עם הכרכים הגדולים שלו עלולים להתעורר ספקות, ואפילו מחאה פנימית: דמות כבדה וכואבת זו, מה לה ולדרך־המלך בה צועדת היהדות המתחדשת? מה בין קולה העמום ובין תרועת תחיה, מה בין הרישול הקודר “להכעיס”, לבין החן הרענן והחוגג שבתקומת־עם? ואנו עומדים ליד הכרכים האלה, מעלעלים בהם ביד מהססת ופותחים לקרוא בהם. הדברים ברורים, ברורים יתר על המידה. שולחן ניתוח קר ועליו משוטחים האברים, בלי להניח מקום לצל של אילוסיה. אביונות, דלות, כבלי־עולם על עם־עולם. התאבקות אחרונה, איתנה ומחרידה של גוף פגום ושל נפש לקוייה. ומי הנאבק? – יוסף חיים ברנר.

“היום תזרח השמש – – – זועק האדם הזה בשאגת נפש מחרידה של צעיר־זקן – אור וחום מסביב. ואני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים. מה אשמח על רגשותי, נשימתי! לבי עולה על כל גדותיו – – ומאליה נשאלת השאלה: ממה נפשך, ברנר, אם באמת ובתמים אוהב אתה את החיים אהבה עזה כל־כך, – האם לא תיטיב לעשות כי תקפוץ קפיצת־נחשון מעמק־הבכא של לבטי־נפש, של חוויות רצוצות, ותקרא דרור לעצמך? הרי כבר תוארו הלבטים הדוויים האלה די־צרכם גם לפניך… הרי קדמו יל”ג, מנדלי וברדיצבסקי. הרי ממילא כבר התמוטט וכמעט נחרב כל הבנין הזה של הווי יהודי תלוש, וכבר הוכרז לפניך, כי הכל תלוי על בלימה, באפס אחיזה, כי אטרופיה ממארת פשתה ברקמות גופה של האומה ונשמתה!

אף תקופה זו של ברנר כשרה כבר לכאורה לאותה קפיצת־נחשון, מטבע מציאותה. נפרצו רוב הנהרות רתוקי־הקרח ושופרות מהפכה תקעו ברוסיה; גם רחוב היהודים נזדעזע… לא בלבד הרצל זעזע את העמודים, אלא אחד־העם וליליינבלום התדיינו מה קודם למה: המעשה לרוח או הרוח למעשה? – והנחשונים עצמם גם הם לא נעדרו עוד. מהם שכבר קפצו ועברו את הים, מהם שכבר עלו על אדמת ישראל, ומהם שהשמיעו תרועת נצחונם ממקום הגאולה המובטחת מלב הארץ.

אבל – ברנר, פלוני יהודי שאמו יהודית ואביו מלמד; פלוני יהודי “שמלאכי ילדותו מרחפים על פניו, ועיניהם – דמעות דלוחות גדולות, ופני המלאכים הללו מפיקים יגון, שעמום, צער – צער עמוק ונוקב עד תהום, צער קהה ומהול, צער עד אין קץ ותכלה” – – ברנר זה “ניזון לתיאבון מכף מלוחה ודלוחה זו של דלות וחוסר־מוצא, ממנה ינק אל תוך דמו ריאליזם שאינו מכיר באילוסיה, מר כלענה”. האם יוכל עוד להשתחרר, גם אם ירצה, ממתנה קשה ואיומה אשר נחל, מירושה זו אשר ינק?

על כן לא דרך הנחשונים תחילת דרכו. כירמיהו בשעתו חייב הוא להלך תחילה ולצווח בדרך הגולים, כדבר האגדה: “באיזו דרך הלכו האבודים: אני אלך ואבד עמהם – – – רואה כת של בחורים נתונים בקולרין – נותן את ראשו עמהם; רואה כת של זקנים שלולים בשלשלאות – נותן את צוארו עליהם; – – רואה אצבעות ידים ורגלים קטועות ומשלכות ־ הוא מלקטן, מגפפן, מחבבן ומנשקן ונותן בטליתו ובוכה – –”

והריאליזם כופה אותו לעשות תחילה בגופו ובנפשו את דרך הקוצים והיסורים, שיראה הכל במו עיניו: החל בטירוף־הדעת אשר בעיר־פלך פלונית שברוסיה וגומר באותה אינטליגנציה יהודית שזורתה כמוץ ומצאה לה מקלט באחת מפינות לונדון־רבתי. בכל התחנות הללו עבר יוסף חיים, במנוד־ראש אכזרי, לשפוט את עצמו ואת עטו ואת תעודתו – תעודת הסופר העברי – לשפוט בלעג מצליף ובשוט אכזרי: “כן, חזון, חזון… אבל החזון מאין ימצא? מאין ימצא חזון אם שכון אשכון בדירתו של שמעיה טלר יחד עם שלום ליברמן?” –

ושוב אפשר שתהא נשאלת השאלה, שאלה פשוטה, לכאורה: אם באמת ובתמים הטלרים והליברמנים, הזלמנים ודומיהם – הם התלושים, החולים בנפשם ובגופם – אם הם מעכבים את דבר החזון, למה לכתוב עליהם? למה לא פסח עליהם להניחם מוטלים בקרן־זווית. מה עניין באותה מציאות שנאמר בה: " – – גם בעברי אין מעשים מעניינים – אין עובדות לוקחות לב, אין טראגדיות מחרידות – אנשים־צללים, מחזות כהים, דמעות נסתרות, אנחות" – –

אבל גם תשובה אחרת לאותה שאלה וקרובה יותר לפשר מהותה: – רשם ברנר את רשומותיו, הריאליות לפעמים עד “להכעיס”, בחר בצללים ובמחזות הכהים וויתר מדעת על סממני ספרות, סילק את ידיו בכוונה־תחילה מפרופורציות של בניין ועלילה. – רשם, העיר, הסיח בקול שפל על צלליו־גיבוריו ועל עלילותיו הכהות, הקדים את המאוחר ואיחר את המוקדם ־ כצו מצפונו הספרותי, אשר נשמר שלא לנטות ממנו ימינה או שמאלה. שאמנם כן הוא – אתה למד מתוך כך, שהוא ידע את דרכי הכתיבה, ידע את סוד התיאור הקצר, סוד הזעקה הטורפת, סוד לחש־הכאב ושמחת החיים: “הלא כה נפלאים דרכי הכתיבה! – כתב ברנר בעצמו ב”שנה אחת" – ואם הרושם שכל דברי עושים עליך, הוא, שאותה שנה היתה אימה חשיכה ארוכה אחת, בלי כל קווים לבנים – אינך אלא טועה, אחא רחימאי!"

– אלא – שר הכתיבה עמד על גבו, ובשעת חסד לסופר, חובט לו על שכמו כמזכיר עוון: השעה חולנית היא, אסור לצחוק, אסור לפרכס בפרכוסים. שעת חולין גדולה היא לאומה. אין לכתוב אלא את מה שחובה לכתוב. חובך הוא, קול מצפונך הוא!–

באזכרה של יל"ג הוא נושא־ונותן בטיב שירתו, משיג על המערערים אחרי המשורר ואומר: “אני – איני יודע. אפשר שזו אינה שירה, אבל אחת אני יודע: אם זו, אם השתפכות רגש אנושי־יהודי ולוהט כזה בפסוקים עבריים ומכאיבים עד התהום, אינה שירה, אז… אז גם “משא נמירוב” אינה שירה, ואז – לעזאזל השירה” –

כפות וכרוך לצו, הגיע ברנר לבסוף אל חופי הארץ. הוא שלא הודה מתחילה, כי לא יכול לפי טבע מהותו להודות באפשרות של קפיצת־נחשון מחוף־אל־חוף, באפשרות התחדשות בין־לילה, באפשרות של שריפת כל הגשרים מאחוריו – משך גם כאן תחת השמים הבהירים, כהיותו מושך בעיר־שדה ברוסיה ותחת שמי הערפל של לונדון, את חוט הריאליזם הנוקב. – משך בעקשנות ולא הרפה ממנו.

האניה שהביאתהו לארצו עמוסה המטען העצוב והכבד של גולה דווייה. ולבנו, לב קורא, קובל ומקטרג בסתר: ברנר הנוסע לארץ, על שום מה יסע בכפיפה דווקא עם אשה עלובה – שוב “אשה עבריה” ועם טפליא, חסרי־כול ואומללים, ולמה יפגשום דווקא “מוצצי־דם” מאחינו שבערי החוף – הוקעה אכזרית זו של בזיוננו וחרפתנו למה?

נאמן ברנר לקו שלו, ואפשר הקו הוא שנאמן לו. ועל כן מתחילה גם כאן שלשלת יסורים אינטנסיבית, אשר לא ראינו דוגמתה, לא בברנר עצמו עד לאותו זמן ולא בסופר אחר. אם קודם שמענו קול לעג וענות־חלושה וראינו להב איזמל חותך – הרי מעכשיו זולגות דמעות מרות, שותתים פצעים, מורסה טרייה נפתחת והיא זבה… – ואין בכוחו של ברנר לעצור בה, כשם שאין בכוחו לכסות עליה. גדולים מדי המרירות והצער והעוני שספג עד בואו הנה; מחרידה מדי נקמת התלישות והאפסות שראה במו עיניו, משיוכל להתעלם מהן גם כאן.

צל, ולא משמח ביותר, נלווה לברנר בחופי הארץ. נקרא לו כאשר נקרא, מכל מקום אחד שמו – דיאספורין", דמות־הגלות, כחלק בלתי נפרד ממנו. והצל הזה – עמו ישוחח מעתה בקול ובחליפת־מכתבים, הוא שותפו לכשלונות, לוויכוח המר, העוקף ומצליף, מתוך שאיפה בוערת, ודאגה יוקדת לאמת הערומה, לאמת יהודית־אנושית – האם נמצאו לה מבטח ומקלט בארץ – או לא נמצאו לה, כאשר לא נמצא לה בכל ארצות תבל?

מתוך אותה אכזריות לעצמו ולתעודתו, נמסרה מודעה לקוראיו־לשומעיו בזו הלשון: “אם כוונתך רצוייה, נכבדי, להעלות את הספר על הספה אשר אתה עולה בה אחרי סעודתך, או לעלעל בו בערב בבואך מבית־המסחר, בכדי להתבדר קצת – לא, לא, אל תגע בזה כי הוא מייגעך, ייגעך עד מוות”.

ודאי יימצא מי שיאמר בפשטות: “מרה־שחורה” היא וחסל. ראה שחורות ולא ביקש לראות אלא את השחור; זה כל הפירוש ושוב אין להוסיף ולתהות על קנקנו. אודה: שמא גם אני חשבתי כך לשעבר, עד שהרגשתי בי מעין תהייה על חלל שבקרבי, ונדחפתי חזרה לברנר וחזרתי בי מדעתי. בדקתי: האמנם ציווה לנו רק חדלון וצער ללא־מוצא? אף אמר לי סופר מן המעולים שבנו: “תוגה כבדה זו שהכל מונים בברנר, לא גרמה עדיין לשום אחד שיאבד עצמו לדעת”. ודברים כנים אמר.

כי אין כאן הפסימיזם המביא לאיבוד־לדעת, לפי שאין בו פסימיזם מעיקרו. אמנם ריאליזם קשה, ניתוח – אבל ניתוח הכרחי דווקא לאותה נפש יהודית העורגת באמת להתחדשות ומשתוקקת להחלץ מן האטרופיה ולהיגאל בעולם שהוא – עמל יוצר, מנוחת נפש ובריאות, ואין חידוש לזה – אלא בניתוח.

“דברי לפידות אלו היו גם הם – “לך לעבוד במעדר” – – אין דבר, אם אהיה עובד במעדר – יקבלו אצלי כל החיים צורה אחרת ואז אוכל גם לכתוב יותר טוב, לכתוב דברים רעננים־בריאים – הוא, לפידות, מחכה לאיזה דבר הגון משלי, בלי חולניות, בלי דקדנס – התרופה היחידה היא – העבודה”. – נמצא, כי חשבונו של ברנר גופו לא נגמר, והוא עצמו חיפש פתח לתיקון. פסימיזם שלו לא היה ללא־תקנה – ואם תשאל: האמנם צריך היה לנהוג אותנו בדרך יסורים ארוכה ומשמימה, כדי להביאנו למסקנה זו? אשיבך: מן הסתם צריך היה ומוכרח היה. הדרך כשלעצמה היא הריפוי הטבעי של המחלה, והראייה: החלים.

אכן, שמט באחרונה את האיצטלה החולנית, זקף מעט־מעט את דמותו, וראה: הוא אינו חותך גזר־דין של מוות על האומה שהתלבט עמה ובסבלה נשא. הלא כה דבריו: “מי יודע לענות על שאלות נוראות, יסודיות, עיקריות, שאלות החיים והמוות של עם בוודאות: הן או לא? בעלי המפלגות הגלותיות מחוץ – להם יש אומץ־לב לומר: לא. בעלי “הרוחניות” מבפנים אומרים: “טריטוריה – לא; מרכז – כן”. אבל הרוצים בקיום העם, פשוטו כמשמעו, הרוצים בחיי אנוש לעם, אינם יכולים לחתוך גזר־דין”.

עבר איפוא בכור־יסורים, אשר לא רבים יכלו לעמוד בו – עבר ויצא שלם. יתר על כן: עבר ויצא בקוממיות של מחנך הדור. בהתמזגות שלימה עם הגוש, בר־האחריות והיוצר שבישוב. הגיב כלוחם עז על הפורענות המתחוללת על ראשינו, וכן עם מאורעות תרפ"א: “עכשיו כשבירושלים קרה כל מה שקרה, ועוד היד נטוייה – ואימת הפרעות ואפשרות הפרעות בכל הארץ, בכל הנקודות – – נוכל רק לומר: אנחנו, יהודי ארץ־ישראל, עומדים הכן לשאתם”.

זו הקוממיות המוסרית כתמורת יסוריו. זו הקוממיות המוסרית, שכולנו מוכרחים לקנותה. זה הבטחון האנושי־היהודי בזכות מפעלנו בארץ ובצדקת קיומו. הווה אומר: ביסוריו גאל אותנו. לא זה בלבד שגילה את מקומות־התורפה שבנו, אלא הראה לנו מוצא מן הסבך הנפשי־היהודי, מהניבראסטניה הגלותית־התורשתית – מוצא ודרך לתודעה בטוחה.

ואם רצחו אותו מרצחים, את יוסף חיים ברנר שלנו, האם נחתם חזונו? לא נחתם. היה חזונו אפור “להכעיס”, עצוב ומייגע, ואף־על־פי־כן הוא החזון של יציאת הגלות. ומצווה לספר ביציאה זו ולא נחדל מלספר בה. והסיפור הזה, לא סכנה בו ולא מורא כי יסוד גואל בו – הוא גואל ישראל.