בשעת־בוקר של יום זה התכנסו יהודים לבנין־האבן של הקרן הלאומית בירושלים, כשהם מרוננים למשב הרוח, שנלחמה בעננים קלים ופיזרה את רסיסיהם הראשונים מהגיע עד לארץ. מלאים חדוות מצווה הם התכנסו תוך צפייה לתור את קרקע הארץ כאשר הובטח, ומתוך שהשעה קצרה להם תקעו כף אלו לאלו, התהלכו אנה ואנה, פרשו ויצאו את הפרוזדורים והטרקלינים ושבו ונכנסו כשהדוחק הולך ורב. היה נדמה, כי על הפנים הצהובות מחדוות בוקר ועל תנועות הגוף המאוששות מתכונה בלתי־מצוייה קרנה אך מחשבה אחת: לו תמהר לבוא מצווה של ראיית קרקע הארץ לידיהם – ויקיימוה… שלוחי מצווה! –

ועד לקהל מגוון זה מאנשים שפרקם נאה – עבדקנים, זלדקנים או עסקנים לאומיים רכי־המגבעות – הגיעו גם נדב וצרוייה. הללו אך מקרוב נודעו איש לרעותו והגבר היה עדיין כתוהה על סודות הווייתה הנאה והקלה של האשה. בלכתה עמו הרגיש מעין הנאה מחינה הרב, אך בה בשעה היה חובטו גם הרהור רע והרה־ספק, כלוחש לו חרש: מה, על צד האמת, הוא יודע מסוד הווייתה? ומה יכיר מתחת לקליפה דקה זו? מנין שאין עבר נגרר וחוצץ ביניהם בלי שייראה לעין – עבר שלה שאין בינו לבינו ולא כלום?… גם עתה, בהקלעם לתוך קהל הנאספים, הרגיש בחבטה זו.

אכן, צרוייה, כאשר ניחש, היתה למרכז הכל. עיניה התלחלחו באותו לחלוח הברק, שכה היטיב למשוך אליה את לב הכל. מעברים מיהרו להושיט לה יד ולברכה לאמור: “גם צרוייה הנאוה עמנו בבוקר זה”… “אין זאת כי השמש תלך עמנו והעננים ימוגו, והרוח תהיה כלא־תהיה… ח־ח־ח!…” והדברים אפפו את צרוייה מסביב כדוק, עד העלמה כמעט מעיני נדב. אף הוא הפטיר שלום, או ברך מהפה ולחוץ, אך השעה ארכה לו מאוד בין הקהל, והיה נראה לו כי השמש המשלחת את חומה בעד לרוח הרטובה, במזיד עושה זאת, כדי להקדיח שמחתם של יהודים.

הנאספים נתכנסו ובאו עד לאחרונים שבקרואים. גם המכונות נכונו. הכל נחפזו להתכנס אליהן ולתפוש להם מקום בעוד מועד. גם צרוייה היתה עולה מכבר אלמלא נדב שעיכב אותה. רגע אחד היה נדמה לו, כי הדוחק מרובה, ורגע משנהו היה מוצא עילה אחרת. כל אותו זמן היה כמתכוון לדחות את השעה, בה יצאו לנסיעה זו, שכה ציפו לה. ולא עוד אלא נראה כמו ניטלה ממנו באחת שמחת הצפייה והיה נוח לו שלא לנסוע כל עיקר נסיעה צפופה זו מאשר לנסוע.

– נעלה! – שרבבה צרוייה את שפתיה בתנועה הידועה רק לה.

– ניחא! – הפטיר נדב רפות, וכבש דרך לשניהם.

– אל נא נפרד, אלא נמצא ביחד! – שבה ולחשה לו על אזנו.

– ככל שהדבר יהיה אפשר! – השיב, וחש טינה כלפי עצמו על הצינה המתגנבת לדבריו.

וכאשר עלו לבסוף גם הם אל המכונה, והוא הלך לפנים בין ספסלים תפושים, הרגיש בחוש, כי צרוייה נשארה מאחור; נתעכבה – כי עיכבוה. פלוני קם והציע לה מקום לשבת, ואלמוני ביקש להחזיק את מעילה – הכל טרחו להנעים לה את דרכה, אף שהיא עצמה נשארה מעומדת בצד כלונס, בדוחה ועליזה. כדי להניח את הדעת של המחזרים אחריה, חייכה, החליפה דברים, לקחה שבי, כדרכה, את לבות כל הנוסעים, וסרבה להענות להזמנותיהם. “כן טוב לי” – טענה – וקלות־ראשה משכה אליה את העינים מסביב.

“אף אתה אל תעמוד זועף”… – חייכה בעיניה הצוחקות לצד נדב – “אל נא תעמיד פנים סרות, כי טוב לי”…

והוא, אף שנהנה גם הוא מקלות־ראשה, היה מפנה בכוונה את מבטי עיניו בעד חלונותיה המאובקים של המכונה אל מראות הדרך שהחלו להגול משיצאו מחוץ לבנייני העיר. דרך זו ירדה תחילה עם מדרון ההר, והקירות שבצדה גבהו ונעשו תלולים מאוד. החלו הטרשים להלבין בעצב, ונראו מחשופיהם של דירוגים הרריים עד למרחוק. כאדמה לא־חרושה מימים קדומים וכציונים לישובים שנחרבו בעבר רחוק, נראו ההרים הללו בעיני נדב, עד שתפס את עצמו בהרהור־ספק: “מה שמחה היא לנו, שיוצאים אנו לראות את אדמת הארץ – והיא צחיחה, והיא אינה נענית עוד לעמל ידי אדם, והיא קשה כאבן יבשה – האם תצמיח אבן?…”

נדב הרים את עיניו בזעף־משנה מעל הניר ההררי החרב חרבוני־קיץ, נשא אותן מעל צרורות האבן הלבנים שגרף הנחל המבתר תהומות, וכל אותה שעה הרגיש כי עליו להזהר מהתקל במבטה של צרוייה. מבט זה חי כעת וססגוני הוא – עבר נשקף ממנו, עתיד רומז מתוכו, בו בזמן שמסביב ציה ללא עבר פורח ורובד אדמה קשה שאינו מסביר פנים לקראת הבא. שקע נדב בדין־ודברים עם שני נוסעים מיושבים ונסתחף בשיחה של מה־בכך, כשהמכונה פנתה אל דרך בין עצים.

– – “מה ראית, בעד החלון?” – חקרה צרוייה במבטיה המאירים. והוא השתדל להניח את דעתה בתשובה נשמעת לכאן ולכאן:

– – אם אומר לך, שובבה, שצרורות לבנים ראיתי ושכבה קשה של אדמה צמאה – לא תשמחי…

“אני אשמח!…” – חייכה צרוייה בעליצות.

– כי אז אפשר שיש לך סיבה פנימית לשמוח. – הסתכל בה יפה־יפה והרגיש כי שלטונה עליו גדול.

“ודאי ישנה!” – הניעה בראשה לאות של הן.

התפלא נדב בפנים לבו והיתה לו שוב ההכרה, שליוותה אותו כל הימים האלה, כי תמונה נאה ורצוייה עומדת לפניו. ראש מסולסל על דרך ילד ומזדקר בשעה זו בקונדסות־מה, וטורי שיניים נחשפים שווים כשאין בהם חסר – נחשפים בשמחה רבה הנובעת מבפנים. שמלה לפופה לגו הדק, ולשמלה חולצת־נערה דקה. וכל־עצמה כפופה קצת לפנים ועם זאת זקופה. במגע יד נאמנה אפשר ליישר את הגו הזה, אך כיצד יגרש מעליו את העבר המציץ מתוך עיניה ותוסר המחיצה החוצצת ביניהם?… הרהור זה חזר אליו כאשר המכונה עמדה, והנוסעים נעו והחלו יורדים בזה אחר זה, וגם הוא וצרוייה ירדו.

– אף־על־פי־כן אתה שלי! – השמיעה בשקט על אזנו.

והוא חייך חיוך תמה.

– אף על פי כן אני שלך! – לחשה ביתר עקשנות.

והוא התבונן סביב בחשש, שמא קלטו אזני זרים שמץ מדבריה.

גם על כך התפלא לא מעט, שאינה חוששת להשמיע את דבריה, ואינה מהססת לגלות בתנועתה מאשר ירחש לבה. ותנועתה הרי דיברה כמיתר דק, וכל אשר אוזן לו יכול לשמוע; ולחישתה היתה רפודה קטיפנות רכה, עד שכל עין יכלה להבחין מיד… אילו כיווצה שפה תחתונה על גבי העליונה – אות בדוק הוא, שכעסה. או לו תפחו שתי הפקעות הקטנטנות מעל לגבותיה – הרי סימן מובהק היה, שמחשבותיה הפליגו באותו רגע למרחק… אם צל העיב את תווי פניה – הרי הופתעה איזו הפתעה אי־נעימה אלא שהחליטה להבליג עליה. אכן, הוא למד מעט־מעט לקרוא מעל פניה הדקים – ואף־על־פי כן נשאר עומד כבפני השער הסגור והכרתו אומרת לו, שעד סוף כוונתה עדיין לא ירד…

– הארד עד סוף כוונתך? – שאל בשחוק כאשר נגעו רגליהם בקרקע, ואחז בידה.

באותה שעה הפתיעו ממרומים טיפות מים בודדות, שתעו בנפילתן. הן טפטפו מבין כנפי הרוח המנשבת ופוזרו מיד – והחלו לנוצץ לנגד העינים מעל מחט אורן ואצטרובל יבש, מעל סלע שבכרם ומההר שמעל למקום עמדם. נתפכחו כל הנוסעים והחלו מרננים בקול: גשם עלינו!… מגבעותיהם נעו, כובעיהם הרכים זעו, אך חום־היום – חום ההרים – שם את פחדם לאל. כי נשארו זוהרות טיפות המים שאינן נראית לעין אי־שם במרומי אויר. אותה שעה משך נדב את צרוייה אחריו, ובהגיעם לשביל בודד אמר:

– רוצה אני, כי דבר לא יחצוץ בינינו, פן אתחיל לקנא באלו העצים.

והיא צחקה בצייתנות.

– רוצה אני, – הוסיף – כי דבר לא ייגרר כצל אחרינו.

וקמט העיב לרגע את פניה הדקים.

אולי נדחסו כבר השמים ביותר מהצפייה לגשם, כאשר חזרו מהמשעול ומכר צעיר חצה להם את הדרך. חצה – והצטחק בעזות עיניים, כשאמר: “מטיילים אתם?” – והם הפטירו: “כן!” הלה שב ומדד אותם בכוונה נועזת, ושאל: “האם על האדמה הזאת מהלכות רגליכם” – – – ונדב השפיל את ראשו באי־רצון, אך צרוייה השיבה בתוקף: “כן”! – ומיד הסבה את פניה. הרגיש נדב, כי דברים בגו ולא הוסיף דבר על האמור, אך משום־מה העיר בנעימה שווה לשנים: – הבו ונתכנס עם כל הנאספים, כי לראות את הקרקע באנו, לשמוע מה בפי הנואמים עליה. –

ופסע לפנים בלי הבט לאחוריו, כששני בני־לוויתו התנהלו כעת ביחד ובלי השמיע הגה, אף־על־פי שחש יפה־יפה, כי לפתע נתקפו הללו באיזו עצבנות, והמכר הצעיר אץ בזריזות רבה והחל מפצל לעצמו מקל מענף עץ עבות. שם נדב את עצמו כאינו רואה שצרוייה נעוצה אותה שעה במבט חד בתנועתו של זה, עד שגמר את פיצולו ונופף את הענף כאשר ינופפו במקל־דרך, נשען עליו ואמר: שלום! – ונעלם בין העצים… אך זה טיפס ועלה בפסיעה קלה עד לראשוני הארנים והנה נעלם מאחוריהם – וצרוייה עדיין מביטה ואינה מפנה את עיניה לצדדים.

– האומנם זו אהבה קודמת? – שאל נדב בשקט.

וצרוייה הניעה בכתפה…

לא הוסיף לחקור והטה את אזנו לשמוע, קלט דברים על הקרקע מסביב. מומחים השיחו שקרקע זו שלנו היא – קרקע לאומית – ורואות כל העינים, כי היא מצמיחה כבר עץ, כרמים משתרגים על מדרגותיה, וארנים נתערו על מדרוניה המסוקלים. מדוע יאמרו, איפוא, כי צחיחה הקרקע? מדוע יוציאו את דיבתה רעה?! – כן טענו המדברים והוסיפו: “אך זו צרה, קרקע זו כמוה כפיסת־היד, בעוד שכל הארץ מסביב – בבעלות זרים היא… לא שלנו”… נתפכחו כל השומעים מהרהוריהם ונעצו את עיניהם במרחב הרב, וגם נדב הרגיש כי מדובר בזה בצער נעלה…

– הקרקע… – נמצא מי שאמר – היא חיים, ובלעדיה אין לנו תקומה… הקרקע – נמצא מי שטען – צמאה לעם החסר אותה; אך גם העם צמא ורעב לה לקרקע… – ונדמה גם לנדב, כי הוא רואה המוני אחים נודדים כעת בחוסר־גג וקורת־צל, בעוד שבמרחב הזה חסרים העמלים החרוצים… האומנם גם כאן חוצץ דבר־מה בין שנים השואפים לברית־אמת, בין עם לקרקע, ואין כוח שיפיל את המחיצה הארורה מדורות רבים?! –

כן נצנץ במוחו הרהור מפתיע והפליא אותו בדמיונו לכל אשר הגה עד כה ורק בהביטו על המדברים סביב, על אחד חבוש קסקט וחטוף־לשון, ועל אחד צנום שדיבר צרודות, על אחד שטען בלשון נואם לפעולה, ועל ירא־שמים שנתלהב למצוות גאולת הקרקע – הבין, כי הללו, הוא ושאר הנוכחים, אחים הם לצרה – לעם נטול־קרקע ומשולל ברית עמה…

“אומללים אנחנו, כי נתוקים אנו מאם כל חי” – – – מצא את עצמו משנן פתאום משפט ידוע, והתבונן כי צרוייה שוב עומדת לימינו.

עמדה – אך ראשה המסולסל מופנה – לצד ההר. היה רוצה מאוד לראות כעת את שתי עיניה; אך ידע מראש כי יקרא בהן דבר מכאיב. יקרא בהן אילו דברים אשר קרו, והם סתומים ובלתי־מפורשים, כשם שלעולם לא יוכלו להתפרש דברים אשר היו, אך צילם נגרר… בו ברגע ירדה עליו עצבות והרגיש עצמו מדוכדך עד מוות: זו חידתה של אשה נאה – הגה; כמוה כחידה של קרקע זרה…

בה בשעה קרב אליו זקן, שאבריו חדים ושיבתו קלושה. כמו הרגיש בדכדוכו של אדם צעיר ממנו, ובא וישב אצלו, כונן אליו מבטים חודרים. תחילה כמקשיב לדבריהם של אחרים, ואחר־כך פנה אליו, מדדו בעד זכוכיותיו, תהה עליו בכוונה של אדם זקן. החל גם נדב בהיסח־הדעת ממודד את פדחתו החשופה ואת קמטי צוארו המרושתים ואת אברי פניו המחודדים ועטורים זקנקן לבן, והרהר בצער שאין לו ניחומים: “כמוהו אהיה גם אני עם השנים, וחיים שלמים עדיין לא רוויתי, וחיים שלמים מי יודע אם ארווה אותם?!” –

– יקר! – שמע לחש על אזנו – מה לך?

– לא כלום… – מיהר להתאושש. – אך זאת, שאדם זקן בא וישב אצלי והעלה על דעתי רעיונות שונים.

– ואף על פי כן במה הרהרת? – שבה ושאלה במבט נכנע, וכיוונה אותו מלמטה אל פניו.

– הרהרתי… – שמע את קולו משיב ביובש, ונרתע מדברי עצמו – הרהרתי, שיש אשר לא תקום הברית כפי שחושבים אנו לטוב.

– ומנין ריחוק זה לפתע? – הצמידה כתף דקה אליו.

– קרבה היא דבר שבצנעה – סינן מלה במלה – אך אין לה גילוי ברשות רבים.

הבינה – ונאנחה אנחה פנימית שאינה נשמעת… מה תוכל לעשות ועבר אשה אינו עשוי להמחות?… פיצול זה של מקל ומעשה הטיול בהר של מכר צעיר הזכירו… הרי גם אז פרחה האהבה… האומנם נבלה?… לשקר אינה רוצה; אף לרמות עצמה אינה יכולה. כל שפרח נשאר כמוס בלב, ולעולם יישאר כמוס בו… וגווה הדק נעשה צנוף ושפוף יותר, כאילו מוכן להתגונן בכל הכוח שניתן לו – להגן על עולמה שלה…

קרא כעת נדב בתנועותיה, גם בלי הבט אליה, כקרוא בספר הפתוח. הוא חש, כי גם כעת אוהבת היא את זה שעלה ללכת בהרים בטפיפת רגל צעירה. יתר על כן: הוא ידע כעת בבטחה, כי מאז הבוקר אהבה צרוייה את הכל והגתה אהבה לכל, מלבדו הוא. הגתה יקר לכל קהל המעריצים ששאפו את קרבתה, שיבחו את יפיה בקול והתחרו אלה באלה כדי להנעים עליה את נסיעתה… יקרו לה כוחם וכשרונם של גברים אלו להתחרות זה בזה למענה, שמחתם להסתכל בפניה בלי לשאול את עצמם: היאהבו הם אותה? – התאהב היא אותם? – כל האוירה הזאת, שהיתה מבושמה עד לשכרון־חושים נעים… וכן רחקה ממנו מאז הבוקר, ושוא כל החוטים שיקשרו אותם, לכאורה… “זרים אנו כעת!” – פסק נדב בוודאות, כשהוא מתכווץ התכווצות קרה, שאין עמה כאב ולא קנאה –

– מדוע? – שאלה…

ונשארה שאלתה תלויה אילמת באויר…

כי גם בחלל האויר הזה חל בינתיים שינוי עיקרי. האויר והשמים לא יכלו שאת עוד את החום הדחוס על ההרים ואת צמאון האדמה העורגת. לא רק מחטי האורן היו תופסים בטיפת הגשם האקראית ומזהירים בה כלפי על, אלא הנירים השרופים גם הם, וצרורות האבן שבנחלים העמוקים, התעטפו בעננים תוך צפייה לטיפת הגשם התלוייה. ונזדעף האויר בין השמים והארץ מרוב מתח, ושלח גלגל־רעם לפניו – אזהרה על העלול להתרחש!…

עם גלגל־רעם זה שהתפרק עליהם ממרחק רב בשאון עמום, הרגיש נדב כי דבר־מה מתפרק גם בתוכו. הוא לא כעס עוד, אלא ריחם. נזכר באדמות ההר החרבות והשכובות צמאות – והבין מה ערך הבשורה שבישר להם הרעם… בה בשעה נזכר גם בהמוני אחים הנודדים כעת בלי קורת־גג, והרגיש מה ערך יש עוד – לקרקע שתאמצם אליה כאמץ אם את ילדיה לאחר פרידה ממושכה… ובהביטו אל צרוייה מן הצד, גדל נחשול הרחמים בקרבו: גם זו, הנאווה והדקה, לא למלחמת־דברים צריכה כעת על חטאים שלא חטאה, כי אם להרגשה אחרת שתמלאנה רגש נצחון – ומה היא? –

למחשבה זו שככה רוחו מעט ולא הוסיף עוד להשגיח באשה. היא רחקה ממנו והחליפה דברים עם פלוני, שוחחה קלות עם אלמוני. יש ונתעלמה מעינו לשעה קלה ויש אשר שבה ונראתה לו מן הצד. גם הוא לא מיהר להפיל מחיצה זו שקמה ביניהם, כי לא חשב עוד שאפשר להפילה ביד גסה. הקשיב בינתיים למספרים שהושמעו על נכסי הקרקע של הקרן הלאומית ושוב לא היה לפלא בעיניו, כי הכל מדברים באותו דבר – בצפייה כמוסה לקרקע שוממה של עם נודד – “ברית מולדת”! – – שמע קול נואם מכריז באזני היושבים ועדיין לא נסתבר לו הענין.

כי בו ברגע חזר אליו אותו זקן וכונן שוב את מבטו החד בעד הזכוכיות של משקפיו כמו היו מבינים זה את זה: – מה דעת כבודו? – שאל באמונת־אומן מרגיזה של אדם זקן – האמנם עשוייה להיפתר שאלת הקרקע שלנו? – – והזקן עומד זקוף ברגליו המחודדות בעד למכנסיו ובזרועותיו המגויידות כשהן שלובות מעל לכתנתו הלבנה והמטולאה – והוא נוהר בעינו כאחד הנכון לקבל עליו לנטוע את כל ההר הזה מתפוח ועד אגס ועד כל עץ־פרי למינהו… אין הדבר חסר אלא הקרקע…

נדב משך בכתפו והפנה את מבטו לראש ההר, שם מעל “מזבח האבן” העתיק כימי אנוש על אדמה, שכן ענן – זה הענן הנושא בחובו הכל: את הגשם לקרקע או אולי תוחלת־שוא… את תשוקת הקרקע לפריון או היפוכה – שממה… את סוד הברית בין עם לאדמתו או היפוכה – פרידה עולמית – – והיה הענן תלוי ויורד אל בין כתפי מזבח־האבן הקדום, להזכיר לעומדים את דבר הגשם הקרוב.

– נחזור! – נמלכו הנאספים בדעתם והחלו מתכנסים חזרה אל המכונה.

באה גם צרויה מכיווּן נעלם, כשקמט לה על גבותיה השחורות. היא לא הלכה באשר רצתה ללכת, כי אם באשר רגליה הוליכוה – למקום שם ישב מכרה הצעיר והשתוחח בשוויון־נפש עם נשים זקנות מהמקום. הלה לא הביט עוד לעברה ולא ראה את הליכתה השפופה ואת עינה הנבוכה… הלה צחק צחוק קל־קנטרני, קם ואץ לפנים אל המכונה העומדת… הלה הכריז בשמחה: אשרי הממלט את נפשו והבל הספקות!…

בשקט ובאי־חמדה עלתה גם צרוייה עם נדב ונדחקה לפינה. ישבה ולא הביטה סביב, כאשר נדב ישב גם הוא ומיד החל לפנות מקום אצלו לחבר שלישי. מרוב הדוחק נאלצו להצטופף, וצרוייה לא מיחתה. היא לא פישטה את גבות עיניה, אלא הפטירה בטינה קלה: הרי רשאי אדם להקריב לשבת גם אלי… הרי רשאים אנו להצטופף מעט ביחד כדי שינח לשלישי… ונדב, שנזהר מהקניטה, העלה חיוך על פיו.

– במזרח – השתדל לומר בבדיחות־דעת – לא טובה הישיבה הקרובה אל האשה בתוך קהל… במזרח – חזר – זהיר הגבר המתקרב אל האשה בפומבי יתר, כי הבריות מרננים על כך…

ושתק. העביר את זרועו מעל כתפה שנשמטה. השתדל לרווח לה ככל האפשר.

המכונה נסעה כלעומת שבאה וחזרה עם אפלולית – לא אפלולית־ערב, אלא אפלולית שבצל ענן שקרב גם הוא לבוא העירה אחריהם, עם הרוח הנושבת, וירד עמהם מדי רדתם בתחנה. ירדו נדב וצרוייה תוך הרגשת צל הענן, ולא התבוננו כי קרבו לבוא עד לביתם, וכי עוד מעט יישארו לבדם עם עולמם… החששו מאוד מרגע זה, כי הציצו בגניבה איש לעיני רעותו – או אולי התחמקו מהשאלה הזאת?… על כל פנים, הסיחו את דעתם בפזיזות נפרזת מכל אשר ראו ושמעו היום.

– אני אקנה עוד כמה צרכים לבית. – הפטירה צרוייה בשפה רפה.

– לא, כי תנסי לנוח, ואני אקנה. – שידל אותה נדב.

ולא סרבה עוד. נכנסה לבית ופשטה את מעילה; ישבה על ספתה, כשמבטה תלוי נכחה; מצצה את הסיגריה שבפיה ושמחה שאין מפריע להרהוריה. תפחו כמה קמטים על גבי מצחה, ונענעה בראשה תנועת איום. נכנס נדב וישב גם הוא בלי אומר, ואף העביר בידו על תלתלי ראשה שנתפרעו.

– ואין בלבך עלי? – שאלה והתרחקה.

הוא הניע בראשו לאות לאו.

– ואין כל שאלות?

– השאלות לא תועילנה, ואין חובה להשיב עליהן. אילו באנו לשאול שאלות בלי סוף לא היינו מספיקים.

– ולא איכפת כלל, שיש הרהורי־עבירה בלב אשה? – שאלה ברוגזה עוקצנית.

– כעת לא איכפת. כי זרעי־בר מרובים נפוצים מהקיץ גם על פני האדמה הצמאה ואף־על־פי־כן – – –

נקטעה לשונו ולא ידע מה סוף הרעיון שרצה להביע.

גם היא הביטה בפליאה אליו.

האם שמעו את קול הרעמים שהאיצו ולא הרפו עוד מהגשם היורד – – האם שמעו את קול הדלף בעצמו שהבקיע בעד לאוויר דחוס וזרמות טיפותיו זלפו־קלחו לתוך האדמה המצפה – – קרוב לוודאי כי לא שמעו לרעש, כאשר לא נשמע לרוב על בואו של דבר צפוי. אך ריח המים כבר היה חודר מבעד לדלתות סגורות וקולותיהם של טפלים שכנים נשמעו מצפצפים על המים הזורמים. – צרוייה קמה ונגשה לדלת, כשעיניה תלויות בסילוני המים המקלחים בעזותם, גם נדב נגש אחריה ועמד בצידה.

– משונה הדבר, – אמר לה – כי יש אשר שכלנו לא ישיג את הרעיון המבוקש ויש אשר תיעדר מפינו המלה הנכונה, אלא אם יימצא לנו הטבע.

– ואז? – שאלה ולא הסתירה את עצבה.

– – אז בא הגשם וצמאון הנחלים נשטף. גם הנירים שנתקשו כאבן מתרככים והולכים… אז נבין גם אנו כי היסוד הגואל הוא – הפריון… זה גם מקור הכמיהה לקרקע אשר דיברו עליה יהודים טובים בשם עם נודד.