הקדמה    🔗

התנועה שנעורה במחצית המאה הי"ט, בתוך חוגי ה"הגירה" הפוליטית של הפולנים בפאריש ובמקומות אחרים, על־ידי אנדריאס טוביאנסקי, תפסה מקום חשוב בדברי־ימי התסיסה הלאומית הפולנית בתקופת המהומה שבין מרד 1831 למרד 1863. תנועה זו, שלא היתה אלא ספיח בשדה הרומנטיקה הלאומית של הפולנים, נידונה לחובה על־ידי רוב ההיסטוריונים הפולניים, בגלל הנזק שהביאה לחזית הפוליטית שהיתה, כביכול, בעלת צביון אחיד, ובגלל השיאה את אדם מיצקיביץ' לסטיה מאידיאלי הכלל. כיום, אחרי שנשתנו הערכים והמושגים בפוליטיקה, ומה־גם אחרי שוב העוז לפולניה, יש גם דורשים בזכות ה’נביא' טוביאנסקי. אין רחמים בדין ההיסטוריה ואין חובה בפניה. יש רק אמת.

מסה זו דנה רק בקטע אחד, בזוית אחת מכל בנין “התנועה” הזאת. גם כאן הוצעה רק היסטוריה, כלומר: קשר של עובדות ראויות מתוך אספקלריה היסטורית, מתוך השקפה שהמחבר חושב אותה לאמת.

בכדי שלא לצאת מגדר מסה היסטורית, מגדר מונוגרפיה, נמנעתי מהרצאת שיטת הטוביאניות כשהיא לעצמה ומענינים היסטוריים ש"על הגבולות", שאין להם יחס ישר להערכת “העבודה בישראל”. ¹ כך גם נמנעתי מהעתקת דברי טוביאנסקי גופם על עם ישראל ועל עתידותיו, במקום שאין להם קשר ישר לנושא שלפנינו. חומר נוסף להארת הדברים ימצא, אולי, לקורא במסה אחרת, “על יחס ראשי ההגירה הפוליטית אל היהודים ואל זכויותיהם”.

אנדריאס טוביאנסקי היה אציל פולני מגליל וילנה. נולד בשנת תקנ"ט (1799), ואחרי סימו את חוק למודיו בגמנסיה למד באוניברסיטה של וילנה. בימי בחרותו לא הראה פעילות חברתית יתרה. דעות בני דורו על השכלתו שונות הרבה: יש חושבים אותו למלומד ויש מתארים אותו כבור גמור. את למודיו באוניברסיטה לא השלים ועבר לשמש בפקידות בית הדין המחוזי. במרד של שנת תקצ"א (1831) השתתף גם הוא ולא הצטין בפעילות יתרה, עד כדי חובת גלות. עוד מעט ויתישב באחוזתו, באנטישוינצ’יה, באותו הגליל. כאן נראים בו בראשונה סמנים של חפוש דרך לעצמו. שלא כדרך אצילי פולניה, התיחס טוביאנסקי יחס אנושי לאכריו – כמעט יחס של אחוה. סעד אתם, התפלל בצבורם ואף תקן “עבודות” ותפלות מיוחדות לו ולהם. רוחו היתה שקטה ושום סמנים של תסיסה וזעזועים פנימיים לא נראו בו. בשנת ת"ר (1840), בהיותו כבן ארבעים, היה לו, לפי עדותו, גלוי־אלהים, ועברה עליו רוח לצאת את מולדתו. תקן תקנות לאכריו ויצא יחידי בעגלה ויבא עד פאריש. משם עבר ונסע לבלגיה – לואטרלוא – מתוך הערצה לנפוליון. במקום זה נולדה בלבו ראשונה, ונכתבה תחלה, שיטתו באמונות ודעות, ואתה נולד רעיון משיחיות העמים. בשובו לפאריש התחיל עובד בקרב חוגי ההגירה הפולנית אשר הגלתה בעוון המרד של שנת 1831. חסידו הנלהב הוא אדם מיצקיביץ', ומעטים אתו. ראשי “ההגירה” פנו לו עורף, אחרי ראותם שאין לבו פונה אל הפוליטיקה כי אם אל הדת – ויחשבוהו לבוגד, ונלחמו נגדו. מעשי תעמולתו, אחרי צאתו את פאריש על־פי הגזרה והתישבו בהתבודדות בשויץ, מצטמצמים, כעבור ימים מעטים, בהטפה ליחידים. מעתה המשיך בעשית נפשות לרעיונותיו מבין בני עמים שונים, ואינו פוסק לכתב ולדרש על רעיונות משיחיות־העמים – של צרפת, של פולניה (ואף של אנגליה ושל – רוסיה!) ושל ישראל. פעילות יתרה השקיע בתעמולה בישראל.

האפיזודה הקצרה של “העבודה בישראל” חלה בימי נדודיו בשויץ ובבלגיה. אחרי חסדה הראשון בפאריש, היו ימי “העבודה בישראל” ועל ידיה הימים המשובחים של “התנועה” כולה. בהסתימה נסתימה אתה פרשת כל התנועה, ואף מיצקיביץ', כמו רבים אחרים מבין חשוביה, עזבוה. טוביאנסקי מת באמונתו בנצחון רעיון משיחיותו. ושרידי מעריציו המתנחמים בזכרונות מאמינים בו עד היום.

החומר למסה זו לקוח מתוך הספרות הטוביאנית וספרות הפולמוס סביבה (אשר את הכתבים החשובים שבה ימצא הקורא רשומים בביבליוגרפיה). המכתבים ושאר הדוקומנטים נתרגמו על ידי. במקום שאין האוריגינלים מודפסים אלא תרגומיהם, השתמשתי בכתבי־היד הנמצאים במוזיון אדם מיצקיביץ' בפאריש, יוצאים האוריגינלים הנמצאים אצל “האחים הדומיניקנים” ברומא ואחדים שברפרסויל ובטורינו. אף בחומר המודפס על־פי האוריגינל, לא השתמשתי אלא באכסמפלר מתוקן על־פי כת"י אנדריאס טוביאנסקי, בזה של ולדיסלב מיצקיביץ', בן המשורר, מחבר ה"ווספולאודזיאל", עם תרגומו הצרפתי בכת"י ועם המלואים והתקונים שהכניס בכתב־יד מגיהם, הסופר הפולני סטניסלב פיוטר קוצ’ורובסקי; ותודתי לשניהם² ואף לאחרון הטוביאנסקאים, אטילו בג’י בטורינו, על עזרתם הביבליוגרפית. הדיוק כאן חשוב מאד, משום הערפל השורר בתוכן ובסגנון רוב הכתבים, וצריכים המושגים טפול יתר. ואולם בדקומנטים שבדפוס נכנסו טעיות־סופר ודפוס רבות, מלבד שנויים והשמטות לדעת, מתוך שנתפרסמו הדברים בימים שרבים מבין האישים שפעלו בתנועה עדין היו בחיים; ולפיכך תרגמתי את הפסוקים כצורתם, כי כל דבור ודבור מיוחד בתכנו – כעין דרך המקובלים.

עוד עלי להעיר כי “דבר” בסמני־הבאה הוא התרגום של Sprawa" " או “Oeuvre”, שם התנועה בפי אנשי טוביאנסקי, ובמקום שלא נתתי סמני הבאה – הרי זה דבר כמשמעו. במקומות רבים כתבתי משום־כך דבור, בתרגום של “Slowo” הדבר, אשר גם לו יש ערך מיוחד בטרמינולוגיה של התנועה, כפי שיבואר.

 

ביבליוגרפיה    🔗

הספרות על טוביאנסקי ותורתו מרובה בלשונות שונות. את רשימתה ימצא הקורא בספרה של מרים ברסנו־בג’י. אני רושם בזה אלה מן הספרים אשר בהם ימצא הקורא מלבד דברים הנוגעים לעצם תנועת טוביאנסקי בכלל אף חמר שיש לו ערך בשביל הבנת ה"עבודה בישראל".

1. בפולנית:

2. בצרפתית:

3. באיטלקית:

4. באנגלית:

5. ברוסית:

בגלל חוסר סמנים מיוחדים, לא נסמן תמיד הבטוי המיוחד לאות בפולנית.

 

מבוא.    🔗

תנועת אנדריאס טוביאנסקי, שנתעוררה בבין־השמשות של שקיעת פולניה במאה הי"ט, הטילה סערה כל־שהיא במחנות האידיאליסטים בכמה מארצות אירופה. מיניסטרים אחדים, בגרמניה, בצרפת, בשויץ, נזדעזעו וגרשו את אנדריאס טוביאנסקי ואת תלמידיו מארצותיהם. הואתיקן, גם הוא, גרש את ה"מורה" מרומא; אלה מבני ה"אחוות" הקדושות שבאיטליה הקתולית שנהרו אחרי תורתו, נתבעו לדין הכנסיה ונאשמו בכפירה, ורדפום והחרימום³. הערפל הגדול שהיה שרוי מסביב ל"איש־האלהים, כסמל תנועת סתר אשר סביבו נארגה האגדה הרומנטית של גולת פולניה בפאריש, היה נראה גיגנטי, בשדה הפוליטיקה הלאומית, הדתית והסוציאלית.

הכרה מקרוב, הסתכלות מבעד לערפל, השפיעה בנקל על המנוסים בערמומיה שבין אנשי־המלכות וראשי־הכנסיה: ראו שבתוך הערפל עצמו אין אור, הכירו את הערבוביה ואל־הכוון השוררים בעצם התנועה, חוסר המעשיות שבבסיס הכת הזאת של אינטלקטואליים מרודים, פוליטיקאים רומנטיים, רליגיוזיים חסרי־דת, המסתובבים מסביב לאדם מוזר, שנורמליותו היתה תלויה בספק בעיני אדם מן הישוב. הפוליטיקה האירופית והדת הכנסיתית ידעו כבר בימים ההם לא לפחד מפני האנרכיות הרליגיוזית־האריסטוקרטית. להכרה זו באו גם ראשי הגולה הפולנית, אלה אשר לפניהם נשא טוביאנסקי את דרשתו הראשונה בכנסית “נוטר־דם” שבפאריש, ונשבע לעבוד להם באמונה. הם, אשר דנו על כל דבר ודבר מתוך ההשקפה הלאומית גרידא, ראו בטוביאנסקי ותורתו רק את הגורם שהדת יכולה להיות בדרך למרד פוליטי. דבריו על המשיחיות המגולגלת בעם הפולני, היו בשבילם ענין להתעוררות העם נגד עושקיו. עד מהרה נוכחו אף הם באל־מעשיות הטבועה בכל השיטה, שכן היא מטרה לעצמה – ויעזבוה. ורבים היו אשר להבא דכאוה, וראו בה סטיה מדעת או שלא־מדעת מתפקידי הלאומיות הפולנית. ואין ספק שאלולא נשאר אדם מיצקיביץ', חשוב כל העדה הפולנית וסמל עמו לצרפתים ולאומות אחרות, נאמן לתנועה, היתה נדכאת מהרה עד גמירא ולא היתה מגיעה לחשיבותה בשביל תולדות הרומנטיות והמיסטיציזמוס האירופי.

לעומת זה, התקרבו לתנועה יחידים רומנטיים מכל העמים, שנפשם עיפה כבר אז מן התרבות והציויליזציה של המאה הי"ט, שהרגישו בריאקציה החמרית הממשמשת ובאה לעולם, ששאפו להתחדשות הרוח והחיים. בטוביאניות הלא נמצא – בפוטנציה מטפיסית – בפעם הראשונה מושג ברור מעין “חבר־לאומים” ואינטרנציונל. בעיקר אמנם פעלה כאן הרומנטיות. הבנת טוביאנסקי את העמים דומה במדת מה להבנת מהטמה גנדהי את הקסטות הברהמניות: עם ועם ותפקידו. ובהיות הטוביאניות – השלמה, מתחלת בריתה – תמיד במצב של התהוות והתפתחות, גדלה שורת העמים, אשר בכל אחד מהם גלה טוביאנסקי סגולות מיוחדות…

מכל העמים הזרים – ואולי לא פחות מאשר לפולנים עצמם – היתה בזמן ידוע תשומת־לב טוביאנסקי ותנועתו מפנית ביחוד לעם ישראל.

בכונה ברורה, אמנם לא בדרך מסוימת, נגש טוביאנסקי ליצור תנועה משיחית־רליגיוזית בקרב ישראל. כיצד בא לכך? טוביאנסקי מגיד בעצמו, ונעיד עליו ועל עצמו משנהו אדם מיצקיביץ', שלבו היה מלא אהבה לישראל, בפרט ליהודי ארצו, וכסמל עליון היתה בשבילו העובדא, שבמשך דורות ישבו בני־ישראל בין הפולנים.

באמת היתה כאן אסוציאציה פסיכולוגית שעזרה לה יד המקרה להתלבש במעשים. האסוציאציה הזאת היה המושג “ישראל” כאבסטרקציה, כמושג עם־בחיר־יה, כמושג גלגול ראשון של רוח האלהים, אשר בו משתמש טוביאנסקי עוד טרם יחשב על “עבודה בעם” בכלל ועל עבודה בישראל בפרט. רעיון דומה היה לבן ארצו ודורו יוליוש סלווצקי, אשר במיסטיציזמוס הלאומי המיוחד לו הכיר בפולנים את גלגול היונים הקדמונים. המושג המפשט “ישראל” לא היה חדש בידי טוביאנסקי: קבל אותו יחד עם כל היסוד של שיטתו מיד הכנסיה הקטולית, זו שחשבה את עצמה ליורשתו הליגלית של עם האלהים, ודרשה את השם “ישראל” כמין חומר ל"ממלכת כהנים". טוביאנסקי משתמש במושג זה בעצם העבודה בישראל וחוזר תכופות על הרעיון ש"אין ישראל יכול להגאל אלא בידי ישראל", המושג הכללי של גלות־ישראל הוא אצלו מעין “שכינתא בגלותא”. והכללות הזאת של המושג אפשרה במחו הפעיל ומלא אסוציאציות, מענינות מן הצד הפסיכולוגי והפטלוגי, העברת המושג מן הכלל אל הפרט.

ואף־על־פי־כך, ודאי שהיה רעיון זה נשאר קבור בין שאר הרעיונות, שלא נסו לתת להם צורה – ו"הדרך לישראל" על־כל־פנים, שיותר קשה היתה מאשר הדרך לצרפתים – אלולא יד המקרה שהזמין לה לתנועה גורם ל"עבודה בישראל" – אלולא גרשון ראם שנתפס לטוביאנות.

באמת היה ראם אבי הרעיון המסוים של כל “העבודה־בישראל”, וכל מה שעשה, לא עשה אלא על דעת עצמו, בבהלת נפשו, וטוביאנסקי ומיצקיביץ' נפלו ברשת השפעתו או ענו אמן בעל־כרחם.

וראם לבדו היה האיש הראוי לדבר על משיחיות וגאולה: כל דבריו, ריח היהדות שעזבה נודף מהם, והוא־הוא שהשפיע בכוון זה על טוביאנסקי עצמו.

משיחיות – של אמת או של שקר – לנימת־חיים עצבנית זו היו בני־ישראל נתפסים תמיד, בפרט יהודי פולין. ובכל־זאת, נידונה הטוביאניות מתחלת בריתה להעדר הצלחה בקרב אוכלסי ישראל, על־אף הצעדים הבודדים המוצלחים שהראתה בראשיתה.

והסבות לכך?

א. לא רק תנועות משיחיות, אלא אף נסיונות תנועות־גאולה גרידא במשך דורות רבים לא הצליחו – אם לא באה השאיפה מקרב העם עצמו. רצון מלכים וקונצסיות ונדבות לא יכלו לפעול כאן ולא כלום.

ב. הטוביאניות הטבעה על האמונה בבחיר המוחלטת של ישוע איש נצרת. טוביאנסקי וכל תלמידיו, עיקר זה מבצבץ ועולה מכל דעותיהם המלאות קתוליות קיצונית – עד כמה שהדברים נוגעים ברוח. ראם המומר, השכיל וכסה על עיקר זה בדרשותיו בבתי־הכנסת השונים. אמנם יהודי צרפת, אף הם, הרגישו באינטואיציה שיש כאן דברים בגו⁴. ויתכן, שזה גרם לו בסופו לגרשון ראם בעצמו לעזוב את כל התנועה.

ג. אותה הסבה שהתישה את כח הטוביאניות בכלל: היתה רחוקה מן האוכלוסים אשר אליהם התכונה, מכיון שכל כחה היה בתוך ההגירה הפולנית.

ד. העובדה שראם בעצמו היה מומר, עובדה שעתידה היתה להגלות.

ה. שראם עזב את התנועה, לאסונה הכללי ולבטול “העבודה בישראל”.

אין ספק אמנם, שאלולא שתי הסבות הנזכרות כאן באחרונה, ובעיקר סבת בגידת ראם בתנועה, היתה גם תנועה זו עולה בקרבנות לישראל, כתנועת פרנק בשעתו, בפרט בפולניה המלאה חסידים, אשר רוח טוביאנסקי היתה מתקבלת על לבם, וביחוד בימי־המעבר ההם. היו רגלים לדבר. הצעדים הראשונים הצליחו. התנצרותו של ראם היתה פשרה נפשית ונכון היה להשליכה מעליו. כך – לא נשאר מכל התנועה שום זכר בישראל, והרושם היחיד, שאינו ניכר, הוא הכנסת יהודים אחדים תחת כנפי הכנסיה הקתולית.

אמנם, הצעדים הראשונים האלה, אשר כבד־ראש ועמק של הרגשה מעורבים בתוכם בקלות־דעת של הזיה, יש בהם ענין מבחינת הרוח בכלל ובעמידתם על פתח ההיסטוריה היהודית בפרט.

א.    🔗

שיטת טוביאנסקי מתחלקת לשני חלקים עיקריים:

א. המטפיסיקה התיאוסופית המיוחדת לו, שהיא היסוד לשיטתו ביחס אדם אל עצמו, אל אחרים ואל האלהים, ואשר עליה היא בנויה;

ב. תורת העמים וגלגוליהם ותפקידיהם – הנובעת מתוך שיטתו התיאוסופית או שהוא מסמך אותה עליה.

בין שני העיקרים האלה מונח עוד שלישי, תיכון לא בלבד בזמן, אלא כעמוד השיטה והתנועה: התקונים בדת הקתולית. אותם הגורמים שלא נתנו לחסידות להעשות כת בישראל הניאו את תנועת טוביאנסקי מהיות לכת נוצרית. אמנם, היו ימים שכמעט הגיעו הדברים לידי כך, ואחדים מתלמידיו הנהיגו בבתיהם מנהגים מיוחדים, מתנגדים לעיקרי הקתוליות. כאן, בתקונים האלה, לא היה טוביאנסקי מחדש כלום, אלא חוזר על שאיפות הפרוטסטנטים בשעתם: להיות האמונה מסורה ללב, שיהיה האדם חפשי בעבודתו לאלהים ולא תלוי במנהגים חצוניים, לבאר את דברי ישוע כסימבולים מוסריים־רליגיוזיים, ולא כמשמעם, לשם סקרמנטים. אלא שטוביאנסקי גופו היה בעל נפש קתולית, שקועה במיסטיציזמוס, והיה חסר לגמרי את הרוח הרציונלית, למען הביא את שאיפתן לידי מעשה⁵; בפרט, מבלתי היותו מוכשר להתיחס בחיוב לטכסיסי הפוליטיקה שהזמן גרמם.

אי־היכולת בתכון תקונים, היא־היא שגרמה, שכל אוצר רוחו הרליגיוזית תעבור לרעיון המשיחיות, לגאולה הפנימית, אשר בעקבה תבוא הגאולה החיצונית. אמנם, בכל זה היה טוביאנסקי בהחלט איש הכנסיה הקתולית, ואילו היה העל אומץ רוח וכשרון מעשה היה יכול להיות מעין סוונרולה מודרני. העיקר הזה שבנפשו חשוב מאד לגבי יחסו ליהודים ולגאולתם, כפי שיתברר להלן.

שיטתו התיאוסופית מה היא?

הנחה קוסמוגונית יסודית, שמוצאים אנו ביסוד כל שיטה תיאוסופית, חסרה לגמרי לשיטת טוביאנסקי. ביסודה העיקרי היא מופיעה לכתחלה כשיטה פסיכולוגית־מוסרית, כלומר: כתורה העוסקת במדות ובשערי נפש האדם מבחינה כללית.

שיטתו היא “שיטת הרוחות” של המיסתיקנים הגרמניים שקדמו לו.

הכל “בתבל” ובמלואה, ואף ביסודות־הטבע מלא שורות של רוחות (Kolumny). שורות הרוחות האלה נעדרות כל יכולת. בשאיפתן למעשה, לפעולה, מיצרות הן על האדם לעשותו כלי־שמוש מעשה למענן.

הרעיון הזה הוא־הוא היסוד השיטתי למסתורין של טוביאנסקי המוצעים לפנינו בספרו הראשון והעיקרי, ב"סעודה" (Biesiada). הכוחות הפעילים נמצאים, לפי־כך, מחוץ לעולם. האדם דל הוא מטבעו ולא יצלח בחיי רוחו המוגבלים, יכול הוא להתרומם רק בכח החסד העליון ולא הכח עצמו. ⁶

ההיה טוביאנסקי דטרמינסטן? לא; חסר לו יסוד פילוסופי לכך. עושה הוא פשרה בהכירו באדם “רצון ראשון”, בדרך השיטה הניאו־אפלטונית של המיסטיקנים שיצאו מאסכולת ג’יורדנו ברונו. יכול האדם, לפי־כך, להשתמש ברגע נתון של חוסר פעילות מצד כחות הרע וחוסר זהות כחות הטוב: כאן תחליט בחירתו. אולם, יצר לב האדם יצעידהו לרע.

על יסוד שיטת ההשואה משתמש טוביאנסקי בשתי מדות לשם יצירת תורתו ההיסטוריוסופית, החלק השני והעיקרי שבתורתו: נטיית האדם לרע ושל חסד האלהים. הוא השתמש בהשקפתו ההיסטוריוסופית ביחס לאנושיות “בחוק התהומיות” של הפסיכולוגים⁷; כלומר: כשם שהיחיד מגיע לידי תשובה בכח “חוק התהומיות”, על־ידי ראותו והכרתו את עומק נפילתו, ושב ברגע הכרתו בכח ראיה זו – כך האנושיות כולה. ההיסטוריה צועדת לקראת הרע. אולם, ישנם מומנטים של סבוך היסטורי חיצוני, שהאנושיות עומדת פנים אל קלסתר ורואה את עומק נפילתה – וחוזרת בה.

מובן שאף “תשובה” זו באה רק על־ידי היחיד, אשר רק הוא יכול למשך אליו את החסד העליון ברגע הנתון. על־ידי טהרת־נפשו נסוגות אחור שורות הרוחות הרעות ומסתדרת, מתוך הרמוניה, שורת הרוחות הטובות. ודרך שורה זו יורד שפע־חסד עליון על האנושיות.

ב.    🔗

לשלשה משכים מחלק טוביאנסקי את דברי־ימי־האדם – אשר בסוף כל אחד מהם נמצא יעוד של חסד עליון ברגע נתון, על־ידי אישיות נבחרת. לשלשת המשכים מתאימים, כנראה, החטאים של שלשת הנחשים או החיות⁸. אשר טוביאנסקי מציג על יסוד ה"חיה" שבאפוקליפסה.

היעוד הראשון בא בסוף התקופה העתיקה, על ידי ישוע הנוצרי. בו, בבן־ישראל, הגזע הנבחר, נתקים רצון־האלהים וקבל גוף וחיות; הוא מסר את נפשו בשביל רצון־האלהים, שהביא לעמים. יעודו, שהוא תנאי־הגאולה הכללי רצון־האלהים, לא פדה את העמים, ועליהם לעבור עוד שני משכים ולהגיע לשני יעודים חדשים. ביסוד אידיאה זו ישנו הרעיון הישן על אודות האנטיכריסטוס. כאן מכניס טוביאנסקי חשבון של מדרגות־תקופות במספר שבע, על יסוד האפוקליפסה, כדרך האשכטולוגים מחשבי־הקצין שקדמו לו⁹. על היעוד השלישי אשר יבא בגמר המשך האחרון – לא דבר טוביאנסקי מעולם. המשך השני הוא עתה: יצא לו חשבון שבאמצע המאה הי"ט הוא סוף האלף השני לקיום המותנה לעולם. רצון האלהים יתקיים עתה על־ידי גלגולו בעמים. יש עמים נבחרים, אשר עליהם לעמוד בראש, להתחיל בתשובה ובקיום רצון האלהים, ומהם יעבר היעוד לעמים אחרים. נביא היעוד הזה הוא טוביאנסקי בעצמו. דבר זה מבצבץ ועולה ממאמריו הרבים, ממכתבים רבים למיצקיביץ' ולראם – ובעיקר באופן הצגתו הרשמית את “דבר”־האלהים לפני המלכים והממשלות, ובאופן פנותו אל האפיפיור. גלוי־האלהים שהיה לו, מצות האלהים שבאה אליו לפעל ולעשות ולא לירא מפני איש, הם־הם התעודה הנאמנה ביותר על יעודו.

נסתיר פנים מן הפרובלימה הפסיכולוגית בדבר נפש טוביאנסקי. הגדרה נכונה של הסוג הפתולוגי אשר עליו נמנית נפשו, ודאי שתאיר בהרבה את כל הפרובלימה של תנועתו.

ברור, אמנם, שטוביאנסקי לא היה מעודו איש מעשים, ולכל תנועתו אין ערך אחר, מאשר לאפיזודה ספרותית. וודאי היתה ה"תנועה" נגנזת בספרים אחדים, אלולא תנאים ומאורעות אובייקטיביים שעשו אותה תנועה חברתית.

בפאריש נמצאה בימים ההם סלתה של האריסטוקרטיה והאינטליגנציה הפולנית. אליה פנה טוביאנסקי לכתחלה בבואו לפאריש, והיא־היא הלכה אחריו זמן־מה, ובהכזב תקוותיה ממנו – עזבתהו. מצב הרוחות בתוך חוגי ההגירה לא היה מרומם ביותר. רובם היו שבויי־רומנטיקה, בהשתתפם, מתוך יחס אפלטוני, בתנועת המרד של 1831, והם־הם, המורדים האפלטונים הללו, שברחו לפאריש, כהכנע המרד. כאן נתפכחו מן הרומנטיות. הם בטחו בצרפת, באידיאל־החפש, בימים ההם, שלפני שנת 1848, והיו סבורים שצרפת תתמוך בידם, כדי לגאול את פולניה מידי ה"מוסקלים". התקוה הזאת היא שעשתה גם אותם לליברלים כלפי היהודים וכלפי האיכרים, ליברליות, אשר בהיותם בפולניה שכחוה, וחסרונה הוא שהמיט עליהם שואה בשני המרדים האחרונים, בשנת 1831 ובשנת 1863.

אמנם, צרפת אכסנה אותם והתיחסה אליהם בידידות. אפס היחס הזה היה מופנה אליהם כאל יחידים, והממשלה התנגדה בתקף לכל פעולה פוליטית־שהיא מצדם. הם האמינו שגורל פולניה נתון בידי צרפת, וראו בגידה בעניניהם בקשר שבין צרפת לרוסיה, ואשר על פיו התנגדה צרפת לפעולות פוליטיות מצד הפולנים בגבולות ארצה.

ה"הגירה" היתה, לפי־כך, למצב מתמיד שהביא רבים לידי יאוש, והוא־הוא שגרם לכך שרבים מן המהגרים השתמשו בהזדמנות ה"אמנסטיה" שהכריזה מלכות רוסיה, ושבו למולדתם. אם נסכם את הפעולה הפוליטית של “ועד ההגירה”, נמצא אותה במדרגה אחת עם פעולת בני־טוביאנסקי: הוצאת כרוזים ודקלרציות למלכים ולממשלות. הסבה שגרמה להתעוררות הגניוס הרליגיוזי בעם הפּולני, דל־הרליגיוזית מטבעו, היא שגרמה להתעוררות וריאקציה רליגיוזית בתוך חוגי ההגירה בפאריש: המצב הפוליטי והלאומי ההרוס¹⁰.

אם נבקש סבה חברותית להופעת טוביאנסקי, הרי היתה זו הסבה: העם הפולני אשר רוח הרליגיוזיות לא היתה שורה עליו מעולם, ושאף הזיקה לכנסיה הקתולית נמצאה אצל האכרים בלבד, מתוך שעבודם לבעליהם, לא הגיע לידי גילוי הגניוס הרליגיוזי אלא בימי דסטרוקציה פוליטית, תופעה טבעית למדי¹¹. והגורם הזה הוא שגרם אצל רבים, מן הרומנטיים ביותר שבין המהגרים הפולניים, להאחז באמונה; (דמיון לדבר אנו מוצאים כיום בחוגי ההגירה הרוסית שבפאריש, אשר רבים מבין האינטליגנטים, שהיו רחוקים מן הדת במולדתם, עשו להם את ה"פרווסלביה" לאידיאל).

אדם מיצקיביץ', אשר נמנה על איתני ההגירה הפוליטית, היה הראשון שנתפס לטוביאניות. הוא שהציג את טוביאנסקי לפני קהל המהגרים בשעת דרושו הראשון ב"נוטרדם", והדבר הזה, שמיצקיביץ' הפעיל ובעל ההשפעה הכבירה הלך אחרי טוביאנסקי, הוא שהוליך עוד רבים אחרי המנהיג המוזר. ורק על־ידי מיצקיביץ', אשר נשתומם אליו לפעמים כיצד השתתף במעשי־ילדות שונים של בני־טוביאנסקי, נעשתה האידיאה ל"תנועה" למשך זמן קצר. זאת, ועוד אחרת: הפובליציסטיקה הפולנית של הימים ההם, כמעט שלא התחשבה בטוביאנסקי ובאידיאליו, אחרי שה"הגירה" הרשמית פנתה לו ערף. רק משום כבודו של מיצקיביץ' עינו גם בעניני טוביאנסקי, אשר עוררו התמרמרות עצומה בכל החוגים הפוליטיים שבארץ ומחוצה לה. הפוליטיקנים הפולנים והסופרים לא ראו בכל מעשיו שום הופעה חברותית, אלא חולניות של תשושי־כח מדולדלים מגוף האומה. ערכו של טוביאנסקי נפל עוד יותר מחמת החרם שהכנסיה הקתולית נהגה־בו, ומפני יחסה המחפיר לכל מעשיו. ברומא שאפו אז לשלום עם רוסיה ופּחדו מפני כל מפריע, לכתחלה השתדלו ראשי “ההגירה” להשיב את לב מיצקיביץ' מאחרי טוביאנסקי, ואחר שהדבר הזה לא עלה בידם חדלו להתחשב גם בו וקיתונות רבים של שופכים, שהיו מזומנים לטוביאנסקי, הגיעו גם אליו. כאמור, היה בשבילם יחס לטוביאנסקי, מתוך השקפה חברותית, מגדר הנמנע, ולפיכך לא סלחו את הדבר למיצקיביץ', כפרו במציאותו המיוחדת והוציאו עליו את הדין: “נשא אשה, נתפס לטוביאניות והתרחק מן השאלה הלאומית”. ¹²

אולם במובנים רבים גבר מיצקיביץ' בענינים הלאומיים מן ההגירה כולה, בפרט כלפי חוץ. העובדה עצמה, שמיצקיביץ' נמנה על חסידי טוביאנסקי, גרמה לאנשי־רוח אחדים, מבין החשובים שבהם, ללכתם בדרך זו. כך מוצאים אנו כאן את פרדיננד גוט ואשתו, את רומואלד ואיסטיוס, האחים יאנושקיביץ', כולם קתוליים אדוקים שהאמונה הגסה בגאולת העולם על־ידי גוית־ישוע עמדה במרכז חייהם. החדוש היחיד באמונתם היתה ההארה המיסטית שסבבוה, כתוצאת העובדה שבה־בשעה שבאירופה נצח הרציונליזמוס זה כבר, הגיעה רק עתה תקופת הרומנטיות לארצות הסלבים; וטוביאנסקי בעצמו היה מושפע מהלכי־רוח כאלה, כשם שהיה מושפע מן ה"נפוליונאדה".

כאמור: הודות ליחידים פעילים התפתח ה"דבר" לתנועה. ויחד עם כל יחיד ויחיד נתרחבה תכנית ה"עבודה" של טוביאנסקי. העם הראשון ליעוד היו הצרפתים¹³ – בגלל בנם נפוליון. מיצקיביץ' וידידיו, שהטו אזן לדבריו ושבנפשם התקימה כבר רומנטיות רליגיוזית של משיחיות העם הפולני, הביאו אותו לידי אסוציאציה כי מלבד הצרפתים, עתיד העם הפולני לשאת בעול היעוד. אינני מפקפק, שגם מיצקיביץ' לא הלך אחרי טוביאנסקי אלא משום נמוקים לאומיים, שראה אותם בימים ההם מתוך אספקלריה רליגיוזית־סקפטית¹⁴.

ג.    🔗

הזכרתי לעיל, שהודות לאישים פעילים אחדים נעשתה הטוביאניות לתנועה. אלה היו אדם מיצקביץ', האחים יאנושקיביץ' – בעיקר רומואלד – והיהודי המומר גרשון ראם מוילנה. הוא החשוב שבתלמידי טוביאנסקי, וממנו באה לטוביאנסקי האסוציאציה של “עבודה בישראל” אשר עושה היה גרשון ראם.

מתי, ולשם מה בא ראם לפאריש, לא ידוע. יש לשער שהגיע לכאן בעצם הזמן, שבו בא טוביאנסקי – בסוף 1840. בוילנה הכיר את פרדיננד גוט – זה הפרט היחיד הידוע מחייו טרם בא לפאריש¹⁵ – ויש לשער, שעל־ידי כך הגיע לחוגי המהגרים ולמיצקיביץ'. בפעם הראשונה אנחנו מוצאים את שמו מפורש בין החתימות מתחת לבקשה שהגישו אנשי טוביאנסקי ביום ז' אוגוסט 1842 למיניסטריון הצרפתי, שלא לגרש את טוביאנסקי מגבולות צרפת.

מכאן ראיה, שתפס כבר בימים ההם מקום חשוב בחוגי טוביאנסקי בפאריש. אולם דבר אחד עמד לו עוד לשטן בדרכו ל"דבר" האלהים – יהדותו. אמנם, התיחסו ראשי ההגירה, כיואכים ליליויל, כאדם מיצקיביץ' – כמו, אחר־כך, אף הנסיך צ’רטוריסקי – בחבה ליהודים. אולם, ההתעוררות הלאומית הביאה אתה התעוררות הקתוליות, ובזה השפיעו על המהגרים היהודים, כיוליאן (יהודה) קלאצ’קא ואחרים, להמיר את דתם. ומה־גם תנועה קתולית מעיקרה, כזו של טוביאנסקי, שהאמונה בישוע תפסה בה מקום בראש. ביום 22 באוקטובר תר"ג (1842), המיר גרשון ראם את דתו ואת שמו ויקרא יוחנן־אנדריאס¹⁶, וביום 15 בדצמבר של אותה השנה היתה השתמדותו הרשמית בכנסיה שעל שם סורין הקדוש. את השם נתן לו טוביאנסקי בעצמו: כמו שהיה יוחנן תלמידו החביב של ישוע – כך הוא תלמידו הותיק של טוביאנסקי, ואת השם אנדריאס הוסיף לו משמו…

להשתמדות ראם נתנו ב"חוג" ערך גדול. כדרכם, ספרו את הדבר בנסים ובנפלאות: ראם היה חולה מאד ורצה לקבל את הסקרמנטים; יאנושקיביץ', שלא ידע מזה, נמצא בכנסיה, ותוך עמדו בתפלה הגיע אליו צו ללכת תיכף ומיד אל ראם ולהכניסו בברית הנצרות, ואת השושבינה ימצא בדרך. וכך הוה…¹⁷

יש לשער שראם היה עוד מהסס בנפשו טרם צעדו את הצעד המוחלט לתוך הכנסיה, לחזור בפומבי על מה שעשה בשעת חולשה של מחלה. והנה מה שטוביאנסקי בעצמו כותב בנידון זה לחוג הפארישי, ביום כ"ז בנוומבר תר"ג (1842)¹⁸, בין השתמדות ראם בביתו על ידי כהן מאנשי טוביאנסקי, ובין ההשתמדות הרשמית:

"אחי האהובים! הודיעני האח ג[רשון] על אודות רצון־רוחו לקבל עליו את האמונה בנוצרי, על אדות ההכנעה מפני גלגול הדבור האלהי.

"את התשובה על שאלת האח קבלו בשותפות אחוה – – – – – – – –

"ולפני הכל, הה אחים! הבה ונעלה תודות לאדון הצבאות בעד הרחמים אשר הראה לאח, ותפלתנו שבחסדו יעורר האלהים את הכל לקבלת רצונו הקדוש – – – – – –

“ופרי־מלכות זה, אשר נוצר בקרבכם, המושכָּם בכח אהבתכם, מעיד לאדון על אהבתכם במעשה” – – – – – –¹⁹.

והוא ממשיך במכתב ארוך לגרשון ראם, אשר בו הוא מציע לפניו את כל תורתו וסודותיה ומשתדל לרוממו למדרגה גבוהה, מיוחדת לו; עדין אין כאן התכנית של העבודה־בישראל, אולם יש כבר הרעיון הכללי להכניס את כל ישראל בברית הקתוליות… טוביאנסקי כותב: "אחי גרשון! השעה קרבה, אדון הצבאות מחדש את קריאתו לישראל לקבל עליהם את רצונו בישוע המשיח.

"אחת היא דרך הפדות, ההתקדמות באהבת־אב פשוטה וקלה.

"דורות עברו ועוד יעברו, ודבר־אדני יהיה הכל לאדם –… – הניח אדני לסור [מן הדרך], גרעין השמים נפגש בנגוד התחת, – אולם לא יניח אדני, שתמחה מחשבתו בדבור, ישמרה ויוסיף לשמרה לדורות.

“שמים וארץ יעברו ודברי לעולם יקום” אמר אדני. והאדם והעמים יכנעו, אחרי דורות של מאון מפני הדבר, כל־היכול. –– – – –

“תנועת הארץ נחוצה למען דבר הרוח”. – – –

"תשאלני, הה אחי, על דרכך בעתיד. עליך להראות תיכף את הכנעתך והתמסרותך לפקידות הדבור, לכנסיה הקדושה, אשר כוננה על־ידי ישוע־כריסטוס בעצמו – – –

"האדון בעצמו התחיל את מעשה גאולת האדם על־ידי הדבור ­– בטבילה, נכנע למנהג, ולנו השאיר חוק לעולמים.

"מבלי טבילה, מבלי הרמת הרוח בדרך הדבור, אשר הטבילה היא עדותו בצורה… אין גאולה לאדם – – – – –

" – – – מלא אחרי זה, אחי הנחמד, ונעימה תהי לאדון הכנעת ישראל.

"יוצא אתה אחי!, ממדות ישראל אשר בהן זרחת, והולך בדרך מתחילה למענך – ²⁰.

וכך ממשיך טוביאנסקי במלים ובמשפטים מעורפלים לשים את כל רוחו על תלמידו בחירו, על גרשון ראם.

ולאדם מיצקיביץ' הוא כותב בעצם היום ההוא: "… השתמדות האח גרשון היא בעלת חשיבות רבה – מרצון האדון היא. העולם משקיף עלינו ודן. נחוצה זהירות בהוצאה [החוצה של ספור הענין]. – לכהנים הצרפתיים יכולים אתם לפנות, בהעידכם כי בחוג האחים התכונן לקבלת הניצוץ הכריסטוסי. לאידך – תהי מלאה ההכנעה במלוי הצורה החצונית – אצל האח גרשון, ברוחו – מבלי להראות פרטים יוצאים מן הכלל – –²¹.

ואחרי גמר המכתב, המוקדש כולו למיצקיביץ' ולאישיותו, הוא שב אל ראם. מתוך מכתבים אלה נמצאנו למדים את “העבודה בישראל” במדרגתה ההיולית: רצון להכניס את היהודים בברית הקתוליות. ההשקפה המוגבלת הזאת מופיעה ברור מתוך ערפל־המלים הסודיות, אשר בהן מדבר טוביאנסקי.

בן שלושים שנה גרשון ראם בהשתמדו. הוא, שנעשה האפוסטול לרבו, הכבידה עליו המרת הדת. עתה, בפנותו ערף לעמו, הרגיש רצון לעשות דבר־מה בשבילו – כך כתב הינריך הינה את “הרבי מבכרך”, בראותו את עצמו בוגד בעמו. גברה עליו השפעת רבו וחבריו להתנצר, אולם לבו אינו שלם אתו. רצונו לעשות נפשות למען “דבר”־האלהים, אשר בו יאמין, מבלי להראות על הנצרות, אשר דרכה מגיעים ל"דבר“. הוא פונה בנידון זה אל טוביאנסקי, ברצונו לעשות איזה מעשה למען ה”דבר". טוביאנסקי נותן לו את ברכתו וחוזר ומזכיר לו שהדרך היחידה היא הנצרות. כך צריך להבין את דברי טוביאנסקי במכתבו מכ' יוני תר"ג (1843): “הבגידה הגרועה ביותר ב”דבר" היא לעשות משהו לעצמו טרם שנות את עצמו. השנוי הראשון בעצמו היא ההכנעה מלפני האלהים ומפני הבריאה: הינו לפני מחשבות אלהים. ורוממות וגאוה אינן, אלא קשר את הרוח הרעה".

ואולי הראה ראם כבר בימים ההם, שאין לבו שלם אתו, והיתה לו כבר בימים ההם תכנית בשביל ישראל שלא היתה תלויה בדעת טוביאנסקי? קשה להחליט, בשעה שבידינו נמצאים רק קטעי־דברים וקטעי־דוקומנטים מכל התנועה. אמנם, יצא ראם לערי־צרפת ודרש בבתי־הכנסת של קהלות ישראל. באפן אינסטינקטיבי הרגישו היהודים האלה, שסכנה נשקפת מתוך דבריו, ולא נתנו לו לדבר, ויגרשוהו מגבולותיהם. במר נפשו התהלך ראם רגלי מעיר לעיר ומכפר לכפר עד הגיעו למרשיליאה. בשעת רחצו בים שמע בת־קול קוראת אליו: “ראם! ראם! לרומא!”²². ומיד הלך בדרך לרומא. למה מתכונת “בת־קול” זו – לא־ידוע. אם נביא בחשבון את מרירותו על ההתנצרות, את מחשבותיו על גורל ישראל, ואת רצונו להשתחרר מאפוטרופסותו של טוביאנסקי – שאפשר לשער מתוך קטעי דברים שונים – נמצא אולי פתרונים לכך בדקלרציה שמסר ראם אחרי שובו מירושלם ושבה נימק את התנצרותו: בכדי ש"יודע לעולם כי ישראל הזכיר לאפיפיור את חובותיו. ²³

מה היתה תכניתו המעשית ברומא לא ידוע, כי מה שנתהוה אחר־כך, ושעשה את ראם למשנה לטוביאנסקי בתנועה, לא בא בידי מקרה בעלמא. ואולם – אולי לא היתה לראם כונה אחרת אף בלי המקרה. וכל התנהגותו ברומא מוכיחה שמה שעשה, לא עשה אלא על דעת עצמו.

בינתים התחילה “העבודה בישראל”, בלעדו ובלי ידיעתו – ואולי בכונה בלעדו, בכדי לעשותו תלוי בדעת רבו אף בעבודתו זו. הצעד הראשון “בעבודה” למען ישראל היא נסיעת טוביאנסקי לפרנקפורט אל אנשיל רוטשילד. מאין באה לטוביאנסקי האידיאה לפנות אל רוטשילד – אין להחליט. אין ספק, אחרי המכתבים אל ראם ואחרי הסיסמה שמסר לו טוביאנסקי בשעת לכתו בערי צרפת לעשות נפשות מבני ישראל בשביל טוביאנסקי (כ' יוני תר"ג) – שטוביאנסקי היה כבר מושפע מן הזרם החדש שראם הכניס, ובהשפעה זו התחיל לחשב על עבודה בישראל. כמו כל מעשיו שנעשו מתוך הזיה והתפעלות, מבלי להציע דברים ברורים, כך היתה ביאתו אל רוטשילד.

מה־הם הדברים שהציע לפניו טוביאנסקי ומה רצה מאת רוטשילד בפעל־ממש – לא ידוע. יש בידינו מכתב טוביאנסקי לרוטשילד, שהוא בבחינת תזכיר על היהודים, שהגיש טוביאנסקי בפרנקפורט בט"ו באוגוסט תר"ג.

העובדה שלא פנה לשום אישיות יהודית תרבותית או פוליטית בצרפת אלא לרוטשילד, לגרמניה, מעידה לנו על רעיון פשוט שהתלקח בראשו של טוביאנסקי: לקבל כספים. האם חשב באמת, כבר בימים ההם, על פעולה ממשית בקרב ישראל? הדבר מוטל בספק. מכיון שכל פעולות הטוביאנסקאים הצטמצמו בדברים בעלמא, הרי שדברים אלה באים תמיד סמוך להולדם.

טוביאנסקי הציע לרוטשילד פעולה, אשר על ידה ירוח ליהודי פולין במצבם הפוליטי והכלכלי. זו היתה הדרך היחידה, אשר בה יכול היה להגיע אל רוטשילד, ורוטשילד עלול היה להאמין בה. הרעיון לכך נולד במוחו של טוביאנסקי אולי רק אחרי פרסום הכרוז ליהודים מצד חוגי ההגירה בפאריש. בכלל היה, כאמור לעיל, היחס ליהודים טוב מאד בתוך כל חוגי ההגירה שהיו דמוקרטיים, וכאן בחוץ לארץ הרבו בכרוזים ליהודים, בהשפעת מומרים אחדים²⁴. ראם לא ידע כלום על נסיעת טוביאנסקי לפרנקפורט, כנראה, אף למיצקיביץ' לא הודיע על אדות זה. לעומת כך חשובה מאד העובדה שטוביאנסקי הלך לפרנקפורט בשעה שהתכונן ללכת לרומא, להצטדק לפני האפיפיור, בהפגשו שם את ראם יכול היה לספר לו על אודות מעשיו בפרנקפורט ו"עבודתו בשביל ישראל". האם לא היה כל זה אלא מקרה בעלמא? אין פתרונים לדבר, מכיון שחסרים כל דוקומנטים מסביב לענין רוטשילד.

עצם השיחה שהיתה בין טוביאנסקי לרוטשילד לא ידועה אף היא. כנראה, שניהם היו מעונינים בהסתר הדברים. הדוקומנט היחיד שנשאר לפליטה, הוא מכתב טוביאנסקי לרוטשילד, הנזכר לעיל, שכתבו בפרנקפורט עצמה – ספק לפני השיחה, ספק אחריה. וזו לשון המכתב:

"אלהים שמע במשך דורות לתפלת ישראל.

"אלהים פקד את גאולת ישראל מן הצרה ומן השפל.

"את הגדול לפניו, פקד הוא לגדול על הארץ. לגאולת ישראל כורת הוא ברית את ישראל.

"בהסכם לרצון האלהים תלויה גאולת ישראל.

"בקרוב יגיע לישראל קול אדונו ומן היום עליו להכון לשעתו הגדולה.

"רוח האלהים נחה על גזעך. למען רוחו, למען ישראל – הרים האדון את הגזע הבחיר.

"גדול הרכוש לאלהים, גדול השכר – יגדל החשבון – אברי הגזע הנבחר לא ידעו עד עתה את רצון האלהים – וקרבנות רבים ומעלות רבות היו, אשר לא במלוא רצון האלהים באו.

"המתים יסבלו ויצפו לגאולה בידי החיים, ורק המלוא אחרי רוח האלהים בידי החיים – יגאל את המתים.

"במצות מעלה אני מבשר את זה, למען תכין את רוחך לשעה הגדולה, אשר בה יקראך אלהים לעבודתו.

"האדם ישא בנפשו את רצון האלהים.

"בהלת האדמה תאפיל על אור הרוח.

"האהבה הרבה, אשר לרצון האלהים מביאה לאדם את קרן־אור האלהים.

"באלה ימי רחמיו יקרא אלהים לאדם אשר בדרך הנדחה. העומד בגובה המלוא אחרי רוח האלהים – מדרגת גדולתו רבה על הארץ.

"חוק האלהים הלזה יגדיל את ישראל.

בעוון ישראל אין החק הזה מתמלא במשך דורות. השפל מישראל, ישפיל את ישראל על הארץ.

“נפל יפל שלטון הארץ, אשר לא אחרי רוח האלהים – לנצח הוא שלטון אחרי ערך הרוח – גדול לפני האלהים, גדול על הארץ, הוא צדק האלהים – ו”דבר"־האלהים, אשר התחיל, ימוד לכל במדת האלהים.

“[מהיותי] נקרא ברצון האלהים ל”דבר" רחמי האדון, אגיד לך את רצון האלהים ואמלא בזה אשר הוטל עלי. מלוי תפקידך אשאיר לך.

"כאדם חלש אתן רק את הדבור החלש – [אמנם גדולה אהבתי], אהבת אחים, והכבוד לגזע הנבחר.

"הה, כל־יכול! ברחמיך חזקהו להבין עתה לרצונך – ולמלאהו בשעה הגדולה לישראל²⁵.

מתוך המכתב יש לשער, שנכתב אחרי השיחה שהיתה ביניהם ושבא כחבור על המעשים הממשיים. אמנם, ה"ממשיות" אינה מרובה במכתב זה. אולם יש כאן דברים, שביכלתם היה לעשות רשם על רוטשילד. מצד אחד, הרחבת הדברים על רצון האלהים ועל קיום מצוותיו, שנאמרו סחור־סחור, מבלי לרמז לגמרי על הנצרות, ומצד אחר דברי החנופה לרוטשילד עצמו, על גדלו בעיני האלהים, על היותו פקיד האלהים לעמו וכו'. בזאת התכון טוביאנסקי להשפיע על רוטשילד בכל האמצעים.

ביאת ראם אל רוטשילד בשליחות טוביאנסקי, כעבור עוד שנה, תוכיח לנו שדברי טוביאנסקי הפעם השאירו רשם על רוטשילד, והתעניין ב"דבר". כנראה, דחה את עזרתו לזמן־מה. בינתים באו דברים שגדלו את ראם והרימוהו למדרגת בחיר־התלמידים בעיני טוביאנסקי ובעיני כל מעריציו, וזה שנתן לו את הכח לצאת בשליחותו לארץ־ישראל, למען העבודה הרשמית בישראל.

ושוב נעשה הדבר בנסים ונפלאות. טוביאנסקי סבל מרדיפות הממשלה. מצד אחד הפחידה ה"נפוליונדה" המופרזה, ומצד אחר ראו בטוביאנסקי ואנשיו “הרתיקנים”, שואפים לכפירה ולכת. הלך טוביאנסקי לרומא לעמד לפני גריגוריוס הט"ז ולהציע לפניו את תורתו. אולם, הואטיקן, לא בלבד שלא נתן לו רשות לעמד לפני האפיפיור אלא אף גזר עליו לצאת את רומא במשך יום אחד. ויהי בצאתו דרך “שער העם” (Porto del Popolo), והנה לפניו גרשון ראם אשר הגיע אותה השעה לרומא. וילכו יחד לרונצ’יליוני, ושם מסר טוביאנסקי לראם מכתב אל האפיפיור. ראם הלך לרומא, התודה והתענה במשך תשעה ימים בכנסיתו של פטרוס, ובזכות הכהן המודה עלה בידו להתקבל לפני האפיפיור. ביום ד' בנובמבר תר"ד (1843) מסר ראם את אגרת טביאנסקי לגריגוריוס הט"ז, באמרו: “כיהודי מומר וכעבד דבר אדני, – לפקידות האלהים העליונה”. התלהבותו הרבה השפיעה במדה מרובה על הנאספים. כהני החצר בקרוהו בסוד בביתו ויעניקוהו מתנות רבות טרם צאתו²⁶.

בכל הדין־והחשבון, המלא כבוד ותהלה לראם, נראה שראם הוכרח אף הוא לצאת מרומא בעל־כרחו. אולם, הוא גדל עכשו בעיני טוביאנסקי ותלמידיו, שהאמינו מעתה בשליחותו הרבה. הם האמינו בו ולא העיזו להתנגד לעבודתו בישראל, כפי שהוא רצה בה. מה חשב ראם בעצמו על פנותו בהתלהבות זו לאפיפיור, “לפקידות האלהים העליונה”, יודע לנו רק מתוך רמז שנתן בנמוקו הציני להשתמדותו: “למען יודע לעולם כי ישראל עורר את האפיפיור לכריסטוס”. אם לא היתה התשובה הזו צינית בעלמא, אלא כונתו האמתית, הרי שזה מאיר אותו באור חדש לגמרי ומחזק את השערתי שראם לא חדל מתחלתו לחשב על גורל עמו. בכלל מתאחדים כל הקטעים האלה לתאר לפנינו את ראם כאדם נלהב, מאמין, עקשן – וחסר־החלטה.

מתוך דברי טוביאנסקי במכתבו לאפיפיור, לגריגוריוס הט"ז, נודע לנו עוד פרט חשוב. בסוף המכתב מזכיר טוביאנסקי את ראם, שהוא אחד מעבדי “דבר” האלהים היודיים שתקונם (=השתמדותם) בא להם בחוגי עבודת ה"דבר". ²⁷

משמע שהיו עוד מומרים בתנועה, כבר בימים ההם. ואולי הם־הם שהיו כולם בעצה אחת בנוגע ל"דבר" בין היהודים? אפס, חושד אני בטוביאנסקי, שדברים אלה, שבאו כמחמאה לעצמו, כדי להחניף לאפיפיור, לא היו אמת. ראינו לעיל, במכתב לרוטשילד, כיצד טוביאנסקי יודע ליצר משפטים מעורפלים שיש בהם משום ערמומיה וחשבון. ודברי טוביאנסקי במכתב למיצקיביץ' מכ"ז בנובמבר תר"ג²⁸ בדבר השתמדות ראם, מעידים ברורות שבהמרת היהודים רצה טוביאנסקי להתכשר בעיני הכנסיה, ואולי אף להעשות “פקידות” לדבר זה. על־כל־פנים יש לנו בזה שוב עדות על־כך.

ראם שב מרומא, ישב בשויץ בסביבת ה"מורה" ועסק בעבודת ה"דבר“. על־אדות “עבודה בישראל” אין־אנו שומעים כלום. אמנם, נראה הדבר שהיו כל הזמן עסוקים וטרודים בשאלה זו, אשר לא ידעו כיצד להתחיל בה. לראם היתה אידיאה בעלת־ערך רב: ללכת ירושלימה. ארץ־הקדש הלא היא אידיאל האומה כולה, ובידוע לו שאין משיחיות ואין גאולה בלי ארץ־ישראל. רצה ראם לבקר את ארץ־הקדש למען ה”דבר". נראה שטוביאנסקי – ואולי מיצקיביץ', יודע נפש ראם הנלהבת והרצוצה כאחת – לא הסכים לכך. ראם היה נחוץ בשביל העבודה כאן, בסביבות המורה. הלא הוא היה עכשו חשוב־העדה כולה. בינתים נשבתה שלותם בשויץ. השלטונות התחילו מתיחסים אליהם בחשדנות ועמדו לגרשם. מצב זה השפיע אף הוא להחלטה.

אולם נסיעה לארץ־ישראל לא היתה קלה בימים ההם. וקשה ממנה – הפעולה בארץ. הלא נוכח ראם לראות, שאף יהודי צרפת, שלא היו קרובים ביותר ליהדות חיה, הרגישו ברעל הנסתר שבדברי הטפותיו, – יהודי ארץ־ישראל הידועים בקנאותם, על אחת כמה וכמה; ומכרים לא היו לו בירושלם.

המוצא היחיד היה, להשתמש בקשרים שקשר טוביאנסקי שנה לפני כן: לפנות לרוטשילד. כך רצה אף טוביאנסקי; מכיון שרוטשילד הטה אוזן ל"דבר", ורק דחה אותו בשעתו לזמן־מה – נחוץ עכשו לחדש יחסים אלה. ראם ישפיע על רוטשילד בכח דבריו, ובכח זה יקבל את השפעת רוטשילד למען עצמו.

ראם יוצא לפרנקפורט ובידו מכתב מאת טוביאנסקי. אם המכתב הראשון, כשהלך טוביאנסקי בעצמו לפרנקפורט, לא היה אלא נסיון בעלמא, הרי עכשו התיחסו לדבר בכל הרצינות וצפו לתוצאות חשובות, כאשר נראה להלן.

וזה לשון המכתב:

סולורה, א' באוקטובר (תר"ה) 1844.

"ברצון האלהים אני מדבר שוב לכלי האלהים, לפקידות האלהים בגאולת ישראל. ונקי אעמד לפני [כס] משפט יה. [לפני אלהים] ולפני רוחך, הה אחי – כי מלאתי את חובתי לגביך.

“אשר הבאתי לך, צריך שיביא [כבר] על ידיך פירות לאלהים. גדולה ההתקדמות ב”דבר"־האלהים מני אז ראיתיך, אחי, ואומר: אלהים יברך את מחשבתך²⁹.

"כבר נמלא רצון־האלהים ברומא – אך לא כאשר יחשב האדם, אשר את דרכי האלהים לא ידע. כבר נודע לאפיפיור רצון האלהים, כך – כפי שכל פקידות האדון צריכה לדעתו: אלהים רואה ומחשב.

"קריאת אלהים לישראל קרבה. קרבים הימים הגדולים לישראל, מתגלית לישראל, כאשר לפני דורות, עצמת האלהים וזרועו בחזקה על הארץ.

"ערה תהי בישראל כל פקידות קרואה בידי האלהים, יתכונן ישראל לקבל עליו את רצון האלהים, על־ידי קרבן הרוח והארץ. הארץ אשר למענה שכח ישראל במשך דורות את רצון האלהים, והביא את קצף האלהים עליו. [בגבה מעלה], ישראלים³⁰ (במדינת הרוח) עוזרים ושולחים את זרועותיהם לעזרה לישראל של מטה. הרוח אשר, לפי רצון³¹ האלהים, מתאחד את האדם, המתים את החיים, למען תמלא; יושלם באחדות אחוה דבר רחמי האדון³².

"מתרומם הצעיף אשר האפיל על ישראל זה דורות, כל מאמין רואה, ומי אשר לא ראה – ימחה את עוונו ויראה. לפי קריאת האלהים יגלה, לישראל עוד מעט, רצון האלהים. ורק רצון האלהים, מקובל על־ידי ישראל, יוכל לגאול את ישראל. רוח ישראל משתחררת מן האזיקים הארציים, ומתכונן לקבל את רחמי אלהים הגדולים. על ישראל להיות גדול בארץ, כגדלו לפני האלהים, לא בדרך אשר בה ילך, אלא בדרך אשר יראנה האלהים בימים אלה. [בכח] (מן) הפקידות [אשר לי], לא אחדל לקרא יחד את ישראל הער, ועוזרים [למעלה] (במדינת הרוח):

"הה האדון! סעד ברחמיך את הגזע הנבחר, אשר עליו נחה מחשבתך על גאולת ישראל, בימים הגדולים והנוראים האלה; אשר לא ישליך מעליו את (אוצר) האמונה, כי אתה, אדני, לא עזבתהו, כי הרימות בפלא את הגזע הנבחר וברכתהו, ככלי־שרת לגאולת ישראל, אשר לא יהי, בהתנגדו לרצונך, לכלי־צרה לישראל, פן יפתח לעצמו דרך לעני־עולם.

“הה אדני, תן לעבדיך עצמה לנצח את הרוח הרעה אשר סובבת³³ את הכלי הנבחר, למען נסות את אמונתו אתך המפריעה בעד מלוי חובתו, הפועלת קרוב לפקידות, כדי להעלות בתהו את רחמיך לישראל”.

“אני שולח לך, הה, אחי, אח אחד מישראל, אשר השכים אלהים לקרא אותו לעבודתו, איש אשר ברוחו הישראלי תקן הרבה בעבודה ל”דבר" האלהים, איש אשר קרא אתן פקידות־יה אשר על כס רומא לחובתו לאלהים, ואשר הוא כיום מזומן למלא את העבודה למענך, אחי.

"שניכם תשאו בקרבכם את מחשבת־יה. רצון האלהים הוא, אשר שניכם, מאוחדים ברוחכם הישראלית, תעבדו את אדני

אנדריאס טוביאנסקי. ³⁴

אף־על־פי שאין בידינו הוכחות ממשיות על יחס רוטשילד לענין, מחזק המכתב השני את ההשערה שרוטשילד הטה אזן למפעל, שהוצג לפניו כמוצא ליהודי פולניה. אם במכתב הראשון יש דברי חנופה לגבי רוטשילד העשיר, הרי המכתב השני כתוב אליו כבר כאל נבחר ישראל. והתארים “אח” ו"כלי האלהים" מחזקים את ההשערה עוד יותר. ברור, אמנם, שרוטשילד התיחס – אחרי פקפוקים – בחיוב ל"דבר" והאמין בו. גרשון ראם, שבא אליו כיהודי וכחד מפניו את השתמדותו, השפיע כבר בהחלט על דעתו. המכתב הבא של טוביאנסקי אל אדם מיצקיביץ'³⁵ מעיד לנו על יחס חיובי זה:

"הנני מודיע לך, אדם האהוב! אי־אלו דברים חשובים נפלו בקרבנו.

"העבודה את רוטשילד נסתימה בהצלחה. מכתבי ודברי האח ראם עוררו את רוחו. נכנע, – התעפר ורעד למען רצון האלהים. האחות אמליה [נוסקובסקה] יחד עם האחות אננה [גוט] הוציאו את רוחו הרעה – נטמנה באדמה הרוח הישראלית – ונחוצה הקרבה זו של פרי הטוב והרע למען הקרבתו בשעתו, למען רעיון האלהים היתה, הנח עליו. – – – – – –

"האח ראם מתכונן לעלית הרגל, שהיתה בדעתו – – – –

אחבקך, אחי האהוב, אנדריאס טוביאנסקי³⁶.

האם הלכו “האחיות” אמליה ואננה גם הן לפרנקפורט בכדי להשפיע על רוטשילד? את תכן המכתב, על גרוש רוחו הרעה, צריך להבין שרוטשילד נתן כסף למען ה"דבר", אף ההדגשה בסוף המכתב שראם מתכונן לנסיעתו לארץ־ישראל, והעובדה עצמה שראם מתכונן לנסיעתו לארץ־ישראל, והעובדה עצמה שראם הלך לפרנקפורט טרם צאתו את שויץ, במקום שהשלטונות רדפו אחריו, טרם עשותו את דרכו לארץ־ישראל, מראים לדעת שרוטשילד השתתף בהוצאות הדרך. הפרטים לכך אינם ידועים, כשם שאין הפרטים ידועים, למה נתן רוטשילד כסף לתמך במפעל מיצקיביץ' בקושטא בשנת 1855 ליצר לגיונות־יהודים³⁷.

ראם שב מפרנקפורט לסולורה למסר דין וחשבון על מעשיו בפרנקפורט, ואולי גם כספים אשר קבל שם. טוביאנסקי חגג את נצחונו על רוטשילד ועל – ראם. ואמנם לא ידע שפרנקפורט היתה בעוכריו, שהיא־היא שהוציאה את ראם בהחלט מתוך חוג השפעתו.

ה.    🔗

יותר חשוב מאשר היתה התמיכה הכספית, היה בשביל ראם הסעד המוסרי שניתן לו בפרנקפורט, לו כיהודי, אשר הוא־הוא שאפשר לו ללכת לארץ־ישראל, ליהודים, בשם רוטשילד, בשם מפעל יהודי שרוטשילד עומד בראשו. אולי לא היתה ההחלטה הזאת ברורה עדין לו לעצמו. אולם התפתחות הענינים הוליכה יותר ויותר בכוון זה, והיא־היא שהמיתה את תנועת טוביאנסקי הלוך והמית, לא לגבי היהודים בלבד. רק ימים מעטים עשה ראם בסולורה. בעשרים לאוקטובר תר"ה, כותב רומואלד ינושקיביץ' משם לפאריש: “היום בתשע בבקר יצא ראם את סולורה ללכת לירושלים. תודות לאל אשר זכנו להתראות עוד טרם צאתו… הובלתיו אל האחיות ציזר… בא כמר וראם ספר לכולם על עבודתו ברומא… בהפרדנו, על קבר קושצ’יושקו, נשבענו יחד על אמונתנו ב”דבר" הקדוש…"³⁸.

ראם נשאר עוד כחדש ימים בבסיליאה את אנדריאס טוביאנסקי, ושם מסר לו טוביאנסקי את “הרעיון על ירושלים” ביום צאתו לדרכו, בי"ח בנובמבר תר"ה (1844) וזו לשונו: "בירושלים היא פסגת שגיונות ישראל, פסגת הנגוד, רוח האדמה³⁹ בשביל ישראל, אך בחטאיו. הקדושה העליונה היא שם, קשי־הערף, הגדול ביותר לרצון האלהים. בתוך המנהגים הקדושים ביותר עולים לרגל, בכדי להשאר בתוך השקר, בקשי־הערף, ברוח האדמה; להתנגד ביתר־עוז לרוח הנוצרי, לרצון־האלהים, להקשות את אבן־הרוח, בכדי שלא יתפעלו, שישארו בנגודם, בשעה שאלהים מרגש את ישראל בכל. ומדי פעם, אשר תגדל קריאת האלהים למלא אחרי רצונו, מדי פעם יפתח את הדרך הזאת לבריחה מפני האמונה לאדני.

"עצם המקום מפעיל לשאיפה שלא להכנע לרצון האלהים, אשר נמסר בדבור לאדם, ברעיון הנוצרי: הינו – באפן זה של פעולה, של מעשה. שם בנקל נשמרת הנקודה הקשה, שם ההתרכזות הגדולה ביותר בנקודה המקשה, וכמו שבפאריש נמצא מושב הנאת העצבים המותרים, כך בירושלים נמצא מושב הרוח המרוכזת, המקשה. שם נטשת מחשבת־יה המפזרת את ישראל בין הגויים, למען יכנע לרצון האלהים. מָקשים, הכל בשביל קרבן, מלבד ההכנעה לרצון העליון, מלבד המעשה, הפעולה, המזומנה בשבילם בדבר־האלהים. רעות האדם, המתרחבת בתבל, מגיעה שם לנקודתה העצמית: נקודות עצמיות פחות אובדות בצורת רוחים, אהבה לממון ושאר מריי ישראל.

“עד עכשיו רטש הכל את קשי ישראל. אלהים שבר את אידיאל השקר, ואידיאל האמת לא הָראה למצב ישראל של היום, מתוך השקיעה בענשי האלהים לא ידע ישראל דרך. כיום נתן לישראל אור נקנה, אידיאל מתאים, דרך עצמית, חק עצמי – והיה זה הנסיון האחרון של ענש ישראל למען רצון האלהים הקבלה או המאון, ירשמו מחדש; את כוון ישראל לדורות, ואשר יתנגד לרצון האלהים, לא יחדל לנוע ולנוד בבוז ובשפל והיום הזה הפותח את שערי ירושלים לכמהי רצונו”⁴⁰.

שוב אותו הערפל אשר בו עטויים כל דברי טוביאנסקי. אמנם דבר אחד מבוטא כאן ברור מאד: כל צרות ישראל לא באו אלא מתוך מאונם ללכת אחרי ישוע. וקדושת העולמים אשר לירושלם מחזקת את הרוח הזאת בישראל. אם תכנע ירושלם להרים את קדושתה להכרת ישראל את ישוע, הרי שנפתח לפניהם פתח־תקוה לדורות על־ידי מרקם את עוונם ביסורי דורות. ואם מאן ימאנו גם עכשו ללכת בדרך ה"אמת" – יכחדו לדורות…

ראם הלך, לפיכך להכניס את ישראל בברית הקתוליות.

מה שנעשה אחר־כך, בשוב ראם מארץ־ישראל, מוכיח לנו שבלכת ראם לארץ־ישראל היה כבר רוח אחרת אתו. היותו בפרנקפורט בין יהודים, אשר עניני פולניה היו זרים להם, ואשר לפניהם הוכרח לדבר אך ורק מתוך השקפה יהודית בלבד, פעלה כנראה עליו גופו. העובדא שכל מה שהוא עושה עכשו אינו עושה אלא כיהודי, בשליחותם של יהודים אל יהודים ועל חשבונם של יהודים, הולידה בקרב נפשו את רעיון הפצת ה"דבר" בין היהודים כמפעל שאינו תלוי לגמרי בנצרות ובכל המסתורין הפתולוגיים של טוביאנסקי הקתולי. אמנם, עתה היה זה בגדר רעיון רופף גרידא, שבשל רק בהיותו בארץ־ישראל ובשובו משם לפרנקפורט.

והנה מה שמספר לנו גרשון ראם בעצמו במכתבו ל"אחים" אשר בפאריש, בדין־וחשבון שמסר לפניהם על נסיעתו לירושלים ועל מעשיו שם:

“ביום י”ח בנובמבר 1844, אחרי שקבלתי מאת רבנו בבסיליאה את הרעיון ע"ד ירושלם והאחים היהודים היושבים בעיר זו, יצאתי לעלות לרגל. וּבנסעי דרך מרשיליאה, מלטה, קושטא, עשיתי בדרכי יותר מחדשים ימים, והגעתי לירושלים בחצי החדש ינואר 1845.

"את פרטי דרכי אספר לאחים בעל־פה. כאן מתכון אני רק לתאר את העיקר של עבודתי, אשר תעודתה היתה הקריאה לאחי מישראל בירושלם.

“אבקשכם, אחים אהובים, כי בשמעכם את דברי אלה תעברו את לירושלים, וכי תרגישו בנפשכם את כל הקושי שבמצבי וגם את האחריות הרבה שהיתה מעיקה עלי, אילו לא עמדתי לפני האחים מישראל מתוך חסר־חנוך⁴¹ בשלמות דרך ה”דבר". ברגע־ההחלט ההוא שכחתי לגמרי את עצמי, ובזכרי רק את השליחות אשר נשאתי בנפשי חפשתי, בתפלה ובעבודה שבלב, אמצעים למלא אחרי שליחותי.

"אחרי שנודעתי ליהודים רבים, הודעתי להם, כי באתי לירושלים אך ורק למען הודיע אותם בשורה משמחת, ואשר לשם מטרה זו רצוני לנאם לפניהם.

“ביום כ”ט לינואר, בשעה תשע וחצי בבקר, בבית הכנסת “מדרש” (?!) התכנסו כששים איש מבני ישראל. בעמדי בתוך הנאספים, ואתאנח אל האלהים, ועניתי ודברתי לפניהם כדברים האלה:

"אחים ורעים!

"אלהים זכני, אשר ביכלתי לבשר לנאספים כאן, במקום כה קדוש, בשורת שמחה הבאה מאת האלהים ואשר עמנו מצפה לה מזה דורות רבים.

“ארבע שנים עברו מן היום אשר על אדמת־אירופה הופיע איש־אלהים ובמצות האלהים הודיע לגויים אחרים, ולישראל אחינו, כי רחם רחם אלהים עלינו וקורא את ישראל ל”דבר" הקדוש לו.

רבים הדורות אשר עברו ובלינום בתפלה לבדה, ואת לבנו לא אמצנו לחקר מה הוא רצון האלהים לגבינו. והנה הגיע היום, אשר האלהים מגיד לנו בפי עבדו באמת את רצונו העליון במעלה.

"איש האלהים מביא לנו, ברשות האדון, את הדבר החי. מלאכותו היא: להסיר מעל עמנו את הנטל המכביד עליו זה ימים רבים, לקשר עמים באחוה, לפדות את ישראל ולעשותו ראשון לאחים על הארץ ולהציגנו, כולנו, תחת כנפי דגלו האחת, הקדושה בקדושות.

“פעמים רבות דבר אלהים לישראל בפי עבדיו הנביאים, והיום שב לדבר אליו בפי עבד אמת, אך על ידו תודע לנו גדולת העם הישראלי וזכותו הרמה ב”דבר" הקדוש, רק ממנו נוכל לקחת אור חדש לחיינו אשר יבאו.

"ואשנה לכם, הוי, אחי! כי מחדש האלהים בפי אישו את קריאתו לישראל אשר קרא כבר בפי הנביאים הקדושים. עמנו לא הגיע להבין את רצון האדון במשך דורות רבים. וירחם עליו האלהים וישלח לכם את עבדו להקיל את התחלת ובאור רצונו, ואת קיומו על הארץ.

"אך בהמלא רצון האלהים יוסר מעלינו הנטל הזה המעיק עלינו ומכאיב על הארץ, אך בקיום קריאת איש־האלהים תבא הכרת מעלת ישראל על משפחות שאר הגויים, ואיש־האלהים יהי לנו במעשנו זה לעזר על הארץ.

“אחי! מעיד אני עלי את האלהים לפניכם ברגע הזה, כי מכבר הרגשתי א החוב להביא לפניכם את דברי הנחמה האלה, אשר הגיעו אלינו, ואשר קבלנו בנפשנו ובאנו בברית לעבוד ל”דבר" הקדוש; אולם, בן־אדם הנני, ורבים היו המכשולים אשר היו לי על הארץ, ואחרתי לעשותו. מודה אני על זה לפניכם, אמנם, היום, כשאלהי הרחמים הביאני אליכם ויתן לי להתאחד אתכם ברוח זו. משביע אני אתכם, אחי, בשם האלהים כי תעוררו את רוחכם הגדולה לפני האלהים, להבין את רצונו אשר הובא לנו בידי עבד האלהים, אשר לבואו חכה עמנו דורות רבים. ואף בהיותכם רחוקים תוכלו להבין איש את רעהו. עליכם, תושבי העיר הקדושה הזאת, מוטלת החובה לבקש אחרי המקור הזה, אשר ממנו יצאו דברי הנחמה, לקבלם עליכם ולהפיצם בכל ישאל.

“ואנכי, אשר זכני האלהים לשבת לרגלי איש האלהים, לשמע את דבר האמת והחיים מפיו, להביאו בנפש, ולהשבע שבועה לאלהים לעבוד ל”דבר“ו הקדוש, מביא לפניו שבח ותודה על אשר עשני אף כלי־שרת בידו להביא לכם את הדבר הזה, אחי, ולפניכם אני נצב מוכן בכל כחות רוחי וגוי”.

"את התכן הזה, וכמעט בדברים אלה דברתי אל בני ישראל הירושלמיים והשתדלתי כפי שאתם רואים, אחים שלי, שלא לנגע בשום פרטים, אשר בהיות רוח ישראל מסוגלת לאחז בהם, היה מתחיל מיד בבקשת באורים מתאימים, אכן, המטרה היחידה היתה, לעורר בכל הטהר, האמונה והאהבה, את רוח ישראל ולקראו לעבודה פנימית.

"ואלהים ברך את הרגע ההוא. נגע הדבר ללב הנאספים, לאלה מהם יותר ולאחרים פּחות. התפעלות, התרגשות הנפש היתה כמעט לכולם. אחדים שאלו ממני מיד באורים, ועל זה השיבותי להם… כי “היום הרי זה העיקר שתקלטו כולכם את דברי לקרבכם”.

"למחרת באו אלי חמשה צירים מבית־הכנסת. באתרי להם עיקרים אחדים. ובמשך ימים רבים, בקחתי כל פרט ופרט הנוגע למצב ישראל הנוכחי ולתפקידו בעתיד, בארתי [להם] מה הם חובותיהם ותפקידיהם היום.

"באלהים תלויה הדרך, אשר אותה תראה השלמת עבודתי בירושלים לאחים, בני־ישראל פרידתי מהם היתה – אם אפשר לאמר כך – על הברכים ברוח; במחנה רב לווני מחוץ לשערי העיר. טרם צאתי את ירושלם הייתי עד להחלטתם, אשר קבלו עליהם: לכתב מיד לאחיהם היושבים בפולניה ולנשיא בני ישראל בארץ הקדושה, היושב באמשטרדם, ולהודיע על זה ששמעו ממני, ויבקשו שישתדלו להכיר מקרוב את הדבר, אשר עליו שמעו, ומלבד זה בהיות מנהגם לשלח שליחים לאחיהם היושבים בארצות שונות, ישימו ללב ההולך למדינת צרפת בעיקר, להיות על יד המקור, אשר משם באה גם מלאכותי אליהם, אשר בעזור לי האלהים למלאותה, אקרא לכם, האחים, כי בשמחת נפשכם תשתתפו אתי בברכת האלהים הזאת.

פאריש, ט"ו מאי, 1845 (תר"ה) י.א. ראם"

ההרצאה הזאת, על אף היותה מעידה על התמסרות ראם לתפקידו ועל השתדלותו להפיץ את רוח טוביאנסקי בין היהודים ולכונן את העדה הראשונה בירושלם עיה"ק, לא יכלה להפיק רצון רב מצד האחים: ראם מדבר רק על תקוות ישראל ועל מלוין. אולם, לא בלבד שכסה את כונת ההתנצרות משום מראית העין, אלא שלא השתדל אפילו לשבר את האוזן, “להכין” את הלבבות ול"עבדן" לקראת ההמרה. ועוד דבר: ראם היה בירושלים ולא פקד את קבר ישוע ולא הזכיר אף במלה אחת את הקדושה הנוצרית. אולי היה עליו לבא בדברים שם את פולנים אחדים שישבו בעיה"ק, כפי שידוע לנו מתוך מכתבי סלובצקי לאמו. המכתב הזה עושה רושם כאילו התמסר ראם לשליחותו בישראל כאל ענין מכוון כשהוא לעצמו. יותר מזה: בתחלת מכתבו מרמז ראם על התכחשותו לנצרות, בדברו על מצבו המיוחד, על הזהירות ועל האחריות. ברור שבבואו לירושלים עיה"ק, בהמלצת רוטשילד או רבני פרנקפורט – כי אחרת לא היה זוכה לדרש ברבים בבית־הכנסת –יכול היה לדבר אך ורק כיהודי תמים עם אלהיו. וקנאות בני ירושלים הפחידתהו אולי גם היא.

נראה הדבר, ש"האחים" תבעו ברורים לכל זה, ולשם כך בוא המלואים, אשר בהם כופר ראם במפורש בנצרות ורואה ב"עבודה" בישראל חובת הנוצרים לתקן את מעשיהם כלפי היהודים. במלואים אלה, אשר נמסרו בצורת “רעיון האדון מסור לחוג בידי האח ראם”⁴², אנו קוראים, בין שאר דבריו על המעשיות, על התפקיד וכו':

"… אפשר לעזר לישראל רק בקיחת צלבו⁴³, בהקלת הריסת האבן, המעיקה על רוחו. הכנסיה הקתולית מצוה עליו להאמין כי כריסטוס היה אל – ואת זה לא ירגיש ישראל בבת־אחת: צריך להראות לו תחלה אם נאמן הוא הדבר, אשר אותו הביא כריסטוס לעולם, ומה יש לו נגד הדבר הזה.

“ישראל לא יצטרך לקבל את צורת הטבילה בכנסיה. הוא יתנצר על־ידי קבלת הרוח החדשה. האח ראם לא מלא אחרי הצורה הזאת אלא מפני שכך נגזר מן האלהים, שיודע לעולם, אשר ישראל קרא את האפיפיור, את הנציב הכריסטוסי לכריטוס…”⁴⁴.

ו    🔗

האם האמין ראם באמת בדרכו, ורצה רק להפיץ את תורת טוביאנסקי בין היהודים מבלי להביאם בברית הכנסיה? באמת אין בזה משום חדוש. השיטה הזאת מזכירה לנו את בני כת פרנק בשעתם, בין משפט קמייניץ ומשפט לבוב, אשר רצו להיות יהודים יודעי ישוע בעיני הממשלה וישתדלו להפטר מאונס ההתנצרות⁴⁵.

יש לשער שנמאס על ראם, שהיה יותר אוהב אבנטוריות מאשר דורש לדת, התפקיד בעל דו הפרצופים אשר הכניס אותו בו טוביאנסקי: להתכון להביא את היהודים בברית הקתוליציסמוס גרידא ובשעת היותו בין היהודים להראות כיהודי תמים עם אלהיו ולא לגלות את המרתו את דת אבותיו. וכל הענין התחיל להיות לו לזרא. עתיד בשביל פעולות ממשיות לשם הפצת רוח טוביאנסקי בין היהודים לא ראה. הוא, כיהודי, לא התיחס בכבוד רב לאלה מאחיו שהתנצרו. וסוף־סוף התירא, שעל ידי הקשרים החדשים אשר קשר בפרנקפורט ובירושלים, ועל־ידי זה שבני ירושלים כתבו לפולניה ולאמשטרדם ושליחם יבא גם אל טוביאנסקי, אשר ישתדל לנצרו, יתגלה כל הענין ויודע שמומר הוא – וכל הענין יגמר אז כאינטריגה מצדו.

איך שהוא, במלואים הלאה אשר הוסיף ראם, שני ימים אחרי שלחו את הדין והחשבון על מעשיו בירושלים בי"ז חשון תר"ה התוה בברור את עמדתו לנצרות ונתן להרגיש את התקררותו לכל הענין. יתכן גם־כן שירושלים עיה"ק עשתה עליו רושם והביאה אותו לידי הרגשות אחרות מאלה אשר הביע על אדותה טוביאנסקי, לפני נסיעתו.

העירותי כבר לעיל, כי ראם לא קבל עליו מעולם את עול הנצרות. מכל דרשותיו נודף ריח “המוסר” היהודי וכאן, במלואים אלה, הרי־הוא מודה בעצמו שהתנצרותו לא באה אלא מתוך פשרה “למען ידע העולם, שישראל הזכיר לאפיפיור את חובותיו” ואת החובות האלה הוא מזכיר גם “לאחיו”: צריך לעזר לישראל בקיחת צלבו – בהמרת הצלב השחור בלבן, כלומר: בהקלת תנאי חייהם.

כל המכתב הה מחזק את השערתי, שירושלם ואולי גם יחסיו את הרבנים עשו עליו רושם, ומטה לחשב שנטית האבנטוריסטן ראם לטוביאניות לא באה לכתחלה אלא מתוך פניות יהודיות.

על־כל־פנים עלינו לסמך על סברה בעלמא, מכיון שאין בידנו חמר ממש על יחס “האחים” למכתב ולמלואיו. ודוקא מיצקיביץ' הוא־הוא אשר הרגיש הראשון בשנויים המתהוים בנפש ראם, כפי שנראה להלן מתוך מכתבו לטוביאנסקי ולגוט. הקתוליציזמוס שלו לא היה קנאי כזה של חבריו, של רומואלד ואסטכיוס האחים יאנושקיביץ וכזה של טוביאנסקי בעצמו, ומשום כך היה יחסו “לעבודה בישראל” – בדומה לראם – ריאלי יותר ובא מתוך נטית נפש רומנטית ומתוך השקפותיו הפוליטיות.

ראיה להשערתי, שנתהוה בראם שנוי עיקרי בירושלים, שנתעוררה בו נפשו היהודית ולא היה יכול לשאת את הנשיות הקתולית, רואה אני עוד בעובדה זו: ראם שב לאירופה בחדש אפריל ואת הדין־והחשבון על מעשיו בירושלם אינו מוסר אלא במחצית השניה של מאי. ממכתבי מיצקיביץ' ושאר “האחים” מאותם הימים לטוביאנסקי, לא נודע לנו אפילו אם נמצא סמוך לשובו בפאריש. ואף בשויץ לא היה⁴⁶, כפי שנראה מיד ממכתב טוביאנסקי אליו. אולי נסע מיד, בשובו לאירופה, לפרנקפורט, למסר שם לשולחיו היהודים דין־וחשבון על מעשיו.

אין אנו יודעים מה כתב לטוביאנסקי – ואולי לא כתב אליו כלל, ברצותו להוקיר את רגליו מדרך האחים ולהתחיל על חשבון עצמו תנועה יהודית־פנימית. על כל פנים מוצאים אנו דברים אפיניים, וקריאה לתשובה במכתב טוביאנסקי אליו, כשלשה שבועות לפני מסירת הרצאת בפאריש. העובדה שטוביאנסקי חוזר ומטעים, והפעם בדברים ברורים, את הנצרות שבשליחותו בישראל וקורא אותו לדרך הנצרות, מעידה הרבה על מצב אמונת ראם בימים ההם.

גמר המכתב מעיד בברור, באופן שאינו ניתן להדרש לפנים שונים, על נגודים שנתהוו ביניהם, ושאין אנו מוצאים להם שום סבה ויסוד בכל הפולמוס.

וזה המכתב בתמציתו.

"האח יוחנן,

"שלש מדרגות בחובת העבד ל"דבר" הקדוש: א) קבלת האור; ב) התעוררות הרוח לפי האור, ברוח ובגוף; ג) המעשה; ההתהלכות בדרך המוארה.

נגודים הביאו את עבד האלהים לאודיסה⁴⁷, לרומא, לירושלם – בדרך זו עבדת את האדם שבך, למדת את גופך להכנע לרוח, אהבת את אור הדבור, ישאר עוד למענך המעשה, המדרגה השלישית בעבודתך לאלהים בדרך אדני עמדת – ועליך ללכת מפה. נצחת את עוון ישראל ונגודים רבים אשר בך – את עצמך, את רוחך, עליך לנצח למעשה, בהתהלכות בדרך כריסטוס, עליך להתיצב כקרבן כריסטוסי – – –

– – – – בצלב הלבן היא שליחותך, וזרע אלהים לך מזומן.

לישראל אתה חיב את נשיאת מדרגת הקרבן הזאת ברוחך, למען אשר יהפך לו הצלב השחור, אשר ישאהו זה דורות, ללבן. כלי אתה לקבלת ישראל את דבר האלהים להראות לישראל את מחשבת־יה נתונה בידי משה… בדבר האלהים. שליח נוצרי אתה למען ישראל.

באאינזידלן⁴⁸ תכיר ותתחיל ⁴⁹את דרכך החדשה והמלאה. במקום אשר נתמלאה מחשבת ה', שם השליך מינהרד⁵⁰ את הגרעין הטהור של דבר האלהים. – – – הסתכל בגרעין הטהור הזה והכנע מפני המתן הטהור הזה של הנצרות – – – – – – – ועלה אתו על מדרגות מעלה אשר תוכל להגיע אליהן (ההליכה בדרך מוארת מעשים) בזה תפקידך, עטרתך, השכר אשר תעלה לאלהים למען דורותיך – – – – – – – בך מצפה ישראל [לראות את] הכהן בעל המעשה.

אחי יוחנן! עבודתי לך, והאנחה עליך לאדני צבאות לא תחדלנה ללותך⁵¹.

ריכטרשויל 25.4.1845 אנדריאס טוביאנסקי.

“מוסר” זה במלא זהירות ואנחה זו בסופו, קשה לראות בהם “יישר־כח” לתלמידותי על שמלא את תפקידו בשלמות. וכנראה פעלו הדברים האלה. ועוד יותר מן המכתב הזה פעלה ההשפעה בלתי האמצעית של אדם מיצקיביץ' אשר אליה מתכון ראם במכתבו מפרנקפורט שנביא להלן. גרמה השפעה זו למסירת הדין־והחשבון בט"ו במאי. הדו"ח הזה עדין מופרך הוא: לפני החתימה כותב “פאריש ט”ו מאי תר"ה" ובראש המכתב: “פרטי דרכי אספר בעל־פה” – משמע שלא היה בפאריש, וזה הוא רושם כל הסגנון. הרי זה מחזק את השערתי על היותו בפרנקפורט ועל רצונו הראשון להמנע מן “האחים” לגמרי.

עוד מעט ואנחנו נפגשים אתו בפרנקפורט. מן המכתב שכתב משם נודעים לנו פרטים רבים מענינים מאד. כנראה ארגן שם ראם חוג מבין היהודים. באותה השנה רבה בגרמניה וביחוד בפרנקפורט התנועה מסביב למתקנים. באותם הימים ממש, 15–28 יולי תר"ה, היתה שם האספה השניה של הרבנים המתקנים, אפשר שאספה זו היא שהוליכה את ראם לפרנקפורט. בכל אופן נודע לנו מדבריו שחפש סעד ומצאו בין הרבנים האלה. אולי הופיע לפניהם כבא־כח המתקנים בפולניה? – לפני ה"אחים" מסתפק ראם בעדות על השכלתם. ובחוגים אלה יכול היה ראם גם למצא מהלכים לרעיון על בחירת עם צרפת. הלא עמדה אז צרפת ברום המעלה בעיני מתקני הדת היהודיים. ובחירה זו של הצרפתים, היא־היא אשר העלתה את קצף המשטרה הגרמנית על ראם, עד שרצתה להכריח את ציר צרפת לקחת בחזרה את הדוקומנטים הצרפתיים שהיו בידי ראם בכדי שיגרשו את ראם מן הארץ.

יש כאן מעין סמל היסטורי: באספה זו, שעמלה לבטל את התקוה היהודית למשיח ולגאולה, חפש היהודי המומר ראם סיוע למשיחיות שלו… וחבל שאין בפרוטוקולי אספה זו זכר לשיחות ראם.

מה היה תוכן מכתב מיצקיביץ' אל ראם אין אנו יודעים. מתוך תשובת ראם המעידה על היותו אך ורק בין היהודים – ומובן: כיהודי – ומיצקיביץ' הוא אשר השתדל להמשיך את השפעתו עליו אף מחוץ לפאריש, אשר עליה מעיד ראם בעצמו.

וזאת תשובת ראם:

“כ”ח יולי תר"ה (1845) פרנקפורט ענ"מ

לאח האהוב, לאדם.

אח אהוב, את המכתב מכ"ב יולי קבלתי – הרבה כח ומרץ הבאת לי. הלא אזכר, איך באתי אני לאח פעמים רבות כמת ושבתי מלא חיים, על אחת כמה וכמה כה רחוק, יחיד, בטרדות כאלה ומכתב קטן מאת האח אדם, יכול להטיב לי הרבה. החיתני אחי היקר, ובעד זה מביא אני תודות לאלהים ולמורה ולמשנה לאדון.

ביום הכ"א רצו לגרשני בכח שוטרים ובעמל רב עלה בידי אחי לזכני ברשיון לשמונה ימים. ביום הכ"ה, אחרי אספתנו, הרגשנו יחד, כי אני ושלשה רבנים עלינו לגשת לפני האמבסדה הצרפתית – וכך נעשה. הרבנים האלה אשר הלכו אתי היו: מהמבורג, מליפסיה, ומדרמשטדט⁵², אנשים משכילים המטיבים לדבר צרפתית: לקחתים אתי רק למען יעידו על הדבר אשר הבאתי אליהם ומהו הקול־הקורא שהשמעתי. אלהים הרשני שם לפעל בעוז ובפשטות ובחרות [גמורה]. כל אשר נתן אלהים בנפשי דברתי במשך חצי שעה על ה"דבר" והם שמעו לי בהכנעה רבה. אמרתי להם, כי צרפת חושבת כי תפטר באופן כזה שגרשה את המורה, את שליח האלהים ואף אחרים תגרש (התלמידים שלו). וכי טועה היא מאד ברצונה לא לשמע כלום….. כן גם ישראל לא רצה במשך דורות רבים לקיים את רצון האלהים על הארץ, ועכשיו הגיע היום, שישראל בעצמו מבקש את מה שעליו לעשות, ולאיש האלהים יש צו לשלשה עמים, אנחנו, כעבדי ה“דבר” הראשונים עלינו מוטלת החובה לבשר לעמים האלה – אלהים יבקש את זה ממנו. כאן ענו הרבנים ואמרו: באים אנחנו לכאן [למלא] אחר אחינו ראם, כי הוא לא בא אלינו לקרא לנו לקשר של מורדים, לא אדוני, הוא הביא לנו דברי נחמה, אשר ימים רבים נחכה להם ואשר בלעדם לא נוכל היות. הראו לו את תעודותיהם, כי רבנים מושבעים הם ואמרו לאמבסדור: ודאי ידוע לאדון למה אנו נכונים, אנחנו, על אף היותנו גרמנים, אמנם מתוך ספורי אחינו מרגישים גם אנו, כי לצרפת מונה זכיה רבה, ושאין צרפת יכולה להשאר כזו… – – – – – –

במשך הימים האחדים האלה לא ידעתי לאן אפנה אלא שאלהים ורוח עושים את “הדבר”⁵³, ובכן בהיות שקוע בדאגות, קבלתי ביום הכ"ז מכתב מאמשטרדם. זוהי תשובה על מכתבי אשר כתבתי ביום הי"ז לבן ישראל הירש ליהר. הוא־הוא, אשר אליו כתבו מירושלם. השיב לי בכתב אחיו עקיבה ליהר, כי את המכתב מירושלם אשר ברכה רבה הוא להם, קבלו זה מכבר. עבודה רבה מתנהלת אצלם מזה ירחים אחדים, הם בעצמם אינם יודעים מה עליהם לעשות, אמנם ירגישו כי גדולים הימים האלה והרי הם עסוקים בתפלות ובצומות לשם זה, חמשה חדשים עברו שהולנדיה ואנגליה התקשרו יחד בעבודה זו. אחיו נסע ללונדון לפני שבועות אחדים לשם החלטה מה עליהם לעשות, ומלבד זה ישאפו בכל נפשם – מכיון שאני האיש אשר זכהו האלהים לעלות לירושלים – שאסע לרוטרדם, ושם אמצא גם אותו ומשם נפנה, הוא והרב מרוטרדם, ללונדון; כך מנהל האלהים, אחי היקר. מחר ודאי שאסע מכאן ישר לרוטרדם, הערב נתאסף בכדי להפרד, אנכי עשיתי, כמה שיכלתי, והשאר – אלהים והרוח עושים את הדבר, – כנראה כך נגזר, ברצון האלהים.

שלום לך, אחי – יהי רצון שאלהים ורבנו יעזרו לכולנו בעבודות

האח יאן ראם"⁵⁴.

ושוב לפנינו קוריוז: בזמן שראם מתהלך בין הרבנים המתקנים בועידת פרנקפורט, הוא גם קושר קשרים עם עקיבה ליהרן, שהיה העורך והמו"ל של “תורת הקנאות⁵⁵, שהכילה את מחאת קט”ז רבנים נגד ועידת המתקנים בברוינשויג תר"ד.

ז    🔗

שליחות ראם התקדמה, פעולתו בירושלים נשאה פרי התחיל דבר מה להתהוות באמשטרדם ומשם יעבור הענין ללונדון, על־כל פנים ברי מעתה שיהודי ירושלים יתענינו בדבר. ראם ראה עכשו את עצמו בלתי־תלוי בדעת מישהו ויתכונן לנסע תיכף ומיד לרוטרדם, ואחר ארגנו שם חוגים אמידים לשוב לארץ־ישראל, בכדי לפעל הלאה בירושלם. עכשו, אחרי שיקבל הסכמה מצד האמרכלים – ובזה היה בטוח – יוכל לכלכל את התנועה מירושלם ליהדות העולם כולו.

הסגנון המוחלט באגרת זו, מבלי שאילת עצה, הראו שוב על התחזק ראם בדעתו ועל רצונו ללכת בדרכו שלו. ובזה הוא גומר: “אנכי עשיתי כמה שיכלתי… כנראה, כך נגזר ברצון האלהים”, והברכה: “אלהים ורבנו יעזרו לכולנו בעבודות” מדגישה את נטית ראם ללכת בדרך אשר בחר לעצמו וחשבו את עצמו למורה דרך שאינו תלוי בדעת “המורה”.

האם היו באמת נפשות בפרנקפורט שהשפיעו עליו גם הן בנידון זה? לא ידוע. כמו־כן לא ידוע מה הן הסבות הקונקרטיות שהשפיעו על ראם בהולנדיה או בלונדון, שעזב לאט לאט את כל התנועה ונעשה לסוחר עשיר.

ראם עסק עוד בלונדון בהפצת הטוביאניות בין היהודים, אמנם בצורה כזו, אשר לא השביעה את רצון “האחים” והפחידה אותם במקצת. לעזב עכשו את ראם היה אי־אפשר. להפך, צריך היה לעזר לו בעבודתו בישראל, כדי שלא יטול את הגדולה הזאת לעצמו ובכדי שיראה שאין החוג מעונין ברכישת נפשות לקתוליציזמוס גרידא, אלא מרגישים הם בצער ישראל באשר הוא ישראל, ולשם כך התחיל מיצקיביץ' בפעולה. הוא ידע את נפש ראם הנלהבת והתיחס אליו בכל זאת בכבד ראש, והוא שהתיחס באהדה אמתית ליהודים מלוך השקפותיו הפוליטית, הכונה העיקרית אמנם היתה, ביחס לראם, להשפיע עליו שישוב בתשובה.

בישיבת החוג שהיתה בבית מיצקיביץ' ביום הא' לאוגוסט תר"ה ושבה הרצה אדם מיצקיביץ על המצב בחוג ועל הפעולות בעתיד, אמר בסעף הששי בהרצאתו:

"…בקרוב בודאי תהיה לנו עבודה בכל החוג, להתאחד ולעזר ברוח לאח ראם,

אשר יש לו עכשו עבודה חשובה בין הישראליים באנגליה, כפועל־יוצא מבואם בדברים את ישראלי הולנדיה. היהודים האלה הודיעו כבר אלה לאלה על אדות המורה, קבלו עליהם צום ותפלה כדי שיאירם אלהים בדבר".

בסעיף הז' מבקש מיצקיביץ' מן האחים הנאספים, שישארו הדברים בסוד ביניהם⁵⁶.

אולי התרעם ראם גם על מיצקיביץ' בגלל ההתיחסות של רחמים שיש “לאחים” כלפי היהודים. בכל אפן רצה מיצקיביץ' לעשות איזה מעשה ממשי על דעת עצמו, שיעיד על רגש האחוה ליהודים דבר זה נראה היה כעצה הטובה ביותר להשפיע על ראם.

מכתבי ראם מלונדון חסרים. ועל־כן קשה עלינו להחליט בברור מה היו הסבות בלתי־האמצעיות של התכחשותו “לדבר” שבאה אחר־כך. מקצת מעשיו בלונדון נודע לנו מתוך מכתב רומואלד יאנושקיביץ', ידיד נפשו של ראם, שישב בימים ההם בלוזן, מיום י"ט אוגוסט תר"ה:

“… מודיעים לי מפאריש, כי ראם הגיע ללונדון ביום הרביעי לאוגוסט וביום הז' היה בבית רב אדוק מאד אשר עולה הוא ברוחו על האחרים, ודבר באספה על “הדבר”, במעמד ששים יהודים. עדותו נתקבלה בהרגשות שונות מצד הנאספים. אולם, מצא לו סעד אצל אחדים מהם ומן היום ההוא עובד יחד עם אלה…”⁵⁷.

התכן דומה לגמרי במעשהו בלונדון כבמעשהו בירושלם: רגשות שונים, – התענינות אצל אחדים, וששים נאספים; ממש אותו המספר בבית־המדרש בירושלם כמו בדירתו הפרטים של הרב הלונדוני…

מתמיהה קצת הקרירות המבצבצת מתוך דברי יאנושקיביץ', אשר להלן נכיר את ידידותו הרבה לראם: היה בזה האנטגוניזמוס בין היהודי והקתולי, אשר ראם חדל לכסות עליו.

מכתב ראם מלונדון הסביר עוד יותר למיצקיביץ' את ההכרח לעשות איזה מעשה, שיתן ל"דבר" מהלכים בקרב ישראל, ועל־ידי כך ישאר ראם ממילא בחוגם.

וכך כותב מיצקיביץ' לאנדריאס טוביאנסקי, בימים הראשונים לאוגוסט תר"ה:

"מורנו ואדוננו,

"את מכתב־ראם החשוב⁵⁸ אני שולח לך בהעתקה. מתוך המכתב הזה אני רואה כי “ממשמשים ובאים הימים לבא בקריאה לישראל. ישראל נרגש מקרבנותיך ועבודת ראם סמן היא כבר, כי עלינו לעשות משהו בפומבי. התבא הקריאה”מן החוג או מאתך? או אולי שתים מיוחדות? אין אני יודע. לי נראה, שאין עדין “שדה בשביל פעולה בפרהסיה מצדך, כי על החוג לבא תחלה בקול־קורא, אולם”לשם כך אני מחכה לאידיאה ולאופן [גילויה] מצדך.

“הודעתי לאחים, כי בימים האלה, ודאי ביום הי”ב, ביום חורבן ירושלם, נלך לבית "כנסת ישראל ונתקשר בחוחנו באחים [מ]ישראל.

שלך לנצח

אדם"

“לאח [ר[אם]]⁵⁹ כתבתי בעוז, שלא יופיע בלונדון בטון של בנקאי ויהודי “משכיל” השבעתיו, למען ישמר את עצמו מן היצר הזה; עלי נפל פחד פן אורבת שם לראם רעה רבה”⁶⁰.

אם יכול המכתב להשאיר עדין ספק־ספיקא בהתיחסות האחים לראם, אשר ידברו תמיד רק על מעשיו הגדולים, ובשיכות מעשי מיצקיביץ' בימים הבאים להתיחסות זו באה ההוספה בסוף המכתב להעיד על האנטגוניזמוס שנתהוה בין ראם היהודי חסר ההכנעה" ובין הקתולים אנשי החסד. “בנקאי” ו"יהודי משכיל" יכלו להיות תוארים ליהודים שיהדותם ענין היא לגביהם.

וטוביאנסקי, בתשובתו למיצקייביץ' למכתב זה, מתחשב בתנאים החדשים שנתהוו ע"י עזוב ראם למחצה את מערכתו: כאן מדובר על שותפות של אחוה, במתינות. בהתחשבות, ברחשי כבוד – בסגנון המזכיר יותר את מיצקיביץ' מאשר את טוביאנסקי. הראה טוביאנסקי גם הפעם את היותו נתון להשפעות רגע והיותו בעל סבלנות. כמו בשעת דברו את רוטשילד בפרנקפורט.

טוביאנסקי כותב:

בסיליאה, ה' אוגוסט תר"ה (1845)

“התרגשות ישראל אשר פעל אלהים על־ידי ראם, על־פי רוב זרענו צריך לשאת פרי – ואחרי זה יפתח לפנינו שדה לפעולה, ולי – הכנעה לרצון האלהים. כיום, לפי מהלך דרך ה”דבר" הקדוש, לא לנו לבקש לחצבו, כמו [שהיה] בזמן הזריעה; אמנם על האדם לבקש אוצר לעצמו [אשר הוכן בשבילו].

הרעיון המוצלח להשתמש ביום הזכרון הגדול – בדרך כלל, אני מיעץ לעשות כך – בתקות ברכה כי ירחם אלהים על ישראל, – כי יפקד לישראל איש, – אח, אשר יראה למה אלהים צריך, בכדי לשאת לפשעי ישראל ולצור לו עתיד עולה באושר לדורות. – בימים אלה של כוון לאדם ולעמים, נקראים לשותפות לענין גדול, על־ידי אדם – אח, על־ידי שאיפתכם להכנס בשותפות אחוה את ישראל.

הרי זה המבט [הכללי] ולך אשאיר את הפעולה, את הצורה, לפי התנאים, הכחות וכו''⁶¹.

חבוקי לך, אחי האהוב,

אנדריאס טוביאנסקי⁶².

מה היה המעשה אשר מיצקיביץ' רצה לעשותו? בהיותו זר לרוח ישראל ומבלי לדעת כיצד לגשת לעבודה בישראל, רצה מיצקיביץ' להשתמש באפקט: רצה להשתמש בהזדמנות שתענית ט' באב חלה באותם הימים והתכונן ללכת בחברת כל בני החוג לבית־הכנסת, להשתתף באבל ישראל.

יכול להיות שהיה גם נימוק אחר למעשה דימונסטרטיבי מצד מיצקיביץ', באותם ימי הנכאה לאמיגרנטים הפולניים, כשתקוותיהם הפוליטיות ואחדותם הפנימית לקו עד מאד. הגיעה השעה לתעמולת אנטישמיות ברברית⁶³ שעמדה להחריב את כל הליברליות האפלטונית של האמיגרנטים שהיתה כה יקרה למיצקיביץ' והאמין באמתותה. אולי השפיעה אנטישמיות זו גם על ראם בכל אופן אין זה מן הנמנע שמיצקיביץ' התכון לדמונסטרציה של אחות היהודים והפולנים נגד השפעות מזיקות אלה.

מיצקיביץ' עבד בעצמו את התכנית בשביל החברים בשם “סדר העבודה בבית־הכנסת”⁶⁴:

“י”א אוגוסט תר"ה (1845) [ט' באב–א. ז.א.]

"רחוב ניב' – סט־לורנט, 14, בשעה שמונה להיות על יד שערי בית הכנסת⁶⁵. הכניסה דרך "רחוב סט־לורנט. אחרי עבור סוכת השומר בשמאל החצר, ומיד לימין, יש דלת גדולה – "בשעת הכניסה למקדש ללכת ישר לדלת הגדולה ושם, מסביב, יש גלריות לאורחים – את "המקומות יראו הא' פראג⁶⁶ והשמשים. להשאר בראש מכוסה – להתפלל מבלי לכרע, "אגב ישיבה על הספסלים. – הנשים תעלינה בקומה הראשונה, מעל לבינונית, בפתח אשר "ליד ימין, ושם תשבנה במקומות, אשר ימצאו חן בעיניהן – המקדש יהיה מואר מעט או

"לגמרי לא.

"נבלה שם שעה, ואחר כך ילך האח אדם עם עוד שלשה אחים אל הרב.

"לסבל היום⁶⁷, עד מחר בשתים־עשרה, ולהיות בשעת התפלה ברגש זה, שמתקשרים אנו "באבל ישראל בכל פנות העולם, המבכה היום את חורבן ירושלם עלינו הפולנים לעורר "בקרבנו רגשות דומים בזכרנו את הטבח אשר בפרגה⁶⁸ ואת כבוש ורשה; לצרפתים "אותו הדבר הוא ואטרלו. באו ונכנע מפני ישראל, אשר במשך אלף ושמונה מאות שנה ידע לשמר על כאב חי שכזה, כאלו לא קרה אסונו אלא אתמול.

"אם במשך התפלה ירגיש האח אדם כי צרי לומר “אלהים מנוסנו”⁶⁹, אז הוא “יתחיל ואנחנו נשיר אחריו את החרוז הראשון פעמים”⁷⁰.

מעשה זה, אי־אפשר שלא ישפיע על ראם, מכיון שיודע הדבר בעולם. אולם על דבר אחד לא חשב מיצקיביץ': כי יהיה ללעג ולקלס בעיני היהודים. כשהודיע מיצקיביץ' שהיה מכובד מאד בחוגי האינטליגנציה הפארישית, לגבאי ביהכ"נ, שרצונו לבא ביום הצום ביחד עם בני ההגירה לבית־הכנסת, התיחסו אל זה באהדה. אמנם כשהתחיל מיצקיביץ' אחרי “הקינות” לדבר אל הנאספים, אל יהודים צרפתיים, על האבל הלאומי הגדול, והתחיל לנחם אותם כ"אבלי ציון" ולדבר על לבם ולנחמם, כי עוד לא אבדה התקוה וישראל יגאל, כי אלהים ירחמם וכו', התחילו היהודים האלה מפחדים: הלא דבר איש נגד “התעודה”… והרב לא נתן לו לדבר והלך לו. מיצקיביץ' הלאומי שהתכונן להרגיש את צער ישראל היושב בתענית, ובקש את “האחים” לקבל עליהם סוגסטיה של צער ואבל לאומי, למען יהיו מסוגלים להשתתף באבל ישראל, לא הבין מהו טיב ואדישות זו אצל הרב…

רחוק ממולדתו שכח לגמרי את האנטגוניזמוס המתמיד בין היהודים והפולנים, שהוא ופו לחם כנגדו פעמים רבות, ויקרא: “אני מדבר בשם בתי־הכנסת שבארצי! בשם בתי הכנסת שבמזרח! (– רמז למעשי ראם)…”

הרושם הכללי שבקור זה השאיר על מיצקיביץ', היה רע מאד. כמעט שנתיאשה נפשו מן היהודים… הבהלה הרומנטית שאר בה חיו בני “החוג”, נתנה להם להרגיש בכל ענין רק את היחס ל"דבר", ולפי־כך רואים אנו את מיצקיביץ' מקשר את התיאשותו מישראל בתקוה ל"אחים" הצרפתיים. כל הפולמוס הזה בבית הכנסת פעל כנראה עליהם רושם חזק.

הנה מה שכותב מיצקיביץ' לטוביאנסקי על המקרה ביום ט' באב, ימים מעטים אחריו, בט"ז אוגוסט תר"ה (1845):

"רבנו ואדוני ואדוננו,

"– – –. בבית הכנסת לישראל השלמתי אחת העבודות החשובות – פתחתי את הדרך "לאחים הצרפתים, היהודים פה הם אולי השפלים⁷¹ ביותר. הרב קצף מאד על אשר דברתי "אליו על אבלות ישראל, כי הם רק ליהנות רצונם ואין לך דבר קשה בשבילם ככאב. "והנה היה יום אבלות ישראל יום־קריאה חזק למענם. לא בחרנו ביום זה מבלי רצון האדון. הרב⁷² הפריעני פעמים רבות וברח, אמנם אני עכבתיו. דברי האחרונים וכי "אני מדבר בשם בתי הכנסת שבארצנו, אשר משם שמענו את הזעקות הקורעות [לב], “אני מדבר בשם בתי הכנסת שבמזרח⁷³ ושבכל העולם כולו”⁷⁴, הפעילו מקצת מן "היהודים שבאותו מעמד.

"נאומי זה הפומבי, בבית־כנסת־ישראל, יפתח לצרפתים דרך לעבודה פעילה יותר,

• – – – – – – – –

"אחרי השלימי את העבודה הזאת בישראל, אשר הרגשתיה מעיקה עלי, נחוץ עכשו "להפעיל בדרך החדשה⁷⁵ את המהגרים לתת דחיפה לאחים הצרפתים…

שלך לנצח

אדם"⁷⁶

ואם־כן, לא בכדי היתה "העבודה, על אף צחיחותה המוחלטת כשהיא לעצמה, ונחשבה משום הרושם שעשתה על הצרפתים.

וטוביאנסקי במכתבו למיצקיביץ' מבסיליאה, בכ"א אוגוסט תר"ה, כותב: “…עבודתך בבית־הכנסת הביאה להתקדמות רבה ב”דבר", נעשתה לתקופה ב"דבר"…⁷⁷.

ח.    🔗

אפס, ראם טרם עזב את ה"דבר". אמנם אין לנו שום ידיעות מדויקות תעל מעשיו ברוטרדם ובלונדון, מלבד הרמזים מתוך דברי מיצקיביץ' על לכתו בדרך עצמו. אולם עוד בי"ט לאוגוסט כותב רומואלד יאנושקיביץ מלוזן על מעשי ראם למען ה"דבר".

עדיין אין אנו יודעים כלום על השנויים שנתהוו בראם בלונדון ושוב אנו מוצאים את דברי מיצקיביץ' המתמיהים, במכתב לפרדיננד גוט מי"ח ספטמבר תר"ה: “…ראם רצה ללכת לארץ־הקדש דרך מרשיליאה, אולם לא יכול היה לקבל תעודת נסיעה למרשיליאה והוכרח ללכת לשויץ. אנחנו רואים בזה ברכה בשבילו. שם ימצא עצה וכוון…”

משמע שראם עסק באמת ב"דבר" בלונדון בהשתתפות אנשי הכולל, ובשליחותם רצה ללכת לארץ־ישראל. דברי ההתנגדות של מיצקיביץ' מעתה, אחרי מפלתו בבית־הכנסת, אינם אלא ראיה ברורה לסור ראם מאחרי הקתוליות, מאחרי תנאי הקתוליות שב"דבר". אפשר שלמיצקיביץ' כתב בסוד מבלי ששאר האחים ידעו. ומיצקיביץ' מתוך אהדה לישראל ומתוך ידידות והבנה לנפש ראם, רצה להשיבהו אחור ולהחזיר את לבו אל “החוג”.

ראם האבנטוריטסן שב פתע לגמרי מדרכו. בעצם חדש ספטמבר, בשלשים בו, כותב מיצקיביץ' מלוזן:

"קבלתי ידיעה מכאיבה מאד על אדות ראם. הוא נמצא בפאריש במצב של נפילה רוחנית “כזו ובשפלות כזו, עד שהאחים בורנייר שוב לא הכירוהו..”⁷⁸.

ואף־על־פי־כן לא רצה לשוב לשויץ. הלך מפאריש לבלגיה, לחיות ברחוק מקום מן “האחים” כנראה, לא היה שולח מכאן מכתבים אלא למיצקיביץ' בלבד. באוקטובר של אותה שנה כותב מיצקיביץ' לאשתו של גוט: “… ראם כתב מבריוסל, שמלא הוא פחד־אל – מנוחה על שאין כותבים אליו (אמנם כתבתי פעמים אחדות) מוזר כיצד ראם שלנו נופל בפחד וחרדה יהודיים באמת…”⁷⁹.

וכחדש אחר־כך, שוב נודע לנו על אדותו על־ידי מיצקיביץ', במכתבו לאשתו של טוביאנסקי: “… אני שולח את המכתב אשר כתב ראם מבריוסל. אנכי הרגשתי וראיתי מראש התנפלות רבה של הרע על ראם בלונדון, והזהרתיו על־כך. אין אני יודע כיצד היה מצבו שם, אולם, ברי שלא פעם אחת בלבד תעה שם ולא באפן קל, עד שיצא משם במצב רע כזה, ירוד מכחותיו וכמעט מבולבל, כפי שהוא עצמו כותב…”⁸⁰.

מה היה לו באמת, שעוד לפני ימים מועטים התכוון ללכת על דעת עצמו או על דעת יהודים לארץ הקדושה – והנה עזב את הכל “במצב ירוד כזה” ובשום אפן לא רצה לשוב לחיק האחים הקתוליים?

על־פי כל החמר ועל־פי אפן הדברים וקשרם, משער אני כי בלונדון בא לו לראם מה שיגור: נתגלה שהוא מומר. ודאי נמצאו שם מבין היהודים אשר הראו לו את דרך העקלקלות שבה הוא מהלך והסכנה הכרוכה בדבר. אולי היו עוד סבות סובייקטיביות, כהשפעה מצד קרוביו בוילנה, וכו'. כל זה השפיע לרעה אף על מצב רוחו, ומכאן הבהלה הרבה שנכנסה בלבבו, אינו יכול לשוב אל ה"אחים" ואף לא להפרד מהם. הוא האמין “בדבר”, את טוביאנסקי העריץ, והיה קשור בקשרי ידידות חזקים לרומואלד יאנושקיביץ' ולאדם מיצקיביץ'.

עוד מכתב אחד יש בידינו מטוביאנסקי לגרשון ראם. אימתי נכתב לא ידוע, אמנם נוטה אני להחליט כי נכתב בעצם התקופה ההיא, כלומר: בשנת תר"ו⁸¹, כי ממכתבי יאנושקיביץ' אל ראם שנכתבו אחר־כך, אין להוציא שטוביאנסקי פנה אליו עוד אחרי זה, אחרי פנותו ערף לכל ה"דבר". טוביאנסקי משתדל לתאר לפניו את הגדולה אשר היתה צפויה לו ואת הדרך אשר עליו ללכתה, דרך תפקידו ותעודתו למען נפשו, למען “הדבר” ולמען עם ישראל שצפה דורות לכהנו, לנביאו, שרק הוא, גרשון ראם, ראוי לאיצטלא זו.

והנה המכתב:

"האח יוחנן אנדריאס!

הגיעה למענך שעת אלהים – ושוב אדבר אליך בחובת אח ובחובת עבד מזמן למענך ברצון האלהים.

“בהשגחת האלהים הפלאית, מועבר מעמקי ליטה לשדה פעולת דבר האלהים, שבת עד “כריסטוס”, קבלת את דרכו המתבטאת ב”בדבר" זה ונדרת לאלהים בנפשך התנצרותך "ללכת בה באמונה ובסבלנות. אחר־כך, בתתך תעודה על הרחמים אשר נודעו לך "בפני הפקידות העליונה אשר לכנסית כריסטוס, החלות בתפקיד שליחותך לישראל. נשאת “לאחיך בני אמונתך בצרפת, בגרמניה, בירושלם… את תעודת רחמי האלהים, המוצגים “כיום לישראל ב”דבר” האלהים. באש ישראל אשר בך, מורמה לאש נוצרית באוצרות "רוחך, מכולכלים ברחמים, בכח, בשלוה ובשמחה אשר בקרבך, ראית לדעת את רוח ישראל "ומה גדול ונצחי הוא תפקידו. אולם אחרי כל אלה, ברצות אלהים לנסות את אמונתך "ולהגדיל את שכרך ולהמהיר את התקדמותך, ויגרה בך את היצר הרע – אתה אחי, השליח "הנוצרי הקרוא לישראל, אשר עליך הראשון היה לנצח את חטאו העיקרי: יקר וחבת הארץ⁸² הממון – האלילים, האלים הנכרים – נפלת בפח היצר הרע, ובעורון אשר כמוהו "לא היה, בשכחך את כל מה שנודע לך בשנותיך המבורכות, הסתרת את רוחך מן השמים "ותפנה לארץ, בעזות ובבטחה הורדת את עצמך לדרך הארץ, וכולך התמסרת אליה, “שברת את מצות האלהים: “אנכי יי אלהיך… ולא יהיו לך אלהים אחרים על פני”. ועל־”ידי עבודת האלילים הזאת נעשית לעוזב את האלהים אדוניך, ואף בישראל בגדת, באחיך. "לענשך הצליח האלהים את דרכך בחטא, למען אשר הרע הנקלט ברוחך, בגידתך זו. "תשא פרי בשביל דינך וחשבונך בעתיד, לפני האלהים והיום הזה, בדרך כבדת חטא זו, "חי אתה בהצלחה ארצית. ביד רחבה משלמת לך האדמה את סורך מעם השמים – האדמה "הזאת אשר צלבה את כריסטוס לקרבן עליון למען גאולת הועלם אשר נתמלאה.

"ירחם אלהים ברחמי אין־קץ אשר לו, את עבדו הסורר, ואל יענישו בחרון אפו! בשאתי "תחנון זה אל אלהי הצבאות, ארגיש בנפשי תקות־גיל, כי יאירו עליך רחמיו, אחי, אם "בעוד מועד תעשה הפעלה ברוחך, להתעורר מתוך תרדמת חטאים, אשר בה תמצא; אם "תגיעך קרן־אור מזהירה ותרעד למראה הסכנה כיום ולעתידך בבא; אם בקנאתך הקדומה "תשוב אל המטרה המוזמנה לך ברצון האדון, אלהיך, ובלי דחיה תתחיל בתשובה בחייך "כולם.

"בדאגה רבה אצפה לכוון אשר תבחר לך, האח יוחנן, עבד “דבר” אלהים, נאמן לפנים "ומבורך מן האלהים, אדונך! ואיזה יהיה הכוון הלזה – הפלאים אשר נודעו לך, והמעשים "אשר עשית בדבר חסד האלהים, לא יחדלו להעיד בפני השמים והארץ, כי פתוחים היו "רחמי אלהים ומודעת היתה דרך הגאולה המזומנה לקבלת ישראל בימים אלה אשר ליובל "אדוני, אשר בהם בחר האלהים שוב בישראל – אחרי דורות של תשובה קשה ושל עני – "בבנו בכורו, לאחז מעמד ולמהלך מזומן למענו, בחרות, באהבה, בחיים ובשמחת הרוח “והאדם”⁸³.

ושוב לא ידועים לנו צעדיו הראשונים של ראם אחרי שבתו בבלגיה. העובדה שחזר ללונדון, מעידה שבכר לשבת שם בין יהודים, מאשר להשאר בין ה"אחים". אמנם, שם פנה ערף לכל ה"דבר" ולכל אידיאליו, אולם עדין לא חדל לגמרי מהתענין ב"דבר", כפי שיעידו המכתבים דלקמן, והעובדה שבהיותו בפאריש התראה את יאנושקיביץ' ואת “אחים” אחרים.

במהפכת 1848, בשעה שקוו הפולנים להבנות, שם גם טוביאנסקי לפאריש, אולם אחרי ימים מעטים הוכרח לברח מאימת המלכות. ל"דבר" קרה אסון חדש: אדם מיצקיביץ', הנפש החיה והרצינית בכל ה"דבר", פנה לו ערף. טוביאנסקי כמעט שנשאר בודד בחברת ה"אחיות" ובחברת יאנושקיביץ', היחיד מבין תלמידיו הרציניים שנשאר אתו. נפש טוביאנסקי המתלהבת בהזיות, התמסרה עכשו לטפול אינדיבידואלי בנפשו הוא ובנפשות האנשים אשר פנו אליו והחוג נתרבה. היו צרפתים, שויצאים ואיטלקים, אשר התאספו סביבו. אולם מזמן לזמן עוד קם בו החשק לעורר שוב את תנועתו אשר לא חדל מהאמין בה, כדרכו מאז לרכש לו נפשו גדולות על־ידי נבואות, מחמאות ואיומים, כדרכו לגבי מיצקיביץ' וסלווצקי כך דרכו עוד עכשו. כך מתרעם ציפריאן נורויד, הסופר וההוגה הנסתר, בשנת 1851, על אופן תעמולה זה⁸⁴. בימים האלה חסר לו ראם יותר מאשר מאז, ונפשו מתאבלת על בחיר תלמידיו. עוד ארבעה דוקומנטים בידינו על אדות ראם, אשר בכחם לתאר את חשיבותו וגם להאיר קצת את חייו בשנים הראשונות אחרי עזבו ה"דבר": ארבעה מכתבים מאת רומואלד יאנושקיביץ', שנים מהם לגרשון ראם עצמו, משנות 1850 ו־1852, ושנים האחרים לאנדריאס טוביאנסקי משנות 1854 ו־1856.

הנני מוסר בזה את קצור המכתב הראשון, החוזר אמנם על דברי טוביאנסקי ביחס לראם, אלא שהדברים כאן לבביים יותר – בבואם מלב ידיד נאמן.

סולורה, י"ד דצמבר תרי"א (1850)

"האח יוחנן,

"את מכתבך האחרון מב' לחדש זה, הכתוב בהיל, קבלתי בציוריך ברגע צאתי לסולורה. "מתעצב על המצב הנוכחי שלרוחך סבלתי במשך כל הדרך, ובהלחמי ברעיונותי "הגעתי לסולורה. למרות השעה המאוחרת הלכתי לקבר הרב⁸⁵ בזוכויל, בכדי להשיג "עזרה וסעד ותמיכה בשבילך, אחי.

"… ואך הפלתי את תחנוני ותפלותי בגללך לפני האלהים, בהכנעת ורחי, וראיתי "בנפשי שני מחזות מחייך, כה חיים וכה כואבים, כי אבקש את האלהים, שיתן לי "העצמה לחזר עליהם לפניך באמונה.

המחזה הראשון:

"ראם, בחור הראשון מבין ישראל, לקריאת אדני, נגש מלא ענוה והכנעה לפני האדון "ולפני עבדו, איש־האלהים; לרגלי ישוע־כריסטוס הוא מסתיר את פניו מקשי ערף ישראל "ומקבל את סמל הנוצרי…

"…אחרי מלאו את ההנחה הזאת הוא מגיע לידי שחרור הרוח, מסתיר פנים לממון "ולסרות הישנות, אשר בדרכן הלך זמן רב – – – בשלהבת זו הבוערת בנפשו, "מבלי שיהיה לו טוב מזהיר על הארץ, מבלי היות לו השכלה רבה וכשרונות… אמנם "בהיות בלבו אלהים ואהבת שלמות רצונו הקדוש… הוא עובר בחפזון מקצה העולם "עד קצהו, עומד בצרפת, ברומא ובירושלם. הוא קורא את העבד הראשון של הכנסיה "הקדושה לחובתו כלפי ישוע־כריסטוס, הוא מפעיל את ישראל הקשה ומעוררו מתרדמתו, "למען לא ישאר חרש לקריאת אלהים הזאת. באספה בירושלם הוא מכריז כי מלכות "אלהים הגיעה על הארץ למען הוציא את ישראל מן העבדות הארכה, אשר אליה "נדח מפאת מאונו ברצון האלהים. בכל מקום הוא מפיץ, בדרך אשר כמוה לא היתה לפניו, את התנועה ואת החיים, כי חסד האלהים חוסה על עבדו הנאמן. – – –

"המחזה השני:

"ראם, בצרתו הפנימית, בנפילתו, בהתכחשו לאלהים ול"דבר"ו הקדוש – – – "אשר אהב את אשר קבל על עצמו לפני הדבור החי, בעזבו את דרך ישוע־כריסטוס, "רב נגד השמים, בכר את הממון על המעלה העליונה, התמסר למות, אבד את תנועת "רוחו – – –

"… הוא רואה באדישות את מצבו ואת צרתו והרע מושל בו עד כדי כך, שכבר אין "ביכלתו לשוב ולהכיר את עצמו, אין הוא וראה ואינו חש כי יד אדני מכבידה עליו "ואשר בכל רגע ורגע אפשר שיקרא לתת דין—וחשבון ממעשיו לפני כס משפט־יה "הקשה הצודק.

"מבוהלת מן הרגשות האלה, לא מצאה נפשי מנוח וחסות בתוך עצמה; מתוך הפחד והצער "אשר הרגשתי על העצב הזה של אחי, החילותי לרוץ במהירות יתרה אל קבר האב, "ובקשתי שם, כמו תחת כנף חוסה, מפלט ונחמה – – – אפס, אפלת לילה שחור "ומנוחת הקבר היו התשובה היחידה על זעקותי ואנחותי. ואף על פי כן לא חדלתי "ובהוסיפי תפלה על תפלה, קראתי בהכנעה אל האלהים:

"הה אדני! רחמיך האם כלו מעם אחי? הואל לרחם אותו ואל תשפוהו על פי דין “צדקך, כי על פי רחמיך [תדינהו]…” – – –

"ופתאום תקף רגש עז את נפשי: "על־ידי יסורים, הכנעה, מסירות נפש ועזרת פולוס “הקדוש, יכול הוא להגאל”… – – –

"אחרי הדברים האלה הרגשתי בעמק נפשי, כי כל זמן שלא תשוב ותספיק לאלהים, "לרבנו ולאחים, לא יבאו עליך רחמי האלהים – – –

– – – – עבודה⁸⁶ תקרא “למענך, לשם כך⁸⁷, בי”ד לחודש זה בשמנה שעות בבקר בזוכויל.

“אין ביכלתי לכסות מפניך את עצבות ראש ה”דבר" הקדוש, הרואה, עטוף אבל וכאב "הדמעות בעיניו והאנחה בלבו, כי אין אתה נמנה יותר בשורות עבדי־יה.

"כל האחים, הנמצאים על יד המקור⁸⁸ של רחמי אלהים, מתאחדים בתפלה אחת לאלהים "על אדותיך, אחי היקר, – – – –

"אני מברכך לשלום ומחבקך באחוה, אחיך ועבדך

רומואלד יאנושקיביץ'⁸⁹.

והנה מה שכותב אותו יאנושקיביץ' על אדות ראם כשנתים אחרי המכתב הזה, אל “האחים” אשר נמצאו בסביבת ה"מורה":

“פאריש י”א אוגוסט תרי"ד

“… ראם הגיע אלינו ביום השמיני והוא יוצא היום להנובר לבקש פועלים בשביל בית חרשתו. עליו לשהות שם כשלשה שבועות ולשוב דרך פאריש, למען השאר אתנו ימים אחדים. קשה עלי לתאר את הרשם המכאיב אשר עשה עלי. העבד אשר הקריב את עצמו כל כך למען ה”דבר" הקדוש, נעשה כיום עבד לרוח האדמה. קבלתי את פניו ברגש אחוה ובמשך שני ימים כסדרם היינו יחד. הוא ראה אחים אחדים ופעמים את האב אדוארד [דונסקי]… עדין לא אבדו רגשותיו למען ה"דבר" אולם רוחו כורעת כליל כלפי הארץ. אין דעתו נתונה אלא לראות חיים טובים, ובכלל, אהבת עצמו הגיעה אצלו למדרגה גבוהה מאד. הוא שמח על זה שהאנגלים חושבים אותו לאדם גדול, ומאושר הוא שיש לו עכשיו ארבע מאות לירה שטרלינג לשנה ואולי יגיע עד אלף במשך הזמן. שמשתי אותו כאשר יכלתי, בידיעה למפרע כי את חובתי אני ממלא. הראיתי לו את הכפירה באלהים, בארתי לו כי אלהים הזמין את התקרבותו זו אתנו, שאר עבדי ה"דבר", למען ישוב לדרך האמת של החיים, אשר עזבה, ולמען יחדש את יחסיו לאיש האלהים. הראיתיו לדעת כיצד בבאו אלינו לא אמר כלום בנוגע למורה ולא שאל למצבו. ערערתי בכאב גדול על אדישותו למטיבו הגדול ובבכותי על אסונו ספרתי לו – –

“הוא הודה שכל זה אמת, אף הראה סמני כאב אולם דרך הבטחון, הארצית, מושל בו. אין בו יותר אותה רגשנות הרוח שהיתה אפינית לו לפנים, כי אם רגשנות ארצית בלבד, אשר לא תוכל לתת לו את הכח לצעד מוחלט, למען הרימו מתוך שפלותו. הוא רצה לכבדני במתנות שונות, אולם אנכי לא הסכמתי לכך… מתוך הערצה לקשר הקדוש אשר אחדנו, אין אני יכול לקחת ממנו כלום, מכיון שזה בא בדרך המתנגדת למה שקבע את הקשר הזה, וכי אנכי נשארתי נאמן לאחדותנו ולא אחדל לבקש מאת האלהים שתחודש… וכך נפרדנו”⁹⁰

וכעבור שנתים, בב' נוומבר תר"ז (1856), כותב יאנושקיביץ' לאותם ה"אחים":

"… ראם היה כאן לפני ימים מעטים, והרי־הוא תמיד זה שהיה, בשינוי זה בלבד כי הרבה עוד לנטות אל עבר הארץ, משום שהיא משלמת לו שכר יפה: בימים האחרונים הרויח שלשים ושלשה אלף פרנק. הוא עובד בבית־חרשת גדול בסביבת לונדון, שעושים בו תשביץ משכבות של נחושת – – – בקצור:

בדרכו לעושר הרי־הוא שכור מהצלחתו. ראיתיו רק רגע קטן. עליו לבא לבקרני, אולם, כנראה הוא משתמט מפני…"⁹¹

ט.    🔗

נסתם חזון ראם. מה היה בסופו – לא ידוע. מכל האמור לעיל, מכל התנהגותו ועל פי הרמזים במכתבי טוביאנסקי, מיצקיביץ' ושאר ה"אחים", יש לשער ששב ליהדות, פרש מן ה"דבר" וחי כיהודי סוחר עשיר. ודאי שינה את שמו באנגליה, כי לא עלה בשום אופן לא להיסטוריוני תנועת טוביאנסקי שקדמו לי ולא לי למצא זכר לחייו בימים ההם.

בגרשון ראם נולדה ומתה ה"עבודה בישראל". אולם הוא לא היה היחיד. עוד אחרי סורו, בהיות ה"דבר" כבר חנוט, וטוביאנסקי “קדוש” בעלמא, נסה ה"חוג" שוב לנצר יהודים ולחדר דרך כך לתוך כלל־ישראל.

נראה הדבר כי משום־כך חדל יאנושקיביץ' בשנת תרי"ב לכתב אל ראם, משום שחשבו להבנות מיהודי אחר שהופיע באפק – סטניסלס ליבנשטין, ואשר בו חשב יאנושקיביץ' לעורר קנאה בלב ראם. מי היה ליבנשטין זה לא ידוע. התעודה היחידה על אודותיו הוא מכתב רומואלד יאנושקיביץ' מפאריש לציוריך – אל טוביאנסקי – מיום ו' אפריל תרי"ג⁹². יאנושקיביץ, מספר בהתפעלות רבה כיצד עבר טקס השתמדותו של ליבנשטין, וכיצד, באספה שלאחרי זה, ישבו אתו ה"אחים" ובארו לו את דרכי ה"דבר". המכתב הוא בשורה לטוביאנסקי על בא ליבנשטין אליו. בסוף המכתב לא התאפק יאנושקיביץ' והעיר: “מתוך צער אני מוסיף, כי ברשמה של חגיגיות כה רבה, הרגשתי לי חובה לכתב לראם ולספר לו כל מה שראית והרגשתי, בתקוה כי זכר הפולחן אשר עבר אותו לפנים, יעורר את רוחו…”

על ליבנשטין לא ידוע יותר מאומה. עוד שני מומרים נמצאו לו לטוביאנסקי באותם הימים מלבד ליבנשטין. האחד לודויק ד' – שם משפחתו בשלמותו אינו ידוע, נראה הדבר שטוביאנסקי התענין בו הרבה על־פי ה"הערה"⁹³ שנתחברה למענו. בהערה זו חוזר טוביאנסקי שוב על הדברים שאמרם בשעתם לראם. אולם בראם הוציא טוביאנסקי את כל רכותו, כך שכאן הוא מדבר דברים כבושים יותר ומבטא בפירוש את מאויו – עד כמה שהיו ברורים לו לעצמו.

והנה קטע מתוך ה"הערה":

"אחרי בארי לך אחי… מה היא מהו הנצרות,… הנני לתאר לפניך את מדות ישראל "בלתי המטוהר, המקשות עליו את הכרת הנצרות וקבלתה.

"חסרות לו לישראל זה הטהרה והענוה, בין באדם ובין ברוח. בין בארציות ובין "ברוחניות אין הוא מעונין באמת ברצון ובחסד האלהים, אלא ברצון וכח עצמו. בכח "זה הוא משתמש לשם סדור הנגודים הקשים במצבו הארצי, ואת הנגודים הקשים פי "הרבה במצבו הרוחני אינו מרגיש ומכיר, ומשום זה לא יתרכך בפנימיותו, לא יכנע "לשום דבר, ולא יותר עליו! את קשי ערלת לבדו יחשב לאפי נפשו, לאמונה והתמסרות "לאלהים… ומשתמט מישראל מלוי הבטחת אדני: "ואתן לכם לב חדש, ורוח חדשה “אתן בקרבכם”. ישראל, בלתי הטהור, שאינו זז מקשיו, אינו שואף אפילו ללב "ולרוח החדשים ואינו מתכוין לקבלם, וחוזר זה מדורות על אותן השגיאות עצמן: "בקחתו את הדרך הארצית, הרי הוא נופל בעבירות ארציות, ובקחתו את הדרך הרוחנית "הרי־הוא מהומם ברוח… – – –

"ביחסו הכל לאידיאלו הארצי – לגדולה ולכח – ובמדדו הכל במדה ארצית, רוצה ישראל, "עכשיו כמו לפני דורות, לעשות מן השמים תשמישי עבירה, אין הוא דורש מן העבד "שנפקד עליו ברצון האלהים, אלא שיעורר בקרבו גדלות הרוח וההנאה הבאה מתוך "גדולה זו. ומחסר מלוי תאותו זו ומושפל על־ידי האמת המוצגה לפניו, הרי־הוא קוצף על זה כעל פגיעה בזכויותיו ומראה את כל סחיו הפנימי.

"על ישראל להקריב את גדולתו לפני האלהים ולהיות קטן על־ידי הכנעה ומסירות, "ולשום בריה בעולם אין ההכנעה נחוצה במדרגה כזו כמו לישראל, כי אחרת בדרכים "עקלקלות ילך ויאבד לדורות, בהיותו עלול יותר מאחרים להתנפלויות מצד הרע.

"בלכת ישראל בדרך הרוח, אינו בבחינת אדם סתם, אין בו מאותן המדות הפשוטות "שמנו באדם ואי־אפשר לדבר אתו ולהבינו את האמת. – – –

" – – – מכאן גם אותם הדברים אשר שמעתי מפיך, אחי, פעמים רבות, מדי דברי אליך על אדות חסרון חשוב [ברוחך]: “ישראל אני ברוח עליון… ישר אני כי אדבר את אשר נתן אלהים בלבי… אם כן אפיס את האדון האלהים – וסוף וכו'…”רק האיש אשר לא ירגיש את גדולת האלהים וקדושתו יוכל לדבר כך.." ⁹⁴.

ובסגנון זה ובתכנו הוא כל המאמר עד סופו וגם אחד עשר הכללים בשביל אותו המומר עצמו, כתובים צרפתית⁹⁵, ואשר בהם פונה אליו טוביאנסקי ומפנה את לבו להתנצרות פנימית אחרי התנצרותו החיצונית בטורינו. אולם חלום ה"עבודה בישראל" טרם נתבטל כליל מלב בני טוביאנסקי, ובעיקר מלב רומואלד יאנושקיביץ', אשר בקש תנחומים על אבדן ראם לתנועה.

עוד בשנת תרכ"ד, בא' לפברואר, כותב יאנושקיביץ' מכתב מננטררה (הסמוכה לפאריש) אל טוביאנסקי, ובו יודיעהו על מומר אחד שבא אלו אחרי ששמע מפי מהגר בוירסאיל על אדותו, והוא ספר לו על אדות איש־האלהים המוהר הזה הוא ה"רב המפורסם מביאלה" ז’יכלינסקי. רב זה, מספר יאנושקיביץ' במכתבו, התנצר לפני שלש־עשרה שנה⁹⁶, עבד בצבא המתנדבים וכו', ורק עכשו הגיע להתפעלות ולהתלהבות, מתוך תקוות ישראל וכו'. ובעצם השנה ההיא, בכ"ז לאפריל, חוזר יאנושקיביץ' וכותב לטוביאנסקי שוב מננטררה, על אדות יהודי חרד מפודוליה בשם פביאן גודפלד. סגנון המכתב מעיד עד כמה רופפה כבר האמונה בלב יאנושקיביץ' שעוד ישובו ימי ראם ויזכו ל"עבודה בישראל". הוא כותב:

"…לפני ימים מועטים הכרתי בבית האח בונקובסקי ישראלי רצוי מקמייניץ אשר בפודוליה בשם פביאן גודפלד, אשר האח בונקובסקי עשה כבר הרבה בשבילו, בהקילו עליו להכיר את “דבר” האלהים על־ידי הכתבים אשר נתן לידו. הוא נתן לידו אף את “חיי אדוננו ישוע־כריסטוס” של קתרינה אמריך, אשר קרא אותם בחשק רב. היה זה בעצם היום הראשון של פסח, אשר את חגו בקש לקדש, ושא אותי אם אדע מקום בית־כנסת פולני. נזדמנה שיחה חשובה, אשר בהמשכה ספרתי לו את שיחתי עם בני אמונתו, באותו בית־הכנסת עצמו, באיזה רגש תארתי לפניהם את קריאת האלהים ובאיזו תנועה ענוני על זה⁹⁷, ומכאן [באה] התגלות לב הדדית מצדו ומצדנו. האח בונקובסקי נתן לו את המצה שאינה מחומצת אשר בקש להכין לו בשביל היום הזה ואנחנו שברנוה לאות הסכמתנו למבוקשו ולחפצו זה אשר אדוננו ישוע־כריסטוס והאמת אשר הביא אתו מושלים על הארץ, ואחר הוספתי אני: “נתפלל לאלהים, כי לא יסורו רחמי אדני אשר באו אלינו על־ידי אש־האלהים, לא ממנו ולא מישראל”..

ואחר, בנגבו את עיניו מן הדמעות, אמר ברגש רב, כי מבקש הוא מאת האלהים חסד אחד שלא לשוב לארץ (לפולין – א. ז. א.) כל זמן של יהי בציוריך⁹⁸ – – – הימלא את זה? – אין הוא יודע, הוא יודע רק שהוא שואף…"⁹⁹.

וזה היה גמר ה"עבודה בישראל' כי עוד מעט ויחלף ה"דבר" מן העולם. בשנת תרכ"ח נסה עוד טוביאנסקי להכנס ולהכניס את כל תנועתו תחת כנפי הכנסיה, בהשתדלו לשאת חן בעיני פיוס הט', האפיפיור בימים ההם. ואף הפעם לא עלה הדבר בידו. בודד חי עוד עשר שנים וכמעט בשתיקה עבר העולם הפולני על מותו, בשנת תרל"ח. כל ענין ה"דבר" לא נשאר אלא במתי ספרים, פרי פולמוס מצד כמרים קתוליים. עדה קטנה נתקבצה סביבו, פולנים אחדים, צרפתים ואיטלקים, ביניהם טנקרידי קנוניקו, ראש השופטים ומורה המשפטים בטורינו, ואטילו בג’י וה"אח" הכרמלי לואיגי די־קרמניולה שהוחרם משום ה"דבר". והכהן אדוארד דונסקי, ועוד אחדים שהמשיכו את מסרת ה"דבר" אף אחרי מות מחוקקו. הקן החשוב ביותר לעדתו נשאר בטורינו, באיטליה, אשר שם אחרון העדה, עורך־הדין אטילו בג’י, מצפה עד היום לשיבת ימי החסד העליון שנשפע על העולם בימי המורה הגדול.

בשביל הפולנים לא היה כל דבר ה"דבר" אלא אפיזודה גרידא – “רעש בתך המים” אשר הרפתקאות הזמן גרמו להשתיקה להשביתה. בשביל היהודים היתה זו עוד פחות מאפיזודה, שנשתכחה לגמרי מן ההיסטוריה שלנו. תוצאותיה בשביל היהודים לא היו אלא השתמדות יהודים אחדים ואפיזודה שניה, הכרוכה בה בדרך אמצעית: רצונו של אדם מיצקיביץ' יחד עם ארמנד לוי, ליצר לגיונות יהודיים בקושטא, בשנת תרט"ו. למיצקיביץ' היתה הפעם כונה טובה וטהורה: לשעתה יעזרו היהודים בשחרור פולניה ויקבלו בשכר זה שווי זכיות להלכה ולמעשה… פולמוס טוביאנסקי וראם העמיד אותו – ואף את יאנושקיביץ' – על הטעויות הרבות ביחס לגרשון ראם ועל הרעיון המוטעה להביא את ישראל בברית הנצרות. רצה לתקן את טעותו על־ידי מעשה – ואף זו לא עלתה בידו.

מהשקפת ההיסטוריה הישראלית נוח היה מוצא האפיזודה. עשירים הם דברי ימינו באפיזודות של משיחיות אמת ושקר, ורובן עלו לנו בקרבנות ובדם. ואף מהלכה של זו מעיד עליה כי עמדה על פתח ההיסטוריה העצובה שלנו, בהשפעת גרשון ראם בירושלם ובאמשטרדם, וכפשע בינה ובין פרנקיזם חדש.

ושוב נתאמתה כאן העבדה האפינית: אין בכח סבות חצוניות להשפיע על מהלך ההיסטוריה היהודית, אלא אם־כן יש הכנה מבפנים. כך היה בכל התנועות הלאומית הפוליטיות, ואף לגבי התנועות המשיחיות כך.

פאריש תרפ"ו.