כבר נזדמן לנו לשמוע ולקרוא הרבה על אחד־העם ומשנתו – מפי שונים: חכמים, סופרים ומלומדים. עובדה זו, שהכל דנים בנושא זה (אף הוכרז חודש מוקדש למלאת מאה שנה להולדתו של אחד־העם, בישראל ובתפוצה), – מלמדת כי משהו נועז ואולי מהפכני ובר־קיום לדורות היה צפון במשנה זו. אף מסתבר כי הדנים עצמם עדיין תוהים על חידה זו: הללו גורסים, כי גישתו הפילוסופית־היסטורית אל חפץ־הקיום הלאומי של העם גרמה; והללו מקרבים את הענין ואומרים – מה לכם לחפש אחר עיקרי שיטתו בפילוסופיה, ואחד־העם פשוט כאב את כאבה הריאלי של המציאות היהודית, של הספרות העברית. מובן מאליו כי בה בהזדמנות תולים טעמים הרבה בשיטות אחד־העם, במרכז הרוחני, בפולמוס עם הרצל – ועדיין נדמה לי, כי לא נאמר בכך הכל או לא נאמר בפה מלא אפיל כאן בישראל.

אמנם אחד־העם ראוי לגמול הרוחני שאנו גומלים לזכרו, כי הוא קרוב לנו; בדעותיו, בשיטתו ובגישתו היה כה מעורה במציאות האורגאנית הלאומית (וכבר הראו על כך רבים), שאין תימה בדבר אם נתלים באילן זה – ארציים ומחייבי הגלות, רוחניים ומדיניים כאחד. בו בזמן חוזרים בתשובה אליו גם אלה, אשר לטעמם לא היה אחד־העם בזמנו סוציאליסטן כל־הצורך לעומת מורי־הוראה ציוניים־שמאליים מובהקים. אפשר לומר בדרך אגב, כי בנידון זה יש באחד־העם משום דוגמה קלאסית, כיצד יושר־הדעת ואומץ־הלב ההיסטורי באים על שכרם, אפילו אם הוא מאחר לבוא. – אף־על־פי־כן, תוך המחשבות המתעוררות בלבו של אחד מדור שהתחנך חינוך “טבעי” על תורת אחד־העם, ואחד מהישוב, יורשה לי להשיב תשובה נוספת (או אולי שלמה וברורה יותר) על השאלה – במה זכה?

אולי לפלא ולהעזה ייחשב אם אשיב בקצרה: ארציותו. הא כיצד – אחד־העם איש־הרוח וארציות?! לא אהסס להוסיף: אף כסופר ארצי בכל עבריותו, מהותו, חומרת־דינו והתעמקותו בתהליך הישובי, עד שנעשית לו שאילתא ישובית קטנה מעין חוליה מציאותית־היסטורית. אמנם קדמו רבים לאחד־העם כסופרים עבריים שעסקו בטיהור אווירת הדורות ונתבזבזו על מלחמת־הקודש של זמנם ושעתם נגד סדרי החברה היהודית שהתנוונו; קדמו לאחד־העם ולהופעתו הספרותית סופרים של חיבת־ציון, שבאו בחטאות־נעוריהם ובלבטיהם האישיים, כדי להסביר את נימוקיהם המסובכים, הסובייקטיביים והאובייקטיביים, כיצד ומדוע הגיעו לידי כך. אחד־העם לא התפנה לעסוק בצד האישי־הסובייקטיבי של השאלה ולא חזר על דברי קודמיו; הוא הבשיל את רעיונותיו עד לבגרות שלמה וסיקל בדברים ברורים אבני־נגף אחרונות מעל הדרך. ומיד נגש להסביר בלי עקיפין ובלי כחל ושרק את העבודה הארצית. יתר על כן: הוא עיצב בקיצור קלאסי, של אחד המשוכנע בצדקת דעתו והכרתו, דמויות וסמלים אחדים, הגדיר ערכים היסטוריים־מוסריים עקרוניים ככל הנחוץ לעניינו, והענין הוא – מ"לא זה הדרך!" עד לאחרונים בפירוריו וליקוטיו – אותה חיבת־ציון היסטורית, האחוזה בספרות עברית, ואותה ספרות עברית אורגאנית השלובה בחיבת־ציון ממשית־ארצית. וכיוון שהדברים שלובים ואחוזים במשנתו, יצאו מתחת ידו גם דמויות־המופת וסמלי־המופת – משה, הכהן או הנביא – מעוצבים ומוגדרים, שנועדו לחבר, כביכול, את החיבור הגדול של עבר העם ועתידו.

מעמקי או ממרומי תפיסה זו, לא התווכח אחד־העם גם בשאלות אחרות, על דרך ההפשטה והפולמוס לשמו, ולא הביא לעולם דעות ורעיונות לשמם; – כאיש מבפנים ניפץ את אבני־הנגף, באשר נתקל בהן (חיקוי או התבוללות) ובאשר ארבו עוד להולכים בדרך הישרה. מעמקי תפיסה זו, בא אחד־העם לכלל לא אותו מעש מהפכני, אשר עדיין לא הוערך אצלנו כראוי – מעשה אשר השלים את רעיונו, במעבר ממש מן הרוח אל הארציות – ואף זו פירושה ריאלי ביותר, כחומרת הריאליזם בה הצטין¹ אחד־העם. ארציות שפירושה – חינוך הדור לעבודת הישוב.

כיוון שאחד־העם לא איש־פשרות הוא בשום מקרה, בין בסגנון ובין ברעיון, הרי הנושאים הם ריאליים וחילוניים ביותר: בית־הספר העברי בישוב החדש ועבודת האכר במושבה בת־זמנו. אכן, זה הדבר שאני מתכוון להדגיש: אחד־העם, מתוך תפיסתו הפילוסופית־ההיסטורית העברית, ראה מיד במושבות האחדות ובאכרים האחדים אותה מציאות ישראלית חדשה העומסת על כתפה את עתיד העם. – אף קיבל עליו להיות סופרה־שופרה של המציאות הזאת – רופאה ומנתחה.

הדבר צריך להיאמר ברור, כי אחד־העם עצמו לא גרס סילופים או חיפויים על תוכן הדברים האמיתי והתוכן הוא: היתה עלייה “ראשונה”; היתה אכרות; היתה חלוציות לעבודה־האדמה; אף נתגלתה מסירות של הקרבה; היתה העפלה בכל ראשונותה אל לוע הקדחת והשממה; היו בני ראשון־לציון, חדרה, פתח־תקוה, יסוד־המעלה, רחובות; והיה “אבי הישוב” – הנדיב הבארון רוטשילד. זו מציאות ראשונית של חיבת־ציון מעשית, ואחד־העם אשר שיחרר עצמו מן המליצה הספרותית והועיד את עצמו לאמת המוסרית של התחייה –עטה על המציאות הזאת בכל אהבתו ואמונתו באמת ההיסטורית ובסימני השתלשלותה המיוחדים, כי ראה בהם את הערובה להצלחת המפעל המתגשם ע"י מעטים, אשר הוא עצמו נעשה לנביאם ולמורה־הדרך שלהם.

משום כך ייסר, שקל במאזני השכל, בדק את המציאות לכל פרטיה. ולא חשוב אם טעה בפרט או שגה גם בעובדה יסודית – אך בניתוחו הכריח את חיבת־ציון כולה לשקול את מסלול מחשבתה ומעשיה; במשפטו המריץ את חובבי־ציון להפטר מגינוני המליצה ולעבור לגירסה של מעשה גם הם; באמונתו ההיסטורית והקשה כחלמיש (בה צדק בלא ספק) ריקע גם את הרעיון של הרצל, יצק תחתיו (ואולי גם תחת האבטואמאנסיפאציה של פינסקר) בסיס רוחני־לאומי, ופרש מעל ראשם אפריון עברי־מקורי. כן נעשו בהיסח־הדעת, אך בתוקף הגיונו המיוחד של התהליך ההיסטורי לשותפים: – אחד־העם שותף ברוח לרעיון המדינה של הרצל; אחד־העם שותף בהכשרת הדור העברי הצעיר ובקידוש עבודת־האדמה המעשית, למאמץ הפוליטי למען המדינה אשר תקום.

אחד־העם, הוגה הדעות העברי־הלאומי ביותר בדור התחייה, נתפש איפוא למציאות, שעה שרבים הקלו בה (אף מבין הלאומיים וחובבי־ציון עצמם ולא רק מבין המדיניים). הוא נסע לארץ־ישראל, הוא חקר כאיש־מעשה, לפרטים קלים כחמורים: "אם חורשים במחרשה בצמד שוורים – מדוע מחשבים כי למחרשה נחוצים שלושה שוורים?! –(השלישי לחילוף השור העייף). הוא נכנס לפני־ולפנים של התחשיב ־ כיצד יקום ויתקיים אכר עברי? –

גם כאן לא הניח לפאתוס החלוצי או לסנטימנט הישובי־האידיאליסטי להעביר אותו על דעתו ולהשתלט על מאזני שכלו והגיונו. לא התיר לעצמו להתפעל מהקרבתם של חלוצי חדרה, אלא בדק ושקל והוכיח, כי בדרך הקרבה יכלו כוחות אך מעשה לא יקום (וטעה בכך ככל בן־תמותה המביא את משפטו עד לקצה ושוכח או מסיח את דעתו במתכוון מגורמים על־שכליים, נפשיים, הממלאים גם הם תפקיד בתהליך היסטורי, לא פחות מהשתלשלות מעשים שקולים ונכוחים).

עיקרו של דבר הוא, כי אחד־העם משך את חובבי־ציון אחריו אל המעשה והמציאות, ולא הניח להם להשתעשע ולשגות במליצות גרידא. ועם שמשפטו היה קשה ודרישתו “יבשה” היתה עד־קצה, הבינו בני־דורו לרוחו, עשאוהו מורה לעצמם, קראו לעצמם “בני משה” – זו אותה אינטליגנציה חובב־ציונית יקרה, אשר החליטה להפוך את הדיבור להגשמה; – ואם עשרות אחדות מנו – אף האגודה עצמה לא האריכה שנים – הרי פעולתה רבה וחשובה היתה בכל תחומי המעשה הישובי: לוין־אפשטיין ואהרן אייזנברג בייסוד רחובות, ד"ר יפה ברפואה, מאיר דיזנגוף בשיקום העירוני, ברזילי בשליחות, וכן כל אלה שהסתופפו בסוד הוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו.

כן התלכדה מכוחו של אחד־העם אינטליגנציה חלוצית טובה וצעירה ברוחה, שבאה בעקבות האכרות הראשונית לחזק ולאמץ אותה בתפקידה וביעודה היא הבינה מה דורש ממנה מורה הדור, ונעשתה למגשימה מהכרה, בעקבות המגשימים קודמיהם שקפצו באימפולס של נחשונים.

מעתה אפשר להבין כיצד משפטיו הקצובים והמוצקים של אחד־העם נפלו על “תלמי” הלבבות. הם התסיסו ועוררו את הד"ר הצעיר שלמד בברן, להחלץ לעבודת־הקודש של הוראה עברית בבית־ספר עברי ראשון של הישוב; יתר על כן: אותו צעיר שהכשיר את עצמו לשליחותו הרגיש מיד, כי אחד־העם נתן לידו ערכים וקני־מידה חינוכיים־רעיוניים חדשים, בהם יחנך את תלמידיו על אדמת הארץ. כרכיו הקטנים של אחד־העם הפכו איפוא למקור – ממנו זרמה בקורת של אמת בלתי־משוחדת ומפרה את תלמי הישוב מצד אחד; פלג שני יצא ממנו להשקות את בית־הספר העברי בערכים חדשים ובגישה בת־חורין למקורות. מכאן, יראת־הכבוד שרחשו גם הסופרים בני־דורו אל “המורה”; מכאן סוד כוחו הפילוסופי־ההיסטורי אשר על חידתו תוהים דורשי משנתו ובונים עליה תילי־תילים של דרשות ערטילאיות.

והדרשה פשוטה היא – דרישת הדור. אפשר ואחד־העם השתוקק באמת ובתמים להתפנות גם הוא למחשבה לשמה ולבסס את השקפתו הלאומית על אדני המחקר המדעי; – אך מתחום מעגלו לא יצא ובקרב בני עמו ותחית עמו נשאר נטוע ועומד כ"סלע" – נתבע והוסיף לתת תשובה לדורשיו. הרי כך יעיד גם ביאליק עליו:

"ועוד אנו תועים נואשים וקטני־אמנה מתמהמהים על פרשת דרכים ושואלים: אנה? וינצנץ כוכבך, מורנו, וברמז צנוע קראנו מתוך הערפל וימשך אותנו ואל תחת כוכבך היחידי נזעקנו כולנו.

כולנו – אפשר לומר, כי מאז לא נתגבש ערך בישוב הצעיר, חינוכי או פיסי, אשר אחד־העם לא שקל אותו בפלס. המורה אשר פתח בהוראה לפי שיטת בקורת המקרא ידע על כך; הלוחם את מלחמת הלשון העברית הרגיש בכך; האכר השואף לעמידה ברשות עצמו צפה אל דברו. יתר על כן: אפילו אל תוך כתלי בית־הספר “על תלמי לבות” התלמידים נפלו משפטיו הקצובים כמופת למשטר־אמת של מחשבה. במקום ובזמן שמאפו נראה כבר ילדותי־תמים, לאור המציאות החדשה בארץ; וסמולנסקין נשתכח בסיפורו החדור פולמוס שנתיישן; – דבר אחד־העם השתלב בבהירותו ובעצמתו עם השיטה החדשה של הפשטת המליצה מדמותה של התחיה הלאומית: “משה” קירב את משה המנהיג ומשנת אחד־העם שימשה נושא לוויכוח צעיר, סללה דרכים והתוותה חירות של מחשבה ויצירה.

לימים, חלה התפתחות נוספת, ובעקב הגשמה והכשרה רוחנית־עממית של “בן ־משה” ושל איש העלייה הראשונה, כוהניו ונביאיו, בא שלב שני של “עבודה עצמית” – זה פישוט נוסף של האידיאל וקירובו אל החיים. השלב השני שוב לא היה בו, מבחינה לאומית־עברית, משום מהפכה ותלמידו של אחד־העם היה מוכן לכך; ואם לא נתקבלה (לרוב) על דעת התלמיד הזה התוספת המעמדית המחייבת והקטיגורית של השלב החדש – קמה מחיצה. האמת ההיסטורית־הלאומית בטהרתה של אחד־העם מיאנה לקבל עקרונות חדשים או להכיר בהכרח שבהם; ההשקפה המעמדית־הציונית לא ראתה צורך בוויתור עקרוני של גירסתה למען אידיאל לאומי־היסטורי. בתוך מלחמת הדעות נשארה משנת אחד־העם תלוייה ועומדת יצוקה מקשה – עד שהגיעו, או מגיעות גם דעות ורעיונות משלב שני לכלל הצטללות.

עברו עשרות שנים; מזה נתברר כי גם מתחת למעטה האידיאולוגי־המעמדי צפונים למעשה ערכים חיוניים־לאומיים ואי־אפשר בלעדיהם; מאידך, גמלה ההכרה – כי גם הגדרה מעמדית וערכיה אינם נעשים לאומיים אלא בחיבור היסטורי למקורות הלאום. וזה הטעם לאמון הגובר באיש אשר חזה מראש את “דרך הרוח”, ומבחינה זו היה ונשאר מורה־הדרך לתחייה. וכן אירע בימינו כי זכה האיש אשר כינה לעצמו מתוך חזות נכונה אחד העם, שהעם יהא לומד את משנתו כדי להיות ל־אחד.