העיתוי של הכנס הארצי הראשון של חובבי מד"ב בישראל, שהתקיים ב־22 למרץ, לא היה נוח ביותר מבחינתנו, שכן באותו תאריך היה כבר רוב רובו של הגליון שבידיכם מוכן לדפוס. עם זאת, לא יכולנו להרשות לעצמנו שסקירת ארוע חשוב וחסר־תקדים זה תמתין חודש נוסף ועל כן עשינו מאמץ להכליל כתבה על הכנס כבר בגליון זה. מערכת ‘פנטסיה 2000’ מנצלת הזדמנות זו כדי לברך את מארגני הכנס המוצלח, ומקווה שהוא לא יהיה האחרון. כינוסים של חובבי מד"ב, שהם דבר שכיח בארצות הברית, מהווים את אחת העדויות לכך שהמד"ב אינו רק ז’אנר ספרותי, אלא תופעה חברתית מיוחדת, ויש אומרים – ‘תת־תרבות’ בפני עצמה. בנושא זה עוסק הראיון עם הסוציולוג ד"ר נחמן בן־יהודה, הרואה במד"ב את אחד ‘המיתוסים המודרניים’ של חברתנו.

– לאחרונה החלו הוצאות הספרים בארץ להוציא לאור גם אנתולוגיות של סיפורי מד"ב קצרים, והדבר הביא לתופעה הבלתי נמנעת, כמעט, והיא שסיפורים שראו אור לראשונה בעברית על דפי ‘פנטסיה 2000’ מופיעים שוב באנתולוגיות אלה, ועל פי רוב בתרגום שונה. כך למשל, בקובץ סיפורי אסימוב ‘אין איש פה פרט…’ (הוצאת מסדה) נכללים הסיפורים ‘עיניים אינן רק רואות’ ו’גזעני' שהופיעו בגליונות הראשונים של ירחוננו (בשמות שונים במקצת), ואילו בשני הכרכים המצויינים של ‘מבחר הסיפורת הבדיונית’ (הוצאת עם עובד) כלולים לא פחות מארבעה סיפורים שהופיעו לראשונה אצלנו: ‘ילוד גבר ואשה’ מאת ריצ’ארד מאתיסון, ‘פרנהייט פרוע’ מאת אלפרד בסטר, ‘ארץ החביבים’ מאת דימון נייט ו’פרחים לאלג’רנון' מאת דניאל קייס. סיפור נוסף, ‘החיפוש אחר אקוין הקדוש’ מופיע בגליון זה, ותרגומו נעשה עבורנו לפני חודשים אחדים מבלי שידענו שהוא יופיע בקובץ הנ"ל. אגב, הסיפור ‘פרחים לאלג’רנון’ זכה כבר לשלושה (!) תרגומים לעברית, שכן הוא נכלל גם בקובץ ‘הטוב שבטוב’ (הוצאת ל’דורי'). מטבע הדברים, התופעה בוודאי תחזור על עצמה באנתולוגיות נוספות שתראינה אור בעתיד. אנחנו מצידנו די גאים על כך שהיינו הראשונים שהיצגנו לקורא הישראלי סיפורים קצרים של סופרים מעולים כמו דיימון נייט או הרלן אליסון, למשל, ואולי תרמנו במשהו לנטייתן הגוברת של הוצאות הספרים להוציא לאור אנתולוגיות.

– מראשית קיומו של המגזין השתדלנו להקפיד על צורה חזותית נאה, לא פחות מאשר על התוכן. אם עמדנו במשימה זאת, במסגרת המגבלות התקציביות החמורות, הרי זה בראש ובראשונה בזכות צמד העורכות הגראפיות, לולה חלאבין ואופירה גידנסקי, שליוו אותנו במסירות רבה ב־17 הגליונות הראשונים. עקב התחייבויות אחרות נאלצו השתיים לסיים את עבודתן אצלנו לפני כחודשיים, ובהזדמנות זאת אנו מודים להן על עבודתן המעולה, בצרוף איחולי הצלחה לגרפיקאי שהחליפן החל מהגליון הקודם, יואב בן־דור.

– ועניין אחרון: בשערו של הגליון הקודם הופיע סמל הכינוס הבינלאומי למד"ב, ‘ג’רוקון 82’, שייערך אצלנו בקיץ 82. לצערנו נשמט ציון שמו של הגרפיקאי שעיצב את הסמל, שרל אורחיון. אנו מתנצלים על השמטה זאת ומודים למר אורחיון על תרומתו זו לירחוננו.

קריאה מהנה!

סיפורים:

תפוחי הזהב של השמש – ריי ברדבורי

אל מכתש שיקאגו – ריי ברדבורי

הביקוש אחר אקווין הקדוש – אנתוני בוצ’ר

והרי החדשות – תיאודור סטרג’ן

מותו של פלוי – איזאק אסימוב

מקומות עטויי צללים – ריצ’ארד מאתיסון

היה היתה זקנה שגרה בתוך נעל – רוברט. פ. יאנג¹

מדורים:

ריי ברדבורי – פייטן של כוכבים – יוחנן נאגל

הכנס שעשה היסטוריה

אסימוב על… המילה שהמצאתי

מבזקים קוסמיים

ספינות התעתועים – רלף וג’ודי בלום

המד"ב כמיתוס מודרני – ראיון עם ד"ר נ. בן־יהודה

מה זה לא מד"ב – הנרי אונגר

מכתבי קוראים

בגליון הבא

ארתור ס. קלארק יתארח פעם נוספת על דפי ירחוננו בסיפורו ‘פירצה’, שבו הנושא הקלאסי של פלישת חייזרים אל עולמנו מקבל תפנית מפתיעה…

אורסון סקוט קארד הוא אחד הכשרונות הבולטים בקרב הדור החדש של סופרי המד"ב האמריקניים, ואותו נציג לראשונה בגליון הבא בסיפורו ‘אלים בני תמותה’.

בתחום המד"ב הישראלי צפויה לנו הפתעה של ממש, וזאת לרגל שבוע הספר העברי הקרב ובא.

במקום מאמרו המדעי של אסימוב יובא הפעם מאמר מיוחד במינו של לארי ניבן: ‘מסע בזמן – הלכה ומעשה’, ובו מנסח סופר המד"ב הנודע את ‘חוק ניבן’ בדבר האפשרות לנוע בזמן…

שמו של הסיפור שלפנינו הוא גם שמו של קובץ מסיפוריו של ריי ברדבורי, שראה אור לראשונה בשנת 1953, ונחשב לאחר הקבצים המעולים של סופר רב־יוקרה זה. גם בסיפור זה. כבמרבית סיפוריו של ברדבורי, אפילו אם נושא העלילה הוא ‘טכני’ – מסע מחקר אל השמש – העיקר הוא בתאור תחושותיהם של גיבורי הסיפור, באווירה המיוחדת, ובסגנונו הפיוטי של המחבר.

* * *

“דרומה.” אמר הקברניט.

“אבל אין שום כיוונים, כאן בחלל,” אמר ציוותו.

“כשאתה נמצא בדרך למטה, אל השמש”, השיב הקברניט, “והכל הופך צהוב, חם ועצל, הרי שאתה נוסע בכיוון אחד בלבד.” הוא עצם את עיניו וחשב על הארץ הרחוקה, החמה, העשנה, תוך שהוא מתנשם ברכות. “דרומה”, הוא הינהן קלות לעצמו, “דרומה.”

שם חלליתם היה ‘קוֹפָּה דֶה אוֹרו’, הקרויה גם ‘פרומותיאוס’, או ‘איקרוס’, ומטרתם היתה שמש הצהריים היוקדת, פשוטו כמשמעו. במצב רוח מרומם הם ארזו אלפיים בקבוקי לימונדות חמוצות ואלף פחיות בירה, צידה לאותו מסע אל הסהרה רחבת־הידיים. ועכשיו, בעוד השמש מבעבעת לקראתם, הם ניזכרו בקובץ חרוזים וציטטות:

''‘תפוחי הזהב של השמש’?"

“ייטס.”

“‘אל נא תירא עוד את חום השמש’?”

“שקספיר כמובן!”

“‘גביע הזהב’? סטיינבק. ‘כלי הזהב’? סיטפנס. ומה בדבר ‘קערת הזהב בקציה של קשת בענן’? זהו שם טוב למסענו! בחיי, קשת בענן!”

“טמפרטורה?”

“אלף מעלות פרנהייט!”

הקברניט לטש עיניך דרך הצוהר הענק והשחור, ובאמת – שם היתה החמה. להגיע אליה, ולחטוף חלק ממנה לנצח – זו היתה שאיפתו הכמוסה והיחידה. הספינה היתה תערובת של עדינות קרירה ומעשיות צוננת. דרך מסדרוני הקרח, דרך מקפא־החלב, נשבה רוח סערה של פתיתי השלג, סופת־חורף של אמוניה. לו היה ניצוץ אחד מאותה כירה ענקית הבוערת שם בחוץ מצליח לחדור פנימה, דרך קליפתה הקשיחה של הספינה, לו הצליחה נשימת אש קטנה אחת לחלחל פנימה – היתה מוצאת בפנים את החורף, משתולל בשיא הקור של פברואר.

מד החום הקולי מילמל אל תוך הדממה הקוטבית: “טמפרורטרה: אלפיים מעלות!”

נופלים, חשב הקברניט, כפתיתי שלג, לתוך חיקו של יוני, חמימותו של יולי ושרב העילפון של אוגוסט.

“שלושת אלפים מעלות פרנהייט!”

תחת שדות השלג, שעטו המנועים, המקררים שאבו בקצב של אלפי קילומטרים לשעה בסלילי נחש־הבריח שלהם, עטויי־הכפור.

“ארבעת אלפים מעלות פרנהייט.”

צהריים, קיץ, יולי.

“חמשת אלפים מעלות פרנהייט!”

ולבסוף פתח הקברניט פיו לדבר, כשדממת המסע כולה נשמעת בקולו: “עכשיו, אנו נוגעים בשמש!”

עיניהם, בחשבם על כך, היו כזהב המותך.

“שבעת אלפים מעלות!”

משונה עד כמה יכול מד־חום מכאני להישמע כה נלהב, למרות שלרשותו רק קול מתכתי חסר־רגש.

“ומה השעה?” התלוצץ מישהו.

כולם לא יכלו שלא לחייך.

מעכשיו לא היה קיים דבר חוץ משמש ושמש ושמש. מכל עבר וכיוון, היא היתה אופק, היא שרפה את הדקות, השניות השעות והשעונים: היא שרפה את הזמן ואת הנֶצח עצמם. היא שרפה את שמורות העיניים ואת העולם האפל מאחורי העפעפיים, את הרישתית ואת המוח החבוי; והיא שרפה את השינה ואת הזכרונות המתוקים על שינה ורדת הלילה הקריר.

“זהירות!”

“המפקד!”

ברטון, החובל הראשון, השתטח על סיפון החורף. חליפת המגן שלו שרקה במקום בו נפרצה לרווחה, בעוד החום, החמצן והחיים שבו, פורצים החוצה באד קפוא.

“מהר!”

בתוך מסכת הפלסטיק של פניו של ברטון כבר החלו להיתהוות גבשושיות חלביות בצורות משונות. הם רכנו כדי להיטיב לראות.

“פגם בהרכב החליפה שלו, המפקד. הוא מת.”

“קפא למוות.”

הם לטשו עיניהם אל מד־החום הנוסף, זה שהראה כיצד שורר החורף באוניה מושלגת זו. אלף מעלות מתחת לאפס. הקפיטן הביט מטה אל הפסל הקפוא ועל הגבישים המנצנצים אשר המשיכו לכסות אותו בעוד הוא מסתכל. אירוניה מהסוג הקר ביותר, חשב; פוחד מאש ומת בקפיאה.

הוא פנה הצידה. “אין זמן. אין זמן. השאירוהו כאן.” הוא הרגיש בלשונו הזעה בפיו. “טמפרטורה?”

המחוגים קפצו ארבעת אלפים מעלות.

“הבט! בבקשה, הבט!”

הקרחון שלהם נמס.

הקברניט נשא עיניו במהירות אל התיקרה.

כמו בסרט־קולנוע שנעצר לפתע, האירה תמונה אחת בזכרונו והוא מצא עצמו מרוכז עד כדי גיחוך במעמד הלקוח מילדות. בבקרי האביב, בהיותו נער, היה נשען החוצה מחלון חדרו אל האויר הצח המדיף ריח שלג, ומביט בשמש המאירה על נטיף־הקרח האחרון. טיפות של יין לבן, דמו של אפריל קריר אך מתחמם, טיפטפו מאותו להב בדולח בוהק. מדי דקה, היה כלי נישקו של דצמבר מאבד את כוחו. ולבסוף, בקול רעם אחד, נפל נטיף הקרח על המדרכה של מטה.

“משאבת העזר שבורה, אדוני. ההקפאה! אנו מאבדים את הקרח!”

מטר של גשם חמים ניתז עליהם. רב החובל הניע ראשו ימינה ושמאלה.

“האם יכולים אתם לאתר את התקלה? אלוהים! אל תעמדו כך, אין זמן!”

הגברים מיהרו; הקברניט התכופף בגשם החמים, מגדף, חש בידיו המלטפות את המכונה הקרה, חש בהן מחטטות ותרות. בעוד הוא עובד, ראה בעיני רוחו את העתיד שרק כפסע היה בינו לבינם. הוא ראה את הקליפה מתקלפת מהכוורת ההומה של חלליתם, האנשים הנחשפים רצים, רצים, פיותיהם זועקים, חסרי־קול. החלל הינו תהום אפלה וטחובה, בה מטביעים החיים את שאגותיהם ואימתם. אתה יכול לפרוץ בזעקה גדולה, אולם החלל בולע אותה עוד בטרם החלה לצאת מגרונך. אנשים מתפזרים לכל עבר, כנמלים בקופסת גפרורים בוערת; החללית נוטפת לבה, מעלה אדים, ו… כלום!

“המפקד?”

הסיוט נגוז.

“כאן”. הוא עבד תחת הגשם החמים והרך שטיפטף מהסיפונים העליונים. הוא מישש את משאבת העזר. “לעזאזל!” הוא משך את צינור הדלק. כשיבוא, יהיה זה המות המהיר ביותר בהיסטוריה של הגסיסה. רגע אחד של צרחה; הבזק חם אחד לאחר מכן, ורק ביליוני הטונות של אש־חלל תלחשנה, מבלי להישמע, בחלל. קלויים כגרעיני תירס בתנור, בעוד מחשבותיהם משתהות באויר החרוך, רגע ארוך לאחר שגופותיהם יהיו צלי מפוחם וגז זוהר.

“לעזאזל!” הוא דקר את המשאבה במברג. “אלוהים!” הוא נרעד. הכיליון המושלם הזה. הוא עצם את עיניו בחוזקה, שיניו הדוקות. אלוהים, חשב, אנו רגילים למיתות נינוחות יותר, הנימדדות בדקות ושעות. אפילו עשרים שניות יחשבו עכשיו למוות איטי, נוכח הדבר הרעב הזה האורב לטרפנו חיים!

“המפקד, האם אנו פונים חזרה, או נשארים?”

“הכינו את ‘הגביע’. החלף אותי וגמור לתקן את זה. עכשיו!”

הוא פנה ושם ידו על מנגנון ‘הגביע’ הענקי; תחב אצבעותיו אל תוך ‘הכפפה’ הממוכנת. תנועה קלה של ידו כאן, הניעה יד ענקית, בעלת אצבעות מתכת עצומות, מתוך קרביה של האוניה. עכשיו, עכשיו גלשה יד המתכת האדירה החוצה, נושאת את ה’קוֹפָּה דֶה אוֹרו' הענקית בנשימה עצורה אל תוך כבשן הברזל, אל תוך גופה נטול־הגוף ובשרה חסר־הבשר של השמש.

לפני מיליון שנה, הרהר הקברניט, מהר־מהר, בעוד ידו מניעה את ‘הגביע’, לפני מיליון שנה על שביל צפוני נידח, ראה אדם ערום כיצד ברק פוגע בעץ. ובעוד שיבטו נמלט, תלש הוא בידיו החשופות ענף של אש, נכווה, ונשאו בתרועות ניצחון, סוכך עליו בגופו מפני האש, למערה. ושם, בבת צחוק, הטילו על ערימת עלים, והעניק לעמו את הקיץ. והשבט העז להתקרב לבסוף, ברעדה, אל האש. הם קרבו את ידיהם הרוטטות וחשו בעונה החדשה ששרה במערתם, בנקודה קטנה וצהובה זו של מזג אויר מתחלף. וגם הם, בעצבנות־מה, חייכו סוף סוף. הם זכו במתנת האש.

“המפקד!”

עברו ארבע שניות שלמות עד שקרבה היד הגדולה את ‘הגביע’ הריק אל האש. אז הנה אנחנו שוב כאן היום, על שביל מסוג אחר, חשב, מתאמצים להשיג גביע של גז יקר ושל רִיק, חופן של אש שונה, איתה נחוש חזרה דרך החלל הקר, מאירים את דרכנו, נוטלים עימנו אל כדור הארץ מתנת אש שתיבער אולי לעולמי־עד. מדוע?

הוא ידע את התשובה לפני שהציג את השאלה.

כיוון שהאטומים איתם אנו עובדים בידינו, על כדור־הארץ, מעוררים רחמים; הפצצה האטומית קטנה ועלובה, הידע שלנו דל ועלוב, ורק השמש יודעת באמת כל מה שברצוננו לדעת, ורק בידי השמש חבוי הסוד. וחוץ מזה זה מהנה. זהו משחק בגורל. זהו דבר גדול לבוא הנה, לשחק בתופסת, פגע וברח. אין שום סיבה בעצם, לבד מהגאווה והיהירות של האדם, החרק הקטן, המקווה לעקוף את האריה ולהימלט מנשיכתו. בחיי, הרי נוכל לומר עשינו זאת! והנה גביענו, גביע של אנרגיה, אש, תנודות, יהא שמו אשר יהיה – הוא אשר יספק אולי כוח לערינו, ישיט את ספינותינו, יאיר את הספריות שלנו; ישזף את ילדנו, יאפה את לחמנו ויבשל היטב את ידע היקום בשבילנו במשך אלף שנים, עד שיהיה עשוי היטב. הנה, מגביע זה, שתו! כל האנשים הטובים, אנשי מדע ודת, שתו! חממו עצמכם נגד לילות הבורות, השלגים הארוכים של האמונות הטפלות, הרוחות הקרות של חוסר האמונה, ונגד החרדה העמוקה מפני האפילה, המצויה באדם באשר הוא אדם. הנה כי כן, אנו פושטים ידנו עם גביע הקבצנים…

"אה!''

הגביע טבל בשמש. הוא גרף מעט מבשרו של אלוהים, מדמו של היקום, מהמחשבה המסנוורת, מהפילוסופיה המסמאת אשר הרתה ויסדה מערכות כוכבים, עצרה וסיחררה כוכבי־לכת במסילותיהם, קיימה או המיתה חיים ותנאי קיום.

“כעת, לאט.” לחש הקפיטן.

“מה יקרה כשנכניס אותו פנימה? חום נוסף זה בשעה כזאת?”

''אלוהים יודע."

“משאבת העזר תוקנה, אדוני.”

“הפעל אותה!”

המשאבה החלה לטרטר.

“סגור את מכסה הגביע, ועכשיו פנימה לאט לאט.”

היד הנפלאה הרעידה מחוץ לספינה, השתקפות כבירה של תנועות ידו שלו, ואז גלשה בדממה אל תוך גוף החללית. הגביע, מכסו סגור, טיפטף פרחים צהובים וכוכבים לבנים, והחליק עמוק פנימה. מד החום הקולי צווח. מערכת הקירור השתוללה: נוזלים חומצתיים הלמו בקירות, כדם בראשו של מטורף משתולל.

הוא סגר את דלת תא האויר החיצונית.

“עכשיו.”

הם חיכו. דופקה של החללית פעם. ליבה של הספינה הלם, האיץ והלם – וגביע הזהב בתוכו. הדם הקר הסתחרר למטה למעלה מסביב, למטה למעלה מסביב.

אט אט נשף הקברניט את האוויר מראותיו.

הקרח חדל לטפטף מן התקרה, וחזר וקפא.

“בואו נצא מכאן.”

החללית הסתובבה וטסה.

''הקשיבו!"

הלמות־ליבה של החללית הלכה והואטה. המחוגים סבו מטה בסולם האלפיים; נימות המחוגים רטטו, בלתי נראים. קולו של המדחום התרונן, מבשר את חילוף העונות. עכשיו כולם חשבו יחדיו: להימלט הרחק הרחק מהאש והלהבה, מהחום, מההיתוך. מהצהוב והלבן. לברוח החוצה. אל תוך הקריר והאפל. בעוד כעשרים שעות, יתכן ויהיה אפשר אפילו לנתק מספר מקררים, להניח לחורף לגווע. בקרוב, ינועו דרך לילה קר כל־כך עד שאולי יזדקקו לכבשנה החדש של הספינה, לחומה של האש המוגנת, אותה הם נושאים כתינוק שטרם נולד.

הם היו בדרכם הביתה.

הם נוסעים הביתה. ובעוד הוא מטפל בגופתו של ברטון השוכב במצע שלג לבן, מצא הקברניט מעט זמן כדי להיזכר בשיר שכתב לפני שנים רבות

שעה ארוכה ישב הקברניט ליד הגופה, תחושות שונות ורבות מפעמות בו. אני עצוב, הוא חשב, ואני מרגיש בטוב. אני מרגיש כילד השב מבית הספר וצרור חמניות בידו.

“ובכן,” אמר הקברניט באנחה, עיניו עצומות. “ובכן לאן עכשיו, הא? לאן מועדות פנינו עכשיו?”

הוא חש באנשיו הסובבים אותו. אחוזי פחד מוות, נשימתם שקטה. “לאחר שהלכת דרך ארוכה, ארוכה, עד השמש עצמה, נגעת בה, אפילו התמהמהת וכרכרת מעט סביבה, וחזרת – לאן אתה הולך אז? כשאתה מתרחק מהחום ואור־הצהריים והליאות – לאן מועדות פניך?”

אנשיו חיכו שהוא יבטא זאת. הם המתינו עד שיספוג את כל קרירותה, לבנוניותה ואקלימה המרענן ומסביר־הפנים של המילה שבפיו. הם ראו את המילה מתגלגלת בפיו ברכות, כמו קורטוב של גלידה ערבה לחך.

“יש רק כיוון אחד בחלל מכאן והלאה,” אמר לבסוף.

הם חיכו. הם חיכו, בעוד החללית ממשיכה לאוץ באפלה הקרה, הרחק הרחק מן האור.

“צפונה,” מילמל הקברניט. “צפונה.”

וכולם חייכו, כמו למשב פתאומי של רוח בצהרי־יום לוהט.

ריי ברדבורי

דיוקן על ברדבורי כדאי אולי להתחיל דוקא בסוף המאה הקודמת, חמישים שנה לפני שנטל ריי הקטן, בן ה־15, את העט לידו בפעם הראשונה וכתב ספור קצר שלא זכה להצלחה מרובה, שכן ברדברי הוא משהו מיוחד בז’נר אך דוקא בייחודו הוא ממשיך של מסורת מסוימת. בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת נהג ז’יל וורן בחמת טרוף עונתית להריץ מברקים אל ה’טיימס' הלונדוני מעל סיפון היאכטה שלו, בהם תקף את ה.ג'. וולס שהיה מוקצה בעיניו מחמת מיאוס. בשנות התשעים היו מאחורי וולס כבר מרבית “הרומנים הפנטסטיים” שלו: “האי של ד”ר מורו", “מלחמת העולמות”, “מזון האלים”, “האנשים הראשונים של הירח”; וכדי להבין מה הרגיז כל כך את וורן ניתן להזכיר פשוט את הספר האחרון מבין אלו. בעוד שוורן תכנן את “מסע לירח” שלו בפרטי פרטיו, הגה בסוג הדלק הנידרש, בצורת השיגור של הטיל (הוא סבר שיהיה זה כדור תותח גדול) וכו' וכו', הסתפק וולס, כששלח הוא את אנשיו לירח בתחבולה הפשוטה של “חמר אנטי גרויטציוני”, ובזאת העלה את לחץ הדם של וורן שידע כי אין ולא יתכן דבר כזה שהוא מגוחך לא פחות משהינו בלתי אפשרי. הבעיה היתה שגם וולס ידע זאת. משני אלו היה דוקא וולס בעל ההשכלה המדעית הפורמלית בהיותו בעל תאר בביולוגיה, ולעתיד לבוא אחד האנציקלופדיסטים הנאורים והפוזיטיביסטיים של העולם המערבי; מעבר לפלוגתה ההיסטורית המגוחכת יש כאן התנגשות של הטמפרמנטים שיש בה חשיבות עליונה להגדרת המד"ב. בעוד שוורן ראה במד"ב כר פורה לאקסטרפולציות, מחקר שעורך הדמיון בכל העולמות האפשריים שהעתיד שלנו יכול להפיק מתוך הפוטנציאל של ההווה, ולשם כך השתבח ביצירת מכונות משוכללות, ניבא טנקים וצוללות, תיכנן מכוניות ואפילו כלי טיס, את וולס לא עניינו כל אלה; בעוד שבשביל וורן הירח הוא הלוין של כדור הארץ העשוי כך וכך מליוני טונות של סלע ומחצבים מסוג מסוים, ולו כח משיכה בעל שיעור מסויים הניתן למדידה, בשביל וולס אין הירח אלא מקום שבו יש חברה והיררכיה מסוימת שכדאי להפגיש עמה את אנשי כדור הארץ בלא להתעניין כל עיקר, מעבר לתחבולה ספרותית פשוטה במתכוון, בדרך בה הגיעו שמה. בקצרה: בשביל וולס המדע לא היה אלא אמתלא לבנות אוטופיות, לבחון את סדרי החברה של ימיו, או, בצוותא עם הרומנים היותר “רציניים” שהוציא בראשית המאה, לכוון חיצי סאטירה כנגד אנגליה של ימיו. כל המבוא הזה חשוב להגדרתו של ברדבורי – משום שברדבורי הוא הנציג המוצלח והרומנטי ביותר של סוג זה של המד"ב, עם הבדל אחד: בעוד שוולס היה מעוניין בניצולו של המד"ב לצרכי סאטירה חברתית, עיסוקו של ברדבורי הוא אוניברסלי יותר: הוא מעוניין בניצול המד"ב לחקר האדם בכלל, באשר הוא, לחקר צורות חשיבה שלו וצורות הרגשתו שהן אותן צורות בכל מקום. בשביל ברדבורי אין המאדים כוכב לכת שנע סביב לשמש, אלא מקום זר שבו ניתן להפגיש את ילדי האדמה עם יצורים אחרים. צורות חיים נכריות מעניינות אותו לא מצידן הביולוגי כי אם מצד האור הפילוסופי והרגשי שהן מטילות על האדם. משום התענינויותיו אלה לא האריך ברדבורי שבת בחוג הצר של סופרי מד"ב: למרות הפרסים והכיבודים שזכה בהם מצד עמיתיו – ואולי בלי קשר אליהם – הצהיר הסופר האנגלי רב־ההשפעה כריסטופר אישרווד (המחבר של “שלום לך ברלין”) על כך ש"ברדבורי הוא בעצם פייטן"; ברדבורי נהג רצינות בהצהרה זו ומאז הוא שוכן כבוד באותו תחום מכובד יותר שלסופרי המד"ב ה"קשוחים" יותר אין בו דריסת רגל, תחומה של הספרות הכבדה, הרצינית. אך נתחיל מההתחלה.

ברדבורי נולד ב־1920, בעיר קטנה באילינוי, המופיעה ברבים מספוריו כארץ של תום וביעותים. (לדוגמה – בסיפור “אל מכתשי שיקאגו” המופיע בגליון זה). ב־1941 יצא לאור ספורו הראשון (בשתוף עם הנרי האס – “מטוטלת”). משנת 1943 עד 1947 התגבש אותו סגנון מיוחד שלו שיש בו תערובת של פנטסיה, נוסטלגיה וחיבה כלפי המקברי; ספוריו מתקופה זו קובצו לראשונה בשנת 1947 תחת הכותרת המשותפת “קרנבל קודר”, וכמה מספוריו שם קובצו שוב בספרו שזכה להצלחה ניכרת “ארץ אוקטובר” (1955). אופייני לדרכו שמרבית ספוריו מאותה תקופה יצאו ב"ויירד סטוריס" (מגזין שהתמחה בחלק ה"פנטסיה" של הסיינס פיקשן); באותה תקופה גם הרבה ברדבורי, כרבים מעמיתיו, להשתמש בשמות עט שונים – אדוארד בנקס, ויליאם אליוט, לאונרד דוגלס. בין ספורים אלו נימנה גם “הפיקניק בן מליון השנים” שניכנס לאחר מכן לאסופה שלו משנת 1950 – “הכרוניקה המאדימית” (בעברית – “רשימות מן המאדים”). זה היה ספרו השני של ברדבורי, הספר שהביא עמו תפנית; מסך 300 הספורים בערך שכתב מאז רק כתריסר הופיעו במגזינים למד"ב, כל האחרים נידפסו בירחוני הספרות המכובדים ביותר כגון ה"ניו יורקר". ספור ההצלחה של ברדבורי הוא מיוחד במינו: הוא פרץ לעצמו דרך אל תחומי הספרות הרצינית, את ספוריו לומדים באוניברסיטאות, הסגנון הנוסטלגי הסימבוליסטי שלו הספוג מיבנים אומנותיים וצלילים של פיוט עובר אנליזות סטיליסטיות. יתרה מזאת – ספרו “פרנהייט 451” הוסרט על־ידי אחד החשובים באנשי הקולנוע של צרפת, פראנסואה טריפו, והיה להצלחה רבתי; הוא הוזמן להוליבוד וכתב שם את התסריט לסרטו של ג’ון יוסטון על פי ספרו של מלויל “מובי דיק”; לא במקרה היה ברדבורי לאיש שהתעסק דוקא בתסריט זה: שכן מלויל, לצד אדגר אלן פו (סופר אחד שברדבורי מזכיר בכמה מספוריו) הוא צייר הרוע הגדול בספרות האמריקאית, וברדבורי למד רבות מסגנונו הסמלי ומהיכולת שלו ליצור אימז’ים גדולים של רוע מעורפל וסתום. “פרנהייט 451” היה הספר הארוך היחיד של ברדבורי; לאחר מכן המשיך לפרסם את ספוריו הקצרים בכמה קבצים שהכותרות הנפלאות שברדבורי יודע לברור עבורם מבטאות מקצת מהנוסטלגיה אשר המשיכה לפרסם את שמו בחוגי הספרות הרצינית: “יין דנדליון” (1957), “האדם המאוייר” (1951) “דבר מרושע מדרך זו פוסע” (1962) וכמובן – “תפוחי הזהב של השמש”. מאז סוף שנות החמישים גורם ברדבורי אכזבה מתמדת לחסידיו – במחזות שלו, בשירתו, ברבים מספוריו; למרות זאת התפשטה גם בשנים אלה תהילתו וקיבלה כבר תנופה שאי אפשר לבלמה. ספורים שלו הופיעו ביותר מ־800 אנתולוגיות, כמה סרטים נוצרו בשנות החמישים על פי ספוריו הקצרים, 16 מהם זכו לגרסאות של קומיקס, ויותר ממאה מחקרים, חלקם בעלי אופי פופולרי וחלקם אקדמיים, הופיעו וממשיכים להופיע אודותיו, ביניהם גם ביבליוגרפיה מפורטת של כל כתביו מאת ויליאם פ. נולאן, סופר מד"ב חשוב בזכות עצמן.

רשימת הישגים זו ובעיקר העובדה שברדבורי הוא הנציג המוכר של המד"ב בתחומה של הספרות הרצינית, מי שנחשב אחד הכשרונות הספרותיים הבולטים במאה זו באמריקה, ושאין עברו ה"מד"ב" ניזכר לו עוד, טעונים פרוש והסבר. ההסבר הפשוט ביותר הוא לומר שברדבורי הוא סופר טוב במובן שבו סופרי מד"ב מקצועיים יותר כאסימוב, הינליין ואפילו קלארק, אינם יכולים להיות; עובדה זו היא שחשובה בתופעה ששמה “ברדבורי” – ואני רוצה לדון בה בקצרה בהתיחס לשנים מספריו שנזכרו – “פרנהייט” ו"רשימות מן המאדים" – בהם מודגמות סגולותיו שעשוהו לתופעה פרדוכסלית: סופר מד"ב שהוא סופר מד"ב טוב יותר ככל שקוראים “רציניים” בטוחים יותר שהוא כותב מחוץ לז’נר. נראה מדוע הדבר כך. התחלנו בוורן וּוולס: ברדבורי הוא וולסיאני בזה שהוא דוחה את הנסיון של הסופרים מאסכולת וורן לבנות אקסטרפולציות. זהו לגבי דידו תפקידו של מדען, ובעצם לא דבר מעניין מספיק. אך בניגוד לוולס ובדומה לאויבו הגדול של וולס, ק. ס. לואיס, היה ברדבורי תמיד פסימיסט, וסולד מהאופטימיזם המדעי שאפיין את אסימוב והינליין, את “דוק” סמית ואת ג’ון קמבל; בשביל ברדבורי העתיד, במידה והוא התפתחות של הווה, יכול להקצין רק את הרעות שמתחילות לבצבץ עתה; במובן זה הוא כותב “דיסטופיות”, אוטופיות הפוכות, שליליות. בדומה למשטר הדיכוי שמתאר אורוול ב"1984" בו “משוכתבים” ספרים מדי שנה כדי להתאים לרוח הנושבת של אי־סובלנות מתחדשת כל תקופה קצרה, ובדומה להכסלי שב"עולם חדש ונועז" שלו אין למעשה כל ספרים בנמצא (אלא רק סמי הזיה) ספרו של ברדבורי “פרנהייט 451” מתאר עולם דומה מאד, ואפילו נאחז באותם סמלים ובאותן תופעות ייצוגיות של העדר סובלנות ואיבה של בני אדם כלפי הרוח והתרבות. הגבור מוצא את אשתו על סף המוות לאחר שקצה בחיים של שעמום נוח, שהאתגר החריף ביותר שבו לפעילות מנטלית הוא טלביזיה תלת מימדית; כותרת הספר מסמלת את דרגת החום שבוער בה נייר של ספר, והגבור הוא “כבאי” שבאופן אירוני רגיל אצל ברדבורי תפקידו אינו לכבות שרפרת אלא להבעיר אותן, והשרפות, בקונוטציות ברורות מאד בתרבות שעברה ברבריזציה עוד בימיו של ברדבורי, הן שריפות של ספרים – החמר המסוכן ביותר למשטר טוטליטרי בהיותם אמצעי להעברה של אי־ודאות. “פרנהייט” הוא איפוא, בצורה הברורה ביותר, לא ספר על העתיד כי אם משל על אי־הסובלנות של ההווה, על העדר היכולת לשמור על אינדבידואליות בעולם העובר קולקטיביזציה, ועל אי־נכונותם של שלטונות כלשהם להתיר את העונג שבבדידות, במחשבה, בהתבודדות עם ספרים. ברדבורי מזכיר לנו שספרים הם בעצם צורת הבידור היחידה שבה אדם מתבודד עם עצמו ועם העולם הפנימי של מחשבותיו: זוהי אצלו, כמו אצל הכסלי, אורוול וזמיאטין, צורת בידור שאין משטר טוטליטרי עשוי לשאת אותה לאורך זמן. המד"ב, העתיד, המכונות הזרות, צורות החיים האזוטריות, הינם כולם עבור ברדבורי רק אמתלה לבנות משלים על ההווה באמצעות חידוד סיטואציות, חידוד המתאפשר כשאין הוא צריך עוד להיות צמוד ל"תאור ראליסטי" של העולם הממשי. משום כך אין זה נכון לומר שברדבורי הוא “סופר רציני” שהתחיל את דרכו ב"כתבי־עת של מדרכות" אך עקר מהם אל ה"סאטרדיי איבנינג ניוז" וה"אמריקן מרקיורי" המכובדים, בדומה לדאשייל האמט, שחרג מהז’נר שלו – סיפורי הבלש הפרטי – וכבש את לב האינטלקטואלים. עולם הפנטסיה של ברדבורי הוא חלק חיוני בעולם הסמלים שלו; כיצד יוכל לתת בטוי לנוסטלגיה־הפוכה, האכזרית של ימי הילדות, אם לא בספור על “גן הילדים” שבו מענים הילדים זה את זה והאב המסור מתחלף עם ילדו, ואינו גדל עוד לעולם, כדי להצילו. כיצד יתן בטוי לזוועה שבצד המסוים של האנושיות אם לא באותו ספור נפלא על אדם שכאב עצמותיו לא הירפה ממנו, למרות כל התרופות המתוחכמות עד שהגיע אל ביתו של אותו מרפא מוזר למראה שמצא לו טיפול: הוא חדר לעצמותיו ואכלן מבפנים. לאחר מכן חוזרת אשתו הביתה ורואה עיסה דמויית כוכב־ים מָחוץ זוחל על הריצפה. “הדבר הגרוע מכל” מסתיים הספור "היה בכך היצור המרוח שם אמר לפתע בקול אנושי, מוכר – “מרי!”

תמונה מהסרט 'פרנהייט 451'

ברדבורי יודע מה ששום סופר מד"ב זולתו לא למד: שכדי להיות מפחיד, מעורר דמיון, מקסים, הוא צריך להשאיר פערים פתוחים המתמלאים בדמיונו של הקורא: הוא צריך לדעת לא רק מה לכתוב אלא גם מה להחסיר. כך למשל מסתיים אחד הספורים ב"רשימות מן המאדים'' – הקפטיין מגיע עם אנשיו, בצורה מפליאה ביותר, לעיירה הדומה בכל לעיירת ילדותו: הסבא והסבתא מתערסלים בכסא הנדנדה על מרפסת שטופת אור־שמש, מתחת לגגון האדום המשופע, והאח הקטן נמצא בגינה. רק שכל המקום נמצא, אם רק תחשבו על כך, במאדים. אך אנשי הצוות אינם מרבים לחשוב. כל אחד מאנשי הצוות משוכן בבית כזה, והקפטיין, בלילה, לצד הנשימה השקטה של אחיו, מתחיל לחשוב, והוא מבין שבעצם דבר איום מסתתר שם באפלה, והוא מזנק אל הדלת. “רק שהדבר תפס אותו לפני שהגיע”. צורת הכתיבה הזו, הקצרה, רבת הסמלים, שמוצאת את הדבר המפחיד ביותר בתשוקות הלב האנושיות ביותר מיוחדת לגמרי לברדבורי, והיא מאפיינת את כל מסכת “הכרוניקה המאדימית”, שהוא בלי ספק ספר “הפנטסיה” הטוב ביותר שנכתב במאה העשרים. זוהי יצירה מלהיבה ומפליאה – מארג עדין וסבוך של סיפורים קצרים שבכל אחד מהם חתומה התערובת הברדבורית המיוחדת של נוסטלגיה, פיוט, ואירוניה דקה כלפי האדם. תשוקות ופנטסיה, חלום של כיבוש וגעגועים לאנושיות מול הערים המתות של בני־המאדים. האיכות דמויית החלום (ולפעמים סיוט) שבני האדם פוגשים בתרבות זרה לגמרי, כמו אותו אדם שנתקל באיש מאדים ההולך למסיבה בעיר השכנה, באיזה מעתק זמן פתאומי ורגעי, כל אלה מראים עד כמה אין ברדבורי מעוניין כל עיקר ב"טכניקות" – של המסע, של החברה, של הערים והארכיאולוגיה הקוסמית; כל מה שהוא מעוניין בו הינו “המצב האנושי” שהוא אחד בכל מקום: הספר מתחיל באימז' היפהפה של קיץ פתאומי באמצע החורף הקפוא של אוהיו, אותו מפשיר טיל־המשלחת הראשון בחום מנועיו, והוא מסתיים בילדי הארץ המביטים לתעלה המאדימית כדי לראות “אנשי מאדים” בתוכה, ורואים את השתקפויותיהם. בין זה לזה דן ברדבורי בהרבה נושאים “גדולים”: בבדידות ובטרוף, באי־יכולתו של האדם להיגמל מצורות־ראיה מאובנות שהביא עמו, באי־יכולתו להבדיל בין מציאות להלוצינציה עקבית כאותו ספור בדבר המשלחת השניה אשר ניכלאה בבית מטורפים מאדימי, או בשאלת הזהות האנושית באותו ספור בו יצור מאדימי המשנה צורה לפי תשוקת בני האדם ניקרע לגזרים תחת התשוקות הנוגדות, האגואיסטיות, של כל יצורי האנוש סביבו. זוהי כתיבה של רומנטיקן מיואש, ספוג רחמים, הבוחן כליות ולב של האדם במעטה של פנטסיה המרוחקת מההווה והמציאות שלנו מספיק על מנת להראות אותן ביתר שאת. בשביל ברדבורי המד"ב אינו נועד אלא לגרד באמצעותו את האבק מעל כמה שאלות גדולות, כלל־אנושיות. אך למרבה מזלנו, אנו חובבי המד"ב, ובניגוד לדעת שוחריו שאינם כותבים עוד על גב ספריו את הבטוי “החשוד” – הזה, הכלים שבאמצעותם הוא פועל חיוניים והכרחיים למסר שהוא מפיק באמצעותם. דוקא משום שהפנטסיה היא בידי ברדבורי מכשיר פילוסופי, מצליח להתגלות אצלו כל יופיה. ברדבורי הצהיר עוד בראשית דרכו: “תמיד אני אומר לעצמי שיש משהו מן הידוע בלא־ידוע, ויש משהו לא־נודע בידוע; חפש אותו, מצא אותו.” אין ספק שברדבורי נימנה עם אותם מעטים – שמצאו אותו.

יוחנן נאגל

ריי ברדבורי

סופרי מד"ב רבים ניסו את כוחם בתאור העולם שלאחר מלחמה אטומית. כשחזות קודרת זאת מתוארת בידי רב־אמן כריי ברדבורי, התוצאה מרשימה במיוחד. כמו ברבים מסיפוריו האחרים, האווירה ספוגה נוסטלגיה לימי־נעוריו של ברדבורי, בעיירה קטנה במערב־התיכון של ארצות־הברית. ובאשר לקדרות ולפסימיזם האופייניים של ברדבורי – נדמה לנו שסיומו של סיפור זה מרמז דוקא על אופטימיות לגבי עתידו של המין האנושי, בדומה לרוח האופטימיות הנושבת מהתבטאויותיו של הסופר בשנים האחרונות.

הסיפור נכלל בקובץ של מיטב הסיפורים שהופיעו בירחון ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’ בעריכת אדוארד פרמן, ואשר ראה אור בעברית בהוצאת ‘לדורי’, תחת השם ‘מד"ב ופנטסיה’.

* * *

הזקן גרר את רגליו לתוך גן ציבורי, שהיה כמעט ריק מאדם. היה זה בצהרי יום אפריל, ששמיו חיוורייניים ורוח קלה מנשבת בו – מזכרת מן החורף שחלף. רגליו הכבדות של האיש היו כרוכות בתחבושות מוכתמות־ניקוטין, שערו היה מגודל פרא, ארוך ואפור כזקנו, אשר סגר על פה מרעיד תדיר – כאילו נתגלה לו חזון.

עתה הסתכל לאחוריו אל מפולת ההריסות, אל קו־הרקיע של העיר, הריק כמו פה חסר שיניים – כאילו אבדו לו שם דברים רבים ללא־ספור. משלא מצא דבר, המשיך לגרור את רגליו עד אשר הגיע אל ספסל, שעליו ישבה אשה בגפה. הוא בחן אותה בעיניו, הניד ראשו מעלה־מטה, ישב בקצהו השני של הספסל ולא הביט עוד לעברה.

כך ישב שלוש דקות תמימות, עיניו עצומות, פיו מרטיט ומפרכס וראשו נע לכאן ולכאן, כאילו היה חוטמו מדפיס מילה אחת ויחידה באוויר. אחר שכילה “לכתוב” אותה מילה, פצה בפיו לבטאה בקול ברור ונאה. לאמור:

“קפה.”

האשה פערה פיה בבהלה וקפאה תחתיה.

אצבעותיו המעוותות של הזקן נעו בתנועות פנטומימה בתוך חיקו המוסתר.

“מסובבים את המפתח! קופסה באדום עז, עם אותיות צהובות! אוויר דחוס. ססט! אריזת ואקואום. ססט! כמו נחש!”

האשה הפנתה ראשה באחת, כאילו ספגה זה עתה סטירת לחי, ואחוזת קסם איום לטשה עיניה בלשונו המתנועעת של הזקן.

"הריח, הניחוח, הבושם, פולים ברזיליאניים עשירים, כהים מופלאים, שנטחנו זה עתה!''

האשה קפצה ממקומה כנשוכת נחש, והתנודדה על רגליה משל עמדה להתמוטט.

הזקן פקח עיניו לרווחה וקרא: “לא! אני…”

אבל היא כבר אצה־רצה משם ונעלמה מן העין.

הזקן נאנח והמשיך להתהלך בגן עד הגיעו לספסל שעליו ישב איש צעיר. הלה שקוע היה ראשו ורובו בכריכת עשב מיובש בתוך ריבוע קטן של נייר משי. אצבעותיו הדקות עיצבו את העשב בעדינות, כמבצעות טקס פולחני כמעט, והן רעדו כאשר צר את הגליל, הכניסו אל פיו והדליקו כמהופנט. הוא נשען לאחוריו, ממצמץ בהנאה, מתייחד עם האוויר הבואש שהכניס אל פיו ואל ריאותיו. הזקן צפה בעשן הנישא עם רוח שעת הצהריים ואמר:

“צ’סטרפילדס.”

“ראליס,” אמר הזקן, “לאקי סטרייקס.”

הצעיר בהה בו.

“קנט. קולס. מלבורו,” אמר הזקן, בלא להביט אליו. “אלה היו כולם שמות קופסאות לבנות, אדומות, ענבריות, ירוקות כדשא, כחולות כשמיים, זהובות לגמרי עם סרט קטן, אדום ומבריק, סביב החלק העליון, שמושכים אותו כדי להסיר את נייר הצלופן המרשרש; והבול הכחול של מס־קנייה…”

“שתוק,” אמר הצעיר.

“אל תכעס,” אמר הזקן. “פשוט בגלל העשן הזה שהעלית, התחלתי לחשוב…”

“תפסיק לחשוב!” הצעיר עשה תנועה פתאומית וחדה כל כך שהסיגריה – תוצרת בית שלו – נפלה והתפוררה אל תוך חיקו.

“תראה, זה הכל בגללך!”

“אני מצטער. אבל היום יום כל כך יפה וידידותי…”

“אני לא ידיד שלך!”

“כולנו חברים עכשיו, אחרת למה לנו חיים?”

“חברים?” נשף הצעיר בליגלוג, נובר סתמית בפיסות הנייר והעשב. “ייתכן שפעם, ב־1970, היו ‘חברים’, אבל עכשיו…”

“1970. אתה היית אז בוודאי עוד תינוק. אז עוד היו שוקולדות ‘בּאטרפינגרס’ בעטיפות הצהובות. גם ‘בּייבּי רוּת’. ‘קלארק בארס’ בנייר כתום. ‘שביל החלב’… ועוד מיני שוקולדות… בלענו יקום שלם של כוכבים, של מטאורים. נחמד…”

“אף פעם לא היה נחמד,” הצעיר קם לפתע. “מה קורה איתך?”

“אני זוכר לימטות ולימונים, זה מה שקורה איתי. האם אתה זוכר את התפוזים?”

“בטח. תפוזים, ימח שמם, אתה אומר שאני משקר? אתה רוצה להרגיז אותי? אתה משוגע? אתה לא יודע את החוקים? אתה יודע שאני יכול למסור אותך לשלטונות?”

“אני יודע, אני יודע,” אמר הזקן ומשך בכתפיו. “מזג־האוויר השפיע עלי. בגללו התחשק לי להשוות…”

“להשוות שמועות־שוא, כך היו אומרים השוטרים במשטרה המיוחדת. כך הם היו אומרים, ממזר מסית ומדיח שכמוך…”

הוא תפס בדש בגדו של הזקן, אך זה נתלש ואילצו לתפוס בחלק אחר, וצרח אל מול פניו:

“למה שלא אלמד אותך לקח אחת ולתמיד. כבר מזמן לא נגעתי באף אחד. אנ…”

הוא דחף את הזקן. אחר עלה רצון מלפניו להפעיל קימעה את אגרופיו. משהפעילם מעט הוסיף והנחית אותם בחוזקה, ומכאן נתקצרה לו הדרך למהלומות של ממש; ולא יצאה שעה ארוכה עד שהתחיל מפליא מכותיו בזקן, שנשאר ניצב על עומדו, לסוכך על עצמו מפני המכות שניתכו על לחייו, כתפיו, מצחו, סנטרו, בעוד הצעיר צווח סיגריות, גונח שוקולד, צורח עישון וצועק ממתקים, עד שהזקן כרע־נפל, התגלגל מכוח בעיטה, והרעיד כולו. אז עמד הצעיר מהכותו והחל למרר בבכי. לשמע בכיו הסיר הזקן הכאוב והמיוסר את ידיו מפיו הפצוע, ופקח עיניו להביט בתימהון אל תוקפו. הצעיר בכה.

“אנא…” ביקש הזקן.

בכיו של הצעיר גבר והדמעות זלגו מעיניך.

“אל תבכה,” אמר הזקן. “לא לעולם נרעב. אנחנו נשקם את הערים. שמע, לא התכוונתי שתבכה, רק רציתי שתחשוב לאן אנחנו הולכים. מה אנחנו עושים, מה עשינו? אתה לא הכית אותי. התכוונת להכות משהו אחר. אלא אני הייתי בדיוק בהישג־יד. תראה, אני כבר יושב. אני בסדר.”

בכיו של הצעיר פסק והוא עיפעף בעיניו אל הזקן, שאילץ עצמו לחייך בפה זב־דם.

“אתה… אתה לא יכול להסתובב כך,” אמר הצעיר, “ולאמלל את האנשים. אני אמצא מישהו שיסדר אותך!”

“חכה!” הזקן התרומם במאמץ לכדי כריעה. “לא!”

אבל הצעיר כבר רץ כרדוף־סער ועזב את הגן, מצווח בקולי קולות

הזקן נותר רובץ שם לבדו. הוא מישש את עצמותיו, מצא את אחת משיניו מאדימה בין אבני החצץ וגילגל אותה בעצבנות בין אצבעותיו.

“טיפש,” שמע קול דובר אליו.

הזקן נשא את עיניו.

גבר כחוש כבן ארבעים עמד נשען אל עץ סמוך, פניו המוארכות מביעות עייפות חיוורת וסקרנות־מה.

“טיפש,” שנה ואמר.

הזקן פער פיו בתימהון. “אתה היית כאן כל הזמן ולא עשית כלום?”

“מה, שאיאבק עם טיפש אחד כדי לחלץ טיפש שני? לא.” הזר סייע לו לקום על רגליו וניער את האבק מבגדיו. “אני נאבק רק במקומות שמשתלם לי להיאבק. בוא, אתה הולך איתי הביתה.”

פיו של הזקן נפער שנית. “למה?”

“הבחור ההוא יחזור תיכף עם השוטרים. אני לא רוצה שיגנבו אותך, אתה מצרך יקר מאד. שמעתי עליך, אני מחפש אותך כבר כמה ימים. ושומו שמים, כשאני מוצא אותך, אתה עסוק בתעלולים המפורסמים שלך. מה אמרת לבחור הזה, שכל כך הרגזת אותו?”

“אמרתי תפוזים ולימונים, ממתקים, סיגריות. בדיוק התכוונתי להיזכר בפרוטרוט בצעצועים עם קפיצים נמתחים, מקטרות ומגרדי־גב, כשהוא פתאום התנפל עלי.”

“אני לא כל כך יכול להאשים אותו. אפילו בי יש חלק שרוצה להכות אותך. קדימה, מהר מהר. הנה הצפירה, מהר!”

הוא שתה את היין מתוצרת־בית, משום שזה היה יותר קל. המזון יצטרך להמתין, עד שהרעב יגבר על הכאב בפיו הפצוע. הוא לגם קטנות ונד בראשו.

“זה טוב. תודה רבה. זה טוב.”

הזר, שהוליך אותו מן הגן, ישב מולו ליד שולחן־האוכל הרעוע. אשתו הניחה צלחות שבורות ומתוקנות על המפה המרופטת.

“המכות.” אמר הזר לבסוף. “איך זה קרה?”

לשמע הדברים האלה כמעט שמטה האשה צלחת מידה.

“אל תדאגי,” אמר בעלה, “איש לא התחקה אחרינו. קדימה, קשיש, ספר לנו למה התנהגת כמו קדוש מעונה, שרוצה למות על קידוש השם. אתה מפורסם, אתה יודע. כולם שמעו עליך. רבים היו רוצים לפגוש אותך. אני הייתי רוצה לדעת קודם־כל מה מריץ אותך. ובכן?”

אבל הזקן היה שבוי בקסמם של הירקות בצלחת הפגומה שלפניו. עשרים ושישה, לא – עשרים ושמונה אפונים! הוא שב ומנה את המספר הבלתי־אפשרי. הוא הרכין עצמו אל הירקות שלא ייאמנו, כמו קתולי אדוק המונה את חרוזי התפילה. עשרים ושמונה אפונים ירוקים נהדרים, ועימם כמה חוטים של ספגטי שלא בושלו דיים – עדות אמת ליום שכולו טוב.

אבל מתחת לחוטי הפסטה נראה קו אחר, קו השבר המתוקן של הצלחת, שהצביע על הימים הרעים, הנוראים, שנמשכו זה שנים. הזקן ישב רכון מעל למזון, כמו עוף אוכל־נבלות, גדול ומוזר, ירוד עד טירוף, ומקנן בדירה קרה זו תחת עיני מארחיו הטובים והמיטיבים, עד שלבסוף אמר:

“עשרים ושמונה האפונים האלה מזכירים לי סרט שראיתי בילדותי. קומיקאי אחד – אתם מכירים את המילה הזאת? – מצחיקן כזה, פוגש משוגע בבית של פגישות חצות בסרט הזה ו…”

הבעל ואשתו צחקו חרש.

“לא, זאת עוד לא הבדיחה. מצטער,” התנצל הזקן. “המשוגע מושיב את הקומיקאי ליד שולחן ריק, בלי סכינים, בלי מזלגות, בלי אוכל. ‘הארוחה על השולחן!’ הוא מכריז. הקומיקאי מפחד פחד־מוות ולכן גם הוא מעמיד פנים. ‘מצויין’, הוא קורא, מעמיד פנים כלועס אומצה, ירקות ליפתן – הוא לועס כמובן אפס.' מצויין,' והוא בולע אוויר. ‘נפלא!’ אה… אתם יכולים לצחוק עכשיו.”

אבל האיש והאשה כבר השתתקו, ורק הסתכלו בצלחותיהם דלות־התוכן.

הזקן נד בראשו והמשיך: “הקומיקאי מבקש להרשים את המטורף וקורא: ‘והאפרסקים האלה בקוניאק! נהדרים!’ ‘אפרסקים?’ צורח המשוגע ושולף אקדח, ‘לא הגשתי שום אפרסקים! אתה ודאי חולה־רוח!’ והוא יורה כדור בעכוזו של הקומיקאי!”

השתררה דממה. הזקן נטל אפון אחד במזלג־הפחם הכפוף שלו, והחזיק את הגרגיר היפהפה באוויר. הוא עמד לשימו בפיו כאשר נשמעה נקישה נמרצת על הדלת, וקול קרא: “משטרה מיוחדת!” האשה החביאה את הצלחת הנוספת בשתיקה וברעד.

הבעל קם בשקט, והוליך את הזקן אל אחד הקירות, שבו נפתחה דלת נסתרת בחריקה ומיד נסגרה אחריו בחריקה, מחביאה אותו באפילה שעה שדלת הדירה נפתחה. הוא שמע מילמולים נרגשים. יכול היה לתאר לעצמו את איש המשטרה המיוחדת במדיו הכחולים־כהים נכנס עם אקדח שלוף, ורואה רק את הרהיטים הרעועים, הקירות החשופים, ריצפת הלינוליאום המחזירה הדים, החלונות נטולי השמשות ומכוסי הקרשים – שיכבה דקה של ציוויליזציה שנותרה על חוף שומם מששככה סערת המלחמה.

“אני מחפש איש זקן,” אמר הקול העייף של איש השלטונות מעבר לכותל.

מוזר. חשב הזקן, אפילו השוטרים נשמעים עייפים עכשיו. “בגדים מטולאים.” אבל, תמה הזקן, חשבתי שבגדי כולם מטולאים?

“מלוכלך, בן שמונים בערך…” אבל האם לא כולם מלוכלכים, זקנים? מחה הזקן בינו לבינו. “אם תסגירו אותו. תקבלו בתור פרס מנות של שבוע שלם,” אמר קולו של השוטר, “ובנוסף – מענק של עשר קופסאות שימורי־ירקות וחמש קופסאות מרק.”

קופסאות־פח אמיתיות עם תוויות בהירות מודפסות, חשב הזקן. הקופסאות הבזיקו כמטאורים וחלפו ביעף מעבר לשמורות עיניו. איזה פרס נהדר! לא עשרת אלפים דולר, לא עשרים אלף דולר, לא, לא, אל… חמש קופסאות של מרק אמיתי, לא תחליף – לא יאומן! ועכשיו, נא לספור, עשר קופסאות מבריקות בשלל צבעים, של ירקות אקזוטיים כמו שעועית ירוקה ותירס צהוב כשמש! תארו לעצמכם! תארו לעצמכם!

הושלך הס. השתיקה לא הופרה שעה ארוכה, והזקן דימה שהוא שומע רישרושים רבים של קיבות מתהפכות קיבות רדומות אך חולמות על ארוחות מעודנות יותר מתעתועי האשלייה שהפכו סיוט, ויותר מתעתועי הפוליטיקה שהחמיצה בדימדומים הממושכים שמאז הספירה – הכוונה כנראה לספירת הפורענויות.

“מרק ירקות,” אמר קול השוטר בפעם האחרונה. "חמש־עשרה קופסאות מלאות ודחוסות!''

הדלת נסגרה בטריקה.

המגפיים התרחקו בצעד כבד ועברו בבניין הישן והרעוע, מידפקים על דלתות, שדמו למיכסים של ארונות־מתים, כדי לעורר לחיים נשמות־לזרוס אחרות ולהשמיע באוזניהן זעקות על קופסאות־פח נוצצות עם מרק אמיתי. הדפיקות הלכו פחתו. קולה של טריקה אחרונה הידהד וגווע.

לבסוף נפתחה דלת־הסתר בלאט. הבעל ואשתו לא הסתכלו לעברו שעה שיצא מן המחבוא. הוא הבין לליבם, ונתעורר בו החפץ לנגוע במרפקם.

“אפילו אני,” אמר חרש, אפילו אני כמעט התפתיתי להסגיר את עצמי, לדרוש את הפרס, לאכול את המרק…"

הם עדיין נמנעו מהביט בו.

“למה,” שאל, “למה לא הסגרתם אותי? למה?”

הבעל הינהן בראשו אל עבר אשתו, כאילו נזכר לפתע בדבר־מה. היא פנתה אל הדלת, מהססת. הבעל הניד ראשו בשנית, בחוסר סבלנות. והיא יצאה ופסיעתה חרישית כהתפרשות קורי־העכביש. אחר שמעו רחשושים דקים במסדרון, גרידה זהירה בדלת אחר דלת, דלתות נפתחות בדחילו, אנחות תימהון ומילמולים.

“מה היא מתכוונת לעשות? מה אתם מתכוונים לעשות?” שאל הזקן.

“תיכף תדע. שב. גמור את הארוחה,” אמר הבעל. "אמור לי למה אתה טיפש כזה, שאתה הופך אותנו לטיפשים, שמחפשים אותך ומביאים אותך הנה?''

“למה אני טיפש כזה?” הזקן ישב. הוא לעס לאיטו, נוטל מדי פעם כמה אפונים מהצלחת שהוחזרה לו. “נכון, אני טיפש. איך התחיל הטיפשות שלי? לפני שנים התבוננתי בעולם ההרוס, בדיקטטורות, במדינות ובעמים המצומקים, ואמרתי: ‘מה אני יכול לעשות? אני איש, זקן וחלש, מה? לשקם את ההריסות? הה!’ אבל לילה אחד, כאשר שכבתי רדום למחצה, התנגן בראשי תקליט ישן מתוך ילדותי. שתי אחיות בשם דאנקן שרו אז שיר שנקרא לזכור. ‘אני תמיד זוכרת אהובי, השתדל גם אתה לזכור.’ שרתי את הפזמון והנה לא היה זה עוד פזמון כי אם דרך־חיים. מה היה ביד להציע לעולם שהשיכחה עומדת להשתלט עליו? את זכרוני! איך זה יעזור? זה יעניק קנה־מידה להשוואה. זה יספר לצעירים מה היה פעם, זה יצביע על מה שאבד. גיליתי שככל שהשתדלתי להיזכר יותר. כך הצלחתי לזכור יותר. בהתאם לאדם שהיה בחברתי, נזכרתי בפרחים מלאכותיים, בטלפונים עם חוגה, במקררים חשמליים, בקאזו (ניגנתם פעם בקאזו?), באצבעונים, בקלאמרות לאופניים, לא באופניים, לא, אלא בקלאמרות! האם זה לא פרוע ומוזר? בכיסויים לספות. אתם מכירים את זה? לא חשוב. פעם איש אחד ביקש שאזכור רק את לוח־המחוונים של קדילק. זכרתי, סיפרתי לו בפרוטרוט. הוא ישב והקשיב. דמעות גדולות ניגרו על פניו. האם היו אלה דמעות שמחה? או דמעות עצב? אינני יודע, אני רק מסוגל לזכור. לא סיפרות, לא. אף פעם לא היה לי ראש בשביל מחזות או שירים, הם חומקים מזכרוני ונעלמים. בעצמי אני בסך־הכל – ערימת אשפה של גרוטאות בינוניות, ישנות, חסרות תועלת וצבועות מחדש – של ציוויליזציה, שדהרה במירוץ מכוניות, אשר כלל קפיצה מעל לתהום. כך שכל מה שאני מציע הוא, למעשה, גרוטאות נוצצות, מדי־זמן ואביזרים מגוחכים, שדורשים אותם במפגיע, והם שייכים לנהר זורם לאין־סוף של רובוטים ובעלי־רובוטים משוגעים לדבר. אף־על־פי־כן, כך או אחרת, הציוויליזציה חייבת לחזור לקדמותה. מי שיש בידו להציע שירה ענוגה, מרחפת כפרפר – שיזכור, שיציג. מי שיודע לארוג ולבנות רשתות לתפיסת פרפרים – שיארוג, שיבנה. הכישרון שלי קטן משני אלה, ואולי אינו נחשב ביותר – בדרך הארוכה של התרוממות, של טיפוס ודילוג אל עבר הפיסגה הישרה, הטיפשית, החביבה. אבל אני חייב לחלום שאני חשוב. מכיוון שהדברים הזכורים לאנשים, גם אם הם שטותיים, הריהם הדברים שאותם ישובו ויחפשו. לכן אהפוך את תשוקותיהם המתות למחצה לכיב מעמיק־שבת, בעזרת יתוש־החומץ של זכרוני. ואז אולי ירכיבו מחדש, בנקישה, את השעון הגדול, שהוא העיר, המדינה, ואחר־כך – העולם. שאדם אחד ישתוקק ליין, השני – לכיסאות־נוח ושלישי ירצה דאון הנישא על כנפי־רוח, או אף כלי־טייס גדולים יותר, שיחלפו על פני רוחות מהירות יותר, על פני עמים גדולים יותר. מישהו ישתוקק לעצים קטנים לחג־המולד, וחכם אחד יילך לגדוע אותם. ארוז כל זאת בחבילה אחת – רצון לתוך גלגל וגלגל לתוך רצון, ואני רק נמצא בשטח כדי לשמן אותם ואני אמנם משמן אותם. הו, פעם הייתי הוזה בהתלהבות: ‘רק הטוב ביותר דיו, רק האיכות קובעת!’ אבל מן הדשן של דם עולות ופורחות שושנים. הבינוני צריך לקום ולהתקיים, כדי שיוכל המעולה לפרוח. על כן אהיה אני הבינוני הטוב ביותר, ואלחם בכל המבקשים לגלוש ולהידרדר, לשקוע, להתפלש באבק ולהניח לקוצים לפשוט על פני הקבר־החי שלהם. אמחה בידם של שבי קופי האדם המשוטטים, בידי כיבשות־האדם המכרסמות שדות־מרעה רחוקים, שעליהם השתלטו זאבים בצורת אדוני־אחוזות פיאודליים מעטים, המתגוררים בפסגות גורדות־שחקים אחדות ואוגרים מזונות נשכחים. את המנוולים האלה אהרוג בנשקי, בפותחן הקופסאות ובפותחן הבקבוקים. אמגר אותם בעזרת רוחות רפאים של מכוניות ביואיק, קיסל־קאר ומון, אלקה אותם ברצועות־ממתקים עד שיבקשו רחמים. האם אוכל לעשות כל זאת? חייבים לנסות.”

הזקן גמר את גרגיר האפונה האחרון עם המילים האחרונות, בעוד מאחור הטוב המיטיב מתבונן בו בעינים נדהמות למדי; ובינתיים נשמעו מרחוק קולות של דלתות נפתחות ונסגרות בבית הדירות, ואנשים נאספו מעבר לדלת הדירה שבה אמר עכשיו הבעל:

“ואתה שאלת למה לא הסגרנו אותך? האם אתה שומע מה שנעשה עכשיו בחוץ?”

“זה נשמע כאילו כל האנשים בבית הדירות…”

"כולם. שמע, זקן, שוטה זקן, האם אתה זוכר – בתי־קולנוע, או מוטב – קולנוע ‘דרייב אין’? "

הזקן חייך. “ואתה זוכר?”

“כמעט. הבט, שמע, היום, עכשיו, אם אתה רוצה להשתטות, אם אתה רוצה להסתכן, עשה זאת בקבוצה, במכה אחת. למה לך לבזבז כוחות על אחד או שניים או שלושה, אם…”

האיש פתח את הדלת והניד ראשו כלפי העומדים בחוץ. דיירי־הבית נכנסו שותקים, אחד אחד ובזוגות. הם נכנסו לחדר זה כמו לבית כנסת או לכנסייה, או לאחת מאותן כנסיות הידועות בשם קולנוע או ‘דרייב־אין’; והיום נטה לערוב ובקרוב יחשיך החדר בשעת הערב המוקדמת, וקולו של הזקן יינשא בו וכל האנשים יאזינו ויחזיקו ידיים ויהיה זה כמו בימים ההם – באפלת המרפסות או בחשכת המכונית; ובאוויר ינסרו רק הזכרונות, המילים של פופקורן, של גומי־לעיסה, של משקאות קלים, של ממתקים, רק מילים, לפחות המילים…

ובעוד האנשים נכנסים ומתיישבים על הריצפה, והזקן צופה בהם כמתקשה להאמין שלכבודו הגיעו כולם, אמר מארחו: “האם זה לא יותר טוב מאשר להסתכן בחוץ?”

“כן, מוזר, אני שונא כאב. אני שונא מכות ורדיפות. אבל הלשון שלי מתנועעת. אני חייב לשמוע מה יש לה לומר. אבל כך זה יותר טוב.”

“טוב.” האיש תחב כרטיס אדום לתוך כף־ידו של הזקן. “כאשר כל זה יסתיים בעוד שעה – הנה כרטיס שקיבלתי מחבר, עובד מחלקת התחבורה. בכל שבוע עוברת רכבת אחת לרוחב המדינה. בכל שבוע אני מקבל כרטיס בשביל איזה אידיוט, שאני מבקש לעזור לו. השבוע אתה האיש.”

הזקן קרא את הכתוב על פיסת הנייר האדומה, המקופלת: “מכתש שיקאגו,” והוסיף: “המכתש עדיין קיים?”

''בשנה הבאה בזמן הזה אולי כבר יפרוץ אגם מישיגן דרך קרום־האדמה האחרון וייצור אגם חדש בבור הענק, שהתהווה במקום שבו שכנה פעם העיר הגדולה. יש מעט חיים סביב שפת המכתש, ורכבת־מישנה יוצאת מערבה בכל שבוע. ברגע שתצא מכאן, אל תשתהה ושכח שפגשת אותנו או שאתה מכיר אותנו. אתן לך רשימה קצרה של אנשים כמונו. חפש אותם, כעבור הרבה זמן,שם בישימון. אבל, למען השם, הכרז על ‘שמיטה’ בכל הנוגע לדיבור ברשות הרבים, לבד. אל תפתח את פיך המפיק מרגליות. וכאן…" האיש נתן לו כרטיס צהוב, “זהו רופא־שיניים ממכרי. אמור לו שיתקין לך מערכת־שיניים חדשה, שתיפתח רק לצורך אכילה.”

אנשים מספר שמעו וצחקו, הזקן צחק צחוק חרישי. ועכשיו כבר היו כולם בפנים, אנשים לעשרות, והיה מאוחר, והבעל ואשתו סגרו את הדלת, עמדו לידה, וציפו לפעם אחרונה זו שבה יפצה הזקן את פיו.

הזקן קם על רגליו.

הקהל דמם.

הרכבת הגיעה, חלודה ורעשנית, בחצות הלילה, לתוך תחנה שנתמלאה פתאומית בשלג. מתחת למעטה־הלובן האכזרי זרמו האנשים הבלתי־רחוצים, צפופים, אל תוך הקרונות הנושנים, סוחפים עימם את הזקן מקרון לקרון ועד לתא ריק שהיה פעם בית־שימוש. עד מהרה כוסתה הריצפה בשקים ומצעים, ועליהם התפתלו שישה־עשר אנשים במאמץ לתפוס מעט שינה.

הרכבת שעטה קדימה לתוך ריקנות לבנה. הזקן חשב: שקט, שתוק, לא אל תדבר, דום, חשוב! היזהר! חדל! ומצא עצמו נדחף, מתנודד ונזרק אנה ואנה ממקום שבתו, שעוּן אל אחד הקירות. רק הוא ועוד אחד היו בתנוחה אנכית בתא מפלצתי זה, המלא כולו בריות שקועות בשנת־אימים. במרחק קטן ממנו ישב ילד בן שמונה, שאף הוא נדחף אל הקיר, ופניו חיוורים חיוורון חולני, מעוות. הילד היה ער לחלוטין ועיניו נוצצות. נראה היה כאילו הוא מתבונן בזקן, בפיו של הזקן, ואכן התבונן. הילד נעץ עיניים, כי מוכרח היה לעשות כן. הרכבת צפרה, שאגה, הזדעזעה, צווחה ודהרה.

חלפה כמחצית השעה של מסע לילי רועם ומייגע לאורו הקלוש של ירח מושלג, ופיו של הזקן היה כנעול על בריח. עוד שעה עברה ועדיין היה סגור ומסוגר. עוד שעה, והשרירים סביב לחייו התחילו מתרופפים. עוד אחת – ושפתיו נתפרדו, משחיזות עצמן. הילד היה ער. הילד ראה. הילד חיכה. משבים עצומים של שקט חדור עם אוויר־הלילה שבחוץ, שבתוכו חלפה־גלשה הרכבת כבתוך מנהרה. הנוסעים, שרועים במעמקי אימה מודעת, המומי־בריחה, ישנו כל אחד לעצמו, אך הילד לא גרע עין ולבסוף גחן הזקן לעבור ולחש:

“שש, ילד, מה שמך?”

“יוסף.”

הרכבת התנודדה וגנחה תוך תנומה, כמפלצת שמתנהלת בכבדות בחשכה נטולת זמן, אל עבר שלא ניתן לדמותו.

“יוסף…” הזקן התענג על המילה, נרכן קדימה ועיניו עדינות וזורחות. פניו נתמלאו יופי חיוור. עיניו נפקחו לרווחה עד כי דמו לעיני עיוור. מבטו נשלח, כאילו לעבר משהו רחוק וסמוי. הוא כיחכח בגרונו, חרישית. “אה…”

הרכבת עשתה תפנית חדה ושאגה. האנשים נטלטלו בתרדמת־השלג שלהם.

“ובכן, יוסף,” לחש הזקן. הוא הרים ידו בעדינות רבה. “היה היה פעם…”

במוקדם או במאוחר הדבר היה חייב לקרות. לאחר שבשנים האחרונות ניסו הוצאות הספרים בארץ, וכן הירחון שבידיכם, להדביק את הפיגור התמוה שאפיין את תחום המד"ב בישראל לעומת פריחתו ארוכת־השנים בחו"ל, הגיעה העת שגם חובבי המד"ב הישראליים יטלו את היוזמה לידיהם, ויוכיחו קבל עם ועדה שאין הם עוד קהל קוראים סביל ומקרי, כי אם חוג תוסס ופעיל. קרוב לאלף החובבים שהצטופפו בארבעה אולמות והתרוצצו בין חמשת קומותיו של בניין בית הספר לרפואה בירושלים, ב־22 למרץ, הוכיחו זאת. הצלחתו המרשימה של הכנס הישראלי הראשון של חובבי מד"ב, אשר לעריכתו קדמו התלבטויות, היסוסים וספקנות לרוב, עלתה אפילו על תקוותיהם של האופטימיים ביותר שבין מארגניו. על אף המיקום הלא־כל־כך נוח, הפרסום המוגבל, והעדר האמצעים, משך הכנס חובבים מכל רחבי הארץ, שרובם המכריע בילו במקום את כל ששת השעות שהוקצבו לארוע, ועל אף תקלות בלתי נמנעות פה ושם – נהנו מאוד.

לבאי הכנס ניתנה האפשרות לצפות בשלושה סרטים שהוקרנו בזה אחר זה באחד האולמות: ‘צ’רלי’, ‘זארדוז’ – שלווה בהרצאה של ד"ר אורה ארזוני מאוניברסיטת הנגב על ‘הצד הויזואלי של סרטי מד"ב,’ וכן ‘סוילנט ירוק’ או כפי שהוא מכונה משום מה בעברית: ‘שמש ירוקה’. כצפוי משכו הסרטים חלק נכבד מהנוכחים (ויש חשד שאחדים מהם אף לא ויתרו על התענוג המפוקפק של ישיבה על מדרגות האולם הדחוס עד אפס מקום במשך כל שלושת ההקרנות גם יחד…) במקביל התקיימו לא פחות מאחת־עשרה (!) הרצאות ודיונים, בשלושת האולמות הנותרים. הנושאים היו שונים ומגוונים: מאקסו־ביולוגיה (הרצאתו של תומס גודמן, מהפלנטריום ואוניברסיטת ת"א), אמנות המד"ב (חיים פינקלשטיין מאוניברסיטת הנגב), ועד לדיון על ‘נשים במדע בדיוני’, בהנחייתה של פנינה טל. עניין מיוחד עוררה הרצאתו של הרב עדין שטיינזלץ מהמכון לחקר התלמוד, על ‘בעיות ואתגרים בספרות המד"ב’. על השאלה כיצד תושפע התפישה הדתית של האדם ממפגש עתידי עם יצורים נבונים מעולמות אחרים ניסה להשיב בהרצאתו המעניינת מר נחמן גבעולי, שהוא מומחה למחשבים, חבר מערכת ‘מדע’ וכן כותב סיפורי מד"ב מדי פעם. עולם הספרות יוצג בכנס על־ידי ד"ר גבריאל מוקד, עורך כתב העת ‘עכשיו’, שהרצה על יצירתם הספרותית של קליפורד סימאק וקורדוויינר סמית, אותם כינה ‘שני אמנים של אגדה מודרנית’. על אינטליגנציה מלאכותית ורובוטים הרצה מר סם וילזיג, ועל העב"מים, שבלעדיהם הרי אי אפשר, שוחחו תומס גודמן ורלף קפלן. דיון מעניין על מחשבים ושימושיהם בעתיד התקיים בהשתתפות אברהם ארצי (מביה"ס להנדסאים שליד אוניברסיטת ת"א), נחמן גבעולי, ד"ר יוסף רגב, וסס וילזיג. על הגדרותיו של המד"ב, נושאיו המרכזיים וההבדל בין מד"ב ופנטסיה דנו ד"ר נחמן בן־יהודה מרצה באוניברסיטה העברית, שלדון טייטלבאום (קצין חינוך בצה"ל וחבר מערכת ‘טרי’ של ‘פנטסיה 2000’), וכן עורך ‘פנטסיה 2000’.

ניל וויס (מימין), אתי שלי, ונחמן בן־יהודה

מי שעייף מן הרצאות והדיונים יכול היה לרדת למרתף הבניין, בו התקיימה תצוגה ומכירה של ספרי מד"ב בעברית ובאנגלית, וכן תערוכת אמנות ‘ברוח המד"ב והפנטסיה’, בה הוצגו עבודותיהם המרהיבות של אמני קבוצת ‘משושה’: יואב שועלי, אשר רודניצקי, ברוך אלרון, יעקב גילדור, רחל טימור, אריה לנדן, אלדד זקוביץ, חיים מחט, והרי קלוגמן. (עבודותיו של חבר הקבוצה יואב שועלי הופיעו פעמים על עטיפות' פנטסיה 2000': גליון מס' 8 וגליון מס' 14).

מה מניע את חובבי המד"ב בעולם כולו. וכעת גם בישראל, לערוך כנסים כגון אלה? קשה להשיב על כך תשובה חד־משמעית, אולם הדבר בוודאי קשור לעובדה שהמד"ב, בנוסף להיותו ז’אנר ספרותי ואמנותי מיוחד, מהווה גם תופעה חברתית מיוחדת במינה. עניין זה נידון ביתר הרחבה בראיון עם ד"ר נחמן בן־יהודה המופיע בהמשך הגליון שבידכם. מכל מקום, שורשיה של מסורת הכנסים מגיעים ככל הנראה אל ניו־יורק שלפני למעלה מ־40 שנה, בתחילתו של ‘תור־הזהב’ של המד"ב, כאשר 200 חובבי מד"ב אמריקנים נלהבים התכנסו בכנס הראשון מסוג זה, שנקרא אז ‘נייקון 1’. נראה שבקרב חובבי המד"ב מפעמת תחושה שהם מהווים קבוצה מיוחדת ושונה בחברה, ונהנים להימצא בצוותא עם עמיתיהם הנגועים באותו ‘חיידק’. חיזוק להשערה זאת קיבלנו מפיה של ענת רשף, צעירה תל־אביבית שהגיעה לכנס במיוחד מחיפה, ואותה מצאנו בתצוגת הספרים, ליד הדוכן של ‘פנטסיה 2000’. על השאלה מהו הדבר שממנו נהנתה ביותר בכנס, השיבה ענת: “היה טוב להיווכח סוף־סוף שאינני נמנית עם משוגעים בודדים בלבד!” ענת רשף מהווה אולי דוגמה אופיינית ל’דור החדש' של חובבי המד"ב הישראליים; אלה שלא ‘צמחו’ עם ראשוני הספרים והחוברות של שנות ה־50, וגם לא התחילו מקריאה באנגלית, אלא ‘גילו’ את המד"ב רק בשנים האחרונות, בתרגומיו החדשים. “עד לפני שנים אחרות לא ידעתי בכלל מה זה מד”ב," מספרת ענת. “עד שצפיתי בטלוויזיה, לגמרי במקרה, בסרט ‘פלישת חוטפי הגופות’, ומאז ‘נדלקתי’ לעניין.” מאז קוראת ענת בקביעות את מרבית החומר המתפרסם בארץ, ואין פלא שהכנס הירושלמי היה בשבילה, כמו לרבים אחרים, חגיגה אמיתית.

ארגון של ארוע מורכב שכזה, עם כמות כזאת של משתתפים ופעילויות מגוונות, מחייב עבודת הכנה רבה, ומהווה בלי ספק משימה לא קלה שהמארגנים עמדו בה בכבוד. מיהם האנשים שלהם אנו חייבים תודה על הכנס המוצלח? ובכן, מדובר בקבוצה מגובשת ופעילה של חובבי מד"ב ירושלמים, שארבעה מחבריה נטלו על עצמם את המלאכה. הארבעה הם ניל ווייס, שסים זה עתה את לימודיו ברפואת־שניים, פנינה טל, ביולוגית בת 29, אתי שלי, בת 31, מזכירה בחברה מסחרית, וד"ר נחמן בן־יהודה, מרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. הרוח החיה בחבורה הוא ניל ווייס, יליד ארה"ב בן 26, שעלה ארצה לפני 11 שנה ולפני כן היה פעיל בחוגי המד"ב בארצות הברית. הוא מנסה את כוחו גם בכתיבה (באנגלית), ושלח סיפורים אחדים לכתב־העת ‘אנלוג’. הוא חבר פעיל באגודת הסטודנטים לרפואה, וזה מה שמסביר את מיקומו המיוחד של הכנס, שהפליא בוודאי רבים מהמשתתפים. “העניין התחיל בעצם כבר לפני כשנה וחצי,” מספר ניל. “עולה חדשה מארה”ב בשם ג’ניס גלב (השוהה כעת בחו"ל) פרסמה אז מודעה בעיתון ג’רוסלם פוסט, ובה הזמינה חובבי מד"ב להיפגש עימה בדירתה שבמעון העולים בירושלים. הדבר הוליד פגישות סדירות של חובבי מד"ב שהתנהלו תחילה באנגלית, ועם התרחבות החוג עברו לעברית." הקבוצה גדלה אט אט לכחמישים חברים, שלפחות 25 מהם נוהגים להיפגש מדי שבועיים ולשוחח על נושאים מוגדרים מראש. במשך הזמן התגבש הרעיון להקים אגודה ישראלית לחובבי מד"ב, והיא הגוף האחראי רשמית לעריכת הכנס. “המטרה שלנו היתה פשוט להכיר את קהל חובבי המד”ב הישראלי, ולעודד אנשים להצטרף לאגודה," אומר ניל ווייס.

בין המבקרים: פרופ' עדי צמח

הצלחת הכנס, והעניין שגילו בו אמצעי התקשורת, מהווים הישג נאה שלו משמעות מיוחדת לאור הכנס הבינלאומי העומד להתקיים בירושלים ביוני 1982, ושאותו יזמו ד"ר נחמן בן־יהודה ופרופ' שלמה איינשטיין מהאוניברסיטה העברית. עד למועד הכנס, מקווים אנשי הקבוצה הירושלמית, תגדל אגודת חובבי המד"ב ותתגבש לגוף רציני ופעיל. לקראת הכנס הבינלאומי הכריזה האגודה על תחרות סיפור המד"ב הישראלי, שהזוכה בה יזכה לפרס מיוחד שיוענק במסגרת הכנס במעמד סופרי מד"ב מכובדים מחו"ל. פרטים נוספים על האגודה ועל התחרות ניתן לקבל בת.ד. 12078, ירושלים. גם מערכת ‘פנטסיה 2000’ נוטלת חלק בהכנות לכנס הבינלאומי, ועל כך עוד ייכתב בעתיד הקרוב.

אנתוני בוצ’ר

ווילאם אנתוני פארקר וואיט (1911–1968) הידוע יותר בכינויו הספרותי אנתוני בוצ’ר, היה מייסדו ועורכו הראשון של כתב העת הנודע ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’ (זהו, כידוע, ‘מגזין האם’ של ‘פנטסיה 2000’). הוא האיש שהעניק לאותו כתב־עת את היוקרה הרבה בזכות הקפדתו העיקשת על רמה ספרותית גבוהה, מה שהיווה אז חריג ביחס למגזיני מד"ב אחרים. אנתוני בוצ’ר עצמו, מלבד היותו סופר מד"ב פורה (וכן מחבר ספרי מתח ומסתורין) עסק הרבה גם בביקורת ספרותית, והיה בעל טור קבוע במוספי הספרות של העיתונים ‘ניו־יורק טיימס’ ו’ניו־יורק הרלד טריביון'. פעילותו הרבה כעורך ומבקר תרמה רבות להעלאת קרנו של המד"ב בשנות ה־50, והכרה בו, מצד אנשי ספרות, בתור זרם ספרותי מכובד. ‘הביקוש אחר אקווין הקדוש’, שנכתב בשנת 1959, נחשב לסיפורו הטוב ביותר. יחד עם ‘שיר מזמור לליבוביץ’ מאת וולטר מילר (גליון מס' 18) נמנה סיפור זה עם יצירות המד"ב המעטות, אך המעניינות במיוחד, שהנושא העומד במרכזן הינו דת.

* * *

הבישוף של רומא, ראש הכנסיה הקתולית הקדושה, נציגו של ישו עלי אדמות – בקצרה. האפיפיור – ניער מקק משולחן העץ המזוהם, גמע גמיעה נוספת מהיין האדום התפל, והמשיך לדבר.

“מכמה בחינות, תומס,” חייך, “אנו כעת חזקים יותר משהיינו בעת שפרחו החירות והתפארת אשר להן אנו עדיין מתפללים לאחר המיסה. יודעים אנו, כשם שידעו אלו שבקטקומבות, כי בני עדתנו שלה הם באמת; שהם משתייכים לאימנו הקדושה, הכנסיה, משום שהם מאמינים באחוות האדם תחת אבהות האל – לא משום שכך יוכלו לקדם את שאיפותיהם הפוליטיות, את האמביציות החברתיות שלהם, את קשריהם החברתיים.”

“לא חפצו של הבשר, אף לא חפצו של האדם, אלא רצון האל לבדו…” ציטט תומס חרישית מדברי סנט ג’ון.

האפיפיור הניד בראשו. “אכן, מבחינה מסויימת, שבנו ונולדנו בישוע; אך עדיין מתי מעט אנחנו – מעט מדי אף אם נכלול את הקמצים האחרים אשר אינם בני אמונתנו, אך עדיין מכירים באל לפי דברם של לותר או לאו־טסה, גואטמה בודהה, או ג’וזף סמית. אנשים רבים מדי עדיין הולכים לקראת מותם וכל אמונה לא הוטפה להם מלבד עבודת־עצמה הצינית של הטכנארכיה. ולפיכך, תומס, עליך לצאת לחיפושיך.”

“אך הוד קדושתך,” מחה תומס, “אם מילתו של האל ואהבתו של האל לא ימירום, מה יועילו קדושים וניסים?”

“נדמה לי כי אני זוכר,” מלמל האפיפיור, “כי בנו שלו, של האל, מחה פעם בטענה מעין זו. אך טבע האדם, וייראה לא־הגיוני כשם שייראה, הוא חלק מרצון האל, ועלינו לענות עליו. אם יש בכוחם של אותות ומופתים להוביל נשמות אל האל, כי אז הבה נמצא אותות ומופתים. ומה ייטיב לשרת מטרה זו מאותו אקווין האגדי? תומס, תומס, אל תדקדק כחוט השערה ואל תחקה את ספקותיו של בן־שמך, אלא הכן עצמך לדרך.”

האפיפיור הסיט את העור שכיסה על הפתח ועבר לחדר השני, כשתומס קדר־המבט בעקבותיו. היה זה לאחר שעות הפתיחה וחדרה הראשי של המסבאה היה סגור. הפונדקאי השחרחר התנער ממרבצו כדי לכרוע על ברכיו ולנשק את הטבעת שעל היד שהאפיפיור הושיט לו. כשקם הצטלב, ועם זאת העיף סביבו מבטים בגניבה כאילו היה ‘פקח נאמנות’ עלול לראותו. הוא הצביע בדממה על חדר אחורי, ושני הכמרים עברו בו. במערב נהמו הגלים ודכיים המוזר ליטף את שולי כפר הדייגים. בדרום היו הכוכבים ברורים ובהירים; בצפון עממו מעט אל מול הקרינה המתמדת של מה שהיה פעם סן פראנסיסקו.

“בהמתך כאן היא,” אמר האפיפיור, וכעין צחוק הדהד בקולו.

''בהמה?"

“יתכן שאנו עניים ורדופיס ככנסיה הפרימיטיבית, אך מפעם לפעם יש לאל ידנו להפיק תועלת מרובה יותר ממדכאינו. השגתי עבורך חמורובוט – מתנתו של אחד ממנהיגי הטכנארכים אשר, כניקודמוס, עושה את הטוב בחשאי – מומר נסתר, שהומר על־ידי אותו אקווין עצמו אשר אותו תבקש.”

הוא נראה בלתי־מזיק, ודמה לערמת בולי עץ אשר כוסתה מחשש לגשם. תומס הסיר את היריעות ובחן את קוויו החלקים, התפקודיים של החמורובוט. בחיוך הניח את צידתו הדלה באמתחתו וטיפס על אוכף הקצף. אור הכוכבים היה בהיר דיו לאפשר לו לבחון את הקואורדינאטות הנחוצות במפתו ולהזין את המידע לבקרה האלקטרונית.

בינתיים נישא מלמול לטינית באויר הלילה, וידו של האפיפיור נעה על תומס בסימן הקדום. אחר כך הושיט יד זו, תחילה לנשיקה על הטבעת, ואז ללחיצת ידו של אדם לידיד שאולי לא יראנו בשנית לעולם.

עוד פעם אחת הביט תומס אחורנית כשיצא החמורובוט לדרך. האפיפיור עשה בחוכמה: הסיר את טבעתו והחליקה לתוך העקב החלול של נעלו.

תומס הביט למעלה השמימה בחופזה. לפחות על מזבח זה עדיין בערו הנרות בגלוי לתהילת האל.

תומס מעולם לא רכב קודם לכן על חמורובוט, אך נטה לבטוח במוצרי הטכנארכיה, במסגרת מגבלותיהם הברורות. לאחר שמספר קילומטרים הוכיחו כי הקואורדינאטות נרשמו כראוי, הציב את משענת הגב, אמר את תפילת הערב שלו (מהזיכרון; מי שנמצא ברשותו ספר תפילות היה מועד לגזר־דין מוות), והלך לישון.

הם חצו את האזור השומם מזרחית למפרץ כשהתעורר. מושב הקצף והמשענת העניקו לו את השינה הטובה ביותר מזה שנים; ובקושי הצליח לשכך את הקנאה בטכנארכים ובמוצרי הנוחות שלהם.

הוא אמר את תפילת הבוקר שלו, סעד ארוחת בוקר קלה, והשתמש בהזדמנות הראשונה שנפלה לידיו לבחון את החמורובוט באור מלא. הוא השתאה לנוכח הרגלים בעלות־הפרקים, המהירות, העמידות, שהיו כה נחוצות מאחר שהדרכים הידרדרו, במקרה הטוב, לשבילים, מלבד אלו שבאזורים עירוניים; גלגלי הצד שניתן היה להנמיכם ולהכניסם לפעולה אם אפשרו זאת תנאי הדרך; ומעל לכול הגבשושית השחורה הגדולה שאכסנה את המוח האלקטרוני – המוח שהיו בו פקודות ומידע ביחס למטרות הסופיות ואשר הגיע להחלטה משלו באשר לדרך בה ימלא פקודות אלו בהתאם למידע; המוח שבגללו היה יצור זה לא חיה, כחמור שעליו רכב משיחו, אף לא מכונה, כג’יפ של סב־סבו שמלפני דורות רבים, אלא רובוט…חמורובוט."

ובכן." אמר קול. “מה דעתך על הרכיבה.” תומס התבונן סביבו. אזור זה שעל שולי הבדידות היה משולל לחלוטין צמחיה ואדם.“ובכן,” חזר הקול ללא רגש. “האם אין מלמדים כמרים לענות כשמדברים אליהם בנימוס.”

כל ניגון של שאלה לא נתלווה לקול. לא היה כל ניגון – כל הברה היתה שטוחה ומתה. הוא נשמע מוזר, מדכא…

תומס בהה בגבשושית המוח השחורה. “האם אתה מדבר אלי?” שאל את החמורובוט.

“הא הא,” אמר הקול במקום צחוק. “מופתע לא כן.”

“במידת מה,” הודה תומס, “חשבתי שהרובוטים המדברים היחידים מצויים בשירותי מידע בספריות וכיוצא בהן.”

“אני דגם חדש. מתוכנן־לספק־שיחה־כדי־לשעשע־את־הנוסע־העייף־מתלאות־הדרך,” החמורובוט גלגל יחד את המלים כאילו הופק הביטוי בבת אחת על ידי אחת מן הסינאפסות הבינארית הפשוטות ביותר שלו.

“ובכן,” אמר תומס בפשטות, "לומדים פלאים חדשים כל החיים.''

“אינני פלא. אני רובוט פשוט ביותר. אתה לא יודע הרבה על רובוטים האין זאת?”

“אודה ואתוודה כי מעולם לא עיינתי בנושא במיוחד. אני מודה כי התפישה הרובוטית כולה מדהימה אותי. נראה כמעט כאילו האדם ברוב שחצנותו מייחס לעצמו כוחות של….”

תומס עצר.

“אל תחשוש,” זמזם הקול. “אתה יכול לדבר בחופשיות. הוזנתי בכל הידע הקשור לתעודתך ושליחותך. הכרח היה בדבר כדי שלא אבגוד בך שלא מדעת.”

תומס חייך. “יודע אתה,” אמר, “זה עשוי להיות נעים למדי – חברתו של יצור אחר אשר ניתן לדבר אליו ללא חשש בגידה, מלבד המוודה.”

“יצור,” חזר החמורובוט. “האינך בסכנה להיכשל במחשבות כפירה.”

“ודאי, אומנם מעט קשה הדבר לדעת כיצד לחשוב עליך – היכול לדבר ולחשוב, אך נשמה אין לו.”

“האם אתה בטוח בכך.”

“ודאי שאני – האם יהיה לך אכפת מאוד,” שאל תומס, “אם נפסיק לדבר לזמן מה? הייתי רוצה לחשוב ולהתאים את עצמי למצב.”

“לא אכפת לי. אף פעם לא אכפת לי. אני רק מציית. שמשמעו שכן אכפת לי. שפה מביכה מאוד היא זו אשר הוזנה לתוכי.”

“אם נהיה זמן רב יחד,” אמר תומס, “אנסה ללמד אותך לטינית. אני חושב שהיא תמצא יותר חן בעיניך. וכעת הנח לי לחשוב.”

החמורובוט פנה אוטומאטית וחתר מזרחה כדי להמנע ממקור הקרינה הקבוע שהיה הציקלוטרון הראשון. תומס מישש את מעילו. צירופם של עשרה כפתורים קטנים ואחד גדול יצר אופנה מוזרה; אך היה זה בטוח בהרבה מלשאת מחרוזת תפילות, ולמרבה המזל פקחי הנאמנות טרם הבינו את מטרתה התפקודית של האופנה.

הוא ניסה לכוון את מחשבותיו לתוצאתו הנפלאה האפשרית של מסעו, אך לא הצליח למקדן. כשמלמל את תפילותיו חשב:

"אם הנביא בלעם שוחח אם אתונו, אין ספק שרשאי אני לשוחח עם החמורובוט שלי. בלעם תמיד התמיה אותי. הוא לא היה מבני ישראל; הוא היה מואבי, אשר עבד את הבעל ונלחם נגד ישראל; ועם זאת היה נביא האל. הוא בירך את בני ישראל כשנצטווה לקללם; וכתגמול טבחו אותו בני ישראל כשניצחו את מואב. הסיפור כולו הוא חסר הגיון, נעדר מוסר השכל; כאילו רצה לומר שישנם ב’תוכנית האלוהית' קטעים אותם לא נבין לעולם…"

הוא החל להרדם במושב הקצף כשעצר החמורובוט לפתע, והפגין בכך הסתגלות מהירה למידע חיצוני שלא הוזן קודם לכן לתוך מעגלי החישוב שלו. תומס מצמץ למעלה וראה אדם ענק מזעיף אליו מבט למטה.

“אזור מיושב קילומטר וחצי לפניך,” נבח האיש. “אם אתה הולך לשם, תראה את רשיון המעבר שלך. אם לא, תסתלק מהדרך ושמור מרחק.”

תומס הבחין כי אכן היו על מה שניתן בערך לכנותו דרך, וכי החמורובוט הנמיך את גלגלי הצד שלו והעלה את רגליו.

“אנחנו – " החל, ואז, שינה זאת ל”אני לא הולך לשם. רק הלאה בכיוון ההרים. אנחנו – אני אעקוף."

הענק גנח ועמד לפנות לאחור כשנשמעה צעקה מכיוון מחסה מגושם לצידי הדרך.

“הי ג’ו! אל תשכח את עניין החמורובוט!”

ג’ו שב ונפנה. “כן, נכון. היתה שמועה כאילו איזה חמורובוט נפל לידים של הנוצרים.” הוא ירק על הדרך המאובקת. “אני חושב שיותר טוב שתראה לי תעודת בעלות.”

על חששותיו האחרים של תומס נוספו כעת חשדות לא־נאים במניעיו של אותו ניקודמוס עלום־שם של האפיפיור, שלא ציידו בכל תעודה מעין זו. אך הוא העמיד פנים כי הוא מחפש אחריה, חיפוש שבמהלכו השיק תחילה את ידו הימנית למצחו כאילו מתוך הרהורים, ואז חיפש נמוך אל חזהו, ואז הושיט את ידו תחילה לכתפו השמאלית, ואז לימנית.

עיניו של השומר נותרו ריקות בעת שצפה בגרסה חשאית זו לסימן הצלב. אז הביט למטה. תומס עקב אחר מבטו אל אבק הדרך, שם ציירה רגלו הימנית המסורבלת של השומר את שני הקוים המעוקלים אשר ילד משתמש בהם כדי לצייר דג ואשר לנוצרים בקטקומבות שימש כסמל של לשון־נופל־על־לשון לאמונתם. מגפו מחק את הדג והוא קרא לרעו המוסווה, “הוא בסדר, פרד!” והוסיף, “עבור, מסטר.”

החמורובוט המתין עד שהיו מחוץ למטחווי אוזן בטרם העיר, “מחוכם למדי. עוד תצליח להפוך לסוכן חשאי.”

"כיצד ראית מה שקרה? שאל תומס. “אין לך עינים.”

“גורם פסי משוכלל. הרבה יותר יעיל.”

“כי אז…” תומס היסס. "האם פירושו של דבר שאתה מסוגל לקרוא את מחשבותי?''

“רק מעט מאוד. אל יטריד הדבר את מנוחתך. מה שאני קורא אינו מעניין אותי אלו רק שטויות.”

“תודה,” אמר תומס.

“להאמין באלוהים. בה.” (היתה זו הפעם היחידה בה שמע תומס אי פעם את המלה מבוטאת כשם שהיא נכתבת.) “יש לי מוח לוגי מושלם ומשוכלל שאינו יכול לטעות טעויות כאלו.”

“יש לי חבר” חייך תומס, “אשר אף הוא חסר־פגם. אך רק מפעם לפעם וגם אז רק משום שהאל עימו.”

“אין יצור אנוש ללא פגם.”

“כי אז חוסר־שלמות,” שאל תומס, והוא חש לפתע מעט מרוחו של הישועי הזקן שלימדו פילוסופיה, “היתה מסוגלת ליצור שלימות?”

“אל תתפלפל,” אמר החמורובוט. “זה אינו אבסורדי יותר מאמונתך שלך כי האל המושלם יצר את האדם הלא־מושלם.”

תומס השתוקק כי מורהו הזקן יהיה עימו כדי לענות על שאלה זו. בו בזמן התנחם מעט בעובדה כי חרף תשובתו הניצחת עדיין לא ענה החמורובוט על טיעונו שלו. “אינני בטוח,” אמר, “שזה מתאים לכותרת שיחה־לשעשע־את־הנוסע־העייף־מתלאות־הדרך. הבה נשעה את הויכוח ואילו אתה תגיד לי במה מאמינים רובוטים אם בכלל.”

“במה שהזינו לתוכנו.”

“אך מוחותיכם עובדים על כך; ודאי הם מפתחים רעיונות משלהם?”

“לעיתים; ואם הוזן לתוכם מידע בלתי מושלם הם עלולים לפתח רעיונות מוזרים ביותר. שמעתי על רובוט אחד בתחנת חלל מבודדת שהעריץ אל רובוטי ולא היה מוכן להאמין כי אדם יצר אותו.”

“אני מניח,” הרהר תומס, “שהוא טען כי קשה לסבור שהוא נוצר בצלמנו. אני שמח שאנחנו – לפחות הם, הטכנארכים – עשו, בחוכמתם, רק רובוטים שצורתם מועילה, ומעולם לא ניסו לחקות את צלם האדם עצמו.”

“דבר זה לא היה מן ההגיון,” אמר החמורובוט. “האדם הוא מכונה רב־תכליתית אך אינו מתוכנן היטב לכל מטרה אחת שהיא. ועם זאת שמעתי שפעם…”

הקול פסק לפתע באמצע המשפט.

ובכן, אפילו לרובוטים יש חלומות משלהם, חשב תומס.

“שפעם היה קיים רובוט־על בצלם בוראו ‘האדם’. מכאן ניתן לפתח תיאולוגיה רובוטית שלימה…”

לפתע הבין תומס כי הוא התנמנם בשנית והתעורר שוב עקב עצירת פתאום. הוא הביט על סביבותיו. הם היו למרגלות הר, מן הסתם ההר שעל מפתו, אשר לפני זמן רב כונה על שם השטן, אך כעת קודש מעבר לכל מידה – ואיש מלבדו לא היה בכל תחום ראייתו.

“בסדר,” אמר החמורובוט. “כעת כבר נראים עלי שחיקה, בלאי ואבק לרוב, ואני יכול להראות לך כיצד לתאם את מד המרחק שלי. תוכל לסעוד ארוחת ערב ולבלות את הלילה בשינה טובה ואז נוכל לחזור.”

תומס כלא את נשימתו. “אך שליחותי היא למצוא את אקווין. אני יכול לישון בעוד אתה ממשיך. אינך זקוק למשהו מעין מנוחה או כיוצא בזה, לא כן?” הוסיף על דרך ההתחשבות.

“ודאי שלא. אך שליחותך מהי.”

“למצוא את אקווין,” חזר תומס בסבלנות. "אינני יודע אלו פרטים – כיצד כינית זאת? – הוזנו לתוכך. אך אל הוד קדושתו הגיעו דוחות על איש קדוש ביותר שחי לפני שנים רבות באזור זה – "

“אני יודע אני יודע אני יודע,” אמר החמורובוט. “הגיונו היה כזה שכל מי ששמע אותו היה חוזר בתשובה ומצטרף לכנסיה והלואי שהייתי שם ותורם לויכוח מלה או שתים ומאז מותו הפך קברו הסודי למוקד לעליה לרגל ורבים הניסים החרוטים שם מעל לכולם האות הגדול והקדוש שגופו השתמר ללא פגע ובזמנים אלו דרושים אותות ומופתים לעם.”

תומם הזעיף את פניו. כל זה נשמע מעוות ובלתי מהוגן להחריד כשהוצהר במונוטוניות בלתי־אנושית ומתה זו. כשדיבר הוד קדושתו על אקווין, עלתה על הדעת תפארתו של איש האל עלי אדמות – צחות לשונו של סנט ג’ו כריסטוס, כוח השכנוע של סנט תומס אקווינס, שירתו של סנט ג’ון על הצלב… ומעל לכול הנס החומרי שהוענק למועטים כל כך, אפילו מבין הקדושים, הנס של השתמרותו העל־טבעית של הבשר… “כי על קדושך לא תמיט רקב…”

אך החמורובוט דיבר, ועל הדעת עלה מעשה־חזיון זול המנסה לצוד ענק קרדיף¹ כדי למשוך את ההמונים…

החמורובוט שב ודיבר. “שליחותך אינה למצוא את אקווין. שליחותך היא לדווח כי מצאת אותו. אז יוכל ידידך חסר־הדופי לעת־מצוא להכריז עליו כקדוש במצפון נקי ולטעון לנס חדש ורבים יהיו המצטרפים לכנסיה ומאוד תחוזק אמונת העדה. ובימים אלו של מסעות קשים מי ימשיך בצליינותו וימצא כי אין אקווין יותר משיש אלוהים.”

“האמונה לא תוכל למצוא לה תשתית בשקר,” אמר תומס.

“לא,” אמר החמורובוט. “אינני מתכוון לא נקודה. אני מתכוון לא סימן שאלה בהטעמה אירונית. אין ספק שנמצאה דרך להתגבר על בעיית דיבור זו באופן מושלם…”

שוב עצר באמצעיתו של המשפט. אך לפני שיכול תומס לדבר המשיך ואמר, "האם זה משנה איזו אי־אמת קטנה תוביל אנשים לכנסיה אם כשיהיו בה יאמינו במה שאתה חושב לאמת הגדולה. הדוח הוא כל שנחוץ לא התגלית. אני אומנם חש בנוח אך אתה כבר עייף מהמסע עייף מאוד אתה סובל כאבים קטנים בשרירים עקב ההשארות בתנוחה שאינך מורגל בה ולמרות מיטב כוונותי חזקה עלי שאטלטל מעט והטלטלה תגדל ככל שנעלה בהר ואני אאלץ לתאם את רגלי ללא יחס זו לזו אך יחסית לשיפוע הדרך. תמצא כי שאריתו של טיול זה כפולה באי־נוחותה מתחילתו. העובדה שאינך מנסה לעצור בעד דיבורי מוכיחה שאינך חולק עלי. אתה יודע כי הדבר ההגיוני היחיד הוא לישון כאן על הקרקע לשם שינוי ולהתחיל לחזור בבוקר או אפילו להישאר כאן ולנוח יומיים כדי ליצור מרווח זמן אמין יותר. אז תוכל להגיש את הדוח שלך ו – "

אי־שם בחביוני רוחו הרדומה ביטא תומס את השמות, “ישו, מרים ויוסף!” בהדרגה החלה להסתנן למעמקים אלו ההכרה כי מונוטוניות חסרת הטעמה מתאימה להפליא למטרות היפנוזה.

“רטרו מה, ‘סאטאנאס’ ‘סאטאנאס’²!” קרא תומס, והוסיף, “עלה בהר. זו פקודה ועליד לציית.”

“אני מציית,” אמר החמורובוט. “אך מה אמרת לפני זה.”

“אני מתנצל,” אמר תומס. “עלי להתחיל ללמד אותך לטינית.”

הכפר ההררי הזעיר היה קטן מכדי להחשב לאזור מיושב שיש לסייגו במשמר ותעודות מעבר; מכל מקום היה בו מעין פונדק. כשירד תומס מהחמורובוט, החל להבין היטב את הדייקנות שבהערות על כאבי שרירים קטנים, אך ניסה להפגין את אי־נוחותו מעט ככל האפשר. לא היה לו כל רצון לתת לגורם־פסי־המשוכלל את ההזדמנות לרשום את המחשבה, “אמרתי לך.”

המלצרית בפונדק היתה מעבר לכל ספק בת־תערובת מאדימית־אמריקנית. היקף לוח החזה המאדימי המפותח ביותר והשדיים האמריקניים המפותחים ביותר היוו צירוף שכדאי לראותו. חיוכה טמן כל מה שיכול זר לבקש, ומעט יותר ממה שהיה מותר לך לבקש; והיא היתה נכונה ונלהבת לשרת, לא רק בהגשת מזון מזורזת אלא גם בפרטים מלאים של מעט המידע שניתן היה להציע על הישוב ההררי.

אך היא לא הפגינה כל תגובה כשסידר תומס כלאחר־יד שני סכינים בצורה שהיתה עשויה להיות צלב.

כשמתח את רגליו לאחר סעודת הבוקר, חשב תומס על לות חזה ושדיה – אך ורק, כמובן, כסמל לטבעו המיוחד של מוצאה. איזה סימן של השגחתו האלוהית של הבורא על יצוריו היה זה ששני גזעים אלו, שהיו נפרדים מזה עידן ועידנים, יכלו להפרות זה את זה!

ועם זאת נותרה העובדה כי הצאצא, כנערה זו, היה עקר לשני המינים – עובדה שהיתה הן נוחה והן משתלמת לכמה הרפתקנים בינ־פלאנטריים. ומה ניתן היה ללמוד מעובדה זו ביחס ל’תוכנית האלוהית'?

תומס נחפז להזכיר לעצמו כי טרם אמר את תפילת הבוקר שלו.

שעת הערב התקרבה כשחזר תומס אל החמורובוט שניצב לפני הפונדק. אם כי לא ציפה לשום דבר מיום אחד בלבד, אכזבתו גברה על הגיונו.

ניסים שומה עליהם לנוע מהר יותר.

הוא הכיר כפרים נידחים אלו, לשם נקלעו האנשים שלא היתה בהם תועלת, או אלו שהתנגדו לטכנארכיה. הציויליזציה הטכנית המתוחכמת של האימפריה הטכנארכית התקיימה בכל הפלאנטות הללו רק במרכזים עירוניים פזורים ליד נמלי השילוח הראשיים. במקומות האחרים, להוציא את אזור השואה המוחלטת, הידרדרו הנוודים, השוטים, הנרגנים לקיום גס בן אלף שנים, ושנים יכלו לחלוף מבלי שייראה בבקתותיהם ולו ‘פקח נאמנות’ אחד ויחיד – אם כי באורח חשאי ומסתורי כלשהו (ותומס החל שנית לחשוב על גורמי פסי משוכללים) כל התקדמות טכנולוגית בלתי־צפויה באחת מבקתות אלו תוביל אליהן נחילי מפקחים.

הוא דיבר עם טיפשים, הוא דיבר עם עצלים, הוא דיבר עם אנשים חכמים וכעוסים. אך איש לא הגיב על סימניו החשאיים, את איש לא יכול להעז לשאול שאלה שייכלל בה שמו של אקווין.

“הצלחת,” אמר החמורובוט, והוסיף, “סימן שאלה.”

“תמהני אם רצוי שתפנה אלי בפרהסיה,” אמר תומס מעט ברוגז. “מסופקני אם הכפריים הללו יודעים על רובוטים מדברים.”

“הגיע הזמן שילמדו אם כן. אך אם מביך אותך הדבר תוכל לצוות עלי לעצור.”

“אני עייף,” אמר תומס. “עייף מעבר לכל מבוכה. ובתשובה לסימן השאלה שלך, לא. לא הצלחתי כלל. סימן קריאה.”

“נחזור הלילה אם כן,” אמר החמורובוט.

“אני מקווה שהתכוונת לסימן שאלה. התשובה,” אמר תומס בהיסוס, “היא לא. מכל מקום, חושבני שעלינו להישאר כאן הלילה. תמיד מתאספים אנשים בפונדק לעת ערב. יש סיכוי לתפוס משהו.”

“הא, הא,” אמר החמורובוט.

“האם היה זה צחוק?” חקר תומס.

“רציתי להביע את עובדה שהיכרתי בהומור שבחידוד הלשון שלך.”

“חידוד לשון?”

“חשבתי על אותו דבר בעצמי. המלצרית מושכת מאוד לפי קנה מידה אנושי, בהחלט כדאי לתפוס אותה.”

"שמע, אתה יודע שלא התכוונתי לשום דבר מעין זה. אתה יודע שאני – " הוא הפסיק. בשום פנים לא היה זה מן החוכמה לבטא כעת את המלה כומר בקול.

“ואתה יודע היטב כי פרישותה של הכמורה היא עניין שבמשמעת ולא דוקטרינה. אפילו תחת מרותו של האפיפיור שלך עצמך כמרים מזרמים אחרים כגון הביזנטינים והאנגליקנים משוחררים משבועות הפרישות. ואפילו בתוך הזרם הרומי אשר אתה משתייך אליו היו תקופות בהיסטוריה בהן לא התייחסו לשבועה ברצינות אפילו בדרגים הגבוהים ביותר של הכמורה. אתה עייף אתה זקוק לרענון הן בגוף והן ברוח אתה זקוק לחום וניחומים. כי האם לא נכתב בספר הנביא ישעיה³ שישו איתה משוש למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה ו –”

“לעזאזל!” התפרץ תומס לפתע. “עצור בך בטרם תתחיל לצטט משיר השירים אשר לשלמה, שהוא לחלוטין על דרך המשל ועניינו אהבת ישוע לכנסייתו, כך לפחות חזרו ושיננו לי בסמינר.”

“רואה אתה עד היכן מגעת חולשתך ואנושיותך,” אמר החמורובוט. “אני רובוט גרמתי לך לקלל.”

“לא דייקת,” אמר תומס חלקות. “אמרתי לעזאזל, ואין ספק כי בכך לא נשאתי את שם אלי שלי לשוא.” הוא נכנס לפונדק מתוך תחושה רגעית של שביעות רצון מעצמו… פתיעה מרובה באשר להיקפו וגיוונו של המידע אשר ‘הוזן’, כפי הנראה, לתוך החמורובוט.

מעולם לא הצליח תומס לאחר מכן לשחזר את הערב בבהירות מוחלטת.

אין ספק כי היה זה בעטיה של רוגזתו – על החמורובוט, על שליחותו, ועל עצמו – ששתה את כל אותו יין מקומי גס. אין ספק כי היה זה בעטיה של תשישותו הגופנית הרבה שהשפעתה עליו היתה כה מהירה וכה בלתי צפויה.

היו לו מבזקי זיכרון. רגע בו שפך על עצמו כוס וחשב, “מזל שאסור ללבוש בגדי כמורה ואיש אינו יכול להכיר בבזיונו של איש המדים!” רגע נוסף של האזנה למערכת ניבולי פה של הפזמון ‘חליפת־חלל לשניים’, ורגע נוסף בו הפסיק את הזמרה בדקלום חגיגי של קטעים מ’שיר השירים' בלטינית.

מעולם לא היה בטוח אם רגע זכור זה או אחר אמיתי הוא אך בדוי. הוא זכר טעם של פה חמים וחש את מגע אצבעותיו על עור מאדימי־אמריקני; אך מעולם לא היה בטוח אם היה זה זיכרון אמיתי או חלק מאותו חלום ילוד־עשתורת שהחל לרודפו.

ואף לא היה בטוח מעולם איזה מסימניו החשאיים הציג, ובפני מי, באורח כה בוטה ומגושם עד כי גרר צעקה עליזה של “כלב נוצרי ארור!”. ואז החל העינוי.

מעולם לא ידע אם נגע בשפתיו פה ואם לאו, אך כל ספק לא היה כי אגרופים רבים מצאון. מעולם לא ידע אם נגעו אצבעותיו בשדיים, אך אין ספק כי עקבים כבדים רמסון. הוא זכר פנים שצחקו בקול בעת שבעליהן הניף את הכיסא אשר שבר שתי צלעות. הוא זכר פנים אחרים ויין אדום מנטף מבקבוק מונף, וזכר את זוהרו של אור הנרות על הבקבוק כאשר הונחת למטה בחבטה.

הדבר הבא שזכר היו התעלה והבוקר והקור. היה קר במיוחד משום שכל בגדיו נעלמו ואיתם חלק גדול מעורו. הוא לא יכול לנוע. רק לשכב שם ולהביט.

הוא ראה אותם עוברים לידו, אלו שאיתם שוחח אתמול, אלו שהיו ידידותיים. הוא ראה אותם מעיפים בו מבט וממהרים להסיט את עיניהם. הוא ראה את המלצרית עוברת. היא אפילו לא העיפה מבט; היא ידעה מה היה בתעלה.

החמורובוט לא נמצא ככל שהגיע טווח ראייתו. הוא ניסה להקרין את מחשבותיו, ניסה ביאוש לקרות לגורם הפסי.

אדם אותו לא ראה תומס קודם לכן התקרב כשהוא ממשש את כפתורי מעילו. היו עשרה כפתורים קטנים ואחד גדול, ושפתיו של האיש נעו בדממה.

האיש הביט לתוך התעלה. הוא עצר לרגע והביט סביבו.

אי־שם במרחק הקרוב נשמעה שאגת צחוק רמה. הנוצרי מיהר והמשיך ללכת במורד השביל, ממלמל את תפילתו בדביקות.

תומס עצם את עינו.

הוא פקח אותן לנוכח חדר קטן ומסודר. הן נעו מקירות העץ המחוספסים אל השמיכות המחוספסות אך הנקיות שכיסוהו. משם צד מבטו את הפנים הכהים והכחושים שחייכו מעליו.

“מרגיש טוב יותר כעת?” שאל קול עמוק. “אני יודע. אתה רוצה לומר ‘היכן אני?’ ואתה חושש שזה יישמע טיפשי. אתה בפונדק. זהו החדר הטוב היחיד.”

"אינני יכול להרשות לעצמי – " החל תומס לומר. ואז נזכר כי אינו יכול להרשות לעצמו דבר, פשוטו כמשמעו. אפילו אשראי החירום המועטים שהיו לו נעלמו כאשר הופשט.

“הכול כשורה. לעת עתה, אני משלם,” אמר הקול העמוק. “רוצה אולי קצת אוכל?”

“אולי מעט מליח,” אמר תומס… ונרדם.

בפעם הבאה שהתעורר היה לידו ספל קפה חם. קפה אמיתי, גילה במהרה. אז אמר הקול העמוק בהתנצלות, “כריכים. זה כל מה שהיה להם בפונדק היום.”

רק בכריך השני עצר תומס זמן רב די הצורך להבחין כי היה זה חזיר־ביצות מעושן, אחד מסוגי הבשר החביבים עליו ביותר. הוא אכל את השני לאט יותר ובהנאה, והושיט את ידו לקחת שלישי כשהאיש הכהה אמר, “אולי די בכך בינתיים. השאר אחר־כך.”

תומס החווה אל המגש.

“התכבד.”

“לא. תודה. כולם חזיר־ביצות.”

מחשבות נבוכות חלפו במוחו של תומס. חזיר־הביצות של נוגה הוא מעלה־גירה. הפרסות אינן שסועות. הוא ניסה להיזכר במה שידע פעם על חוקי הכשרות של תורת־משה. אי־שם בספר ‘ויקרא’, האין זאת?

האיש הכהה עקב אחר מחשבותיו. “טרף,” אמר.

''סליחה?''

“לא כשר.”

תומס קימט את מצחו. “אתה מודה בפני שאתה יהודי שומר־מצוות? כיצד זה תוכל לבטוח בי? כיצד תוכל לדעת שאינני ‘מפקח’?”

“האמן לי, אני בוטח בך. היית חולה מאוד כשהבאתי אותך לכאן. שלחתי מכאן את כולם משום שלא בטחתי בהם למשמע הדברים שהיו בפיך… אבי,” הוסיף קלילות.

תומס נאבק במלים. “אני… לא הייתי ראוי לך. הייתי שתוי וביזיתי את עצמי ואת כהונתי. וכששכבתי שם בתעלה אפילו לא חשבתי להתפלל. השלכתי את יהבי על… כה יעזור לי האל, על גורם פסי משוכלל של חמורובוט!”

“אך האל אכן עזר לך,” הזכיר לו היהודי. “או הניח לי לעשות כן.”

“וכולם חלפו לידי” גנח תומס. “אפילו אחד ששינן את תפילתו. והוא המשיך הישר בדרכו. ואז באת אתה – השומרוני הטוב.”

“האמן לי,” אמר היהודי ביובש, “אם יש משהו שאינני, הרי זה להיות שומרוני. כעת חזור לישון. אנסה למצוא את החמורובוט שלך… ואת הדבר האחר.”

הוא עזב את החדר בטרם יכול תומס לשאלו למה התכוון. מאוחר יותר אותו יום דיוות היהודי – אברהם היה שמו – כי החמורובוט היה בטוח ומוגן מפני הגשם בפונדק. נראה כי עמדה לו תבונתו שלא להבהילו ולפתוח בשיחה.

רק למחרת שב לדבר על ‘הדבר האחר’.

“האמן לי, אבי,” אמר בעדינות, “לאחר שטיפלתי בך יש מעט בלבד שאינני יודע עליך ועל הסיבה להיותך כאן. כעת, ישנם כאן כמה נוצרים שאני מכירם, והם מכירים אותי. אנו בוטחים זה בזה. עדיין שונאים את היהודים, אך שוב אין עושים זאת, תהילה לאל, עובדיו של אותו אלוהים. ובכן, סיפרתי להם על אודותיך. אחד מהם,” הוסיף אגב חיוך, “האדים מאוד.”

“האל יסלח לו,” אמר תומס. “היו בסביבה אנשים – אותם אנשים שתקפו אותי. הניתן היה לצפות ממנו כי יסכן את חייו עבורי?”

“נדמה לי שאני זוכר כי לזה בדיוק אכן ציפה המשיח שלך. אך מי הינו ללא רבב? כעת הם יודעים מי אתה ורוצים לעזור לך. הבט, מפה זו נתנו לי בעבורך. הנתיב תלול הוא וזרוע־מכשולים; טוב שהחמורובוט עימך. הם מבקשים ממך רק טובה אחת: כאשר תחזור שתהיה מוכן לשמוע את וידוייהם ולומר מיסה. ישנה בסמוך לכאן מערה בטוחה.”

“כמובן. ידידים אלו שלך, האם סיפרו לך על אקווין?”

היהודי היסס עת ארוכה בטרם אמר לאיטו, “כן…”

“ו…”

“האמן לי, ידידי, אינני יודע. זה נראה כמו נס. זה עוזר לשמור על אמונתם. אמונתי שלי… נו, זמן רב חייתי על ניסים בני שלושת אלפים שנה ויותר. אולי אילו שמעתי את אקווין עצמו…”

“לא תתנגד,” שאל תומס, “אם אתפלל למענך, באמונתי?”

אברהם חייך. “התפלל כאוות נפשך, אבי.”

צלעותיו טרם נרפאו לחלוטין והן כאבו לו מאוד כשטיפס לאוכף. החמורובוט המתין בסבלנות בעת שהזין את הקואורדינאטות מהמפה. הוא לא התחיל לדבר עד שהתרחקו כדבעי מהכפר.

“מכל מקום,” אמר, “כעת אתה בטוח לתמיד.”

"מה זאת אומרת?''

“ברגע שנרד מההר תחפש בכוונה ‘פקח’. תסגיר את היהודי. מאז ואילך אתה ברשומות כמשרת נאמן של הטכנארכיה ולא פגעת בשערה משערות ראשו של אחד מבני עדתך.”

תומס נחר. “אתה מתחיל לשגות, שטן. התחבולה הזאת אינה מפתה אותי כהוא זה. היא בלתי מתקבלת על הדעת.”

“היטבתי לעשות האם לא כן עם השדיים. האל שלך אמר זאת הרוח אכן חפצה אך הבשר חלש.”

“וברגע זה,” אמר תומס, “הבשר חלש מדי אפילו לפיתויי הבשר. חסוך את נשימתך… או יהיה הדבר בו אתה משתמש אשר יהיה.”

הם טיפסו על ההר בשקט. הנתיב אותו התוו הקואורדינאטות היה פתלתול ועיקש, מן הסתם מתוך כוונה תחילה להביס כל ‘פקח’ אפשרי.

לפתע הפסיק תומס לומר את תפילתו (לפי כפתוריו של מעיל אותו השאיל לו הנוצרי שחלף לידו) ב"היי!" נפחד, כשהטיל החמורובוט את עצמו הישר אל תוך מעבה שיחים סבוך.

“הקואורדינאטות אומרות ככה.” הצהיר החמורובוט בקצרה.

לרגע חש תומס כמו האיש משיר הילדים שנפל לתוך שיח קוצים ושתי עיניו נוקרו. אחר־כך נעלמו השיחים והם טפפו לאורך מעבר צר ולח החצוב באבן, ונראה היה כי אפילו החמורובוט מתקשה למצוא בו מדרך לכף רגלו.

אז מצאו את עצמם בחדר בסלע אשר גובהו כארבעה מטר וקוטרו כעשרה, ושם, על מעין במת אשכבה מאבן לא־מסותתת, נחה גופתו המשומרת של אדם.

תומס החליק מאוכף הקצף בגניחה (צלעותיו הכאיבו לו), נפל על ברכיו, והעלה ללא אומר המנון תודה. הוא חייך אל החמורובוט וקיווה כי גורם הפסי יכול לאתר אלמנטים של חמלה וניצחון בחיוכו.

ואז העיב על פניו זעף של ספק כשהתקרב לגופה. “בהליכי ההקדשה בימים עברו,” אמר לעצמו לא פחות מאשר לחמורובוט, “היה נהוג לשתף מה שכינו ‘מליץ־היושר של השטן’, אשר חובתו היתה להטיל על העדות כל חשד אפשרי.”

“היית יכול בהחלט להתאים לתפקיד כזה תומס,” אמר התמורובוט.

“אילו כזה הייתי,” מלמל תומס, “הייתי תמה באשר למערות. לכמה מהן יש תכונות מיוחדות לשמר גופות על־ידי מעין חניטה…”

החמורובוט התקרב לבמה. “גוף זה לא נחנט,” אמר. “אל תדאג.”

“האם יש ביכולתו של גורם הפסי לומר לך עד כדי כך?” חייך תומס.

“לא,” אמר החמורובוט. “אך אראה לך מדוע לא ייתכן כי אקווין נחנט אי־פעם.”

הוא הרים את רגלו־הקדמית השסועה והוריד בחוזקה את הטלף על ידה של הגופה. תומס זעק באימה לנוכח חילול הקודש – ואז לטש עיניו ביד המחוצה.

לא היה כל דם, כל נוזל חניטה, כל חבורות על העור. לא כלום מלבד עור מרוט ומתחתיו סבך של צינורות פלסטיק וחוטי מתכת.

הדממה נתמשכה. לבסוף אמר החמורובוט, “מוטב כי תדע. רק אתה כמובן.”

יוכל הזמן," התנשם תומס, “הקדוש אותו חיפשתי לא היה אלא חלומך שלך… הרובוט האחד המושלם בצלם אנוש.”

“יוצרו מת וסודותיו אבדו,” אמר החמורובוט. “אין דבר נשוב ונמצא אותם.”

“הכול חינם. פחות מלא־כלום. ה’נס' היה מוצר של הטכנארכיה.”

“כאשר מת אקווין,” המשיך החמורובוט ואמר, “ושים מת במרכאות היה זה משום שהוא סבל מכמה ליקויים מכאניים ולא העז למסור את עצמו לתיקון משום שהדבר היה מגלה את טבעו. דבר זה נועד לידיעתך בלבד. הדוח שלך יהיה כמובן שמצאת את גופתו של אקווין הוא השתמר ואכן למעשה אינו מסוגל להישחת. זו האמת ורק האמת אם זו לא כל האמת אז למי יהיה אכפת. הנח לידידך חסר־הדופי להשתמש בדוח ולא תמצאנו לכפוי טובה אני מבטיח לך. השליחות הקדושה הוכתרה בהצלחה. אנו נחזור כעת הכנסיה תגדל ואלוהיך יזכה במאמינים רבים אשר יזמרו את תשבחותיו באוזניו הלא־קיימות.”

“ארור אתה!” קרא תומס. “וזו אכן היתה קללה אילו היתה לך נשמה שאפשר לקללה.”

“אתה בטוח שאין לי,” אמר החמורובוט. “סימן שאלה.”

“אני יודע מה אתה. אתה הינך השטן עצמו, משחר לטרף בעולם ושואף להשמדתם של אנשים. אתה האורב בחשיכה. אתה רובוט תפקודי לחלוטין שנבנה והוזן במטרה לפתותני.”

“לא לפתותך,” אמר החמורובוט. “לא להרוס אותך. להדריך ולהושיע אותך. מחשבינו הטובים ביותר מראים הסתברות של 51.5 אחוזים שתוך עשרים שנה תהיה אתה האפיפיור הבא. אם אוכל ללמד אותך חוכמה ומעש בפעולותיך תעלה ההסתברות עד ל־97.2 או קרוב מאוד לוודאות. האם אין בחפצך לראות את הכנסיה נשלטת כשם שאתה יודע כי יכול אתה לשלוט בה. אם תדווח על כישלון בשליחות זו יאבד לך חינך אצל ידידך שהוא כשם שאפילו אתה מודה בר־דופי ברוב הזמנים. תאבד את היתרונות והעמדה והמגע היכולים להוביל אותך למצנפתו האדומה של החשמן למרות שאולי לא תחבוש אותה לעולם תחת שלטון הטכנארכיה ומשם ל –”

“עצור!” פניו של תומס אורו ועיניו זהרו מתוך משהו שגורם הפסי מעולם לא איתר שם קודם לכן. “הכול להיפך, האינך רואה זהו הניצחון! זהו הסיום המושלם לחיפוש!”

הטלף השסוע נגע ביד הפגועה. “זה סימן שאלה.”

“זהו חלומך שלך. זוהי שלימותך שלך. ומה יצא מהשלימות שלך? מוח הגיוני ומושלם זה – מוח רב־תכליתי זה, שאינו ממוקצע למטרות תפקודיות שכלך – ידע כי הוא מעשה ידי אדם, ותבונתו כפתה עליו להאמין כי האדם הוא מעשה ידי האל. והוא ראה כי חובתו היא לאדם עושו, ומעבר לו לעושו שלו, האל. חובתו היא לחייב את האדם, להעצים את תפארת האל. והוא שכנע בכוחו הטהור של מוחו המושלם!”

“כעת אני מבין את השם אקווין.” המשיך לעצמו. “ידענו על תומס אקווינס, המלומד הדומה־למלאך, בר־ההגיון המושלם של הכנסיה. כתביו אבדו, אך ודאי נוכל למצוא עותק אי־שם בעולם. נוכל לאמן את צעירינו להוסיף עוד ולפתח את הגיונותיו. זמן רב מדי בטחנו באמונה לבדה; אין דור של אמונה. עלינו לגייס את התבונה לשרותנו – ואקווין הראה לנו כי תבונה מושלמת יכולה להוביל רק לאלוהים!”

“כי אז נחוץ עוד יותר שתגדיל את ההסתברות שתהפוך לאפיפיור כדי לבצע תוכנית זו. עלה לאוכף אנו נחזור ובדרך אלמד אותך פכים קטנים שיסייעו להבטיח –”

“לא,” אמר תומס. “אינני חזק כפאולוס הקדוש, אשר יכול להתפאר בחסרונותיו ולעלוז על כי ניתן לו מעם השטן שדון להאבק בו. לא; מוטב לי כי אתפלל עם המושיע, ‘ואל תביאנו לידי פיתוי.’ אני מכיר מעט את עצמי. אני חלש ומלא ספקות ואתה חכם מאוד. לך. אמצא את דרכי חזרה לבדי.”

“אתה אדם חולה. צלעותיך שבורות וכואבות. לעולם לא תוכל להשלים את המסע בעצמך אתה זקוק לעזרתי. אם תרצה תוכל להורות לי לשתוק. חיוני ביותר לכנסיה שתחזור בשלום לאפיפיור עם הדוח שלך אינך יכול להציב את עצמך לפני הכנסיה.”

“לך!” קרא תומס. “חזור לניקודמוס… או ליהודה! זוהי פקודה. ציית!”

“אינך חושב שאני באמת ובתמים מותנה לציית לפקודותיך. אני אמתין בכפר. אם תגיע עד לשם תשמח למראי.”

רגליו של החמורובוט נקשו על מעבר האבן. כאשר גווע צלילן, נפל תומס על ברכיו לצד גופתו של מי שלא יכול להמנע מלחשוב עליו כעל סנט אקווין הרובוט.

צלעותיו כאבו יותר מתמיד. המסע חזרה יהיה נורא…

תפילותיו עלו, ככתוב, כענני קטורת, וחסרי צורה כמותם. אך דרך כל מחשבותיו נשזרה קריאתו של אבי חולי־הנפילה בפיליפי הקיסרית:

אני מאמין, הו אלי; עזור לאי־אמונתי!

הרובוטיקה הפכה זה מכבר לטכנולוגיה מפותחת עד כדי כך שהיא מצדיקה כתיבת מאמרים וספרים על ההיסטוריה שלה. הייתי עד לתופעה זאת בפליאה מהולה במידה של חוסר־אמון, שכן אני עצמי המצאתי אותה. לא, לא את הטכנולוגיה, את המילה.

באוקטובר 1941 כתבתי סיפור רובוטים בשם Runaraund, שראה אור לראשונה בגליון מרץ 1942 של ‘.Astounding S.F’, ובו הצגתי, בפעם הראשונה, את ‘שלושת חוקי הרובוטיקה’, שלי. הרי הם לפניכם:

1. לא יפגע רובוט ביצור־אנוש, ולא יניח, על ידי מחדל מצידו, שייגרם נזק ליצור־אנוש.

2. על הרובוט להישמע להוראות אנוש אלא אם יסתרו אלה את החוק הראשון.

3. על הרובוט להגן על קיומו שלו, אלא אם הגנה זו תעמוד בסתירה לחוק הראשון או השני.

חוקים אלה ציטטתי פעמים רבות בסיפורים ובמאמרים. אך מה שמפתיע יותר הוא שהם צוטטו אינספור פעמים על ידי אחרים (בכל הרצינות), בתור משהו שלבטח יוטבע במוחותיהם של רובוטים לכשיגיעו אלה לדרגה כזו של מורכבות שתחייב זאת.

כתוצאה מכך, כמעט בכל סקירה היסטורית על התפתחות הרובוטיקה, מופיע אזכור כלשהו עלי ועל שלושת החוקים.

זוהי הרגשה משונה לדעת ששמור לי מקום בהערות־השוליים של תולדות המדע והטכנולוגיה, בזכות המצאת יסודותיו של מדע שלא היה קיים אז – ושעשיתי זאת בהיותי בן 21.

שלושת החוקים, והסיפורים הרבים שכתבתי בנושא הרובוטים, גרמו לאנשים רבים (החל מבני־עשרה נלהבים וכלה בעורכי כתבי־עת רציניים) לחשוב שאני מומחה לרובוטים ומחשבים. אי־לכך, אני נשאל בהתמדה שאלות אינסופיות בנוגע לרובוטיקה.

מה שאעשה כאן, אם כן, זה לכתוב ראיון עצמי על הנושא, שיכלול את מרבית השאלות העיקריות שכל הזמן שואלים אותי, ויחסוך אחת ולתמיד את הצורך מכולם לשאול אותי שוב ושוב על הנושא.

1. ד"ר אסימוב, כיצד זה נהפכת למומחה כזה בשדה הרובוטיקה?

אבוי, אינני מומחה בכלל, ומעולם לא הייתי. אינני יודע כיצד פועלים רובוטים, למעט מושג מעורפל ביותר. מאותה סיבה יש לי רק מושג קלוש ביותר על אופן פעולתו של המחשב. מעולם לא עבדתי עם רובוטים ולא עם מחשבים, ואינני יודע שום פרטים על אופן שימושם של רובוטים ומחשבים בתעשיה של היום.

אינני מתגאה בכך. אני פשוט מציין עובדה. הייתי רוצה לדעת הכל על רובוטים ומחשבים, אך יש גבול למה שאני יכול לדחוס לתוך ראשי, ועל אף שאני עובד על זה יומם ולילה בחריצות בלתי נלאית, אני מצליח להחדיר למוחי רק כמות מזערית מסך־כל הידע האנושי.

2. אם כך, ד"ר אסימוב, איך זה כתבת כל־כך הרבה סיפורי רובוטים, אם אינך יודע דבר על הנושא?

מעולם לא העליתי בדעתי שאני צריך לדעת. כאשר קראתי מד"ב בשנות ה־30, נתקלתי במספר סיפורי רובוטים ומהם למדתי כל שהייתי צריך לדעת על הנושא.

גיליתי אז שאני לא אוהב סיפורים בהם הרובוטים הוצגו כנבלים או כסכנה לאנושות, כי אותם סיפורים היו נגועים בטכנופוביה, ואילו אני הייתי טכנופיל. אהבתי סיפורים בהם הוצגו הרובוטים באופן סימפטי, כמו בסיפור ‘הלן או’לוי’ של לסטר דל־ריי, או ‘אנוכי, הרובוט’ מאת אנדו בינדר. יתרה מזאת. לא הייתי סבור שהרובוט צריך להיות סימפטי רק כי הוא במקרה נחמד. מן הדין שיתוכנן תוך הקפדה על תקני בטיחות מסויימים, בדומה לכל מכונה אחרת בכל חברה סוציולוגית החושבת כהלכה. אי לכך התחלתי לכתוב סיפורים על־אודות רובוטים שלא רק היו סימפטים, אלא היו כאלה מפני שלא היתה להם ברירה. זו היתה תרומתי לאותו תת־ז’אנר מסויים של המד"ב.

3. האם זה אומר ששלושת החוקים היו כבר בראשך כשהתחלת לכתוב את סיפורי הרובוטים שלך?

רק במידה מסויימת. הרעיון הבסיסי היה, אך עדיין לא הייתי שנון מספיק כדי לבטאו במילים הנכונות.

סיפור הרובוטים הראשון שכתבתי היה ‘רובי’ במאי 1939, כשהייתי בן 19. (הוא הופיע בספטמבר 1940 במגזין ‘סופרסיינס סטוריס’ תחת הכותרת ‘חבר מוזר למשחק’). בסיפור זה אומרת אחת הדמויות על הגיבור־הרובוט: “הוא לא מסוגל שלא להיות נאמן, אוהב ועדין. הוא מכונה – הוא נעשה להיות כזה.” זה היה הרמז הראשון שלי לחוק הראשון.

ב’הגיון', סיפור הרובוטים השני שלי (‘אסטונדינג’, אפריל 1941) אמרה אחת הדמויות: “היצרן ערב לציתנותם של הרובוטים הללו.” זה היה רמז לחוק השני.

ב’שקרן', סיפור הרובוטים השלישי שלי (‘אסטונדינג’, מאי 1941) הופיעה גרסה של החוק הראשון והשני כשאמרתי ש’החוק הבסיסי' של הרובוטים הוא: “בשום תנאי ובשום צורה לא ייפגע יצור־אנוש, גם אם ההוראה לפגיעה ניתנה על ידי יצור־אנוש אחר.”

אך כאמור בסיפור הרובוטים הרביעי שלי נוסחו שלושת החוקים בצורתם המוכרת, וזה בגלל שג’ון קמפבל המנוח, עורכו הדגול של ‘אסטונדינג’, ציטט אותם באוזני. תמיד נראה לי שג’ון הוא זה שהמציא את החוקים הללו, אך כל אימת שהאשמתי אותו בזה, טען הוא שהם היו חבויים בסיפורים שלי ופשוט לא טרחתי לדלות אותם משם. ייתכן שצדק.

4. אך אתה טוען שהמצאת את המונח 'רובוטיקה'. האם זה נכון?

כן. למיטב זכרוני לא השתמש ג’ון קמפבל במילה זאת בהקשר לשלושת החוקים. אני עשיתי זאת, באותו סיפור רביעי, ונדמה לי ששם הופיעה המילה לראשונה בדפוס.

באותו זמן לא ידעתי שזוהי ‘המצאה’. מדע הפיסיקה משתמש באורח שגרתי בסיומת ‘יקה’ בענפיו השונים: מכניקה, דינמיקה, אלקטרוניקה, וכן הלאה. לכן הנחתי כמובן מאליו שמדע הרובוטים נקרא ‘רובוטיקה’. רק תריסר שנים מאוחר יותר, לפחות, שמתי לב, שהמילה ‘רובוטיקה’ אינה מופיעה במהדורה השניה של מילון ‘וובסטר’ המלא וגם לא בשום מילון אחר שבדקתי. יתר על כן, כשהופיעה המהדורה השלישית של ‘וובסטר’, בדקתי שוב ועדיין לא מצאתי שם את המילה.

לכן התחלתי לומר שאכן אני המצאתי את המילה.

בשנת 1973 הופיע ‘מילון ברנהארט לאנגלית חדשה שאחרי 1963’, בהוצאת הרפר וראו. הוא כולל את המילה ‘רובוטיקה’ ומצטט קטע ממאמר שלי בו אני טוען שהמצאתי אותה. זה עדיין רק טענה שלי ולא יותר, אבל לפחות הבלשנים לא מצטטים מישהו אחר… כעת המילה כבר ממוסדת היטב, ומופיעה אפילו בכותרותיהם של כתבי־עת המוקדשים לטכנולוגיה של רובוטים. אם להיות גלוי־לב, עלי להודות שזה גורם לי עונג רב לדעת שהמצאתי מילה שנכנסה למילון המדעי.

5. הרובוטים שלך מכונים תדיר 'רובוטים פוזיטרוניים'. מדוע פוזיטרוניים?

כאשר התחלתי לראשונה לכתוב סיפורי מדע בדיוני, היה זה רק שש שנים אחרי גילוי הפוזיטרון – חלקיק שכל תכונותיו זהות לאלקטרון, למעט מטענו החשמלי ההפוך. היתה זו פיסה ראשונה (ובאותו זמן, היחידה) של ‘אנטי־חומר’ שנתגלתה אי־פעם, ולכן נדף ממנה ניחוח של מדע בדיוני.

פרושו של דבר היה שאם אדבר על ‘רובוטים פוזיטרוניים’ במקום ‘רובוטים אלקטרוניים’, יהיה בזה משהו אקזוטי ועתידני במקום משהו קונבנציונלי.

יתרה מזאת, הפוזיטרונים הינם חלקיקים חמקמקים מאוד, לפחות בעולמנו שלנו. הם אינם מאריכים להתקיים יותר ממיליונית של שניה לפני שהם מתנגשים באחד האלקטרונים בהם גדוש עולמנו, והשניים משמידים זה את זה.

היה לי חזון, אם כן, של ‘נתיבים פוזיטרוניים’ שלאורכם הפוזיטרונים חולפים בהבזק ונעלמים. אותם נתיבים הינם שקולים לנוירונים של מערכת העצבים בגוף חי, והפוזיטרונים עצמם משולים לאימופלסים העצביים. טיבם המדוייק של הנתיבים נשלט על ידי פוטנציאלים פוזיטרוניים, ובמקום בו הוגבלו הפוטנציאלים לעוצמה הרצויה, מחשבות או פעולות מסויימות נעשו למעשה בלתי אפשריות. שלושת החוקים התבטאו בשווי משקל בין פוטנציאלים שכאלה.

כמובן, דרושה כמות רבה של אנרגיה, בקנה מידה תת־אטומי, כדי להפיק פוזיטרון. ואותו פוזיטרון, בהיתקלו באלקטרון ובהישמידו, מפיק כמות גדולה של אנרגיה ברמה התת־אטומית. מאין באה אנרגיית היצירה של הפוזיטרון, ולאן הולכת אנרגיית ההשמדה שלו?

התשובה לשאלות אלה היא שלא היה לי מושג ולא היה לי איכפת. מעולם לא התייחסתי לעניין. ההנחה (שאותה אף לא טרחתי לפרט) היתה שהטכנולוגיה העתידית תדאג לזה ושהתהליכים יהיו כה מוכרים לכל עד שאיש לא יתמה ולא יעיר הערות בנוגע לעניין, כפי שאיש אינו חושב היום מה קורה בתחנת־הכוח כל אימת שהוא מדליק את האור בחדר־האמבטיה.

7. ¹ דרך אגב, ד"ר אסימוב, זה מזכיר לי – מאין שואבים הרובוטים שלך את האנרגיה לפעולתם?

הנחתי צורה מסוימת של אנרגיה גרעינית (או ‘אטומית’, כפי שקראנו לה בשנות ה־30).

כשכתבתי את סיפור הרובוטים הראשון שלי בשנת 1939, היה זה ממש אחרי גילוי הביקוע של אורניום, אך כמובן שעדין לא שמעתי על כך דבר. אך זה לא שינה מאום. משנת 1900 ואילך היה ברור ומובן שיש מקור של אנרגיה אדירה ומרוכזת בתוככי האטום. היתה זו אמירה שגרתית בנוסח ‘תאמין או לא’, שקבעה, למשל, שאם תופק כל האנרגיה הגלומה באונקיה של חומר, היא תספיק להשיט אונית־נוסעים גדולה דרך כל האוקינוס האטלנטי.

אי־לכך, רווח רעיון מדע־בדיוני שאפשר להטמין בתוך קרביו של רובוט איזה ‘מתקן אנרגיה־אטומית זעיר’, וזה יבטיח את פעולתו של הרובוט במשך מיליוני שנים, אם רק יש צורך.

ככל שחלפו השנים ולמדנו רבות על ההיבטים המעשיים של אנרגיה גרעינית, יכולתי להיכנע בנקל לכותרות היום ולדבר ברוב חכמה על ביקוע אורניום, מוטות קדמיום וכן הלאה, אך לא עשיתי זאת, ואני חושב שצדקתי. הקפדתי על שתיקה בנוגע לפרטי מקור־האנרגיה, כי לא היה לו דבר וחצי דבר לרעיון המרכזי שבכל סיפור, ולמיטב ידיעתי לא גרמה שתיקה זאת לאי־נוחות כלשהי אצל הקורא.

8. בסיפורי הרובוטים הראשונים שלך אין שום זכר למחשבים. אבל אין ספק שמוח פוזיטרוני הינו בעצם מחשב מורכב, קומפקטי ורב־שימושי מאין כמוהו. מדוע לא ציינת זאת?

כי הדבר מעולם לא עלה על דעתי. זה היה מוצר של המד"ב של שנות ה־30, מד"ב שנכתב על ידי סופרים שהתבססו על מה ש’הלך' בימים ההם.

הנה כי־כן, עולם הבדיון היה מלא בעצמים דמויי־אנוש שהופחה בהם רוח חיים באופן מלאכותי, כולל הגולם מפראג והמפלצת של פרנקנשטיין. היו גם כל מיני ‘אוטומטונים’ בצלם אנוש. דברים כאלה ‘היו באוויר’. קרל צ’אפק המציא את המילה ‘רובוט’ עבורם, אבל המילה פשוט הגדירה מושג שהיה קיים זמן רב לפני כן.

מחשבים, לעומת זאת, לא היו בנמצא עד שנבנה המחשב האלקטרוני הראשון בימי מלחמת העולם השניה. לפני כן היו מכונות־החישוב המכניות פשוטות כל־כך עד שהן לא הולידו שום מחשבה על־אודות ‘מכונות חושבות’.

מכיוון שסיפורי הרובוטים שלי החלו לפני מלחמת־העולם השניה, המחשבים לא היו חלק מהווייתי, ולא חשבתי עליהם בכלל. ובכל זאת לא יכלתי שלא לשלב איכשהו מחשבים בסיפורי, אף שבעצם לא הייתי מודע למה שאני עושה.

הנה, ממש בסיפור הרובוטים הראשון שלי, הילדה גיבורת הסיפור פוגשת ב’רובוט מדבר', אשר “מסת החוטים והסלילים המגושמת שלו הסתרחה על פני עשרים וחמישה מטרים רבועיים”. כאשר דיבר, נשמע “טרטור שמנוני של גלגלי שיניים.” לא עלה בידי לעבד מינוח של אלקטרוניקה בהקשר זה, אך הדבר היה פשוט מין מחשב מכאני.

בסיפורי ‘בריחה’, שכתבתי בנובמבר 1944, (ושהופיע באוגוסט 1945 ב’אסטונדינג' תחת הכותרת ‘בריחה פראדוקסלית’) תארתי מבנה עצום־מימדים שתואר בתור ‘מכונה חושבת’, ושאותו כיניתי ‘המוח’. הסיפור נכתב בערך בזמן שהופיע המחשב האלקטרוני הראשון, ‘אניאק’, למרות שכמובן לא היה לי כל מושג על כך.

בסופו של דבר, התחלתי לכתוב סיפורי מחשבים. נדמה לי שהראשון בינהם היה ‘פרנצ’ייס’, שהופיע בגליון אוגוסט 1955, של ‘איף’. ואפילו אז לא עשיתי הפרדה מוחלטת בין רובוטים ומחשבים, ונדמה לי שצדקתי בכך שלא עשיתי זאת. לדידי, הרובוט היה מחשב נייד, והמחשב לא היה אלא רובוט בלתי־נייד. מעתה ואילך, לפיכך, זכרו שכאשר אני מדבר על ‘רובוטים’ במאמר זה, אני כולל בזה גם את המחשבים.

9. האם חשבת מדוע מתוארים הרובוטים בצלם־אנוש? הרי צורת גוף־אנושי בוודאי איננה היעילה ביותר.

שוב, זה עניין של היסטוריה. הרובוט יונק ממסורת ‘האדם המלאכותי’, ששורשיה קדומים מאוד בדמיון האנושי.

זהו עניין של דראמה. מה יוכל להיות הישג נשגב יותר מבריאת יצור־אנוש מלאכותי? אז הרי לכם הממציא דדאלוס מהמיתולגיה היוונית אשר בנה את איש־המתכת טאלוס, שנועד להגן על חופי כרתים. ומה יכול להיות חילול־קודש חמור יותר מהנסיון לחקות את הבורא בעשיית יצור־אנוש מלאכותי? אז הרי לכם מפלצתו של ויקטור פרנקנשטיין.

עם רקע שכזה, סופרי המד"ב לא היו מסוגלים לחשוב על מכונות בעלות תבונה מבלי לעצבן בצלם־אנוש. אינטליגנציה וצלם־אנוש נראו קשורים יותר מדי מכדי שאפשר יהיה להפריד ביניהם. רק עם השימוש במחשב האלקטרוני, המפגין סוג של תבונה מלאכותית שאינו כרוך בשום צורה מוגדרת, התחילו לראות רובוטים כמחשבים ניידים שאינם חייבים להיות דמויי־אנוש.

וכך, הרובוט המוצלח R2D2 מהסרט ‘מלחמות כוכבים’, עוצב בדומה למטפה לכיבוי שריפות, והתוצאה היתה שהוא נראה חמוד למדי, ומסיבה מסויימת מצא חן בעיקר בעיני החלק הנשי שבין הצופים.

ואם ניכנס לעולם הרובוטים האמיתיים, אלה שמשמשים בתעשיה היום, נראה שדמיונם לאדם קלוש ביותר, אם בכלל. אבל לפי שעה הם פרימיטיביים מאוד ומוגבלים מאוד במשימות שביכולתם לבצע. ייתכן שככל שהרובוטים ייעשו יותר רב־שימושיים ומגוונים ביכולתם, ייעשו גם יותר דמויי־אנוש. שתי סיבות מניעות אותי לחשוב כך, והרי הן:

א) הטכנולוגיה שלנו בנויה סביב צלם־אנוש. הכלים והמכשירים, הריהוט, בנויים לשם שימוש על ידי בני אדם. הם מתאימים למבנה ידינו, לעכוזינו, לרגלינו, לאופן בו אנו מתכופפים. אם נעשה רובוטים בפרופורציות כמו שלנו, עם גפיים כשלנו, המתנועעים כמונו, יוכלו הם לעשות שימוש בכלים ובציוד שלנו. הם יוכלו לחיות בעולמנו, ויהיו שקולים לנו מבחינה טכנולוגית.

ב) ככל שייראו יותר דומים לנו, כך נקבל אותם יותר ונסתגל אליהם. ייתכן שאחת הסיבות לכך שהמחשבים עוררו דחייה ואימה בקרב אנשים רבים שהינם נורמליים ונבונים לכל הדעות, היא שאינם בעלי צורה אנושית ולכן רואים אותם כגורם ההורס אנושיות.

10. אם כן, מתי לדעתך יהיו לנו רובוטים כמו אלה שבסיפוריך, נבונים ורב־שימושיים, וכפופים לשלושת החוקים?

איך אפשר לדעת? בקצב בו מתפתחת היום טכנולוגיית המחשבים, לא נראה לי בלתי אפשרי שבתוך מספר שנים אפשר יהיה לדחוס מספיק יכולת ביצוע ורב־שימושיות לתוך מתקן בגודל מוח אנושי, כדי ליצור רובוט אינטליגנטי במידה סבירה.

מצד שני, ייתכן שיכולת טכנולוגית לבדה לא תספיק. ייתכן שהציביליזציה לא תאריך ימים עד שדרגת התחכום של הרובוטים תגיע עד כדי כך. ואפילו אם תאריך ימים, יתכן שהלחצים החברתיים והפסיכולוגיים נגד הרובוטים ימנעו את פיתוחם. יתכן שתחושתי שרובוטים דמוי־אנוש ייראו ידידותיים, תוכח כמוטעית מיסודה. אולי הם יתגלו כמטילי מורא (זה מה שמשמש לי כהנחת מוצא בסיפורי הרובוטים שלי, דרך אגב).

וגם אם תהיה היכולת הטכנולוגית הדרושה ותיעדר ההתנגדות החברתית, ייתכן שכיוון הטכנולוגיה יהיה שונה מזה שהעליתי בדמיוני במקור.

לדוגמה, מדוע שלכל רובוט יהיה מוח עצמאי עם כל ההוצאות והסיכון הכרוכים בכך? לבטח יהיה זה הגיוני יותר להחזיק איזה מחשב מרכזי שיהיה אחראי על פעולתם של רובוטים רבים. (אפשרות כזאת הוזכרה בסיפור הרובוטים האחרון שלי, ‘איש יובל המאתיים’ – ‘פנטסיה 2000’ מס' 12). המחשב המרכזי, האחראי על גדוד של רובוטים, יוכל להיות בעל גודל כלשהו מכיוון שלא יצטרך להיות נייד, ואף שיהיה יקר, בוודאי לא יקר כל־כך כמו גדוד של מוחות קומפקטיים נפרדים. בנוסף לכך, המחשב המרכזי הבלתי־נייד יוכל להיות מוגן היטב ולא חשוף לסיכוני פגיעה שיארבו תמיד למוחות הרובוטים הניידים.

אנו יכולים להעלות בדמיוננו שלכל רובוט נייד יהיה אורך־גל אופייני שעליו הוא יגיב, ובאמצעותו יהיה קשור לחלקו שלו במוח המרכזי. ללא מוח עצמאי משלו אפשר יהיה להסתכן ביתר קלות בהטלת משימות מסוכנות על הרובוט. החיסרון יהיה בכך שפעולתו תהיה מותנית בתמסורת אלקטרומגנטית שתהיה חשופה להפרעות ממקור טבעי או טכנולוגי כאחד. במילים אחרות, תגבר הסבירות ליציאתו של רובוט מכלל שימוש.

11. אם כבר הזכרת אפשרות של קלקולים ברובוטים, עד כמה באמת בטוחים הם שלושת החוקים? הם נראים כמשתמעים לשני פנים. כיצד אתה מגדיר ‘יצור־אנוש’? מה פרושה של ‘פגיעה’?

שלושת החוקים משתמעים לכאן ולכאן, במתכוון. כבר מהפעם הראשונה שהשתמשתי בהם בסיפורי ‘סחור־סחור’, דווקא דו־משמעות זאת היתה העילה לעלילה. וההגדרה של ‘פגיעה’ נידונה כבר בסיפורי ‘השקר’, ובנובלה ‘שמש ערומה’ משנת 1957. עסקתי אפילו ברצח רובוטי, חרף שלושת החוקים. באשר להגדרה הנכונה של יצור־אנוש, מאז ומתמיד חשבתי לדון בסוגיה, אך משום מה תמיד נרתעתי מזה. לבסוף התמודדתי עם הבעיה בסיפורי ‘ותחשבהו’ משנת 1974 (‘פנטסיה 2000’ מס' 17), ועל ידי כך מצאתי את עצמי שוב לכוד בתוך ‘תסביך פרנקנשטיין’.

אולי הרצון לכפר על כך היה אחד הסיבות שהניעוני לכתוב אחרי כן את ‘איש יובל המאתיים’. שם ניסיתי להתמודד לא רק עם השאלה מהו יצור־אנוש, כי אם גם מהו רובוט, ולבסוף הראיתי במובן מסויים את האחדות שבהם.

12. בסיפור ‘ותחשבהו’ ניבאת את החלפתם של בני־אדם ברובוטים, בעוד שב’איש יובל המאתיים' אתה חוזה את התמזגותם של הרובוטים עם יצורי אנוש. איזו משתי התחזיות נראית לך סבירה יותר?

אולי אף אחת מהן.

נדמה לי שאינטליגנציות לא חייבות בהכרח להיות שקולות זו לזו. הבה נניח שלדולפינים יש אינטליגנציה ברמה דומה לשלנו, כפי שסבורים רבים. אך האבולוציה ואורח־החיים שלהם שונים כל־כך משלנו, עד שלא נראה שנוכל למצוא מכנה משותף. האינטליגנציות שלנו הן כה שונות באיכותן עד שאין כל דרך לשפוט אם הדולפין פחות מפותח מאיתנו או אולי יותר מפותח, מכיוון שאין שום אפשרות להשוות אותן באופן כמותי.

אם כך הדבר לגבי השוואה בין אדם לדולפין, על אחת כמה וכמה לגבי השוואה בין אדם לרובוט.

התבונה האנושית הינה תולדה של יותר משלושה מיליארדי שנים של אבולוציה ביולוגית, באמצעות תהליכי מוטציות אקראיות וברירה טבעית שפעלו על מערכות של חומצות־גרעין וחלבונים, מונעים על ידי הקריטריון של הצלחה להישרד ולהגיע לשלב של שכפול־עצמי.

התבונה הרובוטית היא, לפי שעה, תולדה של שלושים שנות אבולוציה טכנולוגית, באמצעות תכנון וניסוי אנושי מכוון, המופעל על מערכות של מתכת וחשמל, כשהקריטריון העליון הוא התאמת המוצר לצרכי האדם.

יהיה זה מוזר מאוד אם על אף השוני המהותי הזה התוצאה לא תהיה שתי תבונות שונות בתכלית – שונות עד כדי לבטל כל אפשרות להשוואה ישירה ביניהן.

האינטליגנציה הרובוטית מתמחה בבדיקת חלקים קטנטנים וביכולת לבצע פעולות חשבוניות מוגדרות וחוזרות ונשנות, בדיוק מושלם ובמהירות מדהימה. מבחינה זאת היא כבר עולה עלינו וככל הנראה תעלה עלינו לעולמים.

התבונה האנושית מתמחה בהבנה אינטואיטיבית של הכל, ופועלת בהסתייעות בהערכה וניחוש. במובן זה אנו עולים לאין־ערוך על הרובוט, וכפי הנראה לעולמים. ככלות הכל, איך נוכל לתכנת רובוט להיות אינטואיטיבי אם איננו יודעים מהו הדבר שמקנה לנו את האינטואיציה?

אפילו אם נוכל לעשות את הרובוט דומה יותר לבן־אנוש, או להיפך, לשם מה נרצה לעשות זאת? מדוע לא לנצל את יתרונותיו של כל תחום התמחות ולשכלל עוד יותר את יכולת הרובוט לבחון חלקים ואת יכולת האדם (באמצעות הנדסה גנטית, בסופו של דבר), לבחון ולשקול את הכל.

כך נוכל לקיים הסדר סימביוטי, שבו הרובוט והאדם יחדיו יהיו דבר־מה הרבה יותר גדול מכפי שהיו יכולים להיות כל אחד בנפרד. לרעיון זה חתרתי בסיפורי אליה ביילי שלי. ב’מערות הפלדה' (1953) ציירתי חברה שבה כף האיזון החברתי נטתה לצד האדם. ב’שמש ערומה' הרובוטים היטו את הכף לצידם. ההמשך הטבעי היה צריך להיות ספר שלישי שיתאר את האיזון הסימביוטי – אבל אף שניסיתי, חסרתי את היכולת לצייר במלים את מה שעלה במעורפל במוחי.

נכשלתי בנסיוני לכתוב זאת לראשונה ב־1958, ומאז לא חשתי עדיין שאני מסוגל לעשות זאת. מה חבל שלא ניגשתי למלאכה כשהייתי עדיין בשנות העשרים לחיי, ולא הייתי עדיין חכם מספיק כדי לדעת שיש דברים שאינני מסוגל לעשות…

תיאודור סטרג’ן נולד ב־1918 בניו־יורק, ובנעוריו עסק במגוון רחב מאוד של פעילויות – הוא הספיק להיות ימאי, איש־מכירות, נגן גיטארה, מנהל מלון, מפעיל ציוד מכני כבד, ומה לא. רבות מחוויותיו אלה, וגם העובדה שהתחתן והתגרש מספר לא קטן של פעמים, מצאו להן בטוי זה או אחר בשפע יצירות המד"ב שכתב (המפורסמת שבהן – ‘על אדם’ מ־1953).

סטרג’ן נחשב כאחד מסופרי ‘תור הזהב’ של המד"ב (משלהי שנות ה־30 ועד סוף שנות ה־40, בערך), אך בניגוד למד"ב ה’טכני' או ה’נוקשה' ששלט אז, הרבה סטרג’ן ‘לסטות’ למוטיבים פסיכולוגיים ופנטסטיים. כזה הוא גם הסיפור המשעשע והמבריק שלפנינו, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1956.

* * *

שמו של האיש היה מקלייל, שם שברור היה שאינו שמו הנכון, אך הבה נאמר שכל זה איננו אלא סיפור דמיוני, טוב?

למקלייל, משרה טובה ב – נאמר מפעל לסבון. הוא עבד קשה, הרוויח כסף טוב והתחתן עם נערה בשם אסתר. הוא קנה בית בפרברי העיר ולאחר שסיים את התשלומים השכיר אותו וקנה אחר, רחוק יותר מהעיר, וגם מכונית שניה, מקרר חדיש, מקצרה חשמלית וספר גננות, והקדיש את זמנו למלאכה המכובדת של הענקת כל מה שלא היה לו בילדותו לילדיו. היו לו הרגלים ותחביבים כמו לכל אחד אחר, וכמו כל אחד אחר היו תחביביו שלו שונים מעט משל השאר. הדבר שהרגיז את אשתו יותר מכולם, עד שהתרגלה אליו, היה הרגל, או יותר נכון, תחביב החדשות שלו. מקלייל נהג לקרוא עיתון בוקר ב־8:14, עתון ערב ב־6:10 והתמסר לעתון המקומי ששימש את השכונה להודעות על כלבים אבודים ומכירות פומביות במשך ארבעים דקות תמימות לאחר ארוחת הערב. וכאשר קרא עתון הוא קרא אותו, לא התמזמז אתו. קודם כל קרא את העמוד הראשון, ואחר כך את השני וכך הלאה. הוא לא חיבב ספרים, אך רחש להם כבוד בצורה מיסטית. הוא נהג לומר שעתון גם הוא מין ספר, כך שהיה מתרגז כאשר מדור בעתון היה חסר, או הודפס הפוך, או אם הדפים לא היו מסודרים. והוא שמע את החדשות גם ברדיו. היו בעיר שלוש תחנות שידור עם משדרי חדשות פעם בשעה. אחת שידרה בכל פעם שהצביע המחוג על 12, אחת כשהצביע על 6 ואחת כשהצביע על 11, ועל פי רוב הוא האזין לכולן. בהפסקות בין השידורים היה מביט בעיניך כשדיברת אליו, ויכולת להישבע שהוא מקשיב לך, אך לעולם לא היה זה נכון. היה זה ניסיון מיוחד במינו עבור אישתו, אך רק במשך חמש שנים, פחות או יותר. אחר כך הפסיקה לנסות ללכוד את תשומת ליבו בשעה שהרדיו דיבר על שטפונות ורציחות, על שערוריה או התאבדות. חמש שנים נוספות לאחר מכן היא חזרה לנוהגה לדבר יחד עם הרדיו, אך כאשר בני־אדם נשואים מזה עשר שנים, דברים מסוג זה אינם משנים עוד; הם מדברים בסימנים וצפנים כל הזמן. כמו כן הוא קלט את חדשות 7:30 בערוץ 2 וחדשות 7:45 של ערוץ 4 בטלביזיה.

מכל זאת ניתן לצייר את דמותו של מקלייל כאדם קפריזי ועצבני עם הרגלים קבועים, אך זה היה רחוק מהאמת. מקלייל היה ביסודו בחור נורמלי שאהב את אשתו וילדיו, היה מרוצה מעבודתו ונהנה מהחיים. הוא היה נוח לצחוק, דיבר יפה ושילם את כל החשבונות. הוא הצדיק את התעניינותו המופרזת בחדשות במספר דרכים. פעמים ציטט את דוֹנֶה: “מותו של כל אדם מחליש אותי, מכיוון שאני מעורב במין האנושי.” טיעון מוצק שקשה להתווכח עמו. פעמים הצביע על כך שתמיד דייק לרכבת והרכבת עשתה אותו דייקן, אך מכיוון שבגלל הרכבת ראה אותם פרצופים יום אחר יום – לפני, בזמן ואחרי הנסיעה ברכבת, היה עולמו מוגבל למדי, ורק מוּדעוּת תמידית למתרחש בכל העולם אפשרה לו להכיר בכך שהוא חי בעולם גדול יותר מאותו עולם צר וארוך שהבית בצידו האחד, המשרד בשני, ומסילת הברזל – באמצע.

קשה לומר מתי או מדוע החל מקלייל להתפורר. ודאי היה לכך קשר עם כל החדשות שחשף עצמו אליהן. הוא החל להגיב כאשר מישהו דיבר בזמן שהוא הקשיב לרדיו. תחילה היה מנסה להשתיק אותך, ואז היה מצמיד את ראשו למקלט. אשתו וילדיו למדו לשתוק כאשר החלו החדשות – חמש דקות לפני כל שעה ועד חמש דקות אחריה, וכן שלושים דקות אחרי כל שעה עגולה. וכמובן מ־7:30 עד 8 בטלביזיה ובמשך ארבעים הדקות שבהן קרא את העתון המקומי. הוא היה קופא לנוכח העמודים כמו חולה קטטוני, כשהוא אוחז את פינותיהם עד שנשברו, ומתנשם דרך נחיריו בשריקה חנוקה.

כל זה, כמובן, היה נטל כבד על אשתו אסתר, שניסתה בכל יכולתה לדבר עמו בהיגיון. תחילה היה עונה לה ברכות שעליו לשמור על קשר עם העולם וכו'; אך עד מהרה הפסיק להגיב לחלוטין, כשהוא מעניק לה את הטיפול שכל בן־פרברים מתמחה בו; למשל אם המילה ‘מקצרת־דשא’ נזכרת מוקדם מדי בבוקר יום ראשון אינך אומר כן או לא, אף אינך נאנח, וגם אינך מזיז את ראשך או אף את גבות עיניך. אחרי זמן קצר הולך לו מי שדיבר אליך. עד מהרה באמת אינך שומע הטרדות מעין אלו שלא בזמנן, ואין לך צורך אפילו להעמיד פנים.

יש לומר שוב שמקלייל היה, על אף מוזרותו, אדם ידידותי ונוח לבריות. הוא אהב בני אדם. הוא נהג להזמינם אליו ולבקרם בבתיהם, הוא היה אחד מאותם מבוגרים המסוגלים להקשיב בעניין רב להרפתקאותיו האין סופיות של ילד בכתה א'. מעולם לא שכח דברים כמו הדליפה האיטית בגלגל הרזרבי, הפשרת המקרר או ימי־נישואין אך האחריות שלו לא היתה יוצאת מן הכלל. הדבר היחיד אותו לא לקח כמובן מאליו היה אותו עניין עם החדשות שהתחיל כל כך קטן וגדל כל כך מהר.

וכך, אחרי שזה נמשך שבועות מספר, החליטה אשתו לתפוס את השור בקרניו ובילתה את כל אחר הצהריים בקלקול יסודי של כל מקלט בבית. היו שלושה מכשירי רדיו ושני מכשירי טלביזיה. היא לא הבינה בהם שום דבר אך היה לה ראש טוב, והיא יצאה למלאכה עם רצון ועם פותחן־קופסאות של אולר־כיס. היא הסירה מכל מקלט מנורה אחת, ואחת אחת נשאה אותן אל המטבח. בקפדנות היא חבטה את בסיסי המנורות בשפת הכיור, כשהיא נזהרת לא לשבור את הזכוכית ולא לעקם שום פין, עד שראתה את קרבי המנורה מפוזרים בפנים. אז החזירה אותן למקומותיהן וסגרה את המכשירים. מקלייל בא הבייתה, החנה את מכוניתו, נישק אותה, הפעיל את הרדיו בסלון והלך לתלות את כובעו. עד שחזר אמור היה הרדיו להתחמם, אך לא כך קרה. הוא סובב את הכפתורים וטלטל את המכשיר הלוך ושוב, ואז השגיח בשעה. הוא התמלא חימה, מיהר חזרה למטבח והפעיל את מקלט השנהב שעמד על המדף. זה התחמם במהירות וזמזם במשך דקה, אך זה היה הכל. מעתה התדרדרה התנהגותו, תוך שהוא מעכל את הידיעה שכל המכשירים אינם פועלים. הוא מיהר במעלה המדרגות אל חדרם של הבנים, ותוך שהוא מעיר אותם באלימות, הפעיל את הרדיו שלהם וקיבל אותו זמזום של דקה. הפעם הוא חבט בקופסה ארבע פעמים, והמכשיר מת לחלוטין.

אסתר תכננה הכל עד לנקודה זאת, אך לא יותר, משום שכך פעל מוחה. היא שיערה שתוכל לטפל במצב, אך לא היתה זו השערה נכונה. מקלייל ירד למטה אבל וחפוי ראש, וחיכה שקט ומזועזע עד 7:30, שעת החדשות בטלביזיה. המכשיר בסלון סרב לפעול, והוא חזר לחדרם של הבנים, והעיר אותם ממש כשהספיקו להרדם בשנית. הפעם החל הקטן לבכות. למקלייל לא היה איכפת: כאשר ראה שגם כאן אין תמונה כמעט ובכה בעצמו, אך אז שמע את המכשיר מתחיל להשמיע קול. במכשיר טלביזיה יש המון מנורות, אסתר לא הבדילה בין המנורות של הקול והתמונה. מקלייל ישב לפני המרקע החשוך והאזין לחדשות. “הכל נראה כשורה בחבל הגבול הסוער בהודו.” אמר המכשיר. נשמעו קולות ההמון וברקע ‘המצעד התורכי’ של בטהובן, “ואז –” המוסיקה נקטעה קולות הקהל גברו: שאגות וצווחות. הקריין המשיך: “שש שעות לאחר מכן, כך נראה המקום.” ואז בנגינה חרישית, נשמעה מנגינת ‘בגן המנזר’ של קטלבי. “עם מוסיקה עליזה יותר, תראו עתה את השש שהגיעו לגמר בתחרות היופי למבוגרות.” ברקע נשמעה מנגינת ‘חדר כחול’ ללא סוף, ונקטעה רק פעם אחת כאשר אמר הקריין בצחקוק ילדותי “…והיא התכוונה לכך!” מקלייל חבט בעצמו על צדי ראשו. הקטן המשיך להתייפח. אסתר עמדה למרגלות המדרגות, מהדקת את ידיה. הדבר נמשך שלושים דקות. כשירד למטה אמר מקלייל רק שברצונו לקבל את העתון המקומי. אסתר החליטה לפעול. היא ספרה לו בכנות שלא הזמינה את העתון ושלא תזמין אותו בעתיד, ואז המשיכה בוידוי מלא על פעולותיה אחר הצהריים.

רק אישה נשואה במשך ארבע־עשרה שנה יכולה להכיר גבר די כדי לנהוג בו בצורה כל כך גרועה. היא ידעה שטעתה, אך כיפרה על זה בכך שהיתה הגיונית. לא היה זה הגיוני להמשיך לנהוג בסבלנות. “זה שבך פגע, השמד תשמיד אותו, ולו גם בבת עינך או יד ימינך הנהו.” מאוחר מדי היא הבינה שהחדשות היו חלק כה בלתי נפרד מבעלה, שעל ידי היפטרות מהן היא נפטרת גם ממנו. הוא יצא החוצה, משאיר אותה חיוורת פנים, מקשיבה לחריקתה של דלת המוסך, טריקתה החדה של דלת המכונית, יללת המתנע ויבבת המנוע. היא אמרה שהיא מרוצה, הלכה למטבח, השליכה מהמדף את מקלט השנהב חסר התועלת והלכה לישון, בוכיה.

עם זאת, מאחר שבמציאות החיים אינם מאפשרים מעברים חלקים, היא פגשה בו פעם נוספת. שבע דקות לפני שלוש לפנות בוקר היא שמעה מוסיקה חלושה שנשמעה ממקום כלשהו. משום מה זה הפחיד אותה, והיא החלה לבלוש אחר מקור הקול. הוא לא בקע מהבית. היא לבשה את מעילו של מקלייל והתגנבה אל המוסך, ושם עמדה המכונית במקום בו עמדה מאז ומעולם ומקלייל ישב במושב הנהג, מנמנם ליד ההגה. המוסיקה נשמעה מהרדיו במכונית. היא הידקה את המעיל לגופה, פתחה את דלת המכונית ולחשה את שמו.

ברגע זה אמר הרדיו “והרי החדשות” ומקלייל הזדקף והשתיק אותה ב'ששש' עצבני. היא נסוגה לאחור ועמדה לרגע במצב מוזר בין כניעה ללא תנאי לתבוסה גמורה. הוא סגר את דלת המכונית וגחן לעבר הרדיו, כשידו על כפתור העוצמה, ואילו היא חזרה אל הבית.

לאחר שמהדורת החדשות תמה והוא חזר לעצמו והתאושש מחטאי הנעורים, מאימת הייסורים של רכבת שירדה מן הפסים, מהפחדים של ההתרסקות הקרובה של 119־c, מקסמו של פקיד ממשלה, אחד ממיסדי מועדון ה’סומכים על עצמם בלבד' האומר במילים אלו ממש שיש מעט טוב בגרועים שבנו ויש מעט רע בטובים שבנו – לאחר כל אלה הוא חש עצב רב, התניע את המכונית (על ידי דרדורה במורד הדרך שכן המצבר היה כמעט מת) ונסע לאט ככל שיכול אל העיר.

הוא הגיע אל מוסך שהיה פתוח בלילה ובו נרחצה מכוניתו, נבדקה ושומנה, בזמן שהוא יושב שלוש שעות ליד האוטומט ושותה קפה, פולט מדי פעם קולות כמעט בלתי נשמעים מתוך גרונו. בשעה תשע עזב את המקום ואת שארית היום בילה אצל עורך הדין שלו, כשהוא מוכר ומממש את רכושו, עד שהייתה לו חבילה צנועה של מזומנים. לאשתו תהיה הכנסה נאותה עד שהילדים ילכו לקולג'. אז יימכר הבית, שוכרי הבית הישן יוצאו ואסתר תוכל לעבור לבית קטן יותר כשמחיר הבית הגדול נוסף להון הבסיסי. עורך הדין עלול היה לחשוש לבריאותו של מקלייל אלולא היה עליז ומרבה בשיחה, מתנהג כאדם מאושר – צורה נדירה אך מקובלת של טרוף. היתה זו עבודה קשה אך הם עשו זאת בתוך יום אחד, ולאחר מכן לחץ מקלייל את ידי עורך הדין, הודה לו בחמימות והזמין חדר בבית־מלון. כאשר התעורר למחרת בבוקר, יצא ממיטתו בהרגשה שהוא צעיר בשנים רבות, פתח את הדלת, גרף את עיתון הבוקר ועיין בכותרות.

הוא לא היה מסוגל לקרוא אותן.

הוא נאנח בהפתעה, סגר את הדלת בעדינות וישב במטתו כשהעתון בחיקו. ידיו נעו עליו באי נוחות מחליקות ומחליקות, עד שכפות ידיו השחירו והדפוס טושטש. הסימנים הזועקים צעדו לרוחב הדף כמו מצעד של זרים במדי אגודה כל שהיא: מוצאם לא ידוע, יעד צעידתם לא ידוע וסיבת צעידתם ניתנת לניחוש בלבד. הוא עקב אחר האותיות באצבעו הקטנה, מדד את ארכן של המלים בין האצבע והאגודל והחזיקן לפני עיניו הבוחנות. לפתע קם וחצה את הקומה, שם שלטים, כרוזים ומודעות היו מונחים כמו אוסף פרפרים – תפריט ארוחת הבוקר, משהו על שרות החדרים, משהו על עזיבת המלון. הוא זכר את כולם והיה לו מושג על משמעותם – אך הוא לא יכול לקרוא בהם. במגרה היו כלי כתיבה עם תמונת הבניין בלי בניינים אחרים מסביב, דבר שפשוט לא היה נכון, ועם כתובת שהייתה בכתב רוסי למיטב ידיעתו. טפסי מברקים, לוח זמנים של אוטובוס, פנקס, נושאים כולם סימנים בכתב חרטומים או בסינית, לפי מיטב ידיעתו. ספר הטלפונים מלא שמות זרים בסימנים משונים.

הוא החליט לדקלם את האלף־בית, הוא אמר ברורות “אָ” ואז “אֵה”? כי הצליל לא נשמע לו נכון ולא היה לו מושג מה כן ישמע נכון. הוא השמיע צחקוק טפשי ונענע את ראשו במהירות. צחקוק או לא צחקוק, הוא היה מפוחד.

הוא התקשר לשולחן הקבלה, ביקש להכין את חשבונו, התלבש וירד לאולם הקבלה של המלון. הוא נתן לשוער את פתקי החניה שלו וחיכה עד שהביאו את מכוניתו. כשהגיעה, נכנס, הפעיל את הרדיו ונסע מערבה.

הוא נסע במשך ימים אחדים במצב של פחד תמידי, פחד קר וגם – (בגלל כל זה) – עליז – כפחד של רכבת שעשועים לוליינית, או של סרט אימים. הוא זכר את משמעותו של תמרור ‘עצור’! מבלי לקרוא את המלה ‘עצור!’, ונזהר כשראה את צורתו של תמרור אזהרה מפני מסילת ברזל. מסעדות נראו כמו מסעדות, תחנות דלק כמו תחנות דלק; אם תמונתו של וושינגטון מציינת שטר של דולר אחד ותמונתו של לינקולן חמישה, אז אין צורך לקרוא את הכתוב בהם. מקלייל הסתדר בכלל לא רע. הוא הגיע להרי הרוקי, וסייר בסביבה עד שזיהה את האזור שבו בילה חופשת ציד שנים רבות לפני נישואיו.

דרכים צדדיות הגיע אל הבקתה הנטושה בה בילה אז לילה אחד ושעדיין עמדה שם, רקובה רק מעט בקצותיה. הוא הסתובב בסביבה ושינן את פרטיה בעל פה מחוסר יכולת לרשום, ואז נכנס שוב למכוניתו ונסע לעיר הקרובה. היא לא היתה קרובה ביותר, וגם לא היתה בדיוק עיר. בחנות הכל־בו קנה רעפים, מסמרים וצבע – כל מיני סוגי צבע, בפחיות גדולות וקטנות – וגם שימורי מזון וכלי עבודה. הוא הזמין טחנת קמח, גנרטור, ארבעים קילוגרם של חימר לפיסול, שתי תבניות ללחם, קערה לערבוב וערסל. הוא שילם במזומן והבטיח לחזור בתוך שבועיים כדי לקחת מוצרים שהחנות לא החזיקה במחסן. הוא שלח מברק (אם כי יכול היה לעשות זאת באמצעות הטלפון) לעורך הדין שלו בקשר לשמונים הדולר בחודש שרצה לקבל מנכסיו. לפני שעזב עמד משתומם לפני כלי־נשיפה מוסיקלי מוזר בשם אופיקלייד שעמד, מאובק ומלכותי, בפינה. (למרות שיהיה זה קל יותר לקורא אם נקרא לכלי קרן־צרפתית או סוזפון – שיענה על צרכינו הסיפוריים באותה מידה – אנו נספר כאן שקרים. שמו האמיתי של מקלייל יישמר בסוד, שם עירו יוסתר ומקצועו יוסווה). זה באמת היה אופיקלייד מפליז משנת 1824, באורך של מטר ורבע עם שנים־עשר סולמות. החנווני הסביר לו כיצד אבי־סבו הביא את הכלי מהארץ הישנה, וכיצד לא ניגן איש על הכלי במשך שני דורות מלבד נגן חצוצרה נודד שאחרי שלושה תוים החויר ופניו הוריקו והוא הניח את הכלי כאילו היו בו פיקות הקשה. מקלייל שאל איך נשמע הכלי והאיש ענה: “נורא”. שבועיים לאחר מכן חזר מקלייל לאסוף את שאר המצרכים, כשהוא מחייך ושותק. הוא עדיין לא יכול היה לקרוא, ועתה לא יכול היה לדבר. גרוע מכך, הוא גם איבד את יכולתו להבין דיבור. הוא שילם בשטר של מאה דולר בארשת שקועה במחשבות והחנווני, בחשבו שהפך חרש־אילם, רימה אותו כליל, אך מכיוון שריחם עליו נתן לו את האופיקלייד. מקלייל הטעין את מכוניתו ונסע, שמח בחלקו. וזה חלקו הראשון של הסיפור על מקלייל ודרכו הרעה.

אשתו של מקלייל, אסתר, מצאה עצמה במצב משונה. ידידים ושכנים הציפוה בשאלות שעליהן לא יכלה לענות. האדם היחיד שהיה לו מידע כלשהו – פרקליטו של מקלייל – היה שבוי בהתחייבותו שלא לגלות לה דבר. במובן המשפטי לא הפקיר אותה בעלה שכן היא וילדיה קיבלו את כל צרכם. היא התגעגעה למקלייל, אך בדרך מיוחדת; היא התגעגעה לאותו מקלייל אחראי שאפשר לסמוך עליו אך זה נעלם למעשה זמן רב לפני אותו לילה מביך שבו נסע מהבית. היא רצתה את מקלייל הישן, ולא אותו מקלייל שהפך אדם זר וזועף עם ההתעסקות המיותרת והמעוותת בחדשות. מכל הצדדים הלא־נעימים של אותו אדם זר, בלט אחד במיוחד: העובדה שיכול היה לעזוב כפי שעזב, ולהישאר בחוץ זמן רב כשם שנשאר. לכן, הוא היה אותו אדם בלתי רצוי כל עוד נשאר במרחקים והחזרתו בניגוד לרצונו לא תחזיר את האדם שבקשה.

עם זאת לא היתה מרוצה מעצמה, על כן הייתה היא הצד הנפגע ופצעיה כאבו פחות ממוסר הכליות. תמיד היתה גאה בהיותה רעיה טובה ובעבר עשתה דברים רבים בניגוד להגיונה ולשאיפותיה, רק כדי להיות רעיה טובה. כך שלאט לאט עברה ממחשבות של “מה עלי לעשות?” למחשבות של “מה על רעיה טובה לעשות?” ולאחר מחשבה מרובה פנתה לפסיכיאטור.

הוא היה פסיכיאטור נבון למדי, כלומר תפס את המובן־מאליו מעט מהר יותר מאשר רוב האנשים. לדוגמא, אחרי ארבע דקות של שיחה הוא הבין שאסתר לא באה אליו בשם עצמה, ויותר מכך, החליט לשמוע אותה עד הסוף לפני שיחליט לטפל בה. לאחר שסיימה, והוא שמע מספיק פרטים כדי לראות את התמונה כולה, שקע בהרהורים עמוקים. הוא השווה את קווי היסוד של פרשת מקלייל עם מה שלמד והתנסה, זיהה את האתגר והעריך את שוויים של עגילי היהלום שהתנוססו על אוזני לקוחתו, ואשר אותם קיבלה בירושה. הוא הצמיד את קצות אצבעותיו, הרכין את ראשו הצעיר והיפה, הציץ באסתר דרך גבות עיניו, ולבסוף החליט להענות לאתגר. לנוכח הסיכוי להחזיר את בעלה שלם ושפוי, היא הודתה לו בשקט ועזבה את המשרד ברגשות מעורבים. הפסיכיאטור הנבון למדי נשם נשימה עמוקה והחל להסדיר את העברת שני לקוחותיו האחרים לפסיכיאטור אחר, שכן הוא שיער שייעדר מהעיר לזמן רב.

היה זה מחריד עד כמה קל היה לו למצוא את מקלייל. הוא כלל לא התקרב לעורך הדין. העיקרון המנחה את דרך פעולתם של המשרדים לחיפוש נעדרים הוא שאדם עשוי לשנות את שמו ואת כתובתו, אך רק לעתים רחוקות ישנה את התנהגותו, בעיקר בשעות הפנאי שלו. חובב סקי מושבע לא יברח לפלורידה, אם כי הוא עשוי לעבור מאתר סקי אחד למשנהו. אספן בולים לא יעבור לאיסוף פרפרים. לכן, כאשר מצא הפסיכיאטור, בין שאר ניירותיו של מקלייל, חוברות ותצלומים מימיו בקולג', של הרי הרוקי הנישאים, של האכלת דובים בצד הדרך, ובמיוחד – תצלומים של אתר ציד בו ביקר שנה אחר שנה בלי אשתו ואליו לא חזר מאז נישואיו, החליט הפסיכיאטור שהדבר מצדיק בדיקה. הוא שלח בקשה למשטרת אותה מדינה שתספק לו מידע על אדם שתיאורו כך וכך, הנוהג ברכב מסוג מסויים עם לוחית רישוי מחוץ למדינה. הוא ביקש שאותו אדם לא ייעצר, אלא רק שיודיעו לו, לפסיכיאטור הנבון־למדי, על מעשיו של אותו אדם. הוא חקר גם בכיוונים נוספים, אך זה היה הכיוון שבו השיג את מטרתו.

כעבור שבועות מספר מצא סיור משטרה את מקלייל ליד החנות האהובה עליו, וכעבור דקות אחדות כבר הובא הדבר לידיעתו של הפסיכיאטור. הוא לא סיפר דבר לאסתר, אשתו של מקלייל, אלא נפרד ממנה כשהוא נושא עימו שק של תחבולות. הפסיכיאטור שכר מכונית בשדה התעופה הקרוב ביותר למקום מחבואו של מקלייל וטיפס בדרך הצחיחה והארוכה עד שהיגיע לחנות. בעל החנות סיפר לו עד כמה העסקים גרועים, וכמה טובים הם היו, כמה גשם לא ירד וכמה גשם דרוש, עד כמה קשה להיות האשם בעליית המחירים כאשר כל אחד עם שכל של עז צריך לדעת כמה יקר לשלוח מוצרים עד לאותו מקום, בייחוד בכמויות הקטנות הדרושות בגלל העסקים הגרועים. מתוך המבול הזה של 1800 עובדות על החיים הצליח הפסיכיאטור לדלות שמונה או עשר על מקלייל – מיקומה המדוייק של הביקתה, העובדה שככל הנראה הוא הפך לחרש־אילם שאינו יודע לקרוא, ושהוא ודאי מטורף, שאם לא כן מדוע קנה שמונים וארבע קופסאות שונות של רבע ליטר צבע ביתי, או בכלל מדוע בא למקום כזה כשאין הוא חייב לעשות זאת?

הפסיכיאטור נפטר ממנו עד מהרה וחזר למכוניתו. השטח נעשה הררי יותר ושומם יותר עם כל קילומטר נוסף, עד שהוא התחיל להתפלל שהמכונית לא תתקלקל, ואכן בתוך עשר דקות היא התקלקלה. מכונית המשמיעה קול כזה שהוא החל לשמוע, אסור לה לנוע, והוא מיהר לרדת מהכביש. הוא כיבה את המנוע אך הרעש לא פסק. הוא הבין שהרעש הגיע מהגבעות בסביבה ולא מהמכונית. הוא המשיך לנסוע בסקרנות גוברת, שכן הרעש הלך וגבר. הוא דמה למוסיקה, אך לא כזו שנשמעה אי פעם על כוכב הלכת שלנו, או על אחר בסביבה. היה זה קול שבא מכלי נשיפה אחד. הצלילים הגבוהים היו פראיים ולא מוסיקליים. הצלילים הבינוניים היו גסים, אך הנמוכים נשמעו כאילו ההרים עצמם מדברים, קולות חמים ונישאים, חמים טבעיים מאין כמוהם, שורשיים כמלתעותיו של דוב. אך למרות זאת היו כל הצלילים מושלמים. היתה לו, לפסיכיאטור, אוזן טובה, אם כי לא היה בטוח כמה זמן עוד יישארו לו אזניים, והוא ידע את כל מה שאמרנו על הצלילים. הוא שם לב גם לכך שהמוסיקה נלקחה מתוך ספר תרגילי המוסיקה של צ’רני, כרך א', הזוועה החדגונית של:…דו מי פה סול לה סול פה מי רה פה סול לה סי לה סול פה מי סול לה… וכו'; זחילה מייגעת במעלה הסולם, ואחריה ירידה מתישה לא פחות.

הוא ראה את השמיים תכולים מתחת לגלגלי המכונית, כמעט, סובב את ההגה סיבוב חד ומצא עצמו על הדשא, בחצר ביקתתו המשופצת של מחפש זהב. בתחילה לא שם לבו לכך, משום שבחזית הביקתה ישב האדם מטורף־המראה ביותר שראה בימי חייו, שזיעזע אותו מתוך אדישותו המקצועית.

הוא ישב מתחת לאשוחית יבשה, מכופפת ברוח. הוא היה יחף עד לבית השחי. הוא לבש את חלקה העליון של גופיה וכובע שנראה כמו אוהל בצורת חרוט של הצופים, בלי התורן. הוא ניגן, או לפחות התאמן על האופיקלייד. על כתפיו היתה ערמה קטנה של מחטי האשוחית, שהומטרו מן העץ מטה בכל פעם שניגן אל ה’בי־במול' או צלילים נמוכים יותר. רק עכבר שנלכד בתוך אבוב בעת חזרת תזמורת יכול להכיר את הרגשת ההימצאות ליד נגן המתאמן באופיקלייד.

ללא ספק, זה היה מקלייל. הוא נראה שבע ומלא למדי. כשראה את מכוניתו של הפסיכיאטור המשיך לנגן, אך משנפגשו מבטיהם – קרץ לו, חייך בקצה פיו שהציץ מעבר לפיה הגדולה והזיז שלוש מאצבעות ידו השמאלית. זה כל מה שיכול היה לעשות מבלי להפסיק לנגן. הוא לא הפסיק עד שסיים את האוקטבה עליה התאמן, ואז השעין את האופיקלייד על גזע האשוחית וקם על רגליו. כשהצלילים האחרונים התגלגלו במורד ההר, ראה לפתע הפסיכיאטור שהוא לבדו מול האדם המוכה הזה, שבריאותו וכוחו היו גלויים לעין, והוא נזכר במדרון בו כמעט הידרדרה מכוניתו לפני זמן קצר. מיהר אפוא האיש, סגר את חלונות המכונית ונעל את דלתותיה בהרגשת רווחה וביטחון. אך ההומור והכנות שעל פניו השזופות של מקלייל פיזרו את פחדיו וגם את זהירותו, והוא מיהר וגחן החוצה מתוך המכונית כמעט מבלי לדעת מה הוא עושה. שמח וטוב־לב, חשב, הוא ביטוי שאין מרבים להשתמש בו, אך כזה היה מקלייל, בשם אלוהים, שמח וטוב־לב. הוא קרא בשמו, אך מקלייל לא שמע אותו, או שלא שם לבו לכך; הוא פשוט הושיט את ידו החמה והפסיכיאטור נטל אותה. הוא הרגיש את היבלות השטוחות בידו של מקלייל ואת הכוח האצור בה, כמו אצל פיל המניף ילד בחדקו. הוא חייך בחשבו על כך, משום שמקלייל לא היה אדם גדול ביותר ושוב לא יכול להסיר את החיוך מעל פניו.

הפסיכיאטור סיפר למקלייל שהוא סופר שבא לספוג את האווירה המיוחדת של הארץ, נסע לאן שהוביל אותו הכביש והנה הגיע לכאן. אך בטרם הגיע למחצית סיפורו שם לב לעיניו של מקלייל, שהתרכזו בו אך לא בסיפורו, ממש כאילו עמד לפני מקלייל וזמזם נעימה כלשהי. מקלייל נראה כאילו נהנה מאוד מקולו של הפסיכיאטור, אך לא הקשיב לדבריו. הפסיכיאטור סיים את דבריו, על כל פנים, ומקלייל חיכה לראות אם באמת סיים. עתה חייך את חיוכו הזורח והיטה את ראשו לעבר הביקתה. מקלייל הלך בראש ואורחו אחריו, כשהוא ממלמל את השטויות הרגילות של איזה בית יפה יש לך. כשנכנסו צעק לפתע הפסיכיאטור אל אותו גב אדיש שלפניו, “אינך שומע אותי?” אך מקלייל כלל לא נפנה אליו, אלא סימן לו להמשיך. הם פסעו לתוך עירבוביה כה מושלמת של צבעים שהפסיכיאטור עצר והחל ממצמץ בעיניו. קיר אחד הוסר ממקומו והוחלף בשמשות זכוכית שהשקיפו על המדרון. השמשות יצרו הרגשה כאילו הבית מרחף על מצע ערפילי. כל הקירות היו מצופים ביריעות משי והרצפה היתה לבנה. היה זה כאילו יש יותר אור בתוך הבית מאשר מחוצה לו. ממול לחלון הגדול היתה כנת ציורים גדולה עשויה מוטות עץ. המוטות היו מחורצים וקשורים זה לזה בחוט. על הכנה היתה מתוחה יריעת קנבס ענקית, ועליה ערבוביה מאוד לא תכליתית בשלל צבעים, בגוונים הטהורים והמנוגדים ביותר. חלק מהציור תאר ללא ספק את החדר, או לפחות את האוירה של תערובת צבעים כאן והאינסוף שם. האופיקלייד היה בתמונה. הוא צוייר בדייקנות רבה, ונראה כמו מתקן של איזו מכונה שטנית עצומה. ברקע היו מעט פרחים; אך הדמות המרכזית עוררה בו דחייה. יותר מכך – היא עשתה כל מה שמסביב לדוחה. הדבר לא נראה כמשהו מוכר, ובאופן משונה הוא היה מרוצה מכך.

ציורים אחרים נערמו על הרצפה משני צדי כן הציור. חלקם היו סתם מרוחים בצבע וחלקם בעלי קוים ישרים ומשטחים חלקים, אך כולם באותם צבעים טבעיים עד לכאב. הוא הבין למה שמשו אותן עשרות קופסאות של צבע ביתי שסיקרנו כל כך את החנווני.

על פני החדר היו מפוזרים גזעי עצים שבסיסיהם נוסרו בקפדנות כדי שיעמדו יציבים, ועליהם עמדו פסלים מחימר. קליפתם של חלק מהגזעים קולפה וחלקם נצבעו. בחלקם הוסרו חלקים של הקליפה והושמו בתוך החימר, ובחלקם הושמו חתיכות חימר בתוך סדקים ובקעים בעץ. חלק מהפסלים נצבעו וחלקם לא. רבים צריכים היו להיצבע. היו שם צורות חופשיות ודמויות מוזרות: אישה מיניאטורית וגיטרה עם רגליים. כמו כן היו שם סמלים המעסיקים אפילו פסיכיאטורים נבונים־למדי. בשום מקום לא נראה ריהוט לשמו. היו שם מדפים בכל האורכים ובגבהים שונים. המדפים נשאו קופסאות מסמרים, צרורות בדים, קופסאות שימורים וכלי עבודה ובישול. היה שם מעין שולחן עבודה עם מלחציים בצד אחד ובצדו השני היו אבניים של כדר, מגושמות אך בנויות בתיחכום ומופעלות ברגל.

הוא ביקש לדעת היכן מקלייל ישן. הוא שאל אותו, אך שוב התנהג מקלייל כאילו המילים אינן מילים אלא צלילים נעימים, והיטה את ראשו לשמוע עוד. הפסיכיאטור עבר עתה לשפת הסימנים. הוא עשה כרית משתי ידיו, הניח עליהן את ראשו ועצם את עיניו. כשפקח את עיניו ראה את מקלייל מהנהן בראשו בהתלהבות והולך אל הקיר המרופד בלבן. מאחורי הריפוד הוציא ערסל שקצהו האחד היה קשור לקיר והקצה השני היה תלוי על וו שהוברג בבורג כבד בין השמשות של הקיר השקוף שבצדו השני של החדר. לשכב על הערסל הזה פירושו להתלות בין שמים וארץ כקברו של מוחמד, כשהשמים והנוף אופפים אותך מכל עבר. הערצתו לרעיון זה של מקלייל פגה משרמז לו מקלייל בבירור להיכנס לתוך הערסל. הוא נסוג אחורה בזהירות כשהוא מוחה ומנסה לומר למקלייל כי שאל זאת מתוך סקרנות, רק רצה לדעת! לא, לא, הוא לא עייף, לעזאזל; אך מקלייל התעקש עד כדי כך שלקח אותו בידיו כמו ילד עקשן שמסרב ללכת לישון, ונשא אותו אל הערסל. כל רצון לבעוט או להאבק דוכא על ידי נטייתו של ערסל זה ושל כל הערסלים בעולם לאי־סובלנות עם חסרי המנוחה. אך יותר מכך דוכא יצר ההשתוללות על־ידי קרבתו של החלון הגדול. עתה יכול לראות שהבית בולט מעל לתהום והחלון איפשר לו להביט הישר למטה ולראות שאין שום מעצור, לפחות לעומק מאה וחמישים המטרים הראשונים. בסדר, חשב, אם אתה מתעקש, אני ישֵן.

וכך שכב לו על הערסל במשך השעתיים הבאות, מסתכל במקלייל המעביר את הזמן, וחושב מחשבות מקצועיות פחות או יותר.

הוא לא מדבר או לא יכול לדבר – (כך איבחן הפסיכיאטור) – אפאסיה מוטורית. הוא לא יכול או לא רוצה להבין את הדיבור – אפאסיה חושית. הוא לא יכול או לא רוצה לקרוא ולכתוב – אלֶקסיה. ומה עוד?

הוא התבונן בכל יצירות האמנות – אם באמת היתה זו אמנות, וכל מה שהיה אמנות, היה אמנות בטעות בלבד – ובכל ההמצאות: הוא עקב בעיניו אחר חוט כביסה ארוך שגילה בחדר. קצהו הראשון נקשר לקיר אליו חובר הערסל. הוא גילה את הגלגיליות והאביזרים השונים בקיר אליהם נקשר החבל ועקב אחריו לרוחב התקרה עד לקיר האחורי. הוא הבין שעל ידי משיכת החבל אפשר לפתוח שני פתחי אוורור צרים. דלת קטנה מאחורי ריפוד המשי על הקיר הובילה, על פי השערתו הנכונה, לבית־כבוד שניתלה מעל לתהום. פתרון נטול־צנרת מושלם שכזה טרם ראה מימיו.

הוא הביט במקלייל הממזמז את הזמן. זו היתה המילה היחידה לכך, ופעולותיו של מקלייל היוו את הדוגמה הטובה ביותר למזמוז זמן. מקלייל הזיז דברים, הוריד אותם, זז אחורה כדי לבדוק והניח יד מאשרת על הדבר שהזיז. התוצאה האמיתית – שום דבר מוחשי. אך אי אפשר לומר שלא היתה שום השפעה, וזאת בגלל הסיפוק העמוק שהאיש הקרין. במשך דקות היה עומד כשהוא מחייך לעבר האובניים הגמורים־למחצה. לפתע היה מתפרץ בפעילות – מנסר, מקציע, קודח. הוא היה מצרף עתה את החפץ אל שאר היצירות המוזרות, טופח עליו כאילו היה ילד ממושמע, והולך לו כשהוא משאיר את סיום העבודה לפעם אחרת. בעזרת משוף־עץ הסיר בזהירות את אפה של אחת הדמויות שעשה מחימר שרוף ובקפדנות שם אחר במקומו. כל הזמן היה שקוע לחלוטין רק במוצרים ובתהליכים שפיתח בעצמו, והקרין שביעות רצון מעמלו. היה לו זמן. נראה היה כאלו יש לו זמן לכל דבר, ותמיד יהיה לו.

זהו אדם בנסיגה, חשב הפסיכיאטור הנבון־למדי, אך נסיגה שכמוה לא תאר המדע עד כה. למשל: הוא היה פרימיטיבי במובן של סיפוק כל צרכיו בעצמו, אך לא היה שום דבר פרימיטיבי בצרכים עצמם. הוא עובד קשה להשגת אותם תנאים שידע בעבר: תאורה חשמלית, שני כיווני אוויר, שירותים משוכללים. הוא מוכיח צניעות רבה בשכר המועט שהוא נותן לעצמו עבור עמלו: הוא בונה אובניים של כדר כנראה כדי לעשות את כלי הבישול שלו בעצמו, ומאחר שהעץ זול והחימר בחינם, הכלי שלו זול יותר מכלי אלומיניום, מאחר שהוא מעריך במעט את עבודתו.

כשרונותיו מועטים ממרצו (הרהר הפסיכיאטור). הנגרות שלו, כמו הציור והפיסול שלו, מראים תבונה ניכרת, אך מעט אימון. הוא יכול לבנות אך לא לייפות, לשרטט אך לא לצייר. הוא משיג סיפוק אוּמנותי פשוט בכך שאינו מוחק את משיכות המכחול המקריות שלו. יצירות האמנות שלו הן כולן מקריות, וכמו כל דבר אקראי הן נדירות ואי אפשר לחזות מראש את הופעתה של אחת מהן. הגמול שלו הוא, אם כן, בסיפוק, בהכללה הרחבה ביותר של המונח.

איזה סיפוק? לא בדברים שיש לו, שכן אדם זה יכול היה לקנות יותר בפחות כסף. לא בשלמות, כי ברור שיכול להסתפק בפחות מהשלמות. אולי חירות משיגרה, משליטת העבודה על חייו? אין להניח שכך הדבר, מכיון שבעירבוביה של ביתו המורכב היה סדר והיתה שיטה. מציאותו של שעון מעורר במקום מוכיחה זאת. הוא לא נשלט על ידי סדר ושיגרה – הוא השתמש בהם. והסיפוק שלו? זה חייב להימצא בתחום הצר של “הוא למען עצמו” ובעצם העובדה של הֶעדר כל תקשורת!

נסיגה… נסיגה… מי שנסוג לפראות אינו מתכנן איוורור משני כיוונים או מנצל תהום של מאה וחמישים מטר לצורכי השירותים שבביתו. מי שנסוג אל הילדות אינו מתכנן ובונה אובניים של כדר. מי שנסוג מהאנושיות אינו מקדם בברכה אנשים כמו…

רגע אחד.

אולי זר שאיתו הוא יכול ליצור קשר לא יתקבל בברכה. זו מחשבה שאינה נותנת מנוח. לקיחת הסיכון של עשיית מעשה שלא ימצא חן בעיני מקלייל תהיה פחות אגואיסטית מהאתגר שלקח על עצמו עד עתה.

מקלייל החל לבשל.

כשהביט בו תפס לפתע הפסיכיאטור שהאדם האילם והפרימיטיבי הזה הוא אדם מאושר בדרכו שלו. יותר מכך, הוא מילא את כל התחייבויתיו ולא דאג לאחריותו.

זה היה בלתי נסבל.

זה היה בלתי נסבל מכיון שהיתה זו הפרה של החוק הבסיסי של רפואת הנפש – לפחות באותו בית ספר שבו הוא למד והתמחה, והוא לא התכוון להסתבך בתיאוריות אחרות, פחות בדוקות. תפקיד רפואת הנפש הוא לסגל את הסוטה לחברה ולהחזיר או להגדיל את תרומתו לחברה. הכנעתו והתאמתו של אדם זה לחברה פירושן התנגדות למדע עצמו; שכן רפואת הנפש בגרסתה זו מוצאת את התוצאות היעילות ביותר בשיטות מדעיות ולכן אין זה משנה אם היא מדע או לא. בשביל הרופא היא מדע וזהו זה. אם לנקוט לשון מעשית, כל מה שהוכח כנכון, אפילו רק מבחינה סטאטיסטית, הוא האמת, וכל השאר, אפילו דברים אפשריים, חייבים להישאר מחוץ לתחום. שום אמת ידועה לא הניחה ליחיד לפרוש מהחברה. ולכן, קודם כל הוא, הפסיכיאטור הנבון־למדי, לא היה מוכן לתת לאותה… אותה התאבדות, את ברכתו.

הוא חייב אם כן למצוא דרך ליצור קשר עם מקלייל. כאשר ימצא את הדרך, יהיה חייב להעביר באמצעותה למקלייל את הבנת השגיאה שבאורחות חייו, מבלי שמקלייל ישליך אותו לתהום.

הוא שם לב שמקלייל מביט בו וקורץ לו בעינו. הוא חייך בחזרה בטרם ידע מה הוא עושה וציית למחוותו של מקלייל. הוא חילץ את עצמו מתוך הערסל והתקרב לספסל העבודה שעליו היו קערות חרס מלאות בתבשיל מהביל. הקערות עמדו על צלחות גדולות והיו מוקפות בעגבניות פרוסות. הוא טעם מהן. ללא ספק בושלו עם עלי גפן וקושטו בנקודות של עיסה ירוקה כהה אשר, לאחר עיון מעמיק בטעם הלוואי שלה, הוא זיהה כריחן טרי מרוסק עם שום ומלח. התוצאה היתה יצירת אמנות של ממש.

הוא החרה־החזיק אחר מקלייל כאשר זה נטל את קעריתו ושניהם יצאו ורבצו מתחת לאשוחית הזקנה כדי לאכול. היה זה מאורע שקט ונעים והיו לו לפסיכיאטור הזדמנויות רבות למדוד את מקלייל במהלכו ולתכנן את המערכה. הוא היה בטוח למדי כיצד להמשיך והיה זקוק להזדמנות בלבד.

ההזדמנות באה כאשר מקלייל קם, התמתח ונכנס לתוך הבית. הפסיכיאטור עקב אחריו וראה אותו מזדחל לתוך הערסל ושוקע כמעט מייד בתרדמה.

הפסיכיאטור הלך למכוניתו והוציא את תיק התחבולות שלו. כאשר נחלץ מקלייל בפיהוק מתוך תנומתו והתמתח, מאוחר אחר הצהריים, ראה את אורחו יושב מתחת לעץ האשוחית, שוקל את האופיקלייד בידיו ומשחק בכפתוריו במבוכה ובסקרנות. מקלייל פסע לעברו והניף את האופיקלייד בחיוך ידעני. הוא הביא את המכשיר המפלצתי לתנוחה הנכונה והכניס את לשונו לפיה הגדולה כמו סיפלון. בקושי הספיק לקפל את שפתיו בגלל הטעם המוזר, וכבר התגלגלו קשתיות עיניו עד שלא נראו והוא התמוטט. הפסיכיאטור הספיק רק לחטוף את האופיקלייד כדי שלא יפגע בשיניו הקדמיות.

הוא השעין את האופיקלייד על העץ ויישר את אבריו של מקלייל. לרגע התרכז בדופק ואז הפנה את הראש לצד אחד כדי שהרוק לא יזרום במורד הגרון הרפוי. אחר כך כרע ברך ליד מקלייל. מקלייל אף לא זע כשנדקר על ידי מחט המזרק. הוא קיבל תערובת מדויקת של סמי ההרגעה הלא מרדימים פרנקוול, כלורפרומזין, רֶסֶרפּין, ומנה מתונה של הסם המרדים סקוולמין.

הפסיכיאטור שטף את פיו של מקלייל במים. עתה לא היה עליו אלא להמתין ולתכנן.

בדיוק בזמן, על פי שעון היד של הפסיכיאטור, החל מקלייל להאנח ולהשתעל חלושות. בקול יציב ושקט אמר לו הפסיכיאטור לא לזוז. גם לא לחשוב. הוא נשאר מחוץ לטווח הראייה של מקלייל המטושטש ואמר לו לבטוח בו, שכן הוא נמצא שם כדי לעזור לו. הוא אמר לו גם לא לדאוג בגלל המבוכה והטשטוש בהם הוא שרוי: “אינך יודע היכן אתה וכיצד הגעת לכאן,” הודיע לו. ועוד אמר למקלייל, אשר עבר כבר את גיל הארבעים, שהוא עכשיו בן שלושים ושבע – והפסיכיאטור ידע מה הוא עושה.

מקלייל רק שכב בצייתנות, חשב על מה ששמע וחיכה למידע נוסף. הוא לא ידע היכן הוא נמצא וכיצד הגיע לכאן. הוא ידע שעליו לבטוח בבעל הקול, שנמצא שם כדי לעזור לו. הוא גם ידע שהוא בן שלושים ושבע ואת שמו. הסמים שמרו על הכרתו והוא שכב מקשיב ונכנע. הפסיכיאטור שם לב לכך ושמח: הו אזאסילונול יפהפה, לחש לעצמו, פייפרידיל נעלה, הידרוכלוריד נחמד, סרפסיל פיקח… כשהוא בטוח בעצמו, עזב את מקלייל והלך לביקתה. לאחר חיפוש מצא נעליים, גרביים ובגדים והלביש בהם את החולה האדיש. הוא עזר למקלייל להיכנס לתוך המכונית והיה מזמזם כל העת, שכן אין אדם מאושר יותר ממומחה המצליח בשדה התמחותו. מקלייל שקע לתוך הריפוד ושלח מבט אחרון בביקתה, ובהבהק האור מן האופיקלייד הנוצץ. הפסיכיאטור אמר לו בקול תקיף שלכל אלו אין כל קשר עמו. מקלייל חייך בהקלה והביט בנוף העובר על פניו, והוא אדיש כמו כלבלב פקינזי. כשעברו ליד החנות שבעיר התעורר מקלייל, אך לא אמר דבר. תחת זאת שאל את הפסיכיאטור אם תחנת ארדסמיר כבר נפתחה. הפסיכיאטור לא יכול היה לענות בגלל היצר שבער בו לנהום וליילל כחתול: תחנת ארדסמיר, שתי תחנות לפני פרבר מגוריו של מקלייל, נשרפה ונבנתה מחדש לפני קרוב לשש שנים; על כן ידע עתה הפסיכיאטור לבטח שמקלייל חי כעת בתקופה שלפני מחלתו – תקופה שבמהלכה ידע כמובן לדבר. הפסיכיאטור זמזם לו על התפעלותו מהכלופרומזין (שעזר להרגיע את מקלייל) וחיבר לעצמו שיר חרישי: “הו סקופולָמִין, מי היה מאמין…”. את כל זאת שמר הפסיכיאטור לעצמו, ולשאלת מקלייל השיב בקול נמוך שאמנם תחנת ארדסמיר נפתחה כבר ושאל אם בעיות נוספות מציקות לו. מקלייל חשב על כך היטב אך שום בעיה לא הציקה לו. כל שאלותיו נענו בדייקנות. הוא ידע שהוא בטוח בידיו של האיש הזה, שעליו לא ידע מאום. הוא ידע (למעשה חשב שהוא יודע) את גילו המדויק ושהוא אמור להיות מבולבל. כמו כן נאמר לו שלא לחשוב. משחשב על כל זאת הניד בשלווה את ראשו וחזר לצפות בדרך המתגלגלת מתחת לגלגלי המכונית. “סכנת מפולת,” לחש כשעברו ליד השלט שהודיע על כך.

הפסיכיאטור נהג בשמחה את המכונית במורד ההרים ולרוחב המישורים אל העיר שבה שכר את המכונית. הוא עזב את המכונית ליד תחנת רכבת (“הצטלבות מסילת ברזל,” מלמל מקלייל) והזמין תא שמור ברכבת. מטוס נראה לו חסר פרטיות מדי לגבי החולה שלו, וגם מהיר מדי בשביל המחיר על פי שעות שביקש לגבות. היה להם פנאי לארוחה ידידותית, ולבסוף עלו על הרכבת, כשהקרקע המוצקה מתחתם, היעד לפניהם, ואדני המסילה מריעים בעליצות. הפסיכיאטור כיבה את כל מנורות הקריאה, מלבד אחת, ורכן קדימה, עיניו של מקלייל התרחבו כדי להסתגל לאפלולית והפסיכיאטור נשען לאחור בנוחות ושאל אותו מה הרגשתו. הרגשתו היתה טובה וכך אמר. הפסיכיאטור שאל אותו בן כמה הוא. מקלייל אמר שהוא בן שלושים ושבע, אך נשמע מפקפק בכך.

הפסיכיאטור ידע שהסקופולמין החל נמוג בהדרגה, אך השפעת הסם המרגיע תימשך. הוא נשם נשימה עמוקה והחל להסיר את הסוגסטיה. הוא אמר למקלייל מה גילו האמיתי, ועדכן אותו ביתר הפרטים. מקלייל נראה מבולבל לדקות מספר ואז לבשו פניו הבעה שניתן לתארה רק כלא בלתי מאושרת. כל מה שמלמל היה “אסור לעשן”, כשהוא בוהה בשלט, ובכך הוכיח סופית את יכולתו לקרוא.

הפסיכיאטור הניד בראשו בחכמה מבלי להגיב, כשהוא מלא נכונות להניח ללקוח שלו להתבשל במיץ של עצמו, כל עוד הבטיח הבישול מטעמים ערבים.

מקלייל דרש פתאום לדעת מדוע איבד את כושר הדיבור והקריאה. הפסיכיאטור הרים מעט את גביני עיניו והרים הרבה את כתפיו, חייך חיוך של “ספר לי בעצמך” והציע ששניהם יחשבו על כך בשנתם. הוא קרא לדייל שיציע את מיטותיהם ואחר כך ביקש ממנו להביא כמה עיתוני ערב. דבר לא יעזור למי שחוזר אל התרבות יותר מעיתוני הערב. מקלייל כלל לא התעניין בהם. הוא רק השתחל לתוך הפיז’מה שהשאיל לו הפסיכיאטור, ונכנס למיטה.

הפסיכיאטור לא ידע אם מקלייל העיר אותו בכוונה, או שהיתה זו הרכבת שהאיטה לקראת תחנה למילוי מים, או שמא שני אלו גם יחד גרמו להתעוררתו. על כל פנים, הוא הקיץ בשלוש לפנות בוקר וראה את מקלייל עומד ליד מיטתו ומביט בו בהתמדה. הוא עצם את עיניו ושפשפן היטב, אך כשפקח אותן עדיין עמד שם מקלייל. הוא שם לב לכך שמנורת הקריאה של מקלייל האירה ושעיתונים רבים היו מפוזרים על הרצפה. בקול יבש אמר מקלייל, “אתה איזשהו סוג של רופא.”

הפסיכיאטור הודה שנכון הדבר. מקלייל אמר לו, “אם כך אתה צריך להבין מה שאומר לך עתה. גלשתי כאן בשלג לפני שנים רבות כשלמדתי בקולג'. היתה תאונה, וחבר שהיה אתי שבר את הרגל. השכבתי אותו בצורה הנוחה ביותר שיכולתי והלכתי לקרוא לעזרה. חזרתי, הוא החליק במורד ההר. שֶבֶר. לקח יומיים למצוא אותו. שלושה ימים להוציא אותו משם. מכת כפור. נֶמֶק.”

הפסיכיאטור ניסה להֵרָאות כאילו הוא מקשיב.

מקלייל אמר, “דבר אחד לא אשכח כל ימי. הוא לא פסק להוריד את התחבושות כדי להביט ברגל. הוא ידע שהיא אבודה ולא יכול שלא להביט בחומר המתפשט מסביב וכלפי מעלה. הוא לא רצה לעשות זאת. הוא היה מוכרח. ניסיתי לעצור בעדו, ולבסוף נאלצתי לעזור לו, או שהיה פוצע את עצמו. מדי עשר חמש־עשרה דקות, במשך חמש עשרה השעות של הירידה אל האכסניה היה מסתכל מתחת לתחבושות.”

הפסיכיאטור ניסה לחשוב מה לומר, אך לא מצא, לכן שתק, ארשת של חוכמה נסוכה על פניו, והמתין.

מקלייל אמר, “אותו דוֹנֶה, אותו ג’ון דוֹנֶה שמשיריו נהגתי לדקלם, תמיד האמנתי בו.”

הפסיכיאטור החל לסלף את הציטטה על ‘לא לשאול למי צלצלו…’

“כן, זהו זה, אך בעיקר הקטע ‘מותו של כל אדם נוגס בי ומדלדל אותי, שהרי מעורב אני במין האנושי’. האמנתי בכך,” חזר מקלייל. “האמנתי ביותר מזה. לא רק המוות מדלדל אותי. טמטום ארור מדלדל אותי משום שאני מעורב. אני מוקטן ומדולדל כי אנשים דוחפים זה את זה כל הזמן. העובדה שכל אחד רוצה רק כסף מהיר וקל נוגסת בי.” הוא הרים דף עיתון והניח לו ליפול. העיתון ריחף עד לפינת התא כמו פרפר גדול. “חשתי שאני ננגס בהדרגה עד מוות ומוכרח לצפות בתהליך בדיוק כמו אותו נער עם הנמק. זו הסיבה.” הרכבת החלה לנסוע לאט ולפתע נעצרה. מקלייל הביט בחלון, שמיסגר את אורות הנאון והתנועה. הוא גחן לעבר הפסיכיאטור. “היה עלי לחדול לחלוטין מלהיות מעורב. כל דבר שעשה המין האנושי היה באשמתי. כך עשיתי, ועתה שוב אני מעורב.” מקלייל הלך פתאום אל הדלת. “ועל כך אני מודה לך.”

בגרון ניחר שאל אותו הפסיכיאטור מה בדעתו לעשות.

“לעשות?” שאל מקלייל בעליזות, “אני יוצא עתה לנגוס במין האנושי בחזרה”. הוא יצא לפרוזדור וסגר אחריו את הדלת לפני שהפסיכיאטור הספיק להתיישב. הוא פתח אותה שוב והכניס את ראשו פנימה. בקול השפוי ביותר אמר, “היזהר, דוקטור, זוהי דעתו של אדם אחד בלבד.” ונעלם.

הוא רצח ארבעה אנשים לפני שנתפס.

חברת מטרו־גולדווין־מאייר פתחה במסע פרסומת חסר־תקדים לקראת סיום הפקתו של סרט הפנטסיה היוקרתי שלה, ‘מלחמת הטיטנים’, שיציאתו אל מרקעי הקולנוע צפויה בקיץ הקרוב. מחומר הפרסום המופץ על הסרט אנו למדים ש’מלחמת הטיטנים' הוא “מסע אל תוך המיתולוגיה היוונית, המבוסס על אגדת פרסאוס ואנדרומדה.” יוצרי הסרט מבטיחים לנו הצגה חזותית מרהיבה ומהממת, בזכות פעלולי הצילום והתפאורה המיוחדים, מעשה ידיו של פעלולן הקולנוע הוותיק ריי האריהאוזן, המכונה ‘מלך הפנטסיה’. זהו סרטו ה־16 במספר של האריהאוזן, שהתפרסם בזכות שיטת הצילום מיוחדת שפיתח, והקרויה ‘דיינראמה’. ''כבר עסקנו בעבר במיתולוגיה בקולנוע", מספר האריהאוזן. “זהו נושא אידיאלי לסרטים, אבל ‘מלחמת הטיטנים’ הינו סרט מורכב יותר מאחרים. יש בו שפע רב של מפלצות ויצורים, אתרי צילום המתפשטים על ארבע ארצות, וסצינות שצילומן מחייב פתרונות טכניים בלתי שגרתיים.” בנוסף למפלצות מופיעים בסרט גם כוכבים בשר־ודם מפורסמים למדי, כמו לורנס אוליבייה, אורסולה אנדרס, קלייר בלום ומגי סמית. ותלווה אותו מוסיקה של מלחין הקולנוע הוותיק ג’ון בארי.

*

לאחרונה התרחשו כמה התפתחויות ראויות לציון בתחום ההוצאה לאור של כתבי־עת למד"ב בארצות־הברית. ראשית, לאחר עיכובים של כשבעה חודשים (כן, כן, זה קורה גם בארה"ב!) חודשה הופעתו של מגזין המד"ב הוותיק ‘גאלאקסי’, שנמכר בסוף 1979 למו"ל המוציא את כתב־העת ‘גליליאו’. ‘גאלאקסי’ המחודש יוצא במתכונת גדולה יותר אך עיצוב השער דומה לעיצוב המסורתי שלו משנות ה־50. הגליון הראשון של המגזין המחודש עמד להופיע עוד בפברואר 1980, ולפרסם לראשונה את הנובלה החדשה ‘ג’אם’ מאת פרדריק פול, במלואה, אך בינתיים היא נמכרה כבר בעשרות אלפי עותקים במהדורות של ספרי כיס וכן בכריכה קשה. עובדה זו לא הפריעה לחובבי ‘גאלאקסי’ לקבל בהתלהבות את חידוש הופעת המגזין החביב עליהם. השנה יופיע המגזין רק פעמיים נוספות, ובשנה הבאה יהפוך לדו־ירחון.

לעומת הקשיים של ‘גאלאקסי’, מצליחים יפה המגזינים ‘אנאלוג’ ו’מד"ב של איזאק אסימוב'. שניהם מופיעים לאחרונה בדיוק אחת לארבעה שבועות, כלומר 13 גליונות בשנה. עורכו של ‘מד"ב של איזאק אסימוב’, ג’ורג' סקייטרס, זכה השנה בפרס ה’הוגו' לעורך הטוב ביותר; עריכת ‘אנלוג’ עברה לידיו של סטנליי שמידט, לאחר שהעורך הקודם, בן־בובה, יחד עם עוזרו, מרק קפלן, עברו למגזין שובר־הקופות ‘אומני’.

חידוש נוסף ראוי לציון הוא תכניתה של הוצאת ‘דיוויס’ להוציא לאור סדרות של קבצי סיפורים הלקוחים מגליונות ישנים של ‘אנלוג’, הן בכריכה קשה והן בכריכה רכה. אחד הפרוייקטים הוא להוציא בכריכה קשה את גליון יולי 1939 של המגזין ‘אסטונדינג’ (גלגולו הקודם של ‘אנלוג’). לאותו גליון יש משמעות היסטורית מיוחדת – לראשונה הוצגו בו בפני קהל הקוראים שני סופרים צעירים ומבטיחים; איזאק אסימוב וא. א. ואן ווגט.

*

לאחרונה הרבינו לכתוב על כינוסי מד"ב, וזאת לאור ההכנות לעריכת כינוס המד"ב הבינלאומי ‘ג’רוקון 82’ בירושלים, בסוף יוני 1982. בגליונות קודמים הוזכר הכינוס שהתקיים בשנה שעברה באיטליה, וכן כינוס החובבים וחלוקת פרסי ה’הוגו' בבוסטון, ארה"ב. מי שאינו מצוי בעניינים יכול לחשוב שכינוסים מסוג זה נערכים לכל היותר פעמיים־שלוש בשנה. אם הוא סבור כך, סימן שאיננו מעריך נכונה את מרצם ומסירותם של חובבי המד"ב בעולם, שאחד משגעונותיהם (והם רבים…) הינו עריכת כנסים בכל הזדמנות אפשרית. בארבעת החודשים ספטמבר–ינואר האחרונים, למשל, התקיימו לפחות 40 כינוסים כאלה. הנה מבחר קטן של דוגמאות, אשר ליקטנו מהעיתון לענייני מד"ב, ‘לוקוס’;

16–21 ספטמבר; כינוס מד"ב לאומי בוורשה, פולין; אורחי כבוד; ג’ון ברונר בוב שאו. 3–5 אוקטובר; ‘פנטסיקון’; בירמינגהם, אנגליה, חלוקת פרסי הפנטסטיקה הבריטיים: 11–12 אוקטובר; ‘אוקטוקון 3’, סנטה רוזה. קליפורניה, אורחי כבוד; תאודור סטרג’ן, הצייר דון אנדרסון פול אנדרסון. 24–26 אוקטובר; ‘פבולה 80’, באוניברסיטה של קופנהגן, דנמרק; 31 אוקטובר עד 2 נובמבר; הכינוס העולמי הששי לפנטסיה, בלטימור, ארה"ב. בין המשתתפים; ג’ק ואנס, רוברט בלוך; 14–16 נובמבר; ‘פיליקון 80’, בפילדלפיה ארה"ב. משתתפים; בן בובה, רוברט שקלי. 19–30 נובמבר; פסטיבל סרטי מד"ב ופנטסיה בפריס, צרפת; 28–30 נובמבר; ‘לוסקון 7’, אנהיים, קליפורניה. אורח; לארי ניבן; 12–15 פברואר; ‘אקווקון’, אנהיים, קליפורניה. אורח; פיליפ ח. פארמר.

זהו, כאמור, רק מבחר קטן מבין מאות כינוסים הנערכים מדי שנה, ושאליהם, לשמחתנו, עומדים להצטרף גם אנחנו בעוד שנה, ב’ג’רוקון '82.

*

במשך שנים הושמעו תלונות על ה’טאבו' שהטיל המד"ב על נושא המין. בשנים האחרונות כבר אבד הכלח על טענה זאת, לאור ‘הגל החדש’ ואחדות מיצירותיו של פיליפ ח. פארמר, למשל. והנה, בנוסף לשפע הזרמים והתת־זרמים המוכרים במד"ב צומח לו פרא תת־זרם חדש; המד"ב הפורנוגראפי (או הארוטי, אם תרצו – תלוי בהשקפה). ומה יכול להיות טוב יותר מאשר שילוב של ארוטיקה עם פרודיה על סרטים ‘מלחמת הכוכבים’ ו’האימפריה מכה שנית' הכוונה לשני ספרי ‘מחתרת’ שפורסמו לאחרונה בארה"ב ע"י ריצ’רד א. גאייס. הראשון נקרא ‘יצאניות כוכבים’ (באנגלית זה נשמע, כמובן, הרבה יותר טוב;Whores' Star', על משקל ‘Star Wars’), ובו מסופר על שלישיית עלמות בשם טוי, מאטה וסנייה המעניקות מחסדיהן לצוות של חללית בין־כוכבית, ועל רצח מסתורי המתרחש שם… שם הספר השני הוא… ‘התאגיד מכה שנית’, ובו נחטפת הגברת טוי אל כוכב־התענוגות פאלוס, ומה קורה לה שם…

*

רוברט ה. היינליין

רוברט א. היינלין בן ה־72, שכתב כל־כך הרבה בספריו על טכנולוגיה מתקדמת, חייב את חייו והמשך יצירתו לטכנולוגיה כזאת, שרק לפני שנים אחדות היתה בגדר מדע בדיוני. היינליין, שלפני מספר שנים התערערה בריאותו ואף לקה בסניליות די מתקדמת, עבר בשנה שעברה ניתוח־מוח באמצעות קרני־לייזר, וזה החזירו לקדמותו ואף אפשר לו להשלים את ספרו האחרון, ‘The Number of the Beast’. בניתוח סולקו הוורידים הסתומים שהסתיידותם פגמה בתפקודי מוחו של היינליין. “היה זה אחד מאותם ניתוחי־הימור”, סיפר היינליין על הניתוח. “או שהם מתקנים אותך, או שאתה מתפגר. אני הימרתי וזכיתי.” כאשר נשאל אם הוא מהמר מטבעו, השיב היינליין; “אתה מוכרח להיות מהמר מלידה אם רצונך להתפרנס כסופר פרילאנס.” עוד נשאל היינליין, אם הוא שוקל להקפיא את עצמו על־מנת להיות מופשר אי־פעם בעתיד, כפי שעשה וולט דיסני. על כך השיב; "רעיון מקפיא־דם כזה מעולם לא עלה על דעתי, על אף שכתבתי על הקפאה כזאת עוד בספרי הישן ‘עת הכוכבים’. (ספר זה ראה אור בעברית תחת השם ‘מסע אל בין הכוככבים’.

*

תעשיית יצירות־מד"ב מוקלטות ממשיכה לפרוח בארה"ב. הכוונה איננה למוסיקת־מד"ב שהיא נושא בפני עצמו, אלא להקלטות של סופרי מד"ב הקוראים מיצירותיהם. הנה מספר דוגמאות של קסֶטות שהופיעו בחודשים האחרונים; ‘שבעה סיפורים מעידן החלל’ – קורא פול אנדרסון; ‘השוטה הנפלא’ (חלקו הראשון של הספר ‘על־אדם’) – קורא תיאודור סטרג’ן; ‘שעה עם אן מקקאפרי’ (ראיון מוקלט עם סופרת הפנטסיה המצויינת), ‘אני מחפש את קדאק’; – מאת הארלן אליסון, שלא רק קורא אלא גם משחק ממש (וכפי שמדווחים לנו – במבטא אידישאי כבד…) ולבסוף – לא פחות משלוש קסטות הכוללות קטעים מתוך הספר ‘חולית’, המוקראים, כמובן, בפי פרנק הרברט בכבודו ובעצמו.

*

גניבת רעיונות ופלגיאטים ספרותיים הינה תופעה שכיחה למדי בתחום המד"ב. לא אחת קורה גם שתסריטאים גונבים רעיונות לסרטיהם מסיפורי מד"ב שונים. ייתכן ובעתיד הדבר לא ישתלם להם עוד, שכן לאחרונה זכו הארלן אליסון ובן בובה בתביעה משפטית שהגישו נגד רשת הטלוויזיה איי.בי.סי ואולפני ‘פרמונט’, בעבור שימוש בלא רשות בסיפורו של אליסון ‘ברילו’. אמנם התובעים קיבלו ‘רק’ כ־300 אלף דולאר (לעומת ה־3 מיליון שתבעו), אך פסק הדין מהווה תקדים עקרוני ולא נופתע אם תוגשנה תביעות נוספות. הדבר עשוי גם לסייע לסופר הוותיק א. א. ואן ווגט המנסה מזה זמן־מה לברר עם חברת ‘פוקס המאה ה־20’ את פשר הדמיון המפתיע בין סיפוריו ‘המשמיד השחור’ ו’עימות בארגמן', לבין הסרט ‘הנוסע השמיני.’ (בתמונה; הרלאן אליסון).

הרלאן אליסון

בשנים האחרונות כותב אסימוב פחות ופחות מד"ב, ומתרכז כמעט אך ורק במדע פופולרי. לכן יש עניין מיוחד בקוריוז המפתיע שלפנינו, שראה אור בארה"ב באוקטובר 80, והוא אולי הסיפור האחרון שכתב אסימוב עד כה. באשר ל’פואנטה' שבסוף הסיפר – מי שהבין אותה מתבקש לכתוב לנו…

* * *

היה זה דבר בלתי־רגיל עד מאוד, שפלוי ימצא את מותו על פני כדור־הארץ. הפלוים היו המעמד החברתי הגבוה ביותר על פני כוכב־הלכת שלהם (אשר שמו היה – ככל שגרונות ארציים יכלו להפיק את הצלילים הדרושים כדי לבטאו – ‘סורטיבקנסטרטה’), והיו למעשה בני־אלמוות.

בסופו של דבר כל פלוי סיים את חייו מרצון, כמובן, ואותו אחד שעליו נסב סיפורנו וויתר בגלל פרשיית־אהבים אומללה – אם אפשר לכנות פרשיית־אהבים מצב שבו על מנת לפרות ולהתרבות צריכים חמישה פלוים להתמכר למגע במשך שנה תמימה. אחרי נסיון של חודשים אחדים הסתבר לו שאין הוא מתאים למגע זה, והדבר שבר את לבבו – או יותר נכון את לבבותיו, שכן היו לו חמישה.

לכל הפלויים יש חמישה לבבות גדולים, והועלו השערות שזה מה שהופך אותם בעצם לבני־אלמוות.

מוד בריסקו, הרופאה־מנתחת המהוללת של כדור־הארץ, רצתה מאוד באותם לבבות.

“לא ייתכן שכל ההסבר הוא במספרם ובגודלם, ריי,” אמרה לאסיסטנט הראשי שלה. “מוכרח להיות כאן משהו פיסיולוגי או ביוכימי. אני חייבת להשיג אותם.”

“איני יודע אם נוכל לארגן זאת,” אמר ריי ג’ונסון. “שוחחתי עימו בכובד־ראש על העניין, בנסיון להתגבר על הטאבו החמור של הפלויים נגד ביתור גוויותיהם אחר המוות. היה עלי לפרוט על הנימה הטראגית המתעוררת בלב כל פלוי למחשבה על מוות כה־הרחק מביתו. ונאלצתי גם לשקר לו, מוד.”

“לשקר?”

“סיפרתי לו שאחרי מותו תינשא לכבודו קינת־אבל על ידי המקהלה המפורסמת בניצוחו של הארולד ג'. גאסנבאום. סיפרתי לו שעל פי האמונה הארצית הדבר יביא לידי כך שתמציתו הרוחנית תוסע באופן מיידי דרך העל־חלל, בחזרה אל כוכב מולדתו סורטיב־מה־שמו – בתנאי שיחתום על כתב־הרשאה שיתיר לך, מוד, לקבל את הלבבות שלו לשם מחקר מדעי.”

“אל תספר לי שהוא האמין בשטויות האלה!” אמרה מוד.

“טוב, את מכירה את הגישה המודרנית בנוגע לכיבוד המיתוסים והאמונות של ביננים זרים. זה לא היה מנומס מצידו לולא האמין לי. חוץ מזה, הפלויים חשים הערצה עמוקה למדע הארצי, ואני סבור שהחמיאה לו קצת העובדה שאנו מעוניינים כל־כך בלבבות שלו. הוא הבטיח לשקול את ההצעה. אני מקווה שיחליט מהר, כי אין לו סיכוי לחיות יותר מעוד יום־יומיים, ואנו חייבים לקבל את רשותו בהתאם לחוק הבין־כוכבי, והלבבות מוכרחים להיות טריים, ו… אה, הנה האיתות שלו.”

בלא שהיות ובלא־אומר חש ריי ג’ונסון פנימה.

“כן,” לחש, תוך שהוא מפעיל את מכשיר ההקלטה ההולוגראפי, למקרה שהפלוי יבקש להעניק את הסכמתו. גופו הגדול, המסוקס, דמוי־העץ, של הפלוי היה שרוע בלא־ניע על המיטה. העיניים הבולטות פרפרו (כל חמשתן), תוך שהן מזדקפות, כל אחת על מעין גבעול, ופונות לעברו של ריי. לקולו של הפלוי היה צליל מוזר, ושולי פיו הפעור העגול ונעדר־השפתיים לא זעו, אך המילים עוצבו באופן מושלם. עיניו התנועעו באופן שהביע הסכמה אצל הפלויים, כאשר אמר:

“מסור את לבבותי הגדולים למוד, ריי. בתר אותי למען המקהלה של הארולד. ספר לכל הפלויים של סורטיבקנסטרטה שבמהרה אהיה שם…”

ריצ’רד מתיסון הינו סופר אמריקאני יליד 1926, שכתב יצירות מד"ב רבות, אך התפרסם בעיקר בזכות סיפורי פנטסיה עם פזילה רצינית לעבר מיסטיקה, סיפורי־אימה, ומה שקרוי ‘פנטסיות גותיות’. סיפורו הראשון, שהעניק לו פרסום רב, היה ‘ילוד איש ואישה’ (‘פנטסיה 2000’ גליון מס' 12), שאותו הגדיר מתיסון עצמו כ’סיפור אימים פשוט', אך הקוראים הללוהו כסיפור מד"ב מעולה. מתיסון עסק רבות בעיבוד יצירות מד"ב לקולנוע וטלוויזיה, ובין היתר כתב את התסריט לסרט הנודע ‘האדם המתכווץ’ (1956), על בסיס ספרו שלו בעל אותו שם.

כלפי הסיפור שלפנינו יטענו בוודאי רבים שזה בכלל לא מד"ב, ואולי הצדק עימם. עם זאת אין להתעלם מאותו תת־ז’אנר העוסק בתופעות על־טבעיות, שעד כה כמעט ולא בא לידי ביטוי במגזין.

* * *

ד"ר ג’נינגס מיהר לעבר המעצורים, כשצמיגי היגואר שלו מתיזים לכל עבר אדמה בוצית. כשהוא בולם בחוזקה, שיחרר את המפתח בידו השמאלית, בעוד הימנית מגששת לעבר תיק העור שלצידו. בן־רגע הוא היה ברחוב, ממתין להפסקה בתנועה.

מבטו התרומם כלפי מעלה, לעבר החלונות בדירת פיטר לאנג. האם פטרישיה היתה בסדר? היא נשמעה איום בטלפון – רועדת, על סף היסטריה. ג’נינגס הנמיך מבטו ובהה באי־שקט לעבר שורת המכוניות העוברות. ואז, לכשנפתח לו פתח מעבר בתוך השורה המתמשכת, נחפז קדימה.

דלת הזכוכית האוטומטית נסגרה אחריו ברישול, כאשר פסע לעבר אולם הכניסה. אבא, מהר! בבקשה! אינני יודעת מה לעשות עימו! קולה המוכה של פטרישיה הדהד שוב במוחו. הוא פסע לתוך המעלית ולחץ על הכפתור לקומה העשירית. איני יכולה לספר לך בטלפון! אתה מוכרח לבוא! ג’נינגס הביט קדימה בעיניים עוורות, לא מודע לאוושת הסגירה של הדלתות.

תקופת הארוסין בת שלושת החודשים של פטרישיה ללאנג היתה בהחלט מעוררת דאגה. ולמרות זאת הוא לא חש שזה מוצדק לומר לה לבטל אותם. לא היה אפשר לסווג את לאנג כאחד העשירים המושבעים. נכון, מעולם לא היה עליו להתמודד עם עבודה בכל עשרים ושבע שנותיו. אולם הוא לא היה עצל, או חסר תקנה. כאחד מהציידים־ספורטאים, בעלי מעמד ושם עולמי, הוא התייחס אל עצמו ולעולם בו בחר בסמכותיות מלאת־חן. היה בו חוש הומור מן המוכן תמיד, וחוש צדק בסיסי, למרות אוירת הגאוותנות. ויותר מכל, נראה שאהב את פטרישיה מאוד.

והנה, כל הצרה הזאת –

ג’נינגס התעוות, ממקד את עיניו בנקודה כלשהי מולו.

דלתות המעלית נפתחו. הוא הבחין שהגיע לקומה העשירית ומיהר לתוך המסדרון, כשעקבי נעליו מהדהדים על הרצפה הממורקת. בלא לחשוב לחץ את תיק העור תחת הזרוע, והחל למשוך את כפפותיו. לפני שהגיע לדירה, הן היו בכיסו ומעילו היה פרוץ.

פתק כתוב בעפרון היה תקוע ברפיון בדלת. נא להיכנס. ג’נינגס נרעד למראה השרבוט הבלתי ברור של פאט. כשהוא אוזר עוז, סובב את המפתח ונכנס פנימה.

הוא קפא בהלם שלא ציפה לו. חדר האורחים היה לבית־מטבחיים. כיסאות ושולחנות הפוכים, מנורות שבורות, ערימת ספרים מפוזרת על הרצפה, ושברי זכוכית של כוסות מנופצות, גפרורים ובדלי סיגריה מתגוללים בכל מקום. כתמי ליקר בלטו על השטיח הלבן. על הבאר, בקבוק ויסקי נטוי טיפטף על הדלפק. דליפה מתמדת ממיכלי הקיר הענקיים הציפה את כל החדר.

ג’נינגס נעץ מבטו כמוכה בלהה. נראה שפיטר איבד את שפיות דעתו. בהניחו את תיקו על שולחן חדר הכניסה, הסיר את כובעו ומעילו, לאחר מכן משך את תיקו חזרה, ומיהר וירד במדרגות המובילות לחדר האורחים. הוא ניגש אל המערכת הסטראופונית וכיבה אותה.

"אבא?''

ג’נינגס שמע בהקלה את קול בתו המתייפחת, ומיהר לעבר חדר השינה.

הם היו על הרצפה, מתחת לחלון הדקורטיבי. פאט כרעה על ברכיה, כשהיא מחבקת את פיטר, גופו העירום מקופל וזרועותיו כרוכות על פניו. כאשר ג’נינגס כרע לפניהם, פטרישיה הסתכלה בו בעיניים אחוזות חרדה.

“הוא ניסה לקפוץ,” אמרה, “הוא ניסה להרוג את עצמו.” קולה היה שבור, נוקשה.

“בסדר.” ג’נינגס הסיט הצידה את זרועותיה הרועדות וניסה להרים את ראשו של לאנג. פיטר נאנח, כשהוא זע למגעו, וכידרר את עצמן שוב לכדור של צלעות, וערמה אנושית של אברים שונים. ג’נינגס נעץ מבטו בצורתו הבלתי ברורה. הוא הביט, כמעט באימה, בזחילת השרירים בגבו של פיטר ובכתפיו. נראה היה כאילו נחשים מסתרגים מתחת לעורו השזוף.

“אינני יודעת,” פניה היו מסיכה של חרדה. “אינני יודעת.”

“לכי לחדר האורחים, ומזגי לעצמך משקה.” פקד עליה אביה. אני אטפל בו.

“הוא ניסה לקפוץ ישר דרך החלון.”

“פטרישיה.”

היא החלה לבכות, וג’נינגס הסתובב לעברה; דמעות היו בדיוק הדבר לו היתה זקוקה.

פעם נוספת הוא ניסה לשנות את צורתו הבלתי גמישה של גופו של פיטר.

פעם נוספת נאנח הגבר הצעיר והזיז עצמו ממנו.

“נסה להירגע,” אמר ג’נינגס, “אני רוצה לשים אותך על המיטה.”

“לא!” אמר פיטר, בקול לחישה מעוות בכאב.

ג’נינגס עצר, פניו החוירו. בתוך רגע איבד גופו של לאנג את נוקשותו, רגליו התיישרו, ידיו החליקו מתנוחתן המתוחה לעבר פניו. נשימה כבדה בקעה מתוך ראותיו.

פיטר הרים את ראשו.

המראה גרם לג’נינגס לעצור את נשימתו. אם אי פעם ניתן היה לתאר פנים מעונות, היו אלה פניו של לאנג. כהות משום זקנו השחור, חסרות דם, עיניים בוהות. היו אלה פניו של אדם, שעבר עינוי שאין לתארו.

“מה זה?” שאל ג’נינגס בתדהמה.

פיטר גיחך; האם היה זה המגע הסופי המפחיד, אשר גרם לרופא לרעוד.

“האם פאטי לא אמרה לך?” ענה לו פיטר.

“אמרה לי מה?”

פיטר החשה, משועשע כפי הנראה. "אני מקולל. איזה ארו– "

“יקירי, לא,” התחננה פאט.

“על מה אתה מדבר?” דרש ג’נינגס לדעת.

“משקה?” ביקש פיטר. “יקירתי?”

פטרישיה התרוממה באופן לא יציב על רגליה והחלה ללכת לעבר חדר האורחים.

ג’נינגס עזר ללאנג לעלות על מיטתו.

“מה קורה כאן?” שאל.

לאנג נשען לאחור בכבדות על הכרית. “מה שאמרתי,” ענה, “מקולל, רופא מכשף.” הוא נשם בכבדות. “הממזר הזה הורג אותי. כבר שלושה חודשים, כמעט מאז שפאט ואני נפגשנו.”

“האם אתה –” החל ג’נינגס.

“קודאין לא משפיע,” אמר לאנג. הוא בהה באויר. “אין חום, אין צמרמורות. אין שום סימנים לא.מ.א. פשוט – מישהו הורג אותי.” הוא הביט דרך עיניים מזוגגות. “מצחיק?”

"אתה רציני?''

פיטר גיחך. “מי יודע לעזאזל?” אמר. “אולי אלה הפרעות נפשיות, אלוהים יודע ששתיתי היום מספיק כדי –” שערו השחור השמיע רשרוש על הכרית, כאשר הביט לעבר החלון. “לעזאזל, כבר לילה,” אמר. הוא החזיר מבטו במהירות. “מה השעה?” שאל.

“אחרי עשר,” אמר ג’נינגס. “מה בדבר –”

“יום חמישי, הלא כן?” שאל לאנג.

ג’נינגס נעץ בו מבטו.

“לא, אני מבין שלא,” אמר לאנג והשתעל ביובש. “משקה!” קרא. כאשר קפץ מבטו לעבר הדלת הביט ג’נינגס מעבר לכתפו. פטרישיה חזרה.

“הכל נשפך,” אמרה, קולה כקולו של ילד נפחד.

“זה בסדר, אל תדאגי,” מלמל לאנג, “אינני זקוק לזה, ממילא אהיה מת בקרוב.”

“אל תדבר כך!”

“חמודה, הייתי שמח למות ממש ברגע זה.” אמר פיטר, נועץ מבטו בתיקרה. חזהו הרחב התרומם באופן בלתי סדיר תוך כדי נשימתו. “מצטער, יקירתי, אינני מתכוון לכך. אוך! אה! הנה זה שוב מתחיל.” הוא דיבר כל־כך בחולשה, שהתקפתו הפתיעה אותם. תוך הרף עין הוא התפתל על המיטה, רגליו מתוחות־השרירים בועטות ככדורי מתכת, זרועותיו משולבות על פניו.

רעש כקול הכינור יצא מתוך גרונו, וג’נינגס ראה ריר נוטף מפינות שפתיו. הרופא הסתובב לפתע, פונה לעבר תיקו. לפני שהגיע אליו, נפל גופו המעוות של פיטר מהמיטה. הגבר הצעיר התרומם בצרחה, הבעת טרוף חייתי על פניו, פיו פעור לרווחה.

פטרישיה ניסתה להחזיקו, אולם הוא דחף אותה הצידה באופן ברוטאלי ושעט לעבר החלון.

ג’נינגס קידם אותו עם מזרק ההרגעה. במשך דקות אחדות הם נאבקו, כשפניו חשופות השיניים של פיטר נוגעות כמעט בפניו של הרופא, וידיו משורגות השרירים מפלסות דרכן לעבר גרונו.

הוא צווח נוראות כאשר פגעה המחט בעורו, וכשהוא קופץ אחורה, איבד את שיווי משקלו, ונפל.

הוא ניסה לעמוד, עיניו אחוזות הטירוף מביטות לעבר החלון. אך הסם שבדמו החל כבר לפעול.

הוא היה ישוב בצורה קפואה, כבובת שעווה. עיניו היו מזוגגות. “הממזר הרג אותי,” מלמל.

הם הניחו אותו על המיטה וכיסו את גופו החלש והרועד.

“הורג אותי,” אמר לאנג. “ממזר שחור.”

“האם הוא באמת מאמין בכך?” שאל ג’נינגס. “האם גם את מאמינה בכך?”

“אינני יודעת.” היא הניעה ראשה בחוסר אונים. “כל מה שאני יודעת זה שהייתי עדה לשינוי האיום שהתחולל בו. הוא אינו חולה, אבא. למראית עין, הכל בסדר איתו.” היא רעדה. “למרות זאת, הוא גוסס.”

"מדוע לא קראת לי מוקדם יותר?''

“לא יכולתי,” אמרה. “פחדתי לעזוב אותו לבד אפילו לשניה.”

ג’נינגס משך אצבעותיו מהדופק המהיר של הגבר הצעיר. “האם הוא נבדק בכלל?”

היא הנידה ראשה בעייפות. “כן,” ענתה. “כאשר זה נעשה יותר ויותר גרוע. הוא הלך אל מומחה. הוא חשב שאולי המוח שלו –” היא נדה בראשה. “לא, הוא בריא לגמרי.”

“אבל מדוע הוא אומר שהוא – שהוא –?” ג’נינגס לא היה מסוגל לבטא את המילה.

“אינני יודעת,” אמרה, “לפעמים נראה שהוא מאמין בכך. בדרך כלל הוא מתבדח על כך.”

“אבל על סמך מה –?”

“איזו תקרית מהסאפרי האחרון שלו,” אמרה פטרישיה, “אינני יודעת בדיוק מה קרה. כמה ילידים משבט הזולו איימו עליו; אמרו שהוא רופא מכשף ושהוא הולך ל…” קולה נשבר ליבבות, “הו, אלי, כיצד ייתכן שזו אמת? איך זה יכול לקרות?”

“הנקודה היא, אני חושב, שאם פיטר אכן מאמין שזה קורה,” אמר ג’נינגס, בפנותו אל לאנג, “וממראהו…”

“אבא, תהיתי אם…” פטרישיה בלעה את רוקה, “אם ד”ר הוואל יכול לעזור לו."

ג’נינגס נעץ בה מבטו לרגע. אחר־כך אמר, “את מאמינה בזאת, הלא כן?”

“אבא, נסה להבין.” נימה של היסטריה בצבצה מקולה. “אתה ראית את פיטר רק מדי פעם. אני ראיתי את זה קורה לו כמעט יום אחרי יום. משהו הורס אותו! אינני יודעת מה זה, אבל אני אנסה כל דבר אשר יוכל למנוע זאת. כל דבר!”

“בסדר.” הוא הניח ידו על גבה, “לכי לטלפן, בינתיים אבדוק אותו.”

לאחר שהלכה לחדר האורחים – שלוחת הטלפון שהיתה בחדר השינה נקרעה מהקיר – ג’נינגס משך את השמיכות והביט בגופו השזוף והגברי של פיטר. הוא רעד בתנודות רגעיות, כאילו, תחת השפעתו של הסם, כל עצב עדיין פעם ורטט.

ג’נינגס הידק שיניו בדכאון מעורפל. היכן שהוא, בגבול יכולת התפיסה שלו, במקום בו היגיון המדע לא היה מושלם עדיין, הוא חש שהבדיקה הרפואית הינה חסרת טעם. אולם, למרות זאת, הוא התקומם כנגד מה שפטרישיה עלולה להסיק מכך. היה בכך משום עלבון לפסיכולוגיה.

מלבד זאת, זה הטיל עליו מורא.

השפעת הסם חלפה כמעט לגמרי עתה, הבחין ג’נינגס. בדרך כלל היה הסם אמור להשאיר אדם בחוסר הכרה כשש עד שמונה שעות. אך פיטר לאנג היה כבר כעבור דקות בחדר האורחים, שוכב על הספה בחלוק הרחצה שלו, כשהוא אומר:

"פאטי, זה מגוחך. שרופא אחר יבדוק אותי?''

“בסדר, אז זה מגוחך!” אמרה. “מה היית אתה רוצה שנעשה? שנעמוד ונסתכל עליך…” היא לא יכלה לסיים את המשפט.

“ששש…” לאנג פרע את שערותיה באצבעות רועדות. “פאטי, פאטי. החזיקי מעמד, יקירתי. אולי אצליח לגבור על הדבר.”

“אתה תצליח להתגבר על כך,” פטרישיה נישקה את ידו. “שנינו יחד, פיטר. לא אמשיך בלעדיך.”

“אל תדברי כך,” התפתל לאנג על הספה. “הו, אלוהים, זה שוב מתחיל,”

הוא הכריח עצמו לחייך. “לא, אני בסדר,” אמר לה. “רק שמץ של הדבר.” חיוכו הפך לעווית פתאומית של כאב. “אז ד”ר הוואל הזה עומד לפתור את הבעיה שלי, מה? איך?"

ג’נינגס ראה כיצד פטרישיה נושכת את שפתה. “זוהי… אישה, יקירי,” סיפרה ללאנג.

“נהדר,” אמר, מתעוות בכאב, “זהו מה שאנו זקוקים לו. מה היא, כירופרקטוריסטית?”

“היא אנתרופולוגית.”

“מוזר. מה היא תעשה? תסביר לי את המקורות העממיים של האמונה התפלה?”

לאנג דיבר במהירות, כאילו ניסה לסלק את הכאב בעזרת המילים.

“היא היתה באפריקה,” אמרה פאט, “היא…”

“גם אני הייתי,” אמר פיטר, “מקום נהדר לטייל בו. רק אל לך להסתובב עם רופאי אליל.” צחוקו הפך לבכי מלווה התייפחויות. “הו, אלוהים, ממזר שחור מגעיל שכמותך, אילו היית כאן!” ידיו התרוממו כאילו כדי לחנוק איזה יצור בלתי נראה.

“אני מבקשת את סליחתכם…”

הם הסתובבו בפתיעה. צעירה כהת־עור הסתכלה כלפי מטה אליהם מחדר הכניסה.

“היה כרטיס על הדלת,” אמרה.

“כמובן, שכחנו,” ג’נינגס הזדקף על רגליו.

הוא שמע את פטרישיה לוחשת ללאנג, “התכוונתי לספר לך. בבקשה, אל תניח לדעות קדומות להשפיע עליך.”

פיטר נתן בה מבט חודר, הבעתו אומרת הפתעה.

“דעות קדומות?” אמר.

ג’נינגס ובתו פסעו לאורך החדר.

“תודה שבאת,” פטרישיה נשקה על לחיה של ד"ר הוואל.

“נעים לפגוש אותך, פאט,” היא חייכה מעבר לכתפה של פטרישיה אל הרופא.

“האם היתה לך בעיה להגיע לכאן?” הוא שאל.

“לא, לא, הרכבת התחתית לעולם אינה מאכזבת אותי.”

לאוריס הוואל פרפה את כפתורי מעילה והסתובבה, בעוד ג’נינגס מנסה לעזור לה.

פאט הביטה בתיק הלילה של לאוריס, ולאחר מכן הסיטה מבטה אל פיטר.

לאנג לא הסיר את עיניו מפניה של לאוריס. זו התקרבה אליו, מלווה בפאט וג’נינגס.

“פיטר, זוהי ד”ר הוואל," אמרה פאט. “היא ואני נסענו יחד לקולומביה. היא מלמדת אנתרופולוגיה באוניברסיטה העירונית.”

לאוריס חייכה. “ערב טוב,” אמרה.

“לא כל־כך טוב!” ענה פיטר. מזוית עיניו ראה פיטר כיצד פטרישיה מתאבנת.

מבעה של ד"ר הוואל לא השתנה. קולה נשאר כפי שהיה. “ומיהו אותו ממזר שחור שרצית שיהיה כאן?” שאלה.

פניו של פיטר החווירו לרגע. לאחר מכן התהדקו שיניו בכאב. הוא ענה: “מה זה צריך להביע?”

"שאלה,'' ענתה לאוריס.

“אם את מתכוננת לתת סמינר בנושא יחסי הגזעים, אז חבל על זמנך,” מלמל לאנג, “אינני במצב רוח המתאים.”

“פיטר.”

הוא הסתכל בפאט דרך עיניים מצועפות. “מה את רוצה?” דרש לדעת. "את ממילא משוכנעת כי אני נתון להשפעת דעות קדומות, אז…''

הוא השעין ראשו לאחור על הספה, ועצם את עיניו. “אלוהים, תקע בי סכין.”

החיוך הקשוח על שפתיה של ד"ר הוואל נעלם. היא הביטה בג’נינגס בחומרה כאשר הוא דיבר. “בדקתי אותו,” סיפר לה. אין שום סימן לתופעה פיזית. אף לא רמז לפגיעה מוחית."

“מדוע שיהיה?” ענתה בשקט. “זו איננה מחלה, זהו ג’וג’ו.”

ג’נינגס נעץ בה מבטו. “את בטוחה?”

“ועכשיו מתחילים,” אמר פיטר בנוקשות, “עכשיו אנו יודעים זאת.” הוא התרומם שוב לישיבה, אצבעותיו הלבנות מתחפרות בכרית. “זוהי התשובה. ג’וג’ו.”

“האם אתה מטיל ספק בכך?” שאלה לאוריס.

“אני מטיל ספק בכך.”

“באותה הדרך שאתה מטיל ספק בדעותיך הקדומות?”

“הו ישו, הו, אלוהים.” לאנג מילא את ראותיו ברעש מחריש אוזניים. “אני נפגעתי ורציתי משהו לשנוא, וכך התחלתי עם הפרא המחורבן הזה…” הוא נפל אחורנית. “לעזאזל עם זה. חשבי מה שאת רוצה.” הוא הניח יד רועדת על עיניו. “רק תני לי למות. הו, ישו, ישו, אלוהים, ישו המתוק. תן לי למות.”

פתאום הסתכל אל ג’נינגס. “עוד זריקה?” התחנן.

“פיטר, הלב שלך לא יכול…”

“לעזאזל הלב שלי!” ראשו של לאנג היטלטל כעת לפנים ולאחור. “מחצית הכמות. אם־כן! אינך יכול לסרב לאדם גוסס!”

פאט נגסה את קצה אגרופה הרועד, בנסותה לא לבכות.

לאחר זריקת ההרגעה השתרע לאנג לאחור, פניו וצוארו רגועים. “תודה,” נאנח. שפתיו הלבנות התעוותו לחיוך, כאשר פטרישיה כרעה לידו, והחלה ליבש את פניו במגבת. “ברכותי, אהובה.” מלמל. פטרישיה לא יכלה להוציא הגה.

עיניו המזוגגות של פיטר פנו אל ד"ר הוואל. “בסדר, אני מצטער, אני מתנצל.” אמר לה בקצרה. “אני מודה לך על שבאת, אך אינני מאמין בזאת.”

“אז מדוע זה פועל?” שאלה לאוריס.

“אינני יודע אפילו מה קרה!” סנט לאנג.

“אני חושבת שאתה יודע,” אמרה ד"ר הוואל, דחיפות עולה בקולה. “אני יודעת, מר לאנג. ג’וג’ו הוא הקללה האלילית המפחידה ביותר בעולם. מאות שנים של אמונה בלבד הספיקו להעניק לה כוח אימתני כזה. יש לה הכוח הזה, מר לאנג. אתה יודע שיש לה.”

“ומנין את יודעת זאת, ד”ר הוואל?" הוא התקיף אותה חזרה.

“כשהייתי בת עשרים ושתיים,” אמרה, “ביליתי שנה בכפר של זולו תוך כדי הכנת עבודת־שדה במסגרת הדוקטורט שלי. כאשר הייתי שם, מצאתי חן בעיני רופאת האליל, נוגומבו, והיא לימדה אותי כל מה שאני יודעת.”

“נוגומבו?” שאלה פטרישיה.

“רופאת־אליל,” אמר פיטר בגועל.

“חשבתי שרופאי אליל הם גברים,” אמר ג’נינגס.

“לא, רובן נשים.” אמרה לאוריס. “נשים פקחיות וחריפות, העובדות קשה מאוד במקצוען.”

“אחיזת־עיניים.” אמר פיטר.

לאוריס חייכה אליו, “כן,” אמרה, “הן אכן מאחזות־עיניים, נצלניות, מלחכות פנכה מפחידות. אבל…” חיוכה התקשח. “מה אתה חושב גורם לך להרגיש כאילו מאות עכבישים זחלו על גופך?”

בפעם הראשונה מאז נכנס לדירה, ראה ג’נינגס את הפחד בפניו של פיטר. “את יודעת זאת?” שאל אותה פיטר.

“אני יודעת כל מה שעובר עליך.” אמרה ד"ר הוואל. “אני עברתי זאת בעצמי.”

“מתי?” שאל לאנג. נימת הזלזול לא היתה עוד בקולו.

“משך אותה שנה,” אמרה לו ד"ר הוואל, “רופאת אליל מכפר רחוק הטילה עלי קללת מוות. קורינגה הצילה אותי מזה.”

“ספרי לי,” התפרץ פיטר. ג’נינגס הבחין כי נשימתו של הגבר הצעיר הואצה. זה גרם לו להבין שהזריקה השנייה איבדה את השפעתה.

"מה לספר לך? על האצבעות הארוכות, על הצפורניים המזדחלות אל תוך קרביך? על ההרגשה שאתה צריך לגלגל עצמך לכדור כדי למחוץ את הנחש המתפתל בקיבתך?''

פיטר לטש בה את עיניו.

“על ההרגשה שהדם בגופך הופך לעופרת?” אמרה לאוריס. “שאם רק תזוז, תימעך משום שכל עצמותיך חלולות?”

שפתיו של פיטר החלו לרעוד.

“על ההרגשה שמוחך נטרף בין שיני עכברים רעבים? שעיניך עומדות להתמוסס וליזול במורד לחייך, כמו עיסה דלילה?”

“זה מספיק.” גופו של לאנג חישב להתפרק. הוא רעד קצובות, ללא הרף.

“אמרתי את הדברים הללו רק כדי לשכנע אותך שאני יודעת,” אמרה לאוריס, “אני זוכרת את כאבי שלי, כאילו סבלתי רק הבוקר, ולא לפני שבע שנים. אני יכולה לעזור לך, אם תאפשר לי, מר לאנג. הנח הצידה את הציניות שלך. אתה מאמין בכך, אחרת, לא היה הדבר יכול לפגוע בך. אתה מבין?”

“יקירי, בבקשה,” אמרה פטרישיה.

פיטר הביט בה. לאחר מכן שב מבטו וחזר אל ד"ר הוואל.

“אל לנו לחכות יותר מדי, מר לאנג.” הזהירה.

“בסדר.” הוא עצם את עיניו. “בסדר, אם כן, נסי. גרוע יותר לא יכול להיות.”

''מהר," התחננה פטרישיה.

“כן.” לאוריס הוואל פנתה וחצתה את החדר, כדי ליטול את תיק־הלילה שלה.

כאשר הרימה אותו, ראה ג’נינגס את המבט בעיניה – דומה היה שאיזה דבר מורכב, מופלא ביותר, קרה לה. היא הביטה בהם.

“פאט,” אמרה.

“כן.”

“בואי הנה לרגע.”

פטרישיה מיהרה אליה. ג’נינגס הביט בהן לרגע, לפני שעיניו הופנו לעבר לאנג. הגבר הצעיר החל להתעוות שוב. זה בא. ג’וג’ו, חשב ג’נינגס. הקללה האלילית המפחידה ביותר בעולם.

“מה?”

ג’נינגס הביט בנשים. פאט נעצה מבטה בד"ר הוואל, מוכת הלם.

“אני מצטערת,” אמרה לאוריס. “הייתי צריכה לומר לך מלכתחילה, אבל לא היתה לי הזדמנות.”

פאט היססה. “האם זה חייב להעשות בדרך זו?” היא שאלה.

“כן, זה חייב.”

פאטרישיה הביטה בפיטר, כשהבעה שואלת בעיניה. בחטף, הנידה בראשה.

“בסדר” אמרה, “אבל מהרי.”

ללא מילה נוספת נכנסה לאוריס הוואל לחדר השינה. ג’נינגס הביט בבתו, שעה שזו התבוננה בתשומת־לב בדלת שנסגרה מאחורי גבה של האישה כהת־העור.

הוא לא יכול היה לפרש את הבעתה, משום שכעת, הפחד בעיניה של פטרישיה היה שונה.

דלת חדר השינה נפתחה וד"ר הוואל יצאה. ג’נינגס, בפנותו מהספה, עצר את נשימתו. לאוריס היתה עירומה עד מותניה ומתחת לבשה חצאית מאולתרת ממספר צעיפים צבעוניים הקשורים יחדיו. רגליה וכפותיהן היו עירומות. ג’נינגס נעץ בה את עיניו. החולצה והחצאית שלבשה קודם לא גילו דבר מהחזה הבנוי לתפארת, המותניים הצרות להפליא. לפתע, כשהוא מודע להתעניינותו, היפנה מבטו לעבר פאט. הבעתה, כאשר הביטה בד"ר הוואל, לא השתמעה לשני פנים.

ג’נינגס הביט לאחור בפיטר. בהשפעת הכאב, היו עתה פניו של הגבר הצעיר עוד יותר קשים לפענוח.

“אנא, הבינו, מעולם לא עשיתי זאת בעבר,” אמרה לאוריס, נבוכה מפני הדממה המסוייגת שלהם.

“אנחנו מבינים,” אמר ג’נינגס כשהוא חש שאינו יכול להתיק עיניו ממנה.

כתם מבריק אדום היה צבוע על כל אחת מלחייה השחומות. מעל שערה המתוח חבשה כובע נוצות דמוי קסדה מענפי עץ אגוז, כשבקצה עין־חיה לבנה. שדיה הציצו מתוך קובץ מחרוזות, העשויות משיני חיות, חתיכות של בד מבריק, פנינים ורצועות עור נחש. בזרועה השמאלית היתה כרוכה רצועת אנגורה עליה היה תלוי מגן קטן מעור נמר.

הניגוד בין התיק ובין חיצוניותה היה בולט למדי. הניגוד של הופעתה לסביבה של מנהטן יצר רתיעה בלתי מוגדרת בג’נינגס, כשהתבונן בה נעה לעברם בהבעה ביישנית, כמעט ילדותית, מודעת לחושניות הקורנת מגופה.

ג’נינגס הופתע לראות שבטנה היתה מקועקעת במאות תעלות קטנות, מתעקלות במעגלים־מעגלים מסביב לטבור.

“קורינגה עמדה על כך,” אמרה לאוריס, כאילו קראה את מחשבותיו. “היה זה מחירה על שלימדה אותי את סודותיה.” היא חייכה במהירות. “הצלחתי לשכנעה שלא תחדד את שיני לצורת מסור…”

ג’נינגס חש שדיברה כדי להסתיר את מבוכתה, והוא חש בעוצמה של אהדה כלפיה שעה שהניחה את תיקה, פתחה אותו, והחלה להוציא את תוכנו.

“התעלות נעשות על ידי דקירות קטנות בעור,” אמרה. “ובלחיצת כל תעלה בחופן קמח.” היא הניחה על שולחן הקפה בקבוק עם נוזל מוזר, וחופן עצמות קטנות ומבריקות. “את הקמח היה עלי לעשות בעצמי. הייתי צריכה ללכוד סרטן יבשה בידי, ולקרוע אחת מצבתותיו. הייתי צריכה לקרוע את עורה של צפרדע חיה, ולוע של קוף.” היא שמה על גבי השולחן חבילה של מה שנראה כרצועות קטנות. “את הצבתות, העור, הלוע, יחד עם כמה שורשי צמחים, הכנסתי לתערובת הקמח.”

ג’נינגס היה מופתע שעה שהוציאה תקליט ארוך־נגן מהתיק והניחה אותו על הפטיפון.

“כאשר אומר ‘עכשיו’, ד”ר", ביקשה, “תניח בבקשה את המחט על התקליט, בסדר?”

ג’נינגס הניד ראשו כאילם, כשהוא מסתכל בה במה שקרוב היה לתדהמה.

היא נראתה כאילו ידעה בדיוק מה היה עליה לעשות. בהתעלמה ממבטו הזגוגי של לאנג וממבטה הבלתי בטוח של פטרישיה, סדרה לאוריס את העצמים השונים על הרצפה. כאשר התכופפה, נמלטה קריאה הפתעה מפיה של פאט. תחת החצאית עשויית הצעיפים היו אחוריה של לאורים גלויים.

“ובכן, אולי לא אשאר בחיים,” אמר פיטר, “אבל נראה שזה הולך להיות מוות נפלא”

לאוריס הפסיקה אותו. “שלושתכם תשבו במעגל,” אמרה. הצלילות המושלמת בקולה, הבוקע מתוך שפתיים שכאלה, הלמה בג’נינגס בחוזקה, שעה שפנה לעזור ללאנג.

ההתקפה באה כאשר פיטר ניסה לעמוד, כהרף עין התפתל על הרצפה בכאבים, גופו מתעוות, ברכיו ומרפקיו מתחככים בשטיח. הוא קרס תחתיו כשראשו מוטה לאחור, שרירי עמוד השדרה מתוחים כל כך בחוזקה על גבו המתרומם מהרצפה. ריר נטף מקצות שפתיו, עיניו הבוהות נראו קפואות בחוריהן.

“לאוריס!” צרחה פאט.

“אין דבר שביכולתנו לעשות עד שזה יעבור,” אמרה לאוריס. היא הביטה בלאנג בעיניים מצועפות. אחר־כך, כאשר חלוק הרחצה הוסר, והוא התפלש עירום על הרצפה, הבחין ג’נינגס במבעה בשמץ של פחד, בנוסף על אי־השקט שבו. אחר כך רכנו הוא ופאט על גופו המעוות של לאנג, מנסים לאחוז בו.

“תנו לו ללכת,” אמר לאוריס. "אינכם יכולים לעשות דבר.

פטרישיה הביטה בה בטינה, מבוהלת. כאשר גופו של פיטר התכווץ לבסוף וקפא ללא תזוזה, היא הידקה את פינות החלוק, סביבו, וחיזקה את הקשר.

“עכשיו, לתוך המעגל, מהר” אמרה לאוריס, מנסה בבירור להתגבר על פחד פנימי.

“לא, הוא חייב לשבת לבד,” אמרה כשפטרישיה התיישבה לצידו, ידה על גבו.

“הוא יפול,” אמרה פאט, נימת דחיה מסתמנת בקולה.

''פטרישיה, אם את רוצה בעזרתי!…"

באי־בטחון, כשעיניה נודדות מפניו המיוסרות של פיטר אל הבעת הדחיפות בפניה של לאוריס, הזיזה פטרישיה את עצמה הצידה והתיישבה.

“ברגליים מצולבות בבקשה,” אמרה לאוריס. “מר לאנג?”

פיטר ציית, עיניו עצומות למחצה.

“במשך הטקס. אני אבקש ממך תשלום מסויים. די באיזה חפץ אישי בלתי חשוב. פיטר הניד ראשו. בסדר. קדימה,” אמר, “אינני יכול לסבול עוד.”

חזה של לאוריס התרומם ברעדה, כאשר כלאה נשמתה. “לא לדבר כעת,” מלמלה בעצבנות. היא ישבה בנפרד מפיטר, והשפילה את ראשה. מלבד נשימתו הכבדה של פיטר שררה בחדר דממת מוות.

ג’נינגס יכול היה בקושי רב לשמוע את קולות התנועה שבחוץ. הדבר נראה בלתי אפשרי, ולא יאומן: טקס פראי מהג’ונגל – בתוך דירה ניו־יורקית.

לשווא ניסה לנקות את מחשבתו משיגיונותיה. הוא התקשה להאמין. אך למרות זאת הנה הוא ישב, רגליו המצולבות מתחילות לרעוד. הנה ישב פיטר לאנג, כפי הנראה קרוב למוות, ללא שום סימפטום העשוי להסביר זאת. הנה ישבה בתו, נאבקת על נפשה, מפוחדת ממה שהיא עצמה יזמה. והנה, המוזר ביותר, ישבה – לא ד"ר הוואל, מרצה אינטליגנטית לאנתרופולוגיה, אישה מתורבתת, ומלומדת – אלא רופאת אליל אפריקאית, עירומה כמעט, כשכלי עבודתה הינו כישוף ברברי, פרימיטיבי.

נשמע קול קצר. ג’נינגס צמצם את עיניו והביט בלאוריס. בידה השמאלית היא החזיקה במה שנראה כחרבות מיניאטוריות. בידה הימנית נטלה את חופן העצמות המבריקות. היא ניערה אותן כקוביות והטילה אותן על השטיח, מבטה נעוץ בנפילתן.

היא הביטה בצורתן על השטיח, ולאחר מכן הרימה אותן שוב. מעבר לה נשמעה נשימתו של פיטר, מיוסרת יותר ויותר. מה יקרה אם תכה בו התקפה נוספת? תהה ג’נינגס. האם יהיה צורך לחזור על הטקס מהתחלה?

הוא נרעד, כאשר החלה לאוריס להפר את הדממה.

“מדוע בכלל באת לכאן?” שאלה, נועצת בפיטר מבט קר וחודר. “למה באת לבקש את עצתי?” שאלה, “האם זה משום שאין לך הצלחה עם נשים?”

“מה?” פיטר הסתכל בה בבילבול.

“האם מישהו בביתך חולה? משום כך באת אלי?” שאלה לאוריס, בקול שתלטני.

ג’נינגס הבין שכעת הפכה לרופאת אליל החוקרת את החולה שלה, הגבר, בָּזָה בברור למעמדו הנחות. “האם אתה חולה?” היא כמעט ירקה את המילים, כתפיה נטו אחורנית כך שחזה הורם קדימה. ג’נינגס הביט בחוסר רצון בבתו. פאט ישבה כפסל, לחייה חוורות, שפתיה קמוצות.

“דבר, גבר!” צוותה לאוריס – צוותה הנוגומבו העולבת.

“כן, אני חולה!” חזהו של פיטר התנשף בכבדות, “אני חולה.”

“אז דבר על כך,” אמרה לאוריס. “אמור לי, איך הגיעה המחלה הזאת אליך.”

או שפיטר היה כעת תחת השפעת כאבים, או ששמץ מהתנגדותו סולק, בהשפעת קסם־נוכחותה של לאוריס. כנראה שהיה זה הצרוף של השניים, חשב ג’נינגס, שעה שלאנג התחיל לדבר בקול כפוי, עיניו אחוזות במבטה הבוער של לאוריס. “לילה אחד, התגנב האיש הזה אל תוך המחנה,” אמר, “הוא ניסה לגנוב אוכל. כאשר רדפתי אחריו, הוא התכעס ואיים עלי. הוא אמר שיהרוג אותי.” ג’נינגס תהה אם לאוריס הפנטה את פיטר; קולו של הגבר היה מכאני כל־כך.

“והוא נשא בשק,” קולה של לאוריס התצלצל כקולו של מהפנט.

“הוא נשא בובה,” אמר פיטר, “היא דברה אלי,” אמר.

“האליל דיבר איתך,” אמרה לאוריס, “מה אמר לך האליל?”

“הוא אמר שאני אמות. הוא אמר שכאשר הירח יהיה כקשת, אני אמות.”

פיטר נרעד פתאום ועצם את עיניו. לאוריס שוב זרקה את העצמות, והביטה בהן, ואחר כך הטילה שוב את החרבות הקטנות.

“אין זה מבווירי ולא האמביזו,” אמרה, “אין זה אטנדו או פואופו או סובי. אין זה קונדי או סוגבלה, אין זה שד מהיער השולט עליך. זוהי רוח רעה השייכת לנוגמבו אשר נעלב. הנוגמבו הביא רע לביתך. הרוח הרעה של הנוגמבו השתכנה בך כדי לנקום על פגיעתך באדוניה. האם אתה מבין?”

פיטר בקושי היה יכול לדבר. הוא הניד בקצרה. “כן.”

“אמור – כן, אני מבין.”

“כן,” הוא נרעד, “אני מבין”

“אתה תשלם לי עכשיו,” אמרה לו.

פיטר הביט בה רגע ארוך לפני שהשפיל את עיניו. אצבעותיו המעוותות הגיעו לקצות חלוקו, ויצאו ריקות. לפתע, הוא נאנח, כתפיו נעות קדימה, כשגל של כאב עובר בו. הוא הגיע לכיסי חלוקו בפעם השניה, כאילו לא היה בטוח שהם ריקים. ואז, בהתרגשות, הוריד את הטבעת מהאצבע השלישית של ידו השמאלית, ומסר אותה. מבטו של ג’נינגס נדד לעבר בתו. פניה היו כאבן, כאשר הביטה בפיטר המסיר את מתנתה לו.

“עכשיו,” אמרה לאוריס.

ג’נינגס עמד על רגליו, מועד בשל נוקשות רגליו. הוא פסע לעבר השולחן והוריד את המחט במקום. לפני שחזר למעגל, החל התקליט לנגן. בן־רגע התמלא החדר בקולות תיפוף מלווים בשירה איטית, ומחיאות כפיים בלתי סדירות. ג’נינגס מיקד מבטו בלאוריס. היה לו הרושם שהכל נעלם מראייתו, מלבד לאוריס שנותרה לבדה, עומדת באור מוזר ומבעית.

היא הניחה את המגן המנומר שלה על הרצפה, ואחזה את הבקבוק בידה. לעיניו המוקסמות של ג’נינגס היא שלפה את הפקק, ושתתה את תוכנו בלגימה אחת. במעורפל תהה ג’נינגס על טיבו של השיקוי. לאוריס החלה לרקוד.

היא החלה באיטיות. רק זרועותיה וכתפיה נעו בתחילה, לקצב התיפוף. ג’נינגס הביט בה, מדמה שליבו התאים את קצב פעימותיו לזה של התופים. הוא הביט בתנועה של כתפיה, בהתפתלויות הנחשיות שעשתה בזרועותיה, ובידיה. הוא שמע את רשרוש שרשרותיה. זמן ומקום לא היו קיימים לגביו. הוא היה בג’ונגל, מביט בריקודה המתפתל.

“מחאו כף,” אמרה הנוגומבו.

בלא היסוס החל ג’נינגס למחוא כף לקצב התופים. הוא הביט בפטרישיה, שנהגה כמוהו, עיניה עדין נעוצות בלאוריס. רק פיטר ישב בחוסר תנועה, מביט ישר לפניו, שרירי ליסתו מרעידים, נוקש בשיניו. לרגע קצר חזר ג’נינגס להיות רופא, מביט בחולה שלו בעניין. אחר־כך בפנותו אחורה, נמשך חזרה אל ריקודה הכובש של לאוריס.

קצב התיפוף נעשה מהיר יותר, חזק יותר. לאוריס החלה לנוע בתוך המעגל, בהסתובבה באיטיות, זרועותיה וכתפיה עדיין בתנועה בלתי פוסקת. כל אותה עת נשארו עיניה נעוצות בפיטר, וג’נינגס הבין שתנועותיה נועדו בעיקר בשביל לאנג, תנועות מפתות וסוחפות, כאילו רצתה למשכו אליה.

לפתע התכופפה, חזה נופל בכבדות, ושוב מתרומם למעלה, שריריו מתקשחים. היא הניעה עצמה בפורקן קדחתני, מטלטלת את שדיה מצד לצד, ומרעישה בשרשרותיה, פניה הפראיים נוגעים כמעט בפניו של פיטר.

ג’נינגס חש ששרירי בטנו מתכווצים שעה שלאוריס כרכה את אצבעותיה סביב לחייו של פיטר, ואז, בהתיישרה, נזרקו כתפיה אחורנית, שיניה חשופות בתאווה פראית. כעבור רגע היא הסתובבה שוב, כדי לעמוד מול לקוחה.

ושוב התכופפה, הפעם נעה קדימה ואחורה לפני פיטר בתנועות חתוליות. טרוף הזדחל לגרונה. מזוית עיניו, ראה ג’נינגס את בתו, הבעה נוראה קופאת על פניה.

לפתע נפשקו שפתיה של פטרישיה כביבבה אילמת, וג’נינגס הביט במהירות אל לאוריס נשימתו נעתקת. היא רכנה קדימה, מועכת את שדיה באצבעות חופרות ומטילה אותם לתוך פניו של פיטר. פיטר הביט בה, גופו רועד. היא נסוגה שוב, הורידה את ידיה, וג’נינגס התאבן למראה ידיה המושכות את חצאיתה עשויית הצעיפים. בן־רגע התפזרו הצעיפים על השטיח, והיא שבה אל פיטר. כעת ידע ג’נינגס בדיוק מה שתתה.

“לא,” קולה המעובה של פטרישיה גרם לו להסתובב, דופק ליבו מהיר. היא החלה לקום על רגליה.

“פאט,” הוא לחש.

היא הביטה בו, ולרגע נעצו מבטיהם האחד בשניה. ואז, ברעדה, היא צנחה על הרצפה שוב. ג’נינגס הפנה מבטו ממנה.

כעת היתה לאוריס על ברכיה מול פיטר, נעה קדימה ואחורה, מלטפת את ירכיה בידיה החטובות.

היא לא יכלה לנשום. פיה הפעור נשם אויר בקולות שורקניים. ג’נינגס ראה זעה נוטפת במורד לחייה: הוא ראה אותה נוצצת על גבה וכתפיה. המילה באה באופן אוטומטי. קול של פחד קדום, שנראה היה כקם לתחיה, פועם בו. המילה התפעמה בפחד במוחו. הוא המשיך להביט בלאוריס, פוחד ממה שעומד לקרות, מוקסם מהאפשרות שיקרה.

קצב התופים הדהד באוזניו ודופק ליבו הואץ.

לא!

ידיה של לאוריס נשלחו לפתע וקרעו את קצות חלוקו של פיטר. אנחתה של פטרישיה הפכה כבדה. ג’נינגס קלט רק שמץ מפניה המעוותות לפני שמבטו שב ללאוריס. נבלע בתוך רעש התופים, נהימת הקולות השרים, מחיאות הכף ההולמות, חש שראשו עומד להתפוצץ, וכאילו החדר מתחיל לנוע. בהזיה חלומית, ראה את ידיה של לאוריס, מלטפות את גופו של פיטר. הוא ראה את מבטו אחוז הבהלה של הגבר הצעיר, כאשר העינוי סגר עליו מסביב – עינוי שהיה עונג עילאי וכאב כאחד.

לאוריס התקרבה אליו יותר ויותר. כעת התפתל גופה המיוזע סנטימטרים ספורים מגופו, ידיה מלטפות אותו בתשוקה.

“בוא אלי,” קולה היה חייתי, תאוותני, “בוא אלי.”

“הסתלקי ממנו!” קולה המאיים של פטרישיה קרע את ג’נינגס מהזייתו.

בהסתובבו ראה אותה מתקרבת אל לאוריס אשר ברגע הזה דבקה בגופו של פיטר.

ג’נינגס מיהר אל פאט, איננו מבין מדוע הוא צריך לרסן אותה, רק חש שהוא חייב.

היא התעוותה בפרעות באחיזתו, נשימתה החמה נודפת על לחייו, גופה אלים מזעם.

“הסתלקי ממנו!” היא צרחה לעבר לאוריס. “סלקי ידייך ממנו.”

“פטרישיה!”

“עזוב אותי!”

זעקתה המחרידה של לאוריס שיתקה אותם. המומים ראו אותה מוטלת הלאה מפיטר ומתמוטטת על גבה, רגליה מקופלות, ידיה פשוטות על פניה.

ג’נינגס חש פחד איום בתוכו. מבטו התרומם לעבר פניו של פיטר. ההבעה של כאב נעלמה ממנו, נותר רק בילבול.

“מה זה?” קראה פטרישיה.

קולו של ג’נינגס היה חלול. “היא הוציאה את זה ממנו.” אמר.

“הו, אלוהים,” פטרישיה הביטה נדהמת בחברתה.

ההרגשה שאתה צריך להתגלגל לכדור, כדי שתוכל למחוץ את הנחש הזוחל בבטנך.

המילים הדהדו במחשבתו של ג’נינגס, והוא הביט בזחילת השרירים תחת עורה של לאוריס, בעווית הבלתי פוסקת ברגליה. התקליט חדל לנגן, והוא יכול היה לשמוע את הנהימות הקטועות, הבוקעות מגרונה של לאוריס.

ההרגשה שדמך הפך לעופרת, שאם תזוז, תתקפל, משום שכל עצמותיך חלולות. בעינים מרותקות הביט בה ג’נינגס, כשהיא סובלת את כאבו של פיטר.

ההרגשה שמוחך נטרף בשיני עכברים רעבים, שעיניך מתמוססות, נוזלות כעיסה במורד לחייך. רגליה של לאוריס בעטו. היא התהפכה על גבה והחלה לגלגל את כתפיה. רגליה התקפלו פנימה, עד אשר החלה להניח כפותיה על השטיח. בהחלטיות הניעה את מותניה, בטנה מתנשמת בנשימה מעונה, שדיה המובלעים נעו מצד לצד.

“פיטר!”

לחישתה של פטרישיה גרמה לראשו של ג’נינגס להתרומם. עיניו של פיטר היו נוצצות כאשר הסתכל בגופה המתפתל של לאוריס. הוא החל לרדת על ברכיו, מבט בלתי אנושי על פניו. כעת החלו ידיו להגיע אל לאוריס. ג’נינגס אחז בכתפיו, אבל פיטר לא הבחין בכך. הוא המשיך לנוע לעבר לאוריס.

“פיטר,”

לאנג ניסה למשוך אותו הצידה, אבל ג’נינגס הידק את אחיזתו.

“למען השם – פיטר!”

הקול שהשמיע לאנג גרם לעורו של ג’נינגס להסתמר. הוא תקע אצבעותיו בברוטאליות בשערו של פיטר, ומשך אותו אחורנית, כך שהביטו האחד בפני השני.

“השתמש בשכלך, בן־אדם!” ציווה ג’נינגס.

פיטר קפא. הוא הביט בג’נינגס בעיניים של אדם שזה עתה התעורר.

ג’נינגס משך ידיו ממנו והסתובב במהירות.

לאוריס שכבה ללא נוע על גבה, עיניה הכהות מביטות בתקרה. ג’נינגס התכופף ולחץ אצבע תחת שדה השמאלי. דופק ליבה היה כמעט בלתי נתפס. הוא הביט בעיניה שוב. היה בהם המבע הזגוגי של גוויה. הוא פער פיו למראם, בחוסר אמון. לפתע, הן נעצמו, ורעד מחריד עבר בגופה. ג’נינגס הביט בה, פיו פעור, כשאין ביכולתו לזוז. לא, הוא חשב. זה בלתי אפשרי. היא לא יכלה…

“לאוריס!” צעק.

היא פקחה את עיניה והביטה בו. לאחר כמה רגעים, שפתיה נפערו בחולשה, כאשר ניסתה לחייך.

“זה נגמר,” לחשה.

"קודם כל ארקוד לפניך את ריקוד השדים, ואחר כך אעשה בדיקת א.ק.ג."

המכונית נעה לאורך השדרה השביעית, צמיגיה מחליקים על הבוץ. בכיסא, לצידו של ג’נינגס, ישבה ד"ר הוואל, ללא תנועה, בתשישות מוחלטת. פאט המבויישת הלבישה אותה לאחר רחצה, ולאחר מכן עזר לה ג’נינגס להיכנס למכוניתו. לפני שעזבו את הדירה, ניסה פיטר להודות לה, אך באין יכולת למצוא מילים, נישק את ידה, ונפנה ממנה חרישית.

ג’נינגס הביט בה. “את יודעת,” אמר. “לולא ראיתי את אשר קרה הלילה, לא הייתי מאמין בכך אפילו לרגע. עדיין אינני בטוח שאני מאמין.”

“לא קל לקבל את הדבר,” אמרה.

ג’נינגס נהג בשקט זמן מה לפני שדיבר שוב. “ד”ר הוואל?"

“כן?”

הוא היסס, אחר כך שאל, “מדוע עשית זאת?”

“לולא עשיתי זאת,” אמרה לאוריס, “חתנך לעתיד היה מת עוד הלילה. אינך יודע עד כמה היה קרוב למוות.”

“בהתחשב בכך,” אמר. “אני רוצה לאמר… מדוע התמסרת בצורה מכוונת להשפלה כזאת?”

“לא היתה לי ברירה אחרת,” ענתה. “מר לאנג לא יכול היה בשום אופן להתמודד עם מה שקרה לו. אני יכולתי. פשוט כך. כל השאר התחייב מכך.”

“ומשהו כמו ‘תיבת פנדורה’, גם כן.” אמר.

“אני יודעת,” אמרה, “פחדתי מזה, אבל לא היה דבר אחר שיכולתי לעשות.”

“האם סיפרת לפטרישיה מה שעומד לקרות?”

“לא,” ענתה לאוריס. “לא יכולתי לספר לה את הכל. ניסיתי לרכך את ההלם שלה ממה שעומד לקרות, אבל, כמובן, היה עלי להסתיר משהו. אחרת, היא היתה עלולה לסרב לקבל את עצתי, עזרתי – וארוסה היה מת.”

“זה היה סם תאווה בבקבוק, הלא כן?”

“כן,” ענתה. “הייתי חייבת לסמם את עצמי. לולא כן, מעצורים אישיים היו גורמים שלא אעשה את המוטל עלי”.

“מה קרה לפני – הסוף?”

“תשוקתו הנראית לעין של מר לאנג כלפי?” אמרה לאוריס, “זו היתה רק הפרעה רגעית. הריכוזיות של הכאב הותירה אותו, למשך שניות, ללא הכרה, ללא ריסון תרבותי. היתה זו חיה שרצתה אותי, לא גבר. אתה ראית זאת. כאשר פקדת עליו להשתמש בשכלו, התשוקה רוסנה.”

''אבל החיה היתה שם," אמר ג’נינגס בחומרה.

“היא תמיד שם,” ענתה לאוריס. “הצרה היא שהאנשים נוטים לשכוח זאת.”

כמה דקות לאחר מכן חנה ג’נינגס בחזית בית הדירות של ד"ר הוואל ופניה לעברה. “אני חושב ששניינו יודעים כמה חולים ריפאת וחשפת הלילה,” הוא אמר.

“אני מקווה.” אמרה לאוריס. “לא בשביל עצמי, אבל –”

היא חייכה במקצת. “לא לעצמי אני נושאת תפילה זו.” דיקלמה. “האם אתה מכיר שורות אלו?”

“אני חושש שלא.”

הוא האזין בשקט, כשד"ר הוואל דיקלמה שוב.

אחר כך, כאשר החל לצאת מהמכונית, עצרה בעדו: “בבקשה, אל תצא. אני בסדר גמור,” אמרה. היא פתחה בדחיפה את הדלת ונעמדה על המדרכה. למשך רגעים אחדים הביטו זה בזו. ואז גחן ג’נינגס קדימה ולחץ את ידיה.

“לילה טוב, יקירתי,” אמר.

לאוריס הוואל החזירה לו חיוך. “לילה טוב, דוקטור.” היא סגרה את הדלת ופנתה לדרכה.

ג’נינגס הביט בה בהלכה על המידרכה, ובהיכנסה לבית הדירות. אחר־כך, שעה שנסע במורד הרחוב, שוב עשה פניית פרסה וחזר לאורך השדרה השביעית.

כאשר נהג, נזכר בשיר ‘קאונטי קאלן’, אשר לאוריס דיקלמה לו משורותיו.

ידיו של ג'נינגס התהדקו על ההגה. "השתמש בשכלך, בן־אדם." אמר. "שכלך."

העצמים המעופפים הבלתי מזוהים (עב"ם, או באנגלית: ufo) הגיעו למעמד אחת התופעות המרתקות, המוזרות והשנויות ביותר במחלוקת, במחצית המאה האחרונה. גם הספקנים המושבעים ביותר, הסבורים שכל הדיווחים על ראיית עב"מים מקורם בתופעות טבע רגילות או בהזיות של מטורפים, אינם יכולים שלא להשתומם מכמויות הדיווחים האדירות שהצטברו בשנים האחרונות. גם אם העב"מים אינם כלל וכלל חלליות מעולמות אחרים, אלא פרי דמיון ותעתועים, עדיין רב בהם העניין מבחינה חברתית: מה מניע מאות אלפי אנשים לטעון בתוקף שראו עצמים חמקמקים אלה, ולהאמין בדבקות שאכן אינם אלא כלי טיס של ישויות נעלות מהחלל החיצון.

ד"ר ג'. א. היינק

הגוף הרציני ביותר החוקר באופן אינטנסיבי את תופעת העב"מים הינו המרכז לחקר עב"מ (cufos) השוכן באוונסטון, מדינת אילינוי, ארה"ב. בראשו עומד האסטרונום ד"ר ג’וזף אלן היינק, שרכש לעצמו שם של מדען רציני ואמין החוקר את התופעה ללא משוא פנים וללא דעות קדומות. שנים ארוכות של מחקר שכנעו את ד"ר היינק שאין לבטל את התופעה כלאחר־יד, וברור שאלפי אנשים רואים מדי שנה תופעות שלפחות לחלק מהן אין הסבר מדעי משכנע, לפי שעה.

מדריך לצופה בעב"מים

בארה"ב מתפרסמים מדי שנה עשרות ספרים על נושא העב"מים, כולל מדריכים מפורטים כיצד לנהוג בעת צפיה בעב"מ וכיצד לדווח על החוויה כהלכה, מבלי שהדיווח יעורר ספק בקשר לשפיות דעתו של הצופה… על אף שגם בישראל נתקבלו דיווחים לא מעטים על ראיית עב"מים בשמי ארצנו, מעט מאד חומר התפרסם בנושא בעברית. לאחרונה ראה אור הספר ‘דו"ח עב"מ’ מאת רלף וג’ודי בלום, שקטע ממנו פרסמנו עוד בגליון ‘פנטסיה 2000’ מס' 12. הפעם אנו מגישים לקוראים פרק נוסף מהספר, ממנו אנו למדים שהתופעה איננה חידוש של המאה ה־20 דווקא, והעב"מים ריחפו בשמי עולמנו גם בתקופות קדומות יותר…

* * *

מתוך הספר דו"ח עב"ם מאת ראלף וג’ודי בלום¹

אני מאמין, שאינטליגנציות חוץ־ארציות מתבוננות בכדור־הארץ, ושמזה אלף שנים הן מבקרות אותנו ב’צלחות המעופפות' שלהן.

ד"ר הרמן אוברט², שהתפרסם בתרומתו לפיתוח טכנולוגיה והנדסה של טילים, הצהיר לעתים קרובות – ובפומבי – על אמונתו, כי העב"מים הם כלי תחבורה חלליים ממערכת שמש אחרת, המבקרים אותנו, לפחות מאז החל האדם לרשום את קורותיו. ישנם מדענים, אשר מוכנים להסכים עם דעה זו, שיתכן והיו ביקורים בעבר הרחוק, אך יחד עם זאת דוחים את רעיון קיומם של עב"מים בהווה.

קארל סאגאן, אסטרונום מאוניברסיטת קורנל, למשל, אינו מוכן לותר על עמדתו שאין כל הוכחה מדעית מתקבלת על הדעת, התומכת בקיומם של עב"מים בשמינו העכשוויים. אך למרות זאת, בשנת 1966, בכינוס של ‘האגודה האסטרונאוטית האמריקנית’, טען ד"ר סאגאן כי “ייתכן שפינת־התבל הקטנטונת שלנו היתה יעד לאלפי ביקורים במהלך מיליוני השנים שחלפו.”

פרשן נוסף של תיאוריית ה־"בזמנים עתיקים – כן! בזמנים מודרניים – לא!" הוא אריך פון־דניקן, ששבה את דמיונם של מיליוני קוראים בחיפושיו אחר אסטרונאוטים מהזמנים הקדומים. אבל כשמדובר בביקורי־עב"מ בני־זמננו, דומה שפון דניקן מסכים עם ד"ר סאגאן.

ארתור סי. קלארק צועד צעד נוסף קדימה בדחיית המשכיות התופעה. בקיץ לונדוני אחד, אמר לי: “ייתכן והיו אורחים כאלה בעבר, ואולי יבוא יום, והם יגיעו שוב, אבל ייתכן ויהיה עלינו להמתין לשם כך אלפי שנים, ובינתיים, יש לי דברים אחרים לעשות.”

באופן אישי, אני מוצא שהפרדה זו בין עתיק ומודרני אינה עקבית ואינה מוסברת. שכן, אם תעקוב אחר התופעה לאורך כל ההיסטוריה, תגלה מספר הוכחות לכך שאותו עצם שהיה נוכח בשמינו לפני אלפי שנים, זהה כמעט לחלוטין לזה שאנשים מדווחים עליו כיום.

הרישום העתיק ביותר, כנראה, של ‘מבקרים חוץ־ארציים’ נתגלה לא מכבר על הר במחוז הוֹנַאן שבסין. גילופי גרניט משנת 45,000 לפני הספירה מתארים דמויות ענקיות, כשמעליהן, כאילו בשמיים, נראות דמויות זהות ניצבות על עצמים בצורת גליל.

ההוכחה המדהימה ביותר, על כל פנים, נחצבה ונצבעה על קירות־מערה על ידי אבותינו הקְרוֹ־מַאנְיוֹנִים. בשבעים ושתיים מערות, בצרפת ובספרד, מנציחים ציורים מלאי־חיוּת של תאו, סוסים, אֵילִים, ופילים, את גאוניותם של אמני ציוויליזציה עתיקה מלפני 15,000 שנה. יש בציורים עדות לרְאִיָה חדה ולביצוע בהיר, המזכירים במידה רבה את ציורי החיוֹת של אמני סין הדגולים. אבל בצד החיות מפוזר במערות השונות מיגוָן רב של סימנים וצורות נטולי מובן, שזמן רב נטו חוקרי הפרהיסטוריה להתעלם מהם, או, במקרה הטוב, להתייחס אליהם כאל סמלי כישוף או פוריות. סימנים אלה הֵם־הם המטרידים ביותר את מנוחתי. שכן, רוב הצורות הסגלגלות ודמויות־הדיסקוס, אותם תיארו אמנים פַּאלֵיאוֹלִיתִים אלה, תואמות, בדיוק מדהים, תיאורים שתיאר האדם בן המאה העשרים את הדברים שראה בשמיים. המערות כאילו מכילות קטלוג מלא של דגמי עב"מים עכשוויים.

אלטאמירה, במחוז סאנטאנדר שבספרד, היא אחת מתצוגות האמנות המגדלניות עוצרות־הנשימה ביותר. זהו אולם עצום בצורת S, שארכו למעלה ממאתיים מטר. ניתן לראות שם שכבות על גבי שכבות של סמלים דמויי דיסקוס, המצויירים בכל מצב אפשרי לאורך תקרת המערה, כשמתחתם מצטופפים עדרי תאו רועדים מפחד. אילוּ התכוון האמן להנציח “עצם בצורת דיסקוס, עם קרקעית שטוחה וכיפה למעלה,” – עליו דיווח ב־1947 חזאי מרצ’מונד, וירג’יניה – לא היה עושה זאת אחרת. צורות דיסקוס זהות ניתן לראות גם בפוֹן דֶה גוֹם, במחוז דוֹרדוֹנְיָה שבצרפת, המרוחק 500 קילומטרים משם. במערת־מסדרון בלה־פאסיג’ה נתגלו סמלים דמויי־צלחות, כולם בעיצוב זהה, ואלה דומים לא במעט לתצלומי עב"מים משנות השישים. במערת שלושת האחים, באזור הפירינאים של צרפת, התגלו ציורי עצמים, הנראים כמו טָסים של גלגלי מכוניות ועליהם מכסים ואנטנות – נושאי ציור לא כל כך צפויים אצל אמן פאליאוליתי ממוצע. אבל מבחינתי, ציורי ה’עב"מים' המשכנעים ביותר הם אלו שהתגלו בנִין, צרפת. שם נראים שני עצמים דמויי דיסקוס, מאחד מהם נמשכים קוים מרוסקים המסמנים את מסלולו, ויתכן מאוד שזהו הרישום הראשון בהיסטוריה של ספינת חלל במעופה! מרשים לא פחות הוא ציור דומה, שהתגלה באוסאט הסמוכה, והדומה דמיון מדהים לרכב־הנחיתה־על־הירח שלנו, על כל אביזריו – הסולם והאנטנות וארבעת רגליו הארוכות; ומתחתיו, כאילו על מנת להדגיש את קנה המידה, ניצבת דמות אדם זקופה. מאז ימי בראשית מתבונן האדם כלפי מעלה בתהייה ובגעגועים. דור אחרי דור התבוננו בני האדם בתעופת־הדאייה של הצפרים, ובמבטם לא רק השתאות ופליאה. עמוק בתוכנו חשדנו תמיד, שחיינו וגורלותינו קשורים בשמים.

הספרים הקדושים, אגדות, סיפורי־עם ותולדות תרבויות נפרדות זו מזו, מכילים איזכורים של אנשים שירדו מהשמיים. מדור לדור עברו אותם הסיפורים אודות ביקורי האורחים, שירדו אל הכוכב שלנו כשהם אפופים בעננים או מוּסָעים במרכבות של אש. מצרים העתיקה, הודו, יפן, סין – בכל מקום מספרים על הימים בהם פסעו האלים על פני כדור הארץ. כתבי יד סַנְסקְריטִים קדומים מתארים וִימאנאס, מרכבות־שמיים דמויות כוורות־דבורים. בני השבט האינדיאני ‘הופי’ מאריזונה מאמינים, שהונהגו מהאדמות הדרומיות על ידי אנשי הקַאצִינָה, שנסעו בכלי רכב מעופפים ומפיצי אור. בקרב אנשי הפאיוטס מקליפורניה מהלכת אגדה, המספרת שארצם היתה פעם ביתם של ‘האבמוסובס’, לוחמים שעשו דרכם דרך האויר ב’סירות־קאנו מעופפות', כסופות.

מאז אותם ימים בהם דיווח ההיסטוריון הרומאי לִיווי על ‘ספינות תעתועים’ בשמיים, ומאז הישרה צלב בוער בשמיים מרוחו על צבאו של קונסטנטין, הקדישו אנשי צבא תשומת־לב מירבית למגינים מעוגלים, לפידים בוערים, כדורי־אש, דיסקוסים כסופים ועב"מים אחרים שריחפו מעל שדה הקרב. בספר ‘פאספורט למאגוניה’ מספר ז’אק וַאל אודות גנרל יפני, לו הוא מייחס את ארגון החקירה הצבאית הרשמית הראשונה בנושא עב"מים:

התאריך היה ה־24 בספטמבר 1235, שבע מאות שנה טרם זמננו, והגנרל יוריטסום חנה עם צבאו. לפתע הבחינו בתופעה מוזרה – מקורות מסתוריים של אור נראו בכיוון דרום־מערב, כשהם מיטלטלים וסובבים במעגלים ובלולאות. התופעה נמשכה עד אור השחר. גנרל יוריטסום הורה לבצע, מה שהיום היינו מכנים ‘חקירה מדעית מלאה’, ויועציו יצאו לעבודה. עד מהרה הגישו את מימצאיהם. “כל העניין כולו הוא טבעי לחלוטין, גנרל,” היה עיקר דבריהם. "זו רק הרוח הגורמת לכוכבים להתנועע."

הסבר דומה יכול לתת אפילו חיל־האויר שלנו כיום!

עב"מ שצולם ע"י גיאולוג במדינת יוטה, ארה"ב

פירושים שונים שניתנו לתופעת קיומם של העב"מים התקבלו בציבור מאז ומתמיד; יצירת קשר עם המטיסים אותם – זה כבר עניין אחר. בזמן שלטונו של שרלמן, בשנת 800 אחרי הספירה לערך, הציל אגובארד, הבישוף של ליון, ארבעה אנשים חפים מפשע מסקילה, אותה יזמו אזרחי העיר, משום שהארבעה נראו נופלים מספינת אויר. האגדה מספרת, ששלושת הגברים והאישה נלקחו על ידי אנשים מכושפים, שהראו להם קסמים שטרם נשמע כמותם והורו להם לחזור ולספר את אשר ראו. אזרחי ליון, על כל פנים, היו משוכנעים שהם עצמם מכשפים, ורק הכרזתו של הבישוף ש: א) האנשים לא נפלו מהשמיים, ב) מה שהם אומרים שראו הוא בלתי אפשרי – הצילה את חייהם. כנראה, שכבר אז היתה התרועעות עם חוץ־ארציים ענין השווה חיי אדם!

בימי הביניים עשו כמה אנשים יוצאי־דופן ובעלי מחשבה עצמאית נסיונות נואשים להבין את היצורים המסתוריים, אשר – בלי לפגוע בכבוד הבישוף הטוב – עפו במרחבי השמיים ב’ספינות העננים' שלהם. העִבְרִים הקדומים כינו ישויות אילו ‘סאדאים’, ובקבלה מקובל היה לחשוב שלאנשים מסוימים יש הידע המיוחד הנדרש על מנת ליצור קשר עם ‘אנשי אויר’ אלה.

עננים דמויי־עב"מ, או עב"מים דמויי עננים? (סנטוס, ברזיל)

פאראקלזוס, במסתו מהמאה השש עשרה, ‘מדוע מופיעות ישויות אילו בפנינו’, הביע תחינה לסובלנות:

"כל אשר יצר האל מתגלה, במוקדם או במאוחר, בפני האדם… וכך מופיעות ישויות אלה בפנינו, לא על מנת להישאר בקרבנו או להתחבר עימנו, אלא כדי שנהיה אנו מסוגלים להבין אותן. למען האמת, ההופעות נדירות למדי. אבל מדוע שיהיה אחרת? אם אחד מאתנו רואה מלאך, האין זה מספיק כדי שכולנו נאמין בכל המלאכים האחרים?

כנראה שלא. הדוֹגְמָה של ימי הבינים אסרה על האדם להתרועע עם מלאכים, ויחד עם זאת, בצד תקנות דתיות נוקשות, החלה נוצרת האסטרונומיה החדישה.

קופרניקוס כבר קבע בזמנו, שכדור הארץ הוא מקום נחוּת בתבל. אנשי המדע המודרני החלו להתפתח. ג’ורדנו ברוּנוֹ, מדען ופילוסוף בן המאה השש עשרה כתב:

מערכות הכוכבים, השמשות וכוכבי־הלכת, הם רבים מספור; אנחנו רואים את השמשות בלבד, משום שהן מפיצות אור; כוכבי הלכת נסתרים מעינינו, משום שהם קטנים וחשוכים. כמו כן ישנם אֵינְסְפוֹר כדורי־ארץ, המסתובבים סביב השמשות שלהם, ואין הם גרועים יותר או טובים יותר מזה שלנו.

ג’ורדנו ברונו הועלה על המוקד, בשל עזות המצח שבאמונותיו, בשנת 1600. אבל בעוד איוּם הסדר הישן מרחף מעל לראשי מדענים, היו הסופרים מוגנים למדי גם אם תארו חזיונות של תופעות אויריות. שקספיר, שידע שאין חדש תחת השמש, ושהעלה על הכתב כמעט את כל הידוע לבני זמנו, שמע, כנראה, על עב"מים.

כנראה שאפילו קריסטופר קולומבוס ראה עב"ם. ב־11 באוקטובר 1492, בשעה עשר בבוקר לערך, סייר קולומבוס על סיפונה של ‘סאנטה מאריה’, ונדמה היה לו שהוא רואה “אור מנצנץ ממרחק רב.” הוא קרא מיד לפדרו קוטירז, ‘אדון רב־מעלה מחצר־המלך’, וגם הוא ראה את האור. לאחר זמן קצר נעלם האור, אבל המשיך להופיע עוד פעמים רבות במשך הלילה, מקפץ מעלה ומטה “בניצוצות פתאומיים וחולפים.” האור, שנראה לראשונה ארבע שעות לפני שנתגלתה היבשה, לא זכה להסבר.

מדענים, סופרים וחוקרי יבשות מימים עברו הוסיפו עדויות מסייעות להשערה, שתופעת העב"ם היתה ידועה לאורך כל הדורות. בשנת 1768 ראה גֵתֶה מה שהיה כנראה עצמים חוץ־ארציים מתרוצצים בהמולה רבה במחצבת אבן ישנה. בספר השישי של האוטוביוגרפיה שלו, הוא כותב: “בתוך חלל דמוי משפך נצנצו אינספור אורות קטנים, מסודרים מדרגות־מדרגות אחד מעל לשני; והם זהרו באור כֹּה בוהק, עד שהעין סונוורה.” ובמקום אחר בסיפרו הוא מוסיף: “אם היה זה גיהנום של אורות־תעתועים או קבוצה של יצורים מפיצי אור, לא לי להחליט.”

בעשרים באוגוסט, 1880. דיווח מסייה מ.א. טרקו, חבר האקדמיה הצרפתית, על עצם דְמוּי ‘סיגר בעל קצות מחודדים’ המנצנץ בזהוב ובלבן. וכאילו כדי להוסיף על מבוכתו, הבחין טרקו גם בעצם עגלגל, קטן יותר, המנתק עצמו מחללית־האם.

ב־11 ביוני בשנת 1881, בערך בארבע לפנות בוקר, בעודם משייטים בין מלבורן וסידני, הבחינו שני בניו של נסיך־וולס בעצם מעופף אותו תארו בספרם, ‘שיט הבאקאנט’, כמשהו הנראה כ"ספינה שכולה מוארת".

הצילום הידוע הראשון של עב"ם צולם ב־12 באוגוסט, בשנת 1883, על ידי חוזה בוֹנִילֶה, אסטרונום מכסיקני, במצפה זַאקַאטְקַאס. הוא התבונן בשמש, כשלפתע נחרד למראה הופעת צי של עצמים מוזרים. בונילה ספר כמעט 150 עצמים כאלה שחלפו על פני השמש. התצלומים שצילם מראים סִדרה של עצמים דמויי־סיגר ודמויי־כישור, שאין כל ספק במוצקותם ובעצם קיומם המוחשי. החל מציורי המערות, דרך רשוּמות קולמבוּס, ועד לתצלומיו של חוזה בונילה, הרישום ההיסטורי קיים. איני רואה כל הפסקה ברצף התופעה. ואם זה היה עימנו אי פעם, הרי שזה עימנו תמיד. ו’תמיד' – כולל גם את זמננו אנו.

עב"מ שצולם ע"י צלם חובב בניו ג’רסי, ארה"ב

* * *

מישאל גאלופ: 51% מאמינים בעב"מים 11% ציינו צפיות

מחקר גאלופ שפורסם אתמול, מלמד כי 51 אחוז מהמרואיינים מאמינים שעצמים מעופפים בלתי מזוהים, המכונים לעתים ‘צלחות מעופפות’, אכן קיימים במציאות, ואינם רק המצאה של הדמיון או מקרי הזיות.

בנוסף לכך, טענו 11 אחוזים ממשתתפי המשאל שהם עצמם ראו עב"ם – אחוז כפול מזה שנרשם במִשאל קודם בנושא זה שנערך על ידי גאלופ ב־1966. אז היה המספר 5 אחוזים בלבד.

המחקר האחרון מראה, שכמעט מחצית המרואיינים – ליתר דיוק 46 אחוז מהם – מאמינים בקיום חיים תבוניים על פני כוכבי־לכת אחרים. מספר זה מייצג גידול חד בן 34 אחוז לעומת המשאל שנערך ב־1966.

יש לציין, שאותם אנשים המאמינים בקיומם של חיים על כוכבי־לכת אחרים, נוטים במידה גדולה לאין שיעור להאמין בקיומם המציאותי של עב"מים. למעשה, שבעה מתוך כל עשרת הסבורים שקיימים חיים אחרים, טוענים גם שהעב"מים קימים במציאות.

ניתוח המשאל שנערך בקרב 1,500 אנשים מגיל 18 ומעלה בתקופה שבין ה־2 ל־5 בנובמבר מראה, שצפיות עב"מים אינן מוגבלות לקבוצת אוכלוסיה כלשהי. לדוגמה, בוגרי אוניברסיטה ואנשים בעלי השכלה נמוכה יותר הצהירו באותה מידה של סבירות על צפיות כאלו.

בכל מקרה, מספר הצפיות המדווחות במערב־התיכון ובדרום הוא גדול יחסית מאשר המספר המדווח במזרח ובמערב הרחוק. אנשים המתגוררים בערים קטנות או באזורים כפריים מדווחים על צפיות בתדירות גבוהה יותר מאלה החיים בערים.

כמעט כולם, או 95 אחוז לפחות, שמעו או קראו משהו על עב"מים. דרגת מודעות כזו היא הגבוהה ביותר שנתגלתה ב־37 שנות ההיסטוריה של משאלי גאלופ, וזאת על פי דברי מייסדם, ג’ורג' גאלופ.

(‘ניו יורק טיימס’, 29 נובמבר, 1973)

"אני חייב להודות שלא קל להסתגל ליום שאורכו 24 שניות!"

פרד הויל הינו אסטרונום בריטי בעל־שם, ואחד ממפתחי התאוריה של ‘המצב היציב’ בנוגע להיווצרות היקום (שרגליה נדחקו לאחרונה ע"י התאוריה המתחרה – זו של ‘המפץ הגדול’). הויל כתב כמה וכמה ספרי מדע פופולרי, (בארץ ראו אור שניים: ‘טבע היקום’ ו’פנים חדשות למדע'), והוא שולח ידו גם בתחום המד"ב. ספר המד"ב הראשון והמפורסם שלו הינו ‘הענן השחור’ (מ־1957), שבו יש חלק נכבד לידע האסטרונומי של הסופר. לעומת זאת, לסיפור הסאטירי המשעשע שלפנינו אין כל שייכות לאסטרונומיה (אלא אם כן יטען מי שיטען שהויל מיישם כאן את תאוריית ‘המצב היציב’ על תחומי חיים אחרים…)

* * *

אנגוס קארוטרס היה גאון שד משחת ועקשן. גאונות ויכולת גבוהה אינם בהכרח אותו הדבר. בני אדם בעלי כישרון פורשים בדרך כלל את מאמציהם, לעתים קרובות ביעילות רבה, על פני מגוון נושאים נרחב. הגאון האמיתי מקדיש את כל כשרונו, מרצו ובינתו למשימה מיוחדת שעליה הוא שוקד בהתמדה חסרת־פשרות.

עוד בצעירותו נעשה קארוטרס ספקן ביחס לעליונותו של הגזע האנושי על יתר החיות. כבר בתחילת שנות העשרה לחייו ידע בדויק היכן טמון ההבדל – הוא טמון ביכולתם של בני האדם להוציא את הידע שלהם אל הפועל באמצעות כושר הדיבור, כושר המאפשר להם גם לחנך את הצעירים. הבעיה שהיוותה אתגר למוחו השנון היתה למצוא שיטת תקשורת שוות־ערך בעוצמתה ללשון, שתוכל להיות שימושית לבעלי חיים מפותחים אחרים. הרעיון הבסיסי לא היה מקורי. החידוש היה בנחישות־ההחלטה להוציאו אל הפועל הלכה למעשה. קארוטרס שקד על משימתו בעקשנות במשך השנים.

גוסי היה חסר סבלנות כלפי אנשים ששוחחו ופיטפטו עם חיות. לו ניתנה לחיות היכולת להבין שפה, אמר, האם לא היו עושות כך אלפי שנים קודם לכן? דיבור היה חסר טעם לחלוטין. רק שוטה מושלם יכול להתכוון ברצינות ללמד אנגלית את כלבו או את חתול־השעשועים שלו. מה שיש לעשות הוא להבין את העולם מנקודת ראותם של הכלב או החתול. אם תוכל לרדת לעומק שיטתם, תהיה זו העת להכניסם בסוד שיטתך שלך.

לגוסי לא היו ידידים קרובים. מניח אני שהייתי קרוב אליו יותר מכל אחד אחר, למרות שגם אני ראיתיו אולי רק פעם בשישה חודשים. תמיד חשתי בדבר־מה שונה ומרענן, כל אימת שנתקלתי בו. פעם עשוי היה לגדל זקן שחור עבות, ופעם להופיע קצוץ בתספורת צבאית. פעם היה לובש שכמיה מדולדלת, ובפגישתך הבאה בו היה מפתיע אותך בחליפה מהודרת מ’בונד סטריט'. תמיד בטח בי די על מנת להציג לראווה בפני את ניסוייו האחרונים. הם היו, לכל הפחות, ראויים לתשומת לב, והטובים שבהם עלו בהרבה על כל דבר דומה ששמעתי או קראתי מעודי. להצעותי החוזרות ונישנות שעליו פשוט לפרסמם, ענה לי תמיד בצחוק מתגלגל וקולני. לי נראה הדבר הגיוני למדי לפרסמם, ולו רק על מנת לגייס כספים לניסויים. אך גוסי באופן ברור ביותר לא ראה זאת כך. איך השיג כסף, זאת מעולם לא ניחשתי. הינחתי שהיתה לו איזו הכנסה פרטית וכנראה כך היה.

יום אחד קיבלתי הודעה ובה התבקשתי להגיע לכתובת זו וזו בערך בשעה ארבע אחר־הצהרים ביום שבת מסויים. לא היה בהודעה דבר־מה יוצא דופן מאחר וקארוטרס יצר עמי קשר מספר פעמים בדרך זו. ההפתעה היתה בכתובת: אחד הבתים בפרבר קרוידון. בפעמים הקודמות תמיד הזמין אותי לאיזה אסם במקום נידח כלשהו בהרטפורדשיר המרוחקת.

גוסי ופרבר קרוידון פשוט לא ‘נדבקו לי’ יחד.

הייתי סקרן במידה מספקת בכדי לדחות פגישה קודמת ולחוש למקום בשעה הנקובה.

מחשבתי הפרועה שמא הברנש התחתן ושקע בעבודת ‘תשע־עד־חמש’ התגלתה כמוטעית לחלוטין. זוג המשקפיים הגדול עשויי שריון הצב שבו התפאר בפגישותינו הקודמות נעלם והוחלף על־ידי זוג הנתון במסגרת פלדה פשוטה. שערו השחור והעדין היה הפעם באורך בינוני. בעיניו היה מבט נוגה, כאילו דיקלם זה עתה את חלקו של קוינס ב’חלום ליל קיץ'. “היכנס,” הוא התנשם.

“מה הרעיון, לגור באיזור זה?” שאלתי בעודי פושט את מעילי העליון. כתשובה, פרץ בצחוק צרוד ושורקני, “עדיף שתעיף מבט בפנים.”

הדלת עליה הצביע גוסי היתה סגורה. הייתי בטוח לגמרי שאמצא שם חיות, וכך אכן היה. למרות שהחדר הואפל על ידי וילון, היה אור די הצורך על מנת להבחין בשלושה יצורים שרבצו סביב מכשיר הטלויזיה. הם צפו בעניין רב במחצית השניה של משחק כדורגל של ליגת הרגבי. היה שם חתול בעל כתם אדום־חלודה בקצה ראשו. היה שם פודל שנתן בי מבט למשך שבריר שניה כשנכנסתי, והיתה שם חיה מגודלת פרווה שרועה על כורסא גדולה. כשנכנסתי פנימה דומה היה כאילו נשאה החיה אחד מטלפיה לברכת שלום. או־אז גיליתי שהיה זה דוב חום קטן.

היכרתי את גוסי מספיק עד עתה, וראיתי מספר רב מעבודותיו, כדי לדעת היטב שכל תגובה במילים תהיה מגוחכת ומיותרת. מזמן כבר למדתי את הדרך הנכונה: לעשות בדיוק את אשר עשו החיות עצמן. מאחר ותמיד היתה לי משיכה למשחקי רגבי יכול הייתי להתיישב באופן טבעי למדי ולצפות בחברת השלישיה המדהימה הזאת. מדי פעם מצאתי עצמי נתקל בעיניו הבורקות והערניות של הדוב.

במהרה ראיתי שכשם שעיקר התעניינותי נסבה סביב מרוצת הכדור, התעניינותן המרכזית של החיות היתה בהפלות ארצה, כהפלות גרידא, בלי קשר לכדור. פעם אחת כששחקן הוכה חזק במיוחד נשמעה נביחה מעומעמת מהפודל, נענית מייד על ידי נאקה מצד הדוב.

אחרי כעשרים דקות נחרדתי על ידי נביחת כלב חזקה באמת, בעת ששום דבר במשחק לא הצדיק תגובה שכזאת. ככל הנראה רצה הכלב להסב את תשומת ליבו של הדוב השקוע במשחק, שכן כשהביט בו הדוב בשאלה כיוון הכלב רגל בצורה דרמטית לעבר השעון שעמד מספר מטרים משמאל למקלט. ללא שהיה התנהל הדוב בכבדות מהכורסא למכשיר ומישש בחוסר גמישות את כפתורי הבקרה. נשמעה נקישה ולהפתעתי צפינו בערוץ אחר, בו החלה זה עתה הקרנתו של קרב היאבקות.

הדוב התגלגל חזרה לכיסאו, מתח עצמו, ונח בעצלתיים על בסיס עמוד השדרה, זרועותיו מורמות, ציפורניו מקומרות מאחורי ראשו. אחד מהמתאבקים טלטל את יריבו בפראות. נשמעה חבטה חזקה כשראשו של הבחור ביש־המזל נחבט בעמוד מעקה של הזירה. כאן הפליט החתול את הקול החייתי המשונה ביותר ששמעתי מעודי. אחר־כך עבר לנהימה עמוקה ורבת־עוצמה.

ראיתי ושמעתי מספיק. כשעזבתי את החדר ניפנף לי הדוב לשלום בתנועה מלכותית. מצאתי את גוסי לוגם תה בנחת, במקום שהיה כפי הנראה חדר האורחים העיקרי של הבית; על הפצרותי לשמוע את פרושו המדוייק של כל מה שראיתי, ענה בצחוקו האסטמטי הרגיל. במקום לענות על שאלותי שאלני הוא אחת משלו:

“רוצה אני בעצתך המקצועית כעורך דין. האם נכון הדבר שאין בצפיית חיות בטלויזיה דבר־מה לא חוקי? או בכך שהדוב משנה בעצמו ערוצים?”

“וכי מדוע שיהיה?”

“המצב קצת יותר מסובך. הנה, תעיף מבט בזה.” קארוטרס הגיש לי רשימה מודפסת. הרשימה הכילה לוח תוכניות טלויזיה שבועי. אם היא יצגה את התוכניות שבהן צפו החיות הרי שהערוצים אמנם שונו כמעט ללא הפסק. כל התוכניות היו מאותו סוג: ספורט, מערבונים, סרטי־מתח ואלימות. “זה מה שהם אוהבים,” הסביר גוסי. “לראות אנשים המפרקים אחד את השני לחתיכות. למען האמת, כמובן, זהו פחות או יותר הטעם הפופולארי הרווח בקרב כל הצופים, רק שאצלם זה טיפה יותר קיצוני.”

הבחנתי בשם מפורסם למדי של חברת סקר־צפייה שהתנוסס בראש המכתב.

“מה הכותרת שם? אני מתכוון מה הקשר בין זה לבין סקרי־צפייה?”

גוסי פצפץ כסיפון סודה. "כאן בדיוק הנקודה. בית זה הוא אחד מבין כמה מאות הבתים המשמשים מדגם לניתוח הרגלי הצפיה בשידורים. לכן שאלתי אם יש משהו בלתי חוקי בכך שבינגו מחליף את הערוצים.

“אינך מתכוון לכך שצפיית החיות שלך בטלויזיה נכללת בסיכום שיעורי הצפיה?”

“לא רק כאן, אלא גם בשלושה בתים נוספים שקניתי. יש לי צוות מורים בכל אחד מהם. דובים מתרגלים די בטבעיות להחלפת ערוצים.”

“תהיה שמחה וששון אם יתגלה הדבר. אתה יכול לשער מה תעשה העיתונות מהעניין?”

“חגיגה.”

לבסוף תפסתי את העניין. קשה להניח שגוסי הגיע לארבעת הבתים במקרה, וכולם במקרה כלולים במדגם הרגלי־הצפייה. ככל שיכולתי להבין לא היה כאן משהו בלתי חוקי במה שעשה, כל עוד שאינו מאיים או מגיש דרישות.

כמי שקרא את מחשבותי, דחף קארוטרס נייר מתחת לאפי. היתה זו המחאה על סך 50,000 לירות סטרלינג. “צ’ק בנקאי, ללא שם המושך,” נהם. “הגיע לו כך סתם, פתאום. ממישהו מעסקי הפרסום, אני מניח. דמי שתיקה. הבעיה היא אם אחטא אם אפדה המחאה זו?”

לפני שהספקתי לגבש דעה בנוגע לשאלה מכשילה זו נשמע קול התנפצות זכוכית. “עוד אחד הלך.” רטן גוסי. “עדיין לא הצלחתי ללמד את בינגו להשתמש בכפתורים שמיצבים את התמונה. כל אימת שדבר מה משתבש או שהתמונה ‘בורחת’, הוא הולם במכשיר. ותמיד המנורה הולכת.”

“זה בודאי עסק יקר למדי.”

“בממוצע כתריסר בשבוע. תמיד אני שומר מכשיר רזרבי מוכן. תעשה לי טובה ועזור לי בזה. הם יכעסו למדי אם לא ננוע בזריזות.”

הרמנו מה שנראה כאריזה של מקלט טלויזיה חדש. כשכל אחד אוחז בקצה אחר, עשינו דרכנו אל מרבץ־הטלויזיה. רק מבפנים נעשיתי מודע לשאון צורמני, מורכב מנביחות כלב, נהמת דוב, ויללה חדה של חתול. היתה זאת מחאתן הקולנית של חיות שמזונן הרוחני נשלל מהן לפתע.

"אולי זה לא עלבון לאינטלגנציה שלך, אבל זה עלבון לאינטלגנציה שלי!"

ראיין: אהרון האופטמן

ד"ר נחמן בן־יהודה

ד"ר נחמן בן־יהודה הינו מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן משמש כיועץ למשרד העבודה והרווחה בנושא המלחמה בהתמכרות לסמים. הוא חובב מד"ב מושבע מזה שנים רבות, אך בניגוד לרוב חובבי המד"ב הצליח ד"ר בן־יהודה לשלב את תחביבו עם עיסוקיו האקדמיים. הוא מקדיש למד"ב חלק נכבד במסגרת הקורס, וכן עוסק בחקר ההשלכות החברתיות של הקידמה המדעית והטכנולוגית. לאחרונה הפתיע ד"ר בן־יהודה את באי הכינוס הסוציולוגי שהתקיים באוניברסיטת ת"א, בהרצאה מאלפת על הבעיות החברתיות הצפויות לחיים בתוך מושבת־חלל נוסח ג’ראלד או’ניל, נושא שעליו גם עבד עבור סוכנות החלל והתעופה האמריקאית. ד"ר בן־יהודה מקיים קשרים הדוקים עם ארגונים שונים בחו"ל העוסקים במד"ב, והוא אשר יזם את עריכת הכינוס הבינלאומי למד"ב, ‘ג’רוקון 82’, שיתקיים בשנה הבאה בירושלים. הוא מתעניין במכלול התופעות המכונות ‘מיתוסים מודרניים’, שאחד מהם, לדעתו, הוא המד"ב, ומנסה לחקור את הסיבות החברתיות שהביאו לפריחתם של אותם מיתוסים.

* * *

ד"ר בן־יהודה, שמו הרשמי של הקורס אתה מעביר באוניברסיטה העברית הינו ‘תאוריות של כישוף ואזוטריקה’. לדבריך אתה מקדיש חלק ניכר מתכנית הקורס למדע בדיוני, או דמיוני, כפי שאתה מעדיף לכנותו. מה הקשר בין כישוף למדע בדיוני?

נחמן בן־יהודה: במשך הזמן עבר הקורס התפתחות מסויימת. עיסוקי האקדמי החל, למעשה, בהקשר לאמונות כישוף למיניהן. זה היה נושא עבודת ה־M.A. שלי, אותה עשיתי בארה"ב, באוניברסיטת שיקאגו. אך במשך הזמן התברר לי שאין שום סיבה להצטמצם דווקא בכישוף. השאלה איננה אם סוג זה או אחר של כישוף עובד או לא. (אגב, הוכח מעל לכל ספק שלגבי סוג מסויים של אנשים, כשפי ה’וודו' פועלים להפליא). השאלה היא המשמעות החברתית של הדבר, וכיצד הוא נתפס בעיני אנשים מרמות חברתיות שונות. שאלה זו קיימת לאו דווקא לגבי כישוף, אלא לגבי תופעות אֶזוטריות בכלל; קיימת תזה לפיה החברה מלאה בתופעות שוליות ומוזרות. חלקן מתפתחות למדע של ממש, וחלקן נעלמות. מכיוון שניסיתי לראות את הדברים בהקשר רחב יותר, והמדע הדמיוני הינו תחביב וותיק מאוד אצלי, נוצרה מין סינטזה של כל התופעות שאני נוהג לכנותן ‘מיתוסים מודרניים’, הכוללים את אריך פון־דניקן ודומיו. מה שעניין אותי הוא מדוע דווקא עכשיו, בחברתנו, גואה הפופולאריות של המדע הדמיוני והמיתוסים הקשורים בו. את התזה שגיבשתי בנושא סיכמתי במאמר אותו הצגתי בפני הכינוס הסוציולוגי האחרון.

מהו, באמת, ההסבר שלך לתופעה?

קשה לסכם מאמר בן 50 עמודים במשפט או שניים. לשם כך יש צורך לנתח את מהותה של החברה המערבית בת־זמננו, והתפתחותה עד היום; צריך להסביר מה נהרס בה ומה שרד מתקופות קדומות, וזה לא עניין לשיחה על רגל אחת. אומר רק שנושא המדע הדמיוני השתלב בתזה בכמה מישורים: החל ממה שקרוי מדע דמיוני ‘נוקשה’, כנוסח היינליין, למשל, וכלה ביצירות של פנטסיה צרופה, וכן גווני הביניים.

מה הקשר בין המד"ב ‘הנוקשה’, הטכני, לכישוף ואזוטריקה?

הקשר הינו כפול. ידוע לנו שבתקופת הרנסנס או במאות 12–14 לספירה, היתה ‘התפוצצות’ עצומה של ידע אֶזוטֶרי. כשאתה פותח היום ספרי אסטרולוגיה למיניהם, או אפילו את כתבי פון־דניקן, אתה מגיע למסקנה שבעצם אין שום חדש. הכל נאמר ונכתב כבר בימים ההם. מה שיצא משפע התורות שרווחו אז, כמו ההֶרמֶטיקה, האלכימיה, ‘אבן החכמים’ וכדומה, הינו המדע המערבי. כל היתר נמוג ונעלם. להשפיע על חי ודומם בכוח המחשבה, ליצור חומרים חדשים – אלה רעיונות קדומים למדי. אך מה שנשאר מכל זה הינו המדע, כפי שהוא מוכר לנו היום.

מדוע? מה קרה לכל היתר?

אהה, שוב שאלה קשה, שהתשובה עליה מורכבת ונוגעת קודם כל למישור הפוליטי: לאלו אנשים היה אז כוח לכפות את דעותיהם? ידוע כוחה הרב של הכנסיה בימים ההם, אבל ידוע גם שאף היא נכשלה לפעמים, כמו במקרה של גלילאו. וכמובן היתה גם השאלה המכרעת – מה, בעצם עובד? היו דברים שפעלו, וכולם ראו זאת, והיו דברים שלא פעלו.

זהו בסופו של דבר המבחן הקובע, לא?

כן, אבל… אתה יודע, נוח לי להמחיש את ה’אבל' הזה בדוגמה מתחום מדעי החברה. קיים ענף חדש יחסית הקרוי ‘אתנו־מתודולוגיה’, שאחת ממטרותיו היא להשיב על השאלה הפילוסופית: כיצד אנו תופסים את המציאות שבה אנו חיים? באו אנשים וטענו, שבעצם אין בנמצא דבר שנקרא ‘מציאות אובייקטיבית’. מה שקורה הוא שחברה מסויימת מביאה לידי אשלייה של הכרת המציאות. השאלה ששואלים אותם אנשים היא – כיצד יוצרים אותה אשלייה? באילו כלים משכנעים בני־אדם שיש בכלל סדר וארגון בעולם? כדי לנסות ולהשיב על כך נעשו כמה ניסויים מאלפים. באחד מהם, למשל, אספו קבוצת סטודנטים במטרה, כביכול, לבדוק שיטה פסיכוטרפית חדשה ש’הומצאה' לצורך הניסוי: הפסיכוטרפיסט יושב מאחורי מסך, וכל מה שהוא עושה זה להגיב ב’כן' או ‘לא’ לכל דברי ה’מתרפא' (הסטודנט בניסוי), שאלותיו, ובעיותיו. הסטודנטים נכנסו אחד־אחד וגוללו באוזני ‘הפסיכוטרפיסט’ את כל בעיות חייהם. מה שהם לא ידעו זה שהתשובות ‘כן’ או ‘לא’ נקבעו על בסיס מספרים אקראים, כלומר בלי שום קשר לדברים הנאמרים. ומה היתה התוצאה? רוב הסטודנטים לא חשו בכלל ב’תרמית' ולהיפך, התרשמו לטובה ושיבחו את ה’תֶרפיה' החדשנית, אשר כמובן יכלה להיעשות גם ע"י מחשב שתוכנת להשיב ‘כן’ ו’לא' באופן אקראי. הדבר מוטט לחלוטין את כל הגדרות המציאות המקובלות, בהקשר לשאלה ‘מה עובד ומה לא עובד’. וזה מביא אותנו לכל התופעות כמו כישוף, ריפוי טבעי, ואמונות למיניהן. שמעת, בוודאי שבארצות־הברית קיימות כיום שתי קהילות גדולות הבנויות ומנהלות את חייהן על פי ספרו המפורסם של רוברט היינליין ‘גר בארץ נוכריה’¹. כל אורח חייהן מבוסס על ספר זה. או, למשל, ‘כנסיית השטן’, שכל מי שמשתייך אליה מרגיש מחוייבות לעבוד את השטן, לפי מסורות ומרשמים שהועברו מדור לדור מימי הבינים… כל הדברים האלה משתייכים למה שקרוי היום ‘שולי המדע’, או ‘מדע חורג’ (Deviant Science).

אני מבין שזה כולל גם את מה שקרוי ‘מדע העב"מים’ (Ufology), האסטרונאוטיקה העתיקה, וכן הלאה, לא כן?

כמובן. כל אלה פופולאריים מאוד בעולם וזוכים לשפע של פרסומים, וקבוצות שלמות של חוקרים מקדישות את מיטב מרצן לחקר התופעות הללו.

"שתי נקודות מבט על שבתאי: מד"ב ‘נוקשה’ לעומת פנטסיה מיסטית"

המד"ב של היום הינו מושג רחב ביותר, ומכיל המון זרמים ותת־זרמים למיניהם. אולי יש קשר הדוק בין חלק מסויים של המד"ב והפנטסיה לבין תורות הנסתר והתופעות שהזכרנו קודם. אך ה’מד"ב הנוקשה' במקורו אינו אלא אקסטראפוליציות של התפתחויות טכנולוגיות או חברתיות, ולאו דווקא קשור באמונה בכוחות עליונים. ספרי ז’ול וורן, למשל, או ירחוניו של הוגו גרנסבק מתחילת המאה – אם הם קשורים באמונה כלשהי, הרי זו אמונה במדע ה’יבש', ובקדמה הטכנולוגית. אותו הדין לגבי סיפורי מד"ב של ימינו הדנים, למשל, בתנועה במהירות האור או בניצול אנרגיה מ’חורים שחורים'. ובכל־זאת, אתה כורך הכל בחבילה אחת. האם לא יהיה נכון לומר שבעצם מה שמעניין אותך הינה התופעה ששמה מד"ב כתופעה חברתית?

בהחלט כן. אין ספק שיש כיום עליה עצומה במידת העניין הציבורי במדע הדמיוני על כל גווניו. כל עורכי המגזינים והמו"לים החשובים בעולם מציינים שמעולם לא היתה גאות כזאת בכל תולדותיו של הז’אנר, כולל ימי ‘תור הזהב’ המפורסמים. מעולם לא הודפסו ספרים בכמויות ובקצב כמו היום, שלא לדבר על סרטים בתקציבי ענק ועל שיבתם לבתי הקולנוע של סרטים ישנים משנות ה־50 הזוכים להצלחה רבה. כינוסי המד"ב השונים מושכים קהל של אלפי אנשים, המוכנים להוציא מכיסם הון תועפות כדי להשתתף בהם. אין ספק שהעניין בנושא הוא חסר תקדים. יחד עם זאת, ה’מדע' שבמד"ב נמצא, כמובן, בשולי המדע המקובל והממוסד. לכן באים אנשים ומנסים למצוא מכנה משותף לתופעות כמו עב"מים, תפישה על־חושית, כישוף ותופעות על־טבעיות אחרות, ולטפל בהן לאו דווקא בכלים המדעיים המקובלים. למשל, אחד הקריטריונים המדעיים המקודשים הינו יכולת השחזור של תופעות. יש הטוענים שלא כל מה שאינו ניתן לשחזור, בהכרח איננו קיים, ואיננו עומד במבחן המדעי. סוף סוף גם יצירת אמנות איננה ברת־שחזור, ואולי זה הדין גם לגבי תפישה על־חושית, למשל, או תופעות חברתיות שונות. אולי קיימת קטגוריה שלמה של תופעות שאינן ניתנות לשחזור, וחקירתן מחייבת גישה שונה מהגישה המדעית הקיימת. זה מזכיר את המצב שהיה קיים בתקופת הרנסנס, ושממנו התפתח, כאמור, המדע המודרני. השאלה היא מהי הסיבה לעניין הגובר במדעי־שוליים אלה? מדוע זה קורה דווקא עכשיו?

והתשובה?

התשובה היא, שאולי כל זה נותן איזשהו פתרון לבעיותינו היום. ראה, במשך שנים באו בטענות אל המד"ב ש’הגיבור' האמיתי ביצירות המד"ב הוא העלילה, החידושים הטכנולוגיים, ההמצאות למיניהן. האדם עצמו איננו הגיבור. אפילו בספרים חדשים יחסית כמו ‘עולם הטבעת’ של לארי ניבן או ‘פגישה עם ראמה’ של ארתור סי. קלארק, הטכנולוגיה עומדת במרכז, ולא האדם. אבל מהו בעצם ‘הגיבור’ של המאה העשרים? הטכנולוגיה! לכן, לדעתי, ביקורת זאת איננה מוצדקת, שכן המד"ב משקף פשוט את הלך הרוח של המאה העשרים. וזאת בדיוק הסיבה שהמד"ב מושך כל־כך. הוא באמת משקף את חיי המאה העשרים. ובנוסף לכך כל ההיסטוריה האנושית רצופה דילמות שהאדם התלבט בהן: צדיק ורע לו – רשע וטוב לו, ורבות אחרות. בצורה מסורתית, מי ניסה לתת תשובות ופתרונות לדילמות הללו? בראש ובראשונה – הדתות. לאדם הדתי יש פתרונות לכל השאלות הללו. מאוחר יותר באו האידיאולוגיות למיניהן: המרקסיזם, הסוציאליזם, הקפיטליזם וכן הלאה. מה שקרה במאה העשרים הוא שקצב ההתפתחות הטכנולוגית היה מהיר כל־כך עד שלא הדתות ולא האידיאולוגיות לא יכלו עוד להציע פתרונות לבעיות המתעוררות בחיים בטכנולוגיה מתקדמת. (תחשוב, למשל, על שאלות פשוטות כמו מהו תחום שבת על תחנת חלל? או מהם זמני כניסת שבת וצאתה על הירח?)

בזה, נדמה לי, לא יסכימו אתך המאמינים. הם יטענו שכל התשובות גלומות בדת.

כמובן. אבל אפשר להמחיש את הבעיה בצורה יותר בסיסית. לאחר הנחיתה של ‘אפולו’ על הירח שאלו את המנהל הכללי של נאס"א דאז: אוקיי, אז הגעתם לירח. מה הלאה? מהו גבול ליכולתו של האדם? והוא ענה: אין גבול. והרי תשובה זאת היא אנטיתזה מוחלטת לגישה הדתית הדורשת ‘דע בפני מי אתה עומד!’.

ניקיטה חרושצ’וב, בזמנו, ביטא את זה בצורה הרבה יותר בוטה, כדרכו. לאחר שהקוסמונאוט הרוסי הראשון, גאגארין, שב ממסעו בחלל, אמר חרושצ’וב: “נו, הוא הגיע כל־כך גבוה ולא מצא שם שום אלוהים!” אבל נחזור לענייננו. האם ידוע מה מאפיין את סוג האנשים העוסקים במדע בדיוני?

נאספו נתונים בארה"ב ובארצות אחרות כדי לקבוע היכן מרוכזת הפעילות הקשורה במד"ב בפרט, ובכל המיתוסים המודרניים שמנינו קודם בכלל. אין עדיין מספיק נתונים, אבל התבררו מספר עובדות. ראשית, התופעה אופיינית לערים גדולות, מסדר גודל של מאה אלף תושבים ומעלה. היא נפוצה בעיקר בקרב אנשים צעירים, בשת העשרים לחייהם, שרמת השכלתם גבוהה, וכן בקרב אנשי אקדמיה. מי הם האנשים האלה? אלה בדיוק האנשים העומדים יום יום מול ההתפתחות הטכנולוגית המהירה, וצריכים להתמודד עימה. לגבי אנשים אלה, המד"ב והמיתוסים המודרניים למיניהם ממלאים את אותו חלל שהותירו אחריהן הדתות והאידיאולוגיות השונות. מתברר שאנשים אלה מוצאים עניין רב הן במרכיב ‘הטכנולוגי’ של המד"ב והן במרכיב הפנטסטי שבו, דהיינו שילוב של כוחות נסתרים וטכנולוגיה. הנה, למשל, אותו גיבור של מייקל מורקוק, הנסיך אולריק. יש לו שליטה מוחלטת בכוחות־השאול למיניהם, אך הוא גם טכנולוג לא רע… כך גם בספריו של רוג’ר זילזני. אפילו לארי ניבן, שהוא מהמובילים במד"ב ‘הטכני’ היום, משלב מרכיבים פנטסטיים בספריו. ב’עולם הטבעת' למשל, אחת הגיבורות מבורכת בכך שהיא ‘ברת־מזל’ באורח על־טבעי, בעוד הספר כולו הינו ‘טכנולוגי’ לחלוטין. השליטה בכוחות על־טבעיים ובכלים טכנולוגיים גם יחד מאפיינת יצירות מד"ב רבות הזוכות לאחרונה להצלחה מרובה.

מייקל מורקוק: טכנולוגיה וכוחות השחור

בכל זאת, תסכים עימי שקהל קוראי המד"ב איננו עשוי מקשה אחת. יש אנשים רבים שבעיניהם כל המרכיבים הפנטסטיים ואותם ‘כוחות־שחור’ שאינם מבוססים מבחינה מדעית הינם מוקצים מחמת־מיאוס. אחרים נמשכים דווקא לפנטסיה וסולדים בכלל מהטכנולוגיה, אתה מנסה לכרוך הכל יחד כתופעה חברתית אחת, שבה אתה כולל גם את הכישוף ותורות הנסתר למיניהן. בצורה כזאת אפשר לצרף גם אסטרולוגיה, יוגה, מדיטאציה, ואולי גם עישון סמים, אידיאולוגיות מהפכניות, או כל תחביב פופולרי אחר. היכן הגבול? איך אפשר לבודד את התופעות ולנתחן?

הקישור בין התופעות השונות הוא קישור אנליטי. זה עניין של אינטרפרטציה. זה לא אומר שהאינטרפרטציה שלי נכונה. זה לא אומר גם שמי שנמצא ‘בתוך’ התופעה, כמו קורא מד"ב בעל העדפות אלה או אחרות, יסכים לפרשנות שלי. אני מנסה למצוא מסגרת כללית לכל המיתוסים המודרניים. ייתכן שנסיון זה מוטעה מיסודו, וייתכן שלא. נראה לי, בכל אופן, שהחיפוש אחר משהו ‘מעֵבֶר’, הוא הדבר המשותף לאנשים הנמשכים לכל הדברים הללו.

כלומר, אם אני מבין נכון, נראה לך אינטואיטיבית שסביר יותר שאותם אנשים יתעניינו גם במד"ב וגם בכישוף, מאשר גם במד"ב וגם בספורט, למשל.

אינטואיטיבית כן, אם כי הדבר כמובן טעון הוכחה. אך אני יכול להצביע, למשל, על קשר מעניין בין המד"ב והתיירות. מסתבר שסוג מסוים של תיירים צעירים, בעיקר אלה המטיילים בדרום־מזרח אסיה, מתעניינים מאוד במדע דמיוני, פנטסיה ותורת הנסתר. יש מאות אלפי תיירים שמטרתם במסעותיהם היא לחפש את אותו ‘מֵעַל ומעֵבֶר’ המתבטא, למשל, בספריו של קרלוס קסטנדה. הם מחפשים את זה בג’ונגלים, והם מחפשים את זה בספרי המד"ב. רבים מהם התנסו גם בחיים בקהילות נסיוניות שונות ומשונות, וכן בתורות־נסתר למיניהן. יש המוצאים את מבוקשם, בסופו של דבר, דווקא בשיבה אל הדת, וגם זאת תופעה בולטת בימינו ושמצאה את ביטויה החריף ביותר באיראן של חומייני. שיבה זו אל הדת הינה בדרך כלל נוקשה ביותר ולווה בשלילה מוחלטת של הטכנולוגיה, של פריצת האנושות אל החלל וכן הלאה, כלומר של הפתרונות שבהם דוגלים בדרך כלל סופרי המד"ב.

אם כך, איך ניתן לדעתך להסביר את העניין הרב שמגלים דווקא אנשים דתיים במדע בדיוני, כפי שזה מתבטא במכתבים הרבים יחסית המגיעים מהם למערכת ‘פנטסיה 2000’?

זוהי שאלה מעניינת ואין לי תשובה חד־משמעית עליה. ייתכן שיש ביניהם כאלה הנמשכים לזה דווקא מפני שזה מעמיד במבחן את אמונתם. כדאי לבדוק איזה סוג סיפורים מעניין מעניין במיוחד את הדתיים. אולי מה שמדבר אליהם הם דווקא סיפורי המד"ב ‘הטכנולוגיים’ שאין בהם כדי לפגוע באמונתם הדתית, בניגוד לאותם סיפורים על כוחות השחור. אולי זה דומה לתופעה המאפיינת את המדענים בגוש המזרחי: הם עוסקים אך ורק במדעים המדוייקים ונמנעים מלעסוק במדעי החברה, כי הדבר מסוכן להם יתר על המידה. בפיסיקה ובמתמטיקה אין סכנה אידיאולוגית.

נחזור לקורס שאתה מעביר באוניברסיטה. איזה מין סטודנטים מגיע לקורס כזה?

ראשית, כמות התלמידים גדולה – בסביבות חמישים איש, שזה מספר יוצא דופן יחסית לקורסי בחירה אחרים. ייתכן והוא נחשב לקורס לא שגרתי ומושך יותר מאחרים. אינני יודע כמה מבין הבאים הינם קוראי מד"ב, וגם לא זהו הנושא המרכזי של הקורס. יש לציין שאני מקדיש חלק נכבד מהקורס למה שקרוי ‘חשיבה מדעית’ בכלל. אני מתייחס לשמרנות המדעית וליחס המדע כלפי תופעות השוליים שהזכרנו קודם. כל זה מאוד מעניין את הסטודנטים, וגם אני מאוד נהנה מזה. אני גם משלב בקורס נושאים מעניינים במיוחד הקשורים בהשלכות החברתיות של הקדמה הטכנולוגית. לדוגמה, בזמנו פנתה סוכנות החלל והתעופה האמריקנית (נאס"א) לאנשי מדעי־החברה במוסדות אקדמיים שונים כדי לקבל חוות דעת בנוגע להיבטים החברתיים של הקמת תחנת־חלל גדולה, שהיא הפרוייקט הגדול העתידי של נאס"א. זאת אמורה להיות, למעשה, ‘מושבת חלל’ ראשונה, בה יתגוררו מדענים וטכנאים רבים. מה שעניין במיוחד את נאס"א היו הבעיות החברתיות העלולות להתעורר במושבת־חלל כזאת, והדרכים למניעתן של סטיות חברתיות בהן. בין היתר, גם אני כתבתי עבור נאס"א מאמר בנושא זה. מאוחר יותר כללתי את הנושא בעבודת־בית אותה היטלתי על הסטודנטים שלי. הם התבקשו להציע דרכים למניעת סטייה חברתית בתחנת־חלל. עבודת־בית זו היתה בעצם חלק מהבחינה הסופית בקורס. הדבר מצא מאוד חן בעיני הסטודנטים, ואחד מהם אפילו טרח לכתוב לי שהיתה זאת הבחינה המעניינת והמהנה ביותר שעבר מעודו. ברור שנושא כזה הוא לא שגרתי ופיקנטי, בהשוואה למקצועות ‘יבשים’ קמעה כמו סטטיסטיקה, סוציאליזציה וכדומה. אך אין זאת אומרת שאותם סטודנטים שנהנים מזה כל־כך, באמת מתעניינים בזה בצורה רצינית…

ד"ר בן־יהודה, אתה יזמת את הקמתה של אגודה ישראלית לחקר מדע בדיוני, ואת עריכתו של הכינוס הבינלאומי למד"ב שיתקיים בישראל בשנה הבאה. כיצד נולד הרעיון?

אני מקיים מזה שנים קשרים הדוקים עם האגודה האמריקנית לחקר מדע בדיוני (SFRA). במשך שנה וחצי התכתבתי עם נשיא האגודה האמריקנית, ג’ו דה־בולט, וכמעט בכל מכתב שהוא כתב לי, נשאלתי שוב ושוב מה נעשה בשטח זה בישראל. כתבתי לו שיוצאים ספרים, ומופיע כתב־עת מצויין בשם ‘פנטסיה 2000’. על כך ענה לי שאני בטח יודע למה הוא מתכוון: האם נערכים בארץ דיונים, סימפוזיונים וכינוסים בנושא? אז החלטתי שצריך לעשות משהו בעניין, ופרסמתי מכתב ב’פנטסיה 2000' וכן באוניברסיטה בו פניתי לאנשים להצטרף לקבוצת־דיון בנושאי מד"ב. במקביל שוחחתי עם פרופ' שלמה איינשטיין, הידוע כמומחה לעריכת כינוסים בינלאומיים, והוא התלהב מייד והציע לארגן בארץ כינוס בינלאומי על מד"ב. בתחילה פקפקתי אם הדבר בר־ביצוע, אך הוא אמר “תשאיר את זה לי,” והתחיל לפעול במרץ. הוא פנה לחברת התיירות ‘פלתורס’ וגייס אותם לעניין, הם נרתמו ברצון למשימה, ומאז העניין התגלגל. פרופ' איינשטיין נסע לכינוס המד"ב האירופי שהתקיים בסטרסה שבאיטליה בחודש מאי 80, אני טסתי לכינוס הבינלאומי ‘נוראסקון 2’ בבוסטון, ושנינו קשרנו קשרים עם אישים רבים הפעילים בתחום המד"ב. במקביל הקמנו את הוועדה המארגנת בארץ, שאתה משתייך אליה. התוצאה – היום מובטח כבר קיומו של הכינוס ‘ג’רוקון 82’ שיתקיים בירושלים בסוף יוני 1982, וישתתפו בו סופרים, מולים, נציגי ארגונים חובבי מרחבי העולם כולו. אחרי כל זה כבר היה לי מה לכתוב לנשיא האגודה האמריקנית לחקר מד"ב…

רוברט פרנקלין יאנג הינו סופר אמריקאי יליד 1915, שהחל להתפרנס מכתיבה בגיל מאוחר יחסית, אחרי שבמשך שנים עסק בכל מיני מלאכות ‘שחורות’ למדי. סיפור המד"ב הראשון שלו פורסם בשנת 1953, ומאז זכה להצלחה לא מבוטלת בזכות סיפוריו הקצרים, הכתובים בסגנון פשוט, קולח ובהיר, והמצטיינים ברובם בנימה סאטירית חריפה על אופיו ודרך מחשבתו של האדם. הסיפור שלפנינו, שראה אור לראשונה בשנת 1962, הינו דוגמה בולטת לכך. ושלא תהיה אי־הבנה – אף כי מדובר כאן על שתי חלליות במסע גורלי – 'היה היתה זקנה וכו'' הוא אמנם שמו של הסיפור, ואין כאן שום טעות…

* * *

על אלפא קנטאורי היה עדיין להיפרד לשתי שמשות, כאשר העצם, שנודע כעבור זמן בשם ‘סימנו של מלתוס’ הופיע על מרקע גלאי־החומר של ‘אלוהים רועי, לא אחסר.’

וולס, החובל הראשון, נוכח במקרה בחדר המכ"ם באותו זמן והעלה בעצמו את הדו"ח אל הסיפון. חובותיו על גבי ספינת החלל בעלת המטען של שלושת אלפים וארבעה נוסעים (לפי הספירה האחרונה) ומאה ושניים אנשים צוות, היו רבות, אך הוא לא החשיב שום עניין בתור ראוי לתשומת ליבו האישית, אלא אם הצדיק הדבר את שאט־נפשו ל’מחשבה חיובית' או יכול היה לשמש בכל דרך שהיא להטריד את הקפטיין. העצם תאם את שתי האפשריות, וייצג ממצא נאה למדי.

קפטיין ראם עמד מול לוח־הצפיה של הסיפון, מביט מבעד לאינסוף אל המשואה היוקדת של אלפא קנטאורי. פניו החזקים והגבריים וגופו הבנוי היטב והאיתן, שיוו לו מראה נאה והוא ידע זאת. גם בנות מושבת הנוסעים ידעו זאת, ומהאופן בו נהגו בנוכחותו יכולת לחשבו לאחד מאחד־עשר בניו הנאים, במקום אדם נשוי בן חמישים.

וולס היה רק בן שלושים ולא נשוי, אך פניו רפות־הלסת וצורתו השבירה הקנו לו תדמית מעוררת חמלה, באותה מידה שנתוניו של הקפטיין שפורטו לעיל, החמיאו לזה האחרון. גם זאת ידעו בנות מושבת הנוסעים ומהאופן בו נהגו בנוכחותו היית סבור שהוא היה איזה דבר שמצא הגנן בקרקעית אחד ממיכליו ההידרופוניים.

ליד לוח הניווט בדק שוב ושוב הנווט נילס את נתיבה של ‘אלוהים רועי, לא אחסר’. וולס צעד אל מאחורי השולחן והגיש לקפטיין את הדוח.

“לא רגיל. האינך סבור כך, קפטיין?”

עיניו הכחולות־חוורות של הקפטיין בחנו בקצרה את הפיסקה החדה והתמציתית.

“מה כל־כך לא רגיל, או כה רב חשיבות, במטאור מרוחק עשרת אלפים מייל מאיתנו?”

“זה אינו מטאור,” אמר וולס, “היחס בין מסתו למהירותו מעיד על היותו ספינת־חלל.”

הקפטיין פנה לאחור. “שטויות, מר וולס! יודע אתה בדיוק כמוני, ש’אלוהים רועי, לא אחסר,' היתה ספינת א.פ.ד. הראשונה שעזבה את כדור־הארץ. אפילו אם נניח שאחת מהספינות המיועדות לעזוב עשויה היתה להשיגנו בלי ידיעתנו, הרי לא יתכן ששינתה את מסלולה במאה ושמונים מעלות ומתקדמת עתה לעברנו מהכיוון הנגדי.”

“מה שמעיד על כך,” אמר וולס בהנאה גלוייה, “שמוצאה של ספינה זאת איננו מכדור הארץ!”

“זהו חילול הקודש, מר וולס!”

“לא, זהו הגיון. נוח מאוד לטעון ולעמוד על כך שהארץ היא כוכב־הלכת הנבחר ושהיא לבדה מיושבת על־יד יצורים אינטליגנטיים, ונוח לא להכיר באף אפשרות אחרת. אך הספינה היא ספינה, ועליה להגיע ממקום כלשהו. כך שאם איננה באה מהארץ, חייבת היא לבוא ממקום אחר.”

“שמענו די מניחושיך הפרועים, מר וולס.” בתור תומך קנאי בריבוי הטבעי תיעב הקפטיין את הניאו־מלתוסיאנים, וכל אימת שהזדמן לו לנצל את דרגתו כלפי אחד מהם, עשה זאת בתאוות נקם. “ברגע שהאובייקט היקר שלך יגיע לטווח סריקת־העומק דאג לכך שהצעדים הנחוצים ינקטו על־מנת לוודא את מהותו האמיתית. עד אז שמור את הרהוריך המשונים לעצמך.”

“כן המפקד!”

וולס הצדיע ועזב את הסיפון. לפני שחזר לחדר המכ"ם עלה במעלית ל’גן־העדן הקטן', טיפס אל תוך מסוק השמירה וערך את תצפית האויר היומית שלו על מושבת הספינה. מושבת הספינה קנתה זכות על שמונים אחוז מהשטח הפנימי רחב הידיים והיתה כל מה שמושבת ספינה צריכה להיות.

היו שם בתים מדשאות ועצים. היו שם בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, אוניברסיטה ואקדמיה לחלל. היו שם ספריה, פארק, בית חולים, שמש, שמיים וסופרמרקט. אמת, הסופרמרקט היה מרכז לחלוקת מנות קצובות והשמיים היו מזויפים כמו השמש, אך המושבה היתה בכל זאת מקום נעים עבור דור ההמשך של הנוסעים – השישי התחיל זה עתה – לגדל את ילדיהם ולעבוד את אלוהי הבחירה שלהם.

הכנסיה בה עבדו את אלוהי הבחירה עמדה במרכז כיכר המושבה ונקראה ‘כנסית אלוהי הבחירה,’ שם הולם ונאה לכל הדעות. אלוהי־הבחירה רכש הכרה הרבה לפני המראתה של ‘אלוהים רועי, לא אחסר’, ותפס את מקומם של כל האלים האחרים שהיו לפניו. למעשה, אנשים עבדוהו מאז אמצע המאה העשרים אך כינוהו בשמות אחרים כמו ‘בטחון’, ‘עזרה רפואית לקשישים’, ‘תוכניות פנסיה’, ‘עזרה פדראלית’, ‘שתי מכוניות בכל מוסך’, ‘ותק’, ‘התעשרות מהירה’, ו’ד"ר ספוק'. עתה קראו לו בשמו הנכון ולא התביישו כלל לשים בפיו את דברי ‘הספר הטוב’.

וולס התבייש, בכל זאת. על כל פנים היה הוא אחד מאותם חסרי מזל שהיו מספיק אינטליגנטים להתנגד ל’סטטוס־קוו', אך בלי יכולת לעשות דבר מה בנידון. דילמה כזו תמיד הופכת לציניים את כל אלה הנקלעים אל בין מיצריה, והיתה זו ציניותו של וולס וחוסר הצלחתו עם נשים, שהובילו אותו למחנה המכותר של ‘אחרון הניאו־מלתוסיאנים.’ אותה ציניות ליבתה גם את המשחק הקטן שכונה בשם ‘הטרדת הקפטיין’.

סמוך לשובו לחדר המכ"ם נודע לו באמצעות המפעיל התורן שהעב"ם המתקרב אינו מצוי עדיין בטווח סריקת־העומק, אך יהיה שם בקרוב.

וולס עסק בינתיים במיון האינפורמציה המבוקשת לסדרת שאלות מתאימות, ניקב אותן על גבי כרטיס סורק, והשחיל את הכרטיס לתוך החריץ. לבסוף, על פי אות מהמפעיל, הפעיל את המכונה.

כחמש־עשרה דקות לאחר מכן טיפס החובל הראשון במצב רוח מרומם במעלה המדרגות אל הגשר. קפטיין ראם שוחח עם הנווט, או יותר נכון לומר שהנווט האזין לדרשת המטיף להגברת הילודה: “בניגוד לדוגלי תורת מלתוס החדשים, מר נילס,” אמר קפטיין ראם, “אנחנו לא כבשים הנסות ללא טעם לעבר הצוק ומעמידות פנים שהצוק אינו קיים. הולדת תינוקות הינה זכות יסודית של האדם, וחובתו להרבות בכך ככל יכולתו. זו הסיבה לכך שאלוהי הבחירה העמיד את האדם על פני האדמה ועשאם ירוקים, ואת האדמה מילא בדברים טובים כדי שיוכל לחפור ולהוציאם, ולעשות מצלצלים מהם. ולשם ביטחון, במקרה שהדברים הטובים יאזלו והירוק ייעלם, ברא אלוהי הבחירה את אלפא־קנטאורי שלוש, כדי שהאדם יוכל למצוא מקום אחר להתרבות בו… כן, מר וולס?”

“מצאתי את מהותו האמיתית של העצם המתקרב.” אמר וולס בהכנעה. “האם יהיה הקפטיין מעונין בממצאי?”

קפטיין ראם הביט בו לרגע, חסר הבעה. אחר־כך אמר, “הו, אתה מתכוון למטאור. מצויין, המשך, מר וולס.”

“מסתבר שזוהי ספינת־חלל, כפי שאמרתי קודם, ולא מטאור. מסתבר גם שזוהי ספינת־חלל דומה מאוד לשלנו. תוך רגע היא תגיע לנקודה הקרובה ביותר במסלולה ל’אלוהים רועי, לא אחסר'. ניצלתי את ההזדמנות של קירבה קצרת־זמן זו ויצרתי קשר בינך לבין עמיתך, הקפטיין שלה. תוך שניות מעטות יופיעו פניו על מרקעך האישי ושלך יופיעו על מרקעו. מתאם־השפה ידאג לכך שהמשפטים ההיסטוריים ששניכם תאמרו, ללא ספק, יעברו נכון לאוזניכם.” וולס הגיש פתק לנווט. “התאם את המרקע לקואורדינטות אלו, נילס.”

נילס עשה כן ובינתיים התקדרו העננים על מצחו של הקפטיין. “איך אתה מעז לחרוג מסמכותך, מר וולס!” דרש. “אתה – מליץ היושר של השטן, אתה!”

“דחיפות המצב לא הותירה בידי ברירה, אדוני… הנה הקפטיין האחר מופיע.”

למרות צורתן יוצאת הדופן, הפנים שהופיעו על המסך היו בעלי תווים אנושיים למדי. המצח היה גבוה ביותר והתקרח כלפי חוץ בצורת חוטם קהה וישר. בדיוק מתחת לאף היה פה חסר סנטר, ומשני צידי המצח, או אולי משני צידי האף – קשה היה להבחין היכן הסתיים האיבר האחד והיכן התחיל השני – היתה עין עגולה וגדולה. האוזניים היו מחודדות וקבועות גבוה בגולגולת. ביניהם מוקם דבר־מה עגוֹל שדמה להדהים לכומתת־קצין.

“קפטיין מילל מדבר,” אמר הנוכרי בקול חד וגבוה, אני דורש לדעת את מחוז חפצך!"

קפטיין ראם נתון היה ברגע קשה למדי. למרות זאת השתלט על המצב באופן ראוי להערצה. “קפטיין ראם מדבר,” היתה תשובתו. “אני דורש לדעת את מחוז חפצך אתה!”

“סול 3” אמר קפטיין מילל.

“אלפא־קנטאורי 3,” אמר קפטיין ראם.

לרגע הביטו הקצינים בתמיהה איש אל רעהו. ולאחר מכן “אך אינך יכול לפנות לסול 3. אין שם מקום עבורך!” אמר קפטיין ראם.

“אך אינך יכול לפנות לאלפא־קנטאורי 3 – אין שם מקום עבורך!” אמר קפטיין מילל.

“אני דורש לדעת את מטרת מסעך!” זעק קפטיין ראם.

“אני דורש לדעת את מטרתך אתה!” ילל מילל.

“מטרת שניכם,” התערב וולס, “היא הקלת לחץ ריבוי האוכלוסיה באמצעות ייסודן של מושבות חדשות – אינך רואה, קפטיין ראם? אנחנו יחד באותה סירה.”

“בלתי אפשרי! שני גזעים שונים בשני כוכבי־לכת נפרדים אינם יכולים לסבול בשום אופן בעת ועונה אחת מפיצוץ אוכלוסין!”

“אך לא כך הדבר,” אמר וולס. “ספינת הפצת עודף־האוכלוסין שלנו עברה כבר את חצי הדרך במסעה, בעוד שעליהם להגיע אל נקודת האמצע. מכיוון שמהירויותינו כמעט זהות, הרי שאנו עזבנו את הארץ כמעט חמישים שנה לפני שהם עזבו את אלפא קנטאורי 3.”

דמותו של קפטיין מילל החלה להימוג כששתי הספינות החלו להתרחק במהירות זו מזו.

“כך שכל מה שעשינו היה החלפת מקומות,” מלמל קפטיין מילל במין ציוץ נואש.

פניו של קפטיין ראם נראו כשקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית. “חושש אני שהצדק עמך,” ענה. אחר־כך, הוסיף באצילות, “נסיעה טובה, קפטיין מילל.”

“נסיעה טובה, קפטיין ראם.”

המרקע התרוקן.

שקט השתרר על פני הסיפון. וולס הפרו. “קיימת אגדת ילדים עתיקה על אישה זקנה שגרה בתוך נעל והיו לה הרבה ילדים עד אשר לא ידעה מה לעשות.” אמר. “לפי מיטב ידיעתי מעולם לא ניסתה לפתור את בעיתה, אולם אילו ניסתה, בודאי היתה פועלת על יסוד הנחה שבאיזה שהוא מקום ישנה נעל אחרת, והיתה שולחת את ילדיה העודפים החוצה לחפשה. למזלה לא עשתה כן, כי אם אחד מילדיה העודפים היה מוצא את הנעל האחרת, היתה זו בודאי מיושבת על ידי אישה זקנה אחרת עם כל־כך הרבה ילדים עד שגם היא לא היתה יודעת מה לעשות. חוסר האחריות בעניין הילודה אינו רשלנות שאישה זקנה אחת יכולה לצפות לאישה זקנה אחרת, חסרת אחריות באותה מידה, תשלם עליה – ולהיפך.”

“אך אנחנו לא יכולים לשוב על עקבותינו,”

“כמובן שאיננו יכולים וגם לא נעשה כך. אוכלוסיתו של אלפא־קנטאורי 3 תקבל את פנינו בברכה. הם יקבלו את פנינו בברכה מהסיבה הפשוטה שהם יודעים שאם לא יעשו כן, אוכלוסיית סול 3 לא תקבל את צאצאיהם הם. אך שתי האוכלוסיות צריכות עוד להתבגר ולנהוג כיאה לציוויליזציות בוגרות.”

על פניו של הקפטיין נחה הבעה דאגנית ונוגה כאחת. “אותו קפטיין זר הזכיר לי עכבר,” אמר.

וולס חייך. היה זה הרגע שלו להיות על הגובה והוא נהנה מכך לחלוטין. “לי הוא נראה יותר כשפן־מעבדה,” אמר.

פול אנדרסון הינו אחד מסופרי המד"ב הפוריים ביותר הפועלים כיום, ונחשב על ידי רבים לאחד המעולים שבהם. יצירותיו זכו פעמים רבות בפרסי ‘הוגו’, ‘נביולה’ ופרסים אחרים. הספר ‘גלמוח’, שראה אור בעברית במסגרת ‘מועדון קוראי מעריב’, הוא יצירתו המפורסמת ביותר, ויש אומרים שגם הטובה ביותר. לא כך סבור הנרי אונגר, עתונאי לענייני ספרות, שפרסם בשנים האחרונות מאמרים רבים על ספרות המד"ב בעיתונים ‘הארץ’, ‘דבר’ ו’מעריב'. למרות שהספר ‘גלמוח’ יצא לאור לפני זמן רב למדי, ועל אף שדעתו של הנרי אונגר עליו אינה משקפת בהכרח את דעת המערכת, נראה לנו שיש עניין לקוראי ‘פנטסיה 2000’ במאמרו. זאת במיוחד לאור התייחסותו לערכו הספרותי של הספר ‘גלמוח’ בפרט וספרות המד"ב בכלל. נשמח לקבל את תגובות הקוראים ולפרסם את המעניינות שבהן.

* * *

הגדרות מעידות בדרך כלל רק שבני אדם מתחלקים לשני סוגים: אלה שמדברים תחילה וחושבים אחר כך, ואלה שמדברים תחילה ולא חושבים אחר כך. פול אנדרסון שייך לקבוצה השניה.

יש הגדרה אחת של הספרות, משל אדם בשם יו שלזייל דנקאן, והיא אומרת: “ספרות גדולה הינה מסע חקירה מודע של הדמיון דרך האפשרויות של הפעולה האנושית בתוך החברה.” זו הגדרה מסורבלת משום שמחברה רצה להיות צודק יותר משרצה להיות שנון. היא מדגישה שלושה אלמנטים: ‘מודעות’ שפרושה אמנות; ‘חברה’ – שפרושה אימוץ הגדרתו הקלאסית של האדם כ’חיה חברתית', ו’דמיון' – שאינו זקוק לפרושים. המעניין במדע בדיוני שהוא פוסלה כמעט באפן שיטתי. אין הוא אמנות, למרות שכמה חריגים כברדבורי, לה־גוין, פיסרצ’יה, דיק, מתחילים לערער הכללה זו. אין הוא מטפל בחברה, למרות שמאז סויפט דרך אורוול ועד לוונגוט, יש לו כמעט מונופול על ה’אוטופיות' – או ליתר דיוק – ‘דיסטופיות’ – המתארות את הפגמים של ההווה דרך המשקפיים של העתיד. אבל – אמרתי קודם – ‘כמעט’, וזאת משום שהגורם השלישי, הדמיון, עשוי להניף את המד"ב חזרה לפנתאון הספרותי; או אם נדייק, לפנתאון שבשולי הספרות אך לאו דוקא מתחתיה; פנתאון המחשבות, הסאטירה, הביקורת, והפריית הפרספקטיבה הקוסמית שלנו על ידי אקסטראפולציות. ב’אקסטראפולציות' אין כוונתי, אגב, לאותה תחבולה שגורה ופשוטה של ‘ניבוי’ העתיד; העתיד הניתן לניבוי אינו העתיד המעניין את המד"ב בגדולתו. אם נכון הדבר שרק מעטים מחוץ לז’אנר עשויים להתחרות בדמיון מהסוג שהיה לאולף סטייפלדון, הרי זה משום שסוג הדמיון ‘המד"בי’ עושה אותו פסול למרבית מטרותיו של הרומאן הרגיל, אם מסילתו הכבושה של רומן זה הינה, בשלוש מאות השנים האחרונות ‘מימטית’. אם הרומאן הרציני חפץ לחדור לתוך החיים, מערך הרגשות, ומבנה המנטליות של בני האדם המאכלסים עולם זה, וחברה זו, בזמנו, הרי המד"ב רוצה במטרה הפוכה: לצאת אל מחוץ לכל המצבור הקיים של דפוסי מנטאליות אלו, אל הזר והמפתיע; להעיד לא על קיומו של האדם, כי אם על חלופיתו, יחסיותו, תפיסתו כאבק קוסמי במיליוני שנות אבולוציה. לגבי מד"ב טוב, ספרות רצינית, חברתית, אנושית, היא אינדיקציה לתום שחלף, לזמן שקדם אולי לברונו ולדרווין. סופריו הגדולים של הז’אנר כארתור קלרק, המטורפים החביבים שלו כואן־ווגט, הפילוסופים שלו כקאבאן ולה־גוין, מספקים לעולם של מחשבות שחוקות את ניצוצות הדמיון שמדליקים אש חדשה ועזה לאורה רואים אנו את העולם והאדם, כפי שראה אדם הראשון את עצמו ועולמו, בעינים שהוסר מעליהן עיוורון ההרגל. משום כך ראוי המד"ב לעיון רציני; משום כך יש להתחשב בבעיות המיוחדות שמעמידות בפני סופר המד"ב הקונבנציות המיוחדות וכללי המשחק הקשוחים וההכרחיים של הז’אנר. אם המפורסמים בסופריו (פול, היינליין, אסימוב) הם סופרים כה גרועים, אם ההומור שלו כאילו נילקח מהספר – ‘מדריך להצלחה בחברה, קורס מבוא לתלמידי שישית’, אם הטאבו על מין מקודש בתוכו יובל שנים לאחר לורנס, אם דמויותיו שטוחות כטאפט שעל הקיר, הרי אלה ברובן תוצאות בלתי נימנעות של מטרות שונות מאלו של סופר הרומאן הרגיל – שונות ומפורשות בשונותן. ניתן היה לחשוב שבפול אנדרסון מתקיימות סגולות נאות אלה, שהוא דוגמא טובה למד"ב הקלאסי, זה של שנות החמישים, זה שלפני מהפכת ‘הגל החדש’ שזיעזעה רבות מההכללות שהבאתי, והיא בונה מעל לאקרובטיקה הקבועה של המד"ב בניינים מורכבים יותר של הנדסה מודרנית. ניתן היה לחשוב ש’גלמוח' ישמש מבוא טוב לתורת המד"ב, משום שהוא ספר כה ז’אנרי, כה כפוף לחוקי המשחק שעשויים להתבטא בו, כחוקי השח במשחקו של אומן מיומן. שהרי ‘גלמוח’ הוא ספר קלאסי בתחומו. זהו ספרו (הארוך) הראשון של אנדרסון (1954); הוא הוציא לו שם באופן מיידי. היה בו רעיון מבריק (נכון לאותם זמנים…), סיום פתיטי, וידענות שמחברו רכש באוניברסיטת מינסוטה. מאז אותם ימים קבע אנדרסון מקומו היטב בלב חובבי המד"ב. אמנם אין הוא פייטן־של־ערפיליות כמו ריי ברדבורי, או מחשב־אמריקאי־משומן כמו אסימוב; הוא פשוט איש־גילדה נאמן, היושב בנוחות בשורה השניה, ויושב בה מספיק זמן על מנת שהסדרנים ידעו לבטא את שמו בלי שגיאות. מה אם כך לא בסדר?

מה שלא בסדר אצל אנדרסון ניתן לקראו – ‘איקארוסמאניה’. איקארוס, כזכור, ידע להתרומם באויר אך לא ידע כיצד להישאר שם. האיקארוסמאניה היא מחלה רגילה של סופרי המד"ב, אך אצל אנדרסון הפאתולוגיה שלה כל כך קריטית, שהוא הופך בכל זאת לדוגמא טובה ומבוא נוח לז’אנר: פגמי הז’אנר כה בולטים בו עד שהוא מאפשר את הגדרתו בדרך השלילה.

כדי להבין זאת כדאי לזכור שהמקסימות ביצירות המד"ב הינן סיפורים קצרים. היסטוריית המד"ב רצופה גאונים־של־רעיון־אחד. ‘הרעיון הוא המסר’ – רובוט החושב עצמו לאלוהים, ישות גשטאלט, הבעיה העתיקה של מה קורה כשנוסע־בזמן הורג את סבו. מדוע סיפור־קצר: כיוון שאיקארוס מסוגל לשהות באויר זמן קצר ואפילו לבצע מעט אקרובטיקה שעה שכנפיו נמסות. מזון האלים של הז’אנר הוא הסיפור הקצר, ועל שום כך הופעתו הטבעית (וההיסטורית) היא במאגאזינים ואנתולוגיות. ואילו בפני הסופר־המאריך ניצבת דילמה פשוטה: או שיהיה סופר, ובשביל זה הוא צריך לדעת כיצד לכתוב ספרות, בעוד שכמה מגדולי הז’אנר אף אינם יודעים כיצד לקרוא אותה; או שיהיה לוגיקאי המסוגל לפיתוח דדוקטיבי חמור של רעיונו, ובשביל זה הוא זקוק לשכל ולא רק לכח־המצאה. קלארק, סטייפלדון, דיק, בראון, ואסימוב (שכסופר הוא ממש קריקטורה), יש להם הכשרון הדרוש. לאנדרסון – אין. הוא פגש רעיון שקרץ לו אך נעלם מיד מעבר לפינה, ואנדרסון, אבוי, היה חלש ועצל מכדי לרוץ בעקבותיו. אין בלבי עליו שהוא סופר גרוע: על כך שאני נאלץ לקרוא קטעים כגון – “אשתדל, פיט, לחשה. ידה התרוממה ללטף את פניו. פיט, אמרה בפליאה.” אני מוכן גם לכבוש את הרגשות שמעוררים בי ‘תאורי טבע’ מעין – זה: “הים שאג ונהם, קול עמוק ומלא שגרם לפיק־ברכיים ופלט נתזי קצף לכיוון הכוכבים.” אנדרסון אינו מבין מה פירוש להיות סופר? ניחא – אין הוא מוכרח. המכניזם התאורי שלו המפזר חמש תנועות גוף (“הוא משך בכתפיו”) ושלושה גווני קול (“אמר בקול יבש”) בין שורות ה’דיאלוג' כדי ‘להחיותו’ – הם רק סימפטומים לז’אנר שאינו כפוף ואינו מחוייב להיות כפוף ואינו מחוייב להיות כפוף לפואטיקה של הרומן החברתי, המימטי. הז’אנר גם אינו מוכרח להיכנע לאסתטיקה הספרותית שפרושה תפיסת המדיום כמסך אטום, תפיסת תפקידו של הסופר כמפסל במלים אימז’ים של העולם והאני. דורנו הוא דור של יודעי קרוא שאינם יודעים מה לקרוא ואיך לקרוא. המד"ב הוא הפתרון הנפלא ביותר עבור הקורא המודרני שאוהב קריאה אך שונא ספרות, שאוהב רעיונות ואינו מודע לכך שהם מובעים במילים. על כן מה שמדכא אותי אינו אנדרסון הכותב אלא – אנדרסון החושב.

וקודם כל, רעיון: הרעיון הוא, בקצרה, שהארץ היתה נתונה במיליוני השנים האחרונות בתחום השפעתו של כוכב אשר האיט את הריאקציות האלקטרו־כימיות הנאורוניות באורגניזם; עתה – יצאה לחפשי, וכל הסינפסות מתחילות לזמזם במהירות פרועה, ובייחוד, כמובן, במוח. לא אנדרסון האיש שיתחשב בעובדה הוודאית שבמקרה של זרוז כה דרסטי בתגובות העצביות שלנו הגוף האנושי יתפרק, או לפחות, כבשלב סופר־קריטי של מחלת־פרקינסון, יאבד כל קואורדינציה אפשרית. אוכלוסיית הארץ היתה נשמדת לפני שהיה אנדרסון מספיק אפילו לזעוק – “אבל, רק רגע, היתכוונתי ש…”; הוא גם מתעלם בזחיחות דעת של בוגר־במדעים, מהאור שהערתו מטילה על הנאו־דרויניזמים השונים, שהמד"ב מכבד בדרך כלל, על האבולוציה של האדם. כמו כן אינו מבהיר (ואולי אינו מכיר בהבדל) האם האיי־קיו עלה פי כפולה מסוימת או בכמות נתונה, כשבמקרה הראשון הבדלי הרמה האינדיבידואליים יוחרפו, ואילו בשניה – יצומצמו, באופן דרסטי. כמו כן אינו מהרהר בסוגיה, שאם רמת האינטליגנציה של, למשל, חרקים, דולפינים או דבורים, הוכפלה בחמש, הם ייעשו שכנים מאד לא נוחים לאדם, בעולמנו המכווץ. ולא רק זה – כל הבעיות האחרות: למשל – השתנות החברה: כיצד תיראה חברה של כמה מיליארדי בריות שלעומתן אינשטיין אויל יותר מעכבר מעבדה? מי יסכים לעסוק בעבודות השחורות למיניהן? אילו כשרונות מופלאים יתעוררו לחיים? איזה אסתטיקות חדשות תומצאנה? כיצד ייסתר הידע שלנו? באיזה אופן ישתנה המוסר בחברה זו של ה’הומו סופריור'? איזה ריבוד מעמדות, אילו שינויים באוטומציה, איזו תפיסת אלוהים תתעורר בעולם שרואים אותו בעינים חדות אלף מונים, בשכל שאין אנו יכולים להשיגו? אלף השאלות המעניינות הנובעות מרעיונו מטרידות אותו כקליפת השום; למעשה אין אנדרסון מודע כלל לקיומן של שאלות אלה, כלומר למשמעויות הכלולות ברעיון שלו; במלים אחרות – אין הוא מבין את משמעותו של הרעיון; אין הוא מבין שהאדם החדש שרעיון זה כופה אותו לעסוק בו אינו עוד ה’הומו סאפינס' העלוב, שאנדרסון עצמו מהווה דוגמה כה אומללה שלו. במקום זה הוא מתאר, בסוף המאה שלנו בערך, כומר ברוסיה הסובייטית (!) שנילחם בצבא האדום באמצעות קריאות זירוז (“אולי אלוהים מטעה אותם!”), או (בצד השני של העולם) קופים אשר האינטליגנציה החדשה מאפשרת להם להשתמש בקשתות ולומר בדיאלקט של אינדיאנים מתוך ספרי קרל מאי: “איש היבשה, אהוי, אלך להזעיק את אחי, אנשי היער.” (הקופים האלה, עליכם להבין, שהאינטליגנציה החדשה העניקה למיתרי קולם ולפיותיהם מניה וביה את מתת הדיבור ומבטא טוב, הם בעלי תחושה מעמדית עזה, והם מוכנים, אחרי שירדו מענפי העץ, להצטרף למלחמתם של דודניהם האפריקניים באימפריאליזם של האדם הלבן.) ברם, כל זה מחויר לעומת פנינה באמת מיוחדת, הכרוכה גם בבעיה רצינית. הבעיה היא זו: כיצד היה קוף בן שנתו מבין נגינה של דביסי, או אמנות קינטית, או את תורת הקואנטים, או סתם פעילות של מכשיר טלביזיה? בדיחה אחת מספרת על פולי הקטן, (ילד טיפש אך ערמומי) שבמבחן האיי־קיו שלו בבה"ס התחזה לחכם יותר משהינו – ופתר הכל באופן מזהיר. זוהי הבעיה של אנדרסון. מאחר שהאיי־קיו שלו הינו, לפי הערכה נדיבה, 87, כיצד הוא יתאר, יגשים, ידגים, איי־קיו 502? הרי אם יוכל אפילו לנסח בלבד את הבעיות שתמשוכנה את תשומת לבו של ‘האדם החדש’ יהיה הוא עצמו לכזה! אכן – הדרך בה פתר אנדרסון בעיה זו מטילה אור קודר על הסיכוים שלו בנידון. שכן, תאמינו או לא, הספר נראה בערך כך: “קורינת פלט שלוש מילים מלוות בשתי תנועות שמהן הצליחה להבין שרצה לומר לה:” (“או, בסדר, אבל מה את עושה כאן? חשבתי שהולאמת בידי מאנדלבאום כדי לסייע לו בארגון הממשלה החדשה שלו?”) “‘אכן’, ענתה, והשיחה המקוצרת המשיכה להעביר.” (“אני מרגישה יותר בבית כאן, מקום לא רע לבצע בשקט את רוב העבודה. אגב, מי ממלא את תפקיד המזכירה במקומי?”)

בדיחה? לא. אנדרסון כותב דיאלוג, לאחר מכן בוחר בדרך שרירותית שתי מילים (“ושתי תנועות”), ומזמין את ה"הומו סופיריור" המסכן שלו להסיק את השאר מתוך מה שנאמר: להסיק מתוך מילה שרירותית שאינה קשורה בשום קשר לוגי למילים אחרות – קריאות, וידויים, שאלות, תחינות, משפטי חיווי, בדיחות וגניחות. מתוך מילה אחת כלשהי מבין אתה היום “איזה מזג אויר. הייתָ אתמול בקולנוע?” ומחר, את נאומו של צ’רצ’יל; פעם וידוי על ליל אהבה, ופעם שניה – קינה סינית עתיקה. שאדם מבוגר אינו מבין עד כדי כך כיצד פועלת שפה, מהי סמנטיקה, ולאילו כללים מציית כח החשיבה שלנו (זריז ככל שיהיה) הוא משהו כה מעורר חמלה, שלא נותר לי אלא להגביה גבותי, להחוות תנועת יאוש, ולהניח לכם (בסוגרים) להסיק מתנועות אלה את המשפט הבא: (“כדי להסביר מה זה מד”ב יש צורך בהרבה מקום וזמן. כדי להבהיר מה זה לא מד"ב יש צורך בשתי מילים בלבד: פול אנדרסון.")

מאת הנרי אונגר

את רון גולארט פגשנו לראשונה בסיפורו ‘התפרקות’, בגליון הבכורה של ‘פנטסיה 2000’, שבו פותח עד כדי אבסורד רעיון אברי־גוף תותבים למטרות מיוחדות. גולארט התמחה בפיתוח עד כדי אבסורד של אלמנטים שונים הלקוחים מחיי היום־יום שלנו, והוציא מתחת ידיו שורה שלמה של סיפורים משעשעים ועוקצניים להפליא.

וכי מה יכול להיות יומיומי יותר מפעולה פשוטה כמו סילוק אשפה?…

* * *

הוא לא יכול היה לאכול עוד משניצל דג ההאדוק. לון סנודן דחף את כלי הדגימה לאיזור־האכילה על השולחן בצד שמאל והושיט יד אל תיקו. הדגימה הבאה שעליו לבחור סומנה באותיות הדפוס המעוותות של המנהל – דג קוד מעודן. לון לא אהב להביא הביתה אוכל מהמשרד אבל צריך היה למסור את הנתונים הראשונים על אחד־עשר מאכלים מעובדים תוצרת ‘טעם־ים’ מחר לפני הפסקת הקפה הראשונה. הוא הביט בשעונו. השעה היתה כבר קרובה לחצות.

ערפל כבד נח על התריסים בחלון איזור־האכילה.

ויקטוריאן וילג' היה סמיךהלילה מערפל, יותר ממרבית הלילות.

לון פתח לרווחה את הכלי שבו היו דגי הקוד ורשם הערה בעיפרון צבעוני על כרטיס נתונים כחול. הוא היה בן שלושים וארבע. הוא הביט בשעונו: חמש דקות אחרי חצות וכבר היה קרוב כדי שני מהלכים ממעמדו של בוחן מזון בכיר בחברת ‘טעם־ים’. כפי שרייאן קוברט, האדם היחיד ב’טעם־ים' שכמעט בטח בו, אמר כמה פעמים בארוחת־הצהריים, להיות בוחן מזון בכיר זה דבר טוב. רייאן היה רחוק כדי ארבעה מהלכים מזה.

כאשר מיהר לון, כמו הלילה, הוא מעולם לא דאג לחמם את המאכלים עליהם היה עליו למסור תגובה. לא נראה שזה השפיע על שיפוטו. הוא גילגל בפיו נגיסה נוספת מהקוד כאשר מילא בשחור את הריבוע שמתחת לכותרת – ‘איום’. הוא דחף את שאר האוכל של הדגימה הצידה יחד עם תשעת המאכלים עליהם כבר עבר מאז שמאיה הלכה לאיזור־השינה. לפני שינסה את רכיכת הצלופחים הוא יעמוד – הביט בשעונו: שתיים עשרה ורבע – וימתח.

טרי, ילדם הצעיר, הביט בו מפתח מחלקת־השינה של הילדים.

“מה קרה?” הפליט לון.

“חתיכת יום,” אמר טרי, “אני אהיה פה בוס. אתה תהיה בין הראשונים שתחטוף. מהר, ככה.”

טרי היה בן ארבע. העסק הזה של אימת־המוות, זה מה שעובר עליו בימים אלה. “לך למיטה,” אמר לו לון ברכות. הפסיכיאטר של המשרד אמר שתחושת עויינות כלפי האב זה בסדר.

“קודם אוציא לך את האצבעות אחת אחת,” אמר הילד. “לאחר מכן את אצבעות הרגליים ולבסוף את האף.”

“עוף לעזאזל למיטה, או שאשבור לך את היד.” לון הביט בשעונו: שתיים עשרה עשרים ואחת.

טרי ציית.

לון מצא את כמוסות המנטה שלו בתיקו, בלע שתיים מהן, אחר חזר לרכיכת הצלופחים. זה היה ערב ומצוין, החליט. באחת גמר לבחון הכל. איכשהו דלף הערפל לתוך אזור־האכילה וריחף נמוכות על השטיח. כאשר פסע לון אל המטבח עם שאריות מאכלי הים, נרעדו הערפילים. הוא הדליק את האור במרפקו, וניגש הצידה למקום בו היתה מגרסת האשפה. “גרוס,” אמר ודחף בשתי ידיים את כל הכלים והשאריות של הדגים לתוך חור המגרס.

קול חדש ולא מוכר בקע מדופן המגרסה. המכונה השמיעה קול של חבילות צמר פלדה הנופלות מארגז משאית, ואחריו משהו כמו צווחת חתול מנסרת. עשרים ותשע שניות שקט ולאחר מכן כל האשפה נזרקת החוצה מפתח המכונה.

לון אסף את האשפה בכף־אשפה צהובה והטילה חזרה לתוך המכונה. המגרסה השמיעה קולות חדשים, וצליל גיטארה לא מכוונת, ופלטה שוב את האשפה. השאריות מטעימותיו של לון פלוס שרידי ארוחת הערב.

“הדבר הזה השתגע,” אמר.

לבסוף מצא כלי ריק אחד שהיה די גדול להכיל את כל האשפה שלא נקלטה. לא היה לו מושג מה לעשות בה. לבסוף השאיר הכל במטבח והלך לישון. בבוקר תדע מאיה מה לעשות.

מאיה תחבה קליפות בשקית פלסטיק כחולה, בתנועה יד מטרונומית. “אנחנו יכולים לאחסן זאת בארון החשמל עד שמגרסת האשפה תתוקן.”

לון שיטח את רגלי הרובוט־עוזרת־הניקיון המכובה, והכניס את קופסת האשפה מאמש אל תוך תא החשמל הזעיר.

רכב בית־הספר של ויקטוריאן וילאג' צילצל בחוץ, ופיט, הילד בן השש, אץ מהמטבח.

טרי קם מפינת ארוחת־הבוקר שלו עם קערית דייסת החלבונים החצי גמור, ואמר, “אני רוצה לשים את האשפה שלי בחור.”

“המגרסה דפוקה,” אמר לון. “אתה לא יכול. שים את זה ליד אמא.”

“אני רוצה לשים את זה בחור.”

“אמרתי, אתה לא יכול.”

פניו של טרי נפלו. “כשהמקום הזה יעבור אלי, לא אשכח כל זאת. קודם נמתח אותך ואחר כך נדרוס אותך. קנאק קנאנק, העצמות שלך ילכו. קריק.”

“לך לחדרך,” אמר לון.

“לא חדר, זה איזור.”

“זאת תקופתנו,” מאיה שמה את השקית עם שאריות ארוחת־הבוקר בארון. “לקרוא למר גודווגון במשרד של ויקטוריאן וילאג'?” לון בדק את שעון הקיר. בעוד אחת עשרה דקות עליו להיות ברכבת התחתית של סאן פרנציסקו. “אני אדאג לזה.”

בתא הטלפון הוא החליק על שערו הכהה, ישב וחייג לגודווגון. “יפה, יפה, אתה משכים קום,” אמר הרובוט־המזכירה שהופיע על המרקע.

“את מר גודווגון, בבקשה.”

“הוא על קו אחר עכשיו.”

“טוב, שמע. מגרסת האשפה שלנו לא פועלת. מחלקת התחזוקה של ויקטוריאן וילאג' אמורה לתקן זאת, הלא כן?”

“כמובן. לאיש אין רשות להתעסק עם ציוד של ויקטוריאן וילאג'. עיין בטופס ההשאלה שלך.”

“בסדר. מתי אתה יכול לשלוח מישהו לתקן את הדבר הזה?”

הרובוט אמר: “14 בספטמבר, ב 2:30.”

לון הביט בשעונו. “כן, אבל היום ה־26 באוגוסט, שעה 8:14.”

“8:16,” תיקן אותו הרובוט. “פרט לזאת, אתה צודק.”

“מה אנחנו עושים עם האשפה שלנו עד ספטמבר?”

“אל תיזרוק את זה ברחוב,” אמר הרובוט. “זה נגד החוק הפדראלי, חוק המדינה והחוק של ויקטוריאן וילאג'. אל תיקבור אותה, גם זה לא חוקי.”

“מה היית מציע?”

“אני אתן לך את ד”ר ויגרנסקי, ‘מכבה השריפות’ של הצוות שלנו."

כשהופיע ויגרנסקי על המסך, הוא היה ערום.

“כן?”

לון לא הביט על המסך כשדיבר. “יש לנו איזו בעיה עם האשפה שלנו,”

“עושה רושם שאינך מסוגל להביט בעיני.”

“בעיניים שלך, מילא. זה כל הגוף שלך…”

“אם אתה מצלצל כה מוקדם, אינך יכול לצפות לקבלת פנים רשמית. לחץ בעסקים?”

“בטח, אבל יש לנו בעיות עם המגרסה המחורבנת הזאת. היא לא עובדת והם לא יכולים לבוא לתקן אותה לפני אמצע החודש הבא, ואני תוהה מה עלינו לעשות?”

“בן כמה אתה?”

“בן שלושים וארבע.”

“בן שלושים וארבע, יליד המקום לפי המבטא שלך, ואינך יודע מה לעשות עם קצת אשפה.”

“זה לא קצת. בחודש הבא זה יהיה הרבה. אני בוחן מזון ואני מביא הביתה הרבה אוכל במסגרת העבודה שלי.”

“זה שטח מעניין,” אמר ד"ר ויגרנסקי אשר החליק אל תוך חולצת גולף כשלון לא הביט. “יש לי אח בטלן. אולי אתה יכול להכניסו לעסק הזה של טעימת מזון?”

“אין לי הרבה השפעה,” ענה לון. “מה בקשר לאשפה שלנו?”

“צלצל אל סאיפרטיץ.”

“סאיפרטיץ?”

“אוסף האשפה האחרון.” ד"ר וינגרסקי החשיך את המרקע.

משאית האשפה ההיסטורית עלתה על המדשאה הקטנה שלהם קצת אחרי תשע באותו ערב. ממושב הנהג, המרופד עור אמיתי, זינק גבר שזוף לבוש במותנית בלבד. היה לו שפם ושיער שחור עד הכתפיים ומקל הליכה. הוא לחץ על כפתור הפעמון באגודל עטוף כפפה.

“סאיפרטיץ,” אמר למאיה כשפתחה את הדלת.

“הא, כן. אנחנו מבינים שאתה עדיין אוסף אשפה.”

סאיפרטיץ הושיט לה את מקל ההליכה שלו והסיר את כפפותיו. “אני אוסף האשפה האחרון שנישאר באיזור מפרץ סאן־פרנציסקו. אנשים תלויים עכשיו ביחידות גריסת הפסולת. אלא, שכפי שנוכחת לדעת, יחידות כאלה מתקלקלות בכל זאת. אז לא נותר אלא לפנות לסאיפרטיץ.”

לון ישב באיזור חדר האורחים, עוסק בטעימות מדגמים. הוא גמר כשמאיה הכניסה את סאיפרטיץ.

“מתי תיקח את האשפה?”

סאיפרטיץ התיישב על שרפרף. “בחיי שאתם משעשעים אותי. עוד לא הסכמתי לקחת מכם את האשפה. ספר לי על זה ונראה אם אני יכול להוציא משהו מחשבונך. יש לך בראנדי?” לעינו השמאלית של סאיפרטיץ לא היה בדיוק אותו הגוון של עינו הימנית. הוא תקע אותה בלון, ונפנף בשערו פעם אחת. “איזו אשפה בדיוק יש לך להציע לי?”

“אשפה,” אמר לון. “אשפה ביתית.”

אוסף האשפה ליטף ברך עטופה מכנסי לבד. “מה זה מונח שם מולך?”

“זוהי עבודתי. אני בוחן מזון.”

“ובכן,” אמר לון, והצביע על המאכלים אחד אחרי השני. “זהו צב ים על האש, אלה לחמניות מקפא, סרטנים, זה דג עוף מטוגן וביסקויט אנשובי.”

“אתה מתכוון לכלול זאת באשפה שלי?” שאל סאיפרטיץ. הוא נפל על השטיח וזחל על ארבע לעבר שולחן הקפה. “מה זה הדג, אמרת?”

“הדבר הכתום. זהו צבע מלאכותי.”

"סאיפרטיץ רחרח. “אני לא יודע. אתם אנשים, בחיי! אתה רוצה שאני אדחוף לך דבר כזה למשאית שלי. יש לזה סרחון שאי אפשר להיפטר ממנו.”

“מזון־ים. באמת יש לזה קצת ריח ים.”

“אתה רגיל לזה. החושים שלך קהו מרוב עבודה.”

“באילו ימים אתה אוסף אשפה? יש לך סידור קבוע?”

סאיפרטיץ שיפשף את העין היותר בהירה שלו.

“אנשים, אנשים.” הוא עמד והתמתח וגירד את בטנו. “כרגע אני משרת את אנשי האיזור הזה בבוקר ימי שלישי.”

“בשבוע הבא, אם כן?”

“בשבוע הבא, יום שלישי בבוקר, שעה שבע.” הוא התכופף לרחרח שוב את הדג. “אני לא יודע אם אני יכול לקבל אתכם לרשימה או לא.”

“נשלם טוב,” אמרה מאיה והציעה לו בראנדי על טס נחושת.

“התעריף שלי הוא עשרה דולר לפעם אחת. תשלום מראש.”

“עשרה דולר?” תהה לון.

“מראש, אם אסכים לקבל אתכם.” הוא נגע בקצה אפו בכוס הברנדי. “יש לכם משקל?”

“באמבטיה.”

“אז זיכרו, לא יותר מאשר שניים וחצי קילו לכל יום שלישי.”

“אז אתה מקבל אותנו?” שאלה מאיה.

“הברנדי הזה לא כל־כך רע.” הוא רוקן את הכוס לתוכו. “יום שלישי, שבע. כאמור, לא יותר משניים וחצי קילו בקופסאות. בצד שמאל של המדשאה פונה לרחוב.” הוא לקח את הכסף שלון שלף, וקד קידה קטנה. הוא הלך אל הדלת ויצא אל הערפל.

לון לקח את הכלי עם הדגים ושאף אויר.

סאיפרטיץ לא הופיע ביום שלישי האמור. גם לא ביום רביעי. ביום חמישי ב־8:17 עם תשעה קרטוני אשפה מעורמים בפינת תחנת רכב בית הספר, צילצל לון לאוסף האשפה. אותו בוקר לא ענה סאיפרטיץ. ביום שישי הוא ענה, אבל התרגז על שלון מעירו ב־8:14 ביום החופשה שלו.

לון התנצל.

סאיפרטיץ אמר, “אנשים, אנשים. אתם עם הדגים שלכם. אני מסרב לקחת עוד אשפה מכם.”

“על איזו ‘עוד אשפה’ אתה מדבר? נתתי לך עשרה דולר ואתה…”

אוסף האשפה נעלם מהמרקע.

בחיפוי הערפל הצליח לון אותו לילה לזרוק את אחד מקרטוני האשפה לנקודת אשפה ציבורית ברחוב הראשון ללא מוצא. יחידת האשפה סימנה שם: ‘לעלים וצמחים עקורים בלבד.’ ביום שישי זה עבד, אולם ביום שבת הערפל היה דליל ורובוט משטרתי רכוב שעקב אחר המתרחש מגומחה חשוכה, תפס את לון וקנס אותו ב־22 דולר.

מאיה מצאה שהיא יכולה לזרוק קליפות ביצה וקפה לתוך בית השימוש. מכל דבר אחר נסתמה האסלה. לון השליך ארבעה קרטונים ביום שני הבא על החוף כשמונה־עשר מייל מביתם. משמר הניקיון לכד אותו בפעם השלישית וזה נגמר ב־73 דולר קנס ואי חידוש זכויות השיזוף שלו לתקופה של תשעים יום. הוא הצליח להיפטר משלושה קרטונים שעפו לעבר האוקיינוס השקט מרכבו בשעת השקיעה. הוא העמיד פנים כמפזר את עפרו של אדם אהוב. אבל לא יכולת לעשות דבר כזה יותר מאשר אחת לחודש.

בסוף אוגוסט היו להם עשרים ואחד קרטוני אשפה במוסך שלהם. כשלא היה אפשר להכניס עוד לחניון הרכב הקטן, החלה מאיה לשים פסולת בארונות איזור הנופש. לבית היה עתה ריח חמוץ־מתוק רוב הזמן, וטרי איים לקרוע את אביו לגזרים על־ידי סוסים שימשכו לכיוונים שונים. לון התקשר לרשות הבריאות של איזור־המפרץ, אולם הם אמרו שלא יוכלו לעזור עד שלא יהיו אצלו תולעים או עכברים נושאי מגיפה באשפה.

הוא גילה שהוא יכול להיפטר מרבע קילו מהאשפה אם יקח אותה בתיקו לעבודה ושם יזרוק אותה למגרסה כשאיש אינו מבחין. מאיה, בינתיים, היתה לוקחת קרטון אחד ליום לידידיהם קארול ורוברט, מרחק שני רחובות מהם. קארול ורוברט לא יכלו לחסל יותר, כי בפעם הראשונה הביאה מאיה כמה קרטונים ורשויות הוילאג' הזהירו את קארול מפני עומס־יתר של המכונה שלהם. הם הכירו שלושה זוגות אחרים בשיכון הפיתוח ובהדרגה, תוך שימוש במגרסות חבריהם והבאת חלק קטן מהאשפה למשרדו של לון, הם ירדו לעשרה קרטונים בלבד שאוכסנו באיזור הרכב.

ביום שלישי הראשון בספטמבר החליט טרי להכניס את נעלו השמאלית לחור המגרסה. המכונה שאגה וגרסה משך שלוש ורבע דקות, ואז החלה להתנגד. קליפות ביצה עפו החוצה, קליפות תפוז, שרכי אגוז קוקוס, שפופרות משקה קל, שקיות תה, עצמות, זנבות דגים, ממחטות נייר, מגזינים ישנים, גולות ירוקות, כרוב פרסטרים, חלבון דחוס, כסיות פלסטיק, עלי ורד, טונה, קליפות מלון, קנרית מתה ונעלו הפרומה של טרי. איזור המטבח טבל באשפה ישנה עד לגובה חצי מטר לפי שהמכונה חדלה להתנגד.

“אוקיי,” אמר לון כאשר המגרסה גנחה וחדלה לפעול. “זה זה. אני הולך לקבור את העניין.”

הוא פנה לאיזור הרכב, וחטף את האת הממונעת.

היה חשוך וערפילי. הוא הדליק את אורות המדשאה והחל לחפור. היה שם בור בעומק עשרים סנטימטר ורוחב כמטר אחד, כשהשוטר של ויקטוריאן וילאג' התגלגל למקום.

“מה מעשיך, מר סנודן?” שאל השוטר.

“קובר אשפה.”

“לא, רגע,” אמר השוטר. “זוהי עברה.”

“כל הבית מלא בחומר הזה,” אמר לון. “ומלבד זאת, אני מתחיל לחוש רגשות אשמה נוראיים על כל זה.”

“אבל, אתם, אנשים, אסור לכם לחפור במדשאה שלכם.”

לון זרק עליו את האת.

לויקטוריאן וילאג' לא היה עדיין כלא משלו ולון הושם בכלא העירוני בסאניוייל הקרובה.

השופט שיחררו לאחר שניים־עשר ימים בכלא וקנס של 500$. ביום השלישי למאסרו בישרה לו מאיה שכיון שתקף עובד ציבור של ויקטוריאן וילאג' החליטו אנשי הצוות לשקול את גירושם מהמקום ובינתיים שמו את שמו במקום האחרון ברשימת הזקוקים לתיקונים. פירוש הדבר ששום תיקון במגרסה לא יוכל להיעשות עד השני באוקטובר.

בכלא חלם לון רבות על אשפה. והוא הכיר אדם בתא שלידו שכונה ג’ון דוב העיוור. ג’ון העיוור סיפר שהוא אחד החוקרים הפרטיים המעטים באיזור המפרץ של סאן פרנציסקו. הוא נהג לפתור את פרשיותיו בעזרת חוש הריח שלו.

לון הסביר את בעיית האשפה שלו, וג’ון העיוור, אדם שמן ומנומש עם פס של זכוכית צבוע ירוק על החצי השני של פניו, אמר, “אתה יודע מה?”

“מה?”

“פליילנד. על יש פליילנד בסאן פרנציסקו יש איזה בית מרחץ ישן שניסגר. ליד הים. מגובה הרחוב זה שלוש קומות למטה, בפנים. הכל הרוס שם. הרבה אנשים עם בעיות אשפה זורקים לשם דברים. אין שם שומרים. בקושי עוברים אנשים באיזור הזה של העיר. העמס את הרכב שלכם, טוס.”

לאחר שחרורו הלך לון חזרה ל’טעם־ים' וגילה שאיבד את עבודתו. אותו ערב ממש הוא ומאיה רבו. הבית היה עדיין דחוס בשמונה־עשר קרטונים של אשפה שמאיה לא הצליחה לחסל בעזרת השכנים. מאיה לקחה אותו ערב את פיט וטרי והלכה ללון אצל קארול ורוברט.

לון ישב זמן מה באיזור המטבח. הוא היה רעב, אבל אם יאכל, פירושו עוד פסולת. ב־10:16 החל להעמיס על ריכבו קופסאות אשפה. היה זה ליל ערפל קר והוא לבש מעיל צמר אמיתי. הוא לקח את כל האשפה למעט קומץ מחלצות שרופות שנפלו והובילו אותו לפינה.

הוא נסע לכיוון העיר. בשעה 11 חנה במעלה הגבעה ליד בית־המרחץ הנטוש זה זמן רב. בשקט נשא מלוא ידיו אשפה לעבר מדרגות השיש, ירד למטה ופתח את הדלתות. הן נפתחו פנימה והוא הביט מטה לעבר חלל קריר. היה שם ריח לחות מעופש חמוץ־מתוק. לון השליך את גוש הקרטונים הראשון. שניות אחדות לאחר מכן שמע אותו נופל על מתכת מרוסקת מסוג כלשהו.

רוח עלתה מהים והעיפה את המכסה מאחד הקרטונים של המטען הבא. תוך עשרים ושתיים דקות עמד על שפת הבור עם שלוש הקופסאות האחרונות. הוא זרק אותן, הקשיב לקול נחיתתן אי שם למטה, כשהן מקפצות קלות ועוצרות.

משאית חתכה מאחוריו ברחוב. רגליים מקפצות פגעו באבני הרחוב האפל. “אתם, אנשים,” אמר הקול. “אתם פולשים לאחת מנקודות האשפה הפרטיות שלי. זה די קשה להתקיים בחברה שלנו גם בלי אנשים כמוכם.”

לון פנה וראה את סאיפרטיץ מתקרב.

“איש הדג,” חייך איש האשפה. “טוב, רד למטה והוצא את כל אשר זרקת. אתה משיג גבול.” הוא הורה במקלו אל הבור.

לון זינק, תפס את המקל וחטפו מידי אוסף האשפה. הוא היכה בו מספר פעמים על גולגלתו. סאיפרטיץ קרס. לון העיף את המגן אל תוך הבור. הוא התכופף ואחז בשני ידיו במותנית הלבד.

הוא התרכז, אזר כוחותיו וזרק את סאיפרטיץ אל תוך החלל החשוך.

הוא לא נשאר לשמוע את הנחיתה.

האמנם פרדוקס?

להלן תגובתי למדור ‘עתידעת’ (גליון מס' 16).

‘הפרדוקס של פֶרמי’ אינו פרדוקס כלל ועיקר; הבעיה נעוצה בזווית הראייה שלנו. אנו מנסים לתרץ את הניגוד בין הסתברות קיומם של חיים תבוניים ביקום לבין התעלומה האופפת את מיקומם, תוך שאנו מחפשים דמיון כלשהו לצורת חיים ולאמצעי תקשורת הדומים באופן כלשהו לאלה המוכרים לנו.

גישתי למד"ב בכלל, ולנושא הנדון בפרט, מקשרת לעניין תופעות בלתי מוסברות מתחום הפרה־פסיכולוגיה ותאוריות כדוגמת זאת של ארתור ס. קלארק ב’2001: אודיסאה בחלל'.

נראה לי שעוצמתם של החשיבה, הדמיון, הרגש ודומיהם מוכחת בעיני כל אדם שאיננו כבול במערכת הרציונאלית המקובלת והמעוגנת במדע המוכר לנו. תופעות כמו טלפאתיה, היפנוזה, ראיית־העבר או ראיית ההווה המרוחק־גיאוגראפית, מוכיחות כי טמון באדם כוח ממשי שאין הוא מודע לו במרבית המקרים. קיומו של כוח זה (אשר יאה לו אולי הכינוי ‘כוחות־הנפש’) מוצא לו הסבר גם בהנחיותיו של קלארק בדבר ציביליזאציה כה מתקדמת (זו שהניחה את הלוח השחור כשלושה מיליוני שנים לפני המסע המתואר ב’אודיסאה בחלל'), אשר תוך כדי קידמה וניסוי השתחררה מן הצורך באותה מסגרת חלשה ורבת־תחלואים בדמות גוף־אנוש, והפכה ברבות־הזמן לאנרגיה טהורה, חסרת־צורך במסגרת פיסית כלשהי.

אם נחבר את הקצוות, נראה לי שניתן להסביר את ‘הפרדוקס של פרמי’ בקיומם של ‘חיים’ ברמה נמוכה משלנו (שטרם יצרו תקשורת בין־כוכבית) מחד גיסא, ומאידך־גיסא – חיים מתקדמים עד כדי היותם אנרגיה טהורה, אשר אינה זקוקה לאמצעי תקשורת, באשר היא מצויה כאן, שם, ובכל מקום, משוחררת ממגבלות חוקי הפיסיקה הידועים לנו. על כן אין לה שום צורך או עניין בהיחשפות בפנינו; אין אנו באותה רמת־התפתחות, איננו מסוגלים לתרום לה משהו משלנו. ואולי ממילא מובטח לנו להגיע לאותה רמה בסופו של דבר, אחרי 120 שנה…

ואם בתגובה לדברי יאשימוני בנטיות מיסטיות, אין לי אלא לומר כי בלעדיהן אינני יודע כיצד ניתן להתייחס אל המד"ב בכלל!

מוטי דגן, נתניה.

(מורה בביה"ס התיכון “שרת”, נתניה)

*

מדע העתיד

מה הקשר בין הדמיון והמדע? בין הדמיון והדת? הדמיון והמיסטיקה? הדמיון והלוגיקה? הרבה שאלות. אני הגעתי למסקנה מאד משונה: אין הבדל בין דמיון למציאות. אם המציאות, שאנו חיים בה, הינה מציאות מדעית, פרימיטיווית, בעלת דיעות קדומות – הדמיון והמציאות משחקים בנו. במילים אחרות: השפה משתנה, ואיתה הלך הרוח. נבואות הנביאים הקדומים, ושל סופרי מד"ב כמו אסימוב כיום – אינן כה שונות כפי שנראה לעין. העתיד אינו ברור. אינו מוסרי. הפוליטיקה שולטת – והפשע חזק ודומיננטי. האדם קרוע לרווחה, ובאין מנוח ומזור – דמיונו רווי האדרנלין, פרנואידי, לחוץ ומתוסכל.

א. הכסליי חזה זאת. ג’ורג' אורוול חש בזאת. ועולמם אינו בדיוני, אלא מציאותי. הטכנולוגיה משרתת את הטכנולוגיה. (חוק פרקינסון: הפקידות משרתת את הפקידות) הרפואה את הרפואה, האפיפיור את הכנסיה וסובב חלילה.

אין המדע משרת את האנושות – אלא את סקרנותו התיאורטית – מכיסי משלם המיסים הקטן. התיאוריות הנכפות על היחיד – אינן נכפות על המוסר המדעי. (יש חזירים ששווים יותר וכו' – ג’ורג' אורוול, “חוות החיות”). בשם סיסמאות שדופות, נעשים מעשים נפשעים – כביכול למען הקידמה האנושית. קידמה למי? קידמה לאן? למה הדבר דומה? למכשיר טלוויזיה תלת ממדי הניתן לאדם שמוצא את אשתו זונה, בניו מתו בתאונת דרכים, והוא עצמו לא אכל יומיים. מה תעזור לו הטלוויזיה? אילו תוכניות יפות יכול המדע להעניק לו?

אמר לי פעם הרבי שלי (כשלמדתי בתיכון דתי): אדם שלא אכל יומיים, לא מסוגל לשמוע סימפוניה של בטהובן.

אני מבין את להיטותכם להכניס את היינלין, אסימוב, וקלארק לדעת ההמונים. זהו מעשה נאה ותרבותי. אבל מכאן ועד לנבואה של עדר כותבי סיינס־פיקשן, הדרך קצת ארוכה. האנושות סובלת היום מהרבה סיבות, ואין צורך שבין הסיפורים הקצרים בחוברת שלכם, יבואו טקסטים “מדעים כביכול” – על עתיד אנושי קצר טווח, שואה ועוד. זה מקלקל לי את ההנאה.

עולם אנושי טוב יותר הינו עולם אנושי בעל מוסר טוב יותר. כל עוד הפוליטיקה שולטת – לא ניישב כוכבי לכת רחוקים. חומייני ואידי־אמין, היטלר וקדאפי לא יתנו.

האם ד"ר מנגלה היה מדען? האם “עדר האמנים שלוח־הרסן” הזה של סופרי המד"ב, יודע מה שהוא עושה? האין הקריירה האישית של כל אחד מהם, החשבון בבנק, והאגו האישי – הם שכופים עליהם לעשות את הפאראנויה הכלל עולמית?

אינני נגד דמיון. אדרבא, בתור אמן – הדמיון הינו אחד מ"כלי העבודה" שלי. גם אני מוצא את עצמי צופה בעתיד. לעתים – בצלילות. לעיתים – במעורפל. אולם העתיד שאני רואה לאנושות – נראה לי תמיד כעתיד בתנאי. והתנאי חסר לי. השאלה שאני שואל את עצמי תמיד: האם האנשים יבינו את מצבם העכשווי? או שייגררו לתוך שואה מתוך חוסר אונים? החברה מאבדת את שורשי מהותה, היום יותר מאתמול. ומחר יותר משלשום. מדוע? משום שאנו כורתים את הענף שאנו יושבים עליו. החדירה למוחו, נפשו, משפחתו, לבו של האדם הופכת לנורמה. הפרט הופך שקוף. המשטרה, החוק, הממשל נעשים חזקים. הרומנטיקה, המקוריות, החופש – נמוגים. חברה ללא חזון. מפלצת מתכת מיצרת את משפחתה המתכתית. עוד מכונה. עוד מחשב. פחות עבודת כפיים. פחות אמנות. פחות שלווה. אם האמנות הינה ביטוי לחיים התרבותיים – הסתכלו על הזבל המודרני לעומת המונה ליזה, הפר־רפאליסטים, ורמברנט. כל תינוק בן שלוש יכול לעשות את מה שמוצג היום במוזיאונים. אם זוהי ההתפתחות האנושית, מצטער, אני פורש.

אני מאשים את המדע, והחברה השולטת, הפוליטיקה, וכל אנשי הדת, האמונה והמוסר – בטעות הרת אסון. האדם אינו אוטומט! אינכם משרתים, ומזמן הפסקתם לשרת את האנושות. האנושות הפכה קורבן לעדר קטן של מדענים, אמנים, פוליטיקאים וסרסורים לדבר עבירה, שדמם הינו כסף, ומעשיהם גרועים מתופת.

אשר עין־דור, ת"א.

*

כינוס מד"ב בינלאומי בישראל

ברצוני לברך מקרב לב את חובבי המד"ב הירושלמים על עריכת כנס חובבי מד"ב ארצי, ומקווה שהארוע המוצלח יפתח במסורת של כנסים כאלה. כמו כן ברכות “יישר כוח” ליוזמי עריכת כינוס המד"ב הבינלאומי בישראל בשנה הבאה, עליו למדתי מהגיליון הקודם של ‘פנטסיה 2000’. הייתי מעוניין לקבל פרטים נוספים על הארוע – מי מארגן אותו, היכן יתקיים ומה יהיה בו. אגב, מה פרוש השם ‘ג’רוקון’?

יפתח בן־הר, חיפה.

השם ‘ג’רוקון’ הינו קיצור השם האנגלי Jerusalem Convention, כלומר ‘כינוס ירושלים’, וזאת בהתאם למתכונת המקובלת של שמות ארועים כאלה המתקיימים בשפע ברחבי העולם (ראה מדור ‘מבזקים’ בגליון זה). ארגון הכנס בירושלים נמצא כבר בשלבים מתקדמים למדי, ודיווחים על כך יתפרסמו מדי־פעם על דפי ‘פנטסיה 2000’. הוועדה המארגנת של הכינוס מורכבת מחובבי מד"ב הפועלים ביתוף עם גורמי תיירות. פרטים נוספים אפשר לקבל באמצעות פניה למזכירות הוועדה המארגנת, ת.ד. 394, תל־אביב.