דיוקן על ברדבורי כדאי אולי להתחיל דוקא בסוף המאה הקודמת, חמישים שנה לפני שנטל ריי הקטן, בן ה־15, את העט לידו בפעם הראשונה וכתב ספור קצר שלא זכה להצלחה מרובה, שכן ברדברי הוא משהו מיוחד בז’נר אך דוקא בייחודו הוא ממשיך של מסורת מסוימת. בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת נהג ז’יל וורן בחמת טרוף עונתית להריץ מברקים אל ה’טיימס' הלונדוני מעל סיפון היאכטה שלו, בהם תקף את ה.ג'. וולס שהיה מוקצה בעיניו מחמת מיאוס. בשנות התשעים היו מאחורי וולס כבר מרבית “הרומנים הפנטסטיים” שלו: “האי של ד”ר מורו", “מלחמת העולמות”, “מזון האלים”, “האנשים הראשונים של הירח”; וכדי להבין מה הרגיז כל כך את וורן ניתן להזכיר פשוט את הספר האחרון מבין אלו. בעוד שוורן תכנן את “מסע לירח” שלו בפרטי פרטיו, הגה בסוג הדלק הנידרש, בצורת השיגור של הטיל (הוא סבר שיהיה זה כדור תותח גדול) וכו' וכו', הסתפק וולס, כששלח הוא את אנשיו לירח בתחבולה הפשוטה של “חמר אנטי גרויטציוני”, ובזאת העלה את לחץ הדם של וורן שידע כי אין ולא יתכן דבר כזה שהוא מגוחך לא פחות משהינו בלתי אפשרי. הבעיה היתה שגם וולס ידע זאת. משני אלו היה דוקא וולס בעל ההשכלה המדעית הפורמלית בהיותו בעל תאר בביולוגיה, ולעתיד לבוא אחד האנציקלופדיסטים הנאורים והפוזיטיביסטיים של העולם המערבי; מעבר לפלוגתה ההיסטורית המגוחכת יש כאן התנגשות של הטמפרמנטים שיש בה חשיבות עליונה להגדרת המד"ב. בעוד שוורן ראה במד"ב כר פורה לאקסטרפולציות, מחקר שעורך הדמיון בכל העולמות האפשריים שהעתיד שלנו יכול להפיק מתוך הפוטנציאל של ההווה, ולשם כך השתבח ביצירת מכונות משוכללות, ניבא טנקים וצוללות, תיכנן מכוניות ואפילו כלי טיס, את וולס לא עניינו כל אלה; בעוד שבשביל וורן הירח הוא הלוין של כדור הארץ העשוי כך וכך מליוני טונות של סלע ומחצבים מסוג מסוים, ולו כח משיכה בעל שיעור מסויים הניתן למדידה, בשביל וולס אין הירח אלא מקום שבו יש חברה והיררכיה מסוימת שכדאי להפגיש עמה את אנשי כדור הארץ בלא להתעניין כל עיקר, מעבר לתחבולה ספרותית פשוטה במתכוון, בדרך בה הגיעו שמה. בקצרה: בשביל וולס המדע לא היה אלא אמתלא לבנות אוטופיות, לבחון את סדרי החברה של ימיו, או, בצוותא עם הרומנים היותר “רציניים” שהוציא בראשית המאה, לכוון חיצי סאטירה כנגד אנגליה של ימיו. כל המבוא הזה חשוב להגדרתו של ברדבורי – משום שברדבורי הוא הנציג המוצלח והרומנטי ביותר של סוג זה של המד"ב, עם הבדל אחד: בעוד שוולס היה מעוניין בניצולו של המד"ב לצרכי סאטירה חברתית, עיסוקו של ברדבורי הוא אוניברסלי יותר: הוא מעוניין בניצול המד"ב לחקר האדם בכלל, באשר הוא, לחקר צורות חשיבה שלו וצורות הרגשתו שהן אותן צורות בכל מקום. בשביל ברדבורי אין המאדים כוכב לכת שנע סביב לשמש, אלא מקום זר שבו ניתן להפגיש את ילדי האדמה עם יצורים אחרים. צורות חיים נכריות מעניינות אותו לא מצידן הביולוגי כי אם מצד האור הפילוסופי והרגשי שהן מטילות על האדם. משום התענינויותיו אלה לא האריך ברדבורי שבת בחוג הצר של סופרי מד"ב: למרות הפרסים והכיבודים שזכה בהם מצד עמיתיו – ואולי בלי קשר אליהם – הצהיר הסופר האנגלי רב־ההשפעה כריסטופר אישרווד (המחבר של “שלום לך ברלין”) על כך ש"ברדבורי הוא בעצם פייטן"; ברדבורי נהג רצינות בהצהרה זו ומאז הוא שוכן כבוד באותו תחום מכובד יותר שלסופרי המד"ב ה"קשוחים" יותר אין בו דריסת רגל, תחומה של הספרות הכבדה, הרצינית. אך נתחיל מההתחלה.

ברדבורי נולד ב־1920, בעיר קטנה באילינוי, המופיעה ברבים מספוריו כארץ של תום וביעותים. (לדוגמה – בסיפור “אל מכתשי שיקאגו” המופיע בגליון זה). ב־1941 יצא לאור ספורו הראשון (בשתוף עם הנרי האס – “מטוטלת”). משנת 1943 עד 1947 התגבש אותו סגנון מיוחד שלו שיש בו תערובת של פנטסיה, נוסטלגיה וחיבה כלפי המקברי; ספוריו מתקופה זו קובצו לראשונה בשנת 1947 תחת הכותרת המשותפת “קרנבל קודר”, וכמה מספוריו שם קובצו שוב בספרו שזכה להצלחה ניכרת “ארץ אוקטובר” (1955). אופייני לדרכו שמרבית ספוריו מאותה תקופה יצאו ב"ויירד סטוריס" (מגזין שהתמחה בחלק ה"פנטסיה" של הסיינס פיקשן); באותה תקופה גם הרבה ברדבורי, כרבים מעמיתיו, להשתמש בשמות עט שונים – אדוארד בנקס, ויליאם אליוט, לאונרד דוגלס. בין ספורים אלו נימנה גם “הפיקניק בן מליון השנים” שניכנס לאחר מכן לאסופה שלו משנת 1950 – “הכרוניקה המאדימית” (בעברית – “רשימות מן המאדים”). זה היה ספרו השני של ברדבורי, הספר שהביא עמו תפנית; מסך 300 הספורים בערך שכתב מאז רק כתריסר הופיעו במגזינים למד"ב, כל האחרים נידפסו בירחוני הספרות המכובדים ביותר כגון ה"ניו יורקר". ספור ההצלחה של ברדבורי הוא מיוחד במינו: הוא פרץ לעצמו דרך אל תחומי הספרות הרצינית, את ספוריו לומדים באוניברסיטאות, הסגנון הנוסטלגי הסימבוליסטי שלו הספוג מיבנים אומנותיים וצלילים של פיוט עובר אנליזות סטיליסטיות. יתרה מזאת – ספרו “פרנהייט 451” הוסרט על־ידי אחד החשובים באנשי הקולנוע של צרפת, פראנסואה טריפו, והיה להצלחה רבתי; הוא הוזמן להוליבוד וכתב שם את התסריט לסרטו של ג’ון יוסטון על פי ספרו של מלויל “מובי דיק”; לא במקרה היה ברדבורי לאיש שהתעסק דוקא בתסריט זה: שכן מלויל, לצד אדגר אלן פו (סופר אחד שברדבורי מזכיר בכמה מספוריו) הוא צייר הרוע הגדול בספרות האמריקאית, וברדבורי למד רבות מסגנונו הסמלי ומהיכולת שלו ליצור אימז’ים גדולים של רוע מעורפל וסתום. “פרנהייט 451” היה הספר הארוך היחיד של ברדבורי; לאחר מכן המשיך לפרסם את ספוריו הקצרים בכמה קבצים שהכותרות הנפלאות שברדבורי יודע לברור עבורם מבטאות מקצת מהנוסטלגיה אשר המשיכה לפרסם את שמו בחוגי הספרות הרצינית: “יין דנדליון” (1957), “האדם המאוייר” (1951) “דבר מרושע מדרך זו פוסע” (1962) וכמובן – “תפוחי הזהב של השמש”. מאז סוף שנות החמישים גורם ברדבורי אכזבה מתמדת לחסידיו – במחזות שלו, בשירתו, ברבים מספוריו; למרות זאת התפשטה גם בשנים אלה תהילתו וקיבלה כבר תנופה שאי אפשר לבלמה. ספורים שלו הופיעו ביותר מ־800 אנתולוגיות, כמה סרטים נוצרו בשנות החמישים על פי ספוריו הקצרים, 16 מהם זכו לגרסאות של קומיקס, ויותר ממאה מחקרים, חלקם בעלי אופי פופולרי וחלקם אקדמיים, הופיעו וממשיכים להופיע אודותיו, ביניהם גם ביבליוגרפיה מפורטת של כל כתביו מאת ויליאם פ. נולאן, סופר מד"ב חשוב בזכות עצמן.

רשימת הישגים זו ובעיקר העובדה שברדבורי הוא הנציג המוכר של המד"ב בתחומה של הספרות הרצינית, מי שנחשב אחד הכשרונות הספרותיים הבולטים במאה זו באמריקה, ושאין עברו ה"מד"ב" ניזכר לו עוד, טעונים פרוש והסבר. ההסבר הפשוט ביותר הוא לומר שברדבורי הוא סופר טוב במובן שבו סופרי מד"ב מקצועיים יותר כאסימוב, הינליין ואפילו קלארק, אינם יכולים להיות; עובדה זו היא שחשובה בתופעה ששמה “ברדבורי” – ואני רוצה לדון בה בקצרה בהתיחס לשנים מספריו שנזכרו – “פרנהייט” ו"רשימות מן המאדים" – בהם מודגמות סגולותיו שעשוהו לתופעה פרדוכסלית: סופר מד"ב שהוא סופר מד"ב טוב יותר ככל שקוראים “רציניים” בטוחים יותר שהוא כותב מחוץ לז’נר. נראה מדוע הדבר כך. התחלנו בוורן וּוולס: ברדבורי הוא וולסיאני בזה שהוא דוחה את הנסיון של הסופרים מאסכולת וורן לבנות אקסטרפולציות. זהו לגבי דידו תפקידו של מדען, ובעצם לא דבר מעניין מספיק. אך בניגוד לוולס ובדומה לאויבו הגדול של וולס, ק. ס. לואיס, היה ברדבורי תמיד פסימיסט, וסולד מהאופטימיזם המדעי שאפיין את אסימוב והינליין, את “דוק” סמית ואת ג’ון קמבל; בשביל ברדבורי העתיד, במידה והוא התפתחות של הווה, יכול להקצין רק את הרעות שמתחילות לבצבץ עתה; במובן זה הוא כותב “דיסטופיות”, אוטופיות הפוכות, שליליות. בדומה למשטר הדיכוי שמתאר אורוול ב"1984" בו “משוכתבים” ספרים מדי שנה כדי להתאים לרוח הנושבת של אי־סובלנות מתחדשת כל תקופה קצרה, ובדומה להכסלי שב"עולם חדש ונועז" שלו אין למעשה כל ספרים בנמצא (אלא רק סמי הזיה) ספרו של ברדבורי “פרנהייט 451” מתאר עולם דומה מאד, ואפילו נאחז באותם סמלים ובאותן תופעות ייצוגיות של העדר סובלנות ואיבה של בני אדם כלפי הרוח והתרבות. הגבור מוצא את אשתו על סף המוות לאחר שקצה בחיים של שעמום נוח, שהאתגר החריף ביותר שבו לפעילות מנטלית הוא טלביזיה תלת מימדית; כותרת הספר מסמלת את דרגת החום שבוער בה נייר של ספר, והגבור הוא “כבאי” שבאופן אירוני רגיל אצל ברדבורי תפקידו אינו לכבות שרפרת אלא להבעיר אותן, והשרפות, בקונוטציות ברורות מאד בתרבות שעברה ברבריזציה עוד בימיו של ברדבורי, הן שריפות של ספרים – החמר המסוכן ביותר למשטר טוטליטרי בהיותם אמצעי להעברה של אי־ודאות. “פרנהייט” הוא איפוא, בצורה הברורה ביותר, לא ספר על העתיד כי אם משל על אי־הסובלנות של ההווה, על העדר היכולת לשמור על אינדבידואליות בעולם העובר קולקטיביזציה, ועל אי־נכונותם של שלטונות כלשהם להתיר את העונג שבבדידות, במחשבה, בהתבודדות עם ספרים. ברדבורי מזכיר לנו שספרים הם בעצם צורת הבידור היחידה שבה אדם מתבודד עם עצמו ועם העולם הפנימי של מחשבותיו: זוהי אצלו, כמו אצל הכסלי, אורוול וזמיאטין, צורת בידור שאין משטר טוטליטרי עשוי לשאת אותה לאורך זמן. המד"ב, העתיד, המכונות הזרות, צורות החיים האזוטריות, הינם כולם עבור ברדבורי רק אמתלה לבנות משלים על ההווה באמצעות חידוד סיטואציות, חידוד המתאפשר כשאין הוא צריך עוד להיות צמוד ל"תאור ראליסטי" של העולם הממשי. משום כך אין זה נכון לומר שברדבורי הוא “סופר רציני” שהתחיל את דרכו ב"כתבי־עת של מדרכות" אך עקר מהם אל ה"סאטרדיי איבנינג ניוז" וה"אמריקן מרקיורי" המכובדים, בדומה לדאשייל האמט, שחרג מהז’נר שלו – סיפורי הבלש הפרטי – וכבש את לב האינטלקטואלים. עולם הפנטסיה של ברדבורי הוא חלק חיוני בעולם הסמלים שלו; כיצד יוכל לתת בטוי לנוסטלגיה־הפוכה, האכזרית של ימי הילדות, אם לא בספור על “גן הילדים” שבו מענים הילדים זה את זה והאב המסור מתחלף עם ילדו, ואינו גדל עוד לעולם, כדי להצילו. כיצד יתן בטוי לזוועה שבצד המסוים של האנושיות אם לא באותו ספור נפלא על אדם שכאב עצמותיו לא הירפה ממנו, למרות כל התרופות המתוחכמות עד שהגיע אל ביתו של אותו מרפא מוזר למראה שמצא לו טיפול: הוא חדר לעצמותיו ואכלן מבפנים. לאחר מכן חוזרת אשתו הביתה ורואה עיסה דמויית כוכב־ים מָחוץ זוחל על הריצפה. “הדבר הגרוע מכל” מסתיים הספור "היה בכך היצור המרוח שם אמר לפתע בקול אנושי, מוכר – “מרי!”

ברדבורי יודע מה ששום סופר מד"ב זולתו לא למד: שכדי להיות מפחיד, מעורר דמיון, מקסים, הוא צריך להשאיר פערים פתוחים המתמלאים בדמיונו של הקורא: הוא צריך לדעת לא רק מה לכתוב אלא גם מה להחסיר. כך למשל מסתיים אחד הספורים ב"רשימות מן המאדים'' – הקפטיין מגיע עם אנשיו, בצורה מפליאה ביותר, לעיירה הדומה בכל לעיירת ילדותו: הסבא והסבתא מתערסלים בכסא הנדנדה על מרפסת שטופת אור־שמש, מתחת לגגון האדום המשופע, והאח הקטן נמצא בגינה. רק שכל המקום נמצא, אם רק תחשבו על כך, במאדים. אך אנשי הצוות אינם מרבים לחשוב. כל אחד מאנשי הצוות משוכן בבית כזה, והקפטיין, בלילה, לצד הנשימה השקטה של אחיו, מתחיל לחשוב, והוא מבין שבעצם דבר איום מסתתר שם באפלה, והוא מזנק אל הדלת. “רק שהדבר תפס אותו לפני שהגיע”. צורת הכתיבה הזו, הקצרה, רבת הסמלים, שמוצאת את הדבר המפחיד ביותר בתשוקות הלב האנושיות ביותר מיוחדת לגמרי לברדבורי, והיא מאפיינת את כל מסכת “הכרוניקה המאדימית”, שהוא בלי ספק ספר “הפנטסיה” הטוב ביותר שנכתב במאה העשרים. זוהי יצירה מלהיבה ומפליאה – מארג עדין וסבוך של סיפורים קצרים שבכל אחד מהם חתומה התערובת הברדבורית המיוחדת של נוסטלגיה, פיוט, ואירוניה דקה כלפי האדם. תשוקות ופנטסיה, חלום של כיבוש וגעגועים לאנושיות מול הערים המתות של בני־המאדים. האיכות דמויית החלום (ולפעמים סיוט) שבני האדם פוגשים בתרבות זרה לגמרי, כמו אותו אדם שנתקל באיש מאדים ההולך למסיבה בעיר השכנה, באיזה מעתק זמן פתאומי ורגעי, כל אלה מראים עד כמה אין ברדבורי מעוניין כל עיקר ב"טכניקות" – של המסע, של החברה, של הערים והארכיאולוגיה הקוסמית; כל מה שהוא מעוניין בו הינו “המצב האנושי” שהוא אחד בכל מקום: הספר מתחיל באימז' היפהפה של קיץ פתאומי באמצע החורף הקפוא של אוהיו, אותו מפשיר טיל־המשלחת הראשון בחום מנועיו, והוא מסתיים בילדי הארץ המביטים לתעלה המאדימית כדי לראות “אנשי מאדים” בתוכה, ורואים את השתקפויותיהם. בין זה לזה דן ברדבורי בהרבה נושאים “גדולים”: בבדידות ובטרוף, באי־יכולתו של האדם להיגמל מצורות־ראיה מאובנות שהביא עמו, באי־יכולתו להבדיל בין מציאות להלוצינציה עקבית כאותו ספור בדבר המשלחת השניה אשר ניכלאה בבית מטורפים מאדימי, או בשאלת הזהות האנושית באותו ספור בו יצור מאדימי המשנה צורה לפי תשוקת בני האדם ניקרע לגזרים תחת התשוקות הנוגדות, האגואיסטיות, של כל יצורי האנוש סביבו. זוהי כתיבה של רומנטיקן מיואש, ספוג רחמים, הבוחן כליות ולב של האדם במעטה של פנטסיה המרוחקת מההווה והמציאות שלנו מספיק על מנת להראות אותן ביתר שאת. בשביל ברדבורי המד"ב אינו נועד אלא לגרד באמצעותו את האבק מעל כמה שאלות גדולות, כלל־אנושיות. אך למרבה מזלנו, אנו חובבי המד"ב, ובניגוד לדעת שוחריו שאינם כותבים עוד על גב ספריו את הבטוי “החשוד” – הזה, הכלים שבאמצעותם הוא פועל חיוניים והכרחיים למסר שהוא מפיק באמצעותם. דוקא משום שהפנטסיה היא בידי ברדבורי מכשיר פילוסופי, מצליח להתגלות אצלו כל יופיה. ברדבורי הצהיר עוד בראשית דרכו: “תמיד אני אומר לעצמי שיש משהו מן הידוע בלא־ידוע, ויש משהו לא־נודע בידוע; חפש אותו, מצא אותו.” אין ספק שברדבורי נימנה עם אותם מעטים – שמצאו אותו.

יוחנן נאגל