נספח 1    🔗

הוועד הכללי להקלת המשבר

מיד לאחר שהוכרזה המלחמה באירופה כינס ועד תל־אביב עסקנים מחוגים שונים, להתייעצות באשר לדרכי הטיפול במצב. הדעה הרווחת היתה, שה’משבר' יימשך חודשיים-שלושה בלבד, ולשם כך רצוי שיטפל בבעיות הצפויות ‘הוועד להקלת המשבר’, שהוקם ביפו ב־7.8.1914, בראשותו של דיזנגוף. הוועד התכנס מדי יום, ובהדרגה הרחיב את פעולותיו מעבר לגבולות יפו – למושבות יהודה ואף לחלקים אחרים של הארץ. יעדו הראשון של הוועד הכללי היה להתגונן מפני ההתייקרות המיידית של כל מצרכי האוכל ולדאוג לאספקת לחם בזול לכל דורש. נוכח התגברות האבטלה, תחילת הגיוס לצבא, והאמרת מחירי המזון – כונסו ביפו בספטמבר 1914 שתי אספות כלליות, בניסיון להרגיע את הרוחות. באסיפות דוּוח אודות פעולות הוועד להקלת המשבר באמצעות חמש ועדות־המשנה שהקים: (א) ועדה לאיסוף כסף; (ב) ועד לקניית חיטה; (ג) ועדה לאפיית לחם; (ד) ועדה לענייני הלוואות; (ה) ועדה לבקשת מקורות עבודה – ונדונו הדרכים לסייע למשפחות שראשיהן קיבלו צווי־גיוס. באסיפות אלו הוחלט לסייע בהקמת קבוצות של פועלות לגידול ירקות; להפיץ ‘פתקאות’ (בנות פראנק, בישליק, חצי בישליק, 2.5 עשיריות ו־2 עשיריות הבישליק), בהן ניתן לקנות מצרכים חיוניים בזול בחנויות; ליצור מקורות תעסוקה, ואף להכין רשימת הערכה בסכום של 30 אלף פראנק למימון פעולות העזרה העצמית שיזם הוועד. אלא שכל אלה לא היה בהם למלא את הצרכים הגדלים והולכים של המעגל המתרחב של המשפחות הנזקקות לסיוע. תקציב הוועד, שהסתכם ב־18.91914 ב־1320 פראנק, מובן שלא היה בו לממן את פעולות החירום.

לשם חלוקת הסיוע לנצרכים הוקמו ביפו הגופים הבאים, שהמשיכו לפעול גם בחודשים שלאחר בוא הסיוע האמריקני:

1) ועד המחלק לאשכנזים, שבאמצעותו הוזרם סיוע לכ־250 משפחות ובהן כ־700 נפש. דהיינו כ־15 אחוז מכלל האשכנזים בעיר.

2) ועד המחלק לספרדים, שבאמצעותו הוזרם סיוע לכ־500 נפש, דהיינו כ־30 אחוז מכלל בני העדה הספרדית בעיר, ובכלל זה כ־130 נפש ממשפחות שראשיהן הלכו לצבא.

3) ועד המחלק לתימנים. בהיותה העדה הענייה בעיר, נזקקו כ־900 נפש מבניה, דהיינו כ-2/3 מכלל התימנים בעיר, לעזרה באמצעות ועד זה.

4) הוועד המאוחד לפועלים ובעלי־מלאכה. לאחר פרוץ המלחמה התאחדו נציגי הסתדרויות הפועלים ובעלי־המלאכה לסייע לחבריהם מחוסרי העבודה, שמספרם גדל מיום ליום. עיקר הסיוע היה בהקמת מטבח ליד מועדון הפועלים, בו חילקו מזון בזול (או אף חינם) לכ־120 רווקים, ולבעלי משפחות ניתן מזון הביתה. כ־40 או 50 משפחות של בעלי־מלאכה מובטלים, דהיינו כ־200 עד 250 נפש, קיבלו קמח בהלוואה. עם זאת היו 200 משפחות של בעלי־המלאכה המאורגנים ב’מרכז בעלי־המלאכה ביפו' שלא נזקקו לכל סיוע ציבורי.

5) בית התה – התקיים רק ארבעה חודשים; סיפק פעמיים ביום אוקייה (כ־240 גרם‎) לחם ושתי כוסות חמין תמורת סכום סמלי, או אף חינם, לכ־200 איש רווקים ובעלי משפחה שלא היתה להם אפשרות להכין תבשיל חם בביתם.

6) המילווה – נועד לסייע לאנשים שהיו אמידים לפני המלחמה ונקלעו למצוקה, אך סירבו לקבל סיוע כנדבה – אלא ביקשו הלוואה תמורת ערבות בטוחה.

7) ועד הקמח והלחם – נועד לדאוג לכך שמצרכי יסוד לא יימכרו במחירים גבוהים מדי, וזאת בכך שטיפל במכירה לציבור של אותם מצרכים – במחירים שנקבעו.

הפעולות הללו של עזרה עצמית להקלת מצוקתם של הנזקקים ביפו שימשו דגם לחיקוי בירושלים ובמקומות אחרים. אך היישוב הישן בירושלים ובערים הקדושות האחרות היה ברובו בלתי פרודוקטיבי ונשען לקיומו ולקיום מוסדותיו על ה’חלוקה', ועם כניסת תורכיה למלחמה נפסק זרם תרומות החלוקה כמעט לגמרי, כיוון שהגיעה ברובה מרוסיה, שהפכה לארץ אויב. לפיכך היתה המצוקה שם חריפה יותר והקיפה שדרות רחבות יותר של היישוב הישן והחדש כאחד. לכן באה פניית רופין, הופיין וד"ר חיסין במכתב לציר האמריקני בקושטא, מורגנטאו, להשתדל באמריקה להחיש סיוע דחוף ליישוב.

כאשר החל הסיוע האמריקני (המשלוח הראשון בסך 50 אלף דולאר הגיע ארצה באונייה ‘North Carolina’, שעגנה כאן במחצית השנייה של אוקטובר 1914) השתנתה בבת אחת גישת הסיוע מהמגמה של עזרה עצמית, עליה הושתתו פעולות הוועד להקלת המשבר, למגמה של תלות – חלוקת הסיוע המגיע מחוץ־לארץ, ובייחוד מאמריקה.

לשם חלוקתו הוקם בירושלים ועד כלל ארצי בהשתתפות רופין, חיסין, הופיין, אהרנסון ואפרים כהן – האחרון היה שנוי במחלוקת, עורר התנגדות וסולק כעבור מספר חודשים מפעילות בגוף זה בעקבות לחץ כבד. ועד סיוע זה רוקן, במידה רבה, מתוכנו את הוועד להקלת המשבר – אף כי פעולותיו הארגוניות והניסיון שצבר, ששימשו כאמור דגם לחיקוי בירושלים ובמקומות אחרים, הקלו במידה רבה על חלוקת הסיוע האמריקני ליישוב בכל תקופת המלחמה. בהשפעת המשרד הארץ־ישראלי חתר ועד הסיוע האמריקני להשתית את פעולתו לא רק על סעד אלא גם על ייזום מקורות תעסוקה לקיום פרודוקטיבי.

לשם כך הוקמה הוועדה לעבודות ציבוריות, שנתנה מקופת הסיוע האמריקני הלוואות לאגודות ולאנשים פרטיים כדי ליישר מגרשים, לסלול דרכים ולסיים בניינים – ובכך לספק עבודה למחוסרי עבודה רבים ככל האפשר.

לסיכום, נוסף על התרומה החשובה של הוועד להקלת המשבר ולמניעת מצוקת־הרעב לפני בואו של הסיוע האמריקני, הוא תרם בעצם קיומו לבלימת הדמורליזאציה הקשה שהורגשה ביישוב, ובכך גם היה בו להשפיע על צמצום הנטייה של מאות משפחות לעזוב את הארץ בחודשים הראשונים למלחמה.

 

נספח 2    🔗

המבנה האדמיניסטרטיבי של שלטון תורכיה

בארץ־ישראל ערב מלחמת־העולם הראשונה

בתקופה האחרונה של שלטון תורכיה היתה הארץ מחולקת לכמה ולאיות (‘ולאית’ – פלך), כפי שנקבעו במאה ה־19, שבראש כל אחת מהן ואלי (מושל כללי) שהיה אחראי במישרין כלפי הממשלה בקושטא. הוולאית נחלקה למחוזות, שכל אחד כונה סנג’ק או ליוא ובראשו עמד מתצרף (מושל הכפוף לוואלי).

יוצאת מכלל זה היתה ירושלים, אשר עד ל־1873 היתה קשורה לוולאית של דמשק, ששמה הרשמי היה ‘סוריה’. בשנה זו נקבעה ירושלים כסנג’ק עצמאי (ליוא מסתקל), שלא היה כלול בשום ולאית ועמד תחת פיקוחו הישיר של שר הפנים בממשלה המרכזית. ניתן לה, אפוא, מעמד של ולאית – אפילו המשיכה להיקרא סנגג’ק, אולי בשל היקפה הגיאוגראפי המצומצם.

כל סנג’ק נחלק למספר נפות, שכל אחת נקראה קַדא (בתורכית – קַזא) ובראש כל קדא עמד קאימקאם (סגן מושל, ממלא מקום), שהיה כפוף למתצריף. הקא כלל כמה נאחיות, ובכל נאחיה קבוצת כפרים, שבראשה ניצב מֻדיר (מנהל, ראש) שהיה כפוף לקאימקאם. היו נאחיות גדולות, שנקראו נאחיה מֻנטקה (מנטקה פירושו אזור) כגון בית־לחם, והעומד בראשן נקרא גם מֻדיר מֻנטקה (מושל מחוז כפרי גדול); והיו נאחיות רגילות, שהעומד בראשן נקרא מֻדיר נאחיה. היחידות המנהליות בנאחיה היו הכפרים, שכל אחד נקרא קריה והיא נוהלה בידי מוכתאר, שמינו השלטונות והכפוף גם הוא לקאימקאם. ויש אשר נחלק גם הכפר לשני חלקים או יותר, שכל אחד נקרא מזרעה (חלק מכפר, או קבוצת שדות השייכים לכפר מסוים).

רוב ארץ־ישראל היה שייך לוולאית בירות ובה שלושה סנג’קים (בירות, עכו ושכם); מבנה זה קבע השולטן עבד אל־חמיד. הוא השאיר על כנו את המעמד המיוחד שנתן קודמו לירושלים, אולם בצפון הארץ ביצע שינויים מינהליים שונים: ב־1887 או 1888 בוטלה פחוות צידון ובמקומה נוסדה ולאית בירות, ובה חמישה סנג’קים ובתוכם סנג’ק עכו וסנג’ק שכם.

כעבור מספר שנים, ב־1894, נעשו שינויים גם בעבר הירדן המזרחי: קדא סאלט הופרדה מסנג’ק חוראן וצורפה לסנג’ק מעאן, שהופרד גם הוא מולאית חג’אז בגבולו הדרומי ואילו המרכז הועבר ממעאן לכרך.

החלוקה האדמיניסטרטיבית הסופית ערב המלחמה היתה זו:

1) הולאית של בירות

א) סנג’ק בירות: 2 קדא השייכים לארץ־ישראל

1)קדא צור (3 נאחיות: תבנין, קאנא, מערכה)

2) קדא מרג’־עיון (2 נאחיות: הונין, חולה)

ב) סנג’ק עכו: 5 קדא (מרכזו: עכו)

1) קדא עכו (3 נאחיות: סאחל, שאגור, שפרעם)

2) קדא חיפה (1 נאחיה ובה 62 כפרים כולל קיסריה)

3) קדא טבריה (ובה 30 כפרים)

4) קדא צפת (ובה 78 כפרים)

5) קדא נצרת¹

ג) סנג’ק שכם: 3 קדא (מרכזו שכם)

1) קדא נאבלוס (שכם) (3 נאחיות: ג’מאעין אוול, ג’מאעין תאני, ג’מאעין)

2) קדא ג’נין (2 נאחיות: משאריק אל־ג’ראר, שעראויה שארקייה)

3) קדא בני צעב (תול־כרם) (2 נאחיות: שעראויה ע’רביה, ואדי אל שעראא אל גרבי)

2)הולאית של דמשק

א) סנג’ק דמשק. 3 קדא השייכים לארץ־ישראל

1) קדא ואדי אל־עג’ם (קאטנאה) (1 נאחיה: טייבה)

2) חצביה

3) קדא קונייטרה (3 נאחיות: מג’ד אל־שמש, גולן, זויה)

ב) סנג’ק חוראן. 7 קדא (מרכזו: אדרעי)

1)שיח' סעד (2 נאחיות: ע’באע’ב, ג’אסם)

2) עג’לון (מרכזו: אירביד) (2 נאחיות: קפרנגה, פורה)

3) ג’בל דרוז (מרכזו: סווידה). (1 נאחיה: בוסאן)

4) בצריר אלחריר

5) דרעא (1 נאחיה: בצרה אסכי עתיק)

6) צלחד (סלכה)

7) עאהרה (1 נאחיה:שהבא) (?)

ג) סנג’ק כרך (קיר מואב). 4 קדא

1) קדא כרך (2 נאחיות: ח’נזירה, דביאן)

2) קדא סלט (3 נאחיות: מידבא, ג’יזה, עמאן)

3) קדא טפילה

4) קדא מעאן (2 נאחיות: שוב, אל־עקבה)

ד) ‘הסנג’ק העצמאי’ ירושלים

1) קדא ירושלים (4 נאחיות, ובה 126 כפרים: בית־לחם, רמאללה, צפא, עבוין; לפי מספר מקורות יריחו היתה נאחיה חמישית)

2) קדא יפו (2 נאחיות ובהן 126 כפרים: רמלה, נעלין)

3) קדא עזה (3 נאחיות ובהן 75 כפרים: מגדל, פאלוג’ה, חאן יונס)

4) קדא חברון (2 נאחיות ובהן 52 כפרים: בית עאטאב, בית ג’ברין)

5) קדא באר־שבע² (ונאחיה: מליחה)

6) קדא עוג’א אל חפיר, ליד גבול תורכיה־מצרים³

 

נספח 3    🔗

ערכי המטבע בשלהי האימפריה העות’מאנית

בארץ־ישראל היה למעשה דואליזם מוניטארי, כביתר האימפריה העות’מאנית. השיטה המוניטארית החוקית היתה אמנם מושתתת על הלירה ועל מטבעות הכסף והנחושת התורכיים – אבל הדבר היה נהוג רק ביחסים בין הממשלה לאוכלוסיה. היחסים המסחריים היו מבוססים על פראנק זהב כיחידה מוניטארית (והחשבונות התנהלו אף הם לרוב במטבע זה), ולמעשה שימשו המטבעות הצרפתיים והאנגליים (ואחרים) כהילך חוקי באימפריה העות’מאנית, נוסף על התורכיים.

ארבעה סוגי המטבעות שטבעה הממשלה התורכית ואשר שרדו בשוק מאז אמצע המאה ה־19 הם: 1) מטבעות זהב: 5 לירות, 2.5 לירות, לירה (שנקבעה ברפורמה המוניטארית של 1843 כיחידת המטבע הבסיסית בערך של 23 פראנק), 1/2 לירה, 1/4 לירה; 2) מטבעות כסף: מג’ידי (על שמו של השולטן עבדול מג’יד, מחולל הרפורמה המוניטארית), שערכה הרשמי היה 20 גרוש (1/2 מג’ידי, 1/4 מג’ידי, 2 גרוש, גרוש, 1/2 גרוש; 3) מטבעות כסף של נתכים: כסף, נחושת ו/או ניקל; בישליק (ערכו הרשמי היה עד 1880 5 גרוש ומ־1880 2.5 גרוש), 1/2 בישליק, גרוש 1/2 גרוש ו־1/4 גרוש; 4) מטבעות נחושת: גרוש⁴, 1/2 גרוש, 1/4 גרוש, ו־1/8 גרוש. כן הונפקו שטרי כסף נייר (בימי מלחמת רוסיה-תורכיה, 1877–1878) בערך של לירהא ושל 1/2 לירה, אך הם לא נקלטו בשוק וערכם ירד במידה כה רבה, עד שאפילו הממשלה עצמה סירבה לקבלם אפילו כאמצעי תשלום מסים – וביטלה אותם. לאחר פרוץ המלחמה הנפיקה הממשלה מחדש שטרות נייר, שתחילה היו להם מהלכים כמטבעות זהב – אך במהרה ירד ערכם, ולקראת סוף המלחמה הגיע ערכה הריאלי של לירה־נייר לכדי שמינית מערכה הנומינאלי.

גם לגבי מטבעות מתכת היתה תסבוכת רבה, שהעשירה את החלפנים. רשמית נקבע ערך המטבעות לפי חשבון הלירה התורכית (לירה – 100 גרוש; גרוש – 40 פארה), אך למעשה חלו שינויים תכופים בערכי המטבעות, לא רק על פי התנודות בשוק, אלא לא פעם גם שינויים בערכים בין עיר לעיר.

ראוי להוסיף שרוב העסקות הגדולות נעשו במטבעות אירופיים, וביחוד ב’נפוליון' הצרפתי (שהיה שווה 20 פראנק).

 

נספח 4    🔗

הקמת ועד העיר ליהודי ירושלים

בשבועות הראשונים לכיבוש ירושלים קוימו מגעים בין עסקנים בירושלים, לשם יצירת באות־כוח כללית אחת לכל בני העדה בירושלים. כתוצאה ממגעים אלו הוקם ‘ועד מכין’, בן 16 איש, שהשתתפו בו אנשי האורתודוקסיה האשכנזית (הרבנים ז' שחור, ז' שפיצר, א' שור, י"מ טוקצ’ינסקי וז' סולוביצ’יק); נכבדי העדה הספרדית (ר' נסים אלישר, ע' אסטרוק ויוסף מיוחס); הסוחרים (יעקב תאג’יר, ש' רפאלי וחכמישוילי) וכן ד"ר טהון, הופיין, שאול גורדון, שמואל לופו וד"ר א' מקלר. הוועד המכין בחר מתוכו ועדה של שבעה אנשים, והטיל עליה לברר את האפשרות ליצירת ועד משותף, לכל העדה הירושלמית, ועם זה לשמש בעת הצורך כבאות־כוח זמנית לעדה הירושלמית כלפי חוץ, ומאחר שלא היה זה גוף ייצוגי נבחר, הרי שבשלושת החודשים הראשונים של 1918 כמעט שלא מילא את תפקידו השני אלא העדיף להתמקד בתפקידו הראשון, הקשה, של שאלת הבחירות ושיטת עריכתן.

לד"ר טהון, הדמות המרכזית בוועד המצומצם, וליתר העסקנים הציונים היה ברור שהציונים הם מיעוט בירושלים, ועל כן חיפשו דרך להימנע מבחירות כלליות, ולשם כך גיבשו שיטת בחירות מסובכת, לפי שיטת הקוּריות (קבוצת בוחרים לפי הרכוש, המקצוע וכד', כפי שקיימת בכמה ארצות), כשהעדה הירושלמית חולקה למעמדות, עדות וכוללים: לכל אחד מאלה יהיו צירים בוועד המשותף לפי ערכו וגודלו. כאן נעזר הוועד המצומצם במספרים המדויקים שהיו ברשות המשרד הארץ־ישראלי מהספירות הסטאטיסטיות שהוא קיים בתקופת המלחמה של הכוללים והעדות. מאחר שלא היו נתונים סטטיסטיים מדויקים לגבי חוגי המקצועות השונים, נשען הוועד המצומצם על הערכה כללית, תוך שהוא מביא בחשבון את חשיבותו של כל חוג וחוג. נקבע שייבחרו צירי כוללים: צירי העדות הספרדיות; צירי בני הישיבות האשכנזים; צירי בני הישיבות הספרדים; צירי בעלי־מלאכה ואומנים; צירי סוחרים; צירי המורים, הפקידים והרופאים. כמו כן נקבע שייבחרו עוד תשעה צירים כלליים על־ידי כל העדה, ואלה יאגדו את האינטרסים של כלל הסוגים לאינטרס משותף אחד. מספר חברי ועד העיר נקבע אם כן ל־43. חלוקה זו נשענה על העובדה, שבניגוד לעדה האשכנזית בירושלים, היה בעדה הספרדית היסוד הלאומי הרבה יותר חזק והבטיח לציונים מעמד מרכזי בבחירות. עובדה זו הקימה התנגדות לשיטה זו מבין האשכנזים, ובייחוד מצד ‘ועד כל הכוללים’. ועד זה טען, במגעים שקוימו עם הוועד המצומצם, שמוטב להשאיר את העדות והכוללים כמות שהם, והם שיבחרו מתוך ועדיהם מספר נציגים, אשר יופיעו יחד וייצגו את כלל העדה רק במקרים יוצאים מהכלל וכלפי חוץ. לכך לא הסכימו טהון וחבריו. אמנם הם המשיכו במשא־ומתן, אך בו בזמן הם החלו לארגן אסיפות פומביות.

ולבסוף ערך ‘הועד המכין’ את הבחירות בתחילת מארס 1918, כשניתנה זכות הצבעה חופשית לכל יהודי בוגר. בסופו של דבר הצביעו 3000 גברים, והוועד המכין ראה בכך השתתפות גדולה מאוד ובסיס ליצירת באוּת־כוח לגאלית של כל הציבור העברי בירושלים.

הגוף שנבחר התכנס לראשונה ב־21 במארס 1918, ועל־פי הצעת יושב־ראש הישיבה ד"ר טהון, הוא קרא לעצמו ‘ועד העיר ליהודי ירושלים’. ובכך הסתיים תפקידו של ‘הוועד המכין’. במהלך ישיבה זו התגבש סופית ההרכב של חברי ‘ועד העיר’, שמספר חבריו הוגדל ל־45: 9 הצירים הכלליים (ד"ר טהון, הופיין, יוסף מיוחס, ש' רפאלי, ע' אסתרוק, שאול גורדון, ר' ז' אפשטין, ר' נסים אלישר ומשה ישעיה); 9 הצירים הכוללים (צ' רנד, ש' ינובסקי, ש' סלונים, א' שור, ז' שחור, ש' מושיוף, ר' ש"ז ריבלין, ז' סולוביצ’יק ומ' אורנשטיין; 8 צירי העדות הספרדיות (חנינא מזרחי, א' בן־יצחק, ש' לופו, ר' בנימין אלקוציר, חיים אהרן ולירו, ר' אברהם סעדיה צארום, עזרא קוקיא, ר' שמעון אשריקי) 4 צירי בני הישיבות האשכנזיות (אהרן ויסנשטרן, ר' מ"ד גלצר, ר' ישראל לוריא, ר' יוסף אדלר); 2 צירי הישיבות הספרדיות (ר' אברהם ביג’אנו ושלמה לנידו); 4 צירי בעלי־המלאכה והאומנים (י' בן־דוד, ש' חמדי, רפאל חיים הכהן וי' צבי צימרינסקי); 5 צירי הסוחרים(בנימין קוקיא, יעקב תאג’יר, פנחס קוקיא, שלום קוקיא, אברהם חיים לוי); 4 צירי המורים, הפקידים והרופאים (ח"ל זוטא, ד"ר א' מקלר, י' שירמן ויעקב האפט).

בישיבתו השנייה, ב־24 במארס אותה שנה, בחר ועד העיר מבין חבריו ועד פועל בן 11 חברים (ד"ר טהון, הופיין, מיוחס, ש' לופו, ז' אפשטיין, ש' ינובסקי, נסים אלישר, ש' גורדון, י' תאג’יר, י' בן דוד וח"א ולירו) ונשיאות (ר' נסים אלישר ור' ז' אפשטין). אשר לתפקיד הביצועי החשוב ביותר, יושב ראש הוועד הפועל של ועד העיר ליהודי ירושלים, אמור היה באופן טבעי למלאו ד"ר טהון, האיש שזכה למספר הרב ביותר של קולות בבחירות (1787), אך הוא הודיע באסיפה הראשונה של ועד העיר, שישיבה זו מסמנת את סיום עבודתו של ‘הוועד המכין’ וכן את סיום עבודתו הוא כראש הוועד, וזאת מאחר שעבודתו במשרד הארץ־ישראלי מחייבת שהייה ארוכה מחוץ לירושלים ולכן אינו יכול למלא משרה אחראית במסגרת ועד העיר ליהודי ירושלים. ואכן, בישיבה השנייה של הוועד נבחר רשמית אליעזר הופיין לתפקיד יושב ראש הוועד, במקומו של ד"ר טהון, כשלסגנו נבחר יוסף מיוחס.

במטרה להבטיח שליטה ציונית בוועד, עשו העסקנים הציונים במהלך הבחירות מניפולאציות שונות מאחורי הקלעים, כשהבולטת ביותר היא קביעתה של קטגוריה נוספת לבחירת תשעה צירים כלליים. באופן טבעי הועמדו לבחירה בקטגוריה זו ד"ר טהון, אליעזר הופיין, יוסף מיוחס ושאול גורדון – ארבעת הפעילים המרכזיים במאבק להקמתו של ועד העיר ליהודי ירושלים; עם זה, מאחר שרצו למנוע בכל מחיר את האפשרות שמא אחד מהם לא ייבחר, הם הוצגו גם לבחירה במסגרת ארבעת הצירים המשוריינים למורים, הפקידים והרופאים. בסופו של דבר נבחרו הארבעה בקטגוריה הכללית, וכך היה אפשר לבחור במקומם ארבעה צירים אחרים הרצויים לציונים בקטגוריה של המורים וכו'. במהלך הבחירות התגלעו חילוקי־דעות קשים בין הסוחרים האשכנזים ובין עצמם, וכתוצאה מהם לא נבחר אף אחד מהם, ומבין חמשת הצירים המוקצים לסוחרים נבחרו ארבעה גורג’ים וספרדי אחד. העסקנים הציונים קיבלו זאת בחיוב, מאחר שהגורג’ים היו נתונים תחת השפעה ציונית. תוצאה בלתי־צפויה זו עוררה אמנם חשש שמא יערערו האשכנזים על תוצאת הבחירות, אך יש בה גם כדי להצביע על דרך ההתבססות של הגורם הציוני כגורם המוביל בוועד העיר, למרות שמבחינה מספרית היו הציונים מיעוט בירושלים. דבר זה התאפשר לאחר שנתברר שתהליך שיקומה של ירושלים יהיה תלוי במידה מכרעת בכספי הסיוע הזורמים לארץ־ישראל ולירושלים בצינורות ציוניים.