הבה אספר גם אני, כאשר סופר לי בספרים בימי־נעורי אני, על יער. עת ביום־חורף צונן, מעונן ובהיר לחצאין, נושאים עננים אוצרות רוח רטוב ומשיבים בו על פני ערבות־החול – ואדם יוצא לבדו לשוח. יסוב בין בתי־כפר שרויים בשבתון של מנוחה, יפנה את עינו באי־רצון מצד רצועת־הכביש שמרצדים עליה גלגילי מכוניות טסות, ותוך פסיעה קלה יעמוד על פני אפיק של גיא עמוק, יגיע עד לראשוני העצים של יער. יעמוד… יהסס שעה קלה בפני הגזעים הדוממים־הדובבים וייכנס ביניהם.

מעתה – שוב אין מפלט לאחור ואבד מנוס מהאדם. חזקים מחומה בצורה העצים הללו. כמוהם כקיר אטום – הם והחלל הריק שביניהם. רק העלים המאוושים ממעל וצמרות קלושות ונטרפות ברוח – – רק גבשושיות של חול נעוצות אלפי נימים של שרשים חומים. רק בקעות קטנות וחטוטות בין הגבשושיות הללו. פחד ובדידות צובתת – ואף־על־פי־כן נעים. שתיקה ואלם – ולמרות אלה הרגשה טמירה של חיים כמוסים. מיד נרכן האדם בעל־כרחו על פני שבר־פח חלוד, בודקו וקובע לו מושב מתחת לעצים.

האקליפט הצעיר הוא דק ביער ויש שהוא נשבר מרוח חזקה. יש שאמירו נפלח וליבתו האדומה נחשפת כבשר חי. או יש וגזעו ייבש, עליו קמלים ויבשים – אין זאת כי מחלה פגעה בו ולא יכול להתגבר עליה. הלה נצב אבל כאוּד אכול בין חבריו הרעננים, שחלקם שפר יותר על גבשושיותיהם הרמות והם משקיפים מעל אל ערבות־החול העצומות המשתרעות למרחק רב. ובין האקליפט לא תרב החיה, אף ציפור תנדוד לתור לה עצים עבותים ממנו בצמרת לעשות בהם קן. ודממת־אין־קול – כמו היה היער במרחק רב מאדם, המונו ומלחמתו.

אורחת נמלים קטנה ממשיכה להתנועע ברגלים הדקות, והנמלה רזה מרזון החורף, מושכת אחריה גלימה ריקה מזרע־אשתקד ועוקפת בעמל רב את האדם שהתישב על אם־דרכה, מרימה אליו עינים חרוצות – – אין דבר, נמלים קטנות, אדם ייעף לעתים מעבוד תמיד. ייעף לנוע. ייגע לעמול. רוצה הוא שעה של שקט, קורת־רוח – הבו לו אותה, שרצים קטנים. – – מתנועעות הנמלים אילך ואילך ולא תתנה עוד את דעתן עליו… הוא מדבר אליהן על שקט לא־מובן. היבחושים המתעופפים ומנמיכים על פני הקרקע מהקור מבינים אותן, החרקים למיניהם שבקליפת העץ ובסדקי שורש מבינים גם הם בלי אומר ודברים – והאדם אינו מבין… אין זאת כי שכח את דרך־החיים…

והאדם ממשיך לשבת – ללא שותף וללא חבר. הוא יודע את סיבת העיפות – אך באזני מי יגלה אותה? – – הוא יודע את פשר התשוקה לשקט – אך למי ישיח? – – הוא יודע כי עיפה נפשו בהביטו סביב ובהטותו את אזניו לשמוע! – אין זאת כי גלגילי המכונות הללו הסובבות בלי־הרף הממוהו – הן וצבעיהן הצהובים־הירקרקים הלאוהו – שרוק־חרוק – ללחום, לאוץ, לירות, לקלוע – – אין זאת כי התעוררו געגועים עזים להטות אוזן אל לב האדמה ולהקשיב: האם עוד ידפוק – סוד החיים האמיתיים, חיים יוצרים ומולידים, מרעיבים ומצמיאים, מרווים ומשביעים – האם עוד דופק הוא? – –

דמות תן עברה והאפירה בפרוותה השעירה לפני עיניו. חיה בודדת. הביטה בעיני־הפרא הנרדף אל האדם – האריכה להביט וצנפה זנבה. שקלה בדעתה ופקפקה – המשיכה את דרך נדודיה, כקוראה גם לו ללכת אחריה…

“לאן?” – – ישאל בפליאה רבה.

“אל מקום הסוד” – – עונות עיני הפרא הצהובות.

“האמנם ידוע לך?” – – תמה האדם ונאנק מהפתעה לשיחה בלתי־צפוייה זו.

“ודאי ישנו”… – משיבות עיני הפרא הרעבות ושערו מסתמר יותר – “שם במקום חורי המאורות שלי בקיר של אדמה… במקום בו רותם־המדבר פורח – שם גם מקום־הסתר של הסוד…” – כן מרמזות עיני הפרא לאדם.

והלך התן בלי השמיע קול, כחיה נרדפת. עלה בגבשושית, נעלם בבקעה קטנה ושוב נראה מנגד בין קבוצת עצים דקים, פקפק ביניהם ונשא את עיניו כחוזר וקורא:

"בואה אחרי, אדם, לאשר חיה ואדם נפגשים יחד, לאשר מסתופפים הם בצל חיים אמיתיים – אותם חיפשת זה עתה –ח–ח–

“בוא אחרי לאשר רעב וטרף מצויים ונפש החיים פועלת על־פי חוש קדום ובלתי־מוטה למצוא לחמה ולהמשיך קיום – –”

היבין אדם לקריאתו של תן – והלה חלף הלך. זנבו בין העצים נעלם מכבר כמכבד עגול. שמא הרגיש האדם ברעות קדומה ששררו בדמדומי עבר בין אבות התן ואבותיו? – – או ציפה באמת ובתמים כי התן שנזדמן לו, מידי שמים נזדמן להראות לו את הדרך למקום שם חיים מפעמים כאשר ביקש? – – קם האדם, לבו הלם כאשר לא הלם מכבר, שערו סמר מפחד – כמו ניתק עצמו מאורח־חיים כבוש ויצא בדרך החיה לחפש טרף לנשמה – איהו? – –

עלה גם הוא בגבשושית. ירד לבקעה קטנה. היה מרגיש בהולם־מוהל שבעץ, בכוח־השאיבה של שרשים מגרגירי החול. מזונות – – מזונות – – נאנקו יונקות השרשים והתפתלו ולא פסקו לפעול. מזון – – זחלו מתחת לרגליו הנמלים הבודדות בכל פינה, אצו והתרוצצו, שבע נפלו וחזרו וקמו. רעב וטרף – – בערה אי־שם אש אדומה בעיני התן כאבן השואבת והפחידה והאירה מרחוק את הנתיב בין העצים.

הניע האדם בראשו בעצב וחייך בעל־כרחו – מזון לנשמתי אני צריך… מזון ומוהל… אי השרשים שישאבו למעני מתוך אוצרות האדמה ואי גרגרי החול ששמרו למעני את לחלוחיתם? – – מדוע הנני אוכל תמיד ושבע, שותה ורווה תמיד – ועדיין ארעב־אצמא עד להבחיל – האמנם חדלתי האמן בחיים סביב? – – האמנם הכל בגד, כיחש ולא נשאר מקור שיפרנס באמונה, שחיי עוד נחוצים באשר אני וזולתי אדם הננו? – –

חייך האדם והניע את ראשו בעצב, כמו ראה אך זה עתה מה עברי פי־תהום הפליג אליהם ואוי לו – אם תמעד רגלו. חייו יקופדו בן־רגע ולא יהיה מציל. הבדידות תאטר עליו וזעקתו לא תשמע. בלי השמיע הגה יאבד מארץ־החיים ללא זכר וציון. העץ המפולח הזה עדיף ממנו. האוד המאוכל יעמוד יותר. והוא – באחד הגאיות גוו ינוח, על אחת הגבשושיות תלבין עצם משלו…

– – אז עוד ימשיכו העצים להזדקף אל על ונימיהם ימשיכו את שאיבתם. הנמלים תדודנה וירחש החרק. בעינים מתלועעות יחלוף התן ויצחק צחוק כבוש לאמור: “רימיתי כאן אדם תועה ומשכתיו למות – עתה אחפש ואמצא שני ותהי לי נבלתו שלל גם היא” – –

כן קרא האדם מעל השביל בו התרחק, כאשר הרים עיניו ונדם במקום עמדו. כמאובן עמד והביט נכחו. כמו ליום־כלולות הזדמן לפתע בלב היער – והוא אורח לא־קרוא. בטהרה הלבין החול הרטוב מגשם כמרבד רענן. בדומיה נתלו ממעל ענפי עצים שקטים בלי־נוע. כשלג הלבינה תחת שמי־החורף הקרועים ניצת הרותם לעיניו. ועל גבם או בצלם היה זוג צעיר צמוד. ללא הגה וללא השמיע קול היו צמודים כאן נערה ונער – ולא חלו ולא הרגישו כי זר ניצב בקרבתם.

שמא טעתה עינו או מבטו הטעהו? – – שמא נתחלפו לו צורות החול החטוטות בגופות הצעירים הללו של נער ונערה צמודים? – לא הכריע לכאן או לכאן כי מיהר ללכת ממקומו. היה שואל כי ענף לא יישבר, עלה לא ינוע תחת מצעדו. חשש לעורר את המראה אשר ראה, ביקש שלא יגוז מארץ־החיים… לו ישכבו צמודים – חשב בלבו בשמחת חרש – ולו ימשיך לפרוח בצנעה רותם־המדבר במעטה פרחיו המלבינים.

מיהר ופנה לאחריו. בין גבשושיות גבוהות יותר ובין בקעות מבותרות יותר עשה דרכו. שוב לא נראה התן. ודאי לא יקר לפניו היום הזה ואולי גם לא בבא. אך היום הזה הראתה לו החיה – מקום שם מקור־חיים פועם. פועם תמיד כמשאבת השרשים של עצי יער, כרעב של הנמלה החרוצה – תמיד.

הלך אדם חרש לדרכו והיה מניע בראשו מרוב תמיהה כבא מעולם אחר – – אין זאת כי אמנם צמודים שכבו… אין זאת כי נער ונערה ראו עיני… צעירים ומאמינים עלו כאן בדרך הגבעות ובאו לפני – ולא ראיתי. עד מצאו להם מקום־סתר – להם ולאהבתם… שמא גם להם רמז התן ממאורתו? – ומאורתו של זה נשקפה בין שאר מחילות־עפר מאחורי רותם־המדבר כאשר אמר ומשם ישב והביט ודאי אל פריחת־הכלולות הזאת של החורף בעיני הפרא הרעבות.

“פועמים, איפוא, עוד החיים”… – רמזו משם עיני הפרא הצהובות.

“פועמים, צדקת” – – נענה האדם בעל־כרחו והתאושש, כאשר יצא לשביל ופסח על פני ערוץ. היער נשאר מאחוריו ושוב החלו מכונות מרצדות על פני רצועת הכביש במשק גלגלים מהיר – שקוק וטוס הלוך ושוב – לירות, לקלוע, להמית.

“פועמים הם ויש להמשיך לחיות” – – חזר כלפי עצמו כמו דבקוּ בו רטיבות החול ויניקת עצים, דממה של מקום־הסתר בו סוד החיים לעולם ישכון.