א. 12.5.31    🔗

שלום!

שני החלקים “בישוב של יער”² נתקבלו. היום נשלח על־ידי מַכּרי, וגם מַכּרך במקצת, ספר השירים של למדן.³ אגב, מַכּרנו זה⁴ זקוק מעט לתשומת־לבך. זה שנים מספר שסערת החיים מטלטלת אותו טלטלה, חותרת למוטטו ולהפילו לארץ והוא מתקומם לה בכוח לא־אנוֹש. ובודאי שלא הייתי בא ל"המליץ" עליו לפניך לולא היה האיש גם עניו, דבר שבימינו בכלל ובתנאים שהוא נתון עכשיו בפרט איננו עשוי להביא ברכה מרובה לבעליו.

שלך, א. פרימן

 

ב.    🔗

שלום!

מכתבך קיבלתי. טוב עשית שביקרת סוף־סוף את קרובַי. חייב אתה, אחא, לבקר אותם לפרקים תכופים וגם “להעניק להם מזון רוחני”, שכן הם כדאיים לכך, כאשר תיוָכח.

את הדברים שאתה משמיע על “עמידתי האיתנה, כביכול, במחצב העברי” וכו' אני זוקף כמובן לגמרי על חשבון דמיונך הנלהב. תולה אתה בי מדמיונותיך ומפאר־חלומותיך אתה מאציל עלי. ומי יודע כמה “גדולים” זכו ל"גדוּלה" בעולמם הודות לאנשים כמוך, מעוּני־הגעגועים וצמאי־הרוח. את “האתונות האובדות” ביקש לו שאול ובידו הדלה רק “רבע שקל כסף” שלקח מנערו לשלם לה"רואה" שיגיד לו את הדרך, אבל ה"רואה", שהיה מלא תמיד חרדה ל"חמדת ישראל" ול"נחלת ה'" וששמן, כנראה, עלה לו בזול, מבלי עמוד בתור ומבלי השתמש בכרטיס קואופרטיבי משומש, החזיקוֹ פתאום בכנף בגדו ויצוק מניה־וביה מ"פך השמן" על ראשו…

אשריכם ה"רואים" בשעה שאתם “מושחים” והוֹי לכם שאתם מסבים את פניכם ללכת!… “ויחזק ככנף בגדו וַיִקָרע”… שמעתי שאילו תרגומים מסֶנקביץ' נמצאים עכשיו ברשותך – שלח לי מהם אם תוכל! כמו־כן אבקשך, אם חיוג⁵ הדפיס את ההמשך ממכתביו⁶ להמציאם גם לכאן.

“איך־שהוא ואני הגבר נטרדתי לגמרי מעולם־הכתב ושירת ישראל הנאוה עזובה לנפשה בטירתה הנשַׁמה שבלבבי…” יפים הדברים, יפים מאוד! אבל בה בעת הם גם מעליבים, מפחיתים, משפילים. ביום־דין אל תסתייע בהם וב"איגרת היוחסין" שלך בתור אישיות אל ייכתבו!

“האשה האודיסאית” היא מרים⁷ אשר אודותיה סיפרתי לך קטועות, כמדומני. מדוכאה בגוף וברוח היא עברה את מוסקבה, ביקשה ללון בבית ידידנו וקיבלה בהעדרו השבת פנים “יבשה וקצרה”… כשאני לעצמי אני נוטה להאמין שיסוד הדבר באיזה משגה, אבל כשבאה לביתה היה לבה בקרבה חלל.

לשמעון⁸ – שלום. בריא הוא ותופס משרה. מדוע לא תזכיר במכתביך את פ–ון?⁹

שלך תמיד,

א. פרימן

 

ג. 28.3.32    🔗

…צהרים טחובים, מעורפלים. בחלל האויר טיפות־חלודה נצפות ונופלות על הפנים, על המפרקת. “אוֹטשֶׁרֶדים”.¹⁰ אוֹטשרדים שכבר ניטל מהם כוחם הראשון, “אש־הנעורים”, והם אינם רוגשים שוב ואינם מתאמנים שוב לא בהדיפות ובעיטות ולא בחרחורי־לשון, אלא עומדים מקופלי־גו ומחרישים.

“אוטשרדים” זקנים ופיקחים שהכל ידוע להם כבר… באחת חנות גדול הדחק. מוכרים קֶפִיר בתנאי שישתוהו בו במקום. מהפורשים הצדה נשאלת ערובה. מניחים מעות, כרטיסים פרופסיונליים,¹¹ מצנפות־הראש ופורשים הצדה לשם יחוד עם בקבוק הנוזלים. הנני מתעשת והופך ללכת הביתה. צריך ליבש מעט את הרגלים הרטובות, שכן הערדלים שנקנו זה רק כחָדשיִם כבר נקרעו והם מחדירים רפש דרך הנעלים ושורקים וחדשים אין לעת־עתה להשיג. בין העוברים־והשבים גויים, בני־כפר. מכורכמים וממועטי־דמות הם מביטים זרות, כחינאים.¹² ל־ח־ם!… משַוועים כל רישומי פניהם. המלה שהיתה מנסרת במלוא עולמם מדור־דור קיבלה פתאום איזו הוראה משונה, מסובכה ואכזרית. אי־שם במרחק מהדהדת שירת־חיילים, שירת־עוז: “דאוו־אי פוּלֶימיוֹטִי, צ’טוֹבִּי בִּילוֹ וֶסֶלֵי”.¹³ על פני מדרגות־השיש אשר בבית־מגורי שריקת ערדלי מתגברת ונהפכת למין שיר־מזמור לתעשיה הצעירה רבת־הטמפו. המדרגות מרוּקָקות ומוּשתנות כמו תמול ושלשום. אני פותח את הדלת ונכנס וסוגר אותה כמעט בחפזון. הפה הגבול המבורך שבין רשות־הרבים ורשות־היחיד? והנה, מעל השולחן הקר אשר בחדר הנוּטָש ומשומם המוביל אל נָוִי מסתמן כתם מרובע – מכתב. פתיחת המעטפה מתוך אי־מנוחה לקראת הצפוּנוֹת, כמו תדיר. ופתאום – כתב־ידו!.. עודנו חי?… “פקודת שלום” וכו'. פושע־ישראל ומה־יעשה’ניק, מדוע זה “שלום! שלום”! מדוע זה עכרתני על חינם ולא דבר? כמעט ארבעה חדשים של שתיקה. ללא מכתב, ללא ספר, ללא קטע, ללא פתקה. פתקה קטנה: “ניגשתי להוציא רבעון מוקדש לשתיקה”, או “כך שותקים אצלנו”, ומכמה יסורים היית פוטר אותי ומכמה השערות קשות ומיוחדות במינן, שדוקא מפני שהיו קשות ומיוחדות במינן לא פניתי אליך כל העת במכתב אף אחד.

אך הנה עברה הסתערות־הנפש הראשונה והשאלה הטבעית כל־כך עולה ונשאלת מאליה. מדוע זה שתק האיש והתחרש כמעט כל החורף כולו? מדוע זה הפיר ברית?… ואני חוזר וקורא את המכתב: “אך הנה כבר מפעפעים, נראים־ולא־נראים, רמזי אביב” וכו' וכו' וכו'. הקור, פגעי הזמן היו בעוכרי עֵטוֹ, בעוכרי רוחו… אותה “ההיסטוריה” עצמה… הן גם הוא רק אדם הוא… ואתה עצמך?… כלום אתה עצמך… מה?… היאך?…

ושוב מתחילים כל אותם הטענות והמענות והמצוקות וחשבונות־הנפש שהייתי רגיל בהם כל־כך בירחים האחרונים. סבלתי יסורי־גוף. ערדלים קרועים, נעלים חרורות ספוגות רפש תמידי וטחב, אור חשמל מתפסק כמעט בכל ערב לשעות שלמות והתחבטות מרוגזה בד' אמות חשכות, עמידות־בתור ממושכות, קפואות, בהמיות על שלוש גאלֶטות,¹⁴ על מקצת מאמאליגה או מרק מימי, על מעט נפט למאור ועל כולם – אותו קור תמידי בחדרי, ביום ובלילה, קור חריף, עוקצני החודר עד למוח העצמות עם חנמל¹⁵ נודף על הכתלים… יסורי גוף קשים. אבל לא קטנים מהם היו יסורי־הנפש. יחד עם הקור כמו ספגתי מין שנאה ובוז לכל הסובבים אותי, למיטב חברי, לעצמי, לאדם “בשגם הוא בשר”… תהומות נחשפו לפני בימי־קטנות אלה. היכן גבורתי? היכן כוח־רוחי? אם חסר־אונים אנוכי לרעוץ את התנאים אשר מסביבי, לעקרם מן השורש, הן בן־חורין אני על־כל־פנים להסתגר בעולמי, להפוך אותם לכוחות מניעים בהתפתחותי האישית. מתי זה התנשאו ערדלי הקרועים למלוך עלי? היכן הוא הקו המבדיל בין בשר ורוח בכלל? מי ומה הוא האיש השר לנו: “וברגע זה אני אח לסער, אח גדול ונאדר ונערץ כמוהו”, ומי ומה הוא האיש העומד ממוּעט וירוּד ונמוש בתור ליד השואבים עם דליים בידו, וקריבורוטשקה אחיו הצעיר מסייע לו בחסדו? מתי זה נגנז מאתנו סוד הסבל? כלום לא בן אני לאותה תרבות נפלאה שדגלה בשם הרוח, ביצרה את חומותיה ולחמה את מלחמותיה הגדולות? מאיזה חומר קורצו הרבולוציונרים הגדולים, הביל"ויים, החסידים הראשונים? מדוע לא אוכל לקום לראש אשמורות ולרנן חרש לבוקר כמו שעשו אבותי ואבות־אבותי, להתגבר על ישותי הבהמית ונמִבזה ולהשכין את השלום והזוהר והאהבה לאדם, לכל “הנברא בצלם אלוהים” ברוחי העכורה ונגרשה, לתגר מלחמה עם הסביבה, וכר' נתן,¹⁶ סופרו של ר' נחמן מברסלב, שהיה חי כל ימיו בדחקות ובצרות וברדיפות, לקרוא: “ואף־על־פי־כן הוֹפּ! ועוד הפעם הוֹפּ!” והן הוא חי רק כששים־שבעים שנה מזה בעיירה סמוכה כל־כך למקום־מולדתי.

ואז אני נחפז אל עולמי כדי לבצרו ולהרחיבו ולהעלות בו אור אבל תיכף לכך הנני מסתלק ממנו במפח־נפש. עולמי לא לי הוא ואני לא לעולמי, מגויס אנוכי ונתבע מבוקר עד ערב: תן את כל שעותיך הפנויות בלי שריד, גלה את כבוד פרצופך הסוציאלי, תן… וטוען אני: תנו־נא לי את הזכות הקטנה להיות עני וקשה־יום. את המשטר הרכושני שנאתי וקיללתי על היחס המוכני, על חוסר כל יחס אל עולמי הפנימי, על הסתירות הנוראות והאנרכיה האכזרית השולטות בו וקבועות בעצם טבעו – אף־על־פי שלכאורה דוקא הן הכשירו את התהווּתם של האֶדיסונים והרולאנים וכו’ – אבל כלום הקביעות, ה"הצמדה" האפוטרופסית התמידית עלי, על עולמי, שאינה נובעת ממקורות האהבה וההחשבה אלא שהיא פקידית, אדמיניסטרטיבית, חסרת־לב ומוּכנית ושבעל־כרחה היא צריכה להיות כזו, כלום הן אינן גרועות יותר? הנה בא הקור להתקיפני, לערוך לי טרור. לא במעלה ההימַלאים ולא במרחקי הים הוא בא להתקיפני, אלא שנכנס לחדרי וקשר אתי מלחמה. הוא עָרי, הוא אויבי מאז ומתמיד… ומה בכך? כלום לא עברו לי בירושה כלי־זין להילחם בו? הייתי מתרפק על האדם הקדמון שהתאבק עם הטבע פנים אל פנים. על בן־הכפר שהיה הולך לו עם בוקר היערה וחוטב לו חבילת עצים להסקה. על החיה שריפדה לה את מאוּרתה חַמה… לא כן אנוכי. מתעלל בי הקור, מאלץ אותי להתעטף בסמרטוטים כזקנה בלה, מגרש אותי מביתי, ממתין לי כל הערב כדי להדיד את שנתי בלילה ולענותני, ואנוכי אינני יכול אפילו לירוק בפניו ולהשאירו לנפשו בחדרי עד בוא האביב… אפרוש מחדרי ויפקיעוהו. אלך לנוד על־פני הארץ והיה כל המוצא אותי ויעכבני. הוספת־חינם אתה לכרטיס הפרופסיונאלי אשר בכיסך. שב וסבול עד שיבוא תורך ויסיקו את תנורך. גלות פורטפלים,¹⁷ גלות לבלרים חסרי־לב, גלות נבלות דופקות על מכונות־כתיבה. אתה מסמר נטוע ללא תזוזה, ללא איניציאטיבה. לחמך חתוך. קולך חשוב עד כמה שהוא מחזק ומאדיר את ה"הורא".¹⁸ דלת חדרך פרוצה ופתוחה ועומדת יומם ולילה. מי זה שלח ידו לשבור את הדלת ברשות־היחיד? מי זה העלה מורה על מחלפות ראשם של נזירַי הקדושים להסיר את כוחם מעליהם?…

בשורתך שימחתני. מי יתן והיה! אל תנום ואל תישן בענין זה! מתי תפנה אל פיכמן בדבר החלק השני¹⁹ וכל המסתעף מזה, כאשר נדברנו? במטותא לשלוח לי את הנוּמֶר²⁰ שבו באו דברי. כתוב לי את מכתביך. לא מכתבי־סרק הם, כי מזכירים לי אותם האילנות של פירות העקומים ואפלוליים ומסורבלים, תנדנדם – ויבולם יטפח על פניך.

והנני מחבבך

א. פרימן

 

ד. 24.4.32    🔗

שלום!

מכתבך המזהיר, הן מצד תכנו והן מצד סגנונו העברי, קיבלתי. שוב נשאלת השאלה: מדוע לא תשים פניך גם אל הפרוזה? אל הביקורת? אל האֶטיוד הספרותי? השגותיך על שירי ברובן צודקות. הנחתיו לעת־עתה בקרן־זוית. התוכל להמציאו לפיכמן, אם אשלחנו לך אחרי שאעשה בו אי־אלה תיקונים?

בהיותך כאן נדברנו שתכתוב לפיכמן בדבר עניני. במכתבי הקודם נגעתי שוב בשאלה זו ואתה – לא דיבור ולא חצי דיבור! רוצה אני שתפנה אליו במכתב מיוחד ובלי כל שהיות. ולא סחור־סחור אלא דברים כהוָייתם. ופעל־נא על מנהל שטיבל שישלח לי איזה סכום על חשבון ההוֹנוֹרַר. וגם “מאזנים” ו"העולם". כתוב לו על־פי המען של “מאזנים” אם לא תדע את מענו הפרטי. רשום לו את שמי – אברהם בן־יוסף – ואת שם־משפחתי המדויק ואת כתבתי. ישלחו לי על־ידי ה"טורגסין"²¹ ורק על־ידו. העיקר בלי דיחוי. הנפתולים עם תנאי־הזמן קשים – אתם יושבי מוסקבה ולנינגרד לא תוכלו אפילו לתאר לכם קָשיָם, תנאי רעב ממש, אלא שהוא מתוכן ומאורגן – הנפתולים עם תנאי־הזמן הקשים שוללים ממני כל אפשרות לעבוד, משחיתים כל חלקה טובה בעתותי ובהלך־רוחי. מי עתיד כאן לתת את הדין? הזקן שלי,²² מיופה־כוחי, כביכול, שם, מסקלני במכתביו המזכירים את מכתביו של ה"דאטש" אל היהודי בעל־האכסניה שלו בדרז’נה התחנה לשלום־עליכם. שוב ושוב על אודות פישל לחובר ופריסת־שלום בידידות ממנו ואישור שיש לי כשרון. כל מאמציו לעקור מידיהם מעט שכר־סופרים בשבילי עלו בתוהו… אנוכי לא אכתוב למי־שהוא מהם כי לא אבליג על עצמי ואדבר גסות. מתוך גועל־נפש אזכור עתה במכתבי המסורקים ומנומסים לטשרניחובסקי, להד"ר טשרניחובסקי. אינני יכול על דברים כגון אלה לכתוב בחרט אנוש. במזפת על־גבי כתלים יש לכתוב על זה!

הספרים קיבלתי. גם קופמן וה"מאזנים". הדברים בההמחאה נאמרו רק דרך משל. אילו מהספרים שנקראו יוחזרו בקרוב. שירך יפה. ביחוד החרוז השני ודוקא מפני שאינו מסוגנן. השורה “למה סבוני לאַלף ולהורות?” מלאכותית היא, לדעתי, אינה מתאימה ולא תצלח. מדוע לא תשלחהו למערכת?

ברגשי אחוה,

א. פרימן

 

ה. 5.4.32    🔗

שלום!

בשובי, לאחר פרידה ממושכה וקשה, לפשפש בכתבי נתקלתי באותו שיר “ואתחנן…” שהיה לנגד עיניך כאן ועשיתי בו מעט ותוך כדי כך נמלכתי עם לבי לשלחו לך בצורתו העכשוית על מנת שתעיין בו ותחַווה לי את דעתך אם כדאי לטפל בו ומהו הרושם המתקבל. אבקשך לכתוב לי על זה בפרוטרוט האפשרי ולהעיר לי את כל ההערות אשר תמצא לנכון.

א. פרימן

 

ו. 16.4.32    🔗

אברהם יקירי,

התמהמתי מלענות לך מתוך השליה שסוף־סוף יעלה בידי להגביל את הזמן שבו אבוא אליך.

המלים “ואל תפקפק…” וכו' צרמו את נפשי; לפקפק בך, בבור־לבך – עד לידי מדרגה כזו של ירידה עוד לא הגעתי, ואפילו הכל מחולל ומרוקק מסביב, אנוכי מאז דעתי אותך ראיתיך קודם לכל ובראש וראשונה כסמל היופי הנפשי והטוהר הנפשי.

אשר לעבודתי, היא מתנהלת בדילוגים ובהפסקות, אגב רדיפה תמידית אחרי לחם חוקי, אך מתנהלת היא. החלק השלישי²³ בצורתו השלדית כבר מתגמר והולך. בנוגע להיקפו חל שינוי קטן. מרוב “אכילת” חומר נתקבע לשנַים, באופן שכל הספר יכיל לא ארבעה אלא חמישה חלקים.

הענין עם שטיבל – יגֵעַ. עסקיו – בשפל המדרגה. פרטים – מפה לאוזן. עד היום לא קיבלתי אף פרוטה. עכשיו קם לי “גואל” חדש. אגודת־הסופרים, המתעניינת, כפי הנראה, בהוצאת ספרי. שלחתי לך עוד ארבעה ספרים. וקודם לכך – שנַים. תואיל להגיד לק–ל שבקרוב יקבל מידידו מעט מעות.

למוסקבה אבוא, אם בכלל יעלה הדבר בידי, רק מקץ חמישה־ששה שבועות. התצלח ידינו לסדר את פגישתנו באופן שזמננו לא יבוזבז על טיפולים וריצות של מה־בכך? והרשני־נא בפרק־זמן זה שאנו עומדים בו ללחוץ את ידך ביתר חום וביתר התלהבות ולהישאר בין ידידיך הכי־נאמנים.

א. פרימן

 

ז. 5.5.32    🔗

שלום!

אקווה לשלוח לך בקרוב, אם לא יבואו שום מפריעים להפריעני, את ה"ואתחנן" המעובד על מנת שתשלחהו אל פיכמן. אולם הייתי רוצה שתשלח לו קודם לזה את המכתב שעליו דיברתי. ותתעניין־נא בגורלו של החלק השני. גורלו של כלי אין חפץ בו. ותודתי העמוקה נתונה לך מראש.

שלך תמיד,

א. פרימן

 

ח. 2.4.33    🔗

הברכה הראשית על מפתן האביב לך, ידידי!

כי מי עוד כמוך זקוק לו, לאוירו המחַיה. גם אשתקד החשית כמעט כל החורף. כאותה צפור־נוד בעתותי קור וקפאון שכשאין לה יכולת להפליג אל האוירים החמים ונוחים היא מצטמצמת בתוך עצמה ומַחשה. וכמשק־כנפים ראשון, טבול אור זך וקריר, חרישי ומבויש־מה, באַני מכתבך עתה.

בהיותי נושא את בשרי בשיני, הקור והמצוקות נוגשׂים בי – כמה הייתי מתמרמר על שתיקתך, כמה לא הייתי רוצה להשלים עם שפת־אֵלם זו, והנה זיכיתי מעט נפשי וטיהרתיה מטירופיה ושוב שבתי אליך וסלחתיך.

אשר ליצחק למדן פישפשתי בכתבי ולא ראיתי אף אחד שיהיה מתוקן כל צרכו. כולם מחייבים עיבוד ושכלול. ונאלצתי לדחות לעת־עתה הצעתו ולא להיפנות מעצם עבודתי עתה, כי מקווה אני לגשת בקרוב למשלוח החלק השלישי פרקים־פרקים. וגם קללת העדר־פנאי רובצת עדיין עלי בכל אכזריותה.

אולם בינתים קרַני מקרה שנתקלתי בהכתב־יד “ואתחנן” (הוא לא נדפס) והוא העסיקני עד מאוד וליבבני והיוה דברים כאש אוכלת במוחי כמה ימים ועשיתי בו מילואים ותיקונים יסודיים הנותנים לו כיוון חדש.

החלטתי לשלחו אל הנ"ל בקרוב אף־על־פי שקרוב לודאי שגם גורלו לא יעלה יפה.

ובקבלך העתקה חנני־נא בחַוַת־דעתך הבלתי משוחדת אבל, כמו שהיה מתפלל גוגול בשעתו: “הוה מדקדק עמי ואכזרי עד כמה שאפשר”.

הרדיפות של היהודים בגרמניה מסערים את הדם. באיזו אומה שבעולם היו מרשים לעצמם כלבי־היטלר לבעט ככה? אותה הקללה הישנה ואותה התוכחה. כי אין לנו כלום בידינו ועל כל צרה שלא תבוא אנו רק מנענעים באויר בעפרונו של הפרופ' איינשטיין ומאיימים.

שני הספרים “כתבים” ו"ספר־השנה" נתקבלו. אבל אלי עוד טרם הגיעו ומי יודע מתי ירחמני…

נתגלגל לכאן “מאזנים” כפול מוקדש ליובלו של ב.ק.²⁴ לבסוף הנני לבקשך שתודיע בלי דיחוי את כתבתי למר יצחק למדן.

שלך תמיד בכל לבי,

א. פרימן

 

ט. 17.4.33    🔗

שלום!

אין זאת כי קרבה השעה שאגשים את משאת־נפשי למאז – לבוא למוסקבה למשך שבוע־שבועים. לתכלית זאת אשתדל לקבל חופשה לירח מאי (וגם אל אמי היקרה לי מכל יקר בעולם אני צריך לנסוע). תנה־נא איפוא, אחא, את ההוראות הקשורות בנסיעה ובעצם שהותי במוסקבה של עכשיו ובעיקר מתי אומר שטיבל לבוא וכמה בערך יתעכב אצלכם כדי שיהיו הדברים מכוּונים.

ותואיל־נא להודיעני על זה בהקדם האפשרי ובפרוטרוט האפשרי והנני צמא לראותך תמיד:

א. פרימן

 

י. 1.5.33    🔗

שלום!

ליתר ביטחה אקיים בזה שוב את קבלת המעות מאת קרובי ותואיל־נא למסור להם את תודתי.

משתי גלויותיך האחרונות נתקבלה רק אחת – גלוית־המילואים. מה עיקר תמציתה של הראשונה? יורשה־נא לי להזהירך שתדייק בכתובת.

יש משהו מן הנסיון במכתבך האחרון להמתיק לי את דיני ולהטיף תנחומים. “סוף־סוף יתנוסס הספר בכל חלקיו בין ספרים עבריים מכובדים” וכו’ – כבוש ניחומיך אלה, ידיד נפשי! במכתביך הטהורים מכל שַבּלוֹנָה לא יכירם מקומם! הנני רואה היטב את השדפון בספרות ויודע אני כי כוחי עמי עוד רב וכי העם עוד טרם קרע קריעה בלבבו ועוד טרם ישב “שבעה” לזכר הדברים שעליהם באתי לכתוב, ואת עצמי באתי לכתוב ואנוכי אינני “מכובד” כלל וכלל, וגם ספרי אינני רוצה שיהיו מן ה"מכובדים", כי לזרא הם לי גם האנשים ה"מכובדים" וגם הספרים ה"מכובדים", אלא “על מה קא בכינא” – על עולמי השני, עולם הספרות, יותר נכון: עולם־הסופרים ההולך ונחרב עלי… בהיחרב עלי עולם־החולין ראיתי לי כאן מפלט לנפשי… אמרתי: הנה מקדש־מעט… ואנה אברח מפני החנוָנים?… ויש לדבר על זה השכם והערב. ולא לדבר רק, אלא לצווֹח צוָחה גדולה ומרה. ואולי גם להכות את הידים… ואתה תבין לי. ובאחד ממכתביך אלי רמזת גם אתה על זה… ולא כאן המקום להאריך על זה ולא עכשיו השעה. אביב! האביב בא וכבש את השמים ואת הארץ ואת לבי והנני מזדרז לגמור את מכתבי זה אליך, אברהם, הנאמן, ואל – שפת הים!

שלך תמיד,

א. פרימן

 

יא.    🔗

שלום!

ואולי כדאי היה גם לגמור בזה. מה חפץ בשורות הבאות על דברים של מה־בכך ואת העיקר לא תבּענה. לא תבּענה את העיקר, את המסער את הדם, את המקומם את מצפונך, את שארית מצפונך… ומה חפץ בעט שחדל להיות לפה? אי, אחא, אחא!… אכן, אביב נפל לנו בנעימים! זעֵף וסחוף־גשמים. ויהי כאדם להקדיר כל תקוה ולדכא כל גילוי של שמחה ופריקוּת־עול. היה יושב במו ארב ומדי תתרגש תנועה חפשית והוא מתפרץ בקיתוני־קיתונים. זעופות, מונוטוניות ללא הרעים ברעם וללא הבריק בברק וללא השיב ברוחות ספוגות ריחות־שדה. ורק בימים האחרונים היתה לי מעט הרוָחה. והנה הקיצותי – מיטב הקיץ כמעט חלף, חלף…

עקב מחלתי בחורף, תזונה ירודה ושאר מעלות טובות נתרופפה בריאותי במידה מוחשה ו"נאלצתי" לבקש לי חופשה למשך שלושה חדשים. וזה ימים מספר שאני חפשי לנפשי.

והנני לוחץ את ידך ברגשי אחוה נאמנה והנני שלך תמיד,

א. פרימן

P.S. בנוגע לדברי על פתקתו של חיוג אלי אתה מעיר: “כך מצאת טעם לפגם בשורותיו של חבר שנכתבו לפי תומן ובכוונות ישרות”. בוקי סריקי אתה תולה בי, חביבי, ולא עלתה אפילו על דעתי למצוא טעם לפגם בשורותיו הנפשיות, וארשה נא לי להביע בהזדמנות זו את רגשי ההוקרה שאני רוחש לו.

הנ"ל

 

יב. 25.8.33    🔗

ידידי היקר!

במשך ההפסקה ה"קטנה" שנפלה בחליפת־המכתבים שבינינו עברו עלי מסיבות וגלגולים שונים שהכי קשה ביניהם היתה פגישתי עם אמי המסכנה בברדיאנסק, מתא דיתבא²⁵ על שפת הים האזובי, והכי נעים – נסיעתי בספינה לאורך שפת קרים וקאוקאז במשך כמעט שבועים.

במשך כמעט כשבועים הייתי כמכושף, כשותף למעשה־כשפים, מעשה־כשפים וחלומות מופלאים עם יקיצות בסֶבַסטוֹפוֹל, נוֹבוֹרוֹסִיסְק וכו' ועם היקיצה האחרונה והכי אכזרית – באודיסה…

לפני חָדשיִם קיבלתי את מכתבו של למדן בו יציע להדפיס את הפואימה²⁶ בצורת שירה בפרוזה מנוקדת, כיון שהיא כתובה בחרוזים לבנים והירחון “קצר מהשתרע” וגם החומר השירי מרובה אצלו וכו'. עניתי לו בחיוב (אגב, עוד הכנסתי בה שינויים ומילואים יסודיים).

כמו־כן הוא מזַמני לראות בירחונו את “בית־קיבולי הספרותי התמידי”, משבח את החלק הראשון של “1919”, מביע את צערו על שנפסקה כתיבתו (!) ומבקשני לזכּות את ה"גליונות" מזמן לזמן בפרי עטי.

ומאז לא קיבלתי ממנו דבר. אצלי נתלקט חומר לשתי נובלות חדשות, “תרבוכות”²⁷ (מסיפורי ים) ו"המרקדים בלילות", אבל שתיקתו הממושכה הביאתני במבוכה והנני דוחה את דבר עיבודו להבא, לאחרי שאקבל את תשובתו וגם את שכר־הסופרים.

אצלי נתהווה מצב שבנפש חפצה הייתי מעניק לו מזמן לזמן דברי פרוזה משום שיש בזה – מלבד עונג ה"מצוה" לשמה – גם מתן אפשרות להמשיך את כתיבתי היסודית, כתיבת 1919, וגם למעט בריצות וחבטים לבטלה ועיני תלויות אליו, אל ה"גליונות", ומה טוב היה, לוּ הסבת את לבו על מצב עניני בנידון זה.

את ה"מאזנים" ששלחתי לך בטח קיבלת. בימים הכי קרובים אשלח לך מעט מעות על חשבון החוב שחבתי לך ותואיל־נא לאשר את קבלתן בלי איחור. אולי יש את נפשך לבוא לכאן לזמן־מה?

שלח־נא לי את “אוילך”.²⁸ שלך תמיד,

א. פרימן

שלום וברכה לחיוג! כבר נגמר על־ידי החלק השלישי ובעוד חָדשיִם בערך אני אומר לעבדו ולשכללו ולשלחו פרקים־פרקים – למי? איני יודע. משטיבל אין קול… ומביא אתה את דבריו של למדן: “במה זו תרכז את כל הטוב, הצעיר, העֵר והנאמן שבקרבנו”. “הער והנאמן…” הישנם עוד בקרבנו? ואם ישנם איך זה נתנו לנו לסבול כמעט חרפת רעב? איך זה יתנו לנו לירד פלאים?

 

יג    🔗

שלום!

עם הדפים הללו תמו “תרבוכות”.²⁹ תאב אני לשמוע את חַוַת־דעתך. אם אצא מלפניך בשלום ואדע כי נסיוני עלה יפה.

אחרי שתעיין בהם, במטותא להמציאם למר למדן. ביקשני על כך במפורש. ליתר בטחון.

הספר קיבלתי. תודה רבה. ג–ג³⁰ פורש בשלומך, וקרוביך מתעניינים בך תמיד.

שלך,

א. פרימן

 

יד. 19.11.33    🔗

אברהם יקירי, שלום!

עסוק הייתי בזמן האחרון ואיחר מפני כך, ורק מפני כך, בתשובתי עד הנה. וזוכרני שבימי הסתיו והחורף היה חילוף־המכתבים בינינו מתכווץ ובודאי שזהו דבר לא רצוי כלל וכלל והנני בא אליך בזה בקריאה: הבה, אחא, להתגבר על המפריעים החיצוניים וגם להבליג על כל אותם מצבי־הנפש המיוחדים, אותם מצבי־הנפש המתחוללים כסערות על ראשינו וכסערות הללו הם גם משבשים את הדרכים הכבושות בינינו ומכסים את פניהן בחול ובעפר, – ולהמשיך את דו־שיחתנו בלי הפסקות ממושכות ביותר, פעמים בצמצום ופעמים ביד רחבה, כנהוג, בלבד שלא ייפסק החוט הפלאי המקשר אותנו.

קיבלתי מכתב עוד אחד מאת למדן. חוזר ומבקשני שוב על השתתפות קבועה. מתי יופיע ואם הופיע?³¹ אולי ישלח אילו קטעים. אולי יש לך אילו חדשות בנידון זה? הנתן לו חיוג גם הוא ידו, והיא לא ריקה כלל וכלל.

השגתי בשבילך מלוה קטן ושלחתיו לך ותיכף לכך נתפקפקתי משום־מה אם דיקדקתי בכתבתך. כתוב לי במכתבך הבא אם הגיעו לידך ששים רובל. מה נשמע אצלך בכלל?

שלך,

א. פרימן

 

טו. 6.1.34    🔗

שלום וברכה!

ה"אויל". הכותרת בלבד משניצנצה פעמים, דרך־אגב, במכתביך הקודמים כבר גירתה את הדמיון, הבטיחה דבר־מה… המבטים רצים בצמאון אילך ואילך… כן… לא נתבדיתי… “הלא הוא אשר לא זכה בזוכים, אשר נפקד מַגלוֹ בימי קציר החסדים…” ואני חוזר בלב פועם לקרוא למתחילה שוב… שורות נפלאות… “בלתי האחד שכול מאורח ומחוז, האחד הנואל, החדל בעמיו, הבּדל מיומו, הרועה האחרון וכו”, שורות נשגבות! וכמה קרובות הן ללבי! כמה קרובות!… אבל הנה הפכתי את העלה לעֶברוֹ השני, דבר־מה מתרופף, מתערער… קטון הגבוה ועז וצלול מתקפח, מצריד־מה… “יש שומט…” אולי ואולי… “אשרי… ו”הוי לו…“ – זהו לא מן הנפש, אלא מן השכל… לא מ”שיר השירים" אלא מ"קוהלת"… מתקבל רושם של מין מָדוך³² בין שני “אוילים”: האויל ההמוני והאויל הנאצל, האויל מהחיים – זהו העומד מן הצד עם פילוסופית החיים שלו המיוחדה, ו"האויל הנביא משוגע איש־הרוח" – זה העומד למעלה מן החיים ושופט את הכל בשבט רוחו הכביר… הראשון חסר את ההומור הטוב והנושך, והשני – את הפתוס המחריד…

ובכל־זאת, מרגלית נרכשה לבת־שירתך! אתה מוסיף כוח ומעפיל ועולה. ואָפייני הדבר, מאוד אָפייני, שהתקדמותך שאינה פוסקה הולכת יד ביד עם ההתבהרות וההצטללות של הסגנון וקישור הדברים וצירופי הצלילים. במעביות המסובכות שלך מימות “בראשית”³³ חודר אור השמש יותר ויותר… ולא ייפלא! כי גילויו של הכשרון האמיתי הוא הבהירות כמו שגילויו של היום הוא האור.

ואשר ל"באשמורת נדודי"³⁴ הנני מהסס לנגוע בהם, ידידי וחברי הטוב! כל־כך נפשיים הם הדברים, כל־כך “אברהמיים”, כל־כך בשר מבשרך ודם מדמך… ומין פשטות!… “מלים – צעקות”, כביטויה של רחל… אף־על־פי שלאמיתו של דבר, את צעקותינו אתה צועק שם ואת מכאובנו תכאב… כשיבוא הסופר הבא להסתכל בנפשה הדווּיה של “שארית הפליטה”, איך התחבטה וכאבה, התקוממה והתפתלה ושתתה דם – תהיה־נא מגילה קדושה זו לו לעינים! וסופה – כמה נועז הוא! “…בני, עיניך הרואות את קצה השלשלת צונח מידינו ביתמות, צא ובקש בין אחיך בני דורך כפי אמונים למסרה בקודש… ויהי כשמעי את הקול ואלוט פני בחרדה והדממה עמקה שבעתיִם ויצורי שואגים מאוד…”

קיבלתי מכתב מלמדן בו יבקשני לשלוח לו את כתבתי שעל־פיה ימציא לי שכר־סופרים… וגם חוזר ומבקשני לשלוח לו דברי ספרות. נועדו בשביל ה"גליונות" על־ידי שלושה־ארבעה דברים שאני חושב לתת לו במשך השנה (מלבד “תרבוכות” והפואימה, כמובן), ביניהם המבוא לחלק השלישי, “המתהוללים בלילות”, “קוזאצ’וק” ועוד. ואולם, דא עקא – אין פנאי… מבזבז ימים על ימים ללא תועלת מוחשית… ועל מה ועל מי?… ובזה יתפרש לך מעט גם כעסי על למדן שלנו… בניתי לי תכנית מעט על סמך הבטחותיו. אמרתי, אם ישלח לי מזמן לזמן את ההוֹנוֹרר במועדו ואוכל להמשיך את עבודתי העיקרית כדבעי והנה גרמו העווֹנות…

מה נשמע אצלך? אתה צריך, אחא, לאזור כוח, לאחוז בכל האמצעים כדי להחיש את ענינך. וחלילה לך להתרשל בדבר! חלילה וחלילה!

היום אתראה עם ג–ג ולאחר אחזיר לך את הקטעים.

אמרו לי שחפצת לשלוח לי נומר “מאזנים” בו נדפסו אילו דברים מדברי ואכיר לך הרבה טובה אם תשלחהו לי על־פי כתבתי בקרוב.

כפי שכתבתי לך כבר מצב בריאותי נתערער שוב ואני סובל מזה יסורים גדולים. מחר איכנס לפרופסור, אחד מדורשי טובתי. פרישת־שלום לחיוג ולבנימין הרביעי³⁵ והנני שלך תמיד בלב שלם,

א. פרימן

 

טז. 5.2.34    🔗

שלום!

מדבריו של רבינוביץ³⁶ (אינני נוגע בדברי הערכתו השטחיים והסותרים אהדדי) ומן ההערה ש"בשולי הגיליונות"³⁷ שהבאת לפני, יש לראות עד כמה יד “השקר המוסכם” עדיין רוממה ביחסים שבין סופרים ומו"לים. תחת להוכיח, להרים קול, מעמידים פנים של אינו־יודע־לשאול, ורבינוביץ' רואה חובה לעצמו גם לטפוח בחביבות על שכמו של המנהל טברסקי³⁸ – הוא שטיבל.

במכתבי אל למדן, כפי שכתבתי לך, ביקשתיו לקשרני עם איזה מו"ל על מנת שיוציא את האפופיאה לאור על כל חמשת חלקיה. אתה, אברהם, אנוֹש כערכי, אתה עֵדי למקצת מן המקצת של ההרפתקאות שנפלו בחלקי בשנים האחרונות. עד אנה?… עיני נשואות אל החלק הרביעי שהוא העיקר והתמצית ונקודת־המרכז ושקולו מנסר מסוף עולמי ועד סופו, אבל גם שלושת החלקים שקדמוהו כבר מתעלים לידי גובה של יצירה חשובה מכמה וכמה בחינות. את זאת אני מציע. ומה אני שואל? הנני שואל היום רק שלא ירמו אותי. שלא ינצלו את המצב המיוחד שהנני שרוי בו. הנני שואל מתן אפשרות להמשיך מלאכתי בתנאים יותר אנושיים וממילא גם בטמפו יותר מעודד ומהיר מכפי עד עכשיו. לא יותר. הדבר תלוי במידה ידועה גם בלמדן. באדם שיראה ללבי. לא להלכה אלא למעשה. ועל דא, אחא, הנני רוצה שתכתוב לו אתה. אין חבוש מתיר עצמו. עליך שׂוּמה להקל עלי עד כמה שתוכל!

את הקטעים בטח קיבלת. את החוברת, כנראה, טרם שלחת. אולי תשלחנה באחריות שלא תאבד בדרך? תואיל־נא לכתוב להנ"ל שגם בכדי לשלוח לי שכר־סופרים עליו להשתמש בכתבתי הידועה לו. כפי הנראה, מכתביו, כמו גם מכתבי, אינם מתקבלים כשורה.

והנני שלך,

א. פרימן

 

יז. 13.3.34    🔗

ידידי היקר!

סוף־סוף התחלצתי מזרועותיה הדבקניות של מחלת הגריפ³⁹ ואירק בפניה הנובלים! שִׁדה קטנה זו, שדה של מה־בכך, לא תואר ולא מראה, צא וראה כמה גדולה חיוניותה העקשנית! וגם לאביב הקליטה את ארסה הממאיר ויהלך קדורנית ויזורר בראש חוצות…

את “בהיות הרוָחה” בטח קיבלת עד תומו. שלחהו־נא לדרכו! גם אם לא אומַר לך זאת, תבין מעצמך כי בנפש חפצה אשמע את דעתך עליו, אם אתה פנוי עכשיו לכך.

את ה"גליונות" קיבלתי ובהתעניינות מרובה אחכה לקבלת החוברת השניה.

וכותב אתה: “…אם חודש מַרס לא יביא לי את מבוקשי איני יודע למה הוא בא אלי…”, וכי מותרים אנו, אברהם, אחי הטוב, להרגיש ככה ולהרהר ככה? חלילה. מליון פעמים חלילה! העבודה הכי קשה, היסודית והעיקרית, השחרור הפנימי, כבר נעשתה על־ידך… וגם השאר יבוא, ואם גם יתמהמה מעט, בוא־יבוא – מוכרח לבוא!

למכתביך הנני מחכה בכל יום ויום, שלך תמיד,

א. פרימן

 

יח.    🔗

ידיד יקר!

צדקת בדבריך שכדאי ורצוי שאשלח למר למדן גם דבר שבפרוזה, שכן אם כל אלדד ומידד יהיה מתנבא במחנה וכל בן־כפר יחזה לנו חזיונות מחורזים⁴⁰ “ענוגה זו – כלומר, הפרוזה – מה תהא עליה?” אבל מה אעשה ועני אני בשעה זו, וזמני דחוק עד מאוד.

והנה “מוצא”. גמרתי אתמול “בהיות הרוָחה”⁴¹ בעיבודו האחרון והוא השער לחלק השלישי, אם יש את נפשך, אחא, שאל־נא את פיו אולי יש לו צורך בו ואשלחהו בלי דיחוי. מטעם כמוס לא אשאל אותו אנוכי.

הפרק, כאמור, הוא הראשון לחלק השלישי ושער לו ואפילו קשור הוא אורגנית, כמובן, בכל החלקים – כחטיבה מיוחדת לעצמה ייחשב והוא בנוי על־ידי כמין פרוזדור לבית המתנוסס לתפארת לעיני ההלך העייף, על פתחיו וחלונותיו המגוּונים והפתוחים לרוָחה לרוחות האביב…

באיזה ספר רוסי בחרת לך לתרגום?

פתק נעים נפל לי ממעטפת מכתבך – חיוג! ⁴² צפה לו צדיק זה שסוף־סוף אבוא אליו ושהסכנה קרובה ויום־הדין לשתיקתו הממושכה ועקשנית ממשמש ובא ויבולע לו, ועמד וקידמני בבת־צחוק שיש בה לפייס את דעתי. הני בני מאסקאוו! ⁴³ והנני לוחץ את ידך באהבה. למכתבך אחכה.

א. פרימן

 

יט. 19.4.34    🔗

שלום!

די והותר מפוזרים אנו בחומר וברוח שאין להוסיף. שתיקתך הממושכה – למרות מכתבי – גרמה לי שפיכות־דמים. חלמתי מגף מסומר.⁴⁴ באה אחת גלויה ונתנה תוקף לחלומי. וכשאתה מזמינני עכשיו במכתבך לבוֹקס⁴⁵ – לכשתבוא לכאן – הריני מזהירך שאהיה אכזרי, לא אשמור על החוקים והנימוסים המקובלים – שוק על ירך!

במכתבו האחרון מודיעני למדן שהתקשר עם “שטיבל” בדבר המשכת ההוצאה של ספרי… הלא תבין בעצמך איזו התמרמרות עוררה בי ידיעתו זו. טברסקי,⁴⁶ הרקב לבית שטיבל. וגם התנאים שיהודון זה מציע הם גרועים. “אינם מזהירים”, מוסיף למדן ובאמת הם מחפירים. למדן כותב: “אעשה כל מה שבכוחי כדי לתת גאולה ליצירתך הגדולה, כי ראויה היא לכך”. כלום גאולה יתן לי על־ידי כך, עבדוּת ומרורים יתן לי… הוצאות שבראשן עומדים אנשים כטברסקי אנו מצוּוים למוטט ולהפיל ולא לסייע להן.

“בהיות הרוָחה” יודפס בחוברת ה' שכבר נמסרה לדפוס. תקבל בזה את השער של חוברת ד'. למודעות ולחוברת ב'⁴⁷ אחכה. ועל הכל – לבשורותיך המשמחות.

והנני מחבקך באהבה נאמנה,

א. פרימן

 

כ. 25.5.34    🔗

שלום!

בהמתיני לפרישת־שלום “חיה” התמהמתי בינתים לענות לך על מכתבך הנעים האחרון – הרֵעוּת, כנטיעה רכה זו, זקוקה מפעם לפעם לגשמי־ברכה של פגישות והתקשרויות חיות. ומתי יבוא היום המאושר בו נתראה פנים, אחא? הנני מקווה כי קרוב הוא.

מאת למדן לא קיבלתי דבר זה כבר. אולי כבר הפסיקו ה"גליונות" את קיומם?… הן כל־כך שטחיים הענינים אצלנו במקצוע זה – ולא רק במקצוע זה – ואינם מכים שרשים…

לאחרי שבוע, בערך, אסע מכאן, למשך חָדשיִם, אל אמי ואחותי אשר בנובואוקראינקא אשר ליד זינוביֶבסק,⁴⁸ לנוח שם. עוד אכתוב לך בזה. הנני מחכה למכתבך בקוצר־רוח. ומאפס פנאי אקצר הפעם.

שלך תמיד,

א. פרימן

P.S. מכתבך היפה האחרון עוררני להזכיר לך שוב את הדברים שהייתי מדבר אליך בהיותך כאן על הנחיצות שתעשה לך יומן. חטא הוא ממש לזלזל בכמו אלה…

 

כא.    🔗

יקירי!

מיוגע ומרוגז, אחרי הרפתקאות רבות, יצאתי סוף־סוף שלשום לכאן, חלשה עלי דעתי ולבי נפל ושכחתי ולא זכרתי למה, בעצם, אני נוסע ולאן־זה אני נוסע. והנה הקיצני בפתע פתאום בוקר מדמדם על־פני ערבה ירוקה־טלולה תחת חרמש ירח נוגה, עודֶני פונה כה וכה ומחליף רוח ולפנַי – אמי… אמי המסכנה… “אמי”, “בני”, – ואני אמרתי בחָפזי כל המלים שבעולם כבר נתפגלו עלי, נטמאו עד אחת…

מאת למדן לא קיבלתי זה כחָדשיִם דבר. לא אבין פשר שתיקתו הממושכה ומתוך כך לא שלחתי לו “קוזאצ’וק”⁴⁹ שעיבדתי במיוחד בשבילו.

בדפדפי ב"גליונות" ב' ראיתי את שיריך⁵⁰ וקיבלתי מעט נחת. הקלות השנונה שבהם יפה ונוחה וחדשה היא לגבי עטך. “קל כבן־צביים”… אגב נתגלה לי סוד: כל אותו הזמן שהיית מנמיך קול ומצטמצם ומתענֵו לפנינו היית עסוק בינתים בחשאי במשא־ומתן עם “שר של גבורה”… ולא זו אלא שכבר נכרתה ביניכם גם “ברית ואמנה”!! הנה, שכמותך אתה, אם כן אגלה גם את סודי: ה"הנני העני ממעש" שלך היה תמיד חשוד עלי ובסתר לבי הייתי מהרהר: הוא גונב את דעתי… יישר כוחך!

הטבע כאן עני וחַדטוֹני.⁵¹ אבל יש מרחב ואויר. נוכח החלון הקטון אילן בודד וקלוש. ואמי אומרת: בני, לאילן זה דימיתי את עצמי…

והנני מיחל בקוצר־רוח למכתבך.

א. פרימן

 

כב. 7.1.35    🔗

שלום!

ברצות ההשגחה דרכי בחירהּ, גלה יגלה גם מן הכרך… ברכתי שלום לך בנהלל הכפר! ⁵²

מכתבי בטח קיבלת. קולי שם נרגז וקשה בה במידה שמכתבך מתון ונוח. “נוכחתי בהחלט שלהשיג הסכום בשבילך אין שום אפשרות” ולא נזדעזעת? ולא הכית באגרוף על השולחן? הדברים הבאים להלן נועדו לנמק את הדבר. “אני מלא היסוסים גדולים לגביך?…” וכו' וכו'. היסוסים? כן, היסוסים. כי עליך לדעת שאתה נוצרת בשביל השבת ובשבילך אין שבת, שכל עצמך לא נקראת אלא לעבוד על הנקרולוג היפה שייכתב לעתיד לבוא (ושהוא ייכתב יפה בזה אתה יכול להיות בטוח, כי למַה ולמַה⁵³ ולכתיבת נקרולוגים מומחים אנו מאז ומתמיד). ואשתקד מה היית אומר? אשתקד, אברהם, מה היית אומר אתה למקרא שורות כמו אלה? המרוב אהבה והתרפקות אתה אומר לחנקני? או, אללי לי, נשָׁקך פוּרה⁵⁴ בראשך נשיקה פראית ועזה, ואת רעך לך יִשָׂא את לבו תֶּשי.

אשר לטברסקי, הנה קיבלתי מכתב מסובול הזקן ובו התמרמר על שעומדים אתם למסור את החלקים לידיו. האמנם אין דרך אחרת? היתקן האיש את אשר עיוה באופן גס כל־כך? בוא־נא עמו בדברים. בהוֹנוֹרר שלי תלוי פתרונן של כמה שאלות. כדי להימנע מדין־ודברים צריך להעלות עיקרי התנאים על הגליון שיהיה חתום על־ידי שני הצדדים. אך מי ידאג למילואם? עליך להחליף מלים עם פינחס⁵⁵ וסובול הנ"ל. לידיעותיך אחכה.

לא אבין להתמרמרותו של למדן. הברכה אחת לי? ואם יש מקופח בינינו – אני הוא. אגב, זה כמה ירחים שלא קיבלתי ממנו צורת אות, לא אישר אפילו את קבלת “קוזאצ’וק” וכל־שכן שלא שלח לי שכר־סופרים!

למכתבך אחכה. כתוב לי בפרוטרוט על חייך ומעשיך. מי יתן ותדע, פעיל ועֵר בין עֵרים, מעורה ומושרש בתוכם, מי יתן ותדע גם להשתמש בתנאים המיוחדים שבכפר, ונאמנה עלי עדותו של גיתה: בדומיה ובהתבודדות משתלם הכשרון.

והנני מחבקך באהבה נאמנה,

א. פרימן

 

כג. 9.5.35    🔗

שלום!

מכתבך מיום 12.4 קיבלתי. אשר לריבוי המלים הזרות הגדשת, אחא, קצת את סאת השגותיך. לא אנוכי הבאתי את המלים ווֹקזאל,⁵⁶ שינל⁵⁷ ואפילו “דידו”⁵⁸ (“הסבא משפולא”) ועוד: לא רק קולות וצבעים נותנים לנו דיוקנה של תקופה, אלא גם ביטויים מיוחדים, צירופי־לשון ושימושי־לשון אָפייניים. וכי קובלים אנו על ריבוי המלים הזרות ב"קווֹ ואדיס"⁵⁹ או המקומות בצרפתית אצל טולסטוי וכו'? לא מכאן איפוא נטויה הסכנה לספרים, וכמובן גם לספרי… על כן אמרתי יש “לגייר” את המלים הזרות רק באותם המקרים כשהגיור אינו פוגע ביותר בבשרו ובדמו של הספר. ובטוחני שחוּשך הספרותי הדק יעמוד לך אמונה ב"שעת־צרה".

תמוהה קצת בפיך ה"הפחדה" בבריחת הקוראים וכו'. אִינה לי המקרה לקרוא אילו דברים מהבלטריסטיקה שלכם ונדהמתי. נשובת, שרלטניזם ובלוף. ואם הללו “מקרבים”, הלואי ושלי “יבריחו”…

ובצאתי את מכתבי עלי להדגיש שוב: הנני מקפיד שהדברים אשר ביני ובין “שטיבל” יועלו על הכתב. עם החלקים, כפי שאקווה, יתוספו הקוראים ויתוספו, ואנוכי אישאר מקופח אם גם לא יתכוון לכך. ריחוק המקום מהווה יחס בלתי־נורמלי.

למכתבך המובטח הנני מחכה בקוצר־רוח.

שלך תמיד,

א. פרימן

 

כד. 20.5.35    🔗

יקירי אברהם!

אילו מהמלים הזרות כבר נתבארו בחלק הראשון (אגב, שם כבר הובאה הפראזה “שומע אתה או אינך שומע”, ואיני יודע מדוע אינה נראית בעיניך). בחלק השלישי הן מועטות. ומה טוב אילמלי מצאת פנאי בינתים לשוב ולעיין מזמן לזמן גם בחלק הראשון והשלישי, לשם הרגל והתבוננות וסקירה מקיפה, להעירני מפעם לפעם את הערותיך הקולעות ולהפליג עמי בצעדיך החרישים הלאה הלאה טרם דרכו כאן אחרים.

למכתבך האביבי (בלי “תל־”) אחכה.

שלך,

א. פרימן

 

כה. 19.11.35    🔗

ידיד שלי היקר!

קבל־נא על עצמך את הטורח למסור להוצאת “שטיבל” או לאגודת־הסופרים אצלכם את בקשתי לשלוח לי על־ידי אגודת הסופרים הסוביטיים במוסקבה את החלק הראשון ואת החלק השני של ספרי: רומן – “1919”. בעבודתי על החלקים הבאים אי־אפשר לא להתחשב עם התיקונים והשינויים השונים שנעשו על־ידי בחלקים הנ"ל בזמנים שונים, ושלהחיותם בזכרוני לא אוכל בשום אופן. רצוי מאוד בשבילי לקבל, במעטפות מובטחות באחריות, גם אילו תרגומים מובחרים ביותר מהספרות הרוסית החדשה, כגון “פומא גורדייוו”⁶⁰ למכסים גורגי, “מלט”⁶¹ לפיודור גלדקוב, “טאשקנט עיר־הלחם!”⁶² לנֶבֶרוב וכו'.

את מכתבו של מר פיכמן (בצירוף עם הרצנזיה של מר אבישאול⁶³ בעתון “דבר”), כמו גם את מכתבו של מר למדן, קיבלתי. הואל־נא למסור להם בהזדמנות זו את ברכתי שלום.

לפני גשתך להכין את החלק השלישי של ספרי הנ"ל לדפוס עליך, כמובן, להתחלף עמי במכתבים.

בנפש חפצה אעיין ברצנזיות ודברי־הערכה וביקורת שתואיל ברוב חיבתך לשלוח לי בקרוב אחרי שתברר בשבילי רק את הנקיים מכל “נותן טעם” מיוחד. לפי ראות עיניך. שוב ושוב: לפי ראות עיניך ושיקול דעתך.

מצב בריאותי ירוד עד מאוד. איזו חוליה חזקה נתערערה בישותי. איזה בורג חשוב הוסט ודוקא הממונה על מתינות הלב ושיווי־המשקל הפנימי. לגבי אנשים כערכי, “בלטריסטים” מסוגי וממשפחתי, זוהי קללה שאין חשכה ממנה. אשר למצבי החמרי – זה כשמונה ירחים שאני שרוי, מסיבת מחלת־לבי, בלי משרה ואין לי מעמד כספי כל־שהוא.

והנני לוחץ את ידך מתוך רגשי ידידות נאמנה,

א. פרימן

 

כו.    🔗

שלום,

עדיין חי וקיים אנוכי, אחא, ועדיין לוחץ אנוכי את ידך באהבה, שלך בכל מקום ותמיד, ואולם מצב בריאותי יורד פלאים מיום ליום, מחלת־לבי הישנה אינה נותנת לי פוּגה, אילמלי אמי והים! אמי – היא עמי עכשיו תחת קורת חדרי, והים – יום־יום הנני מבקש קצת שכחה במחיצתו, הכל עלי לטורח ולמשא – אנה באו כוחותי? מתי נעכרה כה נפשי?

שלך,

א. פרימן

 

כז. 5.8.36    🔗

אברהם יקירי!

מכתבך אחרי הפסקה של עידן ועידנים עשה עלי רושם קשה. כאחד חוני המעגל אתה חוכך את עיניך ותוהה עלי. מחאה נסערה קמה בי נגדך. טינה – והייתי דוחה את דברי.

הקטע “דברים בגוֹ”⁶⁴ בטח כבר הגיע לידך במלואו. אקווה שתיחד לו תשומת־לב. כולנו מצוּוים ועומדים להוקיע את פרצופה של המלחמה באשר יש הזדמנות. ואפילו הנושא משומש ונדוֹש למדי, סגנון ההרצאה, כמו גם הנסיון לתפוס אותו מתוך אספקלרית העיירה של אז, מחדשים קצת, כמדומני, את פניו והנני מגיש את הקטע מתוך היסוסים ומתוך אי־מנוחה שמא לא עלה הדבר בידי.

עד שאתה מזרז אותי לשלוח לך את העמודים החסרים לחלק השלישי, מוטב היית מזרז את עצמך להמציא לי (העתקה) את הפרק כאשר הוא. אולי אמצא בו איזה קשר לחדשו ונסיר את המכשול להוצאתו המאוחרת.

זרז־נא את עצמך כמו כן לשלוח לי מיד את העתקת העמודים של החלק הרביעי במלואם, כי בלעדיהם לא אוכל להמשיך את עבודתי עליו. לא אוכל!

בקבלת מכתבי זה הטרח־נא את עצמך להתראות עם מר סובול הזקן ולמסור לו את בקשתי שישלח לי מעכשיו לפחות ארבע־חמש לא"י בכל חודש. בלי כל אמצעים אנוכי.

לבריאותי כי תשאל – אינה כשורה. הלב משערר⁶⁵ הוא ומזעזע הוא את כל גופי. התקפותיו העצבניות דורסות את מנוחתי ואינן נותנות לי להתרכז בכל עבודה שהיא. האקלים פה טוב.

והנני שלך,

א. פרימן

 

כח. 12.8.36    🔗

אברהם יקירי,

את הקטע בטח קיבלת כבר במלואו. הייתי רוצה לצרף עוד שורה קטנה אחרי הכותרת “דברים בגוֹ”, מן הצד: “לקראת הקונגרס האנטי־מלחמתי בבריסל”.

קיבלתי את החלק הראשון ואת השני של ספרי הנדפס, חבילה על־ידי הפוסטה, ויהי לי הדבר להפתעה נעימה.

ברוכה ידידותך וברוך טעמך שסייעו לך לקווץ⁶⁶ בשעת ההגהה כמה קוצים מהחלק השני, חדירתך לסגנוני, לאופן תפיסתי את הדברים המתוארים שחקה אלי כמה פיזורי אותיות ומגעי־עט של מה־בכך.

משנה צער על כן נגרם לי למראה אילו שיבושים שאין עליהם כל ויתור. הנה אחדים מהם: 1. עמוד 87, “המלחמה אינה בוּבה, המלחמה…” – אצלי כתוב: “המלחמה אינה בוֹכה”. דיבור זה שמעתי מפי איש־צבא שטעם ממרורי המלחמה מכלי ראשון, כלומר: אין סנטימנטים למלחמה! והנה הוחלפה כרקטריסטיקה עזה זו, גברית, באיזו פראזה קלוקלה, נשית – “בובה”…

עמוד 71, “ברוך הבא, רבי ‘שפום’!” – אצלי כתוב: “ברוך הבא, רבי ‘שפוֹך’”! – ומיוסדה הקריאה על הלצה עממית: אחד בעל־בית נבער היה רגיל לקדם בלילי־ה"סדר" את אליהו הנביא המדומה בקריאה: “ברוך הבא, רבי שפוך!” (שפוך חמתך וכו') בחשבו ש"ברוך הבא" מתיחס לאחד אורח פלאי ששמו “שפוך” (חמתך) – ומה פירושו של “שפום”?

עמוד 223, “לולא ממונותיה של הקהילה” – הלא זו היא רפליקה בפי בֶרילי והיא מתבלעת בדבריו של שמואל.

עמוד 224, “מחאות על־ידי הספרים” – תחת מחאות על־ידי הספדים"… ועוד ועוד…

מתי תשלח לי את העתקת הפרק העקור כדי למצוא קשר בו ולהסיר את המכשול להוצאתו של החלק השלישי? מתי תשלח לי את העתקת העמודים של ראשית החלק הרביעי הנמצאים ברשותך והנחוצה לי כל־כך? זריז אתה מאוד לזרז אותי, תגע עדיך – ותתרשל.

כיון שנקבע שם משפחתי “פריימן” עליך כבר לשמור על היוד שנוספה לי שלא תימלט, בקלותה־פחזותה היהודית, גם מן הדברים הבודדים הנדפסים על־ידי מזמן לזמן.

והנני מוקירך,

א. פרימן

 

כט. 7.9.36    🔗

רעי אברהם היקר,

זה כשני חדשים שאני שרוי בלי כל אמצעים כספיים. הואל־נא להתראות מיד עם ידידי סובול הזקן – הוא התחייב להעביר לי בכל חודש על־ידי הבנק מעט כסף.

ובהזדמנות זו הנני מסרהב בך שתתעניין מעכשיו במצבי הכספי למעשה. למעשה! מחובת היושר שתשחררני מענשה של כתיבת שורות כגון הנ"ל.

מה כתבתך החדשה? תקבל בזה שני העמודים 118–119 החסרים לחלק השלישי של הרומן “1919”. עשיתים מחדש. את הקטע “דברים בגו” בטח קיבלת כבר במלואו. החלפתי את מעוני, ומעני מעכשיו:

הטרח־נא את עצמך לשלוח לי מיד העתקה מראשיתו של החלק הרביעי שנתאבדה מידי, בהתאם לבקשתי המפורטה מכבר.

אוהבך,

א. פרימן

 

ל. 27.10.36    🔗

אברהם יקירי,

מכתבך מיום.4.10 הגיעני בזמנו.

סכום הכסף שנשלח לי לפי ידיעתך “לפני שלושה שבועות” עדיין לא קיבלתי. בתשובה על שאלתי בכתב הציעה לי הנהלת הבנק הממלכתי⁶⁷ במוסקבה להודיענה שם הבנק שלידו נמסר הכסף ואת הנומר של ההמחאה. איזה משגה נשתרבב פה, כי כל הסכומים שנשלחו לי עד הֵנה היו מגיעים לידי בדיוק מדויק.

הואל־נא לברר מיד את הדבר ולהודיעני וגם להעביר לי – אם טרם נשלח כסף נוסף על המשלוח הנ"ל – להעביר לי מיד מעט כסף טלגרפית!

אשר לשאלתך בדבר שלוש מאות רובל על־ידי פיני⁶⁸ תיטיב־נא לאמור לו כי את מכתבו בנידון זה אמנם קיבלתי, ואולם להשיב עליו – זו היתה יגיעת פרך שאינה עכשיו לפי כוחי. להשיב על מתך־שאלותיו ההולכות ונשנות בכל מכתב ומכתב, ובנשימה אחת ועל הצעותיו הנכבדות כגון: "תבקש עזרה בשמי(!) מאת רויז (מי הוא האחד?) וכו’ – כבר נלאיתי להתבזות ולהתרגז על שאוֹן דברים בעלמא, קלות יחס ורעשנות שטחית ופוגעה ולא יותר.

שלח נא לי את כתב־היד של ראשית החלק הרביעי והודיעני נא כמו כן אם נמצא הקונטרס האחרון של “דברים בגו”, או עלי להמציא אותו לך מחדש.

שִׁלדו של החלק הרביעי נגמר על ידי.

אוהבך,

א. פרימן

P.S. אם חס אתה באמת על כבודי ועל שארית בריאותי עליך מעכשיו ליחד התעניינות יותר מעשית לכל עניני.

 

לא. 14.11.36    🔗

שלום,

את כתב־היד של ראשית החלק הרביעי עדיין לא קיבלתי. כמו כן אין לי עדיין ידיעה ממך אם נמצא הקונטרס התיכוני של הסיפור “דברים בגו”. אברהם! בודאי תזכור ששנים פרקים מהחלק השלישי נקבעו בשעתם ב"גליונות" ושבבוא העת להדפיסו תצטרך להכניסם משם.

לתשומת לבך: עד היום הזה, הארבעה־עשר לחודש נויאבר,⁶⁹ לא קיבלתי עדיין (מלבד 3 ל"י לפני כמה חדשים) לא על־ידי סובול ולא על־ידי פינחס כל כסף. בתשובה על שאלתי בכתב הציעה לי הנהלת הבנק הממלכתי שלנו במוסקבה להודיענה את שם הבנק שלידו נמסר הכסף וגם את הנומר של ההמחאה. מפי נסיוני הנני יודע שהבנק הממלכתי ממלא את תפקידו בהמצאת הכספים בדיוק גמור. אינני מפקפק כמו כן אף רגע אחד כי ידידי סובול הזקן מילא את משלחתו באמונה (במכתבו האחרון הוא מזכיר על משלוח שני) אין זאת כי נשתרבב איזה משגה.

בינתים אני מתפתל זה כמה חדשים במצוקה כספית קשה שאין לתאר. הואל־נא איפוא, מיד לאחר קבלתך מכתבי זה, הואל־נא להעביר לי קצת כסף! אולי תוכל לעשות זאת טלגרפית! אם נוח יהיה לך להבא לשלוח לי דוקא חבילות – בבקשה! ובלבד שתשלח ותתן לי הרוָחה כל שהיא במצבי החמרי הרעוע.

שלך א. פרימן

 

לב. 10.1.38    🔗

להנהלת העתון “דבר”.⁷⁰

הנהלה נכבדה,

בעתונות העברית ודאי באים מזמן לזמן דברים אנטי־פאשיסטיים הראויים להישמע. בקשתי לשלוח לי אילו קטעים מהם במכתב מיוחד.

תגבורת השפעתו והרחבת סניפיו של הפאשיזם, ביחוד ברומניה שקליטתו באוירה – מנוול ואנטישמי מאז ומתמיד – פוגעת בנו פגיעה קשה כל־כך, מכפילות את אחריותו של כל אחד מאתנו באשר הוא שם ומחייבות אותו בראש וראשונה להתבונן בכובד־ראש יותר על תכסיסיו ואל פרצופו המחוצף מכל צדי־צדדיו.

בכבוד,

א. פרימן