לנשמות

אבי: ניסן־צבי פלדמן

אמי: שושנה

אחי: יעקב־דוד

הערת הכותב: אני מצטער לציין כי אבדה לי הרשימה על המשוררת רחל, אשר אהבתי את צלילה הטהור והזך

א. חיי הארץ וספרותנו

למבקרים אותנו – ועם עלייתו של ביאליק לארץ

לא רק קהל קוראים ומבקרים בא בטענה, שאין אנו מוצאים ביטוי הולם למתהווה בארץ ואין אנו מצליחים להביע את המתרחש בה; – גם אורחים־סופרים מן החוץ, המזדמנים באקראי אלינו, נתפשים לאותה קובלנה. ואמנם כל עוד אומרים, כי אין אנו מיטיבים לכתוב על חיי הארץ – אין ברירה אלא להחריש, לאחר שעניין של־טעם הוא ושל שיעור הכשרון; אבל – כאשר משמיעים לא רק דברי שלילה, אלא מצרפים עצה – כיצד צריך לכתוב על “חיי הארץ” – – או לשון אחרת: החומר מתגולל כביכול בראש־חוצות כשקמים – ואילו אתם סופרי הארץ (או פלוני ואלמוני), אינכם יודעים ללוש אותו לאותה עיסה אשר שמה "יצירה ספרותית – – כאשר באים ללמד אותנו את המלאכה כולה על רגל אחת – הדברים מחייבים תגובה: א) יש לשוב ולבחון את השאלה הכאובה בפני עצמנו; ב) ואם יש מה להשיב, להתאזר ולהשיב לאומרים ולקובלים.

עם זאת נראה לי לנכון להקדים בראשית דברי, כי יש לנו גם זכות להיפגע מדברי הקיטרוג האלה. ממה־נפשך – או הספרות היא תולדה של חווייה אישית־לאומית־אקלימית ממושכת, ואז חייבים גם המבקרים החרדים לגורלה של “יצירת הארץ” לדעת, כי אם רשאים הם למצוא פגם ב"ספרותיותנו", עדיין אינם זכאים לפסול את החווייה שאנו חיים אותה ומתאמצים למצוא לה ביטוי הולם. – ואם היצירה אינה דווקא תולדה של חווייה אלא חסד היא ממעל, בתוספת השכלה הנקנית במרכזים של חיי הרוח והתרבות (מחוץ לעולמנו “הקטן”), כי אז מוצדקת הבקורת. כוונתי אני לעורר על נקודת־המבט האחרונה, אך לצורך זה אכנס לבירור השאלה ביסודה.

אמנם אני כופר בגישה סכימתית לחיים ואיני סבור כי יצירה, ויצירה ספרותית בכלל, “נעשית” על דרך סכימה כפשוטה. דהיינו: כך צריך להיעשות ואם נפלה סטייה, ניתן לתקן אותה בשינוי פה ושם. אף־על־פי־כן, ולשבר אוזן, אנסה לשרטט מעין עקומה סכימתית של ספרותנו העברית בעשרות השנים האחרונות, מאז חיי הישוב בארץ נעשו לגורם־של ממש המחפש אחר ביטוי. יתכן, כי פלוני יאמר שנועזה היא סכימה זו וכללית יותר מדי – אף־על־פי־כן אסתייע בה לצורך ענייני.

נראה לי, כי המאורע הספרותי המכריע ביותר בתקופה הנדונה, היתה עלייתו של משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק ז"ל, לארץ לישיבת־קבע (ואם נוקט אני לשון־יחיד, ברי כי אני כולל בכך את הפמלייה הכבדה שעלתה עם משוררנו, או קדמה לו כלשהו או באה בסמוך אחריו, בחינת הארי שבחבורה בא להוציא את החבורה כולה)… עלייה זו מצטיירת לי בצורה זו: בא גאון־הרוח העברי, עלה על חופי הארץ ופירק כאן מעל כתפו הכבירה את המשא הגדול אשר נשא – את המטען הרוחני. הכבד והמיוחד של דורות עמנו בנדודיו.

המשא פורק והנושא בו, הנאמן ורב־הכוח, הסתלק לחיי נצח. השאלה היא: מה מצווים אנו לעשות לעת כזאת – האם לנסות ולהעמיס את המטען הרוחני הרב הזה, את “הדביר” הזה, על כתפינו הדלות, אשר כוחן היה יפה עד עתה (או לדעת המבקרים לא היה יפה) לאותו מטען “קל” של הווי חלוצי בארץ? – המשא שהובא מהתם הוא גדול ומקופלת בו מורשת היהדות לדורותיה – ואילו אנו, דור סופרים שקם בארץ – מגשש את דרכו החדשה. ואם דרך זו לא מצאנו, גם לדעתנו אנו, ועדיין עומדים אנו בחיפושי דרכים אחר צורת הכתיבה וסגנונה – על אחת כמה, שגדול וכבד המשא החדש מכפי כתפינו.

עם זה – המשא פורק ובשעה הנכונה פורק בארץ. כאן – ישראל שוב אינו “אלמן” כשהיה, כי הקים אכסנית רוח וקריה נאמנה משלו. המנגנון העברי־העצמאי הופעל – ולו בראשיתו. סנהדריה שלנו עדיין אינה יושבת על מכונה בהר, אך חבר חכמים יושב על המדוכה ומכשיר את הכלים לפירוק המשא הרוחני ולהוסיף עליו כינוס וחקר של מורשתה הרוחנית של היהדות. במילים אחרות: ל"דביר" הרוחני של אומתנו שלוחות ידיים נאמנות לתמוך בו ולסעוד אותו – והזמן בו נשא יחיד בדור במזיגה שלמה של יהדות־חזון־פיוט גם יחד – זמן זה עבר עם מותו של היחיד בדורו.

פרידה מהרומאנטיקה הספרותית

אמנם קשה להיפרד מגישה “רומאנטית” זו של התגלמותה הרוחנית של האומה בדמות יוצר נבחר, או בשתים־שלוש דמויות נערצות, ככל שהיה בעבר הקרוב; – אף־על־פי־כן מוכרחים אנו להכיר במעבר שחל, כדי שלא לפזר את כוחנו ליצירה, שהוא דל בלאו הכי. אף הפרידה שלעצמה מעולם־הרוח השלם – “הדבירי” – של ביאליק, אפשר ולא היתה קשה כל־כך, אילו בצד המשא שפורק כבר היתה רקומה ומגובשת על האדמה הזאת, הנפש העברית המחודשת־השלמה, זו אשר חייה מלאים ושופעים, ויש בהם כדי לפרנס את דמיונו וקולמוסו של הסופר.

עם זה מסתבר, כי גם אותה נפש עברית מחודשת – “זו הנפש הבריאה בגוף בריא” – עדיין אינה שלמה אלא עשויה קרעים ושרוייה בכבשונה של התהוות. וכיוון שכך, מובנת מאליה מבוכתו של הסופר, המתחבט ביודעין ובלא־יודעין בשאלה: – תחומי יצירתו מה הם – – מה התוכן החדש אשר יכתוב עליו וכיצד יכתוב? – גישתו אל חומר זה כיצד?

בינתיים, מערכות חיינו הציבוריים בארץ הקדימו להתגבש במסגרותיהן המוגדרות באופן שאינן צריכות לכאורה צריכה אורגאנית לספרות לשמה, אלא במידה שיש בה לשוות גוון תרבותי יותר לעתון ולבטאון של הציבור; מאידך, מערכות הרוח נעשו “מקצוע” והן תחומות תחומים של מדע מוגדר (היסטורי־פילולוגי־ארכיאולוגי), שאין לשלוט בו בכוחו של “חסד היצירה” בלבד. במצב זה נראה איפוא, כי תחומם של סופרים צר והולך דווקא בשעה גדולה זו של תחיה לענפי תרבותנו השונים ופנוי לו לסופר מקום של “יודע־לשון־וספר”, או מתרגם מלשונות אחרות ללשוננו ומלאכה כיוצא בה. במילים אחרות: אילו נתקיימה הסכימה במציאות, כפי שתוארה בזה – היה תחומו של הסופֵר בארץ מביא עד לביטול יעודו מעיקרו.

ברם, כבר הקדמתי, כי החיים – בין חיי המעשה ובין חיי הרוח – אינם מודים בתיחום סכימאתי; ועוד בטרם פורק המשא הרוחני־הלאומי בחוף־הארץ – מספר עשרות שנים לפני כן – החל חבר סופרים להתחיות עם ההוויי החדש שהתרקם בה, על ערכיו החדשים והשונים מאלו שנתקבלו עלינו בגולה –ולגאול אותו בדרך הביטוי הספרותי. להלן אייחד את הדיבור על אחדים מהסופרים החלוצים, ככל שהספקתי לעמוד עליהם מקרוב; כאן אדגיש כי מתכוון אני לאלה שנתפסו ונתייחדו בצורה ספרותית זו או אחרת עם ההווי שהתרקם בארץ, על תנודותיו ונפתוליו, ואין טעם לדון אותי על יתר או חסר.

הבחור עם “השבר” והטובע בירדן

כל אלה שיחשבוני, לפי דברי הבאים, לברנראי מובהק, יהיו נמהרים להסיק את מסקנתם. לאמיתו של דבר עלי להודות כי “אותו איש” יוסף חיים ברנר, בהתהלכו בתוכנו ואני עודני נער – לא היה בו לקרב במראהו החיצוני המדכדך, ולא זו בלבד אלא שבעתיים היה קשה לטעמנו הלך־הרוח של סיפוריו. דומה היה, כי בכל דבר מדבריו היה טבוע חותם של ימי גשם וקדרות עננים, בעוד שאנו – בני־הנעורים – לא רצינו בקדרות. שבענו קדרות מעבר־לים, וכאן נכספה והשתוקקה נפשנו לבהירות. מורי, ד"ר צפרוני ז"ל, היה נוהג להשמיע הערה כבדה ומרושלת במקצת, אך חדורה אירוניה נוקבת על חשבוננו. הוא היה אומר: נוער זה הולך תמיד דווקא “קדימה” – – דווקא “בצעדי־און” – ולא אכחיש: היינו נוער של “קדימה” ושל “צועדי און” דווקא, אולי מתוך ריאקציה למה שהיינו בגולה.

נתאר איפוא לעצמנו, מה יכול היה להיות רושמו של סיפור ברנראי על נוער – ובכללו עלי? למשל: המעשה באותו פועל המעמיס במלגז שניתן לידו על העגלה תבואה קצורה ובו במקום לוקה דווקא ב"שבר"… לכאורה, ניתן היה לטעון: ברנר היקר, מה איכפת לך, אילו אותו בחור היה מסגל את עצמו מעט־מעט להניף בקלשון את התבואה בשדה העברי ובתוך נוף עברי חדש, ולא היה מתאמץ עד כדי ליקוי בגוף (ובסמוי בלא־ספק – בנפש)? – –

נקביל לעומתו גיבור משל משה סמילנסקי, חלוצי באפיו גם הוא – אחד הטיפוסים הנלבבים של המספר רב־המזג – “חוואג’ה נזאר” – וסופו של זה שהוא טובע בירדן, כדי ללמדך כי “גם בירדן אפשר לטבוע”. לכאורה, כאן התמכרות שלמה עד לטביעה מלאכותית של הגיבור העברי החדש, – העשוייה להרעיד את הנימה הרגשית בלב הנוער, שהוא להוט להתחדשות ושואף להאמין בה בכל נימי נפשו ומאודו.

אף־על־פי־כן, עברו עשרות שנים, לאחר שנודעו הסיפורים הללו – של סמילנסקי ושל ברנר כאחד, והריני מודה אולי בעל־כרחי: אכן, ניצח “הבחור עם השבר” את חווג’ה נזאר וכיוצא בו, נצחון של אמת. כיצד? אני עשוי להחשב כדור שני לברנר וכבר ראיתי דור “שלשים ורבעים” עולה ובא כחלוץ מפולין ומליטא – ועדיין רותם החלוץ הזה בעגלה את הבהמה ויושב וחולב את הפרה לא רק בשרירי ידיו אלא במאמצי נפש – בחינת “כל עצמותיו תאמרנה”. – כי התחדשות שלמה בגוף או על אחת כמה ברוח, אינה מושגת בדור אחד; הסתגלות שלמה עוד לא נקנתה ומהפכה אקלימית היא – בדרך – כי לא בין־יום מתחוללת מהפכת גוף ונפש בפרט ובאומה כאחד.

ועוד משהו על “מהפכת הנפש”

לכאורה, סבורים בימינו אחרת: אם כביש נסול עדי־רגע ואם חומת־אבן נבנית בין חדשים מספר וכרך מתרומם במטה־קסם – הרי שגם נפש היהודי עשוייה לחולל את גלגולה בין דור־אחד. אף רצוי היה כי הגלגול יהיה מהיר – ומחשבי קיצין, למטרה זו או אחרת, כבר הראו באצבע – מעמד העובדים הזה שקם – – העושים באבן, בבטון ובכל מלאכה אחרת – חברת העובדים שנאחזה קבע בקרקע ובשמירה על דפוסי חייה החדשים – חלילה לנו למעט את דמותם ורצונם העז של העובדים והמגינים לסוגיהם, אבל מכאן ולהתהוות הדמות העברית המחודשת, באקלימה ובנסיבות חייה – המרחק רב.

העובד, כל כמה שעמלו מחדש אותו עצמו ומקרב אותו אל בית־היוצר של נפש האומה – עודנו מאומץ יתר־על־המידה, במטרותיו ובתפיסותיו – ועדיין המאמץ גדול מההרגל, הארעי מן הקבוע. כן לגבי העובד עצמו וכן לגבי מוריו ומנהיגיו.

– עדיין דמות זו, חלוצת עמנו, אינה שלמה בבאשר נפנה, אם בתחום המעשה ואם בתחום הרוח; יציבות פיסית ורוחנית ממנה והלאה – ומאידך הפילוג והפירוד המתלקחים על נקלה בפנים כדי מרקחה רעיונית – וכל אלה עושים את הרושם ההפוך מאותה דמות לאומית שלמה שמחפשים אנו אחריה לצורך היצירה. – במילים אחרות: עוד חזון למועד וגם דורנו אנו הוא בחזקת דור־מעבר.

תחומי יצירתנו

– במציאות זו נשאלת השאלה בה פתחנו – מקום הסופר איהו – האם בראש המחנה הזה או אולי במאסף? – לעמוד בראש פירושו, להרים על נס את המציאות של היום ולהכריז עליה בכוח הקולמוס; – אך האם יהיה בכך מאותה שרשיות נאמנה ועמקות איתנה, שהן עשויות לשמש ערובה ליצירה של אמת? ואם במאסף – פירושו של דבר שהותו והתייחדותו של הסופר תוך ד' אמות של חיינו, אגב פסיעות גישוש והתחלות, כאשר ייעשה בכל מקום, בקרקע חדשה שלא נודע טיבה. והשאיפה לאמיתות חובקות־עולם, שהיתה סימן־היכר ליוצר היהודי בארצות הגולה מה יהא עליה? וכן אותה אווירה “קוסמופוליטית”, בה נודע אופייה של יצירתנו בדורות האחרונים; – כי אפילו אם נפסח על הכוחות היוצרים שתרמה אומתנו לזרים – האם גם לספרותנו אנו לא גונבה הנעימה העולמית וקסמה ליוצרינו? – זלמן שניאור אמר שירה לארצות נכר ויעקב כהן הקסים גם הוא בצלילי שיר והתרפקות על הנכר. רגע נדמה שכוחותינו הכבולים בגיטו הלאומי־הרוחני פרצו לחבוק בתרועה עולם ומלואו – אך הנה שוב נגזר “הסגר” של ד' האמות בארץ, והוא קשה פי־כמה מכל שהיה בגיטו הגלותי, בהמוניו'.

צרים ומצומצמים – וברירה אין

הווי אומר – מיצר בפנים וצמצום מבחוץ, זו המסגרת הקשה בה נדון לעשות את מלאכתו היוצר העברי בארץ, תוך צמידות לערכים הנוצרים ולחיים המפכים מבפנים. אפשר והצמצום והצרות הם־הם הכבלים של יצירתנו והם המקור של ליקוייה; – אך יתכן כי הם הנושאים בחובם את תקנתה לטווח ארוך. הסיבה ידועה: משעה שדרכה כף־רגלנו על האדמה הזאת, מתוך הרגשה שאדמתנו היא – מיד נותקנו מהראייה חובקת־העולם אף מהתנופה והזינוק של מרחבי הרוח המקורית – כי הווי קטן ומאומץ סגר עלינו.

אדם מן החוץ, הרואה בחווייתנו הצרה, ודאי שואל: לשם מה גזרתם על עצמכם הסגר ־ האם תוכלו לפרנס בו את רוחכם, זו הרוח היהודית שידעה לפרוץ תחומים? – גם על שאלה כגון זו אין מועיל בתשובות “גבוהות”, כי מוכנה בפינו אך תשובה אחת: אלה הם חיינו ואף־על־פי שנראים הם מצומצמים ובעיותיהם קטנות, אמיתותיהם וגלגוליהם כאין – אך – משל חיינו הם: טול אותם מאתנו – ואיננו.

למותר להוסיף, כי לגבי אדם מן החוץ, החקלאי הטוב הוא דמות קיימת ויציבה מדורות רבים; לגבי דידו הדיבור בשפת־האם הוא טבע – – אך ערכים ראשוניים כאלה ופחותים מהם – הם תמצית התחדשותנו. ולא בשם חזונות סוציאליים אנו מחוללים מהפכה זו, אף לא בשם יעודים אנושיים גדולים וכבירים – אלא בראש־לכל לחידוש עמנו. לגבי דידנו – בעיה נעלה כיום הזה – כיצד לבנות משק מיוצב ומאוזן – ובעיה נעלה יותר במדרגה: כיצד מתרקמת הנפש העברית החדשה?

הנפש העברית החדשה – זה היציר הקטן והחזק, אשר ידע לחיות פה חיי־קבע של אזרח ולהוות משפחה־בית, להוות לבינה במיבנה חיינו; – זה היציר היציב בפני גלי העלייה, בהם אנו עומדים והם עתידים לגאות במשנה־כוח ובמטען־יתר של תרבויות גבוהות במשך שנים רבות. חבלי ייצובה של “נפש” זו הם ייסורינו – ומתן הביטוי ליסורים ולחדוות ההתייצבות לשלביה השונים, הם תעודתו הראשונה־במעלה של הסופר העברי בארץ. בכך נמדד איפוא האומץ של חלוצי ספרותנו החדשה בארץ וזה קנה־המידה שיש למוד את עמלם בו הניחו יסוד גם לבאים אחריהם.

ב. על הלקח של “דור־הביניים”

כבר היו שהקדימוני במונח זה לגבי דור סופרים מסויים בארץ, אך איני בטוח אם הכוונה היתה בעיקר לבחינת הזמן; אני, על כל פנים, איני מצמצם את המונח בתחום הזמן בלבד אלא כורך בו בהדגשה את הארץ – ללמד, שאין הדברים חלים על הגולה באותה תקופת שנים. ואם אמנם קשה להגדיר בדיוק מה טיבו של דור־ביניים זה, הרי ניתן לומר, כי מוצאו מן הגולה והוא בא ו"נושב" בארץ, כמוהו כעולים להיאחזות ולהתנחלות מתחילתן. הרי שמבחינה זו הוא כולל כמה משמרות־משנה – ממשה סמילנסקי, ש. בן־ציון, ש"י עגנון, ר' בנימין, י. ח. ברנר ועד דוד שמעוני, אשר ברש – וכן קבק, ראובני, רחל או קמחי וחבריהם לגיל עד לכותב הטורים האלה וחבריו לגיל הספרותי. חותמו העיקרי של הדור הזה על משמרותיו הוא, כאמור, ישיבתו האחוזה והשלובה בחיים המתהווים בארץ, או כהיותנו נוהגים לכנותו – התערותו בערכים החדשים ובאקלים־הנוף החדשים.

מהותו של דור־הבינים איננה מתמצית איפוא בעצם היותו חוליית ביניים בין משמרת “זקנה” שקדמה לו ובין אחת “צעירה” שבאה אחריו; משמעותו האמיתית מתבטאה בכך, שהוא נטל עליו להביא לידי ביטוי ערכים וחוויות, אשר לפניו לא נודעו ולא נחשבו, כי לא היה להם קרקע ושורש במציאות של הגולה. בסגנון ימינו נאמר: הוטלה עליו “משימה” קשה, אשר סיכוייה להצלחה היו קלושים מאוד מראש, מחוסר מורשה ודוגמת־מופת וכן מהעדר כלים ראשוניים מן העבר.

האם במחובר אל הגולה או בלעדיה?

באופן כללי אצדק אם אציין, כי שאלה זו הטרידה מתחילה וליוותה את כל התהליך של יצירת־הביניים, עד שנהפכה מזמן לזמן לפולמוס סוער במערכותינו. גם הכותב העיר על שאלה זו עוד בראשוני צעדיו, הואיל והכל חשו מבשרם במציאותה ובניגוד היצירתי המותנה בה מתחילה. ואם גם אף אחד לא יכול, מטבע היצירה, להתכוון מדעת, שכתיבתו תהיה במחובר או שלא־במחובר לגולה – הרי גם ענין זה נהפך לקו חוצץ ולסימן היכר במחנה. אף נכון לומר כעת, בסקירה לאחור, כי כל אחד נעשה בעל־כרחו קרבן במידת־מה לניגוד הזה, לא רק מחוצה לו אלא בקרבו, אם לרוחו של ברנר ואם לדרכם של קבק, עגנון, ברש וחבריהם. ניגוד זה היווה אבן־נגף לשלמות ולאחידות, שאליהן נכסף כל יוצר כתנאי הכרחי ליצירתו. ועובדה זו כשלעצמה יש בה ללמד, כי דור־הביניים נועד לשמש באיזו מידה “קרבן” – אם קרבן הקרע עם הגולה ואם קרבן ההתערות בארץ.

הניגוד מבפנים ומבחוץ השתקף גם באתרעות ובאזהרות אפייניות, מהן נכונות ביסודן ומהן מופרכות מעיקרן, של מבקרים אשר סופר־הביניים עמד חסר־מגן בפני חיציהם: “העיירה… הגולה… הללו מוסיפות לעלות מתוך יצירותיהם!” – כן התריעו המבקרים מצד אחד. מצד שני, לא זכו גם “המתערים בארץ” לברכת עידוד. ונהפוך הוא: ככל שהיתה לכאורה ציפיה אל “דבר הארץ” (“החיים החדשים”) – הרי הוא נדון מתחילה כמעט בהתעלמות. המקילים גם הם החמירו ואמרו: אמנם חדש, אך לא זה שציפינו לו… חיוור… שטחי… עני ודל… ואשר למתעלמים, יש להניח כי דעתם של אלה היתה קבועה מראש במסמרות, לאמור: במה נחשבים בוקי־סריקי אלו לגבי הדור המפואר של אריות השיר והסיפור על סף תקופתנו בגולה! –

ויוצרי־הביניים מה היתה דרכם?

הנה נסקור אותה, ואפילו אינדיבידואליסטים הם סופרים מטבע יעודם, הרי משהו משותף גם להם (איני רוצה לגרוס “מכנה משותף” שהוא מדוייק יתר על המידה לגבי נושאנו). טיפוסית מאוד היתה כניסתם של סופרים אלה בצנעה – בשבילים… משעולים… ונתיבות… אף חביבה היתה עליהם הליריקה בצליליה המדומדמים – הדים… ניבים… בחשאי… ועד “צקון־לחש”. ואם בשיר כך הרי גם הסיפור, הנועז עפ"י אָפיו ומהותו מהשיר, עסק ב"דמויות"', הרהורים, שרטוטים… דומה, כי ככל שספרות זו “הדהדה” יותר בצנעתה, כמו העידה על עצמה כי עדיין אינה בגדר ספרות כלל – בה במידה היה שבחה גדול יותר. אף בלי לקרוא בשמות, אפשר לומר כי שבחה האמיתי של מדרגה זו, שהיא ארגה בצניעותה את הניבים החדשים ופעלה בלא־יודעים הרבה, למען התנאי השני של חידוש יצירתנו האורגאנית – מיזוג החיים החדשים עם הלשון, אשר אך זה החלה מתרקמת בחיי המעשה והיומיום בארץ.

אם לא השלימו סופרים עם “דומיה תהילה” זו ונקטו קווים ריאליסטיים יותר, אף ניסו בפרצופים ראשוניים של בשר־ודם, הורגשה מיד מתיחות־מה שבחילול, דהיינו: לשם מה מזדרזים הללו להגיש לנו פרי־בוסר? שמא היתה זו אנינות הטעם ואיני מוכן לשלול את ערכו של נימוק זה; אך איני מהסס לומר, כי נימוק נוסף החל לפעול והשפעתו גברה והלכה: מורא הציבור החל משתלט על הסופר והוא חש בו ביודעים ובלא־יודעים, מראשית כניסתו לטרקלין זה.

בסימן של חרדה

דומה הדבר, כאילו החזיק אחד בידו פלס “המאזניים” (ואולי שם זה מציין גם הוא משהו אפייני, הגם לשלב מאוחר יותר של התקופה בה אנו עוסקים), דהיינו: המחזיק בפלס זה הועמד לחרוץ משפט לשבט או לחסד ואימתו של המשפט נתלוותה לו לסופר. אין כוונתי לומר, כי שררה כאן שרירות־לב, אבל היה משהו עקשני־נוקשה ללא נטיה של השתתפות במידה־מיטה זו, שמדדו בה יצירה גדולה או קטנה, חלשה או בינונית, ורק עזי־נפשר מלאם לבם ל"התייצב" בה.

בסקירה לאחור אפשר ודברים אלו נראים כמוגזמים אך אין לשכוח כי לאותה מידת שיפוט נתלוו גם כמה עקרונות־לווי, אמנם בלתי מוגדרים אך משום כך קשים ומוקשים יותר ועשויים יותר להמשיך את ערפל החרדה, בה היה שרוי הסופר. אפשר להניח, כי השיפוט נתכוון לתבוע מעין זה: ספרות נקיה־שבנקיה, ללא קורטוב כתבנות; כתיבה גדולה (או אולי “תמה”) ללא אבק “זולות”; ספרות־לשמה (אעפ"י שלא ברור לי כלל וגם במרוצת השנים לא נתברר מי עמד במידות אלו). אפשר, כי בכוח האגדרות המעורפלות האלה, הוטבע חותם צר־פרובינציאלי על יצירת הארץ, בשעה שהפלג בגולה עדיין התחמם לאורה של ספרות רחבה ועממית ללא אגדרה. אורו של הסופר הריאליסטן העממי גדל והלך שם למרחוק; לא כן בארץ, אשר במסגרת שקבעו לה החל משתלב בספרותנו יסוד מיסטי־אליגורי, אשר ככל שנעשה מעורפל יותר טעמו נשתבח יותר, לכאורה.

אוסיף, כי נטיה זו שלא קיבלה ביסוס עיוני־עקרוני ברור, אפשר והיא שגרמה כי בין הקטבים – קוטב הצניעות בארץ וקוטב העממיות הגדולה שבגולה – ניטשטשו משום־מה גם דמויות מזהירות של אבות היצירה כגון שאירע במנדלי מוכר־ספרים); מצד שני, וללא השוואה, נטחנו ונשתחקו גם אלה אשר התירו לעצמם יציאת־דופן או שחוק שנון או העלאת “חן” על שפתי ספרותנו, שכן נחשב הדבר ל"סימן רע" – ונעשה לחוק. מבחינה זו יורשה לי לומר בכל גילוי־הלב, כי איני מבין עד היום מדוע נתמעט ערכו של משה סמילינסקי כמספר עוד בשעה שבני־דורו קראו בו בחשק רב; או מדוע משתקעים מיד בשכחה שמותיהם של סופרים רבי־זכויות כמו יעקב רבינוביץ וחבריו לגיל הספרותי.

החותם הציבורי

כבר נרמז לעיל, כי למרבה המבוכה, שסופר־הביניים היה שרוי בה, נתלוותה המודד הציבורי, אף הוא לאו דווקא כקנה־מידה מוגדר. לכאורה, שום ציבור או חלק ממנו לא היה מוכן להודות בפה מלא, כי יש עמו מן המוכן קנה־מידה כגון זה, ואף־על־פיי־כן פעולתו והשפעתו גברו בעקיפין ובמישרים. למשל: תנועה בארץ אשר תבעה עפ"י דרכה את שירותה של הספרות, הרי ממילא באה לכלל שלילה או התעלמות מאותה ספרות, אם שירות זה לא ניתן לה. נמצא, כי סופר־הביניים הלחוץ בצבת הזאת, אם רצה לחרוג מתוך האגדרות הסתומות־ הנוקשות שקבעו לו, הוכרח לחפש לו מפלט במיגבלות ששם לו הציבור. בין הדבר נעשה בצנעה ובין בתהליך סוער (“מרד”), הרי גם הוא העיד על המציאות האָפיינית בה שררה חרדה מתמדת, שמא הקרקע עליה ניסה הסופר להציג את רגלו נשמטת והולכת. לכאורה, במסגרת הציבור או התנועה הונח לו ויכול להיפנות למלאכתו כסופר־כותב, רעיוני ודעתני, ולתת מוצא להגות־רוחו באפיקים ובאמצעים שונים; אך במידה שהתנועות גברו והלכו, בה במידה הובלע יותר הסופר האחוז בהן. וכאן יש שהגיעו הדברים לאותה תופעה מעציבה, שהודבק לו תו – דהיינו: סופר של תנועה פלונית הוא… יוצר של תנועה אלמונית הנהו.

וגם כאן מהלכי־בינתיים

קשים הדברים לאמירה גם לאחר־זמן ואין כאן כוונה לקטרג על סופרים ומשוררים שהלכו בדרך המתוארת. קיטרוג כגון זה הוא אולי גם חסר־שחר, שהרי מצאנו כי גם במסגרת התנועה הושרה סופר לעבודה ולמעשה־יוצר במקור ובתרגום, אף זכה לאצול מרוחו על קהל קוראים מהתנועה ומחוצה לה. בכוונתי כאן לומר, כי מרוח התקופה היה גם בתהליך הזה: הנסיבות המשתנות של המציאות המתהווה עדיין לא היה בהן מעיקרן כדי לשאת ספרות לשמה, בחומר וברוח גם יחד; כאן באו איפוא התנועות לתבוע את שיתופה של הספרות למצוות ההשפעה במאבק היומיומי המר שהתנהל בקרב הציבור.

עם זאת, היו סופרים שנלחמו גם בנסיבות הללו על קיום אי־תלותם – ועפ"י מסורת מקובלת בידיהם (צודקת או מוטעית – על כך נראה עוד להלן) – נפתלו ונאבקו עם “אלוהיהם שבלב”; לידו מסרו, כביכול, את גורלם ואת גורל יצירתם, כאומרים – “אנא הנחנו במבוך זה שבו אנו שרויים”… בלי להביא דוגמאות לכאן או לכאן, נאבקו הבודדים, בין הצליחו לעשות בינתיים פירות של קיימא ובין לא הצליחו – כשהם נטולים מראש אותו יתרון של אפיק מוכן ומזומן להגותם.

מלחמת הדורות

שוא ננסה להעמיד פנים ולומר, כי כל הניגודים האלה, ניגודי תנועות וניגודי דורות, אך הועילו להגדיל תורה ולהאדירה, בעוד שבסופרים עצמם לא פגעו כלל. גם סופר אינו מבצר או מגדל־עוז, אשר כל כלי משחית לא יצלח עליו… האמת ניתנה להיאמר, כי ההתרוצצות יש והעבירה על הדעת, יש ונעשתה חרב מתהפכת שגזרה על ימין ושמאל ומבחינה זו גם דברים נהפכו לכלי־משחית. משום־מה נדונו בעיקר הללו שעמדו על הזירה הריאליסטית, לתיאור ההתהוות ובעיותיה; הללו שהלכו סחור לזירה המציאותית הזאת ולא נתפסו לבעיותיה – נשארו מחוץ למערכה. יתר על כן, במידה שתחמו הללו לעצמם תחומים ספרותיים משלהם, לא ראה גם הציבור את עצמו מוסמך לערער עליהם, אף קיבל וקידש אותם באהבה ובשמחה. אם נראה שכבה מצומצמת זו כאצולה של ספרותנו (ובוודאי גם בזכות כשרונה ויכולתה), הרי מחוצה לה נדד “הפרוליטריון” הריאליסטי, אשר הדעה עליו הוחזקה בפלס המאזניים, ערכיו החיוביים לא הועמדו כלל לבחינה, ולא נחרץ עליהם משפט; אך במקרה שנכשלו – אהה! נשפכו מיד קיתונות הביקורת, כמו ששו הכל על כשלון – ואם המשיך פלוני גם לאחר מכן להיזקק לנושא הריאליסטי – שוב לא דנו אותו לזכות; אם נאלם דום בקרן־זווית שלו לא נמצא אחד שיתהה על החידה של קמילה בלא־עת. לא נמצא אחד (ככל שידיעתי מגעת), אשר יביא ראָיה מן האדמה, גם שם קמילה אינה תמיד אך תוצאה מחילוף תקופות השנה, אלא יש וסיבתה נעוצה בקרקע גופה.

והתקלה יצאה מכלל מקרה ונעשתה עובדה

בנסיבות אלו של תקלות מקריות לכאורה, כוננה גם הביקורת הספרותית את עמודיה. נחתמה והלכה ברוב הערצה וידיעה התקופה שקדמה עד “מיד לאחר ביאליק”; הלאה מכן התקשתה לפתוח דלתותיה, אף לא מצאה לה קנה־מידה למוד בו את המתרחש לנגד עיניה. ואפשר להבין את הדבר: הכלים והניבים היו עדיין שונים במידה כזאת, שמן הנמנע היה למצוא מכנה משותף לשינויים הללו שהשתלבו לפרק החדש.

הביקורת הצעירה לא היה בה אלא מה שהיה בדור־הביניים כולו. קנה־מידה שנתקבל ונתקדש בשנות המסורת הספרותית בגולה לא ניתן לה ומצד שני הופעלה ביקורת זו, מדעת או שלא־מדעת, ע"י לחץ הציבור. אף היא לא העזה (מחוץ למקרים בודדים ולעתים רחוקות מאוד), ואולי לא הוכשרה עדיין, להעמיד למבחן קנה־מידה חדש לאור המציאות ותביעותיה, על קשייה גם יחד. כן אושר אף נחתם הרושם, כי למעשה נמצא בעין נכס “ספרותי־לא־ספרותי” דל ופחות־ערך אשר אם היה בו ממש, הרי בטרם שלף יבש ולא הצליח להנחיל מאום. מין ספרות שבקיקיון (מונח שהיו לו מהלכים בין השוללים) – ורק בלחץ הציבור יש ונאלצה הביקורת לענות לפעמים אמן אחרי יוצר פלוני ויצירה אלמונית.

לא ראינו מאמץ כלשהו להעמיד את דעת הקהל על מהות הקשיים, בהם נפתל סופר אשר ראה את יעודו בעיצוב ריאליסטי־עממי ואנושי־יהודי של המציאות, ללא משל ונמשל וללא כחל ושרק. ולא עוד אלא סופר זה הועמד גם לבדיקה מיוחדת במינה – שמא “בעל־ביתי” הוא, שמא סוטה, שמא מחלל את עטו שלא ברוחה של תנועה, אעפ"י שעדיין אף אחד לא יכול להגדיר – “רוח התנועה” מה פירושה: האם תיאור הקבוצה בלבד, או אולי גם תיאור איש המושב, שמא רוכל ברחוב העיר וכיו"ב? – לא אטעה אם אציין מבחינה זו נפתולים נאמנים בדפוס וגם מעל במת־סופרים, אף אפיינית, לדעתי, התופעה שהחלה מתגלה לאחר זמן: ביקורת זו שדנה בשתיקה את החומר “ההיולי” שנוצר על אדמת הארץ, נתגלגלה (מתוך שלילת היש) לתוך קינה של חרדה “לגורלה של הספרות”. מצד שני, קנתה לה מקום של כבוד פסקנות אקדימית, אשר ככל שהחמירה יותר בדין, כן הפתיעה ביומרתה המזהירה־הפאראדוכסלית. ועדיין אין לראות את נקודת המיפגש של שני קצות הביקורת, הרגשית מזה והראציונאליסטית מזה, אף שהיתה להם בלא־ספק נקודת־מוצא אחת. ואם אמנם נקודת־המוצא היתה שלילת היש (הארצי־המציאותי במהותו), הרי הקצוות האלה באו להוסיף על המבוכה, כאשר מחנה סופרים קטן מזה טוען בחיטים ומנין מבקרים מזה משיב בשעורים.

הביקורת לא הבינה את דור־הביניים

זו המסקנה האחת שאפשר להסיק גם לאחר זמן ותוך סקר אובייקטיבי לאחור על כל מה שהתרחש. הביקורת נתגלתה כאיסטניס שאינו עשוי להזדהות (אף סולד להזדהות) עם הערכים החדשים־הממשיים של החיים והזדרזה לשוות לעצמה ארשת “ספרותית” יותר מן הספרות עצמה. מובן מאליו, כי אין למתוח קו בנסיבותינו בין סופר ובין מבקר שמלאכתו בכך; ראינו סופר שקשתה עליו יד הבדידות ונעשה מבקר, אף הטיל מרה לא רק ביריביו אלא גם בחבריו. למרבה המבוכה פשתה גם העורכות, אשר ברוב במותיה ומוספיה לא סייעה להכניס בהירות. אם נתכוון עורך להעמיד לו חוג סופרים בני־טיפוחיו – הרי גם כאן באו סופרים, אך אווירת הטיפוח לא נתקיימה. ואילו באנו לשאול את העורכים – משום־מה זה מקרב וזה מרחק, ספק אם היתה נמצאת תשובה מוגדרת, כי לא מצאנו הבדלים בבמות עצמן. לא נשתנתה במאום במת סופרים ממוסף לספרות של עתון, ולא נבדלו הללו מן השנתונים שנועדו לדברי ספרות. בכל הבמות האלה פוזרו דברי ספרות בלי שניתנה לסופר ההרגשה המעודדת, כי פירותיו המפוזרים מצטרפים ליבול. באקראי תרם וראה אור, באקראי נגנז.

ואף־על־פיכן היה חיוב

למרות הבדידות, אשר סופר נדון בה בנסיבות המתוארות – בדידות ומבחן, מאבק אילם וחסר־סיכוי מסביב – ייאמר לזכותו של דור־הביניים, בעודנו בחיים גם עתה, כי נשא בתום־לב במשימה חיובית רבה, אף שמר אמונים לערכים ספרותיים צרופים. האם ניתן לסכם את משימתו? מסופקני, אך במידת־מה של אומץ אפשר להצביע על אילו הישגים ישרים ועקיפים. גם בבדידותו שמר לרוב בקנאה על אי־תלותו. אם נזכור כי הדבר נעשה בתקופה אשר שיעבוד הרוח לתנועה נהפך לענין מוסכם בעמים גדולים יותר ובספרויות עצמאיות וגדולות לאין־ערוך, ותוצאות השיעבוד מרמזות אלינו מזמן לזמן גם ממרחקים – אפשר ונבוא לכלל הערכה שונה של הקנאה לאי־התלות, אף שלא זיכתה את הסופר במעמד או בתשואות־חן.

סופר־הביניים המשיך בעשייה וסלל דרכים אל ערכי החיים החדשים ומתוך היותו משוחרר מעטיפות־הלוואי בהן רצו להלביש את הערכים האלה – ראה אותם בעצמותם ובפשטותם, בחיובם ושלילתם. אפשר ולא גובשו כאן אבות־טיפוסים לדורות, אך האווירה נמסרה ביד־אמונים ובלשון אשר החיים החלו לקרוץ אותה בארץ מהחמרים החדשים של הבנין. נרשמו הלכי־הרוח הנבוכים של המסתגל־המתאקלם. הובאו לידי ביטוי חבלי הסתגלות, ניתן פה לחוויות שבעבודת־האדמה ובנתיבי כפר ועיר. תוארו דפוסי החיים המתהווים, ללא כבלים של דוקטרינה אידיאולוגית, כשחזות העין היא מורה־הדרך האחד והיחיד של היוצר.

אולי אצדק אם אומר כי דור־הביניים רשאי לרשום לזכותו בהרגשה מסויימת של סיפוק, כי בבדידותו לא רק ניצח את עצמו אלא במידת־מה ובלא־יודעים ניצח גם את הציבור סביב. כי אם נשא הסופר הזה במיטב תחושתו והאינטואיציה שלו את דגל העממיות השלמה, נוכח סיסמאות מנוגדות של תנועות שונות – הרי ניתן כבר להבחין כיום בניצני העממיות הזאת גם בקרב הציבור, והאיש אזרחה של המדינה נעשה לאיש־העם בראש לכל ומעל לכל. צירוף זה והיתוך זה, שהם תנאי ראשון להתהוות אומה חפשית, דור־הביניים תרם להם את חלקו באמונה, מתוך תחושת דפקם ומשאלתם של בחור ובחורה מישראל – ולו על תרומה זו בלבד יצויין חלקו של דור־הביניים בברכה.

והמשמרת הצעירה

לכאורה, מה טעם להוסיף כאן פרק־משנה על חוליה זו, אך השרשרת נמשכת. בעוד החתחתים ואבני־הנגף פזורים לרוב על דרכו של דור־הביניים, החלה מופיעה משמרתנו הצעירה כחניכה וגידול טבעי של הנסיבות הקיימות. הופיעה רעננה בחוויותיה בלי לתת דעתה על המערכה שהתחוללה לפניה ולנגד עיניה – אף זו אנוכיות מובנת וטבעית לכל דור. הציבוריות הישראלית, שראתה במשמרת זו את פרי טיפוחיה, קידמה אותה מראש בהסכמה ובחיבה, ומבחינה זו היתה בוודאי מאושרת מקודמיה. אף נדמה היה, כי לגבי דידה אין עוד בדעת הציבור משום כפיה רעיונית מנוגדת לחופש היצירה, אלא גורם טבעי ומסייע המלווה באמונה את צמיחתה. הסופר הצעיר מרגיש את עצמו בן־בית בתנועה, בעוד שהתנועה גומלת לו בכוחה ובמשקלה – אף יש וגומלת ברוחב־לב ונדיבות, אשר דור־הביניים לא “פונק” בכגון אלה מעודו.

עובדה זו הוסיפה רוב אומץ למשמרת, ולפרוץ תחומים ולערבבם זה בזה –ספרות ועתונאות נכרכו יחדיו. ואולי ניתן להיאמר, כי גם רוח הפרסומת של הזמן באה לסייע ונוצר כאן קנה־מידה חדש: השם מצדיק את הדברים. לא באו דברים אלו למעט ערכם של פירות היצירה שהועלו ע"י משמרת זו בתוקף חוויותיה הגדולות. כן לא ייעשה כאן נסיון להציג יצירה זו כמשקל־כנגד לאשר קדם לה – גדול המחנה, ססגוני ופורה מאוד, עם שגם כאן אינה נעדרת המבוכה ולא נתגבשו עוד הלכי־הרוח ועדיין מנשבות רוחות־ביניים גם במערכות הצעירים.

הצד השווה שבדורות הללו, כי הביקורת עדיין בזהירותה עומדת, אם דנה לחיוב – הרי לא על רקע המציאות הארצית וערכיה היא מחייבת; ואם דנה לשלילה – הרי עדיין לא באה להסביר ולהאיר את דעת הקהל מדוע? תוך התנשאות זו אל מעבר לאפקים, אל מה מלמעלה או מה מלמטה, ולא היישר אל עיני המציאות ונסיבותיה – דומה, כי לא תוכשר גם עתה הקרקע הטובה והפוריה, אלא תוסיף לשמש סיבה לפריחה נאה ואחריה שוב תופעת קמילה. זו אולי גם הסיבה, כי בגבור המשמרת הצעירה התחזק הרושם של ריבוי זרמים בספרות קטנה זו של אומה קטנה, העומדת בחבלי העשייה על קיומה החמרי והרוחני גם יחד, ומרכז – מוקד של יצירה – מכאן והלאה (פרט אולי לכתיבה הצבאית־המלחמתית).

ואם בסיכום יש משום ראָיה למידת ההגיון בהם נאמרו הדברים, אנסה למצות את עיקר דברי. הודגשה כאן כפיית־טובה לעמלו של דור־ביניים ספרותי, אף שהוא מוסיף להשתלב גם בהווה ומשמש נדבך־יסוד לצומח על גביו. נרמזו הערכים החיוביים אשר הכניס ובראש להם נאמנותו הבלתי משוחדת לריאליזם ספרותי, ככל שהוא דל עדיין בגיבושו האנושי (כטבע מציאותו). הועבר קו מבדיל בין דור־הביניים שנושב בארץ ועיניו אל חייה המתהווים ובין אלה שנשארו מחוץ לזירה הזאת. נאמר, כי בתהליך זה הביקורת נקטה דרך מפוקפקת: פעמים תקעה והריעה בגערה ובנזיפה, אך לא טרחה לשתף את הציבור בתקלות ובקשיים שבמציאות הזאת – כדי ללמד זכות ולעודד את איש־העט בבדידותו. לבסוף הובע החשש, כי אווירה זו עדיין מסוכנת גם למשמרת הצעירה למרות הצלחותיה. ועוד: אווירה זו קשה כפליים בנסיבות של ספרות קטנה ומתהווה, החסרה עדיין את היסוד העממי המגובש של אומה מעורה בארצה.

אם הובהרו נקודות אלו במידה המתקבלת על הדעת – לו ייחשב גם זה לזכותו של הלקח הגדול והמאלף מדרכו הקשה של דור־הביניים בעבר ובהווה. – ואשר לי אישית – מסקנה זו גרמה לי, שאהיה תוהה מאז כניסתי בשער ספרותנו על דרך יצירתם של אחדים מחלוצינו ליצירה בארץ ותרומתם האמיצה לבנינה. ואם דברים שנתפרסמו בזמנם ייראו פה ושם כ"מיושנים" – בחרתי להשאירם ברוחם, כי נראה לי שסדר הענינים כשלעצמו עשוי להעביר אותנו שלבים־שלבים בדרך “ארבעים השנה” של דור המעבר עד לסף, עליו עומדות רגלינו בזמן הזה. בכך אולי אתרום תרומה נוספת: אוכיח כי גם יצירת הארץ לא באה יש מאין – אלא התקיימה בה השתלשלות היסטורית ללמדך כי גם היצירה החפשית אינה קיימת לעצמה אלא נושאת מגמה היסטורית – וזו אולי תכליתה העיקרית.

– – מאמר, שיחה ורשימה – גם הם כסיפור – הצטרפו במשך השנים חוליות־חוליות לשרשרת. מהם – פרי דחיפה עצמית, לתהות על המגמה בה אתה פועל – האם יש בה מההלם הפנימי של חיי הדור והגותו? – מהם פרי תגובה על דעות ועובדות – אשר היה בהן משום נגיעה ישירה או עקיפה לתחומנו בחיי־שעה ובחיי־עולם… מהם פרי הערכה והוקרה לחברים־לעט אשר נחלצו לאותה מערכה קשה עם יצר הביטוי, עם קוראנו העברי, עם הגישות והתפיסות הנראות כמוסכמות; ומהם פרי מגע־גומלין עם “העולם החיצון”, תוך הצגת השאלות: האם המאבק הלאומי־היהודי בארץ, במעשה ובמחשבה, מוצא הד הולם ביהדות? – – מכל אלה נתרקמו פרקי המחשבה הכלולים בכרך זה. הפרקים ככל שהם מיוחדים לנושאיהם, סובבים על הציר המרכז של “הווי הארץ וספרותנו” בו הותנו, לתודעת המחבר, זכות הקיום או “הטעם האכסיסטנציאליסטי” של עבודתנו כסופרים בארץ מעיקרה.

א.ע–ה.

הערת הכותב: אני מצטער לציין כי אבדה לי הרשימה על המשוררת רחל, אשר אהבתי את צלילה הטהור והזך.

עם הכרכים הגדולים שלו עלולים להתעורר ספקות, ואפילו מחאה פנימית: דמות כבדה וכואבת זו, מה לה ולדרך־המלך בה צועדת היהדות המתחדשת? מה בין קולה העמום ובין תרועת תחיה, מה בין הרישול הקודר “להכעיס”, לבין החן הרענן והחוגג שבתקומת־עם? ואנו עומדים ליד הכרכים האלה, מעלעלים בהם ביד מהססת ופותחים לקרוא בהם. הדברים ברורים, ברורים יתר על המידה. שולחן ניתוח קר ועליו משוטחים האברים, בלי להניח מקום לצל של אילוסיה. אביונות, דלות, כבלי־עולם על עם־עולם. התאבקות אחרונה, איתנה ומחרידה של גוף פגום ושל נפש לקוייה. ומי הנאבק? – יוסף חיים ברנר.

“היום תזרח השמש – – – זועק האדם הזה בשאגת נפש מחרידה של צעיר־זקן – אור וחום מסביב. ואני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים. מה אשמח על רגשותי, נשימתי! לבי עולה על כל גדותיו – – ומאליה נשאלת השאלה: ממה נפשך, ברנר, אם באמת ובתמים אוהב אתה את החיים אהבה עזה כל־כך, – האם לא תיטיב לעשות כי תקפוץ קפיצת־נחשון מעמק־הבכא של לבטי־נפש, של חוויות רצוצות, ותקרא דרור לעצמך? הרי כבר תוארו הלבטים הדוויים האלה די־צרכם גם לפניך… הרי קדמו יל”ג, מנדלי וברדיצבסקי. הרי ממילא כבר התמוטט וכמעט נחרב כל הבנין הזה של הווי יהודי תלוש, וכבר הוכרז לפניך, כי הכל תלוי על בלימה, באפס אחיזה, כי אטרופיה ממארת פשתה ברקמות גופה של האומה ונשמתה!

אף תקופה זו של ברנר כשרה כבר לכאורה לאותה קפיצת־נחשון, מטבע מציאותה. נפרצו רוב הנהרות רתוקי־הקרח ושופרות מהפכה תקעו ברוסיה; גם רחוב היהודים נזדעזע… לא בלבד הרצל זעזע את העמודים, אלא אחד־העם וליליינבלום התדיינו מה קודם למה: המעשה לרוח או הרוח למעשה? – והנחשונים עצמם גם הם לא נעדרו עוד. מהם שכבר קפצו ועברו את הים, מהם שכבר עלו על אדמת ישראל, ומהם שהשמיעו תרועת נצחונם ממקום הגאולה המובטחת מלב הארץ.

אבל – ברנר, פלוני יהודי שאמו יהודית ואביו מלמד; פלוני יהודי “שמלאכי ילדותו מרחפים על פניו, ועיניהם – דמעות דלוחות גדולות, ופני המלאכים הללו מפיקים יגון, שעמום, צער – צער עמוק ונוקב עד תהום, צער קהה ומהול, צער עד אין קץ ותכלה” – – ברנר זה “ניזון לתיאבון מכף מלוחה ודלוחה זו של דלות וחוסר־מוצא, ממנה ינק אל תוך דמו ריאליזם שאינו מכיר באילוסיה, מר כלענה”. האם יוכל עוד להשתחרר, גם אם ירצה, ממתנה קשה ואיומה אשר נחל, מירושה זו אשר ינק?

על כן לא דרך הנחשונים תחילת דרכו. כירמיהו בשעתו חייב הוא להלך תחילה ולצווח בדרך הגולים, כדבר האגדה: “באיזו דרך הלכו האבודים: אני אלך ואבד עמהם – – – רואה כת של בחורים נתונים בקולרין – נותן את ראשו עמהם; רואה כת של זקנים שלולים בשלשלאות – נותן את צוארו עליהם; – – רואה אצבעות ידים ורגלים קטועות ומשלכות ־ הוא מלקטן, מגפפן, מחבבן ומנשקן ונותן בטליתו ובוכה – –”

והריאליזם כופה אותו לעשות תחילה בגופו ובנפשו את דרך הקוצים והיסורים, שיראה הכל במו עיניו: החל בטירוף־הדעת אשר בעיר־פלך פלונית שברוסיה וגומר באותה אינטליגנציה יהודית שזורתה כמוץ ומצאה לה מקלט באחת מפינות לונדון־רבתי. בכל התחנות הללו עבר יוסף חיים, במנוד־ראש אכזרי, לשפוט את עצמו ואת עטו ואת תעודתו – תעודת הסופר העברי – לשפוט בלעג מצליף ובשוט אכזרי: “כן, חזון, חזון… אבל החזון מאין ימצא? מאין ימצא חזון אם שכון אשכון בדירתו של שמעיה טלר יחד עם שלום ליברמן?” –

ושוב אפשר שתהא נשאלת השאלה, שאלה פשוטה, לכאורה: אם באמת ובתמים הטלרים והליברמנים, הזלמנים ודומיהם – הם התלושים, החולים בנפשם ובגופם – אם הם מעכבים את דבר החזון, למה לכתוב עליהם? למה לא פסח עליהם להניחם מוטלים בקרן־זווית. מה עניין באותה מציאות שנאמר בה: " – – גם בעברי אין מעשים מעניינים – אין עובדות לוקחות לב, אין טראגדיות מחרידות – אנשים־צללים, מחזות כהים, דמעות נסתרות, אנחות" – –

אבל גם תשובה אחרת לאותה שאלה וקרובה יותר לפשר מהותה: – רשם ברנר את רשומותיו, הריאליות לפעמים עד “להכעיס”, בחר בצללים ובמחזות הכהים וויתר מדעת על סממני ספרות, סילק את ידיו בכוונה־תחילה מפרופורציות של בניין ועלילה. – רשם, העיר, הסיח בקול שפל על צלליו־גיבוריו ועל עלילותיו הכהות, הקדים את המאוחר ואיחר את המוקדם ־ כצו מצפונו הספרותי, אשר נשמר שלא לנטות ממנו ימינה או שמאלה. שאמנם כן הוא – אתה למד מתוך כך, שהוא ידע את דרכי הכתיבה, ידע את סוד התיאור הקצר, סוד הזעקה הטורפת, סוד לחש־הכאב ושמחת החיים: “הלא כה נפלאים דרכי הכתיבה! – כתב ברנר בעצמו ב”שנה אחת" – ואם הרושם שכל דברי עושים עליך, הוא, שאותה שנה היתה אימה חשיכה ארוכה אחת, בלי כל קווים לבנים – אינך אלא טועה, אחא רחימאי!"

– אלא – שר הכתיבה עמד על גבו, ובשעת חסד לסופר, חובט לו על שכמו כמזכיר עוון: השעה חולנית היא, אסור לצחוק, אסור לפרכס בפרכוסים. שעת חולין גדולה היא לאומה. אין לכתוב אלא את מה שחובה לכתוב. חובך הוא, קול מצפונך הוא!–

באזכרה של יל"ג הוא נושא־ונותן בטיב שירתו, משיג על המערערים אחרי המשורר ואומר: “אני – איני יודע. אפשר שזו אינה שירה, אבל אחת אני יודע: אם זו, אם השתפכות רגש אנושי־יהודי ולוהט כזה בפסוקים עבריים ומכאיבים עד התהום, אינה שירה, אז… אז גם “משא נמירוב” אינה שירה, ואז – לעזאזל השירה” –

כפות וכרוך לצו, הגיע ברנר לבסוף אל חופי הארץ. הוא שלא הודה מתחילה, כי לא יכול לפי טבע מהותו להודות באפשרות של קפיצת־נחשון מחוף־אל־חוף, באפשרות התחדשות בין־לילה, באפשרות של שריפת כל הגשרים מאחוריו – משך גם כאן תחת השמים הבהירים, כהיותו מושך בעיר־שדה ברוסיה ותחת שמי הערפל של לונדון, את חוט הריאליזם הנוקב. – משך בעקשנות ולא הרפה ממנו.

האניה שהביאתהו לארצו עמוסה המטען העצוב והכבד של גולה דווייה. ולבנו, לב קורא, קובל ומקטרג בסתר: ברנר הנוסע לארץ, על שום מה יסע בכפיפה דווקא עם אשה עלובה – שוב “אשה עבריה” ועם טפליא, חסרי־כול ואומללים, ולמה יפגשום דווקא “מוצצי־דם” מאחינו שבערי החוף – הוקעה אכזרית זו של בזיוננו וחרפתנו למה?

נאמן ברנר לקו שלו, ואפשר הקו הוא שנאמן לו. ועל כן מתחילה גם כאן שלשלת יסורים אינטנסיבית, אשר לא ראינו דוגמתה, לא בברנר עצמו עד לאותו זמן ולא בסופר אחר. אם קודם שמענו קול לעג וענות־חלושה וראינו להב איזמל חותך – הרי מעכשיו זולגות דמעות מרות, שותתים פצעים, מורסה טרייה נפתחת והיא זבה… – ואין בכוחו של ברנר לעצור בה, כשם שאין בכוחו לכסות עליה. גדולים מדי המרירות והצער והעוני שספג עד בואו הנה; מחרידה מדי נקמת התלישות והאפסות שראה במו עיניו, משיוכל להתעלם מהן גם כאן.

צל, ולא משמח ביותר, נלווה לברנר בחופי הארץ. נקרא לו כאשר נקרא, מכל מקום אחד שמו – דיאספורין", דמות־הגלות, כחלק בלתי נפרד ממנו. והצל הזה – עמו ישוחח מעתה בקול ובחליפת־מכתבים, הוא שותפו לכשלונות, לוויכוח המר, העוקף ומצליף, מתוך שאיפה בוערת, ודאגה יוקדת לאמת הערומה, לאמת יהודית־אנושית – האם נמצאו לה מבטח ומקלט בארץ – או לא נמצאו לה, כאשר לא נמצא לה בכל ארצות תבל?

מתוך אותה אכזריות לעצמו ולתעודתו, נמסרה מודעה לקוראיו־לשומעיו בזו הלשון: “אם כוונתך רצוייה, נכבדי, להעלות את הספר על הספה אשר אתה עולה בה אחרי סעודתך, או לעלעל בו בערב בבואך מבית־המסחר, בכדי להתבדר קצת – לא, לא, אל תגע בזה כי הוא מייגעך, ייגעך עד מוות”.

ודאי יימצא מי שיאמר בפשטות: “מרה־שחורה” היא וחסל. ראה שחורות ולא ביקש לראות אלא את השחור; זה כל הפירוש ושוב אין להוסיף ולתהות על קנקנו. אודה: שמא גם אני חשבתי כך לשעבר, עד שהרגשתי בי מעין תהייה על חלל שבקרבי, ונדחפתי חזרה לברנר וחזרתי בי מדעתי. בדקתי: האמנם ציווה לנו רק חדלון וצער ללא־מוצא? אף אמר לי סופר מן המעולים שבנו: “תוגה כבדה זו שהכל מונים בברנר, לא גרמה עדיין לשום אחד שיאבד עצמו לדעת”. ודברים כנים אמר.

כי אין כאן הפסימיזם המביא לאיבוד־לדעת, לפי שאין בו פסימיזם מעיקרו. אמנם ריאליזם קשה, ניתוח – אבל ניתוח הכרחי דווקא לאותה נפש יהודית העורגת באמת להתחדשות ומשתוקקת להחלץ מן האטרופיה ולהיגאל בעולם שהוא – עמל יוצר, מנוחת נפש ובריאות, ואין חידוש לזה – אלא בניתוח.

“דברי לפידות אלו היו גם הם – “לך לעבוד במעדר” – – אין דבר, אם אהיה עובד במעדר – יקבלו אצלי כל החיים צורה אחרת ואז אוכל גם לכתוב יותר טוב, לכתוב דברים רעננים־בריאים – הוא, לפידות, מחכה לאיזה דבר הגון משלי, בלי חולניות, בלי דקדנס – התרופה היחידה היא – העבודה”. – נמצא, כי חשבונו של ברנר גופו לא נגמר, והוא עצמו חיפש פתח לתיקון. פסימיזם שלו לא היה ללא־תקנה – ואם תשאל: האמנם צריך היה לנהוג אותנו בדרך יסורים ארוכה ומשמימה, כדי להביאנו למסקנה זו? אשיבך: מן הסתם צריך היה ומוכרח היה. הדרך כשלעצמה היא הריפוי הטבעי של המחלה, והראייה: החלים.

אכן, שמט באחרונה את האיצטלה החולנית, זקף מעט־מעט את דמותו, וראה: הוא אינו חותך גזר־דין של מוות על האומה שהתלבט עמה ובסבלה נשא. הלא כה דבריו: “מי יודע לענות על שאלות נוראות, יסודיות, עיקריות, שאלות החיים והמוות של עם בוודאות: הן או לא? בעלי המפלגות הגלותיות מחוץ – להם יש אומץ־לב לומר: לא. בעלי “הרוחניות” מבפנים אומרים: “טריטוריה – לא; מרכז – כן”. אבל הרוצים בקיום העם, פשוטו כמשמעו, הרוצים בחיי אנוש לעם, אינם יכולים לחתוך גזר־דין”.

עבר איפוא בכור־יסורים, אשר לא רבים יכלו לעמוד בו – עבר ויצא שלם. יתר על כן: עבר ויצא בקוממיות של מחנך הדור. בהתמזגות שלימה עם הגוש, בר־האחריות והיוצר שבישוב. הגיב כלוחם עז על הפורענות המתחוללת על ראשינו, וכן עם מאורעות תרפ"א: “עכשיו כשבירושלים קרה כל מה שקרה, ועוד היד נטוייה – ואימת הפרעות ואפשרות הפרעות בכל הארץ, בכל הנקודות – – נוכל רק לומר: אנחנו, יהודי ארץ־ישראל, עומדים הכן לשאתם”.

זו הקוממיות המוסרית כתמורת יסוריו. זו הקוממיות המוסרית, שכולנו מוכרחים לקנותה. זה הבטחון האנושי־היהודי בזכות מפעלנו בארץ ובצדקת קיומו. הווה אומר: ביסוריו גאל אותנו. לא זה בלבד שגילה את מקומות־התורפה שבנו, אלא הראה לנו מוצא מן הסבך הנפשי־היהודי, מהניבראסטניה הגלותית־התורשתית – מוצא ודרך לתודעה בטוחה.

ואם רצחו אותו מרצחים, את יוסף חיים ברנר שלנו, האם נחתם חזונו? לא נחתם. היה חזונו אפור “להכעיס”, עצוב ומייגע, ואף־על־פי־כן הוא החזון של יציאת הגלות. ומצווה לספר ביציאה זו ולא נחדל מלספר בה. והסיפור הזה, לא סכנה בו ולא מורא כי יסוד גואל בו – הוא גואל ישראל.

כבר נזדמן לנו לשמוע ולקרוא הרבה על אחד־העם ומשנתו – מפי שונים: חכמים, סופרים ומלומדים. עובדה זו, שהכל דנים בנושא זה (אף הוכרז חודש מוקדש למלאת מאה שנה להולדתו של אחד־העם, בישראל ובתפוצה), – מלמדת כי משהו נועז ואולי מהפכני ובר־קיום לדורות היה צפון במשנה זו. אף מסתבר כי הדנים עצמם עדיין תוהים על חידה זו: הללו גורסים, כי גישתו הפילוסופית־היסטורית אל חפץ־הקיום הלאומי של העם גרמה; והללו מקרבים את הענין ואומרים – מה לכם לחפש אחר עיקרי שיטתו בפילוסופיה, ואחד־העם פשוט כאב את כאבה הריאלי של המציאות היהודית, של הספרות העברית. מובן מאליו כי בה בהזדמנות תולים טעמים הרבה בשיטות אחד־העם, במרכז הרוחני, בפולמוס עם הרצל – ועדיין נדמה לי, כי לא נאמר בכך הכל או לא נאמר בפה מלא אפיל כאן בישראל.

אמנם אחד־העם ראוי לגמול הרוחני שאנו גומלים לזכרו, כי הוא קרוב לנו; בדעותיו, בשיטתו ובגישתו היה כה מעורה במציאות האורגאנית הלאומית (וכבר הראו על כך רבים), שאין תימה בדבר אם נתלים באילן זה – ארציים ומחייבי הגלות, רוחניים ומדיניים כאחד. בו בזמן חוזרים בתשובה אליו גם אלה, אשר לטעמם לא היה אחד־העם בזמנו סוציאליסטן כל־הצורך לעומת מורי־הוראה ציוניים־שמאליים מובהקים. אפשר לומר בדרך אגב, כי בנידון זה יש באחד־העם משום דוגמה קלאסית, כיצד יושר־הדעת ואומץ־הלב ההיסטורי באים על שכרם, אפילו אם הוא מאחר לבוא. – אף־על־פי־כן, תוך המחשבות המתעוררות בלבו של אחד מדור שהתחנך חינוך “טבעי” על תורת אחד־העם, ואחד מהישוב, יורשה לי להשיב תשובה נוספת (או אולי שלמה וברורה יותר) על השאלה – במה זכה?

אולי לפלא ולהעזה ייחשב אם אשיב בקצרה: ארציותו. הא כיצד – אחד־העם איש־הרוח וארציות?! לא אהסס להוסיף: אף כסופר ארצי בכל עבריותו, מהותו, חומרת־דינו והתעמקותו בתהליך הישובי, עד שנעשית לו שאילתא ישובית קטנה מעין חוליה מציאותית־היסטורית. אמנם קדמו רבים לאחד־העם כסופרים עבריים שעסקו בטיהור אווירת הדורות ונתבזבזו על מלחמת־הקודש של זמנם ושעתם נגד סדרי החברה היהודית שהתנוונו; קדמו לאחד־העם ולהופעתו הספרותית סופרים של חיבת־ציון, שבאו בחטאות־נעוריהם ובלבטיהם האישיים, כדי להסביר את נימוקיהם המסובכים, הסובייקטיביים והאובייקטיביים, כיצד ומדוע הגיעו לידי כך. אחד־העם לא התפנה לעסוק בצד האישי־הסובייקטיבי של השאלה ולא חזר על דברי קודמיו; הוא הבשיל את רעיונותיו עד לבגרות שלמה וסיקל בדברים ברורים אבני־נגף אחרונות מעל הדרך. ומיד נגש להסביר בלי עקיפין ובלי כחל ושרק את העבודה הארצית. יתר על כן: הוא עיצב בקיצור קלאסי, של אחד המשוכנע בצדקת דעתו והכרתו, דמויות וסמלים אחדים, הגדיר ערכים היסטוריים־מוסריים עקרוניים ככל הנחוץ לעניינו, והענין הוא – מ"לא זה הדרך!" עד לאחרונים בפירוריו וליקוטיו – אותה חיבת־ציון היסטורית, האחוזה בספרות עברית, ואותה ספרות עברית אורגאנית השלובה בחיבת־ציון ממשית־ארצית. וכיוון שהדברים שלובים ואחוזים במשנתו, יצאו מתחת ידו גם דמויות־המופת וסמלי־המופת – משה, הכהן או הנביא – מעוצבים ומוגדרים, שנועדו לחבר, כביכול, את החיבור הגדול של עבר העם ועתידו.

מעמקי או ממרומי תפיסה זו, לא התווכח אחד־העם גם בשאלות אחרות, על דרך ההפשטה והפולמוס לשמו, ולא הביא לעולם דעות ורעיונות לשמם; – כאיש מבפנים ניפץ את אבני־הנגף, באשר נתקל בהן (חיקוי או התבוללות) ובאשר ארבו עוד להולכים בדרך הישרה. מעמקי תפיסה זו, בא אחד־העם לכלל לא אותו מעש מהפכני, אשר עדיין לא הוערך אצלנו כראוי – מעשה אשר השלים את רעיונו, במעבר ממש מן הרוח אל הארציות – ואף זו פירושה ריאלי ביותר, כחומרת הריאליזם בה הצטין¹ אחד־העם. ארציות שפירושה – חינוך הדור לעבודת הישוב.

כיוון שאחד־העם לא איש־פשרות הוא בשום מקרה, בין בסגנון ובין ברעיון, הרי הנושאים הם ריאליים וחילוניים ביותר: בית־הספר העברי בישוב החדש ועבודת האכר במושבה בת־זמנו. אכן, זה הדבר שאני מתכוון להדגיש: אחד־העם, מתוך תפיסתו הפילוסופית־ההיסטורית העברית, ראה מיד במושבות האחדות ובאכרים האחדים אותה מציאות ישראלית חדשה העומסת על כתפה את עתיד העם. – אף קיבל עליו להיות סופרה־שופרה של המציאות הזאת – רופאה ומנתחה.

הדבר צריך להיאמר ברור, כי אחד־העם עצמו לא גרס סילופים או חיפויים על תוכן הדברים האמיתי והתוכן הוא: היתה עלייה “ראשונה”; היתה אכרות; היתה חלוציות לעבודה־האדמה; אף נתגלתה מסירות של הקרבה; היתה העפלה בכל ראשונותה אל לוע הקדחת והשממה; היו בני ראשון־לציון, חדרה, פתח־תקוה, יסוד־המעלה, רחובות; והיה “אבי הישוב” – הנדיב הבארון רוטשילד. זו מציאות ראשונית של חיבת־ציון מעשית, ואחד־העם אשר שיחרר עצמו מן המליצה הספרותית והועיד את עצמו לאמת המוסרית של התחייה –עטה על המציאות הזאת בכל אהבתו ואמונתו באמת ההיסטורית ובסימני השתלשלותה המיוחדים, כי ראה בהם את הערובה להצלחת המפעל המתגשם ע"י מעטים, אשר הוא עצמו נעשה לנביאם ולמורה־הדרך שלהם.

משום כך ייסר, שקל במאזני השכל, בדק את המציאות לכל פרטיה. ולא חשוב אם טעה בפרט או שגה גם בעובדה יסודית – אך בניתוחו הכריח את חיבת־ציון כולה לשקול את מסלול מחשבתה ומעשיה; במשפטו המריץ את חובבי־ציון להפטר מגינוני המליצה ולעבור לגירסה של מעשה גם הם; באמונתו ההיסטורית והקשה כחלמיש (בה צדק בלא ספק) ריקע גם את הרעיון של הרצל, יצק תחתיו (ואולי גם תחת האבטואמאנסיפאציה של פינסקר) בסיס רוחני־לאומי, ופרש מעל ראשם אפריון עברי־מקורי. כן נעשו בהיסח־הדעת, אך בתוקף הגיונו המיוחד של התהליך ההיסטורי לשותפים: – אחד־העם שותף ברוח לרעיון המדינה של הרצל; אחד־העם שותף בהכשרת הדור העברי הצעיר ובקידוש עבודת־האדמה המעשית, למאמץ הפוליטי למען המדינה אשר תקום.

אחד־העם, הוגה הדעות העברי־הלאומי ביותר בדור התחייה, נתפש איפוא למציאות, שעה שרבים הקלו בה (אף מבין הלאומיים וחובבי־ציון עצמם ולא רק מבין המדיניים). הוא נסע לארץ־ישראל, הוא חקר כאיש־מעשה, לפרטים קלים כחמורים: "אם חורשים במחרשה בצמד שוורים – מדוע מחשבים כי למחרשה נחוצים שלושה שוורים?! –(השלישי לחילוף השור העייף). הוא נכנס לפני־ולפנים של התחשיב ־ כיצד יקום ויתקיים אכר עברי? –

גם כאן לא הניח לפאתוס החלוצי או לסנטימנט הישובי־האידיאליסטי להעביר אותו על דעתו ולהשתלט על מאזני שכלו והגיונו. לא התיר לעצמו להתפעל מהקרבתם של חלוצי חדרה, אלא בדק ושקל והוכיח, כי בדרך הקרבה יכלו כוחות אך מעשה לא יקום (וטעה בכך ככל בן־תמותה המביא את משפטו עד לקצה ושוכח או מסיח את דעתו במתכוון מגורמים על־שכליים, נפשיים, הממלאים גם הם תפקיד בתהליך היסטורי, לא פחות מהשתלשלות מעשים שקולים ונכוחים).

עיקרו של דבר הוא, כי אחד־העם משך את חובבי־ציון אחריו אל המעשה והמציאות, ולא הניח להם להשתעשע ולשגות במליצות גרידא. ועם שמשפטו היה קשה ודרישתו “יבשה” היתה עד־קצה, הבינו בני־דורו לרוחו, עשאוהו מורה לעצמם, קראו לעצמם “בני משה” – זו אותה אינטליגנציה חובב־ציונית יקרה, אשר החליטה להפוך את הדיבור להגשמה; – ואם עשרות אחדות מנו – אף האגודה עצמה לא האריכה שנים – הרי פעולתה רבה וחשובה היתה בכל תחומי המעשה הישובי: לוין־אפשטיין ואהרן אייזנברג בייסוד רחובות, ד"ר יפה ברפואה, מאיר דיזנגוף בשיקום העירוני, ברזילי בשליחות, וכן כל אלה שהסתופפו בסוד הוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו.

כן התלכדה מכוחו של אחד־העם אינטליגנציה חלוצית טובה וצעירה ברוחה, שבאה בעקבות האכרות הראשונית לחזק ולאמץ אותה בתפקידה וביעודה היא הבינה מה דורש ממנה מורה הדור, ונעשתה למגשימה מהכרה, בעקבות המגשימים קודמיהם שקפצו באימפולס של נחשונים.

מעתה אפשר להבין כיצד משפטיו הקצובים והמוצקים של אחד־העם נפלו על “תלמי” הלבבות. הם התסיסו ועוררו את הד"ר הצעיר שלמד בברן, להחלץ לעבודת־הקודש של הוראה עברית בבית־ספר עברי ראשון של הישוב; יתר על כן: אותו צעיר שהכשיר את עצמו לשליחותו הרגיש מיד, כי אחד־העם נתן לידו ערכים וקני־מידה חינוכיים־רעיוניים חדשים, בהם יחנך את תלמידיו על אדמת הארץ. כרכיו הקטנים של אחד־העם הפכו איפוא למקור – ממנו זרמה בקורת של אמת בלתי־משוחדת ומפרה את תלמי הישוב מצד אחד; פלג שני יצא ממנו להשקות את בית־הספר העברי בערכים חדשים ובגישה בת־חורין למקורות. מכאן, יראת־הכבוד שרחשו גם הסופרים בני־דורו אל “המורה”; מכאן סוד כוחו הפילוסופי־ההיסטורי אשר על חידתו תוהים דורשי משנתו ובונים עליה תילי־תילים של דרשות ערטילאיות.

והדרשה פשוטה היא – דרישת הדור. אפשר ואחד־העם השתוקק באמת ובתמים להתפנות גם הוא למחשבה לשמה ולבסס את השקפתו הלאומית על אדני המחקר המדעי; – אך מתחום מעגלו לא יצא ובקרב בני עמו ותחית עמו נשאר נטוע ועומד כ"סלע" – נתבע והוסיף לתת תשובה לדורשיו. הרי כך יעיד גם ביאליק עליו:

"ועוד אנו תועים נואשים וקטני־אמנה מתמהמהים על פרשת דרכים ושואלים: אנה? וינצנץ כוכבך, מורנו, וברמז צנוע קראנו מתוך הערפל וימשך אותנו ואל תחת כוכבך היחידי נזעקנו כולנו.

כולנו – אפשר לומר, כי מאז לא נתגבש ערך בישוב הצעיר, חינוכי או פיסי, אשר אחד־העם לא שקל אותו בפלס. המורה אשר פתח בהוראה לפי שיטת בקורת המקרא ידע על כך; הלוחם את מלחמת הלשון העברית הרגיש בכך; האכר השואף לעמידה ברשות עצמו צפה אל דברו. יתר על כן: אפילו אל תוך כתלי בית־הספר “על תלמי לבות” התלמידים נפלו משפטיו הקצובים כמופת למשטר־אמת של מחשבה. במקום ובזמן שמאפו נראה כבר ילדותי־תמים, לאור המציאות החדשה בארץ; וסמולנסקין נשתכח בסיפורו החדור פולמוס שנתיישן; – דבר אחד־העם השתלב בבהירותו ובעצמתו עם השיטה החדשה של הפשטת המליצה מדמותה של התחיה הלאומית: “משה” קירב את משה המנהיג ומשנת אחד־העם שימשה נושא לוויכוח צעיר, סללה דרכים והתוותה חירות של מחשבה ויצירה.

לימים, חלה התפתחות נוספת, ובעקב הגשמה והכשרה רוחנית־עממית של “בן ־משה” ושל איש העלייה הראשונה, כוהניו ונביאיו, בא שלב שני של “עבודה עצמית” – זה פישוט נוסף של האידיאל וקירובו אל החיים. השלב השני שוב לא היה בו, מבחינה לאומית־עברית, משום מהפכה ותלמידו של אחד־העם היה מוכן לכך; ואם לא נתקבלה (לרוב) על דעת התלמיד הזה התוספת המעמדית המחייבת והקטיגורית של השלב החדש – קמה מחיצה. האמת ההיסטורית־הלאומית בטהרתה של אחד־העם מיאנה לקבל עקרונות חדשים או להכיר בהכרח שבהם; ההשקפה המעמדית־הציונית לא ראתה צורך בוויתור עקרוני של גירסתה למען אידיאל לאומי־היסטורי. בתוך מלחמת הדעות נשארה משנת אחד־העם תלוייה ועומדת יצוקה מקשה – עד שהגיעו, או מגיעות גם דעות ורעיונות משלב שני לכלל הצטללות.

עברו עשרות שנים; מזה נתברר כי גם מתחת למעטה האידיאולוגי־המעמדי צפונים למעשה ערכים חיוניים־לאומיים ואי־אפשר בלעדיהם; מאידך, גמלה ההכרה – כי גם הגדרה מעמדית וערכיה אינם נעשים לאומיים אלא בחיבור היסטורי למקורות הלאום. וזה הטעם לאמון הגובר באיש אשר חזה מראש את “דרך הרוח”, ומבחינה זו היה ונשאר מורה־הדרך לתחייה. וכן אירע בימינו כי זכה האיש אשר כינה לעצמו מתוך חזות נכונה אחד העם, שהעם יהא לומד את משנתו כדי להיות ל־אחד.

א. המספר והממואריסטן

פעולה ספרותית שנמשכה עשרות שנים רצופות ולא פסקה מהתבטא בסיפור, בציור, בזכרונות ובמאמר – תופעה נדירה היתה בספרותנו החדשה בארץ ומן הראוי לעמוד עליה. אמנם לנו – לבני הדור השני לגאולה – לא היה זר שמו של משה סמילנסקי או חווג’ה מוסה מתחילה; עוד בגולה, בשנים הראשונות למאה הנכחית, קיבלנו בהתפעלות ספר כרוך כריכה מוזהבת והוא “מסיפורי ערב” של חווג’ה מוסה. דפוס בהיר. שורות קצרות ורוטטות. סימן שאלה, קריאה, תמיהה – כל אלה שהיה בהם מלהט המדבר ומדהרת סוסה אצילת מזג… ידענו כי פריסת שלום היא מארצנו הרחוקה – ונקרא ונשנה ונשלש – וההתפעלות לא פחתה, והשפעת הגוונים המיוחדים לא רפתה – לא של הסיפורים הקצרים הללו, אף לא של הסיפורים האחרים, אשר נתפרסמו והלכו מידו של אותו סופר בכתבי־עת שלנו.

כן היה בנעורינו – אך לימים, כשחוזרים אנו ומדפדפים בכתבים הללו שנצטרפו בינתיים לכרכים, עולה מאליה שאלה: שמא פג קסמן ואבד חינם? – ומה היה הסוד הכובש שבסיפורים הללו, האם נשתייר ועמד בהם? –

כבר נאמר על משה סמילנסקי, כי הוא היה ראשון לספר לנו בענין רב על חיי “ערב” – ושוב שאלה: האם רק סנטימנט חולף הוא שגרר את חווג’ה מוסה אל “אהלי קדר” או שמא אהלי קדר אינם אלא אפיזודה במסכת המגוונת ומקיפה הרבה יותר של הסופר? במילים אחרות: האם מוצאים אנו בכתבי סמילנסקי את תולדות הדור הראשוני אשר בעקבותיו בא לארץ – האם שומעים אנו הדים מהמעוף ההיסטורי־החלוצי של בילו־גדרה, חדרה ורחובות ודרך אגב משתלב כאן מאליו גם הנוף האכסוטי של הארץ, על יושביה־שוכניה ואקלימה?

לסיפוקנו, התשובה היא חיובית: סמילנסקי הוא סופרה של תקופת הראשונים, בכוחותיה הראשוניים הנעלים ובליקוייה הראשוניים־האנושיים; ולא עוד אלא סמילנסקי הוא בראש ובעיקר סופרם ומשוררם של חלוצי גדרה וקרבנות חדרה, בוני רחובות ושאר המושבות. סמילנסקי הוא מספרה ומשוררה של הארץ בעודה בשממותיה, בעוד חולותיה נודדים, כפריה עלובים וביצותיה “ירוקות” – הוא מספר של תקופת־ראשית – וכאפיזודה בתוך מסכת זו רשם גם שרטוטים מלבבים מחיי ערב.

במה זכה איפוא ומה הכוח שעמד לו לשמש סופרה של ארץ לא־זרועה, בה הישן מתנוון והולך מרוב “שמירה על החומות” והחדש מגיח לאור עולם בסימן של ספקות והיסוסים רבים, מבית ומחוץ?… הרי פחות מכל עמדה לו השלוה האפית, שכן סמילנסקי לא נחון בה מעודו, כי בסערת לוחם ומתקומם היתה דרכו. הווי אומר: איש־מלחמה היה במהותו ויודעים אנו כי כלים מסויימים מלווים תמיד את איש המלחמה בבואו ובצאתו – סוס ונשק ואשפת הכדורים… נבאר מיד כי גם את סמילנסקי הסופר ליוו שלושה מוטיבים יסודיים, אשר היו בלא־ספק כליה של אותה תקופה והם שהטביעו את חותמם על יצירתו: אהבה, ריעות וחיבת העבודה – הם שלושת הכלים. שלושת אלה מילאו את חדרי הווייתו והם־הם הפריסמות בעדן השתברו בדמיונו האורות והצללים אשר שפעו משאר העצמים החיים והדוממים סביב – האבן והעץ, הנוף, האכר הפועל והפקיד, הגיבור והגיבורה, היהודי הכובש והערבי בן־המדבר.

אהבה – כיצד? סמילנסקי אהב את האשה אשר על רקע המולדת, העריץ את חינה וחש בסבלותיה. ידע את סוד־שיחן של עיניים תכולות ושחורות; ידע מהו אושר שבסבלות האהבה וכמיהה מפרה בין שני המינים. רבות הנשים והנערות המציצות מבין השיטין של סיפוריו ושונות הן – החל בנערה אשר טל־שחרותה עדיין נח “בין קווצותיה” וגומר באשה שכמשה בלא־עת. הצד השווה שבהן: הן נתבעו לאהוב ונענו לרגש הראשוני הטבוע בדמן – לאהבה לגבר. נשים אחרות אינו מכיר סמילנסקי.

ונספר בקצרה באחת הנשים הללו, אשר אהבתה וסבלה, חטאה ועונשה נוגעים ללב – זו אשה צעירה מ"בית הדוד". מיחם ומשחק קלפים בבית “הקולוניסט”, ניצוץ מרד עומם בלב הדוד־הגבר כלפי סביבתו ששועבדה כבר ל"פקידות" – מיד עומדים אנו על מזיגה של ההווי הראשוני בארץ עם סממנים רוסיים נוגים, שנודעו לנו מסיפורי טורגנייב… מי הדוד? בעל־נפש אשר זיק דון־קיחוטי מצעידהו תמיד לכשלון בטוח: הוא המנסה לגדל עופות גם פרות – וכל זה על מנת לשמור על עצמאותו וחירותו, אך לבסוף לא נותר בלול אלא – תרנגול..

והמורד נרתם בעל־כרחו גם הוא במרות שנצטוו בה שאר האכרים לציית ל"פקידות" (של הבארון) החולשת על המושבה. עודנו זומם גם לאחר מכן מעשי “שחרור”, ממשיים או מדומים – מייסד ספריה ואיטליז שיתופי, כדי להמשיך ללחום בחוסר־האונים של האכר הנתמך. שבע יפול איפוא ושבע יקום. כדי לשוב ולרקום מזימות “מרד” בערבים אצל מיחם התה, במסיבה אינטימית של חבריו, הרואים את עצמם “משועבדים” כמוהו – –

ואל בית זה, שהוא אולי ציור ראשון של אידיליה כפרית במושבתנו, פולשת רוח רעננה בדמותו של אורח־עלם. לא די בכך, שחן־העלומים בא להזכיר עוון של הכניעה ל"דוד", אלא הנשמה הנרדמה בבית־אכרים זה, הדודה הצעירה, שומעת לקול האהבה הקורא אליה ומידפק על שערי לבה… אין סערת האהבה הזאת באה לערער את יסודות הבית, אך הדוד שטעם כניעה – היתולו שוב אינו משוך על פיו והוא מרגיש בדכדוך־משנה את העובדה, שנעשה אח לכל “השמנדריקים” החולמים ומתמרדים, מקנאים ומתייסרים שבמושבתו, על אף ביטולו כלפיהם בעבר.

פלשה האהבה אל בית האכר במושבה, השכינה צללים של סבל ועינויי נפש כאשר תשכין בכל הסיפורים על הנושא הזה ברחבי תבל. הדודה הצעירה – דעתה נסערת ושוב אינה מדקדקת בחובותיה כלפי הבית עם המיחם הטוב, אף רגש הבושה בפני החבורה המשחקת בקלפים עם בעלה אינה עוצרת בה. הנה תתעטף בסודרה, עוברת על סף ביתה, כנכונה ללכת אחרי העלם האוהב בעין עצומה לכל אשר יקרא לה.

אולם – כאן די לו לסמילנסקי. ונחוצים לו שילומים עבור “חטא” האהבה ברוחה של אותה תקופה; לא זוג נאהבים בא איפוא על סיפוקו, אלא הדוד והדודה גם יחד מתנהלים שחוחים ומצרים אחרי מיטת העלם שנפל מכדור בליל המושבה ומובל לקבר.

זו האידיאליזציה בה מלביש סמילנסקי את אישיו – אשה ונערה אשר האהבה יעדה אותן לסבל – – בין זו זמירה, בין גיבורת הסיפור “תולדות אהבה אחת” – פרי השפעה במישרים של רומאן המאה התשע־עשרה ברוסיה – ובין בת־קדר זקופה – רג’יה, איישי או לטיפה – אשר סמילנסקי צר אותן תצורה ראשונית־עצמית. כולן כאחת מכפרות ביסורים על חטא אהבתן, אך בלי האהבה לא היו חייהן חיים.

והריעות – גם רגש זה הרים סמילנסקי עד לשיא בו נבחן לב אדם־חלוץ. ריעות בין שני גברים שהיא היפוכה של אהבה; אם באהבה משתלב מיסוד האכזריות של הגורל, הרי בריעות גברים אנו ממתיקים סוד, מבינים איש לרוח רעהו. אם באהבה אנו חסרי־אונים, הרי כאן אנו עשויים לעזור ולהיעזר, לתמוך בשעה של חולשת־דעת או להיתמך. ואמנם נדמה, כי הגבר העייף מגורליות האהבה, חש לו מפלט אל זרועות חבר, כי הוא יבין, ינחם ויחזק. וכיוון שיקר יסוד זה בעיני סמילנסקי – יוצאים מתחת ידו כמעט רק גברים־חברים בלבד –־ בין חברים לרעיון ובין חברים להלך־רוח ובין חברים לנסיבות חיים משותפות בשמחתן ובצערן.

נסיבות האווירה החלוצית עשויות גם עשויות לקרב אפילו רחוקים, כי באילו נסיבות הדברים אמורים? ביצות חדרה, פסגות מתולה הרחוקה – זו הקרקע הבתולה של מעפילינו הראשונים. כאן הכל חדש: שקיעת השמש בפאת ים וזריחתה מאצל הר־חרמון, תבור, ירדן, כנרת – – עדיין אגדה משמשת עם מציאות בערבוביה והאגדה מרובה מן המציאות…

משום כך עזים הרשמים ובלתי־אמצעיים והחבר האחד מוכרח להתחלק בהם עם חברו כי “לא יעצור כוח להכיל”… כיוון שמתחלקים השניים, כהתחלק בפת־לחם, שוב בת־צחוק מופיעה על שפתיהם ובבת־צחוק זו של אושר חלוצי אפשר לגווע, למות, לחלות בקדחת הממארת, לשאת ביסורי רעב. – וכן גוועים גיבוריו של משה סמילנסקי בירדן, בכנרת או לפאתי ביצה – כשבת־הצחוק סותמת את הגולל על החיים שקופדו בלא־עת.

לבסוף מנינו מוטיב שלישי – חיבת העבודה (מובן מאליו “העבודה הגופנית”). אין כאן חיבה מנומקת או חתומה בחותם אמונה שברעיון, אלא יסוד טבעי ומספק לאחר שחזר אל אדמת המולדת. טוב לזמור ולהרכיב; טוב לכוף את הגב בחום השמש המייגע; טוב לנצח חבלי עבודה קשים – בין זו עבודה בכרם ובין העמל המפרך של מורה־חלוץ בצריף של בית־ספר – – והעובד סופו שהוא טועם מהסיפוק השלם והמרנין, שאין כמותו לתת תוכן לחיים החדשים. אולי אין כאן במפורש המהפכה הלאומית שברעיון העבודה, אף לא בחינת חשיבותה המשקית־המדינית לגבי התחיה, אף לא משום מלחמת־הקיום שביגיע־כפיים; – אלא, העבודה לשמה – זה היסוד הגואל אשר על ידו מתקרב האדם העובד אל “חיק הטבע” ולומד באופן בלתי־אמצעי רחש עצים וגפנים. זו עודנה דרגה ראשונה של שיבת היהודי לעבודת־השדה בכל תומה וחדוותה ––

*

ואם שלושת המוטיבים שמנינו עשויים לעצב את הרקע הסיפורי וליצור את האווירה הדרושה לסיפורו של משה סמילנסקי – מהו שהניע אותו למצוא פורקן נוסף למזגו בזכרונות שהם מסות ובמסות שאינן אלא זכרונות החוזרים ומרחפים תמיד סביב לימים עברו? גורם זה – אני רואה לכנותו בשם “התאהבות עצמית”. דומה כי התאהבות עצמית זו היתה תכונה משותפת במידה פחותה או יתירה ליוצאי רוסיה של התקופה הראשונית (וגם לאחריה) ומהם נתקבלה. במלים אחרות: “היה הרוסי מאוהב בו בעצמו” – אם אפשר לומר כך.

אוהב הוא את היסורים והספקות הטורפים את חדרי לבו, בין מדומים ובין ממשיים… אף אוהב “להתראות” במקצת בכגון זה, לאמור: ראו בי, – מה סובל ודואב אני! – הספרות הרוסית של המאה התשע־עשרה היתה חדורה “התראות” זו – ומן הנמנע היה שלא תטול ממנה כמה קבים אותה אינטליגנציה צעירה ואידיאליסטית שלנו, אשר נדחפה בכוח הנסיבות אל “הקרשים הקדמיים של במת הלאום”.

כיוון שלקו בתכונה זו, שוב קשה היה להשתחרר ממנה ולא עוד אלא גם בארץ בא הכל כביכול לסייע לה: העם נושא את עיניו אל החלוץ שיצא לפני המחנה… הורים מבכים את בנם בעלותו ארצה, כמו נגזר מארץ־החיים… והביצה בארץ לוטשת את עיניה הירוקות כמצווחת ומשדלת: בוא קרבני, אלי… כל אלה בגיל העלומים, כאשר הכוח המדמה פעיל והנפש בלאו הכי סוערת וחיים ומוות נושקים זה לזה מאליהם… מתאהב איפוא החלוץ הצעיר בו בעצמו – במחסורו, בגעגועיו, בחולשת דעתו ובאשרו שאינו אלא סבל, או בסבלו אשר אינו אלא אושר – והוא כמכריז ואומר באזני העולם הסובב אותו: ראו מה מאושר או סובל הנני – היינו הך – –

הדבר גורם לאגוצנטריות מיוחדת במינה, הלא זו “האנוכיות” האגוצנטרית בה לקינו כולנו, במעט או בהרבה, מהמנהיג עד לחלוץ; זו האגוצנטריות אשר בקנה־מידה שלה הכל נשקל הכל נבחן והכל נמדד – לא בפלס של איש־מדע אף לא במשורה של הוגה־דעות, אלא ברחש־לב – – ברחש זה יוצר לו החלוץ גם את הערכים בהם הוא חי… בצקון־לחש זה הוא מוצא לו גם מנהיג כלבבו (ולא בצו זה של ארגונו או בכרטיס של תנועתו): – לבו אומר לו, כי אחד־העם הוא נביא הדור… ברגע משנהו קוסם לו דווקא “ואלדימיר” (ולא זאב) טיומקין… הוא חוזר ומקבל השראה שלו מניצוץ־הקודש שניתז מעינו של בילו שהזקין – וכל אלה ללא סתירה רעיונית־אידיאולוגית.

על כל פנים, זו אינה בחינת השכל אלא בחינת הרגש ואין ספק, כי מידה היא באדם אשר בנפשו הוא מספר. רגש זה מלווהו עוד בטרם ידו אומנה לכתוב, אך כיוון שנבחן בגישה זו, התוכן לא יבושש לבוא. – שהרי הוא – הסופר – חי את החיים האלה ביחד עם הנערצים עליו או הנקלים בעיניו גם יחד (ומרובים תמיד הנערצים)! – מעתה כל אשר ישמע, יראה, יחיה ויתבונן – כל זה הוא בחזקת חומר לעטו: ידע נא גם אחד מחוצה לו מה יפה העולם בו חי, מה עצוב הוא אך נעלה מאוד" – –

יתכן ובכוחה של פרספקטיבה כגון זו אין להתרומם ולהגביה עוף, אבל היא שנתנה בידי סמילנסקי את הסממנים בהם הפך תיאור פשוט למומנט רב־ערך. קבלת פנים לד"ר הרצל ברחובות שוב אינה רשימה, אלא חותם של חווייה טבוע בה מראשיתה ועד סופה. לא נקרולוג־הספד כתוב על וילקומיץ המורה, אלא זר פרחים אשר חבר מניח על קבר חברו המת. ולמה כל־כך? – כי סמילנסקי כותב מתוך “התאהבות”: בה בשעה העריץ את הרצל ובשעה פלונית עמד עמידת תלמיד בפני רבו אחד־העם…לימים, הוא שופך שיחו אל חיק חברו לעבודה שמחה וילקומיץ.

ואם ניתן למצות את הסממנים הטבעיים ברוחו של סופר ומיוחדים לו, הרי בכך מנינו את סוד סממניו של משה סמילנסקי – הוא חווג’ה מוסה. ־– הם שעשו את כתביו חומר קריאה מושך ומלבב, כי גם היום יקרא הקורא ויאמר: אשריהו שחי בתקופה כה עשירה וראה עוד במו עיניו את הגיבורים הללו – אנו שוב לא נראה אותם, תקופה כגון זו אינה חוזרת – –

ומאמינים אנו לסמילנסקי כי אמנם הוד־מלכות ריחף על דמותו של הרצל ותוגת חזון קשה נשקפה מעיניו של אחד־העם. כן מאמינים אנו לשרטוטים בהם תיאר את ברזילי, את טיומקין, את הידועים לנו ולבלתי־ידועים, בני־שם ועלומי־שם אשר אתם חי ואליהם התרועע. מאמינים אנו לחומר קריאה זה, בסיפור ובתיאור ובזכרונות, מימי שלום ומלחמה, כשם שנאמנה עלינו כל הפרשה של ראשית הירואית אשר דרכה היתה בנפתולים רבים, בקפיצות נחשון ובריתויים – אך תמיד בהתלהבות רוגשת לחיים שהתרקמו – לחזון הלאומי שלבש עור וגידים על אדמת ארץ־האבות.

ב. מלחמתו של משה סמילנסקי

כבר למדנו, כי יצירת הארץ מתנה מראש קרקע־יניקה, – וקרקע־יניקה נתפוש אותה גם אנו, לא כמליצה תלושה אלא כצירוף תנאים מוחשיים לקיומה של יצירה. הווי אומר: הקרקע הזאת על עלילותיה ומאורעותיה, והטיפוס האישי הגדל עליה, כאשה כגבר, ומתגבש כפרי שלה על שיחו והלך־רוחו, סגנון אהבתו ואורח־חייו. ואם משה סמילנסקי עדיין לא היה, ולא יכול להיות, יליד הקרקע הזאת, למרות ותקו רב־השנים, רצוני לומר כי מלחמתיותו נבעה מתוך כיבוש הקרקע כמקור־יניקה לרוחו וכאחיזה בל־תמוט לרגליו.

מלחמתו נבעה גם ממקור האמונה וההכרה, שחובה עליו לכבוש את הקרקע החמה והאכזרית גם יחד, אם גם כיבוש זה אינו מושג מדעת ומרצון בלבד. – וכאן גם פשר בדידותו הספרותית בין אחיו לעט. מטבע יניקתם משכו עגנון או ברש בני־זמנו את אמות מקורותיהם מהגולה; משוררנו ביאליק קיבל עליו בגבורת נפש את גזירת השתיקה הכפוייה, עם ההעתקה שבאה לו מאדמת־נכר לארץ; רבים שנפשם עייפה לכיבוש הקרקע־האקלים, חיפשו להם מפלט בקורות העם הקרובות או רחוקות בזמן. ונבטי היצירה לא עוררו אימון אף ניסרה השאלה לגביהם: מה מאחוריהם, מה עומקם ואי מקורותיהם? – – “בבוקר יציץ ויחלוף” – דרשו עליהם במנוד־ראש וכגון זה נדון גם משה סמילנסקי – בשתיקה מבחוץ ובלבטים בפנים.

עברו שנים – ועם המסע אחרי מיטת סמילנסקי ראינו אזור אדמה צר – ראשון־לציון – נס־ציונה – רחובות – ואפשר היה להמשיך בו עד גדרה. זו רצועת האדמה הקלה, אשר בעיני הבדווי נחשבה עוד כהמשך הדרום־הנגב אף קבלה היתה עמו: נהר העוג’ה (הירקון) הוא המציין בזה את המעבר “אל מעבר” – אל “הלא נודע”… אף מודעת היא בין העמים יושבי ארצותיהם: אדמה כבדה – אנשים כבדים.. אדמה קלה – אנשיה קלים וכן שאר החי אשר עליה… הייתי גורס כלפי דידינו: סיפור המקרא הקל של האבות הנוודים היה פרי האדמה הקלה הזאת, בעוד שההר הוליד את המשא הזועם־הסלעי של הנבואה.

ובאדמה הקלה של הדרום נקלט סמילנסקי, בה שם את מבטחו. אף מזלו גרם, כי קדמו לו נקודות־אחיזה ספורות: ראשון־לציון אשר בתמיכת הבארון, גבעת גדרה על גבורת בילוייה והחתירה העצמאית של נס־ציונה ורחובות. ועוד נקודות־אחיזה בודדות ומעטות: הגפן והשקד אשר השרישו בנקל מידי הקולוניסט היהודי; בני ערב שוכני כפרים ואהלים.. זה הצירוף המעט אשר צריך היה לשמש קרקע־יניקה לנפשו הרגישה של הסופר, כשם שהיה צריך לשמש מקור־מחייה לעובדי־האדמה הללו. ואמנם היה באשכולות הגפן כדי להרנין לב בחור ובמושבה העטורה גבעות כרמים היה כדי לשוות חזון חלוצי נשגב לעבודה ולשמירה בלב “מדבר”. סמילנסקי נאחז בכל נימי נפשו בחזון זה ולא זז ממנו במעשה ובמחשבה.

אך זו צרה: לא ריחמה התקופה ולא פינקה את “בחוריה” וקרקע האחיזה נעה־נדה תחת רגליהם מזמן לזמן. אך זה עטתה האדמה הקלה הזאת ירק כרמים והנה פני כורמים “קבצו פארור”.. אך זה הנץ השקד ונכזבה תוחלת גם ממנו… אך זה קפץ ועלה יריב צעיר לשניים הקודמים – עץ הפרדס – וכורת המלחמה הונף עליו. צדקו לכאורה המהססים: קרקע־יניקה זו עדיין חגה־נעה והיא כמתכחשת לחלוץ שבא להחיותה… בטוחה־חמה ורחימה הרבה יותר ממנה נראתה אז אדמת העיירה מן העבר.

ואם האדמה לא “חלצה שד” – שמא יעזרו יושביה, אשר אומצו לה במשך מאות שנות עזובתה? משה סמילנסקי פנה ברגשי אחווה אל הבדווי והפלח. ויוגד כאן: אם היוצר – כוחו במקורו הלאומי דווקא, הרי בעיניהם של ראשוני החלוצים עדיין לא נדמו פלח ובדווי כזמורת־זר. הללו באורח־חייהם ובסדרי עבודתם – בגורנם, עם עדרם ובמחרשתם, במליצתם ובמשלם – היוו חלק מהנוף. סור אל אוהל בדווי בצהרי־יום והתבשם משתיקתו של “חכם־קדם” זה… ראה אל דרך הרעייה שלו והשקאת העדר מן הבאר… ראה אותו זורה ברוח ומביר… ולב סמילנסקי הלך שבי: אמנם צירוף זה יעלה יפה! –

מיד החלו מסתערות סופות להפר גם את המיקסם הזה, כשם שטילטלו עדיין רוחות הים את האדמה הקלה עצמה. תום השכנות לא האריך ימים – עבודת הערבי הפכה “לבעיה” של התחרות העבודה הזולה; נדידת הבדווי מהנגב עם עדרו היתה בה משום אזעקה של סכנה למושבה. המושבה גם היא הצרה בעל־כרחה את צעדי הכפר הערבי; הכפר הערבי הפך לאורב־בסתר למושבה שכנתו. היו שאמרו: ברובה ביד תשובו ותהיו לידידים שווים במעלה (זה עיקרה של ידידות…) – אך גם כאן נחרץ כבר ברוח המזרח: לא ידורו מלכים שניים בכפיפה – –

הווי אומר: על כל מדרך כף־רגל מיקסם־שוא, מבית ומחוץ. – ונוסיף עליהם את החומר האנושי־הראשוני שלנו, שגם הוא אינו יציב. הקולוניסט – ורבבים ראשוניים בכתונת־הפסים של חלוציותו – היותו נתמך והיותו עובד עבודה ערבית עד לשכחה של ייעודו. הקולוניסט הנאמן לעצמאותו עד לאפיסת כוחות – גם הוא אינו מחזיק מעמד, כי התנאים חזקים ממנו וקשה ההתלבטות סביב מכדי למצוא בה אחיזה. לא ייפלא, כי מספר צעיר הופך בתנאים אלה לעתונאי שנון, שהוא מבקר קשות ונאנח עם המבוקר – הנה יצליף עליו בשבט לשונו אך מיד יזכור כי טוב ממנו אין, ועליו ובו שארית התקווה. – האמנם יכזב עמלם של “ראשונים” וממשיכי דרכם? – –

דא עקא, כי בישוב המתהווה אין לשבת שאנן גם בצל הזכרונות. מהוויכוח המר והעוקצני של חבר פועלים עם האכר מעבידם, או המשגיח שמונה על ידו – ועד לשולחן הכתיבה המרחק קטן… המרחק אינו רב גם מהבמה, עליה גוברות ועולות הטענות החותכות נגד האכר ו"מעמדו", תרתי משמע. רבים הפולמוסים העקרוניים המתלקחים סביב בישוב המתהווה ואין לך פינה פנוייה מהם: העקרון הנעלה והמציאות – שמירה והגנה, העבודה השלובה והאחוזה בכל בעיות־היסוד של ישוב, התנדבות ו"גדוד עברי", “נילי” וריגול – כיצד עולים כל אלה בקנה אחד – ומי ישפוט, מי יכריע? –

היוצר האמיץ והמבודד, שהיה לאכר והגשים בעמלו את בנין ביתו במושבה, ממשיך להלחם בעוז על צירופי התנאים היסודיים לציריה בתקופת־זמן ראשונית־סוערת, כשהחלוץ עדיין מנותק ממחנה־העם ומזמן לזמן מציצה השאלה – האם העם מעיקרו יקום ויבוא אחריו? – כבדידותו של הישוב כולו, כן בדידותו הקשה לסופר: בלבטי נפשו הוא נראה פעמים “רומאנטי” בעיני מבקריו… בצירופיו הוא נידון לפעמים כ"סנטימנטאלי" ע"י מבקרים שמלאכתם בכך והם ממצים כביכול את הדין הספרותי לשמו.

עדיין לא ירדה בקורת הספרות, לעסוק בעבר במלוא משמעותה של מלחמת הכיבוש, אותה נלחם משה סמילנסקי – אך הוא לא זע ולא נרתע. משום כך הגיע ברבות הימים מכיבוש לגיבוש אקלימי, שיש בו משום הישג של נצחון לעבודת יחיד. כאלוף רחובות מושבתו הגדולה והפורחת הזקין ונאסף אל אדמתה, אחרי שקבע ציון ספרותי לדור. אפשר ויום יבוא אשר הספרות תודה בכך כי בכיבוש האישי של משה סמילנסקי בקרקע המולדת, הכשיר אותה ליצירה אחריו – על כך יעידו דורות יוצרינו כאשר יעברו גם הם את חבלי ההשתרשות, שיהיו קלים להם מאשר לקודמיהם.

ג. סופר הישוב

אם מעמדו הספרותי של משה סמילנסקי היה בחזקת סוגיה למבקר הספרותי שלנו, שבדק שבע בדיקות והתקשה ליישב – סמילנסקי – חווג’ה מוסה, כותב הסיפורים, הזכרונות והמאמרים, מהו? – באו כרכים קטנים פרי שיבתו, ויישבו את הסוגיה הספרותית: סמילנסקי הוא סופר־העם, מספר הישוב. בנידון זה שימש הציבור תמיד מורה־דרך למשפט הספרותי והקדים אותו: ספרים אלו של משה סמילנסקי נפוצו מיד להופעתם ו"עמך" קוראם בהנאה. הנוער בולעם כבכורה בטרם־קיץ, הכל מסיחים בנועם סיפורו הרהוט והרענן שנשתמר עם זקנה. ־ ומודים בלי אומר ודברים: ספר זה ספרנו הוא.

משך ארבעים שנה ומעלה עמדו בו התום והפשטות וטעמם לא פג. יתר על כן: הם הוסיפו להתבשם מריחה של אדמה ולהיזון מלשדה. אמנם במרוצת השנים חל שינוי בתהליכים של היצירה הישראלית בארץ, – כליה התגבשו, רמתה עלתה, נצטרפו אליה כמה בנות־לווי של המחקר וההווי; – אך סמילנסקי, כתום ארבעים השנה, עומד בתומו ופשטותו, כבהיותו בצאת השורה הראשונה מתחת לעטו. קל־נפשי־רגשי ורואה בהרף־עין את העיקר – את החוט המקשר בין הדמות אשר בחר בה ובין האדמה. כן נוצרה עמו במשך השנים מסכת גיבורים וגיבורות, שאין בהם מחלצות ופאר או אבק של התהדרות בכלים שאולים מעולם אחר. אף־על־פי־כן יפים הם, נאים ואיתנים.

סמילנסקי חרת את אלה בצפורן הפשטות. איני יודע את המקורות המדוייקים מהם שאב את הפרטים, אף שהוא מציין את המקורות הללו. נראה הרבה יותר, כי משה סמילנסקי מאז בואו אחרי שירת הבילויים הראשונה לארץ, דבק בכל חום־נפשו אל הדי השירה הזאת וספג לתוכו פרט ותג, שאינם נחשבים בעיניהם של “הבאים”. מה טעם מיוחד יש, למשל, ב"פאס" (תרבוש) שזנבו נתלש… מה ערך אם לבש פלוני גרביים או חתל בחותלות, מה חשיבות אם מספרים בדווים נבערים מדעת בבנות־תופת שבעמקי ביצות? – אבל סמילנסקי שנעשה מורה לרבים לעת זקנה, ידע להיות תלמיד אצל ראשונים, להתחמם באור נשמתם ושיחם, רמזיהם וניצוציהם. סמילנסקי הבין מה מראה איום לובשת ה"ירוקה" של הביצות בעיני בן־הטבע, הנמק בזרועותיה החמות והקרות. הוא קלט באחת ולתמיד את מראה השממה והציה של ארץ “אוכלת יושביה” – והמראות והפרטים היו לו למשמרת – והוא היטיב לשמור.

למותר לומר, כי “עראב סטריה”, “א־דוראן”, “חוצירה” וה"חאן" – מחרוזת שמות זו החורזת כחוט־השני את ראשוני כתבי סמילנסקי ואחרוניהם – אינם לגבי דידו שמות “מזרחיים”־"אכסוטיים", העשויים לגרות את הדמיון של הקורא, אף שהוא יודע לגרות את הדמיון. השמות הללו הם לגבי דידו פרשת העלייה הבלתי־נשכחת אל גבעות־חול ולתוך אדמות־ביצה. – ודי שייראה רוכב על אחת מגבעות “חוצירה” – והרוכב רוכב יהודי – ואנו רואים את גאולת הקרקע בתנופתה הנועזת; די שנראה את חלוץ חדרה נוגס מהלחם הטרי על סף המאפיה שבזכרון־יעקב – כדי שדורי־דורות לא ישכחו עוד את סבלם של החדרתיים הללו. די לנו בדפיקה אחת על מכוש באשון־לילה ליד ה"באייקה" אשר בראש גבעת דוראן כדי לדעת מה עשו ופעלו יהושע חנקין ואהרון אייזנברג או שאר כובשי שממה, הבנאים של מושבותינו.

ולכל לראש – מה עשו ופעלו חיילות אלמוניות – ביילות, גולדות ו"סרוריכות" – אשר בשמותיהן העממיים וברגשותיהן השאובים עדיין מדפי “צאינה וראינה” של אמהותיהן בגולה – יצאו בראש וכבשו אדמות וארץ.

אף יש ותישמע תרעומת כלפי משה סמילנסקי: מדוע תוך ארבעים שנות היותו עובד עבודתו הספרותית הפוריה, לא גיוון את כליו יותר, לא ליטש והעמיק כדי לבנות מהם בנין סיפורי שלם? מדוע הסתפק במראה עיניו ובמשמע אזניו ולא העמיק בכליו אל המעמקים של ההיסטוריה הקבורה מתחת לחולות קיסריה או לרגלי הר “זמרין”? – הרי אנו, הסופרים הצעירים ממנו, איננו מסתפקים ב"צ’רקס" ובבדווי רדוף־רעב, אלא אצים אל ספר המחקר, בודקים ושואלים אל העבר, כדי לתרץ וליישב את ההווה. – סימן רע למי: לנו או למשה סמילנסקי? ושאלה זו יש לה חשיבות, כיוון שיש לראות את משה סמילנסקי כאבי היצירה המקורית של הישוב ואנו תלמידיו.

ודאי שזו אינה בגדר שאלה, ואין לטפול אשמה על משה סמילנסקי, על שמרו אמונים לדברי־הווי. בנידון זה הוא עשוי לשמש לנו מופת של נאמנות – ובוודאי על כך מחזיק לו הציבור טובה תוך הכרה ברורה, דהיינו: סמילנסקי, אתה נאמן עלינו כיוון שמסרת וציירת אישים וציונים כהווייתם – וזה חשוב לנו מאוד. אם זה המשפט הציבורי על יצירת משה סמילנסקי, יש ללמוד מכאן, כי ציבורנו היה צריך ליצירה עממית של הישוב. אמנם הוא קרא בספרים, בלע תרגומים הרבה והתווכח על “זרמים בספרות” – אך בסתרי לבו לא פסק מהתגעגע על ספר־עם של הישוב עצמו – ובא סמילנסקי ונתנו.

כן עבר משה סמילנסקי לעת זקנה עם “נרות נשמה” מחדש את הדרך, בה יצא בעלומיו במעדר ובעט – שינוי אינו ניכר כמעט ואשר קרא את סיפורו אז, יכיר מיד את הכותב גם בספר האחרון. אמנם שינוי־מה חל והוא, אולי בנעימה הפנימית המלווה את הדברים עם הזקנה: שוב אינו מתייחד עם הדמות בלבד ולה מקדיש את כל מעייניו, אלא גורם נוסף מלווה אותם: הדור. סמילנסקי רואה לנגד עיניו, על סף העשור השמיני לחייו, את הדור־הדורות הבאים ושואל בדאגה: היהיו לאנשי־אדמה? –

פועל זך ותמים עשה איפוא סמילנסקי לאחרונה – לא עם המתים – כי אם עם הישוב. ספר מקרא נתן לו. שוב לא ישאל ילד: מה סיפור מושך אוכל לקרוא? – ואשה־עולה גם היא אינה צריכה שאול: מה קריאה עברית אוכל לקרוא, כדי להכיר את הישוב? – ילכו אצל סיפורים אלו של משה סמילנסקי ויעכלו אותם בדמיונם ובלבם – כי הפשטות מדברת מתוכם. גיבוריו הם שרקמו את הפשטות הזאת ולכן הניחו את היסוד לשרשרת־הזהב הנמשכת עד ימינו דרך רבואות החקלאים שמספרם ילך ועצם – עד היותם למשפחת־האדמה שלנו, ובחייה יהיו לנו חיים כעם.

כבר נשמעו דעות אצלנו, כי לא זכה המשורר הזה להערכה שהיה ראוי לה, – ואם לדעתי יש לראות בכך גורל מובהק של מבשר – הרי דוב סדן רואה בו את המשורר שעמד במזל “בני השמשות”, הללו שלא נמנו על הפמליות של יל"ג וביאליק (עם הספר – “כל שירי נ.ה. אימבר”, ת"א 1950). עם זה הערכתו של יוצר, אם גם מאחרת, אינה באה תמיד על דרך ההכרעה הרשמית, כי שר האומה יש לו דרכים מיוחדות משלו להעמיד יצירה על זכותה “לנצח”. נראה, כי כלל זה נתקיים באימבר, אשר מתוך שירתו הכאובה ורבת־הספקות, נצטללו החרוזים עליהם גדלנו אף בלי לזכור תמיד מי הוא שכתבם. “כל עוד לא אבדה תקוותנו” “הלאה ירדן.. נחנו על משמרות” – – אלו היו שירי ציון שהושמו בפינו וטעמם עומד. אם באלה זכה – שירתו כולה זכתה לשמש קול מבשר ליצירה שהחלה לעלות ולצמוח על אדמת הארץ ולרקום את מסכת התחיה של ישובנו בארצו

ואם אין כוונה כאן להערכת שירתו של המשורר רב־הסבל, אף לא לחקר קורות חייו המפליאות בתהפוכות הגורל שהתאכזר לו, הרי כוונתנו היא בראש וראשונה להעמיד אותו בשער התחיה, כשהוא מתלווה לאצילים סקוטיים, סיר אוליפאנט ורעייתו, שנתפסו לאמונה זכה בחזון שיבת־ציון, בעלותם ארצה בימי־ראשית להתישבותנו. – המשורר הלוהט אינו מוצא מנוחה לנפשו בצל כנפי “הנדיבות”, אלא אץ ומתלווה בכל אשר אכר עברי תוקע לראשונה את מחרשתו באדמה, באשר פעמי חלוץ ראשון הולמים לחופו השומם של הירדן, באשר שופר התעוררות נשמע ברמה בשכונה חדשה מחוץ לחומת העיר העתיקה של ירושלים – הוא מתלווה כששיר “התקווה” בפיו.

ואמנם יודעים אנו, כי שעה שידובר בראשית החלוצית – הבילויית, נחרתו דברי הגות נאמנים ע"י אנשי־רוח נלבבים ובעלי שיעור־קומה כיחיאל מיכל פינס, יהושע ברזילי־אייזנשטאט, אליעזר בן־יהודה ועוד, אשר נשאו בחבלי הלידה של רוח הישוב המתעורר, ועמהם גם מאחינו ממערב־אירופה שתרמו בהגותם לתנועת ציון. כן ריקעו בגולה את חזון התחיה ברוב כיסופים וערגה אמוני בית־היצירה הלאומית. עם זה אחד ויחיד הוא נ. ה. אימבר, אשר לא ייחד לעצמו במה ציבורית להטיף ממנה בגולה ולא ביקש בארץ איצטלה “רשמית”.

בתוך הישוב התכתש – בחולות השוממים, הטיל את עצמו לתוך קלחת הסתירות והניגודים אשר הישוב ניזון מהם; – שלח חיצים שנונים בקנאים, עמד בשער “בת־רבים” נגד התככים של המיסיון, התרועע או הצליף, בכה הריע ועודד ובכה בעט והוקיע – אך בסוף־דבר כמשורר־אמת מצא מרגוע לנפשו בהמיית גליו ובסוד זרמו של הירדן, המחדש גם הוא כביכול את נעוריו הלאומיים.

לעדות אחיו על חיי המשורר וקורות נדודיו, כתב אימבר את שירו “התקוה” עוד בהיותו בדרכו לארץ, ביאסי ברומניה. וכיוון שנוגע הדבר להימנון הלאומי שלנו, מעמיד אחיו את העובדה לאשורה, דהיינו: גם הלחן לשיר “התקווה” הובא עם המשורר מרומניה, שלא כדברי אחרים, שהלחן חובר בשבתו בראשון־לציון. על כל פנים, נפתלי הרץ אימבר הגיע בנדודיו לקושטא וכאן נפגש עם סיר אוליפאנט ורעייתו, אשר קראו לו להילוות עליהם בתפקיד מזכיר לארץ – והוא נענה בשמחה להזמנה.

הללו דאגו לו, סיפקו לו הוצאות לתור בארץ, והוא נשאר לשבת בה בשנים תרמ"ב–תרמ"ח, דהיינו, – השנים בהן נוסדו מושבותינו הראשונות. הוא רואה מיד לתפקידם החלוצי של מייסדי המושבות – חלוצים שעברו לפני אחיהם שבגולה לתור להם מנוחה" – (כתב המשורר בתרמ"ד); ואם קשריו עם הזוג אוליפאנט לא נתברכו ביציבות, הרי הכל מעיד כי הוא נתערב בישוב, בין בירושלים ובין במושבות. ואמנם על עובדה זו, אשר ממנו צמחה בשורת השירה של אימבר על אדמת הארץ ובקרב ישובה – רוצים אנו להעיד בזה בלקט של כמה סיפורים מהימנים.

פרטים על חיי המשורר, באורותיהם וצלליהם, נצרף מפי פ. כהנוב (“מן השמור בזכרוני”, מימים ראשונים; בעריכת א. דרויאנוב): – – היה נכנס אצלי נפתלי הרץ אימבר וכאן, באפותיקה (בית־המרקחת של כהנוב בירושלם) היה קורא לפני ולפני שמעון רוקח את שיריו, עובר להדפסתם, וגם אלו שלא רצה איש להדפיסם, כי היו מלאים דברי־כפירה נגד כל הדתות. הוא סיפר לנו, שקודם בואו לארץ ביקש להדפיסם ב"השחר" אבן גם סמולנסקין סירב לו מפני הזלזול שבהם כלפי הדתות וקדשי־קדשיהן. דומה שהללו היו מן המובחרים בשיריו, והם היו כתובים על דפים קרועים ומטושטשים של פנקס, שנשא תמיד בכיסו. תוכנם של שניים מהם שמור בזכרוני: שם האחד “אלהים בהקיצו משנתו”, ובראשו הפסוק הידוע ב"תהלים": “ויקץ כישן אדני, כגבור מתרונן מיין”…

“את שיריו לא כתב על־נקלה, – ממשיך כהנוב – ויש שהתקשה הרבה למצוא את הביטוי וגם את החרוז, אשר ביקש. וזוכרני – שירו “קדוש וברוך” נגד המיסיון, שנדפס ב”החבצלת", – הוא כתב אותו באחד מלילות מוצאי־שבת בביתו של פרומקין. אני עזרתי על ידו למצוא את החרוזים שהתקשה בהם וחסרו לו אותה שעה – – אימבר היה כרוך מאוד אחרי “הטיפה המרה” (של יי"ש), גם אחרי הטיפה “המתוקה” של יין־הגפן, ובשכר לגימה יפה כתב כל מה שביקשו מאתו, אם להלל ואם לחלל. כשנפלה מחלוקת בין פרומקין ובן־יהודה, היה אימבר נכנס אל פרומקין וכותב לבקשתו פזמון או מאמר נגד בן־יהודה, וחוזר ונכנס אצל בן־יהודה וכותב לבקשתו פזמון או מאמר נגד פרומקין. השירה והספרות הן עצמן היו שעשועיו והמלח של חייו, ואחת היתה לו על מי ועל מה לכתוב ולשיר. ואף־על־פי שכתב והדפיס מאמרים ושירים נגד המיסיון ובז ולעג לפרידלנדר (מומר שעמד אז בראש המיסיון בארץ), לא הוקיר רגליו מביתו ויש אשר נתלווה לפרידלנדר במסעיו.

מלבושיו וכליו היו דלים ועלובים. כמה פעמים ביקרתיו בחדרו הצר: מיטה רעועה, שולחן קטן וכסא. – אלה היו כל רהיטיו. באוויר פרחו נוצות הכרים. קישוט יחידי – כיס התפילין שהיה תלוי מעל מיטתו. וארבעת הקירות, שסיידו אותם לפני כמה שנים, היו כתובים מן הקרקע עד מקום שהיד מגעת – חרוזים, קטעי־דברים ומלים בודדות: כל משפט נאה, כל חרוז יפה וכל דיבור מבהיק שנצנצו במוחו – מיד היה כותבם על הקיר, כחומר ולבנים לשיר ומאמר.

“הוא חי עם לורנס אוליפאנט ואשתו, שקבעו להם דירה בחיפה, במושבה של הגרמנים. ביחוד נשא חן בעיני הגברת אוליפאנט והיא שיכנה אותו בביתה, כי יהיה לה למורה ללשון העברית, אף הלבישה אותו בגדים נאים, ייחדה לו חדר מרוהט, ועל שולחנם של האנשים הטובים האלה היה סמוך. מפעם בפעם היה יורד בסתר לבית המוזג הגרמני בחיפה ושותה – כשלומים לימי נזרו בביתם של האוליפאנטים, והגברת אוליפאנט היתה פורעת את חובו. פתאום מתה הגברת אוליפאנט ומרוב יגונו על מותה יצא בעלה מן הארץ” –

על “בעל התקוה” – כותבת איטה ילין בתו של יחיאל מיכל פינס (“לצאצאי”, ב'): “בזמן ההוא נמצא בירושלים הצעיר נפתלי הרץ אימבר, ולפני עיני עוד מרחפת התמונה איך משורר זה משתרע בפינת הספה ליד אבי וקורא לפניו את יצירותיו החדשות במבטאו הגליצאי, והוא בעצמו מלא התפעלות מחיבוריו אלה: “ני, ר' מיכל, מה תאמר לשיר זה? כפתור ופרח?” – – ביחוד התפעל וקרא בפתוס ובניגון את שירו “משמר הירדן” עפ”י ניגון השיר הגרמני Die Wacht am Rhein. אמי היתה מכבדת אותו מזמן לזמן בכוס יין, והוא אמר בבדיחות־דעת, שמשאת־נפשו היא להגיע לאותה מערה, בה מצאו בנות לוט יין משובח כל כך, שפעולתו הביאה “עד דלא ידע”…"

גירסה נוספת היא של דוד יודלביץ בספר “ראשון־לציון”: “השיר! את שיר “התקוה” כתב בראשון־לציון צעיר אחד (!) שהתגורר פה זמן ידוע בשנות ייסוד המושבה בתרמ”ג–מ"ד, בשם נפתלי הרץ אימבר. והנה החלו סופרים אחדים בשנים האחרונות להביע פקפוקים, וביניהם גם אחיו של בעל השיר, וטוענים כי השיר לא נכתב בראשון־לציון. אנו החיים וקיימים במקום משנת תרמ"ב, והכרנו את המשורר, בשעה שחיבר את השיר, וגם הגהנו אותו (את השיר), עשינו בו תיקונים בסגנון הלשון וגם בתוכן, בהסכמת אימבר, הרינו רושמים פה את הדברים לזכרון – –

דוגמא אחת – אימבר כתב:

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה משנות אלפיים

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו

עיר בה דוד חנה.

ואנחנו שינינו:

עוד לא אבדה תקותנו

להיות עם חפשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים.

הלחן של “התקוה”! לחן זה, נודע ברומניה (במולדבה) כישן־נושן, והנה נמצא אחד שעתיד היה להיות במתיישבי ראשון־לציון, שמואל כהן יליד אונגני (בגבול רומניה־בסרביה), שהיה שומע בילדותו את הלחן הזה מושר בפי אכרי מולדבה ובבואו בשנת תרמ"ח להתישב בראשון־לציון, הביא אותו שי למושבה, וכולם יחד אתו החלו לשיר את “התקוה” במלודיה הזאת, ומפה נפוצה על פני כל הארץ. – ברבות הזמן, קיבלו הציונים את “התקוה” עם לחן זה, כהימנון לאומי." –

ואם לא נביא בזה מהשירים, אשר נ. ה. אימבר שר “לארצי אשירה עתידות אחישה” – בסערת רגש ובלהט חזון – “לירדן, לקישון, לנחל קדרון, השלח” – וכן לישובים עצמם שראה אותם בראשית בניינם – מקווה־ישראל, פתח־תקווה, ראשון־לציון (“חלוצים עברתם לפני אחיכם בארץ תלאובה”,), גדרה (“חונים באהלים ובאין למו בתים”). עקרון, ראש־פינה וכו' – הרי כבר הוזכר לעיל כי השיר החביב עליו ביותר היה “משמר הירדן” (הלאה ירדן, הלאה זרום / ותכתב זאת לדורות / כי לילה כיום / נחנו על משמרות).

הישוב המעט, אשר הכיר את המשורר באורותיו ובצלליו, הבין לרוחו וראה בו שותף לגורלו. אפילו עקר המשורר מהארץ (בתרמ"ח), רשמו זוכרי הזכרונות לזכותו את חיבור “משמר הירדן,” עם ייסוד המושבה, אף שזו נוסדה רק בתר"ן 1890 (אלא אם כן הדברים אמורים ברכישת האדמה למושבה שקדמה לייסודה). אף נמסרו בדברי זכרונות פרטים על חיבור השיר (עם ר' יצחק חיותמן", מאת זכריה חיות), שיש בהם בעקיפין משום הערכת הקשר של המשורר אל כל מה שהתחולל בישוב המתחדש. משום כך בלבד ראויים גם הם להיקבע בזה לזכר:

“סיפור זה שמעתיו מהסבא של רעיתי, ר' דניאל בנדל ממייסדי ראש־פינה. – כותב ז. חיות – הדבר אירע ביום חגיגת ייסוד המושבה משמר־הירדן ו”בעל התקוה" המשורר נ. ה. אימבר, ששהה אז בגליל העליון ונודע בהתלהבותו וסערת־רוחו, נלווה אל קהל החוגגים. כנוח עליו רוח השיר, התרחק מהנאספים, כרע על גדות הירדן וקרא בקול רם את דברי השיר אשר חיבר. בנדל התקרב אל המשורר המתבודד והזהירו על הסכנה הנשקפת לו מן השודדים המהלכים לאור היום במקום השמם, אך המשורר לא מש ממקומו, וחזר על שירו פעמים אחדות, כשעיניו נטויות אל גלי הירדן. שיחקה לו השעה והוא חזר לראש־פינה שלם בגופו אך לא שליו בנפשו. דברי השיר של המשורר הפלאי, אשר לא מצא מנוחה לרוחו הסוערת בארץ ונדד אל מעבר־לים, היו שגורים על פינו בבית־הספר (במתולה). כדברי השיר הראשונים שניתנו לנו בשפתנו על הנושאים הקרובים ללבנו. ואמנם היינו שרים בכל שעת־כושר, בבית־הספר ובטיולים, את שיר “משמר הירדן”:

– – קול רעם בשמים

קול חוצב להבות

קול קורא מירושלים

שובו לארץ אבות –

לירדן לירדן אתיו

גם שימו עליו משמרות – –"

אכן, תמימים ורחוקים נראים לנו דברי השיר, אך גם ימי הראשית הללו לוטים בלוט של אגדה. נזכור איפוא חסד זה למשורר אשר רוחו הסוערת עקרה אותו לבסוף מהארץ ומבית הנדיבים שמצא במחיצתם מחסה וגם לבבות עדינים (במיוחד של מרת אוליפנט אשר במותה קשר לה המשורר מרחוק שיר מספד נרגש. זאת ועוד: גם בסוף ימי נדודיו־תלאותיו בנכר, העלה על לבו את שנות היותו בארץ – באמרו: “תכניתי ומטרתי היא ציון” – – הוא שגילה איפוא את מקורות האמונה והחזון באדמת האבות השוממה והיה כינור להם ולאומה השרוייה בתקוותה.

חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי – – הוא היה מונה שבחם – רבי אליעזר בן הורקנוס – בור סוד שאינו מאבד טיפה – –

א. הסופר הנאמן

סמילנסקי וברנר תרמו רבות ליציקת היסודות של יצירתנו החדשה וכשלישי להם אמנה את יעקב רבינוביץ. ושוב: אם היו שטענו כי יצירה ספרותית ארצישראלית עדיין איננה בנמצא, הואיל ואין לדמותה בשום פנים ליצירה הסקנדינאבית או הרוסית וכיו"ב – תשובתי אני היא: היצירה הארצישראלית החלה מתרקמת מתוך חיינו ואין חובה לדמותה לדוגמאות בחוץ. אם טוב ואם רע הסיפור שלנו הוא בגדר יצירה שנולדה בתנאים מיוחדים ומתפתחת בדרכים מיוחדות. –

על שום מה אין לדמותה לדוגמאות מהגויים המתוקנים? הטעם מובן: לסיפורה של אומה פלונית קדמו אגדת־עם ועלילה ושירת־ערש; ואילו לסיפור החדש שלנו קדמו שינויי־ערכים גדולים, קרעים שאין לאחותם כמעט, מעברים שאין לגשר אותם כמעט.

אמנם החזון החלוצי יצק את הדפוסים הראשונים וניתוח המורשה מן הגולה הכשיר את הקרקע; – אבל עדיין נשאר לטייב את הקרקע שהוכשרה עד היותה נושאת צמיחה, ובכך עמלו סופרים, ויעקב רבינוביץ בראשם. בידוע, לטיוב הקרקע מצניעים זבלים, מפזרים מלחים מינראליים שונים, מספקים מכל אשר חסר לה. ומה חסר לקרקע שלנו? הווי אומר – הניב העממי, הליח המקורי, הלשד הלאומי – כל אלה חסרו ליצירתנו בראשית התגלמותה כי על קרקע חרבה נולדה.

ויש פקחים גם בתוכנו הסוברים, כי הטיובים הבל הם וכי כוחו של היוצר פה במקום הטבע. – אני כשלעצמי מתיחס בחשד לגילויים “שלא כדרך הטבע”, רואה בדרך היצירה תהליך אורגאני על שלביו המיוחדים וביעקב רבינוביץ רואה אני את הסופר שמילא את תפקיד הסבתא אצל עריסת נכדה. במשך שנים רבות ליווה האיש את החיים המתהווים פעמים כאחד מן־הצד, כאחד עייף ומסתכל סתם כך… עם זאת ראה יפה־יפה, הקשיב היטב – היה מהלך, מלקט, אוגר, צובר, רושם בפנקס סמוי מעין. –

תחילה יוצא, למשל, לדרך ומציץ מן הקרון, בא במגע ראשון עם אנשים, שומע שיחות מקוטעות, רואה פרצופים ובני עדות שונים ומשונים. בהדרגה התרגלה עינו להבחין יותר: שינויי גוון שבנוף, תנודת התכלת בשמי הארץ. אף האוזן התחדדה לקלוט ניבים – וכל אלה נשארו מונחים עמו כבקופסה לעת־מצוא…

בו בזמן החלו מתרקמים קשריו הנפשיים עם החומר שלפניו – אלה הקורים הראשונים למלאכת הסיפור. עוד הקורים רפים, אבל יעקב רבינוביץ אינו מחפה על חולשתם בחוטים שאולים מן החוץ או בתפר “מאונס” – כמספר הקורים שבידו, כן מסגרת הרקמה הסיפורית ופעמים גם השירית, אשר החל לארוג.

מעשה בשלושה חברים שנפגעו מעלבון קשה והארץ הלבינה את פניהם – כיצד? מיד לבואם ארצה הפשיטם שודד בדרך, העלבון חולף אך עקבותיו אינם נמחים: אחד הנפגעים כשל ממשא העלבון ויצא בחשאי את הארץ.. השני חיפש את כפרת העלבון בשמירה.. השלישי חיפש לו תיקון גם הוא והחליט לרחוץ את העלבון בהכשרת חלקת קרקע – מתוך שאיפה “לא רק לעבוד כי אם גם לשאוב קצת נחת” מעבודתו. – דל ופשוט המעשה ואין המספר רוצה להוסיף לו נופך – אולי מכוונה גורע ומצמצם.

תאמרו: מעשה בכל־יום הוא ואין בו משום מעשה יצירה – אך רבינוביץ ממשיך ורושם רשימותיו “סתם כך”:.. למשל: היה אדם עייף והתאווה לנוח באכסניה פלונית במושבה. אגב מרגוע ראה מה שראה – בעלת בית, רוכב־אורח, פועל ערבי מהפרדס, בחור ובחורה מסיחים אצל בריכת מים. ראה ורשם, אך לא טרח לחבר אותם במלט סיפורי – ושוב נבוא בטרוניה: “עייפות זו, נאמר, כיוון שהיא חוזרת ונשנית, גנדרנות יש בה מדעת.. והעייף אל נא יושיט ידו אל החיים התובעים עמל־ביטוי.. המעמיד פנים עייפות וקולו עולה כאוב מארץ – אות הוא כי אין בו עוז “לקחת” את החיים האלה בהתהוותם ובהתרקמותם – וינח להם”.

יעקב רבינוביץ לא הניח, ובינתיים המשיך את מלאכת האגירה – הסתופף במטבח פועלים, בסימטה של מושבה, דשדש בחול, מטייל טיולים ונוסע בדרכים. בה בשעה עושה בדברי הגות לחיזור המחשבה, צופה תצפיות על עברה ועתידה של ארץ זו, תוהה על חידתה הגיאוגראפית לפאתי מדבר, על חידתה ההיסטורית בין ממלכות שחלפו מן העולם… ותוך שקידה מכשיר את הכלים, בהם יעבוד הוגה־דעות על קרקע חדשה – לאו דווקא ברוח מדעית טהורה ולא באמת בקורת, אלא בידיעה ובאינטואיציה גם יחד, בצירופם של אלה.

כן הוא יושב על מדוכה רוחנית זו, כשהוא מסנן אל כלי הארץ, מאשר גרס וקלט במערב – מכוחות המהפכה שהתעוררו בחיקה של רוסיה ועד לכוחות האיתנים שפעמו בספרות הגרמנית – מטייל קצרות וארוכות במחשבה האנושית ומריק ממנה אל כליו שלו בארץ. הליקוט והאגירה, ההסתכלות והתצפית נצטרפו בינתיים לשנים רבות, והסופר מרגיש כי באה שעתו לכתוב את סיפורו – כתב “נדודי עמשי השומר” (שני חלקים) ואנו אומרים: נכשל הסיפור הארצישראלי של סופר ותיק – ומראש אמרנו כך! –

הבה ונראה אם אמנם נכשל או שמא כשלון הוא, שהוא חשוב מכמה נצחונות? ברי: בכל הנוגע לחומר אנושי – “קונגלומראט”.. בכל הנוגע למקומות ועלילות – “קליידוסקופ”… מסתובבים וחולפים לנגד עינינו “טאניות” “וירות”, שומרים ופועלים, אכרים ותושבי עיר וחברי “קואופרציה” מרומזים כאן תל־אביב, עין־גנים, מרחביה, יהודה וגליל – כל ד' האמות של עולמנו. – " לא עצר כוח המספר לשלוט בחומר" – פוסק המבקר. – “היה חייב לציית יותר לציוויים הסיפוריים של עלילה ואחידות… היה צריך להזקק יותר לכוח הדמיון ולמלא את החסר – ואז – אז היה יוצא”… – ותרופות ועצות כיוצא בהן.

לא בלבד, שעצות ומשאלות הבאות על המוגמר, אין בהן ללמד במקרה זה, אלא נכון אני לומר, על דרך המשל: אילו יצאתי היום לזרוע על גבי שדה – הייתי בוחר לזרוע בשדה זה שנחרש ע"י יעקב רבינוביץ. כאן נחרש לראשונה שדה חריש עמוק, נעקרו רגבים ממקומם ונעתקו גושים שלמים אף שרשים בוראו – אמנם קשה לעבור בשדה זה ברגל, אך הוא חרוש לעומק. השוואה זו אולי היא מעורפלת ולפיכך אוסיף: אילו נזדמן לי לכתוב על מושבה, חיי פועל שבה, הסתגלותה של נערה “רוסית” לארץ או אי־הסתגלותה, ספקות שהיו מנשבים בחוגי “הפרוליטאריון” המתהווה במושבה העשירה, הרוחות המנשבות סביב – רוחות מרד ותסיסה, הזייה ואכזבה – כי אז הלכתי אצל יעקב רבינוביץ ולא אל סיפור חלק יותר מ"נדודי עמשי השומר". על שום מה? על שום היותו חרוש ומהופך והכל פרוש כאן לפניך: שיחות של אינדיוידואליסטים עקשנים, ויכוח של סוציאל־רבלוציונרים, שיחות כבושות של נערות מאוכזבות, הזיות ראשונות על המדבר ובדווים יהודים, אשר אולי ישנם ואולי אינם כלל בנמצא…

אכן, הכל כאן בגדר “הנמצא־ואינו־נמצא”… אם מבצבץ פרצוף ארצישראלי ראשון הרי מיד “שוב אי־מנוחה ועצבים המטלטלים את כולנו” – – אם נראית יד מיובלת ראשונה מעבודה, הרי כמו להכעיס צמוד לה להג אינטליגנטי עד מחנק.. אם הציצה דמות חפשית שקורא לה דרור, הרי היא שוב טובעת בדוקטרינות שאולות המונחות עמה כ….סה¹. אמנם בכל אלה ימצאו חיזוק המבקרים לשבט, שיאמרו: הרי אות הוא כי אף דמות ברורה אחת, אף עלילה שבאה לידי גמר, אף דיוקן שהוא שרוי שעה קלה במצב סטאטי… בתשובה על כך שוב אחזור לסופר עצמו להביא ממנו ראיה: יעקב רבינוביץ, שידע להרות בקרבו ולשאת עד בשילה במשך שנים רבות את סיפור־המעבר המאופק והכבוש “נוה־קיץ” – חזקה עליו שהוא נאמן גם בכשלונו.

האם זה נימוק מספיק? – אני סבור שכן. כי עדיין מהלכים אנו על קרקע רופפה מאוד ויש להזהר מאוד במידת השלילה, כשם שמאידך גיסא יש להשמר מחיוב מופרז. לא כל המכריז – “חלק הנני” – הוא באמת חלק – – ולא כל המתראה שלם מספק אותנו ומשכנע, שאמנם כן הוא באמת. מן הראוי לזכור כאן גם תופעה מיוחדת זו ששמה “ההריון הספרותי” ואז נבין כי אמנם רק הסופר הנאמן הוא העשוי להבשיל בלבו שנים רבות ציור המצטרף כדי יצירה מסמלת מעבר – דבר שרבים ניסו ונוסו בו ולא עלה בידם – ורבינוביץ בידו עלה.

מפתח נוה־הקיץ אשר ליד אודיסה רואים אנו את השקיעה של תקופה עוברת ואת קצה וזריחתה של התקופה שבאה. בלי המטען של הרעשנות הציבורית וגלגליה, ללא קול תנועות ופרנסים, אף ללא זוועות וחרדות – אלא כבעד ערפל נמוג מצטלל והולך בנוגה של עצבות זוהר של תקופה חולפת – על המעמדות היהודיים שבה, חסידים ובני־טובים, עסקנים לשמו של מעשה, אצילות דלה אך מיוחסת־מתיחסת בעשרה דורות של רבנים וגדולי תורה – כל זה שוקע בלי מחאה וקובלנה, כדומיה בה מלווים עצי שלכת את הקייטנים האחרונים מנווה־הקיץ…

כאן הבריונות היהודית שנולדה לאחרונה מודה גם היא ללא התימרות־שוא, באפסותה וחוסר תכליתה. פרעות הנפרעות בישראל, בסמוך לנוה־הקיץ, שוב אינן מזעזעות אותנו, אלא מעוררות להביט בעצב על המסע החוזר ונשנה של יהודים – כשכרכרות נוסעות, בהן דלות ועשירות – מסע המצטרף בחריקתו וביאושו החרישי, אל שורת המסעות והנדודים הארוכים של ישראל סבא… אולי אין הדברים נראים אכזריים כל־כך, כי לחוף העיר הזאת, אודיסה, מלחכים גלי הים המרמזים לעבר המולדת הישנה, או אולי ריחות מולדת וחיבת־ציון כבר הקדימו רפואה למכה ובישרו כאן אפשרות של פדות? –

לנו די בכך, כל עוד נתכוונו להוכיח, כי יעקב רבינוביץ הוא יוצר אשר על נאמנותו אפשר היה לסמוך ואפשר היה לבטוח בעינו הצופיה ובזכרונו המתרשם, בכוח האגירה שלו שאינו מאבד טיפה. הווי אומר, יש לרבינוביץ גישה משלו לחומר – כי לא רק חומר הוא רואה אשר יקורץ ממנו כרצון העושה בו, אלא חומר שיש לו נפש משלו, ובראש ובעיקר רעיון – “אידיאה” משלו. ואין רבינוביץ מודה, כי מותר “להפליא” לעשות בחומר יותר מכפי הנשמה החיה בו – הואיל ואינו מאמין בכוח־העשייה מעיקרו. האמנם לא נחשוב גם אנו, כי דרגה גדולה היא לסופר היסוס זה וזהירות זו לגבי העשייה והמלאכה בחומר?

אולי מוזר להציג שאלה זו בדורנו אנו, בה זריזות העשייה נעשתה לנחלת רבים – אך רבינוביץ על־פי רוחו ומוצאו היה עוד נמנה על אלה שנהגו בכך זהירות. נוח היה לו לעקור גושים־גושים ולהפכם, מלצרף אותם צירוף מלאכותי; נוח היה לו שיישארו הללו הפוכים וקשים למעבר – עד שתחזור השמש ותשפיע עליהם אור, הרוח והגשם ירוחחו אותם והפכו לאדמה חיה. עד אז היה רואה את עצמו ממונה על האגירה מכל הראוי לחסכון לימים יבואו. כי דאג לימים יבואו ועינו לא היתה צרה במי שיבוא ויקח מלוא־חפניו מהמחסן אשר אגר – כדי לארוג את הסיפור הממוזג־הטוב על הנושא הארצישראלי החדש.

ב. ההלך שישב

“חיינו נדודים הם, אחי – – ארצנו כולה מתנודדת תחתינו”

(נדודי עמשי השומר) יעקב רבינוביץ

ואפילו לא נאמר, כי יעקב רבינוביץ היה היוצר של תקופתו, הרי אין ספק כי היה ההלך של זמנו (אגב גם זה מושג נעוץ בספרותה של רוסיה ומצוי עוד אצל גורקי – “ההלך” המחפש את האמת על אדמות)… – זה ההלך אשר תהה מתוך מאמץ רוחני צנוע, על “האמת” המתרקמת בין פתח־תקווה המושבה־העיירה, על חייה שהגיעו כביכול לכלל גיבוש, ובין מרחביה היחידה בעמק יזרעאל, שהיתה חידוש מעיקרו. אלו שני מרכזי־המעט, אשר ניגודיהם, מהם ריאליים ומהם שאולים במהותם והרגליהם, או חילוקי־דעותיהם, – עומדים עדיין במבחן אם מקומם יכירם בדרכי החול הלוהט והמלאה, או בשדה בו אורב שודד.

אף לא דור־נעורים הוא הישוב הזה על תסיסתו. אלא לאמיתו דור פרידה קשה ומרסקת בלשון, במחשבה, בספר, בשינוי התפיסות המקובלות על ידיעה והשכלה. דור־שבירה אשר למדנות־חוץ נחשבה בו כמעט ל"חטא", וצו פנימי עמד על גב האיש ושינן לו הנחה חדשה ומחודשת: מתוכך למד ומסביבך קח חומר ולבנים –

---

בצו הזה, אם איני טועה, יש אולי לראות מצד אחד את מעשה־הכיבוש החלוצי, אשר הוטל על איש־הרוח, ומצד שני – את הנפתולים להם נתבעה הנפש התמימה והישרה אשר הופקדה על עריסתה של מחשבת המקור, שהחלה מתעוררת באין תומך ומעודד. ויעקב רבינוביץ, אף לא מעטים כמותו, בא טעון מורשת מילולית כבדה של המחשבה הרוסית ושל חיבת־ציון ברוסיה – כאחד.

“השאלה הרוסית” היתה ונשארה לגבי היהודים, בגדר דברים ולא מעשים; חיבת־ציון נתקפלה בדברים גם היא. המחשבה היהודית היתה שטופה איפוא דיבור, אם משל עצמה ואם של זולתה – דיבורים של סטודנטים וסטודנטיות “מהפכניים”, דיבורים של בעלי־בתים על כוס תה, דיבורה של "הצפירה, ושל העתונות האידית – הכלל דיבור ניגר…

לא כן בארץ שהחל פוקע כוח הדברים, כי עלה לעומתם – המעשה, המעשה הקט כשלעצמו, אשר מיד הפריזו בערכו (ושוב על דרך הדיבור) – אך יעקב רבינוביץ אשר חסר היה מידת התלהבות של חסידים ונזהר מגחלתה של הפרזה ־ יצא להלך בארץ, לבחון־לשקול במו עיניו, דהיינו: מה נבנה באמת “על החול הזה” והאם הקולוניסט הוא “הבועז החדש”, או הסטודנט האם הוא הפועל – הפרוליטארי – – הוא אינו בא בשאלה נוקבת – היש תקווה לעם הזה? – אין עמו גם ציוויים – “כזה ראה וקדש” – – הוא אינו רוצה ואינו יכול להרים את קולו מעל למקהלה, כי צנוע ונחבא האיש.

והוא מסכית באשר יזדמן: באשר תפיסת “הבועז” פוגמת באגואיזם צר או מליצת הפרוליטארי עולה גבוהה־גבוהה.. באשר “קרבן לאומי” נופל בשמירה או בשורת חידוש הגיעה מאצל גדות ירדן וכנרת – הבשורה על הקבוצה – יעקב רבינוביץ משים את עצמו שומע, לאשר ייאמר וידובר “בשני הצדדים של המטבע”. אין לשכוח כי הוא מסתופף בזירת הפעולה והדיון של בני־זמנו – א. ד. גורדון וי. ח. ברנר – הללו “המדברים ברורות”, האחד באמונה לוהטת והשני בשלילה לוהטת לא פחות; אחד בקטגוריות מוסריות ברורות של עבודה ודת־העבודה והשני אינו מוצא עדיין תקנה מכל וכל – – יעקב רבינוביץ עוקף את הדברים ואפילו לגבי המקום והזמן בוחר לו לשון־עקיפין זו: “הכפר הקטן אשר על־יד המושבה” – – או “הוואדי אשר יפנה לעמק” – – אף שהכל יודעים כי הכפר הקטן אינו אלא עין־גנים (הואיל ועדיין אין שני לו) והוואדי אינו אלא ואדי ערה – –

מעתה אמור: אף הוא רואה את המציאות בליקוייה ואף־על־פי־כן הוא מאמין בקיומה. – יתר על כן: תיקונה אינו עשוי לבוא מלמעלה אלא מתוכה שלבים־שבלים, ומכאן זכותו של כל שלב בפני עצמו על חולשתו ליקוייו. זו המציאות, דלת ההיקף והמעש, אשר העסקן הציוני או חובב־ציון עדיין לא בא להשתקע בתוכה, אבל צעיר וצעירה עולים “להתלבט־להתחבט” בה, מורה ותלמיד באים “לבנותה”, קולוניסט ופועל קמים להתגושש בה וכולם כאחד: “עושים את החיים”.

מה פלא, כי יש אשר הנפש מתגעגעת לשוב ולהגות בחרבות המערב… יש רצון להביא גם לפינה זו מחשבה על “מזרח ומערב” – פגישתה של אסיה ואירופה מחדש… אף עובדה היא, כי על הגרנות הבודדות האלה מיטיבים להתרגש מסיפורי האמסון – “ויקטוריה” ו"פאן" – מה לעשות? – ושם הכל עומד וקיים דורי־דורות, מה שאין כאן: כאן הנערה, אורחת או “סטוּדנטית”, בת אכרים או פועלת – את הבחור אשר בצידו אקדוח היא אוהבת וזה אשר עבאייה על כתפיו – הוא כביכול “פאן” שלה – –

ברי, כי החיצונות המנצחת היא “שטחית” ובכל שורר “האימוץ” שאינו טבע: מפלגה שחבריה מניין אך דקדוקי דעותיהם מי יכילם – – מוסריות שבעבודת הגוף “על נס” – אך איש אחד אשר יהא נוהג בזוג בהמות ביד קלה ובלי המאמץ המוסרי? – – – כבר דשו בכך רבים ומסתבר, כי בימינו גוברת הנטייה לשוב ולראות דווקא באותה תקופת־קטנות – נקודת־מוצא (ש. צמח ועוד) – –

לא מן הנמנע איפוא, כי בפרספקטיבה לאחור “הקטנות” של דור־עבר תיחשבנה כ"גדולות" וישובו להעריך מחדש את “הדברים”: במרחביה דיברו… בעין־גנים הפליגו לדבר עד אור הבוקר.. השומר חגר אקדוח, צנף כפיה לראשו וקסם לנערה – אם גם בו היתה אידיאה… הבחור הצנוע שחבש את הכובע העגול והמיושב של “הפועל הצעיר”, גם בעקשנותו לכיבוש־העבודה היה רעיון… ואחרון – הקולוניסט־הבועז, אף שעבד עם ערבים, הפריח עצי פרדס וקיים כרמים עד לבציר, ואלמלא הוא שהקדים בואו אולי אי־אפשר היה “להלך־לנדוד” מפתח־תקווה לתל־אביב וחוזר חלילה –

נמצא, כי אם נחזור להעריך דברים בפרספקטיבה, הרי בעל־כרחנו ניתקל בהלך יעקב רבינוביץ, אשר קיבל את המציאות הזאת. – היה אחד ראשון לאוהביה, על ליקוייה ופגמיה הרבים וחיוביה המעטים – כי הן היתה תקופת־היסוד. לאותו זמן, ההלך שהכרנו כבר ממעט ללכת ונוטה לשבת על אחד מספסלי האמהות ותינוקותיהן, אשר בשדרת הכרך. ולא בשעות של לא־יום־ולא־לילה ישב בשקט, אלא בעיצומו של בוקר, בעת ריתחא ועיסקא ברחוב ומשא־ומתן של הבריות – עת מתרבים הנוהרים מיום ליום, ככל שהמדינה גדלה וקיבוץ הגלויות גדל גם הוא…

אפשר הרגיש ר' יעקב שהגיעה שעתו לשבת. תרתי משמע: רבו “המרכזים” מכדי להלך בהם ומהרה־מהרה מתגבשת והולכת מציאות. – אקדוח הפך לנשק ומפלגה היתה לכוח של ממש. משפשף ר' יעקב את עינו ומבין: זו העת בה הדברים הפכו סוף־סוף למעשים. ומאליו מתפנה, בעניבתו לצווארונו ובכובעו המהוה מרוב משמוש, להסתכל נינוח בבריכה כמוסה בין העצים ואל שבילי־טיול שנכבשו יפה בין השדרות…

שלום, ר' יעקב, – תאמר אז במידה של דרך־ארץ – – ובעל־כרחך תבוא לכלל הרהור: האיש אשר ידע להלך, בשעה שהכל “נדד”, וישב בשעה שהנדידה הופכת לישיבת־קבע – מכוח זמנו ומהאמת שבלבו היה מופעל נאמנה – ואמת זו איה? הווי אומר: בקונטרסים של רשימות, שירים, סיפורים ו"השגות" אשר כתב, מהם צרר בארגז־העץ הדל שבחדרו – זה רכושו מעמלו שהיה קודש לדורו וממילא לדורנו.

יש והייתי תמה על עצמי: הנה מזמן לזמן נמצאה לי בנקל גישה אל סופר פלוני ואלמוני מבני־זמני, ולא כן באשר ברש שהיה קרוב לי מבחינות מסויימות הרבה יותר מאחרים. – על שום כך אמרתי שיש להתאזר ולשוב אל “הנושא” הזה, להתגבר על המניעים המפריעים, אשר בלא־ספק היו נעוצים בו בעצמו ובמהותו. לכאורה, בן־אקלימו של ש"י עגנון היה ואף־על־פי־כן שונה ממנו במזגו מקצה אל קצה והוא עצמו היה מעיד, כי “בגבול” של שני האקלימים (הרוסי־הגליצאי) עמדו רגליו. על כל פנים, בתכונתו ובמהותו מיזג תוכו כמה סגולות, שעשו אותו מרכז במשמרות ובמעברות של יצירתנו החדשה.

הוא היה מספר, אך לעיתים אמר דברי הגות ושיר; היה מלקט מזהיר של אגדות ואמרי־חן משל העמים ובו בזמן עורך ומכניס בעין יפה ומדריכה לשער הספרות צעירים שיצאו למערכה. יתר על כן: אף הוא (כעגנון) סיפר לא מעט בשבחי ארץ־מוצאו ובכך לא שינה מחבריו לתקופת־המעבר, אך בו בזמן קנה לו מושב־קבע על מדוכת החיים בארץ, הסתכל בהם והחל נוטל מהם ביד זהירה כדי לנסותם על אבני היוצר. – כיצד עשה ברבגונות זו ורעננותו עמדה בו, שעה שרבים מבני־זמנו קמלו או נשארו עומדים בפרשת־דרכים, כשזכויות־עבר מפארות את ראשיהם, אך לגבי ההווה נתעצמו עיניהם מראות? – מה עמד לו כי יעבור במקלו בשלום, במקום שחבריו נשארו עומדים בריסוק גוף ונשמה? – הוא יצא את גאליציה ארץ־מוצאו, מזויין בחוש ריאליסטי דק ולא נזקק למיסתורין או לאמצעי חיפוי כיוצא בהם – – עטו שב לפנים ואחור – מחוכרי אחוזות בגאליציה ל"גננים" בארץ – ומזמן לזמן העלה סיפור “חי”, ריאליסטי באפיו גם הוא, ממרחקי עבר (גירוש ספרד), כאילו מעשה בן־זמנו הוא ואינו צריך ללבוש רומאנטי. – –

נאמר על ברש, כי היה חניך לגישה ריאליסטית זו של אסכולת הספרות המערבית המעודנת (שניצלר, סטרינדברג). מסיפוריו ניתן ללמוד כי נולד וגדל בתוך הווי כפרי דשן, אשר העיירה הגליצאית (היהודית) נמצאה אי־שם מאחוריו. בחזית שבו היה “המגרש הירוק”, “בית מבשל השכר”, ארמון הפריץ וחצר החוכר היהודי – והם־הם אשר הכשירו את ראייתו, פיתחו את הסתכלותו וטיפחו את תחושתו המציאותית. ההווי החסידי לא עירפל את תפיסתו, כי אוסם התבואה הסוס והברווז העניקו לו חוויות מוחשיות יותר של שמחה ועצבות גם יחד.

נראה איפוא, כי על רקע זה גדל כופר מובהק, חד־עין ועליז, אשר ראה את שובל שמלתה של אכרה בריאה וחש את היופי היצוק באדמה דשנה והבל העולה מבליל המזונות לחזירים בדירם. הוא חש ברמ"ח אבריו, מה איתן יסוד הקביעות שבנפשם של עובדי גרנות, מובילי עצים מהיער – בנפשה של האוכלוסיה “הנכרית”, החשוכה־הנבערה אך מוטבעה בחותם העמל הראשוני המושרש באדמה. מאידך – ולעומתו – מה חלש ורופס היסוד היהודי האוורירי־התלוש, האיתן לכאורה בחסדי שמיים, אך הווייתו המציאותית קלושה־תלושה וכן קלושות התאוות ביסוד הזה… ובין שני היסודות המנוגדים, השכנים מאונס, מטייל הנער עדין־הפנים, שולל ומעריץ ונפשו אינה יודעת שליו.

מבחינה זו אשר ברץ “פורץ־גדר” (אולי בדומה לשופמן מעבר לגבול). כי אינו כבול ואינו עטוף בגלימת ההזייה החסידית ותמימותה; – אך תוך פריצת הגדר הוא מחשל לעצמו מעין חוש של זהירות חדה לגבי האווירה “הזרה”. נשים לוטות עצבות עוברות לנגד עיניו, עמודי עשן מתאבכים מעל שדות, ארמונות של “שליאכטים” מטים לנפול, יהודים מתמשכלים למשא־ומתן – ומתחת לכל אלה זעה־נעה הקרקע והזעזועים מורגשים היטב לאוזן השומעת… קבר של חלל יהודי מכריז והולך מתוך גן נכרי: – “נאסטיה הנאווה והברה היא “גוייה” בנפשה ואיוואן דידיץ' רוצח בדמו, עם היותו אכר הגון”. – –

קם העלם המתבגר ויוצא בשקט את שדות “המולדת הזרה” – אינו מואס ביפייה, אך הוא מסוכן; הוא אינו מוחה מלבו את זכר האשה היהודיה הנסוכה עצבות גורלית, אך עצבות זו מבשרת כלייה בלתי־נמנעת לבית היהודי. אפשר שאינו חושש גם לאותות ההתנוונות הניכרים לעין בתחום זה, כי בינתיים קנה לו תודעה אנושית עמוקה שהיא אומרת, כי חיים מתנוונים סופם להתחדש. מכאן השקט של אשר ברש על עברי פי־פורענות ומיסתורין שבחיים האלה – כנף שחורה נפרשת ובת־כפר יהודיה עולה באש – אך מי שהיה סטודנט צעיר, שפרנסתו ניידת על הוראה בחצר יהודית זו או אחרת (רודורפר) – חווייה חדשה כבר מרמזת לו ממרחקים.

אין ברש זריז מטבעו לקפוץ לתוך המרחקים הללו ועדיין הניגודים המתרוצצים בחוויות הזמניות מתקשרים לקשר של אהבה סופית, בו היסוד היהודי מנסה פעם נוספת להידבק בחרדה וכמיהה אל הגזע החזק ממנו (“אהבה זרה”) – אך הנוכרי השותה לשכרה ודבוק במעבה אדמתו, שוב אינו מהסס לגלות את שנאתו הדמית ליהודי. תהליך זה של ערגה ותשוקה אחרונות, מתקשר בזהירות “ברשית”, ונעימה תרבותית־אנושית מרככת את השרירות “הגויית” – והנה מציץ אי־משם החזיר הטמא ליהודי ו"בן־המדתא" שונא ישראל היסטורי, מגיח בכל אימתנותו (הממשית והמדומה כאחד)… מיד מתגלה המחיצה בין פראניה, הנערה הקאתולית והעלם היהודי האוהב (פרץ!) – והקשר ניתק בכוחן של אמונות ודעות טבועות בדמיהם של השניים.

הקשר ניתק ואולי עמו גם קשרו האחרון לאדמת־נכר, כשברש מפליג על סף מלחמת־העולם הראשונה אל המולדת השנייה, עמוס מטען ריאליסטי של דמויות ורשמים ומציאות יינית של דגן ותירוש. לאותו זמן כבר אימץ לעצמו את הכלי הספרותי של הסיפור הקצר, אף את המידה התרבותית של כיבוש היצר. מידה אחרונה זו קיבל מהספרות של מערב־אירופה. בניגוד להסתחפות בשטף “האידיאה” והמלל האפייניים ליריעה הגדולה של הסיפור הרוסי – ליטוש וחידוד הכלים, דייקנות בסגנון ומשטר של מחשבה – באלה מגיע ברש אל שערי הארץ והוא אברך צעיר.

אין תיאור זה מתחייב בדיוק כרונולוגי של הופעת כתביו, אך התחומים ברורים גם מתוכם. ובארץ כבר מתנערים אותה שעה באהלה של הספרות המתחדשת ניגודים ראשוניים – אם מזה עולה נהמת נפשו של ברנר, כשהיא מסתחפת ביגון עצמה ובחזות הדור כאחד, במידה שאינה מקבלת מתחילה מרות של יצירה וסייגיה – עולה מזה נעימה הגותית וכבושה יותר של מערב־אירופה (ר' בנימין עם קבצי “יפת”); – ועם שהאחרונה מכריזה גם היא על “צער” (“צער עולמי”), אינה מתפתלת בכאביה, אלא שואבת כמעט בהנאה רוחנית את הגותה מ־"וולט־שמרץ".. אין זו גוזמה אם נאמר, כי אל מול הסובל “פרום הכתונת ופרוע־השער”, מהטיפוס המזרח־אירופי, ניצב כאן הסובל המעודן המערב־אירופי, כשהוא ענוב עניבה וצווארונו מעומלן והוא ניתן מתחילה להתנחמות רוחנית, במקום שהחיים נראים כמדור תחתון.

הראשון מוכרח להסתחף בצערו ובסבלו כי הוא עצמו “דמות היגון” של סביבתו; השני יודע את הסוד, איך להעשיר את חייו בתרבות מחשבה (גם שאולה מן החוץ) – ובין הקצוות־הקטבים האלה מתחילה לעלות על אדמת הארץ אפשרות שלישית: אפשר לו לצער שיהיה מצוי בחיים המתהווים סביב, ואף־על־פי־כן התהוות זו כשלעצמה כבר ראוייה לחדוות יוצר ולמסתכל אמן. דומה כי עמדה אחרונה זו תופש לו אשר ברש ואינו זז ממנה, חרף הקשיים ואי־הפופולאריות שהיתה עלולה לגמול לבעליה בעיני הסביבה, הרוצה ומשתוקקת כי יתארו אותה “בצערה ובלבטיה”.

וגורם נוסף ומיוחד לברש – שהוא נתפש להווי המתרקם בעיר העברית החדשה; הוא איננו אץ אל הנושאים הקוסמים של אותה תקופה מחוצה לה – השומר בכרם, השדה והשבולת (במשק האכר הגלילי או הקבוצה אשר נולדה), הגבורה מאחורי קיר המושבה המבודדה – – הוא מאמין כי הנושאים מצויים גם באשר הנהו, מסביב לו. אנשים עושים בבניין פרבר, הפרבר נוגע במשאו־ומתנו בעיר הערבית־המזרחית. יהודים קמים ונופלים.. מורים משננים לתלמידיהם את לשון התחייה – כל אלה מתקשרים עליו ברוב־עניין, אשר ההסתכלות וחידוד החושים והעט עשויים ומצווים למצוא להם ביטוי.

הרי שגם כאן הוא ממשיך בדרך של “פורץ־גדר”, אשר אינו מתחייב בעדיפות הנושאים כנתינתם, אלא מקיים לעצמו את חירותו ושיפוטו של מסתכל. וכל זה בא לאשר לנו כי אשר ברש אינו רואה את ייעודו כסופר־לוחם רעיוני־אידיאי, כרוב חבריו לעט ולתקופה אשר מקור השפעתם רוסי; גם מאדמת נכר נפרד ללא מלחמה אידיאית וכן בארץ אינו נגרר לתוך מלחמה רעיונית. הוא נושא את נפשו לתיאור האפי ולצורך זה הוא מצוייד במידת המתינות, בתרבות ספרותית (שבאפיו), בכלים לשוניים שהם משתכללים מתוך החיים החדשים (ואינם שאובים דווקא על תוכם וקרבם מן הפסוקים והמקורות), ־ הייתי אומר: הוא נושא את עיניו לנייר בהיר, לחרוז קצוב (והשיר הקטן עלה בידו להפליא) ולסגנון חדש ומאיר־עיניים. כיוון שסיגל לעצמו את אלה, הוא יוצא “לדרך הכתיבה”.

וכבר בסיפור הקטן נותנים את אותותיהם המידות האלה – מתינותו של מספר־מתאר שיקר לו הפרט מן הכלל וחשובה לו הדמות מהציבור (אף הדמות השלילית בכלל) והגישה הריאליסטית, שהיא סולדת “ממצווה מלומדה”. באופן זה, החרוב פרי הארץ הדבשי והמקודש עלול להיות גם אכול־רימה –"שנסורתו התפלה משתפכת בפה וגורמת לרקיקה" – – אפשר שהוא בגדר נאטורליזם מקניט במידת־מה, אך הוא מונע השתפכות במתיקות מונוטונית או פתיטית – וזו כשלעצמה משמשת ערובה לרעננות של כתיבתו – עתה הוא יכול כבר להעלות “ממטחווי מרחק” גם את הציור הנלבב מעברו שנשאר מאחורי גוו – על כל סממניו – –

– – “ריח הלתת המתבשל, ריח חם ומתוק ומשביע, נודף בימי הבישול (של השכר) בכל רחבי העיירה. היהודים מרחיבים אז את נחיריהם ושואפים אותו לתיאבון מתוך קריאת הנאה עמוקה: אה, מחיה נפשות! – – אחרי־כן הם שולחים את ילדיהם הקטנים עם הגדולים ובידיהם קנקנים וקדרות לקחת ממשרת־הלתת החמה והמתוקה, שקוראים לה “מנתה” ובלשון המבשל האשכנזי “וירצה”, שותים לרפאות החזה ומבשלים מן הנותר ללפת בו את הפת.” – זה מתיאורי בית מבשל־השכר, אשר ברש אינו חוסך למענם עושר לשוני מדוייק עד – לאלפס ולתרווד ולפיטס ואגן־מקרה – כל אחד לעניינו.

מכאן, לכאורה, המסקנה שאשר ברש הוא “שקט”, כמי־השלח ההולכים לאט ויש עמו סוד משלו לגבי “גילוי וכיסוי ביצירה”. אף זו הבחנה דקה המטביעה עליו את חותמה, להבדיל בינו ובין חבריו־לעט. ושוב – אניח כאן, כי גילוי שביצירה הוא מיסוד נפשם של הרוסים (והמושפעים מהם), בעוד שהכיסוי היה יותר מיסודם והלך־רוחם של מערב־אירופיים. אף מסתבר, כי הגילוי “הרוסי” הזדהה באיזו מידה עם חותם היצירה הישראלית הצעירה, ששאפה “לתכלית הרעיונית שבדבר” ואפילו תוך זלזול או ויתור על אמצעים אמנותיים – מה שאין כן הכיסוי אשר גרס אמצעי־לווי לצורך הגיבוש האמנותי של התיאור. לגבי ברנר הרי הכיסוי נחשב אמצעי מזולזל מיסודו ולא ניסה אפילו לחפות על העובדה כי גיבוריו למעשה אינם אלא אחד – יוסף חיים ברנר בעצמו.

לא כן בברש, שהחומר שלו נלוש לאחר אותה תסיסה שהיא גורמת לגילוי והתפרצות. – כאן מן הנמנע להראות על הסופר עצמו באצבע, שכן הוא בא כבר לכתיבה תוך חיוך קריר, תוך ראייה של “הצדדים השונים”, הרציני והמגוחך, מלגו ומלבר. משום כך אינו מתבזבז באנחות ובגניחות ובהתייסרות עצמית, אלא מוסיף לשקוד ולטפח “תרבות של כתיבה”. לסירוגין הוא מתרגם ספר או עורכו, שוקד מתוך הכרה כי סופר חייב לדעת, כי נחוצות סבלנות ו"דיסציפלינה" של כתיבה – משום כך אורגת ונמשכת התגבשותו הספרותית, ומשום כך עולמו הספרותי נשאר בגדר סוד גם בפני המקורבים לו, אשר מספרם הולך ורב, כמו נעשה להם ברש למרכז. – כיצד?

גם החיים החדשים בארץ, ובד' אמותיו של ברש עצמו אינם מתרקמים מאליהם ומתוכם. כי אם ננעץ קנה ועלה אי קטן בשפת־ימה של תל־אביב – באה מלחמה ועמה טלטלה קשה על פני הארץ הדלה והישוב היהודי שבתוכה. התחדש השלום – ושוב המציאות אינה דומה לאשר היתה – האם ניתן לאחות את הקרע בין רומאנטיקה של חיים מתהווים ובין כניסת “החומר האפור” של עולי גלות פולין, פליטי רוסיה ההפוכה והדחף הגובר והמשווע ל"בית מדיני", ליסודות סוציאליסטיים־רעיוניים שונים של חברה ועבודה? – ברש שנוסה כבר באיחוי הקרע הראשון תוך פרידה מהמולדת הזרה – האם רואה הוא אפשרות להשליט סדר ומשטר במערבולת זו שחלפה כסופה – בין קלגסים תורכיים – אוסטריים – גרמניים, אשר אך זה נעלמו מעל פני הארץ ובמקומם באו בריטים? –

מעין אפלולית משתררת במחיצתו של ברש דווקא בימי גדולות. כאן איש־לווייתו הנאמן, יעקב רבינוביץ, עדיין מוסיף להלך מזמן לזמן בשבילי החול אל מושב ומושבה מן העבר (פתח־תקווה, עין־גנים), אך חוזר גם הוא דמום, שוקע בכורסה ותוקע את עינו בספר. – “נו, יעקב, היש חדש?” – שואל “אשר” קצרות, כשאפודת־עבודה לגופו ושפמו מתחייך בעצב. – “שמע, אשר”.. – נענה לו יעקב רבינוביץ, אך דבריו שוב אינם משיגים את מרוץ מחשבותיו. – “הוא אשר אמרתי.. – מרמז אז ברש בחיוך רב־משמעות – שוב לא קול דברים אנו שומעים, אלא הדים”. (כשם הירחון שהוציא כאכסניה עצמאית).

הנה ברוח זו מצטיירת בעיני אותה אפלולית של ציפייה במחיצתו של ברש, תוך רעש התמורות המתחוללות סביב בלי הרף. אם הכאבים הנעקרים־נערכים של היחיד שוקעים מטה־מטה, הרי כנגד זה גואים ועולים כנחשול סביב כאבים חלוציים־גורליים; תפיסות שקטות וזוהרות של העבר־הקרוב כבר נדחקות בלי רחמים בגלגל־הרעש. “הפועל הצעיר” והאידיאליזם הטהור, בו נעשתה בקדושה העבודה לתחיית עם ולשון – נדרשים להתפשט בגדי שבת וללבוש בגדי חול. כבר נשמע ניב צעיר, ענות תפילה והפיכה נשמע במחנה – די לזכור, כי במחיצה זו מופיעות הפנים החדשות מקרוב באו – כאן אורי צבי גרינברג בשלהבתו – וכאן אברהם שלונסקי בסערת רוחו – כאן יצחק למדן המעונג, אשר עיניו כבושות בקרקע כרואות לסבל – – כלום ברש עדיין “אח לצעירים” שהם נמשכים אל מחיצתו, או אולי “תושב” הוא ושקט התושב, המלווה את הליכותיו, הוא המושך אליו? –

מי יראה לספק ולוודאי בנפש היוצר? – קול דברים כבר נדם בפרוזדור ביתו, אך לא שקט עבודה עולה מחדרו – – משום־מה בגינתו הוא מהלך, המשפך ביד או הצינור והוא מדשדש סביב לעץ־הזית או לשיח מאחורי ביתו. מהלך ועינו כבושה בקרקע ופיו קפוץ ועל חלקת לחיו שוכנת עננה חיוורת־עייפה – – אין זאת, כי לא ברש “השקט” הוא או אולי השקט מתחילה היה בו משום כיסוי – והמתיחות הספרותית היא הלופתת את האיש במאמציו לתת ביטוי לנושא השמור בלבו, והדבר אינו קל כל־עיקר.

העבר אינו נדחק מפני ההווה והנושאים שמורים בלבו – “איש וביתו נמחו” – “כעיר נצורה”, “גננים” – בכך ידע כי עליו לפרוע את החוב הספרותי לסביבה שנתמזג בה והיה אתה לאחד. וכאן הקושי – אשר המספר מנחש אותו מראש: הפחד של הנושא הקרוב קרבת מקום וזמן.. פחד הקורא לקרוא, שמא יראה את בבואת עצמו בספר… סקרנותו של הקורא לבדוק ולתהות למי נתכוונו הדברים… האם לפלוני או לאלמוני? – “הרי הללו חיים עמנו ואנו מכירים אותם” – – זו המיגבלה הכובלת את הגישה הריאליסטית – ואין כאן האמצעים של החיפוי העומדים לסיפור, על האלמוני בשדה ו"מאחורי הקיר" והטבע עצמו מחפה עליו – כאן רחוב ועיר דובבים ומכריזים סביב ואין מהם מנוס – –

ואף־על־פי־כן אשר ברש מעז ועושה את חובתו לסיפור במיטב מצפונו – הנה גבר מתרונן משפעת חיים והנה אשה שהיא מקבלת עליה מרות וכניעה באהבה ובנכונות (מזרחית) – מי יאמר, כי ברש מהסס להציץ לעמקי הסבל האינטימי של חיי הגבר הקלים (קלדם! – “איש וביתו ונמחו”), אך סופם קודר לגבי עצמו והנשים הבאות במחיצתו! –

מעז – ובריאליזם אכזרי: “– – ויום אחד התחיל גם הוא להכותה. היא העלתה את חמתו בשל סירובה העיקש לאכול בצהרים…וכשעמדה במרדותה הכה באגרופו על כתיפה. איזו נעימות משונה השתפכה אז בכל גופו. אך פתאום אחזהו רגש בושה, קם ויצא מן הבית בחרי־אף. היא רצה אחריו להשיבו אך הוא כבר הרחיק ברחוב, כשהוא מטלטל את כובעו הפוך בידו ותלתל שחור רטוב מזיעה דבוק למצחו” – –

ולבסוף מתוודה הגבר לאשה הנכנעה: “הן תביני שאין טעם להתענות בחיים לא־חיים. איני מרגיש בי כוח לעשות איזה דבר והרי בעולם זה אי־אפשר בלי עשייה. על כן עלי לצאת מן העולם. אני עושה זאת כמעט בעונג. עונג לי למות, מפני שאין לי עוד עונג לחיות. בשבילך הייתי רוצה לחיות – לו יכולתי להועיל לך – – – כשהייתי ילד למדתי ב”חדר" כתבי הקודש. איני זוכר איזה ספר. בספר היה כתוב: “שם ינוחו יגיעי כוח” – אני יגיע כוח ואני רוצה לנוח – –” – והאיש הקל עצמו, אף הללו שנכרכו אחריו בדרך חייו וגם הבית אשר הקים – נמחים – – חותם זה של כלייה הוא אשר הציק לו לסופר עד שגאלו בביטוי.

הוא ממשיך איפוא גם לעת עמידה לפרוץ גדר, כבתפיסת עלומיו, ושוב לא נרתע מלגולל את היריעה כולה (“כעיר נצורה”) – על פרנסיה ספרדיה, אשכנזיה, תימניה – זה הערב־רב הדל והמגוון של הישוב העברי החדש; סופריו, נשותיו, אזרחיו יפי־הרוח וגסי־הרוח שבהם, – ככל שחי חרד ונאבק עולם זה של זעיר־אנפין כשהוא נתון בכף־הקלע של איומים וגירושים.

הנה משיכת־קולמוס קלה ומלבבת – משהו מ"פולמוס הלשונות" בהדיו האחרונים: מורה פרטי לצרפתית פינטוס והנכפה הקנאי אלמוגי לא יכול סלוח לו למורה פינטוס שהוא מלמד את ילדי ישראל את הלשון הצרפתית – – הדברים הגיעו עד כדי כך, שבעברו על בית פינטוס היה רוקק וקורא בקול רם ובמלואו את הפסוק: “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא” – – – עד שבא אלמוגי יום אחד לחנות – ופתאום עמד כמסומר אל הסף. את מי ראו עיניו שם בין השקים וסלי הבצלים? – אותו, את המסית והמדיח, את פינטוס עצמו, שעמד שם עלוב ושפוף, מחכה ברעדה לאוקיית הגריסים שהחנווני שקל לו – – כל דמו של אלמוגי פרץ אל פניו. העמיד את הבקבוק לרגל השק הראשון, הניף את שני אגרופיו הקפוצים וצווח: מצאתיך, עוכר ישראל! הגידה לי, עד מתי אתה מוביל לשמד את בנינו, את תקוות עמנו? – –"

לעולם ניתנת לו לסופר יותר דמותו של העלוב־האלמוני; – לא כן בדמות בולטת שהציבור כבר אישר אותה בגושפנקתו – ואף־על־פי־כן אין מנוס אלא לראותה גם היא באורותיה ובצלליה – ואפילו זו עומדת ראשונה במערכה כאשר חרב המלחמה מתנופפת על הראש – כאן גובר המאמץ של השחרור ממוסכמות ולהמשיך נכוחה בדרך – ואפילו הדברים נוגעים לסופר ואח־לעט, יש לראותו גם הוא בקלקלתו וחולשותיו של בשר־ודם – – כאן עייפות ומתיחות של מאבק שהוא ממריץ להגיע לכלל שלימות – – והחומר נשאר רוטט תחת ידו ־– אף שנעשה בזה נסיון “ברשי”, שקול ומחושב, ליישם את סממני הסיפור האפי ליריעה קרובה ללב, אך על שום קרבתה קשה היה ליישום. – הרי זו “פריצת הגדר” או “פתיחת השער” לראשיתו של הסיפור הארצישראלי מעיקרו! –

אף זהו כוח־המשיכה הסמוי באשר ברש, אשר גם בעמידתו ובעייפותו הוא “אח לצעירים” – – זו החידה שלא נודעה גם למקורביו, אשר ראוהו בהנאה “מהלך שקט” – והוא עצמו נושא בחובו את אי־השקט של דורו.

למותר להטעים כאן מחדש מה שהובן כבר לקורא, משיחתי הראשונה, כי אין הכוונה כאן להגיע להערכה ממצה ואובייקטיבית של דמותו ופעלו האמנותיים של הסופר; ההערכה מכוונת כאן מנקודת־ראות מסויימת – תוך בחינת תרומתו הישירה של הסופר לתהליך התהוותה של יצירת הארץ – עם שיש בכך לפעמים משום מיעוט דמותו של הסופר, כערך לעצמו, ועם שיש ולהיפך – הדבר נזקף לזכותו מעל לערכו כשלעצמו. עם זאת, לא התעלמנו מהכלל המקובל בבקורת הספרות, כי הסופר גם בהיותו מעתיק את עצמו לקרקע חדשה, נשאר טעון מטענו האקלימי המיוחד – וכאקלים הגדרנו לא רק את כוח ההתרשמות שלו אלא גם את חוט־השדרה הפנימי שלו, ביחסו אל החומר – או אולי “את המצפון של הכתיבה”. מבחינה זו ראינו סופרים שעמסו את מטענם בתחומי ההשפעה של העם הרוסי ויוצריו, בתקופה שהגיעו למעמד קלאסי; – כאן נוסיף, כי גם מחוץ לתחום הזה באה תגבורת חשובה ליצירתנו – ובראש וראשונה בזכותו של ש"י עגנון.

מנקודת־ראות זו כלשעצמה, אין לגשת אל עגנון אלא כאל חטיבה מיוחדת במינה, ילידת אקלים מיוחד וספוגה רוח מיוחדת. בכך נסתרת מאליה ההקבלה שמנסים אותה בין עגנון ובין אבות האפיקה הסיפורית היהודית האחרים: עגנון ומנדלי מו"ס אינם עולים כלל בקנה אחד, כשם שאין להעלות את עגנון ושלום־עליכם או ביתר קירוב זמן את עגנון ושופמן בנשימה אחת. עם ששרשיהם נעוצים בתחומו של הווי יהודי, נבדלים הם מן הקצה אל הקצה ושונים לא רק סממניהם, כליהם הלשוניים, אמצעיהם התיאוריים – אלא תפיסתם המוסרית את אופן הכתיבה ותכליתה שונה גם היא מעיקרה.

עגנון הוא דואליסט־שניי־כפול, ומטבע גוון יהדותו החסידית הוא כך ולא אחר. ודומה כי זו נקודת־המוצא העיקרית לעמוד על סוד יחידותו של עגנון בקרב הסיפורת העברית, אם בתפיסתה את העבר ואם בגישתה למתהווה בארץ, שהם היינו הך לגבי דידו. אסביר דברי: עד עתה היה מקובל עלינו לייחס תפיסה “מוניסטית”, כביכול, לאמן, דהיינו: זה שראשו ורובו, עטו ומצפונו, כשרונו ולבו משועבדים – מוצמתים לתפיסה אחת, לאומית־ארצית אשר אין בלתה – וככל שגדל שעבודה של זו, הערכנו את ערכו ועניינו.

אף הזכרתי את המוטו הרוסי שהיה חוזר ומבריח יצירה זו שלנו, ביודעים ובלא־יודעים, בהשפעתם של טולסטוי או גורקי; ואם גם כאן איני בא לעורר על מוטו זה של ייעוד הסופר כלוחם קנאי לאמת, הרי דומה שיש “מדרגה” שניה ולא פחותה מהראשונה – לא המדרגה של ההלך המשוטט ומחפש את האמת – אלא מדרגת האמן העומד על גבי ההלך ורואה אותו בחיפושיו אך אינו נסחף עמו. כי על כן לעולם אינו שוכח שהוא, היוצר, על דוכן האמנות רגליו עומדות וזו גבוהה באמה או באמתיים, מרמת חיי אנוש.

כגון זה רואה אני את עגנון בשניותו – בדואליזם אשר בו. אפשר וזו נחלת התפיסה הנעוצה בחסיד העממי של עיירת גאליציה עצמו, ובתפיסת העולם שלו. דהיינו: מצד אחד הוא כולו משועבד באמת ובתמים לקב"ה כביכול, מקבל עליו מוצר שמים בפשטות לאין דומה לה בשאר קיבוצי היהדות… מצד שני, הוא נוהג בו אותה שעה מעשה שרירות במקצת – משפר אותו בדמיונו, קושר לו מעשים של אגדה, מעטר אותו במעשי ניסים – ושוב אין זה רבש"ע של היהודי הליטאי, אלא לבוש איצטלה של מעשי־ניסים נאים ומרכיבים של “צדיק” ושל “רבי”; זה פרי דמיונו הרך והנלהב של היהודי הגליצאי, שחביב עליו המשל הנאה כשלעצמו יותר מהנמשל.

מנקודת־מבטו זו יש לראות את עגנון תמיד ובכל מקום כאמן גדול משאר אחיו, שכן לעולם אינו יורד ולא היה מסכים לרדת מעל דוכנו האמנותי לדרגה נמוכה ממנו – לחיי המעשה. גם כשהוא מספר ביהדותו הגליצאית אינו מסתחף עמה, אף שמדבר בלשונה ומתייחד עם ניביה; לא במלחמת האדם שבה או היהודי שבה עוסק עגנון, שאינה לגבי דידו אלא טפל; – את מלחמתו של איש גאליציה מעביר עגנון בעד לזגוגית של המשל, באופן שהיא חדלה להיות ממש ונעשית ציון־נצח להווי שנעלם לאחר מאות שנות קיום. בעדשות הללו מאיר עגנון את מאות השנים של החסידות־היהדות, בלשונה וסגנונה ובצירוף מעשיה, באופן שהדמויות הגראפיות מתחילות לנוע על “גשרי נייר” להתגלגל במחילות עפר, לדבר באמרות צדיקים ולחולל מעשי ניסים, כאילו לא במאה העשרים אנו חיים, אלא בימי המהר"ל מפראג.

כיון שכך, אין עגנון צריך כלל שהנשמות הקדושות הללו, אשר ראשיהן בשמים ורק בהונות רגליהן על הארץ, תבואנה לכלל התנגשות כלשהי, כמצוי באישים חיים ופועלים. אם ביאליק יצר את “המתמיד” על סף חורבן בית־המדרש הרי גם הוא הציג זכר־עולם למתמיד העובר מן העולם, אך בו בזמן ידע כי אין ברירה אלא להביא את גיבורו עד סף הכליון, הואיל וממנו מזדהרת בשורה חדשה לעם. לא כן עגנון אשר התחדשות האומה אינה עשוייה להבטיח לו פיצוי על אבדנה הצפוי של חסידות גאליציה. הוא מקיים מצוות אמונים לסוד האמנותי האומר: ברגע שיוציא את גיבורו אל סכנת המעבר ואל תחום המעבר יחול בו פגם – הוא יתערטל מלבושו האליגורי־האמנותי, אשר רק בו נראה לעגנון דיוקנו האמיתי. לפיכך יוצא ר' יודיל גיבורו מבית־המדרש להכניס כלה וחוזר אל בית־המדרש לאחר שהכניס כלה – כמו לא אירע ולא כלום ושלימות ר' יודל בעינה עומדת.

ר' יודיל, כהיותו קודם לכן כך הוא לאחר מעשה – לא נלחם על תכליתו כי במעשה משל אנו עומדים. ולא עוד אלא ענין הכלה מעיקרו נפתר כמעט שלא בהשתתפותו של גיבורנו אלא בעזרתו של… תרנגול ־הווי אומר –של מעשה משל; זו הספירה של גיבורי עגנון, כי אילו נלחם ר' יודיל על משאת־נפשו, מי יודע? – – אפשר הה בא חס־ושלום לכלל קיצוץ בגדים ולעבירות כיוצא בהן המוציאות חסיד מעולמו; ודאי שהיה מפסיד משלימותו הבלתי־ריאלית – ושוב לא היה צולח לתפיסת עגנון.

האם עגנון עצמו הוא הוא ר' יודיל, כגון שמצאנו בגיבוריהם של כמה סופרים? – לאו. אף משום כך הקדמתי ואמרתי כי עגנון, בנבדל מחבריו לעט, איננו אף דמות אחת מדמויותיו – הדמות לחוד (אף במקום שמדובר בלשון אני) והוא – האמן־לחוד. חפשו ותמצאו אותו בכל, אך למעשה לא תמצאו אותו בשום מקום, כי עגנון חוזר ומרחף בתחומי ההשראה האמנותית הטהורה, העולה מההווי המבושם הזה כולו ולא מדמות אחת בלבד. משום כך אמרנו כי אין להמשילו אל מנדלי – אשר מוחו היהודי־הליטאי לא תפש כלל הנאה יצירתית אלמלא שינויי הערכים במחנה המרוד של עם הקבצנים הוא שעמד לנגד עיניו.

עגנון ומנדלי! – כלום הנפש הליטאית היתה מסוגלת להגיע לשכרון הציורי, עד כדי שכחה של התכלית החיונית שבכל החזיונות האלה, לגבי שפל מצבה הירוד והמקולל של האומה למודת־הסבל? לפיכך, “בנימין השלישי” אינו מפליג על “מרבד־קסמים” אל ארץ האבות משאת־נפשו, אף שגם היא לוטה בדמיונו עטיפות של אגדה – אלא הוא נאבק על מסעו. נפתל עם זוגתו וסביבתו, עם חיי המעשה ועם המרחקים המדומים הללו אשר אליהם הוא מפליג – אך חוזר נכלם ומבוייש פי־שבעה, חוזר שבור ורצוץ משנה, כי עדיין לא הוכשר… עגנון אינו נזקק ל"רוביקון" הזה אף לא התכוון מתחילה להעביר בו את גיבוריו. אין המעבר הזה מחוייב המציאות האגדתית, אשר יצר סביבו, כי עם העקירה ממנה תחדל כל האמת האמנותית שלו להיות אמת.

ולמותר לומר כי עגנון איננו גם שלום־עליכם שנהנה מיהודי “כל־יום”, היה לאחד עם תפיסתם וגרס את חכמתם ופיקחותם ־– אך דווקא משום כך, לא על גבם עמד אלא בתוכם חי והוא והם בבכיים ובצחוקם – אין להפריד ביניהם. הוא הוא המתגולל על סיפוני אניות האוקינוס יחד עם שאר אחיו המהגרים – – הוא ואחיו הם המתקינים משחות־אבקות ושאר עסקים פורחים שבעולם – – הוא הוא הנושא עם “טוביה החולב” בצרותיו ובו בזמן גם במלחמתו היהודית התורשתית על טהרתה של האומה בקרב הגויים – שלום־עליכם תמצאהו בכל צרור וחבילה של ההגירה הדוויה הזאת, אף בחמיטה ובתופין של יום־חג ובכל פרטי־פרטים של חיי חולין, מהם מורכבת פורענות עמו – פורענותו.

לא כן עגנון שהוא איסטניס אמנותי גדול, מכדי להיות אקטואלי. בשעה שאין להימנע מהתנגשות אף בעולם המדומדם של חסידות, עגנון עצמו שרוי כבחלום ובהקיצו מחלומו – ההתנגשות חלפה־עברה בינתיים. זה האופן בו עגנון תופש גם את התנועה של חיי המעשה – את התמורות והחליפות. כיוון שגיבויו מפליגים לדרך, הרי אינם נוסעים על גלגלים ממש אלא גלגלים משוחים אגדה – –

ואם זו נקודת־תורפה שבו, כאן נעוץ כוחו, כי בכוח זה עלה בידי עגנון מה שלא עלה לאחרים: הוא מעביר יהודי שלו דרך ארצות הגולה לארץ ללא משבר ומעבר – מעביר גולה “בלב ימים” ומצליח להגשים מעשי משיח – שבר שאינו עולה עד כה בידי סופר ריאליסטי אחר. הטעם פשוט, לכאורה: – המעבר אינו ריאלי, אך הוא טבוע ביסודות של מעשי־ניסים, אשר לגבי האומה (כולה או בחלקה) הפכו למציאות ריאלית במשך הדורות.

כאמן גדול נאמן עגנון ל"טון" שנעשה לו טבע, או היה לו טבע מתחילה, ואינו נכשל או נתפש לנעימה זרה שאינה משלו. סיפורו הוא “המחזור” העממי ומבושם ממנו בשירו ובדיבורו. אם נאמין לעגנון ולחסידי יצירתו – הרי יש לחשוב, כי לגבי האומה נחשבה השושלת הצנועה והמופלאה הזאת של מעשי היקר והניסים שאירעו לאבותינו בימים מקדם ובזמן הזה, יותר מכל. הסימוכין לכך מצויים במקורותינו ואין להתייגע הרבה כדי לגלותם – ספרות מדרשית ואגדית, אשר אין לכפור בשום פנים בכוח היצירה הטבוע בה. ודוקא משום כך – ואפילו תתקבל עלינו תפישה זו – גם אז יש ויש לחייב בזהירות רבה את כל הבא לכהן באיצטלה זו, אשר כוחו פחות משל עגנון.

כאן הסכנה ויש להזהיר עליה, משום שבחו של עגנון עצמו! – עגנון הפך גנזים ליצירה, אך לא רבים יוכלו לעשות כמוהו. נס אירע לה ליהדות גאליציה שהקימה מתוכה אמן כרוחה וטעמה, חכמתה ומסורתה, אף הנחילה לו אינטואיציה נפלאה אשר בכוחה הלביש אותה לבושים דמיוניים – נאים, כיד היוצר הטובה עליו. הבאים לעשות כמותו, אך דקדוקי עניות יעלו בידיהם או לאידיאליזציה של החסידות התמימה הזאת יגיעו, אשר רבים נוחים להיתפס לה.

מכאן משתמעת לנו גם תפיסתו של עגנון לגבי הארץ: “כשאר אחינו אנשי גאולתנו, בני העלילה השניה, הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו לעלות לארץ־ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהיבנות ממנה. מיום שעמד יצחק חברנו על דעתו לא עבר עליו יום שלא הגה בה. כנוה ברכה נראתה לו כל הארץ ויושביה כברוכי אלקים. – –”

פשיטא, אף ללא פסיק או שלוש נקודות כמנהגנו – והמחווה הריאליסטי העיקרי, שהוא עושה כלפי המציאות החדשה הוא לעת־עתה לשון הכינוי “חברנו” – אבל “חבר” נודע גם במקורותינו ואין בו משום “חילול” לצד הריאליזם של יום־יום – –

ואפילו לא נאריך בדברים, אי־אפשר לנו שלא לבוא לבסוף עם עגנון עד לכותל, כשהוא אומר שירה ללילי ירושלים: “טובים ומתוקים לילי ירושלים. כאילו כביכול מתחרט בלילה על שהרע לה ביום. רוח מנשבת ואבק אינו פורח. הלבנה מריצה את אורה וריח טוב עולה מבין עשבי הסלעים. כל היודע ללמוד יושב בביתו או בבית המדרש ולומד, וכל שאינו יודע ללמוד אומר תהלים. לומד אתה דף גמרא ואתה נעשה שותף להם, קורא אתה ספר תהלים והקדוש ברוך הוא מצרף דמעתך לדמעותיהם. כל שהיה רחוק ממך קרוב עתה ללבך ואף אלקינו שבשמים קרוב הוא.” –

ברור: מצא עגנון את תיקונו בירושלים זו ירושלים של מעלה, וגם אנו העוסקים בדברי חולין נודה, כי אי אפשר בלעדיה. נסכם, כי עגנון “בעירו ובמולדתו” הוא יחידה לעצמו אשר אין לחקותה וכן בבואו לארץ – דר ואינו־דר, כאחד מאתנו. אם לגבי אחרים מונים בספרותנו, כי חסרים הם “דיסטאנץ” או “פרספקטיבה” (או שניהם יחד שמותנים הם זה בזו) – כדי להגיע לראיית דמויות באור ריאליסטי משכנע – לגבי עגנון אין הדבר קובע. ש"י עגנון מתגבר באמצעות גישתו האליגורית ובעד לפריסמה של משל־ונמשל הוא מדובב גם גיבורים “ריאליים” בארץ – רופא, עתונאי וחבר של מפלגה – בלשונם של חסידים. וכן פתח גם כאן דרך משלו אל החיים המתהווים – פתח ללא “שבירת כלים” ושידוד ערכים, ללא היסוס והתפצלות – ובכך הגדיל לעשות ולהשיג.

אך לפלא הוא, כי במציאותנו המיוחדת באפייה, שגדולה בה הנטייה להפוך בזכרונות (ישובים ובודדים, פועלים, שומרים וכו' מעלים בספר את זכרונותיהם), – אנשי העט בוששים להעלות על הנייר מבית־חייהם הספרותי; – והרי נטו גם סופרים את אהלם הראשוני בארץ, כשם שהקימו שומרים את סוכתם ועובדים־כובשים את צריפם. אף זאת: ראינו כי הרבו סופרים לספר בגעגועים על החבורות מעבר־לים – “חבורות וארשה”, “חבורת אודיסה”, חבורת וילנה" – וסיפורם מעיד עליהם, כי היתה להם החווייה בחבורת סופרים בבחינת מעמד גדול. מהמובלע והמוסווה בין השיטין של הסיפורת הישראלית (ברש, צמח, עגנון ואפילו ברנר) ניכר, כי גם הקמת האוהל הספרותי בארץ היתה בחזקת “מעמד”, למרות צמצומה של החבורה הראשונית וכוחותיה או אולי דווקא משום כך.

מה היה איפוא מראה אוהל הסופרים בימים הראשונים הללו ומה היה ערך מפעלו לגבי דידינו? – ידענו כי בתוכנו הם יושבים, אנשי הרוח והעט, ופעמים באים בקשרי־חולין אתנו. משעה שר' בנימין נראה מהלך בינינו, ספרים תחת בית־שחיו והילוכו כבד – כבד במחשבה, בלבוש, בזקנו הסבוך והמגודל, – נשתמעה מהילוכו מהותה של עבודת סופרים באותו זמן: כאחד זורע דמה בהילוכו, ומיזרעו – זרעי תרבות. אף נדמה, כי על טובת־הנאה זו רחש לבנו תודה לאוהל הסופרים, אשר בתומכי עמודיו נודעו לנו מזמן לזמן ברנר, ברש, ש. בן־ציון (גוטמן), ויעקב שטיינברג הצעיר בזריזות תנועתו. אף נראה, כי באותה פרובינציה קטנה של תל־אביב ושל הישוב כולו, אשר חופש יצירתי נמנע בה מפאת המגע הצר בין אחד לחברו, היה דרוש אומץ מוסרי רב כדי לנעוץ יתד־סופרים.

מיצירתנו נדרשה בתוקף התנאים הסתגלות למיפנה שחל, בו הנושא מן העבר לא יכול עוד לספק וגם הנוסח של הרצאתו וסגנונו נראה כמיושן. אחרי הדחס המונולוגי־האידיאולוגי הכבד של הרומן הגלותי, על מלחמת דעותיו ואווירתו, התרפק הלב על הספרות של כל עם אחר (“נורמאלי”) אשר ישב על אדמתו, ודכדכה ההכרה שאנו חסרים ספרות כזאת, כי חסרנו אדמה. לסיפוק הערגה הזאת ניתנו לנו לפתע ובמרוכז קבצים קטנים (ועבים למדי בנסיבות הללו) – “יפת” קורא להם. זה סודה של פעולה בת־זמנה, שסיסמתה מסתברת מאליה – “יפת” – ולימים הבינותי גם אני, כי אמנם נתכוונו העורכים “להריק לתוך פכים קטנים של שם מיפיותו של יפת”.

וכאן הובן אולי לראשונה סוד מטענו הרוחני של העבדקן המכונה ר' בנימין. – תרגומים לעברית משל גיתה, איבסן, האופטמן, בירנסון ועוד נשרו מהמטען בזה אחר זה. ובמתרגמים, המריקים מכלי אל כלי, זקני החבורה וצעיריה – מ. וילקנסקי ברנר, ד. שמעונוביץ, א. ז. ר. ועוד. – ופה ושם מעין רמז, גילוי טפח של המחשבה המקורית, וחתום ר' ב.' שבא לעורר עניין ולהוסיף צמאון של דעת…

כך נקרע “חלון”, ולא רק חוצה אלא ובעיקר כלפי פנים: אכסניה ספרותית. נודע בזה בחביוני הרחובות הקטנים של הישוב, על מושבותיו המעטות ופרבריו העירוניים הראשונים ובה מופיעות מזמן לזמן פנים חדשות ומתגלים גם הם כנושאי משך־הזרע. בירושלים אחד או שנים, בפתח־תקוה אכסניה זמנית, ובתל־אביב החבורה יוצאת־ובאה ומביאה מטען נוסף… “אין אנו יכולים לכחד שמאוד־מאוד חפצנו כי ספרנו זה יימצא גם בסוכת הנוטרים הדלה של השומר העברי וגם בארון־הספרים של מחבבי הספרות”. – נאמר בפתחו של קובץ “יפת” הראשון, וכן יכולים להשמיע בענווה רק ראשונים לעושי־המלאכה, בישוב ראשוני גם הוא בעובדיו ובשומריו, שהכל שותפים בו לייעוד אחד.

כאן נפתח פתח להציץ בו גם אל סוד מטענו הנפשי של ר' בנימין עצמו – והנה שוב הפתעה מלבבת: גינוני־חן של ההרצאה תוך שיור־רמז לקורא, ודאי ובצידו הספק האנושי, הילוך מתון על גבי טפטים של מחשבה ולא הלך הכבד המתנהל לאיטו בחוץ… “שלום לאברהם… שלום לאיברהים… – איברהים: מנין לך שאין אני יכול לקום על רגלי לבדי? – אברהם: כשם שזקוק אני לך, זקוק אתה לי..” הווה אומר: אף נסיון של הילוך הגותי־מערבי על גבי השטיח המחוספס, המרמז מתחילה על הקונפליקט המר “העברי־הערבי” – (“בינתיים”, תרע"ג) – והוא נראה לנו לאחר זמן כה תמים בתפיסתו! –

לימים, שמענו כי האברך יפה־ההגות – “הדורש נאה” – נעשה עקשן לפרש את דבריו במעשים. אין טעם להקשות, כיצד הפכו דברים, שהספק מרובה בהם על הוודאי (וזה היה גם חינם וגינונם), לדעות ולעקרונות? זמנים נשתנו ונדרשו הגדרות ברורות: אשר נחשב בעבר כאצילות של “כת” או חסידות, תבע כעת חותם של מפלגה; אף תהייה הגותית־סתמית על השארות השמית בין עברים וערבים, הפכה למעין השקפת־עולם. לכאורה, הדבר מופרך מעיקרו: ר' בנימין המהלך באצילות המחשבה ומגלה טפח מכבשונה של נפש – הוא ודעות קבועות כמסמרות?!

חלפו שנים ועדיין הייתי תוהה, אך ר' בנימין נקרה לי, כשבעד לזגוגית העבה של משקפיו נצנץ הבהוב צעיר: “עשוני בן שבעים וחמש.” – אמר בקונדסות כלשהי. מיד נזכרתי כי זה ר' בנימין, המספר בעצמו בגוף שלישי, והוא איננו “הוא” אלא “הילד הנער” או “אברך אחד מילדי גליציה” או סתם “הוא – השומע” – וגינונים שבהסוואה כיוצא בהם (“מזבורוב ועד כנרת”). – וכן מבן־מצוות עד שיבה, תוך מיזוג הישן בחדש, המליצה מן העבר עם הקו המפריד המודרניסטי; מנדלסון ולסינג לתוך קרבת הלבבות לברנר; דלייקה־כנרת בהתהוותה וגם משם – מערש העבודה החלוצית – פנייה חמה שזמנה עבר אל “הקורא היקר” – – אמרתי: סתירות שבנפש הרי זה הוא הסופר – אך ר' בנימין שהסווה בשיבה על רעננות רוחו, עדיין הוסיף להלך שפי על טפיט המחשבה כמספר במעמד החבורה הראשונית, אשר הקימה אוהל לספרות בארץ כאשר הגות קדמה לעקרונות ודעות. והוא שציווה לנו, כי לא יישכח האוהל גם בימים, כשהספרות בונה מחדש את היכלה.

בין התהליך הכרונולוגי ובין משקל הערך כשלעצמו מחייבים אותנו לצרף אל הפרוזה את חלקה של השירה הארצישראלית; – עם שניתנה האמת להיאמר, כי מניחים אנו במקרה זה בהיסוס־מה לפרוזה, כדי להיכנס בשער השירה. משום־מה קשורה בתפיסתנו השירה עם הציפור השרה וזו שוב קשורה עם נוף שלם ורקע – טבע של ארץ־המולדת. הציפור השרה והעץ המשכן אותה ניצב איתן ושבע־ימים בתפארת עפאיו; קינה של זו סמוי בחביוני העפאים. ואם באמת ובתמים צדקו הללו המפקפקים באפייה הארצישראלי של יצירתנו – אם כופרים הם בפרוזה שאינה פרוזה, בסיפור שאינו סיפור ובהווי שאינו אלא קיקיוני – הרי השירה על אחת כמה! – כי איך תשיר הציפור ואין לה נוף לבנות בו קינה, אם טבע מכורתה איננו בדמה ואם העץ שבחרה בו לקנן אינו אלא משל – –

על כגון דא אין להשיב איפוא אלא בשירה עצמה, דהיינו: יבוא המשורר ויעיד על עיסתו. דומה, כי בנידון זה הצבתי בחוש נכון ציונים לסופרי פרוזה על הדרך בה התקדם לאט ענף ספרותנו הצעיר ובהגיעי בזה אל המשורר – מתעופפת לקראתנו זו הציפור השרה, אף שאיננה עוד “כנף־רננים נעלסה” – אלא – נשר. ולא בדרך השאלה אני אומר “נשר”, אלא פשוטו כמשמעו: נשרו של דוד שמעוני הוא החג לקראתנו, זה הנשר החביב על המשורר, כנראה מטבע ברייתו. אף מוצאים אנו בשיריו, שנשרו הוא דמיונו, נשרו הוא איש־סודו, נשרו – הוא רוחו המאבירה אל־על או צונחת ביאוש למטה.

הווי אומר: אין זה זמיר מנעים זמירות ­(אף לא יכול להיות) – אלא נשר כבד־מעוף ועמוס הגות קשה – “נשר יעיר קינו” בנסיבות המרוממות ומדכאות של ההתהוות. עם זאת נראה לי כי גם זה מדרכה של התפתחות הרוח – ולא יד המקרה שלטת כאן או מוקדם ומאוחר שימשו אהדדי בערבוביה, אלא תהליך אורגאני הוא בו שלב השתלב בקודמו ובישר את הבא אחריו, והמוקדם והמאוחר חלים כסדרם. אלמלא חוליה שקדמה לה לא היתה צומחת חוליה שלאחריה – ואלמלא החומר והתבן שהכינה בדי־עמל הפרוזה, לא היתה השירה באה בתנופת נשר; ואלמלא נשר זה שהעיר באמונה וביושר־לבב את קינו, לא היתה נשמעת רינת הציפור – רחל.

אמנם בפרוזה הכל גלוי ומעורטל ורואים אנו את איש הפרוזה במגפיו ובלבושו, מבחינים מיד עם מי “יש כאן עסק”. מה שאין כן המשורר: כי הנה יתחמק ואידך – יתפנק, הנה ישתעשע בארמונות בדולח – הנה צייד ואידך נביא והנה נתחלפה לו מציאות בדמיון – והבנין שרצינו להקים שרוי בסכנה מעיקרו – עורבא פרח… אבל נגש נא בזהירות, נצפה באורך־רוח ובסוף־דבר מתחת לשבעים־ושבעה הפרצופים שהמשורר לובש, נכיר את פרצופו הקבוע, את העיקר אשר בגינו הוכתר בעטרת משורר.

במידה זו ננהג בדוד שמעוני ובידנו “חוט אריאדנה” של מתינות ואורך־רוח, להנחותנו במבוך. המשורר קובל באזנינו, כי צר לו על אחד מדמיונות־שעשועיו – עדיין מתנה הוא אהבים מארץ המזרח עם בת־צפון פלונית

שמושכה היא בקרן

בתרועות שופר חודרות

היא לי, בחיר־לבה, קוראה – –

ואין אנו מספיקים להתריס נגד המשורר – כיצד – לבו נוטה אחר בנות צפון, בעוד הוא יושב כבוד עמנו ובתוכנו! – – כי הוא הופך עורו – היה לחוני המעגל ועמו ישן –

“תחת צל החרוב שבע־הימים”.

אם מראש אמרתי כי נכונו לנו הפתעות, הרי המשורר עצמו משתתף בצערנו ורוצה לייאש אותנו מכל נסיון בו נבקש לצוד אותו ברשת שטמנו לו. הוא מקפל את כנפיו ומוסר מודעה רבתי:

ידעתי כי עמי לא יענוד לראשי עטרות

שירתי לו זרה ולבבו לא יען לצלילה.

בפי אחר היו הדברים עושים עלינו רושם של כרכור־חן או הטלת אבק – ולו אבק שירה; – מפי שמעוני יש לקבלם ביתר כובד־ראש. מוטיב זה של נמיכות־רוח חוזר ונשמע על פיו במידה כזאת, שאנו מתחילים כבר לפקפק בטיבו של נשר זה מעיקרו. אף המשורר עצמו מקיץ משנת־ביעותים ומגלגל שיח־נכאים עם בן לוויתו הרוחני הנשר אומלל… ־ והמשורר נידח… כי עדיין רבים הלבטים ואין שניהם מכירים בשבילי האדמה העלובה שלנו:

נישאתי ממעל לעבים, מכושף מחידת המרומים

במדבר שמים אין גבול לו, חיפשתי מקור כל המקורות –

נמצא, כי המשורר אינו “יושב בטח” על הארץ ולבו ורוחו אינם שלמים עמה; – השמים הם מנת־חלקו, בהם יערוך את אבלו ובהם יחפש מקורותיו.. אם ציפינו לשמוע דבר־ניחומים חדש, הרי הוא חוזר ושר על אותו פילוג בין המזרח והצפון – פילוג שהפך כמעט למחלת דורנו ורוחו. לא קול־דברים הוא משמיע לנו, אלא לחש־נחש תוך תהייה כמוסה על אלוהים שאינם עונים – הקול קורא אך דברו בבל־נשמע…

ואין להכחיש: דרגה זו של פילוג היתה אנושה ומסוכנה, מורשה של קרע, גישוש אחר אמת בחללו של עולם. ולפי שהיתה אנושה ונחלת כולנו – דווקא מטעם זה יש להסכים ביתר קשב לאשר ישיר שמעוני. על הפילוג והקרעים כבר שמענו בלשון אחרת מפי המספרים – ברנר, רבינוביץ ועוד – עתה המשורר מסיח ואינו מעלים:

הנה באתי אל היפה

אל השוממה, החמודה

אל העזובה, הנכספה

אל ארץ ציון, נוף יהודה – –

אז נדמה לי, כי זה הקרקע

אליו כמהו שרשי חיי – –

וידוי הוא שבפואימה “בקרן־זוית” – וידוי שקט אך מדכדך בעצבותו:

ואקרב אז אל האדמה

מה המתה נפשי לה, המתה! –

והמגע לא הביא מיד את התיקון השלם, כי הגעגועים עדיין מנצחים את כוחות האדמה, מנתקים ומושכים שוב אל הלא־נודע:

מולדת עתה לי חדשה

היא בלי גבולות ובלי תחומים

לא מאבותי ירשתיה

אף לא בחרב רכשתיה…

הדממה – זוהי המולדת…

ואמנם כפלא נראה בעיני, כי שמעוני אשר הורגלנו לראותו שקול בדעתו ומיושב, ישר־קו ורב־אחריות – לא ניקה גם הוא מליקוי הקרע אלא התחבט, הלך סחור וגישש במולדת זו – שהיה מראשונים לבחור בה:

עם פנות היום מי בכה מרה?

זה לא אני, זה לא אנכי

–– השחק, ריק, הארץ קרה

באפל נוהמה הסערה…

ברי – לא בתרועות שופר נכבשת המולדת אלא ביסורי נפש רבים וזה המקלט הנוגה שמצא בה המשורר, אפילו לאחר שראה בזיווה, טעם את טעמה והריח את ריחה. שמא נאשים אותו על כך? לא. אם את אנשי הפרוזה לא הרשענו על שום שחשפו לעינינו את מטען קרעיהם – מה כי נרגז על המשורר? אם השתוקקנו לשמוע מפיו את תרועת הגאולה, הרי זו, כנראה אינה ניתנת בלי יסורים. ואיזהו כור היסורים? זה אשר “בין ים ומדבר” – – יש אומרים כי הוא תבל כולה… אליבא דאמת – במציאותנו אנו, אין זה אלא כור היסורים המלובן והלוהט – כבשונו של משורר עברי, שהוא עומד על סף הגאולה משעבוד.

מעתה אין עוד ספק בעינינו, כי לא געגועים סתם עדיין חוצצים בין המשורר וארץ המולדת שמצא ומפריעים לאיחוי שיתהווה; – אלא האיחוי אינו עשוי להתהוות שלא בהשתתפות מחדש של המורשת היהודית כולה ולדורותיה – – עגמת־נפש על בית־אבא מתנוון בגלות ועל אמא חרישית שאינה מתנחמת – על כל אותו תחום שמעבר־לים, אשר נדון לבוז, לקלון, לכלייה – והם הם המושכים את המשורר אליהם – לשם הפראה אחרונה, ולמעשה לפרידה אחרונה, תוך ודאות, שהמעשה נגזר ואין מנוס.

והמשורר ממהר עם גלגלי הרכבת – לחזור משם. ביקש לחבוק “עולם” (קרי קוסמופוליטיזם גלותי) וחבק רוח… מצטמצם והולך מאליו “אוניברסום” שלו, מתקפל והולך – ואף־על־פי־כן איננו שותפים לצערו, כי זו דרך־הבכאים האחת הפתוחה בתקופה זו ליוצר העברי: – הצמצום בד' אמות של מולדת. ודאי לא קל הוויתור מדעת על מרחב אוניברסאלי, על הזכות להיות אזרח לצפון ולמזרח גם יחד – אבל אין ברירה ושוא ירצה בכך משרר יהודי בן־דורנו.

המציאות דוחקת: בפולין מרטו יהודי בזקנו, על גלי הדניפר צפו גולגלות של אחים ואחיות – עדיין משוטטים אנו עם המשורר בחיפושיו מארץ לארץ – ומה נשתייר? השביל האחד והצר: דרך האניה הקטנה, הנושאת את המשורר חזרה אל חוף הארץ שעזב, כי מקלט אחר אין. נושאת אניה זו את שמעוני יחד עם “ארגונאוטים” יהודים כמוהו – פליטי רוסיה הקדושה־הטמאה. כאן בחור מליטה במיטב בחורותיו, כאן גם קבוצת סטודנטים מגרמניה ועל כולם – הרבים – צעירים וצעירות, “גרעין” של קבוצת חלוצים –

לא! לא לגיזת הזהב – לשמש הזהב ישאפו!

שמש הזהב הברוכה של ארץ מולדת נשכחה.

– – לשחק התכלת של ארץ־מולדת נשמה – –

בכך נסתיים לבסוף מעגל הנדודים – נדודי הגוף והנשמה ורואים אנו את המשורר החוזר מנדודיו ומקלו בידו: מבטו העייף־הרציני בעד למשקפיו והוא מדבר בקולו הצרוד במקצת, אך כבד וודאי ביושרו. גם עתה לא ישמיע תרועת נצחון, אלא דברי כיבושין לעצמו ולדורו – לדור הנודדים העומד בתחנה אחרונה, והוא שוקל כל דיבור:

קשות וצרות הדרכים בארץ־ישראל, עגלונים

– – אך אל גם יעלה על לבכם לשוב אחורנית – –

אנא אל שאון תגדילו ואבק אל תרבו להעלות!– –

ושבח אני את שמעוני, כי אינו מכריז על עצמו בתופים אלא בדברי תבונה כבושים. נזדכך מבטו ונצטללה דעתו – לא היסוס עולה מדבריו ולא דבר תעמולה, אלא קול נסיון־נסיונו. אמנם נעימות דומות לאלו השמיע בעבר – “ביער בחדרה” או “במלחמת יהודה והגליל” (אשר בגללן יצא לו השם של משורר האידיליה) – אבל בינתיים חל זעזוע הכרחי שהתנכל לשקט התפיסה. מורשת הגלות וקולות העולם קראו לחזור אליהם – עד שבא ההכרח וטפח טפיחה אחרונה על פני המשורר שלנו, להחזירו למקום־הקבע שמצא – לארץ.

כאמור, הכרח זה היה קשה וטפיחתו היתה עלבון צורב: לפיתתו דמתה לכבלים – אבל ברכה היתה בו, כברכתו לכולנו “וההכרח לא יגונה”. הוא שדחק בנו, בין רצינו ובין לא רצינו, לדרכים שאמנם צרות הן, אבל שבחן שדרכים שלנו הן ולא עוד משל זרים.

הבינונו את צערו של המשורר ואת עלבונו, אף יקרו לנו הקוצים שבעטרת המשורר – הם קוצינו. לא תבענו ממנו תרועות נצחון אף לא אבק תעמולה – אלא מחשבה וקריאה צלולה לדור, צבע בהיר ושקט ונעימה מתונה של בר־הנסיון. וזאת נתן לנו הן בשיר והן בפרוזה – בדברי הגות ו"בחשאי" – – וכיאה לו לדורנו, שילב שמעוני בשירתו גם נעימה בוטחת, כאשר השעה דורשת להשיב בשער, להוקיע בלגלוג שנון ולשלוח חץ משוח בהיתול נוקב. כן השתלט דוד שמעוני על כלי השיר המגוונים – תופש בשעת הצורך בקולמוס הסטירה ומאידך – בשרביטו של משורר לאומי –

ואם יודעים אנו להוקיר את המשורר אשר קשר את שירו ללוחם ולמגן ולתופש־הנשק בישראל – הרי שמעוני בעל ההסתכלות הישרה והנבונה יקר לנו מכל. הוא שהלביש בשירתו את העצמות היבשות עור ובשר ואת הטיפוסים השסועים של ברנר, את אנשי־המערב הקרועים, עטף עטיפה אידילית. הנה שיווה לראשם זוהרו של יער והניח אדמה, קשה או רכה, למראשותיהם, ועל כך תמיד נודה לו. כי ללהווי שלנו תצורה ספרותית־אידילית, אלא שחשף אותה אמונה אשר לאורה נראים גם דברים בני־חלוף, מיועדים לקיום ו"לחיים". הוא זכה איפוא לראות את הקיים המתהווה מהצורות המתחלפות – והרי זו היא הראייה העליונה. ראייה זו מקורה האמונה, אשר בכוחה נתרקמה יצירתנו הצעירה בארץ ושמעוני היה ברוקמיה הראשונים והמעולים.

א זה הפלא, ששמעוני צר

בספרות כתיקנה של עם יושב על אדמתו היתה תנובה רבת־שנים של סופר כקבק מכונסה מכבר בהוצאה סדורה עם מבוא לכתבים ותולדות הסופר – דוגמת מה שמוצאים אנו בכתבי הרוסים, הצרפתים וגם אצלנו לגבי קלסיקאים של דורות עברו. לא כך הדבר, כשיש לצאת ולחפש אחר ארבע עשרות שנות עבודתו הפזורות של קבק בהוצאות שונות – מ"תושיה" ועד “דביר” ומ"מוריה" ועד “מצפה” ו"שטיבל". הדברים אמורים כדי לציין את העובדה המצערת, שכל הבא לכתוב על סופר בערוב־יומו, נאלץ לנחש על אחריותו, כי אין גישה סלולה לפניו.

והרי ידוע לכולנו, כי קבק החל כרומנסיטן של תקופת התחיה ובדרך זו המשיך: ב"לבדה" של קבק התחילו בני־דורנו להרגיש בהתחדשות ההכרה הלאומית ומאז זכה המספר לחבוק בזרועותיו תקופה הרת־עולם בחיי עמנו בכל המובנים. אף זאת אוסיף: גם במראהו היה משום דמות מרכזית – ראש שיבה רכוב על כתפיים רחבות והפה המשורטט באופי גברי – כולו מראה רומניסטן, אומר כבוד ואמונה בתעודה הספרותית שנפלה על שכמו.

אף־על־פי־כן, בעייתו של קבק בעינה עומדת בפנינו – זו הבעיה שחוט פתרונה עלול להביאנו עד מיצוי המאבק הספרותי־האישי המושקע בסיפוריו וממילא גם למיצוי הגורמים שבלמו את התפתחות סיפורנו החדש ופעמים התיצבו כמכשול שאין לעבור עליו. הבעיה היא – האחדות שביצירה, אחדות המקום ואחדות הזמן, האחדות האקלימית המבריחה את היצירה, שאינה נוחה להתפזר על “שבעה ימים”.

ואחדות זו במה היא תלוייה? – דומה כי שלובה ואחוזה היא בכוח־העומס של הנושא. למשל: אם תקום בת־מושבה, נאווה וברה, ותשא באזנינו משא ברוחו של ירמיהו הנביא – הרי לא תיאמן עלינו… ואם יעמוד הטוב בחלוצים שבקיבוץ ויקבל עליו את תיקונו של העולם – הרי יכזב… נמצא, כי לכל נושא יש כוח־עומס משלו, ואם העמדת אותו במרכז העלילה מקומו ונסיבותיו, הרי הוא עשוי לשאת את האחדות המבוקשת; – כיוון שלא נמצא לו המרכז המתאים או הוצא מגדרו – בטלה האחדות והיצירה מתמוטטת.

חבלים אלה שהיו קשים לרוב הסופרים שלנו בני־זמנו, ניכרים ביותר בקבק ולא כבעיה לסיפור אחד אלא כמאבק מדעת, מתמיד ורצוף. יתר על כן: נראה לי כי קבק קיבל עליו להיאבק בגורם זה בעקיבות עקשנית. כיוון שהחל בלבטי התחיה, נראה לו כי תעודתו היא להעלותם עד לתיקונם הסופי; וכיוון שנתרחשו בו מעשי דורו – תחיה ברוח ובתנועה עברית, פגישה עם המערב ולבסוף עם הארץ – “החוף והמדבר” – מה תעודה נאה יותר לו לסופר, מללכד את יצירתו כציר של המעשים האלה! – ובפרט אם הסופר הוא “רעיוני” ולא די לו, מבחינתו האורגאנית לא די לו, בסיפור לשמו אלא תכלית רעיונית נחוצה לו. ומסתבר, כי אמנם כך ראה קבק את יעודו הספרותי והבין אותו, ולפיכך שלח את גיבוריו על פני “ארץ רבה”…

שרה, העבריה השלמה עם התחיה מ"לבדה", עדיין היא מדומדמת כשרה האחרת ב"דניאל שפרנוב"… זינר הפסל מ"הניצחון" מגולגל לארץ, כחלוץ החיפושים האמנותיים, “בין ים ובין מדבר”… החוט המקשר כל אלה – נערה ארצישראלית, והיא עתידה להיות כאן גם אחת הגיבורות הראשיות – כבד ממנה המשא שהוטל עליה. אמנם המספר רואה לנגד עיניו יעוד ברור כלשונו: “בספר זה הגיע המחבר אל תחנתו האחרונה בדרכו, אשר יצא אליה לפני כשלושים שנה ברומאן “לבדה”. בטיטראלוגיה שלו, המסתיימת ברומן זה, צייר המחבר אנשים שונים וסביבות שונות, בין שעמדו בתוך תנועתנו הלאומית ובין שעמדו מחוצה לה”. – הווי אומר: לא רק אחדות של יצירה בפני עצמה אלא אחדות של דרך ותקופה – רואה קבק לנגד עיניו.

ומדוע אני מדגיש נקודה זו? – כי קבק בא לסתור בכך את ההנחה “שהטנדנציה ביצירה מקלקלת את השורה”; – טענה זו בה השתדלה הבקורת הספרותית, לקצץ את כנפיו של מספר הריאליסטי, בלי להציע לו ברירה אמנותית אחרת, כיצד להרים את משא תקופתו “בטבורו”. – האם צדק קבק בהבנת יעודו ברוח זו? – מבחינה מוסרית ודאי שכן; מבחינה אמנותית לא תמיד הצדיק, ואולי מן הנמנע היה שיצדיק את כוונתו.

עם זאת העובדה שהיתה לו נקודת־מוצא רעיונית לא הכזיבה והיא שהביאה אותו לבסוף גם לכיבושים אמנותיים, אשר באמצעותם הוכיח את האמת הספרותית שהיא: כל העומד על קרקע של רעיון מוסרי חזק והכרת אחריות גדולה, עתיד ביום מן הימים למצוא גם את מרכז־הכובד, בה ירים את היצירה עצמה –

---

הערנו בדרך אגב, כי קבק גם בחיצוניותו נראה בעל כתפיים רחבות ותווי– פנים בולטים ומשורטטים בחוזק; גם מאלה התקבל הרושם כי הוא עצמו עשוי לשאת בהתמדה במשך שנים רבות בחיפושים אחר הנשוא המרכזי ונושאו גם יחד. אמנם ניסה בכה – ולא מצא – – ניסה בכה ולא עלה בידו… פה קסם לו בדרך החיפושים משהו טולסטואי ושם טורגנייבי, מפינה נסתרת משך החן של הרומאן הצרפתי של פייר לוטי… עדיין נתפש קבק המספר, לאמצעים שנראו שגורים ומיושנים במקצת לטעמנו – אהבה שאינה משכנעת ביותר, עם שיש עמה מריכוז הנוף ומהלך־הרוח האלגי של “ימים חולפים”; משחק שיבה של הגברות עם קמטי אשה שגמלה – המלודיה של האהבה קיימת, אך אין בה משום רטט החידוש. בכך קבק נאמן למקור יניקתו מבארות זרים, עם שהוא יודע כי הוא עומד בפני שבירת כלים.

עדיין מלווה אותו האמונה, כי האינטליגנציה בעלת החושים המעודנים (בנוסח רוסיה הישנה), אך היא מסוגלה לשאת עליה את משא הרגשות הנעלים שבעלילת האהבה ואכזבתה (ואמנם בנשים הללו מהשכבה האינטליגנטית הוא מצליח ביותר). – עם זה שוב אינו יכול להתעלם מהעובדה, כי בינתיים עלו מעמדות חברתיים בעלי כוח־עומס עממי, חסון ועז הרבה יותר מהמעמד האינטליגנטי (גם ביהדות); וזה בפרט לאחר שהספרות הרוסית חשפה את השכבות העממיות הללו.

---

אמנם הסופר־האינטליגנט עדיין סירב להתבטל ובעיקר לנוכח העובדה, שהוא הוא אשר עמד במרכז התחיה העברית והוא שנשא על כתפיו את חיבת־ציון ויורשתה – הציונות המדינית. לכך, שמר גם קבק אמונים זמן רב לאינטליגנציה הזאת, אף־על־פי־שדניאל שפראנוב כבר תעה בעולם מסוכסך של דיבורים ואידיאות ערטילאיים ואף־על־פי־שההליכה למזרח תוך פרידה סמלית מן המערב, לא היתה עשוייה עוד לשקף בשום פנים את המהפכה הגורלית אשר הניעה את העם לבנות לעצמו מולדת.

קבק הכיר בכך, אך עדיין היה תועה: העלייה לארץ האבות והאידיאה האישית (או “האלוהים”) – האם הם חד? ניסה קבק למצוא את סיפוקו באפרתי – גיבור מעוט־דברים; ניסה לשים בפיו אילו מילים על הציביליזציה והפשרה בינה ובין העבודה – ויצא מטושטש מאוד. – הרי שוב קרע שאין לאחותו בדברים בלבד, כי מחפש הוא לו אחדות משלו, ממין חדש. משל למה הדבר דומה? לחוטב עצים ביער, שאתה בא לדון עמו בבטהובן. אמנם לאיש־היער יש אוזן לציוץ ציפור ולרחש ענפים, אך אין זה גורע ממנו כלל, שבטהובן לו כספר החתום. הוא הדין לגבי אפרתי: הוא חושב וכבד־ראש, אך הווייתו עומדת בסימן של שיבה אל ערכי יומיום נורמאליים־פשוטים – לחליבת פרה ולגידול בצל – ממילא מוקדם לתלות בו מה שאין בו ומה שהוא עצמו הצניע בחובו עד לעת־מצוא – –

מכאן שלא נמצאה לו לקבק מדרגת האחדות של היצירה ביצירות הביניים; אך האם יצא מהן וידיו על ראשו? – לא. הוא יצא מהן עשיר משהיה במטען נסיוני חשוב. מעתה מכיר היה, כי נטל עליו להוסיף ולחפש גורם עם כוח־עומס, העשוי לשאת עליו את משא האידיאה הגדולה של כיסופי ישראל־סבא, על ההיקף והעומק ההיסטוריים של קורותיו. – הווי אומר: שחרור מדברי פולמוס משעמם של בני־זמנו וחיפוש אחר תיאום הארמוני בין הנושא והנשוא.

במלים אחרות: קבק לא הסכים למצב זה ללא־מוצא – והוא המשיך לחפש אחר אילן לתלות בו את הגות־נפשו העליונה. פולמוס הדברים כבר נשתחק לו ואבק האידיאות בנות־זמנו הכזיב, כל עוד לא הפכו למטבעות ולהרגלים שטבעו וקבעו החיים החדשים עצמם. בו בזמן הישות היהודית־ההיסטורית אינה פוסקת ללחוש לו, כי יש אלוהים ויש אידיאה עליונה – והם מתחת לדברים המתרחשים או מעל להם, הם נסתרים ועליונים. לגביהם אין הבדל במימד הזמן – עבר ועתיד לגביהם היינו הך, כי נצחיים הם.

אפשר כי גם ישיבתו בירושלים השפיעה להגביה את רוחו לחיפושים הללו, כיוון שלא פסק לשאול: הרצון מנין – – אמונה מה טיבה – – קרבן מה מהותו – – האני הפילוסופי מהו – – מאבק־דברים שבפולמוס זמנו, התרומם קבק להסתכלות פילוסופית בחידה ההיסטורית של קורות עמו. אם יש צורך להוכיח את הדברים, הרי לשמחתנו הגיע קבק עצמו לביטוי ההנחה הזאת. עומדים אנו ב"שלמה מולכו" שהגיע לגליל: “ההרים נגשו אליו בהודם ובמוראם… שממון ודממה בארץ, שממון ודממה בשמים, נוראי־הוד, איומי יגון… על האדמה עלה לא רעד, זבוב לא פרח, צרצר לא שרק… זיקית גדולה אחת גלמודה ומאובקה עמדה על אבן בלי־נוע, כמתאמצת להעלות על זכרונה דבר־מה שנשכח ממנה פתאום” –

---

כאן מתחוור לו לקבק: שלמה מולכו וקארו, אלקבץ וישראל ג’ארה – קבוצה מפוארת זו של מקובלים בצפת של המאה ה־ט"ז, יש בה כוח־העומס הדרוש לשאת בכיסוף הגאולה, בשלמות־יתר מבני־זמנו הוא, חרף כל האמצעים האמנותיים והפסיכולוגיים העשויים לתרץ כביכול את החולשה. תאמרו: ההיסטוריה מסייעת בידי מולכו, הפרספקטיבה ההיסטורית הניתנת לסופר – – ההיסטוריה כבר הלבישה את מולכו באיצטלה כזאת, שאפשר לו להתעופף בין פורטוגאל וצפת, בין יהדות ונצרות, בלי שנרגיש בקרעים… אף את הקרעים שבנפשו נראה אותם כנפתולים אישיים גדולים. – על כל פנים, ידו המחוננה של קבק היא שגיששה ומצאה כאן את האחדות, אשר בה סודה העליון של היצירה. –

כיוון שהמשיך להתרכז בהגותו זו שבהסתכלות, התחיל להשתזר מתחת ידו סיפור שני: "עם השכמה לפני זריחת החמה יצא ישו יחידי אל השדה. חביב עליו טיול זה ביחידות עם חשכת שחרית בשדה – – – " אכן, עדיין אומץ־לב רב נחוץ לו לסופר עברי, כדי לפתוח מחדש בחידה סתומה זו, אשר לגבי נוצרים הריהי כנתונה משמים, ואילו לגבי היהדות היא אבר חי מאבריה. ודאי שגם הכשרת נפש נחוצה, ולא קבק האיש אשר יגש לנושא תוך גירוי של אומץ־לב ועזות בלבד. עם ההכרה, שאינן מצויות לו דמויות עם כוח־עומס רב בחיי ההווה – נפנה הסופר אל עבר רחוק; עם ההבנה, שההתגעשות הריאלית מסביב עדיין לא הצטללה, אינו רואה ברירה לעצמו אלא להזקק למרחקי היסטוריה.

אכן, זה שלב שני אחר שלמה מולכו ומרחיק אף מעמיק יותר בנבכי ההיסטוריה (במשעול הצר"). – כאן סוף־סוף לבוש האדם בר־החלוף בכל הרקמה והשש האנושיים־הלאומיים. כאן מתרכזות לבסוף קרני האור סביב לבחירה של ההיסטוריה – למשיחה. כאן מזדכך הטהור מן הסיגים ואנו נמצאים באווירה, בה האמת אחת והצדק הוא אחד והמוסר אחד לכל דורות אנוש. קבק חש לו מפלט הלום תוך מאמץ נפשי גדול, שלא לשכוח את “צידו” היהודי, ולא לאבד את תפיסתו הריאליסטית במבוכים אלו של התחדשות האמונה.

אין אנו באים בזה לומר בקורת על ספר, שהוא פרי מאמץ נפשי פנימי (ולא רק חקר מדוקדק), אף שמחובתנו לרמז כי המיצוי הפילוסופי־הרומאניסטי של ההווייה המופלאה הזאת לא בא כאן לידי גמר – אם משום רתיעה מובנת ואם משום “המשך או סוף יבוא” שבמחשבה… על כל פנים, יש דפים גדולים בפרשה, המדהימים אותנו ביפיים: ההליכה על יוחנן… הסעודה בבית לוי בן־חלפי – מראות נפלאים הם העשויים להשיב את נפשנו, לאחר השיחות הממושכות והממורטות עם שמעון הגוץ ועם יהודה. יתר על כן: האחריות העמוקה המרחפת על פני ספר זה כשלעצמה אומרת, כי לא תמיד ניתן לבאר “מעשי־בראשית” ב"לשון בני־אדם"…

וכיוון שמעביר קבק הווייה היסטורית נעלה אל רקע ריאליסטי – הרי ניתנים לו גם הילדים בילדותם ונשים בחוויותיהן הגלויות והסמויות – מרים… טביתא… הנסיכה ג’וליה ושרה – רבות הן כאן הנשים הטראגיות שקבק מתאר אותן בהערצתו הגברית לאשה. והילדים? – אפשר עמד לו נסיון ההוראה, בה נשא קבק כל ימיו, ומכאן ידיעתו בשיחם־ושיגם של ילדים, בצערם ובשמחתם: “מה אתה עושה כאן? – הילד לא הרים אליה את עיניו – – מפני מה אינך משחק? – ככה. – רטן הילד. – מה ככה ולמה ככה? – הילד שתק. – מפני מה אינך רוצה להביט עלי? – – ככה…” – זה שיחם ודרך הגותם של ילדים בימינו כבימי קדם.

זו דרכו הארוכה והנאה של קבק. מחיפושים קשים בהווה – מפלט אל ההיסטוריה. מהקונפליקט האינטליגנטי־העברי־הציוני של פרץ סמולנסקין, או החדש יותר של ברשדסקי, – העפיל ועלה. כנראה… בזו אחר זו החלו מרמזות עליו המוריה וגולגותא, תוך היותו אוזר את כוחותיו להוסיף ולהעפיל. מדרך מיסתורין של צפת בתור־הזהב שלה אל קדמותה של ירושלים – ועל סיפה של ירושלים התוססת עמד מהסס – – דרך נאה היא וחדורה יעוד ספרותי, מסולסלה בחשיבות ספרותית ונקיית־דעת, שאינה מצוייה בימינו – זו אצילותו של הסופר העובד ליצירה עבודה לשמה.

יש המונים בספרותנו, כי אינה “מספרת” כפשוטה – חושבת ומחטטת… כל עוד מרחפים הסופר והקורא על פני השטח, דהיינו – קצת סנטימנטאליות, ארוטיקה, קצת טבע וריאליסטיקה “רשמית” (“מותרת”) – הכל שפיר. – הסופר לא הזיק והציבור לעיתים גם נהנה… מרגע שצלל הסופר למטה מהשטח, מיד מתהפך הגלגל והוא נעשה חשוד: הוא מחטט… יבש הוא… הוא חייב רק לספר… “כמו הסופר הלועזי”… כאילו הנחה מוסכמת היא, שהסופר הצרפתי או האנגלי אינו חושב וכל מלאכתו אינה אלא לספר שעשועים. פראנס וגאלסוורתי, רולן ומאן – הרי ודאי שהם חושבים – אלא כאן פועלת אולי שלא מדעת הסלחנות כלפי אלה החושבים מחשבות שאינן נוגעות לנו ואולי זה הקוץ שבאליה: המחשבות הנוגעות לעצמו ובשרנו.

כאן יש להחזיר לפחות חלק מן הטענה כלפי האינטליגנציה המבקרת ולומר, כי היא המעדיפה להשאר זרה למחשבתנו. ברי, כי המחשבה שלנו אינה פרי שאול מכלים זרים, אלא בראש כל פרי נסיון־חיים מיוחד שלנו – פרי הסתכלות בתנאי מקום וזמן ואקלים מיוחדים שלנו – וכיצד אפשר לגזור עליה? המחשבה העברית אשר עליה מדובר בזה אינה פרי השכל או המדע האובייקטיבי, כי אם ובעיקר פרי נסיונו של דור אשר הסופר מתייחס עליו וכיצד נדרוש להפריד בין הדבקים? – יתר על כן: כאן טמון גם סוד גישתי אני לסדר שיחותי, בו לא “גודל” הסופר או המשורר קובע, אלא היותו טיפוסי לסביבה המתהווה ולמחשבתה, אשר בכוחה תרם להתהוותה של יצירתנו.

הרינו מניחים איפוא, כי ביסודה של היצירה, והיצירה היפה בכלל, מונחה “גם” המחשבה ולאו דווקא המחשבה החיובית, בה היתה רוצה אולי הציבוריות שלנו, אלא המחשבה הנובעת מראייה סקפטית, שאינה מסכימה לחפות על האמת. ואמנם אי־שם בסיפורו של ראובני נמצא מילים שנונות מפי סופר פלוני, גדליה ברנצ’וק – דהיינו “אחד מאותם הבטלנים העקשנים הרואים את עצמם כאבירי המחשבה הזאת” – והוא אומר: “עמלו היצירתי הוא זבל למען הדור הבא” – – – ביום מן הימים חשבנו בחוגינו הצעירים, כי אנו שפלטנו את המימרא הזאת והנה נמצא כי ראובני הקדים אותנו… אפשר הקדים גם את ראובני מישהו במימרא כגון זו – על כל פנים, הרי מסקנה נוקבת של הסופר עצמו לגבי עבודתו והיא אינה משמחת כלל, אך אין ספק כי אמת בה.

מסקנה זו מה היא אומרת? – ירוצו נא החיים על פני השטח באשר ירוצו – שם למטה ולעומק נעשית איזו עבודה במחשכים, שם נאגר נסיון אל נסיון, ופרט מצטרף לפרט כעמל הנמלה החרוצה – שם נבנית מחשבתנו. שם קשה להתברך מיד בהישג גדול או בהישג קטן, כי יחסי המידות שונים הם: המציאות או המוח הקוסמופוליטי היהודי… מי יודע מה תלחש האינטואיציה לאיש־המחשבה לבור לו? שמא להיתפס לדמותו של ישו או לרשום דיוקנאות של הישוב הירושלמי… שמא “ולו־לה תן”, הדמות החדשה בכינוייה, המזדקרת בישובנו מאצל השמירה – או מאחורי הקיר השחור והדומם – שמא גם הוא ערך בפני עצמו? – הרי כאן שווה הכל בערכו האנושי ומד־המחשבה של האדם היהודי בתקופת־ביניים זו עדיין לא הגדיר בזה תחומים.

בראובני מד־מחשבה זה התחיל לפעול – מאפס – מנקודת־הקפאון של היער הסיבירי, אי־שם בחבל הטונגוסקה, מקום שם הדוב נקרא “הסבא”, והטונגוס “אוצ’יגאר שמאן” עבד את אליל היער. שמה הוגלה אינטליגנט־רבולוציוני יהודי, כרבים מבני דורו, אלכסנדר קנופ – והוא איש הבקורת העצמאית, איש החיפושים של האמת. – הוא הוא העתיד בלא ספק להתגלגל לאחר מכן בארץ בדמותו של גדליה ברנצ’וק (שהוזכר לעיל) – אשר בשבתו על הרי ירושלים נעשה חריף ועוקצני יותר מבהיותו בערבות סיביר. ומעניין, כי עוד בערבת־השלג של רוסיה נתנה את אותותיה הזיקה שהיא טיפוסית כל־כך למחשבה של הדור כולו, כפי שהנחתי לעיל.

בנידון זה – הזיקה למחשבת התקופה – מעניינת העובדה: אם רגילים לומר כי סופרים סגולתם לחלוק איש על חברו אף מרגלא היא – “מחלוקת של סופרים” – הרי אפשר כי אמנם כך ייראו הדברים מלמעלה; לעומק – אין כאחוות סופרים השוררת במחתרת. ועם הוזכרה משיכה טיפוסית לאותו דור ננקוב אותה בשמה – זו הסקרנות שנתחדשה לגבי ישו מנצרת. לא רק ראובני וקבק התנבאו כמעט בנעימה אחת על “השביל הצר” ו"המשעול הצר" – זה בגלותו לערבות סיביר וזה בהרי ירושלים; – אלא איני יודע כמעט צעיר הוגה־דעות מבני־דורנו, אשר לא נמשך מתוך סקרנות לוהטת לעיין ב"ברית החדשה", כדי לבחון בעצמו היכן נעוץ כאן למעשה סוד מרד שמרד הנצרי ביהדות. ולא זו השאלה, אם מספקים הדברים את הצעיר אם לאו, אך הסקרנות מעידה, כי מחשבתנו משהרגישה בחירות שבאה לה, נתפסה לפרי־הרוח של גאוננו הלאומי בברית הישנה כחדשה. – ואם קבק וראובני חיפשו תוך נהייה נפשית שווה בפינה זו שנחשבה לנו כנידחה – האין זה סימפטום אפייני לאחד מחבלי המחשבה שלנו בדורות אלה?

ברם, לא זה האות האחד והיחיד לשלשלת המחשבה שהתרתקה סביב ליצירתנו והעידה על חתירתה למקוריות. יש לנו עוד כמה אותות משותפים אפייניים, מהם שנרמזו לעיל, המעידים על גישושיה של מחשבתנו המקורית, בשעה שעל גבי השטח התחוללו וכבשו את הדעת, כביכול, זרמי מחשבה שאולים ומוכנים ממקורות זרים. – אחד האותות האפייניים לנו (ודאי שלא לשבח) היא הכפילות והשילוש בנפש הגיבור. אפשר וגם בכפילות יראו מיד השפעה זרה – ומי עוד כרוסים שלקו ביצירתם במכת ההתפצלות לשנים, לשלושה, לארבעה ויותר; – אף־על־פי־כן שרשים לה עמוקים להתכפלות זו בנסיבותיה המיוחדות של מציאותנו היהודית בתקופה זו של מעבר.

נתחסלה והלכה שלימות הנפש היהודית תוך התעוררות שבאה לה מבית ומחוץ. – כאן הסוציאל־רבולוציונר לחם את מלחמת החופש האנושי והתחבט, אם אמנם גם את מלחמתו הוא לוחם. כאן האינטליגנט היהודי־העברי נלחם על התחייה והתלבט שמא נתפש לשוביניזם לאומי – – כן האנארכיסט, הבונדאי – כל הלוחמים שנודעו לפתע ברחובנו היהודי וסערו־התגעשו עד שנתקלו פנים־אל־פנים עם אלימות השוט, המשטר, הז’אנדרמריה, הכלא או סיביר. – כן הקיץ קץ על המלחמה – הכל שקט־שותק בעל כרחו ונולד מיד יצור־הלווי, הטיפוסי גם הוא לכשלון – הסקפטיציזם.

ולא רק הגבר, כי אם האשה יצאה למלחמה בכוח המאוויים שהתעוררו – וזו כבר התעוררות שניה לאחר קריאתו של המשורר יל"ג אל ועל “האשהה העבריה”. – מאוויים בריאים לחיים וחופש, אשר עתידים היו להביא מיד לעולמנו את הפועלת־השומרת ויוצרת הקבוצה בארץ. אמנם בינתיים בוזבז מרץ רב לריק בשבעה דרכים, אם בדוגמתה של “לבדה” של קבק ואם דוגמת זינה זומרפלד, אשר יומנה “העצבון” עולה בידי ראובני אולי יותר מהסיפור – דמוי־הרומן בידי קודמו.

ראובני ב"עצבון" משכיל הרבה יותר להשתמש בגורם הכפילות ואין ספק כי גם בנפשו פנימה שוכנת קבע התפצלות; מכאן גם ההשתלבות של היסודות המנוגדים – סקפטיות ואידיאליזם, אירוניה עוקצנית ותמימות, יצר הניתוח של פרובלימה לעומקה (חיטוט) ועם זאת ההכרה היהדותית הגורלית, שיש כוח עליון מעל כל פרובלימה (“הכל צפוי”) – –

על כל פנים, ראובני כמספר כמעט ואינו זקוק לגיבורים; – נחוצות לו רק דמויות־לווי מסביב לנפש הכפולה ומכופלת שבמרכז – בין זו אשה ובין גבר. ואמנם יפה לו צורת יומן, אשר כמעט ואין אנו מרגישים כי בחלק ראשון שלו הוא יומנה של גיבורה־אשה, בעוד שבחלק השני הוא נמשך כיומנו של מושרר גולה, ובחלק השלישי הופך לעלי־טרף של הלך סקפטיקן, שהיה חבוי בין השיטין של החלקים הקודמים ולא הרגשנו בו. לגבי גלגול זה של הדמות המרכזית לכמה צורות שונות, סותרות ונוגדות זו לזו – אפייני הקטע דלקמן:

"התהפכתי על משכבי באותה שעת־לילה נדודת־שינה – בביתי הבודד, לבדי כרגיל, וכרגיל לא לגמרי לבדי. שניים היו כאן – הם שוחחו ביניהם – – והיה גם שלישי… והרביעי גיחך בהנאה – כל הדבר מצא חן בעיניו למאוד. והחמישי היה חיוור כסיד ושמר על השניים ביראה סקרנית ורטט דומם – – והשישי והשביעי – – כמה הם? לא ייספרו מרוב – – " – זו איפוא ההתפצלות האפיינית למספר זה, ואם יש בה מחסרון החיטוט, כנגד זה היא פוטרת את המספר מהיזקק לדמויות בדויות – וכיוון שהדמויות אינן אלא צדדים שונים של אותו מטבע, הרי כולם בולטים והתמזגותם זה בזה טבעית, על כל פנים טבועה בחותם אמת.

אופן זה של גישה – היותו מתעמק בתוך עצמו ומתייחד עם עצמו. אינו מפריע לראובני להתרשם ממראות הטבע האיתן של החבר הסיבירי; ולא עוד אלא התסיסה הנפשית הבלתי־פוסקת מקרבת אל הטבע ומעוררת את החושים לחוש בסערה הכבושה בטבע זה: "לפתע פרץ הסער ומיד – כאילו כליון בא לתבל כולה. האילנות נהמו ויללו לקראת חיבוטי הרוח. הם רעדו מלוא קומתם, חלו עד לשרשיהם המתחת לאדמה ולמעלה טלטלו את ראשיהם והניעו רעמות עליהם הסמיכות כעדר סוסים מבוהלים – – ובשעה זו – הו או – נבקעים הענפים, פוקעים וכורעים האילנות, כורעים ונופלים תחתם באנחה – – "

הרי שמחונן ראובני בכוח התיאור הפיוטי, אך לפתע מגיח הסקפטיקן ומפסיק את השיר והסקפטיקן מי הוא? כבר רמזנו כי הוא שוב המספר עצמו. ושוב סימפטום אפייני מאוד להלך־המחשבה של סופרינו בדור המעבר (זכור גם ברנר): שמא אינו מרגיש ונהנה מיפי התיאור כשלעצמו כבני אומות אחרות, או שמא אינו מרגיע בה את תסיסת רוחו? – מרגיש ומרגיע, אך העקשנות הדבקה בו אינה מניחה לשקט וליהנות, אלא טופחת על גבו בספקנות נוקבת: מהי בעצם הכתיבה? – – – הנה התלקח עם תהליך היצירה, שמח בהגיעו לסיומה, חרד לשלום כתב־היד כאם החרדה לשלום ילדה… בהיותו יושב על האבניים הוא חי.. אך הנה קפא עם הסיום ומת גם הוא – –

"התזכור את אשר דיברנו על הכתיבה? – מנתח הסקפטיקן בפני עצמו חזור ונתח את השאלה – אמרתי כי עזבתיה לעולמים וצר לי על שנתתי זמני לזה בעבר. זה שכתבתי עד כה – דברים בלתי אמיתיים הם, בדויים ועשויים להתהלל. הרבה רוע והרבה התפארות־שוא יש בכתיבתי – וכל זה למען משוך אלי תשומת־לב האנשים, למען שאת חן בעיניהם – "

מדוע ירבה כל־כך סופר עברי צעיר להתחבט בשאלה זו של “היות סופר או חדול?” – ברי, כי כתיבה עברית כשלעצמה בתוך סביבה נכריה ידה בספק זה – נכריות מבחוץ והתנכרות מבית – – אם נקביל לשעה קלה לבטים של סופר אחר, ג’ק לונדון, ונראה כי הדברים שונים: אמנם גם שם התנכרות של הסביבה וכפיית טובה, אך מלחמת הסופר נערכת באווירה שלו, אקלימית ולשונית, – ומשום כך לא בספקות צורבים היא נערכת, אלא במלחמת אגרופים וב… מגהץ…(מרטין עידן). למרות מלחמת רעב וסיגוף עד לנצחון – הנך חש רגע של שמחה למראה המלח האלים הזה, היוצא להתגושש כדי לכבוש את המקום המגיע לו בזירה של הספרות – –

לא כך סופר עברי בדור־המעבר: אפילו היה יוצא מוכתר בנצחון לאחר ספקותיו – גם אז את מי היה כובש? – עשרות או “מנינים”, ואם במאות – היה שמח בחלקו, כי הקוראים המעטים אף הם נעים ומתחלפים. האומה כולה שבורה לכמה לשונות וחצוייה לשתי יריבות מבית – הרי לא רק רב־לשוניות סביב אלא רב־מחשבתיות אם אפשר לומר כך. – מעתה צא וחשוב מה מאמץ נפשי דרוש לסופר, כדי לשוב ולהתמיד על עטו וקולמוסו – הייפלא כי היה לסקפטיקן, החותר ראשון מתחת לכיבושו הוא! –

והספק אינו מרפה ומתלווה לסופר העולה ארצה – הוא יושב כבר פנימה ואורב… לכאורה, באה לסופר שעה של התבשמות והתלהבות שלימה, ללא חציצה בינו ובין נושא כובש. הנה מצא כאן אחים כלבו וכרוחו – “ולוותה תן” ו"קין" – שתי דמויות שהחלו מתרקמות על גבי ההווי העצמאי שלנו מאחורי הקיר של המושבה, בלילות השמירה הארוכים (“על יד הקיר”). – ואם ראובני נתפס להן, הווי בטוח כי ירחיק את עצמו ממתק הגזמה או מרומנטיזאציה מדעת ומאידיאליזציה של השמירה

---

ואמנם ריאליזם “טוב” עולה בשרטוטים קצרים ונאמנים בסיפור של ריעות כבושה בין שני שומרים… מאידך גיסא, גם סילוד של אהבה הגונזת את עצמה מיד… אף צל הפחד והתבטלות אישית אשר מוסיפים גם הם על קדרות התמונה של השמירה. ואף־על־פי־כן המסגרת נאמנה ודמותו של ולוו’לה עולה מתוכה – וחרף הקדרות איננו עצובים… העט מוסיף לעבוד בתיאבון ועולה ממנו תיאור טוב של אהבת אסתר, הבת הירושלמית, ופונק בחור נגר – לסרקאזם אין שליטה והאירוניה אינה אורבת בעד לחרכים. כאן לכל היותר הומור שנון והמספר משתמש בשמחה בכל הכלים הניתנים לו, בלי שענן הגורליות יעיב עליו ועל עבודתו. – –

נתרחשו הדברים, אך שוב לא יכלו להפוך את טבעו של סופר־המעבר מיסודו: גם כאן נתערער הווי שנתפש לו – ומלחמת העולם עושה שמות בישובה של ירושלים, אשר אך החל להתעורר לקראת חיים חדשים – גדליה ברנצ’וק, הסופר שלנו בגלגולו – רואה באסתר בת ירושלים, נערה אשר “צמחה באחת משתי הקומות וחצי של בית דוברמן – זה הבית הנראה כסמל הדוחק שהשתרש בחיי הישוב הישן בירושלים” – – ועל רקע זה של ישוב עני ומדולדל, מושרש בדוחק הפרנסה של “חלוקה” – האם יצמחו חיים – “כשהקולוראסי התורכי האכזרי והעריץ ממונה כאן לשתק ולהחניק” – – (“שמות”).

לא פונקו איפוא סופרינו על אדמת הארץ, שנחלצו לעלות אליה, וראובני אינו האיש אשר ישלה את עצמו; לפנינו סופר עם כלים טובים, בו בולטת ביותר תנועת המחשבה הריאליסטית של דור־המעבר בתשוקתה לקבל “תיקון” – אך אין הדבר ניתן ועדיין לא “כשרה השעה”. משום כך הוא חוזר ומלגלג לעצמו, עוקץ בזולתו, קורא תיגר על סדרי “החלוקה”, אך אינו מהסס לזרוק מרה גם ביסודות החפשיים של ישובנו החדש. בקורת זו, שעיניה פקוחות תמיד, פעמים משכנעת אך פעמים מכבידה עלינו. עם זאת עונים אנו “אמן” אחר הסופר בעל־כרחנו: הוא הגיש לנו אמת תוססת ומרירה וכל הרוצה, ביודעים או בלא־יודעים, להתעלם ממנה, שוכח כי בלי לתהות היטב על מהותו של הדור אשר קדם, שוא יבקש לדעת את עצמו.

תהליך התפתחותו של הסיפור העברי החדש בארץ הוא איפוא נפתל, רב־צדדי ובלתי־בטוח, הן מפאת היסוד הסיפורי הרופף הטבוע אולי בדמנו, כנחלה לאומית, והן מפאת נקודות־האחיזה החדשות, אשר עליהן אך זה החלו להתרקם חיינו, כימי דורות אחדים. הסיפור החדש (וכן השיר וההגות) מנסה לצאת אל המרחב בשבילים שונים ועדיין לא יצא: פה יאבד חוט־העלילה במבוך מילולי שוטף, כזרם שאין לו מעצור ושם מתעטף חוסר־האונים העלילתי בערפל קל של מיסתורין. פה יתחפש המספר ביחפות “גורקית” וירצה ליצוק בעזרתה את הדבר האורגאני לסיפור; ושם יבעט המספר בריאליזם מאין יכולת להרימו עד לרמה של יצירה, ונמצא שוקע בנאטורליזם, שאינו מניח מקום גם הוא לאשלייה: עדיין לא נדלק ניצוץ אקלימי חי בגל הסיפורים הנערם והולך.

במצב זה של אי־שביעות רצון גלוייה בין הקוראים ושל התווכחות בלתי פוסקת בין סופרים ומבקרים, ראוייה הופעתו הסיפורית של יהודה בורלה לשימת־לב מיוחדת מצידנו. כבר נשמעו דברים הרבה אצלנו על אנושות ואוניברסאליות שביצירה, על יסודות־עולם ויסודות־הווי, על השפעות חוץ ועל לבטים ונפתולים בפנים וכמעט אין לך סופר אצלנו, שאין עמו תרופה בדוקה כיצד לרפא את החולה שביצירה.

פלוני מייעץ פשוט: “דבק את עצמך” אל אדמת הארץ… “הטה אוזן והקשב ושעת־החסד בוא תבוא”. בא אלמוני ומבטל את דברי קודמו, ממליץ לזרוק את שריוני־המגן של “הבדידות הנפלאה”, בה מסתגרים חיינו כביכול “ולהמריא למרומי־מעלה”. המספר משים את עצמו חרש־אילם לכל המדובר סביב ופונה אל אלוהיו. אך משבוקעים הקולות חוצה, דומה הדבר עלינו במקצת לתפילה של יום חול בבית־הכנסת, כאשר אין המתפלל אומר די בשליח־הציבור, אלא כל אחד מספסלו מתכוון לבוא בקשר בלתי־אמצעי עם החנון והרחום, אשר בידו כביכול הכל.

כן עומדים אנו נבוכים, זועקים מרה או נפשנו מתעטפת, כי באמת גדולה הפורענות הישראלית של זמננו ללא דוגמה בקורות־עמנו. עדיין החשיכה שבגלות דוחקת וכבר המציאות בארץ אינה מעתירה עלינו רחמים גם היא. אך זה עולה תרועת בניין ומעשה מפה והנה יללת־טבח בוקעת ועולה ממרחקים ומחזירה עליך את העולם לתוהו־ובוהו – אנא תפנה האוזן להקשיב – – והעין לראות? –

---

והנה לפתע – בלב המציאות “הדרדרית־הברקנית” הזאת, מתחיל לקסום לנו איזה שביל שקט ורפוד מרבדים – שביל־שבת, החוצה את ימות החול של השנה – של המציאות. באותו שביל, בין זרוע הוא פרחי עצב ובין פרחי שיר, מתחילה להציג את כפות רגליה הענוגות כלה זו של “יצירת הארץ”. היא מושכת אותנו במבט קוסם, משליטה עלינו את רוחה, גוזרת על הסמבטיון, שלא יוסיף להטיל את אבניו.

ומסתבר, כי יהודה בורלא, הוא שנולד לעמוד על סוד זה של שבת אגדתית המוליך אל היצירה, הוא נכנס ומהלך מעדנות בהיכל הסיפור, בעוד רבים ושלמים מידפקים שוא לפתוח את שער הכניסה. בעוד הללו מתחטאים והללו מתקינים את עצמם, הללו טובים ומיטהרים, או להיפך, מעמידים פנים כשוקעים במ"ט שערי טומאה לצורך תיקון־הנפש – חולץ לו בורלא את נעליו ונכנס בשער היצירה, כהיכנס האדם המזרחי באנפילאותיו אל מקדשו.

והס – אחד מטובי המשוררים אמר, כי בורלא יודע להכנס בשערי־יצירה “בקדושה ובאהבה” – – הייתי מוסיף ואומר: כי הוא נכנס גם במיצעדי גבר מזרחי. אין הוא רואה את עצמו נענה ומדוכדך, אלא מזגו הספרדי עומד לו שייכנס הדור ובענוות־חן: כיוון שנקרא להכנס, הרי זכותו היא, כזכותו של האוהב לבוא אל אהובתו.

ואני, האשכנזי, אוהב להתבונן אל הילוכו של בורלא בדרך־היצירה. לא כמונו הוא מהלך בסוליות קשות ומסומרות, אלא על טפיט עבה שאיננו מעביר קול. טובע קול הצעדים בטפיט זה, הרקום הווי שקט של עדתו הספרדית. אמנם שם “מתמידים” אינם מתנועעים, אין דמויות קפואות מקור ומרעב, אין שלשלאות של גיטו מרותקות מקור – אך עצב, כאב, תקווה – יש ויש מאחורי מסך זה. ומשמתרומם מסך – היצירה של בורלה– עומדים אנו משתאים.

קודם לכל – היסוד הפאסיבי של בני עמנו – השבט הספרדי. אנו רותקנו בקור של הצפון, תוך מלחמה מרה ברעב, נדדנו בקצווי־עולם מנוגדים לדרום ולמזרח. ואילו הם הספרדים – נשארו אחוזים בקרבת אגן ים־התיכון, לא עזבו את ארצותיו ולא זנחו את אקלימו ואת שמיו התכולים. מלחמתם ההיסטורית היתה, חרף מוראותיה, קלה יותר, כי בארצות החמות האלה הרי סוף־סוף אפשר לחרוף בשקט, גם בלעדי תפוחי־אדמה ואוצר של עצי הסקה. רוב ימות השנה אפשר לבלות בחוץ או בצל עץ ענף, ואפילו אם עץ זה על נחלת זרים עומד. נמצא, כי יכלו הספרדים לראות את עצמם כל הימים מעין צירים שלוחים לשעה מארצם למדינות חוץ, או כבנים גולים, אך לא מנודים ומודחים – בחינת “גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו”.

מכאן גם אזרחותם היתירה בכל הנוגע לאקלים הארץ ונימוסיה; – מכאן תודעתם האקלימית באשר באו לשבת – בגיטאות הקטנים של חברון, טבריה או ירושלים העתיקה וצפת. זו התודעה אשר האשכנזים לא יכלו לקנותה על אף עליותיהם הבלתי־פוסקות במשך דורות הגלות, אם עליות של רבנים ואם של מקובלים, אם של כת החסידים ואם של כת “פרושים”. ואפילו העלייה הגדולה שלנו – זו של שיבת־ציון, עלייה לעבודה ולנכסים של ממש – אפילו זו עדיין מתרוצצת בין קטבי המערב והמזרח, ללא עגינה שלימה באקלים הארץ.

חובה זו של עגינה באקלים הארץ – לא הכל מודים בה. כברבים ממעשינו, עדיין שלטת גם בנידון זה שכלתנות יבשה ומכוונת, אשר בעל־כרחה יבוא זמנה להתייצב בפני מזג־הצבעים האמיתי של יצירה אקלימית ומקורית ולתת את הדין. כשם ש"איליה מורומץ" או “איבנושקה דוראצ’וק” (גיבורי האגדה הרוסית) מזוגים ומרוקמים במסכת שהצמיחה את צ’חוב וטולסטוי, כן צפונה בוודאי איזו פוטנציה יצירתית בלתי משוערת בקברה של רחל אמנו ובאבני הכותל שלנו. אך זו צרה, שאין אנו יודעים עדיין להבחין את הצפון באבנים האלה – ומכאן סוד הספק והתנודה הממלאים את לבנו.

ואילו יהודה בורלא הנושא תוכו את הפוטנציה הספרדית־האקלימית הזאת, יודע את הסוד ולכן אינו נתפש למיסתורין מזה ואינו נזקק לנאטורליזם יבש ומייבש מזה, אלא מגולל ביד רגילה את האבן “מעל פי־הבאר” ותוך גילול הוא מעלה מגיטו של חברון דמות ראוייה להראות (“אשתו השנואה”, “בקדושה ובאהבה”) גם בשמי המערב, דהיינו, דמות אנושית, שמרבים כל־כך לדרוש עליה.

ולא עוד אלא בורלא יודע להוקיר את ההווי ממנו הוא יונק את כוחו, כשם שכל יוצר אמיתי יודע זאת וכשם שמשוררנו ביאליק ידע את ערכו של בית־המדרש (“זה המעין ממנו שאבו”) לגבי יצירתו. באין הכרה זו עם היוצר – הרי סתום בפניו שער האהבה למקור אשר ישאב ממנו; ובאין האהבה מתייבשות הדמויות, הפרצופים קמלים, הצבעים דהים – ודמות אנושית ביותר תהיה כמוה כנפל.

לא כן חוט־האהבה העשוי לחמם אשה בוכריה נבערה מדעת, עד היותה בכל כאחת האימהות והנשים – לאהבה ולקנאה, למסירות ולמופת אידיאלי – אנושי. אמנם גם בורלה סטה לעתים. האופי הקוסמופוליטי של העלייה שלנו ברבע המאה האחרונה התנקש לפעמים לעקור גם אותו מאהלו. אז קרה שאיבד את חוט־המשי שטווה. שכח את חסד השירה המרננת מתוכו ויצא לתהות על אורות – חוץ; ולא עוד אלא התמימות הספרדית הטיפוסית לו, השלתה אותו להאמין כי הברק המרמז אליו הוא ברק־זהב. אז נקלעו גיבוריו העדתיים לתוך פולמוסים “רכושניים” או גזעניים, או יצא לשוח עמהם על קרקע בינלאומית מתנודדת.

ואז נכשל המספר החביב שלנו ובוודאי מקבל “סנוקרת” הגונה מאת המוזה היפה, אשר דבר לא נעלם ממנה. אך סנוקרת זו הביאה תועלת ו"הילד הספרדי הגדול", קיבל לקח, שאסור לו לנטוש את נחלת אבותיו. וכי לא לשם חיבור ספרי חול גרידא, הקימוהו 150 שנות הבורלאים בארץ, אלא הקימוהו כדי שיתן תיקון לנשמתם בדרכים פיוטיות שנעשה רגיל בהן.

היה זמן ונשמות אלו מצאו את תיקונן בחיבור פירושים ותוספות פירושים, תיקונים ותיקוני־תיקונים לדברי הלכה ואגדה; היה זמן ופלגי כוחם הרוחני זרמו לתנועות “מקובלות” משיחיות – – הדרכים הללו נחסמו מכבר, והמעשיות האשכנזית שחושלה בעוני ובנחשולי פרעות, הרסה את “החומות” והעמידה את התחייה הלאומית על ערכים ממשיים: על פרדסים, קרקעות, עבודה, פועל־מכונה־ובהמה – על ייבוש ביצות. זועזעו חומות צפת וירושלים עד היסוד, והאבנים המשוקעות בגיטאות הוותיקים של הארץ עמדו להישמט.

בפרק זמן זה הופיע בורלא כמשורר הגיטו המזרחי המתמוטט ואנו מקשיבים לשירתו שהיא אבר חי מחיי רוחנו. אנו מתחילים לראות גם בעינינו ערכים שהפכו כבר לסמלים ערטילאיים ועתה חוזרים הם להיות מראה־עיניים: קבר רחל ומערת המכפלה, אבני ירושלים – שוב אינם נושאים מופשטים, אלא חוטי בשר ורוח, העומדים להישזר ביצירתנו הלאומית. כאן מופיע בורלה כבא־כוח עדתו הספרדית וכשומר המפתחות, אשר לא ידענו עליהם, ואם בהשפעת המציאות שיצרנו, יוצא “השבט” הספרדי מקפאונו ונכנס בעול חיי האומה המתעוררת לתחייה, הרי מצד שני זכאים אנו לדרוש מהם את המפתחות אל קבר רחל אמנו אשר נשתמרו בידם.

אנו מתחילים לדרוש אל הדמויות של בורלא – דמויות הנשים והגברים מהעדה המזרחית הספרדית; אל קבריהם של צדיקים, כי מסביב לקברים האלה הם חוגגים כינוסי־מועד ונישואין או מתייסרים בייסורי עקרות ועניינים שבינו־לבינה. היסודות העממיים האלה, הטבועים על אדני הארץ, כבר נחוצים גם לנו כמזון לנפש. אין לחיות באשלייה כי בכוחנו ליצור תחליף ליסודות האנושיים האלה, ויהיה התחליף אשר יהיה – סוציאלי או לאומי, מעמדי או כיתתי. יסודות עממיים־היסטוריים עומדים לעד ואינם נטבעים בין־יום או לילה. הם אינם פרי־רוחו של היחיד – כי מעשי דורות רבים הם, וחוט־שני שנמשך בחביוני נפשה של האומה. בלעדי אלה לא תתרקם גם שיבת־ציון הנפשית־הרוחנית, אשר לפיתחה אנו עומדים.

כאן מתייחד לו מקומו של בורלא המספר וכאן קנה לו את זכותו. אמנם חובה על היוצר שלנו ללכת עם כל שבילי־העקיפין של מעשי־הדור – חובה עליו להלוות אל כל הנפתולים – “הקבוצה”, “הקיבוץ” “הגפיר” ו"הנוטר" – אך כל אלה הם בגדר מעשים, אשר בהם אנו מתקינים את עצמנו בפרוזדור. הטרקלין הוא האידיאה הרוחנית שליוותה את “שומרי החומות” שלנו בתקופות קודמות. וזו האידיאה העשוייה להמשיך ולפרנס, אף בלא־יודעים, את נפשות “השומרים” של זמננו – בין יתדבקו בה בעצמם ובין־אם לא יכשר הדור, יזכו הדורות הבאים.

ואם אמת היא, שכמיהה זו ממלאה את לבנו – אם אמת היא כי כאן מרכז־הכובד של הערגה הלאומית שלנו, מפזורי הגלויות אל ארץ־מולדת; הרי יהודה בורלה אחד המסייעים להתרקמות התהליך הזה בנפש האומה, המחזירה את מרכזיה אל המרכז ממנו התפזרה. ואם יבוא יום בו תתמזג שירת־הנפש המקורית שלנו ביסודותיה השבטיים השונים – האצילות הספרדית, החריפות התימנית והרוח האשכנזית־המעשית – וכן מקורית בכוחו של נוף הארץ וההוד ההיסטורי המרחף עליה – ותיזכר לבורלא, הלבינה אשר הביא לבניין הסינתיזה הלאומית הזאת.

אילו שיניתי מסגנונם של קדמונים הייתי פותח ואומר – אביגדור המאירי הוא מסופרי־האמת של דורנו; – אבל לא מצאנו במקרא, כי נביא ייאמר עליו נביא־אמת, ודאי משום שטבע עניינו היא האמת; – הוא הדין ב"סופר" שהוא מוחזק מתחילה איש אמת ואינו צריך לצירוף. נמצא, כי מדברים אנו באביגדור המאירי, המשורר והמספר, אשר החזיק ברמה את דגל האמת בשיר ובסיפור, בחרוז ובשיחה; – ומכאן גם גישתי אליו והערכתי אותו, כחבר גדול ממני לתקופה ידועה.

והערכת סופר את חברו אינה יכולה להיות הערכה ספרותית גרידא, אלא גם הערכה אקטואלית, דהיינו: האם הוא מייצג את הבעיה הספרותית־המקורית של דורו, במלים אחרות: האם הוא ותקופתו זהים? – מנקודת־מוצא זו ודאי לי, כי אביגדור המאירי על אורו וצילו, על הקודש והחול שבו, ייצג אותה תקופה רבת־קרעים ולבטים בדרך טיפוסית ביותר: בו שימשו קול ענות הגבורה וקול ענות החלושה שהיו אופיים ביותר לדרכה של ספרותנו הצעירה בארץ, באופן שהיה בין פורצי־הדרך ובסולליה כאחד.

אם נגדיר בקצרה מה היתה הספרות הצעירה – הגדרה חפשית ובלתי־תלוייה – נאמר: זה היה דור ספרותי אשר נתבע לחרוג מהספירות העליונות בהן שכנה רוחנו בעבר, להתמזג בחיי החול ובחוויה החלוצית־ההמונית אשר אך זה הוחל גיבושם בארץ. ספרות זו של “חול וחצץ”, אם מותר לומר כך, נתבעה בתוקף הנסיבות של המציאות לצאת גם אל זירת השעשוע העממי ולבמה סאטירית – אל כל מה שכונה עדיין במידת־מה של הסתייגות בשם “האמנות של הבוהימה”.

לא נכחיש, כי כאן ראו רבים וטובים מקום־תורפה שבתופעה ספרותית מיוחדת זו, אשר שמה אביגדור המאירי, ולגבי אלה נעשה צד זה שלו נרדף לאמנות של “מאחורי הקלעים” – אמנות שעדיין גרסו אותה במרכאות. אבל – אילו נאמרו דברים בפחות־כשרון מאביגדור המאירי, אפשר שהיה מקום לחשש זה של יפי־הרוח; כיוון שנאמרו במשורר ובמספר ברוך־כשרון, נתבדו מאליהן ההסתייגויות האלה.

שהרי לא רק בדרכי חול, תרתי משמע, בא אלינו המאירי וכבש אותם לפני ספרותנו הצעירה, אלא ובעיקר בדרכי קודש שבקודש. הוא המשורר, אשר צרה לו מסגרת השיר, הבקיע דרך לסיפור. היו שדרשו גם דו־צדדיות זו לספק ויש שהובלע בין השיטין של הבקורת רמז – “משורר – ודאי, אך מספר – בצריך עיון” – כאילו מנוי וגמור היה עם אלה, כי לא יזדמנו שני סוגי הספרות, הסיפור והשיר, בכפיפה אחת.

למותר לומר כי רמז זה היה מופרך מיסודו – וביאליק צירף פרוזה לשירה והצירוף עלה יפה. כן לא מצאנו, כי הללו מסתייגים לצורה אחת של הספרות, סימן בדוק הוא לגדולתם (וכן הדבר בספרויות של האומות); יתירה מכן – נראה לי, כי זיווג זה של סיפור ושיר הוא עברי־מקורי ואופיי לנו ביותר. מימי ילדותי ב"חדר" תצלול באזני המלה “ואתחנן” מספר “דברים” כמילה המוסיקאלית ביותר שבדברי שיר; והסיפור – “כרם היה לדודי בקרן בן־שמן ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שרק” – נראה לי כשיר האפי ביותר. מכאן ודאי לי, כי אין לשלול גם מהסיפור של זמננו את זכותו לריתמוס פנימי מוצק, המעיד על שירת נפשו של המספר אביגדור המאירי.

נכון יותר לומר לדעתי, כי יש ובא למשורר רגע של זעזוע או חווייה גדולה – שאז הוא פורק את עולה של השירה ונזקק ליריעת סיפור, כגן שאירע בהמאירי. משנזדעזע זעזוע נפשי כביר תוך מלחמת־העולם (הראשונה), נתפש לו ונתן לו ביטוי איתנים בסיפורי המלחמה שלו – בהם “השגעון הגדול”. אותם הניבים הליריים בהם יצא בצעירותו לדרכו הספרותית – שירת היתמות, חלב־אם ותפילת היבול והתנובה של שדמות הונגאריה – שוב לא הספיקו לו כדי כיבוש החווייה הגדולה הזאת, שהיתה צריכה ליריעה של הסיפור.

כן אין טעם להסתייג מכך כי המלחמה היא ששימשה גורם מפרה למשורר־המספר, שהרי לא רק בו נתרחש כגון זה אלא באנשי רוח ומוסר מימי עולם. יצירות של טולסטוי ופושקין הן פרי מלחמה וברנר שאינו חשוד של מילטאריזם לא פסח על הפרק הצבאי בסיפורו “שנה אחת”. סוד אנושי הוא וחידה, כיצד זעזוע שלילי ביסודו משמש גורם מפרה – ותיאורי המלחמה של הנביאים יעידו.

וייאמר: ספרות מלחמתית למכביר הופיעה באותה תקופה שלאחר המלחמה – במה ניכר כוחו המיוחד של המאירי? – כאן אחזור ואדגיש, כי כסופר־אמת לא יכול להתעלם מהצד היהודי שבכל החזיון הזה – אותו מעמד מיוחד שהטיל את היהודי הלוחם בחזית זרים לתוך סבך טראגי אפייני: אמנם נלחם גם היהודי להגנת אדמת מולדת ואף־על־פי־כן נחשב גוף זר או אולי גם מועד למעשה בגידה; אף אם חולל היהודי מעללים הירואיים בקרב, נשאר נידח ומודח. מכאן סבך השקר וכפיית הטובה שאפף את היהודי שלחם בארצות נכר – עד שנראה כי בעל־כרחו נעשה לוחם ומתכחש, שופך את דמו ומתנכר, כי על כן יהודי הוא. ואפילו הוא נופל על אדמת הונגאריה נדמה לו לעצמו ואולי גם לזולתו, כי לא חירף את נפשו כביכול, אלא למען מלחמת היהודים ביוונים – למען חירותה של ירושלים הרחוקה.

חווייה מיוחדת זו לנו, ליהודים, הנציח המאירי בציור קטן “שקר” – ואותה גולל לאחר מכן ביריעות רחבות הרבה יותר. ושוב ודאי לי, כי סופר אשר ניתן לזקוף לזכותו סיפורי אמת כאלה, שוב אין לבוא עליו בספק ולשקול – האם הוא מספר או משורר – –

שבעתיים היתה מפליאה התגלותו הרבגונית של המאירי, מיד לבואו בשערי החיים המתהווים בארץ, ובסקירה לאחור שוב אין ספק בנידון זה: המאירי שנולד במזל של זעזועים וחוויות נפש עמוקות, לא נזדעזע מחוויית המלחמה בלבד, כי סערה שניה ואולי גדולה מקודמתה באה עליו – בארץ, בצפייה לקראתה, בעצב שלאחר הפגישה הראשונה עמה פנים־אל־פנים, במרי האכזבה מן המציאות שלא הזדהתה עם השמור והחתום בחותם דורות רבים בלב. – ולאחר כל אלה – ההתעוררות להטות שכם, לקחת הבל בבנין – הרי הם השלבים הקשים־הנואשים של אותו דור דל במספריו, אך כביר ברוחו החלוצית –

הנה הוא עומד בעצמת הפגישה עם ארץ האבות:

מאין לי שיר אם לבי הסתאב?

אני באתי הנה במצות סבי – –

מוכן בכל רגע לקום וללכת – –

להכתיר את מלך יהודה

עלי הר הבית – –

ואם חלום המלכות מתנדף –

הנני העני העומד לפתח – –

אמי, השכינה, חלוצה קודחת

ראתה ונבהלה

הפילה ולד מת – –

עד שאכפה על המשורר אכזבה מרה:

לא הרת שיר היא זאת האדמה

לא הרת משיח כי כנעני־עד – –

ומכאן מפלט אל דמיון לא־מציאותי:

לנדוד־לנדוד עוד ארבעים שנה

כלפי מולדת החלום המבוכרת

כלפי שמש המזרח

כלפי השרון

כלפי שולמית – – שאיננה – – שאינם –

כי הרגיש המאירי, שכאן לא רק נקודת־התורפה של הדור אלא גם סוד אבני־הנגף והחתחתים, הטמונים בדרך היצירה המקורית שלו־שלנו על אדמת הארץ, והם מבשרים לה את כשלונותיה המרובים והישגיה הדלים גם יחד. – אכן, יש להצטער כי הבקורת לא עמדה על תופעה זו ולא ירדה לעומקה, כי אז ודאי שהיינו פוטרים את עצמנו מאותן הסתייגויות שהוזכרו לעיל. הכשלונות והליקויים – כאילו אך סימן רע היו לו לסופר וכבר היינו מוסכמים בינינו מהי דרך הכתיבה המעולה! והרי ברנר המזלזל לכאורה בצורות הכתיבה, קרא ברגע מיוחד – “מה נפלאות הן דרכי הכתיבה!”

בסקירה לאחור על אותה תקופה ניתן לומר, כי חילוף־דעות שטחי מאוד ותלוש מהמציאות ליווה ואולי מלווה עד היום את ראשוני צעדיה של יצירתנו על הרקע המציאותי־הריאליסטי, שנקרא אז בשם “הווי הארץ”. מיטיבי־טעם נהגו לפסוק: יצירה זו טובה היא, אך יצירה זו היא לקוייה – ולא טרחו לרדת לטיבו של הליקוי אשר שרשים גם לו בנסיבות המציאות החדשה.

היו שאמרו ואולי בצדק, כי חובה להישאר בתחום החוויות והמציאות, אך צריך היה להבין גם לנפש היוצר, החותר להבקיע קיר־אבן זה של המציאות ולחזור ולבנות בכוח הסממנים שלו – אילוזיה וכשרון, דמיון ואכזבה – מציאות יפה יותר מזו הקיימת מסביב. כי בא רגע של ספק ואי־השלמה עם המציאות, אשר עוררו לבנות עולמות נעלים ממנה, או בלשון שנהגו לומר בימים הללו: התעורר רצון “לתת את התקופה” – להגיש לקהל (המדומה אולי גם הוא) את המציאות, לא כמות שהינה, אלא בצורה שיכולה היתה להיות – ואת מי לא קרה כדבר הזה כאשר התעורר הרצון “לתת” – החל ביעקב רבינוביץ ובאברהם קבק וגומר בהמאירי ואלה שבאו אחריו? –

חיינו בתקופה מיוחדת במינה, תקופה של העתק מרכזים ועקירת שרשים מקרקע זרה אל קרקע שונה ממנה בתכלית. נדמה היה, שהכל מבקשים לומר שירה וכל אחד היה סבור כי הספרות “אינה ממלאה את תפקידה” – מה פלא כי לנוכח תביעה זו נתפתה סופר ליצר – אולי לא מוצדק אך טבעי ומובן – “לתת!” – והמאירי נתפתה ליצר זה בסיפורו “תנובה”, כי איש זמנו ותקופתו הוא. היינו מתפלאים משנה, אילו הוא הלוחם והסוער לא היה מתפתה, שעה שאחרים מעוטפים בטלית של תכלת נשמרו לנפשם ונזהרו מהיכשל. ודאי הבין גם המאירי, כי לאחר שהוא מקריב את עצמיותו לטובת יצר הנתינה, הרי הוא צפוי לכל אבני הנגף – סנטימנטאליות, אידיאליזציה והפרזה – אשר רק לאחר זמן ומתוך פרספקטיבה של הזמן – ניתן לעבור עליהן בשלום.

כאן לא עמד לה כוחה של הבקורת להתרומם מעל שיפוט שטחי של טוב ורע, אלא להסיק לקח ולהורות דרך, כגון שמצאנו בתחום אחר אף הוא באותה תקופה. במשק החקלאי הפרימיטיבי – הפשוט יצאו אז לראשונה לחרוש בטראקטור ולקצור במכונה – והאדמה עדיין לא עוזקה ולא סוקלה מאבניה וסלעיה – והמכונות חרקו ונתרסקו. הדבר לא עיכב בעד החקלאות שלנו להוסיף ולהתקדם בהכשרת הקרקע למכונה מזה ובשכלול המכונה עצמה מזה.

אכן, לא הבינו טובי־הטעם, כי כדבר הזה אירע גם בספרותנו ואי־אפשר היה אחרת. משבחים אנו איפוא את המאירי אשר ברבצדדיותו לא חת והיה גאה על כל צורות יצירתו: ביציאתו לרחוב, כבהתכנסותו בין כתלי שירתו; בכשלונו כבהישגו; בחרוז סאטירי כבמחזה. בכך ניכר כוחו ושימש מעוז גם לנבוכים ומתונים שבנו, כי בימי שפל כבימי גיאות היה נאמן ליעודו.

ואסיים במעשה: פגשתיו את המשורר ברחוב בשעת־יום מוקדמת והוא שטוף בשיחה סוערת. ברכתיו ושאלתיו: עד אימתי תהיה שרוי בסערת־רוח ולא תדע שליו? – פסק לי: “אתה אינך רשאי להגיד דבר, כי אני העומד כבר בספרות זו עשרות שנים!” – – מאז עברו שנים – ואביגדור המאירי בסערת רוחו ומלחמתו לא פסק להפרות את תקופתנו בכל אשר פנה.

סיפוריו ההיסטוריים נקראים לתיאבון ע"י בני־הנעורים, פרי עטו הסיפורי מפוזר מזה עשרות שנים בכרכים קטנים ועל פני העתונות העברית בארץ. נמצא כי הוא ידוע לקורא הטועם בו טעם ומבחין בו – לפי סממניו, צבעיו ומזג־העלילה הסיפורית שלו – מספר ארצישראלי, אף־על־פי שהבקורת הספרותית שלנו דנה אותו בשתיקה. ננסה איפוא לתהות על מספר זה, בלי לשאול מיד “האם הוא מנדלי? – – " – שמא “פרץ” – – או אולי “מאפו” עפ”י סיפורו ההיסטורי? – אלא נגש מקצה אחר: מה הארץ עצמה נתנה לו לסופר זה שנולד בה, בסוף המאה שעברה, במה ציידה אותו – במראות ובעלילות – שהוא מתנכר על־פיו, בשונה מאחרים? –

ועוד שאלה: האם גם רעיונות־"אידיאות" הנחילה לו או את בולמוס הסיפור בלבד? – ושאלה אחרונה זו חשובה אף היא בנסיבותינו, הואיל ומתעניינים אנו לדעת מה פנים לסיפורנו החדש – אופי “תכליתי” או אולי סיפור לשמו? – מסתבר, כי יעקב חורגין אין לו תכלית אחרת, מלבד היצר לתאר ולספר. – וטוב נעשה, אם נקדים סיור חטוף על פני כתביו – שיהיה בו להדגים את תחום תיאורו וסיפורו של חורגין, אם נזכור כי שנים אלו אינם אלא צירוף של דמויות ומצבים.

“אילוסטראציות” קטנות לצורך זה אבחר מביכוריו ב"פנקסו של מורה", בהם סופר־מורה עומד על כיתתו ודולה ממנה אוצר של דיוקנאות קטנים וחביבים תוך הסתכלות סלחנית ובאורך־רוח, בו הסופר כובש את המורה.

“לוליק הכל־יודע – מתקשים אתם בהבנת דבר־מה? – אל תתייאשו. יש אחד שלפניו נגלו כל התעלומות והנסתרות, השמים ממעל והארץ מתחת – הכל ידוע ומובן לו – והאחד הזה אינו אלא לוליק אזרח כיתתי… הנה האוטומוביל – פלא שבפלאים, עגלה ואין סוסים – – רשות הדיבור ללוליק וראה: החידה אינה חידה כלל… יוצקים בנזין לתוך האוטו והבנזין מגלגל גלגלים.. אחר־כך תוקעים בחצוצרה והאוטו איננו…” – “וסוד החשמל? – שמעו והשתוממו: יש בית אחד גדול ולבן ו”רוטנברג" שמו, בו יש מכונות לרוב. המכונות מסתובבות ומוציאות דבר־מה ששמו “זרם” – – – ובשבת לפני בכיתה לוליק הכל־יודע, כולו בטחון ורחבות פנים – מוסיף המורה־הסופר – אני חש: אין תעלומה גם לפני – הכל בעולם פשוט וחלק"

או: "השקרן – "השיעור החל. אנו יושבים בכיתה – ואילו אברהם? – – אין רואה ואין יודע – – הס! הנהו מתדפק על הדלת… ובפתח זורחות שתי עיניו המצוחצחות, ומאחוריהן מסתתר כנכלם גופיפו העמוס ילקוט גדול ומטולא.

"ומדוע זה איחרת, אברהם? –

"מדוע… כן.. מפני שדודי בא מאמריקה..

"דודך בא?

"כן.. בלילה בא. והביא לי כלב – עם כנפיים – – אומרים לו: בובי עוף – והוא עף..

"והיכן הכלב?

"ברח לו.. אמרתי לו: בובי עוף – והוא – לשמים עף לו..

"ומדוע זה איחרת?

"מדוע? – תמה הפעוט – הלא צריך הייתי לחפש את הכלב.. פחדתי שדודי יכה אותי..

"שקרן! שקרן! – משמיעים הילדים קול אחד. – הבטתי לתוך עיניו של אברהם – רושם המורה – תמימות הן וממורטות, ללא צל ערמומיות והרגשת אשמה – שקרן? – חס וחלילה.

הרי אינו אלא קוסם מפליא לעשות, שקיבל עליו לחדש קצת את המציאות המשעממת והדהה שלנו – ולא עוד…"

נמצא כי יעקב חורגין מתמצא יפה בעולם זה של פעוטות, תוך הבנה דקה לחולשותיהם, התחיות עם ממדיהם והנאה המחפה על עוונותיהם – ולא עוד אלא מקבל הוא מהם, כי סיפור “מוצא מהראש”– אינו דווקא שקר אלא יש לו אמת עמוקה משלו. ואמנם צירוף זה של עין מסתכלת וכושר סיפורי המסתייע בדמיון – משמש לו לחורגין עצמו, לא רק בחיבור הסיפור ההיסטורי מתקופת בית שני או גירוש ספרד, אלא גם בסיפור הריאליסטי על רקע הארץ.

הוא גדל בתחומן של השכונות היהודיות־היפואיות הוותיקות, ליד חוף ימה של יפו, נשם מאווירה מיוחדת זו של ישוב מעורב בעיר הערבית־המזרחית. אין זו העצבות הספרדית המכובדת בפני עצמה בחברון של בורלא, אף לא השבטיות המקופלה בתורנותה בכרם של התימנים – אלא ערבוביה אשכנזית־מזרחית, בה הכל משמש ביחד: ערביות ויהודיות בגווניהן השונים, מריבה ופיוס, גסות החומר וצבעי־הקשת. ואם מישהו עשוי להשפיע על רוחו בתוך התחום של ספרותנו, אולי זלמן שניאור הוא בצבעיו הלוהטים, בציוריותו, בטמפרמנט התיאורי שלו, החם והיוקד.

ואמנם תיאור של חורגין הוא אקלימי־יוקד, חריף ומתובל; – אם התגורר בכפר הערבי או נתמצא בקרבתו, ממילא נתפלפל מריחותיו; ואם עשה שנים בתוככי טבריה המתבשלת בחומה – נמזג לתוך עטו מהחום הזה ומהתבשיל הקודח של ארחות חייה הדחוסים; עלה לעיר השוכנת בהר – ורואה גם שם את הטיפוס שנסתבל באוויר הרים ולחייו הסמיקו וכולו אומר – גוף ובריות־גוף. עם זה גברתנים אלו גבורתם מאפע, כי גם באכזריותם לוחמות השפתיים בשצף־קצף אך דם אינו נשפך – למעשה, ילדים מגודלים הם, ובכך קלע והבין יפה לנשמתו של יושב הארץ – פרי הערברב של כיתותיה ועדותיה השונות.

בכך נבדל הבדל יסודי ממשה סמילנסקי, המתאר ערבים רומאנטיים או מיהודה בורלא שמעלה את הרומאנטיקה הספרדית עד למעלה של אצילות. חורגין גורס לטעמו: בשוק המזרחי ההומה לנגד עיניו, עיניים מתלקחות ודברי־ריב פורצים על כל מדרך כף־רגל, – בשוק המזרחי הזה, המשמש רקע לחיי בית ורחוב בו הכל נדחק ונדחס עד לסכנת־נפש – בסוף־דבר הכל נכנסים חיים ויוצאים חיים ממנו. כאן מטייל יעקב חורגין ונהנה מהאקלים הערמומי־הפרימיטיבי, בו העלילה לעולם אינה מוגמרת ומשחקם של זקנים כצעירים הוא חייהם – אף־על־פי שהנפש היפה תסלוד מהם.

בתיאור זה של המשחק החי, לפרטיו וצבעוניו, יש וחורגין מתמסר עד להתבשמות עצמית, כאחד האומר: חכו־המתינו כמעט־קט והריני בוחש מין עלילה ססגונית, שיהיו בה מכל הגוונים והסממנים הטמונים עמי עד לעת־מצוא. והרי עלילת־גט עשוייה ברוב תכונה של ר' שמל’קה – זה הכועס ומתרתח על בת־זוגתו וגוזר בשעת ריתחא כי “מחר יהיה גט”: – – "בבוקר יצאו ללכת אל הדיינים – ר' שמל’קה לפנים, כבד, זועף, בלא מעיל – ואחריו רבקה־לאה, ידיה מכסות על פניה והיא בוכיה בלא קול. עד מהרה נזדנבה אחריהם לווייה גדולה: סקרנים, אילנות בודדים, בתים – – ואחדות מן הנשים הצטיידו לדרכן בזרעונים קלויים להגדיל הנאה ולהאריך רוח – – מכרים וקרובים ניסו להשפיע על ר' שמל’קה כי יחזור בו מהחלטתו – ולא הועילו – – תשובתו היתה אחת: גט יהיה! – – אך ככל שקרבו ההולכים אל בית־הדין, עלה והתגבר על ר' שמל’קה איזה פחד־פתאום. עתה התפלל בלבו, שמשהו יתערב בדבר וירצהו אל אשתו – ואין איש מנסה בכך – –

“סמוך למבוא האפלולי רמז ר' שמל’קה לאחד המלווים שיגש אליו ואמר לו בהסיבו את פניו מעל אשתו: שמעון, אמור לההיא, שאם תחזיר לי את מחצית הסכום אמחל לה… מסר השליח את הדברים ורבקה־לאה בוכיה ונשבעת שאין בידה מאום.. אם כן – פסק ר' שמל’קה – גט יהיה היום! – ואולם בעמדו בפתח בית־הדין והשמש שאלו לחפצו – נרתע קצת לאחור… לפתע נעורו בו רחמים על עצמו ועל רבקה לאה ושוב פנה ואמר: – שמעון, שאל אותה, אם היא מבטיחה לבלי לחטוא שנית! – מבטיחה. – באה תשובה בכיינית”, – וחסל..

כלום הענין אינו מזכיר מעין ליל “פזעה” בארצנו בימים ההם, כאשר נשמעו יריות רבות באשון־לילה וקריאות מלחמה מאהליהם של בדווים עד להטלת אימה – ולבוקר אין מוצאים אלא כבשה פצועה ברגלה כקרבן יחיד של המערכה הנוראה – בעוד האהלים הלוחמים שבו ושקטו כמו לא אירע דבר? – – אכן זה אקלים הבלבולים הבלתי פוסקים, הסכסוכים שאינם מסתיימים.. ישוב וארץ, בהם לא הנשק האחד מכריע אלא כמה מיני נשק: ערמומיות וכילאות, לשון הולכי־רכיל – אקלים בו אחד מנסה לעולם דרך של פשרה ומערים אפילו עליו, כביכול..

מכאן אל כפר ערבי קטן, – “שהוא נראה מרחוק כגל אשפתות או שברי טרשים, שכולו פזורי אבנים וכפות דקלים ותילי עפר מבאישים” – – כאן מעשה בגמלו של הפלח עלי. – “בהמה ענקית, באה בימים, מגודלת דבלולי צמר מזוהמים ומעוטרנים, אשר גידים עבים כעבותות של ספינה נתמשכו ונתבלטו לאורך בטנה וצווארה”. – קיצה של זו הגיע בעצם העבודה בשדה: "נצנחה (הבהמה) בבת אחת כהלומת־רעם על צידה, צווארה נשתכב על הרגבים – – עלי ניסה להכריח את הגמל בכוח אדנותו לשוב לתחיה ולחסוך לו הפסד דמים, אך הגמל לא נע שלא כדרכו בחייו… נמלך עלי ומיהר לביתו, הביא סיף ישן־נושן, קרא בשם אללה הרחמן והרחום וניגש לשחיטה – – עד מהרה נודע בכפר כי יש בשר למכירה ובאו מכל צד גבים נשים וילדים. מצאוהו לעלי כולו מסותר בתוך הבטן המבוקעה שלוע של מערה, גוזר נתחי בשר ומכריז תוך כך: מאכל מלכים אח־אח – – "

עם זה חש הסופר עצמו כי הוא מגיע עד מחנק באווירה מעובה זו של חיים שקועים בשפל ובמחשך – – אף הזכרנו לעיל כי קיבל עוד מפי העוללים את סוד הסיפור “המוצא מן הראש” ואיזה הוא? – – פוטר המספר מעל פניו את אבו־עוביד, את ר' שמל’קה ואת אליהו הקצב המגושם מטבריה ומפליג למרחקי עבר, בהם יש חופש לדמיון ויש אקלים נוח לתכונות אדם נעלות יותר מאותן המתגלות בעירומן בנסיבות הישוב המעורב – – וכן הוא בא לכתוב למען בני־הנעורים על “הקנאים הצעירים” ועל “ירושלים בלהבות” – והללו בולעים ברוב תשוקה: "כפר מולדתי שכן על הר נישא בארץ הגליל. מעל ההר נשקפה כל הארץ – החרמון הלבוש בשלגיו, עין הכנרת הכחולה, הררי הגולן והבשן במעטה ערפל – – אבי, יצחק הארבלי, היה ראש הכפר. ביתו בית אבנים לבנות הבהיק למרחוק – – שלוש פעמים בשנה היה אבי עולה ברגל ירושלימה בראש כל הגברים אנשי כפרו ובידו מטוב גרנו ואסמיו, תרומות ומנחות לבית האלוהים – – " – הסיפור שוטף ברגיעה קלאסית ואין ספק כי אותם קטנים אשר למענם נכתב – מאמינים וקוראים. –

תיארתי דרכו של מספר ארצישראלי, אשר אקלים הארץ גידל אותו אף הפקיד בידו חומר לעשות בו מעשה־יוצר. ואם בקורתנו הספרותית התעלמה ממנו משום־מה במשך ארבע עשרות שנות עבודתו הסיפורית, הריני להוסיף רמז מתוך סיפור שלו – רמז רוטט לדעתי – דווקא משום שהוא בלתי מושלם: מעשה בפרופיסור ליאונארדו, מנגן שנזדקן וחי בהשלייה, שמיתריו משתוקקים לנגן, לבו עורג לאהבה, נפשו כמהה לאצילות שהיא מעל לחייו העלובים – – מי יעודד אותו “להעיר את כינורו”! – ומי יעודד סופר להשלים את העבודה אשר עשה ויגיש לו דבר תודה של בני־הנעורים השותים מבארו – – –

א. החקלאות (ממשה סטבסקי עד ש. רייכנשטיין)

הראשון שיצא לקדם פנינו היה “היתום”, סייח שעוד לא מלאה לו מחצית השנה, אמוץ־עור, כחוש־גו, בעל כרס גדולה וראש נאה. נתייתם מאמו בעודו בינקותו. הוא עמד באמצע הרחוב, זקף את ראשו והציץ בנו. כשקרבנו אליו פרש הצידה, פינה לפנינו את הדרך וליוונו במבט ערמומי – –

זהו קטע מתוך סיפורו של משה סטבסקי – “היתום” – והוא בא ללמד על תהליך מיוחד ומסויים, אשר ממנו יסוד חשוב ונקודת־מוצא להתפתחות יצירתנו החדשה בארץ. כי אם נסקור לאחור את ארבע או חמש עשרות השנים הראשונות של יצירתנו, נאמר כי היא דבקה בראש לכל – לחקלאות.

סיפורים על “באחר” (עידור עמוק) “בציר” או “גורן” הם הראשונים שעוררו את רגשותינו בתקופת הנעורים לעבר החקלאות העברית בארץ, עוד בלכתה אל המדבר – “אל ארץ לא־זרועה”. ובאותו שלב של געגועים ראשוניים מילא תפקיד עטו של סטבסקי, אשר התמסר מתחילה אל הצד הציורי שבחקלאות. מבחינה זו יש והצליח סטבסקי לצייר במכחול דשן יותר מכל מספר אחר את סוד השובע שבזהב הגורן. משה סטבסקי היה מהלך ודש ברגל גן־עדן זה של שבילים בשדות הארץ – (וביחוד בדרומה) ומכאן הבטחון שבציורו ומכאן ראייתו בעיני פולח – “כאשר יום קציר נכנס לרשותו של לילה, והיקום כולו על לילו ועל יומו ועל יומו מכנס אז שבלים הביתה”.

מבחינה זו היה דווקא בפרימיטיב של חקלאות הארץ – ובמורג ובשור הדש עם החמור, במזרה ובכרי הגרגרים – בארחו, בעבודתו ובכליו של הפלח – בכל אלה היה כדי לגרות את הדמיון הרבה יותר מאשר במכונה שירשה את מקומם במשק העברי. ואמנם נמשך סטבסקי לרגל ציורו הספרותי מהגורן העברית של מושבה קטנה אל אורח הקציר בדרום כולו – על הסבלנות והטמטום שבו, על הניצול ושרירות־הלב שבמנהגיו, על תנומת הדורות אשר הרדימה בסם־שינה את הכפר הערבי – הרדימה כשיר־ערש עצוב אך לוהט:

"הכפר חיכה לשמאים.. – מצייר משה סטבסקי – איש איש על גרנו שכב וישמור על “פרי יגיעתו וזיעתו, על לחמו, לחם כל השנה. וכמו קללת אלהים רבצה עליהם ולא יכלו לקחת מאומה למען שבור את הרעבון: שוט נוגש היה מונף מעל לראש, שוט הממשלה, לבלתי קחת מאומה לפני השומה –– אנשי הכפר חיכו לשומה למען יוכלו לאכול משלהם, מאשר טיפחו בידיהם בעמל ובזיעת אפיים, שלא בגניבה ––”

הרי שחקלאות הארץ הדלה והפרימיטיבית, עוד בימי השלטון העותמני, סיפקה למספר עברי את הגוון הדשן, את החום לסיפורו, את אהבת האדמה והבהמה אשר עליה, את עצב העמל ושמחתו, או מוטב לומר: כורח החיים שבו. לא קפאה חקלאותנו על שמריה, כקפוא החקלאות הערבית, אף נצטרף בה עם השנים יסוד דינאמי־חברתי על רקע זה של חקלאות. צורות משקיות־חקלאיות חדשות יצרנו וחידשנו – מושב, קבוצה וקיבוץ גדול – וכבר אמרו כי צורתה זו של החקלאות – הצורה הקבוצתית הקולקטיבית לא יכלה לבוא אלא כפרי תרבות אנושית ומוסרית גבוהה, כפרי מגמות חלוציות של בנין עם, מולדת וחברה.

מטעם זה אין להתפלא, כי הסיפור העברי שנתפש לראשונה באהבה לפלחה ולסוס בצורתם הפרימיטיבית – נרתע לאיזה זמן אחורנית, כדי לאסוף כוח ולהשיג כלים משוכללים יותר למען ציורה של החקלאות הקיבוצית. אמנם סטבסקי המשיך לדוש בזהב הגורן של “באר־טוביה אחותן” זו הקטנה והדלה באותו זמן בכפרי הדרום; סטבסקי שלח דרישות שלום משם גם לתל־יוסף ולנהלל החדשות; – אך באלו האחרונים ובדומים להם בעמק יזרעאל ובגליל, לרגלי הגלבוע ובהרי נפתלי ועל שפת הכנרת, החלה לדובב הנפש העברית על משאלותיה המיוחדות, על לבטיה הסוציאליים אשר סירבו להצטמצם “במצע פרוקרוסטוס” של הפרימיטיב. למען אלו החלו נשמעים צלילי רחל, צבי שץ ואחרים – שלא להזכיר בחטיפה את שמות החיים עמנו.

עם זה נציין בסולם זה של התפתחות מודרגת מספר חקלאי־קיבוצי מקצה זה – שלמה רייכנשטיין אשר פרי עטו העיקרי “ראשית” הופיע כבר לאחר מות המחבר, כחקלאי־חלוץ וכמספר־חלוץ. נשמה טובה ואמיתית חובקת כאן את הצריפים והאהלים של הראשית והיא רווייה יפה־יפה מהכיבוש החקלאי־הקיבוצי. בלעדי החקלאות היה חסר גם הסיפור הזה (כסיפור אחר בן־זמנו כמעט ובן־מקומו – “מעגלות” של ד. מלץ) את רקע התנועה, את סדנת המעשה, את מרכז היצירה. גם כאן נתקיים איפוא הקו הספרותי־החקלאי, שבלעדיו ודאי שלא היתה עולה יצירתנו החדשה על דרך הסיפור הטבעי. לפיכך נמנה גם רייכנשטיין כמשה סטבסקי בעבר על “מספרי המחרשה” שלנו

"המישור, בו מתנהלים החורשים זרוע שיזפים ושיחי־בר. המחרשה נתקלת תכופות בסלעים – מתחת לפני הקרקע. האוחז בידות המחרשה נחבט אחורה וקדימה.

“הוא מתנשם בפה פעור. אך עיניו הטבולות זהרורי־בוקר קורנות באור מופלא”.

שוב אותם געגועים לוהטים אל הקרקע, אשר תפסו גם בלבו של סטבסקי, אך בעצמת משנה ובכוח חלוצי מחודש:

– – מה הוא מחפש (החורש) בהרים החשופים והמסולעים? –

– ראה, אדמה! – גוחן הבחור האוחז במחרשה אל התלם, גורף מלוא חפנו אדמה שחורה לחלחה – –

הווה אומר, כי תוך למעלה משלושים השנה, מאז הופיע סיפורו החקלאי של סטבסקי – נקרע הלוט האידילי־הקדום מעל החקלאות ביד חלוצית, והתעמקות נפשית וסוציאלית ירשה מקומו. גישה זו לא יכלה להכיר ביסוד־חיים קפוא ונסוך שינה, אלא התקדמה בתנועה בלתי־פוסקת לחיפוש דפוסי־חיים מתאימים לנו ולעולים מבני־עמנו. זו לא אמרה די גם במושבה העברית שבסיפורי משה סמילנסקי או בחווה של צבי שץ ובשאר צורות של התישבותנו החקלאית. זו לא אמרה די גם בקבוצה והוסיפה נדבך עליה. הסיפור העברי ליווה את ההתעמקות הזאת, לא הרפה ואינו מרפה מחיי החקלאי תוך הרגשה כנה, כי כאן ראשית־האחיזה, כאן בית היוצר של הווי עצמי.

אמנם מתנגדי ההווי הזה, ככל הווי של מרד, למסגרת הסיפור התנגדות קשה, כי הוא מוסיף לנוע, פושט צורה ולובש צורה: אשר תמול היה חקלאות צרופה, נעשה היום צירוף של חקלאות ותעשיה; אשר תמול היה שומר הירואי בשדות הופך היום לדמות “רומאנטית” ואת מקומו יורשים נוטר פרוזאי (צבאי למחצה). ומגין בלתי נראה לעין… עוד תמול היה חילוק גמור בין חקלאי ועובד בעיר – בא הקיבוץ ולימד לדעת ומשתדל להוכיח בדרכים משכנעות כי חד הם. דהיינו: חקלאי הוא בנאי, עובד במכונת ביטון, מקים בית־חרושת או מוסך; – חקלאות איננה עוד משאלה רומאנטית לעצמה אלא רקומה היא במסכת המשאלות שלנו לחיים בארץ. בתמורות אלו אנו מוצאים גם את סיפורו של רייכנשטין מגשש את הקרקע החדשה בכאב:

לאט־לאט הופרה הברית שכרת עם שדמותיו. עתה יעבוד במכונה בלי רטט דבקות והתלהבות – – רפאל שלח ידיו בכל העבודות שבמשק “התל”. את הכל ניסה כבר… אך היכן ימצא מרגוע מיסוריו? – אולי יצטרף לעובדים בבנין – הנה שם בטבור התל נעשית עתה עבודה גדולה – –

האם תמה בכך הדינאמיות של חיי החלוץ החקלאי שלנו והם נעשים סטאטיים יותר? שלמה רייכנשטיין עומד בסיפורו ובהווייתו תחת הצו הקיבוצי של התנועה שאינה מכירה בסטאטיקה. היא מצווה תסיסה באוהל ובצריף וגם במעון־הביטון הבנוי על תלו. הצו: אל מנוח ואל דמי! חלוציות עד לנצחון! חלוציות אשר השם אידיאליזם שוב אינו ממצה אותה, כשם שמיצה את התלהבותם החדפעמית של הבילויים בעבר. כי חלוציות היא שבחיים – חלוציות מתוך חיים.

אפשר לדמות מעתה את הדבר אל החלוציות החיונית שנתגלתה בתקופה מכרעת של כל עם ועם: זו שהוליכה את אנגליה אל כיבוש ימים, את ירמאק לכיבוש סיביר למען “רוס”, את אנשי העולם “הישן” לכיבוש “העולם החדש”. ואמנם רפאל בסיפורו של רייכנשטין שפלח את האדמה ועירבל גם את הביטון והשתתף עם יצירת המזיגה החדשה של חקלאות ותעשיה במסגרת הקיבוץ –

מתהלך בין הבחורים והבחורות ומרטט בכל נימי נפשו וגופו ומצפה שירמוז לו מישהו רמז כלשהו – והוא נכון להקריב את עצמו כולו ולמען המפעל ובוניו – –

בינתיים, תוך התנועה הזאת של מתחים חברתיים ומשקיים, של ניגודים אישיים וקיבוציים בלתי פוסקים – מנצנץ אור מרגיע מתוך כור־הצירוף של החלוץ היהודי על אדמתו: “– – בהעפילו אל שערי המחנה, הוא נפגש פנים אל פנים עם כדור־אש יוקד, הצורף בלהבותיו את המחנה כולו – – ואינו יודע להבחין אם אור יום גווע לפניו או זוהר יום חדש הוא, העולה על העמק, על תליו ויושביו – –” – אך לא יותר מכן לעת־עתה. מומנט סטאטי אחד: הארמוניה נפשית רגעית בדרך העפר והאדמה שנפלחה עם הסנה הבוער באש – השמש.

מה זה בא ללמדנו? יפה עשתה יצירתנו החדשה שנחלצה להיצרף בגוף ובנשמה בכור החלוציות החקלאית שלנו, בחיים המתהווים עם המחרשה והזריעה והנטיעה. סטבסקי וסמילנסקי, רחל ורייכנשטיין לא נטלו חקלאות זו כסממן־קישוט ליצירתם, אלא עטם טבל תוך רטט של קדושה בדיו של העפר. טבילה זו כבר העלתה הרבה לבני־בנין חשובות ליצירתנו, ואין זה חשוב אם הבנין עוד אינו שלם. הוא יהיה שלם. לאחר שיצא מחיתולי האידיאליזציה הראשונית מזה וייחלץ מהדינמיקה הבלתי־פוסקת, כדי לקפוא לשעה קלה בשלווה סטאטית של יצירה מושלמת, – לשם כך נחוץ עוד שיתוף אורגאני של כמה יסודות ומהם – כיסוד חיוני ומשלים מאוד – הקרבה לטבע, ידיעתו ותחושתו מתוך מסורת ודעת כאחת. –

ב. הטבע

נתייחד לשעה קלה בפינה של צפון הארץ עם שני עצים, ענפים וכבירי־ימים, הגדלים על מקורו של הדן; – אם אמרנו “שני עצים” – – עדיין לא אמרנו מאום, אבל אם נאמר כי האלה והאלון הם שני העצים הללו – הרי מיד קשרנו אסוציאציה עמוקה מאוד, לא רק עם ההתיישבות החדשה בחבל־ארץ זה, אלא התקשרנו בעבותות דמיון אל פולחנים היסטוריים קדומים מהם צמחה אמונתנו, בהם נאבקה ונפתלה עד היותה לאשר היא. וגם בלי להיכנס לחקירת הקשר בין שמות העצים האלה והאלוהות – דבר שאינו מענייני – די לנו בזעם הנביא וקנאתו או בלשוננו – במלחמת המשורר במקור היופי אשר נשתמר בו מקור הרע, זו מלחמת רוח האדם.

זה כוחו של הדיוק הלשוני, ואמנם מאז הניעה החקלאות את יצירתנו הספרותית לספר בתלאתה החלוצית, היא דחפה אותה צעד נוסף קדימה – אל הטבע הסובב. התהליך הנפשי הזה ברור אף שלא הרבו לדבר עליו: אם החקלאות סימלה תקומת יהודי בריא על אדמתו, הרי חושיו קיבלו את תיקונם וסיפוקם בידיעת הגורמים הסובבים ובקליטת היופי השמור בהם. ברי, כי תהליך זה איננו בן־יומו, והשמיעה והראייה אינן נקנות אלא מתוך גמילה של החושים בסביבה הנתונה.

אפשר לראות שנים רבות ציפור מעופפת בשמיים וחגה את חוגיה, עד שמתקשרת אליה הידיעה כי זה הרחם זהוב הכנף, העט על כל מקום שם מוטל פגר. כן אפשר לעבור שנים רבות בין קוצים יבשים בקיץ, אף לשמוע בהיסח־הדעת ציוץ מביניהם, עד היפקח עיניך ואתה מקשר את עדת החוחיות הפעוטות והעליזות אל הזרעונים המבשילים של הקוצים. אז באה ההסתכלות ומחזקת את הקשרים האלה, ושוב לא יימחה מזכרונך הרושם, כי בוקר יום בציר קשור בתנועת־טבע קבועה וססגונית: ארנבת בר חומקת בין גפנים, חוחית מדלגת בקוצים ורחם עג את מעוגיו למעלה – ואמנם כן הדבר כאשר ניחשת: בצל סלע מושלכות העצמות של פגר עז.

כן מצטרפים הפרטים האלה להשרות עלינו עצב ושמחה גם יחד – עצב החולף בטבע ושמחת הפרי הבשל בכרם ועומד להיבצר בחום היום. – הם העצב והשמחה בהם נתרקמו יצירותינו גם בעברנו הקדום, כאשר האדם היהודי חיפש ביטוי לרגשותיו. וכשם שבעבר היה בתופעות האלה משום גירוי ליצר הביטוי של האדם, כן לא פסקו היום מלדובב את ההגות החלוצית וללוותה בצורת סיפור ושיר, על הרקע האקלימי ובחותמו המקורי.

לא חדשים הדברים ולא אהסס לומר, כי יש קשר רב להם עם העובדה, שאבי הפרוזה הריאליסטית החדשה שלנו, מנדלי מוכר־ספרים, היה שקדן גדול על מדעי הטבע, וחיבר מלון במקצוע זה. מנדלי הרגיש כי בלי הכלים המשוכללים של הידיעה והדיוק, אין טעם להסתכלות ואין לאמץ קשרים עם הסובב (גם על אדמת נכר). – אמנם הסובב שם לא היה “שלנו” ולכן נהגנו בו זלזול או לכל היותר קשר מן השפה ולחוץ; חיינו לא ינקו שם במישרים ממקורות הטבע ולכן לא נתרקם גם היחס הנפשי אליהם. אם המבקר הנודע גיאורג בראנדס הביע את דעתו על כרך השירים של משוררנו חיים נחמן ביאליק, כי חסר בהם חותם ברור של ארץ־המוצא וכי החורף המתואר בשירה זו יכול להיות החורף של ארצות צפון שונות – הרי גילה בזה נכוחה את נקודת־התורפה שבתפיסתנו בגולה וקרא בשמו לקרע, שנתקיים בינינו לבין האקלים הזר.

בארץ, לאשרנו, נעלמה מיד החציצה הזאת וחיינו היצרניים־ העצמיים שוב לא הניחו, כי נישאר זרים למקורות הטבע אלא חייבו את ידיעתם. מובן כי החקלאי היה ראשון לבוא במגע יומיום עם הסובב, אבל גם המלח והדייג אינם יכולים להבליג על סקרנותם המתעוררת לגבי המראות הסובבים אותם בעבודתם. בראשונה מדהימות אותנו תופעות מקומיות בולטות – הגמל בבהמות, החמסין ברוחות וכו' – אבל מעט־מעט התרגלה עינינו להבחין תופעות סמויות יותר – תן שטרף את הכבשה, שבטי לבנה המשמשים לקליעת סלים, גומא הביצה – לקליעת מחצלות וכן בלי סוף – עד שמבינים אנו כי חיינו מיסודם שזורים במקורות הטבע – אם בעין־גדי על חוף ים המלח ואם אצל הבניאס בצפון. – במקום “אימאז’יות” ערטילאית באה לסייע לנו בתיאור הסיפורי והשירי, ידיעה תוך ראייה בלווית הדיוק הלשוני, כל כמה שהוא ניתן לנו.

מבחינה זו איני יכול שלא להזכיר בהערצה את משוררנו שאול טשרניחובסקי, אשר בערוב ימיו עוד ראינוהו מהלך כאחד התלמידים בטיול בוטאני ולומד מהמקור את שמות צמחי־הבר. ידעה נפש המשורר תאב־הדעת, כי לא “קוצים ודרדרים סתם” הם ובגאון נשא את אגודת העשבים אשר אסף. אף בלי להוסיף ראיה מספרויות העולם (ומצ’חוב בספרות הרוסית בכלל) נזכור שוב כיצד טשרניחובסקי הלך ללמוד בשקידה את המכוורת, כדי לשיר אחר־כך את שירתו הנפלאה על חתונת־החתונות של המלכה:

עשר הנה בנות מלך אסורות בתאַים הרחבים,

חמש מאות אבירים, ששה־עשר אלף הגלם – –

אחת היא המלכה הצעירה, הזקופה, הנאוה

אחת היא לכוורתה, ברה היא לאומתה – –

ואם את חתונת־החתונות ניתן עוד להעתיק לאקלים אחר (בשל “האוניברסאליות” של הדבורה), הרי יש כבר סימנים בשירתנו, שנוצרים ציורי מקור אשר קשה להעתיקם לאקלים אחר. חיי יומיום וחיי שבת נעשים מעורים בטבע, ושוב אין זו שבת שבכל מקום אחר אלא של “כפר האשד” – שם ציורי מוצלח של המשורר דוד שמעוני, המעיד כשלעצמו על הקשר המקורי. כאן מפל־המים הסמוך למושבה עברית עשוי להשאיל לה ממהותו ולהבדיל אותה ממושבה אחרת:

שבת שבתון..

רק ילד אי שמה

(הן אבא ישן

אמא נרדמה)

עולה בתאנה

נחבא בין בדיה

נהנה באיסור

מצוף פירותיה – –

זו תמונה שקטה (טבעית) של כפר האשד, אשר אי־אפשר בשום פנים ליטול ממנו את חותם התאנה והחרוב – ולא זו בלבד ששיתוף הגורמים האלה מעשיר את תמונתנו, אלא מעמיק את חווייתו האנושית של המשורר. כגון זה שכבת תיאור של יהושע רבינוב, בן דור שני לשירה העברית בארץ – וידו בטוחה משנה, כחבר משק בעמק, במסירת התמונה שלפניו:

בבוקר סיוון עת ורד השחר עוד חי בחיקו של האופק

ורוגע הליל עוד טרם נשמט מעלי השיטים

בא רוח קדים עכור־להט מארץ מדבר משכלת

בא רוח קדים כמו חתף על העמק זהוב החטים –

כאן רקע העשוי העשוי לשמש לעלילה אקלימית, אשר חותם החלוץ כובש העמק טבוע בה, על חבלי ראשית שבכיבושו והסיפוק האנושי שהוא שואב ממנו לבסוף. – ונסכם: אם עדיין רחוקים אנו מבחינה זו מעמים יושבי ארצם לדורותיהם, ועל אחת כמה מנחלת הביטוי הממצה של נביאינו אנו על אדמה זו – הרי למדנו כבר לדעת את הגורמים הראשוניים, בהם אחוז הסוד של היצירה, כהיות שלהבת אחוזה בפתילה. ואם החקלאות היתה המניע הראשון לצורך הביטוי וכיבושו, הרי מיד נצטרף אליה הגורם האיתני – הטבע של הארץ ואמר “לדבק טוב”, עד שגורם זה אין לשעבדו לרצונך בין־לילה, אלא יש לינוק מלשדו דורות רבים.

הפרט המעניין בתהליך זה הוא, כי לא רק המשורר והמספר אף לא חוקר הלשון היו כאן בראשי “הקשר” – אלא החקלאי עצמו. די להזכיר, כי בצד עתונותו החדשה של אליעזר בן־יהודה, סופחה מיד תוספת חקלאית ומאז לא נפסקה השרשרת. נוטעים, בוקרים, כוורנים ומגדלי העוף, יעראים וכורמים, יוגבים ורועי־צאן – כל אלה הקדימו להבין תוך עבודתם, כי סופם להישאר חרשים־אילמים, אם לא יחישו בעצמם את התהליך של יצירת לשון, לה זקוקים הם בפינתם. אך נמצאו מהם שפנו מיד אל המקורות, לשאוב מהם את הניבים הנחוצים להם במעשה יומיום – ניבים אשר במרוצת הזמן יש ונתרוקנו מתוכנם החי ונעשו משל, ועתה היה הכרח לשוב ולהעמידם על משמעותם.

כך החל הכוורן ב"נחיל" ומצא “יערת הדבש”, גילה את “הצוף” ונסתייע גם ב"סיג" ממקורות מאוחרים יותר – הרי שנוצר מילון מקצועי קטן שיש בו משום שירה לשונית שלימה. כי לא די היה בידיעת הכוורת אלא גם את סדר פרחי־השדה לתקופתם הוכרח הכוורן ללמוד; ולא עוד את אויבי הדבורה הכיר, אחר “הצרעה” רדף כדי לכלות בה את חמתו ואת קינה בשדה השמיד.

הוא הדין ברועה־הצאן אשר היה ל"נוקד" וזכר להעמיד בראש עדרו את המנהיגה – “המשכוכית”. הכורם למד לדעת “שריגים” ו"זמורות" – והירקן את הירק על “קנוקנותיו” ו"נטישותיו" – – מגדל המטע “גזם” “קטם” “זמר” ועמד על ההבדל בין “הנצר” ו"החוטר" – ועדיין היה מיצר, אם לא נתחוור לו ענין “האמיר” ו"היונקות" – –

על אחת כמה, כאשר במרכז ההתערות הלשונית הזאת הועמדה תפארת היער הקדום – זה “העץ הרענן” – “הברוש, התדהר והתאשור” – ועמהם “האלון והלבנה והאלה” – “כבוד הלבנון” – – “גאון הירדן” – – “כבוד יערו וכרמלו” – – היש לך אדם שלם בארצו אשר נופה אינו טבוע בו, על צלליו ואורותיו, ולכל תקופות השנה, המקשרות יחד חי צומח ודומם להוויה אחת?! –

ברי, כי מיד באו לעזרת העובד – חובב הטבע העוף והחיה, החוקר והבלשן, אשר בדקו במקורות והעלו מהם מלוא חפניהם (ועדיין מעלים!) – כי מצויים הם באשר תפנה: בחידת שמשון ובמשל יותם – אך גם במסכת “זרעים” ובתרומות ומעשרות וסתם דברי הלכה. רבים בני הסמכא שהתגדרו בפרשה זו, אך רבים מהם האלמונים ש. ד. יפה, ברוך צ’יזיק, ד"ר זגורודסקי ואחרים – אשר הוכיחו בשקידתם כי הלשון אינה רק סימן היכר לתחייתה של אומה, אלא צורך אורגאני לעובד מישראל בפעלו ובהגותו.

ג. הישוב ויצירתנו

כבר נשתמע מהאמור לעיל, כי גורמי החקלאות והטבע כאחד לא היו מספיקים לעודד את יצירתנו אלמלא גורם־היסוד – הישוב החי והעובד. אם זה גם כאן יש להבחין בערבוב־תחומים, אשר יש ומטיל הוא מבוכה בשיחת חובבי ספרות ובוויכוחים ספרותיים צרופים. כשנאמר בזה “הגורם הישובי” לגבי יצירתנו החדשה, הרי מיד עולה המושג “הווי”, שדשו בו רבות וכורכים בו בנשימה אחת את מושג “האקטואליות”. בכך נפתח מיד הוויכוח הנודע: האם מותרת אקטואליות ביצירה טהורה או אסורה, האם יש בה לחיוב או לשלילה? –

נדמה כי אין חולק עוד שהסופר בארץ חי, כחיות יוצר באומות אחרות, אלא ריאליזם אינו קשור לגלגלי היום והשעה דווקא ואין להאשים מספר, שלא הגיע עוד לתיאור הטאנק והסתפק בגמל. אמנם הטאנק הוא האקטואלי וירידת בחורים בים היא “אקטואליה” ראשונה במעלה; – עם זה רק בהיווצר הווי של יורדי־ים ולוחמי הטאנק – יהיו הללו לחומר ולבנים לריאליזם ספרותי; – כללו של דבר, הסופר כותב על החיים שהוא חי או המתרחשים סביבו, והוא מוצא בהם מקור־יניקה ראשון ולא־אכזב לרשמיו ולחוויותיו. אין הוא “עושה סיפור” – אלא חי אותו ואת הרעיון המוסרי הצפון בו. יתר על כן: אחד הבורח מהחיים האלה לחפש לעצמו מקורות אחרים, משמיט את הקרקע לרגליו וצפוי לעקרות.

אף־על־פי־כן עדיין טעון ברור נוסף – מהו הווי שאני מתכוון אליו, אף מציגים לנו בחוץ את השאלה: האמנם כבר התרקם הווי שיש לו שרשים בארץ והאם עשוי הסופר להתערות בו בין־דור אחד או שנים ולקוות לפרי ישווה? – ברי, כי תקופה של שבעים או שמונים שנה אין בה כשלעצמה משום השרשה היסטורית, אבל בנסיבותנו המיוחדות יש בה לוח־קפיצה נוח אל ההווה ואשר קדם לו. בינתיים מסגלים אנו לעצמנו גם את הכלים הלשוניים המיוחדים – לאו דווקא בחידושי לשון, אלא באותו תוכן חיוני המבשם את המילה המהלכת בתוכנו, בכוח המציאות, עד שהיא מקבלת משמעות שאין לה תרגום בהעתק אחר: “הצריף” בלשוננו זו איננו בר־תרגומו בלשון אחרת; כן “החשמל”, “השומר”, “המגדל והחומה”, “החלוץ”, “העולה”, אף “הארץ” עצמה – שכן הם מקפלים תוכם הווי שלם של עלייה, כיבוש, בניין, מפעל וכו'. וכאן השאלה האחרונה המשמשת לא־אחת נושא לפולמוס גלוי או סמוי: האם היצירה שלנו מחוייבת להיות לאומית דווקא? –

אף בלי להכנס לוויכוח זה ברי, כי ערטילאית ודאי שיצירתנו אינה יכולה להיות אף לא קוסמופוליטית. – במלים אחרות: חסרת קרקע, נטולת אקלים, חסרת ניב אורגאני משלה. – עדיין יש עמה, לפחות בזמן הזה ציוויים לאומיים־חינוכיים, אשר חובתם להורות ולהדריך מה לקרב ומה לרחק, ומהו האידיאל שיש לשאוף אליו (ככל שדעותינו עלולות להיות חלוקות בפרטים).

בינתיים, החיים עצמם מכינים לנו הפתעות אפייניות לקיבוץ ססגוני ומורכב מעדות שונות זו מזו, אשר על אחדות מהן עמדנו בשיחותינו. – העדה הספרדית הוסיפה לנו גוון מקורי באמצעותו של המספר יהודה בורלא; העדה התימנית אך זה החלה לגלות לנו מגנזיה השפונים, אם ע"י בניה (טביב) ואם ע"י סופר מן החוץ (הזז) שנתפש לרוחה. עדיין אין אנו יודעים מה צפון בחובן של הגלויות האחרות שהיו אילמות במקומותיהן וכאן בלא־ספק עתידות גם הן לבוא לידי ביטוי. –

ואחרון־אחרון הגשר אל הישוב “הישן”, אשר בכל מיעוטו ודלותו לדורותיו רשם פרקים מזהירים של נאמנות לערי־הקודש וחומותיהן – מסתבר כי הדברים כבר נותנים את אותותיהם הראשונים פה ושם ביצירה – (י. בר־יוסף), אף תרומתם לאוצר יצירתנו מי ישורנה? – ואם עדיין לא למדנו לאחוז בחוט הזה של מזיגת גלויות ודורות ביצירתנו, אין ספק כי זו משמעותו המלאה של הגורם הישובי.

ד. ההווי הערבי

אולי תופעת־לוואי היא, אך עובדה היא כי ההווי הערבי שימש נושא־לוואי ליצירתנו החדשה בארץ, מראשוני צעדיה. משה סמילנסקי, מלבד היותו מספר קורות התיישבותנו, כינה לעצמו מתחילה בשם “חווג’ה מוסה” ובשם זה החל מפרסם את ציוריו מחיי הערבים. ומסופקני אם יימצא בין הסופרים הערביים עצמם, אשר התבוננו באותה מידה של חסד אל “העבדו הכושי” וכלבו, אל הערביה־הפלחיה וגורלה, או אל הדר הסוסה האצילה ורוכבה, כהתבונן חווג’ה מוסה. מלבד סמילנסקי נמצאו גם אחרים וחשובים, אשר העלו את דמות הערבי והווי חייו בספר מתוך ראייה נאמנה למנהגיו, לנימוסיו, ארחות־חייו, מסורתו ועבודתו.

ואין פלא בדבר: הברכה של הקוצר בשם “אללה”, או הכנסת־האורחים באוהל של הבדווי, דיברו אל הלב לא רק כשלעצמם, אלא בעד למסך הגעגועים של עברנו אנו. מבחינה זו ראוי לציון מיוחד אותו ביטוי כבוש ומזעזע אשר נתן סופר הארץ יצחק שמי לנוהג המחריד את לבנו בציורו המדברי הקנאי – הוא נוהג “גאולת הדם” (הספור קטן־הכמות אך רב־האיכות “נקמת אבות”). ודאי הדבר ניתן לו על שום היותו תושב־הארץ, כבן העדה הספרדית המושרשה כאן מדורות ומדברת את לשונם של הערבים. בכגון דא נודע גם יהודה בורלא בפרי־ביכורים ספרותי נחמד – “בלי כוכב” – אף זה סיפור בו מרחף הגורל המדברי על חיי האיש הערבי – –

הרי עובדה שהיא חיובית מאוד כשלעצמה, גם אם לא נגמל לנו באותה מידה מצד הערבים – והיא אומרת: אנו ראינו מתחילה “בלב פתוח” את האדם הערבי יושב הארץ, למרות רמתו הפרימיטיבית והיותו מתחרה לנו בפועל – ובכוח; ראינו בו אקלים – אקלימנו אנו, שורש משרשינו ואולי גם תפיסת חיים, גורל, שיש בה משום זכר לתפיסה הטבועה בתוכנו. זו הסיבה, שאנו מוצאים מפוזרים לרוב בדברי־הדפוס שלנו את הרשמים האלה משכנות הערבים, ובהם שלא יצאו מעט סופרים, אלא חוקרים ואנשי ישוב לסוגיהם. אף בלי לעמוד כאן במיוחד על פעלו של החכם דוד ילין, אשר היה מראשונים לקרוע לנו חלון אל עולם הרוח הערבי, די אם נדפדף בספרי שומרים, בספרי זכרונות של הישובים, בכרכי העתונות – ומצאנו בהם רב.

בכה נמצא אחד אשר כינה לעצמו לצורך זה בשם “עזיז אפנדי” (י. בר־אדון) וכנס את רשימותיו בספר “באהלי מדבר”; טוביה אשכנזי אסף פולקלור ערבי; נמצאו מתרגמים לאשר נכתב בערבית והיה עשוי להעשיר את ידיעותינו על שכנינו, כגון “תולדות הבדווים בבאר־שבע” מאת עארף־אל־עארף (תורגם ע"י מ.קפליוק) ועוד רבים וחשובים ללימוד העמים הערביים וקורותיהם (מכאל אסף).

הצד המיוחד שבתופעת־לווי ספרותית זו הוא, כי הדמיון ויצר הדעת נצטרפו כאן יחד ויש אשר סופר נעשה חוקר ולהיפך. ואמנם במרוצת הזמן קמו גואלים למדור זה תוך חקירת הארץ (ברסלבי, י. בן־צבי, ז. וילנאי ועוד), אשר הגיעו לאיסוף הפולקלור הערבי. לאחרונה בא משה סטבסקי (סתוי – ראה לעיל) אשר תחושתו החזקה לגבי האדמה ואשר עליה, גרמה לו לכנוס את הפולקלור אשר למד לדעת ולהכיר מימי חקלאותו בדרום הארץ ומשנות היותו מצוי אצל הכפר הערבי. כאן לא סמך סטבסקי על חושו הבלטריסטי, אלא בדק פרטים אשר מהם בנוי ההווי בכפר הערבי, העלה ממנו את כל המעצב אותה דמות אורגאנית אשר שמה “פלח”, כשהוא מבין לגורמים אשר טבעו בו אמונות והזיות, שמחה ועצב, סדרי חיים ונימוסים. –

אף מן הראוי להעיד בזה, כיצד הגיע לידי כך סופר עברי מן החוץ, את סטבסקי עצמו: “– – בארץ האבות שהקדשתי לה את מיטב חרפי, – מוסר משה סטבסקי – טעמתי טעם “ילדות שנייה”. רשמי “ילדות” זו ספגתי יחד עם מראה־הנוף ועם צביון־החיים המתוארים בזה, מתוך יחסי שכנים טובים, זה בצד, תלם ליד תלם ומחרשה בעקבות מחרשה. יחד צררנו כל הלמות־לב בתחינה ובקשה לטל־שמיים ולגשם נדבות” – –

אולי יותר לנו להוסיף, כי במילים כבושות אלו של הסופר נאמר ברור יותר מכל הצהרה פוליטית, כי לבנו היה פתוח, על אף כל ההפרעות מבפנים ומבחוץ, לקראת בני גזענו – ואין זה ענין של השקפות “הומאניות” – אלא עניין אורגאני הוא, אשר למיטב הכרתנו לא נרצה להתכחש לו גם בנסיבות המדיניות שהשתנו על הסף.

איני היסטוריון שאבוא להתנגח בהלכות מדע; איני מחוקרי המקרא שלנו, במידה שאסיק מסקנות לגבי לאומיות ודתיות – מה קדם למה או באיזו מידה הזדהו זו עם זו הלאומיות והדתיות שלנו בחזונם של הנביאים; אבל במידה שהמחשבה העברית מזקיקה אותי להלך בשבילי העבר, לא אוכל לפסוח על יוסף קלוזנר ועבודתו הספרותית־המדעית.

אפשר מאוד, כי המימרה – Tuti comme chez nous (הכל כמו אצלנו, דהיינו, בימינו) של קלוזנר מנמיכה את הרמה המדעית של מחקריו, מורידה אותם ממרום החקירה הצרופה, אך האמנם חטא הוא? האם לא עשה בכך שירות? האם היה בכך רק משום רצון להתחבב, או שמא דבר שבטמפראמנט המיוחד הוא של הכותב, השואף להפיץ את תורתו ברבים? – לגבי דידי קובעות מבחינה זו עשרות שנות עבודתו הספרותית־המדעית של פרופסור “מיוחד” זה; אף יש שאני עושה הקבלה בינו לבין שאר סוללי־הדרך אל מרחקי העבר שלנו, את בני־זמנו ואת אלה שקדמו לו, ־ ואיני יכול שלא להתפעל מאותה תפיסה חיה וריאליסטית, המציינת את גישתו לשאלות היסטוריות.

עזרא ונחמיה. את עזרא עיצב כאיש הרוח; את נחמיה – כאיש הברזל – “דיקטאטור” בלע"ז. אקדים ואומר, כי גם אני איני מתפעל מדמות רודנית זו “המורט את לחיי בני עמו”, מכה מהם אנשים, מקללם וחוזר יתר על המידה על התפילה “זכרה לי אלהי לטובה”… אבל מכאן לערעור על משנת קלוזנר מעיקרה – המרחק עודנו רב, ואין להסיק מכך, כי גישת קלוזנר ההיסטוריון מופרכת מעיקרה.

קלוזנר מה עשה? יורשה לי – להגדיר זאת: הוא ניגש כסופר־ריאליסטן אל תקופות קדומות שלנו. מההווה יצא ללמוד על העבר ומהעבר בא ללמד על ההווה. נמצא, כי נתקשרו בעיניו קשר אורגאני ההווה והעבר של האומה ואחידות ריאליסטית מקבילה השתלטה לעיני רוחו, בין המתרחש היום (במאה האחרונה) ובין תקופה דומה (תקופות דומות) בעבר שלנו. גישה זו איפשרה לו להבקיע את חומת העבר, להסיר מעליו את העטיפות הזמניות, לקרב אותו אל תפיסתנו. וכאן השאלה היא: אם המושג “תפיסה מודרנית” הוא הדחליל העשוי לדחות אותנו?

אין אני רוצה להיכנס לתחומי החקירה, אך מבחינת התפיסה הריאליסטית והחזרת המקור לפשוטו, האין זה מעודד לטעום טעם בדמויות עבר ובדבריהם, במעשיהם ובעלילותיהם, כשם שאנו טועמים במאורעות ובאישים הפועלים והנפעלים לעינינו? אנו המאמינים, כי ההיסטוריה שלנו חוזרת “עלינו” חייבים להודות, כי בעניין זה הגדיל קלוזנר לעשות, כיוון שכל שנות עבודתו פעל בהתמדה מתוך הכרת־אמת זו. אף הצליח לשכנע גם אותנו ולהקנות לנו פרספקטיבה היסטורית חשובה זו, אם שלעתים הסיק מסקנות אולי “סובייקטיביות” יתר על המידה (ואולי גם בלתי “מדעיות” כל־צרכן). לא כאן המקום לוויכוח מדוקדק במה צדק קלוזנר¹ ובמה לא צדק, במה נמהר ובמה לא נמהר, וגם אין אני מוסמך לכך. אך מה שניסתה הפובליציסטיקה האחד־העמית בדרך רעיונית מופשטת, בא קלוזנר והמחיש בדרך העבודה המדעית, וזכות זו לא יתכן לשלול ממנו.

אחד־העם גם הוא הטיל כמה הקבלות מהעבר לעולם־המחשבה “המודרני” שלנו – “משה”, “כהן ונביא” – ולא רק מהגיון פילוסופי הגיע לכתיבת הדברים הללו, אלא תוך שאיפת הוגה־דעות לתמוך את השקפותיו בתפיסתה ההיסטורית־האורגאנית של האומה. בא קלוזנר והרחיב את התחום על עזרא ונחמיה, יהודה המכבי ובר־כוכבא, נצרות – מחוללה ושליחיה – וכו'. נראה, כאילו פתח לפניו העבר את אשנביו לשמו ולשם לימוד גזירה שווה על ההווה כאחד.

ואשר להערצת ה"הירואיזם" – אותה מונים המבקרים בקלוזנר – יתכן, כי פה ושם אפשר למצוא בדבריו רמז להערצת ההירואיזם שלנו. מאידך, לא נאמר, כי מרד בר־כוכבא הזיק או יהודה המכבי “אסור”, או רבי יוחנן בן־זכאי עם יבנה וחכמיה – הם הם תמציתה של ההיסטוריה שלנו. אפילו בפאציפיזם קיצוני אין להגיע להכללות מגוחכות ואין לבוא ולהתחטא על גילויי ההירואיקה בעבר עמנו.

והייתי רוצה באמת, כי נזהר לכבול מחשבה חפשית, בין היא מחשבת בקורת ובין היא מחשבה שחקירה עמה. תולדותינו מסובכות. המאורעות המתרגשים בתקופתנו, מסובכים ונפתלים הם לא פחות. אנו חייבים ל"בגר" את הכרתנו ההיסטורית בכל החישול האפשרי ובכל החיסון הלאומי, כדי לעמוד בפני תנודות שאנו נבחנים בהן. לגבי תנודות אלו ספק הוא, אם אידיאולוגיה “מודרנית” בלבד עשוייה לחסן אותנו (אחת היא מאילו מקורות היא שאובה) אף דברי ימינו מוכיחים, כי “מודרניות” לגבי הרוח האנושית אינה מונח שטחי, שאין בו כדי להפחיד אותנו.

בעל־כרחנו אנו אומרים: חסננו לא רק בעלילות ההווה אלא גם בקורות עבר; באותו עבר טמונים מקורות חשובים לתודעה היסטורית יציבה כלפי ההווה והעתיד הקרוב שלנו. מבחינה זו יש למנות את קלוזנר הסופר־החוקר המרביץ תורה ברבים במשך עשרות שנים בהתמדה נפלאה, כאחד החלוצים החרוצים, ההיסטוריונים שסללו את הדרך לפנינו לא רק בציון עובדות וחקירת פרטים, אלא בהמחשה ובטמפראמנט ריאליסטי. על כך נתונה לו תודתנו ומטעם זה נקראים ספריו במהדורותיהם לא רק ע"י חוקרים אלא ע"י איש־העם, משמאל ומימין גם יחד. – ואשר לנוער, יש לומר: עדיין לא ראינו כי הידיעה היא המביאה את האדם לחטא; כלל הוא כי אי־הידיעה היא הגורמת. וקלוזנר, על כל פנים, סייע להפצת הידיעה־הדעת בתוכנו.

ומכאן בעקיפין לשאלה שניה: האם מותר לחכמים לחרוג ממסגרת מחקרם ולהעביר אותו בדרך המחשה והמשלה לתקופתם או לטנדנציה בת־תקופתם? שאלה חשובה היא וכבר רמזתי עליה לעיל, אך בזה ארחיב קצת את הדיבור עליה. הלא ידיעת העבר לגבי דידינו, היא בעיה של חינוך ובעיה של יסוד, וחשובה היא לא פחות מהתאקלמות פיסית בארצנו, כיוון שבידיעה זו יש משום התאקלמות רוחנית. ידענו חוקרים, שייחדו לעצמם פינות במחקר העבר גם לפני קלוזנר ולדוגמה החכמים עמנואל לב או שמואל קרויס, חוקרי הפלורה המקראית וקדמוניות התלמוד שלנו.

מחקרם של החכמים האלה ושל דומים להם היו נשארים לנו כספר החתום אלמלא באו ה"פופוליאריזטורים" של המדע להחזיר פסוק לפשוטו – והיו מחזירים לנו את המונחים המדעיים הללו בלבוש של חול. רק בדרך זו יכול המתיישב העברי בארץ להתחיל ליהנות הנאה של ממש ולהיאחז אחיזה של ממש בכל המצוי סביבו והוא חדש לגבי דידו. הצמחים המקראיים, המונחים שבתלמוד, שיגרות העבודה המרומזות בספרים העתיקים שלנו, כל אלה צריכים היו ליד המעוררת של הפופולאריזטור בידיעת הארץ וטבעה, כדי להיעשות למשנה פתוחה ומורת־דרך בחיינו החדשים.

הוא הדין בהתאקלמות הרוחנית. בהעתקת הכפר לארץ עדיין לא השגנו את ההתאקלמות הזאת. וכן ברי ומחוור, כי מזיגת שבטי ישראל השונים שלנו לא תעלה לנו בכוח של “אידיאולוגיה מודרנית”. אף המלחמה בתרבויות זרות וייצוב תרבות מיוחדת משלנו, אינם עשויים להיערך בכוח הטפה מוסרית בלבד. לכך נחוצה התאקלמות שלימה בנוף העבר שלנו, בחיי העבר בארץ, בהמחשת אותן תקופות העצמאות המדינית שלנו, אשר אחריהן שוב לא ידענו עצמאות.

חוקרים שונים, וגם בני אומות אחרות, הקדימו את קלוזנר בענינים אלו. חוקרים בני תקופתו פעלו גם הם בכיוון זה ואולי דקדקו יותר ממנו, כל אחד בתחומו – עם זה המחקרים האלה לא במהרה היו נעשים שגורים לנו, על כל דיוקם, אלמלא נמצא הפופולאריזטור ההיסטורי, האנציקלופדיסטן של התקופה. הוא היודע לקשר את פרטי בית־המקדש ואת תיאורי האישים, את הרמזים הצפונים בספרים החיצוניים ואת השרידים הטמונים במקורות התלמוד – לקשר ולהעלות לפנינו תמונה חיה ומשכנעת, ריאלית בצורתה ומומחשת בתוכנה.

עם זה איני בא ללמד לקח את החכם ההיסטוריון או החוקר מה דרך העבודה אשר יבור לו, צמצום או הרחבה, בקיאות או חריפות וכיוצא בו. אך אם בהתאקלמות אנו עוסקים ואומרים, כי זו חיונית לגבי דידינו, כהיאחזות בשדות הלחם של עמק יזרעאל, – ואם בהשתרשות לעומק אנו דנים; – נודה כי קלוזנר לא החטיא בהתמדתו בכיוון זה. קלוזנר הקדים אולי גם את התרופה לאותה מכה, שאנו סובלים ממנה: מכת התלישות מעברנו. ואם עשה זאת, יש לחשוב, כי דווקא מוצאו מהיהדות של מזרח־אירופה הוא שדחף אותו לכך: מבית־המדרש אשר נחרב, נדחף למצוא בית־מדרש חדש, אשר ימלא את מקומו של החרב.

מבחינה זו הייתי אומר, כי מחקרו של קלוזנר ודאי לא בא לו בעיקר מתוך דחיפה מדעית־אקדימית, אלא מאותה אקדמיה של מחפשי הדרך, אשר שמם היה “דורם של אחד־העם וביאליק”. שמא תפשתי מבחינה זו את קלוזנר כסופר יותר מאשר חוקר, אבל היא הנותנת מדוע קמתי אני (שאין לי יד בחקירה), להגן על שמו ומפעלו של קלוזנר. ואם לכך ייקרא בפי מבקר – “קרתנות” ו"רוח זעיר־בורגנית", – שוב איני יודע מה שם ייקרא לכל אותה שרשרת העמל הרוחני, אשר חולל בית־המדרש מיסודם של הנזכרים לעיל! –

זכות מיוחדת קנה לו שאול טשרניחובסקי בדור התחייה ועל כך חייבים אנו לו שלמי־תודה לא מחובה בלבד אלא מתוך הכרה ברורה, כי הגדיל לעשות כמשורר לדור המעבר אל התחייה. ולא זה המעניין כאן, איזו הדרך בא אל דור התחייה, אלא עובדה היא כי לפתע תקע בשופר, משך בקרן השיר וכבש בצליליו את הלב שהיה פתוח לקראתו. הציפייה היתה והקרקע הוכשרה לבואו – על הקרקע בצבצו ועלו הנבטים שכמהו לרוחו וערגו לשמשו – שעה ששמשם של אחרים לא חיממה עוד ורוחם של אחרים לא ליטפה.

היסטוריון של הספרות יראה בלא־ספק את הדברים כפשוטם: הנסיבות שקדמו, שרשרת התחייה העברית־הלאומית לכל חוליותיה – ושירת טשרניחובסקי כפרי הנסיבות הללו ואחת החוליות. לא כן הדור שהצלילים נשמעו לו כפלא, הרוו את דמיונו והשביעו את נפשו הרעבה, כאשר אחרים לא יכלו עוד לרוות את רוחו ולהשביעה. אמנם הקרקע היתה מדושנת במשאת־נפש ציונית די־סיפוק הנביטה, אך משנבטו הנבטים הורגש מיד צורך במזונות חדשים; אמנם על פני הקרקע היו נטושים נכסי יצירה לרוב, אבל המחנה הצעיר דרש ברמה – נכסים חדשים. מנדלי וגיבוריו נוטשו, כן שיחות החסידים של פרץ – עליהם של אלה האפירו והצהיבו בעיני הדור שקם ולא משכו עוד את לבו.

הזדקפו והלכו נבטי הדור היהירים, נשאו את ראשיהם מעל לקרקע הדשנה ופסקו בשרירות: – מנדלי ראה ראייה עקומה את עמנו – – פרץ השתקע בעולם גווילים – “בנימין וסנדר”, כמוהם כחובשי בית־המדרש ושאר בטלני עולם – מה יתנו ומה יוסיפו! – – גם “עמק הבכא” אינו אלא משל. ופנו נבטי ישראל של הדור אל בארותיהם של זרים שהקרו את מימיהם בשפע: הוגו, סקוט ודיקנס, פושקין, לרומונטוב וביירון – אצילי־העט קרעו חלונות לעולם של הווייה אנושית רחבה מני־ים. נתפשו נעורי הדור לשפע זה ובעין עריצה התנכרו לאשר רחש בשדה של אומתם – אף נראו כסולדים מבושה “פן יאמרו הגויים – ראו מה דלים הם”.. – דמה הדור לאברך המעלים את מוצאו הנחות מעיני זולתו, שמא יאמרו – זה העניות מנוולתו..

וההתנכרות הפכה כמעט לזעם אין־אונים, לאמור: הנה אנו בעצמנו משתדלים להוקיע את קבצנותנו כי רבה, אנו מחטטים ומנקרים באשפה זו של דלות, של חיים מנוולים שנעשו “נרדפים” ליהדות. אף שלום־עליכם לא זכה אותה שעה ונראה כמבליט את דמותו הליצנית של היהודי, כדי שגם בחוץ יהיו מתקלסים בו לתיאבון. ושוב אותו נוף קבציאלי שמם, גיחוך מריר כלענה, יגון כתריאלי כמוהו כאלון־בכות, שתלה את נופו על בית־עלמין עזוב.

זו היתה הסטייה הגאה וממנה תשוקה כמוסה למראות בריאים, לתחושות של בשר־ודם, לעלילת גיבורים ואהביהם. ובאותה שעה של סטייה מתוך געגועים עזים לחידוש העם – בקעה משיכת קרנו הצלולה של שאול טשרניחובסקי. לא שאלנו: מאין בא למערכות ישראל שהיו לשמצה טרובדור נועז ובפיו שיר כנען, שיר התמוז הגווע, שירי בל ועשתורת ודבר־שפתיים גיאה של נביאי האמת והשקר גם יחד? אך מיד נישאו אליו העיניים והאוזן נטתה להקשיב לקצב הרונן ותבעה: הב

ואמנם אך שוא טפלו על טשרניחובסקי כי “כיווני” הופיע במחננו – אילו כך היה כי אז נשאר חתום וקר כשיש, ושירתו לא היתה מתמזגת עם התשוקה הכמוסה של דורו להתחדשות; – אכן, כרומנטיקאן הופיע טשרניחובסקי, כפרש רכוב על סוס קל, כאביר צעיר שהוא מנתק רצועות ומוסרות, מדלג על פני הרים וגאיות ורוחו לא תדע חת. משך בקרן – ולשמעה פצחו פיות קדומים בשירים עבריים; נעו אשרים על נופיהן הסבוכים, עדרי “צאנה” גלשו מהר, לילות ההר הבהירו בקסמיהם – – והפרש דוהר במורדות תלולים ובין חגווי סלעים – כשהוא מתעלס עם אלילות נאות, מרדף אהבים עם עולת־רגל יעלת־חן –

מוסיקה רומאנטית של בלאדה – ותחת האדמה האפורה־הזרה מתוכה גדלנו, שבה ועלתה כפורחת אדמת כנען הנכספת. – שירה צלולה זו של אדמת מולדת רחוקה נתנה שילומים, חלף הכלימה שאכלה בבשרנו. מעתה אפשר היה לשאת את הראש ברמה גם בפני אולימפוס זר ולומר: גם לנו היו מראות נוף שלנו, מצדות בהרים, ובנותינו היו שחומות־עור, קלות כאיילות – – גם אנו – חיינו לא היו חיי צללים תמיד.

שוב לא היתה נוראה דמות הצל “הנצחי” שהשתרכה כביכול בעמק־הבכא היהודי; לא היתה מדכדכת ההתחטאות היהודית, המציצה אל עבר “אילן וניר” ומכה “על חטא”; לא הפחידה עוד החוויה היהודית שנתרקמה בקרן־זווית אפלה; גם מנדלי, פרץ וההולכים בעקבותיהם לא נראו עוד סגופים ופרושים. שוועת המפולת של ביאליק וקינתו על עייה לא החרידו עוד – ואפילו היו מהלכים עליהם ביעותי פרעות, כשהם זרועים כתמי־דם של יהדות מובלה לטבח. – כל זה בזכותו של טשרניחובסקי, לו זרחה השמש בהדרה, לו קסמו ציצי בר ובשבילו פרחו זכריני, פעמונית ושן־האריה, כהיותם פורחים עבור כל חי.

נמשך הדור וקיבל בשמחת־תודה את הקסמים שקסמה שירתו. האם בסימן זה של משיכת הקרן, גברה גם נדידת הדור לארץ? ההיגיון ההיסטורי מחייב, כי פעלו גורמים רבים וחשובים, תנועות, רעיונות ואישים־מחוללים אשר הכשירו את מסע התחייה – אבל – – אילו היתה זרועה הדרך לציון ציוויים רעיוניים בלבד, מי יודע אם הדור היה מגיע להעפלה נלהבת – – כי הדור ביקש ללכת אל ארצו בדרך סוגה פרחים ולאו דווקא בהיקשי ההגיון של קיום העם – וטשרניחובסקי הוא שזרע על דרכו פרחים.

ואמנם – התכילו ממעל שמי כנען והרריה הכחילו, לילותיה הבהירו ורוחותיה צרבו – הכל היה מוכר ומודע מכבר, כאשר הובטח ע"י המשורר והמולדת לא הכזיבה את הדמיון הנלהב. עדיין רחפו בחללה גם רוחותיהם של בל ועשתורת ועממה בחללה קינת התמוז הגווע, שאול המלך דהר על סוס קל עין־דארה – השופטים חיו. והממלכות היריבות של יהודה ואפרים עמדו על תילן, כביכול. – מאליו עלה שיר המשורר בפיו של הנער המשוטט בדרכים הללו, והשומר הער בלילות תמוז בכרמים – –

אך לא בשירו בלבד התרונן הדור, אלא נמשך לדבר בלשונו, ואולי גם זו מתת חשובה שהעניק המשורר לדורו. בכוח אינסטינקט מיוחד, המלווה כל מעשה יצירה, החל הדור לדבר בלשונו של שאול מעין־דור, כמו נזרקה באחת הקליפה שכיסתה על גבי זו הלשון בגלות ונצמד הפה אל תוכה. לאזני הילדים המדברים לא ערב משום־מה הקצב המילולי הכבד של העברית המאוחרת והשיח פרץ בריתמוס החי ובחן המיוחד לשאול המשורר. על כך חייבים אנו להחזיק טובה במיוחד לשאול טשרניחובסקי וכשם שרכיבתו היתה טרובאדורית, כן שפתו מיאנה להסתגסג בסיגים ולהפסיד מחינה הארצי. קלה וקצובה היתה שפת שירתו, כי המשורר שידע את חינה של עולת־הרגל מהרי הגליל, הבין גם לפטפוט העברי הטהור בו תדובבנה שפתיה: “אם מהיותי מן הגליל נעשיתי צחוק לעמי או נחנתי מבנות גילי? – ובנות גילי מן ההר” – –

הוא הבחין בחינה גם בעד לטווי הצמר, כמו ראה לצניעותה הטבעית אף לגנדרנותה המסותרת:

שחורות נחנו, לבשרנו טוי צמרנו! כנעני אין,

סלעים גודרים נחלינו גם ליוצא גם לבא.

בנות השפלה המענגות והנאות משקרות עין

בכתנות תשבץ, סחר מצרים ובתמרוקי צור ושבא.

ניב קצוב זה אינו מכביר במילים ואת החסר ממלא בנגינת קול. הרגשת, כי אכן יש הד גם בהרים לדברי עולת־הרגל – וההד, ההר, הגיא משלימים את נועם שיחה. הדבר היה כה טבעי לשאול טשרניחובסקי, עד ששם גם בפי “שולמית טטארית”, בין חגווי הסלע אשר בקרים (מכורתו), אותו ניב מקראי צלול:

רוח מאצל הנגב

כי ילחש לרתם הנם – –

אין זאת, כי הכיר המשורר מלידה בת־שיר שנשתמרה בטהרתה הארצית הקדומה – אולי נחבאה בהישמע קינת החורבן וחיפשה לה מפלט בין הרי יהודה או שומרון, שם אספה את כנפיה ושמרה על חומה – ומטעם זה לא נפגמה מהארמית המאוחרת, או מהמלאכה המילולית הכבדה שעשתה הלשון בהלכה, ומדי התרחקה מהארץ – בפיוט וסליחות. ניב קדמון זה, שהוצק בפי יוגב וכורם וגיבור מלחמה, שמר אמונים למקורו וסירב לציית למשורר הדתי המאוחר, עד שבא טשרניחובסקי ונשבע לו אמונים. מיד ערב לאזנינו, כי הרגשנו שאין כאן צירוף מילולי גרידא. לא מלאכת־מחשבת אף לא מעשה תרגום.

וקדמו “עברים” לטשרניחובסקי, במעשה יומיום ובקנאות ללשון הלאומית, אף בחידושים שחידשו וביסודות שיצקו למיבנה הלשון שקמה לתחייה; כן הגדילו לעשות בקיאים בגנזי הלשון ומתמידים להעלות את מכמניה. הכל חרדו פן יבולע ללשון, מהמעט החסר לה ברוח הזמן; המכונה תחבל בה ו"הטלפון" או “הדואר” יהיו בעוכריה. חרדה זו חרדו כי עושי־לשון היו, אך משוררים לא היו. טשרניחובסקי לא חשש ושר – אחד מקרא ואחד תרגום – כמשורר ולא כעושה־לשון.

אף לא ייפלא כי בתרגום נזקק אל האפוס – אם בשירת היאותה, ונמינן הפיני ואם באפוס שמי ויווני עתיק; – בהם נמצא כבשירתו אותו יסוד איתן של תפיסת־בראשית – והיא ניתנה בנקל ללשונו העברית האצילה.

נסתבר, כי כל עוד משתתפים במלאכה כלי ההמצאה של שכל האדם וחריפותו ובקיאותו בלבד, עשוי להווצר אמצעי דיבור מיכאני משוכלל – מעין “אספראנטו” מובן לכל. לא כן יצירה לשונית, שהיא מחייבת מיזוג ישיר של אדמת העם ואשר עליה – מליחה של זו ומלשדה יונקת היצירה הלשונית כשהיא חיה, מקורית וטבעית. זה הניב הקצר והקולע שעמד לו ללוחם להמשיל לאויביו: לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי – – זו התפילה בפי איש־הטבע: כאיל תערוג על אפיקי מים – – אלו הם צירופי הניב שהותכו בפי רועים כורמים ויוגבים עד היותם למעשה ־מקשה לשוני־אורגאני – –

ושאול טשרניחובסקי ידע את הסוד ונזהר מלחלל את תחומיו. בכך מתגלה אולי “היוונות” אשר מנו בו, בהבדל מהחריפות היהודית שנתחדדה בהלכה המאוחרת. מסתבר, כי לא גרס טשרניחובסקי מטבעו צירוף מיכאני וחידוש מיכאני – – תחת זאת משך את חוט־הזהב המקראי ולא נפרד ממנו, לא השתמש בו לרעה ולא ביקשלהוסיף עליו אולגרוע ממנו – לא עשה אותו מליצה, אך קיבל אותו כפשוטו כיאה “לדודה של שולמית”.

חוט־זהב זה נתקבל בארץ, אם מידי טשרניחובסקי ואם מאדמת הארץ ששבה לתחייה; ומתחת “לז’ארגון” העברי השוטף ברחוב ובחיי יומיום, מורגשת הנביטה של עברית אורגאנית, אשר שאול טשרניחובסקי היה בראשונים לגלותה ולטפחה. מה עמד לו כאן, כדי לזכות במעמד של “ראשונים”? – מסתבר – כי אם מרד מרד, אך במורדים לא היה. קרא לשמש אך לא התקלס בחשכה, לא הוקיע את הנוולות שהיתה כרוכה בה. מטעם זה יצא שלם מתוך ההפיכה ויכול לשיר למנדלי סבא, כאשר ישיר הנכד השובב:

שמשי עלה, עלה שמשי! ובנחל ובשפל

נמתח, נאחז עוד בסבכים ומתמר הערפל – –

זאת למנדלי! – כי לא נכד סורר ומורה שאול טשרניחובסקי, אלא צובט הוא את זקנו של סבא, ואינו חושש למבטו החריף, אינו נבעת מפרישותו. נהפוך: הוא מוסיף לפרוט על פי הנבל ולפזר את רסיסי צחוקו, עד שנסו הצללים גם מעל קמטי מצחו של סבא והציל גם מבין שפתיו הצמודות של זה בת־שחוק סלחנית ונוחה. הוא הוסיף איפוא להקל את דעתו בסבא, כמספר לו לתומו:

במחולות המחנים גם תצאינה בנות־העיר

ומקלעת פרחי־מים על מדיהן ובשער –

בקלות־דעת זו אין משום עזות־פנים, אך היא אומרת: סבא פרוש, פרישותך היתה אך רצועה והנה נותקה – – נמצא, כי אם קרא טשרניחובסקי לדורו במשיכת הקרן –לא למרד קרא; הוא קרא לשמש התחייה, אך לא עיפר בעפר כלפי אלה ששרו וסיפרו לפניו ובימיו – ולו גם שיריהם היו נוגים־זועמים משלו ולא רוחמו בשמש. סינתיזה זו של גולה וכנען היתה קשה אך הכרחית, כל עוד תחייה וגלות שימשו בערבוביה; – אך בכוחה קנה לו שאול טשרניחובסקי את מעמדו המיוחד בין בני־השיר, אשר נמנו על “הפמלייה של ביאליק”, ובה צייד גם אותנו בעלותנו לציון.

הוא המנוגד, לכאורה, יותר מכל אחד להגדרה ולמסגרת – האמנם אין לפסוח עליו ולוותר מלצרף אותו אל המחרוזת, ממנה הצטרפה יצירתנו בארץ? – שהרי עלייתו לארץ כשלעצמה עומדת בסימן החזון ההיולי של אחד אשר נמלט מן הדליקה –

דת הגעגועים בדם ההרגשה הערבית:

השמים אלהיים וגם האדמה מסתורית –

זו מובאה משירתו שלו, אשר קשה היא ל"מובאות" – ואף־על־פי־כן האופיי לו יש בה, כבכל דבר מדבריו, כבכל ניצוץ מניצוצותיו של משוררנו הדרמתי – אשר –

“עתה פקוחות עיניו, ריסיו שרופים מן הדליקה” –

כן בא אלינו ומהו האופיי לו – הרגשת המורשת של אלהות.. נטל דת היסורים.. זכר הפסיעה המיסתורית על אדמת לא־לו.. סילוד הרוח היהודית מפני הגס־הגשמי־הזר ומתוך כך הרצון העז להלחם בו מלחמה אחרונה. – עם זה היסודות האלה הכשירוהו במידה שאין למעלה ממנה לומר את שירת המעבר, שירת סופה ורעם – “גוג ומגוג” – לעבר, בטרם ירדו נדבות הגשם גם על ראשינו הדוויים. קריאת־תגר, פורקן, מלה מצטרפת מחמש תיבות – זו השירה המנהמת־שואגת בחרוזים לבנים ורחבים מלוא רוחב הטור… ופעמים – כדי שני בתים בלבד וסוגר אחריהם – משפט קצר ונוקב, מעין חוט־שני לכל שנאמר:

נאום נוגה־הדם –

ככה, אלה, לבניך – –

לו הן אי־אפשר (לבכות), כי הוא אלוהים – –

ודאי שיש כאן מהניב הנבואי התורשתי ופעמים מהניב הפייסני, אשר לגבי שניהם אינם קיימים כבלי חרוז – פרט לריתמוס הפנימי. זו התפרקות וזה טיבה, זה פיוט ודפוסו. וזה “קדיש” באותיות קטנות – – מאידך, “לכו ונרננה” של קבלת השבת – באותיות מאירות עיניים. והרוצה להיתפש לצד האחד שלו ולראותו כ"מקונן", או להיתפש לצד האחר שלו ולראותו כ"לוחם" – סופו להיכזב, אף־על־פי שהמשורר בעצמו אולי נוטה להראות עטור בזר־קוצים.

זה כוחה של תפילה מאז שאינה קלה להיתפש; – הנה קובלת והנה מתעלה ומזדככת – ועל כן נאמר עליה כי זועמת היא או נוקטת לשון קיטרוג קשה? כאן ניב הקשר ההיולי של היהודי־העברי עם אלוהיו, זה שורשו ורוחו –

בראשית – היה היאוש המוגמר וקבלת הדין:

נצחני האל והנני בידיו

כחמר היולי.

עתה זה גילי

לציית ציוויו

ולהיות כחמר בידיו הגדולות.

ולאחר שיש בזה מכל – מהמחשה אלוהית עד לציות גורלי, ומעל לכל מחאה על העיוות ההיסטורי שנתקיים בעם – מרגישים גם אנו מעין צורך לענות אחריו אמירה שגורה, כענות אחרי תפילה – “אמן” – –

העיוות הלאומי ההיסטורי – אין צורך לפרש אותו ב"חורבן", ב"גלות", בהולדת ישו הנוצרי ובהפצת אמונתו בין הגויים, תוך נטיעת שנאה אלינו. ממילא גם התיקון שבא איננו כפשוטו אלא מעמד גדול הוא על כל מוראותיו. זו תחושת עולמו של אורי צבי גרינברג – והוא מורכב מעיוות ומתיקון גורליים, מגלגולים וקפיצות־הדרך מחורבן לתקומה, מענות לגאולה – ולהחזרת מלכות ישראל לקדמותה בכלל. רודפים המראות לנגד עיניו ומשיגים זה את זה, כי דרכו אינה בקטנות – – מתערבבים זה בזה יסודות איתנים, אשר כמעט ולא ניתן להבחין ביניהם.

בכה – הפחד והאימה הגדולה של יציאת הגלות ושיבת־ציון בפועל. אם אנו איננו מרגישים במוראה, הרי האנושות עומדת משתוממת וחרדה למורא הפלא, שדברי הנבואה יהיו מקויימים. – והמשורר הנושא במעמד גורלי זה – רואה את עצמו עד־ראייה למעמד דומה שאירע בעבר – בהר סיני.

במעמד כגון זה שוב אין הדברים נמדדים בקני־מידה רגילים, אינם יוצאים צלולים וברורים אלא פורצים בשאגה, שיש בה מן הפראות – ומה הפלא? זו פראות האסיר אשר לא ראה אור מאות שנים בשבתו בכלא וצעקות היידמאקים צללו באזניו – – זו הפראות אשר בקורות גלותנו לבשה צורה ופשטה צורה – הראובני, דה־לה־ריינה – מולכו ושבתי צבי – – מי יכניס במסגרת של סדר ומשטר התפרקות משיחית – או יחליט איזו משיחות־אמת ואיזו משיחות־שקר – מה טיבן של אלו! – – וכן עד ימינו כאשר צעירים הגיחו להלחם בשולט הבריטי מתוך קנאות יוקדת, שהם נושאי החרות בגופם ובמאודם – – ותוך התפרקות זו אך צעד לפנים – והרי המראה הנכסף של מלכות, לאו דווקא כדמותה וכצלמה בעבר הרחוק, אלא בהתגשמותה כסמל בדמותו של דוד המלך – מלך הגבורה הנצחון והשיר – “דוד מלך ישראל חי וקיים” – –

רודפים המראות בדמיונו הסוער והמלוהט של המשורר – האם עוד יעלה לו להשתחרר ולשכך את רוחו! – כאמור, עלייתו לארץ אינה על דרך “הפשט”: – – “יש קפיצת־הדרך לגוף ולנשמה, לרבי ישראל בעל שם־טוב הקדוש, ויש קפיצת־דרך לפיטן מסוגף שברח בגפו מגבולות הסלוים, ועזב שם ביתו להיות לשריפה עם ערש החלום ומלאכה הבוכה, ובחר לתקוע אהלו העני במדבר יהודה” – –

רגע ידמה לנו כי יקרה לו כמקרה ש"י עגנון ונתקיימה עלייתו בניסים ובנחמה – אך מיד אנו למדים כי לא לחיי ניסים מתכוון המשורר – אדמת ירושלים צורבת את כף־רגלו בחורבנה – וכיצד ינוח מרוגזו? – שוב רודפים המראות הקושרים קשר גורלי עבר ועתיד – ועדיין לא ירדה המנוחה להנעים למשורר. אם הפחד והאימה שרדפו אחריו מארץ הסלוים חלפו ואם גם ההתפרקות הפראית הראשונית לחזון התקופה נפלה בשאגה – עדיין לוחש מסביב בארץ גופה להט החזון הנבואי – ומי לא נתפש בימינו לחזון של תיקון העולם במלכות הנבואה העתיקה המקורית! – אף קורא המשורר:

אתם הבוכים בדיו על גליונות לבנים – –

ועל אלו הן אפשר – – לצרף אותיות – – שתשארנה בוערות

לנפש האדם כפרקי הנבואה – –

גם זה טבעי כי אורי צבי גרינברג רואה בין חומות ירושלים של ימינו את זו של הנביאים, כשם שעיניו רואות בים אשר לחופי הארץ את בחורי ישראל העזים כשהם צוללים לתהומות תחת תגרת ידם של הרומאים שוביהם – – ובכן – תור הגאולה השלמה מהול בדמים ועדיין גם הוא וחבריו אינם נתבעים לומר דברי שיר אלא פרקי נבואה חקוקים באש – – אבל כבר אמרנו, כי אורי צבי גרינברג איננו משורר הקיטרוג והזעם בלבד, אלא הוא נושא בחובו את מורשת התפילה והפיוט ויש סימנים לכך בשירתו: “שיזכני השם לשוב עוד לראות את פניך, אמי” – – הפייטן המרוגע, מתפייס גם לאלוהות ההיסטורית של עמו, למרות העיוותים שהיו, ותפילה נעלה על שפתיו:

הרכיננו אם רצונך בכך, כאשר תכוף אילנות – –

כי גם אנו עציך עם יבול היגונים הכבד;

אך אל נא תעקרנו משורש זו האדמה

כי בחרנו בה כמו ששתלת אותנו

בעגול הימים והלילות – –

לא עוד קיטרוג אלא דבר בקשה ותפילה – “תחנון” – – ואם הנביא יחזקאל היה דמות־חיקוי למשורר, הרי גם אותו נביא קשה ניב וחזון, בא למשא נחמה על העצמות היבשות – אחרי שחזה את המראה הקשה “בדמיך חיי”. – כן נמצא כי עם המראה הקשה נולדה גם תפילת נחמה – אשר משניהם אצל המשורר על מערכות יצירתנו בארץ.

לעתים יקשה לדבר על תופעה ספרותית, שדעת הקהל דנה אותה בשתיקה מאיזו סיבה ועליך לשבור את השתיקה הזאת, אם רואה אתה בה עוול ספרותי; שבעתיים יקשה לדבר על תופעה ספרותית שזכתה לסמיכות מאת הקהל וזה האחרון רשאי כמעט לקום ולומר: בבקשה ובמטותא ממך, אל נא תדבר אלינו בשופמן – אותו כבר קיבלנו ואין מה לחדש.

אפשר הייתי מקבל דין שתיקה כגון זה, אך שני דברים מעכבים: א) שופמן הוא בראש לכל בא־כוח טיפוסי לאחד משני הזרמים החולשים על התגבשות הסיפור שלנו ומטעם זה אנו רואים בו את אחד מאבות הסיפור, שאין אנו פטורים מלחזור ולשוחח עמו בדבר מהות הסיפור; ב) כסופרים אחים ליצירה יש לנו יסוד לחשוש, שמא דעת הקהל עלולה לעיתים ליצור לעצמה דמות ספרותית, שיהיה בה אך מעט מדמותו המקורית, והרי דווקא הדמות המקורית של היוצר היא המעניינת אותנו. – משני הטעמים הללו אני בא לייחד את המילים הבאות על שופמן האמן – המספר או המשורר־המספר, כהגדרה מתאימה יותר לרוחו.

שופמן בא־כוח הזרם – אמרתי, כי שופמן הוא בא־כוח של אחד משני הזרמים החולשים על התגבשות הסיפור שלנו. כיוון שהזרמים האלה נבדלים עד מאוד בכליהם, בסממניהם ובתפישה שלהם לגבי מהות היצירה־הכתיבה, רצוי לקרוא מיד בשם לזרם זה, אשר שופמן הוא עתה בא־כוחו המבוגר והמוסמך ביותר – הוא הזרם היהודי־הרוסי, בהבדל מהזרם העדתי השני החותר באפיק סיפורנו –הוא הזרם הגליצאי־היהודי.

לעת־עתה נשאל – מה נשא עמו הענף היהודי־הרוסי לבית־היוצר של הספרות העברית, מה הביא ומה היסוד אשר שיקע מתחתיו? – אין לך דבר קל מלהשיב על השאלה הזאת, כיוון ששופמן עצמו הגיע עד לידי מיצוי אפוריסמי של מהות הכתיבה לפי ראות־עיניו.

על היושר האמיץ והכן שבאפוריסמים אלה כדאי לעמוד לחוד, אך אם נפתח את הסיפורים עצמם נראה, כי היסוד המונח בכל ההווייה היוצרת הזאת, ששמה שופמן הוא: הישרדות של הראייה הטובה. וענין זה אל יהיה קל בעינינו. המושגים המהפכניים של זמננו דחקו לקרן זווית את הראייה הטובה והעלו דרישות אחרות על הפרק. כיוון שנתרחבו, לכאורה, מימדי התפישה, התחילו מרימים על נס קרני־מישוש אחרות, מלבד הראייה הטובה. יתר על כן: הרבו כל־כך לדבר, על מה שלמעלה ולמטה מהראייה הטובה, עד שראייה זו כשלעצמה הפכה כמעט לדבר שבפגם. ודאי שהיה קשה מאוד להתווכח בנידון זה, אלמלא סופר מצניע זה, שעשה מחזור־חיים קטן – מאונטער־דניפר שע"י ה"שליאך" המוליך צפונה לדוברובנה, דרך גלגולים שונים עד לחיי אדם בשטיריה עם הרי הזמרינג ונקרותיו. – בדרך זו הריהו נועץ טריז לתוך זמננו ואומר בשקט: תמיד־תמיד אך ראייה טובה – בשם פטר אלטנברג ובשם טורגנייב – ראייה אמיצה, בריאה ורוויה דם־אדם.

זאת ועוד: הוא מוכיח לנו, כי ראייה זו של דברים – של בית וגוי ויהודי, של נערה ושל תרנגול אדמוני – עשוייה “למרק ולשחוק, כביכול, כל טפל ומקרי, החוצץ בין אומות וגזעים ונשאר אך האנושי הטהור בלבד”. ועוד: פעמים אין־ספור אפשר ללמוד גם מבין השיטין של יצירת שופמן, כי הראייה הטובה עשוייה להפוך את סיפור המעשה לשירה. הרי, איפוא, לפנינו אחד הסניגורים החזקים ביותר ליסוד ישן זה של הכתיבה, שכוחו לא תש עד היום, והוא: ראיית הדברים הטובים, הבריאים, אף הרעים והמגונים שבטבע האדם, ומתוך כך חיוביים הם גם בשלילתם. אולי נאמר: הראייה וששון הראייה, חדוות הקליטה, שמחת ההתרשמות מכל פרט, המצטרף לשירות החיים – באלה גורס גרשון שופמן את טעם היצירה ומלאכתה.

אם כך הדבר הרי שופמן אינו מחדש הרבה ורק אחת יחדש, בהעלותו אותנו על פסי הסיפור העברי והיא: שראיית הפרטים הרבים אינה מחייבת כל־עיקר דברים הרבה; במילים אחרות: הראייה הרחבה, הפתוחה לתוך החיים, נותנת בפינו מלים ממצות ומעטות, שהן־הן סוד התמצית של הכתיבה – הסוד של המלה הנכונה ומקומה. זה הסוד של הגישה “בחוש”, אשר קשה להוכיחו באותות ובמופתים – או כמאמר שופמן: “כשם שקשה להוכיח בדברים את ההבדל שבין קריאות הקוקיאה ביער לקריאות הקוקיאה של האורלוגין”. ונקודה זו נותנת משען־מה לכותב במבוך המסובך של ספקות הכתיבה.

מנין הנושא של הכתיבה ובראש וראשונה – האמנם מתוך תוהו־ובוהו ומחופש־הבחירה? – מסתבר, כי לא. אמנם המעגל הוא גדול – החל בנושאים עולמיים ובנושאים היסטוריים לדראמות ולרומאנים, לרומאנים היסטוריים וכיוצא בהם – ואעפ"י כן המעגל הולך וצר. באחת המסיבות אמר הסופר צמח על הסיפור, כי הוא לדעתו הצורה המושלמת ביותר של הכתיבה. שופמן גם הוא סניגור גדול של הסיפור. הוא פשוטו כמשמעו חסיד של הסיפור, מחשיב אותו ואוהב אותו אהבה עזה. הוא רואה כמעט את חזות־הכל בדפים האחדים של הפרוזה – ולא חשוב לו אם הרבה ואם מעט – לא בזה הדגש, אלא בחווייה. – כן סבור, כנראה, שופמן: אם חווייה יש בה, כי אז יש עם הכתיבה של הסיפור הדרך המושלמת ביותר של הביטוי.

מעתה הנושא שוב אינו בגדר שאלה: הנושא אתה וכל אשר ראית־חיית. לן שאול אצל חברו ראובן בפעם הראשונה בבית זר – והרי זו החווייה. – דינה שעשוייה היא להצטרף למחרוזת של פרטים וחווייה ופרטים אלה אם מסוננים הם דרך חדרי־לב אינטימיים באומץ הראוי – הרי זו אותה צורה כבושה של יצירה, הנחשבת בעיני שופמן הרבה יותר מהתפרצות לירית בשירת־החרוזים. רק כיבוש ואומץ – “אומץ כלפי מערומים”. – אומר פטר אלטנברג.

כן אפשר ללכת לבטח עפ"י שופמן, כי הוא עצמו יודע סוף בנידון זה. יש והוא עצמאי יתר על המידה, יש והוא גיאה יתר על המידה בכתר זה של הסיפור, אך דבר אחד מובטח לך: הוא אוהב אותו ומאמין בו; הוא עבדו והוא רואה את עצמו גם אדונו – בכוחו מותר לו לשלוט על העולם. מכאן הנשירה של כל העטיפות החיצוניות והאפוריזם החזק. הוא הרואה את הפרטים במערומיהם, אינו רואה צורך בנוצות, כי הוא השולט על מרכז הראייה ולכן אינו צריך למרכזים מסוג אחר: המתהווה סביבו הוא הנושא, הוא כבשן החיים – מלפני שש מאות שנה, מלפני שלוש מאות שנה, היום ולאחר זמן, ולא אחר – הוא ההווייה.

היש בהוויה חוזרת זו ממש משל עצמה? – יש. פאולינה היפה, היושבת מאחורי סורגי הפוסטה, הטבח הגדול של החזירים באישלבך, הצדק שצדקו הקטנים מהגדולים והרגישו נכוחה בליסטים אורבים מאחורי הכותל באכרים שבכפר הרוסי – וכדומה פרטים שהם נתפשים בתחושה, בשמיעה ובראייה. – ואמנם כל הפרטים האלה מתקשרים מאליהם לצלב־הקרס, לנערה מתוקה, לסוד צוענים או לתיבת־זמרה ומצטרפים לסימפוניה של פחד ושחוק, ועוויתות נפשיות של היהודי בזמננו, ובכל הזמנים ועל אחת כמה בימי צלב־הקרס.

בטחון זה של תחושה מנין נובע? – מחוש האמת ומתפישת האמת, הטבועים בלב היוצר היהודי־הרוסי – אמת ללא כחל ושרק, ואינה צריכה אלא זיקוק נפשי נוסף. כי אם אמת הדבר שהסיפור הוא צורה מושלמת ביותר של ביטוי התחושה, הרי לפי שופמן יש להוסיף ולומר: הסיפור שבחווייה האינטימית הוא הקרוב ביותר למרכז היצירה – הוא הוא גילוי הביטוי הנעלה ביותר שניתן לאדם. – ואין פלא אם שופמן שומר על גילוי זה בקנאות ונבעת בעצמו לרעיון המקניט: – מה יהיה, למשל, אם סוחר יהיה פתאום לסופר – ”מה יהיה אם יהיה לו כדאי, להמיר את פעולת המעשה בבטלת הראייה, שהיא מטה־הקסמים האחד, בו פועל הסופר, בעוד האנושות כולה עושה ואינה מודה בבטלה – מה יהיה?" – –

עד לידי כך אין הפחד מבעית אותנו, אבל יסוד של אמת יש בעמידתו האיסטניסטית של שופמן, כולנו מופתעים ממהלך הספרות המתפתחת. היה זמן ושופמן נתן את הסימן דלעיל: – “ענין שבחוש” היא הספרות. בינתיים התחוללו תמורות… נכתבו דברים רבים. התהליך הספרותי נעשה מהיר יותר וכמעט אינו מקבל עליו מרות של סימנים. ידידי החכם אמר לי: – “מסתאבת הספרות שלנו” ואני שאלתיו מיד – מה הוא הסימן? מה האות כי מסתאבת? – –

אף אנו מרבים לכתוב בארץ, אך סימן משותף ומוסכם אין לנו, כדי לפסוק: “קוקית היער”; מכאן ואילך “קוקית האורלוגין”… מטעם זה מצווים אנו משנה לנהוג כפי שציינתי בראשית דברי: לשחרר כל כמה שאפשר את הספרות מדעת הקהל ולתת בה סימנים משלה. ספרות זו שאנו עובדים לה מה היא? גירסת שופמן ניתן למצותה במלים פשוטות: ספרות שבחווייה עם מנגינת החווייה, זו שאינה זקוקה לאמצעים רבים, אבל לאמצעי אחד ויסודי: אמת. ואז גם אם נוותר על הוויכוח מה עדיף – שיר או פרוזה? – הרי נעמוד על בסיס איתן ובמרכז מסוייג יפה של ראייה: אני וכל החולף על פני בימי חלדי. – זה המחליף עמי מבט, היוצק רטט ללבי ולו רגעי, פורח וכומש – אלו הם החוטים שבהם אני שולט בהווייה זו של כתיבה.

לא אפתור בזה את השאלה, אלא ארמוז כי בספרותנו נאבקת גם גישה אחרת, שכליה אחרים וסממניה אחרים. בין שני אלו מתהוות מזיגות־ביניים משני הזרמים גם יחד ומתוספות־חוץ שונות.

לכל אלה – בין למוזגים ביודעים ובין למוזגים בלא־יודעים – מן הראוי לזכור את העמדה האיסטניסית והאצילה, שהניבה את ארבעת הכרכים הקטנים של שופמן. קטנים הם, אך יש בהם אמיתות מוצקות, אומץ נפשי, אמונה בחשיבות הפרטים הקטנים שבחיים, העשויים להצטרף לשירת האדם. ומן הראוי לחשוב יפה־יפה על השאלה – אם כדאי לעשות את ההיפך מזה: לתפוש תחילה, בציציתה של “שירת־האדם”, כדי לעשות פלסתר עמה יחד את הפרטים הקטנים שבתהליך חייו? – – שאלה זו באמת כה עיקרית לגבי הכתיבה, עד שאין לה כיסוי לא בנושא היסטורי ולא בנושא גדול – כי היא ישרותו של הסופר.

לפנינו לא יריעת־הסיפור הגדולה אף לא כרכי סיפורים, כי אם קטנות, דהיינו: הנובילה הקצרה. ולא זו בלבד אלא הנובילה שמקופלת בה בצמצום הוויה של העבר. כאן תכלית הצמצום, עיקר שבעיקר, מיצוי כוס היגונים והשמחה של “מה שהיה”… ושוב אין לגשת למספרת ותיקה, אשר חיתה אתנו כאן “ולבה שם” – בלי להקדים אילו מילים על הסיפור והפולמוס השגור מסביב לו.

רעש־רעש עוררו עלינו בשנים האחרונות סופרים מקרוב באו ובשפע חידושים עטו אלינו. חידושי לשון, סיוט פסיכולוגי וזריזות שכלתנית, עד אם נדמה לנו, כי עולם האדם הפשוט שוב אינו נושא לסיפור, וסגנון האדם הפשוט שוב לא יצלח למעשה יצירה. אולי היינו מקבלים את הלך־רוחם של מחדשים נלהבים כאלה, אלמלא קמה אחרי תקופה של רעש כגון זה, תמיד ובלי יוצא מן־הכלל כמעט, תקופת דממה על דרך: לא ברעש, אף לא ברוח כי בדממה דקה… ובדממה כזאת טוב להגות בנחת ולהימנע מדעה קדומה, בגשתנו אל הבעיה של הסיפור.

ולא זו השאלה – רומן, נובילה מה מהם עדיף, –כי שניהם עדיפים כל עוד טובים הם; ולא זו השאלה מה ארכה של יריעת־הבד הסיפורית; – אלא מהו הסיפור הטוב, בין קטן ובין גדול ומה קופל בו? בדבר זה אי־אפשר כי יהיו חילוקי־דעות איזו שהם. בו בזמן, שבסיפור הגדול עלולה “להציל” באיזו מידה העלילה המוצלחה, הרי בסיפור הקטן יש בחינה אחת טובה ונאמנה, שאפשר לסמוך עליה והיא: היש גם מנגינה מתחת לדברים אם אין? במלים אחרות: האם המלים מקושרות ביד המקרה בלבד, בשיגרת יד זריזה פחות או יותר, או יותר משיש במלים עצמן צפון מתחת להן וביניהן, והוא המהווה את ריתמוס הסיפור?

וריתמוס זה של הסיפור – אינו דבר פשוט; אין הוא בגדר התשובה הידועה – “בחורי, אם יש לך כשרון, כי אז בעל כשרון הנך; ואם אין לך כשרון כי אז אינך בעל כשרון”… ריתמוס זה אינו עשוי להיווצר באמצעים מלאכותיים כל כמה שיהיו מחוקים, ולפי גדולי האמנים בעולם. ריתמוס זה הוא דמו של הסופר, חלב אמו, המנגינה הבלתי־אמצעית של ערש יצירתו. אפשר להקציעו במשך הזמן, לשפרו ולהעשירו, אך המוטו, המשפט החוזר שבו, יישמע תמיד ואפילו למורת־רוחו של הסופר, שאינו עשוי להתכחש לו.

יש וקודמים להתגלות הריתמוס העצמי של המספר גישושים ונפתולים בצורות שונות ומתמיהות; אך יש וסוד זה מתגלה מיד עם הופעת הסופר עצמו – אז אנו אומרים: ראו, זה בעל מנגינה מיוחדת משלו, שאין לבלבלה עם שאר כלי־זמר. על כגון זה אנו אומרים מיד: יש בו מיסוד המקוריות ואפילו בעיצום עיניים נדע מיד למי הסיפור הזה ונחוש את מנגינתו. וככל שמרובה בסיפור היסוד העצמי הזה ומרוכזת בו מנגינת המספר – כן נאמן עלינו הסיפור יותר וסומכים אנו יותר על מעשי ידו של המספר.

במקרה זה לפנינו מספרת – אשה. והאשה באה ללמדנו עוד יותר ממספר־גבר, כי הנובילה היא מנגינת־אנוש יסודית ולבבית. כשם ששיר־הערש נטמע בנשמת הילד, עד היותו לו ליסוד, כן ההווייה המציצה לראשונה עמוק לתוך עיני הילוד, נטמעת בו עד פי־קבר. ואין כל חשיבות מהבחינה האמנותית העליונה, מה טיבה של הווייה זו? אם “אכסוטית” היא או אינה “אכסוטית”.. אם הווייה של דגים מלוחים, בעלי עיני זכוכית, או הוויית רוזנים ואצילים בארמונות. ישיח נא המלוח בשפת־אמת ובמנגינת־אמת והיתה גם שירתו נאמנה כשירת רוזנים.

מבחינה זו דבורה בארון הגדילה לעשות. דרך ארצות וימים נשאה את מנגינתה הכבושה ושמרה על גחלתה. אף חיממה אותה בהבל פיה, ואת כל אוצר האהבה שהיה שמור בה למשך השנים, ייחדה לפינה זו במסירות־נפש של אשה. נראה לי, כי במסירות דומה חיממה אשה אחרת זיגריד אונדסט – את שירת הוויקינגים של מולדתה, אלא הוויקינגים של דבורה בארון הם רב ורבנית, סוחר־עצים או רשע, עגונה נמושה או ברודה או ליזר בן־חיים בן־מאיר וברוך בן אבנר בן זביל. – כן, אלו הם ומקום פעולתם – ז’וז’יקובקה, מילובקה, טוחנובקה – הן והכפרים הסמוכים של גלותנו הצפונית, עד לעיר הפלך השרוייה במרחקים אגדיים…

זו ממלכתה של המספרת, אך יש בה ממלכה נוספת – והיא ממלכת הסגנון. סגנון כזה עדיין לא מצאנו אצל אחר, ולא על שום החידושים שבו או עשרו ורבגונותו, אלא על שום תאריכיו המיוחדים וסימניו, שבכמותם מסוגלה להשתמש רק בת רבנים מז’וז’יקובקה עצמה. שכן השנה מחולקת כאן לא לתקופותיה כי אם לפרשות השבוע – שבוע שבו פרות פרעה רועות עדיין, ופרשה שבה באות המכות תכופות, חמורות ומפתיעות, או שבת שבה נקראית “שירת דבורה” – והאביב אף־על־פי שיתמהמה, ממשמש ובא. – וכן שנה, שחלוקתה יש לה עוד כמה סימנים – “הימים ימי קיץ בהירים – – – וילדים במכנסי ה”קורט" נהרו עם ספריהם אל החדרים" – – או: “בבוא עונת הסתיו סוגר הבוץ על העיירה מכל עבר, נובל ומצהיב כר המרעה תחת שלוליות המים – – – והעזים מדולדלות שער ונפולות בטן – – שלטי החנויות תלויים בנס והדגים המלוחים ההולנדיים רובצים קפואים ומבוטלים בחביותיהם” – – וזה בדיוק כשאנו עומדים בפרשת “ויצא” – – – אך הנה בא החורף, בשורה החליקו עגלות־החורף אל ככר השוק בעיירה "ועד שאמי הרבנית טרחה על יד המאזניים ושקלה – התלהטו שיירי הפחם בסיר הגחלים, התיזו ניצוצות וצהלו: “יש פדיון.. יש” – – –

הרי זה נוסח – נוסח מיוחד של דבורה בארון. אין כאן הראייה של המגוחך, בנוסח צחוקו העצב והדמעה הכמוסה של שלום־עליכם וכן אינו צפון כאן שוט הלעג של הניתוח המדוייק של סבא מנדלי. ראייה בלתי־אמצעית היא, שקדמה למספרת עוד לפני היוולדה ולחשה על אזנה – “זו ראייה של דורות, של שושלת דורות – זו לא עוד ז’וז’יקובקה המצערה, אלא קיבוץ בן ארבע מאות שנה עם שורה של חמשה־עשר רבנים מופלגים בראשו, עם משפחות כהנים, פרנסי דור וגבורים־חללים אשר מתו מות־ישרים על קידוש־השם” – –

והעיקר הוא, שנוסח זה מצויין באצילות טבעית, ובטהרה. אמנם החיפוש אחר האצילות שביהדות גבר לאחרונה וגם בין סופרינו והוגינו ממערב־אירופה נעשתה אצילות זו למעין פולחן של מיסתורין, שעוד מעט ויש בו מריח הנצרות… לא כן עם דבורה בארון בעיירתה הקטנה שבגבולות ליטא – כאן בלי כחל ושרק, בלי “רביים” ומעשי־ניסים קודרים או עליזים, – בלי מיסתורין ואמונות־הבל – שוכנת לה כבוד אצילות נכספת והיא פשוטה ויומיומית מאוד. עם זה מסוייגה היא במידה כזו מעל העולם החיצוני, עד שמינה הזקנה שבה, היא בת למשפחת כוהנים ובהביאה חבילת “שמות” אל הגניזה, הריהי מעלה לא פחות, מאשר את זכר האשה שהביאה את קומץ הסולת לקרבן ונאמר עליה: “כאילו נפשה הקריבה” –

---

הנה באמצעים אלו וכיוצא בהם יוצרת המספרת את האווירה היהודית “האצילה” – לא רק אקלים של שמש תחת מעטה הקרח, אלא הערכה מוסרית צרופה לעומת מוסר מנוגד לה בתכלית: למשל, “רשע” מהו – "רשע איום, נורא אפילו מרוצח־נפשות? – בעיקרו של דבר הרי הוא יהודי סוחר־עצים מצליח בדרכיו וכריתת עצים זו רשעותו. ודאי שהוא עושה עוד אילו מעשים מגונים מאוד, לפי הערכתה המוסרית של בת הרבנים – הוא גוזל לחם מפי דלים ואביונים, הוא מתחבר אל פריצים, מתהלך כרע וכאח עם הלבלר מרקוביץ “וכשהזאב וכלב־הרועים נעשים צהובים זה לזה הרי אוי אוי לרכי־הצאן” – עם כל אלה הרי נפשות בפועל לא רצח.. אבל: “אם אמרה אמא “שונאים” – עלה מיד לפני פרצופו שלו, זה הפרצוף הנוקשה הנחושתי, אשר אילו תקעו בו סכין – נדמה לי – לא היה מבצבץ דם”. – –

זו השנאה האורגאנית לרשע הטבועה ברוחה של מספרתנו, שאינה מבדילה בין רציחת צנון בערוגה לבין רציחת אדם. ובכל אלה מהלכים בסביבה מוסרית זו אנשים בריאים, בתי־אב יהודיים, גברים בעלי־קומה “זקניים” – בלשונה (עד מה נפלא ביטוי זה); נשים גדולות וזעופות־עפעפיים… ומפני גובה קומתם בנו להם האנשים בתים גדולים – “סוחרי פשתים היו האנשים האלה”. – הרי זו סתירה גמורה לגזירת ההתנוונות שגזרו עלינו ויתר על כן: במדינה זו מרקוביץ ופקיד הפוסטה הגויים נראים הם כבני־שלכת, לנוכח חוסנם של יהודים.

---

כיצד הפכה דבורה בארון את ההלכה, שלא היו מערערים אחריה אפילו מבני־ברית? – אין זאת כי בכוח אמונתה במציאות הזאת, בכוח היותה גיאה באצילות הטהרה של גזע זה, אשר כל אלה היו לתכונות־משנה בנפשה. ומשמתו עליה האב הרב, שהיה מסדר את דרשת השבוע, מזה והאמא הרבנית הגיאה והאצילה מזה – נשארה לה למספרת בירושה המנגינה של ז’וז’יקובקה על הפסוקים הקדושים שבה ועל העיזים שבה, על הצדיקים והעלובים שבה ועל הרשעים המעטים שיצאו לתרבות רעה ואף את עונשם קיבלו מידי שמים. – כן נעשתה לה היהדות הז’וז’יקובקאית ליסוד־מסד של היהדות, זו המצמיחה ענף תחיה חדש בארץ הישנה־החדשה; כי יהדות זו היא שהיתה ראויה להוציא נצר משרשיה וחוטר מגזעה.

האין באמונה זו מאותו לשד החיים, שהקים לנו מהעיירה מוטלה את חיים וייצמן? – עתה אין זה עוד בחזקת חידוש. מכל צד שומעים אנו על הרומנטיזציה של העבר הזה. שניאור אך זה סיים לספר על שקלוב ועל נוח פנדרה בכרכים גדולים, שלום אש על יהודי תהילים, וכן מספרים ודרמטורגים של חיי החסידים, הזוכים אצלנו לפרסום. דבורה בארון לא עשתה מאמונתה סחורה עוברת לסוחר. באצילות ובטהרה שמרה עליה, עד שרקמה אותה בספרותנו כשירת־עבר. עבר זה לא יקום עוד, אבל הוא היה יסוד. בטהרתו – – ללא סיגים ותערובת־דם, קשר העבר הזה את העתיד עם שלשלת ההיסטוריה הארוכה שלנו.

כן הדבר מבחינה לאומית, ומבחינה ספרותית מלמדת אותנו המספרת, כמרומז לעיל, כי לסיפור נחוצים גם נימי נפש. לא די בחידושי מילים ובצירופי מחשבות שונות. הנפש היהודית יודעת לדבר בפסוק מ"ויצא" ובמשל של מגיד או דרשן בין מנחה למעריב – – – רחמים, חמלה ואמונה בטוב – ועל הסיפור חופפת השכינה של הסיפור המקורי.

אם לזאת נאמין לדבורה בארון, כי אז נוכל לבער קוצים שעלו בספרותנו ולפסול אמצעים רבים שנעשו שגורים אצל הכתיבה. נטפח את הטעם הטוב בסיפור המקורי ונתרחק מפולחן מזוייף, בין של חיי עצמנו ובין של הזולת. נעשה את עבודת הסיפור לעבודה כשרה, שאין בה הונאת־דעת, כי אם ובעיקר כוונה טובה ותיקון לנשמות האומה באשר הן שם. – בכך יפעל הסיפור הטוב לחיזוק התרבות הלאומית וגם לחיזוק המוסר האנושי – שזו תעודת הסופר מאז ועד היום.

(לכינוס “לגבולם” ע"י ד"ר ש. פרלמן)

רבים ושונים מפעלי הכינוס הרווחים בעולמנו, כמו הפכה הארץ לא רק לאכסנית היצירה העברית, אלא נתבעת היא לכינוס כל גילויי היצירה של עמנו, אשר על אדמת נכר הם נדונים לשכחה או נזקפים לזכותו של עם אחר – ואילו כאן יוחזרו למחצבתם ויוסיפו און לגאון היצירה הלאומית שלנו. כגון זה נעשה כבר ביצירה בשפת־המשנה לעם – באידיש; לאחרונה בא ד"ר ש. פרלמן כעורך מחונן ומתרגם בעל טעם לשוני מובהק, להריק אל העברית ממבחר יצירותיהם של יהודים בלשונות זרות.

אף מסתבר מיד, כי הרשימה נאה ומרהיבה: “ראשי הזרמים בספרות המאה הי”ט" מאת גיאורג בראנדס; “הפסיכופתולוגיה של חיי יום־יום” מאת זיגמונד פרויד; וכן היינה, ברנה, שלמה מימון, ברגסון, לסל, ובהם אחד שהשאיר ציון נאמן לאורח־חיים יהודי במערב־אירופה (שלא היה ידוע לנו במזרח), גיאורג הרמן – – נצטרפו לעורך מתרגמים מן הטובים (ויסלבסקי שינברג, גרונימן, ראובני ועוד) והמלאכה החלה. ואמנם כה מופלא במהותו כינוס ססגוני זה, שאין אנו רשאים להעריכו הערכה כוללת אף מבחינה לאומית בלבד, ועל אחת כמה הערכה אנושית־כללית בלבד.

היינה.. בראנדס.. – האמנם יהודים הם גם ביצירתם בשפת נכר ולא רק במוצאם? – נדמה כי פחות מאתנו יודעים הם עצמם לענות על השאלה, בהיותם עושים ארוכות וקצרות בארצות הצפון הללו – אשכנז ודניה והולנד – כאזרחי עולם: – –"וברוחי הנסערה חולפים ביעף חזיונות לילה שונים ומשונים; – – במצב כזה יש אשר אדמה בנפשי כי רץ אני ברגליים ארוכות לאין־מידה מאשכנז לצרפת וחוזר חלילה – בפאריס, רעים אהובים, קרא הגבר (לוחם הרבולוציה) – זה הוא כל אשר ידעתי… ואשכנז? אינני יודע. הנשתמש סוף־סוף ביערות אלונינו שימוש נכון, כלומר לבריקדות בשביל שחרור העולם?" (היינה) –

אולי בשורות אלו יש משום תשובה ברורה ביותר על השאלה אשר שאלנו וכן עדות נאמנה, כי גם ביצירתם ובסערת רוחם יהודים הם. הם־הם הנודדים – הנושאים את אבוקת הרוח והחזון האנושי הצופה בחרדה אל הבאות. לכאורה, הזדהה כבר בן עם יהודה הזדהות שלמה עם מולדתו החדשה – “בה מתופף החרון האשכנזי, מצפצף הלצון האשכנזי, נושקת האהבה האשכנזית, נוטף ונוצץ היין האשכנזי והטהור והדמע האשכנזי הטהור” – ומה עוד? – אך ברגע משנהו איש־יהודה חוזר ומתעורר ומשא קשה על פיו: – – “כי תשמעו באחד הימים קול אדיר מתפוצץ, כאשר לא נשמע כמוהו בדברי ימי עולם, וידעתם: הרעם האשכנזי הגיע למחוז חפצו” – אזהרתו של היינה היא שהיתה מכוונת למולדתו השניה – צרפת – או אולי שלא־ביודעים היתה מכוונת כלפי עצמו, כאשר הכיר בפנים לבו לדעת כי נשאר נטע זר על הגוף האשכנזי הזה העשוי “להתפוצץ” – או אולי כלפי מי שהיו בני־עמו? –

נמצא כי גם בהיותם מעורים באווירתם וניזונים ממנה, שותפים לצערה ולשמחתה, נשארים בני יהודה הללו אבירי־רוח אשר מעונם הוא רוח ומפלטם הוא בנין־הרוח – או כמאמרו של גיתה – “ספרות העולם” – – ודאי שיש להם אחים למלחמת הרוח גם באומות – אם ביירון משוררה של אנגליה המפגין את אחדות הרוח האנושית בצאתו ללחום את מלחמת החירות של עם יוון. או מדאם דה־סטאל הלוחמת האמיצה בעריצותו של גיבור המלחמות נפוליאון ועוד – – אך היהודי שבאנשי־רוח אלו שונה מאחרים: הוא אינו נלחם לשעה אף לא בזולתו בלבד – אלא נושא באפיו את מלחמת הדעות באשר יבוא, – זו שליחותו – זה ייעודו – –

לכאורה, נושאים כל אלה דבר־פיוס לאנושות מעבר למחיצות של עם אף מעבר לאקלים מולדת – אך לא רק המציאות מטפחת על פניהם, אלא בפנים לבם יודעים הם את “האמת המרה”, שאין להעלים אותה גם בשליחותם: – – “אפשר שאין בעולם ארץ חוץ מפולין – כותב הפילוסוף היהודי שלמה מימון – שחירות הדת ושנאת הדת קיימות שם במידה אחת שווה כל־כך. היהודים רשאים לקיים שם את מצוות דתם מתוך חירות גמורה ואף נתיחדו להם כל זהויות האזרחים האחרות, ולא עוד אלא שיש להם אפילו בתי־דינים משלהם” – – ובכן מה הדבר החסר לכאורה? –" כנגד זה אתה מוצא, ששנאת הדת היא גדולה שם כל־כך, שהשם “יהודי” תועבה הוא ורגש תועבה זה, שנשתרש בלבבות בימי הברברות, עדיין היה קיים בימי" (דהיינו, בסוף המאה השמונה־עשרה) – –

לא יכלו איפוא גם הם, שיצאו לרעות בשדות זרים, שלא לחזור ולספר בחידת מוצאם בין הגויים, כי תורה של מלכות הרוח עדיין מהם והלאה – וגם מספר לתומו, גיאורג הרמן, שאין לו יומרת לוחם והוא שלם לכאורה עם האווירה של הטמיעה – של “תרבות שסוערה” – ־ של “גן־עדן שאבד” – – (כדברי סמי גרונימן מתרגמו) – אף הוא אינו פוטר את עצמו מלחזור אל אותה חידה ולספר בה בדברים נכוחים: “שייך אני מלידה לגזע עתיק מאוד ואני מתיחש עליו.. בחפץ־לב. אני רוחש כבוד ויקר לאחים יקרי־סגולה מקרב בני גזעי, שאני מונה אותם עם באי־כוחה המעולים ביותר של האנושות. זה 3500 שנה שאבותי ידעו קרוא וכתוב והגיעו על־ידי כך לידי תודעת עצמם במידה גבוהה מאוד.. ואולם – עתיקות מודעת זו של גזעי הורישה לי עצמה ורפיון, ערנות יתירה ועייפות כאחד, והיא שקבעה בי את היסוד־מוסד של מהותי: עמדת מורשת כלפי עולם ומלואו, שאינה ניתנת להיטשטש ע”י כל מיני מליצות, אשר ברשתן נלכדים עדיין בני גזעים צעירים יותר.. בגללה הנני אולי חסר מיסטיקה ואולם תחת זה העניקה ליל חיוב־חיים מוחלט: על אף הכל!" –

בלשוננו אנו: “אני מאמין על אף הכל” – ואין אנו רוצים לנחש מה היה כותב גיאורג הרמן לאחר כל מה שהתרחש בזמננו – – כי אין אנו מחפשים להוכיח במחרוזת חטופה של דברים – האם צדקו או תעו? – דבר אחד ברור: גם אלה שיצאו לשדות זרים את שליחות עמם וייעודו מילאו, את מלחמתו לחירות האנושית נלחמו בכל אשר יצרו – – והם יצרו בעוז־רוח יהודי – בין היינה המבקר שנונות את מולדתו הגרמנית ממקלטו שמצא לו בצרפת ובין לודביג ברנה המהגר הפוליטי השני מאשכנז, אף הוא על אדמת צרפת שנעשתה מקלט ללוחמי החופש.

סימני היצירה הלאומיים טבועים בהם גם מתחת לקליפה הזרה אשר סיגלו לעצמם ואין אני בא לקבוע באיזו מידה נתמכים גם יסודות הפסיכופתולוגיה של חוקר מקצה אחר, זיגמונד פרויד, על אשיות הידע הנפשי שהצטבר ביהדות על כל פנים, בקריאת הדברים הם נראים לנו מוכרים, אף בלי שיעידו עליהם, כי מפרי רוחנו הם. ויש להצטער כי מעשה הכינוס אשר הוחל נפסק עם פטירתו של מחולל הרעיון – ד"ר ש. פרלמן. גילויי היצירה של בני עמנו בלשונות נכר יש בהם כדי לשמש נדבך חשוב בבנין רוחנו הלאומית וחובה היא להמשיך בכינוסם.

“יהודיות” – היתה וישנה

ברי, כי לישראליות אני מעמת בזה “יהודיות”,, הואיל והגירסה “ישראליות ויהדות” אינה נראית לי, לאחר שאף אחד לא יעלה על דעתו לנטול מאת היהודי היושב בארץ את חלקו ושרשו ביהדות. מה שאין כן “יהודיות”, – זו מסגרת החיים שהתגבשה בגלות על ארחותיה, ערכיה, שיבושיה וסגולותיה היקרות. יהודיות זו על רוב גווניה, אף שקמו לה מקטרגים קשים מתוך העם עם תנועת האמאנסיפאציה בחוץ וההשכלה שקרעה חלונות לתרבות האנושית בפנים – כוחה היה גדול ואולי גדול הוא עד היום מכדי להיטשטש ולהימחות כלא־היתה.

יהודיות זו מטבע גיבושה היתה פרי העקשנות הנפלאה של העם בגלותו להלחם על קיומו הפיסי והרוחני – בה נשאה בחיצי הלעג והמשטמה של אויביה מבחוץ ובה השיבה שערה למהרסיה ומחריביה מבפנים. היא שהיוותה את כוח הליכוד הלאומי מאז גלה העם מארצו, ובימים של גזירות ורדיפות ו"יוון־מצולה" חשו לעצמם הכל מפלט תחת כנפיה ואפילו פורצי־גדר היו אנוסים להודות בה ולחזור בתשובה (או – להזקק למוצא האחר של הטמיעה). ולא עוד אלא יהודיות זו היא שהיתה הרקע, עליו התחוללו בדורות האחרונים הגלגולים מעקשנות לאומית אילמת לתגובה לאומית אקטיבית בגילוייה השונים – אשר הביאונו הלום. הכיסופים הדתיים מזה והניגודים הכיתתיים מזה, חיי הקהילה וארחות החיים הסגורים בעיר ובעיירה – כל אלה הפכו חומר־דלק למרידה אשר בישרה, במשל ובמליצה ובקריאת תגר, את בואה של תקופת התחיה ועמה החתימה המתקרבת של היהודיות עצמה.

לפתע נפקחו עינינו לראות נכוחה את התלישות שבה, את הנוהגים הנפסדים שדבקו בעם בתוקף נסיבות קיומו בין העמים, את הכוחות הפנימיים בהם נשא העם בתלאה ובגעגועים הלוחשים כגחלת הדורות לגאולה – נשא ונחשב “ככבשה אילמת”. וכיוון שדרכה כף רגלנו על סף הארץ התמרדנו במסורת זו, לא רק בדיבור אלא בעובדות ובמהפכה בחיי הפרט ובחיי הכלל. – אפשר שלימים חזרנו והפכנו בענין – אם יפה עשינו שמרדנו והאם לא היתה לנו דרך אחרת אלא מרד ושריפת גשרים – אפשר שספקות אלו הם המתגבשים לאחרונה בחיפושים אחר “התודעה היהודית” בצורה זו או אחרת – על כל פנים ברור כי המרידה היתה הדרך בדלית־ברירה לקיום העם וכי הקרע שהועמדנו בו עם העבר, עמוק מכדי שנרפא אותו באמצעים פורמאליים־מתודיים, ככל שהם נאים; ויכוח ממצה ומכוון לגופו, אך הוא עשוי לגלות לנו לעצמנו את מוקד־השאלה.

והוויכוח אינו מתמול־שלשום

השש לקרע המסוכן, בין יושב הארץ והיהודיות של אחיו בגולה־בפזורה והחיפושים להקדים לו את התרופה באמצעים שונים ופעמים בנוסחאות שטחיות ושגורות למדי – כל אלה אינם חדשים עמנו, ולאו דווקא מצד נאמני המסורת בגולה, אלא ובעיקר מצד הוגי־דעות חפשיים שבתוכנו, אף ניתן לומר כי כל אחד נושא בלבו את החשש הזה.

אף ציינתי במקום אחר, כי אשר ברש הציג יפה את החשש של “שבט” לעומת “עם”, מתוך הנחה שעלולים אנו בארץ להצטמצם במסגרת שבט, בלי להניח יסוד לעם – אלא אם נשמע בעוד מועד לאזהרה על הטמיעה הליבנטינית הצפוייה לנו במקרה זה. ככל שהדברים נאמרו מדאגה נאמנה, נראה כי הוויכוח הקדים לבוא על דרך העיון, בלי שהספיק להצטייד בסימוכין או בנימוקים חיוביים מחיי המעשה הישראלי כדי להפריך את החששות והספקות מסוג זה.

ושוב: – ודאי שהיה ברור לכל, כי מעשה התחיה בארץ התחייב כמעט בנפשנו וקרע מגופנו אבר־מן־החי – – היה ברור כי ניטל מאתנו מקור ההשראה העממית הבלתי־אמצעית של חיי האומה בהמוניה, בעניה ובעקשנותה – – היה ברור כי ניטל מאתנו שיתוף־הלשון עם ההמונים שנשארו מאחורינו – וללא המגן הזה נשארנו, ובפרט בני הנעורים שבנו, חשופים בפני סטיות חסרות־שחר שהגבירו את חששותינו.

בינתיים, ועוד קודם לכן, הוסיפו להישמע קולות המבוכה של הבודדים, אשר נותקו מעל ההמונים והוטלו – “בין מערב ומזרח”, “בין ים ומדבר” – ורמזים כיוצא בהם שנתכוונו למצות את ההפתעה, בה הופתע היהודי – הנחשון עצמו. ובארץ גופה – “שכול וכשלון”, ישימון נפשי וגופני, חבלי איקלום והסתגלות, מציאות אכזרית לגבי חום ההרגלים בו גדלנו על ברכי העוני היהודי. האם המחרשה תגמול? – וידנו לא אומנה לחרוש. האם המעדר? – ובכפות ידינו עלו היבלות המכאיבות. האם חיגור נשק בפני ליסטים? – אימוץ רובה? – דהרה כפרש בדווי על סוסתו? – האם.. האם.. וכל אלה יבואו, כביכול, במקום הערכים שנחשבו בעיני העם בגלותו – “ארון הספרים”.. בית־המדרש..? – בוקה ומבולקה היתה מנת־חלקם של דורות הנחשונים.

אף זה סוד רעננותה של תחייתנו, שהיא הפיגה את הספק ונטעה בטחון בלב, כי מתוך הקרע ובכור הלבטים והחבטים האלה התגבשו והלכו ערכים, אשר עדיין לא נודעו בשמם, אך כמוהם כנכסי־ברזל בהם תקום אומה. כיוון שקמה המדינה וודאות זו מצאה חיזוק בנצחוננו הצבאי והמוסרי על הקמים עלינו בנשק מבחוץ ובלהט הקיטרוג מבפנים, עשויים אנו כיום לקום בפני פולמוס הדעות ולהשיב ביתר בטחון לשואלים אותנו: אילו ערכים יצרתם בישראל אשר יעידו כי אמנם נתחדש באומה דבר־קיימא, שהוא עשוי להתקרא בשם “ישראליות”?

ועלה בדעתי, כי בלי להתרברב לגבי ויכוח נוקב כגון זה עם עצמנו וזולתנו, ניתן למנות כיום, כעבור שתי עשרות שנים למדינתנו ושמונה עשרות שנים לחידוש ישובנו, ערכים יסודיים מבחינה זו, אשר ללא דוגמה בגלות החלו מתרקמים מיד לדרוך רגלנו על אדמת הארץ, בחסד החזון החלוצי שלנו, אווירת הארץ והעבר ההיסטורי של עמנו – ארבעה ערכי־יסוד, לדעתי, אשר עמד במבחן התחיה והביאונו למדיה.

האדמה וכוחה

יהיו אשר יהיו מראות הרחוב הישראלי בתנודותיו, עובדה היא כי שלא־בדומה לחיינו בגלות (ואפילו במקרים הנדירים שנזדמן לבני עמנו להתפרנס כעובדי־אדמה), נתקשרו כאן מיד קשרי אהבה בין העולה ואדמת הארץ. ודאי גרמו לתחושה זו הגעגועים המקופלים והרדומים במקורותינו ולא נדרש אלא מגע־הקסמים הפיסי, כדי להוציאם מקיפול ולהפכם לתחושה אורגאנית. האדמה – כרקע וכיסוד, עליהם עשויים להתהוות הנכסים החדשים שלנו, נכסי משק ונכסי רוח כאחד; האדמה – אשר היא כשלעצמה מספרת בעזובתה ובשרידים שנשתמרו בה על עבר העם ומתרגמת למעננו את האירועים שהתחוללו עליה בלשון־סבל מקבילה ללשון־הסבל של העם אשר גלה.

ולאחר מכן האדמה – שהיא מחברת כחוט־שדרה את האכר והפועל המעבדים אותה עם אלה שנכספו לכך במשך הדורות, אך עדיין לא כשרו אז לתת ביטוי לכיסופם. ולסוף – האדמה כתנאי הטריטוריאלי־המדיני, אשר בלעדיו לא תתקיים שיבת־ציון – תחושה או תודעה אשר מצאו את ביטוייהן בגואלי הקרקע, מהבארון רוטשילד ועד לקרנות הלאומיות. אף לא נעלים כי מתוך הכרה זו של דחיפות הענין, ננקטו כל האמצעים, התכסיסים אף התחבולות, כדי להכין את הבסיס הממשי להגשמת הרעיון המוצהר או המובלע של שיבת־ציון. כל אלה ייחדו את הקרקע כנושא שאין עליו ויכוח ומשום כך הפכה מערך ממשי כשלעצמה לנושא חינוכי חדש, אשר הוציא גם את המוני העם היושבים בגולה מעולם הערכים המופשטים שהיו רגילים בהם, כדי לחדש את בריתם עם הערך הארצי המסמל תקומה.

העבודה

אפילו אם נדחה את הדעה כי העם הגולה חי ברוב מנינו ובנינו על התיווך, והיה וישנו בפזורה מעמד של עובדי־כפיים במקצועות רבים – עובדה היא כי בד בבד עם הקרקע רמה קרנה של העבודה כערך יסודי, אשר בלעדיו לא יקום עם. ואם לגבי הקרקע נתבעו תכסיס והעזה, הרי גם העבודה לא נרכשה מיניה־וביה. אף־על־פי־כן ראו לעצמם ראשוני המעפילים חובה להתקדש בעבודה המפרכת ולקדם בחדווה תמימה ומופרזת לכאורה את “היבלות הראשונות”. פירושה של אותה תמימות אחד: התודעה כי בלי עבודת כפיים בשדה, בכרם, בפרדס (לאחר מכן גם בתעשיה ובחרושת) – לא יקום האדם היהודי בישראל – פירוש אשר א.ד. גורדון נתן לו ביטוי נלהב במלוא תמימות השעה ואחריו התרחב והלך הביטוי עד שנחרת על דגלו של מעמד פועלים גדול ומפואר אך בו בזמן נעשה כלי־קיומו של כל יושב בישראל. ודאי שביצירת שני הערכים אשר מנינו – הקרקע והעבודה – לא חידשנו מאום לגבי אומות יושבות על אדמתן ואשר הקרקע והעבודה (וההגנה על שתיהן כאמור להלן) – הן לגבי דידן מורשה אורגאנית – וההישג במה? – ההישג היה בכך, שבימים של בריחה מעבודה גם באומות מתוקנות וחילופה במקצועות “נקיים”, נקטנו אנו את עבודת־הכפיים כערך מחנך העשוי לחדש את האומה, שעמדה בסימן של התנוונות. והא עובדה, כי תפיסת כבוד זו לגבי העבודה לא בלבד שלא הכזיבה, אלא היא שאימנה את ידנו להפעיל בכשרון ובזריזות גם את החידושים של העידן הטכנולוגי, בהם הופכים אנו שממה לארץ פוריה ומפליאים בכך את “העולם”.

שמירה והגנה

גם השמירה הוחלה מאליה בתוקף תחושתם העצמאית של איש הקרקע והעובד אותה, ואולי בראש ובראשונה לאו דווקא משום הנזק הישיר שבגניבת הבדווי וחמסנותו אלא משום תפיסת הכבוד שבדבר – שהיהודי ורכושו אינם הפקר. תודעה זו היתה כה טבעית וצמודה לעולה לארץ – שהוא לא הטריד את עצמו בשאלה – מה כוחו של אחד נגד רבים (ובאופן כללי יותר – מה מעמדו באיזור מסוכסך זה שבא אליו מקרוב ומה טיבו של נשק זה שהוא נזקק לו ביד לא־אמונה – האמנם נתכוון לפגוע ולהמית בכלי־הנשק או היה בו בראש ובעיקר משום נכס המקנה בטחון לו לעצמו בנסיבות ששררו בארץ? – –

עובדה זו נעשתה נושא טבעי לסיפורים ושירים רבים, אך הצד השווה שבהם הוא החזרת הבטחון העצמי לצעיר היהודי. למותר לומר, כי הדברים חרגו מיד מתפיסה ראשונית זו ועברו לקו של התמודדות כוחות – כן בעבודה עם הפועל הערבי המאומן לכך מנעוריו וכן בכל הנוגע לגילוי כוח ואומץ־לב. זו הסיבה הישירה כיצד נסתמלה הסתגלות זו של היהודי בארץ בדמות שלא נודעה בגולה, כאברהם שפירא ז"ל – כחבר "השומר' – ומכאן “תלחי” – “טרומפלדור” – – “הגדוד” – – החרפה שבהפקרת בהמה לידי שודד ועל אחת כמה – כלי־נשק לידי החומד אותו. – האם נעדרו גילויי גבורה וגיבורים יהודים בארצות הגולה? – הללו נודעו בדורות קודמים וכן לאחרונה “במחתרת” – “בהגנה עצמית” – בגיטאות – אך באין אדמה נושאת־עתיד מתחת לרגליים ובהעדר נכסים מפרי עמל עצמי, הנושאים בחובם סיכויים של גדילה והתרחבות – כבו גילויי הגבורה הללו מיד להופעתם או ניטשטשו בין הרשויות של הקיבוץ היהודי והעם אשר בתוכו ישב.

לא כן בארץ, כאשר שוב לא היה צורך להצמיד את העובדה לאיש באשר הוא יהודי, לאחר שהגבורה נעשתה צמודה מיסודה לאווירה לאומית־לוחמת, שתססה סביבו בקוצר־רוח לחופש, למעשה מופת ונצחון. אם נפסח על הלבושים השונים, שבם הלבישו את גילויי הגבורה הללו, לצרכי השעה או הפולמוס הפנימי בקרב הישוב – העובדה הסופית היא כי הכל נשאו כבר בחובם – כגדול וכקטן – את ערובת הנצחון. הזריזות הקרבית והתכסיס הצבאי הפליאו עמים למודי־קרבות אף השכינו מורא וכבוד בלב שכנינו, אשר הגבורה בטהרתה נחשבת בעיניהם לאין־ערוך.

הלשון העברית

אילו באנו לשולחן הוויכוח בשלושת הערכים הקודמים בלבד, לטעון לסימנה ואפייה של “ישראליות” – אפשר והיינו עשויים להחשב כתפוסים להתרברבות פיסית, שאין בה משום אידיאל הולם את תקופתנו, ואותות של יתרון פיסי שהוא גובל באלימות אינם מקובלים בה, וב"יהדות" בפרט. או אולי גם זה נימוק מדוע רואים המבקרים אותנו גילויים אלו בפליאה סמוייה, אך בו בזמן נחפזים לגלות בכך נקודת־תורפה שלנו, דהיינו: ראו, מה דמות עומדים אתם לשוות לקיבוץ יהודי שלנו בארצו – האם לכך נשאנו את נפשנו? – לשמחתנו, עשויים אנו להשיב מיד בלב שלם: לא רק הערכים אשר מנינו – קרקע, עבודה ושמירה־גבורה – מילאו תוכן לא־נודע עד כה את הווי חיינו העצמאיים בארץ, אלא מראשית דרכנו – התיצבנו במרידה קנאית, למען תחית לשוננו הקדומה ומקורותיה, אשר נשתמרו נקיים מסיגים במשך הגלות.

אין ספק כעת כי אותו מעשה־מרד השלים את ההתפרצות לתחיה של העולה על אדמת הארץ, אף העיד על הכוח הלאומי־הפנימי שהיה עצור בעם במשך אלפי שנים ולא מצא את גילויו אלא תוך ישוב הארץ מחדש. ואם האיקלום הפיסי לא היה קל, הרי למותר להראות כי המרד הלשוני היה כרוך ביסורים גדולים. הקפיצה כשלעצמה לתוך המסגרת המשומרת־הקפואה של הלשון העתיקה – ואפילו נפרצה כבר ע"י סופרים ומשוררים מבשרי־התחיה – לא יכלה להיעשות אף היא אלא תוך החלטה שביאוש של “בלית־ברירה”, שהדבר מוכרח להיעשות בדיבור, בחיי המעשה, בהוראה לפעוטות, בחיבור המחשבה הלאומית והאנושית, שאינה פוסקת בזמננו לחפש ולחדש ניבים מדוייקים. נעלה מכל ספק, כי לאור הנסיבות האלה תובן לנו גדולת “שגעונו הלשוני” של אליעזר בן־יהודה, אבל כלום המורה שקיבל עליו להורות לפעוטות ולשים בפיהם חרוזי שיר – עוז־רוחו היה פחות? – הרי איפוא הערך הגדול ובוודאי הראשון־במעלה, אשר היה רדום בחיי רוחה של האומה הגולה, אך בבוא שעת יקיצתה נתעוררו כל הרוחות להעביר בשלום את חבלי ההתעוררות של הלשון, כי בה הערובה לנצחונה של התחיה הרוחנית – והרי בסוף־דבר היא העיקר.

והערך החמישי – העם

ברי, כי אם לגבי הערכים הראשונים אשר מנינו יודה כל שופט נכוחה, לא כן האחרון שהוא זירת הפולמוס לא רק בין קיבוצי ישראל והפזורה, אלא בין האיש היהודי לבין־עצמו. העם – אשר רוב מנינו ובנינו מפוזר בתפוצה – הוא היהדות, הוא “היהודיות”. בו מתקיימת המסורת היהודית על כוחה וטעמה, בו מפעם הלב היהודי ובו תוססים כושר המעשה והיזמה היהודיים, אשר גם זרים מודים בהם בו אלפי הנימים בהם היהודי מצא את התקשרותו הכפולה – לעם מזה ולאזרחותו מזה – ללא סתירה לכאורה. מאידך: בישראל – מיעוט העם ועם כל החיוב אשר ביצירתו – אין הערכים אשר הישראלי גיאה בהם הולמים את התפוצה ומשום כך זו אינה עשוייה לקבל את גזירת המיעוט אשר יכוף עליה את הלכות חייו. ולצערנו, יש אמת בדברים בלי שנוכל להסתמך בוויכוח זה על “אחרית הימים” דהיינו: כיום אנו מיעוט לגביכם אך תוך תקופת השנים נהיה לרוב.

המרהיבה אשר אולי קורות עמנו לא ידעו כמותה, של קליטת גלויות

גם בערך זה אין אנו נכונים לוותר כעת אלא אומרים, כי לא המספר קובע אלא העובדות קובעות: כבר פעמיים לפחות הוכח, כי מיעוט זה בארץ שימש מקלט־עוז לפליטי עמנו, דבר אשר שום קיבוץ יהודי אחר, ולו איתן וגדול פי־כמה מאתנו, לא יכול להגשימו. תחילה המקלט לפליטים מהמשטר הנאצי בראשית הופעתו, אשר באו ונקלטו ברבואותיהם בארץ, עוד בימי השלטון המנדאטורי; לשנים, הקליטה המרהיבה אשר אולי קורות עמנו לא ידעו כמותה, של קליטת גלויות שלמות בקום המדינה. ולא בלבד שלא נאמר כלפיהן – צר המקום – אלא הן שנתנו יד ליישב את רחבי הארץ ולהוציאה מעזובתה. אף זו עובדה שלא נודעה בארצות קולטות־הגירה, שתוך עשור שנים נתחוללו קליטה ומיזוג, הנראים כחידה בעיני זולתנו. הרי שהמיעוט הלאומי היושב בארץ גילה כושר ויכולת לאומיים להטמיע בתוכו גלויות שלמות, לאצול עליהן מרוחו ולהקנות להן “בין־לילה” את ערכי־היסוד, כשהן “בנעריהן וזקניהן” רואות את עצמן לנושאים הטבעיים של הערכים האלה – בהתנחלות על הקרקע, בהבטחה של ישובי הספר, בעבודת הגבר והאשה בנחלתם ובכל אשר העבודה תימצא להם ולמותר לומר – בקבלתם באהבה את דינה של הלשון. במילים אחרות: כאן – נתגלה הפוטנציאל הלאומי של התחיה במלוא עוזו והצדיק במבחן קשה את ההעזה והנחשונות, בהם נוצרו ערכי־היסוד הראשונים; כאן נצטרפו איפוא אווירת הארץ וחזון שיבת־ציון להפוך את המיעוט ללבה ולמרכזה של האומה כולה.

לתכליתו של הוויכוח

בדברי לא התכוונתי לתכלית, אלא להגיע למוקד השאלה כדי להציג את העובדה, שאין עוד מיתרס מפריד בין היחיד ועברו ובין ישראל והתפוצה, וממילא הדין נותן כי הוויכוח מתנהל לא לשם קיטרוג אלא כדי להעלות בקול את השיקולים המתבקשים לעתיד. אף לא ראינו כי התפוצה דוחה את העובדות ולא עוד אלא יש אשר עמדה מוקסמת מהמציאות יותר מאלו העושים במלאכה יומיום – – מה גם שתפוצה זו, בפלגותיה, קמה כאיש אחד להתנדב לבנין ולתמוך בהשפעתה המוסרית והחמרית ובחרדתה הגורלית, בשעת חירום וסכנה לישראל.

מאידך, לא מצאנו כי בר־דעת בישראל יצא לכוף את לקחו של המיעוט על היהדות כולה בחינת: כזה ראו וקבלו (פרט למקרים יוצאי־דופן או פליטות־פה־ועט שהן ענין לריתחא ציבורית). כל זה נוטע בנו את ההכרה, כי לא רק המדינה נעשתה עובדה קיימת בחיי העם כולו, אלא גם ניגודה עם התפוצה מתישב והולך, כשהתפוצה מודה בלב שלם או פה ושם בחצי־הפה (ופעמים מאונס) בחיובו של המרכז המדיני, שהוא מוסיף מכוחו ומכבודו גם על התפוצה.

מאידך, ישראל עשוייה לאצול מרוחה על התפוצה לאו דווקא בערכים הפיסיים – אלא ובעיקר באווירה, שבה ניתן לקדם את סכנות הטמיעה בעמים, ואווירה זו פירושה החזרת העטרה לנכסי העבר המפואר של עמנו, אך לא פחות מכן – הריאליזם המרהיב של התחיה בימינו. מבחינה זו אין לחשוש לנזקן המוסרי של תופעות “הירידה” ככל שהן מצערות; כן אין להיתפש למבוכה מחמת הזעזועים הכלכליים או הבטחוניים שבמדינה. אי גוף חי שאינו עומד בזעזועים? על אחת כמה אין לראות עיקר בפילוג הכיתתי המתחולל בה. העובדה העיקרית היא: מתוך עם ישראל על דורותיו עלתה ונולדה המדינה, בכוחם של נחשונים נאמנים למסורת הלאומית של שיבת־ציון; מכאן שהיא ענין, כחזון עצמו, לא רק ליושב בישראל אלא לעם בתפוצותיו, ובין לזה שתפיסתו את החזון דתית היא – בין לזה שתפיסתו את החזון היא לאומית־אנושית. ואשר יצא לראות בעם המתנחל ברחבי ארצו במו עיניו, ולא יאמר די בקבלת דברים מכלי שני ושלישי, – ייווכח לדעת כיצד שתי התפיסות שוכנות בכפיפה אחת ללא סתירה והתרוצצות ביניהן. בחינת – בא הקץ לחילוקי־דעות בישראל, עם ותוך המעשה, והרי זו תורת “הישראליות” כולה.

---

בין מלחמת השחרור ושארית הפליטה

(רשמי מסע, 1948)

עם המאורעות בפרוס מלחמת השחרור ב־20 בפברואר 1948, יצאתי למסעי בארצות אירופה, ועשיתי בה חדשים חמישה. ראיתי בקהילות היהודים בארצות המערב ובשרידים הנודדים או יושבים במחנות. ישבתי עם אחי־לעט מביניהם ודיברנו בשאלות רוחנו. פעלתי שכם־אחד עם העברים המשכילים ונועצנו איך לקומם את תרבותנו בגולה. הכל אמרו, כי מעתה הארץ חייבת בקיומה של הגולה; סופרים יהודים הודו: לכם זכות הדיבור. ואני לא התכבדתי בחולשתה של הגולה בזמן הזה אלא ראיתי בה אות ומופת נוסף לנצחוננו. ברוח זו דיברתי אל סופרים של אומות המערב וגם הם הקשיבו ואמרו: אכן, ניכר כי היתה לכם תחייה בארצכם – עליתם בכוח זה ועשיתם חייל. נמצא, כי ברוב הצער של חיי עמנו בגולה מצאתי גם עידוד. בדלדול של המונינו גיליתי מקור של כוח, ובמגע עם הגויים ראיתי עידוד למערכה שאנו עומדים בה. החלטתי איפוא להעלות את הדברים בכתב, כפי שהצטרפו לי תוך מראה־עינים ומשמע אזנים במשך מסעי.

שאלה אני שואל

יצאתי מביתי ונפרדתי מעל ארצי ביום חורף ממוזג, אשר דוק עננים קלים הרעיף בו מפעם בפעם. גשם ורוח החורף כנפה בו מזמן לזמן שמועה וכן נמצאתי עולה עם מעטים וזרים לי על סיפון האניה שהפליגה לדרכה, לצד צפון. נתקשר החוף ממול כרצועה דקה ואהיה רואה עד חשיכה בהרים המתעלמים וטובלים בערפל אף הוגה במאורעות אשר החמירו והלכו מיום ליום בארץ בה עמד להיחתך גורל מלחמתנו על הארץ ואני זכרתי למראה הזה את ימי בואי אליה נער.

– – גם אז, לפני קרוב לארבע עשרות שנים, על פני בירות וצור עברתי, ועתה בדרך זו אני סובב־עובר. היבשה ממול – מראה לא שונה מאז: חן המזרח וריחו – כריחו וכחינו אז. אפשר כי אורות חשמל לא הוארו אז בדמדומי ערב ולא נצנצו פנסים של מכוניות מבין נתיבי הרים… אפשר כי חבל־ארץ זה של הלבנון לא התיצב אז על דרך שיבתנו כצר ערוך לקרב. הרגשתי לא שונתה גם עתה כלפיו ואני אך תהיתי ושאלתי, מדי עברנו במימי הגבול בים: כיצד תקום כניסתנו למשפחת העמים של המזרח כמדינה? והאניה קרבה אל עיר־החוף הראשה והשכנה – בירות.

עיר הלבנון לא האירה את פניה אלא אל באיה המעטים בין הנוסעים. אליהם – אל לבנוני או סורי אשר חזרו ממסעם, קראו מעל החוף ונופפו במטפחות. אף לקראת שר עבר הירדן שירד לחוף, התיצבו במדי־שרד וטקס רשמי ומבדח של קבלת־פנים. עם איש הארץ השכנה והלוחמת לא דובר כעת מטוב ועד רע. פקיד לא נתן עליו את דעתו.. חילוף מטבע ומעשי־עסק כיוצא בו בעיר של חוף נעשו בהיחבא, שלא על דעת פקידי־הרשות המהודרים, ולא הביאו אלא פרוטות של רווח מצומק מנוסעי־הים שמעטו. כן הפליגה הספינה כלעומת שבאה מבירות.

אף דומה כי החבורה של הנוסעים הצטמצמה עם ההפלגה מעיר־החוף הזאת. נערה “מהגרמניות” החלה סובבת סיבובים סביב ליציעי האניה; קומץ צעירים שהגיחו מתאיהם קנו שביתה על גבי ספסל וגעגועיהם כוססים תוכם על הארץ שיצאו אותה. עלמה הכינה את עצמה למעשה הספורט שבהפלגה בים ופני כמורה נראו. נמצא, כי בני כמה אומות היו, מאלו המצויים בחבל זה של העולם: אנשי הארץ, אנגלים מספר, מהגר סורי ואיש או אשת הכמורה. וכיוון שפתחו ביניהם בראשוני־דברים, אף הוחלפו מעשי־שירות קלים, מצאו מכירים איש את חברו. האחד פותח בדברי ויכוח על שאלות היום ביבשה והאחת נעשית צינור להעברת דברים שבניחוש ורמז, מאשר כומר השמיע או אנגלי הסיח לתומו…

“האנגלי ניסה לדון בשאלת היהודים בארץ־ישראל ולא הוסיף..” – רמזה אשה בלחש.

“הכומר השמיע זה עתה מלים בשאלת הערבים בארץ”. – החזיק עמה נוסע להוט אחר שמועות.

אך אוויר־הים נסך שקט ואותו כומר כרסן נראה שוקע בכסא המיטלטל ומשתקע בספרו. האנגלי העדיף כוס־ויסקי על ויכוחים ושאלות; מלחים מעורבים עם הנוסעים ומראים לעיניהם מלהטיהם של יורדי־ים. לא נשאר לו גם לשוחר החדשות אלא להתפרק מדאגתו ולאשה לשוב ולהלך עקב בצד אגודל עד בוא שעת־שיחה שניה. צפרה האניה לבוא לארוחה ובפלושים ניצבו הכן השמשים והשמשות להדריך נוסע ונוסעת תוך התנודה, הטלטלה, או חולשת הדעת החולפת. כיוון שראית בשולחנות הערוכים, ונזירות בצניפיהן הלבנים ומכונפים באות ומסיבות בשלוות־נפש עם אחיהן לכמורה – כהן מטיף ודרשן דתי – נצטרפת מאליך לאוכלים. כיוון שנעשה לבך גס בתפריטי המאכלים, נמצאת מסור מיד לטעמה של האכסניה השטה על תבשיליה וקינוחיה, נימוסיה וחוקיה. אף עשתה בינתיים האניה את נתיבה במים, מניחה לחוף משמאל וממהרת כלפי רצועות יבשת ואגודות דקל, עפרות־חול וישובי־חמר אשר הבהיקו מצד מצרים – שכנתנו מדרום.

אנית־מלחמה שהתרסקה בים, שלד־ברזל במבוא־החוף – שרידי מלחמת העולם הם התקועים במימי אלכסנדריה של מצרים, ומעל חומות העיר הגבוהות והחדגוניות ללא־משוש־לעין מתנופף נס־אזהרה של מלחמה שניה: אות אבל הוא על רצח האימאם בתימן של ערב; אות מבשר כי המזרח עוד לא שקט… איך ישקוט ועבדים מצריים מתפלשים למטה בארובות־פחם גדולות, בעמל שרשרת של קופות מלאות פחם – צאן עבדים בשפל־המדרגה סובבים למטה – הלזאת ייקרא מזרח שקט?! – משם עולים לאניה בהיחבא ילד אסופי, שהוא יורד ים קבוע בדרך לנמלי אירופה וחוזר, ונער מאחז עינים בקוביה, בקלף ובאפרוח־גוזל רך. משם עולה קול תגר ומבריח רכולה – מקפה ועד סוכר, שאין עליהם חוק ואין להם ערוך באירופה המדולדלת.

מצרים זו מפלה כשכנתנו מצפון לגבי נוסעים מארץ־האויב, ותמוה ומשונה הוא להיטלטל לאורך החופים האלה, מצפון ועד דרום, בהרגשה כי אויב אתה להם. היהודי היושב בארץ הוא אויב וזה הבורח משואת אירופה הוא שונא! – נמצא, כי היצירה אשר יצרנו והכינונו עד עתה בארץ הכשירה וקידשה מלחמה עלינו מפנים ומאחור… האמנם אבד אי־בזה החוט אשר קשרנו אל כבשן־עולם זה, או שמא חוט תועה הנחה אותנו לשוב אל המזרח? – בסקרנות כבושה ובצפייה שבלב מודאג נשאתי עין כלפי האופק, בשעה שפורקי־פחם סובבו עוד יחד בשרשרת ושפכו קופות בלי־הרף בעד האשנבים אל בטן האניה עד הימלאה. אפשר הבינו גם אנגלי וכומר מנוסעינו לשאלה לאחר שקנו לעצמם שביתה בארצות אלו וידעו את אורחותיהן. שאל האנגלי מיניה וביה, ואנו כבר בנתיב־הים הממושך לחוף אירופה: – האמנם תצליחו?… כסבור אתה שאמנם תצליחו?…

והכומר המטיף אשר הניח לספר־הברית בחגורו וטייל ארוכות וקצרות במחרוזת שבידו דרש לשאלה, לאמור: מה העם היהודי הלזה רוצה והוא אינו כשר, למיטב ידיעתי והבנתי, בעיני הערבי יושב הארצות האלה? –

איש הכמורה! – עתה בא לדקדק עמנו כחוט־השערה של הכשרות ולא דקדק בשעתו עם עמים נוצרים, כאשר זממו לכלותנו. חשבתי ואמרתי: הנה קנאת הגויים אשר שתה עלינו לבלע את תקומתנו כאומה בפני עצמה ובארצה. אף מקנאת הכמורה לקדשיה שבארץ יש בה, אף מחשש קדום שמא נצליח. לא “שנאת־ישראל” איפוא כאשר גרסנו שנים רבות, אלא חידוש: “קנאת־ארץ־ישראל”, ולא נחתי ולא שקטתי עד שחזרתי על כל הנימוקים לטובתנו: – אנו לתחייה רוחנית שלמה עשינו בארצנו ואין לך נימוק בדוק מזה, כי נחתם כבר גורל עתידנו זה לזכות.

טענתי ולבי בל־עמי, כי ידעתי אשר בני וחבריו אינם שועים בשעה זו לטענות או לתשובות, אלא במלחמה עושים הם. נמצא, כי רק אני יוצא לשוט על פני תבל ולראות בה: אם הגויים רוצים במעשינו ואם אחי היהודים נכונים לו בכל לבם ומאודם? – שאלה אני שואל, בעוד שהללו עושים בשעה זו בקרב! –

ואנו כבר עם חופי אירופה. לא רק צוקי סלעים נאים של חופי איטליה מושכים אליהם עין סקרנית, אף לא רק הר־געש הנעוץ בודד בים, כשראשו עטוף ענני עשן ודמדומים קלים עד למדרוניו המשחירים בחישופם – אלא שרשרת צוקי־סלעים מתייצבת לאחר מוצא סיציליה ומכריזה: מציוני הזמן הננו – איי־הסוהר של משטר מוסוליני שנפל! וחופה של קורסיקה מדמדם באפלולית הערב, כשהוא ציון לדמות נפוליאון… ציונים־ציונים הם של זירת ים־התיכון, שאינה פוסקת מלקחת חבל במאורעות עולם ורישומם נשאר חרות בספר־הקורות של האנושות.

– – מכאן לצד מערב ספרד סגורה ומסוגרת ומעבר מזה מזרחה יוון הסוערה. שם בפאתי־ים־התיכון ישראל שב לתחייה בלב עמי ערב… – הרי הגשר העתיק מן המזרח אל המערב ומן המערב אל המזרח – גשר שנבנה על עפרות־עבר ועדיין שבה ועוממת מתוך האפר גחלת העתיד. המזרח – אומות גדולות ועתיקות יומין! המערב – אומות זריזות ועייפות למלחמה! – למי העתיד – לגחלת העוממת בלהט המזרח בצפיית דורות, או למערב אשר שפך את שלטונו על־כל, אך לא הצמיח את רגש החירות של העמים? – רזי לי… מנחש אני מיד, כי לא די באשר ראיתי בנטות זרוע־הגורל על קרב חדש בארץ יהודה, אלא חובה לבוא עד מקור־כוחנו, אשר נחרב והובס בדם, ואף על־פי־כן יכריז עתה בקול צעיר כקדם: מקור הכוח – הוא העם! –

העם עמי והארץ במרכז

רגלי דורכת בחוף מרסיליה והריני נישא כמה מאות קילומטרים פנימה לאירופה על פני ישובים שרויים בחושך וזרועים חרבות המלחמה. באד של בוקר ובכתמי שלג שנמס בגני הפרברים ובצידי דרכים, מתעוררת פאריס על חומותיה האפורות והמשחירות ועל ארובותיה אשר טרם העלו את עשן יום־העבודה. דמדומי־בוקר בחיק ארץ נכריה – וחבילת הנוסעים אשר הפליגו וסעדו יחד התפרדה. אנגלי המשיך את דרכו, נערה פנתה אל אבותיה, אשה אל בעלה וכומר וכומרת אל מיסדרים ומקומות־כינוס משלהם. הד של הוויכוח על הקרב בארץ הקדושה נשאר תלוי אי־שם בחללו של העולם ואני יוצא יחיד אל חוצות פאריס בשליחותי שלי: אחי איים? – והעיר גדולה בתנועתה, בהמוניה ובמידותיה – העיר של האיש הבינוני ושל אשה סוחרת.

“בונז’ור מסייה”… – מקדמת את פני אשה מוכרת עתונים שפניה מכורכמים מצינת הבוקר, אך רוחה עליזה.

“אה… ווי.. מסייה…” – מורני את הדרך צרפתי בינוני־קומה היוצא לעבודתו במתינות שבשיגרה והוא מושך אותי אחריו אל התחתית.

התחתית מסיעה אותה שעה במסילותיה את המוני פאריס המצטופפים על הרציפים, המדרגות והמעליות פולטות וקולטות אותם – אך הגבר הבינוני יושב או עומד באשר השיג מקום ופורש לפניו את עתונו. דאגה בעולם שלאחר המלחמה… כובד ראש טבוע בפניו… בחירות באיטאליה וחוסר לחם… ממשלות מתקנות עולם בהבל־פה, אך החשמל לבית מתייקר… בכל אלה – בדאגת הדימוקראטיה וחידת הקומוניזם, דימוסו של מיניסטר ואשמותיו של ראש־הממשלה – הוגה האדם הזה המעיין בעתונו וסביב לו נערה ונער נושקים נשיקת־בוקר – “בדרך לחיים” – עד התעכב התחתית והגיעה השעה להיפלט אל מדרגות ומעליות רמוסות ברוב־רגליים. העתון מקופל בכיס, יורד גם האדם הבינוני, שגנז שאלות עולם או טרוניות על החיים שבמדינה – ומעייניו שוב מכוונים אל השיגרה נכחו.

יום העבודה התחיל ובאמצעו כוס משקה – אפריטיף… למעלה מכן מתירה לעצמה פאריס שאינה־בינונית – פאריס של עוברי אורח או תיירים חומדים, של מהגרים שנשתקעו או גרים שנאחזו בה, פאריס של הרפתקני עמים או של פליטים בני־בלי־מולדת – האם גם אחי בהם? – אני שואל. האם בין פולנים או שמא בין רוסים־לשעבר; האם עדיין עקשנים ותמימי־דרך הם כאבותיהם שבעיירת פולין או ליטא בעבר, או שמא אל חכמה חדשה למדו באכסניה זו שמצאו תוך טלטולי המלחמה?

כן הלכתי בין פסלי־תרבות ומצבות־זכר להוגו, באלזאק, וולטר ושאר גדולי עולם… עובר על פני בניני־פאר והיכלי־מחשבת, אשר מלכים ואמני הריפובליקה כוננו אותם… פרקים של קורות אומה גדולה וותיקה התנוססו מעל עמודים שהשחירו ומגדלים שנחושתם הוריקה מימי גיאות או שפל לאומה… תהיתי עד שמצאתי את בני עמי, ולא בטיוליירי או בגראנד־ארמיי הסתופפו, אלא באכסניות ובפינות־גג, במבויים וסימטאות התלקטו ומצאו זה את זה בצרורותיהם הדלים.

שם מדיינים ומזמרים הם, כותבים ומתווכחים, חיים וקיימים בעולם הפוך משלהם – עולם שכולו תוהו לעינו של זר, אך “בראשית” בפעם־אלף בעיניהם הם של יהודים. ואראה: איש יהודי זקן ומזוקן ניצב בלב פאריס, עוטה כובע ככיפה ומגפיים לו כיוצא־היערות, המעיל הארוך לגופו וראשו המוטה הצידה נתון בסוגיה קשה: אנה יש ללכת?

– זו הדרך ושם הרחוב. – הסביר כנגדו מהפנקס שוטר צרפתי קל־רוח, בשכמייתו לכתפו ומקלו בידו והוא מנוסה בשאלות.

– זו הדרך… ואף־על־פי־כן אנה?.. נשארה תלוייה זרוע היהודי בתמיהת־משנה כלפי מורה־הדרך, אשר אינו שומע לשונו – “לשון־אדם פשוטה”.

עדיין ניצב היהודי הנד פשוט־זרוע בכל שיעור־הקומה שלו, אף בהיותו מהלך בין כנסיות ומקומות־חנייה, בין אוטובוסים ותחתיות – מוסיף ושואל: אכן, זו הדרך… ואף־על־פי־כן לאן? – – הוא איננו אובד־עצה. מקלו עמו להגיע הלום ורצונו עמו לשוב ולחיות בזה… כן יתקבץ נודד, אחד לאחד, ובחושו מגיע עד לקיבוץ אחיו, אף מתחבר אליהם. כאן נותן יד לחיי השעה התלושים… עתון.. הכנסת אורחים… צדקה… ומפלגה… חוטי הציבור היהודי נמתחו סביב ואפשר להלך לפיהם, כן זקן או פליט, גבר במיטב שנותיו, נער ונערה.

– נו?… תוהה־בוהה בעיר הגדולה והזרה הנערה מקרוב באה ו"ש’נאית" היא, שחורה בבדידותה, אף עקשנית בביישנותה הליטאית ובשפל מבט עיניה. – איפה יורדים מהרכבת ומתי מוציאים צרורות מן התחנה? – היכן תמצא כרטיס של מהגר ומי הנותן אותו? – אי נקודות למנת מזון ואי זכות־ישיבה בזה, אנה פונים ולאן הולכים – נו? –

הנערה יודעת גם יודעת, כי יעברו שבועיים והגיעו מכתבים אליה, דודה ודוד קוראים לה, ים וצפון קוראים לה בעולם זה של קשרים. היא פוסחת ומהפכת, אך איננה נבוכה: אפשר לארץ־ישראל, כי חלוצה היא… או אולי לארצות־הברית… בינתיים היא כבר יושבת חדר, כרטיסה ומנת־מזונה עמה… שור: שמלתה מתקצרת והולכת ושער־ראשה קובץ יחדיו… עלה השרק על דל שפתיה ועיניה צחה מאות של בהלה.. הרי ערכה את שולחנה ומצאה ריע למכורה הישנה, אף נושאת אליו מבט חיבה צנוע וחיוכה הביישני מסתלסל על פיה: נו? – הרי לא זרים הננו גם תוככי פאריס. –

ופליט כותב, שריד מחבר ספרים. משורר וסופר יושבים אל המלאכה. תיאטרון נודד והקרשים אינם פנויים. על כותל תבצבץ מודעה זרה: טוביה החולב… המכשפה…. גולדפאדן ושלום־עליכם הובאו בצרור הנודדים – הו, יהודים־אחים, שירו זמרו מחדש: תורכמניסטאן… אזבקיסטאן… רחבי רוסיה וערבות אסיה… בכל נדדה הרגל, שכוסתה דם ואבק־דרכים של שואה ומלחמה, – אף־על־פי־כן שרים ומזמרים… כיצד?

– איש לא יבין. אנה פני הנדידה הזאת? – איש לא ידע. מצ’כוסלובקיה ופולין באים־יוצאים…. על פני פאריס עוברים.

– וכבר כתבתי עשרים ספר, אלפים מאמרים. – מרים עיניו בחור מתמיד וכובשן.

– כיצד? – ואתה צעיר לימים, חבר?

– כתבתי ועדיין אני מוסיף וכותב עד אם אדלה ואספר את האמת כולה. – ישיב.

והאפשר לספר אותה – את האמת? הייתכן לספר אותה, ולו צירף עמוד לעמוד מקורות כל נפש יהודית, בין אבדה ובין שרדה? – האם יש יכולת פיסית לעמוד בגיהינום זה של זכרונות ולצאת שלם? –

– אני שר את קינתם של ששת המיליונים! – מכריז ועונה בחיוך דל משורר חיוור.

עמדו הללו – אחד בעט סופרים ואחד בחרוז של משורר, זמרת בפזמון ושחקן ב"טיפוס" שלו… כן עשויים אך יהודים לספר לזמר, כן עשויים אך אנו לחטט באסוננו, באנחה כדי שברון־מתניים, ולדלות ממנה כוח לשוב ולספר. אכן, פאריס… עם זרמי אדם שבך ואשדות־רוחם, עם פמליות נסיכים ו"כוכבים" ושואפי־הרפתקאות שבך ועם זרם רוחך את, הסובלנית – האכסנאית הבלה־האמיצה, זורמים עתה מימינו אנו ומצרפים קילוח דק ומלוח־מר לשאר מימיך! –

בשעת־לילה, ליל־שבת, מתכנסים מקצווי עיר ובצל הכנסיות המשופעות המיתמרות בחודיהן אל־על, עשרות־עשרות פליטים, המצטרפות למאות ולאלפים. מתכנסים אל עצרת ובהם סופר ומשורר, תופרת – צאן ישראל קדושים, שרידי קהילות ונאמני עבר. שרידי פינסק ונאמני קיילץ גם חדשים מקהילת פאריס עצמה, אשר שוב אינם יכולים לעמוד בדד בפני עיצומו של זרם זה מן המזרח, בלי להסתחף בו. כן חוזרים ומתערבים יהודים אלו באלו, ממזרח וממערב, אף נשמע אותו דיבור ישן־נושן: תלמוד תורה… תינוקות של בית־רבן. ולו נדמינו אנו כאשר נדמינו – אך הצאן הללו?! –

לא אכסניה היא אלא מלונה, ובה נודדים יושבים על צרורותיהם, על פירורי רוחם ועברם וחזונו. המשורר מהלך כסהרורי ונושא בקרבו מאותה רוח. צעיר־סופר מביט בעד משקפיו אל הצלחת שלפניו ואוכל במבט קודר שאינו מבשר טובות. ותיק מהם יושב פזור ומשומם והבל חם בפיו. הם קמים, נושאים עין על חבילתם הארוזה.

– ודאי אתם יכולים ואפשר צריכים להיות מראשונים לנסוע.

– האם אפשר כי נלך לארץ? – מקשה אשת משורר.

– אך אני מה אעשה שם, איך אשיר? – נע הבעל המשורר ומבטו פזור־משנה. אכן, למד את העברית בהיותו נער, אך מאז נשרף עולם. היתה באידיש שירתו והאם יעבור אחד בגיל עמיד מלשון אחת לחברתה – ובשירה?! והאשה הלבושה שחור ושפתיה מלאות, פורטת מעות קטנות שבארנקה ואינה זוכרת את דבר־השיר – בחיים רוצה היא: – האמנם נוכל ללכת ארצה במהרה? –

כי עמדה הארץ במרכז ורק מאונס מקבלים גלות – לזמן, למשך זמן, לעידן נוסף… הצעירים הלוחמים שם על הרי הארץ לא רק מנצחים אויביהם, כי את הרוח המפוזרת של אחיהם הקמים לנוד מנצחים הם וכובשים… מלא כל פה את תהילתם ואת שבחם ואם תשאל בזה: מדוע לוחמים הללו שם? – הרי ניתנת התשובה ע"י היהודים הנחלקים בכל, אך בדבר אחד הם מוסכמים, כבאמירת אמן: להלחם צריכים הם! – חייבים הם להכות! – הללו שעתם היא לעשות ואנו נעזור! – ומנסר כרוז־מלחמה עתיק על פני פאריס־רבתי, נשמע בכל אשר יהודי חונה, מבשר ואומר מפי צעיר ומפי זקן, מפי איש ואשה: להלחם? – עתה שעתם להילחם! –

“מוחמד… אמיל”…

לא ידעתי את עמי שואף־קרבות, כי זכרתיו רודף שלום ובורח מריב, מדון ומלחמה; לא ידעתיו צוהל לקראת קרב, כי באשר מלחמה קרתה לא ראה את עצמו שותף לה. לא ידעתיו מריע תרועות נצחון מראש, כי להיפך: זכרתיו חושש ומתפלל, מזהיר ומתיירא מפני “השמא” ו"חלילה", ומשליך את יהבו על הוודאי ואלוהיו. עתה ראיתי את אחי, והם מהלכים בראש נטוי ודורכים ארץ בוטחים וסומכים, לאמור:

– נו, כבר ייעשה איזה דבר…

– מה וכיצד?.. אין שאלה… כבר ייעשה משהו…

– עשה ייעשה! –

והתנודדו בהילוכם אנשי־תעשיה שבהם, חבקו יד איש לרעהו ולחשו על אוזן, תבעו זה מזה בתקיעת־כף, כאשר לא תפשו מעולם איש בכנפי בגדו של חברו, תבעו כסף ושקלו כסף, נשאו ונתנו, טענו והתעקשו לגבי המתת כמו פקודה משלהם כתבו וחתמו, לאמור: נו, אנו חייבים לשאת ולשלם למלחמה… נטל עלינו כי המלחמה שם מלחמתנו היא… וחלש רואה את עצמו בן־חיל, בהול־רוח ראש לתורמים למלחמה.

כיוון שראיתם בכך, במקום שהיו מניין ובמקום שכינסו עצרת, וכן בהיותם איש איש לביתו – שוב לא יכולתי שלא להטות אזני אל תרועת הבטחון אשר עברה אותם. אם ישבתי לסעודת־בית עם יהודי, ומטוב הארץ הזרה ערוך על שולחנו, הרי לא בלבד שלגמתי את היין אלא שמעתי על כל כוס אותה תרועה מחריש־אזניים מפי מארחי ומנכבדי: הא.. הא… כבר יפול דבר… נפול יפול..: כלום לא אמרתי – ומראש!

ידעתי אף אני מלחמה מהי ומה טיבה, קרבנות מה הם ופירושם, כוח מהו וערכו. אם גיבור־חיל לא הייתי, הרי גם בסכנה נוסיתי. ישבתי איפוא מחריש ולא הייתי במריעים. שמעתי לאשר אמרו ולא שאלתי בתמיהה, אימתי הפכו אחי לבני־בלי־רגש הרחמים – פשוטו כמשמעו: לשואפי־דם… להיפך: מחריש ישבתי כאשר פרשו ודנו ב"מלוכה" החדשה של ישראל, בחילה ומפקדיו, בכוחות של האויב בדרך האומדן ובכוחותינו אנו – אם שקולים הם כנגדם וכיוצא באלו ענינים שבאסטראטגיה ופוליטיקה גבוהה. והם – מתנצחים ומתנגחים, משמיעים קול ומביעים אומר:

– הא.. הא.. קונסול שלנו!

– ושוב אני אומר: כך צריך להיות מנהגה של “מלוכה”!

מלוכה של ישראל! – אין זאת כי זו תקוות־סתרים אשר עתה נתפש לה איש יהודי בגלוי ובה הערים על העולם. דורות רבים השים את עצמו נודד, עבר במקלו גלויות רבות ושב ונדד בגלגוליו: על פני בוקובינה ובוהמיה וחוזר על פני פאריס; השתקע בתעשיה, בעיירה רואן שבצרפת; היה לחרשתן בדים, סוחר יהלומים באנטוורפן, ממית עצמו על הפרוטה, סוחר ומוכר ארץ, מושיב עצמו במפלגות של המדינה, נושא־ונותן, סופג מהלומות, נשחט ומוסר עצמו להורגים; – ובסוף דבר נמצא יושב או עומד באשר הנהו, איש יהודי בכרסו ובזקנו, במעילו הקצוץ או בקאפוטה שלו, בעיניו השחורות או בפיאות לחיו הבוערות־האדומות, בעצבו ובחיוכו, וקורע את המסווה נגדה־נא כל העולם:

– הא! הא! אמרנו! –

– כבר תהיה מלוכה!

– ומלוכה כהלכה!

– ותתפקע מררתם של אלו! –

זה הנקם אשר אחר לבוא אך בא! – ולפיכך, באשר ראיתי שתי ילדות חיוורות־רזות מהניצולות והן שרות את שיר הפרטיזאנים או אשה יהודיה בריאת־בשר מהסוחרות מריעה ומצפצפת; באשר עמדה חבורת אחינו במיקח־וממכר “שחור”; באשר ראיתי צעירים ובעיניהם ניצוץ של יצר רווחים; באשר ראיתים בתוך עם יושב ועובד את אדמתו והם כמרחפים־נעים־נדים ללא־אמונה באשר מתחת לרגליהם וללא־קשר עם הארץ בה מצאו מקלט – – באשר ראיתים מלגלגים ומקילים ראש במדינה ומנהגיה, בכנסיה ובדתיה, בגויים ובמידותיהם – בעזות־מצח או בקלות־ראש אשר בהם – ידעתי גם ידעתי, כי אותה שעה הללו מתנחמים ומאמינים, מכבידים ראש ומשתעשעים באותה מזימת־אבות, שנמסרה מדור לדור:

– מלוכתנו עתידה לקום – סוכת דוד הנופלת…

ודחוף ומופתע מאמונה זו, זנחתי גם אני שאר מאוויים וחיפושים שבאדם ובסופר, בשאיפתי האחת והיחידה לדעת: אי מקורו של כוח יהודי זה? – אי מקור־כושרו? – אמר אמרו לי: מחנות – – שמעתי: עקורים – – יש אשר הזכירו: פארטיזאנים… אף חרקו שן: קאפו – חשתי באימה, כי בעל־כרחי מוליכות אותי רגלי לעבר אותה מסכת־ישראל, אשר דפוסה הוטבע בשפכי־דם שלא קרשו עוד – ידעתי והתפעם לבי.

גם מחוץ לתחום של יהודים ניסרו עוד המילים ספוגות־הדם: “רזיסטאנס” ו"קומבטאנטים". אף גינו ודנו בקלון אחד שלא היה ברזיסטאנס, הוקיעו אחד שנתן ידו עם האויב או העלו לזכר וענדו תהילה לראשו של זה, אשר נפל בהתנגדות המרי. בדרך נוהג הודבקה לזכר קומבטאנט טבלת־זכרון נאה וצרור פרחים הוביש על גבי אפרו, אף נתקיימה תהלוכה בסך של רזיסטאנטים… לא כן אנו, שאין אנו מדביקים טבלאות שיש, ואין אנו מניחים פרחים, אלא רוקמים ומשזרים כל מונח חדש בקורותינו להוסיף כוח ולהאדיר רצון – לחיות! – משום כך גמרתי ואמרתי: ודאי שבמחנות שרידינו מידו של היטלר מפכה מקור־כוחנו – פניתי לעבר אותו גבול אשר מבפנים לו – המחנות.

אף שזר הייתי לארצות אלו וגבולותיהן, ירדתי בבטחה בעיר־ספר של צרפת ופניתי כאשר הוראיתי אל אחד הממונה על כך – מבריח שזקנו קצר וכרסו דשנה ממאכלי אלזאס. בתנועותיו ובדיוקנו – שודד אשר מצא מחסה בצל הכנסיות הגותיות של העיר האלזאסית, בה נשותיה הברייניות דוברות ז’ארגון גרמני־צרפתי – מין “מוחמד” רחמנא ליצלן…

האכילני “מוחמד” המזוקן “אנטרה” של כבד צלוי, אשר בו בלבד היה כדי להשביע שתים נפשות אחרי מנת־האוכל הפאריסאית הדלה. ולא עוד אלא העתיר עלי מין כופתאות ממולאות בתוך מרק־בשר ובשר־השור ותרגימא ויין וקפה, כיאה לעיר של גבול, אשר דבר אינו חסר בה. אכלתי ונתרחבו מעי שנצטמקו מאכילה קלה שבאירופה. עבר לילה ואתא יום שני – אך עיני כלו לקראת הלילה, בו יבריחוני בצל החשיכה, ולא אני בלבד חיכיתי לבוא הלילה אלא נתלווה אלי מין “אמיל”, אשר בפיו מקטרת ונהירות לו דרכי־סתר בעולם.

ליל־חושך ואישון־לילה עם מעברות־הרהיין האפלים ואין לראות מאום אלא פני נהג שלפנים ופני אמיל בצידו. רק הוא, “מוחמד” הכרסן שלנו, נשאר חובש את ספסל בי־הבירה ומתקשר מעיר־הספר בחוטים דקים של טליפון אל העולם, אך הנוהג במכוניתו סובב עקלקלות, נמנע מדרכי־המלך, או חולף כרוח בין כפרים דמומים – וממרחק האדימו כבר אותות המעבר.

– באשר נגיע תיעשו כישנים. – מדריכנו הנהג.

– אם הוראה היא נשמע ונעשה. – מתפרקד אמיל חברי־לדרך והרי הוא כישן.

אני, כלהכעיס, סקרנותי תוקפתני: שהרי הרהיין הוא, זה החוסם את המעבר עלינו… ומה יש בו, בנהר זה, אשר גידל וטיפח אף העלה ממצולותיו נחש בריח ומפלצת קדמונית? – מנצנצים עתה מקרוב מאוד אורותיהם האדומים של משמרות הלילה וגשר מרקיע מתחת לגלגל.

– הללו חברי הם.. אך כמעט רגע וחוזרים. – מנופף ביד הנהג שלנו כלפי השומרים השואלים בחוץ.

וחולף הגשר, נשאר כבר מאחור – נסיעת לילה לפנינו בתחום חדש ולא־נודע. לא כסף זר אף לא סחורה אסורה עמנו, אף־על־פי־כן מורא בלב.

– שכב והרדם, אחי. – מתנער אמיל ומחזיר לפיו את המקטרת אשר למען “השינה” הוציא אותה מפיו.

ואני כיצד אישן בחשיכה זו האופפת את הדרך על פני ערים ועיירות מוגפות ואטומות, הלוך ועלה במעלה גבעות “השווארצוולד” הקרב ובא? איך אעצום עיני ושם מפלי־מים חבויים, פסי־שלג מלבינים… איל ניצב על ראשו של צוק תלול ומכונן את קפיצתו לעבר צוק שני. נדמה, כי כל יצור נדם לזכר אלילים זה, אשר בצידו מאפיל היער ומתגוללים לרוב גזעי עצים כרותים – גזעים־גזעים חיים. – יצאה המכונית מבין עקלקלותיה, ירדה במורד אל המישור, עלתה על דרך רחבה והיא נושאת עליה חותם משמים: “אוטובאהן” – הוא הבנוי גשרים, סלול מסילות רחבות ידיים – רפוד מחנות של כליון ובנוי עצמות־אדם.

על ראשי בכאים

שחר גרמני קר דמדם על פני ארץ־נכאים, עלה והתרומם מעט־מעט כאור מעולם השממון על ראשי בכאים ומנחה אותנו באפס נפש חיה סביב, הלוך והנחה במסילת האוטובאהן… אפשר כי האיר השחר משך שנות־זוועה על מחנות, אשר בגופותיהם סללו את המסילה; ואפשר כי העיר גדודים, אשר צעדו במשק־ברזל ובשם הפיהרר, כשהם מגוייסים מהמישורים האלה ונרתקים במנגנון השמד. מבעד לרסיסי האד התלויים על פני האדמה הזאת, ואינם יורדים עליה, מזדקרות חומות של מינכן – חומות מוות או עיים של חרבות? – או הערים סדום ועמורה של ימינו אנו, אשר נידונו בגפרית ואש?

– אין דבר… – משמיע אמיל באזני, כשפניו נתבהרו לי לאור השחר ומקטרתו נעוצה בפיו – הא… הא… אל נא בדאגה, אף יימצא לנו מקום לישון אחרי אשר הגענו. מצוא נמצא.

החרשתי, בין משום שמראה העיר הדוממה התיק מלים מפי ובין משום שפקפקתי בלבי בדבר כוחו של אמיל זה – הבטחון מנין לו בשעה זו, שאינה יום ואינה לילה, ומי ישעה אלינו? – המכונית עמדה בתום מסע־הלילה הארוך, אף הניח לה אמיל בתנועת־יד להסתלק – ואנו עומדים השניים בחצר, אמיל נושא את עיניו אל החומה מנגד כתמה, מדוע אין יוצאים נגדנו – – צלצל במצילה ואין שומע, חיפש חלון לטפס בו ולא מצא. נענתה לבסוף לדפיקותיו נערה מורדמת, שפתחה והודיעה בחצי־שפה:

– אף אני כאן חדשה ולא אדע אנה אפנה. באשר פינה מצאתי, שם שכבתי ונרדמתי.

– אין דבר. כבר יהיה בסדר. – נענה לה אמיל ושילחה לשוב לישון.

הלכתי אחריו, כי ראיתי בבחור שהוא אינו רק מתראה אלא יודע… נהירים לו חדרים אשר למעלה ולמטה. המזוות והארונות בחדרים של בית גרמני זה ידועים גם ידועים לו. פתח דלת למחצה וסגרה, כי ראה שם ישנים. מצא חדר שיושביו נעדרו ועשה בו כברשותו שלו. הנה קרא גם לי לבוא אחריו והעלה פירות ועוגות מן המגרות, הטיל כף חשמלית בקומקום מים ועד מה יעץ לי לרחץ באמבט. ראיתיו בכך ורחשתי לו אימון, ומעתה ואילך שוב לא זזה ידי מתוך ידו.

ואמנם – אך זה שאפנו רוח והבית מלא שאון: בחדר־רחצה שכשוך וצהלה – הא, אמיל, כיצד באת בן־בליעל ולא שמענו?! – ומעל המדרגות: הו, שד משחת, מדוע לא הודעת לנו, אמיל?… אף בחדר סמוך קריאות תמיהה: הי, אמיל, אמור מיד מה אתה חסר, סיגאריות או שוקולאד, שמא ביסקוויט – ויימצאו לך!… נמלכתי בדעתי, כי בטוב לאמיל ייטב גם לי ונתאמץ קשרי אליו – למקום אשר הלך, הלכתי אחריו, בחברת נערים ונערות, חבריו וחברותיו – מהם לבושים מדי צבא לחצאין ומהם אזרחיים. יצאנו לרחובות והבוקר האיר מכבר על בית הרוס ופסל מנותץ ורגל־שיש מוטלת באשפה, עד שנתקלו עיני במודעה על קיר ועל חלון ודלת – אותיותינו האירו לעיני והבחורים והבחורות אמרו: כאן “ממשלה” שלנו!

משפתחו בנושא זה, המשיכו וסיפרו בממשלה זו שלהם, במינכן ובמחנות פליטיה, במחנות “נויפריימן” ו"פרנוואלד" – שמות שהילכו אימים עלינו מרחוק. ואני סועד אותה שעה בחסותם, אוכל מלחמניותיהם האמריקאניות ומהקפה שלהם, מצטייד בחפיסת סיגאריות משלהם והריני מבין כי נקלעתי למרכז, אשר ממנו נמשכים כל החוטים אל הפליטים באשר הם. כאן הפקיד הסוכנותי הלבוש בגדי השרד, כאן המורה והמדריך, הרופא, פעיל ופעילה – והם נוסעים והם באים, נפוצים ומתכנסים, מפנים גרמניה באים, על פני אוסטריה אצים טסים, בו בזמן קשורים ומעורבים הם, או לזוגות צעירים הם מצטרפים, ומאספים פה ושם מגנזי ארץ הכיבוש לצרכי הקן אשר בנו.

ראיתים מעורבים זה בזו ויצאתי לבדי לרחוב, כשבוקר גרמני משיב עלי צינת־עבים מבין עצים בשלכתם ומתוך יער ומעל זרמי מים של נהר. מתחתי את מיתרי גווי ואביט מרעיד סביב: האמנם אלו שמי גרמניה?

הצצתי על פני נשים וגברים העוברים במדרכות – האלו הם?… עד אם נתקלתי בחד קשיש, המהלך במקלו והעמדתיו.

– מה שם הנהר הזה? – פתחתי.

– האיזר. – השיב לי כבר־דעת.

– וכיצד עוללתם את “הדבר”? – שבתי ושאלתי.

– לא ידענו – השיב במבט קהה של עיני־זכוכית קפואות.

“לא ידענו” – וכן דובבו פנים קהות בכל אשר חלפו. פני אשה שהלכה בפה צמוד וסלה בידה. פני גבר שמיהר בבגדים בלים לעבודה, פני ילדים שהלכו וצקלוני בתי־הספר על שכמם. טראמים פנויים שעברו בצלצל על פני רחובות ריקים, חנויות סגורות. סחר ששבת. פנים קפואות של יצורים כבני־אדם, שהיו מהלכים־חוזרים־עוברים אף מטיילים, כמתעוררים או עדיין שרויים למחצה בליתארגיה מוזרה. – לכאורה, חיים ואף־על־פי־כן לבני־בלי־רוח־של־חיים דומים הללו. – התנערתי מערפל קהה זה אשר ביקש לאפפני ואמיל עומד בצידי, שער־ראשו שכוב ומסולסל, חולצת־פסים לבש, והמקטרת בין שיניו ללא־טבק ולא־עשן:

– אישי… – אמר – אל תרבה בהרהורים שמא נחמיץ את המכונה. אכלנו ושבענו ועתה לדרך.

– נהג ולך, ידידי אמיל – נשמתי לרווחה כמתעורר מסיוט קשה.

ואדהר במכונה גדולה, שנהגה חבש כובע טירולי מנווץ, בדרך לקונגרס של נציגי פליטים במחנות, אף שלא נציג הנני אף לא נואם שלוח, לא בא־כוח מפלגה או כיתה בישראל, לא בחפשים ולא בחרדים חלקי, לא בשמאל ולא בימין. וארץ המישורים עולה במעלה גבעות וביניהן אגמי מים ועל גדותיהם חגורי־שלג נוצצים. התרוממה הדרך עלה והתרומם מעל תהומות והתפתלה בין בתים וכפרים מפוזרים, אשר פסיליו הצלובים של עירום ישו קבועים בפתחיהם. וישו זה חיוור־צנום ושתי גפיו שותתות־שותתות את טיפי־הדם, כשזרועותיו פשוקות ומסומרות. אהה, הקור חדר אל עצמותי בעצם יום בהיר, רצועת־המים מרחוק התארגמנה ממולי כדם, ההרים המושלגים, צוקי־הנשרים הללו, אשר ביניהם איווה לו בזמנו “הפיהרר” מושבו, ועתה העמידו נכחי פנים תמוהות: “הרי לא ידענו… באמנה לא ידענו” – –

האוטו עבר מתחת ל"כסא הטס" על פני הכבל המתוח מצוק־הסלע האחד אל צוק־הסלע הרם ממנו. הוא הסתובב בעיירה הנכריה עד שראיתי את אחי מסתופפים מעבדקנים זהובים אשר בהם עד לחסרי חתימת־פיאה, עושים בפתח אולם של עצרות אשר בעיר, כהיותם עושים בפתח בית־מדרש.

– עתה תלמד, אחי, ועתה תקשיב. – הורני אמיל ופטרני מעליו במבט עצוב, שניצוץ קונדס הבהב בו, אף את הנהג המנווץ בכובעו שילח וייעלם.

הרגשתי את עצמי עזוב לנפשי בין הקהל הרב, שציריו וקרואיו אוכלים לפי כרטיס ואני חסר אותו. וכן משמים נשאתי את עיני אל ההרים הזרים סביב, כמו לא הדר בהם ולא צחור־השלג עליהם, אלא בלי־טל־ומטר הם: באד־רייכנהאל… מקום שעשועים נודע ועתה קונגרס פליטים הוא של אחי. סרתי לאולם פנימה ושם עולה דברה של ארצנו הלוחמת – באזני מאות הנוכחים. הבינותי כי מ"ההגנה" הוא המדבר והוא החוטב כחוטב עצים: לוחמת… לוחמת… לוחמת… – נשימה כבושה והנואם גמר. ציר צעיר קפץ אחריו ודיבר גם הוא בלשון זריזה: לוחמת… עלה עבדקן מהרבנים אחריהם ודרש מן התורה, הביא ראיות מן הכתובים: לוחמת… מעט מעט שקטתי ואעשה אזני כאפרכסת, כי ראיתי אשר הארץ מרחוק והפליטים האלה מקרוב מדברים בדבר אחד ובלב אחד ובפה אחד ואין חילוק ביניהם.

– תמיד אמרנו מלחמה ועכשיו הגיעה לידינו! – עמד צעיר מאגף הימין והתריע בשמחה.

– אנגליה… אנגליה!… סערו־התריסו בקריאות־זעם אחרים.

– הננו להלחם, למות עם גיבורנו הנופלים על אדמת הארץ, כי חובה קדושה היא – בעדנו הם נופלים! – הכריזו פה־אחד הנואמים.

הקשבתי בלב הומה מרגש רחמים שעברני ויהי עולה כעצם בגרוני: רבונו־של־עולם! – הגיתי – עם זה המתכנס בשרידיו המעטים באולם קר. עצרת איומה ונדגלה זו של מאות צעירים מהמחנות, אשר מאה ושלושים אלף נפש שרדו בהם מבין מיליונים, מתוך האפר, ההרג והשמד, – פיה המדבר ותובע – “מלחמה!”… מה גדולים מעשיך, רבון־העולמים, ואין לבשר־ודם פשוט תפישה בהם עד־מה! –

לשעה שמעתי גם את קולי עולה כאוב מהבמה והוא מפייס ואומר: יש לנו בארץ, אחים־פליטים, גם יצירה ולא רק מלחמה… אנו קוראים לכם אלינו ואל מעשה־היצירה שלנו, כי בו לכם חיים… – אך קולי אובד בנשימת פיהם, כי החלו מדיינים ומתווכחים, שואלים ומתרצים בקול ובחכמה, בתוקף ותבונה, כמו בתותחים היו יורים ומאווירונים היו קולעים:

– שארית־הפליטה אנחנו וזו תעודתנו, אשר קרבנותינו הקדושים ציוו לנו במותם.

– מעטים מהרבה נצא חוצץ!

– כפרטיזאנים ביערות… כלוחמים בגיטאות… כמכבים בשעתם… אשרי הנופל שם בקרבות… תהילה לו! – –

שוב לא דאגתי לעצמי, אף את קול דברי שכחתי. מגבורת־הרוח של העם הזה עברה בי ואהיה קופא עמהם יחד, סוער בחטיפה, מקשיב לדקי־ויכוחיהם, רואה בפיוסיהם, חושש לפילוגיהם וחי וממית את עצמי יחד עמהם על הקוצים והתגים של בעית ישראל כולה: מדינה סוציאליסטית תהיה לנו או קאפיטאליסטית… הממשלה – ממשלת ישראל אשר הוקמה – האם כך אמרה או אולי דרשה אחרת… ומה האנגלים הללו דורשים מאתנו… מדוע חברו עלינו כוחות ריאקציה שבעולם ונתנו יד לערבי נגדנו!…

ואם היססתי בבואי, שוב לא ידעתי היסוסים, ואם חרדתי לשלום העם – שוב לא היתה בי חרדה – כי שמעתי קול אניות מהלכות בים ומסיעות גיבורי־חייל… קול צלצול הנשק המובא מקצווי תבל אל הארץ הלוחמת… ראיתי בברק־העין והבינותי לחידוד המוח, כמו יצאתי את האולם הזה על כנפי קולות ובכוחם של הדברים, אל פני אדמת המישורים, אשר מסילותיה ומחנותיה משתרעים באשר היתה שואה – – ושוב אותן העצמות העתיקות, הקרבות זו אל זו – ושוב הן הזועקות ומשוועות בקול משק אדיר: אל דמי לכם, פליטי ישראל סבא, לחם שערים! – – ואם לא תילחמו, כמונו תהיו לאפר, כמונו תושלכו כדומן בשדות טמאים ואין אוסף לך, שארית הפליטה! – –

שירת הליל ובעיבורה צועניה

באנקת לבי, ולשמע המונח שנתחדש עלי – שארית הפליטה – נשאתי את עיני לתור אחר אמיל והנערים והנערות אשר עמו, כי ראיתים שלובים ואחוזים בעם הזה, בדיבורו, בזעקתו ובכוננותו לחיות ולהילחם; אך הללו כיוון שעזבוני לנפשי – ליד המקרה מסרו אותי ולא נראו פניהם. ואהיה מהלך כה וכה, באין ברירה, ימים שלושה עד שסיימו אחי בהחלטות ונחפזו איש למחנהו… – הלכתי גם אני אתם לראותם בחיי יום־יום במחנה – יום בא ויום יוצא.

ראיתי בעומדים אצל חומת המחנה ובידם שעון ואף אבן־יקרה או בעינם ציפיית־תוחלת לריוח ושאלתי: מה עסק הוא לכם ובכמה שוויו? – ועברתי וראיתי אם נוהגת עריסתה תוך המחנה ובה תינוק חכליל־עינים ושאלתי לה: תינוק זה איזה במנין? – שבתי ועברתי על פני איש יהודי עניו ומזוקן העומד בפתח מעונו ושאלתיו: גזרי־העצים הללו שלפתח דירתך מה הם ומגוריך במחנה כיצד? – והללו עונים ואומרים לי איש איש כתשובתו:

– הרי נחוץ לנו מעשה לעשותו. – השיב הסוחר בחפצים ומחכה לבוא קונה לשעון שבידו.

– שלושה גדלים עמי, ברוך השם, ואילו בארצנו כבר ילדתי שבעה. – השיבה לי האם הצעירה בפשטות יהודית כשרה.

– בזה מעוני לפניך ואשר בו. – הצטחק בעצב העניו המזוקן – אך מה תכלית בחיינו אלו ולא נדע מתי יבוא להם הקץ… – אף אשתו מציצה מאצל הכירה ומוסיפה אחריו: מגורינו, ברוך השם… אך כלום אלו הם חיים, אם מבשלים אנו את ארוחתנו, שוכבים וקמים בחדר האחד? –

כן ראיתים מהלכים באלפיהם במחנה גדול, במאותיהם במחנה קטן, הללו במגפיהם מעשה בריונים בטלים והללו בחבורות צפופות של מיקח־וממכר, הללו אצים במכוניות העירה אל משרדי העזרה והחבילות ממוסדות הסעד והללו אומרים על דרך של בקורת והתחטאות גם יחד: אף עבוד נעבוד, אך לא בזה… כאן בזויות עלינו מלאכה ועבודה… יעבדו בהן הללו – המרצחים שלנו.

ואראה גם במרצחים הללו – בגרמני ובגרמניה מהכפרים – שהיו מהלכים בחוצות המחנה – שואבי־מים וחוטבי־עצים, כביכול, להרוגיהם לפנים. זקפתי את עיני אל מול פני אחי בתמיהה רבה, כאחד שואל: כיצד? – והללו נדים בראש ומחייכים: זה הסדר במחנה…

– ומה תעשו בארץ? – הקשיתי לשאול מיד – האם גם שם יישאר זה הסדר והרי לא ייתכן! –

– בארץ… שם בארץ?… – נתעטפו עיניהם היהודיות בדוק של הזייה ורמז מעורבים בביטול־היש – שם שאני.. ח־ח.. אפשר, בעזרת השם, יהיה גם שם מסחר – הא?.. או אולי תורה?… ואפשר אותה קופת ישראל גדולה תחלק מנות וחבילות לכל הבא מן המחנות – הא? –

– אפשר.. חובר גם אני לנעימה זו, שהיא ספק מעשה ספק הפלגה שבדמיון.

– ואם אפילו לעבוד צריכים שם… – שבים הם ומהפכים בהנחה – נו, כבר ייעבד ח־ח ודאי… שם אפשר להסכים לעבודה…. מה שייך? יהיה למען מה ולמען מי לעשותה… לו כבר הגיע הדבר הזה – אמור, ר' ישראל, במטותא ממך, האמנם יגיע? –

– ולא שקע העם הזה בחישובי הקץ… הם נזדרזו בינתיים אל חבילת מזון אשר הגיעה. עברו בשוק המחנה, בו נעל וחפצי זכוכית, ירק ופרי, מין סחר־מכר מדומה, מיוצגים בצנעה. הנה תרו וריחפו מעט בעולם זה של המחנה – עד כלות היום… עד בוא הערב… ויצא עוד יום במחנות.

– אתם אנשי המחנות, צריכים! – הימם והלחים אותם בערב באולם דחוס בחור צעיר אש־להבה העומד עליהם כמטיף.

– המ.. – ישבו דמומים על הספסלים ולא השיבו.

– אני הרי מכיר אתכם בשכבכם ובקומכם ויודע את שיגכם יום ואת שיחכם לילה. – – היה הולך ומטיף מהבמה הבחור הלז ומאצבע אל מול פניהם באצבע, מהלך הלוך ושוב על הבמה ומשלח עין דוקרנית מזמן לזמן אל היושבים – הרי ידעתי מה טיבה של אבן שבידכם ושעון שבכיסכם… הו, אמונים על שוק “שחור” ועל סחר־מכר, ועל “קשים” ועל “רכים”…

– ח־ח־ח – התחייכו היושבים חיוכים ביישניים, כילדים שתפשום בקלקלתם – הלזה יודע…

– זהו… פסק הנואם הצעיר באצבע צרידה – ולכן אני אומר כי הישמט לא תישמטו עוד מעיני. בכל אמצא אתכם ותשיג אתכם ידי, ובאשר אקרא לכם לבוא – תבואו. אקרא לעלות ותעלו בלי תירוצים. להילחם – ותגוייסו פה עד אחד ותצאו למלחמה עמנו יחד. כי לא יהיה אחד אשר יאמר: לביתי אני חפשי! –

– נו, נו.. דרש כהלכה ולענין עצמו דרש… – חייכו אברכים צנועים שהולידו כבר שלושה, מומחים למיקח־וממכר, שאצבעותיהם זריזות למנות את הרכים והקשים למיניהם – דולארים, מארקים, פראנקים לפי ערכם ולפי שוויים. – שעה ארוכה היו יוצאים ומתפזרים בין צריפיהם במחנה, שוכחים חיי עולם ושוקעים בחיי שעה, עד התכנסם לישון…

…וסביב להם, במחנה זה ובמחנה שני, נרדם מכבר עולם נכרי, בו נשים קפואות־פנים שכחו את אמהותן, עלמות מן העבר לא תזכורנה צניעותן, גברים המירו את כבודם בקלון ולא ניכר בהם חותם בעלות או אבהות לדור שבא אחריהם… עולם לאין־עבר לאין־עתיד – שקע סביב בתרדמה האפלה של מישור הגרמנים – יד “פיהרר” אשר סלל דרכים גדולות, צעק, שיגע, הלם בטימטום את המוחות, עדיין הפילה את התרדמה – לכך. עיניהם גם עתה – עיני גרמנים כבויות, שפתיהם גם עתה כשהיו צמודות־חיוורות, ידם גם עתה קפוצה כמו טרפה טרף חי ולבם חלל ריק כאותן מסילות גדולות ששממו לפתע ממצעד קלגס ומצלצל הנשק וידומו. –

יצאתי איפוא את המחנה הזה בשקט, כלעומת שבאתי, ועדיין אני תוהה: מנין הכוח לאחי לצחוק, באשר לבו של עולם כולו בוכה? – עברתי למחנה שני, בו ילדים הילכו כבר לבית־ספר, פעוטות של בית־רבן למדו לאשר ייקרא כדור־הארץ ומהו קו ישר וקו עגול מה פירושו? – בשברי־לשון למדו, כילדים מקובצים מארצות שונות, אך את הקווים ידעו… וכן שמעתי על מחנה שלישי, בו המגורים צפופים יותר, ועל מחנה בו אנשים קשים ומידותיהם והרגליהם רעים… נמצאתי במרכז המחנות וארצה לדעת מה הביאם להיות בזה ממשלת־מחנות בתוך ממשלת־הכיבוש, שלטון פליטים מסכן בתוך שלטון כיבוש מבורך בשפע לא־מצוי ומהודר במיטב כלי־הנוע של ארצות הברית העשירות? – אותה שעה עמדתי ליד גדרות של תיל, אשר משמר אמריקאי ממונה עליהן, הראיתי כרטיסי ושאלתי רשות: האפשר לראות בזה מבפנים לגדרות התיל?

– אפשר… השיב לי החייל מדגל ארצות־הברית.

– ומהו הדבר אשר יראוהו במקום זה? – הוספתי.

– זה קרימאטורי… דכאו… – השיב ורמז על ארובה קטנה מבפנים לגדרות התיל.

נכנסתי בפעם־לב בין גדרות התיל הזקופות מעל לתעלת מים ושדות־דשא, ראיתי בסעיפים של מסילת־ברזל, שסועפו עד לצריפים, ועתה ניצבו עליהם קרונות ריקים. עברתי הלאה ובעד לשער באתי בין עצים עד לבנין של הלבנים האדומות – בנין וארובתו מזה ובצידו בנין קטן ממנו – אך תנור ראשון היה של בית־המשרפות, אשר נבנה כבר אחר־כך. כאן נעשו הנסיונות מתנור קטן לבית־משרפות מושלם על חדריו, יעיו ומגרפותיו, חלונותיו, צינורותיו ואשנביו, מקלחותיו, ברזיו עד לבית־השפך של דשן האדם, אשר חולק בחרסים ופתקאות דבוקות עליהם – – במסילה של הקרונות הובא אדם אל הצריפים, מהצריפים הוצא אל החצר הזאת, מהחצר שודל להיכנס אל בנין המקלחות, בו פתחו עליו את סגור־הגאזים ומכאן אל התנור, מהתנור אל בית־הדשן – חסלה המלאכה והובאו עוד – עד למאתיים שלושים ושמונה אלף נפש. והיו במסיירים עמי אמריקאים ואזרחים שונים.

– זה ענף העץ אשר עליו היו תולים. – הראה פלוני.

– וזו מאורת כלבים שהיו משסים אותם. – אץ להסתכל שני.

– אה… אח! ואוח – עוד מראה אחד כזה והתעלפתי. – אמרה שלישית.

ונמשך הסיבוב של הסיור עם בית־המשרפות, בו הוצבו לדראון מעשי עינויים: האסיר הקשור בגבו למעלה ועליו המכה הנאצי ומקל בידו; האסיר התלוי בחבל; האסיר במדי המחנות – המכנסיים והמעילים המפוספסים והנאצי במגף – הא! – אח ואוח – לא יאומן! – –

– בתעלה הזאת ירו יום אחד מאתיים ושלושים אוסטרים. – מוסר אחד. – זה הציון.

– זה המקום להניח את זרנו אל שאר זרים. – הראה שני.

ואני אשר זר לא היה בידי להניחו – כזר מיוחד ליהודים – צברתי מעט פירורי עצם ועטפתים בניר, כמו בטחתי שבין הפירורים הדקים והפריכים הללו יימצאו, בין צ’כיים ואסטריים, יוגוסלאביים ופולניים גם פירורים יהודיים. אותם צברתי ואביט סביב, כי מעבר לתעלת המים ולגדר התיל עמדו אסירים כלואים ממול לבית־המשרפות. אין בהם אחד מביט אלינו, אלא עושים הם בגבות הערומים אמבטאות של שמש, אף קוראים בשקידה בספר או מהלכים שקועים בשיחה של שניים, – מה שיחה משוחחים הארורים הללו? – מה הספר הלוקח את לבם? – מה חום עשוייה שמש לחלוק לעירום בשרם הטמא של אלה שהיו במרצחים!

– כלואים נאצים הם. – לוחש אחד המסיירים כלחוש על חיות־טרף.

– ואין לבם נתון בזה אלא לבריאות גופם?

– זה מנהגם יום־יום.

– ואין אחד אשר ישתוֹלל לפתע ויזעק?

– לא. כחיות הם. ואם תקרא להם דרור ישובו לעשות את אשר עשו בלי רגש נוחם.

הקשבתי ואבין, כי צדק עם האומרים כן. אף כזאת חשבתי: שטנם חי תוכם בלי נוחם, חיה מוסיפה לישון בהם עד בוא לה יקיצה – להקים בית־משרפות גדול מהראשון.

– הו, קטע־רגל! – קראתי למדדה בדרך לקראתי (כדי לנסותו) – שמא לעזרה בנסיעה אתה זקוק?

– לא, כי זה צאתי מבית־נכי־המלחמה ואל ביתי אני הולך. – השיב הלה והמשיך לפסוח.

– ואתה המהלך על קביים, האם גם אתה מבית חולי־המלחמה יוצא? – קראתי אל שני – או שמא אינך יודע כי מלחמה היתה?

– היתה. – השיב בשוויון נפש תכול־העין החיגר – ואני עשיתי כאשר אמרו. הכל עשו כאשר אמרו להם ועתה כאשר תם הכל, אני חוזר.

– ארור תהיה איפוא באשר עשית ובאשר אמרו לך לעשותו! – לא הבלגתי עוד וקיללתיו בקצף.

כן המשכתי וקיללתי את אשר דידה בדרך ואשר נשען על קב, את הגבר הפוסח ואת האשה הלבושה שחורים. אל אבל ורגש רחמים לגביהם! – אמרתי – ואשה גרמניה זו החורשת בסוסיה, אל תצמיח לה האדמה הזאת. זו העולה בהר וגוררת אחריה קרונית זרדים מתוך היער – אל תעלה בזרדיה אש. חורף ישכון בהם ובקור וברעב ישבו. עד אם ינצנץ זיק אור גם בלבם – זיק אור ודעת את אשר היה ונתחולל, בהעלות ארובות ביתם עשן חם וריחות לחם ובשר חזיר פשטו סביב. חורף ישכון בזה באדמה כי סביב נמקו רעבים, מזי רעב התגוללו והיו לדשן.

קיללתי, כי לא יכולתי עוד להאמין אשר ציפור תשמיע בזה ציוץ או כי תפוח־אדמה יגדל באדמה אשר בכאן וכי עץ ושיח השדה יוריקו גם עתה, כהוריקם תמיד. ובחלחל הרעל בתוכי, בהוסיפו לפעפע, הייתי משנן בפני עצמי: לא תפוח־אדמה יגדל בזה כי תפוח סדום ולא קתלי חזיר יפארו את המזוות כי רימה ותולעה. וכשם שמאות שנים היה תלוי בזה ישו בצילובו, כמעשה של צעצוע, כן מאות שנים יישאר צלוב וארובת המשרפות תקועה מאחוריו, מתנוססת על גבו ועד ללב שמים עכורים, להזכיר עוון!" – – –

– אמיל אחי, – חשתי אל רעי לבסוף, כחוש אל משען אחרון בצר – שמא נחזור מכאן?

– לחזור? – משך בכתפו והציץ אלי בלי להוציא את המקטרת – כלום זה כל פעלכם, אנשי עט ורוח, לבוא – לראות – ולהסתלק! – ח – לא, ידידי, כי עוד רבה ונחוצה העבודה פה לפני.

אשריהו, אמיל, כי עשה כאשר דיבר ופנה לעבר צעירים וצעירות אשר חיכו לו, אץ עמהם במכוניות, לבש כמותם את בגדי השרד, פקח על סידורים, שמח עם מתחתנים – חי עם החיים. ואני, באין ברירה, אל אנשים שכמותי פניתי – אחד סופר ואחד משכיל, אחד משורר ואחד בטלן – באשר מצאתים שרידים מפוזרים נתקלתי במבטי עיניהם אף שמעתי מפיהם: – עתה מחובתך לספר גם לנו על ארץ־ישראל.

הרהרתי בלבי: יקרים וטובים, חלושים ורופסים, מה אוכל להגיד להם והם חזקים וקשים ממני, כי בבשרם עברו את אשר אני ראיתי בעיני רוחי. – אף־על־פי־כן נעליתי בעיני מאמונם בי ובארץ אשר ממנה באתי, לא זכרתי עוד את היסוסי ואמרתי: – אחי, מעיניכם העצובות לא קשה לנחש את אשר עבר עליכם. מה אגיד ומה אמר לכם ואתם שומרים אמונים לעם כי נשארתם יושבים עמו, כותבים למענו בספר ובעתון, רושמים את שעבר ומאירים את עתידו. אכן, דבר אחד לי אליכם בשעה זו: אזרו עוד כוח, כי האור מאחורי כתלנו, בקום בית המקלט לנו ולכם, לצרור את נשמתכם ונשמתנו. אז נאסוף אלינו את פירורי העצמות ואת גלי הדשן. במאה ושלושים אלף הנפש תביאום על גביכם אלינו. בכם חוזק, בנשיכם הרות ובגבריכם אבהות, כפיצוי על האבידה הנוראה בנפש. בילדיכם – אותה חיות נצחית של ישראל סבא.

ככל מיעוט דברי היו משיבי־נפש לחבר מסביבי ואני לא אמרתי, כי גם ילל־קללה ושממון־אדם לפתו אותי בצבת, אף לא העמדתי פנים כי אני מרגיש בי כוח כצעיר לפקדם ולצוותם – אלא כזאת תיארתי: רואה אני את הבקעה של ענקי רוח מדור ודור, מאה ושלושים אלף ענקים התומכים בכוח חיותם את עמודי הארץ, סועדים בחושי־קיומם הנפלאים את השמים המלחים, מכריזים על פני תבל בוקה ומבולקה: על אף הכל חיים אנחנו! על אף הכל – חיים! –

– נו… חשבת ודיברת כבר דיך. – העירני אמיל בחיוך ואנו יושבים במכונית חוזרת בדרך שבאנו בה, והציץ אלי מזווית עינו.

– האמנם הייתי בעיניך כמכביר דברים ולהג? – שאלתיו.

– נו, מילא… – לעס בשיניו את מקטרתו – עתה חסל סדר דיבורים כי לא יועילו ומוטב להכשיר את עצמנו שוב ל"אנטרה" של הכבד עם “מוחמד” חברנו. הדברים אמורים, אם לא הפקיר אותנו הנוכל בעיר־הגבול לאנחות.

– הו, אמיל, – נאנחתי – אין לבי עוד ל"אנטרה". ניטל החשק.

– נו… ניחא.. שקל אמיל – אפשר להזמין מאותן הכופתאות שהוצאו מהתנור והן ערבו לחיכי.

– אין לבי עוד לכופתאות הללו. – פסקתי את פסוקי – איני יכול לנגוע עוד באשר אופים ומטגנים או מבשלים ובאשר צולים בצל המגדלים הגותיים הללו, אשר מאז ימי הביניים המרים ועוד לפניהם, החלו להוליך את ישו אל ארצות הערלים האלה, אך טבעם ולבם נשארו כשהיו ערלה.

– נו.. זו היסטוריה, שמוחי אינו תופש בה. – גנח אמיל ותלה את עינו בעד אשנב המכונית בחוץ.

ואני, שתליתי גם אני כמוהו את עיני בחוץ, ראיתי אותה שעה מראה־בשר אשר הדהים. בעיבורה של עיירה אלזאסית, ליד באר ושוקת עמדה זקופה־תמירה והאהילה על עיניה, רסן הסוס בידה, אשת העיניים היוקדות ושער־עורב – צועניה. מעל לקהל האלזאסים כבדי־הלב ועמוסי־הבשר, עמדה כחושה וראשה נטוי. ודאי טרפה גם היא עם הטורפים וידה שולחה גם היא עם שודדים לשוד ולבוז בז בהירצח ארץ, אך עינה לא קהתה ובשרה לא רוטפש בחלב. זקופה עמדה כעת בלב אלזאס, בוואריה ועם גדות הריין, ברוב צבעיה, ועיניה בערו ביקוד של צחוק: זו שירת־הילל של האדם המועד להתעורר תמיד בילל־חיה ביערות האלה ח־ח־ח! – צחקה, וסוסה אצלה, ועינה הבריקה נכחי.

אחי בצלאל מפינסק.. ו…אמבייאנס"…

הגיעה השעה להזדרז, כי באשר נקרינו בדרכנו, אני ואמיל, שם יהודים טרודים ולא בציבור, ביחידים ולא בהמון־עם רב. הללו מתכוננים לחג בשרידי קהילותיהם והללו מתקבצים לקיבוציהם מלפנים. אני, אשר עיר־מוצא היתה לי בעבר ופינסק שמה, אל יוצאי העיר הזאת שבפאריס נקריתי, ולא משום געגועים על העבר אשר נמחה, אף לא משום קרבה שבמשפחה, כי משום קרבת תכונות אשר הנחילה לנו עיר המוצא הזאת וירושת הרוח שעמסה עלינו, בצאתנו לפני עשרות שנים נער או זקן מגבולותיה לדרכינו השונות – אחד לפאריס ואחד ללונדון, אחד לארץ־ישראל ואחד לניו־יורק. משום כך, כאשר התכוונו עתה בכל אל סדרי האכילה של פסח ואל טעם כופתאות, דרשו שרידים לשמוע דברי־רוח. מין געגועים כאלה נשתמרו ביהודינו, עד שלא יכולתי לסרב ואומר לאמיל בהפרדי:

– ידידי, צעיר הנך ובוודאי חוזר אל עסקיהם של צעירים; אני אל בני דורי הולך.

– לך ותאיר לך ההצלחה פנים. – השיב לי אמיל ולא הוציא מפיו את המקטרת, ועל כך נפרדנו.

– אם תהיו צריכים לעזרתי, הצעירים, – הוספתי – קראו לי והנני נכון תמיד.

– נו… יש וצריכים לעיתים לעזרת זקן. זאת אין לומר לעולם מראש.. – השיב בחיוך רב־משמעות של אחד מצוי בהוויות עולם.

נפרדנו ואני שקדתי להתכונן לערב ולהכין את הדברים אשר אומר לאנשי עירי מן העבר – עיר שהיתה לפנים בתחומה של רוסיה הלבנה והיא מלאה לה יהודים עוסקים בנהר שבה ובאגם, באניות וביערות סביב, עוסקים ומקיימים תורה משלהם, כקהיליה לחוד בתוך רשותה של מדינה, ותחת שבט־חסד או מקל־חובלים של שוטר זר… מה היה על העיר, אחרי שכלו עתה יהודים ממנה ומה על עשרות ומאות ערים ועיירות כיוצא בהן – האמנם אין הן צריכות ליהודים אשר היו, ונמצא כי כל קיום זה בערבות פולין ומדינותיה – קיום אלף השנה – לא היה אלא “חלום יעוף”? – הרהרתי כאשר יהרהר הלב בדברים שבגעגועים, ונקרה לקראתי חבר להרהורי. בעוד אני מסב עם פינסקאים ופינסקאיות, נכנס אחד וקרב צעד בצעד לקראתי, פשק ידיו והתבונן בי, פרץ בקריאת תמיהה ונשאר תקוע במקומו:

– ארוש"… אתה? –

– אמנם הנני… בצלאל… – השיבותי לו מיד.

כן מכירים זה בזה, כעבור עשרות שנים, אך שניים מילדות, שהיתה להם תמורתם עם הגיל לפלא. הוא – ברנש נחבא, אשר גאוותו בחביונו, ובאנינות־דעתו שם מנעוריו סתרו בצל; ואני הייתי לאשר הנני תוך מאבק בחיים עזים. הביט בי ארוכות בעיניו שצפונה בהן בינה מתחת לגבינים עבותים ואמר: הרי זקנת! – ואני אשר שמעתי לקריאתו, הדומה לקריאת ילד, החזרתי: מה השאלה… עברו שנים… כן הוספנו ושאלנו איש את חברו: נו, התזכור?… ושוב חבטה וטפיחה על הכתף: זו פינסק עירנו – ח־ח עד ששמעתי לקריאת היושב־ראש אל המסובים, אף את שמי שמעתי וקמתי ואמרתי לנשים ולגברים:

– גברותי ורבותי, הנה הזדמנו כאן יוצאי עיר אחת, שלא הצטיינה במאום. לא כרך ולא מטרופולין. עיר מישור ואגמי־ימים. בביצות שכנה ושיכנה את יהודיה – מהם יצאו חלוצים לארץ, מהם נדדו לכרכי־הים ומהם נשתקעתם פה תוככי פאריס, והמקור עצמו – כלה ותם. נזכיר איפוא ונעלה על לב את אשר היתה לנו בעבר העיר הזאת על בתי־מדרש וחדרים שבה, על רבנים ודורשי־תורה שבה; לשם מה פעלה כל אלה, והרי לא היתה תכלית ב"חדר" ולא מעשה בדרישה אל התורה?! הווה אומר, כי יורשים הקימה עיר כזאת לפני תום החזון היהודי בגבולות פולין וליטא, ואנו – היורשים, נושאים את הגחלת כאשר מסרו לנו אותה, באמונה ובלי התרברבות, כיאה לבני העיר כפינסק – –

מחאו כף לדברים אשר אמרתי, אף תיבלום בתה ובעוגות. דרשנו יחד לזכרונות עבר ולבתי־קברות שנשארו שם. סיפרנו במורים ומרביצי־תורה שנודעו בעיר, עד שתש מקור־הזכרון ונמצאנו מהלכים בחוץ, אני וחברי אשר נקרה לי – מהלכים ומגששים תחילה זה את זה ברמז: כיצד באת מהארץ?… ומה ראית?.. אכן, לא תדע מאום על העיר – פאריס!…הילכנו, שנים מן העבר, בצללי “מדלין” ו"טריניטה", משקיפים זה אל זה בעד למעטה חלומות־ילדות, עת אבות ואמהות חיו, והיו חברים, שאיפות ורעיונות – ועתה? – – מניע חברי אותו ניע־ראש מהורהר ומפוקפק של אחד שיש בו “אינטלקט”, וגם זרועו הושטה ונשארה תלוייה באוויר נכחנו:

– עתה… משך בבחירת מלים צרפתיות נאות ומעומקות לצורך הענין, כהרגל שנעשה לו טבע – נפגשנו במטרופולין של עולם, אשר זה כוחה כי מטרופולין היא ואינה סובלת דברים שבקרתנות. ממנה למדתי שלא לזכור ולא לשאוף אותן שאיפות, שהן בסוף־דבר מגוחכות… פינסק… ומינסק.. מה ערך לכל אלה?…היה ערך לדברים, אך הרי גדלנו מהחיתולים הללו וזה סוד התפתחותו של איש, מעל לשאלות מקום, ארץ ואומה… זה סוד התפתחותו במטרופולין זו, שהיא סביבה בפני עצמה… מיליי… הייתי אומר – “אמביאנס”…

עדיין התקשיתי לרדת לסוף־דעתו, עד שהושיבני במכונית וכונן שעון־נהגים שלו, אף החל מרציד אותי על פני רחובותיה של פאריס – רחובות בהם העיר נדמה ורחובות בהם היתה ערה, רובעים ופסליהם, שדרות וככרותיהן – עם מונמארטר, פלאס ד’אופרה ומונפארנאס בכלל. אך מעט ידעתי מכל אלה והוא, חברי מנוער, מלבן ומחוור לי כיצד הללו טיפחו בו במשך שנים תפיסת־עולם מלמעלה, תפיסה מעל ציצית־הראש, תפיסה שברעיון ובהלך־נפש, ולא זו האחוזה בחווייה אישית קרתנית.

– עיר שהיא למעלה מבירת אומה! – סיים ופשק ידיו, אף פיו נשאר פתוח כמו ידע, שעדיין לא מיצה את רעיונו כולו.

ונבעו מפיו תיאורים קטועים ומופסקים של כנסיות, שדרות ורובעים, כנסיה פה ונוטר־דאם אשר עם גדות הסיין. תיאורים של מראה הלובר עם החוט האדריכלי היוצא ממנו על פני טיוליירי ואליסיי, מימי מלכות ומימי ריפובליקה, שנתמזגו יחדיו – קיי ד’אורסיי – האם הבינותי או נתפשתי להלך־רוח זה של תפארת וגדולה? – לא נתפשתי, כי עדיין הייתי מסתכל באזרח עולמי זה, שנתגלם בחברי, המבקש סתרו בצל, בא במחבוא ובצנעתו גאה מאוד.

– מה מעשיך? – שאלתיו.

– נו… נהג־לילה… כלום זה חשוב?

– לא זאת, אך סתם שאלתי.

– ובכן אמרתי… כמוני כשאר “זרים” שונים – רוסי פולני או צרפתי־למחצה. מין חברותא שלמה של בינלאומיים, ובפרט זו של נהגי־לילה. – הצטחק והחריש.

עצר במכונית שלו, זו שחרקה מיושן, כי לא נתן עליה דעתו… האם הזדמן נוסע? שם מאותת אחד, והוחל הטרף. נכנס ברנש שצריך לבית־מרקחת, אזל זה ובאה נערה שנחפזה לקובת־לילה. נפטרה זו בסנדליה הנוקשים וזרקה שטר של מאה פראנקיים נוספים. הניע חברי בראש ובא צרפתי גשמי, שהוא צריך לקרבת־מקום – “דג־רקק”, לדעת חברי, לא ישווה בטרחת הלילה… הפסיק את הטרף ואמר:

– הלילה – לכבוד הנעורים שלנו והזכרונות שנפקחו – ח־ח – כיצד אמרת? פינסק? מה משונה! – לכבוד המאורע שנפגשנו יחד אחר עשרות שנים ומי יודע אם נשוב להיפגש – – הבה ותעמוד מעצמך על טיבה של עיר וידעת מה כוח־משיכה בה לגבי רוסי ופולני, יהודי ושאינו־יהודי, הללו שעקרו ממקומם ומכורתם ומצאו בזה סביבה – וכיצד לומר לך? – אמבייאנס מצאו… – השארנו למכונית והוכנסתי להיטיב את לבנו.

פתחו לנו ביי"ש, כי רוסים היו, ומיחמים וגחלים מלאכותיים לחשו תחתיהם, כדי להוסיף חותם של רוסיות. על קיבה שבעה נפתח לנו מדור שני והוא מקומר יותר ושרוי באפלולית־אור וצל לאורך קירותיו וקול שאון ותנועה דחופה הומים בו. נתלקח לבבי על כוס היין ושקעה עיני בבלורית הנערה המחוללת, חלפה על פני התוף והחליל שהכו בפינה. ראתה עיני בפזמונאי אשר בידח ושוטטה על פני הראשים הצעירים של היושבים־לוגמים – לא מהכוס שבידיהם אלא מהאפלולית של הקובה, – ובהם מלאיים, סינים, סקוטים. ביקשתי גם אני לרדת לסוף ייחודה של רווייה זו, כשקול חברי נוסך עלי אותה שעה עצב, בהיותו לוחש על אזני:

…לא הוללות היא אף לא שכרות אלא זו פאריסאות… גאמה של אור וצל… גאמה של צבעים וטעם מיוחד של התפתחות… לא מן האין באו ולא בלי עקב ייעלמו… פאריס מכורתם של אלו, פאריס יולדתם… כשם שהיא יולדתם של רינואר… של ז’אן פול סארטר… של אימפרסיוניסטים… אכסיסטנסיאליסטים… של שלשלת התפתחות שלמה, שאין לראותה חוליה־חוליה לחוד… זו גדולתה ואווירתה, זה ריחה ובשמה – הם הנותנים טעם לחיים וכיצד נשפיק בזולתם!… ועיני־שיבה שלו הביטו אל פני בשאלה של בן־העם, אשר תוככי פאריס נחבא בצל ובחר בה את סתרו כנהג־לילה. תוך הסכמה שגמלה לאט, כי אין חוט אבוד ואין לחפש אחריו – באשר אדם יושב, כאן חייו ועולמו –

– א. אַלור… מה טעם עוד ל"ארץ"?… ומה ערך למושג מולדת?.. מה טעם למלחמה, תבוסה או נצחון, כאשר יש דבר־מה שהוא למעלה והוא מנצח בחיוך… כאשר ניצח אפילו בכיבוש הגרמני, עת פאריס ורק פאריס ניצחה!… הוא שאמרתי: המיליי… ה"אמבייאנס"…

פישוק־ידיים בחשכת הלילה הממוזג והדחוס ברחובות שהלכו וצרו, עד שהביאני אל דלת המלון שלי, וחברי עצמו סובב ונעלם מאחורי מיפנה. אפשר המשיך להתבטל תוך שבתון למכוניתו “לזכר הנעורים” שצף, או פגש בנהגי־לילה אחרים ונשתקע עמהם בשיחה – על “אסנס” שהוא יקר ועל מכונית שאפשר לחדשה בצבע ובלכה, ועל עמל הלילה של נהג – שיחה בינלאומית של חברים שנעקרו מתחומיהם ובאו בצל העיר הזאת – אך אל מכורתם ההפוכה לא ישובו עולמית…

ואני עצמי עומד אותה שעה ומביט בעין חדשה אל המבוי בו התגוררתי, אל שנתו ודלתותיו המוגפות. כאן בי־הדגים והסרטנים, כונכיות־המאכל והשבלולים למיניהם, אשר ביום יניעו עוד במששניהם לעיני קונה; וכאן – מאפיה וקונדיטוריה של עוגות “מדלין”, מיני מאפה ודובשניות, שאין להשיגם אלא בקיצוב של אחר־המלחמה. כאן חנות היין וכאן בר־משקאות קטן לאיש עובד, הסר ללגום את המשקה בין מלאכה למלאכה. מסעדה ומכבסה מאחורי הדלתות הללו, אשר תתחלנה לסוב ולצלצל עם בוקר, עת נשים פריסאיות בסליהן תסתערנה על החנויות לקנות, להצטייד ולשקול את מעותיהן הקטנות… הרי זה המבוי בו התגוררתי ועדיין לא נתתי את דעתי עליו, בהיותי יוצא ממנו ושב אליו.

– פתחו הדלת! – צלצלתי אל הבית המוגף בשעת הנשף המאוחרת.

– אך איחרת שוט, אורחנו. – השקיפה מהאשנב ממעל האכסנאית אשר הקיצה.

– והרי חוזר אני מחיי־לילה שבהם מתברכים אתם, אנשי פאריס. – צחקתי.

– התקדמת באמת מאז באת אלינו. עוד מעט והיית “פאריזיין”. – ענתה בחיוך מלמעלה.

ואדע להוקיר אותה שעה את חיוכה – זה החיוך אשר חברי דיבר עליו והוא עולה בנפש הערה, בין בשינה ובין בהקיץ, בין ביום ובין בערב, בין בשעת־נופש וקורת־רוח ובין בשעה של רוגז וכעס אין־אונים. חיוך בו תצחק העיר פאריס – זה “האספרי” והבינותיו!

פרקי היסטוריה… ג’וזיט… ואגודת מיגה של אחד במאי…

אני יוצא וחוזר עם ערב אל המלון, משתהה בחדר־ההמתנה שלו, שחלונותיו סגורים וריחות “קאממבר” או “ברי” נודפים בעובש ממזווה שלו. חתול שחור מצונף דומם, באשר ישב, להנאתן של בעלותיו. “איל א ביין ג’נטיי מון פיס…” – מניעה ראשה המלונאית. והבת האחת קוראת בספר, השניה טורדת במטבח – יחד יושבות הן לאכול את ארוחת־הערב לבקבוק היין, כשהן מלטפות ומגפפות אשה את רעותה: שרי… שרי! – אם שמחה היא או יום בשורה – הולדת או מכתב. מועד וחג – והתגפפו גם עמדי: או… מון בו־פר (סבי)… מון פר (אבי)…

ואני מחבבן על השמחה והכניעה שבחייהן לתנאי, לאפשרות, לנסיבות של החיים. יושבת הנערה ג’וזיט וקוראה בספר בעיון, שוקדת על החדשה הספרותית שבעתון ואני שואל: נערה, מדוע לא תשתלמי יותר? או: מה תכלית לנערה לחשב חשבונות דיור לדיירים?… אך היא מרימה עיניה ביישוב־הדעת ומשיבה בקול שקול: מוכרחים, כי החיים קשים… ס"א שר (יקר)… – ושבה ומרכינה ראשה על גבי ספר הקריאה. כניעה שבשקט וללא טינה, כניעה תוך דאגה למיסים ולחשמל ולשאר פרטי המשק. ואמרתי לאשה ולבנותיה, בהסיבי אל השולחן:

נראה לי כי נשים הן אבן־הפינה של ארצכן צרפת, אך לא כן הגברים…

– אה… הגברים… הגברים אגואיסטים הם. – נאנחו הללו בעילוף עיניים, כמגלות טפח של סוד כאוב.

– אגואיסטים?… – עושה אני את אזני כאפרכסת.

– אכן… הגבר בצרפת לחיות רוצה, אך בלי עול אשה וילדים. זו תקלתה של צרפת ארצנו. – השיבו בקמיטת שפה.

מעתה הבינותי גם למלחמה הסמוייה המתרחשת תוככי צרפת ובירתה, אפשר מאות שנים – הגבר שותה לתיאבון ולחמדת־חיים מכוס “אפריטיף” תוך צביטת־זרוע או לטיפת־לחי ושיחת־ניבול חפשית עם מדפאית; והאשה פיקחה אך רבת־סבל, כנועה אך למודה לעצמאות רבה, צוחקת ועושה עבודתה בשכל, כי היא עומדת על המשמר תמיד ועל שפתיה – החיוך. אמרתי:

– לא כיהודיה היא האשה הצרפתיה. עצמאות נשינו נטלה שמינית מנשיותן, אף שנשיות היא כוח.

– אה…ווי.. סאן דוט… מה אלור, האשה היא כוח. – מחזירות הן במבט בעד החלון לרחוב, בו שבתו כבר חנויות ומשא־ומתן הופסק. נשטפו מדפים של הממכר ושבלולים כונכיות וסרטנים נגנזו ליום יבוא.

– אף־על־פי־כן אשה לעולם צריכה להשאר אשה. ס’א סא… – מסיימת האשה באנחה קלה ומגלגלת את עיניה כלפי מעלה.

למרבה־ההבנה שפתו קפה וכיבדו אותי בספל. לא חישבו את הסוכר בשעה זו, כי נפשן אל השיחה. אני: אילו הראיתיכן את חמדות ארצי, כי אז ראיתן גם את מקומותיכן הקדושים. – והן מתנערות בקריעת־עינים: אה, בית־לחם!… אה, נצרת!… אה, מריה הקדושה! – אני: המלחמה היא כבכל מקום, גם עליכם לא פסחה המלחמה… – והן בהנחה: אה… ווי… אל לה גר קום א לה גר (במלחמה כבמלחמה)… עד שסיימתי ואמרתי בקימה:

– הנה ג’וזיט.. דניס.. וגברת המלון.. ארצכן יפה ולא ראיתי עדיין ביפיה. תצא אחת מכן עמי ביום מחר, כי יום ראשון הוא, הלאה מבין המרבדים המחניקים האלה אל מקום שם שמש ורוח צח.

– מחר… אפשר. – מרימה ג’וזיט את עיניה, מציצה בשאלה אל דניס אחותה, קיפלה את הספר וחזרה ואמרה – מחר…

ואמנם למחרת פרח סומק בלחיי ג’וזיט, אשר חוורו מישיבה בסגור המלון הדל; הנה נטלה את תיק־היד ונפטרה מעל בנות־ביתה ואני אחריה, לראות בחמדות צרפת ויקרותיה. מחוץ לעיר ושעריה, במקום שם יערות גאו על הגבעות ברצועה כהה ומעבר לנהר סיין, זה עורקה של הבירה. שם החלה מתנשאה הכניסה לארמון, אשר לא עוד דמויות חיות קידמו בו את פנינו, כי שעריו היו פתוחים ומרצפתו רחשו עליה תיירים, ופרש־אבן רכוב על סוס אביר התנוסס בו מעל ראשינו. בצילו עברנו שער מלפנים לשער, וג’וזיט בראש – עד לפרקי היסטוריה של עבר צרפת.

עדיין טבועים פה ושם האולמים בחותם כיבוש הגרמנים; אף־על־פי־כן נמחה כבר מגע יד האויב והם שבו להזהיר אולם־אולם בשמו ובסיפונו, בדיוקנאות ובציורים שבו. דיוקנאת מלך בסרח־העודף של אצטלתו ודיוקנאת מלכה חשופת־חזה וורודת־לחי וחצרוניות, דופינים, נסיכות ונסיכים על כרי־דשא או בסוסים ביערות – מי כל אלה? – לואי הארבעה־עשר המלך הגדול, ומלכים שלאחריו. כאן קידמו פני שגרירים באולם־זכוכית ובחדר מראות, וכאן סעד עם המלכה לנוכח הקהל שהיה זכאי לעבור וליהנות מזיו פניהם. חדר המלכים באשר ישבו ובאשר מלכו, כתבו וערכו קבלות־פנים, התייחדו או יצאו לצייד, אף נתנו אישור לסגנון ואורח־החיים של צרפת ותבל כולה. ובעומק אולם של אופרה, אשר מאז ראה גלגולים שבהפיכה, אך קרשיו עדיין מעידים על מימדים ואפקים של “חצר” צרפת.

– כן, ג’וזיט – אמרתי בהיותי שט כעל כנפיים על פארקטים חלקים אל הקירות המצויירים ואל מעשי הגובלין – הדר צבעוני כביר הוא, שנקנה במחיר יקר של דלות העם.

– נכון. – השיבה בעיני־תכלת שחלמו – ואף־על־פי־כן יפה!

היה בקריאתה משום פיצוי שקט על החיים ללא־סיכוי של המלון ב"אלבויי", אשר עם רחוב המאגנטה; היתה בה גם בקיאות בכל אשר חלף בזה נגד עיניה: הנה אצה וירדה במדרגות הנישאות של הארמון – אל האגמים, הפארקים, הפסלים המקשטים את הפינות והביתנים, גני המלך – ביתני־מלכות! – בזה חבוי טריאנון “קטן” ובזה טריאנון גדול! – קראה הנערה כקוראה מתוך הספר של קורות בית המלכים בארמון ורסאיי.

ואף נוכחתי כי צדקה, באשר טריאנון קטן נקרא, שם ביתן־מלכה על מכונו וחדריו קטנים – של המלכה עצמה. ובאשר בנין ארוך עמד עם בית־היער, שם ניצבו עוד למשמרת מרכבות ועגלות, רתמות ואפסרים, ארכובות ואוכפים, מרכבות מצופות זהב ורפודות קטיפה וקרונות כבדי־גלגלים – בהם נאפוליאון נסע במסעותיו, בהם המלכה טיילה, או בעד לחלונם של אלה האיר הזוג המלכותי את פניו לתושבי פאריס. האיר – והמון פאריס, בהיותו בונה תחילה בעמל כפיו ובדם נצחונותיו את הפאר המלכותי, כן קם ורעץ אותו.

– אה… – פלטה ג’וזט בקורת־רוח – מה נאה הוא חדר זה של המלכה באפריונו אך מה נוגה היה גורלה, כי כאן היתה יושבת עלובה וממתינה עד היקראה לבוא לפני המלך.

וגם אני נמסרתי לדמיונות ג’וזט, עד היותי שוכח כי ביערות זרים ואל אגמים זרים עומדות רגלי. צוד צדתני אגדת צרפת על פסליה ונימפותיה המפארים את הנוף סביב; לקחו את לבי שבי אותם שמות חצרוניים של הגברת הפלונית והגברת האלמונית, שנהנו מחסדו של מלך ובשלהן הוזנחו מלכה ויורש עצר, – אך חגגה אהבת מלכים.

כן נמשכתי בחבלי־קסם, להוסיף לראות בדמדומי־אור שפשטו ובירק היערות אשר הדשיא לחופי האגמים. הייתי חי בעולם האגדה כשהמציאות בטלה: – חסל רעב, אין מלחמה, שואה כלא־היתה – הדר ופאר הופכים עם זמן לנחלת־אלים ובה אפשר, ולו אך לרגע, לשאוף רוח לרווחה!

– אכן, הגיעה השעה לשוב. – העירני קול ג’וזט שהביטה מרוכזת אל שעון־היד – ארוחת־הערב מחכה בבית והדרך בחזרה עוד תארך, כי חג לנו מחר.

ואמנם פאריס־שלמטה לא שקטה, המו רחובותיה ורובעיה מתנועה. בסחרורי־סחרחורת היו טסים ומסתובבים מתושבי פאריס בככר ד־ל־נאסיון ופיסות תפוחי־אדמה צלויות היו אוכלים משקיקים אצל ביתנים קטנים של הככר. המונים־המונים היו דחוסים ברחוב, קונים אגודות פרחי “מיגה” קטנות ותוקעים בדשיהם או נותנים זה לזה. אחד במאי הוא יום־מחר והאביב פרץ ממרחביו אל העיר המאוכלסת. חג האביב קרא אל יושב פאריס, פועל וסוחר, ותושב. – מחר תהיינה תהלוכות! – מחר יעברו בדגלים רבים ותזמורות תתקענה! – סחה ג’וזט.

– ס’א בו… ניאס פה? – חייך אל מול פני פועל עליז, שהיה נכון לכבוד החג לחלק שמחה עם כל הבא.

– ס’א בו… ס’א בו… – חזרתי ואמרתי לקורת־רוחנו.

ונתתי לו לאות־אחווה של המונים ופועלים אגודת “מיגה” אשר קניתי. שמחתי כי כיוונתי לדעת תושבים ובשמחתם לקחתי חלק. מה הם יצאו־נהרו למחרת עם בוקר אל הסיין והבאסטיי ושאר ציוני פאריס אף אני גייסתי את חברי לעיר להלך ברחוב ולראות בהמונים, לעמוד עם העומדים בצידי המדרכות ולהקשיב לאשר יריעו – – ציפיתי, ונוכחותו של עמוד הזכרון במקום מבצר־הכלא, שהפך לסמל מהפכה, ממלא את לבי חרדת־כבוד.

– אל תחרד ואל תחת. – לחש לי חברי מורה־דרכי, בצלאל איש־פינסק, בתנועת־ביטול של תושב פאריס – הצרפתי שונה גם בנידון זה. תראה, כי איננו מתרגש גם לעת כזאת אלא חוגג לקורת־רוחו. אפשר יקרא בפעם זו קריאה נוספת. אך היא לא תעלה ולא תוריד.

ואמנם נראתה ונמשכה ה"דפילאציה" – זו הליכה חפשית למלוא הרחוב – בהמון, בדגל ובשלט. “זכור ושמור את דבר הרזיסטאנס” – ותקעה החצוצרה אף התוף הכה. “זכור ושמור את פצועי ונכי המלחמה” – “אנו נשיהם, ילדיהם, אלמנותיהם ויתומיהם של לוחמי המרי!” – וחלפו ועברו הלאה – “ילדינו צריכים לחם… לחם.. לחם!..” וחלפו גם הם: “פלוני אל העמוד… אל עמוד הקלון… אל העמוד…” – והשמים ריססו ממעל גשם דק, כשהרובעים והפרברים, נשים ואגודות עדיין משמיעים קול: "רוצים… רוצים… חינוך והשכלה… הלאה!.. הלאה הגבלות!… אל העמוד!… – עד שניחשו ההמונים כי עוד מעט ושעת ההתפזרות תגיע ואיש לביתו ירוץ במטרו הדחוס מפה לפה… עד רדתם דחוסים לתחתיות ויצא החג.

אינדיוידואליזם וחופש־הדעה… כספירות רוח עליונות

אמרתי לחברי כאשר נפלטנו ונשארנו לבדנו:

– איני רוצה, בצלאל אחי, להימנות על מעריצי צרפת או על חסידיה; אף לא זו תכלית בואי הלום. תכליתי היא – ראייה, וכיוון שרואה אני מזה צל־פחד מפני הקומוניזם ומזה לא תשה עוד אימתו של הפאשיזם, הייתי תאב לדעת, האדם הצרפתי מהו אומר, כשהוא נתון בצבת של שני קצוות ואנה הוא פונה לעת כזאת – הוא, מחולל המהפכה, אשר חינכה אותנו ומחנכת על ברכיה? –

– זאת אני מתקשה להגיד לך. – השיב לי חברי באותה מידת הרהור שנחל מאבותיו ופשק את ידיו בשיקול־דעת – אף וולודיה הרוסי לשעבר וחברי לנהגות לא יוכלו להגיד יותר ממני, וכן לא פלוני או פלמוני, אלא יש בזה סופר וז’אן פול סארטר שמו. הוא דורש לעיתים במעורפל מאוד ולעיתים במעורטל, אך לעתים חותר כאמן־אמת גדול להיות פשוט.

ואני מראש ידעתי, כי אידיאות מופשטות אינן תופשות בי וכי זרעוניהן של אידיאות שבענו גם מדברי חכמינו הקדומים – בדבר חופש הבחירה או הרצון של האדם, והיות פעלו מותנה מראש ועם זאת היתה הרשות־למעשה מסורה אך לו, בעוד שמאידך גיסא הכל צפוי… הווה אומר, מעין אותו ויכוח אכסיסטנציאלי בדבר הגורם המעצב מאז ומעולם את גורל חיי אנוש ועורך את המלחמה על חיי נפשו גם בסביבה הרעיונית של המטריאליזים המודרני. מה תועלת בוויכוח זה לשמו? – – עם זאת הלכתי אחר חברי מנהלני, כי באתי לחפש משען למחשבה ועל סף תקומת המדינה שלי היתה בי סקרנות לקבוע מה מידת אומץ נחוצה לו לאחד, כדי להיות אזרח חפשי.

– הנה הוא. – הראה לי חברי על מודעה – “ידים מזוהמות” מאת ז’אן פול סארטר. תיאטרון. – הווה אומר, במה אשר עליה בחר תמיד סופר נועז להשמיע את רעיונותיו.

– יפה אמרת, בצלאל, – אישרתי לו, – כי היה דבר התיאטרון הזה כשלעצמו בעיני משום חידוש.

נכנסנו, קהל עמד בתור – מנוער אשר ערותה של מחשבה היתה טבועה בפניו, אף מאותם ענווי־רוח, משכילות־חוורייניות, גברות קשישות ואינטליגנטים מצניעי־לכת אשר ברחוב פניהם נטמעים. כל אלה ניכר בהם, כי דבר הרעיון ש"בידים מזוהמות" הגיע אליהם. זה הניגוד בו הוכה אדם בן־דורנו בהכרה אידיאולוגית ובא היום בו התנגשה עם חיי נפשו. – קמה הנפש ומיחתה, בעטה, ברעיון האידיאולוגי הכפוי, כי ציווה עליה לרצוח נפש. – רצחה והתעוררה לקול קריאה: ידי מזוהמות! יצתה במחאה סוערת: הסירו מעלי את הידיים אשר כפו עלי לרצוח רצח שאין לו כפרה!

אפשר לא חדש הרעיון – אך אין זאת כי מבוך רודני גדול סגר על האדם שלאחר המלחמה בגילוייו האפלים. יש המחפשים את שורש הרעה באותם חדרי־סתרים שבהם חיפשו תמיד את מקור התקלה: בניתוק הקשר עם האדמה או במשטר סוציאלי רע, בהפקר הציבורי מנוער, או בירושת אבות. לא אל אלה הלך סופר אמיץ, כי בגפו נכנס אל המבוך וידע אשר שומרים הופקדו לשמור על מוצא פיו לעת יעלה מהמבוך… אף־על־פי־כן החזיק בחוט שהיה לו מורה־דרך, לא התנודד אלא קרא בקול אמיץ: מחשבת האדם חפשית היא לשפוט את מעשיו ואין כופה לה מבחוץ.

מעתה ברכתי על המשחקים האמיצים, אשר שמרו בנאמנות על הדיבור העז, וכן את הקהל אשר ידע לשמוע אל דברי המחשבה לשמם. ישבתי איפוא דומם ועיני נצמדו אל הצעיר, אשר נלחם בנפשו אך כיוון שהאמין ירה כאשר צווה, היה בטוח כי פעל ביושר לפי “קו” – אך השתנה “הקו” – והוא אינו רוצה להשתנות. מעשה־הרצח שעשה היה צודק לפי הכרתו, אך כיוון שדורשים ממנו לשוב ולשנות מדפוס הכרתו – הרי שמעשה־הרצח יהיה מוטל כמעשה־שגגה עליו בלבד – והכל נקיים ממנו… לא רצה בכך. לכך התקומם וגאל את נפשו תוך מרידה: חוללתי את הרצח, כי באמונתי עשיתי אך אתם פקחתם את עיני, שהאמונה מכאן והלאה – אלא “הקו” המשתנה עיקר! בקו אינני מאמין, ולמענו איני נכון להקריב חיי אדם. אם עשיתי וחטאתי, הריני בוחר בעונש המגיע לי – ואיני מבקש זיכוי!

כאשר הקשבתי לדברים ידעתי, כי תרומה רבה קיבלתי בהיותי עובר־אורח בעולם תוהה ואובד־עצה, עם המון האדם הרוחש בסבל רחשתי גם אני וצל המעשה הרודני עדיין מרחף סביב… במבוך זה הייתי מהלך ומחפש את דרכי אל האדם, בין בן־עמי ובין בן עם זר, ומצאתי אחד גדול להליכה אשר בחברתו הוקל לי. יצאתי מנוחם ובשתיקה של הרחובות והחומות שנתיישנו, עם שדרות סטראסבורג וסנ. מרטין וסנ. דני ו"הפורטים"־שעריהם, ואמרתי לבצלאל ההולך עמי:

– אין אנו יודעים היום מה גורלו של אדם על אדמות ומה גורל צפוי לאדם היהודי בחייו בארץ. על סף עצמאות אישית הוצגנו עם תקומת מדינתנו מחדש ועל סף של־מעבר הוצג גם ההמון השוכן בחומות האלה. הכל צמא לאמונה, כי בהיעדרה, הרוח מתמוטטת ונקלעת: האם להיאחז בדולאר או שמא להפליג אל חיים שבמשטר ואין בו דולאר? –ובעוד האחד שואל והשני – משיב, השלישי עוצם עיניו מראות ונאחז בחיי שעה, בא הרביעי וקורא את הקריאה הישנה למעשה: נחזור אל עצמנו כי בנו האדם ואין איתן ממנו! – הרי שיש ללכת אחריו.

רווח לי בשיתוף־רוח זה, ושוב לא היססתי גם אני למזוג משלי לתוך המחשבה של ארץ זו, בה עדיין תוסס היין ומתוך “ישן” חדש יוצא. הלכתי לבית־סופרים שלה אשר ברחוב שקט, ושם במשכילים ראיתי ובנשים שעיניהן נבונות, ואשר אזנן חדה להבחין אם נאמר דבר אשר אין בו משום ה"אספרי" הדק. כאן דובר באנאטול פראנס וסופר בהלך־חייו, הורם מסך מעל חיי יוצר גדול. אימצתי גם את לבי אני לספר על שדה־יוצרינו ולא הפלגתי בדרך רעיונית אלא בעובדות בחרתי.

– גבירותי ורבותי, – אמרתי – אפשר תוקירו אם אומר בזה כאחד זר לכם, כי אחרי שני אלפים שנה קמנו לתחייה. ודאי תזכרו עמי בשעה זו, שאומה עתיקת־יומין אנחנו. אף־על־פי־כן לא קמנו לתחייה כדי לחיות על העבר בלבד אלא חידשנו חיים עצמאיים אשר עליהם אנו נלחמים כעת. תוך החידוש והמלחמה גם יחד נודעה גם יצירת מחשבה אצלנו והנני שמח למסרה באזני שופטים מקרבכם, אשר ישפטו אם בדרך נכונה אנו הולכים. אף הזכרתי שמות סופרים ומשוררים, דבר שירם וסיפורם – – האם מתוך נימוס הקשיבו או אולי מתוך ענין, או שמא באמת נראה להם במסיבתם כדבר תמוה, אשר בן עם צעיר־זקן ידבר אליהם בשעה שהאדם נבוך? –

– סיוכסה… סיוכסה… הושיטו לי גברים ידם באמונה – אף הוסיפו: הידעת מהו שדיבר אל לבנו? העובדה כי כותבים אתם שם מתוך תודעה אכסיסטנסיאליסטית, שהיא רווחת כיום אצלנו –

– הרי שהתכוונתי בלא־יודעים לדעתן של ספרויות גדולות ונאורות. – חייכתי בהפתעה.

– ס’אטה ט’אן סיוכסה. – החזירו לי חיוך מעודד גם הגברות אשר למשפטן הדק חששתי יותר מכל.

– מא אלור, ז’א וו פליסיט. – נענה לי בפשטות משורר יהודי־צרפתי ותיק וטלטל את ידי בחום, לאחר שלא נכשלתי.

כן דושנתי מאישורו המתון מתון של חברי בצלאל, אשר מקרן־פינה הקשיב בהיסוס, אך ראה אות לטובה בכך, ששתי הנערות המלצריות זנחו את משקאותיהן, ניצבו בדלת והקשיבו לדברים – יותר מכל אישרוני שבחי המשורר הצרפתי־היהודי הוותיק, אשר בלובן שערו נזרקה בו אותה שעה רוח־נעורים והלכתי עמו באשר נהג, אף אמרתי בדרך שחוק:

– אם באמנה הצלחתי כאשר אמרת ולא ביישתי בסיפור אשר סיפרתי על ארצנו, הרי גם אתה חייב להגיש לי את סיפורך כעת ואלמד ממנו.

– אה… ווי.. – הניע בראשו ניע־משובה של קונדס גדול, כשהוא פוסע בצעדה כבדה של משוטט ותיק ואני אחריו.

– א –… – אמר והתקין את משקפיו – עתה אגלה לך, כי חדש אתה עמנו… הרי ציניים הללו שהקשיבו לך, ביסודם ובנשמתם.. – ח־ח – ואם לקחת את לבם בפשטות ובעובדה, אין זאת כי נצחון רב ניצחת, ואני שמח בגינכם.

והוא מתנודד ומהלך, מניע בכתפו, מעלה על פיו חיוך של “בון־ויוואן” מימים מקדם ומלמדני פרק: בזה נשתה כוס בירה, במקום שהיו “ותיקים” שותים ועתה אינם עוד… או: בזה אנו עוברים על פני מין “בית” אשר ידעתיו בנעורי ועתה הוגף… – ־ח – כי לבית־סטודנטים הפך אחרי אשר נסגר, ולא יכלו הללו לעמוד בו, משום מעשים וזכרונות שהיו שמורים בתוך כתליו – – – וכאשר שחק וניצוץ הבהב בעד משקפיו ושיבתו הכסיפה על הבירה שנשתבחה כוותיקה בעיר פאריס, והוא מחה שפמו ודיבר בהנאה דברי אפיקורסות גדולים ומופלאים – הקשבתי ואבין ל"אפיקור" הפריסאי הנאמן לדור שלו. מאמונתו לא יזוז ומצרפתיותו לא יירתע. עמה צחק, עמה האמין, עמה נכנע ועמה נלחם בין “קומבטאנטים”. אף־על־פי־כן לא ציני הוא ובמאמינים חלקו, כי לאדמה אשר עליה ידרכו רגליו, הוא נאמן עד קבר. לפיכך הרימותי את כוסי ושתיתי לחייו, אף הוספתי ואמרתי:

– ידידי הרץ, משורר איש־רוח, אהבתיך נאמנה ורוחך כרוחי אני. אף אני אוהב ואאמין, כי בלעדי אהבה ואמונה חיי אינם חיים, ובנידון זה אחים אנחנו.

ובהפרדי מעל אחים לרעיון ולמקצוע, מבין נידחים מבני־עמי ומבני עם אחר, – באמרי “שלום” לבני מסורת וסגנון של דור שירה ומחשבה אצילה ולצעיר תוסס מבני־דורנו אנו, – הילכתי שבע־הישג אך צמא־ייחוד ברחובות פאריס. ידעתי, כי אף־על־פי שלא ראיתי שמינית מזהרה ולא נגלו לי אלא מעט מסודות ומיסתורים שבה, – שוב אין אני רשאי להתפנות למשאלות־נפש משלי כי אל אחי עלי לשוב, באשר הם במעוטיהם, בשרידיהם ועל חרבותיהם יושבים. –

– – וגלגלי הרכבת נשאו אותי, למורת־רוחי הסיעוני בחפזה אחרי ההפסקה אשר היתה לי שוב אל גבולות שסדריהם קשים, בדיקותיהם מרובות, וחשש הרעב שלאחר המלחמה עדיין נותן בהם את אותותיו לגבי ככר לחם וקופסת־חלב, גרם חמאה ומטבע מיותר אשר עם הנוסע. הברחת־לילה ומדפי מכס ארוכים אשר לפניהם נוסעים עומדים בתור – כיסיהם ומלתחותיהם נדונים בפשפוש חמור – אין אחד פטור. הללו שב"פולמן" ומזוודותיהם הדורות, והם מעמידים פנים כי לחטאים אין שליטה בהם והללו אשר “בשלישית־משום־שאין־רביעית”, ומלתחתם קשורה במשיחת חבל ולבושם בלה מרוב־מעבר הלוך־שוב מגבול לגבול. – בודקים ומחפשים – וקופסת החלב היא הנפתלת בעוון־המכס ולא יהלום מבריק או חבילות שטרות כבדות…

תלוש… דמבראנט… וחיי נצח של קהילה שנמחתה..

עברנו את ספר צרפת והרכבת נשאתני אל מישורי שפלה וחממות ובתי־חרושת מעלי־עשן, אלו בצד אלו על אדמה מדושנת היטב. אין זאת כי נפלו בזה בימים עברו אבירי פלאנדריה בקרבות אשר ערכו עד שעמד, לפי סיפור האגדה, תינוק נצר המלכות ומעריסתו התלוייה בין העצים השקיף בעיני תכלת על הלוחמים אף הוריד את מי־רגליו לעיניהם – ונחשב הדבר לאות – – כי אותה מלחמה שבתה… זה “המאנקין פיס” אשר בבלגיה – האמנם לא ידעת – לא ראית? – –

ואמנם זר לא יתן את דעתו, כי בין זיזי חומות העיר הוצבה תערובת משונה של יצירי דמיון כמסופר – – אפשר מאותם יצירי עם שלא בגר בצד שכנתו הגדולה צרפת מזה והאומה האנגלו־סאכסית הגדולה מזה? – עם זה למד כאן צאצא הפלאנדרים לכרוך תעשייה כבדה בעבודת־האדמה ובו בזמן לשלוח עמילים וסוכנים של בתי־מסחר שלו מחוצה לה, להתפלל בכנסיות ולהתנזר במנזרים – וכל אלה ללא חותם לאומי בולט, בין הגניוס הגאלי־צרפתי מזה ובין כובד־משקלו של הכוח הגרמני מזה. לפיכך, נראה הבלגי בעיני כאחד בינלאומי אף שהוא דר בתחומי ארצו ומדינתו.

– האמנם ארצישראלי אתה? – שאלני המשורר והוא כמתקנא בי על ארצישראליות שבי…

– הוא הארצישראלי, כאשר אמרתי לך. – תיווכה בינינו גברת מבנות עמי, שהתברכה בי, בתנאי שלא אלבין את פניהם של יהודים בעיני גויים, אלא אאציל עליהם כבוד…

– אנו מקדמים היום אורח מארץ־ישראל… – הציגני נשיא חוג הסופרים וניכר בו, שהיה פוטר את עצמו מחובה זו, לא רק משום האחריות, אלא גם משום שהאנגלים והאמריקאים בודקים עתה אחר ידידיהם בדוק היטב.

“מארץ־ישראל”… “דה לה פלשתין”… – נתלקטו מיד סביבי צעירות חוורייניות וחבושות כיפות לראשיהן, וצעירים רשמו את שמותיהם בפנקסי – בחרות ספרותית חתומת־זקן וגברות קשישות בלורניטות לעיניהן. – מין בבל בינלאומי, בו ילידת ארץ הבלקאן עם ארגנטינאי נפגשים וילידת מצרים שעיניה מכוחלות ואצבעות ידיה עשויות בשרק נעשית שותף לאירופה הכותבת והחושבת. עלעלתי גם אני בכתב־ידי המוכן עמי, ורשמתי שמי בפנקסיהם של אחרים. שקלתי את הדברים אשר אני רוצה לומר והחזרתי להם לאמור:

– מארץ־ישראל הנני… מאותה ארץ בה יהודים מתיישבים כעת, הללו שאינם חביבים גם בארצכם החביבה… ואין אחד אשם בכך, שאיננו חביבים, כי גורלנו הוא שהרכיב אותנו כספחת לאומות – עתה מתחילים אנו להפרד מעליכם – הרי אנו בדרך לארצנו…

– האמנם? האמנם!… – הלורניטות ומבטי העין נעשו סקרניים יותר, התעוררות המשוררים והמשוררות היתה צעירה וערה משנה. בת־עמי השחרחרה והזריזה עיניה כבר חייכו כלפי ביתר אומץ והמשורר הבלגי, שלא נודע לי אלא כאן, נדבק מהתנועה סביב וברך על המוגמר במלה העברית – שלום" – –

ונדמה משום־מה, כי אילו לקחתים גם הם, הצעירים והצעירות, מפלאנדריה הישנה למקום־חיים חדש שדיברתי בו, כי אז נחו מעצבם ומרוגזם של אנשי־רוח בודדים בארץ שהיא סוחרת ומוכרת, מתאוששת וחוששת מפני אמריקה האדירה – עושה הכל למען מיקח־וממכר אך השמחה אינה שרוייה בה.

– מה משונה הדבר! – לא הבלגתי מלומר להם בחום לבי – ועד מה בודדים וגלמודים אנו אנשי־הרוח, בין אתם בארץ נושבת ובין אנו בארץ העתידה להיבנות. לא לנו איפוא הארץ, שעליה עומדות רגלינו, בין במזרח ובין במערב, ואין לנו אלא להוסיף לחפש מדינה שכולה רוח ומלאה דעת “כמים לים מכסים….”

לא ידעתי, אם אמנם ידעו גם הם את המליצה השגורה בפי מספר התנ"ך שלנו, אך עובדה היא כי גמלו לי בארוחת ערב בין חכמי האוניברסיטה בבריסל ולא עוד אלא גם בעתוניהם פרסמו את שמי ואת ידי לחצו תוך איחולים כי נשוב להתראות… ואני משתאה ומשתומם מאוד, כי לא יכולתי לצפות, שבין פסלים ותכונת־מסחר של גוי קטן, דברי ייראו כדברי־טעם. לחצתי איפוא ברגש את ידיהם של ידידים וידידות ואקום לצאת חרש את הארץ, כמו אשמתי בגניבת־דעת, ואני בדרך לארץ הגובלת בה מהמדינות של השפלה.

– רגליך תדרוכנה על אדמת הולי־לאנד. – הורני לפני צאתי ב"למד" הולאנדית קשה כותב־סיפורים ותיק בארצות האלה, ואן פראאח', אשר צרפתית ידבר והולאנדית וגרמנית יכתוב, אך את תוכנו היהודי לא יעלים בסיפוריו.

– ומה הדבר? – שאלתי בפליאה.

– שם תראה עינך את החורבן אשר תיארתי, אחרי שגדלתי על “היש” שהיה בה.

– ומה היה… היש?

– הוא היה בעל חותם ואופי אשר לא יימחו מזכרוני… יש של אמסטרדאם, כ"יש" של וילנה שלכם בגלות של המזרח… אמסטרדאם, זו ירושלים של גלות המערב!

כך סח האיש בעצב ופניו הנאים עטורים זקן שכבר הכסיף מעט אך הד התלישות שבאה לאירופה שלאחר המלחמה, מגונב לתוך דבריו.

– “יש” יהודי עצום… – חזרתי אחריו – והאמנת בו?

– האמנתי? – זקף את ראשו בשאלה־תשובה של אברך־משי מעולם הרוח – האמנתי ככל בני דורי באידיאלים אחרים, והיש היהודי מאמסטרדם נגרר אחרי כקפוטה של שיראין, כלבוש של משי, כסרח השמלה של הכלה המובלה אל החופה.

– אך נפלאים אתם. – קראתי והיישרתי להביט אל עיני התכלת – נפלאים שהייתם עד היטלר עצם מעצמי העולם הזה ועתה הנכם מביטים אל מקור מחצבתכם בגעגועים רומאנטיים, שאינם הולמים את האסון של השריד, הרוצה ומוכרח לשוב לחיות. כמוהיקאנים אחרונים של גלותכם הנכם רואים את עצמכם, כמוך וכדומים לך בגלויות האחרות, אך היהודי לאמיתו של דבר הרי אינו מוהיקאני, אף לא יהיה כמוהו עולמית.

– לא… לא… – צדקת. – דובב חרש בעיני התכלת ולא בפיו – בני לומד כבר אגרונומיה, כי הוא מכשיר את עצמו לעלות לארץ. אך אני איני ממשיך אלא לכתוב על אמסטרדם, על החורבן, על שהיה, על שעבר, על תכריכיהם הקדושים של המעונים מדור ודור… על…

– שוב איפוא, ובימינו, מעשה היינה הגדול, אבי הבנים הסוררים אך נאמנים ליהדות… צאצאי “אחר”, שהוא רתוק בהערצה של חולשת־דעת אל הכוח הנכרי, היוונות, האלילות, הכנסיה הגותית, האגדה האלילית של אדמת אירופה, זו מינכן אשר שנא.

– אפשר… אפשר… כי כך הנהו וכי אסיר־עולם הנני ללא תקווה. – השיב בעצב – אסיר־עולם, אשר להולאנד לא אשוב עוד וכאן בפינה פלאנדרית זו מהגר הנני. מקלט אין לי כמו שיש לך, כי המקלט האחד כיום הזה ליהודי – בארץ.

כן סיים ואדע כי הגיעה עת להיפרד תוך הכרה, שיש כגון אלו בעמנו אשר מקלטנו לא יוכל כבר לשמש להם בשום פנים. מעתה נזדרזתי משנה ללכת לדרכי ולהמשיך לראות בחורבן שחולל שמות ללא מרפא בנפש עדינה של משורר־שריד. ובשאת אותי רכבת־המסע על פני ארץ הולאנד, הקטנה והשקטה בהרבה מקודמתה, לא אחר הצבעונים המתנוססים בה בשלל־צבעים הלך לבי, כי אם אל המטרופולין שבה, בה מוטלים עיים של חרבות־הפאר וקבר המוני של עדה בת רבבות, קבר עבר גדול, אשר הנותרים בחיים על עברי־פיו אינם אלא צלליו.

נסעתי כשאני מונחה בהלך־רוחו של הפייטן איש־שיחי, ואם גם ארכו עלי שעות הנסיעה בין אפרי־מרעה והפרות הרובצות עליהם כמימים־ימימה – הרי בהגיעי לאמסטרדאם, לא ירדתי לשאול למוצאיה ומבואותיה כאחד ששביליה נהירים לי. מלתחתי בידי שוטטתי בחוצותיה, כי ריע אין לי בעיר הגדולה הזאת – עם איש הולאנד לא באתי בדברים ובאשר יהודי נראה ידעתי, כי שריד הנהו ופליט חולי ומכאוב מן החוץ. סמכתי על המקרה הטוב בשוטטי בין הרחובות ותעלות המים הרבות, ולזקן ולזקנה, בעלי החדרים המרוהטים, אמרתי כי תייר הנני מארץ רחוקה.

– תייר?…– עשה את אזנו כאפרכסת הבעל הזקן כי חרש היה.

– הוא תייר. – אותתה לו הזקנה בסימנים אחרי אשר מילאתי את כרטיס האכסניה.

– תייר הייתי גם אני וצייר בשכבר הימים. – התעקש להסביר לי הזקן.

– האדון הזה סופר הנהו. – הוסיפה לאותת לו הזקנה.

– משמע, כי חומר תעודות ומסמכים בא לאסוף לספר שיכתוב. – הורה הזקן בקורת־רוח, שירד לכוונתו של זר.

וכן נפתחה עלי דרך־המקרה הטוב שהביאני מהמלון הזה עד לארמון שכולו צבע מלכותי ובו קם לנגד עיני כמו חי – רמבראנדט. הוא רענן ודשן מלפני שלוש מאות שנה לא מת, ובצבעיו וברישומיו סח לי, לבן־תמותה פשוט, את מעשה העלילה שצללה במימי התעלות של אמסטרדאם עירו וכן נקבר לעד בין חומותיה הישנות. במכחול־אדירים סח מעל הקיר את העלילה של גיטו אמסטרדאם ואני יושב ומבטי צמוד אל מתופפים ואזרחים וקפטן המשמר העומד תוכם על “משמר הלילה” של העיר.

– הרואה אתה, יהודי נוסע מדור התחייה של עמך, עם היהודים? – שאל גאון האמנים באותה תנועת יד־רחבה, בה חיבק את מתני אשתו או הרים את כוס היין המשמח – לא רק מתופפים ואנשי משמר ציירתי בנוח עלי רוחי, אלא את פני זקניך ואבותיך המסולסלים והענוגים, את דיוקנאות רבניך וחכמיך משחתי במכחול, כי אהבתים והם קסמו לי, לעזאזל… בהוד יפעתם ובחן אצילותם הרוחנית. באגדה השופעת מהווייתם בגיטו ממנה שתיתי לרווייה, כאשר ישתה דמיון יוצר מתפארת ימי קדם. העף עינך וראה. – –

ואראה כי אמנם כדבריו כן הוא: מלוא־בית רישומיו, בהם רב ותלמיד חכם, בהם ישראל ד־מנשה, בהם אבסיפוסים לאבות ולאמהות שבתנ"ך. אחד מברך ואחד נושא את עיניו לרום והרי גם היהודי שהועלה על צלב – כל אלה מתנים את גדולת הרוח ואת מלחמתו של ישראל בגיטו הולאנד ובכל גיטו אחר – מכל שצררה אותה רוח רבת־סבל בכנפיה והביאה בנודה עד ארץ זו, בה מצאה מנוח לכף־רגלה. דפדפתי ברישום, ראיתי בקווים, אף בעיטורים מפרי־רוחו של האמן לאחד הספרים העתיקים, ואקשה בתמיהה רבה:

– מדוע בחרת באלה, רמבראנט ואן־ריין, וסביב לך אחיך בני־עמך בחלבם ובסבאם, וסביב המים המפעפעים באדמת השפלה הדשנה והשמים הכבדים המרעיפים עליה – הדייגים, הספנים, האכרים והבוקרים סביבך? –

– הללו… צחק רמבראנט צחוק דשן ורענן – הללו משלי הם, דם חזירים ועתודים דמם, אך חוט החן שלא מעולם זה, קו הנצח – אותו מצאתי בין אחיך ואחוש מיד כי משהו נעלם זורם שם ומקלח – נצח!

– – אז אמרתי לעצמי… נצח אבותיהם אברהם יצחק ויעקב… הנצח שנישא כעל כנפיים אל ערפילי צפון מארץ המזרח – ורוחי השתוללה וגעשה. בתתי יד לענקים הללו אהיה גם אני ענק… כן עבדתי, אדם, בין אחי ואפרי, אך מפעם בפעם סרתי לראות בגחלת הלוחשת שם בגיטו שלכם ומחומה לקחתי בכלי, כדי לראות בקודש… עתה אינני בחיים עוד וגם הללו, מורי, אינם… הגיטו לסף בית־עבודתי חרב וחלליו הנצחיים הובסו, כאשר ידעתי כי יקרה אותם עפ"י חותם הסבל שהיה טבוע במצחם הזך… אך הם חיים, אדם, הגזע חי! גזעך הוא, בן העם המשונה הזה, ולך וראה בחרבותיו, כי גם עתה בהן חיים יותר מבחיי החומר מסביב! – –

יצאתי מעל פני רמבראנט, כאשר הוראה לי בתנועת־ידו מעל פסל שהוצב ברחוב העיר ומעל ציון שהתנוסס בה לזכרו, עד לגשר המוטל על פני תעלת הגיטו. שם השתרכה דרכי העצובה עד עמדי בפני חומה סגורה וסביב פרצות, בקיעים ויורשים זרים אשר ירשו את בני עמי. דפקתי בשער החומה ובהפתחו ראיתי, כי היכל הקודש הוא של הפורטוגיזים באמסטרדאם העיר.

…נבנה בשנת…." – וכניסתו בהוד… אולמיו ויציעיו שרויים בדומית־מוות ונרות־נרות גדולים תקועים לאורך ספסליו לכבוד ליל־השבת – אך ריק האולם מנפש, מצפה לבוא קרואיו.

הם נכנסו ובאו באחד ושניים, הנה שלישי ורביעי כעולים ממרתפי ספרד… צילינדר בראש והפסיעה בשקט. למעלה משמונה, ובכללם אני. לא הוסיפו עוד לבוא וזמר דק הפציע מעל בימת האולם הריק – הזמר של ליל שבת. מה אוסיף – ועצמותי נרחפו מפחד, בשרי סמר, כי הלחן החנון עלה מתפילת דורות, אשר לא נמצא לה עוד מנין באמסטרדאם, ושמונה שרידים מבין שמונים אלף היהודים אשר שכנו תוכה ראיתי מסביב לי! – – –

“שרידי האנוסים והגולים מפורטוגל, – נאנקתי בלבי – שמונים אלף הגיבורים! אילו הייתם עמנו על יחוסכם וגאונכם… על עזבונותיכם, קופותיכם, הקדשיכם ונכסיכם הקפואים, כי אז אמסטרדם שניה הייתם מקימים עמנו על אדמת הארץ, כתום המעגל של גירושכם” – –

– אדמת הארץ… ארץ־ישראל. גלותנו המרה… שבת שלום שבת שלום… – קרבו אלי השרידים כי כילו להתפלל, והם נוגנים רכות בניבם – “נון” במקום “עין” – ומיד יוצאים הם בזה אחר זה את שער החצר הנסגרת בבריח, נושאים בחשיכה את יחוסם על כתפיהם החלשות־העלובות… הלאה ממבויי הגיטו שאיננו יהודי עוד… הלאה אל רחובות אמסטרדאם האפלים, שם חייהם ניתנו להם במתנה – ואמסטרדאם גדולה מאוד באותה שעת הערב, במבוייה הישנים ובחומותיה היושבות אל גדות התעלות, וגשריה הנטויים על פני המים. אמסטרדאם ערה אותה שעה רק ברחוב ראשי או בפאסז' מואר או בבית־קפה שמעטים יושביו. אמסטרדאם כבר מתנערת לשוב אל הדרה, אחרי שיד המלחמה האכזרית היתה בה, כשהיא חופרת רחובות, מרחיבה את הגנים, מכינה את חג־הצבעונים בסירות על פני המים. אמסטרדאם – אוכלוסיה השקטים ותכולי־העין מהלכים מתונים, בלי הבט ימין או שמאל, כי לא ישובו עוד להעסיק את מחשבתם, אם נעדרו היהודים שהיו בזה אם לאו – האם זו אמסטרדאם? – – רואה אני שוב מעריץ אל מול פסלו של גאון העיר הזאת, תוהה למראה הברונזה שהוריקה, כמייחל לתשובה.

– זו? – רומז הגאון למעריצו בתנועת־ביטול – יש אמסטרדאם של מעלה, ידיד צעיר…

– איה?… – תולה איש השפלה את עינו בפני גאונו הלאומי.

– זו שאיננה עוד… זו קהילת הקודש שהיתה בגיטו אמסטרדאם ונמחתה… אך היא חיה בי, בך – סביב לנו מלמטה ומלמעלה… היא הווייתה הנצח.

ואדע, לשמע הדברים האלה, כי אין טעם לשוב לחזות בפני הנשיא־השריד של הקהילה, הנושא את השם המיוחס פריירה או אקוסטה וצילינדר מתגבה לראשו!… כן למותר לשוב לראות ביריעה הפרושה על הבימה בהיכל־הקודש, היא היריעה שעלתה בשמונים אלף גודלן ורק לכבוד “שבת־הגדול” נפרשה על הבימה. היכל זה, בזכות היותו נחשב על עתיקות ניצל, ועל העתיקות יוסיף להחשב – הוא ונברשותיו, הנרות הדולקים שבו, ארונו ודוכניו. כי נלחמה יהדות הגיטו מסביב ביום מר ונמהר על גשר תעלת המים ולא יכלה, אף בעזרת המתנדבים ההולאנדים, לעמוד בפני חילותיו של היטלר. לפיכך ערך עליהם צייד, הוציאם להורג, החריב – ובאשר יד היטלר לא החריבה שם נכנסה לאחר מכן דלת־העם לדור, כי היהודים אינם…

– ויש מצטער בין הגויים כי היהודים נמחו? – הציקתני רוחי לשאול באחרונה יהודי מן השרידים.

– לא יש מצטנ’ר בצנ’ר… ניגן בקולו השריד אחי – ואנו שלוש מאות שנה חיינו נ’מהם יחד… פה היה אוריאל ד’אקוסטה ופה דלקו נרות החרם הקדושים… עתה מנ’טים מזנ’יר נותרנו וגם מהם נטמנ’ים בין הגויים בנ’וונותינו הרבים – – ונשמעה לי נגינת השריד העצובה כשיח־נדודים על פני תבל רבה.

אמריקה באירופה… ובלונדון הפושעת

האם סיימתי בעלילה של יבשת אירופה? – לכאורה, רבות נשאר לראות־לשמוע ולא טעמתי אף שמינית שבשמינית מסבלה וקלקלתה, מרוב ההרס והתלאה שאצרה תוכה. ביעף ראיתי בדים של רובנס, בחטיפה זנתי את עיני בתמונות ואן־דייק. בפליאה חזרתי וראיתי בדמותו של ישו תוך צולביו, אשר יש והתנוונה צנומה וחווריינית בעלבון־הסבל ששיוו לה ויש אשר נישאה בארגמן בין פמלית השליחים והקדושים בעד לסורגי הכנסיות וזכוכיותיהן המגוונות. וידמה גם לי, כי רואה אני בתקופות שנתגבבו על האגדה האומללה תוך פירושים שונים לשליחות הסבל. בו בזמן סיפו של קארל הגדול הפיץ את ברק יהלומיו אל פני ג’וקונדה שופעת בשר־דם וגם היא פרי התרבות והעלילה האירופית. לא שמתי את לבי לדרוש מחדש אל השאלה – מהו בסוף דבר פרי ההתנגשות בין הרוח והחומר, אלא אחת ביקשתי להבין: האדם ביבשה זו אנה מועדות פניו אחרי החורבן והמלחמה, שכרו קבר קיבוצי גדול לעם – עמנו.

– וולודיה הרוסי, – נכנסתי בשיחה אחרי שחזרתי מדרכי ואני במסיבת־פרידה בחדר מגוריו של חברי בצלאל לפני צאתי בדרך חדשה – הנה אתה מהגר ותיק, אף אשתך בת דוכסים רוסיים מן העבר. נעקרתם והשתכנתם פה בעיר פאריס, – מה תכליתכם כעת לעזאזל, האמנם לארצותיכם לא תרצו ולא תוכלו לשוב ותבחרו להוסיף לראות בזה מפלט סרק, שעה שהתכונן משטר יוצר בארצכם?

– אנו מהגרים… – צחק וולודיה כי התפלא לשאלתי שאולי לא עלתה על דעתו במשך שלושים השנה של שתי מלחמות אירופה, בהן התהווה והתייצב הקומוניזם הרוסי.

– יפה… פניתי לעברי השני, שם ישב צעיר – עתונאי צעיר הנך של עתונות פאריס, כאשר שמעתי, ואני שב מסיבוב בארצות בהן מתכנסים כעת קונגרסים, ועידות והמערב נועץ על המזרח, המזרח מאיים על המערב. רוסיה שותקת, פולין מחרישה, גרמניה עולמה טרוף עליה, צ’כוסלובקיה כובשת את ראשה, הונגאריה… רומניה.. פה אמריקה נכנסת ואנגליה המתווכת הזריזה שלה – על מה כותבים איפוא אנשי עתון בזמן הזה? למי מוכרים את עטיהם – למערב או למזרח? לרעיון או למי שהכסף בידו?

– לאשר משלם את המחיר הטוב. – השיב העתונאי בחיוך נטול־דאגה – אך גם הוא ירד פלאים, כי אין עוד ערך לכתיבה ועתון צץ, עתון נופל.. ירדו הללו לשפל־המדרגה כי אין בהם חיים. רק אמריקה מפיחה בדולאר חיים בעתונות שלה עפ"י דרכה, אך מי יוכל להימנות על המעטים המאושרים הללו?!

בינתיים וארוחת־הערב “מחבילה אמריקאית” הותקנה לפי התפריט הרשום עליה. וחברי בצלאל שסקר את שולחנו, שיפשף את ידיו מנחת ואמר: שבו, חבריא, כי הכל הוכן לאכילה. ופתחו ביין “עובר לארוחה”. שתו ושיבחו את טעמה של אמריקה העשירה, הפליגו בדמיון: הלזו אם אך תרצה והשביעה את כל אירופה הרעבה בהמצאות שלה, בחבילות הארוזות, בחבישות המופלאות – את מי תמצא כאלה באירופה המדולדלת, מלבד בצלאל המאושר – לחיים, בצלאל!

– לחיים, וולודיה!

– לחיי הכל ויוסיפו לשלוח לך כהנה וכהנה…

ניתרצה לי אותה שעה קושיה אחרונה בדבר אירופה בימינו, כל עוד אנו מסובים וסועדים בדירתו של חברי, אשר בבולוואר ויקטור והוא בקצה התחום של העיר פאריס. נתלבן לי דבר תמיכת אמריקה ללא משטר וסדר באירופה וכיצד מחזיקה היא במקל־הקסם את הלך־הרוח המשמש תריס, כביכול, לקומוניזם. אכן, נתברר גם זאת: עד מה קטון הוא העולם שלאחר מלחמת שנות הארבעים, כאשר אמריקה עשוייה להריץ את חבילותיה באוויר ובני־אדם בצרפת מדברים על ניו־יורק כדבר פה־אל־פה! בנתי לבסוף ואשאל בסקרנות את חברי, כשאנו קמים ללכת איש איש לעברו:

– מה לך קשר “אלחוטי” זה עם ארצות־הברית העשירות, בצלאל?

– כיצד אמר לך…? – פשק בצלאל את ידיו וחיפש מלים להתוודות, כי ידע שנפרד אני ממנו בדרכי הלאה למסעותי – אפשר לא יובן הדבר לך, הנוסע ומחפש אחר יהודים, גויים, עמים וממלכות והשד יודע מה… אני מה?… ענייני פשוט הרבה יותר, אך עם זאת גם מסובך. פגישה היתה.. אשה מעבר לאוקינוס ונזדמנו במקרה… מני אז התקלה נמשכת ורב המרחק מלעבור בו מזמן לזמן לשם פגישה. מסתפקים בחבילה ובשיחה. כן.

– בצלאל.. – אמרתי – אף שהנני איש־הרגש, נבצר ממני להבין את הדבר. ידעתי בימי חלדי אהבה מהי, אך בו בזמן ידעתי מה טיבם של חיי יומיום. אילו אשה היתה לך בזה וילד, אווירה של משפחה ובית, כי אז הבינותי לו חרגת גם לקראת דבר שהוא מן הנמנע. אבל, גלמוד בתוך פאריס, האמנם תחשוב להחיות את נפשך בכמיהה סתמית ובכיסוף חסר־תכלית?

– ח–ח – מה אתה אומר ואתה סופר לכאורה?!… – צחק לי בצלאל בביטול פינסקאי מובהק, אשר הונחל לנו מאבותינו בעיירות “פולסיה” המשכילות – אתה החייב לדעת כי אהבה… נו.. כיצד אומר לך… אינה מכירה בגבול וסייג… כציפור שמים היא חפשית – היא נסיכות…

ואראה כי הזדקף בצלאל וכתפיו השחות גבהו. הנה נשארנו לבדנו ועוד שעה פנוייה נותרה לנו ללכת עד ליער הבולוני ולראות באגמי המים, בשבילים ובמקומות של הטיול לבודדים. אמנם לא עוד משוררים או “מאדאם או קאמליה” יטיילו בזה בדד, כי המונים משתעשעים באגמים והללו אינם רואים אלא מה שיש לפניהם… אך אשה אמריקאית אכסצנטרית ורוות־תנועה ורעש כי תבוא ולחשה בזה בהתפעלות: אה, פאריס, עיר האמנים!… היער הבולוני!.. ורחשי אהבה אשר לא ידעה כמותם יעברו כיין את ראשה.

כן קרה את האשה עם חברי בצלאל ומאז לא נחה דעתה גם אחרי שובה, ומאמריקה כתבה אליו: אנא, הצילה, בצלאל… כי כלואה אני אחרי שטעמתי בחיי ממנגינת היין של פאריס, משירה וסגנונה, אשר לגביהם זהב אמריקה אינו אלא ברק־שוא המסנוור עיניים!.. – זה סיפור האושר שבחייו הבודדים של חברי ואני לא היה בפי לנחמו בשבתנו יחד לשפת אגם היער הבולוני, אלא בדברי סיום, לאמור:

– עדיין תמה אני עליך, כאשר אראה אותך משוטט בלי חוש הזמן והמקום כמשורר סמוי מעין, שאיננו אלא מעין גלגול מודרני של צדיק נסתר… אך בו בזמן, בצלאל אחי, הרי מבני המתנגדים אנחנו ובשעה של התעלות הנפש, הריני חובט לך בעל כרחי יפה־יפה ואומר: איש פינסק, עת לחלום ועת להקיץ, עת לחיות חיי נפש ועת לעשות מעשה… אף זו מדרכם של אנשינו ולפיכך אל תדון אותי לכף חובה, בהיותי אץ לדרכי מהר ונד בראשי לחלומות.

ולאישור דברי, בדקתי את הכרטיס שבכיסי ואוחז במלתחתי לבוא אל התחנה בעוד מועד. אם גם ידעתי כי מלווה אותי מבט נזעם של חברי, אמרנו זה לזה שלום, והרכבת של הלילה עמדה כבר על עמדה, נושמת ונושפת במאפלית הפחם והקיטור של תחנת פאריס. וידום שיר המלל של צרפת, כי יצאה הרכבת למרחב, תוך שתיקה שקמה עם התקרבותנו אל מעבר “התעלה”. שוב האיר בוקר על מראות חורבן המלחמה, שלדי ברזל וקרונות שרופים של החזית בקרבת דאנקרק, ואני עובר כבר בשתי מלתחותי אל מול אנית־מסע קטנה, בה עולים אנגלים ואנגליות, נוסעים ונוסעות כדי כמה עשרות – האמנם “האלביון” כה קרוב ולא שיערתי?

“יור ניים. ניישאנאליטי.. פרופישן…” – שאלני הרשם באניה.

– אני מהארץ. יהודי… – אמרתי.

– המ… מפלשתיין. – התעשת מיד איש־הלשכה, כתב צנום רע־עין.

– כן… כן… – ומטרתי הרצאה.. דבר ספרות ואמנות… – הוספתי.

לכאורה, נעימה של תשובה ושאלה, אך הכתב רושם רשימות רבות ואני משתאה. שמא מתחילה בזה פעולתו של הסקוטלאנד־יארד, אשר רבות עליו שמעתי אף קראתי להנאתי, והוא טרוד ומתייגע בימים אלה, בה יהודים שולחים חבילות פצצות לאי הבריטי, אף הניחו חבילות נפץ במיניסטריונים של הבירה? אם כך הדבר, הרי ביד האיש הזה למנוע את הנוסע מלהגיע למטרופולין של בריטניה – כוננתי איפוא את מבטי אליו והמתקתי סוד: הרי מזוודותי ונקיות מפסול.

– או קי.

ובלי תעודות הילכתי באניה המפליגה בהרגשה, שבלשים מתחקים על צעדי, כאשר יסופר בסיפורי הבלשים המרתקים… אף הערפל הקל הפרוש על פני התעלה ואניתנו המהלכת לבדה והצינה המנשבת מצפון הוסיפו על בדידותי. לא נחתי עד שקיבלתי בחזרה את תעודותי תוך חקירה ובדיקה נוספת ובשלה בי הרגשה ודאית ללא־ספק: אכן, אל טריטוריה אויבת אני עובר ואם עד עתה היה לי המסע למקור לימוד, מעתה פני מועדות אל השונא.

האניה קרבה לחופה של אנגליה, ממנה אך פסיעה לרכבת לונדון. – מתגלגל כבר הגלגל אל בין שדות האי ואני איני מאמין למראה עיני, כי הוגשו לי כריכי־לחם וקפה לארוחת הערב הקלה; – הוגשו לי כמו לשאר נוסעים עד שגמרתי עם עצמי: אכן, אסף אלוהים את חרפתי, כי על כן שמני שווה עם אנגלים ואנגליות, נכרים ונכריות הבאים לאי, והכתבים הרושמים והבודקים לא יוסיפו עוד להתחקות על צעדי…

עוד אני פונה כה וכה והרכבת באה במחסה תחנת ויקטוריה – המרווחה והעשנה של הקיסרות, אשר שמים עגמו עליה בעבים ודלף עכר את מבואיה ומוצאיה. שוב חרדתי חרדת־מה בהתחלף הפראנק הקל בשילינג הכבד, אך הנה הובאתי אל מלון, אשר נאות להעניק לי מקלט לילה – ודמדומי־הערב הבהירים נשקפו אלי בעד חלון חדרי במרומי הבנינים של לונדון – מטרופולין זו של העולם.

אני מתכונן לנוח מעמל הדרך ועובר מן הכורסה לקצה המיטה המוצעה באי־שקט, כאשר יקרא לבא באכסניה זרה, והנה קול רעם מזעזע את הבנין תחתי, עובר ומתגלגל ברעש על ראשי הבנינים והמגדלים הזקופים של לונדון. – אין זאת כי מצאתני יד המלחמה כאשר יגורתי או אחי הלוחמים הקיצוניים הגיעו בעקבותי ללונדון אף הטילו חומרי נפץ אשר לא היה כמותו לעוז, להזהיר את המטרופולין האויבת, שלא הכביד ידה על יהודה המשתחררת פן תהיה אחריתה מרה מאוד – – רזי לי… והרעם החוזר של לונדון – עד שגשם ניתך ארצה ממרומים, והתפרקו בו גם פחדי וחרדתי…

ואמנם רטובה היתה העיר למחרת – אהה, מה רטובה! דומה כי אמש היו לה דמדומי־האור האחרונים שלה ולעת היום ישופנה חושך – חשכת הדלף על ככרותיה, גגותיה ורחובותיה – ואף־על־פי־כן הומים הם מעוברים ושבים, מיורדים אל תחתיות טוטנהאם ופיקאדילי, ממהלכים במעילי־גשם ובמטריות כמו גס לבם במים. התהלכתי אף אני ומדותי מרחקים בשעלי. מאיש לאיש מצאתי את דרכי על פני חומות שנהרסו בימי בזק־המלחמה וחומות שהוחל בבדק שלהן, חומה שנתערערה מברק ליל־אמש ועד לרובע היהודי, בו כילה הגרמני את חמתו מהאוויר אף מחה אותו כמעט.

– יהודי אורח! – קידמו את פני בסבר במחשכי המערכת של ה"טיים הלונדוני־היהודי" – “די צייט”.

– ממדינתנו! – מברך עלי מוכר־ספרים בודד, בהרימו את משקפיו מעל ניירותיו, – מי יתן ותנצחו שם את “הגויים” שלנו וטעמו מכות נאמנות. – עונים ואומרים לי יהודים, שידיהם שחורות מדיו־הדפוס ועיניהם רצות בהגהות והם עושים תוך המטרופולין שחורי־פנים, כעושים מעשה מחתרת בין חרבות וייטשאפל סביב.

– כלו בהם את חמתכם! – גומרים הם על טהרת היידיש וגם רוחי אני נאזרת עוז.

וראה זה פלא! – שוב לא חששתי את לונדון הבריטית־העוינת על עתוניה הגדולים, על המיניסטרים השולטים בה, אך מצייתים בסוף דבר לראשי אויבינו. באשר הלכתי הכרתי פני יהודי זריז בעל שתי כרסים ועסקים יותר משניים, כשהוא עושה במכוניתו על פני מטרופולין זו, כעושה ברשות שלו וממהר לאסיפה של הכרזת מדינתנו. מיניה־וביה התברר גם לי, כי מרובים היהודים בעיר והם באים מירכתיה ומפרבריה השקטים – מהאמפסטיד, וילדרס גרין, גולדרס גרין ועוד – מתכנסים באלפיהם לעיני היום באולמי אסיפות ומכריזים: הננו מיעוט יהודי גם באי הזה – אך מרימים את ידנו, מביעים את שמחתנו על תקומתה של יהודה. – לו יכתבו הסרים והלורדים ב"טיימס" כאשר תאווה נפשם ולו ירצה ה"דיילי טלגראף" במפלתנו – יהודה קמה והיתה לעובדה!

כן נאספו והכריזו חנוונים וסוחרים, מגיהים ועובדי־דפוס ובעלי־עסקים שבלונדון, וגם אני מתאושש בקהלם, אף־על־פי ש"בובי" השוטר היה עולה עלי ובניע־ראש מזמין אותי והעומדים עמי להתפזר… כילינו והלכנו, כי לא מקום־אסיפה אחד בלונדון אלא מקומות־ועד רבים, אשר היה באסיפה אחת עשוי ללכת לשניה ומשם ל"הייד־פארק" עצמו, בו עומדים ומטיפים, נואמים ומייסרים בקולי־קולות בני אומות שונות מדוכניהם – יהודי וכושי ואיש כיתה נוצרית המתחרה בכיתה שניה, אף איש אצ"ל או “שטרן” משלנו עומד כאן בזקנו הרך ודורש על האלביון בסארקאזם משוך ברעל דק.

הכל דוברים שם ומאמצים את שרירי גרונם כדי לגבור על השאון ואני מהלך ומקשיב לכושי, לנוצרי וליהודי. – אף מצטרף בשמחה לאיד: אלו פשעיך, אנגליה, אשר פשעת ואשר עווית באפריקה המזרחית והצפונית, באסיה הרחוקה והקרובה, וכן אצלנו. בכל אשר יד שלטונך הגיעה מהאי הזה, בעד לערפל אל ארצות השמש החמה – שם מדנים זרעת ולו ישמעו לפחות גם אנשיך, כי הרבית לפשוע ולפיכך מרובים שונאיך ברחבי תבל.

חירם של לונדון… עונג שבת וסופר יהודי־אנגלי

– הסכת אלי ושמע… – פנה אלי איש לונדון חבוש כובע רך־שוליים, אמן מהלך בשובה ונחת כחולם – על שום מה לך אנדרולומוסיה זו של פוליטיקה ואסיפות, אשר הכל שטופים בה, במחילה מכבודך? סורה נא אלי ונסעד סעודת שבת כנאה ליהודים בדג ובפלפל על הידור שבהידור ו"עונג־שבת" לאחר מכן. קיצורו של דבר: תרגיש כי בין אחיך אתה יושב ולא בארחי־פרחי חלקך.

כיצד לא איענה להזמנה מפי איש־נימוסים ולא עוד, אלא איש אשר בית־צורפים של כלי כסף וזהב לו – מעשה־חושב? – באתי ויראוני דרך להכנס לפנים מהחנות ועל האבניים יושב האיש אשר הכרתי – הוא בחלוק־קטיפה ומשקפת לעינו, מעיין בתכשיט של כסף, בודק עדי־זהב, עושה בחרט ובמפסלת וסביב לו דומיה. נכנס לחנות מוכר והוא אך בפיו מורה, אך ממקומו איננו נע. נכנסת לחנות קונה – הרי הוא מוסר בשקט, שעניינה סובל דיחוי. כיוון שראה את פני, מיד נזדרז וקם לקראתי כמו מצא מין את מינו… ואני האמנם עוד לא עמדתי על טיב אחי וסגולותיהם המופלאות? – ראית איש יהודי פשוט, לכאורה, והרי הוא לא פחות במעלה מ"מלך־החייטים" של לונדון; כן רואות עיניך אחד צורף, משמע שהוא ספק של בית המלכות בעדיים ובתכשיטים!

אני יושב בכסא אשר פונה עד כלות אישי את מעשהו, מעיף עיני ורואה מעשי אמן ומרכבה בפליז ובנחושת, בדמויות ובסמלים – יתר על כן: באותיות!… מיד עמדתי, כי לא בית צורפים הוא אלא בתי־יוצר ואישי פוקד כי שוב לא יפריעוהו מבחוץ, דבר־סוד לו עם אדם בפנים. אז הפלגנו בדברי־שיחה נאים ומורכבים – האיש מרים כן־נחושת והוא סדן־גזע שנגדע, משל לישראל שגזעו נגדם אך יסודו חי – – וכן פמוט וכן תשמיש קדושה וכן צורבא דרבנן, אך מעל לכל – סוד־מרכבה שבאותיות. ה"שין" המתגלגלת ולובשת צורות שונות… והרי אלף.. בית וגימל.. מניע אישי את משקפו בשרשרת התלוייה לצווארו ומתחיל דובר אלי בשירת האותיות – אוזן לא שמעה! –

גם זו איפוא ישיבת אדם יהודי בלונדון – אפשר בן־בנו של שיילוק או שמא מייסד שושלת רוטשילד חדשה בישראל? – לא מיניה ולא מקצתיה… תוך גלגולו בספיר וביהלום הוא בא לכלל הגיגים שברום עולם ותוך עשייה בכסף וזהב הוא מציץ לפרדס ההווייה… והזהב מתחיל לחיות ובספיר רוח־חיים נכנסת – מבקשים הללו תיקון לחומר שבהם ונחרתת בהם אות, דמות נפסלת.. בסגנון וברוח־קודש הטבועים מימי־עולם ב"שין" – –

מעתה שוב לא תתפלא, אם אחד יושב־בסתר כגון זה, מגיש שנה בשנה שי לכבוד מלכות, מין קופסה ובה אבנים כמספר שנותיה של המלכה־האם המוקירה אותו מאוד… האבנים פשוטות־צבעוניות, אך סגולה יש בהן לאריכות־ימים והמלכה מריצה מכתב־תודה בידי שליח מיוחד אל היהודי הפוקד אותה.. ועוד גדולות ונצורות עמו, אך שעת סעודתנו – סעודת שבת הגיעה.

במסעדה, אשר בעד לדיבורה באנגלית, בצבצו פנים יהודיות פשוטות של עושי־רווח אך גם מסובלים צרות, הוליכני איש־שיחי אל השולחן, כהוביל אנגלי את חברו־אורחו ל"קלוב". כאן אכלנו ולגמנו מיד מלצר מביאליסטוק, דושנו עינינו ממראה פנים ולחיים יהודיות פורחות ואזנינו – מיידיש מתובלת כפלפל וכבצל, עד שאמרנו די ונלך אל “עונג־שבת”. ואלמלא בלונדון הייתי ודאי חשבתי, כי יהודים ויהודיות כמושים וקמוטים מעיירתם לוקחו – בעל־מלאכה, סוחר וחנווני, אפשר קצבת ומוכרת כעכים. כל אלה נהרו ובאו בכתלי מוסד־צדקה על שם אחד מעשירי לונדון היהודים. דלף הגשם של שבת ויהודים הלכו מכורבלים ועטופים בסודריהם. פסענו ועברנו אחריהם ברחובה של ווייטשאפל, אשר אם גם חובר לאחרונה בכביש רחב לעיר, אך בניניו החרבים ובתי־המלאכה ההרוסים והחנויות המוגפות אמרו בלי אומר: כאן עוד הומה בימות החול שוק למיקח־וממכר, אך היום שבת – –

– הסו! – שמענו את היושב־ראש חובט על השולחן עם כניסתנו והוא מין קיפוד סמור, רוטט ושופע מרץ, אשר מיד הטיל את מרותו עלי, בהושיבו אותי אצלו. – הסו, כי אנו פותחים מיד. ואין שאלות ומענות. מנהג הוא בידינו, כי בשעה ארבע אנו פותחים!

בו ברגע הוא נוטה אלי ומצטחק צחוק סלחני ומפייס, לוחש לי באזני: שמעני נא, יהודים אלו אם לא אמשול בהם בחוזק־יד ועלה כל עמלי בתוהו. רק ביד חזקה ובזרוע נטוייה – והם מבינים, שותקים, נאנחים אך אינם שוכחים, כי יש דברים שהם נעלים מהשגתם – אלמלא כך והיתה לונדון זו אשר ראית, כמוה כמדבר…

התבוננתי בו מדי דברו והוא דל הולך, לבושו צנום, שינו פגומה, דיבורו בניצוץ מפיו, אך בעינו שביב־אש. כן נתוודענו ובהתברר כי אני סיפורים כתבתי על פרים ועל פרות והוא גם הוא כתב על בעלי־חיים כאלה, ראינו את עצמנו לא רק קרובים ברוח, אלא עוד מעט ודימינו את עצמנו כשארי־רוח לקדמון חנוך, אבי המיסתורין, אשר גם הוא ראה בחלום־בראשית מעשי פרים וסוסים פרועים שלא־ישוערו… לפיכך התחמם משנה לבו והוא קם לחנוך לעם הזה במקל־נועם וגם במלים דבדיחותא לאמור:

– חברים יהודים ויהודיות, אתנו אורח מארץ־ישראל ואינני צריך לומר לכם כי לא חסיד רשמי אני של ארץ־ישראל, אף לא אדוק ללשון המדוברת בה. מילא… איני אומר את הדבר חס־ושלום לשם קינטור אלא זו דרכי לומר תמיד את האמת… ואף־על־פי־כן אני אומר לכם, גבירותי ורבותי… בלב שלם ולא בדרך המשל.. כי אני ואתם הננו אבק רגליו של זה וכל אשר יצא מפיו בשעה זו קדוש… קדוש… קדוש… ייאמר לו.

– אוי.. אוי.. אוי… – עלו אנחות מפה וגניחות רווחה משם, בכל אשר ישבו שומעים שם נפלטו האנחות המדשנות רוחו של יהודי ביום שבת, מדי הכנסו לעולם של אצילות, ולו בחללה של לונדון.

– ולכן.. ולכן.. – הסתמר ורטט היושב־ראש אף עלה והתלהב למדרגת דביקות – אם… אם בא אלינו מרחוק וטרח להגיע עד המדבר אפשר לומר.. הרי הוא כאחד שהביא לנו… לכם.. מעט עפר מאדמת־הקודש. ואפשר שאינו אלא כאחד מאותם שד"רים טובים שבאו לכאוב עמנו בכאב העם ולהתענות בענות העם… כוונתו איפוא לשמה וכוונתנו היא לשמה – הרי כאח הוא לנו, אשר עמו יחד נבכה את הירידה אשר ירדנו בגלות…

– אוי.. אוי… אוי.. – גמלו לו היושבים באנחה כפולה.

כן ניסרו הקולות היהודיים־הלבביים בכתלי אכסנית־הצדקה ע"ש הגביר הלונדוני, אשר בקירוב מקום לבתי־באנקים והכל מתמוגגים משמחה ואנחה, מדברי מוסר בוטים אך מרככים את הלב ופותחים מקור דמעות. וכיוון שמיד לדברים האלה קמה שחקנית נודדת ושחורת־עין, לשעשע את היושבים בדבר קריאה והצגה, ואחר־כך השמיע עוד אחד דברי קילוס בשבח האכסניה והקהל, נתמלאו הכל דמדומים של הכרה, כי הנשמה היתירה נכנסה ובאה במחיצתם. זו – אשר עדיין לא כוסתה באפר, התעוררה כגחלת־נצח גם בגלותה של לונדון שנעשתה קשה לישראל, כארמילוס ראש־למקטרגים על האומה.

– אוי… אוי.. אוי.. – נאנחו נשים מעומק לב ויהודים נדו בראשיהם כמלומדי־סבל.

– נו, די… וחסל! וגוזרני כי אנו מפסיקים בדיבורים – הכה יושב־הראש על השולחן, כי בכל דביקות רוחו ומסירות נפשו אחת גמר עם הקהל הזה לקיים בו סדר.

ולא מיהר עוד הקהל להיפרד, כי מכורבלים באדרותיהם ומעיליהם הביטו על הדלף שניתך על לונדון וחוצותיה, מרזביה וביביה. היו נמלכים בדעתם, האם ילכו ויפרדו אחרי שבאה לידם שעה של קורת־רוח – או לא ייעשה כן בישראל… ויהלכו עקב בצד אגודל בזה אחר זה, ואישי צורף הכסף בתווך, היושב־ראש לימינו – עוברים מאכסניה זו אל מקום פלוני ושם שולחן־ערוך, שם רוח של “סעודה שלישית” מרחפת באוויר, שם אין עוד אימת יושב־ראש על הציבור וכל דבעי בן־חורין הוא להשמיע מדבריו.

כן ישבנו בצידי השולחנות כתף אל כתף בחבורה, מי ידבר ומי יפתח בזה? – אין שאלה. ל"עמך" ניתן חופש הדיבור ויישמעו מיד דברים מענייני היום – מהם לזכות ומהם לחובה, מהם לגנאי ומהם לשבח הארץ: – התקום הארץ בלי הגולה?… אך לשקר מתנבאים הללו כי תש כוחה של הגולה… צריכים הללו זו לזו כפתילה לאש ואוי ליהודי הארץ אם ינשאו את ראשם מעל אחיהם בגולה… חוט אחד קושרנו יחד… חוט שהוא מרום אף מגבורה ואסטראטגיה ועמוק מכל לשון… הוא הוא הניצוץ… יו"ד… ו"שין"!… ברוחו של אמן העתיקות והתכשיטים, אשר כאן התפשט את צניעותו והיה מפליג והולך לתוך ענינים שברום־עולם, עד שסחרחר עלי ראשי, אף לשוני נאלמה בפי. אכלתי בצנעה את מנתי מלוח ושיניתי־שילשתי, ולא יכולתי לבסוף, אלא לקבל עלי בנדר קבל עם ועדה, לאמור:

– אחים ואחיות, – אמרתי – צאן ישראל קדושים שבתוככי לונדון, הריני מתחייב לכם באשר יש ובאשר אין לי, כי מסור אמסור מכל אשר אמרתם באזני אחינו היושבים בארץ, וידעו, כי לא היהודים הרוזנים והאמרכלים הללו שבאנגליה הם החותכים את עניננו, אלא קהל קדוש זה שפועם בו לב־אחים חם ונאמן, הוא המקיים אותנו ואנו נקיים אותו.

– אי… אי… אי…! – נתן חופש לרגשותיו היושב־ראש לשמע נאומי – זה האיש וזה דברו! כן אהבתיו, הריני נשבע לכם! – ונפל על צווארי.

מיד גיפפוני גם השאר, חיבקוני ולא בזכותי אני, אלא בזכות הארץ שממנה באתי ובזכות אחינו הגיבורים הלוחמים עליה בחרף־נפש, כמוהו לא נודע שנים הרבה. על כך נפרדנו עם חשיכה ואני עם מלווי סרים לראות ב"טוביה החולב", העומד על הבמה ומתנה בפני קהל צפוף של “עמך” את צרות בנותיו ואת אשר הגיע לו מהן בסוף ימיו. מתנה בקול איוב בשעתו – והעם חוזר ומתאנח, נהנה מהזדמנות נוספת לשפוך דמעה – כי הנה יצאה שבת ומחר יום מיקח־וממכר בדלף בעיר חלקלקה, עם כושים וצהובי־עור ולבני־עור במטרופולין העולם וגלות־אירופה – לונדון.

אך האם ייאמר די בימי־המעשה שלנו בלבביות עממית גרידא ובנפילת איש על צווארי רעהו ברב־רגש, ולא עוד אלא בלונדון, בה יוצאים לאור גדולי־העתונים והם אינם פוסקים לדוש בעניני עולם, והם כחותכים גם את עניננו אנו?! – הרי כאן אחד מחסידיו השמרנים של באלפור עוד משמיע את קולו וכנגדו עונה אחר ותיק משירות הקולוניאליזם. בא חובב־ערבים בדוק ומשמיע קיטרוג מוסמך – מי יהיה מליץ־יושר לישראל לעת כזאת? – נפטר אני איפוא מעל קהל היהודים הטוב ושוב דוחס עצמי לתוך טוטנהאם ופיקאדילי, שואל למערכות הציונים אים, אף חוקר לדעת לעתונינו אנו… – “ז’ואיש כרוניקל”… – אומרים לי – הוא מעבר מזה לרחוב ושם תשאל.

– די ז’ואיש כרוניקל… הי איז איי ז’ו… – מקדמני חיוך עוקצני של שוער אנגלי, המורה לי את הדרך לעתון ומסיק בקול את יחוסי.

אפשר כוונותי אני כלפי ממשלת אנגליה ומנהיגיה בשעה זו מחדדות בי את חושי, אך אין ספק כי בעלותי במדרגות המערכת ידעתי, כי מתעוררת בי תשוקת המלחמה: מכאן אפשר לדבר בשער – – – פה עתונאי ועתונאית ותיקים של המקום והללו יודעים את דרך הוויכוח עם אנגלי, לשון נימוס וסגנון.

– ידידי… – אומרת לי העתונאית המזכירה בשום־שכל, בהיותה רושמת במקוטעין את פרטי האישיים למוצאי, יחוסי העברי בארץ – אנגליה היא כיום בווין… אפשר שבעוד זמן יחול שינוי, אך לעת־עתה זו המציאות, ואפילו ירצה פלוני לומר דעה שכנגד, ואפילו רובה של אנגליה איננו מרוצה ממהלך הענינים, אין לו ברירה והוא מקבל את בווין עד לעת־מצוא.

– אכן אם מציאות היא.. – אמרתי במבוכה – הרי ודאי שכמוה כקיר אשר אין כדאי לנפץ בו את הראש.

– לא.. אין כדאי… – הזהירה גם העתונאית החרוצה ובו בזמן התאוששה לנחמני – הרי העורך שלנו גם הוא בזה. הכנס אליו ושמע לאשר ייעץ.

כן נעשיתי יוצא־ובא בין עורכים ויועצים, עושי פוליטיקה ועושי פעולה מדינית חלקית. מ"ז’ואיש כרוניקל" ל"גרייט ראסל סטריט" וממערכת דלתות פלונית לאלמונית. בכל שלטים של מוסדות ועסקנים היושבים על מדוכת המעשה הציוני – מזכירים ומזכירות, קושרי קשרים עם “הום אופיס” ו"טרייד יוניון", עד לזו שהיתה מזכירתו של פרופיסור חיים וייצמן בעצמו, עת היה בשיא עלייתו והיא כבר חרשת מרוב ימים, אך את השם מבטאה הנכריה עד היום ברגש דומה לגעגועים – “חיים” בדומה ל"כיים"…

– הבו עצה, אנשי… – אמרתי באשר באתי – ועידת סופרים גדולה עומדת להתכנס בקופנהאגן והיא במה בינלאומית, בה אפשר להרצות על עניננו הצודק בפני אנשי העט והיצירה שבעולם.

– תבוא ברכה עליך… – שש לקראתי עסקן לונדוני מנוסה בעיני תכלת נבונות – ומהכי תיתי… אם לא יועיל הרי לא יזיק. יישמע דברנו גם מעל במת סופרים, אף שבינינו לבין עצמנו מה ערך לסופרים כיום…

– המ… – כיבדני בתשובה עסקן לונדוני שני – אמנם לא חדשה היא לנו דרך השפעה זו ואנו בעצמנו לא קוטל־קנים אנחנו, אף פרופיסורים לקתידראותיהם באוניברסיטות של אנגליה מצויים תוכנו… וול, אשמח לעזור לך בכל אשר נוכל.

מכאן נמצאתי למד, כי גם עלי לעשות מעשה שעה, שהכל עושים: אחד עושה למען מגבית הארץ ושני דופק בדלתות מדינאים, פלוני מוחה באסיפת הטרייד־יוניונים – הבה ואנאם אנכי בוועידת סופרים. לפיכך התחלתי כותב ומתקין את החומר, אני כותב ויועצי מוחקים, אני מוסיף והם גורעים – פלוני כיד הסגנון המובחר ב"טיימס" ואלמוני כמסורת שקיבל ב"מאנצ’סטר גארדיאן" – כללו של דבר, הוכן אף הועתק חומר “שאיננו פוליטי ובו בזמן עומד על גובה תרבותי” – מעין ביטוי מושלם של המפעל היהודי־הרוחני בארץ האבות.

– נו ניחא… בדק את הכתב אחד מנוסה ב"טיימס" – אפשר שפה קצת יתר על המידה על דרך המליצה ושם לא דקת פורתא… אך מי שלם בתכלית השלימות?

– בעיקרו של דבר הרעיון הוא רעיון ולך בכוחך זה והצלח. – גמר את אישורו הלה שנתמחה לטריידיוניונים ואני מרגיש כי איני חסר אלא את אישורו של אח־לעט, סופר, וגם הוא נמצא לי.

– האם לואיס גולדינג אתה, אדוני? – שאלתי בהופיעי כמותנה מראש בדלת ביתו והוא השחרחר והשמנמן מחייך אלי בעיניים שמיות.

– ודאי.. אני ולא אחר… בואה לשתות עמי קפה בגינתי. – כן הראה את עצמו נכון לשרתני בעצה.

– בגינתך… – רמזתי והבטתי סביב, אף שקעתי בכסא המיטלטל נגדו – אם גינתך היא משמע שכאן גדל עץ המאגנוליה, הוא העץ שגרם לך לכתוב סיפור בשמו.

– שמע, ברנשי מארץ־ישראל… – פתח בשחור עיניו המלגלגות אך חמות חום יהודי־שמי. – סמי מכאן שבחים וקילוסים ספרותיים ונניח עתה לסיפורים אשר כתבתי ואשר ניתרגמו לכמה וכמה לשונות, אף שבלשונכם־לשוננו לא כיבדוני ביותר, לאשר את הכלל שאין נביא בעמו. נו, נניח לפרשה זו שהיא ענין לעצמו ונשוב לענינך. אתה, כאשר שמעתי, בהחלטה רוצה מאת ועידת אנשי העט והרוח והחלטה פירושה פוליטיקה ברגע קריטי בעולם, עת אנשי רוח נזהרים לנגוע בתחומים אלו, כי מערב ומזרח מתוחים מאוד, הקצוות מתחבטים זה בזה כסדן וכפטיש ומי יבוא ביניהם.

– אך כל דבר הרי ניתן לניסוח דק ומוכן יפה מראש… למשל, הנה בזה אשר הבאתי אנכי… – אמרתי.

– כן… כן.. ידעתי והכל נהיר לי, אף איני זר לענין הלאומי הזה כאשר תחשוב וגם גיליתי כבר פעילותי למענו. ניחא, הבה נאחז בעט ונראה מה יעלה! הא, מזכירי איהו? –

ובהופיע המזכיר, ראיתי את ידידי לעט כותב ומכתיב במרץ ובחכמה עד שבטחתי בו, כי מלאכתי נעשית בידיים אמונות ואני רשאי להתבונן על הרישומים המפארים את ביתנו ועל אורח החיים של סופר באנגליה… אני מציץ כה וכה והוא משמיע באזני את הכתוב, לאמור: “– – עובדה תרבותית גדולה היא תחייתנו הלאומית על האדמה העתיקה אשר עליה נכתב… המ… הספר הגדול ביותר של האומות…” – וכאשר נענעתי בראשי הסכמה נלהבת, הוסיף בלגלוג קל:

– לא רע – מה?… אל נא תשכח איפוא לציין אי־פעם, ידידי, לטובה את שמי אני, שעזרתי עזר־מה גם בעבודה הלאומית הזאת – ח־ח –

הבל הפוליטיקה… עם יהודים טובים ועל פני אנגליה כולה.

אכן, רק עתה בהינשאי במכוניות ובתחתיות מקצה אחד של לונדון לקצה שני ובעשותי עם עורכים ועסקנים, מזכירים ומנהיגים, – נוכחתי מה ריקה ומתישה כוחו של אדם, עבודה זו שעובדים אותה לריק… והרי המוזיאון הבריטי לפניך ואפשר ללמוד פרק במקום ביטול הזמן, או תיאטרון מושך לבוא אליו בעיר־שכספיר; או אגם מים מתפתל ונוהר ב"רגנט פארק" ובו נוער משתעשע, חייל סובב לפתח הארמון של המלכה, כשומר על דבר שאין בו ממש אך הוא קיים בשם, בתוך חומות מסוגרות ונמוכות של בנין מלכותי קדום. – כל אלה נידחים לאחר־זמן וכיוון שהתחלת במצווה. מעשה גורר אחריו מעשה.

“אדוני, – קיבלתי מכתב מאת לא־ידוע לי – אשמח להיפגש אתך ולדבר בענין קרוב ללבך. לו נקבע את שיחתנו במסעדה פלונית בארוחה שאני מתכבד להזמין אותך אליה”.

אדם אינו נקי מגינוני־כבוד וכיוון שמזמינים אותך לארוחות ולשיחות, הרי אות הוא כי אמנם נכבדות ידובר בך. אני מזדמן איפוא עם כותב המכתב, איש ממושקף שמעילו ארוך, יהודי־אנגלי שחטמו בוכה. המסעדה היוונית היא לטעמי ואני שומע מפי מזמיני, כי סופר הנהו. המ… ודבר ההחלטה וההצעה אשר ערכתי הגיע לאזניו מפי חברים אנגליים. בוודאי שאיננו רשאי להביע לי דעה בענין זה מה טוב או רע לנו בארץ – אף־על־פי־כן המ… אנשי עט ורוח! – האם לא הרוח תכליתנו הנעלה והעט במובנו הנשגב ביותר האם אינו עומד מעל לאותם חיכוכים פוליטיים (?!) המ… אשר מובן מאליו כי לנו מכאיבים הם, כיוון שעולים לנו בדמים (ומבט בעד זגוגיות עבות – מבט שדלני־נוצרי).

– אבל אדוני, – שמחתי בתומי לוויכוח זה ואומר כי באה לי שעת כושר להשיב נפש תועה אל השכל הישר של קיומו הלאומי. – תשמענה אזניך מה שפיך מדבר. אנו, לאמיתו של דבר ובלי כחל ושרק, האי הקולטורי היחידי במזרח הקרוב והאומלל, בו מדברים אתם. אי קולטורי – והבל הדברים על כוונותינו הקרביות, כביכול, כלפי המזרח הזה. דיבה היא. יתנו נא לנו את ידם אנשי הרוח בעולם וראיתם נכוחה, שאם תחית יוון משכה בעבר את ביירון ושאר לוחמי־חופש אצילים, הרי תחייתנו אנו צריכה לעורר סביב לה, כל דובר בשם חירות ותחייה.

– אמנם כן. – קונן איש־שיחי כשאנו קמים ללכת – אני, כמובן מאליו הייתי מעדיף אחדות של רוח, בה אין עוד ישראל והעמים, ובה הכל אחים. אך ודאי שעמכם קשה להתווכח. מצד שני גם אני כותב, מחבר מחזות על נושאים רעיוניים כאלה. יסורה נא, כבודו, למשרדי ואתכבד להגיש לו מחיבורי בענין זה.

אמת ויציב – יליד לונדון, עורך־דין הוא, לשכתו קבועה בבית־משרדים גדול שמחיצותיו מרובות – אפשר מאותן פירמות של עורכי־דין, שספרותה של אנגליה מרבה לספר בהן. שמה הביאני איש־שיחי דרך רובע שקט של עסקים, הכניסני ללשכה שלו וממגירה הוציא את החוברות – חוברות מחזות – אף הגישן לי בכתובת, באמרו:

–– וול, יס.. אני שמח להגיש לך מפרי־עטי, אעפ"י שדעותינו חלוקות. ועוד נשוב ונתראה בוועידה של הסופרים עצמה, בה אולי אהיה בעיניך אנגלי יותר מיהודי – המ… אך ברכתי נתונה. – ולחייו המוורידות ורידים דקים ומסומקים שלאחר ארוחת־הצהריים, הצהיבו נכחי באבדן־עצה.

אני נפטר מזה ומקדמני במקום אחר צלצול של טליפון, כמבשר רעה: הלו, חבר מארץ־ישראל? פה חבר לעט מדבר. אף אני שליח לוועידת סופרים זו שאתה מתכונן אליה, אך לצערי בכל הצורך והנחיצות להוועד יחד, הריני טרוד ומקדים לצאת עוד לפניך.

– אל נכון תתמוך בי, אדוני? – שאלתי.

– איני יודע עוד. – השיב רפות – לבי אינו שלם.. לעצם הדבר איני יודע, כי ציוני אינני ולאומי אינני.. אינני…

“אויב מבית”… – הרהרתי בלבי בעצב, לא משום הסכנה שבדבר אלא משום חשש־מדנים, שהחילותי מרגיש סביב מדי הכנסי לשדה זה של שליחות, כבוד ועסקנות. עתה ראיתי לראשונה את האמת שנצטיירה לי עד היום רק במושג – ראיתי עד מה כוחות הרוח של עמי מפזרים פיזור קשה הרבה יותר מפיזורו הפיסי – מפוזרים הם על פני כל הארצות; בהם יפי־רוח המתראים כאניני־דעת לגבי צרת עמם, אף רודפי חזון־עולם שאיננו בנמצא ומלמדים על עצמם זכות־כזב של אבותינו הנביאים. קצתם יהודים וקצתם “קוסמוס” ו"נצרות", לקויים בהתבטלות בפני תקיף מהם, אך חותרים אל מושב־כבוד במזרח־הרוח של האנושות, אשר מילתה על לשונם תמיד.

עייפתי למראה הזה, אך כיוון שהרגשתי גם בסכנה שבו לעניני, גייסתי בעוד מועד כוחות־עזרה – סופרים ועתונאים שדבר אין להם עם “תרבות־אנוש”, כי צרת עמם לנגדם תמיד. הללו לא גבוהות־גבוהות דיברו ולא בנצרות הטיפו ולא בנקיון רחצו כפיהם מהדם הנשפך! הם, גרים בארץ זו ושוטמים את שלטונה שסרח משטמה עזה, הם ברורים ומשוכנעים כי אפשר לגייס נגדה את כוחות העט של היהודים, אשר ישחירו את פניה כשולי קדרה על חטאיה שרבו מספור כלפינו… הללו נצטרפו למלאכה לעשותה והודיעו לבני בריתנו באשר הם, כתבו וחתמו כי תומכים הם בשליחם ונציגם מארץ־ישראל, על אפם וחמתם של “הגויים”.

הייתי איפוא כאיש־מלחמה ערוך לקרב ולא השגחתי במעילי שנידלדל והתפייח מרוב טלטול, מדי רדת עליו גשמי לונדון המהולים בעשן. יתר על כן: במה נחשבו בעיני פרטים כאלה, שעה שנסיעתי נעשית שליחות וזו אוצלת עלי מכבודה במידה הולכת וגדלה? – ולא רק אני נעשה מקובל על הבריות, אלא גם סיפורי־דברים אשר חיברתי נחשבים לי מעתה לזכות – הם טעם לידידות וסיבה לסעודות־רעים עד שמלא לבי על גדותיו החזקת טובה למוקירי.

– אמרי נא, גברתי. – אני שואל את האשה שהשכירה לי חדר־מגורים בווילדרס־גרין ואינה מניחה לי לצאת בלי לגימת קפה – הרי איני קרוב ולא מודע לך ומדוע אהיה נהנה מהכנסת אורחים שלך?

– כי אשה בודדה אני מהשרידים שמצאו בזה מקלט… – עונה לי האשה בהתרגשות כמוסה ומוזגת ספל קפה שני – אך להנאה הוא לי להשקות או להאכיל אדם, אחרי שצמאתי ורעבתי במחנות, כאשר לא שיערו קרובי שישבו בזה באי.

– נו… – אמרתי להגנת יושבי האי – גם הם סבלו מתגרת יד־המלחמה ורעב ומחסור ידעו.

– ידעו… – משכה האשה ועיניה האדימו – אך אף אחד מהם לא ידע את אשר אני למדתי לדעת – לכל ימי חיי… עד לנשימת אפי האחרונה… עת בעל מת עלי ובת נפלה ואני – שומו שמים! – לא מתי כי התחזקתי ולשם מה?

ולמרבה התרגשותה העצורה מוציאה האשה גליון נייר ועליו שיר־הסבל שכתבה. בוילדרס־גרין ובמפלט אשר מצאה אחרי הפורענות שפכה את שיחה ואותי הקדישה בסודה, כי על כן איש זר הנני. – כאן מי יקשיב לה? – –

– ובמה זכיתי שאהיה מכובד עליך? – שואל אני אשה צעירה המוליכה אותי במכוניתה על פני חוצות העיר.

– כי ראינו בך בסוף דבר אדם שאין בו מאותה יוהרא דוחה. אף לא מאותה מרכזיות אנוכיית שלקו בה כבר כמה מגדולינו. – היא עונה בחן, בהיותה סובבת בזריזות תוך התנועה.

– ומה ליקוי הוא במרכזיות האנוכיית? – חקרתי.

– אה… הרכין את עצמו בעלה אלי ממושבו וחייך לתוך אזני. – זה מענין מאוד, בינינו לבין עצמנו. אף מובן מאליו שאנו חולקים כבוד כראוי וכמגיע לאחד חשוב מהארץ. אם הוא סר למסיבת־ערב בחוג שלנו נעשה מיד מרכז אף זה מובן. אך קורה ולא היה למרכז משום איזו סיבה – הריהו מרוגז, ואין הדבר נעים לראותו בכך.

– נו… – מלמד אני סניגוריה – כלל הוא שמצויות חולשות קטנות באנשים גדולים ועדיין איני רואה את הדבר כיתרון לגבי דידי. אפשר משבח אני את אלו שהם רוגזים – כי תובעים הם את המגיע להם ולמעמדם. בדרך זו אדם יוצר לעצמו את ההרגל של הגדלות הציבורית, אשר בלעדיה אי־אפשר. ואמנם אחד שאינו קונה לעצמו הרגל כזה ורואה את עצמו פחות מנקודת מרכז – מבוטל הוא בעיני עצמו.

– מבוטל, ניחא… – העיפה מעל ההגה האשה הצעירה מבט נגדי, אותו מבט אשה העשוי להתפרש, כראשיתו של חסד בעולם.

– נו.. נו… – מחייך גם הבעל חרש ממושבו בלי שמץ של קנאה – בסוף דבר יודעים אנו לשפוט אורחים למבט־עין.

לא אעלים, כי היתה לי קורת־רוח מרובה מהעובדה שהתחבבתי על אנשים זרים ודיבורם עמי אינו אחד בפה ואחד בלב. בסוף דבר לא היה עמי מאום, לא לאלתר ולא לעתיד לבוא, לגמול להם ולפיכך הלכתי בשמחה באשר ניהלו אותי, נכנסתי עמהם בשיעור של חוג עברי – הם לומדים ואני מקשיב, מבין לקושי בו יכשירו את עצמם אנשים באווירה זרה לקראת הארץ ולשונה. אף קורא אני לפניהם, מסביר ומבאר והם מניעים בצער בראשם: אהה, מתי נדע יותר – וזה קשה מאוד… –

– נו, כל ההתחלות קשות. – ניחמתים ואראה גם בזה אחד משבעים היסורים, אשר בני עמי נידונים בהם בדור התחייה שלנו.

עוד ימים ספורים נשארו לי לעשותם באנגליה עם גמר הכנותי והעמדתי את עצמי כולי לפעולה הזאת. נאמר לי: סע ללידס להשמיע את דברך ואני נוסע… סע לגלאזגו – ואני ממשיך את דרכי שמה. בכה הערפל מקדם את פני ועשן כבד צונח עם אגלי הערפל; ובכה הררי פחם שחור מתנשאים לצידי הדרך. מישורים נוגים, גבעות, בקעות שהערפל סוגר עליהן ואין הללו נראות לעין אלא בהתפזר הערפל – אף זה אחד מסודותיו “האסטראטגיים” של האי הזה – “הערפל”… אומרים לי. – ואני אץ בדרך הביקור אל קיבוצי אחי שנאחזו לצד צפון האי – במעטים או ברבים.

ובכל מקום בואי נאספים מניינים של יהודים, גחים מן הצינה של הגולה הצפונית הזאת ומתנמנמים לקול דברי, כהתנמנם האיש לחום השמש של ארץ המזרח. ואני פורס בזה בשלום ירושלים ובזה בשלום הארץ. נמצא אחד יוצא ומגלה, כי אינו אלא ירושלמי ותיק, אשר כיוון שנקלע לאי הזה ונשתקע בו, שמורים עמו געגועים וזכרונות על ירושלים כמות שהיתה בשממונה לפני כמה עשרות שנים, מתעורר שני כתום דברי מתנומת־זקנים טובה ואומר בחיוך דשן, כי בזמנו היו מדברים עברית אחרת, אך זו שבפי אינה זרה לו – אף ששכח הרבה מגירסתו בליטא – – כיצד יזכרנה – והוא היה בינתיים ל"מלך המכנסיים" בעירו לידס?! –

שלישי מובילני להראות בית־ספר שהוא מקיים אותו בנוסח האנגלים לילדים של יהודים כי כן יאהבו בזה – פנימיה, משמעת, ספורט וקצת תפילה – – אך השאלה אינה פוסקת מהטריד אותו: “למי אני עמל? בעוד שאצלכם בארץ יש שכר לפעולה ויש עתיד – ־” ורביעי מכניסני לתוכה של אוניברסיטה, מקום שם שודלו האנגלים לקבוע קתידרה לעברית, אף לומדים אותה סקוטי ויהודי. – אכן, ניגודים וסתירות תמצא באנגליה: שנאה לישראל וחיבת תרבותו; ערפל ושחור־פחם קשים לעין וכבוד לספר־הספרים… אני עובר וחוזר איפוא על פני ארץ זו, שהיא זרועה ערים עשנות ומודלפות, מתמלא סקרנות אחרונה לגבי האנגלים המוזרים הללו ופונה אל אזרח צעיר, הדור בלבושו וגלוי־פנים, התאב גם הוא להכנס בשיחה עם חבר־לדרך, מקשר שיחה: – זו איפוא אנגליה… – אני אומר – ו"המורס" שלכם, אשר סיפוריכם מלאים את תיאוריהם הזועפים – אים! –

– ה"מורלנד" בדרום היא, פה בתי־חרושת… פה גם בית־חרושת אשר אני עמדתי בראשו בימי המלחמה, אך פסקה תעשית המלחמה בארץ. ושם בין הגבעות אתה רואה, שם בית… שם נולדה סופרת ידועה.. מה שמה… שכתבה את סיפוריה… שתי אחיות סופרות היו…

אמרתי גם אני בלבי: אנוח נא לאחרונה בערב מכל שאלה אחרת ואדבר עם אנגלי זה פה־אל־פה – אשאל לחידות האי ולסוס “הפוני” או לפונדק כפרי, שם נופש אנגלי בצאתו מהעיר לכפר… אסיח את דעתי מהאנגלי אשר אותו הכרתי בלבוש שוטר או במדי צבא בארץ או בגלגולו כפקיד קולוניאלי בלתי אהוד. פתחתי איפוא בשיחה על מהותה של הארץ ממנה באתי; שוב לא יכולתי להימנע מלגול באזני שומעי את “נקודת השקפתי” שלי על עמדת האנגלים ועל השינוי שחל ביחסינו, תוך מחצית יובל השנים שעבר עלינו, מאז נתנו את “באלפור” ועתה בווין מסמל את שלטונם – כדור כן מנהיגיו.

– מעניין מאוד. יו נואו… שומעים הרבה וכותבים הרבה, וגם אזרח היושב באי נאלץ בעל־כרחו ולמורת־רוחו לתת את דעתו על השמועות.

– השמועות מגזימות. – מפליג אני בחשק על האוזן השומעת – וגם מיניסטרים שלכם אפשר הוטעו מהשמועה, עם שאין לאלף את קיסרות בריטניה כיצד לנהוג במעשיה, כי בסוף דבר אתם אימפריה ואנו – אך יהודה הקטנה. אף־על־פי־כן תודה, כי נפל משהו מוגזם בהערצה רומאנטית זו של האנגלי לגבי ערב, בו בזמן שאתם קוראים לזה – “פוליטיקה ריאלית” – – אפשר ניזונים אתם מהצד האכסוטי של המזרח – אך האם שלטון ריאליסטי כשלטונכם פטור מלשקול את יחסו, לא רק לאור מסורת רומאנטית שקיבל, אלא גם לפי ההתקדמות הצפויה בימינו למזרח?

– אהה, ידידי! – קורא האנגלי איש־שיחי בקימוטי־מצח, כשהוא מרכין את ראשו בסודיות רבה – מעיקרו של דבר אשאל אותך לשם מה לנו, לי ולך, כל המלחמות הללו ומדוע לא נאמר כאיש אחד: דיינו אין אנו רוצים במלחמה! רוצים אנו להיות חפשיים ללכת באשר תאווה נפשנו ובכל אשר נבוא יהיו מצויים לנו הלחם לאכלו והבגד ללבוש אותו… הרי יש די בשביל האדם כולו על פני תבל ומה לנו מלחמה – אם העולם כולו יכול להיות שלנו?! – –

כן דורש לי האנגלי ברוב־תבונה וחובש את כובעו עם התחנה, שהוא יורד בה ואני שהמשכתי את דרכי צוחק בלבי, כיצד הכרתי בדרך אגב לדעת אנגלי־אנגלי… הוא נודע גם בין עממי בריטניה בשכליותו המעשית – זו המעבירה אותו לפרוט לפתע גם בנימי סנטימנט גבוה, אם משום־מה שירת המעשה נפסקת… צחקתי משנה לתום־לבי ולנסיוני להפיס דעתו של אדם אנגלי; כי אם לא יחליף כושי עורו, הרי אנגלי יוסיף תמיד, לשאוף “לחיים הוגנים”, כשהוא מחפש תחליף לקולוניות הללו, ולו גם בצורת קולוניה עולמית אחת, אשר בה יהיה לכולנו טוב… בסיכום זה נחה דעתי, כי ידעתי שהגיעה לי שעת פרידה מארץ זו – ואף שלא גמלתי חסד עם הללו שגמלו לי וגם כפוי־טובה הייתי בלא ספק בעיני רבים, שמחתי כאשר נשאתני הרכבת עד לשדה־התעופה וממנו מעל אדמת האי – ללא רישום ובדיקה, חפשי כציפור־דרור. האווירון עג מעל בתי־חרושת שהפכו כצעצועים, הבקיע את מפלשי הערפל והצינה ששתו כמעטה סביב – ואנו באזורים בהירים יותר, בהם הזהירה שמש, בעוד שלמטה היה לוטה בערפל הים. אפשר כי לו ניתן להרים את אנגליה מעל לערפיליה, כי אז היינו באמת ובתמים – יהודה והיא – ידידים בלא לב ולב… אך כיוון שסדרי עולם נשארו בינתיים כשהיו, ישבתי מרוצע ברצועתי אל מושב האווירון, הצצתי בעד לצוהר אל מרומי האוויר סביב, עד שנצנץ אות אדום נגדנו ורמז בצו: העישון אסור… חזק את הרצועה… כי שב האווירון לרדת ממרומיו.

עט ופוליטיקה… דגלי עמים – ובהם דגלנו

שמי קופנהאגן מרעיפים מרססים רעיפה־ריסוס שאינם פוסקים ואף־על־פי־כן הרגשת הקונגרס הבינלאומי של סופרים שרוייה בה. במדרכות של קופנהאגן נעוצים דגלי חג ואני מתנהל במלתחתי, כי הנני אורח־ציר מטעם האחווה של היצירה, הגושרת בין עמים – בין מזרח ומערב, נורבגיה ואפריקה, הודו ואנגליה – ובכללם היהודי, האח! – – “יהודי” בפני עצמו אינו קיים כאן, אלא כאחד המתנבא גם הוא בפרוזה או בשיר בלשון־מדינתו. וקופנהאגן לוקחת חבל בחדוות הפגישה הזאת, פותחת בתי־מלון שבה, משתפת את אוכלוסייתה הנוחה הבהירה במאורע.

– טאק.. טאק… – מתקתקת קופנהאגן בלשונה. ואני מהלך אפוף בהרגשה של חיי איים, אשר ימים מלחכים את חופיהם והם צמודים־ואינם־צמודים לאחיות הסקאנדינביות, מחוברים־ואינם־מחוברים אל היבשה של אירופה. מי־הים מלחכים שקטים, וכפות רגליה של בתולה חטובה בסלע ניתקו אליהם. צמדי־שוורים מיתולוגיים אדירי־משך חורשים את הקנה שננעץ בים, לפי האגדה, והיה לאי. ורועפים המים על גבות השוורים האדירים בקלחים שאינם־פוסקים, זורמים על פסלי־מלכים רכובים על סוסיהם. בין מים למים אני מכיר בחברי לרוח, בלי שידעתים: הודי שחום־פנים, סקוטית צבעונית ומסונדלת כרועה את צאנה בהר, סופר־ויקינג קיפח וקמוט־פנים כמו לאחר שתייה כדת וביניהם גם בן־גזעי שחרחר וזריז, אשר עיסקיותו מהלכת לפניו, לאמור: אף מלאכה זו, בת־השמים, צריכה לזריזות… האמנם הגיעה לידי שעה, בה רק העט והעט בלבד, ישמיע את דברו? – – רבותי.. – עמד נורבגי נמוך־קומה להגן בקשיות־עורף על הצעה שהביא עמו לקראת מושב ההכנה של הקונגרס – שוועתה של צ’כיה עולה באזנינו בשעה זו, כאשר חופש המחשבה דוכא בה ע"י מהפכת־פתע.

– צ’כיה… צ’כוסלובקיה… המ.. מה ענינה לעניננו? – הופתעו הנוכחים מהדברים שלא היו מוכנים להם.

– אין זה מעניננו, מר… – ניסה ליישב את הדברים היושב־ראש ולהניח את דעתו של הטוען – אין אנו מכניסים את ראשינו בעבי־הקורה של אידיאולוגיה… המ.. זו החוצצת בימינו בין מזרח ומערב. זו נחלת המלחמה שעברה עלינו מקרוב.. המ…

– אך מדוע? – עומד הנורבגי בשקט בקשיות־ערפו – הרי יש מכתבים עמי ותעודות!

– זה חומר נפץ העלול לשים לאל את מאמצינו. כי אם נכניס את ראשינו ב"מזרח", מדוע לא ניענה גם לשאלת ה"מערב"?… הנה קריאת סופרים מקאטלוניה משוועת נגד פראנקו ואין לדבר סוף.

– רבותי, בצכיה אין לדבר ולא במהפכה שבה… אנו, בני העם הצ’כי (ומי כמונו רשאי לדבר בשמו?), מצהירים בזה כי ההפיכה בה אינה אלא רצון העם ובהתאם לרצונו. זו דרך הפיכה מאז ומתמיד ואין ביניהן אלא זה, שהעם הצ’כי פנה לצד “מזרח”! – הוצהר במרץ מהספסל הצ’כי.

נסתתמו הטענות והנורבגי נאלץ לשבת, אף שרבים מנסים לעודדו ולנחמו: חופש־מחשבה ודיכוי הרוח… אין דבר, אפשר לכלול בהצהרתנו הכללית כלפי מזרח ומערב גם יחד… לא ידובר בצ’כיה לחוד או בקטאלוניה לחוד… בחופש בכללו – בחופש האדם והכל ייתי שפיר…

– והנאצים?! – קם מצד שכנגד בעל־דברים והפר את השקט ששרה – סופרים שהיו נאצים – בעבר מה עמדתנו כלפיהם? – – ובסופרים יפאנים שהיו פאשיסטים ועתה עומדים לחזור בהם כיצד ננהוג? – – ובאותו ענין של ששת מיליוני היהודים…

לאו… אין שקט ומנוח… לא יונח גם כאן בארוחות רשמיות בלבד ובשיח־יצירה בצל בתולות־הים וצמדי שוורים מיתולוגיים של דאניה. לא ייאמר די ברומאנסטית צעירה המתכוננת לחבר את הרומאן החדש שלה בבדידות הערבות של ארץ־מולדתה, או בויקינג־סופר, אשר אחרי היותו עם אסקימוסים מושכת אותו סקרנותו ההרפתקנית עד לאלאסקה. אף לא בשיח עיוני על פרוזה או בחילוף־דברים על סגנון־יצירה לשמו, כי חרב־חרב בעולם! – ואצא גם אני ממנוחת־הנפש אשר ירדה עלי לשעה קלה. מבין בדברים הנאמרים סביב ושומר לעצמי את שעת־הכושר, בה אכריז באזני הנוכחים כי יהודה… זו יהודה העתיקה והידועה נכונה גם היא להשמיע את דברה בסוד שיח־היצירה של הזמן הטרוף והמסוער הזה.

– יהודה אומרת… – שמעתי את קולי אומר ולא־אני – כי יש עת לחשות ועת לדבר. יהודה שמחה להקדים ולהודיעכם, חברים־אחים לרוח, כי היא קמה לתחייה. מארץ המזרח שנתקדשה ונעזבה, אך שבה לחיות, יהודה שולחת את דברה –

– זו פוליטיקה… – מעיב שוב צל של חששות את פני הנוכחים לתמהוני.

– זו עובדה – אני מעיר במרץ.

– גם מעיראק הגיעתנו ידיעה על המזרח והדבר עדיין לא הוכרע… עדיין הוא בגדר הן ולאו… הדבר עדיין בגדר מאבק מלחמתי גדול, שאין אנו זכאים להכניס בו את ראשינו… כן, עם כל אהדתנו לסבל היהודי בדור הזה… אין אנו יכולים…

שוב הסבל היהודי?.. הוא לא פסק עוד מלשמש לשון־מסווה לסניגורים “הומאניים” לגזע היהודי או גורם של התרפסות ו"מה־יפית" והומאניטאריזם מזוייף בפי אחדים מיקירי אחינו. “הסבל היהודי” – מצמיד פנים סלחניות מזוייפות אחד פרופסור יהודי, שהוא מתעקש לשמור על הגרמניזם אשר הקיא אותו. “הסבל היהודי”! – מתנה בפאתוס משורר יהודי, המשתבח כי אמנם בו העוז להוקיע את העוול המשווע מדמי אחיו שנשפכו, באזני “גויים” שנתרכך לבם. “הסבל היהודי” – זו השירה הנצחית של החלש – " משפילים ה"גויים" את עיניהם, בלי לדעת איך לנהוג לגבי הומאניזם העל־אנושי מזה ולגבי קינת־השמד המעכירה עליהם את שמיהם לאחרונה מזה.

– אנו, רבותי, מצווים על הסליחה. – משתדל בכל מאמציו לחלץ את “הגויים” ממבוכתם, הפרופיסור האכס־גרמני – לפתוח לה־לסליחה ולתשובה לאלה שחזרו בהם, או התחרטו, או ידם לא היתה ברצח, ככל שמעידים מיסמכים ותעודות, אשר אספתי ובדקתי, יגעתי ומצאתי עשרים צדיקים־סופרים בין הגרמנים!

אכן, שבח ותהילה!… שוב נמצא האחד, והוא מגזע אברהם, המפזר את האגדה של רשעות סדום. נמצאו עשרים צדיקים, ואם בקושי – נמצאו שמונה־עשר… על כל פנים, למעלה ממניין וחצי – התחדשותה של האומה הגרמנית לאחר מרחץ־הדם שהפך כבר לסיוט כללי, שוב אפשרית!… וכנגד – השמד של אומה זו! – מאות אלפים או שישה מיליונים – הטעם הוא אותו, ומה אפשר לעשות?… מין הלך־רוח זה משתרר על כנסיה זו ולמסתכל ברור: בני אדם חיים אנחנו – אומרות פניהם – ואין לנו אלא מה שלפנינו בחיים. באשר למעלה מהם – שם קצרה ידנו ככל אדם, שם אין אנו נחשבים כבני־אלים אלא כבני־תמותה פשוטים.

הודיתי בעל־כרחי שהם צודקים. אנשים ונשים חיים הם מספרים או מספרות בעט שניתן להם על הרי סקוטלאנד ועל ערבות אנגליה, על יערות נורבגיה או על הקוטב הצפוני. אין לדבר אליהם גם בשאלת היהודים אלא בלשון־חיים ולזאת ודאי יבינו ולא ישתוממו עוד. לא היה מוצא אלא לנסות לשון חדשה זו של ארצנו, לאמור: רבותי, דגליכם, דגלי ארצותיכם ואקלימכם, מתנוססים ומעטרים את ראשיכם; הרי גם לנו ולסופרינו דגל יהודה, תכלת־לבן, דגל צעיר חדש – הנהו! והתרוממו העינים להביט על הדגל החדש, לא חקרו עוד אם הוכר כחוק וכמשפט. שמחו כי נחלצו מן המיצר של ספק וודאי והחלו מדברים בשיח יצירותיהם, נשאו־ונתנו במה אפשר להתאחד ובמה חולקים.

– אנו בתרבותנו בת המסורת של מאות שנים אין אנו יכולים לוותר על הצורות המשוכללות של הקלאסיים שלנו – וולטר, ראסין, בלזאק, רוסו… – הניח בנימוס של עליונות הצרפתי והוסיף ביוקרה – לגבי מסורת זו שלנו בצרפת, הרי גם ספרותה הגדולה של רוסיה, למשל, לקוייה בבוסר של ילדות ועל־אחת־כמה ספרויות צעירות אשר עשרות שנים שנותיהן.

– אנו בהרי סקוטלאנד עדיין מבכרים יצירה שהיא חפשית מצורות כובלות, כרוח המנשבת בהרינו. הדקדוקים אך מעיקים עלינו! – הטיחה הסופרת הצבעונית הסקוטית.

כן התנגחו מרד ומסורת שבמלאכה זו אשר כתיבה שמה והסופר־הויקינג טען פשוטות, שרוצה הוא לאכול – “גם לחם גם חמאה”… ברי, כי לא נפתרה בזה שאלת הלחם לענווי־עולם, כשם שלא נקבעה הלכה לדורות כיצד לכתוב?… – באו אצלי סופרות אשר אמרו: הרי אצלכם “חלוציות” וזה ודאי מענין מאוד! – ואני השתבחתי ואמרתי, כי יש עמנו מין חלוציות אשר שמה “קבוצה” – אשרי כל המתנסה בה!… נאותו הללו לדברי והסכימו: מי יתן וראינו את הדברים האלה בעינינו – זה מעניין! אכן, חידוש – לו מתאווים יוצרי דורנו – –

כן לחשה לי בנטיית חסד סופרת שוודית ותיקה; כן פטרה בפיה רומאניסטית אנגליה צעירה ממנה, אשר בו בערב לבשה שחורים ארוכים למען נשף־הסיום. כי היטיבו את לבם אנשי־העט, אף יצאו במחול מדי ירד על קופנהאגן בריסוסו הגשם המתון. אך סופרת פלונית זו שעמדה בצידי לחשה לי בתמיהה: רבות־רבות ראיתי כבר בימי חלדי – את הרכבת האחרונה לפני עלות היטלר לשלטון ואותם גרמנים בצעדתם האיומה, אף את הרוסים במחסורם הבלתי־אנושי ראיתי. עתה נדמה לי, כי אצלכם צפון ענין חדש שהייתי משתוקקת לראותו… ובעיניה אי־אפשר היה לקרוא על האיבה שהשתלטה בין עמה האנגלי לבין עמי.

– אין לי אלא לברך אותך, כי מבוקשך זה יינתן לך בקרוב. – חייכתי ואמרתי בתשובה.

חסל סדר “גויים”… יהודים ויהודים בלבד

התנשאתי בטיסה מעל דניה הקטנה והנאווה ולא נודע כמעט, שתוך שהות קצרה ראיתי כבאגדה צבאים ויערות, ימי תכלת ובתולות־ים – קסמי סקנדינביה כולה באו אל קרבי. אכן, אילו ניתן לי ויצאתי גם אני בחבילת מזונות לטיול “קץ השבוע” ביערות או בסירות השיט;

– אך קורת רוח זו לא נודעה לי כי צוויתי להמשיך דרכי, כל עוד המסע הזה צופן בו ענין חדש. ואם את מלאכת־עניני כיליתי בין “גויים” – צרפתים ובלגים, אנגלים ודאנים ושאר חברים לרוח ולעט – עדיין לא שלמה מלאכתי בין יהודים. וכבר אמרתי לסופרת אנגליה שנתחבבה עלי, לאות פרידה: את שבה לאנגליה, אך אני אל אחי הנפוצים… והיא תלתה בי את עיניה כשוחרת טוב והשיבה: אשר לי – אלך עתה להתבודד אל בין מרחבי ה"מור" שלנו כי שם בדידות ישנה ואכתוב את ספרי, אך אתה תוסיף לנסוע בין אחיך באשר תסע – מקנאה אני בך על הענין הרב אשר תמצא…

נפרדתי וטסתי אל ועידה יהודית צרופה – האם זה “העניין הרב” אשר ניבאה לי הסופרת בקנאה? – כי בעוד אני בסיום ועידה בינלאומית אחת, השיגתני הידיעה על הכינוס של בני עמי; אף כרטיס הטיול שניתן לי לעבור בדאניה להנאתי, נשאר בכיסי כי ירט הדרך. וחלפו־חמקו כרי דאניה מתחת לכנפיים הפולחות את האוויר ואחריהם מרחבי ארצות הוריקו או השחירו או פולסו רצועות עורקים תחתי. היה כפסיפס מראה אירופה בואכה פרברי פאריס ואני בחפזי אץ אל הרשויות העליונות של הוועידה היהודית העולמית אשר מצאתין בלב פאריס – ואציג את עצמי בלא סבר ושמחה. –

– איש יהודי רוצה לוועידה, מדוע לא?

– הריני גם סופר. (הוספתי).

– נו, סופר… לאו דווקא.. רצוני לומר: על אחת כמה… יש עמנו גם סופרים, עתונאים וסתם אנשי רוח. למשל, בזה אחד נוסע ורעיון “ילודה” בכיסו לוועידה.

– ילודה? מה ענין הילודה לוועידה?! (תמהתי).

– אדרבא… אשיב למר מיד… (הגיח אל מולי ברנש ממושך וממורט) ותמיהתך, מר, היא הנותנת: כן, ילודה כנגד השמד שהיה. ילודה כפיצוי לכליון – וכנקמה! והדבר מחושב עמי בתכלית דיוק, כי אין זו אלא שאלת קיום העם או חדלונו!

תלת־שיח זה נחטף ברמז בחלל הריק של החדרים, אשר מהם צירים ועסקנים הקדימו ויצאו לוועידה ולוועדותיה השונות – נשארנו אך נמושות ועוללות; מהם שמעות הדרך שלהם אינן בטוחות ומהם שדרכונם טעון סידור, מהם שעניינם אינו דוחק ומהם, להיפך, אשר אך זה הגיעו רחוקים ומבוהלים ממרחק רב… רב מרומניה, ציר משוודיה, איש “מעבר למסך” מזה ואיש “מעבר למסך מזה”… אחד בעל רעיונות ותכניות לשמם ואחד שענין חייו ומלאכתו – בוועידות. – וכן נסענו לבסוף: סופר ועתונאי דחוק, סטאטיסטיקן לילודה וכיוצא בו אורח־פורח לתומו. בדרך בדקו וחקרו אותנו ובאישון־לילה פשפשו בניירותינו – אכן, נודע גם לשלטונות שוייץ בדבר ועידה של יהודים, אך כגון אלו נעים־ונדים חזקה עליהם, שהבדיקה יפה להם תמיד.

– כלום במחתרת אנו באים לשוייץ?! הרי לוועידה אנו נוסעים! – מיחה איש הילודה.

– בדיקה בדיקה היא. – הסביר קצרות שומר הגבול השוייצי.

לא הצדיקו איפוא בפעם זו השוייצים את השם שיצא לארצם המהוללה. מלאכי שמים היו צריכים לרדת ממרומי שוייץ, אך במקומם – פניהם של שוטרי גבול שמנים ועגולים והם מפשפשים במטבעות. בודקים אחר הכסף ושאר עניני החומר, כאותם תאבי־בצע החוששים תמיד שמא אין באים לארצם לקנות, אלא למכור…אכן, מין עם שבע ונאמן לסחורתו הוא עם השוייצים, עד שבעל־כרחך הופכים בעיניך גם מראות הארץ, הרריה וערוגותיה למעין סחורה של תות־שדה, קצפת, עניבה וגרב – אשר מחובתך לקנות ולא למכור.

– נו־נו… תחולנה ברכותי על ראשי השוייצים העגולים הללו… – רטן איש הילודה שראשו ורובו בתכניות – ומאין אקח להם כסף לקנייה – כלום אינם רואים כי יהודי הנני?

– היא הנותנת. – קיבלתי עלי להיות סניגור לשוייץ.

– ומי אומר כי חייב אני לקנות מהם – שמא במזונותי אשר הבאתי בצקלוני אני רוצה להתקיים! – הקשה האיש ולא שקט.

– אם כן אתה רוצה, כי אז אינך “טוריסט”. – עניתי – וזה הכלל: שוייץ היא ארץ של “טוריסטים” ושוב אין זה מעניינה, מי אתה ומאין או לאן אתה נוסע.

– ניחא… התרצה לי איש־שיחי – אם נוח להם בכך, אהיה “טוריסט”, אף שאני יודע את האמת לאמיתה…

כן דיברנו משפטים אתה, את ארץ שוייץ, לאחר שגבולותיה נפתחו לפנינו וכבר החילונו מגלגלים בתחום נופיה – נוף מעל לנוף ויער בתוך יער – אך שדה ועץ־הגן ויער!… צירינו־מנהיגינו בחרו איפוא בצדק לנוד הלום אל אגמי המים וכיפות השלג המנצנצות ממרחקים. – צירים שלוחים של קומוניסטים, רבנים רפורמיים, אזרחים ואזרחיות אנגלו־סאכסיים ממודנים שגמרו להתכנס, מזרח ומערב נפגשו כאן יחד תחת גג היהדות העולמית, כביכול, אך למעשה תחת סיפון מצוייר ומכוייר מעשה אמן של בית־מלון גדול ומפואר, בו ניגנה בעבר תזמורת בפני חאן איראני ועתה היא מנגנת בפנינו – היהודים.

וניתנה האמת להיאמר, כי לבשו עוז פני הצירים והאורחים. איש הילודה בן־לוויתי כבר עזבני לנפשי ואל עסקנים אץ; ממתיקי־סוד ישבו אצל שולחנות ביחד; זרמים וסיעות שונות התרוצצו; יועצים ומארגנים הלכו ושבו משולהבים – כמו עניני עולם נחתכו סביב, תכניות פרחו תוך דקדוקים רבים על כל תג ותג – – ובין ענין לענין – הייתי כאובד דרך אלמלא בת שוייץ שנמצאה לי, תכולת עין, בת ג’ניבה אשר נאמר עליה, כי יפו בנותיה. כיוון שעמדה בצר לי, פותחה גם לשוני באולם שוקק זה מעניינים שברומו של העולם היהודי, ואמרתי לה:

– גברתי, נאווה את כשוייץ ארצך.

– האמנם כן תחשוב? – שאלה בצנעה – או שמא מחמאה היא?

– כן אחשוב – עניתי בתום־לב – והנני להבטיחך כי זה לי חדשים אשר לא העליתי מילים כאלה על דל שפתי במשך מסעותי, ולא השמעתי מפה לאוזן. כיוון שנמצאו לי המלים האלה, אין זאת כי שבתי גם אני להיות אשר הנני: אחד שאין כוחו גדול לתיקון העם ואין ידו רבה לו בתיקון עולם; אחד שאינו אלא חובב עולם, בשבחו ובגנותו – וחסל.

– מענין… – סיננה בעד משבצות שניה והתירה לי ללוותה, לאורך רחובה של עיר ורציפו של אגם ועד לארמון הכלא של אסירי־שם.

היתה לי הליכתה בצידי משיבת נפש בזקיפותה ותמירותה. לא עכרו את רוחי רסיסי הגשם הטורדים אלא זיככו אחרי השממון, הרעב והדלות אשר רדפוני עד היום. ואביט בכה אל דובדבנים שהבשילו בגנים ובכה בספינת קיטור שפילסה את נתיבה באגם המים מחוף אל חוף. – לא בושתי עוד וגיליתי לבת־לווייתי בצער, כי לא נוצרתי לוועידות. קרוב לוודאי שהייתי מוסיף ומדבר בפלאי שווייץ הנעוצה בין הארצות הסובבות אותה, אלמלא עצרה לפתע בת־לווייתי ותפשה במלתחתה הקטנה, הביטה אלי בעין־התכלת הבהירה ונזדרזה בענוות־חן:

– הריני נוסעת כבר, כי הרכבת יוצאת לבאזל – –

ועוד בטרם כילתה את דבריה כבר עלתה במדרגות קרון הרכבת החונה. אני מניף אחריה את מלתחתה – והרכבת צפרה בשקט לקראת מסלולה בין רוכסי הגבעות העוטרות את עיר האגם סביב. עוד אני תוהה לתומי על כובד משקלה של מלתחת יד קטנה, שמא ספונות בה משכיות שוייץ – והדמות הבהירה אשר בפתח הקרון כבר נגוזה מעיני –

אכן, זהירות בשוייץ הגשומה והתכולה לבל תמעדנה בה רגליך!…– שאפתי רוח כמו ניצלתי מרשת הברחה שהיתה פרושה לרגלי בארץ זו, המקפידה כל־כך בשמירת גבולותיה. – – ואשוב ברוח נכאה אל המקום אשר נועד לי – הוועידה של העושים והמעשים, אשר צירים ומנהיגים שבה כבר התישו את מוחם, כוחות ציבוריים עולים וכוחות יורדים הסתופפו בה כמתגוששים בסיבוב אחרון, פאר עבר וסנוניות של העתיד – זקנים וצעירים שימשו בה בערבוביה – ראשיך ומנהיגיך, ישראל…

– הדימוקרטיה המערבית! – התריס מעל הדוכן אחד צעיר כמנופף בדגל התקפה מן “המזרח” העומד מאחורי גבו – זו הדימוקראטיה המזוייפת השוללת את חופש האדם ונותנת יד לפאשיזם ולנאציזם בעולם –

– אם זו הגדרה של “דימוקראסי”, – עלה לעומתו בא־כוח “המערב” בחיוך קל, ובבטחונו של אזרח אמריקאי מובהק – כי אז הקונסטיטוציה שלנו, באמריקה, לא הבינה מה כינתה בשם “דימוקראסי”, כאשר התכוונה להעניק את חופש הבקורת לאדם ולאזרח…

מחיאות־כף להתקפה משמאל, בהזכר שם הדימוקראטיה “האמיתית”; קריאות מעודדות לשמע קול החופש מפי המשיב הפרלמנטארי של הדימוקראטיה המערבית. אף הסכמה פושרת ומתונה למלמול מאנגליה, מצרפת ומשאר הארצות שעל הגבול בין מסך למסך. – וזקן, אשר הפולמוס הדימוקראטי של הזמן כבר לא תפש בו, ישב כמוש בכורסה רכה, כזכר לעבר בלבד. גו מדולדל ומוח מסוייד, סמל לחיי דורות חולפים, כיום אתמול וכציץ יבש, נעו שפתיו ולא השמיע אומר. אל עצמו דיבר במונחים שלו, במושגי זמנו. לא הבין במה מדבר כאן צעיר יהודי מהזמן הזה, כאח ורע לדיוקלו הצרפתי, או מדוע מתריעים ותוקעים הללו בשופר כנגד? כי זכר אותו ישיש עולם אחר, בו יהודי משכיל ובר־אוריין, שהחזיק בחבל בשני קצותיו וכרך יהדות והשכלה ביחד, יכול לעבור בכבוד רב מקהילות שבדרום לקהילות שבצפון ואין פוצה פה ומצפצף.

יתר על כן: יכול להתנבא לציונות, לדרוש ולהטיף באיצטלאות שונות וכן להתעטר בעטרות תורה ודעת, ציונות ועבריות והשכלה כללית – ובו בזמן לסול לו מהלכים בחצרות מלכים. מה פשר ההגדרות החדשות, מה טעם לפולמוס של הזמן הזה?… פה… אשר לפני ארבעים־חמישים שנה… בימי הרצל… לפניו… ואחריו… – כן הגה הישיש והניע בראשו שנצטמק ולשונו ככתב עברי עתיק שנס ליחו מרוב ימים.

יצאתי וריח דובדבנים עלה שוב באפי, מדי ראותי אותם נושרים ברסיסי הגשם על אדמת שוייץ. עליתי בטראם והזנתי את עיני בבתים המפוזרים רווחים־רווחים על צלעות ההר. צלצל באזני פעמון הטראם ואני כבר ידעתי ברורות, כי לא לי היא שוייץ על פגיונותיה וחרבותיה וקובעי הקרב השמורים עמה לזכרון מימי וילהלם טל. אף־על־פי־כן נמשכתי: לו אנפש מעט!… כי למנוחה תשתוקק נפשי, כהשתוקק לה נפש הפקידות האנגליות העטות בחופשתן על ארץ זו והן אוכלות ומידשנות בכסף שחסכו בעבודתן. – כן שיננתי לעצמי – ורסיסי המים הרעיפו: טיף טיף… דובדבנים לחים… אל ויכוחים… מרגוע…

אל מרגוע…. כי לא ניתן מרגוע ליהודי

– נפשך איוותה איפוא מרגוע? – העירני מחלומי וממנוחת־הנפש שירדה עלי שכני לחדר, והוא גבר זריז, ששחוקו עקשני וצדעי מצחו גבוהים, וגבותיו העבותות – תנועתן מטילה עלי יראה, כיראתי את האיזמל של הרופא.

– כן… מרגוע. – פטרתי בריתוי, כי לבי התעורר מיד לנבא לי רע משאלתו.

– מרגוע… מנוחת נפש… קום ברח לך, דודי, אל דור אחר. – שחק וגלגל עלי שכני את לובני עיניו והבינותי, כי אשר יגורתי בא: לא יהיה מרגוע מנת חלקי גם באכסניה של שוייץ.

– מדוע תגזור עלי בריחה אל דור אחר? – ניסיתי להתגונן בשארית כוחי אף בשמץ של טינה כלפי שכני – כלום מנוחה היא עבירה חס־ושלום, או מילול שבוועידה, קונגרס או ככל אשר תקרא להם, הם מצוות חיינו כל יום תמיד, רק באשר יהודים הננו?

– הה, חבר, מה שאלות תשאל או מחאות תמחה ואתה היודע כי אין מנוס. – התריס שכני לחדר בשמחה־לאיד כמעט והוסיף מיד – כרופא במקצועי קראתי מעל פניך את מאווייך הכמוסים והגלויים לעין, והריני מודיעך בפה מלא: לא יקום ולא יהיה לך מרגוע פה.

– אכן, פליאה היא ולא אדע כיצד ראית למסתרי נפשי. – אמרתי כבר בהתרגזות גלוייה – שמא תלמדני גם אני או אולי סוד הוא. כי אז חוששני, ששכנותנו תהיה לשנינו לצנינים.

– הנה רגזת ובכדי… – שחק שכני את שחוקו העקשני – כלום מרצוני או להנאתי אמרתי את דברי? מנסיוני אמרתי ונסיוני המר הוא מהיותי רופא במחנות… מעתה מובן לך כיצד אחד מורגל לראות כל יום, כל שעה וכל רגע, הואיל ובראייה בלבד הצלתו, בעוד שהאלפים והרבבות אשר כוח־ראייתם אינו עומד להם – נמקים, נמוגים, אפסים, הולכים תמס וכלים… העל כן תבוא בטענה עלי, כי רואה אני? – כן סח שכני ואני בעצימת עין מסרתי את עצמי באין ברירה להשפעת דברו, כי ידעתי שאם אחפוץ או אמאן – בוא יבוא כעת פרק ראייה, אשר ביקשתי להעלים ממנו עין.

– הבה ואסיר בפניך מעט מהלוט הזה, חבר. – לא השגיח שכני בחולשת־דעתי, אלא התישב בכורסה נכחי וצדעי מצחו נעו בחריפות בלתי־מצויה – נפלתי לתוך המשטר הנאצי ואני רופא מתחיל. הרי מאליה מתעוררת השאלה: איך נותרתי בחיים? – איך התאוששתי כאשר רואות עיניך לאחר שאבדו לי אבידות נפש יקרות? – ובכן, הסוד הוא שמהרגע הראשון נתפשתי לחוש־הרופא שבי ואגייס את כל כוחות נפשי, לאמור: רופא הנני, איש הדיאגנוזה אשר דבר אינו נעלם ממנו, ולפיכך ככל שאיטיב לעקוב ולהתבונן אחרי הנעשה סביב, כן ארחיק בידים את קיצי וזה העיקרון, אשר לפיו פעלתי.

– מענין… – התנערתי למורת־רוחי ואגרר אחר דבריו – הרי לבי תמיד אמר לי, כי בעמידה על החיים בשמד הנאצי היו מעורבים גם כוחות נפש, שמילאו תפקיד גדול.

– זה הדבר, הסכת ושמע. – התפרקד שכני והמשיך כמבקש לגול אבן מלבו – כל מה שידעתם או ניחשתם בחוץ אך כאפס ואין הם לגבי המציאות בערייתה, ופרק־מה ממנה אעביר נגד עיניך. משל: נדונונו במחנה להרעבה תמידית ושיטתית. התבוננתי איפוא יפה יפה כיצד ההרעבה פועלת, מפרנסת את הגוף מיסודותיו וחמריו, מחריבה ומהרסת את תאיו והגרעון ניכר בעין. נעשה לי הדבר ברור, כמדוד ביחידותיו או בקאלוריות המזון שבו. יום אחד – וחסרנו מאה ועשרים קאלוריות. ביום המחרת חסרתי כבר מאתיים וארבעים. לא נשאר אלא לחשב מראש את החישוב המתימאטי הפשוט, מה תהיה התוצאה כעבור חדשיים. לא כן?…

– פשוט ונורא מאוד. – הודיתי בעל כרחי.

– זה הדבר שאדם נורמאלי לא יבין, אך זו היתה מלחמתי המאורגנת, כאדם בעל נשק מדעי, על קיומי. – הצהיר שכני בישוב הדעת – ונוכח הבילוי המאורגן והמחושב של השמד הנאצי, הצגתי אנוכי את חישובי המדעי שלי בארגון חיינו. משל: יצאנו יום ביומו לעבודה ועברנו שדה או כפר, מקום שנשאר בו לפליטה תפוח־אדמה, או מצמח ועד ירק, או נוצריה צדקנית עברה והפילה מידה בהחבא ככר לחם למען אסירים. והרובה של השומר הנאצי מזהיר: איש בל ירים!… – מה עשיתי? – תפוח־אדמה אינו אלא קאלוריות, ירק – ויטאמינים בו, ככר לחם דחייה ניכרת של הקץ. לא יכולתי בחולשתי לזכות בידי מן ההפקר, והייתי למארגן של ציבור הרעבים כולו. דיברתי על לב אנשי לצריף ועוררתים להתקומם למוות ולא להיכנע. אמרתי: מצאתם עשב – אספו אותו, תפוח־אדמה – אחזו בו, ככר לחם – הביאו למחנה. כאן נרכז ונחלק בינינו ולא יהיה כושל.

– וצייתו הרעבים? – לא האמנתי ופקחתי את עיני.

– צייתו ולא בלבד שעוררתי רעבים למלחמה מהכרה, אלא אני החלש והרופס בתנועתי הייתי להם לראש. כן הפך הדבר לנוהג, שדחה את קיצי וקיצם הם בהצלחה מיום ליום.

– הרי שעמדה השפעתך לדחיית קיצם של אחרים גם במצב זה אשר לשון תלא לתארו? ניסיתי להטות את השיחה לצד זכותו האנושית של המספר.

– לאחרים לא היטיבה לעמוד במידה, שעמדה לי לעצמי. וזה שאני מסביר לך. – עמד שכני בבהירות המדעית, שביטלה את נסיוני, – כי לא די בחלוקה בלבד, אלא גם סוד האכילה מילא בזה תפקיד גדול. השליטה בבולמוס האכילה, השמירה על כוח הרצון, לבל ירפה ברגע הנכון – אף אלו לא מאליהם באו. פלוני אכל בחטיפה אחרי הרעבתו הממושכת ולקה מיד; נמצא, כי לא בלבד שלא זכה באכילה הזאת אלא הפסיד שלקה בגופו – והרי זה שקירב את הקץ.

– אודה כי מושגים ומידות הם שלא מעולם זה. – אמרתי ולבי נקפני אותה שעה בוודאות שכולי חייב.

– ודאי. – קם והתהלך שכני בחדר צלול־דעת להפליא – כי מי ידע או מי הבין מה דמות לצל המוות במחנה סגור של המשטר הנאצי? משק שלדי העצמות וניע גופות כלים ודועכים בקצב, ואף־על־פי־כן חיים הם – עד שפרש את כנפו אותו ליקוי, אשר קיצו – מוות ודאי – הוא השלשול.. וכבר ידעתי בטביעת עיני להבחין בהרס שחולל בגוף –

– לאמור? – אמרתי די בשאלה קצרה.

– לאמור: פשוטו כמשמעו לקו ואימת הליקוי הזה ריחפה מיד באוויר המחנה כולו. הנאצים כבר ידעו, כי בכך יושם הקץ לכמה מאות צללי־אדם; ואנו ידענו גם ידענו, כי בזה נסתם הגולל ולא נצא חיים. השומרים הנאצים ציפו בסבלנות ובאותו אימון קהה של משטרם, שלא היתה בו השתתפות או צער ולא דחיקת הקץ – העובדה עשתה את מלאכתם. התקוממתי איפוא בעוד מועד והודעתי כי רופא הנני. פירסמתי אמצעי זהירות, תרופות – ובו בזמן שמרתי על עצמי. והיתה זו התמודדות מדעת עם אורבינו בחיים, אשר עברו ושבו בצריפים וצפו באורך רוח: מתי קיצך, פלוני?

– ומה עשית?… – שאלתי מרעיד בפנים לבי אך ער וסקרן כלפי חוץ.

– העמדתי צופים לשמור והכול נעשו מומחים לשפוט, אם אמנם שלשול מדביק הוא. ליד האגנים בתוך הצריפים שמרו ואיש את חברו שאל, כי בתשובה היה גזר־דין: לחיים או למוות… כן מתו וכלו עשרות יום ביומו… תששו־אפסו… ראיתי, מדדתי בלי מדידת חום, קבעתי בלי מישוש דופק. החולי העיד כמאה עדים, קולו של האדם, שאיבד את חיותו ורגזנותו, ונעשה חנון, פייסני, מתרצה וותרני – כן ידבר אך המורעב שקיצו קרב – –

– ובכל זאת כיצד ניצלת? – התאכזרתי גם אני כגילוי־הלב שנקט שכני.

– הוא הדבר שירדתי ירוד והלוך במדרון לתהום. נשרו ממני הקילוגראמים וחמרי־הסיד שבי חסרו. כאשר הגיע משקל גופי כבר עד שני שלישים – היה הסוף תלוי ועומד בגרעון של עוד אלפיים וחמש מאות קאלוריות וחסל. אך רצוני לא התמוטט ולחיות היתה מטרתי.

– ולא נפגעת אחר־כך במעבר? – בחנתיו.

– גם מפני הרגע המסוכן שבמעבר נזהרתי, כאשר יצאתי את בור המוות ולראשונה נמצאתי מחוץ לתיל, ובשארית כוחי עשיתי את דרכי לאשר ידעתי, כי שם אשוב להיות אדם. הרי זה סוד חיותי! ראה.. – ובדברו התחייכו עיניו, בהוציאו מתיקו תמונה להסתכל בה – תמונת אשתו ותינוקם על זרועותיה.

– אין לי אלא להעריץ את חיותך. – אמרתי.

אך שכני פנה כבר אל השולחן שעמד בחדר, לכתוב כמה עותקים, כתיבה זריזה ורהוטה, של הידיעות וההודעות על מהלך הוועידה כעתונאי חרוץ, שהכתיבה מטה לחמו. ואני הקשבתי לרשרוש הניר ולריצת העט בקנאה מסותרה, כי לא הושחזה מלחמת קיומי אני כדי חרב מרוטה. גם עתה אחוז הייתי בצבת של עולמות, שהם מחוץ לגדרות־תיל שהיו ומחנות צללי־אדם אשר כלו – ואני משתקע ושואל: לשם מה באה הזוועה? – –

– שכני, – אמרתי לפתע בטינה כבושה – הנה חיבלת באווירה של המרגוע, בה השתוקקתי לחסות תוך מסעי בשוייץ ולפני שובי אל ביתי אני.

– חיבלתי? – הרים לשעה קלה את עיניו העגולות.

– ודאי… – אמרתי – דחסת בלי־רחם לתוך חדר זה את צללי המעשים אשר לגבי דידי הם שאלה קוסמית איומה: לשם מה נסעתי ולאיזה צורך אתה כותב אחרי שנתחוללה זוועה שהפכה את עולמנו לבור־כלא?

– הנח… הנח… – גלגל את עיניו ברוגז ובתמיהה גם יחד – הנה הפרעת לי לכלות את מלאכתי ועלי לרוץ ולהיחפז, לראות את פלוני לפני כלות הוועידה ולהתראות עם אלמוני. כל עיקרי כעת להיות מעורב עם הבריות וועידה שעת כושר היא ואין להחמיצה. היה שלום.

והוא כבר נמלט מעל פני, בעוד שממני ניטל הכוח הנפשי לנוע ניע. אבד לי טעמה של ועידה ושוב איני רואה לחשיבות ציריה, נבחריה וראשיה. מה טעם לזריזותם וחריצותם של אלה כל עוד השאלה האיומה נשארה עומדת ותלוייה? – ומה ערך למזרח או מערב, לדימוקראסי או לדימוקראטיה שעליה הם חולקים, כל עוד יש לברר: האמנם השמד היה מכוון גם לתכלית? – – המנוחה בחדר נסה והוא מלא צללים, מחיצה עבה הוקמה ביני והסובב, כאשר שכבתי ועיני פקוחות… ניסיתי ליישב לעצמי, כיצד יסורים נרדפים לגאולה, וחזון־גאולה משלים שואה ופורענות… כיצד כרוכים הללו יחד ואין להפריד ביניהם, כאשר לא יפרד גלגל ממסלולו או מוות מחיים. –

עם שאננים… ודמותו של ד"ר הרצל על הרהיין

כבר אמרתי כי מנוחת־נפשי ניטלה ממני והייתי עורך תיקון לילה ביחידות כאחד ממחשבי־קיצין שבנו: נרי הוא השולח חץ פולח לחשכת־הלילה ומבשר, כי פורענות מסבבת גאולה וארמילוס קץ לשלטונו הגיע – – אור השחר המפציע ממחשכי הלילה הוא האור שבהוויית עם – – ואמנם ראוני למחרת אחי בשווייץ ותרמילי בידי, נע ונד, כאורח לא קרוא ואיני מצטרף לימין או טוען לשמאל, אף לא מבין עד מה. – באו ואמרו לי: קום ועבור בינינו, היהודים בשוייץ, כי על כן עברי הנך מארץ העברים –ח–

שמחתי כי נמצאו דורשים לי ונפרדתי בחטיפה מיהודים שהכרתי לדעת – רבנים אמריקאיים בחריצות לשונם ומרדני פולין בעקשנותם. אנשי בלקאנים בתמימותם ורומאנים בחלקת פניהם ולשונם; צעירים בקיצונותם ויהודים בריטיים בשמרנותם, הונגארים בפשטנותם עד “לישראל” – הודי בשחורו; – ועל כולם דמות ה"רבאי" המופלג, הממזג בתוכו אצילות של “איש־הטמפל” ברוח הרפורמה הדתית. נפרדתי ואשאיר מאחורי גווי פלפולים דקים כחוט־השערה, קריאות־ביניים זועמות, ריזולוציות והצעות של כנסיה סוערת, אשר נישאה כאניה על פני גלים ורב־חובלה ניצב ליד ההגה, כמוהו כצ’רצ’יל במקומו ותוקע סיגאר בפיו, שמא יצליח להוציאה מהמיצר…

– ומסילת־הברזל של שוייץ, מסיעה אותי בלי שאדע – אם לצפון אם לדרום, למערב או למזרח תרוץ, כי עוקפת היא הרים ומגיחה מיערות – הרי זו הדרך אשר תפליאך בארץ הקטנה, ממנה לא תראה עוד שלג מקרוב אף הקרח הנודע לא ייראה… רק בעבור אחד בשיפולי הגיאיות המוריקות ונעליו מסומרות, הצקלון על כתפו ומקל בידו, ואמרת אל לבך: ודאי אל השלג והקרח הוא הולך וקרובים הם – מאחורי היער או ההר.

בינתיים רק ערים ועיירות ובתי־נופש חביבים נשקפו אלי בעד ליער, זרמי מים זינקו לפתע וביתרו ורצו, נשאו דרישת־שלום ממקורם הנעלם בהררי הקרח והשלג הגבוהים של שוייץ. נטרפו עלי איפוא מעשי בראשית ובאשר הביאתני הרכבת שם הצבתי את רגלי, כמו ארץ שפלה היתה שלבי גס בה והכרך שוכן אל אגמי מים וגבעות שלוות. ירדתי והבטתי כה וכה בשאלה: מי יכירני בעמדי על הרציף הזה, כי אמנם באתי מרחוק?…

– נו־נו… בדומה כי זה האורח לך חיכיתי בציריך הברוכה. – תלה בי מבט זהיר ומעולף בדרך שאלה אברך נאה. ובסלסול שבחיוך על פיו תהה על קנקני, האם אני הנני העברי מארץ העברים? – – –

– אני האיש. – הנחתי את דעתו.

לקחני בזרועי ואמר לי בהיתול דק: הרואה אתה את העיר ובגשם היורד עליה, אין זו לידיעתך יוצא מן הכלל אלא הכלל… וכן הוסיף מיד בחידוד יהודי מובהק: כעיר הזאת כן אנשיה – אלא, אם יהודי יבוא לשבת בתוכם וימשול בם, אך זו צרה שאין מניחים לו ליהודי זר לשבת ביניהם – ח־ח־ –… כן הביאני עד לאכסניה ולא מיהר להיפטר מעלי גם אחר־כך, אלא שמח לגלגל עמי בשיחת־חולין ולהשיח מאשר עמו ושאף עשן מסיגאריה שלו לתיאבון.

– עתה אשמע לבסוף דברים של טעם על חייכם בארץ זו היושבת במרומי הרים. – פתחתי לו.

– דל ועלוב הוא הסיפור כדי בזיון ממש.. – חייך מזווית עין – דל ועלוב כסיפור של יהודי־פליט, הנאלץ להיאחז בארץ עשירה וזו לו מלחמת תשע־עשרה שנה, כעקשנותו של גר ופליט האסור באזרחות. אמנם יושב, עובד, צוחק להם ומבטל את נימוסם, אף מוציא עתון ומציג מחזות על במתם – ואף־על־פי־כן גר! ולא קשיא: שוייצים הם וכמותם גם היהודי השוייצי. אף אתה צחק להם בלבך כי שמן בשרם ולא ירגישו יהלכו על פני ארץ זו שאינם ראויים לה, ועל כן לא אוכל ולא אובה לסלוח…

הבינותי כי מנסיונו רב־השנים דיבר האיש ורמזיו פתחו לי פתח להציץ בחיי אומה זרה וארץ נכריה, השוכנות בדד בהרריותן ובדשנן, באין־מפריע. קמנו איפוא ביחד ועלינו במעלות העיר, שם חומות ומגדלים התנשאו כבימי הפיאודאלים ואפשר כי יהודי נודד נקלע בזה וחסה בכנפי חסדו של האציל. ירדנו עם העיר אל מסילותיה ורחובותיה – שם סחרה ורכולתה –

– ובמה יחיה העם הזה את רוחו בארץ היפה? – שאלתי בהביטי אל הברבורים השטים באגם המים והמפרשים הנעים במרחביו.

– הוא שאמרתי: עושרם הוא בעוכרם. – התל חברי ולא ידעתי אם למען החרוז התל או לאמת כיוון – משום כך לא ישישו לקראת הזר, כי די להם באשר להם: פועל וסוחר משלהם – וזר למה?… – אלא תייר שכספו עמו, בבקשה. הללו אינם בחזקת “זרים” או “יהודים”…

כן סיפר איש־שיחי ולא נשאר לי אלא ללמוד מפיו, כי יהודים שאננים יושבים בזה בדד ונשמרים מהתערב בבני־עמם אף שנמשכים הם למורת־רוחם בקשר דק. למשוך את ידם מעיקרה לא יתנם לבם – ומשום כך ימצא בכה אחד ובכה עוד שניים, שלושה בגנף ומנין בברן – השומרים על הגחלת… אם לא לשמה – הרי לכבודם הם.. –ח–ח כבוד יאבו גם הם… – צחק איש שיחי את צחוקו המר לתיאבון – וירדפו אותו כבכל מקום.

ותוך שנעשינו צהובים זה לזה, הכניסני בציבור, אך הקדים להזהיר אותי על נימוס ומידה שבמקום. דיברתי מעט אך כדי לזרוע זרע, לא הפלגתי בגדולות, כי לא ידעתי מי הם: מהם ש"גרמנים" הם, מהם כמוהם כ"צרפתים" ומהם אולי כ"איטלקים" – מי יתהה על קנקנם, מלבד אם יתכנסו יחדיו מהגרים שבהם – ארץ־מוצאם תענה עוד בפניהם. היה איפוא גם הקיבוץ הזה לפלא בעיני ושוייץ כולה חידה.

– אמנם זאת לא אוכל הבין… – השמעתי את פליאתי לאיש־שיחי – כיצד לאווירה זו של שאננות היושב בהר, נתלוותה ראשית ציונותנו הסוערת עם ד"ר הרצל בשעתו? מה ראה על כך, או אפשר שפעם גם כאן חוק נסתר של “קירוב הניגודים”, אשר יפעל במקרים רבים בחיינו אנו ובחיי עם?

– יפה שאלת. – העריך איש־שיחי בכובד ראש את קושייתי והביט אלי מתחת לריסי עיניו הארוכים – אילו שאלתי גם אני לשאלה הזאת, כי אז ודאי שלא הייתי יושב בין הסוחרים שבכאן… אף בקרב הציבור הזה.. אלא פניתי והלכתי מכאן לבאזל.

באזל – האמנם כה גדול סיבובי בארץ ולא שיערתי!… סובבתי בארצות, עברתי בתפוצות ולא נתתי את דעתי כי הגעתי עד למרכז ולנקודת מוצא, מהם התחילה בחיינו התקופה החדשה והושתתו האשיות של בניננו החדש? נתמלאתי סקרנות, כי ראיתי אבן שואבת חדשה ונודעת מקרוב. לא רק ערפל עב של יסורים או משא ומתן על דברי רוח עם יהודים ועם נוצרים; לא רק כעברי מארץ העברים החדשה – אלא אלך ואראה באותה לוז שהיתה טמונה באפר ונתעוררה בעוד־מועד להציץ ציץ בעם ולהפריחו על עברי פי האבדון. אכן, קול התחדשות העם בפי הרצל מנהיגו מלפני חמשים שנה הגיע לאזני, כאשר נפרדתי מעל בן־לוויתי בציריך ועל־ידו מקהילות יהודים בשוייץ, כדי לחנות בבאזל בדרכי בחזרה.

אשדות המים אצו במשנה כוח בירידתי לבאזל. היערות גלשו – וביניהם הלך והתלכד זרם־מים שעצם מאוד: אפיקו רחב וזרמו גבר, עקף הרים, געש בתהומות עמוקים – עד צאתו אל המרחב בהמון מים עכורים וסוחפים – בגאון הרהיין. זרועות ההר נשארו כבר מאחור והמים פילסו דרך בין גדותיהם ששפלו, שם שדות ציפו להם ומרחבי מזרע וקציר של ארצות המישור. היה הומה לבי למראה עיני, כאשר באה הרכבת בשערי באזל, והרהיין פורץ אחרינו ומגלגל מימיו בין חומותיה ומושכני אחריו.

– היש בזה עוד גשר על הרהיין? – שאלתי כחוקר לפלא.

– ודאי… – הורוני את הדרך אל הגשר – והוא מעבר משם לעיר.

– ויש בזה בנין מלפני חמשים שנה? – הוספתי ושאלתי.

– הקאזינו הוא והוא עומד, אף ששונה מראהו מלפני חמשים שנה. – הורו לי על שאלתי.

הלכתי כאשר ילך תייר, סומך ובוטח כי באשר יימצא דבר נדיר בעיר הזאת, הדרך מאליה תובילני שמה. ואמנם אצה דרכי אל הנהר על פני בנינים גותיים של כנסיות או פסל שתכנו מוזר, אך משום מה ריתק אליו את מבטי – פסל ה"וילדה מאן" – “האדם הפרא” – הוא או תארו נחרת במוחי, כשהוא מוריק, בזר אצות לראשו, מיושן, כאזוב ביער או כצמחית־הרקק אשר במצולות הרהיין.

אף־על־פי־כן לא שהיתי בחפזי, אף על הקאזינו אשר שופץ עברתי, עד אם עליתי לבדי על הגשר של הרהיין ומימיו העמוקים והרחבים גורפים תחתי בעוז. – מה התאוותה נפשי למצוא בזה? אין זאת, כי את הרצל השוהה על הגשר בשעה זו שמדינתו עומדת – חיפשו עיני לראות ואביט סביב: האין זאת שדמותו עדיין מרחפת כאן כאשר ראיתיה בתמונה? –

אפשר הוקסמתי מדכי־המים הזורמים מלוא רוחב אפיקם בין העמודים וקשתותיהם, כי עמדתי באשר יאוץ הזרם כלפי המערב. עוד מעט ואל לב גרמניה יחדור בעד גבולותיה הסמוכים, כי אין לו מעצור. חוק בל־יעבור הוא, אשר אל ארץ הגרמנים־ההונים יזרום גם אחרי אשר פשעה ואדמה מדם, אל תוכה יבוא כיין הקדום, יבקע במלוא עוזו להעטות עליה ירק ולהצמיח בה תנובה – – והעונש מידי שמים על ארץ זו, שייהפכו מימיה מאררים?! – שאלתי בקנאה.

– העונש לא יחול עוד בדרך־פלא. – ניבט אלי מבט גדול ומגלה־עמוקות של המנהיג, אשר דימיתי לראות בזה את דמותו, ובה החידה והפתרון של כליוננו ותחייתנו כיהודים בזמן הזה.

– וכיצד יחול העונש, מנהיגי, הרי אותו אבקש לדעת! – שאלתי.

– העונש ממשמש ובא באותה דרך תפוסה לשכל הישר, אשר לה ניבאתי לפני חמשים שנה. – דיברה דמות המנהיג – שרשיהם של הדברים נראו כבר אז בזרם השנאה המתגלגל בנחשול בוז ולעג לחלש. ראינו את הכוח על גדות הנהר הזה – הרהיין – והוא כענק הפיסי הקדום, כאדם הפרא כ"וילדה מאן" השונא ובוחל בשרץ השורץ. ראינו והזהרנו: אל להוסיף לשרוץ, כי בנפשנו הדבר! אל להוסיף לשרוץ כנטולי־יש בין חומותיהם של זרים. כי הרהיין – הריינוס – מתעורר! ובהתנערו ישלח, כמאמרו של משורר זמננו, היינה, את הלמות פטישו במהלך־תמס. ממנו יוסיף ויעבור על פני חלש וחזק גם יחד, עד אם יכריעוהו וישיבוהו אל חרצובות הרהיין, אך אז כבר תהיה האדמה סביב נקיה מיהודים, שיכלו להיות חזקים גם הם אך גורלם עיכב.

– הוא איננו מעכב עוד. – בישרתי לקול המים הזורמים.

– לכך ניבאתי באמונתי בכוח שיגלה עמי ובשנאתי ל"וילדה מאן" – הפרא על הרהיין. – דיבר המנהיג – אך צחקו לי: “מלך” היהודים הדלים והקבצנים, מלך נטול־מלכות… והנני גיאה כי מלכות זו קמה אף שאינני בחיים. רוחי במלכות הזאת אשר לה ניבאתי בכוח לא פחות מכוחו של נהר הרהיין, כי מהגואדאל־כביר זרם כוחי לפו ומפו לנהר הזה והלאה, עד שחזר אל מקור גאונו שאין גדול ממנו – הירדן אשר בארץ – האם חיתה הארץ? –

– חיה היתה! – עניתי ביראת הרוממות, גיאה שהיה בידי להביא בשורה עד למנהיג שגורלו גורל גואל, אשר את הארץ ראה ולא בא אליה, כמשה. רוחו הלכה אתנו.

פרידה משוייץ… בפני מסך הברזל

הירד אחד מההר, בשובו אל המישור, ולא יצר לו – לא יצר בכלי נשימתו ובחדרי־לבו ולא יהא כאחד השרוי בצער על אבידה שאינה חוזרת עולמית? – – כן אירע גם לי בהישאר מאחורי הרהיין והעיר באזל היושבת על חופו – עמו גם המסילות והגשרים, מפלי המים והפלגים שגעשו באפיקים של ארץ ההרים… כל אלה נשארו שם, כאשר יישארו נכסי אחד, שאינו רשאי לטלטל מהם בצאתו מחוץ לגבול, אלא כדי שני זוגות גרביים, ממחטות ושאר תשמישים קלים שהם הכרח לאדם.

במטען קל כיוצא בזה נסעתי ולא היה בלבי אלא אותו הרהור מדאיב, שאין אדם עשוי לחפון במלוא חפניו מכל שהיה מתאווה לקחת: רחש ידידות והחזקת טובה נאמנים לבן־לווי שחרחר ומלא פקחות, המבלה את ימיו בלגלוג קל לשוייצים השקטים־השאננים, שראשם קשה מהבין לתנועת מוחו השנון של היהודי. אף סקרנות שלא באה על סיפוקה – לגבי הגבעות המודשאות, האגמים האובדים בערפלים והרים גבוהים מעל־גבוה אשר על ראשיהם ילינו קרחי־עד. רעב קדוש זה שלא בא על סיפוקו בוודאי הוא גם הגורם תמיד, שכל הנוטה ללון בארץ זו, ישיר עליה כי ירעב לה, אך לא כן עם הארץ היושב בה ישיבת־קבע שהוא שבע – השבע אינו אומר שירה…

ושוב לא נתתי את דעתי על העובדה שהוציאוני ברכבת מהספר של שווייץ בלי לפשפש הפעם בכלי וכי חזרתי ברכבת על פני אדמת צרפת, שתחנותיה היו ריקות באשון־לילה. אליבא דאמת, הייתי משקיף בעד האשנב אל התחנות האובדות הללו ואיני טורח לקרוא את שמותיהן. יתר על כן: שוב לא נתחמם לבי בהקלעי בחזרה אל רחוב פאריס ואפילו למבוי “אלבויי” עצמו, שבאכסנייתו הלוליינית היו חבושות מזוודותי. כן לא הייתי תאב לדעת מה מתחולל בלשכות אחי או מה על תכסיסים שנקטה מפלגה פלונית כלפי אלמונית, מה מאחורי הקלעים של מערכות עתוניהן ומה מבפנים לפרגוד של מטותיהן הראשיים.

מעין שוויון נפש ירד עלי לכל אשר סביב לי. מזוודות עמדו נגד עיני ואדע כי מסעי הגיע לקיצו, אף שכרטיס הזמנה היה ממתין בזה לבואי – כרטיס אחרון לוועידתם התרבותית של צירים יהודים מ"המזרח". – ועידה של יהודים אדמונים אשר מעבר למסך־הברזל המיסתורי, כאן בתוככי פאריס – ולא אזדמן אליה! – התעוררתי קמעא אף שעדיין לא שקלתי בדבר, שמא הליכתי לוועידה זו עשויה “להתפרש”, או אולי יראו בה משום גילוי “סטיה” לא רצוייה לצד שכנגד? –

הרי לא עסקתי מתחילה עם ראשים ומנהיגים והאמת ניתנה להיאמר כי הם גם הם לא עסקו בי. – באחי בני־עמי באשר הם עסקתי ואליהם הלכתי בין היו בואייטשפל שבלונדון ובין בבורסת יהלומים בברוסל, בין במחנות מינכן ובין כצירים בוועידה זוטה או רבתי… הרי שגם כאן יתכנסו אחי, ולו מן האדמונים, – הבה ואלך אליהם בטרם היפרדי.

שמתי את הכרטיס והלכתי בהרהורי לוועידה – והיא בקצה הכרך, באולם קטן, אשר בפתחיו כבר שוטטו־הסתופפו אותם הולכי בטל וסקרנים, אשר ענין ישר לוועידה זו לא היה להם, אף־על־פי־כן היו תאבים לשמוע מה ידובר בזה, כדי למסרו אחר־כך במפלגות ובעתונים, לאמר: כן דיברו “האדומים”, כן התווכחו ביניהם־לבין־עצמם, שקעו בניגודיהם וסתירותיהם אך כמובן הצו מלמעלה הוא פעל, כיוון, הדריך..

אף אני נכנסתי בזהירות אל אולם אשר לשולחנותיו ישבו צירים ובלבי מעין היסוס – שמא סטאלין בכבודו ובעצמו מציץ על הליכותי חודר לעמקי מחשבותי או אולי אחד מיועציו… שמא ברית־המועצות כולה עלולה להתפרץ מסוגרה ולגזור על שכמותי: כלך לך, כי ריח הריאקציה. זה חופש הדעה שאתה דוגל בו, נודף ממך במרחק ת"ק פרסא… כן סבור הייתי ולתמהוני נקראתי לשולחן הוועידה ונתכבדתי כאורח מהארץ, אשר ברית־המועצות כבר הודתה בקיומה, – לוקחתי אחר כבוד בין אחי.

התבוננתי אל פניהם סביב – ולא זרים הם לי, מודעים מתמול־שלשום, כמו ראיתים בילדותי באחד מחוצות פינסק ואחר־כך באחת הקבוצות או הלשכות בארץ. הפנים שאינן קפואות לעולם אלא ערות – אבר מאברי העם הזה אשר הושמד, אך שלוחותיו הוסיפו להציץ ציץ – חיים הם העולים תמיד מתוך המוות. ואני מבקש לקרוב אליהם – אך מחיצה חוצצת… אני מבקש לקרוא להם: אחי! – ומסך חוצץ… בעיניהם הכבושות קוראים הם מעל הכתב דינים־וחשבונות והרצאות על חינוך ילדים אשר שרדו, על קרשי התיאטרון העממי שהתמוטט, על כוח הביטוי שאזל מגולתם, כאותו דם שהוא אוזל והולך מעורקי האיש שנאנש. הקשבתי:

– בפולין היו לנו בשנה זו ששת אלפים ילדים בבתי־הספר והשאלה החינוכית העיקרית היתה כיצד לנטוע בהכרת הילד את עצמאותו “הדימוקראטית” המלאה. אף נבחנה השאלה, ברוח התנאים החדשים השוררים בחיי עמנו, כאשר שתי לשונות – אידיש ועברית – נוספו על הלשון של המדינה. – כן דן בבעייה בלשון סטאטיסטית־מדעית מחנך ותיק.

– אנחנו השחקנים הנודדים, באי־כוח הבמה והתיאטרון היהודים, שהיו תוססים מלשד עממי, עומדים כעת בפני קיבוצי העם וידינו ריקות. אנו נותנים מכל שהיה לנו בעבר, אך רפרטואר חדש מעמקי החיים החדשים שלנו – אין… – היתה מתנה שחקנית קמוטה אך מלאת רגש, בת שגדלה על קרשי התיאטרון היהודי־העממי, אשר בשמו ובמסורתו הגדולה נתקשר שמה.

– אנחנו, כמובן, מרימים על נס את תקומתה של מדינת ישראל אחרי שברית־המועצות הגדילה לעשות למענה, – קם להצהיר לבסוף דובר ראשי בוועידה – ואומרים: עם מדינת ישראל אנחנו במלחמתה ובמאבקה נגד כוחות השחור האימפריאליסטיים ובעד נצחון ההתקדמות ברוח הדימוקראטיה העממית האמיתית.

– גם אנחנו… – החרה אחריו כאחד שכפאו שד שריד ה"בונד" אשר עד לקומוניזם לא הגיע ועם זה לא הודה כי נשאר במאסף. אף צחות לשונו הזכירה את הימים הטובים של הוויכוח הסוציאליסטי הסוער “ברחוב היהודי” לשעבר. – כי דברינו התקיימו. המחשבה הסוציאליסטית של ההמונים הרחבים הביאה את הנצחון, והריאקציה הבורגנית לצורותיה הרקובות לא תוכל להגיד בשום פנים כי נצחונה הוא…

היתה איפוא רוח אחת בדברים שנאמרו ואף־על־פי־כן היה דרוך קרב סמוי מעין. הללו מתוחים והללו חושדים וחשודים: כיצד אמר פלוני בשאלה של הלשונות ומה נאמר בדבר ההגמוניה של הלשון האחת על השניה? חזרו והתוכחו, הבונדאי “היורד” הגא מנכסי התרבות שלו והקומונאי שחיכה לראות איך יפול דבר בין היריבים, כאחד שהכוח בידו.

ובכל אלה היה מנסר גם פה אותו הלך־רוח של אכסנית־ארעי, בהיותו מנסר בכל כינוס יהודים אחר שבפזורה. דהיינו, מעין סוגר הוא העולם הזה ועל אף רשות הדיבור אשר ניתנה, אין אחד מתיר את עצמו מהסוגר הזה – – ואני, אשר על קיבוציהם הנפוצים לא נמניתי ובסדריהם החדשים איני מבין עד־מה, אך זאת שמעתי: ברומניה כך וכך יהודים ובתי ספר, בהונגאריה – קיבוץ יהודי מונה כך וכך – בפולין. בצ’כיה.. מורים ובתי ספר… סמינארים.. תיאטראות ועתונים… והמדובר הוא בשרידים – שרידים – אודים – – ברוב מאמץ קשרתי את דברי, לאמור:

– אחי ורעי, – אמרתי – בסוף דבר הרי אני עומד להפרד מכל מה שראיתי ושמעתי. היתה לי סקרנות פיסית ללמוד את החדש שביהודי באשר אמצא אותו, אך איני צריך לומר כי הלימוד היה קשה. שרידים ומתי־מעט מרבים נשארנו, והרים מפרידים בינינו, ולא הבדל לשון עיקר אף לא הבדל דעות ואמונות; הבדל תנאים הוא החוצץ והעושה ויכוח־דברים בינינו למיותר.

– מיותר?… מדוע מיותר… – שמעתי שואלים אותי שאברר את דברי.

– לא אענה לכם במשלים, אחי, כי עמוק עניננו ממשל. לא אדבר בחידות כי משהו מגורל האנושות כולה קרה כאן תוך ימי דור אחד, ואף־על־פי־כן אין אנו שומעים איש את שפת רעהו. אנו מדברים במונחים שונים ובתפישות שונות. אם אומר לכם כי להבנת ענין מדינתנו לא די בהערכת ההווה בלבד, אלא יש להזקק לגישה היסטורית – הרי תשאלו אותי אילו דרגות היסטוריות עברו עליכם שם בארץ־ישראל, תוך הזמן הזה, ולא ידענו? ואם אבוא בטענה אליכם, מדוע לא תבינו לעניננו כפשוטו – אתם שארית פליטה של המון יהודי, של ניצוץ יהודי גדול מן העבר? הרי תשיבו לי: וכלום נהירים לכם דרכים בהם נתגבשה השקפת־עולמנו אנו? – לאו… איני יודע וכן אתם אינכם יודעים. בעל־כרחנו נפרדים אנו בלי סיכויים להבין איש את רעהו, בזמן שבימיננו הדגל התכול־לבן ובימינכם הדגל האדום הנערץ עליכם. נפרדים אנו אף על פי שיודעים אנחנו, כי אי־שם במעמקים יש קרבת בשר בינינו, אשר לפני שלושים שנה היה בה משום ממש יהודי גדול ועתה מותנית היא בתנאים – – –

יותר מכן לא יכולתי להמשיך כי נתליתי בעצמי בחלל ריק או נתקלתי בקיר אטום והענין היה יקר לי מכדי לשחת דברים לריק. סוף דבר הרי לא כיוונתי את דברי לפרסום בעתונים וגמרתי בהכרה פנימית שלא אמרתי מאום. שמחתי כי שעת הצהריים כבר הגיעה ונדברנו צירים־שליחים, בונדאים־קומונאים, עתונאים־סופרים מגשרי תהומות, ללא פולמוס עקרוני לסעוד ביחד בסט. דני העבש והישן, שם המסעדות העממיות הומות, שם המלצריות עוד מחייכות, שם תוגש לנו ארוחה במאתיים פראנק לאיש. וכיוון שלסעודה הלכנו בהסכמה גמורה, נמצאה מיד גם לשון משותפת לנו, לשון דלים ועניים בפאריס המעטירה:

– אתה הבונדאי לשעבר, – נקטתי עתה יתר חופש מילולי – שוא תכרכר בכרכורים ותודה נא לי למחצה או לרביע. נדבר פשוטות: עברית. זו לשוני אני, אתה יודע, אף שרוחשים כולנו כבוד ליידיש, ששירתה אותנו שלוש מאות או ארבע מאות שנה. אין חולק! – –

ולקומונאי הודיתי בפשטות:

– באמונה כי הייתי מקבל עלי כל גזירה שבעולם ובלבד שאראה במו עיני מה באמת חולל העם הרוסי הגדול, אך זו צרה כי מחיצות פוליטיות חוצצות בזעם גם על האמת עצמה.

ועוד לשחקנית הנודדת שהיתה עמנו וביקשה לקשור מזרח ומערב בנימים הדקים של מזגה האמנותי, אמרתי:

– רואה אני כי עתידה את עוד לנדוד על פני במות הונגאריה הצ’כיה, רומניה וצרפת, בכל אשר יהודים שמאליים חונים – ניחא. שירי להם את השיר: “ס’ברענט יידעלעך, עס ברענט” כאשר שרת לנו – – כי אהבתיו עד לדמעות ואפחד אותו עד זעזוע נפש – – אך בימינו לא ילך עוד יהודי רק באשר נוח לו לשפוך דמעה על קבר, כי לעתיד מצווים אנו ללכת.

וכאשר ישבנו בצוותא ושתינו כוס מיין השולחן העממי של איש צרפת, ידעתי כי זו “הסעודה” האחרונה לפולמוס ולחילוקי־דעות, לסתירות ולניגודים הקורעים קרעים בגוף עמנו ועדיין אין כוח בעולם שיאחה את הקרעים. נפרדתי ושוב לא ערבו לאזני דברי הברכה שהשמיעו לי חברים “עברים” ו"יידים", לי ולכל אשר יקר לי.

בדרך – למדינה

– – ויגנח האווירון מלוא גניחתו, עת פלש בעבי מרום והאדמה הרחוקה תחתינו. אין פלא בדבר: עשרים וארבעה מקומות היו בו ועשרים וארבעה יהודים ישבו בו על מטענם הקל, לאחר שהתחרו זה בזה להשיג כרטיס ולמהר באווירון זה, היוצא לאחר הפסקה רבת־ימים בדרכו לישראל. כאן שליחים צעירים של המדינה, פקידים שמשרדיהם קראו להם למסור דינים וחשבונות, אורחים שנקראו לבוא ולהביא את דבר המדינה שקמה וקשייה לידידי בית ולידידי חוץ באשר הם. נסעו מכל הסוגים האלה ואין ספק, כי בלט בהם הסוג שהיה קרוב למפלגה השלטת במדינה הצעירה – זו שהחלה לעלות תוך העבודה בארץ וקולה נשמע כבר בקונגרס ציוני, ועתה היתה למפלגת המדינה וראשה, ראש הממשלה – מי שהיה פועל בארץ.

מאליו מובן, כי נשאלתי גם אני באווירון, לאמור: נו, חבר… ודאי ותיק שכמותך חבר המפלגה הנך – ח־ח – ובושתי וגמגמתי –" הן", ו"לאו"…

– נו… מילא… שטויות… ומי מדקדק היום בכגון אלו… נ־נ – ודאי נשוב ונתראה עוד בכינוסים, באסיפות, בישיבות ובפגישות מטעם הציבור ומטעם המפלגה, המדינה ומוסדותיה בישראל. – כן אמרו הללו שלא ידעו לשון אחרת, דיברו בבטחה ואף־על־פי־כן החלו מסתייגים ממני.

באתי שוב על עונשי ואדע כי אני חוזר ומתכנס אל עולמי שלי בתוך ציבור שהוא אחד ומאוחד בכרטיס של מפלגה. לא קינאתי באלה אף שמחתי בחזרי אל קליפתי שבקעתי מתוכה למשך חמישה חדשים – – הושטתי ידי לקיבוצי אחים, קיבלתי מהם ונתתי משלי. עתה חסל, מטעני עמי ואני נוסע טס, האווירון גונח, כאמור, במלוא כוח טיסתו, פולש כחץ בין העבים – יש ונופל תהומות אך מיד נדחף למעלה ומרקיע, טלטלה רבתי היתה זו בין “הבורות” שבחלל האוויר הצח.

הנה האווירון בקצה צרפת ועדיין שימשו אותנו צרפתים, אף את קסם הריביירה ומונאקו לא מנעו ממנו בחשכת הערב; הנה באיטליה והשירות נעשה דרומי יותר, עני ודל כארץ שדולדלה מהכיבוש; חנה ביוון – וקלחת צבאית־למחצה קידמה את פנינו, זו קלחת הליבאנט, אשר פנים משלו עדיין אין לו אך חי הוא ממה שגדולים ועשירים משפיעים עליו – מדי־שרד שנשלחו מארצות־הברית, התרברבות צבאית של ארץ אשר בגבולותיה מתחולל עדיין קרב־דמים פנימי, תחת מסווה של מלחמות – דעות ותנועות – – חנה האווירון חנייה אחרונה בקפריסין, אשר גם בה ריח אבק שריפה עמד, כמו התכוון הבריטי המפקח בשדה־החנייה, לשוב ולנצח מהאי על המלחמה בישראל…

– – והנה האפילה חיפה במפרצה, זה שהיה אך לפני מספר שנים מפעל ייבוש של חלוצים, ועתה הריהו שער המדינה. חג האווירון על פני המפרץ הזה וקנה שביתה לעצמו בתוך תנועה, שהיא ההיפך מרשמית אלא מעין תחרות של טירונים היא – בה הנשאל מתחרה בשואל והנבדק בבודק והנוסע היורד בקצין או בקצינת שדה־החנייה.

– רבותי, המזוודות…

– פשיטא, גם במדינה שלנו צריכות המזוודות בדיקה.

– דיבורים אלו לשם מה?.. ציוו על המזוודות ומשמע שיש להגישן. אדרבא, נראה כי יש חוק במדינתנו… סמל – סמל חייב כל אחד להיות!

התחרו איפוא אלו באלו שליחים, שלבם גס בשליחויות ציוניות וצעירים ששבילי שמים נהירים להם מרוב טיסות. ואין צורך לומר אלמוני – רב – אשר יהדות ארצות־הברית עומדת, כביכול, מאחורי גבו והוא די לו בתנועת משקפי־הזהב שלו לגבי הנעשה ולגבי הצריך להיעשות… המ… ודאי הדברים יישקלו יפה־יפה ויוכרעו בפגישת ועד שהיא קרובה להתכנס ובמועצה שתיקרא מיד אחריה… – אכן, הגיעה השעה, בה דברים נחתכים במועצות ובפגישות ולא נשאר לו לאחד־העם אלא לצפות בחיבוק־ידים – כי הכל ייחתך וייעשה במאמר־פה.

משום מה נצבת לבי לרמזים האלה, בדרוך רגלי על אדמת ארצי שהעלתה קוצים סביב לשדה החנייה. נצבת גם לקולם הער והמזורז של פקידי השדה, אשר לא הכבידו ולא הקניטו אלא בתום לב אמרו: ומה אתם רוצים – אימתי למדנו לנהל שדה חנייה? – נצבת הלב כאשר ירד הערב ומכונית נוסעים קרבה – ואפשר היה מיד לצאת לתל־אביב.. מעתה לא חשבתי עוד על גורל אחי בפזורתם, אף לא על הנוסעים לוועידותיהם, כי בעד אשנב המכונית הצצתי בחשכה לראות גבעה ולהבחין בהריסות, לחוש ברוח הלילה המנשבת מן העמק לשומרון – מה מליל? – –

– פשיטא… הרינו נוסעים במדינתנו. – לא עייף מהתפעל הנוסע בפעם חמישית לארץ.

– נוסעים בדרך זכרון־יעקב ונעבור על פני חדרה. – גילה הרב את בקיאותו.

ואמנם ענין הארץ לא היה זר לאלה, אף פעלו למענו בוועידות ובקונגרסים משך שנים הרבה ומהשמועה בלבד למדו כל שביל וכפר במעשה התישבותנו. עם זה היתה בי מעין טינה כלפיהם: חדרה… זכרון יעקב… ותל־אביב עצמה – מה ידעו עליהם, על חיותם־ראשונותם? – הודיתי בפני עצמי, כי עייף הנני למחשבות עצמי וזולתי, לכוונותיהם של שליחים ועצותיהם של צירים. שמחתי, כשנכנסה המכונית ברחוב העיר השרוייה בחשיכה ויכולתי לעצור בה כשמזוודתי בידי.

– כאן אני יורד. – אמרתי לנוסעים שנשארו יושבים – להתראות, יהודים.

– נו, ודאי… בפגישה או במועצה… – הואיל הרב לפטור בפיו.

– לאו דווקא. – לא העלמתי עוד מהם את האמת ואודה לאחרונה בפה מלא: – לא איש ציבור אני ולא אחד מעורב בעניני ציבור. על כל פנים היו שלום.

נשארתי עומד על עמדי ושאפתי רוח, כשמעיל הדרך לכתפי. עליתי במזוודותי במדרגות הבית ודלת דירת־מגורי נפתחה. שם פתחתי את המזוודות והזדרזתי, ככל הבא מדרך רחוקה, להוציא ולהראות כלי־מזכרת פעוטים ממקומות שונים: תמונה, סיכה, מאפרה – מזכרות משווייץ, מהולאנד, מצרפת, מדאניה, אגם מונטרי, ארמון שילון, גלויות רמבראנדט ולובר, פסלו של תינוק המוריד מי רגליו באחת הפינות של ברוסל. האמנם אך זה בלבד שרד עמי ממסע מהיר בו היתה מלאה הנפש דאגות והקבלות, גזירות שוות, חידושים ופליאות?.. פלטתי הכל לתוך חלל ריק של בית שהיה שרוי בפורענות המלחמה, והאשה ישבה בו דאוגה וילדיו היו בכה ובכה – השמעת? – הידעת כבר? – בנו של פלוני נהרג. בתה של אלמונית… נפלו אסונות קשים!

נדם עלי עולמי מיד והחילותי מפרק בשקט גם את חפצי המעטים – הצצתי בהיסח הדעת אל מדף הספרים שהעלה אבק ושולחן נקי מנייר אשר נדמה כי רוח חייו יצאה אותו. הנה הנהו הפרק החדש: בעד החלון כבר נדחפות המכונות המאובקות, מטעני נוער עוברים ביעף. –

הם הם המטענים השרים והחיים, אשר זר תהילה ענד כעת את מצחם – זר עשוי מערבות, ממרחבי אבק וממעברות הרים, שלא שיערו אותם יולדיהם־מולידיהם. – ואני במאסף הולך ומטען נוסף עלי, מטען שאולי אין חפץ בו בשעה זו לאיש, לנער, נערה – אף לאחד – ונמצא, למי אני עושה במערבולת זו, אשר רק עזים ואמיצים רואים בה דרך? – לעבודה… – שמעתי את עצמי אומר, ככל שהדבר נראה מוזר גם לי, באין נייר על השולחן ובעוד אבק כבד נח על כריכתו של ספר.

שוב לא בודד ראיתי את עצמי אלא חלק ממטווה, וככל מטווה שיש לו התחלה הרי גם נקודת־מוצא לו לעולם גדול שראיתי בנודי. – כאן איפוא נקודת־מוצא שלי גם במדינה וממנה יש לתת את ידי ולהוסיף לטוות…

– לעבודה… – אמרתי בבטחת־יתר, כמו היה הנייר מוכן ועטי שלוף ולא חסרתי מעתה אלא לשלוח את ידי לעבודה – – –

השאלה הארצישראלית בקונגרס פא"ן (1948) – (נספח)

כיוון שעברו “ימי המעשה” וקונגרס פא"ן בקופנהאגן כבר מאחורי, על החלטותיו ורשמיו ואישיו – הריני יכול לרשום כמה דברים, בין נוגעים הם להחלטה “הארצישראלית” שנתקבלה בקונגרס זה, ובין נוגעים הם לכל אשר גרם לה. ואמנם קונגרס פ.א.ן אינו ענין לפוליטיקה, כמנוסח וכמודגש, אך יש עניינים פוליטיים אשר עיקרם תרבות – ואנו הרי עדיין סבורים כי עיקר תחייתנו תרבות הנהו. למחשבה זו יש לנו שותפים הרבה וללא “מזימות עקיפין”, אלא פשוטו כמשמעו. בכך נוכחתי תוך הרצאתי במסיבות פ.א.ן של סופרים צרפתיים בפאריס ובלגיים בבריסל שקדמו לקונגרס וברוח זו הגיבה פה ושם גם עתונותם. מעודד ע"י העובדה הזאת הכינותי נוסח הצעה לקראת הקונגרס של פ.א.ן אשר הבאתיו ללונדון, כדי להגישו שם למזכירות הכללית של הקונגרס. בענין זה נעזרתי במומחים ממני: ברל לוקר, לואיס גולדינג ועוד.

יש לומר, כי בעניין זה הושטה לי עזרה מכל צד וגם אל סופרי אידיש פניתי מראש, כדי להבטיח את עזרתם. משאלה זו נשלחה טליגראפית למרכז “אידיש” בניו־יורק ויושב הראש שלו, הסופר לאה’לס, טילגרף ברוח זו אל הנציג בפא"ן, מר לבטויץ מאנגליה. נוסח ההצעה (אשר בינתיים כבר נודע מהעתונות) אמר, כי הקונגרס העשרים המתכנס בקופנהאגן מוקיר את העובדה של התחיה התרבותית של העם היהודי בארץ־ישראל (בעיקר לנוכח החורבן של מרכזי התרבות שלו באירופה מידי הנאצים), וכי הוא מאחל לסופרים ולמחוללים של התחיה הזאת להגביר חיל גם במאורעות המתרחשים עליהם (מלחמת העצמאות), כדי להמשיך ולהעשיר על אדמתם את התרבות – “שנתנה לעולם את אחד הספרים הגדולים ביותר”.

עם זה יש לזכור, כי האווירה האפוליטית בקונגרס פ.א.ן, “טוהרה” עוד יותר עם המלחמה ולאחריה. מצד אחד פעל החשש, שמא ע"י התערבות פוליטית לא מוצלחה – לא יועילו כי אם יזיקו; ומצד שני פעלה העובדה של מציאות “שני קצוות”. אם תקום לדבר על דיכוי המחשבה החפשית מקצה מזה, הרי נמצאת מוכרח לדבר על דיכוי מקצה מזה. מוטב איפוא לדבר על “פרינציפים”, ככל שהדבר נכנס בתחום הקונגרס ולא להיתפס לעובדות. בזהירות זו אין לראות את “הפחד”, שרבים סוברים לראותו, ואפשר שלאחר מעשה עלי להודות כי יש טעם לשבח בזהירות זו ואלמלא היא, עלולה להימנע כל אפשרות של הידברות באכסניה רוחנית, מעל “לראשי הניגודים” השולטים באומות. ולא אוסיף, כי יש חומר־נפץ כגון זה וכי רבים באים מצויידים בו.

אומות קטנות ואומות גדולות, אומות של הקצה מזה ואומות של הקצה מזה. אגוז־הפרך של המרכז הגרמני, אשר עדיין צל מעשיו מהעבר הקרוב פרוש עליו, למרות כל המליצות על הסליחה והכפרה. עניננו גם הוא לא היה איפוא נטול־חשש מבחינה זו. ואם לגבינו פג החשש וגבר האומץ, יש להודות על כך לכמה גורמים, ובראש להם להתגוננות הגבורה של מדינתנו הצעירה במערכת הימים של התהוותה. בלי לנקוט לשון של הפרזה יש לומר בבטחה, כי מעשי הגבורה הישראלית החדשה צודדו את לב האומות והארצות, בלי אומר ודברים.

פרט שני חשוב לגבי ענייננו היה אכסנייתה של דאניה: ארץ זו איכסנה בלבביות, בפשטות ובנימוסיות של רמה תרבותית גבוהה את הקונגרס, בלי להבליט את כוחה היא ובמגמה עיקרית לעשותה נוחה למתארחים. משום כך נענתה מיד ותלתה בלי ויכוחים את דגל המדינה שלנו בין דגלי המדינות של הקונגרס. המזכירות והנשיאות השתדלו למלא משאלתו של כל נציג וליישר הידורים כאפשר. מבחינה זו אמרו על הקונגרס כולו, שהיה מוצלח ביותר.

כמכוון מראש חולקה התכנית לשנים: חלק שהוקדש לספרות בלבד וחלק לאקטואליות. במרכז החלק הספרותי עמדה הרצאה של שלומברג’ה (נשיא פ.א.ן, צרפת) על טיבה של פרוזה: צורתה בימינו תוך סקירה על שיאיה בעבר (בספרות צרפת). הרעיונות “הצרפתיים” הם בעיקרם, כי זלזלה ההרצאה יתר על המידה ב"אידיאה" של הכתוב וכמעט לא ציינה אותו כגורם חשוב המתנה “גם” את הסגנון והצורה. בכל אלה כדאי אולי להודות, כי רעיונות “צרפתיים” אלו יש להם ערך לגבי דידינו, אשר המזלזלים בצורה ובסגנון מרובים בנו יתר על המידה.

הנני מודה כי מטעם זה נראו לי ההדגשות של הסגנון והצורה אף שהופתעתי לשמוע כי בעיני המרצה חטאו גם טולסטוי ודוסטוייבסקי לעקרונות האלה, שבהם יכולות לעמוד כביכול אך הספרויות הותיקות בלבד – קרי: צרפתית – ולא ספרויות צעירות לימים (הרוסית בכללן!).

המתווכחים הרבים שקמו להשתתף בוויכוח לא גילו מקוריות, אלא ראו הזדמנות למסור על המתרחש בספרות ארצם. מחאה מרדנית ואורגינאלית נגד עקרון “הצורה והסגנון” עד לביטול הדקדוק, נשמעה רק מפי סופרת סקוטית נעמי מיצ’ינסון, אשר במחלצותיה דמתה לאחת החלוצות הוותיקות שלנו מכנרת או מדגניה (חקלאית אף היא). לא אפרט בזה את האמור, אף שהיתה התנגשות סביב לשאלה, בין המחמירים שבספרויות “הגדולות” ובין המקילים שבספרויות “הקטנות”, עד שקם פיטר פרויכן (מחבר ספורי האסקימוסים) והודיע בגילוי־לב, כי סופר בן ספרות “קטנה”, הרוצה ומוכרח להתקיים – אינו פנוי לדקדק בסגנון ובצורה, כי מחובתו לשקוד יותר על העלילה, הואיל והיא מושכת את הקורא.

הצעות רבות, שהובאו בינתיים לישיבת האכסקוטיבה, דיברו בזכות חופש המחשבה של הסופר ודמו להצהרות אשר למעשה נוסחו עוד קודם לכן בצ’ארטר של פ.א.ן עצמו; בין אם הצהירו האנגלים על נחיצות האמת ושיקול הדעת (Truth and Reason) ובין אם אחרים טענו לזכות חופש־הדעה של הסופר בכל מדינה – הרי למעשה לא חידשו מאום. משהגיעו ההצעות לעניינים קונקרטיים (הצעה נורבגית בדבר צ’כוסלובקיה ותלונת הקטאלונים בדבר המתחולל בתחום חופש־הדעה בספרד), התגלע הוויכוח ונסתיים בתיקו ובהסתמכות מודגשת על האמור בצ’ארטר, שלא לנקוב שמות… מעתה תפשה מקום מרכזי מאוד שאלת החזרתו של מרכז הסופרים הגרמניים למסגרת פ.א.ן־קלוב, שאלה שנמשכה מקונגרס קודם.

יש להודות, כי הגואלים לתיקון זה נמצאו דווקא בין “יהודים טובים” אשר קמו לטעון כביכול לתיקון האנושות. ודאי הוא, שהשאלה הגרמנית הזאת היתה מוצאת את פתרונה, במוקדם או במאוחר מעט, גם בלעדי הגואלים היהודים וככל מעשה של התחסדות יתירה, היה גם בשתדלנות יהודית זו טעם לפגם. כאדם נורמאלי, הריני מודה ואינני בוש, כי הדברים הרכים של הסופר הגרמני בכר – דברי נוחם והכאה על חטא – לא עוררו בי התרגשות. אינני מפקפק שדיבר בכנות אותה שעה על מעשה השטן שאירע לעם הגרמני, אך מעשה־שטן בסוף דבר נשאר כמות שהיה ויפה לו השתיקה מדיבורים וממחיאות כפיים!

מה לעשות ומטבעם של יהודים הוא להזדרז יתר על המידה ל"מעשה־מצווה", אף שהיא בניגוד לכל רגש נורמאלי, כשמתיך עדיין מוטלים לעיניך. לא הייתי מרבה לדבר בענין זה, אלמלא השתקפה “צדקנות” זו של יהודים גם לגבי ענין ארץ־ישראל. אף כאן היו מהם ראשונים שהזדרזו לדקדק ולהצהיר, כי אמנם סופרים אנגליים יהודיים הם ואינם מבחינים מה קודם אצלם – אנגלי ליהודי או להיפך… – מה שאין כן שאר הדנים בשאלה (משני “הקצוות” כאחד) אשר הבינו דברים כפשוטם וגילו ברורות את חיבתם, אך הזהירו על השלום, כיוון שההודים מצאו עילה לטעון את טענת שלום אסיה כולה, וכאן ענין שראוי לעמוד עליו.

ענין מיוחד לנו בהודים, כיוון שבני אומה גדולה וותיקה הם, בני אסיה “גם” הם ובני תרבות רמה, ובאמור באחרונה, אפשר עוקץ העניין. אודה גם אני, כי עמדתם הנאה של אלה עוררה בי מחשבות על אפשרויות של הבנה ועל חשיבותה של הבנה. לגביהם אין מקום לנקוט לשון של הפרזה, כי גם דבריהם הם “בנחת נשמעים”. ומספרים הם על כמה עשרות אומות אשר מהן מורכבת אומתם וכמה לשונות אשר מהן מורכבת ספרותם, מספרים על עבודה גדולה ומאומצת, אשר הם מצווים לעשות בתוך הודו וכן על פעולה אשר יש לעשותה בכל אסיה כולה, כי אחדות היבשת מחייבת. בדברים כגון אלה יש משום ריסון והשפעה, אף קוראים הם (גם לנו) לקחת חבל בעבודה תרבותית גדולה זו.

לא זה חשוב, כי הצהרתי בתשובה לדברים כאלה, שאפשר ואני מכיר את הערבים (אשר מדובר בהם) יותר מרבים היושבים בקונגרס, אף היו ימים ובאתי בסוד אהלם וכפרם. לא זו בלבד שאנו מיטיבים להכירם, אלא אפשר ומיטיבים לחבבם משאר הטוענים. כן התקרבו והלכו הדיונים לנקודת־חום בשאלה הארצישראלית, עד שההודים שוב לא ראו לעצמם אפשרות לעמוד בה. לנוכח חשש זה של פירוד, היה מוצא אחד: להביא את הקונגרס לכלל דעה ברורה, כי אמנם הנציג העברי דורש עידוד לתחייה התרבותית של עמו, אבל עם זאת איננו מתנגד למשאלה אשר תובא ממקום אחר, לראות את הערבים בתחייתם התרבותית. כיוון שהובעה הדעה הזאת תוך סיום בברכת “שלום” (עברי) – בטלו כל הצעות התיקונים, וההצעה עברה ברוב דעות מכריע ובתשואות, פרט לקולות אחדים (צ’אכוסלובקים והולאנדים) אשר ראו בדבר “ויתור”.

ההחלטה נוסחה לאחר כמה תיקונים ויצויינו כאן לטובה מצד אחד המבקר האנגלי הנודע מקקארתי, אשר באופן פרטי העמידני על כמה תיקונים, ומצד שני מר גולדינג, אשר קיבל עליו ליישב את ההדור שבהצעות ההודים (הללו הודו לי אחר כך, כי בלבם ובמאודם הם נוטים לעניננו, אך אכסנית פ.א.ן. מחייבת). אושרה איפוא ההחלטה בתוספת קצרה לגבי הערבים. אף האנגלים ניחמו אותי על דרך הגיונם המיוחד גם בענין זה: הרי קיבלתם 70% מדרישתכם והצעתכם ותהא דעתכם נוחה.

אפשר לומר, כי בסיום השאלה הארצישראלית עברו שאר הענינים במהירות רבה. נשמעה הצעתה הרשמית של איטליה בדבר הזמנת הקונגרס לוונציה בשנה הבאה (ספטמבר 1949). הושמעה גם הזמנת סקוטלאנד לגבי 1950, ונשארה פתוחה שאלת 1951, כיוון שההזמנות עדיין לא סוכמו ומציעות הונגאריה, פולין ואפשר גם מדינת ישראל.

שוב השתלטה רוחם הנוחה של הדאנים עם הסיום, כשם שליוותה את הקונגרס מיומו הראשון – הושלמה גם תכנית הטיולים וקבלות־הפנים, ההצגות ושעשועי ה"טיבולי". לצערי, ענייני היהודי עיכב ולא יכולתי לקחת חבל בכל סדרת השעשועים, כי נקראתי להרצות בפני אחינו על הארץ ויצירתה. ופעם שניה נקראתי להרצות בפני חברה “טולראנץ” של סופרים ואמנים דאניים, אשר הציגה לעצמה מטרה (בין שאר מטרות). לשכנע את הממשלה הדאנית שתכיר במדינתנו, בלי להשגיח בשתיקת המדינות הסקאנדינביות האחרות. בשתי הפעמים מילאתי את התפקיד במיטב יכולתי, כי האכסניות היו חביבות עד מאוד, בין האכסניה של היהודים ובין זו של הדאנים. באחרונה כלולים שחקנים ידועים וז’ורנאליסטים. וכיוון שעיני התכלת של האיש הדאני מרוכזות הן ותמימות, מצאתי כאן שכר כנגד ההפסד בטיולים.

וגם מהמעט אשר עלה בחלקי לראות (והרי ידעתי ארץ זו גם מימי לימודי החקלאיים), נוכחתי לדעת מה רב הטוב והצפון בארץ זו – טוב אנושי וגם כושר של אימון־מנוער במחשבה, ביצירה, בעבודה ובמלאכה, בנימוס ובדימוקראטיה אישית שבטבע.

שוב לא התפלאתי לראותם עשירים ועניים מעורבים יחד במקומות השעשועים יוצאים לטיוליהם בסוף השבוע מחוץ לעיר, למחנות־נופש, ליערות אשר בהם הצבאים הנודעים לשם גדלים, להנאתם ולדאגתם של אנשי קופנהאגן. למותר לומר, כי זכרתי אותה שעה את חירוף־נפשם להצלת אחינו בימי הרעה, מאחד הדאנים עד לבית־מלכותם. זכרתי פעם נוספת, כאשר שמעתי את מר פרי מלך קאי, נשיא הפ.א.ן. הדאני, מייחד בדברי הנעילה זכר להוגה קירקגאארד, אשר רעיונותיו פרצו את גבולות ארצם חוצה. גם בזה היה מטוב־הטעם: לא נאמרו דברי נעילה שגורים, אלא קיימו את המסגרת של קונגרס לרוח ולמחשבה עד לסוף. –

מסע בתורכיה וביוון

הייתי מפליג כבר בדרכי חזרה לארץ על פני ים־השיש הרוגע ושחפים מלווים את נתיב־המים המקציף של האניה, כבימים עברו, ובזכרוני צוללת מחרוזת השמות שלמדתי לדעת באיסטאנבול – איה סופיה סוליימנייה, דולמה־באכצ’ה וארמון יילדיז – צוללת עם הבוספור וקרן־הזהב ועם מראה המיפגש ההיסטורי של אסיה ואירופה כבאגדת עבר – – ומה טעם לשוב ולספר במה שסיפרו רבים? – כמה טעמים, אף מראות ישראלית ספציפית, אם חוזרים אנו לשעה קלה אל ילדותה הקצרה והמופלאה של תחייתנו.

– – מיד נזכרים אנו, כי אך זה לפני מספר עשרות שנים היינו נתונים בארץ במשטר הממלכה העותומנית, אשר לקונסטנטינופול בירתה היו נשואות עיניהם של שוחרי ציון הראשונים. כל החולמים הללו – הנוצרי סיר אוליפאנט או הבילויים חסרי־הכל בלשכתם, איש טבריה או איש ירושלים מבעלי התכניות לתיקון ישוב הארץ, קארל נטר וד"ר הרצל, ימים רבים אחריו, – הכל קיוו עפ"י דרכם וגישתם להשיג כאן פירמאנים ו"כתבים" של השולטן, לטובתה של התישבות יהודים בארץ־האבות; והבארון רוטשילד קיים כאן נציגות קבועה כלפי המשרדים של הויזירים כדי להגן על מפעלו הוא ולעמוד על משמר עניניהן של המושבות הקיימות.

נזכור עוד, כי לימים עשתה ההסתדרות הציונית נסיון נוסף לאמץ את קשריה עם החוגים המדיניים של תורכיה, כאשר זו החלה מתחדשת והממשלה עברה לידי התורכים הצעירים, אף קיצה של האוטוקראטיה השולטנית קרב והלך. – אז נוסד כאן עתון בהשתתפותו של זאב ז’אבוטינסקי מצד אחד ומנהיגים צעירים מקרב הישוב עצמו באו ללמוד באוניברסיטה של קושטא – בהם נשיא מדינתנו יצחק בן־צבי וחברו ראש הממשלה ד. בן־גוריון, י. שוחט איש “השומר” ומשה שרת מקרב החניכים שבגרו בארץ. – הללו וחבריהם שאפו לאמץ קשר וקיוו להגביר הבנת גומלין לעניננו במרכז הממלכה העותמנית.

ולבסוף, גם הטעם הסובייקטיבי־האישי: בקושטא־איסטאנבול עברה דרכנו מרוסיה לארץ, ואם עזבנו את רוסיה בימות החורף הקר והצובט והים השחור טילטל את הספינה והנוסעים בה בלי רחמים – הרי בהתקרבות לקושטא היה משום חוף מבטחים ובאקלימו הרך של הבוספור משום קרן־אור, שבאה להשכיח את חשכת העבר שנשארה מאחורי גוונו. מכאן אותה סקרנות מובנת, בה הבטתי עתה, לאחר קרוב לחמישים שנה, לעבר מוצאו של הבוספור אל אותו ים, אשר בו היינו מפליגים כפורצים מן החשיכה לאור ומעבדות לחירות; אף ההכרה הנעימה שהיטבנו לעשות, אם גם ביחידים בעשרות אלמונים בלבד נסענו אז.

כל אלה, כמובן אינם אלא מבוא “נאיבי” לגבי התמורות שהתחוללו מאז בעולם כולו ובתוכנו, לא פסחו על קושטא־איסטאנבול אף הוארו כאן באורה של מהפכה מיוחדת במינה. לא עוד עיר־הקסמים של פייר לוטי, אשר רבים סלחו לה את עריצותה ופיגורה, את שלטונה האוטוקראטי ואת הרמונות הנשים שבה, בשל קסמה וחינה הביזאנטיים־המזרחיים; – הארמונות אשר בנו השולטנים מבית עותמן, הם גם שנשאו בתואר הכליף של העולם המוסלמי – ארמונות אלו עומדים דמומים כזכר לעבר, אשר לאורו כותבים עתה היסטוריונים בגילוי לב על מה שנחשב סודם של סריסים וחידתם של עריצים.

יתר על כן: אותה מערכת של המינארטים התמירים, שנזדקפו שומרים על איסטאנבול והפגינו מראשי גבעותיה כלפי המערב את כוחו הכל־יכול, כביכול, של האיסלאם – הם וכיפות המסגדים המתקמרות ביניהם ומתגבבות זו על גבי זו, כשהן מזהיבות בחרמש־הירח־והכוכב כלפי השמים המדומדמים של איסטאנבול – אף הללו נפתחו לעיני צופה. שוב אין פחדו של “המאמין” הקנאי על “הכופר” מונע לחזות בהם ולראותם כסגנון בנייה נוסף או ממוזג עם האמנות הנשגבה בעשירותה היוונית־הביזאנטית שקדמה בארדיכלות הבנייה בעיר הזאת.

הווי אומר: קרעה תורכיה חדשה קרע במסורת העותמנית של אימפריה כבושה בחרב האיסלאם. שוב אין דרוישים מרדימים או מעוררים את קנאותם של מאמינים לסיף ול"ג’יהאד"; שוב אין אשה כלואה וצופייה בעד רעלתה בגעגועים אל עולם־החוץ מבפנים לסורגי ביתה… אין שליטה כל־יכולה לדת על החיים… ואחרון־אחרון – קושטא־איסטאנבול אינה בירה, כי לאסיה הקטנה ולא בחוף אירופה הועתקו עם אתא־תורק, מחדשה של תורכיה, מרכזה ולבה של המדינה.

האם מיניה־וביה התחוללה התמורה הזאת ותהליכה כבר הסתיים? דומה, כי זו השאלה המגרה אותנו למראה מיפנה זה במסורת שמנתה כ־400 שנה, עת מכתתים אנו את רגלינו במעלות ובמדרונות המרוצפים אבן, יורדים ממרומי העיר אל מרכזיה העתיקים – וחומת קונסטנטינופול הביזאנטית עדיין מזדקרת פה ושם בנדבכיה, אף מגדלם־מעוזם של סוחרי־גנואה עדיין מתנשא לרום, וצי אניות וספינות שוקק מקשר את חופי העיר השוכנת על שתי היבשות. השאלה הופכת לשיקול נוסף שעה שרואים אנו בבני הכפר האנאטולי נוהרים לעיר ההומיה, מזמנים לה כוח עבודה זול אך בו בזמן מזרימים בה דם הררי־עקשני, החותר גם הוא לקחת חבל במאבק הלאומי על הקיום בעולמנו המחודש.

מייצגת איפוא קושטא־איסטאנבול שלב אפייני של הפיכה בפינת־עולם זו, שאנו מתערים בה ונעשינו שותפים לה – והדברים עדיין חדשים ביסודם לגבי דידינו. רואים אנו עם מייצר בשיטות נחשלות אך ביד חרוצה תוצרת חקלאית בשפע – תוצרת אדמה וים – ומשיט אותה אל השווקים הפנימיים שאינם חסרים מאום; רואים בדור צעיר, על שני מיניו, נוהר אל בתי־ספר ואל מגרשי הספורט. ניטל שלטון ה"פס" מעל הראש, פסק מחולם־לקול־התוף של דרווישים והוא נבלע והולך במחול־חוצות של נוער בימי חג “הקרבן” (בייראם"). קרוב לוודאי, כי קרב והולך קיצן של הרבה ארחות־חיים גם בכפר האנאטולי הנידח תוך הכרה מתעוררת וגוברת, כי התורכי לא בא לעולם לשמש כאחד המאמינים הקנאים בלבד, אלא נועד להיעשות שותף לשלטון העומד עליו להנהיגו.

שלא מראות כלכלית בלבד, אף לא מדינית־פוליטית, אלא מראות ההתפתחות האנושית, נרמז כאן כי אומה עשוייה לנתק כבלים. ודאי ייאמר, כי התנוונות השלטון של שושלת השולטנים גרמה… חתירתן של מדינות המערב החישה תמורה זו… אף שיחקה השעה לאומה זו שקם לה מנהיג צעיר ומחדש… בסוף דבר, האומה כולה ממשיכה בתהליך זה, למרות הפטאליזם שגדלה בו. במילים אחרות: גם “הלוט המזרחי” כוחו לא לעולם עומד ולא משמים “נתקדש”, להמשיך לשלוט ברוחו של האדם האסיאתי ובארחות חייו.

שמא זה הלקח העיקרי העולה כאן לנגד העיניים, עת מימי הבוספור מוסיפים ללחך בנועם את היסודות של דולמה־בכצ’ה, וארמון יילדיז שוב אינו צופן במרומיו את המזימות והתככים של “שולטן אדום” או עריץ תשוש? – לקח זה נראה מובן ומאלף משנה, כאשר זכרתי את האוצר הדל של המילים התורכיות מימי לימודי בארץ… “גיזל”… ו"צ’וק ידי".. השמעתי ולא קימצתי בשבחים, שהכל “יפה וטוב מאוד”, כי מסתבר שהתורכי החדש נוח לשבחים לא פחות מישראלי – – ולמעשה ראוי לכך: הוא פשוט ודיבורו דיבור, אינו זהה כלל עם הלבושים האוטוקראטיים בהם זכרנו את הפשה, הביי, המודיר והקיימקאם מן העבר… אפשר לומר, כי בצניעות ובביישנות מה עושה התורכי דרכו ל"אור", אם כי לא נמנה כלל על העמים הפחדנים במלחמה. נתחוור לי לקח זה ונתתי את דעתי יותר על אחי היהודים באיסטאנבול.

ודאי שאינם מעור אחד וגם קהילתם אינה אחת. כאן הפלג המכובד והוותיק של ספרדים, אך יש גם איטלקים שניכרים הם ברוך־מזגם וגם תפילתם עשוייה רינה כבושה ולחן מאופק, וכן פליטי אשכנזים. בפלגים אלה אינו בולט, לכאורה, חותם היסטורי מיוחד אותו אנו מחפשים – וגנזי ארכיונים כמעט ואינם שמורים. הנימוק הוא: טעמי הזהירות בימים של הפיכות שעברו עליהם. אף־על־פי־כן צאו וחפשו את עקבות העבר ותמצאום, אם בהעתקת המרכז היהודי בקושטא־איסטאנבול גופא, אם בבתי הקברות אשר נשתקעו בשני חופי העיר, אם בקליטת פליטי אדירנה (אדריאנופול), כאשר מרכז זה נפגע לאחרונה מאימת הנאצים, ואם בבית־כנסת נעול ומסוגר השוכן במעמקים, של שרידי עדת הקראים. פה ושם עדיין מרחפת במעומעם מציאותם של “מאמיניקוס”, מצאצאיהם של אנשי שבתי־צבי, שזו דרכם מכבר להתעלם מבני־בריתם לשעבר ויהודים גומלים להם בהתעלמות – באופן שנעשו נושא מגרה וצופן־תעלומה לחוקרים בלבד (כשמם המיסתורי דומנה").

עם זאת, אם נניח ליהודים מימות־החול, מהחנות בחאן ובבאזאר, המעידים על עצמם כי שטופים הם מימים־ימימה בחיי שעה של מיקח־וממכר – נמצא גם חכם אציל־נפש, פרופסור אברהם גלאנטה, שהוא עצמו מסר את חייו קודש לקורות הפזורים האלה אשר באיסטאנבול ובשאר רחבי תורכיה, עד לקהילות קטנות ששרדו באיי הים. הוא עצמו מוצאו מעיירה קטנה הליקרנאסוס, שכמעט ולא היו בה יהודים, ואין להסביר את היתפסותו לחקר היסטורי עקשני אלא אם נאמר, כי הירודוטוס שמוצאו גם הוא מעיירה זו, אצל מרוחו על חכם תמיר וצנוע זה…

לכך טוען גלאנטה הישיש בחדוות חוקר, כי יש היסטוריה לעדות הללו של פליטי ספרד ופורטוגאל ויש על כך פירמאנים וכתבים שולטניים מלפני מאות שנים, שהוא טרח הרבה לגלותם. ובשמעו כי גם אתה הנך עוסק בחיפוש כתבים מימים עברו – הרי אינו חוסך בענוותו ממך את התואר “חכם”, הבא להשוות כביכול את עמל חייו עם עמלו של כל חוקר שעבודתו בכך. על שום ענוותו זו זכו גם מחקריו לשמש כיום מקור בר־סמך לקורותיהם של יהודי תורכיה והם עצמם מודים: אם תרצה לחקור ולדרוש לענין־מה, פנה לך אל פרופיסור גלאנטה – – או: האם שאלת כבר מפיו בענין דנן, כי הוא המקור המוסמך לכל.

אף נעימה השיחה עם חוקר ישיש ומיוחד, המבלה את אחרונות שנותיו על יצועו מתוך הסכמה פנימית שלווה “שהמוח והלב והמשכב” משמשים גורם מפרה לרעיונות של חקר ויצירה, בחינת “בשעפים מחזיונות לילה” – עם זאת אתה יוצא בהרגשה, כי שוב לא יעלה בידך על נקלה לצרף באיסטאנבול ידיעה לידיעה. – ספריות משל יהודים כאמור, אינן שמורות וארכיונים ב"בל־נמצא" (אין זאת, כי בגנזינו אנו בירושלים יימצא עתה יותר מבאכסניות רבות של הפזורה).. אף־על־פי־כן נודע אופי מיוחד, אולי “חוסר אופי” – או מעין חותם קוסמופוליטי שהוטבע בקהילה זו, כי במרוצת הזמן נשתקעו בה בבירה גם מיוצאי הארץ וגם הללו שעמדו בראשית תחייתנו. אם לוקחו מכאן לארץ פקידים ומורים למושבה ולבית־ספר, ע"י הבארון רוטשילד או “אליאנס”, ובהם שבתאי לוי הזכור לנו היטב כראש עירית חיפה ועוד – הרי מהם חזרו אל ארץ־מוצאם והמעטים הללו תוך חייהם השוטפים שומרים את גחלת הזכרונות על ראשית ההתיישבות, כמו היו חיים אותה כעת.

– קראוזה… מקווה ישראל. המושבות הראשונות… מה השאלה? “עמדתי עם אבי, ואני פעוט בשער מקווה ישראל, כאשר ד”ר הרצל ומשלחתו ציפו למעבר של קיסר וילהלם ופמלייתו" – סח לי עזרא נייגו, אשר עיניו דולקות במרץ בהיותו כבן שבעים, ויש לו לספר, כי אמנם אביו, יוסף נייגו, היה ממנהליה הראשונים של מקווה ישראל ונאמניה. – אגרונום פעיל בהתיישבות, שדעתו היתה נשמעת והשאיר בדפוס כמה דברים הראויים להיזכר, מתוך ידיעה קרובה של אישים ודמויות באותה תקופה, אשר לגבי דורנו תיחשב כנשכחת, אך משום מה באיסטאנבול טעמה עמד בה.

כאן דברים חיים על בארון הירש ואשתו קלארה, אשר הגדילה לעשות כפילאנטרופ למען בני־עמה אחרי מות בעלה ויותר ממנו. כאן דברים על אלברט (אברהם) ענתבי, זה רב־המרץ והמזג אשר עמד באומץ ובסיכון־חיים על משמר הישוב החדש כולו. כאן גם דברים על מעשה ההתיישבות בראשיתו – ועזרא נייגו הבן, השוחה בזכרונות הללו, מעניק מהם לאיש־שיחו שבא מישראל, תוך שילוב העבר עם מראות איסטאנבול־רבתי אשר יאהב. ואמנם להלך בהדרכתו, בשבילים המובילים מחופו של הבוספור אל פרברי האצולה מן העבר וההווה, לשוט בחברתו באחת הספינות המהלכות בין החופים, הלוך־ושוב מאסיה לאירופה, לראות בארמונות המתמוטטים על גדות הים ולחזות בנתיבי־המים – שעה של הנאה היא.

ויש עוד יהודים טובים הנמצאים לך בנעימות, כשהם מתפנים מחנותם שבבאזאר או ממשרדם אשר באחד החאנים. אפשר כאן המראה שונה, או אולי כך היה גם בימים עברו, עת יהודי ישב נינוח בתוך ד' אמות של חנותו, אשר עם רחוב מוכרי העורות והנעליים או מוכרי האריגים או העובדים בנחושת. כאן יושבים הם מבוקר ברחובם המקורה גג, אשר סבלים עומסים בו וצרכנים־לקוחות מרחבי תורכיה צריכים לו, – והם מתפנים ופולטים בלשון שאינה שגורה בפיהם “ברכה” ו"משאללה" ומכבדים בכוסות “צ’אי” או בקפה.

כאן מתחייך לפתע אל מול פניך אחד היושב צמוד למושבו תוך החומה ממש, הוא עובד בתכשיטים – והוא הקראי שהתפלל אמש ברוב שטף בבית הכנסת הנידח והשמיע כמה חידושים, אשר כת זו נתפסה להם בעקשנות – צ' במקום צ וכתיב “יוי” בסידורים וכיוצא בו, אף זאת נקטו כלהכעיס: אם הללו, הספרדים, לשון־ביתם לאדינו, מנין שלשון ביתם של קראים לא תהיה יוונית דווקא – להבדיל מלשון המשא ומתן ברחוב – תורכית?! – עקשנות זו אולי היא שהיתה פעמים רבות בהגברת הסבל של כת מכיתותינו – – עתה מחייך אלי מודעי מעל מושבו תוך החומה, לאות ולסימן, כי הוקם שלום במחנה וידם של רבניים לא תהיה עוד בקראים או להיפך. – ומן העבר המהול בהווה – אל ההווה עצמו שגם בו עומד הטעם “ההיסטורי”.

ב

שרידיה הקדומים של אתונה מתנוססים ברוב הדר וחן כובש מעל האקרופול, לאחר חופי אסיה התלולים־הנזעמים. וניתנה האמת להיאמר, כי אפילו ירדתי כאן לחנייה קצרה ואני טעון קנאה לכבודה של ירושלים בירתנו – הרי נכבשתי בעל־כרחי לתנועה מודרנית קוסמופוליטית זו, שאין לכנותה אלא בשם “עליה־לרגל לאתונה”. ודאי סייע לכך, ידידי היווני הצעיר קראוואלאקיס, שזכר לי חסד ביקורו בישראל וגמל לי “בעליה” ממש אל קדשי אתונה וחרבותיה במרומי האקרופול ולרגליו – אבל גם התכונה מסביב השפיעה.

אך יפה עשתה, לטעמי, חבורה צפונית זהובת־שער שהתייצבה ושרה משירי הצפון על המדרגה הנושאת עליה את עמודי הפורפיליאה. הם שרו בפשטות, כמו הביעו ברמה את שמחתם על מלים שלמדו וחשבו אותן מתות ועתה קמו חיות לנגד עיניהם. ודאי עמלו בזמנו רבים להציב את נדבכי השיש הגדולים זה על גבי זה וארדיכלים קדמונים ידעו לחשב, כיצד יתנשאו לרום ולא ימוטו – התוצאה היתה כי אצילות ונוי רוממו כאן את רוחם של הוגי־דעות, אשר בין עמודי השיש התהלכו וכאן הורו – חברת־אדם בת־זמנם מהי? – עד שזכו, כי גם חכמי ירושלים הסגורים בד' אמותיהם הודו במציאותם של “חכמי אתונה”. ושאלתי בזהירות מובנת את ידידי קראוואלאקיס:

– הרי שסוקראטס, אינו ערך אנושי בלבד אלא מצוי הוא תוככם גם היום כערך חינוכי?

– פשיטא. – השיב לי – ילדינו לומדים אותו בבית־הספר, ואם גם הלשון העתיקה צריכה לפירושים, הרי יוונית היא כבימינו…

לכאורה יש לתהות על עובדה זו של עלייה לרגל חדשה לעולם הקלאסי, אף לאחר נצחונה הממושך והמוחלט של הנצרות. אמנם רבים הקדימו ובישרו עלייה זו וביירון היה ראש המבשרים המהוללים של יוון העתיקה החדשה; אך היום נוהרים בריות מעולם המעשה, שבעי מלחמה או עושר, שאינם אומרים די גם בהון המצטבר במעמדם ובמדינתם ואינם סומכים רק על הוויכוח המדיני־הרעיוני המנסר וחוזר בעולמם סביב. הם חשים הלום כשואלים לסוד הכניעה הפילוסופית השקטה שהתחוללה בשעתה לבשורת אל־יחיד, לאחר שבכניעה־לשעה לא היה כלל משום התבטלות סופית – אלא שוב מגילויי רוח־האדם בתמורותיה.

– ברי… – חוזר ומשמיע לי ידידי קראוואלאקיס – מאז חפירות טרויה (או כלשונו טריה), הרי הומר שוב איננו אגדה ואין צריך לומר מלחמות יוון עם הפרסים, האי סלאמיס ופריקלס ו"מאה האיים" השייכים למדינתנו. – ואף־על־פי־כן – “אתם הצלחתם יותר בתקופה הקצרה לעצמאותכם”.

ואם גאה אני בהודאה זו מפי מלווי היווני, איני נתפס לה… אלא בעל־כרחי אני אומר, כי לקח אנושי גדול מוסיף להתגולל לנגד עיני תחת שמי התכלת המזוככים בתכול־ימים של איזור זה, אשר ראה רבות בחלקו האסיאתי כבחלקו האירופי. כן משתמע, כי היווני רגיל לומר: “אני נוסע לאירופה”… “אני נוסע לאסיה”.. התורכי המתחדש מקבל עליו באסיה את רוח המערב, פירוש: גם הם כמונו מרגישים במשימת הגשר והקשר בין מזרח ומערב, עבר והווה ואף־על־פי־כן חוזרים ומדגישים הם, כי הצלחנו כבר יותר מהם.

סוף דבר, אחד שהפליג באניה או המריא באווירון, הרי מיד הופך הוא ליצור בינלאומי, שאין להבחין – “למי הוא”? – וכיוון שנתלש ממציאותו אף דעתו נתלשת וסקרנותו לגבי פלוני ופלונית שוככת. – ונמצא כל־כולו שוקע ברום־אוויר מזה או בכחול־תהום מזה. בכה מתנשאים צוקים בלב־ימים, ללא קשר ביניהם לבין יבשה קרובה, ובכה מקפצים דלפינים בהרף־עין, בלי שתספיק לתת את דעתך, האם מדגת־הים הם או שמא משרידי הנימפות המשתעשעות אל חרטום האניה – –

כאן רק המלח הפשוט הוא הבקי ונוקב בבטחה בשמות זרים: צ’אנה־קאלה… אק־דאח.. עד אם חלפו גם הם ומלח חוזר לעבודתו, ניצב עם ערב על משמר, כשעינו חדה להבחין בחשיכה, באורה של אניה שטה, בין רמזי אור של ישובים ומגדלורים – וכיוון שהבחין הוא מודיע ומכה בגונג.

– אניה משל רוסים היא. – פולט הוא בוודאות – משל אנגלים האניה. יוונית עברה… זו דרכה של אניית רוסים.

– הרי שמתקדמים אנו אל מטרתנו. – הנך שמח להסיק ומתפנה שוב לראות, בהפעיל האניה את מכשיריה מדי תתקרב אל חוף או בקפלה את כבליה מדי תרים עוגנה. נבלעו שקים בבטן האניה או נפלטו ארגזים מתוכה – מנופיה פרקו או הניפו, ומלח יורד לשוטט בחופשתו בעיר, או נוסע בא להצטרף.

– – שוקי ארץ וחוצות עיר – אף זה ענין משעשע, כי כאן אפייה של ארץ ואומנות בניה, כאן כושר כפיהם לעשות! תאנה זו מה נאה כבושה היא, על דבשה ועל מתקה, וצימוק זה מה רך זגו. פרי מצופה־סוכר כיצד השכילו להתקינו, ואין צורך לומר זה הבטנה אשר מפנים הארץ ההררית־החרבה יבוא, כשקליפתו קשה וחרבה כמכורתו. מה עוד תבקש לראות – וכאן ברונזה יצוקה בחפצי־נוי, נחושת עשויה פיתוחים שונים, אריג מתנוסס בצבעי ארגמן וכסף. אכן, כלו מעותיך וקצרו ידיך – ועדיין לא ראית אפס קצה של מלאכת־עם בתפארתה! –

– והרי לבוקר עלינו להיות ארוזים ומוכנים! – נזכר איש־שיחי.

– אכן, לבוקר עלינו להיות ארוזים בכל וחסל סדרה של נסיעה. – הנך מחזיר לו בחיוך פרידה.

כי בינתיים נעלמו מכבר איים, נשתקעו במרחקים יבשות גדולות וזעירות – אי־שם ממשיך להשתרך צי־קרב קטן על פני המים הרוגעים כמו לא ידעו סער. וחוף ארצך קרב כשהכל ניצבים אל מולו בצרורם ובמטענם. – משום מה תזכור כיצד האניה נדה תחת רגליך וגלים המו באשון־לילה כאשר שר של ים הרתיח מצולות – הרתיח והפסיק – – אין זאת כי עדיין לא שקט זה ים־התיכון בין חופי ארצותיו העתיקות־המתחדשות –

בחנות הכובעני התנהל הכל למישרים. באתה שעת־ערב מאוחרת שרתה ריקנות בחנות, אור חשמל ואפלולית שימשו בערבוביה, ואיש לא השגיח כי דבר־מה מיוחד יצוק בהחלטתו של ירחמיאלי לקנות לו כובע. הכובעים היו עמוסים על גבי המדפים – זה מכונס בתוך זה – וכל דכפין ייתי ויקנה. וכשנכנס ירחמיאלי ואמר “הבו לי כובע”, והוסיף בהתגלות־לב “ולא ביוקר”, – מיד הוציאו לו את המבוקש. כובע כהה כל־צרכו, רחב־שוליים, לא מהודר ביותר, אך בכל אופן גאה.

– כובע זה יאה לך. – אמר הכובעני.

– ומידתו כמידת הראש. – הוסיפה הזבּנית.

הציץ ירחמיאלי בחטיפה בראי ונראה גם לו, כי נכונים דבריהם.

מיד ביקש לארוז את כובעו בכיס־נייר והשליש את הכסף המגיע עבורו. נטל את חבילתו בידו והלך בלי הרהר עוד בדבר. כה רבים העוברים – ושבים ברחוב וכובעים בראשיהם, עד שמגוחך הוא, כי ייחס אדם חשיבות לעובדה זו של קניית כובע.

אך הנה עבר לילה ואתא בוקר, והגיעה שעתו של ירחמיאלי לצאת לעבודתו. תוך תנועת־בוקר רגילה זכר כי שינוי־מה צפוי לו, ויהי כמסיח את דעתו ממנו. וכי מהו השינוי – חבישת כובע?

– פח!… יפתח את דלת הארון, יוציא את כובעו מכיס־הנייר, יחבשהו לראשו – וחסל. ועדיין מסיח ירחמיאלי משום־מה את דעתו מעניין זה, דוחה אותו וחוכך בו.

מאיצה בו שעת־הבוקר והוא כפוסח על שתי הסעיפים: היעשה זאת או יחדל? אולי ידחה ליום־יומיים… ומרגיש ירחמיאלי, כי איזה משחק ביש מתחיל להתחולל בו – ההיסוס הזה… הספק הזה… אצל אדם מהיר־החלטה שכמותו! אין זאת כי אחד הלצים “הפנימיים” – מאותם הישנים בתוך נפשו של אדם עד בוא עיתם להתעורר – החליט הפעם לשטות בו.

“אולי אמשוך ידי מחידוש זה של חבישת כובע?” – מהרהר ירחמיאלי.

“אכן, חושש אתה!” – מפרכס בחובו קול שני.

“חושש?… מניין שחושש אני?” – מתרגז ירחמיאלי, ובוש בפני עצמו על הרוגזה התפלה.

מרוב מבוכה הוא מגיף את דלת החדר, ונוח לו כי זר לא ירגיש במבוכתו, כי לא נאה להראות שוטה ובשל מה־בכך. עתה נשאר לבדו ויודע את המעשה אשר יעשה: איש לא יראה איך וכיצד – הוא ינסה בינתיים את הכובע לראשו. אם נאה הוא – יצא בו; לא נאה – יחזירהו אל כיס־הנייר, ועין לא תראה.

סוף־סוף הוא שואף רוח לרווחה ושהות בידו לברר לעצמו את העניין יפה־יפה. הוא מוציא לאיטו את כיס־הנייר מהארון, מושך מתוכו את הכובע וחובש – וחוכך שעה קלה האם יביט בראי או לא יביט. נדמה לו משום־מה, כי דווקא בהבטה זו כרוכה הסכנה, אבל איך יצא בכובע החדש והוא טרם בחן את עצמו כהלכה? – מביט ירחמיאלי הבטה נמרצת בראי לכל אורכו. מוזר… הוא־לא־הוא. ואעפ"י כן ראשו גבה במקצת. אכן, התנשא ראשו כמו רמים בכובע זה. מביט הוא מבט חטוף לימין – וכאילו עיניו בולטות קצת יתר על המידה; מציץ לשמאל – וכמו שקע הסנטר ונתכנס. בקצרה: כמו הצטמקו פניו ודלו, שופו מתחת לשולי הכובע הרחבים.

“האמנם זה פרצופי?” שואל הוא את עצמו בלי משים.

“כן זה פרצופך”, – משיב הראי.

רוגז ירחמיאלי, כי לא כגון זה דימה לראות את עצמו בכובע החדש. מרגיש הוא, כי חמתו עולה וחיצים שנונים מתחילים להתקומם בו מתחת לקרקפת. הוא מסיר בנחת את הכובע, לבל תכיר עין זר ברוגזתו. יוצא לחדר הרחצה ומיטיב פניו, מקרר עצמו בצוננים. שוא המאמצים: הכזיבו הכובע החדש!

עד כה היה רואה את פרצופו כדבר שאינו קבוע: הנה שמח… והנה עצוב… עיתים עליזה העין, עיתים דועכת. עיתים שביב־הנאה ועיתים ארשת של קדרות. והחליפות האלה עד־ארגיעה – הבטת בהן ונעלמו. לא כן עתה: שוב אינו יכול לשכוח מבע קבוע זה של הפנים, אשר בצל שולי הכובע החדש. הכל נאמר במבע זה: כאן תורשה… כאן דם… כאן קלסתר – פנים מוגמר, שאין אחריו ולא־כלום.

בדיוקן זה כי יצא לרחוב – מיד יכירו בו את רחמיאלי – מיד ידעו מי הוא, מה ארחו ורבעו. מעל קלסתר זה יקראו את מהותו, כי הלא הוא עצמו קרא זו הפעם הראשונה מעל פניו את אשר לא ידע עד כה… ואין ירחמיאלי משגיח בשעת־הבוקר הדוחקת, אינו שם אל לב כי ביד־ימין עודנו מחזיק בכובע החדש, אלא מפליג כבעל־כרחו אל יום אתמול, כשידו החזיקה במקום כובע זה – קאסקט – – ורבים היו הקאסקטים אשר חבש לראשו בימי חייו. אף־על־פי־כן נדמה לו כי זוכר הוא את כולם. קאסקט ראשון היה עשוי ארג גס ושעיר במקצת, אשר שיווה לו דמות של בן־תשחורת – והוא אז נער בנערים. עודנו זוכר אותו: בטנתו נפרמה ומתחתיה רפודה חתיכת שק. אותו קאסקט היה משפיל לרדת עד עיניו, מכנס את כל שער־הראש, אעפ"י שלא טעם זמן רב תספורת – וגדל פרע.

אחר־כך באו קאסקטים אחרים, מהם עשויים להתקפל בשנים ולהיתחב בכיס, ומהם עשויים להיטלטל ביד; מהם שמצחייתם עשוייה להישלף קדימה, ומהן שקדקדיהם עשוייה להיפשל אחורנית; מהם כהים ובעלי קצוות, ומהם בהירים, תפורים פסי שתי־וערב, שכל תייר היה רשאי להתקנא בו. כי אמנם זו סגולתו של הקאסקט: רוצה – הרי אתה דומה בו לפועל בית־החרושת, רוצה ואתה דומה לשודד עליז מחלון־הראווה; – או יש שאתה מקפלו למראשותיך ומניח את ראשך עליו. כן הקאסקט האחרון – זה, שנשאר הבוקר תלוי על הקולב. ומציץ ירחמיאלי במבט חטוף על הקאסקט בתמיהה רבה: האמנם יש בכל עסק־ביש זה שנסתבך בו עתה, משום מחאת תקופה שלמה על הכובע החדש אשר קנה? וקאסקט זה, החילוני שבחילונים ללא צבע והדר, סתם קאסקט “של יום” – הוא המוחה?! –

…בקאסקט זה, האחרון, סיים לא מכבר את חופשתו האחרונה. יצא להינפש. ועפ"י הרגל נטה למשק. אחרי העמל העירוני ביקש לעזור בהגשת תבואה קצורה לעגלה, והשתדל שלא להודות, כי חום השדה הסגור בין ההרים מחניק עד מוות. כאשר ראה כי החום כבד ממנו, ירד לסייע במשתלת עצים, זחל על גחונו, קרס על ברכיו, זמר זרדים, התיז זלזלים רכים, קשר בחוטי רפיה – ביקש להועיל ככל אשר יכול. ולא השגיח כלל, תחילה, כי עם שתי נערות הוא עובד – האחת גוצה וכתפנית מקצה המשתלה מזה, והאחת שחרחורת וצנומה מקצה המשתלה מזה.

אף היו השתיים משתדלות להנעים עליו את גורלו ככל אשר יכלו – הגוצה צחקנית היתה, ובטרם תאמר משפט שלם תפסיק באמצע ותצחק; והשניה – לא היתה צחקנית, אך תחת זאת השפילה את פניה השחומים בענוות־חן. השלים אז ירחמיאלי בעל־כרחו עם שפר־גורלו. אם בעבודה נכבדה מזו לא יוכל הועיל – אם תבואת־שדה קשתה ממנו ועבודת חצר שוב אינה לפי כוחו, מוטב שיבלה עתותיו בקריסה זו במשתלה. הסכים – והוקל לו. היה משתדל להתרועע עם הנערות ולהנעים את עצמו עליהן. הגוצה והכתפנית צוחקת – אף הוא צוחק עמה; השחרחרה משפילה את עיניה בענוות־חן – אף הוא מחונן אותה במבטים.

– זהו קשר־רפיה נכון. – הורתה לו הגוצה ופרצה בצחוק.

– רק זלזלים כאלה יש לזמור. באחרים אסור לנגוע. – הדריכה חברתה בנעימה רצינית.

והוא ציית לשתיהן. מה הן קושרות את חבילת הרפיה לחגורתן, אף הוא תוחב אותה לחגורתו. מה הן מצויידות במזמרה ובכף קטנה, אף הוא מצוייד כמוהן. אמרו הללו לאסוף את החרק המזיק – והוא מחפש אחריו. הורו מה לגזום ומה לשייר – והוא ממלא אחר הוראותיהן.

– תלמיד מקשיב אתה. – התפקעה מצחוק אותה גוצה כתפנית.

– אתה עושה נכון. – בדקה חברתה ואישרה ביתר יובש.

– או אולי נשב לאכול ארוחת־בוקר? – הכריזה לבסוף בקוצר־רוח הגוצה הצחקנית.

– נאכל… ניאותה השחרחורת בראשה.

וירחמיאלי שנהג מנהג־אורח לא אמר הן או לאו. קם מישיבתו והתחלץ, העיף עיניים למרום, והודה כי יפה כיוונו הנערות לרצונו. עודנו מתחלץ ופוקק עצמותיו, וחברתו־לעבודה הגוצה פינתה מקום לאכילה בצל שתיל ענף; ועוד הוא מבקש לעזור במשהו, והנה זו הספיקה כבר לחזור מערוגת הגן ולהביא צנונית ומלפפון, כתוספת למנה שהביאו עמהן מן המשק. לא נשאר לו לעצמו לעשות דבר, אלא לשבת למוכן.

קרבה לגשת גם הנערה השחרחורת ומקרוב לא נראתה זו ענוות־חן, כהיותה מרחוק. אמנם, חיוורון שחום היה יצוק בה, ועיניה התגלגלו בתוך לובן של חלב, – אבל צנומה היתה, ותווי פניה לא ישרו בכל לטעמו של ירחמיאלי: אפה מתארך ושפתיה מקושרות ברצינות שאינה לרוחו. לא כן חברתה שהיא פשוטה מאוד היתה – מכף רגליה המגולות עד למכנסי העבודה ועד קדקדה. היא קלפה את המלפפונים וצחקה, ערכה את הלחם וצחקה משנה.

– מדוע את צוחקת כל־כך? – שאל אותה ירחמיאלי.

– כי משונה אתה… – ונחנקה כמעט מגרגרי־הצחוק שלא הספיקו להתמלט מגרונה החוצה.

שתיהן לא עניינו אותו אותה שעה. אמנם לבוש היה מכנסי עבודה והקאסקט חבוש לראשו, – מראה פועל במשק – אך לבו נשאהו בשעה זו חזרה העירה. היה הוגה בהבדל הרב אשר בין חיי־העיר ובין חיי־המשק, בין סדרי החיים בעיר ובין תלישה זו של מלפפונים, כלאחר־יד, לארוחת־הבוקר. ולא הרגיש, כי הוא מאריך לשבת ולשאוף עשן מסיגרייתו, בעוד אשר השתים כבר מתעוררות לקום ולחזור לעבודתן.

– ובכן צריך לקום, – התנער גם הוא – שהרי סדריכן חלים עלי בעל־כרחי. אתן כאן בעלות־הבית ואני איני אלא אורח.

– רשאי אתה לשבת עוד. – מיהרה ודאגה לו בטוב־לב הצחקנית.

– ואנחנו נעבור לקצה המשתלה מזה. – קשרה השניה שפתיה ברצינות, כאילו לא השגיחה בו.

רגז ירחמיאלי בפנים־לבו על יחס זה. אעפ"י כן הבליג, סקר מלמעלה את השתיים וחזר אל שורתו: “אם אתן נוהגות בי קלות־דעת, אגמול לכן בביטול גמור”. – הרהר והתנחם. אך הגוצה לא יכלה לשאת זמן רב את השקט. קרח זה שביחסים לא היה לטעמה, והיא נטתה להפשיר את הקרח בפשטות. סקרנית היתה וראשה העטור אניצי־שער גזוזים, שחורים וישרים, היה מלא מחשבות מרדניות. למרות פשטות תווי־פניה, נצנצה בהם חריפות שכל. משום כך לא יכלה להניח לו לירחמיאלי, אלא משכה אותו בכל אשר הלכו, ולא שקטה עד שקראה לו, כי יבוא גם הוא לארוז עמהן אפרסקים, שזיפים ומישמשים לשוק.

– יותר משתארוז, תאכל… – הבטיחה – ותיהנה גם אתה מפירותינו.

ואכן, ראויים היו הפירות להתכבד בהם. גנוזים היו בחדר מתחת לבריכה ואין אחד קרב אליהם, חוץ לשתיים העובדות בגננות. אמנם רבים היו בהם הסטופים מהשלמים, והפגומים מרובים מהבריאים – אעפ"י כן היה זה כרי נאה של פירות משובחים: אפרסקים בגודל האגרוף, מישמשים שלא כשכיחים במטעי הארץ, ושזיפים קלים לאכילה, כבכורה בטרם־קיץ.

– אכול ויבוסם לך, – דאגה לו הגוצה וביררה למענו את הסטופים והפגומים, שאינם טובים לשוק, אך לאכילה יפים הם.

ביקש לגמול גם להן בעבודה, אך ידיהן הספיקו. היו מסדרות בקופסאות־קרטון את הפירות, חותמות בגושפנקה של המקום ומסוורות אותם בגובה, שורות־שורות למשלוח – אפרסקים לבד, מישמשים לבד, שזיפים לבד. ואת הפסול והפגום אספו בכד גדול בלי סדר ומשטר.

– זה למטבח. לקינוח הארוחה לחברים. – הסבירה הגוצה הצחקנית.

עכשיו שנסתברו לירחמיאלי עניינים הרבה בכלכלת המשק, הרהיב עוז להתערב עמהן יותר. היה צוחק בכוונה בהתגלות־לב, עם הגוצה הצחקנית, ומחזר מעט אחרי חברתה, על־מנת לרכך את קשי פניה.

– נו־נו… אמר – דייכן ללגלג לזר.

– ואין לצחוק לאדם, אפילו הוא מגוחך. – הוסיף, והיה מאריך להביט על השחרחורת, כמבקש לפתוח את סגור־לבה.

ומשפתחו במשחק – נסתחף בו. שחרחורת זו לא דמתה עוד בעיניו כנזעמה וקשורת־שפתיים, להיפך: הנה הפשילה מעל ראשה את מגבעת־הקש רחבת־השוליים, ושער שחור, כמעט קלוי מוסיף לה לווית־חן; אף שפתיה הקשורות נפתחו במלל, ומבבות־עיניה נמשכת חמימות. אכן, הלכה ותיף בעיניו – “הצוענית” הזאת, ואולי גם “מקורית” קצת נראתה בחינה.

כלה יום העבודה ולעת־ערב החליפה ליתר חן את שמלתה. שוב לא היה מכיר בה את המנומנמת, אלמלא חברתה הצחקנית, אשר ברוב תמימותה ופשטותה נשארה גלויית־שוקיים ולא חששה כלל לצינת הערב. וכאשר נזדמנו יחדיו אל ארוחת הערב, היו ישובים כבר כמכרים ותיקים – הגוצה צוחקת בקול רם, חברתה מעפעפת על עיניה – והוא יושב ביניהן ומסיח לתומו.

– אכן נעמה לך, ירחמיאלי, המשתלה שלנו. – רימזו לו חברי המשחק.

– נעמה יותר מהגשת תבואה לעגלה. – עקצו בו המנוסים בעבודה.

והוא צחק. היה יושב ומביט על ההמון הרב הזה, המתכנס לאכילה, ותאב לדעת מי הם ומה טיבם. למשל: אותו פלוני, שבדל־אזנו קטוף – מהו? ובחור דנן, הצמוח ספיח־לחי ושער נמוך לו כמברשת על ראשו? ואותה אשה זקופה וצעירה, הנושאת ביהירות את ראשה – האם בת־זוג היא לבחור עב־השפתיים, המעשן סיגריות בלי־הרף ומרצה איזה עניין לניצבים סביביו בשפה דשנה ומתובלת? ומי פלוני שנכנס בדלת – ואלמוני?…

על הכל ידעה להשיב בחשק רב הגוצה הצחקנית. ועוד הגדילה לעשות: קפצה ונזדרזה לרשום אותו למשתלה גם למחר. נעמה לה אפיטרופסות זו על אורח והיתה עומדת וטוענת, כי נאה ירחמיאלי למשתלה והמשתלה נאה לו. היתה מנמקת במרץ, המצוי לרוב אצל נמוכי־קומה אשר גמלם אלוהים תחת זרת־הקומה החסרה – בזרת של עודף־שכל. ומשניצחה בטענותיה, השתדלה משנה להנעים את הערב על האורח – נטפלה אל הבחור קטוף בדל־האוזן, לחשה לאותו צמוח ספיח־לחי רך – ותתארגן נשפיה קלה. נטול־בדל־האוזן חובק את המגודל־ספיח, ובין שניהם אינה ניכרת הגוצה הצחקנית: הופ.. הופ… סובבים הם ורוקדים.

ויושב ירחמיאלי ומביט בחשק, כמו למענו נערך מחזה־השעשועים, סוקר סקירת חיבה את קטוף בדל־האוזן, קורץ עין אל הצמוח ספיח־לחי, ומצטחק אל הידידה הצחקנית אשר רכש לו, כשואל: נו, ומה יבוא עתה?… איש לא ביקש ממנה – אף־על־פי־כן גלשה גם חברתו השתקנית לרקוד. ובהיותה טופפת ברגליה, עושה בזריזות כבושה את פסיעותיה בלי הרם מבט – הגה ירחמיאלי, כי אמנם עצורה בריבה זו אש יתירה מאשר חשב. הטפיפה מעידה על מזג, וכן ההבעה המרוכזת.

“אכן, זו רוקדת”… – הביט בשימת־לב.

ומיד הבין ירחמיאלי, כי פה לפניו – “נפש”, ואין לתת אמון בשתקנית זו שמרוכזה היא, כי האש עצורה פנימה. כן אין לתת אמון כמעט בכל ההמון הצעיר הזה, הרוחש פה לפניו: כלום יודע הוא מה צפון בראש זקוף של אשה צעירה ונאה, העומדת עוד בלבוש־העבודה? או מהו המרקיד את רגליו של קטוף בדל־האוזן, המשתדל לכסות בקאסקט מעוך על הליקוי אשר ניחן בו? הכל נהירים לו, ואעפ"י כן זרים. קשה לקרוא את הנעשה בפנים נפשם, להבחין את החוטים המקשרים בחור ובחורה, נער־נערה…

“נו, הגיעה שעתי לישון”. – חוכך ירחמיאלי ומפלס לו דרך בין הניצבים, ובכל זאת מתעכב. כל עוד רוקדים הללו ושרים, והחשיכה ניבטת מהחלון לפנים – אין חשק לצאת. לא שהריקוד יפה או השירה מושכת; אלא זו דרך השיחה האחת האפשרית לו לעירוני, עם ההמון הצעיר הזה, העובד יומם במעדרים ובמזמרות, ובכלי־מלאכה שונים.

ושוב אינו יודע אם למענו, או אולי אליה, עולה הנשפיה ומשתלהבת. נטול בדל־האוזן כבר התייאש מלכסות על מומו וזרק את הקאסקט הצידה, והקשור מטפחת אדומה החל אך עתה ל"התייזע" בגב של חולצתו. הגוצה הצחקנית השתמטה מן המעגל ומקומה לא יוכר עוד, ורק חברתה מחזיקה צעד עם אדומי־מטפחת אלה, עם בחורי־השריר. – “אכן, רוקדת זו”… עוקב ירחמיאלי אחר פניה שהחווירו, שפתיה המתקשרות בריכוז רב ועיניה שהשפילו להביט אל הרגליים, לבל יחטא הצעד – –

– – כן הסתבכו והלכו היחסים והגוצה החכמנית – אם בחושה הדק הרגישה במתרקם, עשתה כ"מסייע". הנה התווכחה בחריפות עם האורח על “המחשבה” שבימינו – והנה נעלמה, כמו בלעה אותה האדמה, שהרי עיניים לה ומידה גדושה של שכל להבין, כי גבר – לעולם הוא גבר, ואפילו הוא אורח. ויודעת היא בענוות־חסד, כי לא אליה ישים אורח את לבו, מה שאין כן חברתה השתקנית, אשר הפכפכת היא… הנה ניצבת בקצה המשתלה כמנומנמת, וכובע־הקש רחב־השוליים מאפיל על תנועתה החדגונית. גוזרת, קושרת, משיבה בשפה רפה, ותנועת־שחוק אין להכיר עוד בפניה. חלפה הרקדנית מתמול והיא מושכת בכתפה בעצלתיים כמשיכת נער.

– את השתילים האלה גם־כן אפשר לגזום. – מפטירה היא בשפה רפה.

– ואלה?

– חי־חי־חי – צוחקת הגוצה, כאילו דוחף אותה הצחוק מבפנים – היא “המומחית” שלנו. לכך אפשר לסמוך עליה.

– אתן כרתן ברית נגדי? – שואל אותן פתאום ירחמיאלי בקלות־דעת.

– ברית? חי־חי – מתגלגלת הגוצה ממעמד שתי רגליה – איך יכולנו לכרות ברית? הידענו מי אתה או מה חפצך בזה?

– אך לעבוד מעט במשתלה רציתי… – מרמז לה ירחמיאלי.

– ואנחנו אך זאת אנו רוצות: להנעים עליך את חברתנו. – משיבה אף הגוצה בצחוק.

ויודעת הפזיזה, כי לא הגיזום מעניין אותו בשעה זו, אף לא הקשירה ברפיה. כי מבטיו ניתנים להתפרש בנקל… תמימות גברים היא למעלה מהטבע – וגובלת בטפשות..

– אם להנעים, אז הנעימו! – נכנסה תזזית בירחמיאלי.

– כי אז נחסל מיד את העבודה במשתלה, ונלך אל מקום “פלוני”… – מציעה הגוצה הצחקנית, בנעימה של משובה. – עוד לא ראית, האורח, את “הבוסתן” העזוב שלנו.

– ניחא – מסכים ירחמיאלי בקרירות־רוח, רוגז בלבו על סירובה השתקני של חברתה. ונסתדר הדבר מיניה־ביה, נגנזו חבילות הרפיה בארגז המשתלה, ויצאו לדרך. הפעם לא חזרו בכיוון למשק, כי אם מסביב להר הלכו – הגוצה במרץ לפנים פוסעת, והוא וחברתה מתנהלים בעצלתיים אחריה.

– פה קוצרים הקוצרים שלנו! פה רועים הרועים שלנו! – היתה מכריזה הגוצה ומתרחקת בפזיזות.

על היותה מתרחקת לא התרעם ירחמיאלי, כי בעצם אין צחקנית זו יפה “למזומן” אלא בארוחת־הבוקר של המשתלה. על מה היה כועס? על שלא ידע איך ובמה יפתח עם זו ההולכת לצידו בעצלתיים.. יאמר לה, כי היטיבה לרקוד אמש? הריהי נראית כמשועממת. יאמר, כי מאז בואו יפתה והלכה בעיניו? והרי היא דומה בלבושה לנער.

– ובכן, אנה מושכת אותנו זו הפזיזה? – שאל בשפה רפה.

– אל ה"מישמשים" העזובים, אשר אין להם אוסף. – ענתה בת־לווייתו. – עצים מספר, עזובים, ומדולדלים ואין נהנה מהם בלתי אם הרועים. עתה נראה אם כבר בשל הפרי.

– הרי שהלכים אנו לזכות מן ההפקר? – ביקש ירחמיאלי לעוררה מתנומתה, ולא הצליח.

וכבר הגיעו לקצה. – אמנם נמשכה הדרך הלאה בין חלקות החציר והאספסת בתחתית ההר, אך הנה הסתעף שביל בין סירים דוקרניים וניכר היה, כי לא רבים המהלכים בו. ובאבוד השביל הזה בין מרצפות־סלעים וצמיח־חורש דוקרני – נתגלו גם העצים המבוקשים: עצי משמש נטושים אשר לא עלתה עליהם מזמרה, שורות אחדות אשר לא באה לביניהן מחרשה. עזובה גדולה שררה בפינה נידחת זו, שמיר ושית. ומעברים התרוממו שתי צלעות הרים זקופות.

– הנה! מפה.. – הכריזה מלמטה הגוצה.

לא דמתה הגוצה לאיילה שלוחה בלב הגיא הפרא – אעפ"י כן החליט ירחמיאלי, כי כיוון שנגרר עד הלום, שוב לא ירתע אחורנית. ירד בסלע, יכבוש לו דרך בין השיחים הדוקרניים, יעיף מבט על בת־לוויתו המהלכת אחריו, שמא נתעורר חיוך על שפתיה.

– זה הוואדי הנידח וזה קיר המשק המוצב על קיר הוואדי. כמעט אין כניסה מכאן למשק ואין גישה אל העצים העזובים האלה. – הפטירה זו רפות.

“א־הא… ובכן לא לגמרי נאלמה דום”… – חגג ירחמיאלי בלבו – “אות הוא כי גם זו יודעת להניע לשונה…”

ובלי דעת על מה ולמה, שמח על דמדומי בין־ערביים, שהתגנבו אל בקעה צרה זו – והצללים המתפשטים על ראשי קירותיה. החל לראות בטפיסה זו על סלעים פראיים ושיחים דוקרים – מעין הרפתקה רבת־גירוי לאחד שכמותו. ומשהחליט כך עם עצמו, נטפל בחשק לניעור המישמש מעל הענפים, לחיבוטם ולמסיקם. טיפס ועלה בענפים או ירד לארץ וארה את הפירות אשר נשרו בין חרולים וברקנים. קשה ודוקרנית היתה המלאכה, והפירות ודאי שלא שוו בה. סוף־סוף העצים היו עזובים, עפאיהם התחילו להצהיב מרוב דלדול, גזעיהם התנוונו מהזנחה. אבל לא זה שהעסיק עתה את ירחמיאלי. הוא ראה את עצמו בוואדי מרוחק עם שתי הנערות – האחת פירכסה בין הצמרות בשוקיה ככפרית, והשניה זחלה למטה כזחול נער במכנסי־העבודה – נער צנום ומחריש – ואעפ"י כן זו נערה.

– הנה פרי זה יפה לאכילה. – ניסה ירחמיאלי לחזר אחריה.

– ופרי זה טוב ממנו. – ענתה והושיטה לו פרי אחר תחת הפרי שבידו.

התחלה טובה. עתה התפלל ירחמיאלי בלבבו כי ימהרו הצללים להתפשט על פני הארץ, ולא ייראה אפילו מראשי האילנות הללו מה נעשה עליה. עדיין רפרפה בין הצמרות הללו כלהכעיס, חברתם הצחקנית, ובעד כל ענף נשקפו עיניה – –

קילל ירחמיאל, בפעם ראשונה, את השכל היתיר אשר נחון בו האדם: לו השכילה הגוצה בסקרנותה פחות, כי עתה גזרה על עצמה שתיקה… ואז היה הכל מחריש – הוואדי והאילנות האלה… ואפלולית הערב היתה מוסיפה להתפשט, עד שיופיע ממעל אור הירח ההולך. – – מאידך חשב אילו התרחשו הדברים בעולם באין מפריע, כי עתה מצאנו בכל מקום את המבוקש! כי עתה אולי מאושרים היינו כל יום, כל שעה, ולא היה צורך לבן־אדם מעיר להיקלע לכפר על־מנת להינפש או לצפות לדמדומים, על מנת לזכות בחסדה של נערה. אך זו צרה, כי הפרעות־הפרעות ניבנו חיינו – מכאן העייפות… הרוגז…

– חי־חי – צחקה והשקיפה הגוצה מצמרת עץ.

– חי־חי – צחקה מצמרת עץ אחר, ופניה הגלויים הציצו כלפי מטה.

– נו… – נתמלא ירחמיאלי עוז־נפש והחליט לסכל את סקרנותה המציקה של זו – הנה רואה אני כמה עצים קלושים במדרון למטה. כדאי לגשת ולבדוק מה הפרי אשר עליהם.

זו היתה התחבולה האחרונה, ואם רק עצים מעטים ניצבו שם, על־כל־פנים מרוחקים היו. והוא כונן את פעמיו אל העצים, בתקווה להיפטר הפעם מקללת הסקרנות. עתה, ברדת הצללים, הרגיש בלבו יתר אומץ, להילחם בערמתן של נשים. גבר הוא ולא יתן עצמו לשחוק ולשנינה. תצחק לה זו בין הצמרות כאשר תאווה נפשה, אך להפריע תקצר ידה.

– ראי, הרי יש עליהם פירות – משך ירחמיאלי את השחרחורת אחריו מעץ לעץ.

– כן… יש עליהם אילו פירות – נאותה לו בשפה רפה.

– או־הו! – הלך והתלהב – לא יאמן, כי עצים כאלה ישאו פרי גם הם.

והם כבר עמדו בפתח־הבקעה. מעבר מזה נגול שדה שרוי באפלולית, אשר מכונת־הקציר פסקה לעבוד בו, הקוצרים אספו מכבר את כליהם, ונסיעתם בחבורה למשק נשמעת מכאן יפה־יפה. גם הרועים הזעיקו את העדרים ונהגו אותם הביתה. שומר רוכב עבר על סוס לראות אם נכון הכל לשמירת הלילה והשתרר שקט.

– הגיע ערב… – אומר ירחמיאלי, אוחז בכף ידה של בת־לוויתו ומשתדל להציץ אליה מקרוב, מתחת לתיתורת הכובע הרחב.

– חו–חו–חו– פרץ צחוק כינשוף־לילה מעל ראשו והחרידו.

נשא ירחמיאלי את עיניו וראה את אשר לא פילל לראות: מבעד לצמרת, שוב נשקפו הפנים הכפריים הללו.. נשמע צחוקה של הגוצה.

– השגת אותנו. – אמר כמעט בלי רוע־לב, ואנו כמעט התעלסנו פה באהבים עם חברתך.

– חי־חי – צחקה הגוצה והשירה פירות מראש הצמרת – – התעלסתם… אך בינתיים במה נאסוף את הפרי הזה? – השק נשאר שם.

– אם השק רחוק, נאסוף בקאסקט שלי. – נזרקה משובה בירחמיאלי שהפשיל את הקאסקט, הושיטו בידו כלפי מעלה וקרא לנערה הקוטפת: – זרקי! – אך זו צחקה, עוד מעט ונפלה מעל העץ, למרבה המבוכה של ירחמיאלי:

– הרי קרחת בראשך! – קראה כאילו השגיחה בה לראשונה ממרום ישיבתה – חי־חי –

– וכי מה? – כעס ירחמיאלי על ששבה לשטות בו.

– וזו אשר לצידך אינה נערה כלל, כי אשה נשואה היא לחבר המשחק – חי־חי – לא יכלה עוד לעצור בפזיזות לשונה.

… והוא – בעודנו מחייך ממבוכה, רואה את עצמו מעומד והקאסקט בידו, הפוך על פיו – בתוכו פירורי עפר, עוקצי קוצים ופירות דלים מהעצים הקלושים. נשאר מעומד איפוא בעין מענה, כי הבין שנוצח בידי פזיזת־הלשון הלזו ובידי חברתה שקימצה בדברים וקשרה את שפתיה בשתיקה. – “לא עוד אגרר לתעלולים כאלה”. – גמר אומר־בנפשו, בטפסם במעלה קירות הוואדי עד צאתם את הבקעה הצרה.

ואין הוא יודע את אשר חשבו הנערות בלבן על אודותיו. השתדל להציץ בהתגנב לתוך עיניהן, אם צחקו – אבל הללו החרישו בלכתן. אפילו הגוצה לא יספה לצחוק, כי הלכה בראש, כאילו לא דקרו הקוצים בשוקיה המגולות. וחברתה האפילה משנה על פניה בתיתורת הכובע הרחב, לא יכול להציל מהן דבר, גם לאחר שנכנסו לחדר־האוכר של המשק, ואור רב נשפך על פניהן.

– לאו – התנער אז ונבוך במקצת – לא טוב לו לאחד היות מגוחך בהיכנסו לגיל העמידה. הללו הרוחשים סביב – בהגה ובדיבור – צעירי המשק הם, ולהם הבקעה והעצים הקלושים, כשדות העומדים בקצירם. הוא רק עובר־דרך, ומה כי יעבט ארחותיו ביניהם? – – קימט בידו את הקאסקט שנתמעך והבין כי חופשתו באה לקיצה.

ונסע למחרת. הניח לבחורים אדומי־המטפחת את אשר להם, ולנערות העובדות במכנסי־העבודה השחורים אשר להן. והוא הסיע את עצמו באוטובוס והקאסקט בידו, כי לא היה חשק לשוב ולחבשו. כי על כן עד היה למעשה נערות בעצי־משמש קלושים ודמדומים של ערב, שהיו משטים בבעליו. – ובכך גמלה אז החלטה בלבו, כי לא יחבוש עוד את “הקאסקט” – חסל! מעתה יבוא כיסוי ראש, שיש בו משום ישוב־הדעת: קבוע־מעומד ואינו עשוי להתמעך ביד – במקום הקאסקט יחבוש לראשו כובע – כראוי לאחד שדעתו נתיישבה עליו.

באותו ערב היה מבקש דן אהרוני לפרוש מאנשים. כי קשתה עליו נוכחותם, ושבעתיים קשו ממנה חילופי־דברים. היה מרגיש, כי עולה ומחלחל בו איזה זעם, בלי לדעת נגד מי. כה מתוקנים הבריות בארחות חייהם, עד שאין לו מה לעשות ביניהם. ואפילו את אור העששית יתקשה לסבול – כה “רע” הוא בתוך־תוכו בערב זה ו"יוצא דופן"… כה מלא ראשו אילו מחשבות שחורות, כהיות מלא גרעיניו רימון!

ביקש, איפוא, סליחה מהמסובים בבית ופרש לחדר. שאף רוח לרווחה בחשיכה ונמנע להעלות אור. בכריעה כרע על ספתו, כאומר: עתה נכון אני לקרוא בלי מורך־לב את המחשבות הדמומות האלה, הנחבאות בתאי מוחי; אדרבא, תצאינה – אני נכון. ולא ידע כי אותה שעה מתמתחים והולכים עצביו במתיחות קודרת וקושרים את כל הוויתו באסורים.

נאנק דן אהרוני ומתמתח, מרגיש איך הוא מאבד והולך את השליטה על עצמו, כמו התערטל מכל המכונה “רצון חפשי”, “הכרה”, “בינה צלולה” ו"דעת". איזה חבל כרוך סביב לצווארו ומושך אותו – צו דופק כיתושו של טיטוס ופוקד עליו ללכת – –

“לאן?” – נרעש דן אהרוני ונפחד.

“קום ולך!” – פוקד עליו אותו יתוש עקשן.

בפנים לבו הריהו יודע כבר לאן צווה ללכת, בבהירות יודע מה טיבו של הצו הזה המתדפק על דלתות הווייתו. יודע אפילו לכנות בשם את המקום שמה צווה ללכת. ואת מי יראה באותו מקום. עוד זאת יודע: כי בשום פנים לא יוכל להיעשות כדבר הזה, כי איבוד לדעת הוא, הן לעצמו והן לזולתו. אף־על־פי־כן הצו אינו פוסק, והעניבה סביב להווייתו אך מתהדקת.

“קום ולך”.. – מלחשים־מנחשים לו הסיוטים. – והוא יודע, כי עליו לקום, ללבוש את מעילו ולצאת חרש את הבית, כיוצא לדרך רחוקה. בדרך משונה ומוזרה ילך, ולפיכך אין לומר “שלום” אף לאחד, ואין לקחת ברכת־פרידה. בשקט ירד במדרגות הבית, ורגליו תולכנה מאליהן אל המטרה. יעבור יחיד ברחובות ההומים בשעה זו מהמון־עם רב, יידחק כה וכה ביניהם ויסטה לבסוף הצידה, ייחלץ מתשואות ההמון הזה. אז תביאנה אותו רגליו עד לבית, אשר לא הכירו ואשר לא ידע את מקומו – והוא ייכנס, יכרע ברך ויאמר פשוט: “סליחה”…

“והרי היא נשואה מזמן!” – מנסה דן אהרוני לגרש את הסיוט המשונה שאפפהו – “נשואה ואינה דומה כלל לאשר היתה בנעוריה. שמעתי כי נשואה היא, וטפלים סביב לה – טפלי־טפלים”..

כה מנסה הוא להתל בשארית הדעה הצלולה, כי אפילו במצב משונה זה שהוא שרוי בו, מכיר הוא הכרה שלמה עד מה מופרך הרעיון מעיקרו: היקום בר־דעת ויבוא מיניה־וביה אל אישה מבוגרה, ויאמר – סלחי, על אשר היה ועבר לפני זמן רב?" – – הרי גם היא במנוד־ראש תביט אליו כי לא ייעשו מעשים כאלה משום דחיפה שבדמיון או אכפה של קפריסת־רגע..

על אף הוודאות ההגיונית הזאת, והטעמים והנימוקים האלה, – אין כוח הסיוט פוחת אף במקצת. קיר מתעבה והולך סביבו, החשיכה שתה – ושוב אינו יודע אם שכב על הספה אך רגעים מספר, או אולי שעות – – ורק אחת עלתה בידו – להיבדל לחלוטין מעל כל הרוחש בבית זה, ביתו, והנפש הרוחשת בו מעבר לדלתות ולמחיצות, ולהסגר בידי הדמיונות, אשר נשאוהו על כנפיהם מהר.

– – – אפשר לומר, כי כל הענין כולו לא היה אלא מעשה־נעורים נאה. המעטים מעשים כאלה בכל יום? מאוהבים היו שניהם ככל נערה ונער, ושחו זה לזה כאשר ישיחו שניים: “האם אתה אוהב אותי?” – חקרה אז, והוא אמר בשפה רפה – "אוהב; “האמנם בכל לב ונפש ומידיעה ברורה?” – הוסיפה וחקרה בעליצות תמימה, והוא השיב אשר השיב, כי קשה להיפטר בשפה רפה משאלותיה החמות של נערה אוהבת.

“ובכן זאת דע לך!” – פצחה ואמרה בנעימה חגיגית – “אפילו אהיה כבר נשואה לאיש, ואפילו יהיו לי ילדים שישה – גם אז אהיה נכונה תמיד לאהוב אותך, ומדי תבוא אלי – אהיה שלך.”

כה דיברה בנעימה נרגשת, והוא הביט אל עיניה השחורות־והלחות כתוהה: “מנין לנערה מחשבות כאלה על עתיד רחוק? מנין כי נשואה תהיה וכי ילדים יהיו לה? ומנין, כי יעזבנה, בה בשעה שאך זה סחו זה לזו דברים של אהבה? מנין לה פתאום השבועה החגיגית הזאת – האם נדר הוא או סתם הגיגי־לב בלתי ברורים לה לעצמה?”

– – בקירוב כך שאל את עצמו עוד אז, באותו ערב־נעורים, כי בשכל – שכלו של נער – לא נטה להחשיב שבועות ונדרים. בוודאי שאולים הם מרומאן – היה נוטה להחליט בגבהות־עין. או אולי איזו השפעה רומאנטית מספר צרפתי? רבות השפעות כאלה על מוחה של נערה ומי ידע את מקורן – –

אך בנשאו את מבטו אליה, היה מבחין אפילו באפלולית הערב, כי לא כן הדבר עמה. הלחלוחית הזאת שנפרשה על פני העין השחורה, וקווצת־השיער אשר צנחה למטה, והשפתיים הפתוחות בשכחה עצמית, כשרויות בצפייה לתשובה אחת ניצחת – כל אלה אמרו: לאו. לא השפעה, אף לא דברים שאולים מספר… מלב נובעים הדברים האלה, מנפש מפרכסת ומפרפרת בניחושים דקים מן הדקים.

“אך מי אני כי אבטיח מה?” – היה הוגה אז ברתיעה – “מנין לי מה יארע בעתיד כל־כך רחוק? מי ישורנו?” – –

“ובכן אתה מבטיח?” – שאלה בעקשנות.

“מבטיח”. – השיב בחיוך רפה, בלי לדעת אל נכון מה הבטיח, ואם קשרה אותו ההבטחה באיזה קשר שיש בו ממש, או אינה אלא פליטת־פה, שאינה מחייבת אף אחד משניהם למאום…

– – מאז עברו שנים רבות. לא היתה זכורה לו הבטחה זו יותר מפליטות־פה דומות, שנפלטו בזמנים שונים ובמקומות שונים. היזכור אדם את כל אשר יאמר, או את כל אשר יעשה בימי חלדו? אילו זכר, כי אז כרע־רבץ תחת נטל הדברים אשר דיבר והמעשים אשר עשה. אשרינו, כי שוכחים אנו והזמן משכיח, ומעשים חדשים דוחקים את הישנים וחוזר חלילה. –

“אך דא עקא – שאין השכחה לעולם גמורה…” – מחליט דן אהרוני – “אין לפניו שכחה” – – נאמר באיזה מקום. אף לפני זמן אין שכחה, כי הבשר־ודם שוכח, והחומר משיל קליפה אחת ולובש קליפה שניה. לא כן הנפש – זו לבושה איצטלה אחת מטבע ברייתה ושינוי לא חל בה. משום כך זכור לאדם חטא אשר חטא, או עוול אשר עיוול. כאן טמון סוד החרטה ופשרו של נוחם.

ואפילו בה בשעה מלגלג דן אהרוני לכל תורת־הנפש הפשוטה אשר בנה, עדיין אינו נחלץ מנחשול הזכרונות התמימים האלה, כמו באחת באו ושטפוהו, החליטו לצחק בו ולשטות בו, ומיללו ברור: “אתה חשבת, מר, חפשי הנך לנפשך – והרי העלינו לפניך שטר־התחייבות שהתחייבת. נא ופרע את השטר הזה. אחרת לא נוכל להרפות ממך ולשחרר אותך לביתך. ולא יועילו כל טענות ומענות…”

מבין דן אהרוני, כי לא צחוק הוא הדבר, ואעפ״י כן יתמה תמוה: מהי סוף־סוף הוויה זו של האדם וכיצד תבטח בה? – הרי בדרך זו – אם היום עלולה לצוף ולעלות בדמיונך התחייבות פלונית, ומחר התחייבות אחרת – מה טעם בתכניות אשר יתכן אדם, בכוונות שיכוון הן לגבי עצמו והן לגבי ביתו – אם כל שעה עלולות הכוונות הטובות ביותר להתקעקע? –

בלשון זו וכיוצא בה מעיד עליו דן אהרוני את השמים ואת הארץ; אעפ"י כן אינו נפטר בלי לשוב אל מגילת הנעורים הזאת, אשר נמחתה מלבו מכבר. וראה זה פלא: בתים נבנו ונהרסו באותו פרק זמן, וזכר לא נשאר לאותם שנהרסו, – אך דווקא ציץ זה אשר הציץ בכמוס ובמוצנע – הוא המכריז על קיומו ואינו רוצה להיכחד. – “אני חי”. – טוען אותו ציץ בעקשנות – “כי אני הייתי ציץ־האהבה של הנעורים”.

ובעל־כורחו נכנע דן אהרוני, חושיו מתבלבלים עליו, כאילו היה עומד ומתחטא בפני עצמו, לאמור: “מילא… מה מני יהלוך? אם נטל עלי – הבה ואמלא את החוב הזה. אשוב ואעלה בזכרוני כל אותה פרשה קטנה, אשר כמוה בחיי כל נער, ובכך אגמור ואכפר את פני אלת האהבה, הכועסת, כביכול, ובאה להדריך את מנוחת נפשי. אגמול עמה נחת־רוח זו – וחסל, שהרי לא יתכן, כי אמנם תרצה אלת־האהבה קרבן ממש, כהיותה רוצה בו בימים קדומים. הימים השתנו לא מעט – ח־ח – ואין כיום תמימים כאלה, אשר יתעוררו לכפר את פני האלה בזוג־יונים, במנחת־סולת או בקטורת – –”

כה מלגלג ואינו מלגלג דן אהרוני לילדות שנזרקה בו, ובלי דעת איך וכיצד, – הוא רואה את עצמו מיד בנסיבות שונות בתכלית – – – יום שמש חם. כנראה, יום־חופש מלימודים בבית־הספר, והוא ועוד כמה מטיילים עמו מחוץ לעיר. עליצותם של המטיילים גוברת מדי יתגלו השדות הירוקים, ומדי יראו בעיניהם זרמת־מים מרצדת חרש באפיק עמוק של נחל. הנה גם אגודות עצים וחומות קנה ירוק, הצמוחים פרא על חופי הנחל הסחופים. ורבים נפתוליו של נחל זה, עד הראותו אחרי כל מיפנה או עקלתון, כחדש ומחודש.

כה סבורים המטיילים והם מרחיקים אל תוך החורשות הקטנות – מי בקפיצה על פני גזע שנעקר משרשו בסערה ומוטל לארכו בין שני קירות הנחל, ומי באחיזה במשענת־קנה, אשר עוד מעט ונשברה והפילה גם את הנתמך עמה. אז גובר הצחוק ועם הצחוק גובר הפחד, עמהם גוברים יצר התחרות וקנאת־נערים – לאמור: מי ומי זריז לקפוץ, לדלג ולטפס…

אף הרת־מעשים היתה שמחה זו. שהרי לא יתכן, כי שמש תחמם ורוח תלטף, ותרטב האדמה – ולא ינבוט מכל אלה זרע; כן לא יתכן כי מחבואים של ירק ואוושות של קני סוף וצהלת־נעורים – לא ידובבו שפתי נערה ונער ההולכים ביחד. ממללים הם זה לזה בלי דעת מה, פותחים בהגיגים כבושים בלי לחוש לאן ירמזון. כעץ לוחש, כהגה מים – כן סחים הם זה לזו.

– התרחקנו. – פותחת הנערה בפחד מעושה.

– אין דבר. – משיב הנער – שומעים מפה את הקולות.

– יחשבו עלינו חברים מחשבות שונות. – חולף חיוך מקונדס בעיני הנערה.

– נחשוב גם אנו עליהם, כעולה על רוחנו. – משיב הנער.

וסוף פסוק, אשר מעבר לו אין לפסוח בדיבור, אך העיניים מדברות ביתר חופש, צמרות עצים מסייעות גם הן ביתר נענוע. אמנם כל גדלו של המחבוא אינו אלא כפאת חורשה, אך דיים שלושת או ארבעת העצים כדי לסוכך על שניים, ואפריון של צמרותיהם מספיק כדי להצל עליהם.

– אילו ידענו, כי אז לא הרחקנו כה ללכת! – אובדת הנערה עצות.

– כי אז דווקא היינו מרחיקים. – משיב הנער באומץ יתר.

– לא היינו ממהרים להתפרד בקלות־דעת שכזאת. – מנמיך לחשה.

– יפה עשינו, כי התפרדנו. – מתגרה הנער.

ומבינים הם זה את זו. אך למראית־עין לוחשת הנערה בפחד, לא כן עיניה המדברות; אך למראית־עין מתגרה הנער, כי אינו אלא נגרר אחרי ערמתה של חברתו. מבט לה, קווצת־שער, וכנף צווארון פרוע – רשת היא שטמנה פה לרגליו. והוא מדבר בעוז – אך למעשה המיית־לבו היא הנפסקת, חולשת־דעתו היא הגורמת לו ללכת אחריה בעיניים עצומות.

– הנה נשקתי לך. – מזדקף פתאום ואומר הנער.

– וזאת לשם מה עשית? – שואלת זו בפחד.

– עשיתי, כי אהבתיך. – עונה הוא בנעימה נפסקת.

ואינו יודע, כי את המילים המגוחכות האלה משכו מפיו, בלי שהיתה לו ברירה אחרת. הוא עצמו נבוך עתה מהנשיקה אשר הטביע, ומהמלים אשר השמיע – לחזור בו אי־אפשר, ללכת הלאה – אינו יודע לשם מה..

– סוף־סוף נתגליתם! – מריעים בצחוק שאר החברים והחברות, בבואם עליהם לפתע. – יפה עוללתם לנו.

– ואתם, האם לא התרחקתם גם אתם? – צוחקת אליהם הנערה וחובקת חיש את חברותיה.

– אמנם גם אנו אשמים. – צוהלות הללו בגילוי־לב.

פזורים מהלכים החברים והחברות. אין הם מביטים עוד זה לעיני זו, ואין הם שואלים. במשמעות כפולה ומכופלת מרכינים הם את ראשיהם, מדי ירדה אפלולית הערב, ועובדים במרץ המחות המטורדים האלה, אשר בפעם הראשונה בחייהם נטרדו.

– מה זאת עשינו? – מרימה פתאום ראשה הנערה ומצטחקת אל הנער בחיוך חוורייני.

– הקץ לשאלות. – סותם הנער באי־חמדה.

– הה, לשם מה עשינו זאת? – מטעימה הנערה במשמעות יתר, ודוק ערפלי־אומלל פרוש בעיניה.

מתעוררים רחמים בלב הנער, שבלבו ידע, כי את הנעשה אין להשיב. וכן אינו יורד עוד לעומקו של המעשה אשר עשו. עדיין ידמה, כי אותו מגע־שפתים אשר נגע אפשר למחות, וכי הכל עלול לשוב לקדמותו כאילו לא אירע דבר.

– לא נעשה דבר. – משתדל הוא להרגיע את הנערה.

אך האם תירגע נערה בשעה כגון זו? זו היודעת, כי מגע שפתיים אינו נמחה לעולם – חותם הוא אשר נטבע מתוך שכחה, ושכחה אינה נסלחת. עדים היו העצים האילמים וצהרי־היום המזהירים על גדותיו של נחל. עדה היתה שתיקה שהשתררה אותה שעה בכל. אותה שעה! – הרי ברית היא שנכרתה בינה ובין הנער, לחיים או למוות – ברית… ומרימה היא את ראשה, מביטה בהערצה קסומה אל הנער ההולך אחריה: – פרח זה אשר קטפת תן לי וזלזל זה הבה למזכרת.

כנוע ומושפל מוסר הנער את “האורים והתומים” האלה: הנה הפרח אשר קטף והנה זלזל אשר מולל בכף ידו – מעתה הוא שלה.. כולו שלה.. ואל נא תהרהר עוד בדבר – – –

– האמנם כולך שלי? – נחפזת שוב לקראתו הנערה בו בערב ויוצאת למענו את בית אביה.

– הן. – עונה־ואינו־עונה הנער, ומקל ראשו בהכרה של רבונות.

אך ללבו יאמר כי גם “הן” זה אינו מחייב אותו בשום דבר. למענה אמר זאת, שכן ראה כי מעיניה מציצה איזו תחינה בלתי מובנת לו.

– התרגשות זו על שום מה? – היה מביט תמה ונמנע לחקור. כי ראה עצמו שותף קל־ערך ובלתי ניכר כמעט: אכן היא הסוערת, מרטיטה, שמחה ומצטערת, ואילו הוא – על פניו חולפים גלים אילמים.

– ערב זה אנו הולכים לכאן. – גומרת הנערה בחשיבות והוא מציית.

– ערב זה לא עוד נלך לשם, כי אני פוחדת. – מחננת היא למחרת.

אכן, כל צל וצמח או גבשושית עפר מקבלים כבר בעיניה ערך מיוחד. ומשתדל גם הוא לקרוא בעיניים אלו ואינו משיג: העץ דומם כשהיה, והתלולית תלולית של חול בלתי נחשבת, והצל חולף־חומק. אך הנערה – לא כן עמה: היא חיה, היא מפרפרת – כל רגע יש בו חפץ; כל שעה זכרון לנפשה שזועזעה.

– כאשר ישבנו שם, היה יפה וטוב. – היא מזכירה ערב שעבר.

– כאשר עמדנו שנינו פה, עבר רגש־פחד בלבי…

וזוכר דן אהרוני גם עתה, אחרי עבור הרבה שנים, מלל זה אשר לא דמה כלל לשיחה שוטפת. קריאות שהצטרפו כדי משפט בקושי ונקודות תמיהה, שאלה וצחוק מעורב בבכי, שאינם עשויים להצטרף מכל וכל. זמן רב לא יכול ללמוד את לשון הסימנים הזאת שאינה דיבור וגם אחר־כך נשארה לשון זו אך נחלתה שלה, וממנו נשתכחה.

– התאהבני? – היתה לוחשת לבסוף שאלה ברורה.

בשיחה זו חלפו לילות וערבים, לכל מקום נגררה אותה שאלה בתמימותה. בצל העץ ועל תלולית חול בליל־ירח או בערב־רוח מעונן נטרפה תמיד סביבו השאלה הזאת. והוא היה מביט והיה מרגיש מראש, כי אין להשיב תשובה אחרת חוץ מ"כן" ארוך־נלהב – – שאם לא כן יפלו שמים ואדמה תנוט, ופורענות גדולה תתרחש על הארץ: העיניים האלה תבכינה, לב קטן זה יישבר ממכה, נפש קטנה זו תרוצץ. משום כך היה מוותר כמעט מדעת, חובק בידו, מסוכך עליה, ואומר: אהבתיך…

עד אם הבין כי רבות לימדתו נערה זו בתמימותה, ואולי יותר מכפי שהותר לה לגלות: היא גילתה כיצד מתעוררת אהבה, ומה כוחו של רגש זה – הכל לימדה ולא העלימה מאום בתמימותה, ועל שום כך נענשה קשה. כי למד עתה לאהוב גם הוא, ויותר מכל החל לרצות באהבה. לא פרח שנקטף, אף לא זלזל צונח, כי אן אהבה לשמה, אשר תפורר אותו, את לב הנער, ואשר תזין אותו – את גוף הנער, ואשר תכה על רצונו ומאווייו, כהכות קורנס גדול על סדן.

“אני רוצה לאהוב” – החל לוחש בפני עצמו בין בשובו בערב, בין בקומו בבוקר, בין בהיותו לבד, ובין בהיותו עם זולתו. “אני רוצה לאהוב” – החל טוען בפני עצמו בעקשנות ועיניו חיפשו: “האם את זו? או אולי פלונית או אלמונית?” – כי לפי־שעה היו הכל בעיניו שוות.

והיה ערב, בו רבים ישבו בסך. כולם־כולן היו מחוממים עד לרום־המדרגה, כאשר יהיו בני־הנעורים בערב־נשף. מתוך פינה הזהירה אליו בת־צחוק קטנה, והוא גם הוא הגניב מבטים אליה – אך לא אותה חיפש. זו מביטה אחריו ולבו שקט – לכך חדל להשגיח בה; זו מצטחקת מרחוק ומאושרת – לכן אין מה להוסיף לתת לה. – “בערב זה אני מחפש אחרת, זו – אשר תעניק גם לי את החסר” – – ניחש.

עד אשר נתקרבה אליו האחת זקופה, ראשה יהיר ומבטה שקט, ומיד ידע – כי נחוצים הם זה לזו. אז התרונן כמו יין עברו, ולא זכר עוד את אשר זמן רב הושבע לזכור: נתמעך הפרח אשר בשמו הושבע, נתמולל זלזל ירוק אשר עליו נדר את נדריו; הועם בפעם ראשונה אורם של “האורים ותומים” אשר כפו עליו להאמין בקדושתם.

– אותך אני אוהב. – לחש עתה בעליצות על אזנה של האחרת והלך אחריה באשר משכה אותו.

– האמנם? תמהה והניעה בחיוך לא־מעושה את ראשה הגא.

– כן, בלב ונפש, אני יודע זאת. – ענה בבטחה של גבר, והיה שמח להחזיק ראשה בין ידיו, להרכין אותו אליו, ולהרגיש כי חום נמסך ממנו לתוך עורקי דמו. – “עתה אני אוהב”. – התרוננו קרביו בוודאות.

כי אמנם שונה היתה האחרת – ראשה יהיר והילוכה בוטח. היא לא ביקשה אף לא חיננה במבט עיניה, אלא פקדה בזכות יפייה וחין־ראשה הגא. זו קיבלה את כיבושה כדבר מגיע לה, ובערבים באה מאליה תחת חלונו. ואפילו בערבים קשורים מגשם היתה ניצבת על מדרכה מנגד, ודמותה קוראת אליו בלי אומר: “בוא”. והוא לקח את ראשה בין ידיו והביט בו בצמאון: – הנה כזו אני אוהב: גאון ואהבה ובטחון, שיש לך מה לתת.

אף היא נלחצה אליו בלי אומר ודברים, עד היותם שעונים אל גזע השקמה, כשהשמים מתפראים ממעל והגשם פורץ גם הוא לרדת ולהמטיר. הנה נתלו כבר מטרותיו באויר האפל הזה אשר עטף הכל סביב, ומרחוק האיץ הים בזוטו את העבים, גירש אותם ברוחותיו החזקות, והם עומדים ואינם ממהרים להיפרד.

– אין פחד הגשמים עלינו. – לחש לתוך אזנה.

– על שום מה פחד? – היתה זו שואלת בקרירות, ומיישירה להביט אליו בבוז כמעט.

– הידעתי? – היו חושיו מתבלבלים עליו מהפתעת השאלה הזאת וקרירותה – רק פחד אחד יש בי: מיופייך הרב, מבטחונך הקר, מכוחך הכובש את כל הווייתי.

כן היו מהלכים באותן שעות־ערב ארוכות־מאוחרות – אם על הגבעות במקום שם אין איש מלבדם, ואם על ספסל היו יושבים בקצה שדרת עצים בודדת: בין עננים היו קשורים למעלה או קרעי־חורף מסוערים, ובין פסים בהירים היו משמשים בערבוביה עם העבים נושאי־הגשם. היו מהלכים בעולם רטוב, אשר טיפות גשם שקדם עודן תלויות בו, ורשתות־גשם חדשות הולכות ומתרקמות בו. העץ, החול, האבן היו ספוגים לחלוח־חורף זה, אשר נעימה בו הנגיעה ומרתיעה כאחד.

– נשב בזה. – היה מצביע על ספסל רטוב.

– לשם מה? – היתה שואלת בקרירות.

– נשב, כי השעה מוקדמת. – היה טוען בעקשנות.

ובהיותה יושבת, היו קרים פניה כפני קצות־השמים המבהירים לשעה קלה, לאור ירח מסותר בעננים. מעוטפה ישבה – ופניה מלאים, ואפה ישר, ושפתיה מתקמטות מחיוכים קרים. משום־מה היה מהרהר אותה שעה כי יפה היא ורב חינה, אך יש בחינה וביפייה דבר, אשר אינו יכול להשלים עמו. תוך פילוג פנימי זה ישב אצלה, והעביר ידו על כף ידה, החליק בלטיפה על שערה, והצמיד נשיקה עזה על פיה המתקמט מחיוכים.

– רואים. – היתה אומרת, כמבקשת להחלץ ממנו.

– יראו. לי לא איכפת. – היה משיב בעקשנות־משנה.

והתפלא מאוד לחששותיה בשעה זו, כאשר אין איש ברחוב, ונפש חיה אינה נראית בין העצים – אין זאת כי זהו משחקה הקר של אשה עם גבר; או כלי רמייתה הם, בהם תמשוך אותו אחריה. – לכך היא קמה ממושבה לפתע, קימה יהירה מאוד, ומזמינה אותו בתנועת־יד ללכת הלאה מספסלים רטובים ממים, הלאה מעצים עמוסי־גשם ורטיבות.

אז היה מהלך כאחד שחושיו מבולבלים עליו, ושואל את עצמו בלי הרף: מה פשר דבר האהבה האכזרי, אשר יאהב את הקר והעריץ וירמוס ברגל גאווה את הרך, רגיש ומפרפר? מה הטעם כי ימהר לשכוח שבועות ונדרים שהוצאו מפיו, וירדף בנפש חפצה את אשר מן הנמנע להשיגו? אף ברי היה לו, כי למרות היותו מהלך עם זו ערבי־גשם רצופים ומעומד עמה תחת ענפים דולפים, ומתעטף עמה בכנף המעיל לא התקרב אליה במקצת: זה הראש הגיאה והמיושב בחן, אלה הפנים המעוגלים והנאים, זו היהירות היבשה והדוחה – ותו לא: את הנפש לא ראה, עד תוך נשמתה לא יכול לרדת.

– את נפש קרה ויבשה! – נרתע פעמים בכעס ואמר בכאב, והיא שותקת.

– הו, את אשר אינך יודעת רגש מהו… – היה מתקצף ומטיח במרירות – אף אינך רוצה לדעת זאת. את ששפתייך יבשות, כמו נשקון פיות רבים, אך אף אחד מהם לא נשארו עליהן עקבות.

– בוא תחת מחסה הבונגוביליה. – היתה נעתרת לו לבסוף בשוויון־רוח – נחבא שם עד שתגיע שעת־הכניסה הביתה.

– לא אלך – סירב לראשונה בחיוך מר – ולא אפול עוד ברשת. הכרתיך לבסוף ואת מחבואיך רמייה. בשעה זו ובמקום זה הכרתי, מה החטא אשר חטאתי בבגידתי למענך בטוב ובמסור – מה העוול שעוללתי, בהיותי רומס פרחים קמלים ומזלזל בהבטחות.

– כי אז לך לך. – חייכה בבוז יהיר – שוב אל התמים והרגיש ואולי תנוחם. כי אם לא כן סופך לכרוע תחת נטל עריצותה של אהבה – ח־ח

והוא הלך כמוצלף בשוט ממנה, לקח מר קיבל וחלה מכעס – כאשר יחלה נער מאכזבה רבה. לא הגוף חולה אז, אלא הנשמה כלה והולכת. כן יחלה נער, בלי לנפול למשכב. רק לחייו מחווירות והולכות, וחוגים כהים מתקשרים סביב עיניו.

“עתה אני בזוי משנה. – הירהר אז בבדידות כשנזהר להיראות באור־היום – חטא חמור חטאתי ובאתי על עונשי, אך גם העונש אינו עיקר.” – – ובאחת הרגיש אז, כי התבגר מעל גילו. בהיותו נושא את ספריו תחת בית שחיו, היה מגחך בלעג כאומר, שלמד הרבה יותר מהכתוב בספרים הללו. ומדי הביטו אל הנערים והנערות ההומים כדבורים בכוורת בית־הספר, – היה מביט עליהם מגבוה ותמה – האמנם חושבים התמימים הללו, כי אפשר ללמוד הכל בין ארבעת הכתלים, כשממיתים הם את עצמם על אות ותג? – –

– האין זאת כי תועה הנך בעולמות שהם מחוץ לכתלים האלה? – תהה אז מורה על קנקן תלמידו בנעימה של גערה ודאגה כאחד.

– אני, מורי, צריך מנוחה לנפשי שעייפה. – חייך ואמר בהתגלות־לב.

ואז הבין המורה, כי לא ילד עומד עוד לפניו, כי אם גבר בראשיתו. היה מכונן אליו מבט עיניים ממושך, פולט לצידו עתרת־עשן מהטבק אשר עישן. ממולל באצבעות ידיו ואוסף שפתיו, כמבקש להורות לו הוראה מועילה וטובת־טעם: – תנוח, ובכל זאת אל תחדל ללחום עם עצמך, כי אסור להיכנע בגיל הזה. אם תיכנע אבוד הנך, אבל אם תלחום – עתידה לשוב אליך צלילות־הדעת, אשר לה זקוק תלמיד לומד.

כשפניו מוריקות, הוסיף לשבת בחדרו. דפקו מאוד גשמי הזעף ושטפו כל זוהמה ופסולת ולכלוך ברחוב והוא מקשה לעצמו שאלה קשה ומטרידה: ״אם שוטפים מי הגשמים את מרצפת הרחובות, מדוע לא ישטפו גם את חדרי לבי ויטהרו אותי? – כי ארגיש גם אני במעל שמעלתי ולא אהיה שוכב אפרקדן ללא נקיפת־מצפון?" – וכיוון שלא היה מוצא תשובה לשאלה בעזובה סביב, היה לובש את מעילו ויוצא אל הרחובות השטופים מים כאומר: “שטפני נא, הגשם; סעריני נא, הרוח; – כי אין לי בעולמי אלא חטא כבד כפרי בשל.” –

וכן היה מרים עיניים אל בתיהם של אזרחים, שהם מוארים אור בהיר מבפנים ומתקנא בשלווה הנשקפת מתוכם, שם אבות ואימהות קובעים מידות ונימוסים. הנה עליית הגג אשר עמד מולה – כשאור הבליח בעד לחלונה, ובה נערה יושבת חרישית ושואלת בעין עצובה: מדוע סר ממנה למען האחרת, במה הלזו טובה ממנה? – – בלבה הוסיפה לכאוב את הכאב החד והראשון, אשר נגרם בלי סיבה…

“ממך אני רוצה סליחה” – נשא את עיניו, ושמח כי הספיק לו אומץ לחרטה זו בפני עצמו… מנוחם מעט מהכרה זו ומרוכך מרחמים על שכמותו, – היה מפליג תוך עליצות פנימית אל מדורי המרורים אשר בחיי־הנעורים, לאמור: אנו הסובלים את יסורי הנעורים, כי זו מנת חלקנו, אנו המועלים מעל באמון, כי אחרת איננו יכולים. נוצרנו על מנת לגרום כאב, לסלוח או לבקש סליחה על הכאב אשר נגרם… –

בין צדק בהגותו על נעורים ויסורים ובין לא צדק, – אך הסליחה נאמרה והכל כופר. שוב היו מהלכים השניים, כשהיא נרגשה מגיל. – כי במגע־קסם קרע הנער את רקמת היסורים הנוראים ובמבט אחד שב והקים על מכונו עולם שנהרס.

– ומעתה לא תשוב ותאהב אחרת? – שאלה בתום־לבב.

– לא. – חזרה אליו בטחתו המחוצפת, להישבע ולנדור –

והיא צחקה בעיניה ובשפתיה. לא הספיקה לה הצחקה הזאת וביקשה להביע ביתר עוז את השמחה הממלאה את כל קרביה. אל עלייתה קראה לו לעלות, בין אביה ואמה העבירה אותו ביד בוטחת, בין המבטים המהוססים של אחיותיה הגדולות משכה אותו והעלתה במדרגות לעלייה. שם שאפה רוח בשמחה וישבה אל שולחנה.

– אמנם ניחשתי כי פה את יושבת לבדך. – אמר בסקרנות אוהב.

– כן. פה יושבת וחושבת אודותיך. – השיבה בקול מעורפל כהד ממרחקים.

– האמנם עלי – האכזר והבוגד שאינו כדאי? – שאל ספק מנוחם, ספק בוטח.

– כן, כי אתה האכזר אהוב, תמיד. ביום ובלילה על משכבי אהוב. – הוסיפה למלמל, מלים חסרות־קשר, אך רצופות שכרון חושי.

לא ידע מה המלים אשר ישיב על מלל זה, אלא את ראשה ליטף ביד רכה, את גופה הרעיד בלטיפותיו, הצית בה אש וחום וגעגועים. והוא – אשר גם השכרון הזה לא בלבל את חושיו, מצא את עצמו מביט על אור הנר והצללים אשר מעל לראש הכפוף הזה, – וספק ותמיהה שולטים בו.

– התאהב? – התנערה ושאלה בעיניים שאינן רואות מאום ובלי לחשוש כלל לגלאי חלקת חזה, אשר הלבינה בעד לפתח חולצתה שנתפרעה.

– – – “סבורים אנו…” – התנער דן אהרוני למראות הללו ולגלג תוך שכיבתו על הספה – “כי רק עם השנים קונים אנו חכמה ונסיון ודעת… אך מהי החכמה, אשר לא תדע אותה נערה אוהבת או מה הנסיון אשר יקשה ממנה? מהי הדעת הנעלה יותר מספר־אהבתה אשר היא כותבת בדמה, ברטט ראשוני של יצורי גווה, בהתרגשות נפשית העולה ממנה, כלהבה מנר? – –”

“אני אוהבת…” – היתה זו ממללת בצחוק שפתים נעוות.

“על אף הכאב אשר גרמתי?” – – תהה בסקרנות.

“כמה נחשב הכאב לעומת האהבה?” – היתה נעה־נדה בראשה.

– היי איפוא, שלי. – החליט לנסותה פתאום בשמחת־נקם והטיל על המאזניים את התנאי שלו.

החווירה הנערה ועיניה קמו. עלה ושטף החיוורון מלחייה אל מסתרי גופה. לא האמינה, כי מידי נער זה צפוי לה נסיון־נפש כגון זה. להיות שלו? כיצד! נסתחרר ראשה עליה וההתייחדות הזאת בעלייה היתה לה לאימה.

– אה, לא! – התמלטה זעקה קלה מפיה – נלך מפה, אל האוויר הקר והצונן. שם תחת השמים אהיה כולי שלך. שם – תחת העבים המקושרים.

והיתה אסירת־תודה באותו רגע לאחותה שנכנסה ובדקה בעיניים חמורות את היושבים השניים. הוא עצר אז בתנועתו והשביח את הדם אשר סער. היה רגע אשר חשב לקרוב אל הגוף החיוור הזה עד לבנת עורו במקום שנחשף. עתה פג השיכרון – ושוב ראה עליית נערה צחה, מיטת־בתולים אשר לא נגעה בה יד, וראש מושפל על זרוע של נערה שקועה בחלומה.

– קום ונלך. – קמה וגנחה, והביטה בשיניים צוחקות מאחורי גבה של האחות אשר יצאה. – זו לא הרגישה מאום. בשלום יצאנו מידיה.

– – וכנמלטים על־נפש, גלשו שניהם במדרגות הבית, ולא ידעו כי מהפחת בורחים הם אל הפח. לאחר שנגעו במיתרי היצר החבוי, החלו להרגיש כי אין להם מקום־מבטח, אשר אליו יוכלו לבוא שניהם ולהיות שאננים.

– אולי מוטב כי נסור אל חדרי? – הציע וחדרו קרוב כדי צעדים מספר.

– לא־לא – לחשו עיני הנערה.

– או אולי מחוץ לישוב נלך? – שב והציע את המקומות הידועים להם מכבר.

– לא. לא. שם הגבעות כבר רטובות ואין מקום לשבת. פחד. – חיננו עיניה.

ובלי הרגיש כרעו רגליה במקום אשר עמדו. בצאלי גינה של בית, אשר בעד תריסיו כבר לא נגהה קרן אור, כבכל יתר הבתים. כרע גם הוא אצלה, חיבק גופה ודיבר בקצף־גבר:

– אם אל חדרי תמאני לסור, ואם התחלת לפחוד מצל, כי אז פחדי ממני.

וזו פקחה עיניה לרווחה, נאנקה ממעמקי נפשה וקשרה בת־צחוק על שפתיים חרדות:

– אני פוחדת.

– כי אז אני מנשק בכל אשר ארצה. – חזר באותה שרירות. וזו לחשה:

– נשק.

– כי אז חובתך לדעת, שסופך להיות שלי.

– אהיה תמיד.. – לחשה את נדרה.

– – – מאז עברו שנים, כאשר תעבורנה שנות אדם. לא זו בלבד שמשתכחים עלי שלכת הדובקים אל שמלתה של נערה, אלא דברים חשובים מאלה מיטשטשים והולכים. אך שיגרת־לשון היא בפי האומרים, כי קצרים הם החיים, והם חוצצים כמסכים עבים בין מה שהיה ובין מה שהווה או עתיד להיות. קליפה עבה נקרשת ואשר היה נקלף ישן ומטושטש.

ורק באורח־פלא יהלך אדם ברחוב ויפנה ראשו לאחוריו: ראה נערה ונער מהלכים יחד הילוך זריז תוך חילופי שיחה. אז יצמיד אליהם את עיניו, וממעמקיו תפרוץ איזו גניחה שאינה נשמעת: “גם אני הלכתי כן – –” אין הוא עשוי לראות אותה שעה את פרצופו “של־אז”, ואינו יכול לצייר לעצמו בשום פנים את הווייתו כהיותו צעיר. – אך זאת ידע לבטח, כי אמנם כן היה: הוא גופו היה נער, אף הוא חטף שיחה עם נערה שבצידו – – ומה היה קלסר פניה של הנערה – אם לפלונית זו דמתה או לאלמונית? – זאת לא יזכור…

ואז שוב יקרה כבאורח־פלא, כי תתנהל לעומתו אשה, קטנת־קומה ומסובלה במקצת. עוברת מבויישה ברחוב, כמטופלה טרדות רבות של בית. הנה קרבה, עוברת – ופתאום מרימה את עיניה: אכן, עינים אלו צעירות מהגופה המסובלה ובהן פקוחה עוד הרגשה שלא שקעה ומהבהב עוד אור שלא עמם. מה היה האור הזה ואימתי נקבע?

– – נפגשות עיניהם בשאלה אילמת, כמודדות אלו את אלו: התכירני? התזכור? – – ושוב נפרדים – כל אחד באשר ילך, בלי לפצות את פיהם, כי לא יתכן לעודד דברים שנשתכחו ועוד מעט ונמשלו כעשן נמוג.

והולך האיש… אך הנה יתנדנד ויקפא במקומו מופתע. הוא לא יסב פניו אל העוברים־והשבים, כי אם אל פנים לבו יביט תמה: – והרי אותה אשה קטנה ומטופלה – זו היא! לה הבטחתי הבטחות.. ונדרים נדרתי.. לה הכאבתי את הכאבים הראשונים. ובכל זאת היא זוכרת.. בכל זאת לא הועם האור שבעיניה.. היא האחת בכל ההמון הרב הזה, אשר תזכור זאת ולא תשכח עד פי־הקבר. – – – ושב והלך, מדובב חרש אל עצמו ומתמיה אחרים במלל משונה זה, בנדנוד ראש בעצם צהרי־היום.

זה היה ערב ראשון להיותו ישן בצריף, והצריף קטן ומבודד מהבית אשר בחצר, כמו הוקם לכתחילה לשמש משכן בשבילו. על שולחן היו ערוכים מכשירי כתיבה אחדים, מנורת שולחן האירה, ובצד – ספה מרופטה במקצת אשר תשמש לו מעתה למשכב. אך ירים את מיכסה הספה, ותוך שאיפת עובש מבטן הספה העזובה אל קרבו, יוציא סדין ושמיכה ולבוש־לילה, על מנת לישון את שנתו.

בכל החידוש שבדבר היה משום סהרוריות לגבי מאיר רפאלי. המעשה שעשה כאן לא היה שגור והתנועה למורת־רוחו נעשתה – פרש את הסדין, כיבה את המנורה, והוא שכב על גבי הספה שכיבת ארעי, כאילו נכון לשוב ולקום. על שום מה יקום? כי בצריף מכביד המחנק, ששקע מחומו של יום ומעובש אטום, מהימים שהיה פנוי ועזוב. באשנב הקטן והפתוח לרוח־ערב הציץ אור לא־קרוא של ירח. בלעדיו היתה חשיכה, אך גם בנגוהות־הירח היה משום ביעותים מתעתעים.

הס – מיניה וביה דילג חתול והתישב על אדן החלון. לכאורה – אך מקרה פעוט ומעשה שכיח – אפע"י כן נדמה למאיר רפאלי, כי יש בו משום אות מבשר רעות.. יש בו משום רמז לחברותא עם רוחות־לילה שאינן מעלמא הדין. פס.. פס.. והרי קפץ אותו אורח־לילה ונעלם מיד – אך עדיין שוכב רפאלי שתום־עינים כעייף ממלחמה קשה אשר נלחם. אמנם החתול איננו, אבל כמה וכמה אורבי־לילה עודם צופים אליו במקום החדש. –

הנה – גם בעד הדלת הפתוחה נשקף דבר־מה אליו. הפעם אין זה בעל־חיים ברור, אך דמותו מאיימת לא פחות. מעל מדרגות הבית הסגור צופה אליו דמות, ואין להבחין אם רוח היא או דמות־בשר. לנעול את הדלת אי־אפשר, כי המחנק יכבד מנשוא, אך להישאר לשכב באותו מצב גם הוא לא יתכן: דבר שאינך יודע מהו – עשוי להשפיע שבעתיים מדבר שאתה יודע לכנותו בשם. קשה מכל לשאת את הבלתי־ידוע.

ומתאזר רפאלי עוז, מאמץ את כוח הכרתו האנושית: הא – מחובתו לבדוק מקרוב מה דמות לזה, אשר יבעית אותו מעל מדרגות הבית הסגור! והוא קרב.. פוסע בכפות־רגליים יחפות ופוסח על סף הצריף אשר בתוכו שכן, קרב לגשת אעפ"י שבלבו ידע, כי הבל הוא ואחיזת עיניים: סגור הבית ואין מלבדו נפש חיה בחצר סביב. אך צללי אקאליפטים גבוהים מתנועעים על גבי המדרגות. וחוץ מהם אין כל – לא רחש בכל החצר כולה – – רק העורבים לאין־מספר, השוכנים בין ענפי האקאליפטים – שכנים גרועים הם. משירים הם לשלשת על המדרגות, או מפריחים נוצה קלה ופלומה נושרת – – וזולתם אין מאום. אולי מעולם בלתי־ידוע בא ורוחש דבר־מה. אך מהידוע אין כל בלתי לילה. הוא והפחדים אשר ליווהו עד הלום ולא ירפו ממנו כאן, עד הירדמו על משכבו החדש.

והפחדים על שום־מה? – לכאורה, קיבלה אותו בעלת־הבית הקטנה והנבונה בסבר פנים יפות מאוד עוד ביום אתמול, אף בעצמה נכנסה עמו לצריף. ישבה לפניו על הכורסה, ישיבה חפשית של בעלת־בית צעירה, כשמרפקיה תמוכים במתניה כלשהו מעשה־עצמאות, וסיגאריה תקועה בין שפתיה תוך אמירה חייכנית:

– ולעשן אפשר?

– אפשר. – ענה גם הוא ויגש לה אש להצית את הסיגאריה אשר בפיה.

המשיכו עיניה לחייך, ופיה הצטחק בשאר־שכל. היה טוב ונעים לשבת בחברתה, להביט על ראשה הקטן והגזוז ועל ישיבתה העליצה. היא הורתה הוראות, יעצה עצות איך לנהוג, איך לצאת ולבוא בחצר, ואם יחסר איזה דבר איפה יוכל למצוא. דאגה לכל בנעימות בראשה הפיקח. – הירהר רפאלי אותה שעה מה ישיבנה על עצותיה? במה יגמול לה חלף סבר פניה הנאים והחליט “להזהר” בה, כי נאווה היא וחיננית. ברצונה לגמול לו טוב. אך דווקא משום כך יש להישמר, והוא אמר בנעימה מדודה:

– אני אעבוד פה בפרדס, כי צריך אני לעבודה זו למנוחת נפשי. ואם טוב עליך – אהיה יוצא ונכנס בצריף זה, בכל עת שיעלה על דעתי. אל תשימו לב שם בבית. אל תקפידו ואל תשגיחו. חיו לכם את חייכם בטוב.

הצטחקה על זהירות מופרזת זו, אך הסכימה. לא ביקשה ולא פירטה תנאים. באשר יחפוץ ללכת – חפשי הוא. וכל שעה שירצה יבוא לצריפו. אך גם זאת: אם יתאווה בכל־זאת לשאול שאלה, או אפילו כוס תה לשתות – רשאי הוא לעלות במדרגות הבית וימצאנה תמיד שמחה לקראתו.

– תודה. – השיב בתנועה שאינה מבטיחה ואינה מקשרת.

אחר־כך עוד ליווה אותה שעה קלה במבטו בצאתה את הצריף, ושוב לא הגה בה, כי נשתקע בניחוש החידושים הרבים הצפויים לו בצריף. אמנם לעת־ערב שמע קול שיחה על מרפסת הבית וראה אור עששית, אף שמע צלצל טס־תה, אך היה עובר ושב אל צריפו, בלי היפנות לצדדים.

– אולי הדייר החדש מבקש תה גם הוא? – שמע קריאה גרונית מעל המרפסת והכיר את נעימתה העצמאית של מארחתו הצעירה. – אך הוא פסע ועבר, והפטיר בדרך מיאון:

– איני מבקש מאום. ועוד: כל אימת שאעבור ואשוב, אל נא תשימו לי לב.

כן נתכנס לצריף. האור על המרפסת כבה. קולות השיחה נדמו והבית הוגף. אז אתא הלילה במקומו החדש עם הרשרוש אשר בו, עם הרחש, עם האוושה והצל, וסהרורי האור של מושבה ותיקה היושבת אל פרדסים רבים –

אכן שיקר במקצת לבעלת־בית זו. סמך מאיר רפאלי על קליפתו האנושית שלא תענה בו ולא תגלה את תוכו, כי לא רק לעבוד בפרדס בא לאמיתו של דבר, אלא מעין “דין־וחשבון” קצר לעשות בסתר עם עצמו. דהיינו: מה העמל הזה, אשר הוא עמל תחת השמש ומהי התכלית של חיי־עמל כאלה? – האם יתפנה פעם לדעת את עצמו, או תמיד רגליו תרוצנה עד לשכחת עצמו וזולתו? – לשאלות כאלה וכיוצא בהן היה נתון עתה לבו. ומשום כך אולי קפץ חתול וישב על סף החלון, או התגנב צל והתנכל להחרידהו ממדרגות הבית. הרגישו אורחי־הלילה כי נזדמן אליהם ברנש אשר הווייתו מתרופפת, והביאו לו דרישת־שלום מעולמות אשר מחוץ למציאות האנושית. הצל התנועע והחתול ליקק את כף רגלו… וסהרורי־הלילה דובבו כמגששים באין – –

רפאלי התהפך מצד אל צד, כי לא הרגיש את עצמו בטוב, בחברתם של באי־עולם אחר. היתה זיעה קרה מבצבצת על מצחו ממגען של קרני הלילה המגששות. היתה צמרמורת מרחיפה את אבריו למראה תנועת צללים אילמת בחצר הגדולה שנתרוקנה. היה מבליג בקושי על פחדיו בפני האורח ההולך־על־ארבע הבא להסתופף דווקא על חלונו.

“אני חי… אני בריא.. ואיתן ברוחי..” – היה חוזר ומשנן לעצמו בלי קול – “אני הנני מאיר רפאלי, העשוי בשר וגידים, עם שריון אנושי בעל־צלם – ושום כוחות־בלהה לא יוכלו לי. אני הנני אדם, אשר הכרתו חזקה מביעותי הלילה. אני אדם משוחרר, אשר שוא ינסו לשטות בו קליפות ושדים ורוחות אשר לא היו ולא נבראו”.

עייף ויגע השכים למחרת תוך הכרה רצוצה, כי שמש האירה על עולם, אשר לא היה לו ליל־מנוחות, כי אם ליל־נדודים. שקעה שמש־תמול ותיעתעו תעתועים – – שבה וזרחה השמש כמתעלמת מאשר אירע בינתיים: שוב ניצבו עצים־של־ממש, שוב נתפנתה מצללים חצר מכובדה ורחבת־ידיים. האפירו מדרגות־בית פשוטות, אשר נזדהמו פה ושם מלשלשת העורבים, אף האקאליפטים הגבוהים היו עזובים מבעוד שחר מהעורבים שוכניהם, ולא היה עוד זכר לאוושושים ולאוושות שהיו.

“כשמש זו כן האדם” – – הגה מאיר רפאלי בלי פליאה וקלח על ראשו במי הצינור הפושרים –

“מה אנו – כוח בנו להתעלם מהמתרחש מחוצה לנו ואפילו בקרבנו פנימה – אף השמש כך; מה אנו – יפה כוחנו לשוב ולראות רק ממש, במקום שהיה אך אפס – אף השמש כך; מה אנו ממששים את העצים האלה, רואים את עפאיהם, נושאים עיניים אל פירותיהם הירוקים – אף השמש כך. ואשר לא היה – אינו מעסיק אותנו; ואשר לא נראה – שוב אינו מעניין אותנו; אינו נשמע – אינו נזכר לנו”

תפוס למחשבות כאלה היה מתנהל בדרך לפרדס. היתה זו דרך־חול, אשר עברה תחילה בין בתים וחנויות, ואחר־כך יצאה אל פרברי המושבה העומדים לעת־עתה בראשית־בניינם, ומפה והלאה יצאה אל ממלכת פרדסים רבה ורחבת ידיים. הכל הוריק, הכל זהר לזיו קרני השמש, הכל הבהיר בין הירוק אשר למטה ובין התכלת השקופה אשר למעלה במרום.

“הנה הם שערי־שמים” – הצטחק מאיר רפאלי בגשתו לבסוף לשער הפרדס.

עצי־אגוז גדולים וותיקים התענפו ממעל ושתו לוויית – צל לירק הפרדס. משאבת־המים כבר עבדה ופועלים התכנסו כל אחד וסלו בידו, מי ברגל ומי ברכב על גבי האופניים. זריזים ונאים היו הפועלים – מתינות רבה היתה בתנועותיהם של המבוגרים שבהם, קונדסות פרצה מפרצופיהם של הנערים. – כזקן כנער באו־התכנסו לעבודת היום, כאשר מתכנסים בבוקר לתפילה.

– א־ב-ני־בי הו־בו־ל-ב־ך, וא־ב-תה־ב ל־ב-ע־ב-ז־זאל־בל – הגו־מיללו במהירות־שפתיים הנערים.

– ש־לום.. על “ערבים” במדבר, ימח שמם! תלינו כינורותינו.. – רמזו בפקחות עיניים הגדולים, כלפי חבריהם החסונים לעבודת הפרדס הערבים.

ותהי תנועת־בוקר ומלל בכניסה אל הפרדס. הנערים נתפשו זה לזה והתגוששו במרץ על האדמה. מי הוציא את פיתו ונגס נגיסת־בוקר חטופה, או ניגש למים וגמע גמיעת־בוקר. המשאבה דחקה בלי הרף את המים, כשפנים חדשות הוסיפו לבוא תימנים משכונות מרוחקות ביותר, ערבים חסונים מבני הכפרים השכנים. כאלה כן אלה התקינו את כליהם לקראת יום־העבודה בפרדס.

– זיעה “רעה” ניגרת מפניך. – אמר לרפאלי תימני חכם, שכן לעבודה ומיטיב לראות – תעבור הזיעה הזאת, ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.

ורפאלי עומד אותה שעה על סולם. הכניס את הסולם במעבה הנוף של העצים והיה גוזם במזמרה את הזרדים שיבשו ולא ישאו עוד פרי. כמותו עמדו על סולמותיהם נערים קשישים: הקשישים והמנוסים מנסרים במסורים בדי־עץ גדולים שהתנוונו והנערים מזנבים את הענף הקל בחריצות עד התכסות ממנו קרקע הפרדס. ובהתכסות הקרקע נסרים וענפים, מיד מזדרזים נער וזקן ומקוששים אותם לערימותיהם.

– שורה זו שלי כמעט אין בה “עצים”. – נאנח בצער תימני חריף־השכל – כולם נפלו בגורלו של אותו “רשע”, ימח שמו.

ו"אותו רשע" אינו אלא ערבי תמיר וחסון־כתפיים, המקושש גם הוא בישוב־הדעת ענף לענף. שומע הוא את חרפתו מפי ה"מארי" הפיקח ועונה לו בחריקת שנים ובמבט עינים זועמות: “ימני” ארור…

מתאזר עוז התימני, כאשר התאזר מלכו דוד מול גלית הפלשתי, ושוקל בפשטות:

– הני ישמעאל כמוהם כחמורים, ואמם השפחה הגר. נביאי אמת לא קמו בהם מעולם.

מתפלצות שתי העדות מזה ומזה. הללו המצוייצים הממולחים והפיקחים מגעגעים יחד כגעגע תרנגולים בלול. והללו – “הפלשתים” – מאספים את שפתיהם בזעם, מרטנים בלחישה, עוברים בכעס ובחימה מאופקת מעץ לעץ. פותח רפאלי ואומר בשיקול דעת:

– גם בהם קמו נביאים, יא־מארי. איך תאמר – לא קמו? והרי עובדה כי קם להם מוחמד וישו לנוצרים, כאשר קם לנו משה איש־האלוהים?

– משה קם לנו. – מסכים ה"מארי" התורני הטוב – ואילו ישו ומוחמד משל היו.

מגרדים הישמעאלים בני הכפרים החזקים את כומתות הצמר בראשיהם. חוככים הם: האם יעשו כגל־עצמות את זה התימני הממלל במלל, או אולי ישאו את חרפתם עד לעת־מצוא? היו רוצים גם הם, לכאורה, להיכנס בעבי הפולמוס הדתי, אך ראשיהם כבדים מהשיב בשער כדרך “תולעת־מארי” זו, אשר כולה צומת של חריפות ושכל.

– הרי כך אמרתי – יורק המארי רקיקה הצידה ומגלה את שיניו בצחוק – כמוהם כחמורים.

– ישמעאל פרא־אדם – נוגנים אחריו בנעימות הנערים – י־דו־ב-כ—ל- ויד כל בו־ו.

ומתייאש רפאלי מלעמוד בפרץ זה של לאומים. רואה, כי כאשר ברזל בברזל ירוע, כן תמגר לארץ לשונו של “מארי” כל שאינו בן־ברית, השנוא עליו מן הטבע, המאוס עליו מיאוס גזעי, הטמא עליו טומאה מן התורה…

– וכבר שנינו – מנגן המארי בכרכור־רגליים ובנעימת־קול גרונית – כי כל ה"ג’ויים" סופם לעבור מן העולם, ורק אנו בנים נאמנים – בני אברהם, יצחק ויעקב.

– אב־ר-הם, יצ־ח-ק- וי־ע-קב – מפטירים אחיו הנערים בקולות דקים, מגרגרים בגרונותיהם המסולסלים, מנענעים בראשיהם החריפים, עד הימלא חלל־האוויר מהם ומשאונם.

ותוהה רפאלי מה יהיה בסופה של קנאת לאומים זו – מי יירתע בפני מי. ידו של מי תהיה על העליונה, ובאיזו הדרך יכון השלום? – לכאורה, קרוסים הכל על הארץ, בין מסובים ובין לא מסובים בצל העצים הענפים, ערוכים כאיש אחד לקרב…

– או אולי נקום לעבוד? – מנסה רפאלי אליהם דבר.

– שב. – מושך אותו נער בשרוולו ומרמז על הקרקע – המשגיח איננו והישיבה מותרת. מן התורה מותרת, י־ב מא־ב-רי־בי, נ־ב-ש־ב-ב –

צוחק הזאטוט צחוק חנוק, ומנפנף במזמרה אילך ואילך בישוב־הדעת כמבוגר, עד התיישב הכל מתחת לנופיהם של העצים, כשבת צפורים גדולות. המבוגרים שרויים בשקט, מרגלים בעיניהם החיות מתחת לנופים, שמא יישמע קול צעדים. הבחורים משחקים משחק שדמויותיו מכויירות בחול. האברכים מזדרזים לקושש בינתיים ערימה לערימה וחושקים את ערימותיהם בחוט־ברזל, כדי שתהיה חבילת זרדים מהודקה יפה, לקחתה הביתה בבוא הערב. – והכל יחד מקללים בלבותיהם את הנערים־הקונדסים אשר משובתם גברה והלכה.

– יא ב־ני – י־י!.. – נשמעת צווחה דקה כשל התרנגולת, ותימניה שחוחה ואדומת־אברקיים באה לאסוף את שלל העצים שלה מהפרדס.

– הנה, יא אמי.. – מעמיס עליה בנה את צרור הענפים ומשלחה לדרכה. הגברים החרוצים מביטים אחריה בקנאה, על הצרור אשר לוקח. כל אחד מהם עוד חבילתו שמורה עמו, ואילו זו עמסה כבר על ראשה חבילה גדולה מכפי קומתה, הולכת שחוח ויוצאת מעוטרה בשביל מהפרדס. צופים עתה הגברים הפועלים זה אל זה לראות חבילתו של מי גדולה; – אותה חבילת ענפים גבוהה היא אך קלושה; תחת זאת יש קטנה ממנה, אך הדוקה יפה. ואילו אותם הישמעאלים יודעים תמיד לבור מן העצים את הגזיר הכבד והעבה ואפילו אם משקלו כבד פי־שניים.

– יש בהם כוח. – מפזמים הם בקנאה על בני־דודם החסונים.

– “חאדיד” וברזל המה.

– והתימני חלוש הוא ורפה־כוח. – מלגלגים הם לעצמם.

– התימני יש בו שכל. – מטעימים הם לבסוף את סגולות שבטם בגאווה.

אכן, אין הם נופלים כלל ברוחם. הנער מקשקש בלשונו, הגבר שוקל בשכלו הממולח, והעדה ניצה ומגלגלת בדברים – שוקקים בה החיים בסאון.

גון־גון־גון – – מצלצל הפעמון מאצל המחסנים והמשאבה את צלצל הצהריים, ועטים מיד כל העובדים על חבילותיהם, נושאים את הזרדים הקשורים יחד עד מקום האכילה – מי נושא עמו חבילות שתיים ומי הגדיל אפילו עד שלוש – אחד המרבה ואחד הממעיט, אך תמיד כבדה חבילתו של ערבי משל יהודי – עציה גזירים כבדים להסקה, עבים כעביו של גזע.

– יש בהם כוח, בבני מוחמד אלה. – שבים וזורקים מרה התימנים החריפים בשכניהם, וקורסים לאכילה כל אחד על סלו ופיתו.

אף שכניהם מתיישבים במסובים לאכילה, והללו ישיבתם אחרת. עצורה היא ומתונה ויש בה משום כוונה קודמת לאכילה עצמה. דווקא האכילה עצמה קלה היא: עגבניה פתותה פתותים בקערה עד הישפך המיץ ממנה – אך תחת זאת יודעים הם את מלאכת הטבילה. קורעים הם “קריעות” בחררות־הלחם אשר להם, מקפלים אותן בקפל, ושואבים בהן את הפתותים על המיץ החי והניגר. טובלים ומשלחים לפה ומכוונים יפה את הלעיסה בשיניהם החזקות.

– ומנין להם כוח־ברזל זה? – מקשים התימנים על שכניהם – הרי אכילתם כזית, וחמישה ישבעו מעגבניה אחת.

– הכוח הוא בלחם זה שלנו. – מתרץ בחשיבות ערבי מתון ומנגב את שפמו אילך ואילך – לחם זה שלכם, לחם “פראנז’י” זה, כמוהו כקש, אשר לא תימלא ממנו הקיבה אוויר, ואילו זה שלנו כבד־קשה ומתהדק הוא בקיבה – כמוהו כאבן – מכאן הכוח!

וליתר חיזוק קופץ הערבי את אגרופו ומדגיש – “כוח”. וליתר הטעמה טובל במיץ טבילת־שותף נאה וממודנת גם הערבי הזקן שבחבורה ומנענע בראשו נענוע מתון. וליתר משקל מרים את לסתותיו גם הערבי הצעיר ונועץ את שיניו החזקות והלבנות בחררת־הלחם האפויה למחצה כבצק הדק.

תמהים ומשתאים מוחות התימנים הממולחים ומיד מפליגים הם במילולי־מלל, נוגנים בנעימות ומגלגלים בחשק בשיחה על מאכלים ומטעמים שונים: סח האחד, כי קשר כבר עיזה רכה בחצרו כדי להשמינה לקראת החג, הואיל ומנהגו כך מימים־ימימה, שיאכלו בביתו משמנים בחג.. וסח שני על המאכלים הערבים אשר יאכל בכל ערבי שבת כיד המלך… והכל יחד מנענעים בראשיהם ומסכימים, כי לא כפלשתים הללו הוא שבט התימנים, שניתנו לו שבת ומועד וחג, להבדיל בינו ובין האדם, אשר כבהמה נמשל…

אותה שעה כבר באו גם כורתי־האתרוגים לשבת לאכול: שוב ערבי גבוה – הוא “בר־מיצר” על קטיף האתרוגים מימים ימימה, ועליו ממונה למראית־עין יהודי צהבהב לענייני כשרות. אף נפלגים הם מיד לשניים – כל אחד לעמו ולדתו: הערבי החסון, נבדל במעלת עירוניותו ונצרותו גם מאחיו לגזע בני הכפרים החזקים המוסלמים. פורש עם פיתו לחוד ועם לעיסתם החזקה של שרירי הלחי הנאים, והיהודי מנגד אוכל בחטיפה, כמברך ברכת־מזון על מזונות שאינם נראים לעין.

– חלש.. “פיש פורסה”.. – מרקדים מלעיסה וצחוק שרירי־הלחי הנאים של כורת־האתרוגים הנוצרי.

– ואתה מוחמד בן־מוחמד.. – מקרטע לעומתו היהודי בעל־דבביה – עד סוף כל הדורות!

– מו־ח-מד?? – מתמתח כורת־האתרוגים בהדרת־כוח, שומט בתנועת־יד את היהודי ממושבו ומפרקד אותו על פני הארץ, למרבה הבזיון והקצף של המסובים מבני עדת משה.

ורוצה מאיר רפאלי לקום לעזרת אחיו האדמוני, לתבוע את עלבונו מידי המעליבו, לצאת לקראת כורת־האתרוגים המתפרנס ברוב חוצפה מעמלם של ישראל – אך אחיו התימנים עוצרים בו. מנענעים הם בפיאותיהם המסולסלות. מכרכרים בכרכורים זריזים ומכוונים כוונות חריפות ועמוקות בדבריהם. הם יוכלו לפלשתים הללו, אך לא בזרוע רמה ולא ביד נטויה.. וכוונה עמוקה בדברים. מסורת בידם, עתיקה וקדומה מרבותיהם הקדושים בצנעה ושרעב ושאר מקומות של גלותם בתימן, המונה את ימיה עוד מימי שלמה המלך החכם.

–יבוא יומם של הפלישתים הללו.. – מנענעים הם בנצנוץ עיניים וממתיקים במתק לשונם.

– מתי יבוא? – שואל אותם רפאלי.

– יבוא עם אליהו הנביא.. עם אליהו התשבי. עם אליהו הגלעדי. – עונים ואומרים הם, המיושבים שבהם ברקיקה הצידה, והנערים בסילסולי נגינה וטעמים.

עתה הגיעה גם שעתו של רפאלי להודות ולהכיר, מה נפלאים וטמירים הכוחות הכבושים באחיו התימנים הללו, אשר רובם ככולם באי שכונת “צעננים” המפוארת. שם צפופים ודחוקים הם ומשם הם אצים ברגליהם הדקות כגידים, בפניהם השחומים כקליפת עפר יבשה, באצילות ידיהם הצמוקות כמטילי נחושת־הקלל. משם יוצאות הנשים לפעולה והגברים למלאכה, ושמה מביאים הנערים את חבילות הזרדים היבשים, לעת שובם מהפרדס עם ערב.

ושם־שם קודחים חיי הגאולה האמיתית. בין הצריפים הדבוקים בניסים, בין הסוכות האחוזות ברצועות כביכול מעל בתי־אבן אחדים המתנשאים כמו רמים, – פועים וגועים החיים במללי־מלל, ברנני־רנן. שם פרים ורבים יהודים, וזרד אינו הולך לאיבוד, וזרת של קרקע אינה מבוטלת. שם רואים פעוטות אור־עולם ברוח־הקודש – והם פרים ורבים ושורצים במאוד…

אם יצר המקום – הרי עוד זרת של קרקע; עוד לוחות שניים וקרש; עוד חבילת זרדים יבשים – והוקם המשכן לעולה חדש מתימן, אשר ניטלטל בדרך רחוקה והגיע עם טפליו, עם אבריו וגידיו הנחושים. למחרת יעפר גם הוא ברגלו הדקה בדרכי המושבה, וטפליו ירוצון – ידודון לפרדסים הגדולים, ואשתו תהלך שחוחה וכפופה ותלקט, ותצבור, ותקושש – –

כן הולך ומתלקט הכוח, נצבר והולך העמל התימני הנחוש. כן נכבש והולך הזעם התימני הקדוש עד בוא עת מצוא… או אז יראו גם הפלשתים הללו מה כוחה של תולעת תימן הקטנה. אז יראו איך ישופום הללו עקב – בפיאותיהם הדקות, בעיניהם החריפות, בידיהם הצנומות וברגליהם הכחושות – ירדפו האחד אלף וביחד רבבה – – –

נתעייף מאיר רפאלי מהניחושים וכוונות־הסוד של אחיו לסבל, ויהי גומר לגזום את מיכסת יום־העבודה, וחוזר לבדו עם מזוודתו תחת בית־שחיו מהפרדס. הוא אדם מודרני – ולו חשבונות־נפש מיוחדים ומסובכים יותר משל אלה, הלוחמים מקטן ועד גדול את מלחמת קיומם בעקשנות נחושה. הוא איש הזמן החדש – ולו עין בוחנת עד תוכם של הדברים המתרחשים תחת השמש.

הפחפוח הקצוב של המשאבה נדום והולך, מדי יתרחק בדרך היוצאת מבין הפרדסים ורגליו מתאבקות בחול של פרברי המושבה הראשונים. אחיו לעבודה עוברים זריזי־רגל, כשסליהם תחת בית־שחיים, או גחונים הם בקורת־רוח – תחת כובד המשוי של חבילות הגזם אשר ישאו מהפרדס אל שכונתם. – עוברים הם על פניו ונפרדים בנענוע ראש, בניד זקנים קלושים ושחרחרים, אצים ונחפזים בחריצות זה בכה וזה בכה. מי מהם עוד יעדור בגינתו עד בוא השמש, ומי יספיק לפתוח עוגיות בפרדסו שלו, על מנת להזרים בהן מי־השקייה בלילה – כי עוד רב הכוח בשריריהם המצומקים. ומוחם הממולח אינו פוסק מלחשב את תכליתם.

– שלו־ום – מחייכים הם אל רפאלי בחיוך, מנצנצים בנצנוצי־עין, מקטן שהוא דוהר ברכב־אופניים, עד גדול שהוא בוטש ברגל יחפה בחול החם.

ואילו הוא – שאין לו חבילות זרדים, ואין לו תכלית – משק משלו בשכונת “צעננים” – ממשיך את דרכו הנהלאה העולה במושבה בין בתי האוכל – “קפטריה” בלע"ז – תחנות של אוטובוסים ורעש חבורות של עוברי־דרך. עודנו מצטער על החול המשמש בערבוביה עם האבק בחלל המושבה – והנה הגיע עד לחצר, אשר בה קבע את משכנו. עבר בשביל האפלולי בין הזיתים אשר בחצר הוותיקה, סטה הצידה ממרפסת הבית, ופותח את דלת הצריף על מנת להיכנס בו.

– מסתבר, כי אתה, דיירי, חושש להיפגש עם בעלות־בית.. – מחייכת אליו בעליצות בעלת־הבית הצעירה ומפיגה כלהכעיס את שממונו.

ניתנה האמת להיאמר, כי הוא שמח למראה הפנים הסבירים האלה. בחיוך כזה יש משום שיח־נפש ובמאור־עיניים זה יש משום רצון טבעי למצוא חן. הנה היא באה לקראתו אל המרפסת, יורדת במדרגות אליו, ושואלת בקלות על דא על הא, וכיצד עשה הלילה במקום־מגוריו החדש.

– פה עבש במקצת וצריך לאוורר יותר. – מדריכה היא ופותחת את החלונות לרוח. וכן אל תשכח, כי כיבוד הרצפה והנקיון עליך.

והגם נעים לו, כי נמצאו כאן יד דואגת ועין מדריכה, אף־על־פי־כן הוא סוטה הצידה ואומר:

– סטי ועברי ממני, בעלת־בית צעירה, כי עין רעה לי בימים אלו, ובכל אשר אביט תצמח רעה ולא טובה.

– האמנם כוחך כה רב? – פוקחת זו עיניים חייכניות, ותומכת ידיה במתניה ביתר סקרנות.

– לא לשבחי אני אומר זאת, – מבטיח רפאלי נאמנה – כי אם לרעתי. עין רעה לי, כאשר שמעתי אומרים, כי לשמש קרן־אור רעה בתקופה ידועה של השנה. מרגיש אני כי עשוי אני אך להזיק בימים כאלה, ומוטב כי אדם חפץ־חיים ירחק ממני. רע אני לעצמי ורע לזולתי.

חשב רפאלי, כי בדבריו ירחיק אותה ותפנה לו כתף. התפלא איפוא, כאשר זו התיישבה בחשק־יתר בכורסה, חייכה בעיניה ביתר סקרנות, ופתחה פיה בשמחה, לאמור:

– הנה נכונה אני להוסיף לשמוע, כי מעניינים דבריך.

“נמצא כי מחבבת זו דווקא את הסכנה. אכן סימן לא טוב לה..” – רצה רפאלי להשיב אך נשך שפתיו בעוד מועד. כי מדוע יערפל על לא־דבר שמחה זו בפנים הצעירים ומדוע יבלבל עליה את עולמה?

– אכן, אם רוצה את לשבת, אין מי שיפריע בידך. – עונה הוא במאמץ.

– ובכן זהו. – פסקה בנעימה חורצת – חדל, איפוא, מנבואותיך. ודע, דייר, כי משעמם לי פה מאוד בבית הגדול אשר אתה רואה, בחברת העורבים הרבים האלה הבאים כל ערב ללינה ופורחים בבוקר.

– ומשעמום מה יעשה אדם? – מחייך רפאלי ושוכח את קשי־רוחו.

– יתחתן. – עונה זו בגילוי־לב ומאירה פנים.

– את צריכה לעבוד. – מתמלט מפיו.

– לעבוד? – אמרה וקמה – כבר ניסיתי לעבוד, אך אין הדעת נחה. השעמום גובר יותר, באין לעבודה תכלית. טובה העבודה לאותה פועלת, הסוחטת מיץ מתפוחי־זהב על מנת להרוויח את לחמה. טוב לה, כי עור ידיה מסתדק מהחומץ והחריפות של קליפת ההדרים ומיציהם. אך אני – פת לחם יש לי ואין הכרח לעבוד.

ניחם רפאלי בפעם ראשונה על הדרך אשר נקט עם בעלת־הבית הצעירה. דברים קרים יתר על המידה אמר, והיה רוצה בכל לבו לתקן את המעוות. מכל מקום החליט לעלות על המרפסת ולשוב להשתעות עמה. עלה וביקש רשות להיכנס, וישב כאחד מבאי־הבית.

– הנה סוף־סוף עלית. – האירה בעלת־הבית בעיניה המחייכות והגישה כוס תה.

– עליתי, כי משעמם סוף־סוף להיות לבדי בצריף. – השתמט והכריח את עצמו להצטחק.

כי ראה שהתפרץ הפעם לרשות שאינה־שלו: רהיטים נאים, כורסאות, רפידות לישיבה נוחה בפינה האחת, שולחן המרחיב את דעתו של המסב אצלו, תמונות תלויות על הקיר של קרובי משפחה, – כל אלה העידו על אמידות העוברת בירושה מאבות לבנים. ולא עוד אלא זחלה פעוטה על רצפת החדר, וליקקה בחריצות את אריחי הרצפה המבהיקים.

– חדלי לך. – היתה נוזפת בעלת־הבית בפעוטה.

וזו לוקקת והולכת בלשונה, כלהכעיס, עד היעשות שביל ארוך ומרוחץ למשעי. מתבונן רפאלי למעשה הפעוטה וצוחק, רואה את אבדן־העצה של האם ומשתתף בצערה. ובינתיים היה גומע את התה, והאשה יושבת נגדו באותה תנועת־מרץ עליזה אשר התחיל לחבב בה.

– ובכן, אם את לפעוטה, ולא ידעתי. – פותח רפאלי בהיסוס.

– כן. זה פרי משוגתי הראשונה. – עונה היא בהתגלות־לב – זו הקטנה! זו הפעוטה! זו העקשנית הגדולה, אשר אין תרופה בעולם לעקשנותה!

מתבונן רפאלי אל פרץ־האהבה העז של האם, שאינו הולם את רמיזתה קלת־הדעת, ואל ראשה המתולתל של הפעוטה, שלא כראשה השחרחר של אמה, ומסתיר את תמיהתו בחובו. אין זה נאה להיות סקרן לסודה של אשה צעירה ועומדת ברשות עצמה. ודאי עברו גלגולים בחייה ולא במקרה באה הפעוטה לעולם.

– נו ועתה מה? – מתמלטת מפי רפאלי שאלה, בשוב אליו האם, אחרי שהשכיבה את הפעוטה לישון.

– עתה אני עם הפעוטה שלי. – עונה זו באומץ וכוללת במבט עיניה את כל פרטי חייה – זו מרירת־חיי, אך זה נחמתי. זו המטרידה אותי מבוקר עד ערב ואינה מרפה ממני.

אומר מאיר רפאלי תוך כדי שיחה מובלעת:

– סלחי לי, בעלת־בית צעירה, כי אתערב בחייך. אך נראה לי כי הקדמת להתמסר לרגש אימהות. ואין זה מענייני לנחש, אך עובדה היא כי קיפחת חייך במיטב שנותיך, כאשר עוד מסוגלת האשה להתקוממות עצמית, למעשה ולעמידה ברשות עצמה.

– לא. לא. – עונה זו בשמחה שובבה – אין אני מתחרטת, אם כך אתה סבור. זו הפעוטה שלי והרחיים שלי על צווארי.

– כן, אלו רחיים. – הסכים רפאלי בכובד־ראש מגוחך לו לעצמו – מעתה אין לך ברירה אחרת אלא לשוב ולהינשא, למצוא את הגבר אשר יתעלם ממשובתך, ויוליכך הלאה בחפצו העז, לעזור לך ולהנעים את חייך.

ועדיין היא מחייכת בעינה השחורה, כמבקשת לדמוע דמע מתוכה, או להאיר במאור של ידידות, – אך רפאלי מוסיף ומדבר בשטף:

– כבר אמרתי, בעלת־בית צעירה, כי יום רע לי היום ועיני פוגעת לרעה, ולשוני חריפה. כי רואה אני ביום זה הכל באור שחור – וצר לי. ביחוד צר לי עליך, כי את חביבה ונאה וראוי לך גורל נאה בחיים, אך זו צרה שמכזבים הם.

– מנין היאוש, מר רפאלי? – שואלת זו במאור־פנים, כמחזירה לו תודה.

– היאוש? – מטיל רפאלי את עצמו לעמקי הכורסא – למקור היאוש אין לשאול, כי הוא חבוי תוכנו.

ועוד שעה ארוכה ליוותה אותו גם בצריף דמות האשה הצעירה, אשר כרבות מבנות־מינה עשויה להתחבב על גבר. אין זה סוד עוד בשבילו לשם מה מחייכות שפתיים – והוא שוכב ער על משכבו. כן לא נעלם ממנו לשם מה נפגשות עיניים – ועיניו אינן נעצמות. אף ידע מה כמוס בין שיטי השיחה של אשה וגבר בשעת־לילה מבודדת – והוא מתרעם – על עצמו, עליה? בכך אינו יכול להכריע. אחת היא – אך ברי, כי בשעה כגון זו נהרסות המחיצות, ואפילו היא אם או אשה צעירה, או רשויות אסורות הן איש לרעותו.

כועס ומלוהט קם ממשכבו בעוד שחר, כמו רדפו אחריו כל צללי־הלילה ומנגינת פחדים עוד הרעימה באזניו. הרגיש כי רע המעשה אשר יעשה היום, אך אין להימנע ממנו: אם אמת הדבר, כי יש ואין משמשים בערבוביה – כי אז יוכח נא הדבר! יוכח כי אין גדר או סייג, או רשות אסורה ומותרת.

שמש בוקר חמה ליהטה במלואה, כמו לא שקעה למשך הלילה, כאשר עלה במדרגות הבית תוך החלטה שיבצע את זממו. פתח את הדלת ונכנס כאחד העושה בתוך שלו, וכאשר ראה לפניו את אשת הבית הצעירה – לא נרתע, כי אם פתח ואמר בבהירות:

– הנה באתי אליך.

– רואה אני, כי בשעת בוקר משונה עלית. – אמרה ותמיהה בעיניה.

– וזאת לך לדעת, – המשיך בקול מוזר – כי רק בך חשבתי הלילה, עליך חלמתי בכל חושי הערים. ובאתי לקחת את אשר ראיתי בדמיון, כי אין הבדל בין מציאות ודמיון.

– לקחת? – נרתעה רתיעה זהירה אל מאחורי השולחן.

– רואה אני כי נפחדת. – סח בלשון מרירה. – והרי בכך רצית? קרבה גלוייה –

– חדל נא.. או אולי חלום ביש חלמת. – התאוששה, כשחיוכה עדיין נתמהל בפחד – או אולי הבדידות וזהרורי הפרדס השפיעו.

– ובכן את חוששת אעפ"י שהנך כה אמיצה. – נאנק ואמר כחובק אוויר בזרועותיו – ואני חשבתי כי אך אפתח את פי ותגישי את עיניך המחייכות. מרצון, משמחה תתקרבי ותאמרי – הנני!

– אכן זרים ותמוהים דבריך. – מצאה און לענות וארבה לתנועתו הרסוקה.

– לא זרים ולא תמוהים! – מיחה בתוקף והסתער בכל טרוף חושיו הכאובים אחריה – את נאה, ולכך חיבבתיך מאז בואי הנה. את גלוייה וראיתיך כבר קרובה לי. עתה הגיעה השעה, כי ממילא כבר חיבקתיך בזרועותי בחשק משונה בלילה הארוך והמוזר.

חייכה אליו ואמרה בפשטות:

– אתה שוטה, מר מאיר רפאלי, ולא תדע את אשר תדבר בלשונך. לשם מה התאבקות זו – האמנם תרצה אך נשיקה או תסתפק בלטיפה, או אולי ראשך המלוהט רואה איזה דמיון ולא אותי כלל תחפש? – חשוב נא בדבר, ועתה כאשר הבוקר כבר מאיר ופניך מועדות לעבודה. חשוב נא בדבר ויישאר בינינו –

– ואינך כועסת או מאשימה אותי אף במקצת? – שאל ונתפכח תוך עלבון.

– לא, איני כועסת. – נדה לו בראשה מרחוק.

ולא התפלא לראות, כי הוקירה את רגלה מבוא עוד אל הצריף. תהה וחשב אולי חלתה, אך עברו יום או יומיים, והבין כי זו אינה עוד בחצר. הוגף הבית, ועל המרפסת לא יישמעו עוד קולות בערבים, אף לא צלצל טסי התה. הציץ לאור היום על המרפסת וראה, כי הולכת ומתגבבת עליה לשלשת העורבים מאין יד מנקה, וחבילות של מכתבים ועתונים חתומים מתאספים לסף הדלת.

– נסעה. – הגה בפני עצמו והסיח את דעתו ממנה.

“אף־על־פי־כן שלום יכולה היתה לומר”… – היה מרגיש מעין טינה.

והיה שמח בלבו, כי שומה עליו ללכת לפרדס. קם עם אור־בוקר, אוסף את יצועו אל הספה, מקלח את ראשו מצינור ויוצא לדרך, חוזר לאיטו עם ערב, מזוודת־היד תחת בית־שחיו, שואף רוח לרווחה באין נפש בחצר. כמו נשכח מלב היה מקיים את קיומו. ומעבר לחצר פרדס, אשר רגל איש אינה עוברת בו. בחצר עצמה מתארחות להקות העורבים, המתקינות את לינתן ברוב תכונה, קרקור ורעש, כמימים־ימימה…

– עברה הזיעה “הרעה”? – שב ושאל אותו תימני “מארי” חכם מתחת לעצים.

– עוברת… – הפטיר רפאלי בשפה רפה והתבייש על שום אגלי הזיעה המבצבצים בעור פניו מבעוד שעה מוקדמת.

– ברוך־השם… ברוך־השם.. – כרכר ה"מארי: בפזיזות – אף אני זיעה היתה לי ועתה נשאר איזה מיחוש. הרופא אומר “לא כלום”.

– או אולי חולה אתה? – חוקר רפאלי ומתבונן אל פניו הסחוטים של זה, אל עיניו הכבויות.

– לא, וכבר שאלתי ברופאים. – החזיר התימני נכאים – אך תמיד כמו “בלב” איזה דבר..

– זה יש לו “רעה” חולה. – נטפלים הנערים הזריזים, מבריקים בעיניהם ומפטפטים בלשונותיהם המהירות – זה "מארי חכם גדול – ול–ול– היו נוגנים משום־מה בחשק.

– כלכו לכם, נערים, אין יש בכם שכל. – מגרשם התימני ברפיון.

– מה רעה חולה יש לו, נערים? – שואל רפאלי.

– יש אשה.. ויש ילדים.. ברוך־השם.. חי־חי – צוחקים הקונדסים המהוללים משכונת “צעננים” – אך האשה מרה ממוות… ומכה במטאטא.. והחמות רודפת.. והוא בורח כמטורף… כאחד לא יש בו שכל..

– נו.. נו.. – הגה ה"מארי" נכאים, מדוכדך עד קצה.

– והוא מסכן.. – נוגנים הפרחחים – כעני בביתו העומד בפתח.. והאישה אינה מניחה להיכנס.. והחמות מגרשת בחימה – חי־חי –

– אמת? – שואל רפאלי.

– אמת ויציב ונכון וקיים.. – מלהגים הללו בחשק – משו־גע..

ובעוד רגע והנה שכחו את הנושא, ומתגוללים הם איש על גבי רעהו, נפתלים אחד עם חברו ומתפלשים, שולחים בתנועות נואשות איש את ידיו בבשר רעהו, צובטים ושורטים ומחנקים בידיהם. נדמה כי לא רק להיאבק רוצים הם, אלא גדולה מזו: נותנים הם מוצא ליצרים החריפים והערומים כנחשים, אשר יטופחו במשכנותיה הדלים והצפופים ל שכונת “צעננים” עוד משחר הילדות.

– משכב זכר טמא.. – נוגנים הם, נחנקים ונאבקים בשארית כוחם.

– ומשכב בהמה אסור.. – מפטירים הם בגרונותיהם החנוקים ומשותקים כמו מלאו עפר.

– והבא על אשת־איש ארור ובאבנים י־רגם… – מתבלים הם את המכות והחבלות במשפטים על דרך התורה.

מהגדולים אין ממחה בידם, הקשישים שבהם שוחקים חרש אל פיאות לחייהם השחורות; הערבים רוקקים הצידה במבטי איבה ובריטנה של מיאוס. ורפאלי מהרהר אותה שעה, מה גדולים ועזים היצרים המקננים בגופות הרזים והזריזים הללו – יצרים שהורתם בשרב של תימן הברוכה ולידתם בחשיכה הגדולה והמרה של הגלות.

עתה מרצד הכל לעיני רפאלי ומשתזר שיזור משונה עם כתמי הפז העגולים של אור־שמש מתגנב בין סבכי העפאים, עם הנופים המנמיכים לארץ, עם המלבנים הטחובים אשר מסביב לגזעי העצים ועם שלחי המים הזורמים מפי המשאבה ומגיעים עד הלום. היש והמדומה משמשים במוחו בערבוביה: מתחת לנופו של הפרדס רוחשים חיים, אך הם רחוקים מפה כרחוק העולם מהפרדס. –

– – מדוע נסעה?" – שואל הוא לפתע את עצמו, ומרגיש כי יש בכך ענין ונגיעה מיוחדת לעצמו.

לאותו יחס־לא־יחס אשר התקשר בינו לבין האשה הצעירה, הטילה הנסיעה נופך מיוחד. משמע שברחה על נפשה או הרגישה כי דבר־מה איננו כשורה, או רצתה לשחרר את עצמה מנטל שלא היה לרצונה. מה היה עושה עתה אחר במקומו? ממהר לעזוב – וכן עליו לעשות. יצא את החצר הריקה ויעזוב את משכנו בצריף. אז לא יראה עוד את עצמו שותף ללהקות העורבים אשר בראשי הצמרות או לביקורי צללים בחצר, או להתחברות של היש והאין בלילות שאין בהם חפץ. אז יאמר: קלני מראשי, קלני מזרועי – אם רציתי להפריע במאום, או רציתי לגנוב את דעתה של בעלת־בית צעירה ונוחה לחיים שבחופשה. – –

“י־או!” נשמעה לפתע יבבה מתחת לכף־רגלו ועוררה אותו מהרהוריו.

יבבה מקוטעת זו התמלטה בקצרה, אחריה הרגיש מעין נגיעה שורטנית בבשר רגלו, עד אם ראה את הכלבה של הפרדס מנתרת על שלוש רגליה ואוספת את רגלה הרביעית. ומשהרכין את עצמו ובדק את שוק רגלו, הבין לנעשה: הוא דרך בלי משים על הכלבה הרובצת, וזו החיה השקטה נתרגזה ושילמה לו כגמולו – שלחה את שינה ברגלו, ונטף־דם מבצבץ מהנשיכה.

כשלעצמו היה הענין פעוט־ערך. הכלבה שרגזה ונשכה, כבר הסתלקה ואיוותה לה מירבץ בפינה אחרת, או אולי התפלאה גם היא לא־מעט על ההתנגשות הפתאומית עם אחד מעובדי הפרדס השקטים – דבר שלא אירע לה בחייה. אף רפאלי רחץ במים את מקום השרטת, חבש במטפחת ולא ידע אם ידאג למקרה או יחדל.

– תקלה שכזאת… – היה מנענע בראשו כלפי עצמו וכלפי התימנים הקשישים והנערים.

– אין דבר. זו שקטה. אנו מכירים אותה יפה. – הרגיעוהו חבריו לעבודה.

– ודאי שקטה ונבונה. – גרד את פדחתו המכונן, שיצא שחור ומשומן מבית־המשאבה – זו אינה נושכת ואינה באה במגע עם כלבים אחרים. בפרדס היא מבלה את ימיה.

נטה רפאלי לקבל את דבריהם. אף הוא ראה את הכלבה בוקר־בוקר מדי בואו לפרדס, וערב בערב מדי צאתו משעריו. כלבה שחורה ונבונה, המחליפה את רבצה במשך שעות היום – מירבץ־צל, במקום זה שחיממה אותו השמש. או יש וקמה להשתתף עם האוכלים בכל אחת משתי הארוחות בפרדס. ואף־על־פי־כן הרי נשכה.. ושלחה את שינה בשוק.. והימים שלהי הקיץ.. מי יערוב כי לא באה במגע עם הכלבים השוטים שבסביבה ולא הוטל בה ארס של תנים?

– רבו עתה גם רבו הכלבים. – מסיחים התימנים.

– ומסממים אותם במושבה. – מודיעים הנערים – באו אנשי שרד במיוחד, עוברים מפרדס לפרדס, ומדי יראו כלב משולח, מיד חורצים את דינו למות.

ואילו הכלבה שוכבת אותה שעה ממולם, שולחת במסיחים עין משונה. נדמה, כי כבר נשתכח כאבה, אך הד התקלה עוד חי בזכרונה. היא באה בהתנגשות… היא עשתה איזה מעשה נדיר… אם טוב המעשה אם רע אינה יודעת.. אך רגש אי־מנוחה מפעם אותה לשמע השיחה ופליטות הפה בין הניצבים, המשתהים שלא־כדרכם בשערי הפרדס, לפני שובם לשכונתם.

ולמחרת, כאשר חזר ובא רפאלי עד שערי הפרדס ורגלו חבושה, ראה מיד כי צדקו הנערים: במרחק־מה ובצד היתה שכובה הכלבה השחורה דוממה, כי סיממוה כסמם שאר הכלבים המשולחים, שהם בחזקת סכנה בשלהי הקיץ. ודבר אחד היה ודאי: אפילו אם יבקש לדעת האם בריאה או נגועה היתה – לא יוכל, כי מתה.. ופחד החל לבלבל את מוחו.

– סיממוה. – באו, אמרו והתייצבו מסביב פועלי הפרדס, בין אותם הבאים משכונת “צעננים”, ובין הבאים מכפרי הערבים.

– אך זו שקטה היתה. – עמד בשלו וטען בקרירות המכונן השחור שיצא מבית המשאבה.

– אף־על־פי־כן אשרי המפחד תמיד. – הורה הוראה “מארי” זהיר, תלמיד־חכם מיושב.

גונבו הדברים ללב רפאלי. תחילה חייך, כאומר בביטול: “שומר פתאים ה'”… אחר־כך נזכר בעולם הצללים שחי בו ורצה לנחם את עצמו בשם הפטאליזם הפועל בחיים, דהיינו: אך אצבע־אלהים היא לגבי אדם, הרואה גם מעבר־ליש" – ואשר נגזר יקום ממילא ואין מנוס ממנו.. אחר־כך החל מתעורר בו רגש הפחד הפשוט – חוש הזהירות השמיע את קולו.

“על כל פנים יש לנסוע ולקבל זריקות”. – צילצלה בקרבו האזהרה הראשונה.

“אך בהלת־שוא”. – ניסה להצטחק.

“אם לא תסע”, – רגנה האזהרה – “כי אז יקטעו את הרגל, אף הקיטוע יהיה במאוחר. תחלה באותה מחלה נמבזה, אשר סופה מות־בהמה”.

הרגיש את עצמו לבסוף רפה־אונים מהתנגד לשיקול־הדעת הבריא. אדם מיושב אינו חוכך או מפקפק, אלא משנושך ע"י כלב, מיד הוא נזקק מאליו לזריקות. זו חובה ראשונה לו לאדם התרבותי, שחושיו בריאים ושכלו עמו. לכך קיימים מוסדות מועילים, זריקות ונסיובים. כך עבד פעל והקדיש את ימיו גדול החוקרים ואבות המדע החדש – פאסטר –

נפלאה בעיניו מאוד־מאוד התהפוכה שהתחוללה בו פתאום, בשל מקרה פעוט־ערך – נשיכתה־שריטתה של כלבה. הולך ושב רפאלי אל הצריף שגר בו, ותכלית אחת ויחידה עמו: למהר, לברוח ולהציל את עצמו. שוב לא מעולם הצללים הוא בורח, אף לא מאורח לא־קרוא הולך־על־ארבע שניסה לשטות בו בליל־קיץ, אף לא מהחצר הריקה אשר יצאה אותה אשה צעירה בלי נטילת פרידה ממנו. – על עורו הוא בורח ונמלט, כי את נפשו רוצה הוא להציל. לא משאלות “יש” ולא מספקות ה"אין" – אלא מסכנה שהספק מרובה בה על הוודאי – –

– שלום, בעלת־בית צעירה. – דיבר בחיוך אליה כעבור ימים, והם נפגשו ברחוב – הרי ברחתי ממך בלא ברכת־פרידה. אף בלא תודה על המשכן שנתת לי. אף בלא הודאה מפורשת על האהבה אשר כמעט רחשתי לך – ח –

הביטה אילו האשה הצעירה מלמטה למעלה, ואמרה בנעימות:

– ולא אמרת לי זאת..

– מה יכולתי לעשות? – מקל רפאלי את ראשו – אז היה הכל משונה: אותה חצר ריקנית, והאקאליפטים הגבוהים. הבית המוגף ולשלשת העורבים – הרי בעולם של צללים נאנקתי… בר־מינן של העולם־הזה הייתי, וחיי שם־מעבר…

– האמנם? – חייכה.

– ודאי “מעבר”.. – חייך גם הוא – מעבר לחושים הייתי. במקום שם העץ פוסק מהתקיים ואפס הממש, והמציאות נעדרת. רק קולות תשמע ולא תדע מאין. רחשים תחוש ולא תדע של מי. כנפיים תרגיש על פניך ואינך יודע אם עוד רוח־חיים באפך..

– האמנם? – ואני לא חשדתי כלל, כי הדייר בצריף הוא שוכן עולמות עליונים? – אמרה זו והביטה אל פניו בעין מבודחת.

– הרי משום כך פחדתי ומשום כך טענתי, כי עין רעה לי. – צחק עתה רפאלי בידידות אל האשה – כי לא טוב אשר יביא האחד ידיעות מ"עולמות עליונים", לאלה החיים עמו בכפיפה. די לו בידיעותיו לעצמו ובנבואתו לגופו… נו, ואצלך מה? – שאל לבסוף כמגולל מעליו אבן כבדה.

– אותו דבר כשהיה. עוד לא באה הרפאות מהרגשת השעמום. “התכלית” עוד ממני והלאה. – השיבה ודוק־עצב אמיתי נח על פניה הנבונים.

– והרי נסעת ופיזרת את דעתך? – חקר רפאלי בזהירות.

– נסעתי, אך בכל מקום אותו דבר בלי שינוי. אין תרופה לאדם המבקש בריחה מנפשו. אחרים בוודאי לא יועילו.

– זהו. – טילטל רפאלי את ידה ברגש וחזר בו מקלות־הנעימה הקודמת – לא יועילו ואולי להיפך: יזיקו. אין ברירה לאדם הבורח אלא כי ישוב אל עצמו. ואוי לו לזה, אשר לא ימצא את הדרך לשוב: צללים יבלעוהו, ה"אין" יבלע, קולות ורחשים לא מעלמא הדין יכסו עליו ולא יוודע מקומו.. אלא אם כן יבוא וינשוך אותו כלב.. אך גם זאת תעשה רק השגחה משמים או ככל שנכנה לה “יד המקרה”.

חבר, מה יעשה אחד שתקפו הפחד והוא רוצה לחוש אל אלה שאינם מפחדים?

משאלות איש־העם

כיוון שנכנס אל הספר אשר עם שפת הים, חש נחמיה תחילה כעין תנודה קלה בלבד. היה יושב בציפייה אילמת בכורסתו של זה, כשהלה כורך סדין סביב לצווארו, פורף אותו והחל עושה בכלי־הגזיזה שלו מעל ראשו. היטה נחמיה את ראשו לצד, כאשר נטל עליו, והציץ מזמן לזמן לתוך הראי שלפניו, הציץ בחטיפה ושב ועצם את עיניו. עוד כלי הגזיזה מקצצים, פעם בכוח החשמל ופעם בנקישת המספריים – ונחמיה נשימתו החלה מתקצרת, כמו תקפתו חלחלת – פתאום. חש מעין שיתוק במרוץ דמו ועצביו הרעידו, כמו נמתחו לפתע ביד אכזריה… לחייו חוורו ואגלי זיעה החלו מבצבצים בצדעי מצחו – הנה זע והספר הפסיק גם הוא את הגזיזה:

“שמא הכאבתי?” – שאל בדאגה.

“המשך”… – השיב נחמיה באימוץ שיניים – “כי לא אירע ולא כלום. אך נדמה לי משום־מה, כי עטיפה לבנה זו, בה עטפתני עד צוואר, משווה לי מראה חולה, רחמנא ליצלן”.

צחק הספר הזריז והממולח, כמו נזדמנה לו הלצה נאה ונתאושש כדי להוסיף עליה נופך משלו: "אף זו מלאכתנו הספרים – סח – שמנהג הוא בידינו לעטוף בכלי־לובן את לקוחותינו וככל שהלקוח קבוע יותר, כן עטיפתו צחה ונקיה יותר –ח– משום חשש שמא יוציא עלינו לעז ויאמר: נדבקתי אצל ספר פלוני… פצע זה מהגזיזה בא לי.. משמע, עדינה היא מלאכתנו, כמלאכתם של רופאים – ח־ח–

התכוון גם נחמיה להסיח את דעתו ולהתבדר עם הספר, אשר טבל את תערו במי־חיטוי, לאחר שהשחיז אותו יפה־יפה על הרצועה – והקריב בינתיים את המניפה החשמלית, כמשתדל להנעים את רגעי הישיבה האחרונים על הלקוח – אך לא עלה בידו. אימה כבושה ירדה על נחמיה והוא זע לקום.

“עוד כמעט רגע והכל יאתה שפיר”. – הניאו הספר בזחיחות־דעת, כמתנגן באומנותו.

“לא. איני יכול!” – הרתית נחמיה מהכורסא וביד מהירה התיר את הסדין מעל צווארו, כהתיר קולר מחניק – “איזו חולשה תקפתני.. אסור לבית־המרקחת ואחר־כך אחזור”.

“גם כזה יקרה…” – לא התפלא הספר הזריז והמנוסה כשהוא מנער את הסדין, שילשל את המעות לכיס בגדו והשתהה כשהוא מביט תמה אחר נחמיה שנחפז לצאת – –

למרבה הרוגז, נתקל נחמיה בעת צאתו בברנש מוזר, אשר נדד אותה שעה למעצבה על שפת הים. אך בעוד שנחמיה יצא נקי ומרוענן מתחת ידיו של הספר, עמד הלה שעיר ומרושל ועיניו פזלו בעד לסבך שערו המסומר. מעילו היה דהוי וכובעו מהוה אף מינעלו מרופט וניכר בו כי אבק אכלו, השמש קלפה אותו וצורתו נתבלתה והלכה. התעכב נחמיה למורת־רוחו, ובעמדם שניהם על הרציף המלוהט ושמש הצהריים קופחת על ראשיהם, הביטו זה אל זה כמודעים.

“מה מראה לך ומדוע לא תיטיב את פניך?” שאל נחמיה.

" כי אין הטרחה שווה".. פטר הלה במתינות, בלי לתמוה על השאלה.

“ומדוע אין הטרחה שווה?” התאווה נחמיה משום־מה לדעת.

“טעם פשוט”… השיב הלה בחיוך אטום והתחיל פוסע במרופט, כמזמין גם את נחמיה להתלוות. “לעולם יהיה אחד חפשי לרצונו וכגון זה אין להיות אלא תוך ביטול הרצון – וזה הכל”.

“ואז מה יהיה עלינו?” חקר נחמיה בפליאה, כמו נזדמן לעיין בתורת חיים שלא ידעה עד כה.

“לא יהיה…” השיב הלה בקהות מפתיעה וללא צל של צער. “כי לשם מה אחד מתייגע וטורח? לסיפוק צרכיו. אמור מעתה: אין עוד צרכים ופטור ממצוות עשה–ח–ח– וכן חפשי הנך להלך על שפת הים לרוחך. נעלי בלתה? מעילי נתמרטט? ספיח מסתמר בלחיי? – דברים בטלים. אני מבטל את צרכי וחי לרוחי”.

“וסופו של דבר?”

“סופו של דבר כי מבטלים והולכים אנו את צרכינו – עד לאפס.. עד לשקיעה באי־צורך.. עד לוויתור סופי על כל המוכרח היחסי לאדם. ואז בני־חורין אנו לעצמנו – רצוני לטייל, הריני מטייל. רצוני ליהנות משמש זו אין ממחה בידי. רצוני להלך בקרועים־בלואים, אין מונע. יש די שמש לאדם.. יש די מרחב אוויר.. ואין עוד צורך במלחמת הקיום –ח–”

“איך אפשר?” – זקף נחמיה את שאלתו אף שידע כי היא חסרת תכלית.

“אפשר”. הניע הלה יד בוודאות שאין לעורר עליה. “כי מלחמת הקיום צריכה ל”מרפקים".. ל"כוח הדוחף".. ל"מרץ" – ואני אי־אפשי באלה. שוב אין לי צורך בכגון זה. הריני מוותר מראש על זכויותי כאחד מן החברה. איני חייב ואיני זכאי –ח–"

הבין נחמיה כי הועמד בזה בפני “ביטול היש”, אף נראה לו כי יש טעם עם אותו ברנש. מה לך פשוט מכן על שפת־ימה של עיר־חוף נוחה באקלימה וממוזגה בתנאיה? הבריות חולפים דחופים־בהולים, כאילו מלחמה רודפתם עד הלום, אך למעשה מרמים ומרומים הם, יעמדו נא גם הם שעה קלה בשמש, יביטו אל מרחבי ים ומצא להם ללא טורח ועמל. יבוא כל אחד בתיקו ובצרורו ויעמוד נינוח – ופסה דאגה.

משום־מה שמח נחמיה על התגלית הזאת, אף מצא לה חיזוק כאשר נזכר במעשים שהיו או שקיבל מכלי שני. מעשה בפלוני שחב חובות רבים ודימה כי כלו כל הקיצים ויצא עם ערב לבדו אל שפת־הים – לעשות את חשבונו הרע – – ומעשה באלמוני שירד לשפת־הים בשעת ערב מאוחרת, באין נפש חיה מסביב. השקיע הלה את עיניו המיואשות בגלי הים הסוערים ואמר כלפי עצמו ללא מורא ופחד: “אתם גלים תהיו קברי.. אתם תשאוני ותפלטו את גווייתי – –” – כן הגה ודימה כי זרועות המוות כבר לפתו אותו בחשיכה ואין מציל – – וכל־כך למה? מחמת הצרכים המרובים לאין־שיעור, מחמת לחץ ומצוקה בהם נתן אדם את צוארו – – ייפרק איפוא הלחץ והיתה המועקה כלא־היתה.

אף נדמה לנחמיה, כי מעתה מבקש גם הוא להימנות על חבל זה של שאינם־נצרכים – ושוב לא ראה על שפת־הים אלא את אלה… אמנם באותם הימים היכה קורנס גדול באבן של הים והציב בו עמודי־ברזל, להיותם מחסום לא־ימוט בפני כוחם של הגלים – – כן שופכו בניצוחם של מהנדסי העיר שפכי עפר מהגבעות מזה אל השוחות מזה, על מנת ליישר הכל ברציף גדול ורחבה מרווחה, ככל שיימצאו הללו בערי־חוף מתוקנות. נעשתה עבודת שיפוץ גדולה סביב ונסולו רחבות, נעטרו ככרות־סיבוב והעידו על חפץ־המעשה המפעם וגובר בעיר – – אך נחמיה לא שעה אל החידושים האלה. ואת מי ראה? – את המעטים־הבודדים הללו שאינם נצרכים – אותם הנוודים לאורך שפת־הים, ללא מגע עם אשר מחוץ להם, כי עם עצמם מהלכים הם ואשר בחובם.

– – אחד הלך הלוך וסוב עם שפת־הים ושעה אך אל המים – אותם יאור ויקלל, ואין יודע על מה ולמה ניטעה בו איבה כזאת לים – – שני ישב בצל עמודי הבטון של ביתן־שעשועים נאה שהיה נטוי על פני המים – כאן איווה לו מקום מושב והוא גבר רחב־גרם, הקורס בלי־נוע וכולו אוזן למלמול של גלי הים ולגעשם – דולה מהם נעימה נעלמה, אשר כל כלי־הנגינה והנשיפה של ביתן־השעשועים לא ישוו לה…

קשה מאלה היה כיפח אשר הופיע ולראשו כומתת־טייס על אזניותיה הארוכות. הוא לא הקשיב לים אף לא שעה אל הגלים אלא צעד צעדי־און, סובב אחורה ופנה כחייל בשעת תימרון.. וכל אלה סובבים לעיני נחמיה ומכריחים אותו ללמוד לקח ולהבין כי יש עולם נעלם, בו קורנסים אינם הולמים מטעם מהנדסי העיר ועמודי ברזל של המחסום אינם מוצבים כגבול לים סוער, ביתני שעשועים אינם מוקמים ואינם נדונים להרס – עולם ללא שיפוץ ובדק מתמידים עקב גידול העיר, וחוק אחד שולט בו: אין צורך בכל הנעשה בידי אדם – אך למותר הוא ונבהל נחמיה למחשבה הזאת – זו פעם ראשונה שחש פחד ממשי וקרא כלפי עצמו: אל־אלוהים, אי סייג?! – בדרך זו הרי אפשר לבוא עד לחורבן היש – – מיבני הקומות והשעשועים יימחו מעל פני החול ולא נודע מקומם – בתי מרחצאות יוגפו לאין־דורש וניצבו ריקים ושוממים – – קורנסים יעמדו מדפוק, הככרות העטורות אשר עם הרציף לא תזופתנה, מדשאותיהן לא תושקינה מים ותקמולנה – פנסי החשמל המוצבים בהן לא יפיצו אור־יקרות – והסובב כולו יהיה לתוהו־ובהו, רחמנא ליצלן – היהיה כדבר הזה?! –

הרגיש מעתה נחמיה בפחד הרודף אחריו באשר ילך: אין צורך… בין הלך בפסיעה מתונה דרך טיול תחת עצי השקמים הענפים, שהתעקמו ממלחמתם ברוח ושטחו את בדיהם האדירים לארץ, ובין פסע פסיעה רהוטה במדרכת הרחוב לרגל עיסוקו – בכל מקום לכתו השיגהו פחד זה והשכין קרה בעצמותיו. ניסה להימלט מפניו ולא יכול. רצה להסיח דעתו ממנו והוא כיתושו של טיטוס קבע במוחו את מושבו. ביקש להמם את קולו ולהחרישו ולא ידע איכה. וכן עלה על לבו: אבוא לבית הכנסת – –

אכן, מוזר היה לאחד חפשי בדעותיו לחוש לו מפלט זה כמשגב אחרון – ואף־על־פי־כן הלך אליו. נכנס רהוי ושפל־עין בין קהל המתפללים בו, בחר לו מקום פנוי בין היושבים – בפאת ספסל ובקרן־זווית אפלולית ישב והקשיב אל המלמול של יראי־חטא. והיה בדבר משום חידוש לגבי נחמיה – הנה תתקומם בו דחיפה לצאת, אך הוא אונס את עצמו להמשיך לשבת.

“רצה והחליצנו” – – עלתה בזכרונו גירסת ילדות, ומאחוריו הצריח קרר מיוגע בקול בטנוני תקיף פסוקי תפילה ליושב בשמים, ללא סלסול וטרחה של גינונים מיוחדים אלא פשוט תבע לעצמו את המגיע לו… מלפניו ייחד לעצמו אזרח פינת־קבע משלו, בה התעטף בטליתו מעל ראשו, וכיוון כוונות מיוחדות רק לו בנענועי־ראש וגוף דחופים. אחד שפרקו נאה ופיאותיו נוצצו מרוב סלסול עמד חגור אבנט על גבי קפוטה של משי וכולו אומר כבוד –

ומתפללים הוסיפו לתפוס את מושביהם – בני “עמך”, קמעונאי בירקות ופרי, רוכל וקבלן, בעל מעגילה ואוסף כבסים בעגלת תינוק בימי־החול וסתם ערב־רב של יהודים. גם ספרדים ושאר בני עדות נהרו ובאו – ובעוד אשכנזים תופסים את פנימו של הבית עם ארון־הקודש הקבוע בהדר בתוך הקיר, והפלוש מחוצה לו מסור לשיחות חולין או ללומדי “שיעור” – נתייחדה לספרדים עזרה משלהם – והתפילה והרינה עלו למעלה־רום.

האשכנזים זריזים ומבקיעים דרך לתפילתם בעד חלונות פתוחים לרחוב, בעוד שאחיהם הספרדים מנהגם ביתר צנעה ונעימות חן. הנה שליח־הציבור זקף את עמידתו, אף לעמידה על קצות בהונותיו הגיע וקולו עולה רווי סוד־שיח מיוחד. עלה והתרונן כקושר שבח ותהילה, הנמיך והתפייס כי ביקש למען שולחיו שמירה מכל מחלה וחילוץ עצמות ופרנסה בשפע, שלא יהיו נצרים אלא לחסדו כביכול. והקהל עונה בקול או באנחה כמוסה – אשר השמיים, אפילו יהיו קשים מנחושת, לא יוכלו שלא להיפתח לפני בקשתו.

בפה נאנח האחד ושם גנח שני, ורק הגבאים אשר הסבו בשורת מזרח ופניהם אל הציבור, היו פנויים להעלות חיוך על שפתיהם לאות רצון וזחיחות־דעת גם במקום הקדוש הזה ללמדך – כי הם הטורחים בבניין בית־הכנסת של רובע אזרחי זה והם הנושאים בעבודת הבדק הנחוצה בו לקראת החגים. הם גם המתכננים ברוב עצה ותחבולה את מכירת “העליות” והם הזוכים ומזכים בהוצאת ספרי־התורה, בתנופתם ובגילול יריעות הקלף – הם האוספים מצוות ביד קלה ובדעה זחוחה גם במקום הזה, כאשר יצלחו המעשים בידיהם בחוץ – –

הבין נחמיה נכוחה, כי לא רק לו מונה רגש הפחד, אלא רבים שותפים לו וסידור תפילות זה שבידו אינו אלא מגילת פחדו של האדם מדור לדור – כי הכל מפחדים – – ישיש כבן מאה מפחד ומעתיר לדחות, ולוא ליום נוסף, את גזר־הדין אשר מונה לו לבשר־ודם על אדמות – – חולה ברגליו מבקש לתת להן חיזוק – אחד בעל־גוף וקשה־נשימה מחפש לעצמו רפאות – – כאן סוחר פורש את חששו וקונה שרוי בחולשת־דעתו – חרדים הכל כי בטחון אין – –

אין בטחון אלא בשמים! – מזהירים הכתובים הרבניים המעטרים את הכתלים ומעליהם האותיות המפזזות בקרני־תורה מעל ארון־הקודש – אין בטחון בפני מגפה וחולי, דבר ורעב – אין בטחון ביום אף לא בלילה – אין! –

התכנס נחמיה משנה בחרדתו שלו, כאילו תוכחת הדורות מכוונת מעתה בעיקר כלפיו. אגלי זיעה מצננים כבר את פניו ובשרו נעשה חידודים. עדיין אין הוא מאמין בדפים הממוללים שבידו, אך שפתיו נעות ולוחשות מאליהן. נפשו מתעטפת כנסוכה סם משכר של מילים, רגליו זעות כמו הקרקע נשמטת מתחת לרגליו – ללמדך כי אין השמים נענים בנקל לאחד חפשי בדעתו – ואף־על־פי־כן דובבות שפתיו: טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו… סומך לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים… – ועל אחת כמה כשמתערפלת והולכת משמעותם של הדברים, טובעת בשיח הנהיר לתלמידי חכמים: סיעתה דשמיא.. יפיש חייהון ויסגא יומיהן ויתן ארכה לשניהן –

חלשה דעתו משיח הרזין והטמירין ושוב אינו תמה לשמוע מפי שכן לספסל, לימינו או לשמאלו, על מעשים שונים ומשונים שאירעו בבאים לתפילה והוא לא שמע ולא ידע עליהם… אחד שהיה חפשי ושטוף בחיי המעשה, אף לא העלה על דעתו לדקדק במצוות – חל בו שינוי לפתע והריהו אץ אל התפילה. אמידים וממודנים נתבהלו משום־מה ותקפם רגש פחד – והם העומדים עתה בשורה ראשונה במזרח, מקדימים וזריזים לתפילה ואחרונים לסיים – כה חזקה עליהם יד המורא!

ישב נחמיה צמוד־דמום למושבו ותמה לראות כי היתה העיר החדשה הזאת מדי גדלה והלכה, כאחת הערים־האימהות והעיירות שבגולה – וגדל והולך בה מספר הדורשים לתפילה, כצעיר כזקן – – וכיוון ששעת הוצאתו של ספר התורה מן הארון הגיעה – מוצא הספר ביראה בעשרות בתי־כנסיות שבעיר ואלפי פיות קוראים ומברכים בקול – כיצד יבואר הדבר, אם לא בפחד הגדול אשר תרגיש כנסת ישראל מדי שבת בשבתו גם בחיי המעשה על האדמה הזאת, לאמור: שובי ואמציני תורת־האמת, שהיית עץ־החיים תמיד למחזיקים בך מישראל! –

“עץ חיים!” – ראה לפתע נחמיה למשמעות הדברים ונתלש ממקומו, כמו לא ראה את עצמו ראוי עוד למעמד הגדול הזה.

ובלכתו מעתה ברחובה של העיר, וסידורו בידו, שוב נראה לו כי איננו מפחד. הוא שש להתערב בין סבלים מפורקדים אצל קרוניות־יד שלהם; עובר בשווקים ומשתהה בים רוכלים יהודים, כשרגש של בטחה מלווהו בדרכו: אל פחד – – החיים על האדמה יש להם על מה לסמוך ולא על בלימה דורכת רגלם, לא בחלל הריק הם מהלכים – – לא על־פי האפס ידשדש זקן בקרונית רתומה לחמור כדי להשתכר את לחמו.. ולא אל עברי פי־תהום רוכלים התגרים, עמלים מושכי הקרוניות – לכל יש על מי לסמוך – כעשיר כעני – –

יתר על כן: הוא נושא את עיניו בבטחה אל העיר ההומיה מסביב ורואה בקומותיה העולות – תחתיות, שניות ושלישיות – ועליהן מזדקרים שלטים, פורחות כרזות. – סובב־שואן גלגל החיים ומניע המונים – בהם כושלים נופלים ובהם קמים ומצליחים – כי לכל יש על מה לסמוך וגם לו, לנחמיה, בכלל – – מנוחם היה עולה איפוא במדרגות ביתו וממעקה שלו חזר להביט בעיניים חדשות על המתרחש. עיר גדולה השתרעה מתחת, בתיה יצוקים כמצודות והם דוחקים ופורצים את הגבולות – אף גדול וחזק דופק החיים המפעם סביב, שמתחו גובר והולך.

“ברוך־השם, יש פרנסה”. – מתברכים בצנעה יהודים שחרחרים וצפופים בשכונות שבירכתי העיר, כשהם חוזרים שנונים וממולחים מעבודת היום ונכונים לקיים גם למחרת את מצוות העבודה בגופם ובנפשם, בצרורם ובדוכנם ובכל כלי אשר יינתן להם.

“יש עבודה וברוך־השם”. – נותנים קולם בשיר ביתר חשיבות בעלי המלאכה העיליים – סייד, צבע וטייח – מעל גבי הפיגומים, שם עליות הביטון ורשתות הברזל ואבזרי החשמל המסובכים משחק בידיהם.

“אוי לה לפרנסה עלובה זו”. – מעמיד קמעונאי ברכולתו פנים חסודות, כשהוא מצרף בחריפות פרוטה לפרוטה ממסחרו במינים של סידקית ומחשב את יום עמלו הארוך בריוח פדיונו – –

נחמיה מקשיב למקהלת הקולות הללו – ויודע כי זו שכבת העמל עליה העיר עומדת, עליה סובבים צירי המכונה וגלגליה – ובינתיים היהודים השחרחרים והצפופים אשר בשכונות העיר שמחים שמחות של מצווה – ברית־מילה ואירושין אף אבל הופך לסעודה שבמצווה… ובינתיים יהודים מוסיפים לבוא מקרוב ומרחוק, כי בארצות־חוץ רודפים אותם, גוזרים גזירות עליהם, מאיימים לכלותם ולהשמידם..

כל אלה נותן נחמיה אל לבו, כשידו נתפסת בלי־משים לסידור הכיס הטמון עמו כקמיע ו"סגולה" – והוא משנן לעצמו צירופי פסוקים, ממלמל חרש השבעות וברכות שבו, בלי לתת את דעתו, כי שפתיו נעות אך קולו לא נשמע.. “עיר זו התעמוד?” – – “בנין זה לא יזוז?” – – “מכונה גדולה זו לא תפסיק לנוע כתיקנה?” – –

אף נדמה לו אותה שעה, כי העיר עונה על שאלותיו בהמולתה ושאונה: "צדקת, נחמיה אישי, כי אמנם עזים החיים הרוחשים תוכי והם משוועים: עוד – – צרים הרחובות מהכיל את החיים ואינם אומרים: די – – כן תשמע המולת־קולות עולה ולא תדע מהי, אך אני יודעת – קול הרעב והשבע, החב והנושה, העשוק והעושק ועושה מעשה־ההונאה – קולו של ישראל הוא וגלגל חייו – – לכך, נחמיה אישי, אל תרם ידך להרוס בטרם תדע לבנות. אל תאור ותקלל אלא התפלל לשלום העיר הזאת – חיה תוכה כאחד העם ועשה סייג לעצמך. כבול את עצמך למשטר זה, כי בו גם לך חיים. הימנה על בני מעמדך בחיים האלה והיה גם לך משטר – יום עבודה ומלאכה ויום שבתון קבוע. שאם לא כן אבוד תאבד – ואבדן אזרח פגם הוא בכל האזרחות העירונית הזאת, השואבת את פרנסתה ביגיע־כוח – – "

פנה נחמיה מעם מעקה הבית ובלבו גומלת החלטה: אין זאת כי משטר חיים הוא בו יחיה ואין בלתו – עת לעמול ועת לשבות.. עת לחשוב על דברים שלמטה ועת להגות בדברים שלמעלה.. עת לפעול אורח בחיים האלה ועת לזכור, כי אינם אלא בני־חלוף… עת לפעול בכבשונה של תנועת החומר מסביב ועת להציץ בלי פחד אל התהומות של תנועת רוחה.. עת להרים עיניים כלפי שמים ולומר: שמחת מצווה זו שאנו שמחים ו"קידוש" זה שאנו מקדשים, אורח שבת זה וארחות מועד וחג – כל זה למעננו אנו נוהגים, לטוב לנו בחיים שהוקצבו לנו על האדמה הזאת ובכל אתר בו מצוי אדם מישראל – –

ובהיותו נתון בדמדומי המחשבות האלה, מצא נחמיה את עצמו מעוטף באותה עטיפת המשי הלבנה־התכולה המכונה “טלית” – זו שציציות נגררות לה מארבע־כנפותיה והיא־היא לבוש האדם מישראל בו יתייצב לפני קונו, כשהפסוקים פורחים מפיו בשיגרה רהוטה. לא פירושם של אלה הוא חשוב, אף לא הטעם הצפון בהם אלא אותו כוח־השבעה בו יבריח המפלל את אויבי נפשו ויכריעם – את חלומות הביעותים לילה והספקות הכוססים ביום, המאוויים שאינם באים על סיפוקם והתשוקה האורבת ממסתרים – כל אלה נסוגים אחור, מצטנפים ונעלמים במחשכים מהם הגיחו, והיו כלא־היו – –

“אמן, כן יהי רצון”. – לוחש נחמיה כמצטער שבא לכלל סיום. נאמרו דברי ההודייה וההלל, אף אותם הנספחים לכבודו של יום ועדיין הוא ממתין כמחפש לחש חזק יותר וצירוף מילים סתום יותר – לחש וצירוף שיש בהם כדי הדברה גמורה וחלוטה של כל מרעין בישין – האמנם לא ימצאו הללו למחברי התפילות, לפייטנים רכי הרגש, לחסידים ולנדכאים לדורותיהם, לענווים ולשבורי הלב?

מאליהם מתגלים איפוא לנחמיה חבר זה של ענווי עולם – זו השרשרת הרצופה של השותפים החרישים לפחד אנוש מדור לדור. מהם שהסתפקו בצירוף פסוקים מן המוכן ומהם שחידשו משלהם; מהם שהיה די להם בנגלה שבלשון־הקודש השגורה ומהם שהפליגו לנסתר, בתוספת אלפ’ין ונו’נין בה עטפו את יחסי האדם מישראל עם קונו שבשמים וקשרו ביניהם רזי־רזין וטמירי־טמירין – – עד שהפך הכל למלל שאינו צריך לפירוש, כי רצוף הוא נוסח של בקשת רחמים ותחנונים על הגלוי ונעלם, הנגלה והנסתר גם יחד – –

“יהא שמה רבא לעלם ולעלמי עלמיא… שמה דקודשא בריך הוא… לעלא מכל ברכתא ושירתא…”

נסתחף נחמיה באלה, כהסתחף גרגר־חול בענני־אבק, כשריחם של דורות רבים עולה מהם וטעמם של צדיקים וחסידים עומד בהם. שוב אינו זז שלא בברכה הקבועה לשעה – ישב לאכול והקדים ברכה לאכילה, סיים ובירך על המזון, שכב לישון ועצם את עיניו, מיד כיוון את לבו ל"השכיבנו בשלום" – כי זכר נחמיה שרבים הכוחות האורבים לצעדי אדם – והוא מחפש לעצמו מבטח: הבו לי שריון בפני הקמים עלי מבחוץ! – – הבו צינה ומגן בפני האורב בפנים! – כי איני אלא אנוש, נבוך ורפה־כוח – ולסייג אני צריך! –

נראה איפוא כי השלים האיש עם עצמו ועם עולמו. מהלך בעיבור העיר שם הלשכות מרווחות, המשרדים מזוגגים, המשרדים שדלתותיהם פתוחים בשערי־כבוד וזחה דעתו עליו. נוטה לרחובות שקטים, בהם עצי פיקוס וגרוויליאה פורשים צל, אף שלהבית ויוקראנדה מרהיבות את עינו בצבעיהן המגוונים. כיוון שנתרחבה והלכה עליו דעתו סר גם אל חייט אומן, אשר הבין לחפצו ומיד אישר לו, כי אמנם לבוש נאה מקנה לו לאחד מעמד הוגן… ותוך היותו מסמן בקרטון שבידו ומודד באמה עד מתניו וקרסוליו של נחמיה הרי הוא מעתיר עליו בלשון חפצה: כבר נאמר כי כפי בגדיך יזמינו לך כסא – – שניהם נהנים ונחמיה יוצא מלפניו וחבילתו בידו – בה הוא מרגיש תוספת משקל לעצמו ותוספת של חיסון בפני כל רוח תזזית שבעולם – –

מה גדלה איפוא חרדתו, כאשר נוכח לדעת כי גם בשעה זו של קורת־רוח אינו מהלך לבדו. – הסב פניו לאחור – ונדהם: שוב אותו ברנש, מודעו ואיש־שיחו משפת־הים פוסע בצידו צעד־בצעד, אלא שהוא מרושל משנה, כלהכעיס, ספיח לחיו התגדל וכולו חוזר ואומר בחללו של עולם: “אין צורך” – –

נעשה בשרו של נחמיה חידודים־חידודים והוא הופך ופונה אל אחת הסימטאות – הנה הגיע עד למגרשים הפנויים מבניין ומהם והלאה עומדים הפרדסים הירוקים, אשר אמת־הבניין לא הגיעה עדיהם. כאן שאף רוח והזין את עיניו שעה קלה בזיו הדמדומים – אך שוב נשאר עומד נטוע כבמסמרים במקומו.

מצד הרחוב שנכבש אל המגרשים הפנויים, מעבר לתלוליות של זפת חצץ ומלט, ישב דומם יצור. מכבש המסילה כבר הרביץ את הכביש, מכונת הזפת הזליפה את החומר השחור ועל גביו פיזרו העובדים את החצץ – אך היצור הדומם היה יושב במקומו, כפות רגליו יחפות ועור בשרו מדמם בעד נקבי לבושו – הוא ותרמילו בצדו ועמו כסותו ומצעו.

“כלך לך מהדרך” – – היו מרעימים העובדים במכבש וזה מתגלגל והולך בחריקה על החצץ ומרביץ בגלגלי האבן הגדולים.

" סור מהכביש" – קראו העובדים במכונת הזפת, אשר הגירה את הנוזל השחור, ודעתם אינה פנוייה לעסוק אותה שעה בדברים של שטות.

ביקש נחמיה לעבור משם והלאה, אך נשאר רתוק במקומו; חושו לחש לו כי עליו ללכת לדרכו ואף־על־פי־כן היה מצמיד את עיניו: אין עוד חיים לי באשר ירדפני פחד! – החליט לפתע החלטה נמרצת ולא מש ממקומו.

ולמראה היצור המתלבט כצל ליד גדר ומשנה את טעמו, אורו עיני נחמיה להבין: מדוע יגיחו יצורים אומללים לאוויר העולם, כדי לנדוד ולשוטט בלי תכלית – – מדוע, בהיסלל דרך חדשה ובהיכבש כביש נוסף, יקומו הללו לשטן וימללו בלשון חסרת־טעם, כמו תלחש על אזנם הכרה מדומדמת כי המכבש ומכונת הזפת באו להסיג את גבולם. – הבין נחמיה כי החיים הם חומר היולי “אשר עדיין לא ייכבש במכבש ויזופת במזלף” – – זה החומר שנשתמט מידי יוצרו ואין שליטה עליו – –

בלב נדכה וברגל כושלת המשיך נחמיה את דרכו, כמו נהרס עליו שוב בניין שבנה ומצודה שביצר בה את רוחו. שוב הוליכוהו רגליו לשפת־הים המבודדת, שם הטבע נעשה שותף כביכול לצערו, עננים התקבצו מעל וגלי הים חמרו כהים כמצולה סוערת. האמנם יתעצב הטבע עם אדם בעצבו וברוגזו ויקח חלק ברע לו? כי התכנפה רוח סערה וביקשה לנתק את הסוככים מחיבורם בבתי־המשקאות הריקים מאדם, אצו הגלים והרסו עד לבתי־השעשועים הנשמים מאדם.

כאן ישב לגמוע גמיעות חטופות מספל הקפה שהוגש לו, הרעיד מלחלוחית הים, אך לא מש ממקומו, כי ראה בגבורת האיתנים המתחוללת לעיניו. מאליו נזכר בהשבעות ובפסוקים בהם מפייסים אדם את הכוח הרוגז מלמעלה – הבין לחולשת אנוש ולחוסר־האונים שלו וקבע לעצמו סימן: והיה – אם תגיח בזה מבין מפלשי העבים השמש של בין־ערביים, וריפדה שביל־זהב של שקיעה על פני הגלים החומרים – וידע כי שלום יבואנו; – לא תגיח השמש ומפלשי העבים יתקדרו משנה – וישופנו חושך גם הוא – –

– – והשמש הגיחה.. ירדה אט־אט עד לפאת השמים, שם לא היתה עוד שליטה לעבים, יצאה מקורבת לאופק והפיזה משם את קרניה. מיד הזהיבו מי הים החומרים ושפכו את זעמם הכהה בשביל־זהב של שקיעה – – מיד הומתק הגעש ושוב לא נשמע פרוע – – – מיד נתבהרו פני היושבים הבודדים מסביב וזקנה נאה שסרגה באצבעות ענוגות נשאה את עיניה לשמש, כששיבתה מכסיפה בנעימות. – נמשך גם נחמיה להביט למקום שם טבלה השמש בים ושפתיו דובבו:

– – דיינו אם נדע כי לא ניתנו לאדם עיניים לראות ולב להרגיש בתהום שלרגליו, אלא כדי להתנסות באלה – – דיינו אם נדע כי יש פחד ואשרי המפחד – – כי האומץ והפחד ירדו כרוכים יחדיו – לפיכך, היה מפחד ואמיץ האדם – – וכן עיר הומיה אשר יסודותיה על פחד נכונו – – כן האדם היהודי אשר יש ומן הפח אל הפחת יפול.. וכן התועה בחיים כמו צללים ירדפוהו – נהיה תמיד מפחדים ואמיצים כאחד – –