‘קול הרעם’ הוא אולי יוצא דופן במקצת ביצירתו הענפה של ריי ברדבורי, שכן הוא עוסק במוטיב מד"ב קלאסי וספציפי מאוד – מסע בזמן – דבר שאיננו אופייני לנושאי כתיבתו. גם בסיפור ישן למדי זה (נכתב ב־1952) מורגש בברור חותמו המיוחד של ברדבורי, שכן בנוסף לאלמנט ההפתעה השמור לסופו של הסיפור, עיקר עוצמתו הוא בתאור האוירה, בדימויים הכמעט פיוטיים, שהם סימני ההיכר של ברדבורי.

* * *


השלט שעל הקיר נרעד תחת מסך דק של מים חמים. אקלס חש בעפעפיו הממצמצים, שעה שלטש עיניו בשלט הבוער בחשיכה הרגעית:

ספארי הזמן, בע"מ.

ספארי לכל שנה בעבר.

אתה בוחר בחיה.

אנחנו לוקחים אותך אליה.

אתה צד אותה!

ליחה חמה הצטברה בלועו של אקלס: הוא בלע אותה עמוקות. השרירים סביב פיו זעו ויצרו חיוך כשהניף ידו באויר והגיש צ’ק של עשרת אלפים דולר לאיש מאחורי הדלפק.

“האם הספארי ערב לכך שאחזור בחיים?”

“אין אנו ערבים לכלום,” אמר הפקיד, “מלבד לדינוזאורים.”

הוא הפנה ראשו. “זהו מר טרביס, מדריך הספארי שלך במסעך בעבר. הוא יורה לך מתי לירות. אם הוא אומר לא יורים – לא יורים. אם לא תציית להוראות יוטל עליך קנס של עשרת אלפים דולר נוספים, ובנוסף לכך תהיה צפוי לתביעה מצד הממשלה, עם חזרתך.”

אקלס הביט מעבר למשרד הרחב בעירבוביה משקשקת ומזמזמת של חוטי תיל וארגזי פלדה, אפופי זוהר שהבהיק בגווני כתום, כסף וכחול לסרוגין. נשמע קול נפץ כשל משואה ענקית השורפת את כל הזמן כולו, את כל השנים, כל לוחות־השנה, כל השעות – הכל מסודר בערימה ומושלך לאש.

מגע קל של יד, ושריפה זו תהפוך כיוון בצורה מושלמת להפליא. אקלס נזכר במדוייק בנוסח הפרסומת. מתוך הגחלים והאפר, מתוך האבק והגיצים, כסלמנדרות מוזהבות, תזנקנה השנים הקדומות, השנים הירוקות; ורדים ימתיקו את האויר, שיער לבן ישוב ויהיה שחור, קמטים יעלמו; הכל ישוב לזרעים, יניס את המוות, ישוב לראשיתו. שמשות תזרחנה בשמיים מערביים ותשקענה במזרח רב־הוד, ירחים יאכלו עצמם בכיוון הפוך לזה של הטבע, דברים יתכנסו בתוך עצמם כקופסאות סיניות, כשפנים בכובע. הכל ישוב למות רענן, למוֶות שורשי, למוות ירוק, אל הזמן של טרם־התחלה. די במגע יד כדי לחולל כל זאת, פשוט מגע קל של יד.

“לעזאזל,” התנשם אקלס, אורה של המכונה מוטל על פניו הכחושים, “מכונת זמן אמיתית.” הוא ניענע בראשו. “זה מעורר מחשבה. לו היו הבחירות מסתיימות ברע אמש, ייתכן והייתי מוצא עצמי כאן עכשיו במטרה לברוח מהתוצאות. תודה לאל שקייט זכה, הוא יהיה נשיא מצויין לארצות הברית.”

“כן” אמר האיש מאחורי הדלפק. “יש לנו מזל. אילו ניצח דויטשר במרוץ, היינו מוצאים עצמנו בדיקטטורה מהסוג הגרוע ביותר. הרי לך אדם שהוא אנטי־הכל; מיליטריסט, אנטי־דתי, אנטי־הומני, אנטי־אינטלקטואלי. אתה יודע, התקשרו אלינו אנשים, ספק מתבדחים, ספק רציניים, ואמרו שאם דויטשר ייבחר לנשיא ברצונם לחזור לחיות ב־1492. כמובן, עסקינו הם ניהול מסעות ספארי, לא אירגון בריחות. בכל אופן, קייט הוא הנשיא, כל מה שצריך להטריד אותך כעת הוא…”

“לצוד את הדינוזאור שלי.” סיים אקלס את דבריו.

“טירנוזאורוס רקס, ליתר דיוק. ‘לטאת הרעם’, המפלצת הארורה ביותר בהיסטוריה. חתום על מסמך זה. אם קורה לך משהו, אין זה באחריותנו. הם בהחלט רעבים, הדינוזאורים האלה.”

אקלס הסמיק מכעס. “אתה מנסה להפחיד אותי!”

“בכנות, כן. אין אנו מעוניינים שילך אדם אשר ייבהל אחרי היריה הראשונה. שישה מדריכי ספארי ותריסר ציידים נהרגו בשנה שעברה. אני נמצא כאן כדי לספק לך את החוויה האדירה ביותר אליה שואף כל צייד אמיתי. להסיע אותך שישים מיליון שנה לאחור, כדי לצוד את הציד הגדול ביותר בתולדותיו של הזמן, הצ’ק שלך עדיין כאן. קרע אותו.”

מר אקלס הביט ארוכות בצ’ק, אצבעותיו נרעדות.

“בהצלחה,” אמר האיש מאחורי הדלפק. “מר טרביס, הוא לרשותך.”

הם פסעו בדממה אל קצה החדר, נטלו את רוביהם בידיהם, נפנו לעבר המכונה, לעבר המתכת המוכספת והאור הבוהק.


תחילה יום, לאחר מכן לילה, שוב יום ושוב לילה, ואז יום־לילה־יום־לילה־יום. שבוע, חודש, שנה, עשור! 2205 אחרי הספירה, 2109 אחרי הספירה. 1999! 1957! נעלמו! המכונה שאגה.

הם חבשו את קסדות החמצן ובדקו את מכשירי הקשר. אקלס נע באי נוחות במושב המרופד, פניו חיוורות, ליסתו קפוצה. הוא חש את זרועותיו הרועדות והביט מטה אל ידיו המהודקות סביב הרובה החדש. היו ארבעה אנשים נוספים במכונה. טרביס, מדריך הספארי, עוזרו לספארנס, ושני ציידים נוספים, בילינגס וקרמר. הם ישבו, מביטים זה בזה וסביבם מבזיקות השנים.

“האם יכולים רובים אלה להרוג דינוזאור במכה אחת?” אקלס חש את פיו מדבר.

“אם אתה פוגע בהם נכון.” אמר טרביס ברמקול שבקסדה. “ישנם דינוזאורים בעלי שני מוחות, אחד בראש, ואחד נמוך יותר בעמוד השדרה. אנו משתדלים להתרחק מאלה. זוהי כבר התגרות במזל. אם אתה יכול, תירה את שתי היריות הראשונות בעיניים, עוור אותן, ואז כוון אחת הישר למוח.”

המכונה יללה. הזמן היה לסרט המוקרן אחורנית. שמשות טסו ועשרה מליון ירחים טסו בעיקבותיהן.

“אלוהים אדירים,” אמר אקלס. “כל צייד שחי אי־פעם בעולם היה מקנא בנו היום. בהשוואה לזה, אפריקה נראית כמו אילינוי…”

המכונה האיטה; צרחתה נחלשה עד כדי מילמול, ולבסוף נעצרה.

השמש עצרה בשמיים.

הערפל אשר עטף את המכונה התפזר והן מצאו עצמם בזמן קדום, זמן קדום מאוד, שלושה ציידים ושני מדריכי ספארי, כשרובי המתכת הכחולים שלהם מוטלים על ברכיהם.

“ישו עדיין לא נולד,” אמר טרביס. “משה לא טיפס על ההר לשמוע את דבר אלוהים. הפירמידות עדיין באדמה, מחכות שיחתכו בסלע ויקימו אותן. זיכרו שאלכסנדר, קיסר, נפוליאון, היטלר – איש מהם לא קיים.”

הגברים הינהנו.

"זה – “הצביע טרביס " – הוא הג’ונגל של שישים מיליון אלפיים חמישים וחמש שנה לפני הנשיא קיית.”

הוא הצביע על שביל מתכת המוביל אל תוך המרחב הירוק, מעל ביצות מהבילות, בינות לשרכים ענקיים ועצי דקל.

“זהו השביל אשר נסלל על ידי ‘ספארי הזמן’ לשימושכם,” הסביר. “הוא צף כעשרה ס”מ מעל פני הקרקע ואינו נוגע, ולו בעלה עשב אחד, בפרח או עץ. הוא עשוי מתכת המבטלת את כוח המשיכה. מטרתו למנוע בעדכם מלגעת בעולם הזה של העבר בכל צורה שהיא. הישארו על השביל! אל תרדו ממנו. אני חוזר: לא לרדת. משום סיבה! אם אתם נופלים ממנו – אתם צפויים לקנס. ואל תירו בשום בעל חיים ללא אישור ממני."

“מדוע?” שאל אקלס.

הם ישבו בשממה הקדומה. קריאות ציפורים רחוקות נישאו עם הרוח, ועימן ניחוחות של עטרן, ים מלוח קדמון, עשבים לחים ופרחים אדומים כדם.

“אין אנו רוצים לשנות את העתיד. אנו לא שייכים הנה, לעבר. הממשלה מתנגדת להיותנו כאן ואנו צריכים לשלם סכומים גדולים על מנת לשמור על זכויותינו. מכונת הזמן איננה עסק יציב כלל. בלא להרגיש אנו עלולים להרוג חיה חשובה, ציפור קטנה, דג, אפילו פרח, וכך להרוס חוליה חשובה בהתפתחותו של מין חי.”

“זה עדיין לא ברור,” אמר אקלס.

“בסדר,” המשיך טרביס, “נניח שבטעות אנו הורגים עכבר אחד כאן. משמעותו של דבר הוא השמדת כל הצאצאים העתידים להיולד מעכבר זה בעתיד, נכון?”

“נכון.”

“וכל צאצאי צאצאיו של אותו עכבר! בדריסת רגל אחת, אתה משמיד תחילה אחד, אחר כתריסר, אחר כך אלף, מיליון, ביליון עכברים אפשריים!”

“אז הם מתים,” אמר אקלס. “אז מה?”

“אז מה?” רטן טרביס בשקט. “ומה בדבר השועלים שיזדקקו לעכברים אלה כדי להתקיים? מחוסר עשרה עכברים מת שועל אחד. מחוסר עשרה שועלים, גווע אריה אחד ברעב. מחוסר אריה אחד, נגזרת כלייה ואבדון על מיני חרקים אוכלי נבלות, אין סוף ביליוני בעלי־חיים. ולבסוף, כל זאת מסתכם במצב הבא: חמישים ותשעה מיליוני שנה מאוחר יותר, יוצא איש מערות, אחד מתוך תריסר הקיימים בעולם כולו, לצוד חזיר בר או נמר לארוחתו. אולם אתה, חבר, דרכת על כל נמרי האיזור בכך שדרכת על עכבר אחד קטן. איש המערות גווע ברעב. ונא לשים לב: איש המערות הזה אינו סתם אדם חסר חשיבות, לא! הינו אומה עתידית שלמה. מחלציו עמדו לצאת עשרה בנים. מחלציהם, מאה בנים וכך הלאה, עד לציוויליזיציה שלמה. בהריסת אדם זה, אתה הורס גזע, עם, היסטוריה שלמה של חיים. ניתן אפילו להשוות זאת עם הריגת אחדים מנכדיהם של אדם וחווה. דריסת כף רגלך על עכבר אחד, עלולה לעורר רעידת־אדמה אשר תוצאותיה יזעזעו עד היסוד את הארץ כולה, ואת מהלך המאורעות של זרם הזמן המקורי. עם מותו של איש מערות אחד, נחנקים באיבם מיליון אחרים שעדיין לא נולדו. יתכן ורומא לא תוקם לעולם על שבע גבעותיה. יתכן ואירופה תישאר לעולם יער אפל, ורק אסיה תשגשג ותיפרח. דרוך על עכבר ואתה דורך על הפירמידות. דרוך על עכבר ואתה משאיר את חותמך לנצח, כמו הקניון הגדול. המלכה אליזבט עלולה לא להיוולד כלל, יתכן שוושינגטון לא יחצה כלל את דאלוואר, יתכן ולא תהיה כל ארצות הברית. לכן היזהר. הישאר על השביל, לעולם אל תרד ממנו!”

“אני מבין,” אמר אקלס, "אז לא ישתלם לנו אפילו לגעת בעשב?''

“נכון, תוצאות רמיסתם של צמחים מסויימים עלולה להיות קטלנית לאין שיעור. טעות קטנה כאן תכפיל עצמה במשך שישים מיליון שנה מעבר לכל פרופורציה. כמובן, ייתכן והתיאוריה שלנו מוטעית. יתכן שאי אפשר לשנות את הזמן. או, אולי הוא יכול להשתנות רק באופן קל ומתון. יתכן ודבר־מה כאן יגרום אך ורק להפרה זעירה של שיווי המשקל שם, חוסר פרופורציה זעיר, יבול דל, שפל, רעב המוני ולבסוף שינוי באופיין החברתי של ארצות נידחות. כלומר משהו הרבה יותר מתון. אולי רק נשימה קלה, לחישה, שערה אחת, אבק באוויר, שינוי זעיר כזה שלא חשים בו כלל אל אם כן מתבוננים היטב. מי יודע? מי בכלל יכול להתיימר לדעת? אנו לא יודעים. אנו יכולים רק לנחש. אולם עד שנדע לבטח באם התערבותנו בזמן יכולה לחולל שאגה גדולה או רישרוש קטן בלבד בהיסטוריה, אנו ניזהרים מאוד־מאוד. כידוע לכם, המכונה, השביל, בגדיכם וגופותיכם עברו חיטוי לפני היציאה למסע. אנו חובשים את קסדות החמצן כדי שלא נחדיר את החיידקים שלנו לתוך אטמוספירה קדומה זו.”

“איך אנו ידועים באילו חיות לירות?”

“הן מסומנות בצבע אדום,” הסביר טרביס. “היום, לפני שיצאנו למסע, שלחנו הנה את לספארנס עם המכונה, הוא הגיע לעידן מסויים זה ועקב אחרי חיות מסויימות.”

“חקר אותן?”

“נכון,” אמר לספארנס. “אני עוקב אחריהן לאורך כל זמן קיומן ושם לב איזו מהן מאריכה ימים. מעטות מאוד, מאריכות ימים. אני שם לב לתכיפות בה הן מזדווגות. לא הרבה, החיים קצרים. כשאני מוצא אחת העומדת למות מנפילת עץ עליה, או אחת העומדת לטבוע בביצת־עטרן, אני מציין את השעה המדוייקת עד הדקה והשניה. אני יורה פצצת צבע. היא משאירה כתם אדום על אחוריה. אי אפשר שלא להבחין בו. אני מכוון את הגעתנו הנה לעבר, כך שניפגוש במפלצת לא יותר משתי דקות לפני שתמות ממילא. בצורה זו אנו הורגים אך ורק חיות ללא עתיד, אשר לעולם לא יזדווגו עוד. אתה רואה עד כמה אנחנו זהירים?”

“אולם אם חזרת אחורנית בזמן, רק הבוקר,” אמר אקלס בשקיקה, “בודאי ניתקלת בנו, בספארי שלנו! כיצד הוא התנהל? האם הצליח? האם יצאנו ממנו כולנו – חיים?”

טרביס ולספארנס הציצו זה בזה.

“זה יהיה פרדוכס,” אמר לספארנס. “הזמן לא מאפשר בילבול מסוג זה – מפגש של אדם עם עצמו. כשדברים כאלה עלולים לקרות, פוסע הזמן הצידה. כמו מטוס הפוגע בכיס אויר. האם הרגשתם בקפיצת המכונה כשניה לפני שעצרנו? זה היה ברגע שעברנו על פני עצמנו, בדרכנו חזרה לעתיד. לא ראינו דבר. אין שום דרך לדעת אם מסע זה היה מוצלח, אם תפסנו את המפלצת שלנו, או אם יצאנו ממנו – והכוונה אליך, מר אקלס – בחיים.”

אקלס חייך בפנים חוורות.

“די עם זה,” אמר טרביס חדות. “כולם על הרגליים!”

הם היו מוכנים לעזוב את המכונה.

הג’ונגל היה גבוה, הג’ונגל היה רחב, והג’ונגל היה עולם ומלואו, לנצח נצחים. קולות כשל מוסיקה, וקולות כשל אהלים מעופפים מלאו את הרקיע. היו אלה פטרודקטילים, ממריאים בכנפיים אפורות וחלולות, כעטלפים ענקיים שיצאו מהזיה וקדחת הלילה. אקלס ייצב עצמו על השביל המתכתי, וכיוון את רובהו בעליצות.

“הפסק זאת!” אמר טרביס. “אל תכוון, אפילו בצחוק, לעזאזל! אם במקרה יפלט כדור –”

אקלס הסמיק. “איפה הטירנוזאורוס שלנו?”

לספארנס הציץ בשעונו. “קדימה. אנו נחתוך את דרכו תוך שישים שניות. בשם אלוהים, חפשו את הצבע האדום, אל תירו עד שתקבלו את האות מאיתנו. הישארו על השביל. הישארו על השביל!

הם התקדמו הלאה ברוח הבוקר.

“מוזר,” מילמל אקלס, "שישים מיליון שנה קדימה, הסתיים יום הבחירות. קייט נבחר לנשיא, כולם חוגגים. אנו כאן, אבודים מעבר למיליוני שנים, והם – אינם קיימים כלל. כל הדברים עבורם עמלנו במשך חודשים, במשך תקופת חיים – טרם נולדו, עדיין לא חשבו עליהם כלל.

“לשחרר ניצרות, כולם!” ציוה טרביס. “אקלס – לך היריה הראשונה, שניה – בילינגס, שלישית, קרמר.”

“כבר צדתי נמר, חזיר־בר, תאו, פיל, אבל אלוהים! זהו זה,” אמר אקלס. “אני רועד כילד.”

“אה,” אמר טרביס.

כולם עצרו.

טרביס הרים ידו. “קדימה,” הוא לחש. “בערפל, הנה הוא. הנה מגיע הוד מעלתו.”

הג’ונגל היה רחב־ידיים ומלא ציוצים, רשרושים, לחשושים ואנחות.

לפתע, הכל פסק, כאילו סגר מישהו את הדלת.

דממה.

קולו של הרעם.

מתוך הערפל, ממרחק מאה מטר, הגיח ה’טירנוזאורוס רקס'.

“אלוהים אדירים!” לחש אקלס.

“הס!”


הוא הגיע, פוסע על רגלי ענק שמנוניות וגמישות. מתנשא לגובה של עשרה מטר מעל מרבית העצים, כמו הוא אֵל אכזר ואדיר, אוסף את טפריו המעודנים, את ציפורני־השֶעַן שלו, קרוב לחזה השמנוני, כמנהג זוחלי הענק. כל שוק תחתונה היתה כבוכנה, מחצית הטונה של עצם לבנה, שקועה בחבלים עבותים של שריר, מצופה סביב במעטה של עור מסותת, כשריונו של לוחם איום. כל ירך – טונה של בשר, שנהב ופלדה, שזורים זה בזה. מהכלוב העצום, הנושם, של פלג גופו העליון, הידלדלו קדימה אותן זרועות עדינות, על כפות־ידיהן המסוגלות להרים ולבחון בני־אדם כצעצועים, בעוד צואר־הנחש מתפתל מעליהם. והראש עצמו, טונה של אבן מפוסלת, מתנשא בקלילות אל על, הפה פעור, חושף גדר של שינים כפגיונות. עיניו מתגלגלות, כביצי בת־יענה, ריקות מהבעה כלשהי מלבד הרעב הנשקף מהן. הוא סגר את פיו בגיחוך של מוות. הוא רץ, עצמות אגן הירכיים רומסות הצידה עצים ושיחים, צפורני רגליו חורשות באדמה הלחה, מותירים חותם עמוק בכל מקום בו הניח את משקל גופו. הוא רץ בצעדי בלט גולשים, יציבים ומאוזנים להפליא בהתחשב במשקלו, שהרי שהיה עשר טונות לפחות. הוא פסע בעצלתיים אל תוך קרחת יער מוארת, ידי־הזוחל היפהפיות שלו מגששות באויר.

“אלוהים!” פיו של אקלס נרעד. “הוא יכול להרים ידו ולגעת בירח.”

“שש!” אמר טרביס. “הוא לא ראה אותנו עדיין.”

“אי אפשר להרגו.” אקלס ביטא גזר דין זה בשקט, כבלתי ניתן לעירעור. הוא שקל את העובדות וזו היתה חוות דעתו. הרובה בידיו דמה לאקדח קפצונים. “נהגנו בטפשות כשבאנו. זה בלתי אפשרי.”

“שתוק!” לחש טרביס.

“סיוט.”

“הסתובב,” ציווה טרביס. “חזור בשקט אל המכונה. נחזיר לך מחצית מהסכום ששילמת.”

“לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה כה גדול,” אמר אקלס. “לא הערכתי את המצב נכון, זה הכל. ועכשיו אני רוצה לסגת.”

"הוא ראה אותנו!

“הנה הצבע האדום על חזהו!”

לטאת הרעם התרוממה. בשרה המשוריין נצץ כאלף מטבעות ירוקות. המטבעות, מצופות בטיט, העלו אדים. בטיט רחשו חרקים זעירים, כך שהגוף כולו דימה להיתעוות ולהנועע, גם כאשר המפלצת עצמה עמדה במקומה. היא נשפה. אל תוך השממה, למטה, נדף סירחון של בשר נא.

“הוציאו אותי מכאן,” אמר אקלס. “זה מעולם לא היה כך לפנים. תמיד הייתי בטוח שאצא בחיים. היו לי מדריכים טובים, ספארי טוב, וביטחון. הפעם, לא חישבתי נכון. ראיתי את היריב ואני מודה. הוא יותר מדי עבורי.”

“אל תרוץ,” אמר לספארנס. “הסתובב. התחבא במכונה.”

“כן.” אקלס היה כמאובן. הוא הביט ברגליו כמנסה להניען. הוא גנח גניחה של חוסר ישע.

“אקלס!”

הוא צעד מספר צעדים, ממצמץ, גורר רגליו.

"לא בכיוון הזה!''

למראה התנועה הראשונה זינקה החיה המפלצתית קדימה, בצרחה איומה. היא גמאה מרחק של מאה מטרים בארבע שניות. הרובים התרוממו וירקו אש. סופה שפרצה מפי הבהמה אפפה אותם בסירחון של בוץ ודם. המפלצת שאגה, שיניה נוצצות בשמש.

בלא להביט אחורה, צעד אקלס כסומא אל קצה השביל, רובהו רפוי בידו. הוא ירד מהדרך וצעד, בלא שהיה מודע למעשיו אל תוך הג’ונגל. כפות רגליו שקעו בתוך הירוקת. רגליו נשאו אותו, והוא הרגיש בודד, מרוחק מהנעשה מאחוריו.


32.jpg

הרובים ירו שוב, קולם אבוד בתוך צרחת הלטאה ורעמיה. זנב הזוחל התרומם כמנוף אדיר והיכה בצדדים. עצים התפוצצו לענני עלים וענפים. המפלצת שילחה את ידי־הצורף שלה לגפף את בני־האדם, לקרעם לגזרים, למעכם כתותים, לתחוב אותם לתוך שיניה וגרונה המצווח. גושי־הסלע שהיו עיניה נרכנו אל האנשים. הם ראו בהם את השתקפותם. הם ירו היישר בעפעפיים המתכתיים ובאישון השחור־בוהק. כאליל אבן, כמפולת הרים, נפל הטירנוזאורוס ברעם אדיר, נאחז בעצים, מושך אותם מטה בנפילתו. הוא שרט ותלש את שביל המתכת. הגברים נמלטו הרחק אחורנית. הגוף התמוטט, עשרה טון של בשר קר וסלע. הרובים ירו. המפלצת הצליפה בזנבה המשוריין, עיוותה את לסתות־הנחש שלה, ונדמה. מזרקה של דם התפרצה מגרונה. במקום כלשהו בפנים התפוצץ שק נוזלים. קילוחים מבחילים שטפו את הציידים.

הם עמדו. אדומים ונוצצים.

הרעם הועם.

הג’ונגל דמם. שלווה ירוקה שלאחר מפולת. שחר שלאחר ביעותי־לילה.

בילינגס וקרמר התיישבו על השביל והקיאו. טרביס ולספארנס עמדו, רובים העשנים בידיהם, והם מגדפים בחריפות. במכונת הזמן, שכב אקלס על פניו, רועד כולו. הוא מצא דרכו חזרה אל השביל וטיפס אל תוך המכונה.

טרביס הגיע אל המכונה, הציץ באקלס, לקח גזת כותנה מקופסת מתכת, ושב אל האחרים אשר ישבו על השביל.

“נקו את עצמכם.”

הם ניגבו את הדם מקסדותיהם. גם הם החלו לגדף. המפלצת שכבה, הר בשר מוצק מבפנים, ניתן היה לשמוע את האנחות והמילמולים שליוו את גוויעתם של תאיה העמוקים ביותר, אחד אחד; האיברים מפסיקים לתפקד, נוזלים גומאים את המרחק האחרון מכיס, לשק, לטחול; הכל ניסגר, חדל לעולמים. היה זה כמו לעמוד לצידו של קטר הרוס, או בעת דימום־מנוע של מכונת־קיטור; כל השסתומים משוחררים או מהודקים; העצמות חרקו; לאחר שהופר איזונו, שבר המשקל הכבד של גופו הוא את הזרועות העדינות שניתפסו תחתיו. הר הבשר רטט, ברעידות הולכות ונחלשות.

קול חריקה נוסף, מעל, נקטע ענף של עץ ענק מגזעו הכבד. ונפל. הוא התרסק על החייה המתה, כאישור סופי לגזר־דינה.

“הנה,” לספארנס בדק בשעונו. “בדיוק בזמן. זהו העץ הענק אשר אמור היה ליפול ולהרוג חיה זו מלכתחילה.” הוא הציץ בשני הציידים. “אתם רוצים את תמונת הניצחון?”

“מה?”

“אין אנו יכולים לקחת הוכחות חזרה לעתיד. הפגר חייב להישאר כאן, במקום בו היתה החייה מתה ממילא, כדי שהחרקים הציפורים והחיידקים יוכלו לקבלו, כפי שאמורים היו. הכל נשאר מאוזן. הפגר נשאר. אולם אנו יכולים לצלם אתכם עומדים לצידה.”

שני הגברים ניסו לחשוב, אולם ויתרו, מנידים ראשיהם בחוסר־אונים.

הם הובלו לאורך שביל המתכת. הם שקעו בליאות במושבים המרופדים של המכונה. הם העיפו מבט לאחור, לעבר המפלצת ההרוסה, הר־הבשר הדומם, שבו היו כבר עסוקים מיני ציפורי־זוחלים וחרקים זהובים בפיצוח השריון המהביל. קול רעש על ריצפת המכונה הקפיא אותם. אקלס ישב שם רועד.

"אני מצטער, אמר לבסוף.

“קום!” צעק טרביס.

אקלס קם.

“צא לשביל לבדך,” אמר טרביס. הוא כיוון את רובהו. "אתה לא חוזר עם המכונה. אנחנו משאירים אותך כאן!''

לספארנס אחז בזרועו של טרביס. “חכה…”

“אל תתערב!” טרביס שיחרר את זרועו. “בן הכלבה הזה כמעט הביא למותנו. אבל זה לא העיקר. הו, לא הצרה היא בנעליו! הבט עליהן! הוא ירד מהשביל! אלוהים זה הורס אותנו! אלוהים יודע כמה נפסיד. עשרות אלפי דולרים של דמי־ביטוח! אנו אמורים לערוב לכך שאיש לא יסטה מהשביל. הוא עשה זאת, הו, הטיפש הארור! אצטרך לדווח לממשלה. הם עלולים לשלול את רשיוננו. אלוהים יודע מה הוא עולל לזמן, להיסטוריה!”

“הירגע, הוא בסך הכל בעט קצת בעפר.”

“איך אנחנו יכולים לדעת?” צעק טרביס. “אין אנו יודעים דבר! הכל שרוי בתעלומה! צא החוצה, אקלס!”

אקלס פישפש בכיסיו. “אשלם לך כל סכום. מאה אלף דולר!” טרביס לטש עיניו בפנקס ההמחאות שבידי אקלס, וירק. “צא החוצה. המפלצת נמצאת ליד השביל. תקע זרועותיך בפיה עד המרפקים. אז תוכל לחזור איתנו.”

“זה לא הגיוני!”

"המפלצת מתה, ממזר פחדן. הכדורים! אסור להשאירם מאחור. אין הם שייכים לעבר; הם עלולים לשנות משהו. הנה, קח סכין. חתוך אותם החוצה!''


36.jpg

הג’ונגל נעור שוב לחיים, מלא מחדש ברחשים אין־ספור וקריאות ציפורים. אקלס פנה לאיטו והביט בערימת הזבל הקדומה באותו תל של סיוטים ואימה. לאחר רגע ארוך, התנהל כסהרורי לאורך השביל.

חמש דקות מאוחר יותר, הוא שב, רועד כולו, זרועותיו רטובות ואדומות עד המרפקים. הוא הושיט ידין. בכל אחת מהן נחו מספר כדורי פלדה. אחר התמוטט ונפל. הוא נשאר במקום בו צנח, ללא ניע.

“לא היית צריך לאלצו לעשות זאת,” אמר לספארנס.

“לא? מוקדם מדי לקבוע זאת.” טרביס דחף את הגוף הדומם. “הוא יחיה. בפעם הבאה לא ילך לצוד ציד שכזה. אוקיי” הוא אותת ללספארנס בליאות. “התנע. בואו ניסע הביתה.”

1492. 1776. 1812.

הם ניקו את ידיהם ופניהם. הם החליפו את ביגדיהם הבצקיים. אקלס קם והחל להסתובב בדומיה. טרביס הביט בו בכעס במשך עשר דקות תמימות.

“אל תביט בי,” יבב אקלס. “לא עשיתי דבר.”

“מי יכול לדעת?”

“רק ירדתי מהשביל, זה הכל, קצת בוץ על נעלי – מה אתה רוצה שאעשה – שאכרע על ברכי ואתפלל?”

“יתכן שניזדקק לזה. אני מזהיר אותך, אקלס, אני עדיין מוכן להרגך. הרובה שלי מוכן.”

“אני חף מפשע. לא עשיתי דבר!”

1999. 2000. 2055.

המכונה נעצרה.

“החוצה.” אמר טרביס.

החדר היה שם, כפי שעזבוהו, אולם לא בדיוק כפי שעזבוהו. אותו אדם ישב מאחורי אותו שולחן, אולם לא אותו אדם בדיוק ישב מאחורי אותו שולחן.

"טרביס הסתכל סביב במהירות. “הכל בסדר כאן?” שאל.

"מצויין. ברוכים הבאים הביתה!''

טרביס לא נירגע. דומה היה שהוא מתבונן ממש באטומים המרכיבים את האויר עצמו, ובדרך בה קורן אור־השמש דרך החלון היחידי, הגבוה.

“בסדר אקלס, צא החוצה. ואל תחזור לעולם.”

אקלס לא יכול היה לנוע.

“שמעת אותי,” אמר טרביס. “במה אתה לוטש עיניים?”

אקלס עמד מריח את האויר. והיה בו משהו, לא כשורה, באוויר, איזה פגם כימי, כה קלוש, כה זעיר, עד כי רק הד חלוש של חושי תת ההכרה שלו הזהירו על קיומו. הצבעים, לבן, אפור, כחול, כתום, בקיר בריהוט, בשמיים שמעבר לחלון, היו… היו… והיתה הרגשה. בשרו התחדד, ידיו נרעדו. הוא עמד וספג את המוזרות בנקבוביות גופו. במקום כלשהו, מישהו כנראה צרח אחת מאותן שריקות שרק כלב מסוגל לשמוע. גופו צרח דממה בתשובה. מעבר לחדר זה, מעבר לקיר זה, מעבר לאדם זה שלא היה בדיוק אותו אדם, היושב מאחור שולחן זה שלא היה בדיוק אותו שולחן… מעבר להם השתרע עולם שלם של רחובות ואנשים. מה טיבו של עולם זה כעת, לא ידע. הוא יכול היה לחוש בהם מתנוענעים שם, מאחורי הקירות, כמעט כאבני משחק המתעופפים ברוח יבשה…

אולם הדבר המיידי היה השלט על קיר המשרד, אותו שלט בו קרא מוקדם יותר באותו יום, כשנכנס לכאן בראשונה.

איכשהו השתנה השלט:

סיפארי הזמן, בע"מ

סיפארי לכל שנא באבר.

אטא בוכר בחיא

אנו לוקכים אוטך אליה.

אטא צד אוטה

אקלס הרגיש כיצד הוא נופל אל תוך כיסא. הוא בעט בשיגעון בבוץ העבה שעל מגפיו. הוא החזיק בגוש עפר, רועד כולו.

“לא, לא יכול להיות. לא דבר קטן כזה לא!”

טבוע בתוך בוץ, נוצץ בירוק שחור וזהב, נח לו פרפר, יפה מאוד ומת מאוד.

“לא דבר קטן כזה! לא פרפר!” צעק אקלס.

הפרפר נפל לריצפה, דבר זערורי ועדין, דבר קטן אשר יכול היה להפר את האיזון ולהפיל שורה של קוביות דומינו קטנות, ואחריהן גדולות, ואחריהן ענקיות, במרוצת כל השנים לאורכו של הזמן. מוחו של אקלס סער. לא ייתכן שדבר כזה יכול לשנות דברים, לא יתכן שהריגת פרפר אחד תהיה בעלת חשיבות כזאת! האמנם?

פניו היו קרים. פיו רעד. “מי… מי זכה בבחירות לנשיאות אמש?” שאל.

האיש מאחורי השולחן צחק. “אתה מתלוצץ? אתה יודע היטב שדויטשר נבחר. כמובן! אלא מי? לא אותו שפן ארור, קייט. כעת יש לנו איש ברזל, איש עם אומץ, בחיי!” הפקיד הפסיק. “מה קרה?”

אקלס גנח. הוא ירד על ברכיו. הוא ליטף את הפרפר המוזהב באצבעות רועדות. “האין אנו יכולים?” התחנן בפני העולם בפני עצמו, בפני הפקידים, בפני המכונה, “האין אנו יכולים להחזירו, להחיותו מחדש? האין אנו יכולים להתחיל מההתחלה? האין אנו יכולים…”

הוא לא נע. בעיניים עצומות חיכה, רועד. הוא שמע את טרביס הנושם בכבדות מאחוריו; הוא שמע את טרביס אוחז ברובהו, משחרר את הניצרה ומרים את כלי־הנשק.

נשמע קולו של רעם.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 65864 יצירות מאת 4018 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22139 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!