרטים ביוגראפיים, בתכונות גנטיות, בתוצאות של ניתוחים פסיכולוגיים ומבחני תגובה והתנהגות – להגדיר את תמצית חייו של פרט אנושי, לגבשה ולעצבה בצורה של יצירה מוסיקאלית. בתחילה תישא פעולת המִתקן אופי של מחקר טהור, שהוא בבחינת פתח לתגליות בתחום האנתרופולוגיה שיש בהן כדי לספק את יצר הסקרנות המדעית האופייני לאדם מימות עולם. מִתקן זה יומצא, כאמור, בישראל ובשלבים הראשונים יופעל אך ורק לגבי אזרחי ישראל. בינתיים תושמע בישראל היצירה המוסיקאלית שתוארה לעיל, תכבוש את לב המאזינים ותתפשט בציבור הרחב בקצב ובממדים שאין להם תקדים. אנו נקרא יצירה זו בשם סימפוניית התורה – ייתכן שיש בשם זה משום משמעות לוואי או לפחות רמז, אבל אני מציע לך שתתעלם לפי שעה מכל הקונוטאציות ותראה בו כינוי שרירותי שלא נבחר אלא לנוחות הסימון והמינוח, מאחר שלא הצלחתי למצוא טוב ממנו. עד מהרה יגלו החוקרים לתימהונם כי אותו לחן המגדיר ומעצב את עיקר חייו של פלוני (להלן – לחן התמצית) הוא הוא הנושא הראשי של סימפוניית התורה.

מכיר אתה את הנשא המרכזי בסימפוניה הבלתי-גמורה של שוברט:

שער בנפשך כי לחן זה מושמע בשריקת ילד, בנשיפת חלילית, במפוחית-פה, בנגינת כינור, בגיטארה, במפוחית-יד, באקורדיון, בעוגב, בפסנתר, בציוץ של יושב קרנות ובפיו של זמר אופרה. אותו הלחן עצמו – לעתים מעוות ולעתים מתוחכם, לעתים פרימיטיווי ולעתים מעובד, לעתים דל ולעתים עתיר צלילי לוואי, לעתים חד ולעתים עמום, לעתים מדויק ולעתים מטושטש, אך תמיד יש בו מניגון היסוד שבסימפוניית התורה. בדרך זו תיפתר אחת ולתמיד בעייתנו הכאובה: מיהו יהודי; שכן יהודי יהיה זה שלחן התמצית שלו מיום לידתו ועד יום מותו הוא אותו הניגון המונח ביסודו של הנושא המרכזי בסימפוניית התורה. מי שלחן תמציתו אחר, ואינו כלול כלל בין נושאי סימפוניית התורה, נמצא עומד מחוץ למחנה ישראל. ואולם לחן התמצית ניתן לשינויים; הוא עשוי להשתנות במהלך חייו של אדם: על-ידי מעשיו, פעולותיו, אורח חייו ודרכי מחשבתו. גוי, שיבור לו דרך חיים מסוימת, עשוי לבטא את לחן התמצית, ויהודי עלול לאבדו. זאת ועוד: יהודי, שלחן תמציתו רק במעורפל ובמטושטש מזכיר נושא של סימפוניית התורה – אפילו מתוך עיכור וסילוף ועיוות – על-ידי אורח חייו עשוי לזככו, לטהרו ולעדנו עד שיהיה צלול כצלילים היוצאים מאחד הכלים המרובים המשמיעים את הסימפוניה בביצוע מושלם ומשובח. ואכן, זו תהא תכלית חייו של כל יהודי: להביא את לחן תמציתו לידי צלילות זו, כאשר יורנו מִתקן התקליטייה (להלן – המתקן). על כן, שלוש פעמים בשנה ייראה כל יהודי לפני המתקן על מנת לבחון את לחן תמציתו.

או אז יוחל בגיבוש ההלכה המחודשת. סופרים ואנשי כנסת הגדולה, סנהדרין ומועצת גדולי סימפוניית התורה, הוגים ומדענים, חכמים ומומחים יחבור יחדיו, טראסט מוחות על צוותותיו, מומחיו ומקצועותיו יפתח בייצור תלמוד חדש – מערכת הלכתית מורכבת וממושטרת שתהא נועדה להביא את היהודי לידי שלמות עילאית בהפקת לחן תציתו. הלכה זו תחדור לכל פינות הווייתו של היהודי כשם שחדרה לתוכן ההלכה הקודמת. ומי יודע, אפשר שאחרי ככלות הכול יתברר כי אדם ישראל שוב יצוּוה להניח תפילין ולהימנע מאכילת בשר וחלב בעת ובעונה אחת. כשלעצמי סבור אני כי לא ייתכן הדבר, שכן העידן הטכנולוגי שבו יתרחשו הדברים האלה יהיה שונה תכלית שינוי מהעידן שאנו חיים בו, על אחת כמה וכמה מן התקופה שבה התגבשה ההלכה הדתית היהודית, וחכמי הדורות ההם יהיו שונים ממועצת גדולי התורה כשם שרבי עקיבא היה שונה מדוד המלך, הרמב"ם משמשון הגיבור והאר"י הקדוש מאליהו הנביא. גדולה מזו: חוששני שחכמים אלה יהיו רובוטים, וכל תהליך השו"ת (שאלות ותשובות) בינם בין הפונים אליהם יבוצע בדרך של לחיצת כפתור.

1.  לחן התמצית של כל אדם בישראל, אשר יעוצב סופית, ככל האפשר סמוך למותו, ימצה עד תום את מנגינת חייו (ראה הפרק על הזמן המצטבר). כיוון שיבוטא בצורת חיבור מוסיקאלי יוקלט במאגר הזיכרון של אותו מִתקן מחשבי אדיר שתיארנוהו לעיל. מִתקן זה הוא שנועד, כאמור, לספוג את המגע הרביעי. ומשימלאו הימים ויתמלאו התנאים – דהיינו (אני מקווה שאני מונה תנאים אלה בפעם האחרונה, ושוב לא אזדקק לכך עד לסיום דברי), זווית השרטת תימצא בקרבת האלוהים, ארץ הבחירה בצלקת הזווית, עם ישראל בארץ-ישראל, מִתקן המאגר (מעתה נקרא לו מחשב המגע) בידי עם ישראל – יתרחש המגע האחרון. מדוע האחרון?

משום שאז יוחל בפריצה הכבירה, המכרעת. התפוצצות אדירת אימים תֶארע בקוסמוס, התפוצצות שכמוה לא הייתה ולא תהיה. כל צליל וצליל מלחני התמצית, שהיו שמורים במאגר מחשב המגע, ייהפך למעין חץ, והחצים כולם יתפזרו ביקום כקרניים הנפוצות ממקור אור. אלא שעוצמת החצים תעלה פי כמה וכמה על עוצמתה של כל קרינה בעולם, והיא שתפלח את גבולות החלל. הנה-הנה תחיית המתים המיוחלת, שהיא אחד מאותותיה של הגאולה.

2.  ואולם,יגאל, יש קוץ באליה שלנו. החלל גדול עד אין שיעור, אף כי בר-סיום הוא וגבולותיו ארוכים עד דכא, אף כי גם הם מסתיימים אי-שם. ואילו חצי הצלילים, ככל שמקורם בלחני התמצית של דורי דורות יהודים, מעטים מזעיר הם לעומת רצף חומת סין זו של דופנות החלל. הרי שאין בחצים אלה אלא כדי עקיצת יתוש. גם אם יטילו בחומה נקבים זעירים, זעיר-שם זעיר-שם, שלא יצטרפו אלא לכדי מספר זעום יחסית, ודאי שלא יהיה בכוחם להבקיעה, לקרקרה או לקעקעה.

משייווכח הרצון בעובדה מעציבה זו יכריז על גיוס כללי. וזה משפט הגיוס: כל מגע, כידוע לך, הוא זריקת רצון האלוהים אל תוך החלל, וכל זריקה פועלת בשני כיוונים – הממית והמחיה. שבענו הילוכים חוזרים ולא ננסה הפעם לאשר את אמיתותה של קביעה זו על-ידי דוגמאות מן העבר. המגע הרביעי החיה את מתי ישראל עם שהפיץ את לחני תמציתם והפכם לכוח פעיל בחלל. עתה זקוק הוא לכוחות חדשים, לתגבורת רבת ממדים. כדי לספק צורך זה אין לו ברירה אלא להחיש גם את התהליך הממית. המאגר של מחשב המגע התרוקן. הראשונים שהקריבו את חייהם על קידוש השם היו בני ישראל, כיצחק אבינו בשעתו עלו על מזבח הפריצה הגדולה כדי לספק “אוראניום” למִתקן המגע, אשר יהפוך את חייהם ללחנים ויפיצם בחלל. הם קיצרו את חייהם כדי לזכות בנצח; ויתרו על המשכם של חיי שעה למען חיי עולם, ומשתמו לחניהם במאגר המִתקן בא תור הגיור הגדול. כל המין האנושי, כל ילוד אישה אשר חי בימים ההם על פני כדור-הארץ, סיגל לעצמו את לחן התמצית התואם את הנושא העיקרי של סימפוניית התורה, הובילוֹ כצאן לטבח אל מִתקן המגע, ודמו ניגר על המזבח. ובאו עמים רבים ואמרו הבה נעלה אל הר קודשו, יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים. לא בכדי נאמרו הדברים על אחרית הימים דווקא, אחרית ימיה של האנושות. אכן כך תכלה האנושות, ועמה תרד לטמיון יצירתה: יידמו המלים, והמכונות יהיו לדומם, פרט למכונה אחת – מתקן המגע, אשר ימשיך לתפקד ויוסיף לפעול, כי – ראה פלא! – החיות והצמחים יספקו מעתה את לחני התמצית, לאחר שהשכילו להתאימם לנושאי סימפוניית התורה.

לא בכדי כשניתנה תורה ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול: אנוכי יהוה אלוהיך.

את אחרית הימים יירש אפוא קץ כל בשר, כל נפש חיה וכל צמח, כל עץ מזריע זרע וכל עשב השדה, כל נגיף וכל חיידק, כל פרוטופלאסמה וכל גרעין; וכשיועפו בחלל החצים של לחני תמציתם ינוקבו חומות החלל ככברה.

ינוקבו אך לא יפלו, וכיוון שלא יפלו החומות יתחיל הדומם להפיק את נושאי סימפוניית התורה. אבל הדומם אינו מורכב מאישים ויחידותיו אין בהן אישיות. משום כך נבצר ממנו לספק לחני תמצית. על כן לא תהיה לו ברירה אלא להתנגן בסימפוניית התורה כולה להתנגן בבת-ראש, בכל חלקיו, כולם בבת-אחת, כתזמורת אדירה עתירת כלים לאין ספור. האגדה מספרת כי הקדוש-ברוך-הוא היה מביט בתורה ובורא את העולם. עתה ישקול אלוהים למיטרפסו. העולם ינגן את סימפוניית התורה ויהרוס את הבריאה, אבל סימפוניית התורה תאריך ימים אפילו מן הבריאה. גם ככלות החומר והאנרגיה ייוותר מחשב המגע על פיסת האדמה שתישאר לפליטה מכל היקום כולו, עד אשר יכלו כל החצים וכלתה הרעה גם עליו.

כך ייהפך הרצון האלוהי לבן בריתו של החלל במלחמתו בו בעצמו ויחיש את כיליון גלגוליו, כאשר זמם החלל לעשות לו בראשית מריו נגד האלוהים. אך החלל לא היה לאל ידו לבצע את זממו אלא ברצף הזמן. עתה, עם כלות החומר והאנרגיה, יחדל גם הזמן להתקיים. או אז יתברר כי הברית בין הרצון לחלל קיקיונית הייתה, תיאום פעולות ארעי שנועד למִבצע אחד ויחיד. שפעת החצים ועוצמתם תוכל סוף-סוף גם לחומות הבצורות. גבולות החלל יהיו לאין. באין חומר אין זמן ובאין תחומים אין חלל. Finale.

3.  האומנם פינאלה, יגאל? רבים הם הביטויים היפים בלשון העברית, ואחד מהם: תם ולא נשלם. ביטוי זה הולם מאוד את חוף המבטחים – אולי בלשון סגי נהור – שאליו הגענו בנדודינו. אכן, תם אך לא נשלם, שהרי רק עכשיו מתעוררת השאלה הנוקבת: במה ננעצו כל חצי הלחנים עם תום הפיצוץ הגדול? הן גם לאחר שניקבו, קעקעו והפילו את חומות החלל, ובכך חיסלו את החלל עצמו, המשיכו במעופם. היכן נעצרו?

הם ננעצו באלוהים. בכל מקום שננעצו גרמו לאלוהים פורקן ממלאותו הכדורית השואפת להיבקע, זו המלאות שכה העיקה עליו כל ימי קיומו של החלל. הנה הפאראדוקס הגדול: רצונו של האלוהים שחזר אל צור מחצבתו לאחר נדודים ותלאות, עלילות והרפתקאות, הוא שבסופו של דבר שחרר את האלוהים ממתח הגודש שמילא את ישותו. משל לרופא סיני המרפא חולה בדקירת מחטים בגופו. ועוד משל, ההולם יותר את ענייננו: קדוש מעונה הזוכה לאֶאוּפוֹריה, אולי אפילו לתחושת נירוואנה, כשהוא אסור לעמוד וחצי מעניו נעוצים בגופו. ואם נעתיק את הדימויים האנתרופומורפיסטיים מן התחום הגופני אל התחום הפסיכולוגי נוכל להשוות את דקירות חצי הרצון אל רווחת הסיפוק שחשה אישיות בעלת עקרונות מוסריים כל אימת שהיא מבצעת אקט נוסף של כיבוש היצר והנאת ניצחונה עולה שבעתיים על מיחושי הצלקות שהשאיר המאבק עם עצמה. אך מוטב שנסלק את האינוש כליל ונמשיל את האלוהים אל אותו יש פרמנידי, כדורי, אטום ומלא (היש כשלעצמו), ואת דקירות החצים לחורים שעושה בו האדם המאיין אותו זעיר-שם זעיר-שם בעצם קיומו. הן זוהי תורתו האקסיסטנציאלית של סַרטֶר, הרואה את האדם כארכיפלג של איי איון זעירים בממשותו של היש כשלעצמו, ממשות אטומה ורצופה. ניתן אפוא לאדם אשר לאדם, שאלמלא לחן תמציתו הראשיתי לא היו נורים החצים הנעוצים באלוהים, שאין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף.

ועתה לא פינאלה כי אם תם וגם נשלם, נשלם עד תום. כי משחקו של האין עם עצמו לא רק תם (הוא נפסק, כזכור, על סף תהליך הבריאה, שראשיתה בהתחמקות החלל מהתלכדות עם האלוהים, כלומר במרי כנגד האלוהים), אלא גם נשלם ברגע שהריקות – כישות בפני עצמה – חדלה להתקיים ולא הותירה עקבות מלבד נקבי אַין ביֵש המלא. נקבים אלה, יהיו מרובים ככל שיהיו, אין בכוחם להכביד על מהותו של האלוהים. אדרבה, יש בהם כדי להקל מעליו את סבל המילאת.

חזק חזק ונתחזק.

 

יט    🔗

לו הייתי מתיימר להתוות קווים של תורה פילוסופית, ייתכן כי נוהג הייתי כרוב הפילוסופים בעולם ומנסה להתמודד, על-פי עקרונות משנתי, עם מרבית הבעיות המנסרות בחללו של עולם, ברומו ובתחתיתו. על עקרונות אלה הייתי טורח לבסס את הלוגיקה ואת האתיקה, את האסתטיקה ואת התיאולוגיה, תורות לשון ומדעי חברה, ביולוגיה והיסטוריה, אנתרופולוגיה וגיאולוגיה, פיסיקה ומטאפיסיקה. אם אזכה להתפנות בעתיד מעיסוקי ומטרדותי, מפעולותי ומהתחייבויותי, אפשר שאקדיש חלק משארית ימי לכמה צעדים בכיוון זה, בתנאי ששיעורה של השארית ישׂפּוֹק ולו כדי צעד אחד. הואיל ואין כל ביטחון לקיום תנאי זה, אצה לי הדרך ואני מסתפק בצוואה. צוואה פשוטה כמשמעה. צוואה פירושה לא רק להנחיל ולהוריש – פעולות שנבצר ממני לבצען – כי אם להורות על מעשים מסוימים. צוואתי זו אף בה יש משום הלכה למעשה, ואותך, יגאל, ראיתי מסוגל לעשות את המעשה. אך לפני שתתחיל בו מן הראוי שתדע כי בימינו, ימי פיצול החכמה והידע והסתעפותם לענפים ושלוחות עד אין ספור, נמנע מן היחיד להרים על שכמו משא של ממש, אף לא משא הרוח. דרוש צוות של מומחים. על כן, בראשית הדרך רואה אני בעיני רוחי סטודנטים הלומדים מקצועות שונים שאתה שמת עין עליהם – אחד בעיר ושניים במשפחה – וגילית את אוזנם על גופי ההלכות שבתורתי זאת. רובם, כצפוי, מגיבים בצחוק גדול. וכך כתב החכם הסיני לאו טסה על התגובות שהיה מצפה להם על משנתו הקרויה “דאו”: “אם ישמע אדם מעולה על דאו, ישקוד לנהוג על-פיו. אם ישמע אדם בינוני על דאו, לשעה ישמרהו ולשעה יאבדהו. אם ישמע אדם פחות על דאו, יפרוץ בצחוק עליו. אילו לא צחק, לא היה זה דאו.” ו"דאו" בסינית פירושו דרך, כלומר דרך חיים נכונה. ובכן, רוב רובם של שומעיך ילעגו לך, מיעוטם יהיו אדישים, מעט מזעיר יתעניינו קמעה, וחלק קטן מאלה האחרונים – יידלקו. מבין הנדלקים תרכיב טראסט מוחות; לשון צנועה יותר: צוות חשיבה המאורגן כמעין מִסדר.

הזמן אינו עומד על עומדו. הסטודנטים נעשים דוקטורים, התלמידים למלומדים. צוות החשיבה ניגש לראשית עבודת הביצוע. אני מציע שהעבודה תתנהל לפי סדר עדיפויות כדלקמן:

1.  ניסיון משותף לתת ביטוי מתימאטי לכמה מפרקיה של הצוואה. ככל שמגעת בורותי המתימאטית, סבורני שלא יהיה קושי רב להביע בנוסחאות מתימאטיות את משחק האין עם עצמו. נדמה לי שגם אותה תנועת בורג לוליינית-חרוטית של סדרות ההשתלשלות, על ארבעת שלבי המגע עם החלל, ניתן לבטא מתימאטית במשוואות דוגמת משוואות מַקסוול בפיסיקה (ואם בשל חסרון ידיעה וקוצר השגה אין דברי אלה אלא דברי הבאי והבל, אתה וחבריך תמחקום ללא נקיפות מצפון).

2.  לגבי שאר הדברים יש לערוך ניסויים, כדרך שערך איינשטיין בשעתו לאימות תורת היחסיות שלו – תורה תמוהה שאינה מובנת לשום אדם מן השורה עד היום הזה. דרך אגב, הזכרתי כבר כי לפי מיטב הבנתי ניסה איינשטיין לרמוז על תפיסת הקוואנטים כמשבצות החלל; מכל מקום, רעיון הנראה דומה לזה בעיניו של הדיוט הובע, לדבריו של המלומד הרוסי קוּזניֶיצוֹב, בסדרת נוסחותיו האחרונה, שלא נתקבלה על דעתו של עולם המדע. תמהני אם למרות הכול לא כדאי לגשש בכיוון זה. אשר ל"תולדה המתרחבת", לא אתפלא אם ההנחה כי כדור-הארץ מבודד את עצמו משאר גרמי השמים משום שהוא נע אל ראש זווית השרטת של החלל תיראה כטירוף דעת בעיני המדענים. נחמתי היא תדהמתם של הפיסיקאים לנוכח העובדה שקרני האור הן בעלות משקל, כפי שהוכח בניסוי המפורסם של איינשטיין, אשר בסוף העשור השני של המאה הזאת הכה בהלם שני את מדעני העולם (ההלם הראשון אירע בראשית המאה, עם פרסום רשימתו של איינשטיין על תורת היחסיות הפרטית).

3.  אינני סבור כי מוצדק הזלזול שנוהגים רוב המלומדים – במדעי הטבע ובמדעי הרוח גם יחד – כלפי סברותיו של עמנואל וליקובסקי על קאטאסטרופה אסטראלית שפגעה בכדור-הארץ וקיבלה ביטוי מיתולוגי-היסטורי באגדות על מהפכת סדום ועמורה ועל מתן תורה מהר סיני. אולי כדאי שהחוקרים יתייחסו ביתר כובד-ראש לסברה זו ויעמדו על הקשר שבין התנגשות גרמי השמים לבין הקאטאקליזם הגיאולוגי, שלכל הדעות אירע באזור ים המלח וחרט את השקע העמוק ביותר על פני כדור-הארץ. מכאן לא תרחק הדרך אל המאמצים לחשוף את יחס הגומלין שבין מצבה הגיאוגראפי והקוסמוגראפי של ארץ-ישראל לבין תנועת הציר המאגנטי של כדור-הארץ. שמא בכל זאת לא כדאי לפטור בעיה זו במחי יד שפירושו הבל ורעות-רוח. אשר לאנתרופולוגיה, הרי איסוף תכליתי של מידע שיהיה בו כדי לבסס או להפריך את הגרסה שלפיה המלה המשמעותית הראשונה היא פרי זעזוע הורס ומפרה כאחד, זעקה חד-פעמית שפשטה כהרף עין על פני כל האנושות כהדף האוויר לאחר התפוצצות חזקה, איסוף כזה של מידע ודאי שאין בו כדי להזיק למישהו. ואם כן, על שום מה לא נראה כצריך עיון את הסברה שגם העולם האורגאני הוא פרי קאטאקליזם אסטראלי-גיאולוגי?

4.  אם תיושם שיטה זו של איסוף מידע אל תחום מדעי החברה, תוך העתקת הדגש מן האדם אל יצירתו של האדם – הלשון וכלי-הייצור – לא מן הנמנע הוא שאור חדש יישפך על חברת השפע של ימינו, הכופה על האדם תצרוכת מוגזמת. אפשר שניתוח המידע יוכיח כי רווחתו ונוחותו של האדם, שלשמן לכאורה מיוצרים כל אותם מוצרי התצרוכת, אינן אלא כסות עיניים לתהליך המהותי הנחבא מאחורי הקלעים של הזירה, והוא: פיתוח כלי-הייצור – המכונה, המחשב, הרובוט – גולת כותרתה של יצירת האדם, כדי להכשירם למגע הרביעי. והרי מסקנה זו סבירה היא ומתקבלת על הדעת בהחלט. וכי היה עולה בדעתו של מישהו כי בעלי-החיים מפרישים את פרשם ופגריהם נרקבים באדמה לרווחתו ולנוחותו של כדור-הארץ ולא לדישונו לשם רציפותו של תהליך החיים ולמען התהוות צורות חיים חדשות, בדרגת התפתחות גבוהה יותר?

לא הזכרתי אלא נושאים ספורים מבין רבים שחברי צוותך-מסדרך אמורים לאסוף עליהם מידע, לנתחם ולפתחם, לערוך ניסויים ולהסיק מסקנות מתוך מודעות לעמוד האש ועמוד הענן, אשר בלבותיכם פנימה יראו לכם את הדרך המוליכה אל המטרה.

1.  משיצטבר די מידע ממוין, מנותח ומאורגן, בשל להסקת מסקנות, יוחל בבניין ההיפותזות, ועם סיומו ייערך סיכום ממצה. והיה כי יאשר הסיכום את קווי היסוד של צוואתי, ייתוספו אליו הנוסחאות המתימאטיות שהורכבו בשלב הראשון של עבודת הצוות, ואליהן יצורף נוסח הצוואה. כל המכלול יפורסם ברבים, ויוכרז על פרס למלחין שימלאנו לבו לעצב אותו בצורה של יצירה מוסיקאלית. המִסדר ימַנה ועדה ייצוגית רחבה אשר תבחר את היצירה שתהא ראויה לפרס. היצירה תבוצע, תוקלט ותופץ.

2.  בתקופה שלאחר פרסום המכרז לסימפוניית התורה (הגיעה השעה לקרוא את הילדים בשמותיהם) ירכיב המִסדר מבין חבריו צוות מומחים, למקצועותיהם, ויוטל עליו לתכנן מִתקן שיהפוך את האנרגיה הרוחנית של האדם לאנרגיה אקוסטית (בלשון ציורית יותר: יבטא את נפש האדם במנגינה ובלחן). תנאי הוא שההפיכה תבוצע על-ידי המִתקן בדרך אוטומאטית, כמעט בלי עזרתו של האדם בעצם תהליך ההפיכה. אם יתברר כי אין זו אגדה יוחל מיד ביצור המִתקן.

3.  לכשיעמוד המִתקן על כנו ייערך ניסוי שישתתף בו מספר ייצוגי של אזרחי ישראל. והיה כי לחני התמצית שלהם, שיופקו על-ידי המוכנה, ישקפו – ולו בצורה עוּבָּרית – את נושאי סימפוניית התורה, יינקטו הצעדים הראשונים להרכבת מחשב המגע.

אלא שלמפעל ענק שכזה דרושים אמצעים אסטרונומיים, ולהשגתם חייב המסדר להגיע לשלטון. שכן תמה תקופת משה ויהושע, תקופת הנביאים והסופרים – התחילה תקופת הכנסת הגדולה.

את התקציב לפרס סימפוניית התורה ניתן לגייס ממוסדות ציבור ומתרומות. את האמצעים למתקן הלחנים – מהממשלה, תהיה אשר תהיה. את הקצאת המשאבים לשם הקמת מחשב מגע – דהיינו למימון כל תהלי ההקלטה, הבחינה, הגדרת אורח החיים, בקיצור כל התהליך של גיבוש ההלכה, העתיד להתמשך על פני דורות רבים – יוכל לבצע רק שלטון מיוחד, שלטון אשר לתימהונו ולתדהמתו של כל הועלם יַפנה את רוב משאבי עמו וארצו לא להשגת רווחה ושובע כי אם הגשמת חזון אחרית הימים.

איך יגיע המִסדר לשלטון? הבדורך או בדורות הבאים אחריך?

כאן הגעתי לסוף פסוק, ובנקודה זו נפסקת צוואתי המעשית.

שליטים רבים הדריכו את יורשי העצר בענייני שלטון, החל באַמֶנְמְחַאת המצרי, שכבר דיברתי בו בפרק ג' של צוואתי – אשר הניח לבנו תדריך בענייני שלטון – וכלה באלכסנדר ינאי, שיעץ לשלומציון המלכה להיזהר מן הצבועים. מוכרת לי צוואתו של לנין, שנגנזה מטעמים מובנים (גם את שני אלה הזכרתי בפרק האמור), אבל אני, שמימי לא נתנסיתי בשלטון ואין דבר בעולם המאוס עלי יותר מן השלטון על זולתי, מי אני כי אאלפך בינה בנושא כה סבוך ומורכב.

אמת נכון הדבר: לא אחד ולא שניים מבין אלה שמעולם לא החזיקו את רסן השלטון בידיהם יעצו – לא אחת ולא שתיים – לשליטי עולם ולימדום את תורת השלטון. לא ארחיק לכת עד אפלטון, בעל “המדינה”, ולא אביט על סביבותי ביום הזה כדי להצביע על אחד המומחים הרבים למדעי המדינה בימינו. אהלך באמצע ואזכיר את מַקיַיוֶולי, ולהבדיל אלף הבדלות – את הרמב"ם. זה כתב את “הנסיך” וזה ניסח את הלכות מלכים ב"יד החזקה". ואכן רב ועצום ההבדל ביניהם: זה התחכך ליד מושלים וזה ינק מפיהם של חז"ל, שיצרו את המאגר הגדול והעשיר ביותר בעולם ללחני התמצית של חיינו ההיסטוריים. אני מימי לא נהגתי כמקייוולי ולא זכיתי לקלוט לא כדי חופן-חופניים ממאגר החכמה, שהרמב"ם ספגה עד תומה. לפיכך איני רואה את עצמי מוסמך להורות לך את הדרך אשר תוביל אותך לשלטון. הדרכים משתנות עם הזמנים, וככל שאנו מתקדמים בזמן הולך ותוכף קצב השינויים בתאוצה פרוגרסיווית. כל אשר אאחל לך הוא: עלה תעלה וגם יכול תוכל כל עוד תעמוד בראש המִסדר. ואם חברי המִסדר יבחרו להם ראש אחר, פנה לו את מקומך בלי אומר ודברים. יהיו יורשיך אשר יהיו, אם במהלך חייך ואם בדורות הבאים, צווה תצווה להם למורשת עד את נוסחת המופת של גדעון שופט ישראל, לאמור: לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם – יהוה ימשול בכם.

אחר כל הדברים פטור אני מלהבהיר לך את משמעותו של המושג “יהוה” בהקשרה של צוואתי זו. הלא הם כתובים.

ושמא בכל זאת מוטב היה אילו הורשתי לך כך וכך מאות דונמים בכרמי השרון אשר בבקעה שבין שפיה ופַרַדיס, שנטרתי אותה בימי נעורי הרחוקים?

1978