למותר להטעים כאן מחדש מה שהובן כבר לקורא, משיחתי הראשונה, כי אין הכוונה כאן להגיע להערכה ממצה ואובייקטיבית של דמותו ופעלו האמנותיים של הסופר; ההערכה מכוונת כאן מנקודת־ראות מסויימת – תוך בחינת תרומתו הישירה של הסופר לתהליך התהוותה של יצירת הארץ – עם שיש בכך לפעמים משום מיעוט דמותו של הסופר, כערך לעצמו, ועם שיש ולהיפך – הדבר נזקף לזכותו מעל לערכו כשלעצמו. עם זאת, לא התעלמנו מהכלל המקובל בבקורת הספרות, כי הסופר גם בהיותו מעתיק את עצמו לקרקע חדשה, נשאר טעון מטענו האקלימי המיוחד – וכאקלים הגדרנו לא רק את כוח ההתרשמות שלו אלא גם את חוט־השדרה הפנימי שלו, ביחסו אל החומר – או אולי “את המצפון של הכתיבה”. מבחינה זו ראינו סופרים שעמסו את מטענם בתחומי ההשפעה של העם הרוסי ויוצריו, בתקופה שהגיעו למעמד קלאסי; – כאן נוסיף, כי גם מחוץ לתחום הזה באה תגבורת חשובה ליצירתנו – ובראש וראשונה בזכותו של ש"י עגנון.

מנקודת־ראות זו כלשעצמה, אין לגשת אל עגנון אלא כאל חטיבה מיוחדת במינה, ילידת אקלים מיוחד וספוגה רוח מיוחדת. בכך נסתרת מאליה ההקבלה שמנסים אותה בין עגנון ובין אבות האפיקה הסיפורית היהודית האחרים: עגנון ומנדלי מו"ס אינם עולים כלל בקנה אחד, כשם שאין להעלות את עגנון ושלום־עליכם או ביתר קירוב זמן את עגנון ושופמן בנשימה אחת. עם ששרשיהם נעוצים בתחומו של הווי יהודי, נבדלים הם מן הקצה אל הקצה ושונים לא רק סממניהם, כליהם הלשוניים, אמצעיהם התיאוריים – אלא תפיסתם המוסרית את אופן הכתיבה ותכליתה שונה גם היא מעיקרה.

עגנון הוא דואליסט־שניי־כפול, ומטבע גוון יהדותו החסידית הוא כך ולא אחר. ודומה כי זו נקודת־המוצא העיקרית לעמוד על סוד יחידותו של עגנון בקרב הסיפורת העברית, אם בתפיסתה את העבר ואם בגישתה למתהווה בארץ, שהם היינו הך לגבי דידו. אסביר דברי: עד עתה היה מקובל עלינו לייחס תפיסה “מוניסטית”, כביכול, לאמן, דהיינו: זה שראשו ורובו, עטו ומצפונו, כשרונו ולבו משועבדים – מוצמתים לתפיסה אחת, לאומית־ארצית אשר אין בלתה – וככל שגדל שעבודה של זו, הערכנו את ערכו ועניינו.

אף הזכרתי את המוטו הרוסי שהיה חוזר ומבריח יצירה זו שלנו, ביודעים ובלא־יודעים, בהשפעתם של טולסטוי או גורקי; ואם גם כאן איני בא לעורר על מוטו זה של ייעוד הסופר כלוחם קנאי לאמת, הרי דומה שיש “מדרגה” שניה ולא פחותה מהראשונה – לא המדרגה של ההלך המשוטט ומחפש את האמת – אלא מדרגת האמן העומד על גבי ההלך ורואה אותו בחיפושיו אך אינו נסחף עמו. כי על כן לעולם אינו שוכח שהוא, היוצר, על דוכן האמנות רגליו עומדות וזו גבוהה באמה או באמתיים, מרמת חיי אנוש.

כגון זה רואה אני את עגנון בשניותו – בדואליזם אשר בו. אפשר וזו נחלת התפיסה הנעוצה בחסיד העממי של עיירת גאליציה עצמו, ובתפיסת העולם שלו. דהיינו: מצד אחד הוא כולו משועבד באמת ובתמים לקב"ה כביכול, מקבל עליו מוצר שמים בפשטות לאין דומה לה בשאר קיבוצי היהדות… מצד שני, הוא נוהג בו אותה שעה מעשה שרירות במקצת – משפר אותו בדמיונו, קושר לו מעשים של אגדה, מעטר אותו במעשי ניסים – ושוב אין זה רבש"ע של היהודי הליטאי, אלא לבוש איצטלה של מעשי־ניסים נאים ומרכיבים של “צדיק” ושל “רבי”; זה פרי דמיונו הרך והנלהב של היהודי הגליצאי, שחביב עליו המשל הנאה כשלעצמו יותר מהנמשל.

מנקודת־מבטו זו יש לראות את עגנון תמיד ובכל מקום כאמן גדול משאר אחיו, שכן לעולם אינו יורד ולא היה מסכים לרדת מעל דוכנו האמנותי לדרגה נמוכה ממנו – לחיי המעשה. גם כשהוא מספר ביהדותו הגליצאית אינו מסתחף עמה, אף שמדבר בלשונה ומתייחד עם ניביה; לא במלחמת האדם שבה או היהודי שבה עוסק עגנון, שאינה לגבי דידו אלא טפל; – את מלחמתו של איש גאליציה מעביר עגנון בעד לזגוגית של המשל, באופן שהיא חדלה להיות ממש ונעשית ציון־נצח להווי שנעלם לאחר מאות שנות קיום. בעדשות הללו מאיר עגנון את מאות השנים של החסידות־היהדות, בלשונה וסגנונה ובצירוף מעשיה, באופן שהדמויות הגראפיות מתחילות לנוע על “גשרי נייר” להתגלגל במחילות עפר, לדבר באמרות צדיקים ולחולל מעשי ניסים, כאילו לא במאה העשרים אנו חיים, אלא בימי המהר"ל מפראג.

כיון שכך, אין עגנון צריך כלל שהנשמות הקדושות הללו, אשר ראשיהן בשמים ורק בהונות רגליהן על הארץ, תבואנה לכלל התנגשות כלשהי, כמצוי באישים חיים ופועלים. אם ביאליק יצר את “המתמיד” על סף חורבן בית־המדרש הרי גם הוא הציג זכר־עולם למתמיד העובר מן העולם, אך בו בזמן ידע כי אין ברירה אלא להביא את גיבורו עד סף הכליון, הואיל וממנו מזדהרת בשורה חדשה לעם. לא כן עגנון אשר התחדשות האומה אינה עשוייה להבטיח לו פיצוי על אבדנה הצפוי של חסידות גאליציה. הוא מקיים מצוות אמונים לסוד האמנותי האומר: ברגע שיוציא את גיבורו אל סכנת המעבר ואל תחום המעבר יחול בו פגם – הוא יתערטל מלבושו האליגורי־האמנותי, אשר רק בו נראה לעגנון דיוקנו האמיתי. לפיכך יוצא ר' יודיל גיבורו מבית־המדרש להכניס כלה וחוזר אל בית־המדרש לאחר שהכניס כלה – כמו לא אירע ולא כלום ושלימות ר' יודל בעינה עומדת.

ר' יודיל, כהיותו קודם לכן כך הוא לאחר מעשה – לא נלחם על תכליתו כי במעשה משל אנו עומדים. ולא עוד אלא ענין הכלה מעיקרו נפתר כמעט שלא בהשתתפותו של גיבורנו אלא בעזרתו של… תרנגול ־הווי אומר –של מעשה משל; זו הספירה של גיבורי עגנון, כי אילו נלחם ר' יודיל על משאת־נפשו, מי יודע? – – אפשר הה בא חס־ושלום לכלל קיצוץ בגדים ולעבירות כיוצא בהן המוציאות חסיד מעולמו; ודאי שהיה מפסיד משלימותו הבלתי־ריאלית – ושוב לא היה צולח לתפיסת עגנון.

האם עגנון עצמו הוא הוא ר' יודיל, כגון שמצאנו בגיבוריהם של כמה סופרים? – לאו. אף משום כך הקדמתי ואמרתי כי עגנון, בנבדל מחבריו לעט, איננו אף דמות אחת מדמויותיו – הדמות לחוד (אף במקום שמדובר בלשון אני) והוא – האמן־לחוד. חפשו ותמצאו אותו בכל, אך למעשה לא תמצאו אותו בשום מקום, כי עגנון חוזר ומרחף בתחומי ההשראה האמנותית הטהורה, העולה מההווי המבושם הזה כולו ולא מדמות אחת בלבד. משום כך אמרנו כי אין להמשילו אל מנדלי – אשר מוחו היהודי־הליטאי לא תפש כלל הנאה יצירתית אלמלא שינויי הערכים במחנה המרוד של עם הקבצנים הוא שעמד לנגד עיניו.

עגנון ומנדלי! – כלום הנפש הליטאית היתה מסוגלת להגיע לשכרון הציורי, עד כדי שכחה של התכלית החיונית שבכל החזיונות האלה, לגבי שפל מצבה הירוד והמקולל של האומה למודת־הסבל? לפיכך, “בנימין השלישי” אינו מפליג על “מרבד־קסמים” אל ארץ האבות משאת־נפשו, אף שגם היא לוטה בדמיונו עטיפות של אגדה – אלא הוא נאבק על מסעו. נפתל עם זוגתו וסביבתו, עם חיי המעשה ועם המרחקים המדומים הללו אשר אליהם הוא מפליג – אך חוזר נכלם ומבוייש פי־שבעה, חוזר שבור ורצוץ משנה, כי עדיין לא הוכשר… עגנון אינו נזקק ל"רוביקון" הזה אף לא התכוון מתחילה להעביר בו את גיבוריו. אין המעבר הזה מחוייב המציאות האגדתית, אשר יצר סביבו, כי עם העקירה ממנה תחדל כל האמת האמנותית שלו להיות אמת.

ולמותר לומר כי עגנון איננו גם שלום־עליכם שנהנה מיהודי “כל־יום”, היה לאחד עם תפיסתם וגרס את חכמתם ופיקחותם ־– אך דווקא משום כך, לא על גבם עמד אלא בתוכם חי והוא והם בבכיים ובצחוקם – אין להפריד ביניהם. הוא הוא המתגולל על סיפוני אניות האוקינוס יחד עם שאר אחיו המהגרים – – הוא ואחיו הם המתקינים משחות־אבקות ושאר עסקים פורחים שבעולם – – הוא הוא הנושא עם “טוביה החולב” בצרותיו ובו בזמן גם במלחמתו היהודית התורשתית על טהרתה של האומה בקרב הגויים – שלום־עליכם תמצאהו בכל צרור וחבילה של ההגירה הדוויה הזאת, אף בחמיטה ובתופין של יום־חג ובכל פרטי־פרטים של חיי חולין, מהם מורכבת פורענות עמו – פורענותו.

לא כן עגנון שהוא איסטניס אמנותי גדול, מכדי להיות אקטואלי. בשעה שאין להימנע מהתנגשות אף בעולם המדומדם של חסידות, עגנון עצמו שרוי כבחלום ובהקיצו מחלומו – ההתנגשות חלפה־עברה בינתיים. זה האופן בו עגנון תופש גם את התנועה של חיי המעשה – את התמורות והחליפות. כיוון שגיבויו מפליגים לדרך, הרי אינם נוסעים על גלגלים ממש אלא גלגלים משוחים אגדה – –

ואם זו נקודת־תורפה שבו, כאן נעוץ כוחו, כי בכוח זה עלה בידי עגנון מה שלא עלה לאחרים: הוא מעביר יהודי שלו דרך ארצות הגולה לארץ ללא משבר ומעבר – מעביר גולה “בלב ימים” ומצליח להגשים מעשי משיח – שבר שאינו עולה עד כה בידי סופר ריאליסטי אחר. הטעם פשוט, לכאורה: – המעבר אינו ריאלי, אך הוא טבוע ביסודות של מעשי־ניסים, אשר לגבי האומה (כולה או בחלקה) הפכו למציאות ריאלית במשך הדורות.

כאמן גדול נאמן עגנון ל"טון" שנעשה לו טבע, או היה לו טבע מתחילה, ואינו נכשל או נתפש לנעימה זרה שאינה משלו. סיפורו הוא “המחזור” העממי ומבושם ממנו בשירו ובדיבורו. אם נאמין לעגנון ולחסידי יצירתו – הרי יש לחשוב, כי לגבי האומה נחשבה השושלת הצנועה והמופלאה הזאת של מעשי היקר והניסים שאירעו לאבותינו בימים מקדם ובזמן הזה, יותר מכל. הסימוכין לכך מצויים במקורותינו ואין להתייגע הרבה כדי לגלותם – ספרות מדרשית ואגדית, אשר אין לכפור בשום פנים בכוח היצירה הטבוע בה. ודוקא משום כך – ואפילו תתקבל עלינו תפישה זו – גם אז יש ויש לחייב בזהירות רבה את כל הבא לכהן באיצטלה זו, אשר כוחו פחות משל עגנון.

כאן הסכנה ויש להזהיר עליה, משום שבחו של עגנון עצמו! – עגנון הפך גנזים ליצירה, אך לא רבים יוכלו לעשות כמוהו. נס אירע לה ליהדות גאליציה שהקימה מתוכה אמן כרוחה וטעמה, חכמתה ומסורתה, אף הנחילה לו אינטואיציה נפלאה אשר בכוחה הלביש אותה לבושים דמיוניים – נאים, כיד היוצר הטובה עליו. הבאים לעשות כמותו, אך דקדוקי עניות יעלו בידיהם או לאידיאליזציה של החסידות התמימה הזאת יגיעו, אשר רבים נוחים להיתפס לה.

מכאן משתמעת לנו גם תפיסתו של עגנון לגבי הארץ: “כשאר אחינו אנשי גאולתנו, בני העלילה השניה, הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו לעלות לארץ־ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהיבנות ממנה. מיום שעמד יצחק חברנו על דעתו לא עבר עליו יום שלא הגה בה. כנוה ברכה נראתה לו כל הארץ ויושביה כברוכי אלקים. – –”

פשיטא, אף ללא פסיק או שלוש נקודות כמנהגנו – והמחווה הריאליסטי העיקרי, שהוא עושה כלפי המציאות החדשה הוא לעת־עתה לשון הכינוי “חברנו” – אבל “חבר” נודע גם במקורותינו ואין בו משום “חילול” לצד הריאליזם של יום־יום – –

ואפילו לא נאריך בדברים, אי־אפשר לנו שלא לבוא לבסוף עם עגנון עד לכותל, כשהוא אומר שירה ללילי ירושלים: “טובים ומתוקים לילי ירושלים. כאילו כביכול מתחרט בלילה על שהרע לה ביום. רוח מנשבת ואבק אינו פורח. הלבנה מריצה את אורה וריח טוב עולה מבין עשבי הסלעים. כל היודע ללמוד יושב בביתו או בבית המדרש ולומד, וכל שאינו יודע ללמוד אומר תהלים. לומד אתה דף גמרא ואתה נעשה שותף להם, קורא אתה ספר תהלים והקדוש ברוך הוא מצרף דמעתך לדמעותיהם. כל שהיה רחוק ממך קרוב עתה ללבך ואף אלקינו שבשמים קרוב הוא.” –

ברור: מצא עגנון את תיקונו בירושלים זו ירושלים של מעלה, וגם אנו העוסקים בדברי חולין נודה, כי אי אפשר בלעדיה. נסכם, כי עגנון “בעירו ובמולדתו” הוא יחידה לעצמו אשר אין לחקותה וכן בבואו לארץ – דר ואינו־דר, כאחד מאתנו. אם לגבי אחרים מונים בספרותנו, כי חסרים הם “דיסטאנץ” או “פרספקטיבה” (או שניהם יחד שמותנים הם זה בזו) – כדי להגיע לראיית דמויות באור ריאליסטי משכנע – לגבי עגנון אין הדבר קובע. ש"י עגנון מתגבר באמצעות גישתו האליגורית ובעד לפריסמה של משל־ונמשל הוא מדובב גם גיבורים “ריאליים” בארץ – רופא, עתונאי וחבר של מפלגה – בלשונם של חסידים. וכן פתח גם כאן דרך משלו אל החיים המתהווים – פתח ללא “שבירת כלים” ושידוד ערכים, ללא היסוס והתפצלות – ובכך הגדיל לעשות ולהשיג.