א. חיי הארץ וספרותנו    🔗

למבקרים אותנו – ועם עלייתו של ביאליק לארץ    🔗

לא רק קהל קוראים ומבקרים בא בטענה, שאין אנו מוצאים ביטוי הולם למתהווה בארץ ואין אנו מצליחים להביע את המתרחש בה; – גם אורחים־סופרים מן החוץ, המזדמנים באקראי אלינו, נתפשים לאותה קובלנה. ואמנם כל עוד אומרים, כי אין אנו מיטיבים לכתוב על חיי הארץ – אין ברירה אלא להחריש, לאחר שעניין של־טעם הוא ושל שיעור הכשרון; אבל – כאשר משמיעים לא רק דברי שלילה, אלא מצרפים עצה – כיצד צריך לכתוב על “חיי הארץ” – – או לשון אחרת: החומר מתגולל כביכול בראש־חוצות כשקמים – ואילו אתם סופרי הארץ (או פלוני ואלמוני), אינכם יודעים ללוש אותו לאותה עיסה אשר שמה "יצירה ספרותית – – כאשר באים ללמד אותנו את המלאכה כולה על רגל אחת – הדברים מחייבים תגובה: א) יש לשוב ולבחון את השאלה הכאובה בפני עצמנו; ב) ואם יש מה להשיב, להתאזר ולהשיב לאומרים ולקובלים.

עם זאת נראה לי לנכון להקדים בראשית דברי, כי יש לנו גם זכות להיפגע מדברי הקיטרוג האלה. ממה־נפשך – או הספרות היא תולדה של חווייה אישית־לאומית־אקלימית ממושכת, ואז חייבים גם המבקרים החרדים לגורלה של “יצירת הארץ” לדעת, כי אם רשאים הם למצוא פגם ב"ספרותיותנו", עדיין אינם זכאים לפסול את החווייה שאנו חיים אותה ומתאמצים למצוא לה ביטוי הולם. – ואם היצירה אינה דווקא תולדה של חווייה אלא חסד היא ממעל, בתוספת השכלה הנקנית במרכזים של חיי הרוח והתרבות (מחוץ לעולמנו “הקטן”), כי אז מוצדקת הבקורת. כוונתי אני לעורר על נקודת־המבט האחרונה, אך לצורך זה אכנס לבירור השאלה ביסודה.

אמנם אני כופר בגישה סכימתית לחיים ואיני סבור כי יצירה, ויצירה ספרותית בכלל, “נעשית” על דרך סכימה כפשוטה. דהיינו: כך צריך להיעשות ואם נפלה סטייה, ניתן לתקן אותה בשינוי פה ושם. אף־על־פי־כן, ולשבר אוזן, אנסה לשרטט מעין עקומה סכימתית של ספרותנו העברית בעשרות השנים האחרונות, מאז חיי הישוב בארץ נעשו לגורם־של ממש המחפש אחר ביטוי. יתכן, כי פלוני יאמר שנועזה היא סכימה זו וכללית יותר מדי – אף־על־פי־כן אסתייע בה לצורך ענייני.

נראה לי, כי המאורע הספרותי המכריע ביותר בתקופה הנדונה, היתה עלייתו של משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק ז"ל, לארץ לישיבת־קבע (ואם נוקט אני לשון־יחיד, ברי כי אני כולל בכך את הפמלייה הכבדה שעלתה עם משוררנו, או קדמה לו כלשהו או באה בסמוך אחריו, בחינת הארי שבחבורה בא להוציא את החבורה כולה)… עלייה זו מצטיירת לי בצורה זו: בא גאון־הרוח העברי, עלה על חופי הארץ ופירק כאן מעל כתפו הכבירה את המשא הגדול אשר נשא – את המטען הרוחני. הכבד והמיוחד של דורות עמנו בנדודיו.

המשא פורק והנושא בו, הנאמן ורב־הכוח, הסתלק לחיי נצח. השאלה היא: מה מצווים אנו לעשות לעת כזאת – האם לנסות ולהעמיס את המטען הרוחני הרב הזה, את “הדביר” הזה, על כתפינו הדלות, אשר כוחן היה יפה עד עתה (או לדעת המבקרים לא היה יפה) לאותו מטען “קל” של הווי חלוצי בארץ? – המשא שהובא מהתם הוא גדול ומקופלת בו מורשת היהדות לדורותיה – ואילו אנו, דור סופרים שקם בארץ – מגשש את דרכו החדשה. ואם דרך זו לא מצאנו, גם לדעתנו אנו, ועדיין עומדים אנו בחיפושי דרכים אחר צורת הכתיבה וסגנונה – על אחת כמה, שגדול וכבד המשא החדש מכפי כתפינו.

עם זה – המשא פורק ובשעה הנכונה פורק בארץ. כאן – ישראל שוב אינו “אלמן” כשהיה, כי הקים אכסנית רוח וקריה נאמנה משלו. המנגנון העברי־העצמאי הופעל – ולו בראשיתו. סנהדריה שלנו עדיין אינה יושבת על מכונה בהר, אך חבר חכמים יושב על המדוכה ומכשיר את הכלים לפירוק המשא הרוחני ולהוסיף עליו כינוס וחקר של מורשתה הרוחנית של היהדות. במילים אחרות: ל"דביר" הרוחני של אומתנו שלוחות ידיים נאמנות לתמוך בו ולסעוד אותו – והזמן בו נשא יחיד בדור במזיגה שלמה של יהדות־חזון־פיוט גם יחד – זמן זה עבר עם מותו של היחיד בדורו.

פרידה מהרומאנטיקה הספרותית    🔗

אמנם קשה להיפרד מגישה “רומאנטית” זו של התגלמותה הרוחנית של האומה בדמות יוצר נבחר, או בשתים־שלוש דמויות נערצות, ככל שהיה בעבר הקרוב; – אף־על־פי־כן מוכרחים אנו להכיר במעבר שחל, כדי שלא לפזר את כוחנו ליצירה, שהוא דל בלאו הכי. אף הפרידה שלעצמה מעולם־הרוח השלם – “הדבירי” – של ביאליק, אפשר ולא היתה קשה כל־כך, אילו בצד המשא שפורק כבר היתה רקומה ומגובשת על האדמה הזאת, הנפש העברית המחודשת־השלמה, זו אשר חייה מלאים ושופעים, ויש בהם כדי לפרנס את דמיונו וקולמוסו של הסופר.

עם זה מסתבר, כי גם אותה נפש עברית מחודשת – “זו הנפש הבריאה בגוף בריא” – עדיין אינה שלמה אלא עשויה קרעים ושרוייה בכבשונה של התהוות. וכיוון שכך, מובנת מאליה מבוכתו של הסופר, המתחבט ביודעין ובלא־יודעין בשאלה: – תחומי יצירתו מה הם – – מה התוכן החדש אשר יכתוב עליו וכיצד יכתוב? – גישתו אל חומר זה כיצד?

בינתיים, מערכות חיינו הציבוריים בארץ הקדימו להתגבש במסגרותיהן המוגדרות באופן שאינן צריכות לכאורה צריכה אורגאנית לספרות לשמה, אלא במידה שיש בה לשוות גוון תרבותי יותר לעתון ולבטאון של הציבור; מאידך, מערכות הרוח נעשו “מקצוע” והן תחומות תחומים של מדע מוגדר (היסטורי־פילולוגי־ארכיאולוגי), שאין לשלוט בו בכוחו של “חסד היצירה” בלבד. במצב זה נראה איפוא, כי תחומם של סופרים צר והולך דווקא בשעה גדולה זו של תחיה לענפי תרבותנו השונים ופנוי לו לסופר מקום של “יודע־לשון־וספר”, או מתרגם מלשונות אחרות ללשוננו ומלאכה כיוצא בה. במילים אחרות: אילו נתקיימה הסכימה במציאות, כפי שתוארה בזה – היה תחומו של הסופֵר בארץ מביא עד לביטול יעודו מעיקרו.

ברם, כבר הקדמתי, כי החיים – בין חיי המעשה ובין חיי הרוח – אינם מודים בתיחום סכימאתי; ועוד בטרם פורק המשא הרוחני־הלאומי בחוף־הארץ – מספר עשרות שנים לפני כן – החל חבר סופרים להתחיות עם ההוויי החדש שהתרקם בה, על ערכיו החדשים והשונים מאלו שנתקבלו עלינו בגולה –ולגאול אותו בדרך הביטוי הספרותי. להלן אייחד את הדיבור על אחדים מהסופרים החלוצים, ככל שהספקתי לעמוד עליהם מקרוב; כאן אדגיש כי מתכוון אני לאלה שנתפסו ונתייחדו בצורה ספרותית זו או אחרת עם ההווי שהתרקם בארץ, על תנודותיו ונפתוליו, ואין טעם לדון אותי על יתר או חסר.

הבחור עם “השבר” והטובע בירדן    🔗

כל אלה שיחשבוני, לפי דברי הבאים, לברנראי מובהק, יהיו נמהרים להסיק את מסקנתם. לאמיתו של דבר עלי להודות כי “אותו איש” יוסף חיים ברנר, בהתהלכו בתוכנו ואני עודני נער – לא היה בו לקרב במראהו החיצוני המדכדך, ולא זו בלבד אלא שבעתיים היה קשה לטעמנו הלך־הרוח של סיפוריו. דומה היה, כי בכל דבר מדבריו היה טבוע חותם של ימי גשם וקדרות עננים, בעוד שאנו – בני־הנעורים – לא רצינו בקדרות. שבענו קדרות מעבר־לים, וכאן נכספה והשתוקקה נפשנו לבהירות. מורי, ד"ר צפרוני ז"ל, היה נוהג להשמיע הערה כבדה ומרושלת במקצת, אך חדורה אירוניה נוקבת על חשבוננו. הוא היה אומר: נוער זה הולך תמיד דווקא “קדימה” – – דווקא “בצעדי־און” – ולא אכחיש: היינו נוער של “קדימה” ושל “צועדי און” דווקא, אולי מתוך ריאקציה למה שהיינו בגולה.

נתאר איפוא לעצמנו, מה יכול היה להיות רושמו של סיפור ברנראי על נוער – ובכללו עלי? למשל: המעשה באותו פועל המעמיס במלגז שניתן לידו על העגלה תבואה קצורה ובו במקום לוקה דווקא ב"שבר"… לכאורה, ניתן היה לטעון: ברנר היקר, מה איכפת לך, אילו אותו בחור היה מסגל את עצמו מעט־מעט להניף בקלשון את התבואה בשדה העברי ובתוך נוף עברי חדש, ולא היה מתאמץ עד כדי ליקוי בגוף (ובסמוי בלא־ספק – בנפש)? – –

נקביל לעומתו גיבור משל משה סמילנסקי, חלוצי באפיו גם הוא – אחד הטיפוסים הנלבבים של המספר רב־המזג – “חוואג’ה נזאר” – וסופו של זה שהוא טובע בירדן, כדי ללמדך כי “גם בירדן אפשר לטבוע”. לכאורה, כאן התמכרות שלמה עד לטביעה מלאכותית של הגיבור העברי החדש, – העשוייה להרעיד את הנימה הרגשית בלב הנוער, שהוא להוט להתחדשות ושואף להאמין בה בכל נימי נפשו ומאודו.

אף־על־פי־כן, עברו עשרות שנים, לאחר שנודעו הסיפורים הללו – של סמילנסקי ושל ברנר כאחד, והריני מודה אולי בעל־כרחי: אכן, ניצח “הבחור עם השבר” את חווג’ה נזאר וכיוצא בו, נצחון של אמת. כיצד? אני עשוי להחשב כדור שני לברנר וכבר ראיתי דור “שלשים ורבעים” עולה ובא כחלוץ מפולין ומליטא – ועדיין רותם החלוץ הזה בעגלה את הבהמה ויושב וחולב את הפרה לא רק בשרירי ידיו אלא במאמצי נפש – בחינת “כל עצמותיו תאמרנה”. – כי התחדשות שלמה בגוף או על אחת כמה ברוח, אינה מושגת בדור אחד; הסתגלות שלמה עוד לא נקנתה ומהפכה אקלימית היא – בדרך – כי לא בין־יום מתחוללת מהפכת גוף ונפש בפרט ובאומה כאחד.

ועוד משהו על “מהפכת הנפש”    🔗

לכאורה, סבורים בימינו אחרת: אם כביש נסול עדי־רגע ואם חומת־אבן נבנית בין חדשים מספר וכרך מתרומם במטה־קסם – הרי שגם נפש היהודי עשוייה לחולל את גלגולה בין דור־אחד. אף רצוי היה כי הגלגול יהיה מהיר – ומחשבי קיצין, למטרה זו או אחרת, כבר הראו באצבע – מעמד העובדים הזה שקם – – העושים באבן, בבטון ובכל מלאכה אחרת – חברת העובדים שנאחזה קבע בקרקע ובשמירה על דפוסי חייה החדשים – חלילה לנו למעט את דמותם ורצונם העז של העובדים והמגינים לסוגיהם, אבל מכאן ולהתהוות הדמות העברית המחודשת, באקלימה ובנסיבות חייה – המרחק רב.

העובד, כל כמה שעמלו מחדש אותו עצמו ומקרב אותו אל בית־היוצר של נפש האומה – עודנו מאומץ יתר־על־המידה, במטרותיו ובתפיסותיו – ועדיין המאמץ גדול מההרגל, הארעי מן הקבוע. כן לגבי העובד עצמו וכן לגבי מוריו ומנהיגיו.

– עדיין דמות זו, חלוצת עמנו, אינה שלמה בבאשר נפנה, אם בתחום המעשה ואם בתחום הרוח; יציבות פיסית ורוחנית ממנה והלאה – ומאידך הפילוג והפירוד המתלקחים על נקלה בפנים כדי מרקחה רעיונית – וכל אלה עושים את הרושם ההפוך מאותה דמות לאומית שלמה שמחפשים אנו אחריה לצורך היצירה. – במילים אחרות: עוד חזון למועד וגם דורנו אנו הוא בחזקת דור־מעבר.

תחומי יצירתנו    🔗

– במציאות זו נשאלת השאלה בה פתחנו – מקום הסופר איהו – האם בראש המחנה הזה או אולי במאסף? – לעמוד בראש פירושו, להרים על נס את המציאות של היום ולהכריז עליה בכוח הקולמוס; – אך האם יהיה בכך מאותה שרשיות נאמנה ועמקות איתנה, שהן עשויות לשמש ערובה ליצירה של אמת? ואם במאסף – פירושו של דבר שהותו והתייחדותו של הסופר תוך ד' אמות של חיינו, אגב פסיעות גישוש והתחלות, כאשר ייעשה בכל מקום, בקרקע חדשה שלא נודע טיבה. והשאיפה לאמיתות חובקות־עולם, שהיתה סימן־היכר ליוצר היהודי בארצות הגולה מה יהא עליה? וכן אותה אווירה “קוסמופוליטית”, בה נודע אופייה של יצירתנו בדורות האחרונים; – כי אפילו אם נפסח על הכוחות היוצרים שתרמה אומתנו לזרים – האם גם לספרותנו אנו לא גונבה הנעימה העולמית וקסמה ליוצרינו? – זלמן שניאור אמר שירה לארצות נכר ויעקב כהן הקסים גם הוא בצלילי שיר והתרפקות על הנכר. רגע נדמה שכוחותינו הכבולים בגיטו הלאומי־הרוחני פרצו לחבוק בתרועה עולם ומלואו – אך הנה שוב נגזר “הסגר” של ד' האמות בארץ, והוא קשה פי־כמה מכל שהיה בגיטו הגלותי, בהמוניו'.

צרים ומצומצמים – וברירה אין    🔗

הווי אומר – מיצר בפנים וצמצום מבחוץ, זו המסגרת הקשה בה נדון לעשות את מלאכתו היוצר העברי בארץ, תוך צמידות לערכים הנוצרים ולחיים המפכים מבפנים. אפשר והצמצום והצרות הם־הם הכבלים של יצירתנו והם המקור של ליקוייה; – אך יתכן כי הם הנושאים בחובם את תקנתה לטווח ארוך. הסיבה ידועה: משעה שדרכה כף־רגלנו על האדמה הזאת, מתוך הרגשה שאדמתנו היא – מיד נותקנו מהראייה חובקת־העולם אף מהתנופה והזינוק של מרחבי הרוח המקורית – כי הווי קטן ומאומץ סגר עלינו.

אדם מן החוץ, הרואה בחווייתנו הצרה, ודאי שואל: לשם מה גזרתם על עצמכם הסגר ־ האם תוכלו לפרנס בו את רוחכם, זו הרוח היהודית שידעה לפרוץ תחומים? – גם על שאלה כגון זו אין מועיל בתשובות “גבוהות”, כי מוכנה בפינו אך תשובה אחת: אלה הם חיינו ואף־על־פי שנראים הם מצומצמים ובעיותיהם קטנות, אמיתותיהם וגלגוליהם כאין – אך – משל חיינו הם: טול אותם מאתנו – ואיננו.

למותר להוסיף, כי לגבי אדם מן החוץ, החקלאי הטוב הוא דמות קיימת ויציבה מדורות רבים; לגבי דידו הדיבור בשפת־האם הוא טבע – – אך ערכים ראשוניים כאלה ופחותים מהם – הם תמצית התחדשותנו. ולא בשם חזונות סוציאליים אנו מחוללים מהפכה זו, אף לא בשם יעודים אנושיים גדולים וכבירים – אלא בראש־לכל לחידוש עמנו. לגבי דידנו – בעיה נעלה כיום הזה – כיצד לבנות משק מיוצב ומאוזן – ובעיה נעלה יותר במדרגה: כיצד מתרקמת הנפש העברית החדשה?

הנפש העברית החדשה – זה היציר הקטן והחזק, אשר ידע לחיות פה חיי־קבע של אזרח ולהוות משפחה־בית, להוות לבינה במיבנה חיינו; – זה היציר היציב בפני גלי העלייה, בהם אנו עומדים והם עתידים לגאות במשנה־כוח ובמטען־יתר של תרבויות גבוהות במשך שנים רבות. חבלי ייצובה של “נפש” זו הם ייסורינו – ומתן הביטוי ליסורים ולחדוות ההתייצבות לשלביה השונים, הם תעודתו הראשונה־במעלה של הסופר העברי בארץ. בכך נמדד איפוא האומץ של חלוצי ספרותנו החדשה בארץ וזה קנה־המידה שיש למוד את עמלם בו הניחו יסוד גם לבאים אחריהם.

 

ב. על הלקח של “דור־הביניים”    🔗

כבר היו שהקדימוני במונח זה לגבי דור סופרים מסויים בארץ, אך איני בטוח אם הכוונה היתה בעיקר לבחינת הזמן; אני, על כל פנים, איני מצמצם את המונח בתחום הזמן בלבד אלא כורך בו בהדגשה את הארץ – ללמד, שאין הדברים חלים על הגולה באותה תקופת שנים. ואם אמנם קשה להגדיר בדיוק מה טיבו של דור־ביניים זה, הרי ניתן לומר, כי מוצאו מן הגולה והוא בא ו"נושב" בארץ, כמוהו כעולים להיאחזות ולהתנחלות מתחילתן. הרי שמבחינה זו הוא כולל כמה משמרות־משנה – ממשה סמילנסקי, ש. בן־ציון, ש"י עגנון, ר' בנימין, י. ח. ברנר ועד דוד שמעוני, אשר ברש – וכן קבק, ראובני, רחל או קמחי וחבריהם לגיל עד לכותב הטורים האלה וחבריו לגיל הספרותי. חותמו העיקרי של הדור הזה על משמרותיו הוא, כאמור, ישיבתו האחוזה והשלובה בחיים המתהווים בארץ, או כהיותנו נוהגים לכנותו – התערותו בערכים החדשים ובאקלים־הנוף החדשים.

מהותו של דור־הבינים איננה מתמצית איפוא בעצם היותו חוליית ביניים בין משמרת “זקנה” שקדמה לו ובין אחת “צעירה” שבאה אחריו; משמעותו האמיתית מתבטאה בכך, שהוא נטל עליו להביא לידי ביטוי ערכים וחוויות, אשר לפניו לא נודעו ולא נחשבו, כי לא היה להם קרקע ושורש במציאות של הגולה. בסגנון ימינו נאמר: הוטלה עליו “משימה” קשה, אשר סיכוייה להצלחה היו קלושים מאוד מראש, מחוסר מורשה ודוגמת־מופת וכן מהעדר כלים ראשוניים מן העבר.

האם במחובר אל הגולה או בלעדיה?    🔗

באופן כללי אצדק אם אציין, כי שאלה זו הטרידה מתחילה וליוותה את כל התהליך של יצירת־הביניים, עד שנהפכה מזמן לזמן לפולמוס סוער במערכותינו. גם הכותב העיר על שאלה זו עוד בראשוני צעדיו, הואיל והכל חשו מבשרם במציאותה ובניגוד היצירתי המותנה בה מתחילה. ואם גם אף אחד לא יכול, מטבע היצירה, להתכוון מדעת, שכתיבתו תהיה במחובר או שלא־במחובר לגולה – הרי גם ענין זה נהפך לקו חוצץ ולסימן היכר במחנה. אף נכון לומר כעת, בסקירה לאחור, כי כל אחד נעשה בעל־כרחו קרבן במידת־מה לניגוד הזה, לא רק מחוצה לו אלא בקרבו, אם לרוחו של ברנר ואם לדרכם של קבק, עגנון, ברש וחבריהם. ניגוד זה היווה אבן־נגף לשלמות ולאחידות, שאליהן נכסף כל יוצר כתנאי הכרחי ליצירתו. ועובדה זו כשלעצמה יש בה ללמד, כי דור־הביניים נועד לשמש באיזו מידה “קרבן” – אם קרבן הקרע עם הגולה ואם קרבן ההתערות בארץ.

הניגוד מבפנים ומבחוץ השתקף גם באתרעות ובאזהרות אפייניות, מהן נכונות ביסודן ומהן מופרכות מעיקרן, של מבקרים אשר סופר־הביניים עמד חסר־מגן בפני חיציהם: “העיירה… הגולה… הללו מוסיפות לעלות מתוך יצירותיהם!” – כן התריעו המבקרים מצד אחד. מצד שני, לא זכו גם “המתערים בארץ” לברכת עידוד. ונהפוך הוא: ככל שהיתה לכאורה ציפיה אל “דבר הארץ” (“החיים החדשים”) – הרי הוא נדון מתחילה כמעט בהתעלמות. המקילים גם הם החמירו ואמרו: אמנם חדש, אך לא זה שציפינו לו… חיוור… שטחי… עני ודל… ואשר למתעלמים, יש להניח כי דעתם של אלה היתה קבועה מראש במסמרות, לאמור: במה נחשבים בוקי־סריקי אלו לגבי הדור המפואר של אריות השיר והסיפור על סף תקופתנו בגולה! –

ויוצרי־הביניים מה היתה דרכם?    🔗

הנה נסקור אותה, ואפילו אינדיבידואליסטים הם סופרים מטבע יעודם, הרי משהו משותף גם להם (איני רוצה לגרוס “מכנה משותף” שהוא מדוייק יתר על המידה לגבי נושאנו). טיפוסית מאוד היתה כניסתם של סופרים אלה בצנעה – בשבילים… משעולים… ונתיבות… אף חביבה היתה עליהם הליריקה בצליליה המדומדמים – הדים… ניבים… בחשאי… ועד “צקון־לחש”. ואם בשיר כך הרי גם הסיפור, הנועז עפ"י אָפיו ומהותו מהשיר, עסק ב"דמויות"', הרהורים, שרטוטים… דומה, כי ככל שספרות זו “הדהדה” יותר בצנעתה, כמו העידה על עצמה כי עדיין אינה בגדר ספרות כלל – בה במידה היה שבחה גדול יותר. אף בלי לקרוא בשמות, אפשר לומר כי שבחה האמיתי של מדרגה זו, שהיא ארגה בצניעותה את הניבים החדשים ופעלה בלא־יודעים הרבה, למען התנאי השני של חידוש יצירתנו האורגאנית – מיזוג החיים החדשים עם הלשון, אשר אך זה החלה מתרקמת בחיי המעשה והיומיום בארץ.

אם לא השלימו סופרים עם “דומיה תהילה” זו ונקטו קווים ריאליסטיים יותר, אף ניסו בפרצופים ראשוניים של בשר־ודם, הורגשה מיד מתיחות־מה שבחילול, דהיינו: לשם מה מזדרזים הללו להגיש לנו פרי־בוסר? שמא היתה זו אנינות הטעם ואיני מוכן לשלול את ערכו של נימוק זה; אך איני מהסס לומר, כי נימוק נוסף החל לפעול והשפעתו גברה והלכה: מורא הציבור החל משתלט על הסופר והוא חש בו ביודעים ובלא־יודעים, מראשית כניסתו לטרקלין זה.

בסימן של חרדה    🔗

דומה הדבר, כאילו החזיק אחד בידו פלס “המאזניים” (ואולי שם זה מציין גם הוא משהו אפייני, הגם לשלב מאוחר יותר של התקופה בה אנו עוסקים), דהיינו: המחזיק בפלס זה הועמד לחרוץ משפט לשבט או לחסד ואימתו של המשפט נתלוותה לו לסופר. אין כוונתי לומר, כי שררה כאן שרירות־לב, אבל היה משהו עקשני־נוקשה ללא נטיה של השתתפות במידה־מיטה זו, שמדדו בה יצירה גדולה או קטנה, חלשה או בינונית, ורק עזי־נפשר מלאם לבם ל"התייצב" בה.

בסקירה לאחור אפשר ודברים אלו נראים כמוגזמים אך אין לשכוח כי לאותה מידת שיפוט נתלוו גם כמה עקרונות־לווי, אמנם בלתי מוגדרים אך משום כך קשים ומוקשים יותר ועשויים יותר להמשיך את ערפל החרדה, בה היה שרוי הסופר. אפשר להניח, כי השיפוט נתכוון לתבוע מעין זה: ספרות נקיה־שבנקיה, ללא קורטוב כתבנות; כתיבה גדולה (או אולי “תמה”) ללא אבק “זולות”; ספרות־לשמה (אעפ"י שלא ברור לי כלל וגם במרוצת השנים לא נתברר מי עמד במידות אלו). אפשר, כי בכוח האגדרות המעורפלות האלה, הוטבע חותם צר־פרובינציאלי על יצירת הארץ, בשעה שהפלג בגולה עדיין התחמם לאורה של ספרות רחבה ועממית ללא אגדרה. אורו של הסופר הריאליסטן העממי גדל והלך שם למרחוק; לא כן בארץ, אשר במסגרת שקבעו לה החל משתלב בספרותנו יסוד מיסטי־אליגורי, אשר ככל שנעשה מעורפל יותר טעמו נשתבח יותר, לכאורה.

אוסיף, כי נטיה זו שלא קיבלה ביסוס עיוני־עקרוני ברור, אפשר והיא שגרמה כי בין הקטבים – קוטב הצניעות בארץ וקוטב העממיות הגדולה שבגולה – ניטשטשו משום־מה גם דמויות מזהירות של אבות היצירה כגון שאירע במנדלי מוכר־ספרים); מצד שני, וללא השוואה, נטחנו ונשתחקו גם אלה אשר התירו לעצמם יציאת־דופן או שחוק שנון או העלאת “חן” על שפתי ספרותנו, שכן נחשב הדבר ל"סימן רע" – ונעשה לחוק. מבחינה זו יורשה לי לומר בכל גילוי־הלב, כי איני מבין עד היום מדוע נתמעט ערכו של משה סמילינסקי כמספר עוד בשעה שבני־דורו קראו בו בחשק רב; או מדוע משתקעים מיד בשכחה שמותיהם של סופרים רבי־זכויות כמו יעקב רבינוביץ וחבריו לגיל הספרותי.

החותם הציבורי    🔗

כבר נרמז לעיל, כי למרבה המבוכה, שסופר־הביניים היה שרוי בה, נתלוותה המודד הציבורי, אף הוא לאו דווקא כקנה־מידה מוגדר. לכאורה, שום ציבור או חלק ממנו לא היה מוכן להודות בפה מלא, כי יש עמו מן המוכן קנה־מידה כגון זה, ואף־על־פיי־כן פעולתו והשפעתו גברו בעקיפין ובמישרים. למשל: תנועה בארץ אשר תבעה עפ"י דרכה את שירותה של הספרות, הרי ממילא באה לכלל שלילה או התעלמות מאותה ספרות, אם שירות זה לא ניתן לה. נמצא, כי סופר־הביניים הלחוץ בצבת הזאת, אם רצה לחרוג מתוך האגדרות הסתומות־ הנוקשות שקבעו לו, הוכרח לחפש לו מפלט במיגבלות ששם לו הציבור. בין הדבר נעשה בצנעה ובין בתהליך סוער (“מרד”), הרי גם הוא העיד על המציאות האָפיינית בה שררה חרדה מתמדת, שמא הקרקע עליה ניסה הסופר להציג את רגלו נשמטת והולכת. לכאורה, במסגרת הציבור או התנועה הונח לו ויכול להיפנות למלאכתו כסופר־כותב, רעיוני ודעתני, ולתת מוצא להגות־רוחו באפיקים ובאמצעים שונים; אך במידה שהתנועות גברו והלכו, בה במידה הובלע יותר הסופר האחוז בהן. וכאן יש שהגיעו הדברים לאותה תופעה מעציבה, שהודבק לו תו – דהיינו: סופר של תנועה פלונית הוא… יוצר של תנועה אלמונית הנהו.

וגם כאן מהלכי־בינתיים    🔗

קשים הדברים לאמירה גם לאחר־זמן ואין כאן כוונה לקטרג על סופרים ומשוררים שהלכו בדרך המתוארת. קיטרוג כגון זה הוא אולי גם חסר־שחר, שהרי מצאנו כי גם במסגרת התנועה הושרה סופר לעבודה ולמעשה־יוצר במקור ובתרגום, אף זכה לאצול מרוחו על קהל קוראים מהתנועה ומחוצה לה. בכוונתי כאן לומר, כי מרוח התקופה היה גם בתהליך הזה: הנסיבות המשתנות של המציאות המתהווה עדיין לא היה בהן מעיקרן כדי לשאת ספרות לשמה, בחומר וברוח גם יחד; כאן באו איפוא התנועות לתבוע את שיתופה של הספרות למצוות ההשפעה במאבק היומיומי המר שהתנהל בקרב הציבור.

עם זאת, היו סופרים שנלחמו גם בנסיבות הללו על קיום אי־תלותם – ועפ"י מסורת מקובלת בידיהם (צודקת או מוטעית – על כך נראה עוד להלן) – נפתלו ונאבקו עם “אלוהיהם שבלב”; לידו מסרו, כביכול, את גורלם ואת גורל יצירתם, כאומרים – “אנא הנחנו במבוך זה שבו אנו שרויים”… בלי להביא דוגמאות לכאן או לכאן, נאבקו הבודדים, בין הצליחו לעשות בינתיים פירות של קיימא ובין לא הצליחו – כשהם נטולים מראש אותו יתרון של אפיק מוכן ומזומן להגותם.

מלחמת הדורות    🔗

שוא ננסה להעמיד פנים ולומר, כי כל הניגודים האלה, ניגודי תנועות וניגודי דורות, אך הועילו להגדיל תורה ולהאדירה, בעוד שבסופרים עצמם לא פגעו כלל. גם סופר אינו מבצר או מגדל־עוז, אשר כל כלי משחית לא יצלח עליו… האמת ניתנה להיאמר, כי ההתרוצצות יש והעבירה על הדעת, יש ונעשתה חרב מתהפכת שגזרה על ימין ושמאל ומבחינה זו גם דברים נהפכו לכלי־משחית. משום־מה נדונו בעיקר הללו שעמדו על הזירה הריאליסטית, לתיאור ההתהוות ובעיותיה; הללו שהלכו סחור לזירה המציאותית הזאת ולא נתפסו לבעיותיה – נשארו מחוץ למערכה. יתר על כן, במידה שתחמו הללו לעצמם תחומים ספרותיים משלהם, לא ראה גם הציבור את עצמו מוסמך לערער עליהם, אף קיבל וקידש אותם באהבה ובשמחה. אם נראה שכבה מצומצמת זו כאצולה של ספרותנו (ובוודאי גם בזכות כשרונה ויכולתה), הרי מחוצה לה נדד “הפרוליטריון” הריאליסטי, אשר הדעה עליו הוחזקה בפלס המאזניים, ערכיו החיוביים לא הועמדו כלל לבחינה, ולא נחרץ עליהם משפט; אך במקרה שנכשלו – אהה! נשפכו מיד קיתונות הביקורת, כמו ששו הכל על כשלון – ואם המשיך פלוני גם לאחר מכן להיזקק לנושא הריאליסטי – שוב לא דנו אותו לזכות; אם נאלם דום בקרן־זווית שלו לא נמצא אחד שיתהה על החידה של קמילה בלא־עת. לא נמצא אחד (ככל שידיעתי מגעת), אשר יביא ראָיה מן האדמה, גם שם קמילה אינה תמיד אך תוצאה מחילוף תקופות השנה, אלא יש וסיבתה נעוצה בקרקע גופה.

והתקלה יצאה מכלל מקרה ונעשתה עובדה    🔗

בנסיבות אלו של תקלות מקריות לכאורה, כוננה גם הביקורת הספרותית את עמודיה. נחתמה והלכה ברוב הערצה וידיעה התקופה שקדמה עד “מיד לאחר ביאליק”; הלאה מכן התקשתה לפתוח דלתותיה, אף לא מצאה לה קנה־מידה למוד בו את המתרחש לנגד עיניה. ואפשר להבין את הדבר: הכלים והניבים היו עדיין שונים במידה כזאת, שמן הנמנע היה למצוא מכנה משותף לשינויים הללו שהשתלבו לפרק החדש.

הביקורת הצעירה לא היה בה אלא מה שהיה בדור־הביניים כולו. קנה־מידה שנתקבל ונתקדש בשנות המסורת הספרותית בגולה לא ניתן לה ומצד שני הופעלה ביקורת זו, מדעת או שלא־מדעת, ע"י לחץ הציבור. אף היא לא העזה (מחוץ למקרים בודדים ולעתים רחוקות מאוד), ואולי לא הוכשרה עדיין, להעמיד למבחן קנה־מידה חדש לאור המציאות ותביעותיה, על קשייה גם יחד. כן אושר אף נחתם הרושם, כי למעשה נמצא בעין נכס “ספרותי־לא־ספרותי” דל ופחות־ערך אשר אם היה בו ממש, הרי בטרם שלף יבש ולא הצליח להנחיל מאום. מין ספרות שבקיקיון (מונח שהיו לו מהלכים בין השוללים) – ורק בלחץ הציבור יש ונאלצה הביקורת לענות לפעמים אמן אחרי יוצר פלוני ויצירה אלמונית.

לא ראינו מאמץ כלשהו להעמיד את דעת הקהל על מהות הקשיים, בהם נפתל סופר אשר ראה את יעודו בעיצוב ריאליסטי־עממי ואנושי־יהודי של המציאות, ללא משל ונמשל וללא כחל ושרק. ולא עוד אלא סופר זה הועמד גם לבדיקה מיוחדת במינה – שמא “בעל־ביתי” הוא, שמא סוטה, שמא מחלל את עטו שלא ברוחה של תנועה, אעפ"י שעדיין אף אחד לא יכול להגדיר – “רוח התנועה” מה פירושה: האם תיאור הקבוצה בלבד, או אולי גם תיאור איש המושב, שמא רוכל ברחוב העיר וכיו"ב? – לא אטעה אם אציין מבחינה זו נפתולים נאמנים בדפוס וגם מעל במת־סופרים, אף אפיינית, לדעתי, התופעה שהחלה מתגלה לאחר זמן: ביקורת זו שדנה בשתיקה את החומר “ההיולי” שנוצר על אדמת הארץ, נתגלגלה (מתוך שלילת היש) לתוך קינה של חרדה “לגורלה של הספרות”. מצד שני, קנתה לה מקום של כבוד פסקנות אקדימית, אשר ככל שהחמירה יותר בדין, כן הפתיעה ביומרתה המזהירה־הפאראדוכסלית. ועדיין אין לראות את נקודת המיפגש של שני קצות הביקורת, הרגשית מזה והראציונאליסטית מזה, אף שהיתה להם בלא־ספק נקודת־מוצא אחת. ואם אמנם נקודת־המוצא היתה שלילת היש (הארצי־המציאותי במהותו), הרי הקצוות האלה באו להוסיף על המבוכה, כאשר מחנה סופרים קטן מזה טוען בחיטים ומנין מבקרים מזה משיב בשעורים.

הביקורת לא הבינה את דור־הביניים    🔗

זו המסקנה האחת שאפשר להסיק גם לאחר זמן ותוך סקר אובייקטיבי לאחור על כל מה שהתרחש. הביקורת נתגלתה כאיסטניס שאינו עשוי להזדהות (אף סולד להזדהות) עם הערכים החדשים־הממשיים של החיים והזדרזה לשוות לעצמה ארשת “ספרותית” יותר מן הספרות עצמה. מובן מאליו, כי אין למתוח קו בנסיבותינו בין סופר ובין מבקר שמלאכתו בכך; ראינו סופר שקשתה עליו יד הבדידות ונעשה מבקר, אף הטיל מרה לא רק ביריביו אלא גם בחבריו. למרבה המבוכה פשתה גם העורכות, אשר ברוב במותיה ומוספיה לא סייעה להכניס בהירות. אם נתכוון עורך להעמיד לו חוג סופרים בני־טיפוחיו – הרי גם כאן באו סופרים, אך אווירת הטיפוח לא נתקיימה. ואילו באנו לשאול את העורכים – משום־מה זה מקרב וזה מרחק, ספק אם היתה נמצאת תשובה מוגדרת, כי לא מצאנו הבדלים בבמות עצמן. לא נשתנתה במאום במת סופרים ממוסף לספרות של עתון, ולא נבדלו הללו מן השנתונים שנועדו לדברי ספרות. בכל הבמות האלה פוזרו דברי ספרות בלי שניתנה לסופר ההרגשה המעודדת, כי פירותיו המפוזרים מצטרפים ליבול. באקראי תרם וראה אור, באקראי נגנז.

ואף־על־פיכן היה חיוב    🔗

למרות הבדידות, אשר סופר נדון בה בנסיבות המתוארות – בדידות ומבחן, מאבק אילם וחסר־סיכוי מסביב – ייאמר לזכותו של דור־הביניים, בעודנו בחיים גם עתה, כי נשא בתום־לב במשימה חיובית רבה, אף שמר אמונים לערכים ספרותיים צרופים. האם ניתן לסכם את משימתו? מסופקני, אך במידת־מה של אומץ אפשר להצביע על אילו הישגים ישרים ועקיפים. גם בבדידותו שמר לרוב בקנאה על אי־תלותו. אם נזכור כי הדבר נעשה בתקופה אשר שיעבוד הרוח לתנועה נהפך לענין מוסכם בעמים גדולים יותר ובספרויות עצמאיות וגדולות לאין־ערוך, ותוצאות השיעבוד מרמזות אלינו מזמן לזמן גם ממרחקים – אפשר ונבוא לכלל הערכה שונה של הקנאה לאי־התלות, אף שלא זיכתה את הסופר במעמד או בתשואות־חן.

סופר־הביניים המשיך בעשייה וסלל דרכים אל ערכי החיים החדשים ומתוך היותו משוחרר מעטיפות־הלוואי בהן רצו להלביש את הערכים האלה – ראה אותם בעצמותם ובפשטותם, בחיובם ושלילתם. אפשר ולא גובשו כאן אבות־טיפוסים לדורות, אך האווירה נמסרה ביד־אמונים ובלשון אשר החיים החלו לקרוץ אותה בארץ מהחמרים החדשים של הבנין. נרשמו הלכי־הרוח הנבוכים של המסתגל־המתאקלם. הובאו לידי ביטוי חבלי הסתגלות, ניתן פה לחוויות שבעבודת־האדמה ובנתיבי כפר ועיר. תוארו דפוסי החיים המתהווים, ללא כבלים של דוקטרינה אידיאולוגית, כשחזות העין היא מורה־הדרך האחד והיחיד של היוצר.

אולי אצדק אם אומר כי דור־הביניים רשאי לרשום לזכותו בהרגשה מסויימת של סיפוק, כי בבדידותו לא רק ניצח את עצמו אלא במידת־מה ובלא־יודעים ניצח גם את הציבור סביב. כי אם נשא הסופר הזה במיטב תחושתו והאינטואיציה שלו את דגל העממיות השלמה, נוכח סיסמאות מנוגדות של תנועות שונות – הרי ניתן כבר להבחין כיום בניצני העממיות הזאת גם בקרב הציבור, והאיש אזרחה של המדינה נעשה לאיש־העם בראש לכל ומעל לכל. צירוף זה והיתוך זה, שהם תנאי ראשון להתהוות אומה חפשית, דור־הביניים תרם להם את חלקו באמונה, מתוך תחושת דפקם ומשאלתם של בחור ובחורה מישראל – ולו על תרומה זו בלבד יצויין חלקו של דור־הביניים בברכה.

והמשמרת הצעירה    🔗

לכאורה, מה טעם להוסיף כאן פרק־משנה על חוליה זו, אך השרשרת נמשכת. בעוד החתחתים ואבני־הנגף פזורים לרוב על דרכו של דור־הביניים, החלה מופיעה משמרתנו הצעירה כחניכה וגידול טבעי של הנסיבות הקיימות. הופיעה רעננה בחוויותיה בלי לתת דעתה על המערכה שהתחוללה לפניה ולנגד עיניה – אף זו אנוכיות מובנת וטבעית לכל דור. הציבוריות הישראלית, שראתה במשמרת זו את פרי טיפוחיה, קידמה אותה מראש בהסכמה ובחיבה, ומבחינה זו היתה בוודאי מאושרת מקודמיה. אף נדמה היה, כי לגבי דידה אין עוד בדעת הציבור משום כפיה רעיונית מנוגדת לחופש היצירה, אלא גורם טבעי ומסייע המלווה באמונה את צמיחתה. הסופר הצעיר מרגיש את עצמו בן־בית בתנועה, בעוד שהתנועה גומלת לו בכוחה ובמשקלה – אף יש וגומלת ברוחב־לב ונדיבות, אשר דור־הביניים לא “פונק” בכגון אלה מעודו.

עובדה זו הוסיפה רוב אומץ למשמרת, ולפרוץ תחומים ולערבבם זה בזה –ספרות ועתונאות נכרכו יחדיו. ואולי ניתן להיאמר, כי גם רוח הפרסומת של הזמן באה לסייע ונוצר כאן קנה־מידה חדש: השם מצדיק את הדברים. לא באו דברים אלו למעט ערכם של פירות היצירה שהועלו ע"י משמרת זו בתוקף חוויותיה הגדולות. כן לא ייעשה כאן נסיון להציג יצירה זו כמשקל־כנגד לאשר קדם לה – גדול המחנה, ססגוני ופורה מאוד, עם שגם כאן אינה נעדרת המבוכה ולא נתגבשו עוד הלכי־הרוח ועדיין מנשבות רוחות־ביניים גם במערכות הצעירים.

הצד השווה שבדורות הללו, כי הביקורת עדיין בזהירותה עומדת, אם דנה לחיוב – הרי לא על רקע המציאות הארצית וערכיה היא מחייבת; ואם דנה לשלילה – הרי עדיין לא באה להסביר ולהאיר את דעת הקהל מדוע? תוך התנשאות זו אל מעבר לאפקים, אל מה מלמעלה או מה מלמטה, ולא היישר אל עיני המציאות ונסיבותיה – דומה, כי לא תוכשר גם עתה הקרקע הטובה והפוריה, אלא תוסיף לשמש סיבה לפריחה נאה ואחריה שוב תופעת קמילה. זו אולי גם הסיבה, כי בגבור המשמרת הצעירה התחזק הרושם של ריבוי זרמים בספרות קטנה זו של אומה קטנה, העומדת בחבלי העשייה על קיומה החמרי והרוחני גם יחד, ומרכז – מוקד של יצירה – מכאן והלאה (פרט אולי לכתיבה הצבאית־המלחמתית).

ואם בסיכום יש משום ראָיה למידת ההגיון בהם נאמרו הדברים, אנסה למצות את עיקר דברי. הודגשה כאן כפיית־טובה לעמלו של דור־ביניים ספרותי, אף שהוא מוסיף להשתלב גם בהווה ומשמש נדבך־יסוד לצומח על גביו. נרמזו הערכים החיוביים אשר הכניס ובראש להם נאמנותו הבלתי משוחדת לריאליזם ספרותי, ככל שהוא דל עדיין בגיבושו האנושי (כטבע מציאותו). הועבר קו מבדיל בין דור־הביניים שנושב בארץ ועיניו אל חייה המתהווים ובין אלה שנשארו מחוץ לזירה הזאת. נאמר, כי בתהליך זה הביקורת נקטה דרך מפוקפקת: פעמים תקעה והריעה בגערה ובנזיפה, אך לא טרחה לשתף את הציבור בתקלות ובקשיים שבמציאות הזאת – כדי ללמד זכות ולעודד את איש־העט בבדידותו. לבסוף הובע החשש, כי אווירה זו עדיין מסוכנת גם למשמרת הצעירה למרות הצלחותיה. ועוד: אווירה זו קשה כפליים בנסיבות של ספרות קטנה ומתהווה, החסרה עדיין את היסוד העממי המגובש של אומה מעורה בארצה.

אם הובהרו נקודות אלו במידה המתקבלת על הדעת – לו ייחשב גם זה לזכותו של הלקח הגדול והמאלף מדרכו הקשה של דור־הביניים בעבר ובהווה. – ואשר לי אישית – מסקנה זו גרמה לי, שאהיה תוהה מאז כניסתי בשער ספרותנו על דרך יצירתם של אחדים מחלוצינו ליצירה בארץ ותרומתם האמיצה לבנינה. ואם דברים שנתפרסמו בזמנם ייראו פה ושם כ"מיושנים" – בחרתי להשאירם ברוחם, כי נראה לי שסדר הענינים כשלעצמו עשוי להעביר אותנו שלבים־שלבים בדרך “ארבעים השנה” של דור המעבר עד לסף, עליו עומדות רגלינו בזמן הזה. בכך אולי אתרום תרומה נוספת: אוכיח כי גם יצירת הארץ לא באה יש מאין – אלא התקיימה בה השתלשלות היסטורית ללמדך כי גם היצירה החפשית אינה קיימת לעצמה אלא נושאת מגמה היסטורית – וזו אולי תכליתה העיקרית.