אך לפלא הוא, כי במציאותנו המיוחדת באפייה, שגדולה בה הנטייה להפוך בזכרונות (ישובים ובודדים, פועלים, שומרים וכו' מעלים בספר את זכרונותיהם), – אנשי העט בוששים להעלות על הנייר מבית־חייהם הספרותי; – והרי נטו גם סופרים את אהלם הראשוני בארץ, כשם שהקימו שומרים את סוכתם ועובדים־כובשים את צריפם. אף זאת: ראינו כי הרבו סופרים לספר בגעגועים על החבורות מעבר־לים – “חבורות וארשה”, “חבורת אודיסה”, חבורת וילנה" – וסיפורם מעיד עליהם, כי היתה להם החווייה בחבורת סופרים בבחינת מעמד גדול. מהמובלע והמוסווה בין השיטין של הסיפורת הישראלית (ברש, צמח, עגנון ואפילו ברנר) ניכר, כי גם הקמת האוהל הספרותי בארץ היתה בחזקת “מעמד”, למרות צמצומה של החבורה הראשונית וכוחותיה או אולי דווקא משום כך.

מה היה איפוא מראה אוהל הסופרים בימים הראשונים הללו ומה היה ערך מפעלו לגבי דידינו? – ידענו כי בתוכנו הם יושבים, אנשי הרוח והעט, ופעמים באים בקשרי־חולין אתנו. משעה שר' בנימין נראה מהלך בינינו, ספרים תחת בית־שחיו והילוכו כבד – כבד במחשבה, בלבוש, בזקנו הסבוך והמגודל, – נשתמעה מהילוכו מהותה של עבודת סופרים באותו זמן: כאחד זורע דמה בהילוכו, ומיזרעו – זרעי תרבות. אף נדמה, כי על טובת־הנאה זו רחש לבנו תודה לאוהל הסופרים, אשר בתומכי עמודיו נודעו לנו מזמן לזמן ברנר, ברש, ש. בן־ציון (גוטמן), ויעקב שטיינברג הצעיר בזריזות תנועתו. אף נראה, כי באותה פרובינציה קטנה של תל־אביב ושל הישוב כולו, אשר חופש יצירתי נמנע בה מפאת המגע הצר בין אחד לחברו, היה דרוש אומץ מוסרי רב כדי לנעוץ יתד־סופרים.

מיצירתנו נדרשה בתוקף התנאים הסתגלות למיפנה שחל, בו הנושא מן העבר לא יכול עוד לספק וגם הנוסח של הרצאתו וסגנונו נראה כמיושן. אחרי הדחס המונולוגי־האידיאולוגי הכבד של הרומן הגלותי, על מלחמת דעותיו ואווירתו, התרפק הלב על הספרות של כל עם אחר (“נורמאלי”) אשר ישב על אדמתו, ודכדכה ההכרה שאנו חסרים ספרות כזאת, כי חסרנו אדמה. לסיפוק הערגה הזאת ניתנו לנו לפתע ובמרוכז קבצים קטנים (ועבים למדי בנסיבות הללו) – “יפת” קורא להם. זה סודה של פעולה בת־זמנה, שסיסמתה מסתברת מאליה – “יפת” – ולימים הבינותי גם אני, כי אמנם נתכוונו העורכים “להריק לתוך פכים קטנים של שם מיפיותו של יפת”.

וכאן הובן אולי לראשונה סוד מטענו הרוחני של העבדקן המכונה ר' בנימין. – תרגומים לעברית משל גיתה, איבסן, האופטמן, בירנסון ועוד נשרו מהמטען בזה אחר זה. ובמתרגמים, המריקים מכלי אל כלי, זקני החבורה וצעיריה – מ. וילקנסקי ברנר, ד. שמעונוביץ, א. ז. ר. ועוד. – ופה ושם מעין רמז, גילוי טפח של המחשבה המקורית, וחתום ר' ב.' שבא לעורר עניין ולהוסיף צמאון של דעת…

כך נקרע “חלון”, ולא רק חוצה אלא ובעיקר כלפי פנים: אכסניה ספרותית. נודע בזה בחביוני הרחובות הקטנים של הישוב, על מושבותיו המעטות ופרבריו העירוניים הראשונים ובה מופיעות מזמן לזמן פנים חדשות ומתגלים גם הם כנושאי משך־הזרע. בירושלים אחד או שנים, בפתח־תקוה אכסניה זמנית, ובתל־אביב החבורה יוצאת־ובאה ומביאה מטען נוסף… “אין אנו יכולים לכחד שמאוד־מאוד חפצנו כי ספרנו זה יימצא גם בסוכת הנוטרים הדלה של השומר העברי וגם בארון־הספרים של מחבבי הספרות”. – נאמר בפתחו של קובץ “יפת” הראשון, וכן יכולים להשמיע בענווה רק ראשונים לעושי־המלאכה, בישוב ראשוני גם הוא בעובדיו ובשומריו, שהכל שותפים בו לייעוד אחד.

כאן נפתח פתח להציץ בו גם אל סוד מטענו הנפשי של ר' בנימין עצמו – והנה שוב הפתעה מלבבת: גינוני־חן של ההרצאה תוך שיור־רמז לקורא, ודאי ובצידו הספק האנושי, הילוך מתון על גבי טפטים של מחשבה ולא הלך הכבד המתנהל לאיטו בחוץ… “שלום לאברהם… שלום לאיברהים… – איברהים: מנין לך שאין אני יכול לקום על רגלי לבדי? – אברהם: כשם שזקוק אני לך, זקוק אתה לי..” הווה אומר: אף נסיון של הילוך הגותי־מערבי על גבי השטיח המחוספס, המרמז מתחילה על הקונפליקט המר “העברי־הערבי” – (“בינתיים”, תרע"ג) – והוא נראה לנו לאחר זמן כה תמים בתפיסתו! –

לימים, שמענו כי האברך יפה־ההגות – “הדורש נאה” – נעשה עקשן לפרש את דבריו במעשים. אין טעם להקשות, כיצד הפכו דברים, שהספק מרובה בהם על הוודאי (וזה היה גם חינם וגינונם), לדעות ולעקרונות? זמנים נשתנו ונדרשו הגדרות ברורות: אשר נחשב בעבר כאצילות של “כת” או חסידות, תבע כעת חותם של מפלגה; אף תהייה הגותית־סתמית על השארות השמית בין עברים וערבים, הפכה למעין השקפת־עולם. לכאורה, הדבר מופרך מעיקרו: ר' בנימין המהלך באצילות המחשבה ומגלה טפח מכבשונה של נפש – הוא ודעות קבועות כמסמרות?!

חלפו שנים ועדיין הייתי תוהה, אך ר' בנימין נקרה לי, כשבעד לזגוגית העבה של משקפיו נצנץ הבהוב צעיר: “עשוני בן שבעים וחמש.” – אמר בקונדסות כלשהי. מיד נזכרתי כי זה ר' בנימין, המספר בעצמו בגוף שלישי, והוא איננו “הוא” אלא “הילד הנער” או “אברך אחד מילדי גליציה” או סתם “הוא – השומע” – וגינונים שבהסוואה כיוצא בהם (“מזבורוב ועד כנרת”). – וכן מבן־מצוות עד שיבה, תוך מיזוג הישן בחדש, המליצה מן העבר עם הקו המפריד המודרניסטי; מנדלסון ולסינג לתוך קרבת הלבבות לברנר; דלייקה־כנרת בהתהוותה וגם משם – מערש העבודה החלוצית – פנייה חמה שזמנה עבר אל “הקורא היקר” – – אמרתי: סתירות שבנפש הרי זה הוא הסופר – אך ר' בנימין שהסווה בשיבה על רעננות רוחו, עדיין הוסיף להלך שפי על טפיט המחשבה כמספר במעמד החבורה הראשונית, אשר הקימה אוהל לספרות בארץ כאשר הגות קדמה לעקרונות ודעות. והוא שציווה לנו, כי לא יישכח האוהל גם בימים, כשהספרות בונה מחדש את היכלה.