תמו ונשלמו הרשימות של “היומן”, שנקבצו בחמשת הספרים מתקופת “מלחמת העמים” המונחים בזה לפני הקוראים. שמרתי על היומן שנים רבות, והייתי מהסס בדבר אם ראוים הדברים לדפוס, היות שבכונה תחלה לא לכך נכתבו. רשמתי את הדברים לעצמי, תחת הרושם החי והטָרי של המאורעות, לגניזה ולא לפרסום. וגם עתה, לאחרי שהחלטתי בהתיעצות עם אחדים מאנשי בריתי, לקבוע את הרשימות בדפוס, לא נתתי את לבי להלבישן מחלצות הספרות, להכניס בהן תקונים ושנויים, והקורא רואה אותן בספרים האלה כמעט כמו שיצאו מתחת העט בימי הכָתבן. זהו – “יומן”, מחברות המכילות חומר היולי: עובדות, רגשות, שמועות, ולפעמים גם מספרים, שהמחבר מצא בהם בזמניהם ענין לרשום אותם לזכרון.

ברשימות “היומן” באה פעם אחת הפסקה של שבועות אחדים, אולי הרגיש בזה הקורא בספר הרביעי (צד 91), בין מחרת יום הכפורים ובין ראשית מרחשון תרע"ח. בימים ההם היה כל הישוב העברי כמעט בכל רע לרגלי המאורע של הרגול, השֵרות של “גבורי המולדת”¹ אשר בזכרון־יעקב. ביתי בחיפה שמש אז אכסניא לכל טובי עסקני הצבור, ואז משך עליו עיני המשגיחים ביחוד מצד השכנים הגרמנים, שבשכונתם היתה דירתי, והגרמני בעל הבית גם הודיע לי, כי יש לו פקודה להתחקות על באי ביתי. בעת ההיא באו אלי אחדים מן המורים העברים שידעו כי רושם אני את המאורעות, ויגזרו עלי כי אחדל מן העבודה הזאת עתה בעת הזעם, וגם לבער אחרי הרשימות הנמצאות ולהחביאן במקום סתר. מלאתי אחרי דברי חברי, ואת החוברות פזרתי, ורק לאחרי שנכבשה כל הארץ עלה בידי לאסוף אותן.

והנה כל החומר ההיולי הזה לעיני הקוראים היום. ואולם מוצא אנכי להוסיף סקירה אחת, אשר בה ימצא הקורא את מצבו הנפשי של הישוב היהודי בתקופה הקצרה ההיא, מזמן הִגָלוֹת דבר הרגול עד אשר באו אלינו חברי “ועד הצירים”, הקומיסיה של הסתדרות הציונית. חושב אני, כי התמונה תהיה יותר ברורה, אם נתרחק קצת מאת המאורעות, אם נביט אליה היום.

א    🔗

חדשי־הקיץ של שנת תרע"ז היו לנו היותר קשיע² של זמן־המלחמה. בחודש־האביב גלינו מיפו, ואלפינו התפזרו ללא מנוחה, ורבים, רבים – גם ללא תקרה מעל לראשיהם, בכפר־סבא הקטנה והעניה ובמושבות הגליל התחתון. ידי עסקני הצבור היו מלאות עבודה רבה להספיק תמיכה ועזרה להגולים הפזורים. להקטין עד כמה שאפשר את איפת האסון הגדול, שבא פתאם על תושבי־יפו. כי גם המשפחות העזובות ממפרנסיהן לרגלי המלחמה, גם אלו שנשבר מטה לחמן בשנים הרעות האלו, גם הילדים השכולים מהוריהם ברוסיה תלמיד־הגימנסיה ביפו, – לכל אלה נמצאו דואגים ומפרנסים כל עוד התאחזו ביפו, במקום שהכו שרשים. והנה באה גזרת הגלות מאת ג’מל פחה ותסער את כלנו מעירנו ומבתינו, ונפלו המוסדות ונהרסו המשרדים, והחלקים היותר חלשים של צבורנו, שהמשרדים ומוסדות הצבור היו אפיטרופסיהם, נשארו בלי משען ותומכים לרגלי הגולה אשר הוגלינו. מרכז העסקנות הצבוריות עבר אז לפתח־תקוה, המושבה הקרובה ליפו, שקלטה את החלק היותר אקטיבי מתושבי־יפו, וכשלשת אלפים איש התישבו בתוכה קצת בהיתר והרוב שלא בהיתר. לירושלים עברה הנהלת הבנק. סגן המנהל מר הופיין ואחדים מפקידיו; אבל גם לפתח־תקוה עבר הגזבר הראשי מר שלוש, והוא המשיך את פעולות האפ"ק בצורה הנאותה ובגבולות־האפשרות. גם מנהל המשרד הארצישראלי, הד"ר טהון קבל רשיון לעבור ירושלימה, וגם הוא פִּתֵּחַ שם את פעולת־העזרה, שהיה מתעסק בה כל שנות־המלחמה; אבל גם לעבודת המשרד היה סניף בפתח־תקוה תחת פקודתו של מר בצלאל יפה. כי מאת המושבה הגדולה שביהודה יצאו קוים, קוי־אור של עזרה ועבודה לאומית, לכל אלה שגורשו מיפו ועיניהם כלו אל אחרית־המלחמה, לעת אשר יוכלו לשוב לבתיהם אם עוד ימצאום…

ובאמצע הקיץ ההוא נראו מבעד הערפל כמו שביבי־זוהר… גירוש־יפו הרתיח כמצולה את דעת־הקהל בכל העולם. סופרי העתונים ממצרים תארו את הגירוש הזה, שבאמת היה כתמונת אֶבאקואציה שקטה ורגילה בימי־מלחמה, בצבעים נוראים של פוגרום ביהודים, פוגרום מלא דם ושוד, ואכזריות התורכים עלתה על כל לשון. עתוני־ההסכמה, וביחוד העתונים באמריקה, הרימו קול זוָעות והטילו את האשמה על גרמניה וגם על הממלכות הניטראליות, שאינן עומדות בפרץ. כל הזעקה הגדולה ההיא לא היתה קול קורא במדבר. ג’מל פחה השתומם למקרא כל הפרטים של הגירוש כפי שהיו מוארים בעתוני־אירופה. ומכל עברים המטירו עליו שאלות: למה עשה ככה ליהודי־יפו? ספרו אז, שגם מאת ווילהלם ומאת הממלכות הספרדית,³ השווידית וההולנדית נשאל ג’מל־פחה על מעשיו ביהודי־יפו. ג’מל־פחה שלח לקרוא אליו את ראשי עסקנינו בארץ־ישראל, ספר להם את כל השקרים והגוזמאות, שהפיצו על הגירוש מיפו בחוץ־לארץ, ודרש מהם שיכחישו את העלילות, שהעתונים ממיטים עליו. מובן שהעסקנים מהרו למלא את דרישות השליט; ואולם גם ג’מל־פחה שמע לבקשות עסקנינו ונתן על ידם סכומי־כסף מסוימים, וגם חטה הבטיח לתת לטובת הגולים. בכלל הוטבו בעת ההיא היחסים בין השלטונים התורכיים ובין היהודים. ואפשר היה לקוות, שלא יארכו הימים ולעונת־החורף ירשה לנו ג’מל־פחה לשוב ליפו לבתינו. ואף גם נסה לאחר זה מר דיזינהוף, ראש־הגולה⁴ שלנו אז, לעורר השתדלות בדבר זה לפני ג’מל־פחה. נסה להשתדל…

ושביבי־אור נראו לנו אז גם מצדדים אחרים. מכנפי ארץ רוסיה זמירות שמענו, כי נבקע שם כשחר האור לכל בני־ישראל הן יקרה היא לנו המולדת החורגת ההיא ואנו כלנו חפצנו לראותה חפשית, גדולה, מאושרת. והנה קם ונהיה הדבר הגדול. התעורר הארי ויניע את רעמתו וישליך מעליו את אשר עשהו לשמצה במשפחות־העמים, ויקח לו את חופשו את גדלו ואת אשרו, וגם העביר מעליו במחי־יד את כתם־השנאה לישראל עמנו. הלא כגן־עדן תהיה מעתה הארץ הגדולה ההיא. כגן־עדן לכל לאומיה הרבים והשונים וכגן־ה' להיהדות המתעוררת, אשר רוב מנינה ורוב בנינה ומיטב רכושה הרוחני אצרה ושמרה בארץ הסלאבית הגדולה הזאת.

וצפרים קלות הביאו אלינו עלי־זית גם בדבר תחית ארצנו, ארץ ישראל. אמריקה נכנסה אל המלחמה העולמית בכל כחותיה העצומים והחדשים להכריע את הכף לצד ההסכמה. מצבה של גרמניה איננו עוד בטוח, ומצבה של תורכיה כמעט מיואש. נוטים אוזן למשא־ומתן, אינם בזים לכל אוהב. לדעת־הקהל של היהודים נותנים ערך מדיני. הד"ר רופין בקושטה ביחד עם אנשים שלנו נושא ונותן עם תלעת־פחה בדבר הישוב היהודי בארץ־היהודים בתנאים לאומיים, ושמענו אומרים, שהציר הגרמני בקושטה תומך במשא־ומתן זה.⁵ עתונים אחדים הביאו מאמרים, שבהם דנים בשאלה: מי תהיה הממלכה, אשר לה תמסר האפוטרופסות על ארץ־ישראל לאחר המלחמה?

וקוינו……

והמלחמה נמשכה. החזית בארצנו היתה על באר־שבע, שער המדבר הגדול בין ארצנו ובין ארץ־מצרים. הגרמנים היו השליטים הראשיים בכל הנקודות היותר חשובות. כל הערים היו מלאות פקידי צבא גרמנים. הם הממונים על הבנינים ועל מחסני־הסחורה ועל מסלות־הברזל. היו מדברים בגאוה על ניצחונותיהם הגדולים, ועל העגלות של הרכבות, ההולכות מדמשק ועוברות דרך ארץ־ישראל לצד באר־שבע, היו טבלאות תלויות ועליהן הכתובת: “מצרימה”. על יד עזה ובאר־שבע תגרות־מלחמה לא חדלו, אבל הנצחון היה מן האנגלים והלאה. ויש שהיו הקצינים הגרמניים מתלוצצים על האנגלים, שבשום אופן אינם יכולים לכבוש את התורקים, והיו אומרים: אילו היו הגרמנים נלחמים בתורכים, היו פלוגות־צבא אחדות מספיקות להכריע את “חיל” התורכי, החיל הרעב, הלבוש סמרטוטים וההולך יחף, והיו עוברים בשירת־צבא את כל הארץ מבאר־שבע עד דמשק. ואולם גם הגרמנים אך התלוצצו מן השפה ולחוץ, כי באמת גם במצבם בארצנו, בהתחברם אל התורכים ובהעשותם תלוים סוף־סוף הרבה בהם ובסדריהם ה"מצוינים", – גם במצבם של הגרמנים בארץ־ישראל לא היה מה לקנא…

ועוד טרם כלה הקיץ, והנה – קרה הדבר הנורא, שהעמיד את כל קיומנו בארץ־ישראל בסכנת הרס ואבדון. על־יד החזית באר־שבע – עזה נתפס אחד מצעירי ראשון לציון, נעמן בלקינד, בן למשפחה ישובית חשובה וידועה, חשוד בעניני רגול. מפקדי החזית היו גרמנים, ואת עיני פקחים כאלה אי־אפשר היה לעַוֵר. תחת מועקת החבל על צוארו ולנגד אימת־המות הודה החשוד על עוונו, גם קרא בשמות של רבים מאנשי־עצתו וחבריו. זה היה בימים האחרונים של חודש אלול. חברו של התפוס, לישאנסקי, עוזרו הראשי בעבודת־הריגול, היה נמצא בסביבות חיפה, בין עתלית ובין זכרון־יעקב. נודע הדבר, שהמטה הראשי של כל מעשה הריגול התרכז בתחנת־הנסיונות על יד עתלית, והרוח החיה של כל העבודה הזאת היה אהרנסון. זה הרגיז את חוגי השלטונים, התורכים והגרמנים, מאד מאד. אהרנסון היה נאמן על ג’מל־פחה בעצמו ובכבודו, שהיה מקרבו ומחבבו ונתן לו מהלכים בין העומדים לפניו, וגם רשיון מיוחד נתן על ידו ללכת לחוץ־לארץ – דבר, שלא זכה לו אז שום איש. התושבים האזרחיים היהודים, הגרמנים והערביים, לא היתה דעתם נוחה מדרכיו של אהרונסון.. תמיד היה מטיל מרה בעסקני הישוב, עם דעת־הקהל לא התחשב מעולם וכאין וכאפס היינו כולנו בעיניו. הגרמנים תושבי־חיפה חשדו בו ובהליכותיו;אבל חשבו אותו לשליחו של ג’מל־פחה, העושה מעשיו המשונים על־פי פקודתו של השליט התורכי. הערביים, ובתוכם הפקידים הקטנים, פחדו מפני אהרונסון, שהיה מטיל עליהם אימה ביחסיו הקרובים אל הגבוה מעל גבוה. והיו מקרים, שהערביים הרגישו בספינות הבאות בלילה ומתקרבות אל החוף על־יד תחנת־הנסיונות, והודיעו את הדבר להממשלה המקומית; ואולם הערביים החושדים קבלו נזיפה וגם ספגו מלקות מידי הפקידים הנמוכים על שהעיזו לחשוד בכשרים מסיעתו של אהרנסון. ועל־כן, עכשיו כשנתגלה כל דבר־הריגול, כל המרמה הגדולה, שרמו את המטה הצבאי ואת המפקד הראשי בראש, – היה לב השלטונים סוער ונרגז מאד. והסביבה של חיפה היתה לחרדה גדולה. לישאנסקי נעלם, והשלטונות התורכיים דרשו בכל תוקף, כי האיש הזה המָצא ימָצא. ראו ונוכחו השלטונות הגרמניים, שתפשו את בלקינד, כי זה הצעיר היה אך כלי למעשה־אחרים, וחפשו את לישאנסקי, שכפי הידיעות שנאספו עבד את עבודתו הזרה ביתרון־הכשר והיה לעינים לכל המרגלים חבריו. ג’מל־פחה הקטן מפקד הפרקה הרביעית,⁶ שרבים מן היהודים היו מיודעיו ומכיריו, אמר בפירוש בעת ההיא, בשבתו על הכרמל בחיפה, כי מרה תהיה אחרית־היהודים בארץ־ישראל, אם לא ימצאו את לישאנסקי. ויצאו רוכבים ממושבות־שומרון והתפזרו על כל הדרכים למצוא את עקבות־לישאנסקי. וגדולה היתה דאגתם, שמא תשפוך הממשלה על כל המושבות את חמתה על המרגלים.

ובקשר עם המאורעות האלה נתרבו הגזירות והרדיפות. מיד לאחר שנתפש בלקינד באו אנשי הממשלה מירושלים ותקפו את ראשון־לציון. צעירים רבים נתפשו לעבודת־הצבא. ואסרו את חברי ועד־המושבה, כי גם עליהם נפל חשד, שהיו בעצה אחת עם בן־המושבה המרגל. כלם הובאו אסורים ירושלימה.⁷ בפתח־תקוה עשו פקידי השלטון, שבאו מירושלים, שמות ושערוריות. צעירים לעשרות נאסרו, – נאסרו ממש, בחבלים, והגלו ירושלימה רגלי, ולא מנעו מהם מכות ומהלומות. בחיפה קיבל הקימקם⁸ פקודה לגרש מן העיר את כל הגולים, שבאו מיפו במשך הקיץ ההוא, את כל מאות המשפחות, שהתקבצו אל תוך חיפה לשבת שם בימי החורף הבא. הפקודה היתה סתומה וחשאית, והפחד היה גדול, שמא ירחיבו השלטונים את באוריה, וכל היהודים בחיפה היו צפויים אז אל אסונות בלתי־נודעים… יום־יום אסרו אנשים, אסרו על כל חשד קל. אסרו על לא־דבר, על חלומות, שחלמו אחרים על אחרים. אסרו אפילו גרמני טהור בעוון דגל שהחזיק יליד־ביתו, נער בן חמש שנים. הסביבה כולה היתה מלאה אבק־שרפה ואיש מאתנו לא האמין ביום־המחר. את האסירים היו מעבירים לנצרת, במקום שהיו עוברים תחת שבט־הבקורת של חוקר־חובב, רופא ערבי, חסן־ביק, שמו ירקב, שהיה ממציא ענויי־מות לכל מי שבא לידו מתוך החשודים.⁹ חיפה העיר היתה כמעט סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא בלי רשיונות מיוחדים, שהיחידים היו משיגים אותם בהשתדלות מרובה. הארץ היתה להר־געש, שבכל רגע יכולה הלהבה להתפרץ מלועו ומציל מידה אין…

ב    🔗

אבל המציל לא אחר לבוא. בימים האחרונים לאוקטובר רפו מעט ידי השלטונים התורכיים, עיפו לרדיפות נגדנו. לישאנסקי נתפס סוף־סוף, ולא במושבה יהודית נתפס, אלא בסוכת־נוטרים של הערבים לבוש בגדי־ערבי, בסביבת נבי־רובין, ולא עוד יהיו התושבים השקטים שעיר־העזאזל במקומו. מקושטה נתקבלה פקודה, בהשתדלותו של הד"ר רופין, שהיה בעת ההיא חשוב אצל הממשלה התורכית המרכזית, שידונו את חברי הועד של ראשון־לציון לפי הסעיפים, שעל־פיהם אפשר לשחרר את האסירים בערבות: וכך הוצאו האנשים לחפשי ממאסרם.¹⁰ באויר הורגשו שנויים רבים, שהקהל הרחב, שאינו יודע להתבונן במופלא ממנו, לא ידע, אמנם, את פתרונם האמיתי, אבל הרגיש, שאיזה דבר מתרחש, קרה. נִתְּנָה פקודה להעביר את האסירים מנצרת לדמשק, מאירופה באו ידיעות בלתי משמחות את הגרמנים מפעולות צבאותיהם בחזית הצרפתית. החיל האמריקני הולך ורב מיום ליום, צבא־ההסכמה דוחק את רגלי הצבא הגרמני, ופי קציניהם בארץ ישראל מלא חרפות וגידופים למול בעלי־בריתם התורכים. – פתאום באה פקודה לפלוגת־הצבא השוכנת בזכרון־יעקב, שתעזוב את המושבה. פלוגה קטנה זו, בת עשרות־איש אחדות, הובאה אל המושבה אחר שנגלה ענין־הריגול. החיילים הרגישו את עצמם כחיל־מצב בעיר כבושה, וירוששו את המושבה, ויפשטו את ידיהם בכל אשר להאכרים. והנה באה פקודה להריק את המושבה והפקודה היתה, שהפלוגה תלך צפונה, ולא אל הדרום. למקומות־החזית עברה שמועה שנכבשה באר־שבע לפני האנגלים. לא האמינו האנשים בנצחון הזה, שהוא מוחלט, אחרי אחרי שידענו, כי חליפות ותמורות בכל החזית הזאת, היום מנצחים ומחר נופלים. וזה לנו שנים אחדות – והנצחון מן האנגלים והלאה. ואולם, בפעם הזאת, הנה איזה דבר התהוה, ויריות תותחים מרעימות בקולות אטומים בלי חדל.

תחנת המטה הראשית של צבאות־הגרמנים היתה אז בירושלים והחוגים הקרובים אל חברת הצבא הזה מרגישים תנועה, רוגז עצור, נדודים. עברה הרנה: החזית נשברה… ראשית־נובמבר. הסוסים של אכרי פתח־תקוה, שנשלחו לעבודה אצל הצבא, שבו אל המושבה, כי מקסטינה והלאה דרומה אין דרך עוד. ביום השבת ראו מן הגבעה אשר בעין־גנים צבא תורכי הולך על פני מסלת־הברזל שעל־יד תחנת ראש־אל־עין, הולך בלי סדר מיוחד. ופניו צפונה, לתל־כרם. כלומר: הצבא נסוג אחור, במחילה. פלוגה צבאית גדולה באה לפתח־תקוה ותחן במושבה ותקח את עלית בית־הספר ותסדר לה שם תחנה טלפונית, ועל הגשר שעל הירקון שמו משמר צבאי. וגם חתרו תחתיו וישימו פצצות־הרס במחתרות־סתרים. באחד הלילות באו לדרוש לחם בשביל הצבא החונה בין שרונה ובין פתח־תקוה, ומן המחסן של ועד־הסיוע להגולים הוציאו מספר שקים של קמח ונתנו על־יד הפקידים. עגלות־עגלות טעונות צרכי־צבא עוברות דרך המושבה לצד תל־כרם בלי חשך. ובעלי־העגלות מן הגרמנים מאנשי־חיפה ואכרי־הגליל, אומרים, שהם הולכים לנצרת. ועד הסיוע המרכזי בירושלים הצליח למצוא בעל־עגלה, שהסכים לסכן את סוסיו ואת עגלתו ולהעביר שליח מיוחד עם צרור־הכסף בשביל המגורשים בגליל. בחרף־נפש בא לפתח־תקוה תימני ומכתב בידו מראשון־לציון, כי גדרה ורחובות נעזבו מן הצבא התורכי, ולמחר בא שליח שני, גם־כן מראשון־לציון, ומודיע לפתח־תקוה, שהתורכים נסוגו אחור ועזבו פצועים, שבנות־המושבה מטפלות בהם בבית־העם שם, ושגם ירושלים נכבשה לפני האנגלים.

ככה באה שמועה אחר שמועה ובשורה רדפה בשורה. ובליל־חושך אחד, ליל־השבת, עזב הצבא התורכי גם את המושבה פתח־תקוה, לאחר שלקח מאת האכרים את הסוסים, שלא הספיקו להחביא או לפדות בכופר. “המוכתר” של המושבה קבל מאת מאסף־המחנה ברכת־הפרידה – מכת־לחי: המכה האחרונה, אשר הוכה “המוכתר” מאת התורכים המושלים.¹¹ כאור הבקר נשמע קול־מפץ אדיר וחזק: זה נפצו התורכים את גשר־הברזל שעל־פני הירקון. בבוקר נודע הדבר, שאתמול באו פקידי־צבא אנגלים אחדים ליפו ונכנסו לתחנת הטֶלֶגרף ולבית־הממשלה, – ובזה כבשו להם את העיר. ולאחר הצהרים עברו ששה פרשים בריטיים – ועין בעין ראו האנשים את הגואלים…¹²

זה היה בחצי־נובמבר. הצבור העברי התעודד. התושבים כולם היו בטוחים, לא היו מסופקים אף רגע, שאם אך החל הצבא התורכי לסגת אחור, לא יוסיף עוד להתיצב נגד הבריטים במערכות־מלחמה, ושהמנצחים ירדפו אחר המנוצחים ולא ירפו מהם עד כלותם מעל פני כל ארץ־ישראל. ובכן השתחררנו: התורכים אינם עוד בארץ. קץ־שלטונם בארצנו בא. ושמועה שמענו על־דבר הכרזת־בלפור, הבשורה הגדולה, התקיעה הראשונה לחירותנו, הכרוז מעין כרוזו של כורש מלך פרס… הולם־פעם דפקו הלבבות… אמנם, המתונים שבין העסקנים הצבוריים ראו חובה לעצמם להתאפק ושלא להתלהב, וגם טכסו עצות, איזו הדרך לשמור גם על השדרות הרחבות, שלא תָּבֵאנה, חלילה, תקלות בהפגנותיהן המעודדות לקראת הצבא הבריטי, המביא גאולה לארצנו ולעולמנו. ואולם השמחה הפנימית היתה גדולה עד מאד, והיא גם פרצה כל הגדרים, והכרוזים אל הקהל להשתיקו ולהדריכו ולהזהירו גם לא הוצאו אל הקהל: אין גוזרין על הצבור אם אתה בטוח, שלא ישמע לך.¹³

התחילו לשוב תל־אביבה… ברוכה תהיה קבוצת־הצעירים, אשר שמה לה למטרה להגן על תל־אביב ולשמור על בתיה בכל החדשים, שהתרוקנה שכונתנו היפה, פנת־יקרתנו, מתושביה. בכל מיני אמתלאות, בכל האמצעים המשפיעים על השלטונות התורכים, ופעמים רבות גם בחרף־נפש, שמרה קבוצה קטנה של צעירינו על תל־אביב מחורבן ומהרס.¹⁴ וכאשר שבו התושבים לבתיהם בשלום מצאו את הדלתות סגורות, התריסים מוגפים וכל הרהיטים והכלים שמורים ושלמים, – את אשר לא קוו, את אשר איש לא פלל. המשפחות הראשונות מבני תל־אביב שבו ממושבות־הדרום, – הובאו באבטומובילים של הצבא הכובש, שמלא את המושבות ובחר לו בהן בתים למושב קציניו ומשרדיו. כיונים אל ארובותיהן שבו התושבים לשכונתם החמודה, ופי־ילדיהם מלא שירה וזמרה. וגם עיני הגדולים אורו בשוב ה' את שבותם ובהרגישם את עקבות הימים הטובים, הבאים עליהם לשלום ולא למלחמה, לחיי־שלוה ולא לחיי־פחדים, לגאולת־עולם ולא לעבודת־נצח. קומץ־העסקנים, שבא ראשונה לתל־אביב, דאג להשיב לקדמותם את מוסדות־הצבור, שהיו קיימים ופועלים ביפו: ועד העיר, ועד תל־אביב, המשרד הארצישראלי. הקימו את המוסדות, כמובן, בלא בחירות, מן האנשים שנמצאו על המקום,, לאחר שרוב מנינו שלישובנו אינו עוד כאן, עודנו בגולה הרחוקה: אבל גדול היה הרצון אצל המעטים ששבו להכריז על קיומם, על ישותם, על חיי־הצבור השבים לתקונם, ורגש־אחריות תקף את אלה, שמזלם שחק להם להיות ראשונים לגאולה, שלא להחמיץ דבר, שלא לשהות אף שעה אחת, שאפשר לצאת בה לקראת העתיד המזהיר, שאת פניו הם מקבלים ראשונים.

והגואל בא, הגואל הולך. הצבא הבריטי צועד ברב כח. קוממיות הוא עולה מן המדבר על ארצנו, לא עוד קרועי בגדים ונעלים, כחיילים התורכיים, שראינו בכל שנות־המלחמה עלובים ומעוררי רחמים, אלא צבא עזוז וגבור, ערוך למלחמה כולו. הגדודים הראשונים היו בני זילאנד־החדשה ובני אויסטראליה.¹⁵ פניהם טובים כפני ילדים גדולים, והם משחקים כילדים, ואל מערכות־המלחמה הם הולכים כאל המשחק. הולכים הם באלפים וברבבות, כולם חמושים־אימה. לא סוסים מדולדלים, שנלקחו מן המושבות שלנו, ולא גמלים חולים, שנגזלו מן הבדוים המסכנים, אלא סוסים אבירים שרעמת־ארי להם והם גדולים ושמנים, ושמונה שמונה מן האבירים האלה יוליכו בקרון־צבא ואין עיף ואין כושל בהם. ואין מספר לכל אלה, ואין קץ ל"רכב־הברזל", לכל האוטומובילים הרבים והשונים, ביחוד להמכוניות ממשפחת הטנקים,¹⁶העוברים ופולסים להם דרך בחול־המדבר ובבצות־ישימון ובמקום לא־נתיבה, ופח ופחת משחק להם. פני חיות נוראות פניהם, ומוראם עליך, ואתה מתפלא על יוצרם, על העם הגדול, שככה לו בעולמו. ובתוך הצבא הרב, העובר מן הדרום צפונה לפתח־תקוה, וגם חלק ממנו פונה ימינה, בדרך העולה ירושלימה, – בתוכו נראו פרשים רוכבים על אתונות צחורות, ואך ראו אותם התימנים התמימים ויאמרו איש אל אחיו: הנה עקבות המשיח!…

ואמנם, האוסטרליים והניוזילאנדיים היו מספרים לבני־ההמון, כי למעננו, למען גאול את ארץ־ישראל, נספחו אל הצבא הלוחם והתנדבו לצאת בצבאותינו. ביניהם נפוצה ההגדה, כי ה' קורא עתה לכל העמים להשיב שבות עם־ישראל ולהשיב לו את נחלתו,¹⁷ ורבים־רבים בהם התעוררו לקול־הקורא הזה. אנשי־הצבא היו מראים חבה יתרה לכל היהודים במושבות ובערים. ביחוד היו מחבבים את התינוקות והיו משחקים עמהם. – ונהיתה גם הרוחה חמרית. כל ימי־המלחמה שכחו התושבים, ביחוד היהודים, טעם של ריוח ופרנסה, העסקים כולם חדלו, והשלטונות התורכיים מלאו את הארץ חמס והרס, “ריקוויזיציה¹⁸בלע”ז, ועל כל סוחר היה תמיד להתחכם ולהחביא את הנותר לו מכל סחורה, שהיתה לו מלפני המלחמה או שעלה בידו להשיג בשום נפש בכף בתקופת־המלחמה. והנה “נפתחו ארובות־השמים”, והצבא האנגלי קונה הכל ומשלם בכסף מלא וגם אינו עומד על המקח. שלש שנים שלמות התגוללו אנשי הצבא בחול־המדבר, ועכשיו, שבאו לארץ נושבת, שמחו לקראת כל סחורה הבא לידם, והכסף בידם כסף אנגלי, כסף מצרי, כסף קיים, שאינו יורד ונופל כמו כסף–הנייר התורכי, שכל ערכו היה אז רק החלק השביעי משָויו הנומינאלי. ביחוד קפצו החילים על הלחם האפוי, לחם טרי. כי כל הימים הרבים, אשר התהלכו במדבר, אכלו האנשים רק מצות, עוגות יבשות, קופסאות של ביסקוויטים, שהובאו ממדינות־הים; והתאוו תאוה גדולה אל לחם רגיל, והיו משלמים מחיר הגלוסקאות¹⁹ בכסף מלא, והיהודים היו רואים ברכה. ביחוד היו חביבות עליהם הלחמניות, כל מאפה תנור ממולא מיני מרקחת ודבש, זכרון לה"קיקס" האנגלי. והצבא מצדו גם הוא הביא לתושבים מיני־מכולת רבים, שבכל תקופת המלחמה לא נראו ואל נמצאו בכל גבול־הארץ. היה הסוכר בארץ, נראתה הסולת הנקיה, הופיעה גבינה־הולאנדית בגוללים ענקים, שמשקלם ככר, ורבים התירו להם גם את קופסאות הבשר המבושל, – הבשר הטוב האויסטראלי, שלא ראו כמוהו לטוב זה שנים אחדות. בכלל היו היחסים בין הצבא ובין היהודים טובים עד מאד. עסקני־הצבור קדמו בברכות את המושלים החדשים, והברכות היו הפעם מעומק הלב, מתוך רגשי־תודה להפודים והמצילים. עוד טרם יקבעו היחוסים בין היהודים בתור תושבים ואזרחים ובין המושלים. אלה האחרונים היו צבאיים, קציני־צבא, וכל המשטרה היתה צבאית, שהרי העיר יפו וכל מושבות־הדרום היו באזור־המלחמה, בגבולי־החזית. בעבר־הירדן צפונה עוד עמדו צבאות התורכים, וכמו שנודע לנו אחר־כך, עוד טרם תכבש גם ירושלים. משטר אדמיניסטרטיבי קבוע אין עוד בארץ. ואולם אנו, עסקני־הצבור, לא חפצנו להשלים עם מצב כזה. להיפך: חפצנו לראות את הדברים כאילו נגמרו והוחלטו, שהשלטון בארצנו עבר עתה לידי האנגלים, עבר לבלי שוב עוד לידי השלטונות הישנים התורכיים; ומאת האנגלים צריך השלטון לעבור אלינו, אל היהודים, לקיים מה שאמר באלפור בהכרזתו. אדיר היה בטחוננו בשרי בריטניה הגדולה, מרומים ונשאים היו כולם בעינינו, וברכותינו להם ולניצחונותיהם היו מעומק־הלב.

וכך השתדלנו לקבוע את היחסים בינינו וביניהם בימים הראשונים, ב"ירח־הדבש".

ג    🔗

לתוך קערת־הדבש טפטפו טפות של עטרן…²⁰ התקבצו הצבאות אל יפו, והחיילים לקחו להם את הבתים העומדים ריקים בתל־אביב לשבת בהם. בזה אין, כמובן, מן הפלא, וגם בחפץ־לב ובכבוד־גדול היו היהודים מוסרים את בתיהם ואת חדריהם הפנויים להיות מעונות לאנשי־הצבא. ואולם הצבא בא לתוך תל־אביב כאֶל מקום נכבש, כאל מושבות־אויב, וכל מנהגיהם ודרכיהם של החיילים וגם של כמה מפקידי־הצבא העירו השתוממות בלבות התושבים. מה שנמנעו התורכים לעשות בימי־שלטונם, מה שלא נועזו הערבים בזמן הגירוש, ממה שנזהרו ספינות־המלחמה כשהיו מרעישות את חלקי העיר יפו, – דבר זה עשו עתה צבאות־הבריטים, צבא־הגאולה. הדירות הסגורות בתל־אביב נפתחו לאחרי ששברו את מנעוליהן ומה שהיה בתוכן נשדד. לא פנו אל שלטון־השכונה, שימסור להם את הדירות ואשר בהן בסדר וברשימת־הנמצא שם; התפרצו ושברו דלתות ותריסים, ואת כל הנמצא בתוך הבתים חשבו לשלל־מלחמה, החריבו ולקחו וחלקו כרצונם. הסיקו את התנורים ברהיטים, בספרים, בדלתי־הבית ובתריסים. מספר התושבים מן היהודים היה אז לא־רב בתל־אביב, שהרי הרבה מן המגורשים היו מעבר החזית בשומרון ובגליל. וגם מפתח־תקוה עוד לא הספיקו רבים לשוב לבתיהם; ועל כן נודעו השערוריות של הצבא רק לאט־לאט, מפי השכנים והעוברים־במקרה ורואים את מעשיו המוזרים. אבל המעשים היו באמת יותר ממוזרים. החיילים חטטו במרתפים וחפשו בכל מחבואי הבתים, והגיע הדבר לידי כך, שהוציאו ממרתף אחד ספר־תורה וקרעו אותו ליריעותיו וחללו את הקודש, – צריך לשער, בלי דעת מה הם עושים. המעשים הגדישו את הסאה, וראשי־השכונה הלכו להתאונן לפני השרים מפקידי־הצבא. אלה הודו ואמרו, שאמנם גדול הוא עד מאוד עוון השודדים בתוך הצבא ועונש־מות צפוי לכל מי שימצא עונו; ואולם – הוסיפו השרים – האמנם רוצים אתם, יהודי־המקום, שבשביל רהיטים אחדים וכלי־חפץ שונים נעמיד למשפט־צבא ונוציא להורג אנשים, שחרדו מעבר לימים רחוקים ואת נפשם שמו בכפם כדי להציל אתכם ולגאול אתכם ואת ארצכם? – ומובן הדבר, שראשי־השכונה השיבו את תלונותיהם אחור ולא הוסיפו עוד לקבול. אבל לבנו היו דַוָי לראות את “גואלינו” בצורה מוזרה מאד בעינינו, ולא ידענו מה. והחליט אז ועד תל אביב לפרסם כרוז אל הצבא הבריטי ולהודיע לו, שאין שכונה זו שכונת זרים, שכונת־אויבים, אלא שכונה של יהודים, שהתורכים הגלו אותם, וחובתו המוסרית של הצבא היא לשמור על הבתים הנעזבים ועל הרכוש הנמצא, ואז תבוא עליהם ברכת הגואלים, ברכות אוהבים ובעלי־בריתם במלחמותיהם בתורכים, האויב המשותף.

ואולם מקרים אחדים הוכיחו ליהודים, שאין הצבא הבריטי השוכן בארצם חושב אותם לבעלי־בריתו. בבתים אחדים בתל־אביב החביאו אנשים תעודות וכתבים וחפצים יקרי־ערך במקומות־סתרים ויסוככו על מחבואיהם בקירות־חומה בבנין־אבנים, כדי לשמור עליהם מפני התורכים. כשנכנסו האנגלים באו בעלי־הבתים ולעיני הצבא נגשו להרוס את הקירות, לסתור את הבנינים ולהוציא את האוצרות ממקומות־הסתר. והנה חשדו אחדים מפקידי הצבא במהות־התעודות והכתבים וגם החרימו להם קולֶקציה של מטבעות ודברי חפץ שונים. בזה כבר היה מן העלבון הלאומי, כי רגשותינו הטובים לממשלת־בריטניה היו למעלה מכל חשד. אבל הרגשנו, שבעיני השלטונות החדשים לא יצאנו מכלל חשד. איזה זרם זר קלח בין השלטונות הצבאיים לא לטובתנו, לא לזכות־היהודים, זרם מתנגד לגל התקוות הגדולות, שמשלו אז בעולמנו היהודי.

בראשון לחנוכה נודע ביהודה: נכבשה ירושלים.²¹ אך ימים אחדים לפני הכבוש הגלו ממנה רבים מאנשינו הטובים, ואחדים נצלו בדרך נס, אבל מעבר לנהר ירקון מתבצרים התורכים והמושבה פתח־תקוה היא באזור החזית. אסרו על התושבים ללכת מיפו לפתח־תקוה, ועין השלטון הצבאי חושדת גם ביהודים שעל־יד החזית. כל אחד ואחד מן התושבים היהודים מבין את חוסר היסוד לחשדים ביהודים, בעלי־בריתו ההגיוניים והטבעיים של הצבא הבריטי. אנו מרגישים כמה מן העלבון הלאומי ביחס כזה אלינו, – אבל לשוא. עסקני הישוב פנו אל המושל, פארקר היה שמו, פנו בברכות והודעות על רגשותיהם הטובים; הטעימו את ישותה של התנועה הלאומית, את זכויותיה בארץ; הודיעו, שהם מתכוננים לקרוא לאספה את עסקני־הישוב בארץ. תשובת המושל לעסקני־היהודים לא הפיקה מהם רצון גמור, לא נתנה ספוק לדרישותיהם. המושל התראה כקצין צבאי, שאינו צריך להתחשב עם שום “סֶנטימנטים”, שאין לפניו לא הכרזת־באלפור²² ולא תקוות של מי־שהוא; ובדבר הוצאת־עתונים וקריאת־אספות הזכיר המושל, שמצב צבאי עתה בעיר ובמחוז, למען דעת…

מכל הדברים והמעשים נוכחו היהודים, שלא רק הבדל־לשונות יש ביחסים שבינם ובין השלטונות החדשים, אלא גם הבדל־מושגים יש כאן, אי־הבנה הדדית. ומפני שלרגלי הכבוש נפתחה לפנינו ארץ מצרים הקרובה, פנינו אל אנשינו שם. הן אנשי־מצרים יושבים תחת השלטון הבריטי מזמן רב, היחסים ברורים להם, ובכן יהיו־נא הם לנו לעינים בכל המצב החדש, שנברא לרגלי הכבוש. אולם במצרים נפגשנו באנשים שאנשי הישוב הארצישראלי התיחסו אליהם לא באמון גמור. נוכחו עסקני הצבור, שעל השלטונות חביבים אלה מבני ארץ־ישראל היושבים במצרים, שהעיזו להשליך מעליהם את עול האחריות הצבורית ועשו את מעשיהם על דעת עצמם. לא יכולנו עוד אז לשכוח את עוונה של כנופיה זו, שהרי עוד נמקים היו אז רבים מאנשינו בעוונותיהם בבתי־האסורים בנצרת ובדמשק וחרב של משפט־מות היתה נטויה על אחדים מהם, מפני שהשלטונים התורכיים רצו להתנקם בהם את נקמתם בנו. – אבל אנשי הכנופיה במצרים חגגו את חג־נצחונם בהתפארם, שהם הם שהצילו את הישוב מידי התורכים והם הם שהביאו את צבאות־הגואלים לארצנו, בהיותם להם לעינים בכל מערכות־הצבא.

וכל הדברים האלה וכל המצב החדש הזה נגע באנשי־הישוב ביהודה לא רק בצד המדיני והלאומי שבדבר, אלא גם בתנאים החמריים של הישוב. בזמן המלחמה החזיק הישוב הארצי ישראלי מעמד בכחות מן החוץ, באמצעי־כסף, שהגיעו לו ממקורות שונים בחו"ל. הצנור הראשי היה, כמובן, בקושטה, בעיר־הבירה, במקום שישבו עסקני ההסתדרות הלאומית, וד"ר רופין כמנצח על העבודה. היכולת הנפלאה של בני־האדם בכלל, ובני עמנו ביחוד, להסתגל עד מהרה אל כל מיני תנאים קשים בהלחמם על קיומם עמדה לבני הישוב הארצישראלי להסתדר באיזה אופן שהוא אפילו תחת עול הממשלה התורכית ולמרות מועקת המלחמה. ד"ר רופין היה משיג אמצעים, שהיו דרושים כדי לשמור על קיומו של ישובנו; וביחוד היו העסקנים בקושטה מוצאים דרכים להביא לארץ־ישראל את הכספים בשביל צרכינו ההכרחיים. פקידי־הצבא מאחינו בני אויסטריה וגם גרמניה היו מעבירים את מטבעות־הזהב מקושטה עד ירושלים, אל המשרד הארצישראלי, ובגדי השרד של שליחים אלה היו סתרה על הכספים, לבל יקרם אסון בדרך: שלא תחרים הממשלה, כמו שהיתה נוהגת, את מטבעות־הזהב ותתן במקומם את כסף־הנייר שלה, שמחירו היה נמוך מאד. ובכן מקור־הכסף היחידי בשבילנו היה בקושטה רבתי, ולאחר שנכבשה יהודה לפני הבריטים וקשרינו עם קושטא פסקו, – נשארנו בלא אמצעים. מוכרחים היו, איפוא אנשי־הישוב לשים פניהם מצרימה, לבוא מאלכסנדריה בקשר עם צנורות־ההשפעה של ארץ־ישראל, ועסקני מצרים היו נכונים להיות בעזרת הישוב, וגם היה במצרים ועד־עזרה, שנוסד בראשית-המלחמה, בימי גרוש־היהודים נתיני־רוסיה מארץ־ישראל. אבל “בעלי־המאה” הם תמיד גם “בעלי־הדעה”, – ואת דעותיהם של עסקני־מצרים, שהיו חביבים על הרָשות הבריטית בשביל הרגול, לא רצה הישוב הארצישראלי לקבל עליו. וסבלו המוסדות הצבוריים מחוסר אמצעים לנהלם ולכלכלם, וסבלו הרבה מן היחידים, והורגשה מועקה מבית ומחוץ…

הנה הזכרנו, דרך־אגב, את הבדל־הלשונות. צריך להודות, שגם זה עזר לא־מעט לא לטובתנו. בתוך אנשי־הישוב, ביחוד בין עסקניו בעת ההיא, היו אך מעטים מאד, שהבינו את הלשון האנגלית. חשבנו לחובה לאומית לנו לפנות אל השלטון תמיד אך ורק בלשוננו, בלשון העברית. לזה היה הרבה מן הדֵימונסטראציה מצדנו. ובלא שום ספק היא גם הכינה את הקרקע לעשות את העברית אחר־כך לאחת מן הלשונות החוקיות בארצנו; ואולם למעשה סבלו אז ענינינו מן היחסים המוזרים, שנבראים בעל־כרחם בין אנשים, שאינם שומעים איש את שפת־רעהו. הבאנו מתורגמן, אחד מן הפועלים הטובים מבן־שמן;²³ התישב ביפו אחד מצעירי האכרים ברחובות, היודע אנגלית;²⁴ אף־על־פי־כן התהום בין אנשי־הישוב ובין השלטונות הצבאיים לא נתמלאה. חסר היה הדבור החי, הלשון השוטפת, האמצעי היחידי, המאחד רחוקים לעשותם קרובים, היוצר הבנה הדדית. ואמנם, בירושלים, במקום שנמצאו העסקנים²⁵ היודעים את הלשון הבריטית, היו היחסים יותר טובים, והגינירל דידס, שהיה אז הפקיד האזרחי על־יד המטה הצבאי הראשי, היה יותר נוטה לוותורים שונים לצד הישוב היהודי בארץ²⁶ ודרישותיו.

מן המֵצר הזה קרא הישוב הארצישראלי את העסקנים בלונדון ואת הד"ר חיים ווייצמאן בראשם לבוא אל הארץ כדי לישר ההדורים, לסדר את היחסים ולברר את המצב החדש. כל הישוב אמר: יבוא ווייצמאן ויורנו את הדרכים, שיש לנו ללכת בהן. וכפי הנראה, הרגישו גם בלונדון, ולא רק במשרד ההסתדרות הציונית, אלא גם בחוגי הממשלה האזרחית, שאין היחסים בין התושבים היהודים ובין השלטונות הצבאיים כתקונם, והממשלה הבריטית נתנה לד"ר ווייצמאן יפוי־כח ללכת לארץ־ישראל. דבר “הצירים לארץ־ישראל”, המלאכות הציונית, הוחלט ובסוף החורף תרע"ח כבר ידע הישוב העברי שבקרוב יקבל מאת “ועד־הצירים” הוראות לקראת העתיד.

ותמה אני אם כִּוַּנתי את השעה לפרסומם של הדברים בכל הספר הזה, האחרון. הן השנים הרבות, המפרידות בין כתיבת היומן והדברים האלה ובין מאורעות חיינו בכל השנים, וביחוד עתה, – הלא כמו הכזיבו את רבות מתקוותינו, והרבה – הרבה מאשר נראה לנו אז כחזון כמו הולך ונעשה פלסתר. האם לא אהיה בעיני הקוראים כנביא שנתבדה, כאיש אשר שגה בחלומות? הה, הן רבים מצבעי האביב, אביב תחיתנו וירחי הדבש של הברית בין בריטניה ובין עמנו, – רבים מן הצבעים מלאי האורות הָשחרו עתה, ועינם כעין הערפל ביום סגריר!… האם לא יהיו דברי הרשימות האלה וקולי הצוהל אז לקראת “הגואלים”, בהשמעם עתה למול המציאות, כצהלת איש תמים, פתי מאמין לכל דבר הנאמר אחד בפה ואחד בלב, לכל הבטחה קלת ערך, לכל “פסת נייר” כתובה, ואולי גם כעין לעג לרש?…

כן, אפשר. ואולם אמונתי אני בתחיתנו לא זזה אף רגע, והיא גם לא תִכָזֵב לעולם. יהיה אשר יהיה, יקרה אותנו מה שיקרה, יש רגעים בחיי־עמים, שזכרונם יחרת ולא ימחה עד עולם. בשני לנובמבר 1917 נפגשו שני העמים הגדולים בעולם, הגדול בהוה והגדול בעבר, נפגשו יחד וכרתו בניהם ברית, – והרגע ההיסטורי הזה יזכר ויפקד לדור ודור. מה הם “הפחות בעבר הנהר”²⁷ ומי הם “סנבלט וטוביה וגשם הערבי”²⁸ וכל “החושבים לעשות לנו רעה”,²⁹ לעומת ההכרזה: “מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל!”?³⁰ – נביאנו לא יחדל לקרוא לכורש מלך פרס “משיח”, בלי שים לב לכל המעצורים, שמצאו את שבי הגולה מידי כל המומחים לכתוב שטנה על היהודים, והכרזת כורש עשתה את עמנו לעם ותחזקהו ותאמצהו להחיותו כהיום הזה. וגם הכרזת באלפור לא תשוב ריקם, לא תוכל לשוב ריקם. כי תשלח מידך חפשי את הנשר, – לא אתה תצוה עליו לשוב אליך. יד ההיסטוריה היתה על הגוי הבריטי הגדול לבשר לנו את בשורת הגאולה לרד לפנינו את ארצנו ולהוליכנו קוממיות אליה, – והדבר הזה כבר נהיה! ומה הם המכשולים, אבני־הנגף הגדולות והקטנות אשר על דרכי גאולתנו, מה הן השנים האחדות, ימי השלטונות הצבאיים וכל המאורעות בזמן חלוף משמרות, כי נשים אליהם לב!? כל זה עובר, יעבור והרשימות הבאות בטורים אלה הם זכרונות, עובדות ומאורעות, שפזרו צללים על צעדי תחיתנו הראשונים. יוחקו נא הזכרונות ואל נא ימחו. יזכרו אותם השלטונות הבריטיים, ואל נא נשכח אותם גם אנו, ואם האדון גריבס, סופר “הטיימס” ושליחו המיוחד, שבא בכוונה תחלה לארץ־ישראל להתחקות על עקבות התחיה הישראלית בארצנו, – אם האדון הזה מצא לנכון להודות בקהל רב, שהשלטונות הצבאיים בארץ ישראל היו חדורים נגוד גמור ומוחלט להכרזת באלפור, ובדרכיהם הלכו והולכים כל יתר הפקידים הבריטים מראשית הכבוש עד היום הזה³¹ – למה זה עלינו להסתיר את אשר עשה לנו השלטון הצבאי את אשר זרע בארץ לא לברכה ולא לצדקה.

הצבאיות זוהי – סבל הירושה של החיה שבאדם מן הימים, שהאגרוף והקרן והמלתעה היו שליטים בארץ. ומה למשטר צבאי ולרעיון נאצל של תחית עם, ועוד עם “מפוזר ומפורד בין העמים”,³² עם זר ומשונה, שעוד לפני שלשת אלפים שנה נשא עינו אל מצב, שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו מלחמה! ³³ ובעקבות הצבאיות הולכת גם הפוליטיקה, שאין לפניה לא צדק ולא אמונה, ורק בימינה שקר ובשמאלה מרמה וצביעות.

אבל –

לרגלי מסיבות ההיסטוריה ותהפוכות־עולם נכרתה ברית בין בריטניה ובין ישראל ושני העמים האלה אחים הם היום הזה. יד ביד וכתף אל כתף נלך על דרכנו. אך העינים תהיינה פקוחות, וגוי שומר־עברו, אשר הרבה עמל ותלאה ראה בשנות־חייו הרבות ובמסות רבות נוסה, ישים בספרותו – נאד־דמעותיו – גם את הרשימות האלה.