שמו של הסיפור שלפנינו הוא גם שמו של קובץ מסיפוריו של ריי ברדבורי, שראה אור לראשונה בשנת 1953, ונחשב לאחר הקבצים המעולים של סופר רב־יוקרה זה. גם בסיפור זה. כבמרבית סיפוריו של ברדבורי, אפילו אם נושא העלילה הוא ‘טכני’ – מסע מחקר אל השמש – העיקר הוא בתאור תחושותיהם של גיבורי הסיפור, באווירה המיוחדת, ובסגנונו הפיוטי של המחבר.
* * *
“דרומה.” אמר הקברניט.
“אבל אין שום כיוונים, כאן בחלל,” אמר ציוותו.
“כשאתה נמצא בדרך למטה, אל השמש”, השיב הקברניט, “והכל הופך צהוב, חם ועצל, הרי שאתה נוסע בכיוון אחד בלבד.” הוא עצם את עיניו וחשב על הארץ הרחוקה, החמה, העשנה, תוך שהוא מתנשם ברכות. “דרומה”, הוא הינהן קלות לעצמו, “דרומה.”
שם חלליתם היה ‘קוֹפָּה דֶה אוֹרו’, הקרויה גם ‘פרומותיאוס’, או ‘איקרוס’, ומטרתם היתה שמש הצהריים היוקדת, פשוטו כמשמעו. במצב רוח מרומם הם ארזו אלפיים בקבוקי לימונדות חמוצות ואלף פחיות בירה, צידה לאותו מסע אל הסהרה רחבת־הידיים. ועכשיו, בעוד השמש מבעבעת לקראתם, הם ניזכרו בקובץ חרוזים וציטטות:
''‘תפוחי הזהב של השמש’?"
“ייטס.”
“‘אל נא תירא עוד את חום השמש’?”
“שקספיר כמובן!”
“‘גביע הזהב’? סטיינבק. ‘כלי הזהב’? סיטפנס. ומה בדבר ‘קערת הזהב בקציה של קשת בענן’? זהו שם טוב למסענו! בחיי, קשת בענן!”
“טמפרטורה?”
“אלף מעלות פרנהייט!”
הקברניט לטש עיניך דרך הצוהר הענק והשחור, ובאמת – שם היתה החמה. להגיע אליה, ולחטוף חלק ממנה לנצח – זו היתה שאיפתו הכמוסה והיחידה. הספינה היתה תערובת של עדינות קרירה ומעשיות צוננת. דרך מסדרוני הקרח, דרך מקפא־החלב, נשבה רוח סערה של פתיתי השלג, סופת־חורף של אמוניה. לו היה ניצוץ אחד מאותה כירה ענקית הבוערת שם בחוץ מצליח לחדור פנימה, דרך קליפתה הקשיחה של הספינה, לו הצליחה נשימת אש קטנה אחת לחלחל פנימה – היתה מוצאת בפנים את החורף, משתולל בשיא הקור של פברואר.
מד החום הקולי מילמל אל תוך הדממה הקוטבית: “טמפרורטרה: אלפיים מעלות!”
נופלים, חשב הקברניט, כפתיתי שלג, לתוך חיקו של יוני, חמימותו של יולי ושרב העילפון של אוגוסט.
“שלושת אלפים מעלות פרנהייט!”
תחת שדות השלג, שעטו המנועים, המקררים שאבו בקצב של אלפי קילומטרים לשעה בסלילי נחש־הבריח שלהם, עטויי־הכפור.
“ארבעת אלפים מעלות פרנהייט.”
צהריים, קיץ, יולי.
“חמשת אלפים מעלות פרנהייט!”
ולבסוף פתח הקברניט פיו לדבר, כשדממת המסע כולה נשמעת בקולו: “עכשיו, אנו נוגעים בשמש!”
עיניהם, בחשבם על כך, היו כזהב המותך.
“שבעת אלפים מעלות!”
משונה עד כמה יכול מד־חום מכאני להישמע כה נלהב, למרות שלרשותו רק קול מתכתי חסר־רגש.
“ומה השעה?” התלוצץ מישהו.
כולם לא יכלו שלא לחייך.
מעכשיו לא היה קיים דבר חוץ משמש ושמש ושמש. מכל עבר וכיוון, היא היתה אופק, היא שרפה את הדקות, השניות השעות והשעונים: היא שרפה את הזמן ואת הנֶצח עצמם. היא שרפה את שמורות העיניים ואת העולם האפל מאחורי העפעפיים, את הרישתית ואת המוח החבוי; והיא שרפה את השינה ואת הזכרונות המתוקים על שינה ורדת הלילה הקריר.
“זהירות!”
“המפקד!”
ברטון, החובל הראשון, השתטח על סיפון החורף. חליפת המגן שלו שרקה במקום בו נפרצה לרווחה, בעוד החום, החמצן והחיים שבו, פורצים החוצה באד קפוא.
“מהר!”
בתוך מסכת הפלסטיק של פניו של ברטון כבר החלו להיתהוות גבשושיות חלביות בצורות משונות. הם רכנו כדי להיטיב לראות.
“פגם בהרכב החליפה שלו, המפקד. הוא מת.”
“קפא למוות.”
הם לטשו עיניהם אל מד־החום הנוסף, זה שהראה כיצד שורר החורף באוניה מושלגת זו. אלף מעלות מתחת לאפס. הקפיטן הביט מטה אל הפסל הקפוא ועל הגבישים המנצנצים אשר המשיכו לכסות אותו בעוד הוא מסתכל. אירוניה מהסוג הקר ביותר, חשב; פוחד מאש ומת בקפיאה.
הוא פנה הצידה. “אין זמן. אין זמן. השאירוהו כאן.” הוא הרגיש בלשונו הזעה בפיו. “טמפרטורה?”
המחוגים קפצו ארבעת אלפים מעלות.
“הבט! בבקשה, הבט!”
הקרחון שלהם נמס.
הקברניט נשא עיניו במהירות אל התיקרה.
כמו בסרט־קולנוע שנעצר לפתע, האירה תמונה אחת בזכרונו והוא מצא עצמו מרוכז עד כדי גיחוך במעמד הלקוח מילדות. בבקרי האביב, בהיותו נער, היה נשען החוצה מחלון חדרו אל האויר הצח המדיף ריח שלג, ומביט בשמש המאירה על נטיף־הקרח האחרון. טיפות של יין לבן, דמו של אפריל קריר אך מתחמם, טיפטפו מאותו להב בדולח בוהק. מדי דקה, היה כלי נישקו של דצמבר מאבד את כוחו. ולבסוף, בקול רעם אחד, נפל נטיף הקרח על המדרכה של מטה.
“משאבת העזר שבורה, אדוני. ההקפאה! אנו מאבדים את הקרח!”
מטר של גשם חמים ניתז עליהם. רב החובל הניע ראשו ימינה ושמאלה.
“האם יכולים אתם לאתר את התקלה? אלוהים! אל תעמדו כך, אין זמן!”
הגברים מיהרו; הקברניט התכופף בגשם החמים, מגדף, חש בידיו המלטפות את המכונה הקרה, חש בהן מחטטות ותרות. בעוד הוא עובד, ראה בעיני רוחו את העתיד שרק כפסע היה בינו לבינם. הוא ראה את הקליפה מתקלפת מהכוורת ההומה של חלליתם, האנשים הנחשפים רצים, רצים, פיותיהם זועקים, חסרי־קול. החלל הינו תהום אפלה וטחובה, בה מטביעים החיים את שאגותיהם ואימתם. אתה יכול לפרוץ בזעקה גדולה, אולם החלל בולע אותה עוד בטרם החלה לצאת מגרונך. אנשים מתפזרים לכל עבר, כנמלים בקופסת גפרורים בוערת; החללית נוטפת לבה, מעלה אדים, ו… כלום!
“המפקד?”
הסיוט נגוז.
“כאן”. הוא עבד תחת הגשם החמים והרך שטיפטף מהסיפונים העליונים. הוא מישש את משאבת העזר. “לעזאזל!” הוא משך את צינור הדלק. כשיבוא, יהיה זה המות המהיר ביותר בהיסטוריה של הגסיסה. רגע אחד של צרחה; הבזק חם אחד לאחר מכן, ורק ביליוני הטונות של אש־חלל תלחשנה, מבלי להישמע, בחלל. קלויים כגרעיני תירס בתנור, בעוד מחשבותיהם משתהות באויר החרוך, רגע ארוך לאחר שגופותיהם יהיו צלי מפוחם וגז זוהר.
“לעזאזל!” הוא דקר את המשאבה במברג. “אלוהים!” הוא נרעד. הכיליון המושלם הזה. הוא עצם את עיניו בחוזקה, שיניו הדוקות. אלוהים, חשב, אנו רגילים למיתות נינוחות יותר, הנימדדות בדקות ושעות. אפילו עשרים שניות יחשבו עכשיו למוות איטי, נוכח הדבר הרעב הזה האורב לטרפנו חיים!
“המפקד, האם אנו פונים חזרה, או נשארים?”
“הכינו את ‘הגביע’. החלף אותי וגמור לתקן את זה. עכשיו!”
הוא פנה ושם ידו על מנגנון ‘הגביע’ הענקי; תחב אצבעותיו אל תוך ‘הכפפה’ הממוכנת. תנועה קלה של ידו כאן, הניעה יד ענקית, בעלת אצבעות מתכת עצומות, מתוך קרביה של האוניה. עכשיו, עכשיו גלשה יד המתכת האדירה החוצה, נושאת את ה’קוֹפָּה דֶה אוֹרו' הענקית בנשימה עצורה אל תוך כבשן הברזל, אל תוך גופה נטול־הגוף ובשרה חסר־הבשר של השמש.
לפני מיליון שנה, הרהר הקברניט, מהר־מהר, בעוד ידו מניעה את ‘הגביע’, לפני מיליון שנה על שביל צפוני נידח, ראה אדם ערום כיצד ברק פוגע בעץ. ובעוד שיבטו נמלט, תלש הוא בידיו החשופות ענף של אש, נכווה, ונשאו בתרועות ניצחון, סוכך עליו בגופו מפני האש, למערה. ושם, בבת צחוק, הטילו על ערימת עלים, והעניק לעמו את הקיץ. והשבט העז להתקרב לבסוף, ברעדה, אל האש. הם קרבו את ידיהם הרוטטות וחשו בעונה החדשה ששרה במערתם, בנקודה קטנה וצהובה זו של מזג אויר מתחלף. וגם הם, בעצבנות־מה, חייכו סוף סוף. הם זכו במתנת האש.
“המפקד!”
עברו ארבע שניות שלמות עד שקרבה היד הגדולה את ‘הגביע’ הריק אל האש. אז הנה אנחנו שוב כאן היום, על שביל מסוג אחר, חשב, מתאמצים להשיג גביע של גז יקר ושל רִיק, חופן של אש שונה, איתה נחוש חזרה דרך החלל הקר, מאירים את דרכנו, נוטלים עימנו אל כדור הארץ מתנת אש שתיבער אולי לעולמי־עד. מדוע?
הוא ידע את התשובה לפני שהציג את השאלה.
כיוון שהאטומים איתם אנו עובדים בידינו, על כדור־הארץ, מעוררים רחמים; הפצצה האטומית קטנה ועלובה, הידע שלנו דל ועלוב, ורק השמש יודעת באמת כל מה שברצוננו לדעת, ורק בידי השמש חבוי הסוד. וחוץ מזה זה מהנה. זהו משחק בגורל. זהו דבר גדול לבוא הנה, לשחק בתופסת, פגע וברח. אין שום סיבה בעצם, לבד מהגאווה והיהירות של האדם, החרק הקטן, המקווה לעקוף את האריה ולהימלט מנשיכתו. בחיי, הרי נוכל לומר עשינו זאת! והנה גביענו, גביע של אנרגיה, אש, תנודות, יהא שמו אשר יהיה – הוא אשר יספק אולי כוח לערינו, ישיט את ספינותינו, יאיר את הספריות שלנו; ישזף את ילדנו, יאפה את לחמנו ויבשל היטב את ידע היקום בשבילנו במשך אלף שנים, עד שיהיה עשוי היטב. הנה, מגביע זה, שתו! כל האנשים הטובים, אנשי מדע ודת, שתו! חממו עצמכם נגד לילות הבורות, השלגים הארוכים של האמונות הטפלות, הרוחות הקרות של חוסר האמונה, ונגד החרדה העמוקה מפני האפילה, המצויה באדם באשר הוא אדם. הנה כי כן, אנו פושטים ידנו עם גביע הקבצנים…
"אה!''
הגביע טבל בשמש. הוא גרף מעט מבשרו של אלוהים, מדמו של היקום, מהמחשבה המסנוורת, מהפילוסופיה המסמאת אשר הרתה ויסדה מערכות כוכבים, עצרה וסיחררה כוכבי־לכת במסילותיהם, קיימה או המיתה חיים ותנאי קיום.
“כעת, לאט.” לחש הקפיטן.
“מה יקרה כשנכניס אותו פנימה? חום נוסף זה בשעה כזאת?”
''אלוהים יודע."
“משאבת העזר תוקנה, אדוני.”
“הפעל אותה!”
המשאבה החלה לטרטר.
“סגור את מכסה הגביע, ועכשיו פנימה לאט לאט.”
היד הנפלאה הרעידה מחוץ לספינה, השתקפות כבירה של תנועות ידו שלו, ואז גלשה בדממה אל תוך גוף החללית. הגביע, מכסו סגור, טיפטף פרחים צהובים וכוכבים לבנים, והחליק עמוק פנימה. מד החום הקולי צווח. מערכת הקירור השתוללה: נוזלים חומצתיים הלמו בקירות, כדם בראשו של מטורף משתולל.
הוא סגר את דלת תא האויר החיצונית.
“עכשיו.”
הם חיכו. דופקה של החללית פעם. ליבה של הספינה הלם, האיץ והלם – וגביע הזהב בתוכו. הדם הקר הסתחרר למטה למעלה מסביב, למטה למעלה מסביב.
אט אט נשף הקברניט את האוויר מראותיו.
הקרח חדל לטפטף מן התקרה, וחזר וקפא.
“בואו נצא מכאן.”
החללית הסתובבה וטסה.
''הקשיבו!"
הלמות־ליבה של החללית הלכה והואטה. המחוגים סבו מטה בסולם האלפיים; נימות המחוגים רטטו, בלתי נראים. קולו של המדחום התרונן, מבשר את חילוף העונות. עכשיו כולם חשבו יחדיו: להימלט הרחק הרחק מהאש והלהבה, מהחום, מההיתוך. מהצהוב והלבן. לברוח החוצה. אל תוך הקריר והאפל. בעוד כעשרים שעות, יתכן ויהיה אפשר אפילו לנתק מספר מקררים, להניח לחורף לגווע. בקרוב, ינועו דרך לילה קר כל־כך עד שאולי יזדקקו לכבשנה החדש של הספינה, לחומה של האש המוגנת, אותה הם נושאים כתינוק שטרם נולד.
הם היו בדרכם הביתה.
הם נוסעים הביתה. ובעוד הוא מטפל בגופתו של ברטון השוכב במצע שלג לבן, מצא הקברניט מעט זמן כדי להיזכר בשיר שכתב לפני שנים רבות
החמה, כעץ בוער היא לעולם
באויר־לא־אויר פירותיו בזהב קורנים
תפוחים אכולי רימת־כבידָה ותולעת־אדם
סגידת־נצח נידפת מהם למרחקים
כי החמה כעץ בוער היא לעולם…
שעה ארוכה ישב הקברניט ליד הגופה, תחושות שונות ורבות מפעמות בו. אני עצוב, הוא חשב, ואני מרגיש בטוב. אני מרגיש כילד השב מבית הספר וצרור חמניות בידו.
“ובכן,” אמר הקברניט באנחה, עיניו עצומות. “ובכן לאן עכשיו, הא? לאן מועדות פנינו עכשיו?”
הוא חש באנשיו הסובבים אותו. אחוזי פחד מוות, נשימתם שקטה. “לאחר שהלכת דרך ארוכה, ארוכה, עד השמש עצמה, נגעת בה, אפילו התמהמהת וכרכרת מעט סביבה, וחזרת – לאן אתה הולך אז? כשאתה מתרחק מהחום ואור־הצהריים והליאות – לאן מועדות פניך?”
אנשיו חיכו שהוא יבטא זאת. הם המתינו עד שיספוג את כל קרירותה, לבנוניותה ואקלימה המרענן ומסביר־הפנים של המילה שבפיו. הם ראו את המילה מתגלגלת בפיו ברכות, כמו קורטוב של גלידה ערבה לחך.
“יש רק כיוון אחד בחלל מכאן והלאה,” אמר לבסוף.
הם חיכו. הם חיכו, בעוד החללית ממשיכה לאוץ באפלה הקרה, הרחק הרחק מן האור.
“צפונה,” מילמל הקברניט. “צפונה.”
וכולם חייכו, כמו למשב פתאומי של רוח בצהרי־יום לוהט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות