הקיץ גוע.

עז ולוהט בפרפורי גסיסה אחרונים בזבז ביד רחבה את יקר אוצרותיו ותפארתו. על כליונו הקרוב והודאי חיפה בשלל צבעים ואורות, בשקיעות ובזריחות של ימי תשרי האחרונים. אולם בעצם היום נתערטלו חדלונו ואפיסת כוחותיו: תכלת השמים הדהה, מוכתמה זעיר פה זעיר שם קרעי עננים עכורים, נתלתה במורמים כמטלית משומשת ובלה, השמש שוב לא טיילה ב"דרך המלך" ביקוד־גאוה כבימי שלטונה בקיץ, אך שרכה דרכה חיורת משהוּ בשבילים בפאתי הרקיע. לעתים התעבוּ העננים, התקשרו זה בזה וזחלו עמוּסי־יגון, כמלוים בר־מינן. השדות החרבים, אכוּלי שרב ואבק, רבצו בהכנעה אילמת וציפו לשקשוק־מים עליז כגמלים במדבר.

בערבים היה חדר־האוכל של המחנה מלא המיה ורחש כנחיל דבורים.

עם כניסת חשון עגוּם־הרוּח לא היה כבר לקיץ זכר כלשהו, שעת הדמדוּמים נתקצרה, נטשטש הגבוּל שבין יום ולילה, ובחצי החודש בו – בא המקוּוה עמוס השפע והברכה.

אך מכיון שבא – הביא עמו מיד את כל היתמוּת והאימה, אלו ששכנו כל הקיץ חבוּיים אי־בזה מאחורי הרים זקוּפים. זנקו הדלף והמורא זינוק פתאום וביחד את הטיפוֹת, המרווֹת שחדרו לתוך האדמה הסדוקה ועוררו בה רחשי חיים זעירים, החלו מגלים במחנה פרצות על פרצות. הצריפים המסוּיידים לבן, אשר לרגלי ההרים המדובשתים, שבקיץ השלו בלבנוניותם השלוה והעלו בדמיון נוה־שאנן במדבר חרב, גילו בבת אחת ערמתם הלבנה – הגגות החלו דולפים, הקירות זלגו דמעות שליש. בלילות עמדו מטות־הילדים צפוּפות זו אצל זו. לעתים היו נאלצים לכסותן במטריות מרופטות ונוקשות. חדר האוכל הגדול עטה מיד קדרותו החרפית. בערבים, בשעת הארוחה, עת הבחורים והבחוּרות ישבו סביב השולחנות הארוכים עטופים גלימות ומעילי חיילים ופניהם גוחנות לצלחות הממוּלאים מרק חם כש"לוּכּס" זולף אורו הצהוב, המישן ומזמזם פזמון ניחר וטורד – היה דומה לבית תמחוי זול, המאַסף בתוכו כל קשה־יום ועשוק־חיים, הבא להתחמם באורו החורג. כתום הארוחה, בצאת אבות מחדר האוכל אל בתי הילדים וילדיהם רכוּבים להם על כתפיהם, היו הפּעוּטים מתכווצים, נלחמים בגופותיהם הרועדים אל האָבוֹת, נועצים עינים בחשכה העבה ולוחשים רתת:

“אבא, מתי יבוא הירח, – מתי יהיה אור, – החושך מפחיד כל כך”. השתדלו אָבות להרגיעם בשידוּלים והבטחות, וּבעצמם מבליגים על אותו הרעד שעוררו אלה הפּעוּטים והחמימים בהלחצם אל חזה־אבא בוטח. אחר תעוּ צלצולי פעמון, שהזעיקו לאסיפה, בחלל הרים שוממים והזכירו דליקות לפני־פסח בעיירות קטנות וצפוּפוֹת.

ירחמיאל שכב בחדרו המסודק, המפולש לרוּחות הזעם, עיף ויגע. חש בגרונו, זו הצביטה שהחלה מציקה לו בשנים האחרונות, ביחוד בימי הגשם הטחוּבים, הקשים לצלצוּלים – וחשב:

"שוּב אסיפה! הפּה הארור, הממלל רברבן, רק בו לא הוצקה עדיין זו העופרת שבכל אברי הגוּף. בודאי יופיע זה קצר הקומה בעל הפנים החשוּכים, החרושים חריצי הענות, והגוף הצנוּם והיבש אכול חרבוני־קיצי־מולדת זועמת יפליג בים תכניותיו הפורחות במוחו הלוהט – – –

שכב ירחמיאל במיטתו עטוף תוגת ערבים כוססת וזכרונו גולל לפניו יריעה אחר יריעה. נזכר באותם הימי הראשונים לבואו למחנה הסוללים שחנה בעשרות אָהליו אצל ימה של טבריה כחול־העין; עת נכנס לחדר האוכל הגדול – אחרי שעבר שבעה מדורי־נסיעה, החל מה"פלשתינה־אַמט" שבכרך הגולה, מקום שישב חדשים רבים בצפיה ל"ויזה" וניזון מהבטחות רכּי לב ציונים, שהתמוגגו בנחת מכל “החיל הצעיר והרענן הלזה”, וכלה בתחתית אניה מזוהמת מלאָה חרפות ונאצות איטלקיות – והנה נפגש במאות הבחוּרים והבחוּרות, כמה גדולה היתה החדוה שהציפה אז את לבו:

“הנה, הנה ירחמיאל, מצאת סוף סוף תיקון לישוּתך הפּגוּמה. פה, בין אלה המתרוננים, תעלה ארוכה לנפשך הדווּיה”.

נזכר בימים, עת הקריב יחד את כולם ממיטב חלבו ודמו לאל הגדול, “אל העבודה”; באותן שעות הבוקר המוקדמות, כשרוכסי ההרים היו שרוּיים עוד בחצי אופל ובבקיעיהם וערוציהם המרובים רטטו אדים כחלחלים, אותן השעות היקרות, עת הדם, דם חסידים יוקד, – מורשת אָבות – זרם בגידיו ועורקיו במשנה מהירות ולהט וצרב עד לשרשי השערות – עת עמד אָז ירחמיאל בין אחים ואחיות עמלים והניף כשילו בהתלהבות, וכל נקישה בסלע המציית הציפתו דבקות.

היה רצון אָז לירחמיאל בעמדו בין אחים ואחיות עמלים וחמה מדליקה נטפי זיעה כספּיר ולשם על לוּחות חזה נרגש, ללפות ולחבק את הסלעים היקרים וללחוש תפלה מקרה לב ונפש:

“ברוך שהביאני לכאן, לבין אלה הבחורים, חובשי ספסלי בתי מדרש לשעבר, העמוּסים פּה כשיל ופטיש על גבי כתפים שחוּחות במקצת ולבין אלו הבחורות, בעלות הריסים המושפלים והפּנים השזופים, בנות ישראל צנוּעות”.

ובלילות הלוהטים ההם, עת הבחוּרים והבחוּרות, שכורים משחור יין־הליל ומריח אדמת מולדת יקרה, השיאו משואות, פּזזו סביבם וכרכּרו כעובדי אלילים קדמונים בעבדם לאליל “אש”, כאשר הציף גם אותו גל שמחה סואנת ושילב את גוּפו הכבד הלום־העמל לתוך המעגל וקפץ וכּרכר עד שצנחו משקפיו ונתגלו עיניו האפוּרות שהשתקפו בלהבות האש כגחלים לוחשות – היה ירחמיאל, אחרי הריקוּדים עד כלוֹת הנפש אלה, שוקע בתהום השינה, זו השינה המאובנה, הקדמונית שאין לכל אותן המחשבות וההרהוּרים אשר שלטו שלטון בלתי מוגבל בלילותיו כל זכר יותר.

צפים ועולים הערבים ברוכי האור, בהם ישב ירחמיאל בין אחים ואחיות והקשיב לשיחות על “הוי”, “ערכין חדשים”, “דת העבודה” שיצאו מהפּיות כצרופי שמות בקבלה מעולם הנסתר.

וכשהופיע זה הישיש, בעל הידים הגרמיות, ידי בר־אורין, והפנים השזוּפים והצומקים מסיגוּפים שבהתמסרות, כשעיניו, עיני היונה המלטפות, החלו מזרים לפתע ניצוצות ומדברותיו קודחים כרוחות קדים – דאה ירחמיאל, כשידיו הצבות תומכות בלחייו המשולהבות ועיניו נעוצות בדוֹבר, על כנפי דמיונו הלוהט שהעבירו לתקופה רחוקה ויקרה.

…הר־בר זרוע סלעים אפוּרים. מערה מסותרת. במערה יוחנן איש גוּש חלב מוקף מכל עבריו קנאים לוהטים, יוחנן איש גוּש חלב נשען אל קיר המערה, פניו חיורים מאש קדחת עצוּרה בעצמותיו, מחלפות שערותיו גולשות על כתפיו כאשדות הירדן, קולו רועד מחולשת קדחת, אך לאט לאט קולו מתגבר ומדברותיו כשלהבתיה. – – –

ובנוח, אחר כך, יד חברו על שכמו של ירחמיאל בכבדות נעימה, היה מזדעזע כולו ונועץ בו עיניו התמהות.

וכשהלה שואלו:

– ירחמיאל, ירחמיאל, למה אתה יושב בחדר האוכל הריק, כולם כבר התפזרו –

קם והלך אחריו כמוכה־ירח, נעור לפתע מחלומות קסם.

וגם בחיצוניוּתו נוסף שינוּי ניכר: הכתפים התרחבו, והידים שהיו תלוּיות לו ויורדוֹת כדליים מלאים, כאילו תפחוּ עוד.

באלה הימים, כשהיה מקבל מכתביו של אבא הכתובים באותיותיו הזעירות החרוזות שוּרה בתוך שוּרה, שהיו מלאים פּסוּקים ודרושים על חיבת ציון וּבתים שלמים ממשורריו האהוּבים עליו: רועי צאן מתנהלים אחרי בקרם, על נאות דשא ומי מנוּחות; יגעי כפים, ברי לבב שלא נשאו לשוא נפשם ולא נשבעו למרמה, שוכנים בחיק הטבע, וכו', והפציר בו לבסוף: “זכּני בני, אותי ואת הזקנה, במכתבים מארץ הצבי הנוטפת שמן וּמוֹר, שבעווֹנותינו הרבים נתקפחה זכוּתנו לחיות ולעבוד בה” – היה מוציא גליון נייר, רושם את המלים הראשונות “להורי היקרים נ”י" – וחסל. שעה ארוכה היה יושב, מביט על הנייר הלבן והחלק – וּמחייך:

"ירחמיאל, ירחמיאל, תקופה חדשה הגיעתך, סימן טוב לך, ירחמיאל. –

תעתה אָז מחשבה במוחו של ירחמיאל:

“לוּ ראהו עתה זה חברו, שאתו יחד הסתגף בעיר הנכריה כדי שיוכלו להכנס לתוך הפרדס הנעוּל לרווֹת צמאונם בתורה; לוּ ראהו עתה כמות שהוא, ירחמיאל בידיו הרחבות והצבות, מה היה אומר הלז, הא” – –

וכשנתקבל מכתבו של הלה, בו הודיע, שעוד מעט וישלים חוק לימוּדיו ויהיה כליל השלימות ויוכל לכהן פאר בהיכל המדעים, ושאלו לבסוף לירחמיאל, אם עודנו כרוּך אחרי אותו הישיש ושואף צלו, זה שכל כך הרבה לדבר עמם בעיר הנכריה – היו נפתחות קמעא שפתיו של ירחמיאל בחיוּך כלשהו שנבלע לבין זויות הפה:

“לזה בודאי שלא כדאי לכתוב! ודאי הוּא יושב בעליתו הצרה והמעופשה, וכותב את מחקרו הארוך; שולח עטו על גבי הניירות המרובים הצבוּרים על שולחן הכתיבה שלו ומעלה פלפוּליו והשערותיו ה”עמוקים", ולכל גליון המתמלא בכתב ידו הנקי להפליא, מצטחק שבעות בצחוקו הצהוב וחולם על אותו ה"סוף" אשר שם אפשר יהיה להעלות את האותיות השמנות: ד"ר שבח קליגמן, ועל הדפסתו של מחקרו זה הראשון ועל הנערה בעלת הנדוניא השמנה בעתיד הקרוב – לזה ודאי אין כדאי לכתוב"!

הפּטיש הורם והלך על שבר הברזל התלוּי שם בזוית המחסנים, ירחמיאל הזדעזע, כמי שהוציאוהו לפתע מעולם ההזיות הנעלה וטלטלהו לעמק הבכא, קם, התמתח, פּיהק ארוכות, לבש את מעיל העור – ויצא. שלוליות צהוּבות התיזו נטפי בוץ על פניו ועל עיניו, חש טעם חמוץ־מעופש – ורטן:

– לעזאזל עם הגשמים האלה! נו, נו, אין לדבר סוף…

חדר־האוכל היה מלא מפה אל פה. בחורים ובחוּרוֹת הסתובבו הנה ושוּב כשידיהם נתוּנות בתוך שרווּלי מעילים וגלימות. כנופיות אחדות עמדו ודיינו ביניהם בקולי קולות. אחדים ישבו אצל השוּלחנות שקוּעים בקריאַת מכתבים ופניהם מרוכזים ומאוּמצים כחפצים לדלות את הד החיים המוזר, מהתם, הטמון בטורי מכתבים אלה. בפינה ישבו הבחוּרות הנאות, האמהות הצעירות וסיפרו אשה את רעותה על פטפוטי ילדיהן החכמים, ובפניהן קרן “אושר”. ירחמיאל עמד, כשידיו תחובות בכיסי מעילו וראשו משוקע בצוארון מעילו הצונן, במרחק מה מזוֹ הכנוּפיה הרגילה להתכנס ערב־ערב למלא פיהם להג־לעג, והקשיב לדיבורו של העסקן האחראי.

עמד לו הלה בעמידתו המיוחדת: שכמו מוגבה במקצת כאומר להדוף את המתקרב אליו, עיניו הירוקות והזוקרות סוקרות מבעד משקפיו העבים, ופלט אמרותיו המקוּטעות בהברה רוסית.

– כן, כן, רק לרופף במקצת את המושכות – ו"קוניעץ"… את ה"דון קישוטים" האלה אני מכיר מזמן רב, מרוסיה עוד… גם שם חפצוּ לדכא את הריבולוּציה בהבל פיהם הצמחוני… עקמו שפתיהם: דם… הרוגים… אי טאָק דאַלשה. הו, הו! אני זוכר אותם היטב, “חופש הפרט”, “צרכים אינדיבידואליים” ושאר הקוסמטיקה… רק דיקטטוּרה! – אני אומר לכם, ותיכף ומיד… אח, שם ברוסיה ידעו להלחם בם: אחד, אחד – “אל הקיר”– מחרה מחזיק אחריו בבדיחותיו התפלות, זה בעל הראש הגדול והשטוּח ועיני העכבר הזעירות והלועגות, ליצן החבוּרה.

יודע ירחמיאל כלפּי מי מכוּונים מדקרות־האמרות וחצי־הלעג – וחפץ להסתלק.

פונה אליו בעל הראש השטוּח:

– הי, ירחמיאל: בוא הנה.

חושב ירחמיאל: “בודאי מחפש מטרה חדשה לחצי לעגו השנונים” – וניגש.

–?

– אתה יודע – הלל שב.

– טוב.

– מה טוב – המצב ביש מאוד.

– מה קרה – מנסה ירחמיאל באי בטחון.

– אין נותנים ודי.

– מה אין נותנים?

– הביטו עליו – חבר בקיבוץ ואינו יודע – משסעו בעל הראש השטוח.

– אין נותנים אַף פּרוּטה, אתה מבין – הפֹּקידים התעקשו: די לעשות אֶכֹספּרימנטים… – מסביר לו העסקן בעל המשקפים העבים.

– וכי מה סבוּר אתה, לעולם יתנו – צודקים, צודקים בהחלט – מעיר אחד שניגש אל החבוּרה.

– מה – גם אתה בין המדברים? אתה, שתוֹק! – זועף העסקן.

– ואם לא אשתוק, הא? – רותח זה בקצפּוֹ – הערב אגיד הכל. יתחיל הלל, יתחיל רק… את הכל אשפוך בפניו… עוד עשר שנים תקבלו…ולא יהיה לכם… כלום! פּולט זה – וּבורח.

– דיזרטר… – קורץ בעיניו הלועגות בעל הראש השטוּח אל מוּל העסקן.

חש ירחמיאל בחילה העולה בגרונו – ומתרחק מהכנופיא. תופשו מישהו בידו ומושכו אחריו:

– ירחמממיאל, ירחמממיאל, רגע אחד, רררגע אחד.

מביא קלמן החרזן את ירחמיאל לכנוּפיא אחרת. מיד תופשו בדשי מעילו, פותח בגמגוּמו הנלעג וצועק כּכרוּכיא ישר כלפּי פניו של ירחמיאל:

– הגגד אתה, נשממע דעתך. אני אומממר – מתגבר גמגוּמו – לעולללם לא יבינונו. לעוללם לא יבינו לדינַממיקה שבחחיינו… להחחזון הגדול… סופרינו חיים פּפּה כמו בבורשה כמו בבוילנא, כמו בבניוּ־יורק.. מאוממה לא ידעו מחיינו… הספרות העברית תתללוּשה מהקרקע, מקרקע החחזון… רק בשירה יש אחד – ומיד מתחיל:

  …לך, קנה שם מכנסים וכתונת: בגדי חלוֹץ ושאל

  בעברית: אי הדרך אל עמק יזרעאל:

  ירושלים של מטה…

פּפּה בּיטוי, פּפּה דדינמיקה… ואת הצער שבחיינו – אתם רוצים לשמוע? דולקות עיניו הקטנות והאדוּמות של קלמן החרזן המחכה למוצא פּיו של ירחמיאל.

עמד לו מן הצד גרישקה הקרימצ’ק, עיוה פניו וחיקה תנועותיו הנלעגות של קלמן החרזן ולבסוף פּרץ בצחוק רם:

– חא־חא, מלמד דער־שמער… פּואסיה ולאמצידריצה… וזוּג בהמות לרתום אתה יודע? – – –

מפּה אל פּה התמלא חדר־האוכל. כולם באו לשמוע ידיעות מהעיר, אַך הלל לא בא עדיין.

המתוכחים התעיפו – ונשתתקו. הס. רק ה"לוּכּס" הצהוּב זלף אורו המישן וזמזם פּזמון ניחר:

זמ, זממ, זמממ…

ישב גרישקה הקרימצ’ק על אחד הספסלים, חלץ עצמותיו, השתעמם ופיהק.

נצנצה מחשבה במוחו:

“עד שהם יתחילו שם – אפשר לסדר “הורה” הגוּנה”.

קם, התהלך מאחד לשני והציע את “תכניתו”.

דחו אותו הכל:

– אח, אין מצב רוח…

התרגז גרישקה – וצעק:

– טשורט ואַס דיערי, איטלגנטי דריאַלייה!… התישבו כדוגרות… כל אחת ואחד דוגר על מעט העצב שלו… פוי, עם מצב הרוח שלכם! – ומיד פנה אל יוסקה אהוּבו:

– הי יוסקה! “וואליאיי!”

מיד הוּצאָה הבאַלאַלייקה ענודת הסרט האָדום, יוסקה שילב רגל על גבי רגל, אצבעותיו פיזזו על גבי המיתרים:

  “טילי, טילי, טיליטילי, טילי, טילי, טיליטילי”.

ברגליו של גרישקה הקרימצ’ק עבר אותו גרוּי שחשים בו בשעה ששומעים נגינה עליזה – והחלו מתרוממות מאליהן. “זרק” בלוריתו לאחוריו בתנועת הפקר, דפק ברגליו על הרצפּה המרופשה ומגרונו פּרצה שירה שובבה:

  "טאַק אי נאַדו, טאַק אי נאדו

  ניה כאָדי קוּדה ניה נאַדו"…

קמו אחדים ונסתפּחו למחולו של גרישקה, ועוד אחדים – והמעגל גדל.

ניחר גרונו של גרישקה מצעקותיו הסועות – ונשתתק ונשמעו רק צלילי הבאַלאַלייקה:

  טילי, טילי, טיליטילי,

  ו־טאַח, טאַח, טאַחטאַח, טאַח, טאַח, טאַח טאַחטאַח –

עמד ירחמיאל והסתכל במעגל המשוטט על רצפּת חדר־האוכל בחדוה ובקלות, הקשיב לזו העממיות העסיסית, המתרוננת – וחשב:

"לוּ יכוֹל לקוּם פּעם, רק פּעם לשוטט, בקלוּת כזוּ, בשכחת־עצמית כזו יחד את כוּלם, לוּ יכול רק פּעם –

ניגש קלמן החרזן אל ירחמיאל והצביע בידו כלפי גרישקה: – פוי, פרא אדם… הבט על ריקודו, גוי שכור… פוי! – שיקע ראש לבין כתפיו העקוּמות ועיוה פניו כאילו מתוך בחילה.

ירחמיאל חש הרגשת פיגוּל אל עצמו ואל קלמן, והלך מעם החזן וישב אצל אחד השולחנות הצדדיים והרהר בקול:

“רבוש”ע עד מתי יהיה שקוּע כולו ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, עד מתי יהיה, כאותו הצב, מכוּוץ בתוך שריונו, עד מתי ישב בקרבו זה השני הצופה כל הליכותיו ובנות הליכותיו, מחשבותיו ובנות מחשבותיו – הן היו ימים, אָז בחדשים הראשונים, שגם הוּא חש מעין רחבוּת בחזה; הן היוּ ימים, אַז כשהתיצב בין שיירות המתרוננים בבקעה ההיא על יד ימה של טבריה כחול־העין ואימץ בשר, גידים ועצמות בשביל הכביש שסללוּ וגם הוא היה כאחד הבחורים, אָז לא היה זכר ל"חשבון הנפש" המגואל ו"צער העולם" המסוּאָב. מי זה אחזו בציציות ראוש וטלטלו שוּב לתוך חלל האין־יש והפּרפּוּרים שבלילותיו הטרופים, מי גזל מנו שנתו העמוקה, הקדמונית, בה היה שוקע אחרי ימי העמל מרובי הזוהר – שוּב, שוּב הוּא בחברתם של הקלמנים הגבנים.

– – – הרוקדים התעייפו. פרפרו צלילים אחרונים וגססו. הופיע המזכיר, ניגש אל השוּלחן, דפק בו כשהוּא מקמט מצחו, הזרוע קמטים רחבים ועמוקים והכריז:

– שקט! הלל ימסור דין וחשבון מפעולותיו בעיר.

מביט ירחמיאל על הלל, שבא עם לאָה שלו. נדמה לו שנתוספו להלל שערות שיבה במשך הימים ששהה בעיר אצל הפקידים, וגופו הצנום והקצר כאילו נצטמק עוד יותר.

הולך הלל אצל לאָה שלו וכאילו אינו רואה אותה. במוחו מתרוצצים שברי מחשבות ורעיונות הוא מתאַמץ ללקטן ולאַחדן כדי נאום טוב.

יושבת לה לאָה ליד השוּלחן ועיניה הגדולות והשחורות העטוּפות דוק הזיות כחלחל כאותם השזיפים המשובחים, מביטות לנקודה רחוקה רחוקה שרק היא רואתה.

יודע ירחמיאל את לילותיה המיוּתמים, עת היא שוכבת במיטתה בודדה ואבריה הזכּים והנאים להפליא בוכים למישהו, יודע גם ירחמיאל שהלל שוכב אָז במלון זול וזר בעיר הגדולה ונפשו מתעטפת עליו ביגון וצער: “גבעות, עמקים ומישורים שוממים מצפּים בכמיהה אילמת לידים צעירות עוקרות סלעים ומזריעות זרע, ורבבות בחוּרים ובחוּרות עורגים להרקם בתוך הגבעות והעמקים הללו – וטפש לב העם, טפש” – – –

הלל נגש אל שוּלחן הנואמים, נדם הרעש. כולם יושבים על הספסלים הארוכים ומקשיבים.

בלחייו של הלל פּורחת כבר האדמומית ומעל שפתיו גולשים ברקי מבטאים וניבים, הפליג הרחק הרחק בים תכניותיו. שכח את השעות במשרדים ההם; את עמידתו השחוחה תוך כי הסברה להלה: “רק אפשרות הביסוס בזמן; רק פחות נסיעות בטלות… רק פחות הקשחת לב, והמחנה יאכל את פתבגו ויסדר חייו הדלים”… שכח גם את הצביטה בגרון מרוב דיבורים והוכחות, ואף את ישיבתו של הפקיד במשרד, בעיר הבירה, המקטר את סיגריותיו המשובחות ומסתכל בעיגוּלי העשן בשלוה סטוֹאית, והוּא, הלל, משתעל מאוד מזה העשן. רואה לפניו רק את עשרוֹת הבחורים והבחורות, את פניהם החיורים ואת עיניהם הכבוּיות, ממשיך להפליג בים־דמיונותיו, מעודד ומעודד.

הלל מסיים, המזכיר מזדקף ומודיע:

– הרוצה מי לשאול שאלה?

לרגע קמה שתיקה כבדה ומעיקה. והנה הזדקר ישראל הגבוה, העטוף מעיל חיילים ישן, מחליק על שערותיו המגודלות פרע, היורדות לו על פניו “אַ־לאַ גוגול”, ומתחיל מונה את ספיקותיו, הרובצים עמוק עמוק בלבות רבים ואשר לא כל אחד מעיז להביעם ברבים. ישראל הגבוה מגולל את כל פרשת העינוּיים והסבל ודורש ממנו, מהלל, תשובה ברורה וגלוּיה.

בשתי זויות פּיו של הלל מופיעים מיד אותם קמטי הצער, שאינם מתישרים בפניו כל זמן התרוצצוּתו בעיר הגדולה, עיניו מביעות את הכאב שבמו"מ שלו עם הפקידים, ובהפגשו לפתע בעיני לאָה השופעות עגמוּמית רבה – תוקפו כעס חונק:

– די לי… כשל כוח הסבל… גם אתם נוספתם על הפקידים העלוקות… לא אסע יותר… יסע אחר… יסע ישראל… פולט תוך כדי שעול חונק.

מחוג השעון זחל על הלוּח הישן והצהוב, זחילה בלתי נראית לעין. וכשהסתכלה העין בו בלי הפוגות, נדמה היה כי כל המכונה המורכבה על ברגיה וציריה הזעירים, עמדה מלכת. אולם משהורד הראש העיף, והורם שנית, היתה ניכרת התנועה הכבוּשה, העצורה שם בין גלגלים מאובקים וקפיצים מתוּחים. עתה נראה מחוג השעון, שכסה את ה"שתים־עשרה" העבה כרגל עכביש מתוּחה על זבוּב שמן… חדר האוכל היה כבר ריק למחצה. נשארו אך אנשים מספר, וישראל הגבוה ביניהם ישבו סביב השולחן הארוֹך, כשלחייהם החיורות נשענות על ידיהם השעירות והעינים מזרות גצים. עתה פרצו מלים חשוּפות, לוהטות במערומיהן.

ירחמיאל ישב וראשו כאוב עליו. לא קלט מלים, כי אם אנחות וגניחות. ראָה לפניו קומץ אנשים מכים ראשיהם בסלע. הסלע זרוע נקוּדות דם, אך לא נגרע ממנו מאומה.

חשב ירחמיאל:

"לא, לא! לא נעצור כוח. בודדים הננו, שפודי־הצער, המחוּדדים במוֹ ידינו, מונעים בעד ההתקרבוּת ההדדית, עזוּבים הננו לנפשנו. נחנקים תחת הסבל שהעמסנו על שכמנו. מלחמה לנו את הכל ואת עצמנו… מלמה לנו את הרגלי חיים ומאויים המוכנים לפרוץ בכל שעת רפיון… מלחמה לנו את כל המטען הישן־נושן שהורישוּנוּ אבותינו ברחמיהם הגדוֹלים…

ובחוץ משתולל שר־הבצע שכור וטמא, פרושות על כל מדרך רגל ועל כל שעל מכמרות הבצע, הקנאָה והשנאָה. הנוכל אנחנו מתי מעט, בודדים התיצב במערכה נגדו – לא!

לא נעצור כוח. גם חברינו עזבוּנו, שקועים הם שם במ"ט שערי דיבור – לא!

ירחמיאל לחץ את ראשו הכאוב לבל יתפוצץ מהלמות מחשבותיו הטרופות, שפשף עיניו לגרש את העיגוּלים המסתחררים וזקף את גופו הממרה.

הזדקף המזכיר שנית, סקר את חדר האוכל הריק למחצה, והודיע:

– הרוב התפּזר. אין עתה אפשרות של הצבעה. האסיפה הבאה – בשבת.

החבוּרה הלוהטת נשארה באולם וישראל הגבוה ביניהם. שתי פאות בלוריתו הזדקרו, ורטן;

– מי זה צריך לו – מספּיק. נסע למדי… יסע קצת אחר… ננסה את יכלתו של אחר, נראה. ילך לעבוד קצת, ילך.. צף זה הקטן, עמד באמצע העיגוּל ובקולו הצרוד החל מספר על התענוגות בעיר, מונה בתי המלון הטובים בהם מתאַכסן הלל, קובל על התנהגותו הפשרנית את הפקידים, ובכלל “בחור הנעדר כל רגש פּרוליטרי, שמספסל הגימנסיה קפץ ישר לעסקנוּת ציבורית”, לבסוף קרץ בעיניו הערמוּמיות, המלופלפות:

– עתה תשלחו אותי… צריך לנסות כיצד ינעמו לחכי מטעמי המלון… רק תיק הכינו, גדול, גדול, חי־חי־חי־חי.

– פּרץ צחוק־תיישים – והתפּזרו.

חדר־האוכל התרוקן. קדרו התמוּנות התּלוּיות על הקירות המסודקים והילכו עגמוּמית. נכנס שומר עטוף שינל־חיילים ומטריה רטובה והוריד את ה"לוּכּס". הגיחה אימה שחורה, שירדה תחילה מהתקרה אל הקירות ובכבות ה"לוּכּס" – אָחזה את חדר האוכל כולו.

ירחמיאל הסתובב בחוץ, התבונן לפסי השמים המכוכבים, שהכחילו בתכלתם העמוקה, ולירח, שהופיע והתחבא מאחורי קרעי עננים אפורים, כאילו להנאתו טובל מדי פעם ופעם בקרע ענן צונן. רצון מרד עז אחזו להביט פעם בפני זה הגדול, הגדול שאיוה למושב לו מרומים רמים שיוכל להשתעשע שם, להככיב ערב־ערב תכלת עמוקה לתפארת וכאילו פה, בועלם התחתון, מתנהג הכל כשוּרה.

צינה לחה חדרה לתוך נעליו הקרוּעות ועלתה עד הרקות. ראה, שהנה הוא עומד בשלולית צהובה. הרהר רגע – והלך נכנס לבית התינוקות שם ישבה שושנה והשתיקה תינוק פועה. הביט ירחמיאל כיצד שושנה מחזיקה את התינוק ולוחצתו אל חזה, בחפצה להיניקו. ראתהו שושנה ומיהרה להכניס את התינוק למטתו. נגע בה ירחמיאל. גופה היה מתוּח כיצוק מתכת, וכשהעביר ידו על כתפיה – הזדעזעה מתוך רטט.

החלו הגשמים נוהגים ביד רמה ובזרוע נטוּיה. היה המערב דולה מנבכי ימים גושי עופרת ענקיים נלוֹזי צוּרה ושולחם שיירות שיירות על פני תבל רבתי. היתה תהלוכת אבל נטוּיה מאוֹפק אל אוֹפק. ענן בענן נגע, תהלוכה בתהלוכה.

דלף ושכול.

אך לרגעים, לרגעים ספוּרים, היתה חמה פורצת מבעד מפלשי עבים בקרני זהב דקיקוֹת וחדוֹת ומציצה חיוורת וחרדה כאילו נלחמה אי־בזה, מאחרי הררי־קרח, בהתאַמצות יתירה. –

התלבט מיד ענבל הפּעמון וצרח עזות בקול חרפּי צלוּל: “לעבודה! לעבודה!”

בוסס החצרן חיים ברגליו העקוּמוֹת שלוליות צהוּבות וכובעו שמוט לו על פדחתוֹ. הקיפוּהוּ בחוּרים ובחוּרוֹת בהמון, מכוּוצים בבגדי חורף ישנים. התבלבל החצרן חיים ולא ידע מה לעשות עתה בשפע ידים עמלות. הופיע דוב הנוטע. הקהיל סביבו את כוּלם וחילק להם מעדרים רטוּבים. ותלך כל הכבודה אחרי דוב הנוטע, הצועד בראש ומעדר גדול על שכמו. חילק ביניהם דוב הנוטע שוּרת עצים לגולגולת. והמעדרים הונפו על ראשי העשבים “הרעים” ודוב, ההולך בראש, מזרז את העודרים ומתקדם בצעדיו הארוכים.

עמד דוב הנוטע בקצה המדרון מלמעלה כפוף על קזוארינה צעירה ו"שחררה" מהעשבים המזיקים. רגליו המפושקות נראו כמזמרה פתוחה ודרכן נצנץ עץ צעיר וחלק מסלע אפוּר.

ירחמיאל עמד עדיין בתחתית המדרון והרים את מעדרו בהתאמצוּת. זעזעתו צמרמורת חזקה. אבעבוּעות זעירות מתחת לעורו, וידיו הכבדות כבוּלי עץ הורידו את המעדר באלכסון. חשש שמא יפגע בעצים הצעירים והרעננים, שטפות הגשם נוצצו על בדיהם הירוקים כעיני נחשים. למרות רגש הבוּשה הוכרח להישאר אחרון ולשבת לנוּח.

חכה מוחו הדווּי לשעת כושר זו, איחה שברי הרהוּריו והעבירם במהירות קדחתנית.

ישב והרהר בשושנה ובלאָה ולא ידע, מי משתיהן הוא אוהב יותר; מי משתיהן מרחם יותר. נזכר בעיני שושנה הפּלאיות, עת החזיקה את התינוק הזר ואמצתהו לחזה הצומק, ובגוּפה הלוהט והמרטט. הוּא ידע, כי שושנה שוכבת עתה במטתה, אחרי ליל־השמירה המיגע, וחולמת חלומותיה הורוּדים. מצטחקת בודאי לירחמיאל שהביא לה מתנה יקרה: ילד לשדיה הצומקים. יודע ירחמיאל, שרק בחלום יביא לה ילדים, רק בחלום.

וגם בלאָה הפֹעוטונת נזכר ובלילותיה היוקדים בחדרה המיותם, עת שוכבת בודדה ואבריה בוכים אחרי מישהו, והלל שוכב באותם הלילות היוקדים במלון זול וזר ומהרהר הרהוּריו העגוּמים.

נלחץ לבו בקרבו וחשב נוגות:

“דוקא הוּא, הכאוב בלאו הכי, דואג לאלו הנערות יותר מכולם; מיצר בצער כמישתן יותר מכולם”. “דוקא אלה אשר אינם חובקים את ה”חיים" במלוא זרועותיהם, כי אם אוחזים באצבעות רוטטות בשוליהם המתחמקים, כאותו טובע הנאחז בקש – דוקא אלה הם הממשיכים את חייהם התפלים" – – –

ועוד הוסיף חשוב – עד שטיפות גשם עבות החלו מצליפות על פניו. קם והסתכל במערב עוטף ערפל קודר וזע.

העודרים והעודרות, שנמצאו במעלה המדרון החלו גולשים בקולי קולות ובורחים הביתה. ירחמיאל היה כבר רטוב כולו מכפּות רגליו ועד קדקדו, אך אי־אפשר היה להמהיר את הרגלים הבצקות, ושרך דרכו לאטו שחוח ועגום.

לפתע טפח לו מישהו על שכמו – והנה דוב הנוטע לפניו.

צועד לו דוב הנוטע בצעדיו הרחבים, לחייו משולהבות, עיניו מוארות ומתוכן חורג חיוּך תינוקי רחב וגלוי:

– ירחמיאל יקירי, אינך חש בגשם? – נוּ־נוּ, החש צעדיך. – פונה אליו בטוב לבו – ומיד משלב זרועו בזרועו של ירחמיאל ומושכו אחריו.

– למה קדרו פניך, ירחמיאל, צער כל העולם עליך, חביבי, אַל דאגה! כל עוד המשים האפוּרים האלה מזילים נטפי ברכה, והעצים האלה גומאים – אין מה לדאוג, יה־חביבי.

ופתאום הוא עוזב את ירחמיאל, עולה על סלע שטוח, פּוֹרש כפיו ומתחיל לשיר פרקי תהלים במנגינותיו של מנדלסון:

…השמים מספרים כבוד אל

ומעשי ידיו מגיד הרקיע.

פורצות לה חמה מבעד עב מפוּלש, שולחת קרנים מוזהבות ועוטפת את דוב הנוטע. פניו מוארים, כפיו פרושות, חזהו מתרומם ומכה גלים וקול בס עמוק מריע:

יום ליום יביע אומר

ולילה ללילה יחוה דעת – – –

ירחמיאל עומד לצדו מכוּוץ בבגדיו הרטובים, מביט על דב הנוטע וחש את עצמו קטן כל כך, אפסי כל כך, גרגיר אפוּר וקטנטן. וכשנכנס לחצר וראָה את הפנים המשוּלהבים ואת העינים הקורנוֹת, המציצות מתחת כל גג, ושמע את השיחות על הבריחה הצוהלת ואת הצחוק הבריא והעסיסי, המלוה אותן – התעטפה עליו נפשו והתכווץ כולו כחושש פן תפגום ישותו את זו השלימות.

ירחמיאל החליף את בגדיו הרטובים ושכב במטתו הקרה כיתום עזוב.

צלצולי הפעמון הזעיקו לארוחת הערב. ירחמיאל קם ונכנס לחדר האוכל. באו רק המקדימים וישבו בפינה סביב דן הרפתן ועוזר הזורע.

אוהב ירחמיאל לשבת אצל זו הכנופה של דן הרפתן ועוזר הזורע ולהקשיב לשיחם, הקולח שלו ומלא שובע כמלקוש בעתו על קמה ברוּכת שפע. הרפתן דן מספר על פרות, עגלים ועגלות. יודע אם עגל תמליט הפרה או עגלה:

“אוהו, יש לו סימנים לכך, לדן הרפתן!”

ועוזר הזורע, בעל העינים השחורות והנוצצות כרגבי אדמה דשנה, מספר על הקמה המלאה. יודע להעריך את מידת הסאות שבכל חלקה וחלקה:

“אוהו, את מספר הגרעינים שבסאסאת השבולת יגיד טוביה ולא יטעה לעולם!” יושב ירחמיאל על ידם ואזנו אפרכסת לקלוט שיחם הבריא על פרות וקמה. יורדת הזיה ורודה מבית אבא ואופפתו.

טוב לו לירחמיאל בשבתו בחברתם של עוזר הזורע ודן הרפתן – שרטוטי פניהם כל כך דומים לפני קרוביו הכפריים – חזהו מכה גלים, ריאותיו מתרחבות ושואפות את ריח הבריאות והחוסן, העולה מגופותיהם המגודלים, לבו אפוף דיצה גדולה ומוחו יוקד בהתלהבות:

"אין דבר, אין דבר, עוד יש לנו! עוד יש גבורה ובריאות בישראל! פה לא ויטשפל… פה לה וילנה… פה לא נחנקים בסדנאות־יזע. פה לא עוסקים בחייטוּת רק ובסחר־מכר… לא, לא! יש משהו פה לא יבוטא במלים… כל אלה ידינו עשו! את הכרמים והגנים האלה אנו נטענו! את הקמה הברוכה הזו ידינו הפרוה! את הסוסים והסייחים, הפרות והעגלות הללו ידינו גדלום! גם לו לירחמיאל יש חלק לא קטן בכל אלה… פה, פה ידע ירחמיאל ראשונה את האהבה הגדולה לבהמה אילמת; פה חרד ראשונה את החרדה הגדולה לגשם בעתו! כעץ השדה חי פה האדם. כן, כן, גם ירחמיאל שותף לכל אלה… פה־פה גם הירחמיאלים עושים משהו גדול, כן, כן!! – – –

הגיעה כבר הארוחה לקיצה. התפזר הרוב, באין הרצאה, אסיפה, לצריפים הקרים. נשארו רק אחדים וקמטו מצחיהם במשחק האישקוקי, נשאר ביניהם גם ירחמיאל.

נכנס לחדר האוכל קלמן החרזן, הגיבן במקצת, החוטא בצנעה בעט סופרים, הסתובב פעמים אחדות על יד ירחמיאל – וניגש אליו. –

פתח קלמן בשפתו העילגת:

– ירחמיאל, ירחמיאל, אני כּכּכה… סתתתם נו… העליתי דבר מה… ק־ק־קרא ותביע דעתך. ע־ע־ע… אני באמת סתם כּ־כּ־כה…מה אאיכפת לך…. – ומוסר לידו גליון מעוך.

רוטטות תנוכי אזניו של ירחמיאל ובמוחו שורקת מכונה חצופה. מתנצל בפני קלמן הגבן:

– באמת, קלמן, אני, אני… כבר רחוק מזה אני… בחיי – – –

לא נותן קלמן החרזן לסיים:

– אין ד־ד־ד־בר… אין ד־ד־ד־בר… תקרא, תקרא… מ־מ־מ־מה תפסיד ה־ה־ה… ירחמיאל, עליך יש לסמוך בכגון אלה, ירחמיאל…ה־ה־ה־ה־ה – – ומצטחק בצחוקו הקלוש.

יושב אחר כך ירחמיאל בחדרו עם נייר הבוסר ביד. צפות ועולות הדמויות של דן הרפתן, עוזר הזורע ושל קלמן החרזן; של אלה היודעים אם עגל תמליט הפרה, או עגלה, את מספר הגרעינים שבסאסאת השבולת, ושל זה החוטא בצנעה בחרוזים. מתעטפת נפשו עליו תוך רחמים גדולים לקלמן החרזן החי חיי־נייר, חיי־נייר בלבד. – – –

חושב לו ירחמיאל:

"לוּ עשנו זה הגדול, אותי ואת קלמן, כדוגמת דן הרפתן ועוזר הזורע, מה היה מפסיד, האַ –

דופק מישהו בדלת – ושושנה נכנסת.

יושבת שושנה על מיטתו של ירחמיאל ויושבת. מצפים אבריה לנס שיבוא. שוכב ירחמיאל אילם כמוה ועיניו האפורות, אפור כבד תוגה, מוארות מדי פעם באש סיגריתו המוצתת.

אין שושנה יודעת כיצד לפתוח בשיחה – עד שנזכרת במכתב שקיבלה היום מאת אבא:

– אח, ירחמיאל, היה לי יום – אַל תשאל. נו, נו, קיבלתי מכתב מאבא – להתפקע מצחוק. הוא מתחיל בדודים והדודות, על בניהם ובנותיהם; זה בנה בית בן שתי קומות, וזה קנה אחוזה. בתו של זה נישאה לאחד דוקטור ציוני נלהב וכל העיירה נחפזת לשמוע נאומיו הנלהבים… בתו של השני – לסוחר־יערות משכיל, העומד למכור כל רכושו ולעלות לארץ־ישראל לרכוש לו “קולוניה”. חא־חא־חא, אני אומרת לך – להתפקע מצחוק. רק את הסוף חא־חא־חא אינני יכולה חא־חא־חא – אינני יודעת כיצד למסור לך את זה. הוא, אבא מרמז לי, דרך אגב: יום הולדתך חל בתר.. באייר שנה זו, הבאה עלינו לטובה, תמלאנה לך שלושים, כפי שאת רואה בעצמך, ילדה אינך עוד… אמנם מ"שמונה עשרה לחופה" רחקנו – בכל זאת מה יהיה בסופו של דבר.. מה התכלית, חא־חא־חא –

אין ירחמיאל יודע מה להגיד לשושנה. מוצץ סיגריתו הצובטת שם בגרונו הצרוד – ושותק.

יושבת שושנה ופניה מסמיקים מטפשותה הגדולה:

“האם אינה יודעת את ירחמיאל – האם אינה מכירה אותו – למה סיפרה לו כל זאת – רוח שטוּת נכנסה בה, לעזאזל!” – – – ויוצאת.

שוכב ירחמיאל במטתו הקרה אכול חרטה על התנהגותו עם שושנה, רוצה לתקן את המעוּות – וקם לחפש אחריה.

נכנס לבית הילדים לראות, אולי נמצאת שושנה פה, סבבוהו הפעוטים בהמון והקיפוהו בשאלות שונות.

נעץ בו אחד הפעוטים עיניו, היפות והתמימות – ושאלו:

– אבא של מי, אתה?

הסמיק ירחמיאל ולא ידע מה לענות לעינים הנאצלות, הדורשות תשובה במפגיע ובתמימות, וגמגם:

אני, אני… אבא אבא של כולם…

פרצה זו הפעוטה בעלת העינים השחורות והיוקדות בצחוק רם:

– חא־חא־חא־חא לא נכון! אתה לא אבא שלי… אבא שלי משה…. אתה, אתה – אתה אבא של “כלום”! – – –

–כן, כן! אבא של –– “כלום”… – הריעו בצחוק יתר הפעוטים.

ישב ירחמיאל והסתכל באבות ובאמהות ולא הכירם:

נעלמו מהפנים החשוכים קמטי הסיגוף והסבל ולבשו אור יקרות. כל הנאצל והיפה שבילדים מגודלים אלה הגיח כאן בחברת הפעוטים המתוקים. הביט ירחמיאל על ההורים, המתפטפטים כילדיהם היקרים וגם מפניו החלה נוהרת חדות זוהר:

– “בחברה זו – הרהר – אפשר לשכוח שאי־שם יש עולם כביר וענקי המלא עוני, דלות, רמיה וגזל. אפשר לשכוח שאי־בזה יש עסקן אחראי בעל עינים קצרות־ראיה, הסוקרות מבעד למשקפים עבות בשנאה ירוקה… שיש בעל ראש שטוח המביט על הכל במיצמוץ לעג… לא! אלה הפעוטים יהיו אחרים לגמרי… העינים הנאצלות האלו, הפקוחות לרוָחה כאומרות לחבק את כל היקוּם ואת כל הברואים באהבה גדולה, יביאו את הגאולה לעולם”! – – – ובשובו לחדרו, אחרי שלא מצא את שושנה, מופיעים לפניו הפרצופים של כל אלה הבחורים והבחורות, המתגעגעים בסתר לאבא עטור הדרת שיבה ולאם רחמניה נאצלה בדאגותיה הפעוטות, לחיק־אשה רוחש ולחזה־גבר בוטח. נדלק מוחו בתאורת פתע:

"לכאורה, הן המוצא פשוט כל כך, ברור כל כך; הן לכל אלה האידיאות והרעיונות, ההעפלות והירידות, ההתלבטויות והכשלונות, הן לכל אלה ישנו מוצא פשוט כל כך, ברור כל כך:

תינוק פטפטן קורן – –

נדמה לו, לירחמיאל: הנה־הנה נאחז בחוט החיים הפשוט והישר. מתחיל זה המיתר שבלבו הומה והומה. והוא מוכרח לקום, להוציא את מחברתו העבה ולהעלות בה בכתב ידו הזעיר והמחודד דף אחר דף מהמית מיתרו הנפשי. נזכר ירחמיאל בעורך גזוז השׂפם והפצרותיו, מוציא גליונות אחדים כתובות באותיותיו העקומות והמחודדות כלהקות צפרים חרדות מארצות ים רחוקות ושולחם לעורך גזוז השפם.

עוברים שבועות. מתחיל ירחמיאל מהסס:

“מה היה עליו – איזו רוח שטות נכנסה בו. מה זה עלה על לבו למסור לעורך גזוז השפם מצליליו המפרפרים” –

אוכלתו החרטה במלוא פיה.

שוכב ירחמיאל באחד הערבים ומעלה קטורת לאליל השכחה וההזיה, נפתחת הדלת ברעש – ושושנה נכנסת.

משונה במקצת היא שושנה: לחייה משולהבות, עיניה מוארות אור פלאות, ניגשת ישר אל ירחמיאל, כורעת לפניו, מחבקת רגליו, הנתונות בנעלים מסומרות – ולוחשת:

– ירחמיאל, ירחמיאל היקר, עתה הבנתי, ירחמיאל הגדול… עתה אני יודעת את נשמתך המפרפרת… ירחמיאל, ירחמיאל הגדול והיקר – –

נדהם ירחמיאל, ומנסה לשחרר רגליו מידי שושנה החובקות:

– מה הווה עליך, שושנה? מה קרה? קומי־נא, שושנה, קומי. נו, נו, איזה מצב רוח משונה…

מוציאה שושנה חוברת מעוכה ומגישתה לו.

עובר ירחמיאל במהירות על הדפים החלקלקים, המלאים אותיות מרובעות ומבהיקות ומכיר פרפוריו הוא בין אלו האותיות המודפסות.

תוקפו כעס טרוף:

– אני, אני… אני אראה לו… באיזו רשות… אני, אני – – –

ובראותו שנית את השורות המבריקות – חש עלבון צורב. כאילו הובילוהו חשוף גו בראש חוצות –

שוכבת שושנה למרגלותיו של ירחמיאל, גופה מקופל ביסורי אהבה מכלים ועיניה הפלאיות מורמות אליו בתחנונים אלמים.

מביט ירחמיאל על האשה־הנערה, בת ישראל צנועה, המפרפרת ביסורי אהבה מכלים – ומהרהר:

“לפני זמן מה היינו כולנו ילדים תמימי־עינים. יד ביד נתונה הלכנו כל הימים, לב אל לב נפתח לאהבה גדולה. גדלנו – והוקמה המחיצה… אי־אפשר לגשת כך גלויות אל הנערה, לשבת אצלה ולתנות את היגון לתוך חיקה הרוחש. בעקב המאויים והתשוקות נתרחקנו כמטוחי קשת”… הוא שוכח את העורך גזוז־השפם ואת העלבון הצורב, אופפים אותו רחמים גדולים לאשה־נערה זו והוא מרימה ומלטפה.

נלחצת אליו שושנה בגופה המרטט, מסתירה ראשה בחזהו ופורצת בבכי שלאחרי יסורי אהבה מכלים.

נבהל ירחמיאל ומנסה להרגיעה, אך בכיה סוער והולך כמעין סתום במצאו פרצה למימיו הכלוּאים. מסיר ראשה מחזהו, קם ומתהלך בחדר אנה ואנה וזה השני כבר חובט בראשו בגרזנו הקהה:

“מה עשה – מה קרה לו פתאום – למה הרשה כזאת לעצמו – כיצד ירגיע עתה את האשה־הנערה המתיפחת, היגלה לה את לבו החלול – מה יעשה עתה, מה יעשה” – – –

נרגעת שושנה מאליה ושוכבת על מטתו מקופלה ומכוּוצה כילדה קטנה מבוישת־חנם.

לא יכול ירחמיאל לראות בעלבונה – ובורח מחדרה.

משתוללת סופה פרועה ומיללת. עונים תנים רעבים ביללה שורטת, משחיר הליל מכל נקיק סלע. עומד ירחמיאל באופל הליל מוקף יללת תנים וסופה פרועה, הקורעת ממנו בגדיו, כמי שנפל לתוך פונדק שומם לבין שדים ומזיקים מתהוללים. – – –

שככו במקצת הגשמים, היו עתה ימים שלא רק שוליהם, השקיעות והזריחות, מופזים פז, אלא היום כולו הותך גוש זהב.

עמד דוב הנוטע בשדה הגדול וחפר בורות לגפנים. לא הסתפק דוב הנוטע במספר הבורות הרב שחפר במשך היום, אלא עמד על גבם של שאר החופרים והאיץ בהם בטון החביב אשר לו:

– יאַ־חביבי, יאַ־חביבי, צריך למהר. העבודה מרובה והיום קצר. עת הנטיעה תגיע, יאַ־חביבי.

בבוא החופרים לשדה לפני הזריחה, היו מוצאים את דוב הנוטע כשמאחוריו מתוח קו ישר של בורות. ובלכתם הביתה אחרי השקיעה, היו משאירים את דוב הנוטע כשהוא מניף עוד את מעדרו בכוח־צהרים רענן.

עמד גם ירחמיאל בין החופרים והשתדל להניף את מעדרו כדוגמת דוב הנוטע. שוטפתו הזיעה כבפלגי מים. לא השגיח בזה, אך התאמץ להניף מעדרו כדוגמת דוב הנוטע.

עמדו לכלות את חפירת הבורות האחרונים. השדה נראה כלוח אישקוקי ענקי. ימי הנטיעה היו ממשמשים ובאים – והשתילים לא נתקבלו עדיין.

התרוצץ דוב הנוטע מאחד לשני. לא נתן מנוחה למזכיר בעל הקמטים העמוקים. המזכיר הריץ מכתבים למוסדות!

“היתכן? הייעשה כזאת. אי ההבטחה? הן נאחר את מועד הנטיעה”.

נתקבלו משם מכתבי דחייה באמתלאות שונות.

התהלך דוב הנוטע כאבל. פניו חיורים ורזים, קומתו שחה.

“עוד ימים אחדים – וכל יגיעתו המרובה תרד לטמיון”.

החליטו לקרוא לאסיפה.

הזעיק הפטיש על שבר הברזל אשר בזוית המחסנים את הבחורים ואת הבחורות.

דרשו כולם שהלל יסע:

“יראה להם הוא נחות פיו, רק הלל יוכל להם” –

התחמק שמואל הגבוה לקרן זוית והשתריין בשתיקה קודרת.

וזה הקטן, בעל העינים הערמומיות והמלופלפות צווח בקולי קולות:

– נכריח אותו, את הלל… הוא מוכרח לנסוע… והנטיעה תסבול… נכריח אותו! – – –

שכח הלל את עיני לאה הגדולות והשחורות אשר צער וכלות נפש נסוכים בהן – ונסע.

התרוצץ שם ממשרד למשרד. דחו אותו ב"לך ושוב". שכח לאכול, רק כחח בגרונו: “כחי כחי”.

פקעה לבסוף סבלנותו, תפס בגרונו של זה הפקיד השמן, המקטר את סיגריותיו המשובחות ומסתכל בעיגולי העשן בשלוה סטואית, והחל צועק:

– עלוקות… עלוקות… שלכם אתם נותנים – נדבות אתם מנדבים – השדות הבורות שם… הבורות הפתוחים, הריקים והמבוישים מביטים בעיני בר־מינן חלולות… ודוב הנוטע יפגע בנפשו חס וחלילה… עלוקות עלוקות! – – – עד שעמד לו בגרונו זה כיחו החונק – ונסתתמו טענותיו.

נבהל הפקיד השמן השמיט סיגריתו המשובחת ומלמל בפחד טרוף:

– שערוריה, שערוריה צבורית… במשרד צבורי… נבלה כזאת… מטורף הוא, מטורף..

ובראותו פני הלל החשוכים, החרושים חריצי ענות, ואת גופו הדל והמצומק – הנמיך קולו:

– לא בי האשמה… הקופה ריקה… התקציב לא נתקבל בזמן… צריך להשתדל לקבל הלואה… צריך לפנות לפקיד הממונה עלי…

נו, נו, טוב, טוב… נסדר את הדבר, נסדר… מטורף, מטורף, לא פחות ממטורף. – – –

נשלח הטרנספורט הראשון עוד באותו היום. נתקבלו השתילים כשהם מחותלים בשקים רטובים. פרקם מהקרון דוב הנוטע, מסרם לעגלונים בידים רועדות, כאילו תינוקותיו מוסר והתחנן לפניהם:

– יקירי, זהירות, זהירות, יקירי… רכים המה השתילים. נפגעים מכל נגיעה קלה, זהירות… – –

הוזעקו למחרת כל הבחורים והבחורות. גם על תשושי כוח לא חס דוב הנוטע באלה הימים. פשטו כולם בשדה כארבה לרוב.

גוחנה בחורה על בור משחיר, תוקעה בתוכו שתיל רך ומהדקתו באדמה “חיה”. ממלא אחריה בחור באת רחב, מכסה את כולו שלא תשלוטנה בו חס ושלום רוחות מזיקות.

עבדו ביחד ירחמיאל ולאה.

לאה תקעה את השתיל לתוך הבור והדקתו בידיה החיורות והנאות. ירחמיאל מלא אחריה. כיסה את השתילים והסתכל בעיניה.

היו עיניה, העטופות תמיד דוק־צער וכלות־נפש, מוארות אור יקרות, וידיה החיורות והענוגות רטטו בחדוה כבושה עת הדקה את השתילים הרכים.

הוברר לו לפתע פשר דוק־הצער התמידי בעיניה ההוזות. – – –

ועל כולם נצח דוב הנוטע. עבר מאחד לשני ופקד על הזהירות היתרה, שלא יקפחו חס וחלילה חיי שתילים רכים.

היתה תלויה שמש מופזת על שיא הר חוגג, ומיד החלה מחליקה לעבר השני. הגיחו צללים מכל נקיק סלע ומערה, היה הגוף, בהתישרו, מדמה להשבר. מאליו קרס לאדמה המושכה.

התעייף גם דוב הנוטע. הוזעקו העגלות. ישבו בתוכן הבחורים והבחורות – וירדו הביתה.

החלה זו הקטנה מושכת בקולה הדק והדיסקנטי:

אור, אור, אור,

מה רב האור –

מה מאיר שם

בפאת ים?

ענתה לה מקהלה ערבה:

שמש קיץ

הולכה לישון

מטת זהב

עומדה שם.

היה נדמה לירחמיאל שמלך ההרים השב מנענע את ילדיו בבקעתם־עריסתם שלמרגלותיו והומה זמר חרישי.

כילו לאכול ארוחת הערב. התרוקן חדר האוכל, הלכו רוקים ורוקות אל משכבם, ואבהות ואמהות אל ילדיהם.

שכבו הילדים במטותיהם הצחורות, פטפטו בקולות מילודיים והקיפו את ההורים בשאלות חוקרי־נתיבות עולם שונות.

עוד מעט והילדים ישנו שנתם הערבה, וההורים נמנמו על יד מטותיהם כשראשיהם העייפים זעים־נעים אחת הנה ואחת הנה.

יצא ירחמיאל מחדר האוכל והתהלך בין הצריפים המנמנמים שלוים לחוצים אל חזה הר־בר, התלבט גופו הכבד הלום העמל שמילא את עורקיו וגידיו דבש־הליאות הגדושה. הלך לו הלוך ורנן ודיבר לעצמו:

“ירחמיאל, היום – יומך המאושר שבכל ימי חייך! טעמת היום במקצת מיינו החריף של דוב.”

קנא בו, בדוב הנוטע, על יינו החריף, שהוא שותה ממנו יום־יום. – – – ראה אור באחד החדרים. נשאוהו רגליו כמאליהן. פתח את הדלת – ולאה לפניו. יושבת לאה במטתה, רק כותנתה לבשרה וחובקת את רגליה הנאות. שערותיה המסולסלות והריחניות מפוזרות על כתפיה, עיניה הגדולות והשחורות מביטות נכחן הרחק־הרחק לארצות פלאים.

יושב ירחמיאל אצל לאה ושופך לפניה הגות לבו הגברי, הכבד משהו וכולו תשוקה.

יושבת לאה ועיניה מביטות לארצותיה הפלאיות.

נוגע בה ירחמיאל ואצבעותיו נכוות.

חושב ירחמיאל:

"מנין לה אש היוקדת כסנה – וידיו גולשות ומחליקות על כתפיה הצחורות.

תופשתו לאה בזרועותיה הצורבות וכובשת ראשו בחזה המרטט.

חש ירחמיאל כאילו העפיל למרומי הר ונפגש את שמש לוהטת. מלפפתו השמש בזרועותיה היוקדות –

עולה לפתע לחש חרישי והוזה:

“הלל, הללי הטוב… שלי אתה… ימים ולילות צפיתי לך, הללי היקר, שלי אתה, כולך שלי”. – –

נדהם ירחמיאל, כאילו נפלה על ראשו קורה כבדה. משחרר ראשו מזרועותיה – ובורח.

עבר ירחמיאל את המטבח וקלט גרוד צורד.

“אחד הבחורים חש בודאי רעב ובא לחפש בסירים המפויחים”. נכנס למטבח לרווֹת צמאונו הלוהט – ונפגש את דוב הנוטע.

עומד לו הלה עמידת רפיון. הכף שבידו מוגבהה במקצת, בחצי הדרך שבין הסיר לפה, ועיניו נעוצות בתקרה המפוהקה.

“מה – גם זה פה… גם זה בעל היין החריף והמשכר… גם הוא ברח מחדר מיותם” –

נזכר בלאה ובלחישתה, שכח לרווֹת צמאונו הלוהט – ונשא רגליו הלאה.

ישב ירחמיאל על סלע במדרון ההר. נקרה במוחו מחשבה אחת טרדנית ועקשנית:

"נלוזים דרכי החיים, נלוזים. אין להבין דבר, אין להבין דבר. – –

החוירו השמים באור קלוש, התקלפו מהחשכה המתמסמסת והולכת, הרים מגובננים ושוממים. רבץ ישימון מישור מקולל מארת בראשית. היה הכל, באור הבוקר הקלוש והשחפני, כה מיותם, כה מעורר רחמם, כאילו היקום כולו מצפה לצעדי גואל ומבשר. – –

תן החל יורד ממדרון הר. עבר על יד ירחמיאל, נעצר רגע והסתכל בו, קפל זנבו והחל מתרחק בצעדים קטנים ומהירים, כשפניו מוסבים לאחוריו ומגרונו מתגלגלת יללה ממושכה, סופדת וקובלת.