מת א. ד. רוזנטל. בסביבה שאין כמוה לבדידות התענה האיש במכאוביו כמעט שנה שלמה, בה גם עברו ימי דעיכתו האחרונים ובה גם מת… יסורי־גוף ובדידות. והאיש קיבל דומם גם זה וגם זה ולא דיבר משפטים ולא קָבל. ורק פעם אחת נמלטה טרוניה־הלצה מפיו: “לפני מותי עוד אוכרח, כפי הנראה, לכתת רגלי ולאסוף את מעט ידידי, שיבואו לחלק לי את הכבוד האחרון”.
איש חסין, בהיר־רוח ואופטימי מטבעו ידע להתגבר על כאביו הגופניים, לשאת אותם מתוך אותה ההבלגה החרישית שבה היה נושא את מצוקותיו ודכדוכיו בגלגולי־חלדו, שבה היה בולע את כל המרורות שב"מגילות הטבח" שהיה מאסף – אותן המגילות הנוראות שהיה מאסף מפי העם ממש, מפי פליטים ופליטות, שהיו רצים מבוהלים ומטורפי־דעת, פצועי־גוף ופצועי־נפש על־פני הדרכים הסוערות־לוהטות של תקופת המלחמה האזרחית הגדולה.
כי היה האיש מחונן ב"אכזריות" נפלאה וקדושה וכשרון ההבלגה ניתן לו ביד רחבה. הוא עצמו ידע כנראה את כשרונו זה והיה מוקיר אותו. היה מתנגד בכל תוקף לכל מי שרצה למצוא אבק טנדנציה בהרצאתו או באופן הרצאתו. חס וחלילה! כלום הכחיד, למשל, את המקרים שאילו מגייסות המועצות1 הראשונים שלחו ידם בפרעות? או כלום לא היה נוהג כובד־ראש ברשימות ההרוגים, באותה “בקעת העצמות”, שהקורא הרגיל הסב את עיניו ממנה בחפזון? כלום היה מכסה על היהודים הבודדים שהשתתפו במעשי היידאמאקים2 וחמסנים? לא! רק האמת ההיסטורית היתה לנגד עיניו. הוא “היסטוריקן קר”… כמה היה חרד על שם התואר הזה!
“היסטוריקן קר”. מין ליסטים לשם שמים… אלא שפעם נכשל ולא עמד גם הוא בקרירותו ה"ליסטאית" ובתור מוטו לספרו הציג את דבריו של רבי יהודה הלוי: “איך יערב לי אכול ושתות בעת אחזה כי יסחבו הכלבים את כפיריך!?”
ותיתי ליה למקרה העיור, שבחר דוקא באיש זה לרושם מאורעותיה של העיירה האוקראינית בשנות 1919–1920, זה שאסף את דמעותיה בנאדו טיפה אחר טיפה, צרר צרורות של תעודות את שוועותיה האיומות… כי “מגילת הטבח”3 לא נכתבה במשך שנה ולא במשך שנתיִם, אלא במשך כמה שנים, עד כלות כל הכוחות. במשך כמה שנים עמד רוזנטל בקשרי־מכתבים עם מאות אנשים, דפק על דלתות בתיהם כדי להציל “מעט חומר” מפיהם, ובמשך לילות למאות היה מדיר שינה מעיניו והיה מברר ומסדר ומעתיק ומעלה על הגליונות בכתב־ידו הברור את החומר הרב, וחוזר ומאסף. רק בעל כוח ההבלגה כא. ד. רוזנטל היה מוכן “להיכנס” במערותיה ההַיידאמאקיות של אותה תקופה ו"לצאת" מהן בשלום. להתהלך בבתי־המקולין שלה, להדיר הנאה מן העולם ולהתנזר למפעל כזה, שעל־פי משקלו והיקפו היה רק לפי כוחו של קולקטיב.
עוד לא הגיעה השעה לתת הערכה נכונה ל"מגילת הטבח". עם מרוצת הזמן יתוסף כובד ומשקל למגילה זו. אולם גם עכשיו ברור, שלולא האיש הזה היה כל החומר החשוב המכונס בספר מתבזבז ואובד ונמחה ללא זכר תחת שעטות תקופתנו הנמהרות.
הכרה זו, או, מה שמתאים יותר אל האמת, הרגשה זו, היא־היא שאימצה את ידיו. היא־היא שנתנה לו את הכוח ואת הפַתוס… כן, את הפתוס שבעבודה כשהיא לעצמה, את ההקרבה העצמית, מסירות הנפש הקשורה בכל מפעל אחראי ורב. הפתוס של המפעל, ההבלגה האכזרית לשם תכלית עליונה…
סגנונו של פתוס זה הוא המעשה. בסגנון זה נעשו הגיבורים בעם, בסגנון זה יפעלו גם הגיבורים שעליהם יסופר בכמה מקומות ב"מגילת הטבח".
לאחד מהגיבורים בעם דימיתיך, רוזנטל!
א' ביוני 1932
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות