עורך: אהרון האופטמן

מערכת: ציפי האופטמן, יוחנן נאגל, שלדון טייטלבאום

לפני שבועות אחדים נעתקה נשימתנו למשך מספר רגעים, עת התקרבה מעבורת החלל ‘קולומביה’ אל משטח הנחיתה שלה, אחרי טיסת־ניסוי מוצלחת של רכב־החלל הראשון מסוגו. אולי לא חשנו את “משק כנפי ההיסטוריה” כפי שהיה לפני תריסר שנים, שעה שכף רגלו של ניל ארמסטרונג דרכה על קרקע הירח, אך בכל זאת אחזה בנו התרגשות, ואולי אף חשנו גאוה על הישג מרשים נוסף זה של האדם. ייתכן שלא היתה זו פריצת־דרך מדעית כבירה, אך הישג טכנולוגי רב־חשיבות בוודאי היה. היתה זו גם זריקת־עידוד חיונית שחקר החלל האמריקאני היה זקוק לה בדחיפות, שכן סכנת קיצוץ דרסטי בתקציביו מאיימת עליו זה כבר. במשך שנות בנייתה של המעבורת, וגם אחר שיגורה, נשמעו בארה"ב וגם בארץ קולות קטרוג על בזבוז משווע של כספים שניתן היה כביכול לנצלם למטרות חיוניות יותר, כאן, על פני האדמה. זוהי באמת שאלה מטרידה, לנוכח העובדה העצובה שבעולמנו אנשים עדיין גוועים מרעב. אך דומה שהמקטרגים נוטים לשכוח שהכספים ה’מבוזבזים' על חקר החלל בטלים בששים לעומת הון העתק המושקע בייצור ופיתוח של כלי־משחית, שמטרתם אחת וידועה. יש רגליים לסברה שגם אילו חקר החלל בוטל כליל, לא היה הדבר משביע אף רעֵב אחד, ורק מאגרי הנשק היו תופחים במקצת… אולם לא זאת התשובה העיקרית למקטרגים. לפיתוח מעבורת החלל יש כבר היום השלכות על תחומי טכנולוגיה רבים, המוצאים את ביטויים בתעשיה, בתקשורת, במיחשוב ובחיי יום־יום. אך העיקר עוד לפנינו. פיתוחו של רכב־חלל המסוגל לבצע טיסות חוזרות יוזיל במידה דרסטית את כל פרויקטי החלל העתידיים, ויאפשר את הקמתם של קולטי־השמש הענקיים בחלל שבהם אולי טמון לפחות פתרון חלקי לבעיות האנרגיה שלנו. הצבתו המתוכננת של ‘טלסקופ חלל’ בעזרת המעבורת, בעתיד הלא־רחוק, עשויה להעמיק את הידע שלנו על היקום במידה שקשה להעלותה על הדעת. זה באשר לטווח הקצר. לטווח הארוך זהו צעד קטן אחד נוסף בכיוון פריצתו של האדם אל הכוכבים. נתמזל מזלנו ואנו חיים בתקופה שתיחשב אולי פעם לציון הדרך החשוב ביותר בתולדות האנושות. יש המרחיקים לכת ומשווים את יציאת האדם אל החלל ליציאת הדגים הראשונים מן הים אל היבשה. אולי אנו עומדים בפני שלב חדש באבולוציה של האדם, שלב שהמדע הבדיוני מנבא אותו זה שנים בצורות שונות ומשונות.

בגליון הקודם לא הופיע שום סיפור מד"ב ישראלי. אין זאת אומרת שלא היו בידינו סיפורים מתאימים. להיפך, היינו זקוקים לפרק זמן כדי למיין בקפדנות את החומר הרב שהגיע אלינו לאחרונה, ולשמחתנו מצאנו בו כמה וכמה סיפורים ראויים בהחלט לדפוס. אנחנו איתנים בדעתנו שעדיין יש תקווה למד"ב הישראלי, והוא אינו חייב להיות בהכרח ברמה ירודה מהמיובא. החלטנו שגם אין טעם מיוחד בכותרת האלכסונית שבה נהגנו לעטר בעבר את הסיפורים הישראליים. בהשמטה זאת יש אולי משמעות סמלית – סוף סוף מד"ב צריך להיות סיפור טוב, יהא מקורו אשר יהיה, ואין טעם בכותרת המזמינה מראש יחס של חשדנות מצד שוללי המד"ב הישראלי, או סלחנות אוהדת מצד מחייביו. ועוד דבר: בעוד כשנה נארח כאן כבודה של סופרי מד"ב ומו"לים בעלי־שם מחו"ל, בכנס המד"ב הבינלאומי ‘ג’רוקון’ 82. האם נוכל להציג בפניהם יצירות ישראליות שתהיינה ראויות גם לתרגום לשפות אחרות…?

קריאה מהנה!

סיפורים:

פרצה – ארתור סי. קלארק

סיריון בראי הברונזה – טאנית לי

אלים בני תמותה – אורסון סקוט קארד

קול הרעם – ריי ברדבורי

הפאציפיסט – מק ריינולדס

טעות קלה בחישוב – בן בובה

מלחמת המינים – הלל דמרון

הגבירה שהשיטה את ‘הנשמה’ – קורדוינר סמית

הפגישה – פ. פול וס. קורנבלוט

מדורים:

לארי ניבן על… מסע בזמן – הלכה ומעשה

מבזקים קוסמיים

ספרים – יוחנן נאגל

מכתבי קוראים

בגליון הבא

ג’ון וארלי הוא אחד הבולטים מבין סופרי המד"ב הצעירים שהתפרסמו בשנים האחרונות, בעיקר בזכות ספרו המעולה ‘קו החירום של אופיוקי’. בגליון הבא יופיע סיפורו רחב־היריעה ‘הֶתמדו של חזון’, הנמנה עם הטובות שבין יצירות המד"ב החברתי־פסיכולוגי.

בהמשך לשלושה מספוריו של ריי ברדבורי שפורסמו בגליון זה ובקודם, יוגש סיפור נוסף פרי עטו – ‘הלילה האחרון’.

לרגל שבוע הספר העברי יוגדל בגליון הבא חלקו של המד"ב הישראלי, ובין היתר יופיע סיפור נוסף פרי עטו של יגאל צמח (זוכרים את ‘פיל עומד לדרוס’, גליון מס' 3), ושמו ‘ההתגלות’.

בין המאמרים נזכיר את ‘הכוכב הנודד’ מאת שלדון טייטלבאום, ובו משהו על המד"ב והנקודה היהודית…

מה לעשות, ממצאיהן של חלליות ‘אפולו’ ו’ויקינג' הקטינו לאפס את כמות הסיפורים הדנים במציאת חיים תבוניים על פני הירח או המאדים. אבל הרי תמיד אפשר לקחת את הסיפור שלפנינו אותו כתב ארתור סי. קלארק בשנת 1946, להחליף בו את המילה ‘מאדים’ ב’סגנוס 8', למשל, והכל יבוא על מקומו בשלום. אז אולי ניווכח גם שלא נס ליחו של סיפור זה, סיפור קלאסי של ‘שורת־מחץ’ סופית.

* * *

מאת: הנשיא

אל: מזכיר מועצת המדענים

הובא לידיעתי שתושבי כדור־הארץ הצליחו בהפקתה של אנרגיה אטומית, וגם ערכו ניסויים בהנעה רקטית. זהו עניין רציני יש להגיש לי דוח מלא ללא דיחוי. והפעם שיהיה קצר.

                       ק.ק. 4

מאת: מזכיר מועצת המדענים

אל: הנשיא

העובדות הן כדלהלן: לפני מספר חודשים גילו מכשירינו פליטת נויטרונים מרוכזת מכיוון כדור־הארץ, אך ניתוח תכניות־הרדיו לא נתן אז כל הסבר לדבר. לפני שלושה ימים אובחנה פליטה נוספת, ומייד אחר־כך הודיעו כל שידורי הרדיו הארציים שנעשה שימוש בפצצות אטומיות במלחמה הנוכחית. המתורגמנים טרם השלימו את מלאכת הפרשנות, אבל נראה שהפצצות הינן בעלות עוצמה ניכרת. עד כה נעשה שימוש בשתיים. פרטים נוספים בנוגע למבנה שלהן פורסמו, אך המרכיבים טרם זוהו די צרכם. דוח שלם יותר יוגש מוקדם ככל האפשר. לפי שעה כל מה שברור הוא שתושבי הארץ אכן שחררו אנרגיה גרעינית, ועד כה רק בצורת פיצוץ.

מעט מאוד ידוע באשר למחקר רקטי על כדור־הארץ. האסטרונומים שלנו לא חדלו לצפות בדריכות בכוכב־לכת זה, מאז שנקלטו ממנו שידורי־הרדיו הראשונים לפני שנות־דור. אין ספק שטילים ארוכי־טווח מסוג כלשהו מצויים על כדור־הארץ, כי דובר בהם רבות במשדרים הצבאיים האחרונים. עם זאת, לא נעשה שום נסיון רציני להגיע לחלל הבין־כוכבי. כשתסתיים המלחמה, יש לצפות לכך ששוכני כוכב־הלכת יקדמו מחקר בכיוון זה. אנו נצותת בתשומת לב מרובה לשידוריהם, וגם המעקב האסטרונומי יוגבר באופן חמור.

ממה שלמדנו על־אודות הטכנולוגיה של הכוכב, אנו מסיקים שיידרשו כעשרים שנה עד שכדור־הארץ יפתח רקטות אטומיות המסוגלות לחצות את החלל.

לאור זאת, נראה שהגיעה השעה להקים בסיס על פני הירח, כדי לפקוח עין מקרוב על ניסויים כאלה, לכשיערכו.

                       טרסקון

המלחמה על פני כדור־הארץ נסתיימה זה עתה, ככל הנראה הודות להתערבותה של הפצצה האטומית. הדבר איננו משנה את הנימוקים שפורטו לעיל, אך ייתכן שמשמעותו היא שתושבי הארץ יוכלו לשוב ולהתמסר למחקר טהור מוקדם מן הצפוי. קלטנו כבר שידורים מסויימים שהצביעו על אפשרות השימוש בכוח אטומי להנעה רקטית.

                        ט.

מאת: הנשיא

אל: ראש המשרד לבטחון חוץ־פלנטארי (רמבח"פ)

ראית את תזכירו של טרסקון.

עליך להרכיב ולצייד מייד משלחת אל לווינו של כדור־הארץ. תפקידה לעקוב מקרוב אחר הנעשה על אותו כוכב־לכת ולדווח מייד על כל התקדמות בניסויי רקטות. חובה לשמור בסודיות מוחלטת את עצם נוכחותנו על הירח. אתה אחראי לכך אישית. דווח לי ישירות בהפרשי זמן של שנה, או קצרים יותר לפי הצורך.

                       ק.ק. 4

מאת: הנשיא

אל: רמבח"פ

איפה הדו"ח על כדור־הארץ?!!

                        ק.ק. 4

מאת: רמבח"פ

אל: הנשיא

מצטער על העיכוב. הוא נגרם על ידי תקלה בחללית שנשאה את הדו"ח.

לא היו כל סימנים לניסויים ברקטות במהלך השנה שחלפה, וגם שום התייחסות לנושא בשידורים שנקלטו מהארץ.

                       רנטֶה

מאת: רמבח"פ

אל: הנשיא

בוודאי ראית את הדו"ח השנתי בנדון שהיגשתי לאביך הנכבד. לא חלה שום התפתחות בעלת־ענין בחמש־עשרה השנים האחרונות, אך לאחרונה התקבלה הידיעה הבאה מבסיסנו שעל הירח:

טיל רקטי, כפי הנראה מונע־אטומית, עזב היום את אטמוספירת כדור־הארץ באזור חצי־הכדור הצפוני, עבר בחלל מרחק של רבע־קוטר של הכוכב, וחזר באופן מבוקר.

                       רנטה.

מאת: הנשיא

אל: ראש המדינה

הערותיך, בבקשה.

ק.ק. 5

מאת: ראש המדינה

אל: הנשיא

משמעות הדבר – קיצה של מדיניותנו המסורתית

התקווה היחידה לשמור על בטחוננו היא למנוע מהארצנים כל התקדמות נוספת בכיוון. לפי מה שאנו יודעים עליהם הדבר יחייב איום מהמם מסוג כלשהו.

מכיוון שכוח המשיכה הגבוה של הארץ מוציא מכלל אפשרות את נחיתתנו שם, טווח פעולתנו הינו מוגבל. הבעיה נשקלה לפני כמאה שנים על ידי אנבר, ואני מסכים עם מסקנותיו. עלינו לפעול מייד לפי קווי הפעולה שעליהם המליץ.

                        פ.ק. ס

מאת: הנשיא

אל: מזכיר המדינה

הודע למועצה על ישיבת־חרום שתערך מחר בצהריים.

                        ק.ק. 5

מאת: הנשיא

אל: רמבח"פ

עשרים ספינות־מלחמה יספיקו להוציא לפועל את תכניתו של אנבר. למרבה המזל אין צורך לחמש אותן – עדיין. דווח לי מדי שבוע על התקדמות ההכנות.

                        ק.ק. 5

מאת: רמבח"פ

אל: הנשיא

תשע־עשרה ספינות מוכנות. בניית הספינה העשרים מתעכבת בגלל פגם בייצור והשלמתה תארך לפחות חודש.

                       רנטה.

מאת: הנשיא

אל: רמבח"פ

תשע־עשרה יספיקו. אבדוק אתך מחר את התכנית המבצעית. האם נוסח השידור שלנו כבר מוכן.

                        ק.ק. 5

מאת: רמבח"פ

אל: הנשיא

להלן הנוסח:

אנשי כדור־הארץ!

אנו, תושבי כוכב־לכת הקרוי בפיכם מאדים, עקבנו במשך שנים אחר נסיונותיכם להשיג יכולת של מסע בין־כוכבי.

נסיונות אלה חייבים להיפסק. מחקרנו על הגזע שלכם שכנע אותנו שאינכם מותאמים עדיין לעזוב את כוכב־הלכת שלכם, בשלב זה של הציוויליזציה שלכם. הספינות שאתם רואים עכשיו מרחפות מעל עריכם מסוגלות להשמידכם כליל, וכך יעשו אלא אם תחדלו מנסיונכם לחצות את החלל.

הקמנו מצפה על הירח שלכם, ובאפשרותנו לגלות מייד כל הפרה של הוראות אלה. אם תצייתו, לא נתערב עוד בענייניכם. אם לא, אחת מעריכם תושמד כל אימת שנבחין ברקטה שתחרוג מתחום האטמוספירה של כדור־הארץ.

בפקודת הנשיא ומועצת המאדים.

                        רנטה.

מאת: הנשיא

אל: רמבח"פ

מאשר אתם רשאים לתרגם את הנוסח.

בסופו של דבר החלטתי לא להצטרף למסעכם. דווח לי בפרוטרוט מייד עם שובכם.

                       ק.ק. 5

מאת: רמבח"פ

אל: הנשיא

יש לי הכבוד לדווח על מילויין המוצלח של משימותינו.

המסע אל כדור־הארץ התנהל כשורה, ללא ארועים מיוחדים: משידורי הרדיו שקלטנו מכוכב־הלכת התברר שגילו אותנו ממרחק די רב, ובואנו עורר התרגשות גדולה. צי הספינות התפרס כמתוכנן, ושידרתי את האולטימטום. עזבנו מייד ושום נשק עויין לא הופעל נגדנו.

אגיש דוח מפורט יותר בעוד יומיים.

                        רנטה.

מאת: מזכיר מועצת המדענים

אל: הנשיא

הפסיכולוגים השלימו את הדוח שלהם, והוא מצורף בזה.

כצפוי, בהתחלה עוררו דרישותינו זעם בקרב אותו גזע עיקש ושופע־מרץ. גאוותם נפגעה לבטח במידה ניכרת, שכן הם האמינו שהינם היצורים הנבונים היחידים ביקום כולו.

אולם תוך שבועות מספר חל שינוי די לא־צפוי בהצהרותיהם. הם החלו לתפוס שאנו קולטים את כל שידורי הרדיו שלהם, ושיגרו תשדורות המופנות ישירות אלינו. הם מצהירים שהם הסכימו לזנוח את כל ניסויי הטילים למיניהם, בהתאם לבקשותינו. זוהי תגובה בלתי צפויה, אם כי מבורכת. אפילו אם הם מנסים להונות אותנו, אנחנו מובטחים עכשיו לחלוטין, לאחר שהקמנו את התחנה השניה, ממש על שולי האטמוספירה שלהם. אין להם כל אפשרות לפתח ספינות־חלל מבלי שנראה אותן או שנגלה את הקרינה שתיפלט מהן. המעקב הצמוד אחר הנעשה בכדור־הארץ יימשך בקפדנות, בהתאם להוראות.

                        טרסקון

מאת: רמבח"פ

אל: הנשיא

כן, זה נכון שלא נערכו שום ניסויי־רקטות נוספים בשלוש השנים האחרונות. בוודאי שלא תארנו לעצמנו שכדור־הארץ ייכנע בקלות כזאת!

אני מסכים שקיומו של גזע זה מהווה עתה איום מתמיד על הציוויליזציה שלנו, ואנו עורכים ניסויים לפי הקווים שהתוית. הבעיה קשה, לאור מימדיו הגדולים של כוכב־הלכת. חומרי־נפץ אינם באים בחשבון, ונראה שיש לתלות תקווה להצלחה רק ברעל רדיואקטיבי מסוג כלשהו.

למרבה־המזל, עומד לרשותנו כעת זמן בלתי־מוגבל כדי להשלים מחקר זה, ואני אדווח לך באורח שוטף.

                        רנטה

מאת: סגן־אלוף הנרי פורבס, ענף הביון, כוח־החלל המיוחד

אל: פרופסור ס. מקסטון, מחלקת הבלשנות, אוניברסיטת אוקספורד.

תפוצה: על־משלוח 2

המסמכים המצורפים, יחד עם אחרים, נמצאו בין ההריסות של מה שהיה כנראה בירת המאדים. (רשת־מאדים ק. ל. 302895). השימוש התכוף באידיאוגרמה המסמלת את כדור־הארץ מרמז שעשוי להיות בהם עניין מיוחד, ואני מקווה שניתן יהיה לתרגמם. יתר המסמכים יישלחו בהקדם.

                        ה. ה. פורבס, סא"ל

מקס היקר,

מצטער שלא היה לי זמן להתקשר אתך עד כה. אפגש אתך מייד עם שובי אל כדור־הארץ.

אלוהים! חורבן של ממש, שם על המאדים! הקואורדינטות שלנו היו מדוייקות עד־מוות, והפצצות הפכו לחומר בדיוק מעל עריהם, ממש כפי שניבאו הבחורים ממונט ווילסון. אנחנו שולחים בחזרה המון דברים באמצעות שתי המכונות הקטנות, אך עד שהממסר הגדול ילבש צורה חומרית נהיה מוגבלים למדי וכמובן שאיש מאיתנו לא יוכל לחזור עד אז. אז קדימה, הזדרזו!

אני שמח שנוכל שוב לעבוד על הטילים הרקטיים. אולי אני שמרן ומיושן, אבל אני לא נהנה להיזרק דרך החלל במהירות־האור!

                       שלך בדחיפות,

                           הנרי.

סיפור הפנטסיה שלפנינו משתייך לאותו סגנון בסיפורת הפנטסטית הקרוי ‘סייף ומעשי־כשפים’ (Sword and Sorcery), דהיינו מהדורה פחות או יותר מודרנית של סיפורי האגדות על שדים, רוחות ואבירים מימים עברו. בדרך כלל סוג זה של סיפורים לא חביב עלינו במיוחד, אלא אם כן יש בו מידה של תחכום וייחוד, ונראה לנו שאפשר לומר זאת על ‘סיריון בראי הברונזה’. כמו כן, אין להתעלם מהפופולאריות ההולכת וגואה בעולם של סיפורת פנטסטית מסוג זה, שעד כה לא הרבה ממנה תורגם לעברית.

טאנית ליי הינה סופרת בריטית ילידת 1947, שהחלה את דרכה בכתיבת סיפורי הרפתקאות לילדים – ואחר כך עברה למבוגרים, בהצלחה לא פחותה. היא נחשבת לסופרת מחוננת ואחת הבולטות בתחום הפנטסטיקה כיום – וזאת בנוסף ליופיה, ממנו אפשר להתרשם מהתמונה שלמטה.

טאנית ליי

* * *

סמוך לרקיע, מבין העצים, התנשא המגדל מתוך הענן הירקרק שהיה נווה־המדבר.

מתחת, נחה בריכה עגולה של מים שלוים, סביבם סבך של קני־סוף, הרדופים ושדרות דקלים על עליהם המסוקסים והקרועים אשר השמש המערבית שיסעה באלומותיה האדומות והדקות. הלאה משם נגלו מכל הצדדים חוליותיו הצחיחות של המדבר על מדרונותיהן המערביים. האדם שבמגדל לא הביט בנוף אלא בלוח בדולח נישא על כן מוכסף אשר באמצעותו התאפשר לו לראות את מרחב המדבר במרחק של כמייל אחד מהנווה.

מעבר לחולות החשופים צעד אדם נוסף, נע מערבה בכיוון שקיעתה של השמש, לעבר המגדל. ההלך היה צעיר גבוה וצנום, לבוש בגדי־נווד שחורים ודהויים.

חרב נתונה בנדן עור אדום היתה מונחת בצידו. השמש יקדה בשערו הזהוב ופניו היפים עוררו אי־מנוחה בקרב הצופה בו מהמגדל. נביאים באו מהמדבר, קורנים, יפים ונוראים. נביאים ושדים.

משהו נע מתחת למגדל, סמוך לדלת המוברחת והמסורגת. ג’ובד, הצופה, לא שם ליבו לכך, שכן הכיר את הרחש וידע את טיבו. מיד יקרב הצעיר מהמדבר אל תוך הנווה, הרחש יגבר ויהפוך לתגובה רעשנית מלווה זעקה והפתעה. חרב תנתר מהנרתיק האדום, קולטת את קרני השמש האדומות. דם אדום ייספג בעפר ואז שוב למשך זמן מה תשרור שלווה קצרה בסביבה.

מקור המים האחרון הורעל, זוהם במלח. הרס הכנסת אורחים קמצנית זו של המדבר, היה מעשה נדיר. מעט אנשים יסתכנו בפשע כה שפל. בקרב הנוודים העונש על מעשה כזה היה נורא ואיום.

במצאו את המים המזוהמים חרט סיריון את סימן האזהרה המוסכם מול המעיין והמשיך הלאה.

הודות לכישרון מיוחד, המפותח בקרב אנשי המדבר, מסוגל היה לאתר נווה מדבר נוסף, כשפיו מר ממלח, ומבט זעף מאחורי שמורות־עיניו ארוכות־הריסים. היה זה יומו השני ללא מים. כפסע היה בינו לבין המוות. בהגיעו לנווה־המדבר השני השתהה והעיף מבט מהיר על הנוף. הוא הביט במים, בעצים ובמגדל. לא נראה שהחמיץ פרט כלשהו. הוא קרב לשפת הבריכה העגולה, כרע ברך והנמיך את ראשו, גורף את המים בעזרת ידו השמאלית, עמוסת הטבעות.

מאחוריו נע דבר־מה בינות גזעי הדקלים.

משהו רחב, ענקי ולבן בצורה משונה, ניצנץ בהתמזגות חרישית של אור וצל. סיריון הוסיף לשתות.

האם נעשו תנועות הגריפה של ידו קלות יותר, או שמא שונתה תנוחתו מעט?

צל נפל על פני הבריכה. כהרף־עין נמצא סיריון במרחק של כשני מטר מהנקודה בה כרע, בעוד הדבר נוחת בדיוק על אותה נקודה. בהחטיאו את סיריון צרח היצור בחרון, השליך עצמו מעלה, מתפתל בתנועה מפלצתית מול האדם אותו חפץ ללכוד בין שתי זרועותיו האדומות־לבנות, שצפרניים בנות כשנים־עשר סנטימטרים הצטמחו מקצות אצבעותיהן. סיריון נמלט הצידה, ונעמד חסר תנועה. חרבו, משוחררת מנדנה ומורעלת, נחה כמעט בעדינות על ידו הימנית. פניו הביעו הפתעה קלה ממה שעמד לפניו, ישות שהיתה בודאי יצירת השאול עצמה.

במידת מה דמה היצור שלפניו לבן־אנוש, פרט לכך שהיה גבוה מדי – יותר משניים וחצי מטר – וכחוש כל־כך עד שמפליא היה כיצד מצליח הוא לחיות.

צבעו הלבן מטיל האימה היווה חיוורון יוצא דופן באיזור זה, תחת שמש יוקדת שכזו. שיער לבנבן התנפנף כדגל מקודקודו. עיניו – ואמנם היו כאלה קבועות בראשו – בערו בתאוה צמאת־דם. היצור לא היה חמוש, פרט לציפורניו שהיו נשק מכובד כשלעצמם.

אחרי שהיה קלה, כאילו להפחיד את יריבו במראהו בלבד, עט היצור היישר על סיריון.

זה האחרון שוב חמק מנקודת ההתנגשות. במקומו לפת השד את הדקל ופלט זעקת־טירוף נוספת. החרב היפיפיה הבזיקה והלמה שוב. מכה זו היתה אמורה למעשה לחתוך את המפלצת לשניים, אך החרב גלשה ללא מאמץ בתוך הבשר הרך, לא נתקלת בשום רקמה או עצם. אף טיפת דם לא ניגרה, ושום פצע לא נוצר.

סיריון זינק מהמקום שעה שהזוועה פנתה אליו שנית. טפריה השחורים רפרפו באויר במרחק של כבוהן מגרונו של סיריון. ושוב הבזיקה החרב והיכתה עמוקות, הפעם בכרסה של המפלצת. החרב יצאה נקיה מדם, הבשר הלבן נותר בלי פגע. מבט מקרוב ביצור המעורטל לא הותיר ספק: החיה היתה חסרת טבור, וגם אברים נוספים חסרו בחלציה החשופים.

מעל, נראו שפתיה של המפלצת כמעין שקערורית וחוטמה היה שקוע באופן דומה, ובעל נחיריים בולטים. עיניה הבוערות נראו כחרירים. מעין פרודיה מעוותת על יצור אנושי. אפילו ציפורניה היו מעוקמות בכיוון הלא־נכון – למעלה במקום למטה.

פעם נוספת פנה סיריון כלפי היצור אך הפעם חתכו הקרסים לאורך שרווליו, והחרב, לאחר שנבלמה והחליקה על פרק היד הבלתי־חדיר, חבטה על אחד הקרסים ברעש מחריש אוזניים. המפלצת יבבה וקפצה בזעם לאחור.

גם סיריון, כאילו ביקש לחקות אותה, סב לאחוריו והחל רץ. כשהחיה המאוששת פרצה בריצה אחריו, נפנה סיריון במהירות, מכוון חרבו בחיפזון לפגוע בשתי זרועותיו של היצור האל־אנושי בתנועה מסחררת אחת. כמעט היה הרעש כשל כיסוח חרמש־פלדה. עשרה שברים שחורים הושלכו לחלל האויר הצלול, מלווים ומואצים על־ידי עשרה קילוחים עזים של נוזל לבן עכור.

זועק ביסורי גסיסה התמוטט היצור על ברכיו המשונות, משרבב לשונו. כעת התנפנף שיערו דמוי הדגל קדימה בטווח תפיסה, רק כמטר וחצי מעל פני האדמה. השיער היה מונח בידו השמאלית והמטובעת של סיריון, נגזז בידו הימנית האוחזת בחרב בן־רגע.

בדומה לצפורניים, גם גזיזת השיער הניבה שפע של דם עכור. אחוז עווית וגונח החליק היצור על הגדה בין קני הסוף, מוגלתו הלבנה מכתימה את האדמה סחופת החולות. בפרפרו ברשעות נראה היצור כשוקע בתרדמת מוות.

הגניחות דעכו, אך צווחה חדשה נשמעה, הפעם מכיוון המגדל, ואחריה חריקת בריחים מוסתים ומחיצות מוסרות. אל שפת המים מעד אדם נמוך קומה, שמנמן, שחור־עור ושיער, לבוש בגלימה. קמע היה מחובר לגלימה, וכן כלי כישוף דומים נוספים.

“זר,” קרא האיש לסיריון. “ביצעת מעשה בלתי אפשרי.” סיריון מחה חרבו בקני־הסוף. “תודה על המחמאה.” השיב בצניעות. “אמור לי,” אמר האיש מהמגדל, “כיצד מצאת את נקודת התורפה של המפלצת?” “גלוי וברור,” ענה סיריון, “שהיה זה היפוכו של צלם־אנוש. מה שפגיע אצל האדם היה בלתי־חדיר אצל היצור. לכן, מה ניתן להסיר אצל האדם ללא נזק? שערות. ביצור הזה מסתבר שסילוקם גורם למוות. הוא גוסס, אך לא מת עדיין.”

“נכון הדבר,” אמר האיש. “אך עשית עמי חסד. במשך שלוש שנים כלא אותי היצור הנתעב במגדל זה. אין אני איש סייף, הוגה דעות הנני. התפללתי לאלוהים שיבוא אחד כמוך. שמי ג’ובֶד. היכנס בבקשה למעוני ונסעד על שולחני. הרשה לי להראות לך את האוצרות שצברתי. בחר כל דבר שתחפוץ, בו אוכל לגמול לך.”

ג’ובד הוביל את סיריון במעלה מדרגות האבן אל חדר רב־מידות.

כלי כישוף הונחו בכל מקום, גלויים לעין: גולגלות מצוחצחות, מפות־כוכבים, חלון מזרחי מאורך דרכו ניתן לצפות ברקיע, כדור בדולח המשמש לראייה מרחוק, נישא על כן־נחושת. כלים נוספים עמדו על ארגז, עמוד ושולחן. שולחן נוסף היה עמוס בכל טוב: דברי־בשר קרים, ממתקים, פירות ואפילו כד יין, ספלי שתיה מוכספים, וכלי מוזהב של תבלינים. דלת נוספת, פתוחה במקצת, בקיר הדרומי, הובילה לחדר שינה אפל שהכיל גופים מעורפלים שהחזירו אור מפינה זו או אחרת.

ג’ובד, עייף כנראה מההתרגשות או מהטיפוס מעלה ומטה במדרגות האבן, צנח על כיסא מפוסל והורה לסיריון בידו לעבר היין והמטעמים.

“אני מוקסם מארוחתך,” ציין סיריון. האם אמרת שהיית כי היית כלוא כאן שלוש שנים?"

“אדוני היקר,” אמר ג’ובד, “לא אתפאר אם אומר כי מכשף אנוכי. אחרת לא הייתי יכול להשיג פריטים שכאלה. רק כלפי יצור מבעית זה שבחוץ לא עמד לי כוחי.”

סיריון בחר לו מנת לחם ובשר, בוחן בעצלתיים את התבלינים: זנגוויל, ראשי בשמים, פילפל, מלח וקינמון. כשקרב לכד היין אמר ג’ובד: “גם בשבילי, בבקשה. אני עייף מלקום ממקומי, אדוני, אז אנא בטובך.”

סיריון מזג כוס יין והגישה למארחו. ידו של ג’ובד רעדה קמעה והוא חייך כמתנצל. “סלח לי על חולשתי. הבט בבקשה בחדר הסמוך ובחר לך כל אשר תחפוץ.”

סיריון פתח לרווחה את הדלת. בצידו האחד של החדר ניצבה מיטה ובצידו השני פסלוני כישוף מסתוריים, קמעות, פסלי־חיות ולוחות חרוטים. כולם היו עשויים מחומרים יקרים; זהב, כסף, שנהב, ואבנים יקרות. מול הקיר המזרחי, חבוי מעט מאחורי הדלת, תלוי היה על מסמר גוף מאורך סמויי ביצה. הגוף הסגלגל זהר חלושות, מוסווה על־ידי מלמלה שחורה, שצרוף מקרים מוזר גרם לה להחליק מהמסמר מטה אל הרצפה, ברגע שסיריון נפנה להביט בה. או־אז נגלתה לפניו מראָה עשוייה ברונזה וממורקת ללא פגם, ששיקפה בבואה מושלמת של פניו של סיריון, ממש כראי זכוכית.

“מבין אני שמצאת את המראה של זילומי,” קרא אליו ג’ובד, קולו רענן יותר. פניו קרנו. לא יכול היה להביט בראי עצמו מהחדר החיצוני, אך יכול היה להבחין בסיריון ולשער לפיכך את פשר התעניינותו בקיר המזרחי. “האין זה נאה?”

“הנוודים נוהגים לומר” השיב סיריון, “שקשה לראות מבעד לרעלה”.

ג’ובד נראה מוטרד. “אך האם לא נפלה הרעלה מהראי? בדרך־כלל קורה הדבר כל אימת שאדם נכנס לחדר, בהתאם לכישוף, ללא ספק.”

“הרעלה נפלה,” אמר סיריון, מוסיף לעמוד מהורהר מול בבואתו המכושפת, מחויר באורח מוזר יותר ויותר.

“שמעת בודאי את סיפורה של זילומי,” הוסיף ג’ובד, בעליצות מחודשת. "כיצד אביה החורג, המלך הְרָאוּד כלא את הנביא הוקאנן בבית האסורים שלו. בראותה אותו, התאהבה בו זילומי ממבט ראשון. זילומי היתה מעין קוסמת, שדה למחצה, בעלת עיני־זהב ושיער בצבע ראי הברונזה עצמו. הראוד מצידו חשק בה, ולילה אחד הפציר בה לרקוד לפניו ריקודים חושניים אחדים שלימודוה השדים. בשיכרותו הבטיח לה תכשיטים ועושר בתמורה, ולאחר מכן, ככל שגברו שכרונו ותאוותו גם יחד, בעוד היא עומדת בסירוב, נשבע קבל אלוהים ובני פמלייתו שיתן לה בעד ריקוד אחד כל אשר תבקש ממנו. זילומי רקדה. ריקודה, כך מספרים, גרם לנרות רבים להידלק, כאילו מרצונם החופשי. בתום הריקוד הזכירה זילומי להראוד את הבטחתו. הוא צחק ושאל מה רצונה.

“תן לי,” אמרה, “את ראשו של הוקאנן מופרד מגופו.” הראוד נדהם ונחרד. הוא כלא את הנביא על מנת שירקב בכלאו. ירא היה להוציא להורג, אך זילומי התעקשה. “נשבעת בפני האלוהים ובני פמליתך.”

הראוד הציע לה אלטרנטיבות אחרות: תיבות מלאות רכוש ואפילו את ממלכתו. אך זילומי הקשתה עורף. רק את ראשו של הוקאנן ארצה, ולא שום דבר אחר. לבסוף, יגע לחלוטין, הסכים הראוד לקרוא לתליין כשזילומי דיברה שנית. “ברור לכל,” אמרה, “שבתיתך לי את ראשו של הוקאנן, אתה נותן לי את חייו”. הראוד הסכים בצער. “ובכן,” אמרה זילומי, “מאחר שמוסכם שחייו שייכים לי, לא אקחנו שחוט, אקחנו חופשי.”

לכוד בפח, לא נותר להראוד אלא לציית. הנביא שוחרר.

זילומי נטשה את חייה מלאי העושר והקסמים והצטרפה להוקאנן במסעו אל המדבר. כדי להוכיח את אהבתה אליו, גזזה את שערה והשאירה את בגדיה הטובים על החול, ואפילו את כלי הקסם שלה הותירה שם, וביניהם גם את הראי באמצעותו הפעילה את כשפיה האיומים ביותר".

סיריון לא מש ממקומו. “מכיר אני את האגדה. הרבה תבעו בעלות על שארית קניינה של זילומי.”

"אך ראי זה, " אמר ג’ובד בנחת, “ראי זה יוכיח לך שזוהי יצירת רשע.”

הצופה מהמגדל צבר כוח על מנת להתקדם לפתח היציאה. אוחז בידו של סיריון, הוביל אותו מחדר השינה חזרה לחדר החיצוני.

“האם הרגשת את נשמתך נשאפת ממך באיטיות, סייף נכבד?”

פניו של סיריון קיבלו שוב את גונם הטבעי כשאמר בעליזות, “מה גורם לך להניח שיש לי נשמה?”

קמיטת מצח דאוגה תפסה את מקום החיוך בפניו של ג’ובד. “מצטער אני להרוס אותך בדרך זו,” אמר, “אולם האנוכיות נצחה. רצוני לחיות. ולמרות שאינני חפץ בבזבוז חיוניותיך, הדבר חייב להיעשות. עושרה של חכמת הכישוף שאוכל להאציל על העולם שווה את יופייך וכשרונך החולפים, ותפצה על אובדנם. אלוהים יסלח לי.”

ג’ובד נראה בברור נמרץ יותר. חיוך עליז, טוב לב, ננסך על פניו. “את סיפורם של זילומי, הראוד והוקאנן כבר סיפרתי, שמא אספר לך את סיפורו של ג’ובד והמראה?”

סיריון פסע לעבר החלון. קשה היה לנחש את פשר המחשבות שהתרוצצו במוחו. אך מתבונן היה מבעד לחלון כאילו רותק לדבר מה, לאיזו תנועה בלתי נראית, לקול בלתי נודע הקורא מנווה המדבר.

אפילו שמי המזרח יקדו עתה כטופז אפוף אש. בין העצים צרובי השמש ליד המים שקרני השמש האחרונות הפכום ליין, עמד דבר מה. משהו קטן, מעורפל, ננסי כמעט, בקושי ניתן להבחנה. צל? צל לבן לבן? ואילו המקום שבו שכבה המפלצת הגוססת היה ריק…

"אין חשיבות לדרך בה זכיתי בראי הברונזה של זילומי, "אמר ג’ובד. “התכוונתי להשתמש בו לביצוע מספר ניסויי־כשפים. היה קל לשאת את המראה, כה מסתורית ומושלמת כפי שראית. אך למרבה הצער הוטל בה קסם רב־עוצמה, כפי הנראה על־ידי הנסיכה־המכשפת בעצמה בתקופת ההכשרה, כדי שרק היא לבדה תוכל להפיק תועלת מהכוחות החבויים במראה. הראי היה קבוע בתיבה שממנה רק לחש עז ומיוחד יוכל לחלצו. עלה בידי להפעיל את הלחש ולבטל את הכישוף, וכך הייתי הראשון שהיביט בראי־הברונזה. בעשותי זאת חשתי מייד חולשה, ושנפשי נסחטת מקרבי, כאילו נשמתי, או מרכיב אחר של הוויתי נשאבו מתוכי ללא רחמים. כאשר הוקל המתח, התחלתי לחקור במרץ את הגורם שחולל אותו. מגדל זה אליו הלכתי על מנת להתבודד במשך ניסויי, מצויד כבר בקמיעות וכשפים למכביר. שום ישות מסוכנת אינה יכולה להפגין את כוחותיה בין כתליו. אך על ידי מעקב מבעד לחלון ראיתי – נחש מה ראיתי, סייף יפה תואר!”

“לא הייתי חולם לנחש,” ענה סיריון בנימוס, עיניו נעוצות עדיין בנווה המדבר שלמטה. “אולי חכם אתה,” אמר ג’ובד. "אגלה מה ראיתי. יצור ספק־אנושי בגובה של יותר משניים וחצי מטר, לבן־חיוור כפלדה מותכת, צנום להחריד, שחור־טפרים, אורב, צורח ומשתולל. הראי, אתה מבין, נטל ממני מעט מהוויתי הרוחנית והפנה אותה נגדי, כשהוא יוצר את ניגודי המושלם: ענק וצנום, בעוד אני נמוך ועגלגל; לבן, בעודי שחום כזית, ובנוסף לכך פרימיטיבי, אכזר וברברי, בעוד אני מתורבת ואדיב.

"אבל אינני טיפש, ליתר ביטחון הברחתי את כל שערי המגדל, ובקראי במגילות הגדרתי את טיבו המדוייק של אותו דבר מזוויע. כך למדתי שתשוקתו העיקרית היא לרצחני ולשתות את דמי, ועם מותי יתפוגג היצור ויעלם כלא היה. למדתי שלא אוכל, אפילו היה בי העוז, לתקוף ולהרוג את היצור. גם אם יעלה בידי לגלות את נקודת התורפה שבאמצעותה ניתן להתגבר על חסינותו, לא אוכל אני להשמידו, כי אם יושמד – אובד גם אנוכי עימו, שכן קשורים אנו בנפשותנו, כפילים מנוגדים. בשתי שיטות יכולתי לנקוט כדי להציל את עצמי. הראשונה היתה זו: לפתות בקסמי אנשים אחרים לקרב הנה, רבים ככל שאוכל, בכל ימות השנה. את חפי־הפשע האלה מיהרה המפלצת לטבוח, להקיז את דמם ולאחר מכן לזלול את בשרם, אבריהם ועצמותיהם. כאשר הושקט זמנית תאבונה המבעית, היתה עוזבת אותי לנפשי, ולעיתים אף התירה לי להתרחק מעט מנווה המדבר, אם כי מעולם לא נתנה לי להתרחק ללא השגחה. לאחרונה ביקרתי בבאר סמוכה וזיהמתי את מימיה במלח, דבר שסייע לי למשוך קורבנות נוספים הנה, אל המים. באשר לשיטת ההגנה השניה מפני השד המרושע, מעולם לא חשבתי לנסותה גם משום שדרשה הבאת אנשים נוספים מלבדי למגדל, דהיינו התרת כשופי־המשמר, וגם משום שהמפלצת שיסעה כל אדם שקרב. מעולם לא דרכה רגל אדם על מפתן ביתי, אף כי קיויתי להזמינם פנימה.

“ואז, אדוני היקר, הופעת אתה. אתה פתרת את הבעיה של נקודת התורפה של המפלצת, שילחת אותה את פי הקבר – מה שכאמור יגרום למותי שלי, בהיות נשמתנו כרוכות בקשר בל־ינתק. לפיכך נחפזתי אליך, וכה השתוקקתי לארחך בביתי ולהובילך לחדר בה נמצאת מראת הברונזה. כי זאת היתה שיטתי השניה: אם אדם אחר יביט במראת הברונזה אחרי, נפשו תאבד במקום נפשי. ישותו תילכד ושלי תשתחרר. הפוכי ייעלם והיפוכו יווצר. ומה יקרה במקרה שלך, גיבור נוכרי? שפיפות במקום זקיפות, כובד־גוף במקום תמירות, לובן במקום שיזפון, שיער שחור במקום זהב־תלתליך, וכיעור במקום יפי־תוארך. הבט מבעד לחלון. אמור לי, האם זה כך?”

“יכול אתה לשפוט בעצמך,” אמר סיריון.

היה סמוך ובטוח שכל אעשה. אך נדמה לי שאתה מהרהר בנקמה, אדוני הנכבד. מוטב שארחיב את הסברי. ראשית, בודאי שמת לב לכך שאם יעלה בידך לגרום לי להעיף מבט במראה שנית, יתבצע החילוף שוב, נפשך תשוחרר ושלי תאסר פעם נוספת. אך אני הכנתי לחש מיוחד בזמן שהותי פה למקרה לא סביר שכזה. מרגע שאביט שוב במראה, לא נותר לי אלא לדקלם משפט מסויים על מנת לחסן עצמי בפני הקסם. בביטחון מירבי יכול אני לעמוד בפני המראה כל עוד מתנגן משפט זה על שפתי, או אפילו מועלה רק במחשבתי, כך שגם קטיעת לשוני לא תסייע לך. וגם אין כל דרך בה תוכל להכריחני להביט במראה, האמן לי, בלי ידיעתי על כך. אפילו תהיה מוסווית היטב ואעבור על פניה בלי משים עטופה, נאמר, מאחורי מסך או אריג, בבואתי לא תופיע על פניה וכישוף יניקת־הנפש לא יפעל. יכול אתה לחשוב שתוכל לרמות את קסמי בדרך כלשהי על־ידי גרימת אובדן הכרתי ומשיכתי למול פני המראה, אך גם פעולה כזאת תהיה חסרת־ערך. כאשר האדם רדום או חסר הכרה, מופרדת הוויתו הפסיכית מגופו, ולא תיקלט על־ידי המראה. כשתשוב הכרתי, אפלוט מייד את משפט הקסם ואבטל את ההשפעה. לפיכך אני מציע לך להפקיד עצמך לגורלך ולמותך. “אינך יכול, כמוני, להמיר דם אחר וחיים אחרים בשלך. אני הקורבן החליפי היחיד. ולמרות היותי חסר כוח נגד כוחה של היישות שהמראה הפיקה מקרבי, אינני חסר־אונים כנגד יישויות דומות של אחרים, ופיתחתי לי הגנה על עצמי באמצעות קסמי. נוסף על כך ביטלתי את השפעת הקמיעות המגינים על המגדל כך שמייד יכול היפוך הרפאים שלך להיכנס ולהרגך. אני מרגיש שחיים של בישי־גדא רבים מדי הוקרבו. אתה הענקת לי סיכוי לחופש, על כן מותך יהיה האחרון. לפיכך ככל שיוחש, יהיה מותך קל יותר. יכול אתה להקריב עצמך להיפוך המפלצתי שלך, או להרגו. בשני המקרים התוצאות זהות. שניכם תמותו. מצטער אני על קשיחותי. נחם עצמך בכך שאובדנך יאפשר לפילוסוף בעל שעור־קומה כמוני לחיות ולהתמיד במלאכתו.”

“כבוד קשה מנשוא,” אמר סיריון.

שבריר שניה אחרי מילים אלה זינק קל כחתול מבעד הדלת אל מורד המדרגות.

ג’ובד לא הוסיף עוד להתבונן, אם באמצעות כדור־הבדולח ואם מבעד לחלון, לעבר נווה־המדבר.

היצור המתין, מטיל אימה וזוהר בלילה האפל. ה’אני האחר' של סיריון, היפוכו שנולד מהבבואה במראת הברונזה של זילומי.

היה זה כמו שניבא ג’ובד.

שפיפות לעומת זקיפות הקומה של סיריון, כובד־גוף לעומת תמירותו, כיעור מגוחך לעומת יופיו, גסות לעומת מראהו העדין. על הפטריה הלבנה שהיתה אמורה להיות ראשו, צימח חוטים שחורים – היפוך לשיער הזהב של סיריון. ידו הימנית, בעלת הציפורניים המשונות, עוטרה בסילוף עילג של טבעות, ובידו השמאלית מעין חרב, רחבה יותר בקצהָ מאשר בבסיסה. ברייה עילגת ומחליאה. והיא צחקה לעומתו, בחיוך אוילי, מזמין. שיניה העקומות גיחכו, והיא ריחפה לעברו מבעד לחשכה, ככדור זורח של טינופת.

אך בבואתו היתה, כמובן, מגושמת לעמת זריזותו, וטיפשה לעומת חריפות שכלו.

במהירות הבזק נטה סיריון הצידה, הושיט ידו, אחז בחוטים השחורים וקרע אותם מראש היצור. המפלצת השתרעה על הקרקע ודם לבן־זורח ניגר. פעמיים נוספות הונפה חרב הפלדה וכל הציפורניים הוטלו ארצה. היצור גווע, מקונן בייסוריו, וסיריון חש את מותו אף הוא, חש את המוות שאמור היה להפוך למותו שלו. אך קשה היה להבחין שאכן כך חש. סיריון התעלם מכוחותיו האוזלים.

הוא רץ למגדל. מכיוון שהוסרה הגנת הקמעות, דבר לא עצר את התקדמותו. רגליו ריחפו כמעט ללא קול על פני האבנים, גומעות שלוש־ארבע מדרגות בכל צעד. יבבת המפלצת שמתחת גברה על כל רעש שהקים במרוצתו.

ג’ובד לא ציפה לו, ובוודאי לא שיופיע בצורה כזאת. כאש הרסנית, כחץ מקשת, פרץ סיריון לחדר. לרגע קפא הקוסם על מקומו, משתאה, ומייד אחר כך פגע כדור־הבדולח במצחו, מכוון כהלכה אל מטרתו בידיו של סיריון.

ג’ובד הקיץ בתחושת בחילה, חוסר נוחות ומבוכה. למרות שזכר כל מה שארע לפני כן: מראת הברונזה, התחבולה, סיריון, כדור־הבדולח, היטשטשו זכרונות אלה בנבכי ראשו הדואב ובעטיה של הכמות המבחילה של מלח שהוכנסה בשיטתיות בין שפתיו ללשונו וחניכיו. מתנודד על ברכיו, מקיא ויורק, אחז ג’ובד בכוס היין שעל השולחן, גמא ובלע כמות לא מבוטלת בטרם הבחין בעובדה שהיין, למרבה הצער, טובל במלח אף הוא. כל מלאי התבלינים נמזג לתוך הכד; לא רק המלח, אלא גם הקינמון, הפילפל וכל השאר. הקבס אחז בו מייד, וגם נתן את אותותיו.

מרוקן אך רועד, עיניו שטופות וגרונו ניחר וצובר, עשה ג’ובד דרכו במהירות במורד מדרגות המגדל. נקמתו הילדותית של סיריון התמיהה את ג’ובד. הוא השתומם על כי צעיר בעל הופעה מיוחדת כל־כך סרב לקבל את מותו באצילות, או לפחות בהכנעה. אך מעשה קונדס אלים שכזה – ג’ובד גנח, מקיא את נשמתו, וקירטע בחפזה לעבר מימיו הזכים והקרים של נווה המדבר.

הירח תלוי היה מעל הדקלים, בהיר כשנהב מגולף, שוטף את מימי הבריכה בזוהר פלאי.

למרות מעשה הקונדס של סיריון הגיע ג’ובד למסקנה כי הצעיר פעל יפה ובערמומיות. לא נותר עוד דבר לפחד מפניו. מהי בחילה חולפת לעמת מוות אכזרי?

מרוצה מניתוחו פילוסופי זה, כרע ג’ובד על ברכיו סמוך לבריכה, מרכין ראשו אל המים. הוא הסב עיניו מהדמות המעורפלת והחיורת בינות ההרדופים. במהרה ימות היצור המבחיל סופית ויעלם. גופתו של סיריון לא נראתה בשטח, למרבה המזל. לפחות, הירהר ג’ובד, הואיל הסייף בטובו לסחוב עצמו אל המדבר על מנת להתפגר שם.

מלא הכרת תודה, טעם ג’ובד את מימיה הצלולים של הבריכה. למרות רעידת הפתע שנתקף בה, מעין תגובה כתוצאה מבחילתו הקודמת, שתה ברוחב־לב ובשאננות, ובהרגשה גוברת של נוחות. עד שצל מוארך חסם את אור הירח על פני המים.

ואז, בצווחה של חוסר אמון, התפתל ג’ובד בניסיון לקדם את גובהו העצום וציפורניו השסועות של היצור המבעית שהיה היפוכו שלו, כזה שהתפתח לראשונה מבבאותו במראה.

מעבר להרדופים שכב סיריון על החול בעלטת הליל, ממתין לרוחו שתשוב אליו כלולב הנישא ברוח. רבות עשה במגדל לפני שיכול היה להרשות לעצמו להישתרע כאן. בעוד המפלצת הגוססת לוקחת את חייו נגד רצונו, הבין סיריון שעל פי ההגיון חייב הוא לנצח במשחקו זה נגד המוות. אך נגד המוות אין פשרות, אין מוצא, אין ערבות או כבוד. כך שכב, אור הירח על עיניו, ממתין לקיצו או לשובו לחיים.

אך חיים הם חיים, ובשובם הביאו עימם את המרפא.

עם מהרה יכול היה לקום ולפסוע על גדות הבריכה, נשמר מלקרב אל שפת המים, למרות שדבר לא נותר שם; לא שרידיו של הקוסם ולא של המפלצת.

סיריון חרט בקפדנות את סימן האזהרה על גזעי הדקלים כדי להתרות על מימיו המזוהמים של נווה־המדבר.

לאחר מכן, ממרחק הגון, בעט ודחף כמויות של חול ואדמה אל תוך הבריכה. היתה זו משימה מתישה, אך הוא לא חדל עד שנמלא הנווה בוץ ורפש, ותחתיתו הורמה במידה ניכרת. בעשותו זאת, קבר ומחה כליל את הדבר שקודם לכן היה פשוט מוסווה תחת המים בלילה האפל, מבלי שייפגם כושר השיקוף שלו. החול השוקע כיסה והסתיר את ראי הברונזה שסיריון הטיל אל הבריכה כמחצית השעה לפני שג’ובד כרע על שפתה כדי ללגום ממימיה.

לארי ניבן

לארי ניבן נחשב לאחד מסופרי המד"ב הבודדים, המשתייכים לדור הצעיר יותר של הסופרים האמריקניים, (הוא יליד 1938), הכותבים עדיין מד"ב ‘נוקשה’ במיטבו. ידיעותיו הנרחבות של ניבן במדעים המדוייקים הקנו לו שם של סופר המקנה אוירת אמינות מדעית ליצירותיו, אם כי לא אחת הוא אינו בוחל גם באלמנטים הקרובים יותר לכישוף וכוחות נסתרים מאשר למדע. ספרו הנודע ביותר הוא ‘עולם־טבעת’ (1970), שלאחרונה נכתב לו המשך, ‘מהנדסי עולם־הטבעת’. ניבן כותב מדי פעם מאמרים משעשעים אך מחוכמים על נושאים הקשורים למד"ב. אחד מהם, הדן בנושא הקלאסי שכנראה לא ימוצה לעולם, מוגש לפניכם.

* * *

היה היה פעם איש שהוענקו לו שלוש משאלות. הוא בזבז את שתי הראשונות, והכניס עצמו לצרה כזאת עד שמילוי כל אחת מהן היה גורם לו סבל בל יתואר. בייאושו זעק האיש, “הלוואי ולא היתה לי מעולם סנדקית קוסמת!” וכך תוקן העבר ושתי המשאלות בוטלו.

הנה כי־כן סיפור המסע־בזמן הראשון היה מעשיית־פיות – שתומצתה כאן באופן קיצוני.

הנושא טמון עמוק בספרות. ל. פראנק באום עשה בו שימוש בספרו ‘ארץ הפלאים של עוץ’. קייבל ניצל אותו ביצירתו ‘סייח הכסף’. באורח מסורתי יכול הגיבור לשנות את העבר מבלי לנוע למעשה בזמן.

ה.ג'. וולס, אחד מאבותיו ומולידיו של המדע הבדיוני המודרני, הוליד גם את כלי־הרכב הנוסע בזמן. זאת אולי הסיבה לכך שצאצאיו הרוחניים של וולס נוטים לטפל במסע בזמן כמדע בדיוני ולא כפנטסיה. אבל וולס כתב רק על מסע אל העתיד. הוא החמיץ את ‘פרדוקס הסבא’ וכל יתר הפרדוקסים הנגזרים ממסע אל העבר. מכונת הזמן שלו היתה פשוט כלי־תחבורה, לא מרשימה יותר מהחומר המבטל את כוח־המשיכה, ה’קאבוריט'¹.

וולס החמיץ גם את ההיבט החשוב ביותר של מסע בזמן: מילוי משאלות. כאשר ילד מתחנן “אנא, אלוהים, תעשה שזה לא היה קורה,” הוא בעצם ממציא מסע בזמן. (הוא יזנח בוודאי את הרעיון כשילמד להשתמש בשפה כהלכה, ועל כך עוד ידובר בהמשך.) המטרה העיקרית של מסע בזמן היא לשנות את העבר; והסכנה העיקרית היא שהנוסע בזמן אכן ישנה את העבר. האיש שהגה לראשונה את רעיון המסע אל העבר, שילב את מכונת הזמן של וולס עם סיפור הפיות. וכך נוצר סיפור המסע־בזמן בגרסתו הנוכחית.

מכונות־הזמן מופיעות בצורות שונות. כלי־הרכב המאוייש של וולס היה פתוח בדומה לאופניים, והעניק לנוסע מראה מרהיב של הזמן החולף ביעף. כלי־הרכב הסטנדרטי של פול אנדרסון, המופיע בסיפורי ‘משמר הזמן’ שלו, מסוגל לעשות את כל מה שעושה מכונת הזמן של וולס, ובנוסף לכך גם לעוף.

מכונות מוגבלות יותר עשויות לנוע רק אל העתיד, או שהן שולחות רק חלקיקים תת־אטומיים אל העבר, או שהן מוגבלות לדברים עוד פחות חומריים: מחשבות, חלומות, מצבים רגשיים. אחרות יכולות לבצע רק דילוגים קוואנטיים על פני מיליון או שישים מיליון שנים. סופר המטיל מגבלות חמורות על מכונת־הזמן שלו, מתכוון בדרך כלל להגביל את יכולתה לשנות את העבר כדי לעשות את סיפורו פחות בלתי־סביר. ‘פרדוקס הסבא’ הוא עניין בסיסי בכל דיון במסע בזמן. הרי הוא לפניכם:

בגיל שמונים הסבא שלך ממציא מכונת־זמן. אתה שונא את הזקן, ולכן אתה גונב את המכונה, נוסע בה שישים שנים אל העבר, והורג אותו. וכי מי יחשוד בך?

אבל הרי הרגת אותו לפני שהוא פגש את הסבתא שלך. כלומר אתה בכלל לא נולדת. וגם לא היתה לו ההזדמנות לבנות את מכונת הזמן.

אבל אם כך הרי שלא יכולת להרוג אותו. לכן הוא יכול היה להוליד את אביך, ואביך הוליד אותך. ואחר־כך נבנתה מכונת הזמן…

אתה ומכונת הזמן קיימים ולא קיימים בו זמני. פרדוקס.

באופן כללי נכנה כל התערבות שכזאת בעבר, ובמיוחד התערבות המבטלת את קיומו של המתערב, בשם ‘פרדוקס הסבא’.

מסע אל העבר מפר אי־אלו מהחוקים שאותם אנו רואים כחוקי הטבע.

א. מכונת־זמן המגיעה מהמאה השלושים לספירה אל המאה העשרים, אפשר להתייחס אליה כאל משהו הצץ משום־מקום, יש מאין. הדבר מפר את חוק שימור החומר. אם הכלי נושא עימו מקור אנרגיה כלשהו, אזי מופר גם חוק שימור האנרגיה… בעצם זהו פלפול־סרק, שכן שני החוקים הללו אינם אלא חוק אחד בימינו אלה.

לומר שכמות שווה של חומר תיעלם אלף שנים מאוחר יותר, זאת לא תשובה. במשך עשר מאות שנים הסתובבה לה כאן מכונת זמן ‘עודפת’.

אך העניינים חמורים עוד יותר כשפרדוקס הסבא נכנס לתמונה. אפשר לדמות בנפשנו מכונת־זמן בת מאות שנים, המונחת במוזיאון בתוך ארגז זכוכית ופלדה הבנוי מהזכוכית והפלדה שמהם היתה יכולה להיבנות מכונת־הזמן, אילו היה מישהו מפתח אחת כזאת, דבר שלא קרה בגלל ההתערבות בעבר באמצעות אותה מכונת־זמן עצמה.

ב. אם אי אפשר לשלוח חומר דרך הזמן, אולי אפשר לשלוח אותות־מידע.

אבל אפילו זה מפר את חוק שימור האנרגיה. כל אות כרוך באנרגיה בצורה כלשהי.

יתרה מזאת, חוקי היחסות קובעים שמידע אינו יכול לנוע מהר ממהירות האור. אות הנע אחורה בזמן, נע במהירות גדולה מאינסוף!

ג. מסע פיסיקלי בזמן מפר בברור את כל חוקי התנועה, שכן תנועה תמיד מתייחסת לזמן. הדבר משפיע על שימור התנע, על האנרגיה הקינטית, ואפילו על חוק הכבידה. חוק הכבידה של מי שלא יהיה.

ד. מה באשר לשאיבת מידע מן העתיד?

אם חיזוי וניבוי אינם אלא ניחושים מוצלחים מאוד של התת־מודע, אזי לא מופר שום חוק. אבל אם ראיית הנולד קשורה איכשהו בזמן…

אני מצטט את עיקרון אי־הוודאות של הייזנברג: אי אפשר לצפות במשהו מבלי להשפיע עליו. אם מישהו צופה בעתיד, חייב להיות חילוף אנרגיה מסוג כלשהו. אבל זה אומר שהעתיד שרואה הצופה הוא הוא העתיד; שהוא כבר קיים; שמידע זורם אל העבר.

הראיתי שהדבר מפר את חוקי היחסות ושימור האנרגיה. הדבר מעורר גם את פרדוקס הסבא, אם המידע שנשאב מעתיד מסויים מנוצל כדי ליצור אחר במקומו. ואם אי אפשר להשתמש במידע הזה כדי לשנות את העתיד, אז בשביל מה הוא טוב?

סליחה, מה היתה ההערה בנוגע לבורסה?

ה. מסע אל העתיד אינו קשה יותר מהשעיית־חיים (כגון הקפאה) וכמוסת־זמן טובה ועמידה. אבל אינך יכול לחזור הביתה בלי לנסוע אל העבר.

האם כל זה לא נראה כמו התעסקות בקטנות? מובן שכן. האם עלינו להתייחס אל חוקי היחסות והשימור כאל חוקים קדושים שלעולם לא ייסתרו, גם לא על ידי חריגים יוצאים מן הכלל? חס וחלילה.

אבל מסע בזמן מפר חוקים שהם בסיסיים יותר מחוקי השימור.

אמונתנו בחוקים כלשהם מבוססת על הנחה מקדמית – אמונה בסיבה ומסובב. מסע בזמן הופך את הסיבה והמסובב. פרדוקס הסבא מדגים כיצד המסובב המתרחש לפני הסיבה, עשוי לגרום לסיבה לא לגרום למסובב, והתוצאות מכל זה אפילו אינן עקיבות.

דמויות המופיעות בסיפורי מסע בזמן מתלוננות לעתים מזומנות על שהשפה האנגלית אינה בנויה לטיפול במסע בזמן. כל הזמנים שבדקדוק משתבשים. אצלנו בחוגי המקצוע, הבעיה קרויה ‘מספר כאב־ראש של אקסדרין’…

כדי להדגים את העניין, אצטט מעט מאחד מסיפורָי, ‘ציפור ביד’. גיבורי הסיפור עוללו הרס נורא לעבר, והם דנים כיצד ניתן לתקן את המעוות:

זו לא היתה סטיה מן הנושא כלל ועיקר. השפה האנגלית אינה מסוגלת לטפל במסע בזמן. המסקנה היא שמוחם של אבותינו הקדמונים אשר יצרו את השפה לא היה מצוייד כהלכה לשם טיפול במסע בזמן.

מובן שגם מוחנו אינו מצוייד לכך; שכן חשיבתנו תלויה יותר מדי בשפה שבה אנו מדברים.

ככל שידיעתי משגת, לשום שפה אין זמנים המותאמים לטיפול במסע בזמן. לשום שפה על פני כדור־הארץ. עדיין.

אולם באותה מידה גם שום שפה לא היתה בנויה לטיפול בלייזרים, בטלוויזיה וטיסות־חלל, עד אשר פותחו לייזרים, טלוויזיה וטיסות חלל. המילים באו בעקבותיהם.

אילו נכפה עלינו מסע בזמן, האם לא היינו מפתחים שפה מתאימה לטפל בו?

לשם כך היינו זקוקים לזמן עבר בסיסי, לזמן עבר חילופי, לזמן עבר פוטנציאלי (‘היה עשוי להיות’), לזמן עתיד חילופי לזמן עתיד שנשלל (עבור עתיד שלא יכול להתרחש עוד), לזמן הווה בסיסי־מקומי, לזמן הווה רגעי, לזמן הווה רצוף (לשימוש כאשר המכונה נעה דרך הזמן), לזמן עתיד עבר (“אפגוש אותך בעת הפצצת פרל־הרבור בעוד כחצי שעה.”), לזמן עבר עתיד (“זו סתם מזכרת שנטלתי עימי מביקורי בעוד מיליון שנים מהיום.”), וזמנים רבים נוספים. היינו זקוקים לפחות לשני כיוונים של זרימת זמן: זמן אישי רצוף, וזמן אוניברסלי, עם סדרה מושלמת של זמנים דקדוקיים לכל אחד מהם.

נהיה זקוקים לכינויי־גוף כדי להבדיל, למשל, את ‘אתה של העבר’ מ’אתה של העתיד' ו’אתה של ההווה'. אחרי הכל, שלושתכם עלולים להסב סביב אותו שולחן לפעמים.

בינתיים (אם יש עדיין, בעזרת האל, משמעות כלשהי למילה זאת), אין ברירה אלא להתייחס אל מסע בזמן כאל פנטסיה. הוא מפר יותר מדי חוקי פיסיקה והגיון כדי להחשב למשהו אחר.

אבל זוהי צורת פנטסיה המותאמת להפליא למשחקי הגיון. הפיתוי לעבד מערכת חוקים בעלת עקיבות פנימית עבור מסע בזמן היינו עצום. כל כך הרבה סופרים ניסו לעשות זאת!

הבה נתבונן בכמה אפשרויות היותר פופולריות:

בעד מסע בזמן, סעיף 1: נניח ש־א) אפשר לנוע רק אל העתיד. ב) היקום הוא מחזורי בזמן, חוזר על עצמו שוב ושוב.

זה עובד! כל מה שעליך לעשות זה לנסוע אל העתיד, לעבור את הקריסה הגדולה של היקום, את המפץ הגדול שבו הוא מתפוצץ מחדש, ולהמשיך לנסוע עד שאתה מגיע לסביבות העָבָר שאותו אתה מחפש. ואז אתה יכול לרצוח את היטלר ב־1920, או לזרוק פצצת־מימן על הינקים במלחמת הצפון והדרום, או להגשים כל חלום מטורף אחר שלך. ואין כאן שום ‘פרדוקס סבא’. אתה פשוט מגיע לעתיד חדש.

נכון, המהדורה החדשה שלך לא תערוך את המסע. אתה מחסל את המניע שלו. לכן במחזור הבא שוב ינצחו הצפוניים, והיטלר יוביל שוב את גרמניה למלחמה, וכן הלאה. פשוט יצרת מחזור כפול, ואין שום פרדוקס. שוב, מכונת־הזמן שלך צריכה להיות לא יותר מכמוסת־זמן עמידה באופן בלתי רגיל.

טעוני נגד: שלושה. ראשית, יש אנשים שאינם מאמינים בזמן מחזורי. (גם אני לא). שנית, אתור התקופה המבוקשת הוא בעיה לא פשוטה, בהתחשב בכך שעליך לחפש בכל משך חייו של היקום. תהיה בר־מזל אם תמצא בכלל פרק זמן כלשהו של ההיסטוריה האנושית. שלישית, הרחקת כמוסת הזמן שלך מהשפעת ‘המפץ הגדול’ עלולה לשנות את ההערכות הסופית של החומר ביקום, ולהוליד היסטוריה שונה לחלוטין.

בעד מסע בזמן, סעיף 2: סעיף זה מוכר בתור ‘תאוריית נתיבי הזמן המרובים.’

הבה נניח שיש אינספור מציאויות, אינסוף יקומים.

אם יצור חי כלשהו צריך להחליט בין שתי אפשרויות פעולה, או בין ברירות רבות, תיבחר בכל אחד מהיקומים אפשרות אחרת. נניח שיקומים חדשים נבראים עם כל בחירה כזאת.

במצב זה שימור החומר והאנרגיה חלים על היקום של כל היקומים. אפשר להעביר מכונות זמן מיקום אחד למשנהו.

אתם מוכרחים להודות שזה רעיון מבריק!

עדיין אין אפשרות לבקר בעבר, אבל אולי אפשר למצוא יקום שבו הארועים התרחשו הרבה יותר לאט; יקום בו נפוליאון בדיוק עומד להילחם בווטרלו, או הקיסר נירון רק מתעתד לרשת את כס הקיסרות, אז, במקום לשנות את העבר, כל מה שעליכם לעשות זה לחפש את אותו יקום שבו העבר הרצוי לכם הוא זה שהתרחש. היקום המבוקש על ידכם חייב להיות קיים, בין כל האחרים, אף שאתם עלולים להתייגע זמן ארוך מאוד עד שתמצאוהו.

כלומר, במקום מסע לאורך הזמן יש לנו כאן מסע ‘לרוחב’ – מעבר בין נתיבי זמן שונים.

סיפורים בנוסח ‘מה היה קורה אילו’ הלהיבו את דמיונם של סופרים רבים. אפילו או. הנרי כתב לפחות אחד כזה. מנקודת המבט שלנו, מסע־לרוחב־נתיבי־זמן פותר את בעיית חוקי השימור, פרדוקס הסבא, וכל היתר.

אני שונא סיפורים המתבססים על פתרון זה.

אסביר לכם מדוע. ראשית, קל מדי לכתוב אותם. אין צורך במוח שנון כדי לכתוב סיפורי עולמות־חליפיים. מה שצריך זה ספר היסטוריה טוב.

שנית… האם התלבטתם אי־פעם בנוגע להחלטה כלשהי? תארו לכם החלטה חשובה, שבאמת מטרידה אתכם, כי היא עשויה להשפיע על כל חייכם. וכעת תארו לכם שלא חשוב מה תחליטו, תמיד יהיו כפילים שלכם ביקומים מקבילים שיחליטו בכיוון הפוך.

האין זו הרגשה מטופשת? להתלבט כל כך כאשר ממילא כל האפשרויות תתרחשנה בו־זמנית?

שלישית, תורת ההסתברות איננה תומכת בתיאוריה בדבר נתיבי זמן חילופיים.

יש שש אפשרויות לנפילתה של קוביית־משחק, נכון? זה אומר ששתי קוביות יכולות ליפול בשלושים ושש אפשרויות, כולל שש נפילות שונות שסכומן שבע. כל אחת מהנפילות קובעת יקום אחד. אי־לכך הסיכוי של הזורק להגיע לכל אחד משלושים וששה היקומים הוא אחד לשלושים וששה, נכון?

מכאן שאין זה משנה כלל אם הקוביות אינן מאוזנות. אחד לשלושים ושש, בדיוק, הוא הסיכוי שהקוביות תיפולנה בדרך מסויימת. סיכוי של אחד לשש, בדיוק, שסכומן יהיה שבע.

אולם הניסיון מראה שכן משנה אם הקוביות לא מאוזנות!

בעד המסע בזמן; סעיף 3: הרעיון להפוך את כיוון זרימת הזמן איננו כה אווילי כמו שהוא נשמע. אני מצטט מאמר שהתפרסם באוקטובר 1969 בכתב העת ‘סיינטיפיק אמריקן’, תחת הכותרת ‘ניסויים בהיפוך זמן’ מאת אוליבר א. אוברסת:

“כולנו חשים בבהירות כיצד זורם הזמן; אנחנו מפיקים הנאה ניכרת, למשל, מבטחוננו בכך שתערובת שהוכנה בקפדנות של ג’ין וּוֶרמוּט לא תתבטל לה פתאום בכוסית שלנו, בהותירה אותנו עם שתי שכבות של נוזל חמים וגוש קרח. אך מוזרה היא העובדה שהחוקים המספקים לנו בסיס להבנתנו את התהליכים הפיסיקליים (והביולוגיים) הבסיסיים אינם מעדיפים כיוון אחד של חץ הזמן על פני כיוון אחר. החוקים היו מייצגים את העולם לא פחות טוב גם אם הזמן היה זורם אחורה במקום קדימה, והקוקטיילים היו מתפרדים במקום להתערבב…”

האמנם היקום אינו משתנה עם היפוך הזמן? פיסיקאים רבים סבורים שלא. אוברסט ועמיתו רוט בילו כמעט שנתיים בחיפושים אחר מקרה בפיסיקה תת־אטומית שבו האי־שונות בהיפוך הזמן אינה נשמרת.

הם ידעו בדיוק מה הם מחפשים. הם עקבו (באמצעות מכשירי תצפית מאד בלתי ישירים) אחר הפיכת חלקיק למדה לפרוטון פלוס פי־מזון. התופעה האנומלית שלה קיוו היתה צריכה להיות ערך שונה מאפס של רכיב בֶּטה של סחרור (ספין) הפרוטון.

הנקודה היא שהם לא מצאו את מבוקשם. היו ניסויים דומים רבים בשנים האחרונות, וכולם נכשלו. ברמה התת־אטומית, אין כל אפשרות לקבוע אם הזמן זורם קדימה או אחורה.

האם יכול אדם נחוש החלטה להגיע אל העָבָר על־ידי היפוך עצמו בזמן והמתנה לשנה שעברה שתבוא שוב?

התיאוריה הנוכחית אומרת שכדי לעשות זאת עליו להפוך הן את הסחרור והן את המטען של כל חלקיק תת־אטומי בגופו. היפוך המטען הופך את כל המסה לאנטי־חומר. בום!!

בפחות דרמטיות, יש לנו שימור מסה/אנרגיה. הפכו־נא את כיוון התנועה־בזמן של גוף אנושי, ולכל פיסיקאי ייראה הדבר כאילו שני אנשים נעלמו.

הדבר הינו בלתי־חוקי בברור. אין אנו יכולים לעשות זאת כך.

אולי נוכל, ביתר הצלחה, להפוך את הכיוון של נקודת־המבט של האיש: לשלוח את תודעתו אחורה בזמן. אם באמת אין כל הבדל בין העבר לעתיד, מלבד הגישה, הרי שהדבר צריך להיות אפשרי!

אבל נוסע בזמן שכזה מסכן את זכרונו במחיקה עד כדי ‘טבולה ראסה’, לוח חלק. כאשר יגיע לתאריך היעד שלו, הוא עלול שלא לזכור כלל מה היה בכוונתו לעשות שם.

כי עדיין יש לנו עניין עם האנטרופיה: המגמה להקטין את מידת הסדר ביקום, והתופעה הבולטת ביותר בתנועה ‘קדימה’ בזמן.

האנטרופיה אינה מובנת מאליה כאשר מדובר בריאקציות מעטות, כמו תנועתם של כוכבי־לכת או התפרקותו של חלקיק־למדה. אבל ענן ‘הפטריה’ שמותירה פצצת־מימן זוהי אנטרופיה.

הבה ננסה דבר־מה פחות יומרני.

נניח שמצאנו קבוצת חלקיקים שכבר נעים אחורה בזמן. (בדיוק מה שרוט, אוברסט ועמיתיהם היו עשויים לגלות בניסוייהם, אם ייתכן היפוך הזמן; אף שהרוב מצפה לגלות בדיוק את ההפך.) ועכשיו אנו רושמים שדרים על אותה קבוצת חלקיקים. שדרים פשוטים. “בלו־בן מנצח במרוץ השישי, 4.4.72.”

אבל מנקודת המבט שלנו, אנו מתחילים במציאת שדר ומסיימים במחיקתו! ואם הוא מוטעה… אנו מגלים שדר האומר: “בלו־בן מנצח במרוץ השישי, 4.4.72.” אנו מהמרים עליו, והוא מפסיד. מה עכשיו? היכולים אנו לרשום שדר שונה? או רק לסרב למחוק אותו בכלל?

אבל אילו הדבר פעל, יכולנו להרוויח הון. וזה לא מפר שום חוק פיסיקלי מוכר! באופן מעשי.

לפי שעה, רוט, אוברסט ואחרים משוכנעים שחייבים להיות יוצאים מן הכלל בנוגע לסימטריה של הזמן. אם הם יגלו ולו רק אחד כזה, הרי העסק אבוד.

בעד המסע בזמן; סעיף 4: זהו העתיק מכולם, וראשיתו ביוון העתיקה. הפילוסופים קוראים לזה פאטאליזם או דטרמיניזם. הפאטאליסט מאמין שכל מה שקורה נקבע מראש, והוא חוק בלתי נפרד מהעתיד שנקבע.

בעיני הפאטאליסט, העתיד נראה בדיוק כמו התמונה המסורתית של העבר. שניהם נוקשים, בלתי גמישים. קיומו של מסע בזמן לא ישנה את התמונה כלל ועיקר, שהרי כל נסיון מצידו של הנוסע בזמן לשנות את העבר נעשה כבר, והוא חלק מן העבר.

הפאטאליזם שימש בסיס לשפע של סיפורים על אודות נוסע־בזמן מוכה טרוף, שנלכד בנסיבות כאלה שכל מה שיעשה יגרום בדיוק לאותה פורענות שרצה למנוע². קווי העלילה הסטנדרטיים מזכירים את ‘אדיפוס המלך’; כשהיא כתובה כהלכה יש בה הניחוח של סיפורי האדם שנלחם בגבורה נגד הגורל – ומובס.

שימו לב כיצד הפאטאליזם פותר את הפרדוקס הסבא:

אינך יכול להרוג את סבך, כי לא הרגת אותו. תהרוג את האיש הלא נכון, או שהאקדח שלך יתקלקל.

הפאטאליזם הורס את היבט מילוי־המשאלות של המסע בזמן. פרדוקס סבא הוא הוא היבט מילוי־המשאלות. הלואי וזה לא היה קורה.

"אם הטאכיונים קיימים, ואם הם נעים מהר יותר מן האור, אזי נחושה החלטתי לגלות משהו יותר מהיר מהטאכיונים!"

השיטה להפיק את מירב ההנאה ממסע בזמן הוא לקבלו כמות־שהוא. לוותר על היחסות ועל חוקי השימור. להתיר את שינוי העבר, ההווה והעתיד לאפשר את היפוך הסדר של סיבה ותוצאה, ולהסכים לתוצאות שסיבותיהן לא התרחשו מעולם…

גם מסע פאטאליסטי בזמן מאפשר את כל הלולאות הסיבתיות הללו, אך הן תמיד לולאות סגורות, פשוטות, ללא חלקים חסרים. הופעתה של מכונת־זמן אי־שם גוררת תמיד את העלמותה במקום ובזמן אחר. אבל בעזרת סוג חדש זה של מסע בזמן המבוסס על בחירה חפשית…

אנו מניחים שיש רק מציאות אחת, עבר אחד ועתיד אחד; אבל מציאות זאת יכולה להשתנות לפי רצוננו בעזרת מכונת הזמן. סיבה ומסובב יכולים להשלים לולאה בכיוון העבר, ולפעמים הלולאה ניתקת ונעלמת מזרם הזמן. הנוסע בזמן שהורג את סבתו בת השש מבטל את הסיבה לקיומו שלו, אבל הוא ומכונת הזמן שלו ממשיכים להתקיים – עד שמישהו אחר משנה את העבר אפילו מוקדם יותר.

בין הגישה הדטמיניסטית וזו של הבחירה החפשית למסע בזמן מונחת מעין פשרה:

אנו מניחים מעין אינרציה, מין אפקט של היסטֶרֶזיס, או חוק שימור מיוחד למסע בזמן. העבר מתנגד לשינוי. שברים בזמן נוטים להתאחות מעצמם. הרוג את קארל הגדול, והנה מישהו יתפוס את מקומו, יכבוש את ממלכתו, יזדווג עם נשותיו, ויוליד בנים ממש כמו שלו. השינויים יהיו מזעריים ומקומיים.

פריץ לייבר עשה שימוש נאה ב’חוק שימור האירועים' בסיפורו ‘שינוי המלחמה’. בסיפורו ‘נסה לשנות את העבר’ עמל הגיבור קשות כדי לחזור אחורה בזמן ולמנוע את חדירתו של כדור אל ראש מסויים. היה מנוי וגמור עימו לעשות זאת, שכן מדובר היה בראשו שלו. בסופו של דבר הוא באמת הצליח – והיה עד לחדירתו של מטאוריט דמוי־כדור אל פדחתו של ‘האני האחר’ שלו.

ההסתברויות משתנות כדי להגן על ההיסטוריה. זוהי הצורה הבטוחה ביותר של מסע בזמן מבחינה זאת. אבל יש לזכור את העובדה שהסיכויים השתנו.

אבל אם תנסה להציל את ישו בעזרת תת־מקלע לבטח יקרה לו מעצור.

אבל אם הצלחת להרוג את סבך בן השש, יהיה לך סיכוי טוב לתפוס את מקומו. ‘חוק שימור האירועים’ מחייב שמישהו יתפוס את מקומו; כולם עסוקים במילוי תפקידיהם שלהם, אז רק אתה נשאר – דמות חיצונית מזמן אחר. עכשיו פועל חוק שימור האירועים כדי להגן עליך בתפקידך החדש!

חוץ מזה, הרי אתה נושא כבר את הגֶנים של הזקן…

אולי ייתכנו סוגים מסויימים של מסע בזמן; אבל אי אפשר לשנות את העבר. אני יכול להוכיח זאת.

נתון: יקום שבו אפשרי הן מסע בזמן והן שינוי העבר.

מסקנה: מכונת זמן לא תומצא ביקום זה.

הוכחה: אם תומצא מכונת זמן ביקום כזה, מישהו ישנה את עברו של אותו יקום. יש פשוט יותר מדי עתיד אחרי המצאת המכונה: יותר מדי אנשים עם יותר מדי כוונות טובות יתערבו ביותר מדי ארועים שקרו יותר מדי בעבר.

אם נניח שאין אינרציה היסטורית, ואין ‘שימור ארועים’ אזי כל שינוי בורא יקום חדש שלם. כל טיול אל העבר פרושו שעל כל הקוביות להיזרק מחדש. כל שינוי קטנטן משנה את כל ספרי ההיסטוריה, עד שבמקרה אחרי שינויים אין־קץ נגיע ליקום שבו לא הומצאה מעולם שום מכונת זמן.

ואז אותו יקום לא ישתנה.

כעת נניח שיש אינרציה להיסטוריה; שהעבר נוטה שלא להשתנות; שההסתברויות משתנות כדי להגן על רצף האירועים. מהו השינוי הפשוט ביותר בהיסטורי שיגן על העבר מפני התערבות?

נכון. אין מכונת זמן!

אם מסע בזמן הוא כל־כך בלתי אפשרי, מדוע כל סופר מד"ב טוב או רע משתוקק לכתוב סיפור חדש וטרי על מסע בזמן?

זוהי מעין תחרות. שום סופר אינו מאמין שהשדה ממוקש לחלוטין. ובאמת שום שדה אינו כזה. תמיד אפשר לומר משהו חדש, אם רק מצאת דבר כזה.

מסע בזמן יכול להיות אמצעי, כמו הנעה מהירה־מן־האור. ובכל זאת כותבים סופרי מד"ב קשי־עורף על חלליות מהירות־מן־האור. אם טיפוס מסויים מוכרח להגיע אל ערפילית מרוחקת, והעלילה דורשת שנערתו תהיה עדיין בנעוריה כשישוב, הרי הבחור נזקק למסע מהיר־מן־האור. בדומה לכך, דרוש מסע בזמן כדי לעמת אדם עם דינוזאור, או להעמיד אדם מודרני מול אביריו של המלך ארתור.

יש דברים שהסופר אינו יכול לאומרם בלי להשתמש במסע בזמן.

כמו־כן, מסע בזמן הוא נושא נהדר לחשיבה פתלתלה. בזאת הייתם צריכים להיווכח עד כאן.

צריך מוח מאומן כדי לבנות סיפור על עולם שבו קורות תוצאות לפני סיבותיהן; שבו הגיבור ואויבו משתדלים למנוע איש את לידת רעהו; שבו קיר של בניין יכולה להיות לא יותר מוצק מחלום, אם מישהו יכול למחוק מההיסטוריה את האדריכל…

אם אפשר היה לנוע בזמן, אילו משאלות לא ניתן היה להגשים? כל אוצרות העבר היו נופלות בידי איש אחד עם תת־מקלע בידו. קליאופטרה והלן מטרויה היו יכולות להתארח במיטתו, תמורת ארגז של תמרוקים מודרניים. המתים היו יכולים לקום לתחיה, או לחדול מלהתקיים בכלל.

אתם סובלים מעשן המכוניות? אפשר היה לעצור את הנרי פורד בזמן, בזמן…

לא. יש לנו מספיק אי־בטחון בחיים. קראו את העיתונים, ותשמחו שלפחות עברכם בטוח.

אורסון סקוט קארד הוא סופר אמריקאי בן 29, שהחל לכתוב רק לפני ארבע שנים ונדמה לנו שהוא אחד הכשרונות העולים בתחום המד"ב בשנים האחרונות. מלבד כתיבת מד"ב משמש קארד כעורך הבטאון של… הכנסיה המורמונית בסולט־לייק־סיטי, ועובדה זאת איננה בלתי רלוונטית לסיפור שלפנינו. סיפורים מפרי עטו ראו אור על דפי חשובי המגזינים כמו ‘אנלוג’, ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’ ו’אומני'. קארד פרסם גם ספר באורך מלא בשם ‘שינה חמה’.

לא נתפלא אם במשך הזמן יתפוס קארד מקום מכובד בין סופרי הז’אנר החשובים של זמננו.

* * *

המגע הראשון היה שלֵוו, לא מרעיש, כמעט שלא הסב תשומת־לב; נחיתות־פתע סמוך לבנייני ממשלה ברחבי העולם, דיונים קצרים בשפות הילידים, ובעקבותיהם כריתת הסכמים המתירים לחייזרים להקים מבנים מסויימים במקומות מסויימים בתמורה לטובות הנאה מסויימות – שום דבר מרהיב. השכלולים הטכנולוגיים שהביאו עימם החייזרים שיפרו לכולם את החיים, אך השכלולים הללו היו כבר בהישג ידם של המהנדסים, והיו באים ממילא תוך עשור או שניים. והמתנה הגדולה מכל – מסע בחלל – התגלתה כאכזבה. החייזרים לא היו מסוגלים לנוע מהר־מן־האור. במקום זאת, היתה להם הוכחה מוחצת לכך שמסע מהיר־מן־האור איננו אפשרי כלל ועיקר. היתה להם סבלנות אין־קץ ואורך־חיים בלתי רגיל כדי להזדחל בקצב של צב בין הכוכבים, בעוד שבני אדם היו מתים מזמן לפני מימושו של מסע ראוי לשמו בחלל, ולו גם למרחק קצר.

כעבור זמן קצר נחשבה נוכחותם של החייזרים כדבר רגיל למדי. הם עמדו על כך שאין להם עוד שום מתנות, ופשוט ניצלו את הזכות שהקנה להם ההסכם לבנות את המבנים שלהם ולבקר בהם.

המבנים היו שונים זה מזה, אך היה להם דבר אחד משותף: לפי אמות־המידה של האוכלוסיה המקומית יכלו מבני החייזרים להיחשב בהחלט כבתי־תפילה.

מסגדים. קתדראלות. בתי־כנסת. מקדשים. כנסיות. בתי־תפילה, לא היתה שום טעות.

אבל שום עדת־מאמינים לא הוזמנה, אף כי כל אדם שבא התקבל בברכה אם רק היו במקום חייזרים באותה שעה, ונקשרה עימו שיחה נעימה, קשורה קשר הדוק לנושאי התעניינותו של המבקר. איכרים שוחחו על חקלאות, מהנדסים על הנדסה, עקרות בית על אימהות, חולמים על חלומות, תיירים על מסעות, אסטרונומים על כוכבים. אלה שבאו ושוחחו עזבו בהרגשה טובה, הרגשה שמישהו אכן ייחס חשיבות לחייהם – בא ממרחק של טריליוני קילומטרים, עבר שיעמום אדיר (חמש־מאות שנים בחלל, הם אמרו!) רק כדי לראות אותם.

אט־אט חזרו החיים לשגרה שלווה. נכון, המדענים המשיכו בתגליותיהם, והמהנדסים הוסיפו לבנות בהתאם לאותן תגליות, וכך התמורות אכן באו. אך ביודעם עכשיו ששום מהפכה מדעית כבירה איננה ממתינה מעבר לפינה, שקעו האנשים, רובם ככולם, באושר של חיי יום־יום.

זה לא היה כל־כך קשה כפי שחשבו.

וילארד קריין היה אדם בא בימים, אך שבע־רצון. אשתו לא היתה בחיים, אך הוא לא תיעב את הבדידות שפקדה אותו, שלא התנסה בה מאז שב הביתה ממלחמת וויאטנם עם חצי רגל חסרה, ומצא את נערתו ממתינה לו, עם הרגל או בלעדיה. את שנות הנישואין שלהם בילו בבית בשדרות סולט־לייק־סיטי אשר, כאשר עברו לשם, היה שריד בלה ומט־ליפול מהמאה שעברה, אך כעת היה דוגמה של שימור מזהיר של תקופה אצילה בארכיטקטורה. וילארד היה מצוי בתחום הנוח שבין עושר מכביד ועוני מכביד יותר; מספיק כסף כדי לספק מאוויים רגילים, אך לא מספיק כדי לפתותו לבזבזנות.

יום יום צעד מהשדרה השביעית ומרחוב ל' אל בית־העלמין הסמוך, שבו כמעט כולם היו קבורים. שם, באמצע בית הקברות, ניצב הבניין של החייזרים – חיקוי ארכיטקטוני ברור של מקדש מורמוני עתיק. פירושו של דבר שהיה זה בליל מפלצתי של סגנונות סותרים, אשר איכשהו, אולי בגלל מאמצים כנים, נראה בכל זאת יפה.

ושם הוא ישב בין המצבות, מתבונן באנשים שנקרו למקום, נכנסים ויוצאים מהמקום הקדוש אותו בנו החייזרים, באו, ביקרו ועזבו.

האושר משעמם עד־מוות, החליט וילארד באחד הימים. על כן, כדי לעורר איזה שינוי מרענן, החליט ליזום קטטה עם מישהו. לרוע המזל, כל מי שהכיר היה מדי נחמד כדי להתקוטט עימו. לכן החליט להתגרות באחד החייזרים.

כשאתה זקן, אתה יכול להרשות לעצמך כל דבר.

על כן הוא ניגש אל מקדש החייזרים ונכנס פנימה.

על הקירות היו ציורי־קיר, תמונות, מפות; על הרצפה פסלים; המקום נראה יותר כמוזיאון מכל דבר אחר. היו מקומות ישיבה מועטים, ולא היה זכר לחייזרים, מה שלא היה אסון גדול – עצם ההחלטה על העימות היה בה כדי גיוון מרנין, גם בלי להוציאה אל הפועל. וילארד טייל לו בין המוצגים, מציין לעצמו בגאווה את איכותן הגבוהה של העבודות שהחייזרים בחרו להציג.

אך היה שם חייזר, בכל זאת.

“בוקר טוב, מר קריין,” אמר החייזר.

“איך, לכל הרוחות, אתה יודע את שמי?”

“אתה יושב לך בוקר־בוקר על מצבה ומתבונן באנשים הבאים ויוצאים. מצאנו שאתה מקסים, ושאלנו על־אודותיך בסביבה.” תיבת־הקול של החייזר תוכנתה כהלכה – קול חם, ידידותי, מגלה עניין. וילארד היה זקן מדי ותשוש מחידושים מכדי להסתקרן ולהתלהב מהדרך בה החליק החייזר על הרצפה ונמרח על הספסל שלידו, כמו פיסה גדולה של אצת־ים, מתנועעת בכוחות עצמה.

“רצינו מאוד שתיכנס פנימה.”

“אני בפנים”.

“ומדוע?”

כעת, משנשאלה השאלה, שיקוליו נראו לו ברורים לחלוטין, אך הוא החליט לשחק את המשחק עד הסוף. מדוע לא, ככלות הכל? “באתי להתגרות בך.”

“אלוהים,” אמר החייזר באימה מדומה.

“יש לי כמה שאלות שמעולם לא עניתם עליהן לשביעות רצוני.”

“אם כך, אני מאמין שיהיו לנו כמה תשובות.”

“בסדר גמור, אם כן.” אבל מהן השאלות שלו? “עליך לסלוח לי אם מוחי דפוק במקצת. המוח מת קודם, כידוע לך.”

“ידוע לנו.”

“מדוע בניתם כאן מקדש? מה פתאום אתם בונים כנסיות?”

“מר קריין, על כך ענינו כבר אלפי פעמים. אנחנו אוהבים בתי־תפילה. לדעתנו הם הביטוי היפה והנאצל יותר של הארכיטקטורה האנושית.”

“אינני מאמין לך,” אמר וילארד. “אתה מתחמק משאלתי. אנסח זאת אחרת. איך זה שיש לכם זמן לשבת ולשוחח עם מטומטמים זקנים מסויידים כמוני? אין לכם משהו יותר טוב לעשות?”

“אנו נהנים עד־מאוד מחברת בני־אדם. זוהי דרך נעימה מאוד להעביר את הזמן אשר אחרי שנים כה רבות מהווה נטל לא קטן על… הממ… כתפינו.” והחייזר עשה תנועה משעשעת באחת השלוחות דמויות־הגף שלו, דבר שגרם לוילארד לצחוק.

“ממזרים חלקלקים אתם, לא כן?” חקר, והחייזר צחקק. “אז אנסח זאת שוב אחרת, והפעם בלי התחמקויות, או שאגיע למסקנה שיש לכם מה להסתיר. אתם דומים לנו לא במעט, נכון? יש לכם אותם מכשירים, אבל אתם יכולים לנסוע בחלל בגלל שאתם לא מתפגרים בגיל מאה שנים כמונו; מלבד זאת אתם עושים פחות או יותר כל מה שאנחנו. ובכל זאת…”

“תמיד יש ‘בכל זאת’,” נאנח החייזר.

“ובכל זאת. אתם עוברים את כל המרחק הזה כדי לבוא הנה, וזה לא בדיוק ‘הרחוב הראשי שביל החלב,’ וכל מה שאתם עושים זה לבנות את המקדשים האלה בכל מקום, לשבת מסביב ולפטפט עם כל אידיוט שנכנס פנימה. אין בזה הגיון, אדוני, שום הגיון.”

החייזר זלג בעדינות לעברו. “התוכל לשמור סוד?”

“אשתי המנוחה היתה משוכנעת שהיא היתה האישה היחידה עימה שכבתי בימי חיי. יש סודות שאני יכול לשמור.”

“אז הנה לך אחד כזה. אנו באים הנה, מר קריין, כדי לסגוד.”

“לסגוד למי?”

“לך, בין היתר.”

וילארד פרץ בצחוק רם ומתגלגל, אך החייזר נראה (כפי שרק חייזרים יכולים להֵרָאות) כן וגלוי־לב להפליא.

“שמע, אתה רוצה לספר לי שאתם סוגדים לאנשים?”

“הו, כן. זהו חלומו של כל מי שמעיז לחלום על כוכב־מולדתי. לבוא הנה ולפגוש יצור־אנוש אחד או שניים, ואחר כך לחיות את הזיכרון לנצח.”

פתאום זה לא שיעשע עוד את וילארד. הוא התבונן מסביב – האמנות האנושית בתצוגה מרהיבה, כל המבנה, בחירת בתי־התפילה… “אתה לא מתלוצץ,” אמר.

“לא, מר קריין. נדדנו במרחבי הגלקסיה משך כמה מיליוני שנים בסך הכל, פוגשים כל הזמן גזעים חדשים ומחדשים הכרויות עם ישנים. האבולוציה היא דרך חתחתים עתיקה ומייגעת – חיים על בסיס־פחמן מובילים תמיד לתבניות מסוימות וצורות מסוימות, למרות העובדה שאנחנו נראים לכם שונים עד כדי תעוב…”

“לא נורא, אדון, קצת מכוערים, אך לא נורא…”

“כל ה… אנשים כמונו שראיתם – ובכן, לא כולנו באים מאותו כוכב־לכת, בניגוד להנחה הרווחת בקרב המדענים שלכם. לאמיתו של דבר, אנחנו באים מאלפי כוכבי־לכת. אבולוציה נפרדת, עצמאית, המובילה ללא־רחם לתוצאה הסופית – אנחנו. תופעה אחידה באופן מוחלט, או כמעט מוחלט, ברחבי הגלקסיה. אנחנו המוצר מוגמר הטבעי של האבולוציה.”

“אם כך, אנחנו הננו החריגים.”

“אפשר לומר. כי במקום כלשהו לאורך המסלול, מר קריין, אי־שם בנבכי העבר שלכם, סטתה האבולוציה של כוכב־הלכת שלכם מהנתיב הרגיל. היא בראה משהו חדש לחלוטין.”

“מין?”

“לכולנו יש מין, מר קריין. בלעדיו, כיצד ישתבח הגזע וישתפר? לא, החידוש שלכם, מר קריין, היה המוות.”

לא היתה זו מילה קלה בשביל וילארד. אחרי הכל, אשתו היתה יקרה לו מאוד. והוא היה יקר לעצמו אף יותר. המוות כבר בצבץ לנגד עיניו בהתקפות סחרחורת, קוצר נשימה, ותשישות שסרבה לפנות מקומה לשינה.

“מוות?”

“אנחנו לא מתים, מר קריין. אנחנו מתרבים על ידי התפצלות קטעים שלמים מגופנו, בעלי ד.נ.א. זהה. שמעת על ד.נ.א?”

“למדתי באוניברסיטה.”

“גם אצלנו, כמובן, כמו אצל כל החיים ביקום, האינטליגנציה מועברת בד.נ.א לא במוח. אחד ממוצרי־הלואי של המוות הינו המוח. אנחנו מתפצלים וכל פרט, על כל הוויתו וזכרונותיו, ממשיך לחיות בתוך ילדיו, הבנויים מעצמו ובשרו, אתה מבין? אני לא אמות לעולם.”

“יפה מצידך,” אמר וילארד, חש עצמו מרומה באופן מוזר, ותמה מדוע לא ניחש בעצמו.

“וכך הגענו הנה ומצאנו אנשים שלחייהם יש קץ, המתחילים כיצורים לא מפותחים, נטולי זכרון, וכעבור פרק זמן קצר להדהים, מתים.”

“ולכן אתם סוגדים לנו? באותנ מידה יכולתי לסגוד לחרקים המתים דקות אחדות אחרי היוולדם.”

החייזר צחקק, ווילארד תיעב את צחוקו.

“בשביל זה באתם הנה? להזין בנו את עיניכם?”

“למה עוד נוכל לסגוד, מר קריין? אף שאיננו מוציאים מכלל אפשרות את קיומם של אלים בלתי־נראים, מעולם לא המצאנו כאלה. מעולם לא מתנו, אז בשביל מה לחלום על חיי־אלמוות? כאן מצאנו אנשים שידעו כיצד לסגוד, ולראשונה התעוררה בנו התשוקה להוקיר ולעבוד יישויות נעלות.”

וילארד חש את פעימות ליבו, וחשב על זה שליבו שלו יפסיק לפעום בעוד שלחייזר לא היה לב בכלל, ולא היה לו שום דבר שיפסיק לפעול אי־פעם. “נעלות? לעזאזל?!”

“אנחנו,” אמר החייזר, “זוכרים הכל, החל מהתעוררותו הראשונית של האינטלקט ועד לרגע זה. כאשר אנו ‘נולדים’, אם אפשר לכנות זאת כך, אין לנו צורך במילים. מעולם לא למדנו לכתוב. פשוט החלפנו בינינו ר.נ.א. מעולם לא למדנו ליצור יופי שישרוד אחרינו לזכרנו, כי שום דבר לא מאריך ימים יותר מחיינו. בחיינו אנו מספיקים לראות את התפוררתו של כל מעשה ידינו. כאן, מר קריין, גילינו גזע הבונה פשוט מתוך שמחת־יצירה, גזע היוצר יופי, כותב ספרים, הממציא חיים של אנשים לא־נודעים פשוט כדי להסב עונג לאחרים, היודעים שמספרים להם בדיות. גזע שממציא לו אלים בני־אלמוות לסגוד להם, וחוגג ומפאר את מותו שלו בהוד והדר. המוות הוא יסוד כל הנשגב שבאנושות, מר קריין.”

“ממש,” אמר וילארד במרירות. “אני הולך למות, ואין בזה שום דבר נשגב.”

“הרי אינך מאמין באמת במה שאתה אומר, מר קריין,” אמר החייזר. “איש מכם אינו מאמין. חייכם בנויים סביב המוות, מרוממים ומקלסים אותו. נכון, משתדלים לדחות אותו ככל שאפשר, אבל מפארים אותו. בספרות הקדומה ביותר, מותו של הגיבור הוא רגע השיא המרגש ביותר. זהו המוטיב החזק ביותר.”

“אותן יצירות לא נכתבו על ידי אנשים זקנים עם גוף נרפה ולב חלוש הפועם רק כשמתחשק לו.”

“שטויות. מכל דבר שאתם עושים עולה ריח של מוות. ליצירות השירה שלכם יש התחלה וסוף, ומבנה שמציב גבולות לעבודה. לציוריכם יש קצוות, המציינים היכן מתחיל ומסתיים היופי. פסליכם מבודדים רגע בזמן. המוסיקה שלכם מתחילה ומסתיימת. כל מה שאתם עושים הינו בן־תמותה – הכל נולד, והכל מת. ובכל זאת אתם נאבקים נגד המוות. בניתם מאגרים אדירים של ידע באמצעות ספריכם הסופיים ומילותיכם הסופיות. אתם שמים כל דבר במסגרת; כל דבר בשבילכם נולד ומת.”

“טרוף המוני, אם כן. אך זה לא מסביר בכלל מדוע אתם סוגדים לנו. לבטח באתם הנה כדי ללעוג לנו.”

“לא ללעוג לכם. לקנא בכם.”

“אם כן מוּתוּ. אני מניח שהפרוטופלאסמה של גופכם, או מה שזה לא יהיה, איננה בלתי פגיעה.”

“אינך מבין. בן־אדם יכול למות – אחרי שהוא מתרבה, וכל מה שידע וכל מה שהוא היה ימשיך לחיות אחריו. אבל אם אני אמות, לא אוכל לשכפל את עצמי. הידע שלי ימות אתי. זוהי אחריות נוראה. איננו יכולים לקחת זאת על עצמנו. אני הנני כל הציורים, הכתבים והשירה של מיליוני דורות. מותי פירושו מותה של ציווליזציה. אתם עיצבתם את עצמכם בהעדר חיי נצח והישגתם גדוּלה.”

“ולכן באתם הנה.”

“אם בכלל יש אלים, אם בכלל יש ביקום, אתם הנכם אותם אלים. בידיכם הכוח.”

“אין לנו שום כוח.”

“מר קריין, אתם נהדרים.”

והזקן הניד בראשו, קם על רגליו בקושי, דידה החוצה מהמקדש ופסע לאיטו אל בין הקברים.

“אתה מספר להם את האמת,” מלמל החייזר למישהו לא מוגדר (לדורות העתידיים שלו עצמו, אשר יזדקקו לזכרון המלים שנאמר), “ואתה רק מקלקל את המצב עוד יותר.”

היה זה רק שבעה חודשים מאוחר יותר, ומזג האוויר לא היה עוד אביבי, אלא סער ברוח מקפיאה של סוף הסתיו. העצים בבית העלמין לא היו צבעוניים עוד, הם עמדו חשופים בשלכת, למעט עלים חומים פה ושם. ושוב טייל וילארד קריין בין הקברים, ידיו לופתות את קבי המתכת שהעניקו לו, בגילו המופלג, ארבע נקודות של שווי־משקל במקום השתיים הרופפות ששרתוהו יותר מתשעים שנה. פתיתי־שלג בודדים נסחפו בעצלתיים מטה, ורק מדי־פעם חטפה אותם הרוח וסחררה אותם במחול־שדים נעדר קצב וכיוון.

וילארד טיפס במאמץ על מדרגות המקדש.

בפנים המתין לו חייזר.

“אני וילארד קריין,” אמר הזקן.

“ואני חייזר. שוחחת אתי – או עם ההורה שלי, אם תרצה – לפני חודשים אחדים.”

“כן.”

“ידענו שתשוב.”

“באמת? אני נדרתי שלעולם לא אבוא שוב.”

“אבל אנחנו מכירים אותך. אתה מפורסם בינינו, מר קריין. יש לנו מיליוני אלים על פני כדור־הארץ לסגוד להם, אך אתה הנאצל מכולם.”

“אני?”

“כי רק אתה חשבת להעניק לנו את המתנה הנדיבה מכל. רק אתה מבקש לתת לנו להתבונן במותך.”

דמעה זלגה מעניו הממצמצת בכבדות של הזקן.

“זאת הסיבה לבואי הנה?”

“האין זה נכון?”

“חשבתי שאני בא הנה כדי להטיל קללה על ראשיכם, ממזרים ארורים שכמוכם, באים ללעוג לי בשעות חיי האחרונות.”

“אתה בא אלינו.”

“רציתי להראות לכם עד כמה מכוער הוא המוות.”

“אנא. הראה לנו.”

ואכן, למראית־עין מתוך רצון לציית לבקשתם, חדל ליבו של וילארד לפעום, והוא קרס תחתיו על רצפת המקדש.

כל החייזרים זרמו פנימה, מצטופפים סביב, מתבוננים בו נלחם על נשימתו.

“אני לא אמות!” הוא לחש בפראות עם כל נשימת ייסורים, פניו מתקשחים בגבורת המאבק לחיים.

ואז הזדעזע גופו ונדם.

החייזרים כרעו שם במשך שעות בסגידה אילמת, בעוד הגופה מתקררת. ואז, לבסוף, מכיוון שלמדו זאת מאלוהיהם – המילים חייבות להיאמר בכדי להרשם בזיכרון – דיבר אחד מהם:

“מה יפה,” אמר ברכות. “הו, אלי,” הוסיף בחרדת־קודש. והצער כרסם בהם, היגיון שבידיעה שמתת־שמיים הגדולה מכל היתה לנצח מחוץ להישג־ידם.

‘קול הרעם’ הוא אולי יוצא דופן במקצת ביצירתו הענפה של ריי ברדבורי, שכן הוא עוסק במוטיב מד"ב קלאסי וספציפי מאוד – מסע בזמן – דבר שאיננו אופייני לנושאי כתיבתו. גם בסיפור ישן למדי זה (נכתב ב־1952) מורגש בברור חותמו המיוחד של ברדבורי, שכן בנוסף לאלמנט ההפתעה השמור לסופו של הסיפור, עיקר עוצמתו הוא בתאור האוירה, בדימויים הכמעט פיוטיים, שהם סימני ההיכר של ברדבורי.

* * *

השלט שעל הקיר נרעד תחת מסך דק של מים חמים. אקלס חש בעפעפיו הממצמצים, שעה שלטש עיניו בשלט הבוער בחשיכה הרגעית:

ליחה חמה הצטברה בלועו של אקלס: הוא בלע אותה עמוקות. השרירים סביב פיו זעו ויצרו חיוך כשהניף ידו באויר והגיש צ’ק של עשרת אלפים דולר לאיש מאחורי הדלפק.

“האם הספארי ערב לכך שאחזור בחיים?”

“אין אנו ערבים לכלום,” אמר הפקיד, “מלבד לדינוזאורים.”

הוא הפנה ראשו. “זהו מר טרביס, מדריך הספארי שלך במסעך בעבר. הוא יורה לך מתי לירות. אם הוא אומר לא יורים – לא יורים. אם לא תציית להוראות יוטל עליך קנס של עשרת אלפים דולר נוספים, ובנוסף לכך תהיה צפוי לתביעה מצד הממשלה, עם חזרתך.”

אקלס הביט מעבר למשרד הרחב בעירבוביה משקשקת ומזמזמת של חוטי תיל וארגזי פלדה, אפופי זוהר שהבהיק בגווני כתום, כסף וכחול לסרוגין. נשמע קול נפץ כשל משואה ענקית השורפת את כל הזמן כולו, את כל השנים, כל לוחות־השנה, כל השעות – הכל מסודר בערימה ומושלך לאש.

מגע קל של יד, ושריפה זו תהפוך כיוון בצורה מושלמת להפליא. אקלס נזכר במדוייק בנוסח הפרסומת. מתוך הגחלים והאפר, מתוך האבק והגיצים, כסלמנדרות מוזהבות, תזנקנה השנים הקדומות, השנים הירוקות; ורדים ימתיקו את האויר, שיער לבן ישוב ויהיה שחור, קמטים יעלמו; הכל ישוב לזרעים, יניס את המוות, ישוב לראשיתו. שמשות תזרחנה בשמיים מערביים ותשקענה במזרח רב־הוד, ירחים יאכלו עצמם בכיוון הפוך לזה של הטבע, דברים יתכנסו בתוך עצמם כקופסאות סיניות, כשפנים בכובע. הכל ישוב למות רענן, למוֶות שורשי, למוות ירוק, אל הזמן של טרם־התחלה. די במגע יד כדי לחולל כל זאת, פשוט מגע קל של יד.

“לעזאזל,” התנשם אקלס, אורה של המכונה מוטל על פניו הכחושים, “מכונת זמן אמיתית.” הוא ניענע בראשו. “זה מעורר מחשבה. לו היו הבחירות מסתיימות ברע אמש, ייתכן והייתי מוצא עצמי כאן עכשיו במטרה לברוח מהתוצאות. תודה לאל שקייט זכה, הוא יהיה נשיא מצויין לארצות הברית.”

“כן” אמר האיש מאחורי הדלפק. “יש לנו מזל. אילו ניצח דויטשר במרוץ, היינו מוצאים עצמנו בדיקטטורה מהסוג הגרוע ביותר. הרי לך אדם שהוא אנטי־הכל; מיליטריסט, אנטי־דתי, אנטי־הומני, אנטי־אינטלקטואלי. אתה יודע, התקשרו אלינו אנשים, ספק מתבדחים, ספק רציניים, ואמרו שאם דויטשר ייבחר לנשיא ברצונם לחזור לחיות ב־1492. כמובן, עסקינו הם ניהול מסעות ספארי, לא אירגון בריחות. בכל אופן, קייט הוא הנשיא, כל מה שצריך להטריד אותך כעת הוא…”

“לצוד את הדינוזאור שלי.” סיים אקלס את דבריו.

“טירנוזאורוס רקס, ליתר דיוק. ‘לטאת הרעם’, המפלצת הארורה ביותר בהיסטוריה. חתום על מסמך זה. אם קורה לך משהו, אין זה באחריותנו. הם בהחלט רעבים, הדינוזאורים האלה.”

אקלס הסמיק מכעס. “אתה מנסה להפחיד אותי!”

“בכנות, כן. אין אנו מעוניינים שילך אדם אשר ייבהל אחרי היריה הראשונה. שישה מדריכי ספארי ותריסר ציידים נהרגו בשנה שעברה. אני נמצא כאן כדי לספק לך את החוויה האדירה ביותר אליה שואף כל צייד אמיתי. להסיע אותך שישים מיליון שנה לאחור, כדי לצוד את הציד הגדול ביותר בתולדותיו של הזמן, הצ’ק שלך עדיין כאן. קרע אותו.”

מר אקלס הביט ארוכות בצ’ק, אצבעותיו נרעדות.

“בהצלחה,” אמר האיש מאחורי הדלפק. “מר טרביס, הוא לרשותך.”

הם פסעו בדממה אל קצה החדר, נטלו את רוביהם בידיהם, נפנו לעבר המכונה, לעבר המתכת המוכספת והאור הבוהק.

תחילה יום, לאחר מכן לילה, שוב יום ושוב לילה, ואז יום־לילה־יום־לילה־יום. שבוע, חודש, שנה, עשור! 2205 אחרי הספירה, 2109 אחרי הספירה. 1999! 1957! נעלמו! המכונה שאגה.

הם חבשו את קסדות החמצן ובדקו את מכשירי הקשר. אקלס נע באי נוחות במושב המרופד, פניו חיוורות, ליסתו קפוצה. הוא חש את זרועותיו הרועדות והביט מטה אל ידיו המהודקות סביב הרובה החדש. היו ארבעה אנשים נוספים במכונה. טרביס, מדריך הספארי, עוזרו לספארנס, ושני ציידים נוספים, בילינגס וקרמר. הם ישבו, מביטים זה בזה וסביבם מבזיקות השנים.

“האם יכולים רובים אלה להרוג דינוזאור במכה אחת?” אקלס חש את פיו מדבר.

“אם אתה פוגע בהם נכון.” אמר טרביס ברמקול שבקסדה. “ישנם דינוזאורים בעלי שני מוחות, אחד בראש, ואחד נמוך יותר בעמוד השדרה. אנו משתדלים להתרחק מאלה. זוהי כבר התגרות במזל. אם אתה יכול, תירה את שתי היריות הראשונות בעיניים, עוור אותן, ואז כוון אחת הישר למוח.”

המכונה יללה. הזמן היה לסרט המוקרן אחורנית. שמשות טסו ועשרה מליון ירחים טסו בעיקבותיהן.

“אלוהים אדירים,” אמר אקלס. “כל צייד שחי אי־פעם בעולם היה מקנא בנו היום. בהשוואה לזה, אפריקה נראית כמו אילינוי…”

המכונה האיטה; צרחתה נחלשה עד כדי מילמול, ולבסוף נעצרה.

השמש עצרה בשמיים.

הערפל אשר עטף את המכונה התפזר והן מצאו עצמם בזמן קדום, זמן קדום מאוד, שלושה ציידים ושני מדריכי ספארי, כשרובי המתכת הכחולים שלהם מוטלים על ברכיהם.

“ישו עדיין לא נולד,” אמר טרביס. “משה לא טיפס על ההר לשמוע את דבר אלוהים. הפירמידות עדיין באדמה, מחכות שיחתכו בסלע ויקימו אותן. זיכרו שאלכסנדר, קיסר, נפוליאון, היטלר – איש מהם לא קיים.”

הגברים הינהנו.

"זה – “הצביע טרביס " – הוא הג’ונגל של שישים מיליון אלפיים חמישים וחמש שנה לפני הנשיא קיית.”

הוא הצביע על שביל מתכת המוביל אל תוך המרחב הירוק, מעל ביצות מהבילות, בינות לשרכים ענקיים ועצי דקל.

“זהו השביל אשר נסלל על ידי ‘ספארי הזמן’ לשימושכם,” הסביר. “הוא צף כעשרה ס”מ מעל פני הקרקע ואינו נוגע, ולו בעלה עשב אחד, בפרח או עץ. הוא עשוי מתכת המבטלת את כוח המשיכה. מטרתו למנוע בעדכם מלגעת בעולם הזה של העבר בכל צורה שהיא. הישארו על השביל! אל תרדו ממנו. אני חוזר: לא לרדת. משום סיבה! אם אתם נופלים ממנו – אתם צפויים לקנס. ואל תירו בשום בעל חיים ללא אישור ממני."

“מדוע?” שאל אקלס.

הם ישבו בשממה הקדומה. קריאות ציפורים רחוקות נישאו עם הרוח, ועימן ניחוחות של עטרן, ים מלוח קדמון, עשבים לחים ופרחים אדומים כדם.

“אין אנו רוצים לשנות את העתיד. אנו לא שייכים הנה, לעבר. הממשלה מתנגדת להיותנו כאן ואנו צריכים לשלם סכומים גדולים על מנת לשמור על זכויותינו. מכונת הזמן איננה עסק יציב כלל. בלא להרגיש אנו עלולים להרוג חיה חשובה, ציפור קטנה, דג, אפילו פרח, וכך להרוס חוליה חשובה בהתפתחותו של מין חי.”

“זה עדיין לא ברור,” אמר אקלס.

“בסדר,” המשיך טרביס, “נניח שבטעות אנו הורגים עכבר אחד כאן. משמעותו של דבר הוא השמדת כל הצאצאים העתידים להיולד מעכבר זה בעתיד, נכון?”

“נכון.”

“וכל צאצאי צאצאיו של אותו עכבר! בדריסת רגל אחת, אתה משמיד תחילה אחד, אחר כתריסר, אחר כך אלף, מיליון, ביליון עכברים אפשריים!”

“אז הם מתים,” אמר אקלס. “אז מה?”

“אז מה?” רטן טרביס בשקט. “ומה בדבר השועלים שיזדקקו לעכברים אלה כדי להתקיים? מחוסר עשרה עכברים מת שועל אחד. מחוסר עשרה שועלים, גווע אריה אחד ברעב. מחוסר אריה אחד, נגזרת כלייה ואבדון על מיני חרקים אוכלי נבלות, אין סוף ביליוני בעלי־חיים. ולבסוף, כל זאת מסתכם במצב הבא: חמישים ותשעה מיליוני שנה מאוחר יותר, יוצא איש מערות, אחד מתוך תריסר הקיימים בעולם כולו, לצוד חזיר בר או נמר לארוחתו. אולם אתה, חבר, דרכת על כל נמרי האיזור בכך שדרכת על עכבר אחד קטן. איש המערות גווע ברעב. ונא לשים לב: איש המערות הזה אינו סתם אדם חסר חשיבות, לא! הינו אומה עתידית שלמה. מחלציו עמדו לצאת עשרה בנים. מחלציהם, מאה בנים וכך הלאה, עד לציוויליזיציה שלמה. בהריסת אדם זה, אתה הורס גזע, עם, היסטוריה שלמה של חיים. ניתן אפילו להשוות זאת עם הריגת אחדים מנכדיהם של אדם וחווה. דריסת כף רגלך על עכבר אחד, עלולה לעורר רעידת־אדמה אשר תוצאותיה יזעזעו עד היסוד את הארץ כולה, ואת מהלך המאורעות של זרם הזמן המקורי. עם מותו של איש מערות אחד, נחנקים באיבם מיליון אחרים שעדיין לא נולדו. יתכן ורומא לא תוקם לעולם על שבע גבעותיה. יתכן ואירופה תישאר לעולם יער אפל, ורק אסיה תשגשג ותיפרח. דרוך על עכבר ואתה דורך על הפירמידות. דרוך על עכבר ואתה משאיר את חותמך לנצח, כמו הקניון הגדול. המלכה אליזבט עלולה לא להיוולד כלל, יתכן שוושינגטון לא יחצה כלל את דאלוואר, יתכן ולא תהיה כל ארצות הברית. לכן היזהר. הישאר על השביל, לעולם אל תרד ממנו!”

“אני מבין,” אמר אקלס, "אז לא ישתלם לנו אפילו לגעת בעשב?''

“נכון, תוצאות רמיסתם של צמחים מסויימים עלולה להיות קטלנית לאין שיעור. טעות קטנה כאן תכפיל עצמה במשך שישים מיליון שנה מעבר לכל פרופורציה. כמובן, ייתכן והתיאוריה שלנו מוטעית. יתכן שאי אפשר לשנות את הזמן. או, אולי הוא יכול להשתנות רק באופן קל ומתון. יתכן ודבר־מה כאן יגרום אך ורק להפרה זעירה של שיווי המשקל שם, חוסר פרופורציה זעיר, יבול דל, שפל, רעב המוני ולבסוף שינוי באופיין החברתי של ארצות נידחות. כלומר משהו הרבה יותר מתון. אולי רק נשימה קלה, לחישה, שערה אחת, אבק באוויר, שינוי זעיר כזה שלא חשים בו כלל אל אם כן מתבוננים היטב. מי יודע? מי בכלל יכול להתיימר לדעת? אנו לא יודעים. אנו יכולים רק לנחש. אולם עד שנדע לבטח באם התערבותנו בזמן יכולה לחולל שאגה גדולה או רישרוש קטן בלבד בהיסטוריה, אנו ניזהרים מאוד־מאוד. כידוע לכם, המכונה, השביל, בגדיכם וגופותיכם עברו חיטוי לפני היציאה למסע. אנו חובשים את קסדות החמצן כדי שלא נחדיר את החיידקים שלנו לתוך אטמוספירה קדומה זו.”

“איך אנו ידועים באילו חיות לירות?”

“הן מסומנות בצבע אדום,” הסביר טרביס. “היום, לפני שיצאנו למסע, שלחנו הנה את לספארנס עם המכונה, הוא הגיע לעידן מסויים זה ועקב אחרי חיות מסויימות.”

“חקר אותן?”

“נכון,” אמר לספארנס. “אני עוקב אחריהן לאורך כל זמן קיומן ושם לב איזו מהן מאריכה ימים. מעטות מאוד, מאריכות ימים. אני שם לב לתכיפות בה הן מזדווגות. לא הרבה, החיים קצרים. כשאני מוצא אחת העומדת למות מנפילת עץ עליה, או אחת העומדת לטבוע בביצת־עטרן, אני מציין את השעה המדוייקת עד הדקה והשניה. אני יורה פצצת צבע. היא משאירה כתם אדום על אחוריה. אי אפשר שלא להבחין בו. אני מכוון את הגעתנו הנה לעבר, כך שניפגוש במפלצת לא יותר משתי דקות לפני שתמות ממילא. בצורה זו אנו הורגים אך ורק חיות ללא עתיד, אשר לעולם לא יזדווגו עוד. אתה רואה עד כמה אנחנו זהירים?”

“אולם אם חזרת אחורנית בזמן, רק הבוקר,” אמר אקלס בשקיקה, “בודאי ניתקלת בנו, בספארי שלנו! כיצד הוא התנהל? האם הצליח? האם יצאנו ממנו כולנו – חיים?”

טרביס ולספארנס הציצו זה בזה.

“זה יהיה פרדוכס,” אמר לספארנס. “הזמן לא מאפשר בילבול מסוג זה – מפגש של אדם עם עצמו. כשדברים כאלה עלולים לקרות, פוסע הזמן הצידה. כמו מטוס הפוגע בכיס אויר. האם הרגשתם בקפיצת המכונה כשניה לפני שעצרנו? זה היה ברגע שעברנו על פני עצמנו, בדרכנו חזרה לעתיד. לא ראינו דבר. אין שום דרך לדעת אם מסע זה היה מוצלח, אם תפסנו את המפלצת שלנו, או אם יצאנו ממנו – והכוונה אליך, מר אקלס – בחיים.”

אקלס חייך בפנים חוורות.

“די עם זה,” אמר טרביס חדות. “כולם על הרגליים!”

הם היו מוכנים לעזוב את המכונה.

הג’ונגל היה גבוה, הג’ונגל היה רחב, והג’ונגל היה עולם ומלואו, לנצח נצחים. קולות כשל מוסיקה, וקולות כשל אהלים מעופפים מלאו את הרקיע. היו אלה פטרודקטילים, ממריאים בכנפיים אפורות וחלולות, כעטלפים ענקיים שיצאו מהזיה וקדחת הלילה. אקלס ייצב עצמו על השביל המתכתי, וכיוון את רובהו בעליצות.

“הפסק זאת!” אמר טרביס. “אל תכוון, אפילו בצחוק, לעזאזל! אם במקרה יפלט כדור –”

אקלס הסמיק. “איפה הטירנוזאורוס שלנו?”

לספארנס הציץ בשעונו. “קדימה. אנו נחתוך את דרכו תוך שישים שניות. בשם אלוהים, חפשו את הצבע האדום, אל תירו עד שתקבלו את האות מאיתנו. הישארו על השביל. הישארו על השביל!”

הם התקדמו הלאה ברוח הבוקר.

“מוזר,” מילמל אקלס, "שישים מיליון שנה קדימה, הסתיים יום הבחירות. קייט נבחר לנשיא, כולם חוגגים. אנו כאן, אבודים מעבר למיליוני שנים, והם – אינם קיימים כלל. כל הדברים עבורם עמלנו במשך חודשים, במשך תקופת חיים – טרם נולדו, עדיין לא חשבו עליהם כלל.

“לשחרר ניצרות, כולם!” ציוה טרביס. “אקלס – לך היריה הראשונה, שניה – בילינגס, שלישית, קרמר.”

“כבר צדתי נמר, חזיר־בר, תאו, פיל, אבל אלוהים! זהו זה,” אמר אקלס. “אני רועד כילד.”

“אה,” אמר טרביס.

כולם עצרו.

טרביס הרים ידו. “קדימה,” הוא לחש. “בערפל, הנה הוא. הנה מגיע הוד מעלתו.”

הג’ונגל היה רחב־ידיים ומלא ציוצים, רשרושים, לחשושים ואנחות.

לפתע, הכל פסק, כאילו סגר מישהו את הדלת.

דממה.

קולו של הרעם.

מתוך הערפל, ממרחק מאה מטר, הגיח ה’טירנוזאורוס רקס'.

“אלוהים אדירים!” לחש אקלס.

“הס!”

הוא הגיע, פוסע על רגלי ענק שמנוניות וגמישות. מתנשא לגובה של עשרה מטר מעל מרבית העצים, כמו הוא אֵל אכזר ואדיר, אוסף את טפריו המעודנים, את ציפורני־השֶעַן שלו, קרוב לחזה השמנוני, כמנהג זוחלי הענק. כל שוק תחתונה היתה כבוכנה, מחצית הטונה של עצם לבנה, שקועה בחבלים עבותים של שריר, מצופה סביב במעטה של עור מסותת, כשריונו של לוחם איום. כל ירך – טונה של בשר, שנהב ופלדה, שזורים זה בזה. מהכלוב העצום, הנושם, של פלג גופו העליון, הידלדלו קדימה אותן זרועות עדינות, על כפות־ידיהן המסוגלות להרים ולבחון בני־אדם כצעצועים, בעוד צואר־הנחש מתפתל מעליהם. והראש עצמו, טונה של אבן מפוסלת, מתנשא בקלילות אל על, הפה פעור, חושף גדר של שינים כפגיונות. עיניו מתגלגלות, כביצי בת־יענה, ריקות מהבעה כלשהי מלבד הרעב הנשקף מהן. הוא סגר את פיו בגיחוך של מוות. הוא רץ, עצמות אגן הירכיים רומסות הצידה עצים ושיחים, צפורני רגליו חורשות באדמה הלחה, מותירים חותם עמוק בכל מקום בו הניח את משקל גופו. הוא רץ בצעדי בלט גולשים, יציבים ומאוזנים להפליא בהתחשב במשקלו, שהרי שהיה עשר טונות לפחות. הוא פסע בעצלתיים אל תוך קרחת יער מוארת, ידי־הזוחל היפהפיות שלו מגששות באויר.

“אלוהים!” פיו של אקלס נרעד. “הוא יכול להרים ידו ולגעת בירח.”

“שש!” אמר טרביס. “הוא לא ראה אותנו עדיין.”

“אי אפשר להרגו.” אקלס ביטא גזר דין זה בשקט, כבלתי ניתן לעירעור. הוא שקל את העובדות וזו היתה חוות דעתו. הרובה בידיו דמה לאקדח קפצונים. “נהגנו בטפשות כשבאנו. זה בלתי אפשרי.”

“שתוק!” לחש טרביס.

“סיוט.”

“הסתובב,” ציווה טרביס. “חזור בשקט אל המכונה. נחזיר לך מחצית מהסכום ששילמת.”

“לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה כה גדול,” אמר אקלס. “לא הערכתי את המצב נכון, זה הכל. ועכשיו אני רוצה לסגת.”

"הוא ראה אותנו!

“הנה הצבע האדום על חזהו!”

לטאת הרעם התרוממה. בשרה המשוריין נצץ כאלף מטבעות ירוקות. המטבעות, מצופות בטיט, העלו אדים. בטיט רחשו חרקים זעירים, כך שהגוף כולו דימה להיתעוות ולהנועע, גם כאשר המפלצת עצמה עמדה במקומה. היא נשפה. אל תוך השממה, למטה, נדף סירחון של בשר נא.

“הוציאו אותי מכאן,” אמר אקלס. “זה מעולם לא היה כך לפנים. תמיד הייתי בטוח שאצא בחיים. היו לי מדריכים טובים, ספארי טוב, וביטחון. הפעם, לא חישבתי נכון. ראיתי את היריב ואני מודה. הוא יותר מדי עבורי.”

“אל תרוץ,” אמר לספארנס. “הסתובב. התחבא במכונה.”

“כן.” אקלס היה כמאובן. הוא הביט ברגליו כמנסה להניען. הוא גנח גניחה של חוסר ישע.

“אקלס!”

הוא צעד מספר צעדים, ממצמץ, גורר רגליו.

"לא בכיוון הזה!''

למראה התנועה הראשונה זינקה החיה המפלצתית קדימה, בצרחה איומה. היא גמאה מרחק של מאה מטרים בארבע שניות. הרובים התרוממו וירקו אש. סופה שפרצה מפי הבהמה אפפה אותם בסירחון של בוץ ודם. המפלצת שאגה, שיניה נוצצות בשמש.

בלא להביט אחורה, צעד אקלס כסומא אל קצה השביל, רובהו רפוי בידו. הוא ירד מהדרך וצעד, בלא שהיה מודע למעשיו אל תוך הג’ונגל. כפות רגליו שקעו בתוך הירוקת. רגליו נשאו אותו, והוא הרגיש בודד, מרוחק מהנעשה מאחוריו.

הרובים ירו שוב, קולם אבוד בתוך צרחת הלטאה ורעמיה. זנב הזוחל התרומם כמנוף אדיר והיכה בצדדים. עצים התפוצצו לענני עלים וענפים. המפלצת שילחה את ידי־הצורף שלה לגפף את בני־האדם, לקרעם לגזרים, למעכם כתותים, לתחוב אותם לתוך שיניה וגרונה המצווח. גושי־הסלע שהיו עיניה נרכנו אל האנשים. הם ראו בהם את השתקפותם. הם ירו היישר בעפעפיים המתכתיים ובאישון השחור־בוהק. כאליל אבן, כמפולת הרים, נפל הטירנוזאורוס ברעם אדיר, נאחז בעצים, מושך אותם מטה בנפילתו. הוא שרט ותלש את שביל המתכת. הגברים נמלטו הרחק אחורנית. הגוף התמוטט, עשרה טון של בשר קר וסלע. הרובים ירו. המפלצת הצליפה בזנבה המשוריין, עיוותה את לסתות־הנחש שלה, ונדמה. מזרקה של דם התפרצה מגרונה. במקום כלשהו בפנים התפוצץ שק נוזלים. קילוחים מבחילים שטפו את הציידים.

הם עמדו. אדומים ונוצצים.

הרעם הועם.

הג’ונגל דמם. שלווה ירוקה שלאחר מפולת. שחר שלאחר ביעותי־לילה.

בילינגס וקרמר התיישבו על השביל והקיאו. טרביס ולספארנס עמדו, רובים העשנים בידיהם, והם מגדפים בחריפות. במכונת הזמן, שכב אקלס על פניו, רועד כולו. הוא מצא דרכו חזרה אל השביל וטיפס אל תוך המכונה.

טרביס הגיע אל המכונה, הציץ באקלס, לקח גזת כותנה מקופסת מתכת, ושב אל האחרים אשר ישבו על השביל.

“נקו את עצמכם.”

הם ניגבו את הדם מקסדותיהם. גם הם החלו לגדף. המפלצת שכבה, הר בשר מוצק מבפנים, ניתן היה לשמוע את האנחות והמילמולים שליוו את גוויעתם של תאיה העמוקים ביותר, אחד אחד; האיברים מפסיקים לתפקד, נוזלים גומאים את המרחק האחרון מכיס, לשק, לטחול; הכל ניסגר, חדל לעולמים. היה זה כמו לעמוד לצידו של קטר הרוס, או בעת דימום־מנוע של מכונת־קיטור; כל השסתומים משוחררים או מהודקים; העצמות חרקו; לאחר שהופר איזונו, שבר המשקל הכבד של גופו הוא את הזרועות העדינות שניתפסו תחתיו. הר הבשר רטט, ברעידות הולכות ונחלשות.

קול חריקה נוסף, מעל, נקטע ענף של עץ ענק מגזעו הכבד. ונפל. הוא התרסק על החייה המתה, כאישור סופי לגזר־דינה.

“הנה,” לספארנס בדק בשעונו. “בדיוק בזמן. זהו העץ הענק אשר אמור היה ליפול ולהרוג חיה זו מלכתחילה.” הוא הציץ בשני הציידים. “אתם רוצים את תמונת הניצחון?”

“מה?”

“אין אנו יכולים לקחת הוכחות חזרה לעתיד. הפגר חייב להישאר כאן, במקום בו היתה החייה מתה ממילא, כדי שהחרקים הציפורים והחיידקים יוכלו לקבלו, כפי שאמורים היו. הכל נשאר מאוזן. הפגר נשאר. אולם אנו יכולים לצלם אתכם עומדים לצידה.”

שני הגברים ניסו לחשוב, אולם ויתרו, מנידים ראשיהם בחוסר־אונים.

הם הובלו לאורך שביל המתכת. הם שקעו בליאות במושבים המרופדים של המכונה. הם העיפו מבט לאחור, לעבר המפלצת ההרוסה, הר־הבשר הדומם, שבו היו כבר עסוקים מיני ציפורי־זוחלים וחרקים זהובים בפיצוח השריון המהביל. קול רעש על ריצפת המכונה הקפיא אותם. אקלס ישב שם רועד.

"אני מצטער, אמר לבסוף.

“קום!” צעק טרביס.

אקלס קם.

“צא לשביל לבדך,” אמר טרביס. הוא כיוון את רובהו. "אתה לא חוזר עם המכונה. אנחנו משאירים אותך כאן!''

לספארנס אחז בזרועו של טרביס. “חכה…”

“אל תתערב!” טרביס שיחרר את זרועו. “בן הכלבה הזה כמעט הביא למותנו. אבל זה לא העיקר. הו, לא הצרה היא בנעליו! הבט עליהן! הוא ירד מהשביל! אלוהים זה הורס אותנו! אלוהים יודע כמה נפסיד. עשרות אלפי דולרים של דמי־ביטוח! אנו אמורים לערוב לכך שאיש לא יסטה מהשביל. הוא עשה זאת, הו, הטיפש הארור! אצטרך לדווח לממשלה. הם עלולים לשלול את רשיוננו. אלוהים יודע מה הוא עולל לזמן, להיסטוריה!”

“הירגע, הוא בסך הכל בעט קצת בעפר.”

“איך אנחנו יכולים לדעת?” צעק טרביס. “אין אנו יודעים דבר! הכל שרוי בתעלומה! צא החוצה, אקלס!”

אקלס פישפש בכיסיו. “אשלם לך כל סכום. מאה אלף דולר!” טרביס לטש עיניו בפנקס ההמחאות שבידי אקלס, וירק. “צא החוצה. המפלצת נמצאת ליד השביל. תקע זרועותיך בפיה עד המרפקים. אז תוכל לחזור איתנו.”

“זה לא הגיוני!”

"המפלצת מתה, ממזר פחדן. הכדורים! אסור להשאירם מאחור. אין הם שייכים לעבר; הם עלולים לשנות משהו. הנה, קח סכין. חתוך אותם החוצה!''

הג’ונגל נעור שוב לחיים, מלא מחדש ברחשים אין־ספור וקריאות ציפורים. אקלס פנה לאיטו והביט בערימת הזבל הקדומה באותו תל של סיוטים ואימה. לאחר רגע ארוך, התנהל כסהרורי לאורך השביל.

חמש דקות מאוחר יותר, הוא שב, רועד כולו, זרועותיו רטובות ואדומות עד המרפקים. הוא הושיט ידין. בכל אחת מהן נחו מספר כדורי פלדה. אחר התמוטט ונפל. הוא נשאר במקום בו צנח, ללא ניע.

“לא היית צריך לאלצו לעשות זאת,” אמר לספארנס.

“לא? מוקדם מדי לקבוע זאת.” טרביס דחף את הגוף הדומם. “הוא יחיה. בפעם הבאה לא ילך לצוד ציד שכזה. אוקיי” הוא אותת ללספארנס בליאות. “התנע. בואו ניסע הביתה.”

1492. 1776. 1812.

הם ניקו את ידיהם ופניהם. הם החליפו את ביגדיהם הבצקיים. אקלס קם והחל להסתובב בדומיה. טרביס הביט בו בכעס במשך עשר דקות תמימות.

“אל תביט בי,” יבב אקלס. “לא עשיתי דבר.”

“מי יכול לדעת?”

“רק ירדתי מהשביל, זה הכל, קצת בוץ על נעלי – מה אתה רוצה שאעשה – שאכרע על ברכי ואתפלל?”

“יתכן שניזדקק לזה. אני מזהיר אותך, אקלס, אני עדיין מוכן להרגך. הרובה שלי מוכן.”

“אני חף מפשע. לא עשיתי דבר!”

1999. 2000. 2055.

המכונה נעצרה.

“החוצה.” אמר טרביס.

החדר היה שם, כפי שעזבוהו, אולם לא בדיוק כפי שעזבוהו. אותו אדם ישב מאחורי אותו שולחן, אולם לא אותו אדם בדיוק ישב מאחורי אותו שולחן.

"טרביס הסתכל סביב במהירות. “הכל בסדר כאן?” שאל.

"מצויין. ברוכים הבאים הביתה!''

טרביס לא נירגע. דומה היה שהוא מתבונן ממש באטומים המרכיבים את האויר עצמו, ובדרך בה קורן אור־השמש דרך החלון היחידי, הגבוה.

“בסדר אקלס, צא החוצה. ואל תחזור לעולם.”

אקלס לא יכול היה לנוע.

“שמעת אותי,” אמר טרביס. “במה אתה לוטש עיניים?”

אקלס עמד מריח את האויר. והיה בו משהו, לא כשורה, באוויר, איזה פגם כימי, כה קלוש, כה זעיר, עד כי רק הד חלוש של חושי תת ההכרה שלו הזהירו על קיומו. הצבעים, לבן, אפור, כחול, כתום, בקיר בריהוט, בשמיים שמעבר לחלון, היו… היו… והיתה הרגשה. בשרו התחדד, ידיו נרעדו. הוא עמד וספג את המוזרות בנקבוביות גופו. במקום כלשהו, מישהו כנראה צרח אחת מאותן שריקות שרק כלב מסוגל לשמוע. גופו צרח דממה בתשובה. מעבר לחדר זה, מעבר לקיר זה, מעבר לאדם זה שלא היה בדיוק אותו אדם, היושב מאחור שולחן זה שלא היה בדיוק אותו שולחן… מעבר להם השתרע עולם שלם של רחובות ואנשים. מה טיבו של עולם זה כעת, לא ידע. הוא יכול היה לחוש בהם מתנוענעים שם, מאחורי הקירות, כמעט כאבני משחק המתעופפים ברוח יבשה…

אולם הדבר המיידי היה השלט על קיר המשרד, אותו שלט בו קרא מוקדם יותר באותו יום, כשנכנס לכאן בראשונה.

איכשהו השתנה השלט:

אקלס הרגיש כיצד הוא נופל אל תוך כיסא. הוא בעט בשיגעון בבוץ העבה שעל מגפיו. הוא החזיק בגוש עפר, רועד כולו.

“לא, לא יכול להיות. לא דבר קטן כזה לא!”

טבוע בתוך בוץ, נוצץ בירוק שחור וזהב, נח לו פרפר, יפה מאוד ומת מאוד.

“לא דבר קטן כזה! לא פרפר!” צעק אקלס.

הפרפר נפל לריצפה, דבר זערורי ועדין, דבר קטן אשר יכול היה להפר את האיזון ולהפיל שורה של קוביות דומינו קטנות, ואחריהן גדולות, ואחריהן ענקיות, במרוצת כל השנים לאורכו של הזמן. מוחו של אקלס סער. לא ייתכן שדבר כזה יכול לשנות דברים, לא יתכן שהריגת פרפר אחד תהיה בעלת חשיבות כזאת! האמנם?

פניו היו קרים. פיו רעד. “מי… מי זכה בבחירות לנשיאות אמש?” שאל.

האיש מאחורי השולחן צחק. “אתה מתלוצץ? אתה יודע היטב שדויטשר נבחר. כמובן! אלא מי? לא אותו שפן ארור, קייט. כעת יש לנו איש ברזל, איש עם אומץ, בחיי!” הפקיד הפסיק. “מה קרה?”

אקלס גנח. הוא ירד על ברכיו. הוא ליטף את הפרפר המוזהב באצבעות רועדות. “האין אנו יכולים?” התחנן בפני העולם בפני עצמו, בפני הפקידים, בפני המכונה, “האין אנו יכולים להחזירו, להחיותו מחדש? האין אנו יכולים להתחיל מההתחלה? האין אנו יכולים…”

הוא לא נע. בעיניים עצומות חיכה, רועד. הוא שמע את טרביס הנושם בכבדות מאחוריו; הוא שמע את טרביס אוחז ברובהו, משחרר את הניצרה ומרים את כלי־הנשק.

נשמע קולו של רעם.

בגליון הקודם הזכרנו את זכייתם של בן־בובה והארלן אליסון בתביעה המשפטית שהגישו נגד רשת טלוויזיה אמריקנית על שימוש בלא רשות באחד מסיפוריו של אליסון. הזכרנו שם תביעה דומה ששקל להגיש הסופר א.א. וואן ווגט נגד יוצרי הסרט ‘הנוסע השמיני’, לאור דמיון מפתיע בין קטעים מסויימים בסרט לבין שניים מסיפוריו של וואן ווגט. לאחרונה נמסר שהסופר הגיע לפשרה עם חברת ‘פוקס המאה העשרים’, לפיה ישולמו לו 50,000 דולר, לאחר שהחברה הודתה שיש ממש בטענותיו, וקיים דמיון רב בין סיפורו הישן ‘עימות בארגמן’ לבין הסרט. יש להניח שמעתה יבדקו מפיקי הסרטים היטב את התסריטים המוגשים להם, שמא מצויים בהם רעיונות גנובים מסיפורי מד"ב שהקהל הספיק אולי לשכוח. (בתמונה: א. א. וואן ווגט).

א.א. וואן ווגט

*

מסע בין כוכבים

האם ישובו קפטיין קריק ומר ספוק אל מרקעי הטלוויזיה בסדרה מחודשת של ‘מסע בין כוכבים’? בעקבות הצלחתו המסחררת של סרט הקולנוע שהוסרט על פי סדרת הטלוויזיה הישנה (שאחדים מפרקיה הוקרנו אצלנו לפני כשנתיים), מסר מפיק הסדרה ג’ין רודנברי על משא ומתן שהוא מנהל עם חברת ‘פרמונט’ בדבר חידוש הסדרה, עם הצוות המקורי.

במקביל נמסר על הופעתו הצפוייה של ספר נוסף בסדרה אינסופית זאת, פרי עטה של וונדה מק’ינטייר. והפעם צפוייה הפתעה מרעישה למעריציו של קפטיין קירק: בעמוד 113, מפקד החללית ‘אנטרפרייז’… מת. ד"ר מקקוי מנתק במו ידיו את מערכת־החיים של קירק… (מה יהיה בספר הבא?)

*

לפני חודשים אחדים דיווחנו על תכניות להסריט סוף סוף סרט על פי סיפורי הרובוטים של אסימוב. ככל הנראה התכניות אכן תתממשנה, ותסריטו של הרלאן אליסון התקבל על ידי אולפני ההסרטה ‘האחים וורנר’. את הסרט יביים אירווין קירשנר, מי שביים את ‘האימפריה מכה שנית’, סרט ההמשך של ‘מלחמות כוכבים’.

יצירה נוספת של אסימוב (הנחשבת לסיפורו הטוב ביותר), ‘שקיעה’ מעובדת כעת אף היא לסרט ע"י חברת הסרטים של רוג’ר קורמן, ‘ניו־וורלד פיקצ’רס’. הסרט יופק על־ידי ג’ולי קורמן, בתקציב משוער של 6–7 מיליון דולאר. המפיקה הודיעה שעל אף הקושי הרב בהתאמת הסיפור לקולנוע, עז רצונה שהסרט יהיה נאמן ככל האפשר למקור. כידוע, נבחר הסיפור ‘שקיעה’ בזמנו ע"י אגודת סופרי המד"ב של ארה"ב, כיצירת המד"ב הטובה ביותר עד שנת 1966.

*

ועוד על סרטים בתכנון: ממקורות בחברת הסרטים ‘קולומביה’ נמסר על כוונה להפיק סרט בשם ‘מפגשים מן הסוג הרביעי’, שנושאו יהיה… מגע מיני בין יצורי־אנוש לבין חייזרים. (זה בדיוק מה שציפינו לו, לא?)

חברת הסרטים ‘מטרומדיה’ רכשה את זכויות ההסרטה של הטרילוגיה ‘עולם־הנהר’ מאת פיליפ חוזה פארמר. הספר הרביעי בסדרה זאת, ‘מבוך הקסם’, תפס לאחרונה מקום נכבד במשך שבועות רבים ברשימת רבי־המכר של העיתון ‘ניו יורק טיימס’.

בסתיו הקרוב תתחיל ככל הנראה הפקתו של הסרט על פי ספרו של פיליפ ק. דיק ‘האיש במצודה הרמה’, שזכויות ההסרטה שלו נרכשו על ידי המפיק צ’רלי שווארץ והבמאית סטפני רותמן. (בתמונה: פיליפ ק. דיק).

פיליפ ק. דיק

*

הסרטים ‘מלחמות כוכבים’ ו‘האימפריה מכה שנית’ משכו בארץ בעיקר קהל של בני־נעורים וילדים שרבים מהם בוודאי טרם הגיעו לגיל 14. כל אלה לא היו יכולים לראות את הסרט ‘האימפריה מכה שנית’ אילו התגוררו בשבדיה ולא בישראל. בשבדיה, שבה כידוע קיימת מתירנות רבה בכל הנוגע לארוטיקה בקולנוע, יש הגבלות חמורות על סרטי אלימות. הצפיה בסרט ‘האימפריה מכה שנית’ נאסרה שם על ילדים מתחת לגיל 15, בגלל האלימות המוגזמת שבו, לדעת השבדים.

*

ב’מבזקים' בגליון הקודם סקרנו כמה וכמה כנסי מד"ב שהתקיימו לאחרונה ברחבי העולם. הנה מספר פרטים שהגיעו לידינו על אחד מהם, ‘אוריקון 80’, שהתקיים בנובמבר בפורטלנד שבמדינת אורגון, ארה"ב. בין אורחי הכבוד היו שם פול אנדרסון, אדווארד בריאנט, אורסולה לה גווין, ג’ורג' ר.ר. מרטין, ג’ון וורליי, פריץ לייבר ואחרים. מספר המשתתפים היה כאלף, ומוקד העניין המרכזי היה דיון טלפוני שהועבר באמצעות רמקולים, בין פריץ לייבר לבין ארתור ס. קלארק שישב בביתו שבסרי־לנקה והארלן אליסון שדיבר מביתו בקליפורניה. השלושה שוחחו על העתיד, על השמרנות בפוליטיקה, על החלל, וכו'. הרלאן אליסון ציין בסיפוק שהוא אחד הסופרים הבודדים שעל יצירותיהם לא אבד הכלח בעקבות הממצאים האחרונים על כוכבי־הלכת שבתאי שסיפקה החללית ‘וויאג’ר’. ארתור קלארק סיפר עד כמה הוא נהנה לחיות בסרי־לנקה, ושהוא לא מתכוון לכתוב עוד לעולם. בתגובה לכך הציע לו אליסון מייד לכתוב סיפור לאנתולוגיה החדשה ‘חזיונות מסוכנים אחרונים’ שבעריכתו… עוד דיבר קלארק על האפשרויות הגלומות הגלומות בשימוש במחשבים זעירים. כאשר תם הזמן שהוקצב לשיחה הטלפונית היקרה הזאת, העבירו בקרב הקהל כובעים שבהם נאסף כסף במקום כדי להאריך את השיחה בחמש־עשרה דקות נוספות…

פריץ לייבר

*

בזמנו סיפרנו במדור זה על תכנית הרדיו המשעשעת ששודרה בבי.בי.סי. בשנת 1978 ושמה ‘מדריך לטרמפיסט ברחבי הגלקסיה’. סדרת תכניות מצחיקה עד־דמעות זאת, זכתה בשנת 1979 בפרס הוגו מיוחד, ולאחרונה זכתה גם לגירסה מודפסת, בספר בעל אותו שם, שנכתב ע"י דוגלס אדמס. בנוסף על עצות שימושיות לטרמפיסט הגלקטי המתחיל (כגון כיצד להתחמק מפגיעתם של יצורים שונים, כיצד להבריח מוצרים שונים מכוכבי־לכת שונים, ועל אילו פרטי ציוד לשמור בשבע עיניים מפני גניבות), מצטיין הספר בדיאלוגים מצחיקים כגון זה:

כמו כן, למי שעוד לא יודע, הספר עונה על כל השאלות המסובכות כמו איך ומדוע נוצר כדור־הארץ, מדוע המין האנושי הוא המין השלישי בדרגת האינטליגנציה שלו על פני כדור הארץ, מהי משמעות החיים והיקום, ובקיצור, הכל על הכל.

*

ההכנות לכינוס המד"ב הבינלאומי ‘ג’רוקון 82’ שיתקיים אצלנו ביוני 1982 נמשכות במרץ. בפגישת הוועדה המארגנת שהתקיימה ב־7 לאפריל נמסר שעד כה נשלחו כבר לארצות שונות כ־3500 עלונים המודיעים על הכינוס, שבו ישתתפו סופרים ומו"לים ידועים, כפי שמסרנר בגליונות הקודמים. כמו כן נמסר שיש סיכוי מסויים שארתור ס. קלארק ייעתר להזמנה ויגיע לכינוס (במידה וייאות לעזוב לכמה ימים את בית־החלומות שלו בסרי־לנקה). כמו כן ככל הנראה יגיעו גם הסופרים לארי ניבן וג’רי פורגל, אם כי השתתפותם לא הובטחה סופית. עוד נמסר על מגעים עם הסופר, העורך, והמרצה (באוניברסיטת קנזאס) ג’יימס גאן בדבר עריכת סדנה לכתיבת מד"ב במהלך הכינוס.

(המעוניינים במידע נוסף על הכינוס יכולים לפנות לועדה המארגנת, ת.ד. 394,ת"א).

ג’רוקון 82.

מק ריינולדס נולד בארה"ב ב־1917, והתחיל קריירה פוריה של סופר מד"ב (ולא רק מד"ב) בשנות ה־50. ריינולדס הוא בוגר ביה"ס לקצינים של הצי האמריקני, ובמשך 25 שנים היה חבר פעיל במפלגת העבודה הסוציאליסטית של ארה"ב. לשתי עובדות אלה יש בוודאי קשר עם נושא הסיפור שלפנינו, אשר נכתב ב־1964. גם כיום מגדיר עצמו מק ריינולדס בתור ‘ראדיקל מיליטנטי’, ובהקדמה לסיפורו שהופיע באחת האנתולוגיות סיפר: “אבי היה פעמיים מועמד לנשיאות ארה”ב²… פעם אחת נשך אותי עטלף־ערפד… במסעותי במדבר סהרה נחטפתי על ידי הטוארגים… נעצרתי ע"י המשטרה של ממלכת ירדן כי לא יכולתי להוכיח שאינני יהודי… השתתפתי פעם – כמשקיף – בהפגנה נגד שגרירות ארה"ב במוסקבה… ולמרות שאני שונא שיורים בי, הייתי נוכח בחצי תריסר מלחמות, הפיכות, והתמרדויות אלימות. אני מאמין שפוקדת את העולם מהפכה חסרת תקדים, לא רק בפוליטיקה אלא גם בתחומי המדע, המין והמוסר, הרפואה, והכלכלה. ואני בעד מהפכה זאת, בכל מאודי!"

* * *

היה זה עידן אחר. חלל אחר. זמן אחר…

ווארן קייסי קרא, “ילד! אתה פרדי מקגיברן, נכון?”

הנער עצר וקימט את מצחו בתימהון. “אהה. נכון, אדוני.” הוא היה כבן תשע, קצת שמנמן, במיוחד באיזור הפנים. “אז בוא איתי, פרדי. נשלחתי לקחת אותך,” אמר ווארן קייסי. הילד ראה מולו איש באמצע שנות השלושים שלו, עם איזו דינאמיות מאחורי העייפות שבפניו. הוא לבש מדים שלא היו מוכרים למקגיברן הצעיר אך הישרו עליו ביטחון.

“אני? נשלחת לאסוף אותי?”

“זה נכון, פרדי, היכנס למכונית ואספר לך הכל.”

“אבל אבא שלי אמר…”

“אבא שלך שלח אותי, פרדי. הסנאטור מקגיברן. עכשיו, בוא, אחרת הוא יכעס.”

“אתה בטוח?” עדיין מקמט את מיצחו, פרדי מקגיברן נכנס למסוקית. תוך שניות ספורות הוא עבר לרמה השנייה, ואחר־כך לרמה הראשונה, ובמהירות רבה המשיך לכיוון דרום־מערב.

עברה יותר משעה עד שגילו את החטיפה.

ווארן קייסי ירד את שתי הרמות בחיפזון והנחית את המסוקית בעדינות רבה עד שלא הורגשה כרית האויר מעל המוסך. באצבעו הוריד מתג ובו־זמנית הוציא את ידו הימנית מכיס המקטורן, אוחז במקטרת מפוחמת מרוב שימוש. כשמעלית המוסך ירדה לתוך המחבוא המחופר, הוא מילא את הכלי משקית טבק מרופטת.

במוסך חיכתה מרי בקה בעצבנות. אף שיכולה היתה לראות את הילד, אמרה. ''תפסת אותו?''

“כן,” אמר קייסי. “נתתי לו זריקה והוא ישאר חסר הכרה למעלה ממחצית השעה. הלאה תטפלי בו את מרי?”

האחות הביטה במרירות בגוף השוכב על הריצפה. “זה לא היה יכול להיות אביו? היינו צריכים לבחור ילד…?”

קייסי שלח אליה מבט חטוף והדליק את מקטרתו. “עיבדו את התוכנית כבר מזמן, מרי”.

“כמובן.” קולה הלך ונעשה קשוח. “אחזיק אותו בתא מאחורי חדר המנוחה.”

הוא ירד למטה אל החדר שהיקצו לו ופשט את מדיו. אחר כך נכנס לחדר האמבטיה ובמקלחת יסודית שטף מעצמן שליש מהשיער שהיה על ראשו ומחצית מצבע השערות שנותרו. הוא יצא מהרחצה קצת יותר רענן, ומבוגר בחמש שנים. החליפה שלבש לא היתה יקרה, חדשה, או מגוהצת מדי. חולצתו לא היתה נקיה, אלא נראתה כביום השני ללבישתה; היה כתם של אוכל על עניבתו.

משולחן הכתיבה הקטן הוא נטל עפרון אוטומטי אותו הצמיד לכיס המקטורן, ותחב מחברת עבה לכיס צדדי. לרגע מרקד את מבטו על האקדח, עיווה את פניו והשאירו על השולחן. הוא יצא את הבית דרך הכניסה הראשית והתקדם לעבר מדרגות המטבח.

מוצא הרכבת התחתית הקרוב היה כקילומטר מביתו של הסנאטור מקגיברן, וווארן קייסי עשה את הדרך בהליכה. כשהגיע לבשו פניו ארשת משועממת – אפילו לא טרח להביט בפני האיש שפתח לו את הדלת.

“ג’ייקס,” הוא אמר. “שהסנאטור מצפה לי.”

“ש.ח.ח.כ.?” אמר המשרת בקשיחות.

“חדשות־חצי הכדור. שרות חדשות של חצי כדור־הארץ.”

ווארן קייסי פיהק. “לעזאזל, אנחנו נעמוד פה כל היום? עלי להספיק לחתימת הגליון.”

“היכנס לכאן, אדוני. אני אבדוק.” המשרת פנה לאחור כדי להובילו פנימה. קייסי תחב אצבע בגבו של המשרת וקולו איבד כל הבעה.

“אל תתרגש ואולי לא תיפגע. רק קח אותי אל הסנאטור, הא? אל תעשה שום דבר שיגרום לי לרצות ללחוץ על ההדק הזה.”

פניו של המשרת היו אפורות. “הסנאטור נמצא בחדר העבודה שלו. אני מזהיר אותך, אדוני… המשטרה עוד תדע על כך.”

'כן, כן, בטח. עכשיו קח אותי אל חדר העבודה."

'זה פה אדוני."

“בסדר,” אמר קייסי. “ומה זה מתחת למדרגות?”

“זה רק ארון. שם מאכסנים את המטאטאים של המשרתת…”

קייסי הביא את ידו בהבזק למכה חדה. המשרת התקפל והשמיע אנחה מראותיו המתרוקנות מאויר. קייסי תפס בו לפני הגיעו לריצפה, סחב אותו לארון המטאטאים ודחף אותו פנימה. הוא שלף מזרק מכיס קטן. “זה ישתיק אותך למשך כמה שעות.” מילמל וסגר את הדלת.

הוא התקרב ודפק על דלת חדר העבודה של הסנאטור מקגיברן. היא נפתחה בנחת על ידי אדם רחב־כתפיים בשנות העשרים לחייו, לבוש בקפידה ובחשיבות עצמית ברורה, שקימט את פניו בשאלה, “כן?”

“שמי סטיב ג’ייקס, מחדשות כדור־הארץ,” אמר ווארן קייסי, “העורך שלח אותי…” תוך כדי דיבור עקף קייסי את האיש ונכנס אל תוך החדר.

מאחורי השולחן ישב דגם זקן יותר של פרדי בן התשע. זה היה פרדי מקגיברן בן חמישים, בערך, אשר לחייו שהיו שמנמנות יותר בעבר הפכו עתה כבדות ונפולות. “מה זה?” הוא נבח. קייסי התקדם לתוך החדר. “ג’ייקס, סנאטור. העורך שלי…”

בין סגולותיו של הסנאטור היו פיקחות וייצר־קיום חזק. הוא נעמד בכבדות על רגליו וצעק, “וולטרס! סלק אותו מפה! הוא מתחזה!” הוא התכופף כדי להגיע למגרת השולחן.

וולטרס זז, אך לאט מדי.

קייסי פגש אותו באמצע הדרך ותפס בשתי ידיו את הבגד המהודר שלבש המזכיר. קייסי הבליט את מתנו קדימה. הסתובב במהירות והטיל את האיש הצעיר בכבדות על גבו. הוא לא טרח להביט מטה. קייסי תחב אצבע לכיס צדדי והיפנה את האצבע לעבר מקגיברן דרך הבד. פניו של הסנאטור, האדומות באופן טבעי, איבדו מציבעם. הוא נפל לתוך כסאו.

קייסי עבר אל הצד השני של השולחן והוציא את האקדח שמקגיברן ניסה ליטול ללא הצלחה. בנהמת זילזול השליך את האקדח לכיסו.

סנאטור פיל מקגיברן לא היה מוג לב. הוא עיווה פניו בכעס אל קייסי ואמר, “אתה פרצת לביתי – פושע! תקפת את מזכירי ואיימת עלי באקדח. תהיה בר־מזל אם לא ידונו אותך ליותר מעשרים שנות מאסר.”

קייסי שקע אל תוך הכורסה שהוצבה כך שיכול היה להביט בסנאטור ובאותו זמן להשגיח על עוזרו מחוסר־ההכרה. הוא דיבר ללא הבעה: “אני מייצג את הפאציפיסטים, סנאטור. בערך לפני שעה נחטף בנך. אתה אחד האנשים בעלי העדיפות הראשונה אצלנו. אתה בודאי מבין את ההשלכות.”

“פרדי! אתה היית הורג ילד בן תשע!”

ובאותו קול מאוזן וחסר רגש המשיך קייסי, “הרגתי הרבה ילדים בני תשע, סנאטור.”

“אתה מפלצת!”

“הייתי טייס־קרב, סנאטור”.

מקגיברן, שהחל לקום מהכיסא, נפל אליו חזרה. “אבל זה דבר שונה.”

“אינני סבור כך.”

בקריירה הקשה שלו עמד פיל מקגיברן בפני מצבי־חרום לא מעטים. גם עתה לא היה בדעתו לוותר. “מה אתה רוצה פושע?!” אמר בקול תקיף. “אני מזהיר אותך, אינני איש רחמן. אתה תשלם על זה, מר…”

“המשך לקרוא לי ג’ייקס, בבקשה,” אמר קייסי בשלווה. “אינני חשוב. רק חבר אחד באירגון גדול.”

"מה אתה רוצה?'' התפרץ הסנאטור.

“מה ידוע לך על הפאציפיסטים, סנאטור מקגיברן?”

“אני יודע שזאת חבורת פושעים אכזריים!”

קייסי הינהן בראשו בהסכמה. “זה תלוי לפי אילו חוקים אתה שופט. את אלה שלך אנחנו דחינו.”

“מה אתה רוצה?!”חזר הסנאטור.

“מכורח הנסיבות,” המשיך קייסי. “האירגון שלנו הוא סודי, אך הוא כולל את המוחות הטובים ביותר בעולם כמעט בכל תחום. אפילו גורמים ממשלתיים בשני חצאי־הכדור.”

פיל מקגיברן פלט נחירה של זלזול.

קייסי המשיך, כשהוא פוקח עין על וולטרס השרוע על הריצפה שהתנועע ונאנח חלושות. “בין חברינו, ישנם המסוגלים להבין את ההתפתחויות העולמיות העתידות. בעזרת אקסטרפולציה הם מצאו, שאם תמשיכו את המדיניות שלכם, תפרוץ מלחמה גרעינית בעוד שלוש שנים.”

הסנאטור האדים מרוב כעס והתקשה להשתלט על קולו. “מרגלים! בוגדים! אל תטעה, ג’ייקס, כפי שאתה קורא לעצמך, אנחנו יודעים שאינכם אלא שליחי ה’קוטבנים'.”

האיש שהגדיר עצמו פאציפיסט גיחך במרירות. “הייתי מצפה שתבין יותר, סנאטור. האירגון שלנו פעיל בחצי הכדור הצפוני בדיוק באותה מידה בה הוא פעיל פה.” לפתע הוא קם והתכופף אל וולטרס שהחל להתנועע. ידו הבזיקה והיכתה אותו בעצם הלסת. בלא הגה התמוטט המזכיר שוב.

ווארן קייסי חזר לכיסאו. “הנקודה היא שלדעת המומחים שלנו, תצטרך לוותר על חיי הפוליטיקה, סנאטור מקגיברן. אני מציע התפטרות מטעמי בריאות תוך השבוע הקרוב.”

אחרי פרץ זעם מהיר נפלה דממה רועמת, כשתהליכי מחשבתו של הסנאטור נמשכים. לבסוף נבח. “ופרדי?”

קייסי משך בכתיפיו. “הוא ישוחרר כשאתה תציית.”

השני הצר עיניו. “איך אתה יודע שאקיים הבטחתי? אין תוקף לחוזה שנעשה בתנאי לחץ.”

בחוסר סבלנות הסביר קייסי, “החזקת פרדי בידינו כרגע היא עניין משני, רק נקודת מיקוח מיידית כדי להדגיש את עמדתנו, סנאטור, חקרנו היטב אודותיך. יש לך אישה שאתה מחבב יחסית, ופילגש שאתה אוהב. יש לך שלושה ילדים בוגרים מאישתך הראשונה, וארבעה נכדים. יש לך שני ילדים מאישתך השניה – פרדי וג’יני. יש לך דוד, שתי דודות וחמישה בני דודים. בגלל היותך פוליטיקאי יש לך הרבה ידידים על פני השטח, אך מאלה נתעלם. אתה מכיר בערך שלושים איש החשובים לך מאוד.”

מקגיברן החל להסתגל לשיחה משונה זו. הוא נבח: “מה בקשר לכל זה?” ווארן קייסי הביט לתוך עיניו. “אנחנו נהרוג אותם. אחד אחד. צליפה ממרחק בעזרת כוונת טלסקופית. מטעני נפץ. מקלעים אוטומטיים. אולי ברדתם במדרגות בתיהם.”

“אתה מטורף! המשטרה! ה…”

קייסי המשיך, מתעלם מן ההפרעה. “איננו ממהרים. אולי חלק מילדיך, קרוביך, פילגשך, ינסו להיסתתר מתוך בהלה. אולם אין מסתור – בכל העולם הזה. האירגון שלנו אינו ממהר ואנו עשירים במשאבים. אולי חלק מאיתנו ייתפס או יחוסל במהלך המבצע, אולם זה חסר חשיבות. אנחנו מסורים. נחייה למען מטרה זו בלבד, הריגת האנשים שאתה אוהב. וכשכולם יעלמו – נהרוג אותך. תאמין לי, אז המניע שלנו יהיה כמעט רחמנות. כל חבריך, קרוביך לא יוותרו. אנחנו נהרוג, נהרוג, נהרוג, נהרוג, אך בסופו של דבר זה יסתכם בפחות ממאה איש, לא אלפים ומליונים. אך הקרובים לך ביותר, קרובי המשפחה שלך, ילדיך ולבסוף אתה. בסוף, סנאטור, יהיה לך שמץ של מושג מה פרושה של מלחמה.”

פיל מקגיברן נהדף לתוך כיסאו כאילו הותקף גופנית, למרות שהכל נאמר בקול חסר רגש לחלוטין. הוא חזר בצרידות, “אתה מטורף”

ווארן קייסי הניד בראשו. “לא, האמת היא שאתה ואלה הדומים לך אינכם שפויים. אתם עטופים בעמדות הכוח שלכם, עסוקים ברדיפת בצע ובשמירה על זכויות היתר שלכם – ואתם מוכנים להביא את כולנו למצב של השמדה. אתם המטורפים” סוכן הפאציפיסטים היטה גופו קדימה. “לאורך ההיסטוריה תמיד היו פאציפיסטים, סנאטור. אך מעולם לא היו פאציפיסטים כמונו. תמיד צחקו להם או ליגלגו עליהם בעיתות שלום, ושמו אותם במעצר בעיתות מלחמה.”

“מוגי לב,” מלמל הסנאטור בסלידה.

“בשום אופן.” נידנד קייסי ראשו וציחקק. “אל תחפש מוגי לב, לא בין הפאציפיסטים ולא בין יתר המתנגדים מטעמי מצפון. דרוש אומץ כדי לשחות נגד זרם דעת הקהל. בדרך־כלל יותר בטוח למוגי הלב להיות בשירות. במלחמה מודרנית, לפחות עד להתקפה גרעינית, רק אחוז קטן של החיילים נמצא בשדה המערכה, השאר עוסקים בלוגיסטיקה. באלפי עבודות שמאחורי הקלעים. רק אחד מתוך עשרים מביט באוייב.”

מקגיברן התריס, “אינני מעוניין בפילוסופיה שלך, פושע. אל תסתובב סחור סחור. אני רוצה את בני.”

“אבל זוהי הנקודה, סנאטור. היום הפאציפיסטים נעשו מציאותיים. אנחנו מוכנים להרוג, להילחם ולמות, כדי למנוע מלחמה. אנחנו לא מעוניינים בהישרדות של יחידים. לדעתנו מלחמה נוספת תשמיד את הגזע האנושי, וכדי לשמר את האנושות, אנחנו מוכנים לעשות ממש הכל.”

מקגיברן הלם באגרופו בחוזה על מסעד הכיסא. “טיפש שכמוך! חצי־הכדור הצפוני זומם להישתלט על העולם כולו. אנחנו מוכרחים להתגונן!”

הפאציפיסט שוב הניד בראשו. “לנו לא איכפת מי צודק, אם יש בכלל צד כזה. בסופו של דבר זה חסר משמעות. עמיתינו פועלים בקרב ה’קוטבנים', בדיוק כפי שאנו פועלים בחצי־הכדור הדרומי. אנשים דומים לך, בצד השני, מקרבים את המוות בדיוק כמוך על ידי צעדים שיובילו למלחמה.” קייסי קם על רגליו. “יש לך שבוע כדי להיתפטר. אם תסרב, לא תראה את בנך פרדי לעולם. ותתחיל לשמוע על מות קרוביך. אחד אחד.”

סוכן הפאציפיסטים עבר במהירות לצד השני של השולחן, והאיש המבוגר יותר הזיז כסאו אחורנית בניסיון לעמוד ולהימלט. אך הוא היה מסורבל מדי. ווארן קייסי נעמד מעליו והחדיר מזרק לצווארו.

בקללה נפל הסנאטור מקגיברן על ברכיו וניסה להתייצב. הוא לא הצליח. תחילה בהו עיניו קדימה, לאחר מכן נזדגגו, והוא נפל אחורנית על הריצפה. מחוסר הכרה.

לרגע גחן ווארן קייסי על וולטרס המזכיר, אך החליט שהוא בטוח לתקופת מה. הוא העיף מבט חטוף בחדר. במה נגע? האם השאיר משהו מאחוריו?

הוא יצא מהחדר במהירות, חוזר במסלול בו הובילו המשרת לפני חמש עשרה דקות, וחמק דרך הדלת הראשית.

המונית עצרה בפתחה של אחוזה ישנה אך שמורה היטב. הוא השליך מספר מטבעות לתיבת התשלום של הרכב, והביט כיצד היא מחליקה בחזרה אל התנועה הסואנת. הוא ניגש אל דלת האחוזה והזדהה לפני מרקע הזיהוי. נפתחה הדלת והוא נכנס פנימה. ליד השולחן ישבה אישה צעירה אשר סבר פניה החמור כמעט והרס את יופיה הטבעי.

היא קמה והובילה אותו פנימה ופתחה בפניו את הדלת לחדר הדיונים. היו שם שלושה אנשים ליד השולחן. כולם עוטי מסכות.

קייסי היה רגוע בנוכחותם. הוא משך לעצמו כיסא והתיישב. הבחורה תפסה מקומה ליד השולחן והתכוננה לרשום תקציר. יושב הראש, שישב בין השניים האחרים, שאל, “איך הלכה פרשת מקגיברן, קייסי!”

“כפי שתוכנן. הילד לא היוה שום קושי. עכשיו הוא נמצא במחבוא, בפיקוחה של הסוכנת מרי בקה.”

''והסנאטור?''

“כצפוי. נתתי לו אזהרה מלאה.”

“המזכיר וולטרס, חוסל?”

“ובכן… לא. השארתי אותו מחוסר הכרה.”

נפלה דממה.

אחד מרעולי הפנים דיבר, “התוכנית היתה חיסול המזכיר כדי להדגיש לסנאטור את נחישות דעתנו.”

קולו של קייסי נשאר שלו. “כפי שהדברים התנהלו, מצאתי לנכון לנהוג כפי שנהגתי.”

“בסדר,” אמר יושב הראש. “לסוכן־שדה יש מרחב פעולה מסויים. אין אפשרות לחזות מה יתפתח כשמתחילים במבצע.”

ווארן קייסי לא אמר דבר.

חבר המועצה השני נאנח. “אולם קיווינו שמראה רצח אכזרי, לפני עיניו, יזעזע את פיל מקגיברן וכניעתו תהיה מיידית. כפי שהמצב עכשיו, אם צודקת הערכתנו לגבי אישיותו, אפשר לצפות שייכַּנע רק אחרי חיסול אחדים מקרוביו, במקרה הטוב ביותר.”

קייסי דיבר בעייפות. “הוא לא ייכנע לעולם, לא משנה מה נעשה. הוא אחד מהרעים.”

“אולי עדיפה התנקשות מיידית,” הוסיף חבר המועצה השלישי שעד עתה לא דיבר.

יושב הראש לא הסכים. “כבר דנו בכל זה. אנחנו רוצים לנצל את מקגיברן בתור דוגמה. בעתיד, כשנטפל במקרים דומים, יוכלו אנשינו לאיים בגורלו, ואנחנו נמשיך כפי שתיכננו.” הוא הביט אל קייסי.

“יש לנו מבצע נוסף בשבילך.”

ווארן קייסי נשען לאחור בכסאו, פניו חסרות הבעה מלבד עייפותן התמידית. “בסדר.” אמר.

החבר השני החזיק בלוח המבצעים. “זה מבצע בעדיפות ראשונה, ומעורבים בו עשרים סוכנים.”

הוא כיעכע בגרונו והמשיך, “יש לך ניסיון ביירוט מטוסים בקריירה הצבאית שלך?”

“שנה, במלחמה האחרונה. ירו בי פעמיים והחליטו שאני מאבד את כושר התיזמון שלי. לכן העבירו אותי למפציצים בינוניים,” אמר קייסי.

“לפי המידע שלנו היטסת גם את ה־y-36-g.”

“נכון.”

בעוד שבועיים," אמר חבר המועצה, “יוסמך המחזור הראשון של האקדמיה לחלל. עד עכשיו הגבילו את הלוחמה לאמצעים באויר, ביבשה ובים. בסיום המחזור, ייכנס הצבא לעידן של אמצעי חדש לגמרי.”

“קראתי על זה,” אמר קייסי.

“המסדר יהיה מרהיב. הכיתה קטנה, 75 צוערים בלבד אך בית־הספר כבר מתרחב. יהיו שם נציגים מכל החילות.”

ווארן קייסי רצה שיפרש את כוונותיו במהרה.

“אנחנו רוצים שזו תהיה הפגנת מחאה דרמאטית מאוד נגד הכוננות הצבאית,” הוא המשיך.“משהו שיזעזע את כל המדינה ויטיל מורא בלב כל אדם שיש לו קשר לחימוש.” יושב הראש המשיך בהסבר. “חיל האויר יבצע מפגן. 20 מטוסי y-36-g יטוסו מעל הבמה עליה ישובים הצוערים בוגרי האקדמיה, ממתינים לשיבוץ.”

קייסי החל להבין.

"אתה תטוס באחד ממטוסי ה־y-36-g האלה. "המשפט הבא של יושב־הראש בא באיטיות. “ורק מקלעי מטוסך יהיו טעונים”

“זהו מבצע התאבדות, אני מניח?” שאל ווארן קייסי באדישות מה.

“לא,” ביטל יושב הראש בתנועת יד. “יש לנו תוכניות לחילוצך. תבצע מטס אחד בלבד, ותוך כדי כך תחסל את הצוערים. אחר־כך תטוס צפונה בכל המהירות…”

קייסי קטע אותו במהירות. “אל תספר לי יותר. אינני חושב שאני מסוגל למלא את המשימה הזאת.”

יושב־הראש נראה מופתע למדי. “אבל מדוע, ווארן? אתה אחד מאנשינו הותיקים וגם טייס מנוסה.”

הוא הניד בראשו קדורנית. “סיבות אישיות. הרי סוכן אינו חייב להשתתף במבצע בניגוד לרצונו. אני מעדיף לדלג על זה. לכן אעדיף אם לא תספר לי יותר. כך יהיה בלתי אפשרי שאשבר בלחץ ואבגוד במישהו.”

“טוב, כרצונך,” חתך יושב־הראש. "האם אתה חפץ בחופשה, מנוחה ממבצעים נוספים בתקופה זו?''

“לא, רק שיוטל עלי משהו אחר.”

אחד מחברי הועדה נטל לידיו דף אחר. “העניין של פרופסור ליאונרד לה־וו,” אמר.

פרופסור ליאונרד לה־וו גר בוילה קטנה ברובע של המעמד הבינוני. למרות שהדשא היה ראוי לגזימה נוספת והפרחים לטיפול, היתה שם אוירה של חיים נוחים.

ווארן קייסי היה באחת מתחפושותיו האהובות: עיתונאי. הפעם היתה תלויה על כתפו מצלמה מקצועית ותיק אביזרים גדול. הוא הקיש בדלת ונשען על המשקוף, והמתין כשפניו לובשות ארשת משועממת.

פרופסור לה־וו היה דוגמא קלאסית של סטראוטיפ. כל במאי היה מעסיק אותו על המקום בתפקיד ‘המלומד’. הוא מיצמץ בעיניו אל העיתונאי המדומה מאחורי משקפיו כפולות־המוקד.

“אני מה’כוכב', פרופסור. העורך שלח אותי כדי לצלם.” אמר קייסי.

הפרופסור לא הבין. “תצלומים? אבל איני יודע על סיבה כלשהי שאופיע בחדשות בתקופה זו.”

קייסי אמר “אתה יודע איך זה, פרופסור. לפעמים מופיע שמך בעיתון. אנחנו רוצים שיהיה לנו משהו טוב מן המוכן. העורך רוצה כמה תצלומים בחדר העבודה שלך. אתה יודע, קורא ספר או משהו.”

“הממ…” אמר הפרופסור, “אז, כמובן, כמובן, היכנס. קורא ספר, הה? איזה סוג ספר? היכנס פנימה.”

“לא משנה איזה ספר,” אמר קייסי בציניות של עיתונאים. “מצידי זה יכול להיות כיפה אדומה.”

“כן, כמובן,” אמר הפרופסור. “כמה טיפשי מצידי. הקוראים לא יוכלו לראות את שם הספר.”

חדר־העבודה של הפרופסור היה חדר גברי. ספרים מוטלים על גבי ספרים, אבל גם כן ענק מקטרות, באר משקאות נייד, שתיים או שלוש כורסאות נוחות מאוד, וגם ספה המתאימה להשתרעות ללא הכרח לחלוץ נעליים.

לה־וו תפס את אחת הכורסאות ובתנועת יד הציע אחרת לצלם המדומה. "עכשיו. מהו הנוהל לגבי הצילומים?''

קייסי הביט על החדר וחשב. “אתה חי כאן לבדך?” הוא אמר, כאילו מפטפט בעודו עסוק בהכנות לצילומים. “יש מנהלת משק־בית,” ענה הפרופסור.

“אולי אפשר לצרף אותה לצילום או שניים?”

“אני מצטער. היא איננה נמצאת כרגע.”

קייסי התיישב בכורסא שהוצעה לו. קולו השתנה. “אז נוכל להתחיל בעיקר,” אמר.

"עיינו של הפרופסור מיצמצו מאחורי משקפיו. “סליחה?”

“שמעת על הפאציפיסטים, פרופסור?” שאל ווארן קייסי.

"כן… כן, כמובן. אירגון מחתרתי בלתי חוקי. הפרופסור הוסיף, “מאשימים אותם בביצוע התנקשויות רבות ופשעים מתועבים אחרים. למרות שלדעתי הדיווחים קצת מוגזמים, כמובן.”

“אל תהיה כל־כך בטוח,” אמר קייסי.

''סליחה?''

“אני סוכן הפאציפיסטים ונשלחתי כדי להזהירך לא להמשיך במחקרך הנוכחי, אחרת תקפח את חייך.”

פיו של השני נפער בלא יכולת להסתגל לשינוי הזהות.

“כנראה שאין לך הרבה מידע על האירגון שלנו, פרופסור. אתן לך תקציר. אנחנו קיימים כדי למנוע עימות מזויין נוסף על פני כוכב־לכת זה. כדי להבטיח זאת, אנחנו מוכנים להשתמש בכל אמצעי. אנחנו חסרי רחמים, פרופסור. אינני מעוניין לשכנע אותך להמיר את דעותך, אלא להזהירך שתמות אם לא תפסיק לעבוד על מחקרך הנוכחי.”

“שמע,” אמר הפרופסור. “אני מדען ולא פוליטיקאי. העבודה שלי היא מחקר טהור. יישומי תגליותי על יד המהנדסים, הצבא, או בסופו של דבר הממשלה, אינם עסקי.”

“נכון,” הינהן קייסי בהסכמה. “עד עכשיו, כמו הרבה מעמיתיך, לא התעסקת בתוצאות של מחקרך. מעתה והלאה תתחיל לעשות זאת, פרופסור. אם לא כן, נהרוג אותך. יש לך שבוע כדי להחליט.”

“הממשלה תגן עלי!”

“לא פרופסור. אפילו אם יקדישו מאמצים של מאה שומרי ביטחון, יעשו זאת רק לתקופה מוגבלת. לאורך ההיסטוריה כולה, תמיד יכולה היתה קבוצה מסורה באמת, להצליח להתנקש בכל איש, בכל זמן, אם רק עמדו לרשותה המשאבים והאנשים הנדרשים.”

“אך זה היה בעבר.” אמר הפרופסור. בלתי משוכנע. "היום הם יכולים להגן עלי. "קייסי הוסיף להניד בראשו, “אראה לך רק כלי־עזר אחד של המקצוע שלנו.” הוא אחז במצלמתו והסיר את אחריתה. “אתה רואה את המנגנון הקטן הזה? זהו אקדח קטן המופעל על ידי קפיץ והוא יורה מחט היפודרמית זעירה ביותר דרך ‘עדשות’ המצלמה. המחט כה זעירה, עד שכשהיא חודרת לצווארך, ידך או פניך, תרגיש לא יותר מעקיצת יתוש.”

הפרופסור הרכין ראשו כדי להתבונן במנגנון, מוּנַע יותר על ידי סקרנות מאשר פחד. “מדהים,” אמר, “וכבר השתמשת בזה בהצלחה?”

“סוכנים אחרים עשו זאת.” יש מעטים מאוד, במיוחד פוליטיקאים, שיכולים להימנע מהיתקלות עם צלם־חדשות. המצלמה הזאת היא רק אחד מפריטי הציוד שלנו, ובאמצעותו קל מאוד לרוצח לטפל בקורבנו.

הפרופסור הביט כמעט בהערכה. “מדהים,” הוא חזר, “אני כבר לא ארגיש בטוח ליד צלם, לעולם.”

“לא יהיה לך צורך לחשוש אם תפסיק את מחקרך, פרופסור.” אמר ווארן קייסי.

“ויש לי שבוע כדי להחליט? אם כן, טוב. תוך שבוע אני אודיע רשמית לעיתונות שאזנח את מחקרי, או שהפאציפיסטים איימו עלי ואני דורש הגנה.”

קייסי החל לקום, אך הפרופסור הרים ידו. “חכה רגע. הייתי רוצה לשאול אותך מספר שאלות.”

הפאציפיסט הביט בו בחשדנות.

לה־וו המשיך, “אתה החבר הראשון של האירגון שלכם שדיברתי איתו.”

“ספק רב,” אמר קייסי.

“הה? מאוד סודי, אה? החברים מצויים בכל מקום, אולם סמויים. אז כיצד אתם מגייסים חברים חדשים? בגלל היותכם בלתי חוקיים, בודאי המגע הראשון הוא מאוד עדין.”

“נכון,” הסכים קייסי, “אולם אנחנו נזהרים. איננו מתקרבים למועמד עד שברור שהוא מחפש פיתרון לחיסול מלחמות. אנשים רבים מגיעים להשקפותינו לבדם, פרופסור. הם מתחילים לדון בנושא, לשוחח, לחפש תשובות, לחפש אנשים השותפים לקו מחשבתם.”

הפרופסור היה מרותק. “אולם אפילו אז, בודאי נעשות טעויות ואז חושפים השלטונות חלק מהחברים שלכם.”

“זהו סיכון הצפוי לכל מחתרת, מאז ומתמיד.”

“ואז,” אמר הפרופסור בהתנצחות, “כל האירגון מתמוטט. אחד בוגד בשני, תחת לחץ המשטרה.”

קייסי צחק במרירות, “לא, זה כלל לא כך. למדנו מלקחי קודמינו. ההיסטוריה של אירגוני המחתרת היא ארוכה, פרופסור. כל יחידה של חמישה פאציפיסטים מכירה רק את השותפים לאותה יחידה בנוסף למתאם אחד. כל מתאם מכיר ארבעה מתאמים נוספים, איתם הוא פועל, ובנוסף להם – מנהיג מחלקה. אלה רק מכירים ארבעה מנהיגי מחלקה נוספים וכן הלאה, עד עילית האירגון.”

“אני מבין,” מילמל הפרופסור. "כך שחברים פשוטים יכולים לבגוד בארבעה אחרים לכל היותר. אבל, כשניתפס מתאם?''

“אז נחשפים עשרים וחמישה,” הודה קייסי. “וזה באמת קורה לפעמים. אבל יש לנו רבבות חברים, פרופסור. וכל יום מגיעים אלינו חדשים. אנחנו גדלים קצת יותר מהר מהקצב בו אנו ניתפסים.”

הפרופסור החליף את הנושא. “איש לא היה מאשים אותך בפטריוטיות, אם־כן.”

קייסי סתר אותו בהחלטיות. “זהו סוג שונה של פטריוטיות. אינני מזהה עצמי עם חצי־הכדור הזה.”

השני הרים את גבותיו, “אם־כן, אתה קוטבן?!”

“לא, גם איתם אינני מזדהה. הפטריוטיות שלנו היא לגזע האנושי, פרופסור. זה כבר אינו עניין של עם, דת או חצי־כדור זה או אחר. זהו עניין של קיום הגזע. אין לנו עניין בפוליטיקה, במערכות סוציו־כלכליות או באידיאולוגיה, כל עוד אין הן מובילות להתנגשות חמושה בין אומות.”

הפרופסור הביט בו במשך רגע ארוך של דממה. לבסוף אמר, ''אתה באמת חושב שזה יצליח?"

“מה?” אמר ווארן קייסי. משום־מה חש מעין סימפטיה אל המדען הכן, החטטן והמוקסם. הוא הרגיש רגוע במשך השיחה ושם לב שחודשים רבים עברו עליו ללא רגיעה כזו.

“הנסיון להבטיח שלום עולמי על ידי איום, הפחדה ואפילו הריגת האנשים אשר החלטותיהם מובילות למלחמה. האם אתה חושב שזה עשוי להצליח?”

לפתע חזרה אל קייסי כל החשדנות; העייפות שהצטברה בחודשים האחרונים, הספקות והסלידה הגוברת והולכת מאלימות, אלימות ושוב אלימות. לא יכול היה לשמוע את המילה להרוג שוב.

הוא אמר, "כשהצטרפתי בראשונה לפאציפיסטים, הייתי משוכנע שהתשובה בידיהם. עתה אני מסור לעמדתי אך אינני בטוח כל כך. למה אתה חושב שזה לא יצליח?''

המדען נשא אליו את אצבעו. “ישנה טעות בסיסית בכך שאתה חושב שזה עניין של יחידים. לדוגמא, אתה בעצם אומר: הרוג את הדיקטטור והדמוקרטיה תחזור. שטויות. אתה מציב את העגלה לפני הסוס. הדיקטטור לא הגיע לשילטון בזכות יכולת עצומה לסכל את שאיפת החרות של אומה שלמה. הוא בעצמו הינו תוצר הנסיבות. תשנה את הנסיבות והוא יעלם, אך אם תרצח אותו, תקבל דיקטטור אחר.”

דבריו הפריעו לווארן קייסי, אך לא משום שהיו לו חדשים; תת־הכרתית הם ליווהו מתחילת דרכו. הוא הביט במדען וחיכה שימשיך.

לה־וו נגע באצבעו בחזהו שלו. “קח אותי, לדוגמא. אני עובד בשטח שאפשר להתאימו לשימוש צבאי למרות שזה אינו מענייני. למעשה אני בז לצבא. אך אתה מאיים על חיי אם אמשיך. טוב, נאמר שאכנע ואוותר על מחקרי. האם אתה חושב שזה ימנע את מחקריהם של מאה, של אלף בעלי כישרון אחרים? בוודאי שלא! ענף המדע בו אני עוסק נמצא על סף פריצות־דרך מסויימות, ואם אני לא אפרוץ אותן, מישהו אחר יעשה כן. אינך יכול לעצור מפולת על ידי עצירת אבן אחת.”

עווית התחילה לרטוט בפניו של קייסי, פנים שהיו נטולות הבעה בדרך כלל. “אתה, אם כן אתה חושב…” זירז קייסי.

עיניו של לה־וו נצצו מאחורי משקפיו. הוא היה אדם המתלהב מדעותיו. “בעולם המודרני,” אמר, אין היחידים מתחילים את המלחמות. העניין הרבה יותר בסיסי. כדי שהעולם יביא קץ ללוחמה יש צורך למצוא את הגורמים לעימותים בינלאומיים ולחסלם." הוא גיחך, “וזה כמובן פותח שדה מחקר חדש לגמרי.”

ווארן קייסי קם על רגליו ואמר, “בינתיים, פרופסור, אני מייצג אירגון שאולי הוא טועה, אך אינו מסכים איתך. האולטימטום הוגש לך. יש לך שבוע ימים.”

פרופסור לה־וו ליווה אותו לדלת. “הייתי רוצה לשוחח איתך בנושא שוב, פעם. אבל אני מניח שלא אראה אותך עוד.”

“נכון,” אמר קייסי. הוא עיוות את פיו בציניות. “אם יהיה צורך להמשיך ולעסוק בך, פרופסור, ואני מקווה שלא, מישהו אחר יטפל בכך.” הוא הביט בו ושקל לרגע את אפשרות הבאתו של המדען הסטראוטיפי לחוסר הכרה לפני שיעזוב. אך בכל זאת החליט שלא לעשות זאת. אלוהים. נמאס לו מהאלימות. כשצעד בשביל הגן עד לשער, קרא הפרופסור אחריו, “אגב, התחפושת שלך. יש כמה כימיקלים מצויינים שיכהו את עורך בצורה יעילה מהשיטה הנוכחית.”

ווארן קייסי כמעט ואולץ לצחוק.

היתה זו תקופה בין משימות; הקלה. הוא ידע שהוא סחוט הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. אולי כדאי שיקבל את הצעת המועצה לחופשה ממושכת.

הוא חזר לדירתו כשהוא נוקט באמצעים הרגילים להתחמקות ממעקב. עבר שבוע שלם, מבצע אחד ואחריו מבצע נוסף, והיה זה ממש תענוג לצפות למספר שעות של שלווה. הוא פשט את בגדיו, התקלח, ולאחר מכן לבש בגדים נוחים וישנים. הוא נכנס למטבח הקטן כדי להכין לעצמו משקה, אך מצא שלא היה קרח, כי ניתק את המקרר לפני עזיבתו. קייסי שקע בכורסת הקריאה שלו ונטל את הספר שהתחיל לקרוא כשהזעיקו אותו לפני שבוע. כבר שכח אפילו את נושא הספר. אהה, כן. רומן היסטורי שיטחי. הוא הרהר בזילזול בינו לבינו: הכל תמיד היה כה פשוט. כל מה שהגיבור היה צריך לעשות זה להרוג את האדון העריץ והמרושע, והכל היה נפתר מעצמו.

פתאום תפס עצמו מעלה בזכרונו את השיחה עם הפרופסור לה־וו. למעשה, זה כל מה שהוא – שהפאציפיסטים מנסים לעשות. על ידי הריגת שווה־הערך של האדון המרושע – במילים אחרות, היחידים – הם קיוו לפתור את בעיית העולם. למראית עין – שטויות.

הוא הניח את הרומן, לוטש עיניו בקיר שמולו, מבלי לראותו. הוא היה סוכן הפאציפיסטים כבר מעל שלוש שנים – כנראה שהוא איש המבצעים הבכיר שלהם. סוכן לא יכול לצפות לחיות זמן ממושך כל־כך. זה היה בניגוד לסטטיסטיקה. ואז, האיר מרקע הטלפון.

פניו הכעוסות של הסנאטור מקגיברן הופיעו.

ווארן קייסי נבהל לרגע, וניבט במרקע.

מקגיברן דיבר בקרירות, בהחלטיות, “הבית מוקף, קייסי. היכנע. יש מעל חמישים שוטרי ביטחון המונעים ממך כל אפשרות בריחה.”

מוחו של הפאציפיסט החל פועל מיד. האם עליו לעשות משהו? האם היה משהו בדירה שהיה עלול לחשוף את הארגון או את חבריו? הוא רצה כמה רגעים כדי לחשוב. הוא ניסה לשמור על קול מאופק. “מה אתה רוצה, מקגיברן?”

“את בני!” הפוליטיקאי זרח בהבעת ניצחון.

“אני מצטער, אך פרדי איננו בידי עכשיו,” אמר קייסי. האם הסנאטור משקר בקשר למספרם של אנשי המשטרה? האמנם לא היתה כל אפשרות בריחה?

“אז בידי מי הוא נמצא? הוא בידיך, ווארן קייסי, אבל אתה בידינו.”

“הוא איננו כאן,” אמר קייסי. אולי יש עוד שרות שיוכל לבצע, איזו דרך להזהיר את האירגון על שיטתו של מקגיברן לאתר אותו. "איך מצאת אותי? איך אתה מכיר את שמי?''

מקגיברן נחר בבוז. “אתה טיפש, בנוסף להיותך פושע. ישבת במשרדי ודיברת במבטא של עיר הולדתך. מייד זהיתי אותה. אמרת שהיית טייס קרבי ובוודאי השתתפת בקרבות – זאת אומרת שכנראה השתתפת במלחמה האחרונה. כשם בדוי השתמשת בג’ייקס. האם לא ידעת שאנשים נוהגים לשאול שמות המבוססים לרוב על המציאות? בדקתי בעירך ובאמת היה שם עיתונאי בשם ג’ייקס. חקרנו אותו. האם הכיר טייס קרב לשעבר שהשתתף במלחמה האחרונה? כן, אמנם הכיר. אחד בשם ווארן קייסי. מפה ועד אליך המלאכה היתה קלה – פושע. עכשיו, היכן בני?!”

לרגע, בעייפותו, הצטער קייסי בצערו של האחרון. הסנאטור עמל קשות כדי למצוא את בנו, ובחכמה.

“אני מצטער, מקגיברן. אני באמת לא יודע.” קייסי השליך את כוסו וניתץ את מרקע הטלפון.

הוא קם על רגליו ופנה בכיוון המטבח. כבר לפני זמן רב תירגל את נתיב הבריחה שלו.

מעלית השירות היתה גדולה דיה כדי להכילו. הוא נדחף פנימה, התיר את החבל בידו, ובחיפזון זהיר ירד במהירות. במרתף, המפתח שלו פתח תא. הוא הוציא אקדח חצי־אוטומטי ושתי מחסניות. את האחת תחב לכיס צדדי ואת השניה לאקדח. מיד מיהר במסדרון לכיוון אתר מכונות־החימום.

הוא סמך על העובדה שמשטרת הביטחון לא הספיקה לגלות שמכונות החימום והמיזוג משותפות לשני בניינים סמוכים. כנראה שאכן לא גילו.

מעלית השירות הטיסה אותו לגג של הבניין השני – מכאן, עם מזל, יוכל לעבור לבניין רחוק יותר ולהסתלק.

הוא יצא אל הגג והעיף מבט חטוף בסביבה.

במרחק חמישה־עשר מטרים ממנו, עם גביהם אליו, עמדו שלושה שוטרי ביטחון. שניים חמושים במקלעים אוטומטיים והשלישי באקדח. הם השקיפו מעבר המעקה, כנראה אל חלונות דירתו.

כהרף־עין הביא את נשקו לעמדת־ירי, אך העייפות הארוכה השתלטה עליו. לא להרוג יותר! אנא, לא להרוג. הוא הוריד את אקדחו, הסתובב ובשקט המשיך בכיוון ההפוך.

קול מאחוריו קרא, “היי! עצור! אתה!”

הוא רץ.

מכת האש תפסה את ווארן קייסי כשניסה לזנק את הגג הקרוב. האש קרעה אותו והחשיכה נפלה מייד. הרחק, הרחק למטה, המחשבה האחרונה ששודרה היתה: זה צודק!

כעבור חמש עשרה דקות, הסנאטור פיל מקגיברן עיווה את פניו לנוכח הגוף המרוסק מחוסר־החשיבות המוטל לפניו.

“לא יכולתם לתפוס אותו?” שאל במרירות.

“לא, אדוני.” סמל הביטחון התגונן, “הברירה היתה להרוג אותו או להניח לו לברוח.”

מקגיברן הגיב בנחירת סלידה.

הסמל המשיך בפליאה, “מה שהיה מצחיק הוא, שיכול היה לחסל את שלושתנו. אנחנו היינו היחידים על הגג הזה. הוא היה יכול לירות בנו ולברוח.”

“פשוט לא היה לו האומץ,” אמר אחד האחרים.

“לא,” נבח מקגיברן. “דווקא אומץ היה לו.”

וזהו האמצעי היחיד נגד חיידקים חסיני־תרופות

בן בובה

בן (בנימין) בובה נולד ב־1932, רכש השכלה גבוהה בתחום העיתונות והתמחה בכתיבה ועריכה מדעית. בשנת 1971 התמנה לעורכו של מגאזין המד"ב הנודע ‘אנלוג’, לאחר מות עורכו הראשון, ג’ון ו. קמפבל. סיפורו הראשון היה סיפור מד"ב לילדים, ‘כובשי הכוכבים’ (1959). מאז פירסם כמה וכמה נובלות ארוכות, מעולות, שהאחרונה בהן – ‘מושבה’. שנים רבות זכה בן בובה כמעט בדרך קבע בפרס ה’הוגו' עבור העורך הטוב ביותר. הוא כתב גם ספרי תיעוד ומדע פופולארי רבים, בין היתר ‘תגליות במרחקי החלל’ שראה אור בעברית (בסדרת ‘אופקים’ של ‘עם עובד’). לאחרונה התמנה בובה לעורכו של כתב העת ‘אומני’. בסיפור שלפנינו הוא מטפל בצורה מבדחת מאוד בנושא המפוקפק, אך הרציני, של חיזוי רעידות האדמה.

* * *

נתן פרנץ' עסק במתימטיקה טהורה. הוא הועסק על ידי מעבדת מחקר בקליפורניה שניצבה על גבעה הצופה אל האוקיינוס השקט. כשמעבדתו הרויחה את לחמה בחקר פצצות גרעיניות, קישקש לו נתן משוואות בעניין הצבתם של בני אדם על הירח במינימום הוצאות של דלק רקטי. כשמעבדתו זכתה בחוזה שמן לפיתוח תוכניות טיסה לירח, החל נתן לשקוע בבעיות זיהום אויר.

נתן לא נראה בדיוק כמתמטיקאי. הוא היה גבוה ומגושם, אהב לשחק כדור־יד, המילים קצת נתקעו לו בפה כשהתרגש, והיה לו פרצוף שהזכיר לך ללא ספק סוס. זה עזר לו להישאר טהור בכל מה שאינו קשור במתימטיקה.

הרמז האפשרי היחיד לעבודתו היה שלאחרונה הוא החל למצמץ יתר על המידה. אך לא ניכר בו כלל שהיה עצבני ומתוח, והוא עדיין חייך את חיוכו הסוסי הגדול, חושף שיניים.

כשקיבלה המעבדה את החוזה הראשון שלה, (ממדינת קליפורניה) לחקר זיהום־האויר, נדדו מחשבותיו של נתן – ואיך לא? – למקום אחר.

“אני חושב שלא מן הנמנע להמציא שיטה לחזות רעידות אדמה,” הביע דעתו באדיבות בפני ראש המעבדה ד"ר גורֵפמָמון.

גורפממון הציץ בנתן מעבר למשקפיו כפולות העדשה.

“בסדר נערי,” אמר בלבביות. “קדימה, נסה להמציא אותה. אתה הרי יודע שאני מעוניין תמיד להרחיב את הבנת האדם את העולם הסובב אותו.”

כשעזב נתן את משרדו המפואר של המנהל, חילץ גורפממון את גופו הקטן והעגלגל מתוך כורסת המנהלים המפוארת שלו וניגש אל החלון. למשרדו היו חלונות בשני קירות: האחד צופה אל האוקיינוס היפה; השני למטה אל מגרש החניה, כך שהמנהל יוכל לפקוח עין ולראות מי הגיע לעבודתו ומתי. ומעבר למגרש, שבחציו היה מלא במכוניות ישנות (העסקים היו בירידה מזה שנים אחדות), נמתח לו בינות לעצי אקליפטוס ודשא צבוע, קפל קרקע ישר להפליא שגובהו לא עלה על מטר וחצי. הוא השתרע כמדרגה מאורכת לכל אורך המעבדה והרחק מעבר לכנסיה הורודה הנטושה שעל צלע הגבעה.

קפל קרקע מכוסה דשא שהיה קרוי ‘השבר של סאן אנדריאס.’

גורפממון הביט לעיתים מזומנות בשבר מחלונו, חוזר בדייקנות על כל מה שיעשה כשהאדמה תתחיל לרעוד. זה לא היה פחד, כי אם זהירות בלבד. פעם עבר רעד כזה תוך כדי ישיבת הצוות. גורפממון ברח מהחלון לעבר מגרש החניה, הרחק אל צידו המזרחי (או הצד ‘הבטוח’) של השבר, לפני שאנשים שגילם חצי מגילו הספיקו להזיז עצמם מהכיסאות. חודשים דיבר הצוות בזריזותו של האווז הקטן והשמן.

שנה לאחר מכן, כמעט בדיוק של יום, היה מגרש החניה מלא מעט יותר, וכמה מהמכוניות היו חדשות. עסקי זיהום אויר היו בקו עליה מאז נחת ענן הזיהום הקטלני בסאן־קלמנטה, והמעבדה זכתה בנוסף לכך בכמה חוזים שקטים של חיל האויר שהכניסו כסף פי שש יותר מעבורת זיהום האויר. גורפממון נשען לאחור בכורסתו המהודרת, מנסה להראות מעוניין ובלתי מחוייב בעת ובעונה אחת.

הדבר היה קשה כיוון שמעולם לא הצליח לעקוב אחר נתן כאשר ניסה המתמטיקאי להסביר את עבודתו.

“אז זהו עניין פשוט של העברת ההתקדמות,” אמר נתן, כשהמילים נתקעות בפיו בדיבורו המהיר מדי. הוא היה נרגש כשרשם את המשוואות על הלוח הארגמני בליוויית צווחותיו מורטות העצבים של הגיר הצהוב.

“ת’רואה?” אמר נתן לבסוף ונעמד בצידו של הלוח.

הלוח היה מכוסה כולו בספרות וסימנים הניתנים לפיענוח בקושי, ומעטה דק של גיר כיסה את נתן.

“אממ…” אמר גורפממון, “מסקנתך. אם כך…”

“זה לגמרי ברור,” אמר נתן. “אם יש לך בסיס, וסביר שיש לך נתונים כלשהם, לא רק שאתה יכול לחזות מתי והיכן תתחולל רעידת אדמה, ת’גם יכול לקבוע את עוצמתה.”

עיניו של גורפממון הצטמצמו. “אתה בטוח?”

'עברתי על זה עם הגיאופיסיקאים של המכון הטכנולוגי של קליפורניה. הם מסכימים עם התאוריה."

“הממ…” גורפממון תופף באצבעותיו השמנות על השולחן. “אני יודע שזה קצת מחוץ לשטח ההתענינות שלך, נתן, אבל… אה, האם אתה באמת יכול לחזות רעידות אדמה? או שזה רק בתאוריה?”

“כמובן שאתה יכול לצפות רעידות אדמה,” אמר נתן כשהוא מחייך חיוך של כוכב קולנוע. “למשל, את זאת שתתחולל ביום חמישי הבא.”

“יום חמישי הבא?”

“כן. ביום חמישי הבא תתחולל רעידת אדמה גדולה.”

''היכן?''

“בדיוק כאן, לאורך השבר.”

גורפממון בלע משהו, ונתן זרק את פיסת הגיר שלו לאויר כאילו לא ארע דבר, אך החטיא כשניסה לתפוס אותה. היא נפלה על השטיח שכיסה את רצפת החדר מקיר לקיר. גורפממון, חיוור מעט יותר מהגיר, שאל, “רעידת אדמה גדולה, אתה אומר?”

“אמהממ.”

"האם אנשי המכון הטכנולוגי ערכו את התחזית הזאת?''

“לא, אני. הם אינם מסכימים איתי. הם טוענים שיש אצלי גורם גמא שגוי במערכת הארבע עשרה של המשוואות. אני בודק את זה עכשיו במחשב.” מעט מהצבע חזר ללחייו התפוחות של גורפממון.

“או… אז, אני מבין. הודע לי מה אומר המחשב.”

'וודאי."

למחרת בבוקר עמד גורפממון מאחורי הוילון של חלון משרדו וצפה במכוניות הבאות למגרש, כאשר צילצל הטלפון. מזכירתו עבדה קשה הלילה, ידע, והיא עדיין לא הגיעה. חמוץ־פנים פנה גורפממון לשולחנו וענה לטלפון בעצמו.

זה היה נתן. “המחשב עדיין מסכים עם הבחורים מהמכון הטכנולוגי. אבל אני חושב שמשהו קצת לא בסדר בתוכנית. 'תה לא יכול לבטוח במחשבים, הם טובים בדיוק כמו האנשים המזינים אותם.”

“אני מבין,” ענה גורפממון. “טוב, שים עין על זה.”

הוא גיחך כשהניח את השפופרת. “נתן הקשיש והטוב. ענק בתיאוריה, אולם חסר תקווה בעולם המציאות.” בכל זאת, כשהופיעה לבסוף מזכירתו והביאה לו את קפה הבוקר עם גלולה ונשיכה קלה באוזן, הוא אמר תפוס מחשבות: “אולי עלי לדבר עם הבנקאים הללו מניו יורק.”

''אבל אמרת שלא תצטרך את הכסף שלהם, עכשיו כשהעסקים פורחים," נהמה.

הוא הניד ראשו בכבדות. “כן, אבל בכל זאת תארגני איתם פגישה ליום חמישי הבא. אני אסע ביום רביעי אחר הצהריים. אבלה את סוף השבוע בניו יורק.”

היא הביטה בו. “אבל אמרת שאנחנו…”

“הרגעי, הרגעי… עסקים קודם. את תיקחי את המטוס של יום שישי בלילה, ותפגשי אותי במלון.”

היא ענתה בחיוך, “כן, מתוק שלי.”

זמן קצר לאחר שחזר מאט קליימר מארוחת צהריים בפנטגון הגיעה אליו שיחת טלפון מנתן.

קליימר עבד בשביל נתן לפני כמה שנים. הוא החל כמתכנת מחשבים, בתור עוזרו של נתן. תוך שנתיים נעשה ראש מחלקה כשנתן כפוף לו ישירות. (על הנייר בלבד. איש לא אמר לנתן מה לעשות; הוא היה עצמאי.) כשהתברר לגורפממון למעלה מכל ספק שקליימר לוטש עינו למשרתו, סייע ראש המעבדה לאסיסטנט הצעיר לקבל משרה ממשלתית בוושינגטון. נסיון טוב לפרח־מנהלים עולה.

"מה נשמע, נתן? איך מתקדמים משחקי העפרונות? צעק קליימר לתוך השפופרת עת שהביט בלוח פגישותיו. שלוש ישיבות בין־סוכנותיות, ועוד שתי פגישות צוות לאחר הצהריים.

“עצור רגע, יותר לאט,” אמר קליימר. הוא ידידותי, אך נראה קודר. “אתה יודע שאנשים לא מבינים אותך כשאתה מדבר מהר מדי.”

שלושים דקות לאחר מכן, נשען קליימר לאחור על כיסאו, רגליו על השולחן, עניבתו משוחררת, צוארונו פתוח, ושתי הפגישות של אחר־הצהריים מחוקות.

“עכשיו, תן לי להבין אותך נכון, נתן,” אמר אל תוך השפורפרת. “אתה חוזה רעידת אדמה גדולה, לאורך השבר של סאן אנדריאס, ביום חמישי הבא אחר הצהריים בשעה שתיים ושלושים לפי שעון המערב. אבל האנשים של המכון הטכנולוגי בקליפורניה והמחשב שלך חולקים עליך.”

עשר דקות מאוחר יותר אמר קליימר, “בסדר, בסדר… בטח, אני זוכר איך דפקנו פעם תוכנית מחשב. אבל גם אתה עשית שגיאות. בסדר, בסדר – אני אגיד לך מה, נתן. שים עין על זה. אם מתברר מעל לכל ספק שהמחשב טועה ואתה צודק, צלצל אלי מיד. אני אשיג את הנשיא עצמו אם יש צורך. בסדר? יפה. שמור על קשר.”

הוא הטיח את שפופרת הטלפון חזרה למקומה ואת רגליו הפיל ארצה, הכל בתנועה עייפה אחת.

נתן הקשיש והטוב באמת ירד מהפסים, אמו קליימר לעצמו.

יום חמישי הבא. הא! יום חמישי הבא. המממ…

הוא עילעל בלוח שלו. אמנם כן, היתה לו פגישה חשובה עם אנשי בואינג ביום חמישי הבא, בסיאטל.

אם תהיה רעידת אדמה גדולה, הרהר, כל החוף המערבי המחורבן עלול לגלוש לאוקיינוס. רגע… אל תשתטה. נתן כבר אינו שפוי ביותר, זה הכל. עד היכן מגיע השבר בכיוון צפון? הוא התכופף מעבר השולחן ולחץ על כפתור האינטרקום.

“כן, מר קליימר?” נשמע קולה של מזכירתו.

“בקשר לישיבה עם בואינג בעניין מטוס הנוסעים ההיפרסוני ביום חמישי הבא,” החל קליימר, היסס לרגע, ואז חתך בהחלטיות, ''בטלי אותה."

נתן פרנץ' לא נהג לשתות. אולם בין שלישי לאחר מכן הלך מהמעבדה ישר לאיזה באר נחמד שהיה תלוי על מצוק מעל הים הגועש.

היה זה יום שלישי שקט באופן מוזר; כך זכה נתן לתשומת לב מצד המוזג והזונה שזה עתה התאפרה. שניהם נראו מודאגים. היא עבדה משמרת ראשונה בשמלת קוקטייל שחורה, בעלת מחשוף עמוק ובושם מהמם.

“היי, מעולם לא ראיתי עסקים כה גרועים כמו אתמול והיום,” מילמל המוזג. הוא הסתובב בעצבנות באפס מעשה מאחורי הבאר. הכוס המלוכלכת היחידה בשטח היתה זו של נתן, וגם היא היתה בידו רק מפני שאהב ללעוס את קוביות הקרח.

“כן,” אמרה הנערה. “בקצב הזה אני אהיה שוב בתולה עד סוף השבוע.”

נתן לא ענה. פיו היה מלא בקוביות קרח שגרס בפיזור נפש צורמני. הוא עדיין ניסה לגלות מדוע לא הגיעו הוא והמחשב לידי הבנה בנוגע למערכת הארבע עשרה של המשוואות. כל הדברים מבוקרים ובדוקים כהלכה: זמן, מקום, דרגת עוצמה בסולם ריכטר. אולם הוקטור, האלמט הכיווני – מישהו עדיין קורא לא נכון את הוראותיו למחשב.

זו היתה התשובה האפשרית היחידה.

“המניות נפלו מהגג,” אמר המוזג כרואה שחורות.

“סוכן הבורסה שלי אמר שבואינג מתכוננת לפטר מחצית מאנשיה. מטוס הנוסעים ההיפרסוני הזה שהם אמורים לבנות ירד מהפרק. וכמה בנקים מהחוף המזרחי עומדים לקנות את המעבדה הזאת על הגבעה.” הוא הניד ראשן באיטיות.

הנערה שישבה לצידו של נתן עם המרפקים על הבאר וחזיית הניילון שלה מופנית אליו בפרופיל חד, חייכה אליו ואמרה, “היי, מה בנוגע? רק כדי שלא אשכח איך עושים זאת, הא?” ונתן אמר, כשהוא גורס גריסה סופית ואחרונה של קוביית הקרח שעדיין נותרה לפליטה, “אה, תסלחו לי, אני מוכרח לבדוק את תוכנית המחשב הזאת.”

כשהגיע הבוקר של יום חמישי כבר היה נתן נזעם באמת. לא רק שהמחשב עמד על שלו שישנה טעות במשואה הארבע עשרה, אלא שגם איש מהמתכנתים לא הופיע לעבודה. היה ברור שאחד מהם (ואולי כולם) חיבל בתכניתו. אך מדוע? הוא פסע הלוך ושוב במעבדה בחיפוש אחר מתכנת, מישהו, סתם עובד – אך המעבדה היתה ריקה.

רק קומץ אנשים הגיע לעבודה, ולאחר שעה לערך של התלחשויות בינם לבינם על כוס קפה בקפיטריה, עיניהם הגדולות החלו גם הן להביט החוצה אל מגרש החניה, והם נכנסו למכוניותיהם ונסעו.

נתן עבר במסדרון במקרה כשאחד הפיסיקאים נתקל בו: מישהו חדש שעבד במחלקה שעימה לא היה לנתן כל קשר מעולם.

“או, סלח לי,” אמר הפיסיקאי בחיפזון, ופנה לעבר הדלת שבקצה האולם.

“חכה רגע,” אמר נתן ואחז בזרועו. “אתה מסוגל לתכנת את המחשב?”

''אה, לא, אני לא יודע."

“איפה כולם היום?” תהה נתן, עדיין אוחז בזרועו של האיש.

“יש חג היום?”

“בן אדם, לא שמעת?” אמר הפיסיקאי ועיניו יוצאות מחוריהן. “הולכת להיות רעידת אדמה היום אחר הצהריים. כל קליפורניה המחורבנת תגלוש לחוף הים!”

“אהה, זה העניין.”

הפיסיקאי שיחרר את זרועו ודילג לאורך האולם. כשהגיע לדלת צעק מעבר לכתפו, “צא כל עוד אתה יכול! מזרחה מהשבר! הכבישים כבר נסתמים מרוב תנועה!”

פניו של נתן נפלו. “יש עוד שעה בערך,” אמר לעצמו. “ואני עדיין חושב שהמחשב טועה. מעניין איזו השפעה תהיה על מפלס המים של האוקיינוס השקט, אם כל מדינת קליפורניה תתמוטט לתוכו?”

נתן לא שם לב בעצם שהוא מדבר אל עצמו. לא היה איש לדבר אליו.

חוץ מהמחשב.

הוא ישב בחדר המחשב הוגה עדיין במשוואות העקשניות. כשהחל הזעזוע, נשמע בקושי רעם מרוחק מאוד. או־אז החל החדר להזדעזע והרעם גבר.

נתן הביט בשעונו: שתיים, שלושים ושתיים.

“ידעתי,” אמר בחדווה למחשב. “אתה רואה? ואני מתערב שגם כל השאר נכון. כולל המשוואה הארבע עשרה.”

ללכת בפרוזדור היה כמו ללכת במעבר צר באוניה טרופת־מערבולות. הריצפה והקירות התנועעו ללא רחם.

נתן עמד על רגליו למרות כמה רעידות לא נעימות פה ושם. לא עלה על דעתו כי הוא עלול למות בטרם יצא החוצה.

השמיים היו שחורים, הקרקע געשה, הרעש החריש את אוזניו. מערבולת אלימה העיפה אבק לכל מקום, מצרפת את צווחת הזעם שלה לאנקת האדמה המעונה.

נתן לא ראה מטר לפניו. הרוח היכתה וטלטלה אותו, האבק דקר בעיניו והוא לא ידע לאן לפנות. הוא ידע שצידו השני של השבר פירושו ביטחון, אך היכן זה?

אז הבקיע ברק תנ"כי, ולאחריו רעם מחריש אוזניים שהתגלגל בקול גריסה צווחני אדיר מאין כמוהו. גל עצום הדף את נתן לקרקע ועולמו חשך. מחשבתו האחרונה היתה: “אני צדקתי והמחשב טעה.”

כשהתעורר, הבליחו קרני שמש חלושות מבעד למעטה אפור. הרוח פסקה. הכל היה שקט באופן מוזר.

נתן קם בקושי על רגליו והביט סביב. הוא עמד באמצע מגרש החניה: המכונית היחידה בשטח היתה זו שלו, עטוייה אבק. מעבר למגרש החניה, במקום בו היו פעם אקליפטוסים, נגלתה לעיניו שפת תהום פעורה, ובה סלעים מעלי אדים ואדמה חמה גלשו עדיין אל ים קוצף.

נתן דידה אל פי התהום והביט מעבר למים, מזרחה. איכשהו ידע שפיסת היבשה הקרובה היתה אירופה.

“בן זונה,” אמר בהתפרצות לא אופיינית. “המחשב צדק, למרות הכל.”

להודות על האמת, כאשר פרקו הראשון של ‘מלחמת המינים’ ‘המפלצת’ (בגליון מסי 15) היה לנו ספק מסוים אם אכן יממש המחבר, איש הקולנוע והטלוויזיה הלל דמרון, את הבטחתו להשלים כתיבת ספר באורך מלא, בן ארבעה פרקים. לכן שמחנו לקבל את הפרק השני, ‘המנהיגה’ ואנו מצפים בסקרנות להמשך. לתזכורת, הרי תמצית הפרק הקודם:

ארבעים התושבים־האחידים, בני המושבה 365/ב, מתכנסים לישיבה מיוחדת בנושא המאיים על שגרת החיים השלווה של המושבה: ‘השחורה’, נערה בת 18, המהווה חריג גנטי השונה מיתר האנשים־האחידים, תוצאה של טעות מכונת־הילודה האחראית בלעדית על הריבוי במושבה, טעות שלא חוסלה, כנהוג, מייד עם היוולדה. רכז המושבה, דיאל, קשור במיוחד אל הנערה, המכונה בפי האחרים ‘המפלצת’, אך בניגוד לדעתו מצביע רוב התושבים־האחידים בעד חיסולה. בראש דורשי החיסול עומדת דורה, אולי בגלל חשש לא מובן שהתעורר בה למראה דיאל, המפתח יחסי קרבה מיוחדת כלפי ‘המפלצת’, בת טיפוחיו, שאינה אלא חיה מוזרה בעיני חלק מהתושבים האחרים. יחס קרבה זה היה זר לחלוטין לתושבים־האחידים, שאורח חייהם היה מבוקר ומתוכנת לחלוטין, נעדר רגשות ואהבה שלא היה בהם צורך עוד.

בלב כבד מחליט דיאל להשלים עם החלטת הרוב ולבצע את גזר הדין במו־ידיו. בחליפות מיוחדות יוצאים הוא ו’המפלצת' אל מחוץ למושבה, אל האוויר הפתוח. דיאל נוכח להפתעתו שהאוויר ראוי לנשימה, וככל הנראה נעלמו כבר ענני הנשורת הרדיואקטיבית מהמלחמה הגרעינית שהחריבה את העולם לפני דורי־דורות. דיאל מחליט להרוג את ‘המפלצת’ באקדחו בתוך מערה שאליה הגיעו במסעם, אך אינו מסוגל לכך. רגש לא־מוכר מפעם בו, כתוצאה מהתנהגותה וגופה המגרה של ‘המפלצת’, וכמעט בעל־כרחו הוא מוצא סיפוק אמיתי, אולי לראשונה בחייו, בחיקה. הוא משאיר את ‘בת־הטבע’ ישנה במערה, חוזר אל המושבה, מדווח על חיסולה של ‘המפלצת’, כשהוא משוכנע שהיא לא תאריך ימים שם, בסביבה הפראית.

אל הפרק הקודם. הערת פב"י.

* * *

החיים במושבה החלו במכונת־הילודה. המכונה היתה צרוף מוזר במקצת של גבר ואשה; צרוף מכני. את תאי־הזרע הגבריים קיבלה המכונה ממיכלי המינון, בעזרת צינורות מיוחדים שהגיעו מחדר־האוננות שלמעלה. את ביציות הנשים היו אוספים אחת לחודש בחדר־המרפאה, והיו מאחסנים אותן בתאי־הקפאה נקביים, לצד תאי הקפאה זכריים. לאחר־מכן היתה בחינה איכותית מיוחדת של תאי־הזרע והביציות. נעשו נסיונות השבחה.

מכונת־הילודה היתה האחראית לכל. היא קיבלה את תאי־הזרע המשובחים ביותר, לאחר סדרה של בדיקות מיקרוסקופיות, והכילה בתוכה את הביציות הפוריות ביותר. היא היתה משדכת ביניהם ומאחדת אותם. במקרה של הצלחה היתה המכונה מעבירה את האיחוד הזה אל תאי־הזכוכית המיוחדים לשימור העוברים. שם היו משגיחים על התפתחותם ואת המוצלחים שביניהם היו מעבירים הלאה. את הפחות מוצלחים היו קוטלים. בשלב הבא, לפני שהחל העובר לגדול – נערכה ההקפאה: הקפיאו את העובר.

על לוח־הבקרה של המכונה פיקד דיאל: רכז־המושבה 365 ב. הוא בחן את הנורות המהבהבות ואת המספרים הרצים ואת האותיות הקבועות שעל הלוח, ובו בזמן חשב שלמרות הכל סול יפה יותר מאחרות, יפה יותר מדורה. הוא חשב שלמרות הכל דורה רעה יותר מאחרות, רעה יותר מסול. הוא חשב שלמרות הכל עדיין לא נטרלו את הרע. עדיין לא הכל טוב. עדיין יש כאלה שיצרם טוב ויש כאלה שיצרם רע. ידע שלמרות שניסו ליצור דגמים שווים בכל עדיין לא הצליחו. עדיין היו תושבים נבונים יותר ונבונים פחות; יפים יותר ויפים פחות. ידע שעדיין לא הגיעו אל הדגם המושלם של האדם, הדגם העליון. עדיין ניתן היה ליצור בני־אדם נבונים יותר, יפים יותר. דיאל ידע שהמבנה המוגן והבטוח שלו נסדק, וכך גם מבנה המושבה כולה. אם לטוב או לרע לא ידע. אך הוא נפגע: נפגע עד כדי כך ששיקר. שיקר לסול ולאחרים לראשונה בחייו.

האם לא שיקר למען דבר טוב יותר?… האם לא עשה מעשה של חסד עם ה’מפלצת' עם בת־הטבע?… וגם אם סיכוייה לחיות שם בחוץ, במערה, מעטים ואינם נלקחים כלל בחשבון. הוא לא הרג אותה. לא הרג אותה במו ידיו, הוא העניק לה עוד זמן. העניק לה אהבה והעניק לה חיים. ולעצמו מה העניק?…

דלת המעבדה נפתחה. נכנס ביאו ואחריו סילה ומירה, ידידותיה הקרובות של דורה: העוזרות שלה. הם נעמדו לצידו של דיאל, ליד לוח־הבקרה. אנשי המעבדה הפסיקו לעבוד והביטו לעברם מופתעים. רק דיאל המשיך לעבוד, בודק את לוח־הבקרה ורושם את רשימותיו.

“אתה מואשם באי־ביצוע החלטה, דיאל,” אמר ביאו בקולו האיטי, הכבד. “לא הרגת את המפלצת, לא השתמשת באקדח־הקרינה. בדקנו אותו!”

השתרר שקט. נשמע רק קול פעימת המשאבות מלמטה וקול סיבוב גלגלי המכונה.

דיאל הסתובב לעברם.

“הרגתי אותה,” אמר, “גם אם לא השתמשתי באקדח־הקרינה.” “את זה אי־אפשר לדעת,” אמרה סילה והתקרבה אליו.

“אנחנו רוצות לשחרר אותך מתפקידך,” אמרה גם מירה, מצטרפת אל חברתה.

דיאל הביט בהן ובביאו. ראה אותם וראה את עובדי־המעבדה האחרים מביטים בהם.

“קבענו כינוס לזמן 250, אין לך ברירה,” אמר ביאו וחייך.

דיאל היסס; הענין נשמע מוחלט, גם אם היתה לו ברירה אחרת. “אתם יכולים להכריז על הכינוס,” אמר ונפנה חזרה אל לוח־הבקרה של מכונת־הילודה. לא הביט בהם עוד.

השלושה קצת הופתעו שלא התנגד, נשארו לעמוד לרגע סביבו. לאחר מכן פנו אל עובדי־המעבדה האחרים: הודיעו להם על כינוס התושבים, על נושא הדיון. לבסוף עזבו את המעבדה: ביאו אחרון, מחייך את החיוך המוזר שסיגל לעצמו לאחרונה; מחייך אל דיאל.

כולם הביטו אל דיאל. הוא היה מרוכז בלוח שלפניו ולא הביט לעברם. חשב על דברי ביאו, על דברי סילה ומירה, חשב על דבריה של סול כשבישרה לו על כך זמן קצר קודם. חשב עליה: על דורה. ג’יאן עזב את משמרתו והתקרב אליו. נמוך היה קצת מדיאל ופניו אינם כה חדים, מלאים יותר. למרות זאת היו דומים האחד לשני, כפי שדומים כולם במושבה.

“מה היא רוצה?” שאל ג’יאן.

“את התפקיד,” השיב דיאל מבלי להסב אליו את פניו.

“והוא חשוב לך?…”

דיאל הפסיק את עבודתו והפנה אליו את מבטו. הביט בתושב־האחיד האחד שהיה לו גם ידיד: אח אמיתי.

הוא חיפש את התשובה הנכונה. הוא זכר את השאלה בבהירות משום ששאל אותה את עצמו, זה זמן רב שאל אותה: האם חשוב לו להיות רכז־המושבה?… אולי התרגל אל התפקיד יותר מאשר מצא בו ענין? התרגל לנהל את הישיבות והתרגל לפתור בעיות שוליות שצצו מדי פעם; לעיתים רחוקות מאוד. האם החמיאה לו העובדה שעמד במרכז הנעשה ובמרכז הדברים, והיו מתיעצים בו בכל ופונים אליו בכל?… שלא כמו ג’יאן, שהיה עסוק רק בעצמו, בעצמו ובסרטים.

“מצאת משהו חדש?” שאל לפתע דיאל.

ג’יאן השתהה: ברק חדש הופיע בעיניו.

“מצאתי,” אמר, “סרט חדש, כלומר ישן מאוד. מצחיק אבל עצוב: טרגי־קומי הם קראו לזה פעם, לפני המלחמה האחרונה.”

“אני אבוא הערב, ג’יאן, אחרי הכינוס,” אמר דיאל.

“תבוא אם תוכל לבוא,” אמר ג’יאן, “אני מריח ריח רע באויר המושבה… משהו רקוב כאן.”

לרגע הביטו האחד בשני מבלי לומר מלה. לפתע נשמע זמזום מטריד, אזעקה. ג’יאן מהר לחזור אל מקומו הנכון: במעבר שבין תאי־ההקפאה ומכונת הילודה.

דיאל פנה אל לוח־הבקרה. פניו לבשו שוב מסכה אחרת, קפואה. הוא לחץ על אחד מכפתורי המכונה; הזמזום המטריד נפסק. הוא התישב על הכסא הגבוה ומיקד את מבטו על נורה אחת, מהבהבת. הוא חשב על הריח הרע, חשב על החלק השני של המשפט: על “משהו רקוב כאן.” חשב ובזכרונו היבהבה נורה. נורה מאירה בחשכה: חשכת זכרונו־הקולקטיבי, האחיד. זכרון ששמורים בו תולדות האדם.

שקט שרד באגף־הילדות; נשמע רק קול הנשימה המונוטוני של הילדים. סול הביטה בהם: לא שלה היו למרות שטיפלה בהם, למרות שלכאורה שלה היו. ואולי אחד מהם שלה?… אולי אחד מהם הופרה בביצית שלה?… אולי היא אמא לאחד מהילדים האלה? לא. כמובן שלא. ילדים אלה היו שייכים לכולם; לכל התושבים־האחידים. חמשה ילדים וחמש ילדות, בני־ארבע כולם. ילדים משותפים למושבה כולה, ללא אב ואם ישירים: משלהם. פעם ראתה את זה בסרט: את הימים בהם היו הילדים נולדים לאם ולאב מסויימים, את הימים בהם היו עוד משפחות, היו עוד אחים ואחיות.

היא הביטה על המנורה שפיזרה אור רך על הילדים הישנים. זכרה שלמדה יחד עם כל המחזור שלה על הימים הרחוקים ההם: למדה על אנשים פרימיטיביים שהיו מזדווגים כדי להביא ילדים לעולם. ומביאים אותם בזה אחר זה. כאותן חיות של אז. והנשים היו מניקות. צמרמורת אחזה בה. היא הסתכלה על החזה שלה, על שדיה הקטנים, המזדקרים, חסרי־החלב. ליטפה את שערה הרך והמבריק והביטה שוב סביב: כולם ישנו, דומים מאוד האחד לשני, כמעט לא ניתן להבדיל בין הילדים לילדות. כה דומים היו בעורם הלבן, החלק, בשערם הזהוב. כה חביבים היו כשישנו, מיטה ליד מיטה, במעגל גדול אחד סביב לחדר.

עוד מעט יבוא יודי ויעזור לה להעיר אותם ולהלביש אותם; יעזור לה להאכיל אותם. לאחר־מכן ילמדו אותם לחשוב. לחשוב בדרך הנכונה, המועילה, האחת. בדרך בה יבינו אחר־כך את כולם. ילמדו אותם רק את החשוב וההכרחי לחיים במושבה.

סדר יום דחוס היה להם מאז נולדו, מאז הובאו הנה ממעבדת־הילודה. אחת לעשר שנות־מושבה היתה המעבדה מייצרת סדרה של עשרה תינוקות, המשובחים ביותר, חמישה מכל מין: זכרים ונקבות. תהליך גידול העובר בתא־הזכוכית, לאחר שהוצא מהקפאה, נמשך שנה. זאת בנוסף לתהליכים אחרים ובמיוחד תהליכי השבחה, עליהם עבדו כל הזמן. מובן שהמעבדה הוכשרה לייצר ילדים בכמות גדולה הרבה יותר, אלא שחיי המושבה היו מבוססים על יסודות אחרים, על מחזוריות אחרת. את התינוקות הנולדים היו מעבירים אל אגף־הילדות: לגידול והשבחה כאן ישארו, יגדלו וילמדו עד שיגיעו לגיל עשר. אז יועברו לאגף־הנעורים, לשלב הגבוה שבחינוכם לקראת חיי מושבה תקינים. אז גם יקחו אותם לטיול הראשון החוצה: אל האויר, אל השמש ואל האדמה.

היא קמה ממקומה להכין לעצמה משקה; משקה חם ומרגיע. לא ישנה טוב בפעם האחרונה. הכל בגלל דיאל, בגלל אותה ‘מפלצת’ שחורה, חסרת חשיבות. בגללה נכשל עימה דיאל. אף פעם לא קרה שנכשל מישהו עימה, אף פעם לא חשה את הכאב הצורב הזה, המשונה. לא ידעה כשלון, לא נאלצה לספק את עצמה בעצמה. תמיד היה הכל מהיר, חלק ונכון.

היא שבה אל הכיסא, אוחזת בידה את כוס המשקה. התישבה ולקחה כדורית אחת, הטילה אותה פנימה אל תוך הכוס. הביטה בה. ראתה איך היא מקציפה ומרתיחה את התמיסה. לגמה לאט מהמשקה ונשענה לאחור על הכיסא.

דיאל באמת שיקר לה: זאת ידעה, ראתה זאת בעיניו. הוא לא הרג את ה’מפלצת', לא. לא ידעה למה שיקר אך ידעה כי יענש על כך, יענש בכינוס־התושבים ויענש ביחסיו עימה. היא לא תתמוך בו. היא לא תמנע בעדם מלהחליף אותו באחר, באחרת. היא לא תמנע בעד דורה מלהחליף אותו, להיבחר לרכזת־המושבה, להשיג את מבוקשה. ואולי תציע את עצמה. אולי תחליף היא את דיאל?… או שתניח לו לספר לה את האמת? תניח לו מהשקר. כי הרי לעולם לא משקרים במושבה. כך מוקרן על מסך־החוקים וכך אמנם חיים הם: לא משקרים. חשבה כי אין סיבה לשקר: האמת כאן היא נצחית.

ואולי היתה לדיאל סיבה לשקר?… חשבה סול. סיבה לא ידועה לה, לא ידועה גם לאחרים. סיבה שלא ידעה אם היא רוצה לדעת את מקורה, רק חשה מעין לאות קלה, ולאחר־מכן כאילו היתה מרחפת קצת מעל הכסא, באויר. אבריה כמו התמוססו באויר החדר, כפי שהתמוססה הכדורית בכוס. הכדורית השפיעה עליה לטובה. היא חשה קלה מאוד. היא נרדמה.

הרחק מולה עמדה מישהי עמידה איתנה, עמדה ערומה, עמדה שחורה. היתה זו ה’מפלצת'. דיאל רץ לעברה: משליך מאחוריו את חליפת הטיולים, משאיר מאחוריו את גבעת המושבה.

דורה הזדקפה במיטתה, מזיעה בכל גופה. היא חשה בעייפות ונשכבה שוב לאחור. נחה מהשינה הטרופה, נחה מההזיה. מהחלום.

נורות מד־הזמן הראו כי יש לה עוד פנאי עד לישיבה, עד לכינוס התושבים־האחידים. היא התמלאה לפתע ברוח חדשה; בהרגשה של ציפיה לקראת המאבק הצפוי לה. המאבק בדיאל. המאבק שבטחה כי תנצח בו, כי ידעה שבא הזמן שלה. זמן בו יהפכו רצונותיה למציאות. תוכניותיה יתגשמו והיא תוכל להצעיד את אנשי המושבה קדימה: אל עתיד יפה יותר, אל עוצמה רבה יותר, אל שיאים חדשים. והכל בזכות נפילתו של דיאל: רכז־המושבה של הגזע הנאור, העליון, המשובח ביותר שידע האדם. רכז המשחֵק ומשתובב עם חיה, עם תת־אדם. לכן בא סופו, לכן באה היא. הוא ילך כי הפר את החוקים המוקרנים והבלתי מוקרנים, כי השאיר בחיים שרץ מתועב, כי זנח את ענייני המושבה. היא תבוא במקומו.

דורה הדליקה את מקרן־הקשר וכיוונה אותו אל אולם הישיבות: מחוז חפצה הגדול, מחוז שלטונה בעתיד. האולם היה ריק מתושבים, ממתין לה. היא כבתה את המכשיר ומהרה לקום.

היא חשה אל האולם. על הפסים הנעים נעה פנימה וסרקה את האולם, ליטפה את הכורסאות ואת המיקרופונים. היא סובבה סביב ונשמה את אויר המקום. היא נעצרה לפני המסך הגדול והביטה אליו, כמו המתינה לאיזה שדר מכוח אחר, מכוכב אחר, מהמושבה ה’אם'. היא הסתובבה והביטה אל עבר הכורסאות הריקות, אל המרכז. היא חשבה על עצמה, על יעודה, על חייה. חשבה על חוקי־המושבה הנוקשים: חוקים הקובעים כי עשרת התינוקות יובאו לעולם־המושבה בדיוק בשנה בה יפרשו מחיים פעילים עשרת התושבים המבוגרים יותר, שהגיעו לגיל שישים. אלה היו פורשים מעבודה ומכל פעילות אחרת הקשורה בחיי המושבה, אל אגף־הזיקנה. שם היו מבלים את זמנם באכילה ובקריאה ובצפיה בסרטים. בשעמום. בדעיכה מהירה שדורה פחדה מפניה. פחדה כי נותרו לה עוד פחות מעשר שנות־מושבה לפני הפרישה, לפני השעמום הנצחי והמוות, לפני הקץ.

היא חשה כיצד מתעוררים בה כוחות חדשים, דרוכים למשימה שלפניה. כוחות שמקורם ב’מפלצת' ודיאל, ברצון להשמיד אותם, בפחד הפתאומי מפני הזיקנה, מפני הבידוד. כוחות שהעלו בה מחשבה חדשה: אולי יתמשכו עשר שנים אלה, יתמשכו הלאה ולא תאלץ לפרוש? לא תאלץ למות?

היא ידעה כי תא־מוות מיוחד יש למושבה, ובתוכו ברז קרינה־גרעינית. הזקנים היו נכנסים לתא כשנמאס להם לחיות, נכנסים ופותחים את הברז. מרביתם היו מסיימים את חייהם בשנה הראשונה לשהותם באגף־הזקנה. רק מעטים המשיכו הלאה. אם הגיע מישהו מהם לגיל שבעים היה זה נדיר מאוד. כיוון שכך, היו תמיד ארבעים תושבים־אחידים־פעילים, שניהלו וחיו את חיי המושבה. בנוסף להם היו עוד עשרת הנערים והנערות, חמישה מכל מין, שחונכו וגודלו לחברות. וכן היו כמובן עשרת הילדים, התינוקות. שישים בני־אדם מגזע חדש במושבה. לבד מהזקנים.

זה שנים רבות שלא מת מישהו שלא בזמנו: ממחלה כלשהי תאונה או כל דבר אחר. המוות היה משהו בלתי מושג ובלתי מובן, משהו שקיבל תוקף רק לאחר שנת השישים ואז היה מובן מאליו. חינכו את התושבים־האחידים למוות נקי ופשוט. מוות שאפשר לשאוף אליו. לא כך דורה. היא לא רוצה למות – היא רוצה לחיות. היא רוצה להיות רכזת־המושבה, היא רוצה להגשים שאיפות שמקורן לא ברור: שנולדו אולי בעקבות יחסו של דיאל אל ה’מפלצת', יחסיו עמה. היא תחזיר את מהלך החיים אל מסלול המוביל קדימה. היא תאבק בדיאל ותגבור עליו; תאבק בכל מי שיעמוד לצידו. היא תנצח.

דורה יצאה את אולם הישיבות, מלווה בתחושת כוח, בטוחה בנצחונה ובעתידה.

דיאל נכנס אל אולם הישיבות. הוא הלך זקוף ולא הביט לצדדיו, ראה לפניו רק את הכיסא הפנוי השמור לו לצידו של ג’יאן. הוא שמע איך גווע לאט רחש המלמולים והלחישות ומשתרר שקט.

הוא התישב והרים את עיניו.

האולם היה מלא. לבד מאלה שבתורנות, באגפים של המושבה, היו כולם כאן, נועצים בו את עיניהם. מולו, מהעבר השני, ישבה דורה. לשמאלה ישבה מירה ולימינה סילה. לא הרחק מהן ראה את ביאו ולצידו שתיים שלוש תושבות־אחידות. הרחק מימינו ראה את סול; היא לא הביטה לעברו. ג’יאן הביט לעברו: מבטו נסך בו עידוד.

“תושבים־אחידים,” אמר דיאל, “אני מואשם כי לא הרגתי את ה’מפלצת'. לא פעלתי, טוענת דורה וטוענים תושבים אחרים, כפי שהוחלט שאפעל בישיבה הקודמת. לא הרגתי אותה כי לא השתמשתי באקדח־הקרינה. זאת למרות שאין כאן תושב־אחיד אחד, החושב שיצור זה עדיין חי שם בחוץ: לבדו עם הטבע, בחוסר כל. מה האשמה שהתנהגתי כאדם מהגזע שלנו: שאינו הורג, אינו יודע מלחמה, אינו יודע מוות. התנהגתי כפי שהחוק שלנו דורש: לא השתמשתי באקדח־הקרינה; לא השתמשתי בנשק המותר לשימוש רק להגנה מפני התקפה מכוכבים אחרים; הגנה על המושבה.”

הוא הפסיק לרגע והעביר את לשונו על שפתיו. מבטו חלף על פני הנוכחים באולם. “דורה והתושבים־האחידים הפועלים עמה,” המשיך דיאל, “דורשים לשחרר אותי מתפקידי כרכז־המושבה. הם דורשים להעבירו לאחר, להעבירו לדורה. ידוע לכם שרכז־המושבה הוא תפקיד מנהלי וארגוני בלבד: אין בו כוח שלטון או כל כוח אחר. על מסך־החוקים שלנו מוקרן כי כמה שפחות מורגשת פעילותו של ממלא תפקיד זה, כמה שפחות נדרשים לו התושבים ככלל וכפרט, כך טוב ונכון. התפקיד מעולם לא הקנה לי כוח או זכויות יתר. לא כרכז המושבה עשיתי את המעשים האחרונים, ה’איומים' כביכול, אלא כתושב־אחיד של המושבה. לכן אני רואה בדרישה לשחרר אותי מהתפקיד דרישה מוטעית. לכן אני רואה באשמות המוטחות נגדי סכנה לא לי, אלא למבנה החיים שלנו, מבנה שהוקם באלפי־שנות התפתחות האדם, החברה והמדע. אלפי־שנות מהפכה ומלחמה. מלחמה שהביאה לכך שהמושבה הזו היא, ככל הידוע לנו, השריד האחרון והיחידי בעולם הזה לאותם הישגים. אנחנו יחידים במערכה עם היקום. אנחנו נושאי תקוות האדם!”

השקט באולם היה מוחלט. רק הקול העמום והקבוע שבא מלמטה נשמע, בא ממכרה־האורניום.

“לא ביצעת את החלטת תושבי־המושבה,” קראה דורה לעברו, “לא חיסלת את המפלצת! לא מחקת אותה מהזכרון שלנו. זאת העובדה החשובה, תושבים־אחידים, ולא ההנחה כי היא כבר מתה. דיאל לא ירה בה ולא הפעיל את אקדח־הקרינה שנועד לכך. במקום זאת הוא השתהה בחוץ, בחברתה. רק כשנעשה חשוך שם החליט לחזור. רק אז החליט רכז־המושבה לשוב אל המושבה: לשוב אל תפקידו.” היא השתהתה והביטה סביב, אל התושבים המביטים לעברה: אלה המסכימים עמה ומאמינים בה.

“תושבים־אחידים,” המשיכה דורה, “בשיקוליו ובמעשיו של התושב דיאל התערבו רגשות: תחושות מוזרות עליהן לא ידענו ואליהן לא התוודענו אף פעם. בהתקשרותו הרגשית והנפשית המשונה אל המפלצת, ובמעשים הצפויים כתוצאה מהתקשרות זאת, אני רואה סכנה לעתיד המושבה. לעתיד כל אחד מהנוכחים כאן ולעתיד הבאים אחרינו. ניתן לקוות שזהו מקרה חולף, שמסקנות נכונות יסיק ממעשיו התושב דיאל, וממעשיו וטעותו נלמד כולנו!”

היא הפסיקה לדבר והביטה שוב סביב אל התושבים. לאחר מכן הביטה אל המסך הגדול, אל עבר המושבה ה’אם'.

“האמת,” נשמע לפתע קולו השליו של ג’יאן, “נסתרת בין הצדדים. קשה למצוא אותה ולאיש אין בלעדיות עליה.” כולם הפנו אליו את מבטיהם, מופתעים לשמוע אותו מדבר. “נראה לי שהתחוללה כאן שרשרת־טעויות והפרות־חוק, שהחלה עם הולדתה של המפלצת. עלינו לנתק שרשרת זאת. עלינו לשים קץ להידרדרות הרעה שחלה ביחסים בין התושבים, שהיא תולדה של שרשרת־הטעויות. ישנה לדעתי הזדמנות לנתק את השרשרת ולצאת אל המרחב שידענו, מרחב החיים התקינים. אני מביע תמיכה בדיאל ומציע לתמוך בהמשך תיפקודו כרכז־המושבה. נראה לי שרק כך נעבור את המשבר. המפלצת איננה, דורה. היא לא תשוב עוד ולכן נחשבת כמתה. עליך להסתפק בכך: אל תהפכי את חיינו לאחרים בגללה.” הוא סיים כפי שהתחיל. בשקט.

"לא יהיה! "נשמע קולו הרם של ביאו. “על דיאל לסיים את תפקידו ועל דורה להיבחר במקומו. אני לא יודע על איזו שרשרת מדבר התושב־האחיד ג’יאן, אני רק יודע שמישהו לא ביצע את הוראת המושבה. מישהו נכשל!”

הוא הפסיק לרגע והביט אל דורה. היא הביטה אליו, דומה כי מבטה מאשר את דבריו.

“עכשיו יש הזדמנות אחרת.” המשיך ביאו, “עכשיו יש הזדמנות לחיים חדשים, ללא יוצאים מהכלל, חיים של שיוויון אמיתי. בהנהגתה של רכזת־מושבה חדשה שאין לה העדפות יוצאות־דופן, אין לה תחביבים חריגים, אין לה עיסוקים אחרים. רק טובת המושבה לפניה, רק טובת התושבים־האחדים כולם. עלינו להחליף את דיאל בדורה!”

הוא סיים כפי שהתחיל, ברעש.

“עוד לפני הישיבה הזו,” דיבר שוב דיאל, “קיבלתי החלטה בעצמי. החלטתי לפנות את תפקידי כרכז־המושבה למישהו אחר. הגעתי למסקנה זו למרות שאין בה צדק, למרות שטובת המושבה דורשת שאמשיך בתפקידי. המהומה שהוקמה גדולה מדי, ולתפקיד חשיבות פחותה מהחשיבות של דברים אחרים בחיי המושבה, מהבעיות שדברים אלה מציבים ומהתשובות להן.”

הוא השתהה להרף־עין. “ברצוני להציע מועמדת משלי לתפקיד, שתשים קץ ליריבות שנוצרה ביני לבין דורה. היא תשקיט את הקולות הרמים ותנהל את עניני המושבה בקור־רוח; תאזין אך ורק לקול־ההגיון. אני מציע את התושבת־האחידה סול לתפקיד רכזת־המושבה החדשה.”

ההפתעה היתה גדולה. התושבים־האחידים הפנו את מבטיהם לעברה של סול. גם היא היתה מופתעת, אפילו נבוכה. כולם המתינו לדבריה אך היא רק הניעה את ראשה לשלילה, מנסה להבין את משמעות דבריו של דיאל, מנסה לברר לעצמה את הדברים שתאמר. מחפשת את הקול הפנימי שלה; את רצונה האמיתי.

“לא הייתי מציעה את עצמי כמועמדת לתפקיד,” אמרה סול לבסוף, “ואיני רואה את עצמי כמתאימה לקבלו. אני לא בוגרת מספיק, לא מנוסה. דברים רבים יש לי עד ללמוד לפני שאהיה מתאימה לו. גם מקובלת עלי הקביעה שדיאל שגה, הוא לא עשה את מה שהיה צריך לעשות; ואת מה שלא היה צריך לעשות עשה. במצב הדברים עכשיו אינו יכול להמשיך בתפקידו.” היא הפסיקה לרגע; מביטה את דיאל. מחפשת עדיין את המילים הנכונות, מחפשת תחת לחץ הממתינים לתשובתה.

“עם זאת אין לי ספק שדיאל נדחף בכוח לעשות את שעשה: הוא אולץ לעשות מעשה לא חוקי. אקדח־הקרינה ניתן לו בניגוד לחוקי־המושבה. שליחות המוות הוטלה עליו בניגוד לרוח המושבה, בניגוד לדרך בה חונכנו. דיאל רואה עיוות בדרך בה התקבלה ההחלטה בישיבה האחרונה ובדרך בה מתנהלים העניינים עתה. אני מסכימה אתו. אני מסכימה גם עם ג’יאן – עלינו לנתק את שרשרת הטעויות. לשכוח את שהיה.”

היא השתהתה לרגע לפני שהמשיכה.

“אם הוטל עלי להיות המפשרת, המועמדת להביא שקט ורגיעה, אם בכך אשיב את המושבה מדרך מסוכנת הסוטה מהמסלול – יכול דיאל להציג את מועמדותי לתפקיד. לתפקידו. אני נשמעת לקול־ההגיון הפנימי שלי, בניגוד לדחף הראשוני שלי, בניגוד לרצוני. נשמעת לו משום שבכוחנו לנצח את הרע שחדר לתוכנו, רק אם נשמע לקול־ההגיון!”

היא סיימה את דבריה, מישירה מבטה אל יריבתה דורה.

את קול־ההגיון שמע גם ג’יאן. שמע כפי ששמע אותו שוב ושוב בזמנים האחרונים; כפי שראה את זה שהשמיע אותו, מוקרן על המסך שבראשו. ראה אותו והתגעגע אליו, ואל חדר־הסרטים שהיה ביתו שלו, ביתו היחיד. בית שהרשות ניתנה לכל תושב לבוא בדלתו אך אין תושב העושה זאת. רק הוא, ג’יאן, נושם את אוירו. רק הוא, ג’יאן, צופה שוב ושוב באותם סרטים ישנים מהמאה העשרים, המאה של הסינמה; חי את המאה בה נוצרו סרטי האהבה והמתח, הקומדיות וסרטי המלחמה, המערבונים וסרטי ההנפשה; בה נוצר קולנוע האמת והיופי. סרטים שהיה נטמע בתוכם, חי בהם ונושם אותם. סרטים שהיה בהם משהו אחר, היתה בהם אמנות. אמנות, ולא מין ופרברסיה בלבד. הנאה, ולא שעמום ודחיה. סרטים שייצרו פעם.

לעיתים היה מוצא מציאה, בעקבות נבירה חוזרת ונישנת באלפי הסרטים שאוחסנו בסרטיה לדורות הבאים. למען ידע העתיד על המאה העשרים; למען ידע את האדם; ידע את שיאו ואת שפלו; ידע העתיד את עברו; עבר שהיה ג’יאן מגלה ומקרין. עבר שגם לארכיאולוג־סרטים כמוהו לא נגלה מעולם כבסרט האחרון שהקרין: אחד מסרטיו של האיש הקטן הזה, שג’יאן צחק למראה תעלוליו, למראה דמותו. השתאה לנוכח מלחמתו באותו ענק מרושע ורב עוצמה. ענק החיים. הוא זכר שמעולם לא היה עשיר כל־כך: בצחוק וגם בעצב. אולי היה מאושר, מי יודע?… מאושר למראה העוצמה והיופי שמקנה האמנות שזרמה את תוכו. מאושר למראה עולם אכזרי ורחמן, מכוער ויפה, עני ועשיר. עולם אמיתי.

הוא חשב על דיאל. חשב שדיאל חייב לראות את הסרט, חייב ללמוד ממנו: למען עצמו, למען שניהם. מוכרח להשתתף עמו בחוויה; לחיות עמו. עם ידידו האחד.

ג’יאן הופתע לראות אותה עומדת. הבעת פניה הבהירה לו שנאמרו כבר דברים כאשר היה שרוי בעולם חלומותיו, עולם הזיותיו: אלה שאשמים היו, או אולי זכאים, בכך שנעדר תכופות כל־כך מאולם הישיבות והעדיף על פניו את חדר־הסרטים, חדר־החלומות.

“בחירת רכז־מושבה אינה עניין משני, ארגוני בלבד.” אמרה דורה, “מוטב שנייחד יותר כבוד וחשיבות לתפקיד הזה, להשפעתו האפשרית על חיי המושבה.”

היא הפסיקה והביטה סביב, מחפשת אישור והערכה לדבריה. “מכיוון שסול סרבה להסיר את מועמדותה, כפי שהצעתי לה, אנו נתמודד. נתמודד מתוך ההנחה המוטעית שיימצאו ביניכם תושבים־אחידים, כאלה שיחשבו לנכון לתמוך בה. שיעזו להפקיר בידיה את עתידכם. עתיד המושבה!”

היא השתתקה שוב והביטה אל סול. סול הביטה אליה: ללא מורא הביטה; ללא כל כוונה לסגת.

“ברצוני להבטיח לכם, תושבים־אחידים,” המשיכה דורה בדבריה, “שהאמון שנותנים בי אלה המציעים אותי לתפקיד שהתפנה, האמון שיתנו בי אלה שיתמכו בי בהחלטתם, אמון זה יוחזר אליהם ברגע בו אבחר. ברצוני להעניק לתפקיד תוכן חדש ובכוונתי למלא אותו עוצמה וכוח חדשים, כאלה שלא ידענו כמותם בעבר. ערכי עבודה חדשים יחליפו את הישנים. דרכי התנהגות שהוכיחו עצמם כבלתי מתאימים עוד לחיינו יעלמו וחדשים יבואו במקומם. חוקי־המושבה יהיו דרך־חיים, לי ולכם, ושוב לא ניתן יהיה להפר אותם. אני רואה ומתכוונת להראות למושבה דרך חדשה: נאמנה לתקוות העתיד!” היא התישבה במקומה, קולה הרם עדיין מהדהד באולם הישיבות העגול.

לפתע נשמעה שריקה חדה: נשמע צליל מהמם ההולך ומתגבר; צליל בעל איכות נדירה ובלתי מובנת. רעד משתק חלף בגופו של דיאל. הוא הבין את פשר הצליל הזה, צליל החלל: צליל־תקשורת־החרום. גם לפניו היה קבוע כפתור־חרום, כמו לכל ארבעים התושבים־האחידים. הוא ראה את החיוך הרחב המתפשט על פניו של ביאו והבין כי הוא שהפעיל אותו. וכמוהו מיהרו לעשות גם סילה ומירה. דיאל ידע שאם יפעילו את הצליל כל ארבעים התושבים־האחידים ישלח הצליל, המופק על־ידי מכונה־גרעינית ומחשב מיוחד, אל החלל. אל המושבה ה"אם" (שם מהימים ההם – חשב פתאום – מיתולוגי כמעט).

בהגיע הצליל לרמת־העוצמה הדרושה היתה אמורה להפתח הכיפה הענקית שהיוותה את תקרת אולם הישיבות. הטלסקופ־הגרעיני שבמגדל־הפריסקופי היה מופעל אז ועל המסך הענק שנחשף, עתידה היתה המושבה ה’אם' להופיע, ממקומה הרחק אי־שם בחלל העצום, אולי בגלקסיה אחרת.

היו עדויות אחדות על התקשרויות בימי הבידוד הראשונים של המושבה – אך לא יותר מכך. מעולם לא הושמע הצליל בחייו של דיאל. חוק ברור אסר על השימוש בו. רק במקרה של סכנה מיידית למושבה, ובהחלטת כל התושבים־האחידים, ניתן היה להפעיל אותו. להזעיק לעזרה את המושבה ה’אם'.

תושבים אחדים, כמו דיאל וג’יאן, הופתעו מאוד מהמעשה החדש הזה: אולי אות שמחה לכבודה של דורה, או הודעה למושבה ה’אם' על היבחרה לרכזת־המושבה. תושבים אחרים, מעטים אמנם, שכחו להשתומם משום מה והצטרפו אל ביאו: כמו ילדים הלומדים מלה חדשה, שומעים שיר חדש.

דיאל קם, נחוש בהחלטתו לפעול להפסקת הצליל. אלא שבדיוק אז הרימה דורה את ידה: מסמנת לביאו ולאחדים להפסיק. הם צייתו לאות והסירו את אצבעותיהם מכפתורי־החרום. הצליל האדיר, האימתני – מירקם של אלפי צלילים אחרים – גווע לאיטו.

מחיאות־הכפיים גוועו והוא התחיל לדבר: "אני מצטער, אבל אינני רוצה להיות שליט־יחיד. זה לא העסק שלי. אני לא רוצה לשלוט או לכבוש אף אחד. הייתי רוצה לעזור לכולם – כולנו רוצים לעזור אחד לשני. בני־אדם הם כאלה. אנחנו רוצים לחיות בעזרת האושר של כל אחד מאתנו – לא בעזרת היסורים. אנחנו לא רוצים לשנוא ולהשפיל האחד את השני. בעולם הזה יש מקום לכולם.

“החיים יכולים להיות חופשיים ויפים, אבל אבדנו את הדרך. פיתחנו מהירות, אבל סגרנו את עצמנו בפנים. מיכון שמעניק שפע השאיר אותנו רעבים; הידע שלנו השאיר אותנו ציניים; הפיקחות שלנו – קשים ולא אדיבים. אנחנו חושבים הרבה מדי ומרגישים פחות מדי. יותר מאשר מיכון אנו זקוקים להומאניות. יותר מאשר פיקחות, אנו זקוקים לאדיבות ועידון. בלי איכויות אלו, החיים יהיו אלימים והכל יאבד.”

דיאל הפנה את מבטו אל ג’יאן. ג’יאן חייך אליו. דיאל מיהר להשיב את מבטו אל המסך שבחדר־הסרטים…

"היסורים שבאו עלינו הם רק התוצאה של תאוותנות – המרירות של אנשים הפוחדים מהדרך בה הולכת קידמת האנושות. השנאה של האדם תחלוף, ודיקטטורים ימותו, והכוח שהם לקחו מהעם יושב אל העם. וכל עוד האנשים מתים, חרות לעולם לא תעלם.

“חיילים! אל תפקירו עצמכם לחיות האלה – למשפילים אתכם – מעבידים אתכם – מכוונים את החיים שלכם – אומרים לכם מה לעשות, מה לחשוב ומה להרגיש! הם נוהגים בכם כמו בבקר ומשתמשים בכם כמו בבשר־תותחים. אל תתנו את עצמכם לאנשים הלא־טבעיים האלה – אנשים־מכונות עם מוח של מכונות ולב של מכונות. אתם לא מכונות! אתם בני־אדם! עם האהבה של האנושות בלבבכם! אל תשנאו! רק אלה הלא־אוהבים שונאים – הלא־אוהבים והלא־טבעיים. חיילים! אל תלחמו למען עבדות. לחמו למען החרות! בואו נלחם למען עולם חדש – עולם הוגן אשר יתן לאדם הזדמנות…”

התמונות החלו לפתע רצות על המסך במהירות גדולה והקול נעשה בלתי מובן. הסרט היה ישן וג’יאן נאלץ לטפל בו בעדינות רבה. באהבה. נזהר לא להשחית את פס־הצלולויד הישן.

במהרה נעו שוב התמונות בקצב הנכון, הישן: עשרים וארבע תמונות בשניה. גם קול הנואם שב להישמע במהירות הנכונה.

“… ועם הבטחות אלה עלו החיות לשילטון. אך הם משקרים! הם לא מגשימים את ההבטחות. לעולם לא יגשימו אותן: דיקטטורים משחררים את עצמם אבל משעבדים את ההמון. עכשיו הניחו לנו להילחם לשיחרור העולם – לחדול עם גבולות לאומיים – לחדול עם תאוות־הבצע, עם שנאה וחוסר־סובלנות. הניחו לנו להילחם למען עולם עם תכלית – עולם שהמדע והקידמה שבו יביאו אושר לכולנו. חיילים, בשם הדמוקרטיה, בואו נתאחד!”

דיאל וג’יאן הביטו האחד אל השני באותו הרגע. רק להרף. מייד מיהרו להשיב את מבטיהם אל המסך; שלא יפסידו עוד מדמותו ודבריו של הנואם.

“העננים נעלמים! השמש מבקיעה דרכה! אנחנו יוצאים מתוך החשכה אל תוך האור! אנחנו באים אל תוך עולם חדש – עולם נעים יותר, שאנשיו יתעלו מעל תאוותנות, מעל שנאה וגסות־הרוח. הביטי למעלה, חנה! לנפש האדם נתנו כנפיים ולבסוף היא מתחילה לעוף. היא עפה אל תוך הקשת בענן – אל תוך אור התקוה. הביטי למעלה, חנה; הביטי למעלה!”

הקול נדם ושקט השתרר. התמונה קפאה על השחקנית המרימה את ראשה. הדיקטטור־לא־דיקטטור, אותו איש מוזר ומהיר תנועה כבר נעלם מהמסך. נשארו בחדר רק מילותיו: מילות נאומו הנוקב המהדהדות בראשיהם של ג’יאן ודיאל.

הם לא הפנו את פניהם האחד אל השני ולא הביטו זה בזה. ישבו מבלי לנוע. עיניהם מרוכזות בפניה החיוורות של השחקנית, של חנה, המביטה בתקווה למעלה.

“נאום ‘הדיקטטור הגדול’” אמר ג’יאן לבסוף, “כתב, ביים ושיחק צ’ארלי צ’אפלין: גדול אמני הקולנוע של המאה העשרים, המאה של הסינימה. האיש שכונה הליצן של המאה. המציאה האחרונה שלי. היקרה מכל.”

ג’יאן השתתק. גם את מה שאמר, אמר כמעט בלחש, כמו רצה לצאת ידי חובה, כמו לא רצה להפר את רישומם של הדברים על דיאל. דיאל ישב קפוא ומבטו קבוע על תמונת הנערה המביטה למעלה.

זמן רב ישבו כך, מבלי לנוע ומבלי לדבר. דיאל כבר נמצא בתוך עולם משלו, במישור ריכוז שאין גבוה ממנו. ג’יאן הביט בו מדי פעם, מצפה לתגובתו. ממתין שיקום לפתע, שיאמר משהו חשוב: אולי אפילו יתפרץ בצעקה.

“אצלנו זה אפשרי?…” שאל לבסוף דיאל. קולו היה שקט מאוד ורחוק, כמו בא מעולם אחר.

“מה אפשרי?” השיב ג’יאן בשאלה.

“דיקטטורה?…”

ג’יאן הביט לעברו, מחייך. דיאל נשאר רציני, מביט במסך.

“זה סרט שנעשה לפני הרבה מאוד שנים,” אמר ג’יאן, “בשלב ראשוני מאוד של ההתפתחות בה אנחנו נמצאים היום. כבר אז היה הסרט קצת רגשני, קצת ‘שמאלצי’ – כפי שכינו זאת המבקרים של אז. יש לי מסמכים כתובים על כך. כל המושגים, כמו המלחמה שבאה לאחר מכן, שייכים לעבר. עבר שלא ישוב עוד. הסרט טוב, יפה, לכן רציתי שתראה אותו. אבל דיקטטורה אינה אפשרית בזמן שלנו, במושבה שלנו.”

דיאל לא השיב תחילה. הרהר בדברים וחיפש מוצא; נמצא שוב בעולם אחר, שלו בלבד.

“איך הם הגדירו אז יצירת אמנות?” שאל לבסוף, באותו קול שקט ומרוחק.

“יצירת משהו אחר…” אמר ג’יאן, מהסס לרגע, מחפש את המילים הנכונות, “יצירת איזה עולם אחר… עם מציאות שתבטא את מהות הקיום האנושי. מציאות שתאיר – דרך חוויה רגשית ושכלית – איזו חלקה ישנה באור חדש. משהו כזה, נדמה לי, היה קרוב להגדרה של מבקרי־האמנות של אז,” סיים ג’יאן את דבריו.

דיאל הפנה אליו את מבטו בתנועה חדה ופתאומית: לראשונה מאז הסתיים הסרט.

“ציורי המערה!” אמר בקול רם, “אתה זוכר?…”

“לא.” השיב ג’יאן, “על מה אתה מדבר?”

“על ראשית האמנות; על ציורי האדם־הקדמון… המחשב לימד אותנו, אני זוכר!” אמר דיאל בהתלהבות.

“אני לא זוכר. מה השייכות לסרט?” שאל ג’יאן.

“הסרט הזה,” אמר דיאל, “כמו הציורים ההם – מאיר לי את חיינו כאן באור חדש. מאיר איזו אמת – אולי את מה שהתרחש לאחרונה!”

“למה אתה מתכוון?” שאל ג’יאן.

“למה שקרה באולם הישיבות,” השיב דיאל, “למה שעוד עלול להתרחש בעקבות מה שקרה: כמו אלימות, שילטון הרע, דיקטטורה. כן, אל תצחק, כאן אצלנו!”

“בלתי אפשרי, דיאל. אתה טועה.” אמר ג’יאן בבטחון. “רציתי שתראה את הסרט כי יש בו הרבה על העולם והאנשים של אז; על הרע והטוב, המכוער והיפה של אז. אבל חוקי־המושבה חזקים מדי ולא ישברו. דרך־החיים ותנאי־החיים שלנו הם אחרים לגמרי: אין לנו אויבים מבחוץ ואין כאן צבא, אין לנו כסף ואין כאן רעב. יש כאן שוויון בכל. יש עבודה לכולם. יש הכל לכולם!”

“נכון,” אישר דיאל, “אך ישנם דברים שאינם משתנים. גם לא ישתנו!”

“אילו דברים?” דחק בו ג’יאן.

“אילו דברים…” חזר אחריו דיאל, מחפש את התשובה הנכונה.

“אנחנו הרי בנויים במתכונת אחרת, שונה.” השיב ג’יאן בעצמו. “אנחנו נולדנו במכונת־הילודה, אין לנו הורים, אנחנו כולנו משפחה אחת. אין מלחמות אצלנו. אין אפילו אמנות!”

“אין אפילו אמנות… נכון.” חזר אחריו דיאל.

“אין צורך בה,” המשיך ג’יאן, “כך מוקרן על מסך־החוקים שלנו!”

“ואתה מסכים עם זה?”

“לא. לכן אני נמצא כאן תמיד. אבל אני מסכים שהאמנות במיטבה שאפה שלא תהיה אמנות.”

“שלא תהיה אמנות?!…” תמה דיאל.

“כן. אני מתכוון שהאמן האמיתי יצר כדי שלא תהיה אמנות עוד. הוא רצה חברה מושלמת; חברה שבה לא יהיה צורך באמנות. בחברה מושלמת, הוא חשב, לא יהיו פגעים ולא נפגעים: לא יהיו גם אמנים. לא יהיו אנשים שיהיה להם צורך להתבטא, כמו הליצן למשל.”

“לא יהיו אנשים בכלל, בחברה מושלמת,” קבע דיאל.

“אולי…” אמר ג’יאן, והביט שוב אל המסך, אל חנה המביטה למעלה.

“איך תסביר את מה שקרה עכשיו, את הסימנים לתאוות־השלטון של דורה?…” שאל דיאל, “איך תסביר את השינוי הזה?”

ג’יאן המתין רגע אחד, מהרהר.

“נכון,” אמר לבסוף, “הדברים שקרו לאחרונה הם חריגים. הם מוזרים. אבל גם אתה אשם בהם, גם בך חל שינוי, אולי אתה גרמת לכל זה?… אחרי הכל אתה השתנית יותר מכולם!”

דיאל לא הביט בו. הוא הביט שוב במסך שלפניו, שוקל את דבריו האחרונים של ג’יאן, ידידו.

“אתה מתעלם מסממנים ברורים, ‘סממנים חדשים’,” הדגיש דיאל את דבריו. “מהסרט שלך מסתבר שעדיין אנחנו בני־אדם, עדיין מבנה גופנו נשאר בבסיסו כפי שהיה. והגרעין האנושי נשאר אולי גם בנפשנו.”

“בנפשנו?!…”

“כן. היא לא אבדה לנו לחלוטין.”

השתרר שקט. נשמע רק הזמזום העמום שבא מלמטה, מהמעבדות ומאזורי המכרה: עמוק למטה בתוך האדמה.

“כן, עדיין יש בנו שרידים מאותו אדם,” אמר ג’יאן בקול נמוך, “שרידים רחוקים שאין כל אפשרות שיתעוררו, שישיבו אותנו אחורה מרחק כה גדול. הכל כאן יצוק במסגרת שלא ניתנת לשבירה. אנחנו היחידים בכדור־הארץ הזה, אנחנו תחת השגחה קבועה, מלמעלה – כך אומרים – של מושבה אחרת, בכירה, ה’אם'. זה שיגעון מה שאתה אומר!”

“כן, זה שיגעון,” אישר דיאל. “זה בדיוק הענין!”

“אולי…” אמר ג’יאן, “ואולי אתה קצת עייף מהמאורעות האחרונים. אולי אקרין לך משהו אחר, אולי קומדיה מטורפת, שעשוע־ללא־מסר, אולי אראה לך כמה מגוחך ודמיוני הם ראו את העתיד בסרטים שלהם?…”

“לא,” השיב דיאל בהחלטיות. “האיש הפנטאסטי שלך הספיק לי. הוא אות האזהרה לסכנה המתקרבת. הוא דיבר בנאומו על דורה. הוא דיבר עלינו. הליצן הזה ששלפת מנבכי המגירות החתומות שלך, כתב לנו כתובת על המסך: אנחנו חייבים לא רק לקרוא אותה אלא גם להבין אותה, לפעול בהתאם. הזמנים הבאים יגלו מי צדק, אתה או אני, יגלו מה יהיה.”

דיאל קם ממקומו, עדיין מביט על המסך.

ג’יאן נשאר לשבת. הוא לחץ על אחד הכפתורים של מכונת־הצפיה ותמונתה של חנה נעלמה. ועימה גם תמונת הסיום של הסרט.

דיאל פנה אל עבר הדלת, אינו אומר דבר. הדלת נפתחה לפניו והוא ראה את המנהרה המבריקה, המתעגלת הרחק פנימה, טומנת סוד בקרבה. הוא צעד החוצה.

הוא עמד בחושך, בתוך תאו. הנורה האדומה דלקה: סימן שהכל תקין ופועל כשורה במושבה; המכשירים כולם מתפקדים והמעבדה עובדת. הכל תחת פיקוח.

הוא המשיך לעמוד, חש את עצמו קל במשקל עתה ובו בזמן כבד מאוד, כבד בשנים. לפתע זכר את בת־הטבע, זכר איך עמדה לפניו: ערומה. כפי שעמדה לפניו כשרצה ללכת ונאחזה בו: יפה, חמה ומוצקה. כולה שלו. (והטיפשים קראו לה מפלצת). לו יכול היה, היה חוזר עתה ומצטרף אליה, חוזר אל עצמו שם במערה, חוזר אליה, אל תוכה. אולי היא חיה, אולי עדיין לא מתה?…

לרגע ראה אותה לפניו: שוכבת מכורבלת בשמיכה, בתוך המערה, שערה השחור צונח גלים גלים משני עברי כתפיה, עיניה העמוקות מביטות בו, בוערות באש־הגלולות שנתן לה.

לאחר מכן נעלמה התמונה והוא נשכב בלאות על המיטה. החושך שב לשלוט בחדר. הוא הרהר במחקרים ובתחזיות המדעיות, בדבר האפשרות שבני־אדם יוכלו כך לעבור ממקום למקום, כמו בהזיה. יעלמו במקום אחד ויופיעו במקום שני. ידע כי עד היום לא התממשה תחזית זאת, ידע היטב זה חלומו של האדם ורצונו, יותר מאשר אפשרות קיימת.

הוא חשב על סול. הוא זכר כי שיקר לה. הוא ידע שבמוקדם או במאוחר יספר לה את האמת, יספר לה אם רצונו כי תהיה לו שוב ידידה. הוא הבין שאם יספר לה, יספר הכל: איך רצה ‘שחורה’ חופשיה וללא חליפה בערבות הבקעה דמויית הירח, אל ההר. יספר לה על המראות שראה ועל החוויות שחווה, על כל שהתרחש. על האהבה שידע: אהבה שלא ידע כמוה. יספר לה על החום שהפיקה בת־הטבע ואיך שכב עמוק בקרבה וחלם. איך השאיר אותה שם במערה, לבדה, עם מעט אוכל ומעט כדורי־אש. יספר לה הכל. לפתע הרהר במוות. חשב למות, כפי שהוא. ללכת אל תא־המוות שבאגף־הזיקנה ולחסל את עצמו; להעלם בענן קרינה קטלנית. או אולי יעשה זאת כאן ועכשיו: יקח כדוריות וסמים ויסיים את חייו. ימות. יישן.

נשמע זמזום טורדני.

לרגע היסס אם ללחוץ על כפתור מקרן־הקשר המשותף לכל התושבים־האחידים; לכל המושבה. היתה זו מוסכמה במושבה שאין מה להסתיר האחד מהשני, הכל גלוי ושייך לכולם.

הוא לחץ על הכפתור. על המסך הקטן הופיעו פניה של דורה: עיניה מביטות בו, חודרות אליו מבעד למסך.

“לא ברכת אותי, התושב דיאל,” אמרה.

“לא היה צורך,” השיב, “שמעתי את צליל־תקשורת־החרום!”

היא חייכה והביטה בו לרגע מבלי לומר דבר, מהרהרת במה שאמר, במה שתאמר היא.

“עוד תשמע הרבה צלילים, התושב דיאל,” אמרה, “עוד תשמע הרבה נאומים. ימים אחרים מחכים לך ולי, לכולנו. המושבה תעלה על דרך חדשה, דרך המובילה קדימה: אל הקידמה, אל מחוזות אחרים. הרחק מהטבע הנכשל והגס שרצית אתה להחדיר למושבה. אל טבע אחר נשאף: אל טבע שהוא על־ארצי ומנותק מתחושות וממעשים שבטבע. מהאדמה אל השמים נמריא: מהארץ אל כוכבים אחרים. אל שלטון העתיד נגיע! שלטון האדם העליון. אדם על־טבעי: אדם־על־אדם!”

היא השתתקה לבסוף.

דיאל הביט בה ולא אמר דבר. הוא חשב על דבריה וחשב על דבריו בויכוח עם ג’יאן. פניו היו חתומים. רק עיניו היו פקוחות, לא נרתעות: מביטות ישר אל תוך עיניה של דורה, רכזת־המושבה החדשה. רכזת־המושבה 365 ב. המנהיגה.

"אנחנו עושים תינוק, אמא"

שפע ספרי המד"ב שיצאו לאור בארץ בחודשים האחרונים עלה על כל המשוער. אם בעבר כל ספר חדש שהופיע זכה מייד לתשומת לב מצד כל חובב מד"ב, היום כבר קשה לעקוב אחר ההיצע העשיר. רק לפני שנה־שנתיים, מי היה מאמין שמו"לים ישראליים יסתכנו בהוצאת ספריהם של סופרים כמו פריץ לייבר, פיליפ ק. דיק, הרלן אליסון, או סטניסלב לם? מי היה מאמין שלא פחות מעשר הוצאות ספרים נאבקו על כיסו של הקורא הישראלי, כשלפחות מחציתן מוציאות לאור סדרות של ספרי מד"ב? לא פלא שכיום כבר מלחשים על ‘התפוצצות’ הפרסומים בתחום זה, ועל ירידה במכירות. וכי כמה ספרים בחודש יכול כבר להרשות לעצמו הקורא הממוצע, במחירי הספרים של היום?

המבחר הרב שהוצפנו בו לאחרונה הפתיע אפילו אותנו, חברי מערכת ‘פנטסיה 2000’, ועל כן אנו נמצאים בפיגור מסויים בסקירות הספרים שלנו. הפעם נסקור במדור זה ספרים אחדים שיצאו לאור כבר לפני חודשים לא מעטים, בצד ספרים חדשים יותר. נציין כאן שבין אלה האחרונים מתבלטים בברור שניים, שהפכו כבר לקלאסיים במלוא מובן המילה, ושבאמת קשה היה להעלות על הדעת שלא יתורגמו במוקדם או במאוחר לעברית. האחד הוא ‘גר בארץ נוכריה’ (הוצאת כתר), ספרו הנודע של רוברט היינליין, ספר שחשיבותו מבחינת ההשפעה שהשפיע על השקפת העולם של ‘דור שנות ה־60’ חורגת בהרבה מהתחום הצר של המד"ב. ספר זה ראוי בלי ספק למאמר מיוחד משלו. השני הוא הקובץ בן שני הכרכים ‘מבחר הסיפורת הבדיונית’ בעריכת רוברט סילברברג (הוצאת עם־עובד).

* * *

היכל התהילה: על ‘מבחר הסיפורת הבדיונית’ בעריכת רוברט סילברברג

(הוצאת עם־עובד) תרגום: עמנואל לוטם, 646 עמ'.

אנתולוגיות של סיפורי מד"ב הן תופעה בפני עצמה, המד"ב המודרני צמח במגזינים של סיפורים קצרים, שכל אחד מהם הוא מעין אנתולוגיה בזעיר־אנפין. יש הטוענים בתוקף שיותר מכל ז’אנר ספרותי אחר, המד"ב במיטבו מתגלה דווקא בסיפור הקצר. מטבע הדברים, אחרי שבמשך שנים הצטברו, מאות סיפורים שפורסמו לראשונה בחוברות שטיבען להתכלות במהירות, נטו המו"לים לפרסם קבצי סיפורים נבחרים, אם בכריכה קשה ואם במהדורות כיס. הראשונות שבהן החלו להופיע בארה"ב בשלהי שנות ה־40, כלומר למעלה מ־20 שנה אחרי הופעת המגזינים הראשונים. יש סברה האומרת שאחת הסיבות שהניעו מו"לים לפרסם אנתולוגיות היתה התדמית המכובדת יותר שיש לספר בניגוד למגזין, והרצון להגיע לקהל קוראים צעירים שהוריהם לא ראו אז בעין יפה במיוחד את אותן ‘חוברות של מדרכות’ שעל שעריהן התנוססו מפלצות אימתניות האוחזות ביפהפיות שופעות־אברים. מכל מקום, במשך השנים אכן השתפרה תדמית המד"ב בעיני הציבור הרחב, ומאות האנתולוגיות שפורסמו מאז תרמו לכך ונהנו מכך כאחד.

קיימים כמה וכמה סוגים של אנתולוגיות: קובץ סיפורים הסובבים סביב נושא מסויים (חייזרים, מוטאציות וכדומה); מבחר סיפורים של סופר מסויים או של מגזין מסויים; לקט של סיפורים שזכו בפרס; אוסף סיפורים שהוזמנו במיוחד ע"י עורך האנתולוגיה, וכן הלאה. הקובץ ‘מבחר הסיפורת הבדיונית’ בעריכת רוברט סילברברג הינו יוצא דופן ומיוחד במינו: הוא מבוסס על בחירתם של חברי אגודת סופרי המד"ב של ארה"ב, מתוך כמות כוללת של 321 סיפורים מועמדים שנבחרו בקפידה מבין האלפים שפורסמו בין השנים 1929 ו־1964. המטרה היתה להעניק לסיפורים שייבחרו ‘רטרואקטיבית’ את פרס ה’נוביולה', שנולד בשנת 1965 עם הקמתה של אגודת סופרי המד"ב של ארה"ב. אי־לכך משקפת אנתולוגיה זאת נאמנה את התפתחות המד"ב המודרני (האמריקני, אם לדייק), החל מהגליונות הראשונים של כתב־העת ‘סיפורים מפליאים’ ועד שנת 1965. כיוון שכך, אין להעריך אותה היום לפי אמות־מידה ספרותיות, ואפילו לא ‘מד"ביות’ גרידא, אלא יש להתבונן בה בפרספקטיבה היסטורית. יש בה מצד אחד סיפורים מעולים מכל הבחינות כגון ‘פרחים לאלג’רנון’ מאת דניאל קייס או ‘וורד לקוהלת’ מאת רוג’ר זילזני, אשר נכתבו כמובן לקראת סיומה של התקופה שאותה מכסה האנתולוגיה. מצד שני כלולים בה סיפורים ‘קדומים’ כמו ‘דמדומים’ מאת ג’ון קמפבל (עורכו הראשון של המגזין ‘סיפורים מדהימים’), ואביהם הרוחני של סופרים כמו אסימוב, וואן ווגט ואחרים), ו’אודיסיאה במאדים', מאת סטנלי ויינבאום, אותו סופר שהפך כמעט לאגדה, שנפטר בטרם עת בגיל 33, ושבשתי שנות כתיבה בלבד (1934–1935) הטביע חותם בל־יימחה על הז’אנר. לגבי ‘אודיסיאה במאדים’, ואולי לגבי סיפורים ישנים נוספים הכלולים בקובץ, יש יסוד לחשש שאילו סיפור כזה היה מוגש היום לאחד מעורכי המגזינים המקפידים על רמה ספרותית נאותה, הוא היה מוחזר למחבר בצרוף כמה מלים מנומסות, במקרה הטוב.

סטנלי וינבאום

עלילתו וסגנונו פרימיטיביים למדי, ועל עומק רעיוני־פילוסופי אין מה לדבר. לזכותו של וינבאום ייאמר שהוא לא התיימר בכלל שיהיו כאלה. גדולתו היתה בתאור אמין ושופע דמיון של צורות חיים חוץ־ארציות הגיוניות ומותאמות לסביבתו, בניגוד ל’מפלצות בעלות עיני־החרק' ששלטו עד אז בזיאנר. קורא המד"ב של היום אולי אינו מתפעל כבר מיצור שחילוף־החומרים שלו מבוסס על צורן במקום פחמן, והפולט פסולת מוצקה בצורת ‘לבנים’ של דו־תחמוצת הצורן במקום דו־תחמוצת הפחמן שפולטות ריאותינו, אבל סטנלי ויינבאום היה הראשון שבנה בדמיונו צורות חיים כאלה, ובכך שינה לחלוטין את הטיפול ב’חייזרים', שימשיכו להעסיק את המד"ב לעולמים. אולם אין להתעלם מכך שיש בקובץ גם סיפורים שאפילו היום, ובקריאה ראשונה, עשויים להסב הנאה מרובה לכל חובב מד"ב, כמו ‘אל בזעיר אנפין’ מאת תאודור סטרג’ן, או ‘זירה’ מאת פרדריק בראון, שני סופרים שתמיד שפעו רעיונות מבריקים וגם ידעו כיצד לכתוב.

פרס ה’נביולה' (‘ערפילית’)

אין בכוונתנו כאן לסקור את כל הסיפורים שבקובץ, שכולם ראויים להימצא ב’היכל התהילה' של המד"ב, כפי שנקרא הספר במקורו האנגלי (S.F. Hall of Fame) אנו מעיזים לומר ש’מבחר הסיפורת הבדיונית' הוא מסוג הספרים שקורא מד"ב רציני אינו יכול שלא לכלול אותם בספרייתו. אם הוא וותיק בתחום – בוודאי שיהיה מעוניין ב’שורשים' שהצמיחו את המד"ב המוכר לו היום, ואם הוא חדש – אין כספר זה להתוודע באמצעותו אל העולמות הקסומים של המד"ב. גם התרגום המעולה של עמנואל לוטם (בניגוד לאי־אלו ספרים שראו אור לאחרונה שכמעט נהרסו לחלוטין בגלל תרגומם הקלוקל), וההקדמות האינטליגנטיות שהוסיף המתרגם לכל סיפור מחזקים קביעה זאת.

ולבסוף, הערה קטנה בקשר לכתב־העת שלנו. שלושה סיפורים הכלולים ב’מבחר הסיפורת הבדיונית' תורגמו וראו אור לראשונה ב’פנטסיה 2000', והם: ‘ילוד גבר ואישה’ למתיסון, ‘פרנהייט פרוע’ לבסטר, ו’ארץ החביבים' לדיימון נייט (הסיפור ‘שקיעה’ שהופיע בגליון מסי 2(נמסר לנו באדיבותה של הוצאת עם־עובד, ו’פרחים לאלג’רנון', שהופיע אצלנו אחרי פרסום הספר, תורגם עבורנו זמן רב לפני הופעתו). ב’ארץ החביבים' הופיע אצלנו בשם ‘בארץ הסתומים’, וזה אולי מחייב הסבר: הסיפור נקרא במקור ‘Country of the Kind’ על משקל ‘Country of the Blind’ סיפורו המפורסם של ה.ג'. וולס. בזמנו עמדנו לקרוא לסיפור ‘בארץ החביבים’, אך לבסוף בחרנו בשם ‘סתומים’, בגלל דמיונה של המילה ל’סומים', וזאת כדי להיות נאמנים למשחק המילים שבמקור.

מכיוון שב’מבחר הסיפורת הבדיונית' נוספו, כאמור, הקדמות מקוריות פרי עטו על המתרגם, היה אפשר אולי לצפות לאזכור העובדה שהסיפורים הנזכרים לעיל פורסמו לראשונה בעברית ב’פנטסיה 2000'. הדבר לא נעשה לצערנו. לא, אין עינינו צרה בשל כך במתרגם או בהוצאת עם־עובד. הרי אי אפשר לכעוס על מי שהגיש לנו אנתולוגיה נפלאה שכזאת, וסדרת ספרי מד"ב המעולה ביותר בארץ. אבל מותר לנו לתמוה במקצת, לא?…

א.ה

‘המנושל’ מאת אורסולה לה־גוין

תרגום: תמר עמית, הוצאת ‘כתר’

כשאומרים שאורסולה לה־גוין היא מהטובות, ואולי הטובה שבסופרי המד"ב היום, משמיעים הצהרה שהיא נכונה בחלקה ומטעה ברובה. שכן מה שהינו “טוב” אצל לה־גוין, דווקא הוא הגורם שהולך ומפקיע אותה מתחומו של המד"ב הטהור. זו אינה תופעה יוצאת דופן במערכת היחסים המורכבת שבין ז’אנרים שונים לספרות הכללית. למשל, יש טוענים ש’החטא ועונשו' ו’האחים קאראמאזוב' מאת דוסטוייבסקי הם סיפורי בלשים. באותו אופן ניתן גם להגדיר את ‘הרפתקאות אוגי מארץ'' של סול בלו כ"ספר הרפתקאות" – מעין ‘השבוי מזנדא’, אף כי איש לא ימליץ עליו כעל ספור לבני הנעורים. למרות שהצהרות כאלה בפרספקטיבה הנכונה שלהן נשמעות אבסורדיות, ברור לנו מה מסתתר מאחוריהן: סופרים מסויימים מנצלים קונבנציות של ז’אנר, כגון בלש, או מותחן, סיפור הרפתקאות, או מד"ב, לצרכים שנחשבים חורגים מתחומו של הז’אנר עצמו. ברור לכל קורא שדוסטוייבסקי לא היה מעוניין להציג חידת רצח או דיוקן של מוח דדוקטיבי המפענח אותו כמו שעושה קונאן דויל בסיפורי שרלוק הולמס; הוא רק שאל מתחומי הכרוניקה והספרות הרלבנטית חמרים ומיסגרות־התיחסות שאותם נצל למטרות אחרות, פסיכולוגיות, פילוסופיות, מוסריות. כל זה חל במיוחד על המד"ב, וכתוצאה מכך גם פותחות הרבה היסטוריות רישמיות של הז’אנר בספרים של אריסטופנס, סירנו דה ברז’ראק, וולטיר, סויפט, וכיוצא בהם שמות שרבים מחסידי הז’אנר אינם מכירים ואינם חסרים אותם, ואילו חובבי תחומים אחרים בספרות, מעלים אותם למרום הפנתנאון. הסיבה לכך היא שתחום המד"ב הוא רלבנטי במיוחד להעלאת היפותזות על מהפכות חברתיות, מוסריות, או אחרות, וכתוצאה מכך, כלי ראשון במעלה למתיחת ביקורת על המצב השורר כיום בתחומים אלה. למען האמת, אותו תחום במד"ב שהתמחה בצורה מיוחדת זו של ספור, נתייחד לו השם ‘אוטופיה’; מאז תומס מורוס (ואפילו מאז אפלטון), ועד אורוול, הכסלי, בורג’ס, קאבאן, ואורסולה לה־גוין, ה’אוטופיה’ היא האופן בו מנתח הסופר מצב קיים באחד התחומים האנושיים הכלליים, בחברה, במוסר, במדיניות, בתפיסת העולם, ע"י הצגת תמונה אלטרנטיבית, אשר מיקומה בעתיד מרוחק פחות או יותר, אינו מוכרח להיות יותר מ’טריק' ספרותי סתמי, אמתלה לתאר ‘עולם אלטרנטיבי’ במונחים ריאליים. יש לזכור שתחום האוטופיה, שהוא מעין ‘גבול’ מוכר, בין שתי המדינות הזרות בדרך כלל, המד"ב והספרות הרצינית, הוא גמיש מאד, ועשוי לשאוב לתוכו סופרים משני המחנות. במילים אחרות: סופרים כמו הכסלי, אורוול, אימיס, באטלר, בלאמי, בורג’ס, שהם סופרים מוכרים וקאנוניים בספרות היפה, עשויים ‘לרדת’ לכתיבה אוטופיסטית (או ליתר דיוק – ‘דיסטופיסטית’),בעוד שסופרים שהתחילו את דרכם כסופרי ז’אנר מובהקים, עשויים ‘לעלות’ אליו.

לה־גוין שייכת לקבוצה האחרונה. היא אמריקאית שנולדה ב־1929 ואף כי ספרה הראשון לא התפרסם עד 1966, תוך ארבע שנים שלאחר מכן, הצליחה להעפיל למרומי הכבודים וההערכה המד"בית. לה־גוין ראויה ל’דיוקן' ולעיון מדוקדק ביצירותיה, ונקדיש לכך מאמר נפרד ביום מן הימים. באשר ל’המנושל', ההקדמה שלעיל מבטאת הרבה ממה שניתן לפסוק עליו באופן כללי כמו בספר האחר שלה שמוכר לקורא העברי (‘מעבר לעלטה’) זהו דיון בין שתי השקפות עולם; ממש כמו בספר של הכסלי, יש בו נציגים מוצהרים לכל אחת מהאידאולוגיות היריבות, והסופרת מנצלת זמן עתיד מעורפל כלשהו כדי לתאר בצורה יותר ויזואלית וגשמית את אורחות החיים המתחייבות מכל אחת מההשקפות.

אומנם עלילת הספר מתרחשת, כפי שמתגלה לקראת סופו, בעיר שלאחר מלחמות עולם על פני כדור הארץ, מלחמות אשר הפכו את הכוכב האומלל למקום שומם ופראי; אך הסיפור לא מתרחש שם אלא בעולם אחר, שהאבולוציה שלו דומה למדי לשלנו, ועד שאיננו שומעים על השגריר מכדור הארץ העלוב שמצוי כאן, עשויים הינו לסבור שמדובר בעולמנו, על הגוש המערבי והמזרחי שלו, ‘דמוקרטיות עממיות’ ו’משטר קאפיטליסטי'; ולא במקרה מעטה־הנכור הוא דק כל כך, שהרי לה־גוין, כאמור, דנה כאן, לא פחות ולא יותר, מאשר בשאלה איזו צורת חיים כדאית יותר, ומעל לזה, עד כמה צורות־חיים חברתיות המקובלות עלינו, מדכאות או משחררות תכונות מסויימות, אוניברסליות, של האדם. הגיבור, מדען בעל שם עולמי, אך שייך לקהיליה מודחת־למחצה של ‘פורשים’ שבנו לעצמם' ‘חברה שויונית מושלמת’ על פני אחד הירחים של עולם קאפיטליסטי, מגלה שהקנאה, הזדון, ואי־הסובלנות קיימים גם בחברה האידאלית שלו; הוא יוצא לעולם האחר, מגלה שם חרויות לא צפויות, רק על מנת למצוא שטבע האדם שווה בכל מקום, ובכל מקום הוא כמעט לגמרי ‘רע מנעוריו’; מוסר השכל מעציב זה שאופייני לפסימיזם של מרבית ה’דיסטופיסטים', ניגלל במהלכה של עלילת־חיים מרתקת, שלה־גוין מנצלת את לשונה העשירה והאידיומטית לשם הצגה ‘כמו ביוגרפית’ שלה, כשאת המתח היא יוצרת לא כל כך כ"י תוכן הספור, כמו ע"י המבנה המיוחד של קפיצות אחורה וקדימה בזמן, שבאמצעותן מתוודע הקורא לעולם החדש בצורה ריאליסטית מאד, כשאת הכרונולוגיה הוא נאלץ לעזור לבנות, ומשום כך הדברים נראים לו אמיתיים יותר. זו תחבולה שבספרות הרצינית נוצלה הרבה. בעיקר במאה שלנו, אך היא נדירה אצל סופרי מד"ב יותר צרי־יריעה, שמספרים סיפור בגירסא די דומה לצורה בה סיפרו איש המערות לרעיו ליד המדורה לפני חמישים אלף שנה: ‘מן ההתחלה ועד הסוף’. אמנותה המשוכללת של לה־גוין היא חזקה מספיק על מנת לחבב ספר זה, שהוא פילוסופי במובן הרציני ביותר של הבטוי, גם על שוחרי מד"ב יותר קשוחים המבקשים בדרך כלל יותר ‘אקשן’. עם זאת ברור שהתקדמותה של לה־גוין היא לכיוון ההולך ומתרחק מהז’אנר הצרוף, והשאלה היא רק באיזו מידה היא תהיה מוכנה להעניק למרכיבים הז’אנריים, שמשמשים לה אמתלא לדיון הגותי, את משקלם החיוני גם בעתיד. אך שאלה זו, ככל השאלות האקסטראפולטיביות, צריכה כמובן לחכות למחר.

‘עולם הפוך’ מאת פריסט תרגום: יורם שרת

²

הוצאת זמורה ביתן מודן.

בניגוד לאורסולה לה־גוין, כריסטופר פריסט הוא ‘מקצוען’ למהדרין. איש לא יטיל בו אשם התרועעות עם תחומים אקסטרא־טריטוריאליים, פילוסופיים או אחרים. איני אומר זאת לגנאי. אדרבא, ‘עולם הפוך’ שיצא ב־1974, והיה השלישי בספריו של סופר צעיר בן 31, רכש לו מעמד קלאסי במשך שש השנים שחלפו מאז. בעברית אפשר למנותו עם ארבעת הספרים הטובים ביותר בז’אנר שיצאו בשנה האחרונה. ובנגוד לספרים קלאסיים של הינליין, אסימוב, ושות', ניכרים בו, אפילו אין מחברו עמקן ברעיונות אלו או אחרים, הבקיאות והיחס הרציני כלפי כתיבה, אשר מתחילים בעשר השנים האחרונות להיות סמן הכר של “דף חדש” בז’אנר. אצל פריסט לא תמצא תאורים כגון “הוא נעץ בה מבט קר מעיניו הכחולות כקרח”, וגם לא את משיכות הכתפים, הרמת הגבות, ה"התיז בזעף" ושאר אפיוני הגבורים המגוחכים שכה פוגמים ברעיונותיהם של אנשי שנות החמישים והשישים. פריסט הוא סופר רציני: הוא מפתח דמות לא רק לצרך עלילה יבשה, הוא מנסה להיות דדוקטיביסט זהיר, ונוהג בכובד ראש בפרדוכסים של הפרצפציה, אשר מהוים את נקודת הזינוק של הספר. פרט אפייני למבנה הלא שגור של ספרו (כלומר – יחסית לסופרי הדור הקודם), הוא התחלפות ה’אני’־המספר כמה פעמים, מה שמעניק לנו פרספקטיבה, ותופס את השיאים הדרמטיים של הספר מכמה צדדים נבדלים. מאחר שחלקו הראשון מסופר מפי נער בשנות ה’חניכה' שלו, כשהוא מתחיל להכיר את סוד ה’גילדות' ואת המנגנון המסובך המפעיל את עולמו, העובדה שהארועים מסופרים בגוף ראשון מעניקה למסופר לא רק אותנטיות אלא גם הרגשה פתטית מסויימת, צביון הנוסף על העלילה וצובע אותה ברגש נוסטאלגי. רק הרבה לאחר מכן, כשגורלו של הגבור כבר מעניין אותנו כשלעצמו (וזה נדיר בספרי מד"ב, המעוניינים בראש וראשונה בעלילה או ברעיון, לא בדמות), אנו למדים בהדרגה את הסוד האמיתי שמאחורי ‘עולם הפוך’.

הספר זכה בפרס הבריטי למד"ב שנה לאחר צאתו לאור, לא מעט בזכות הדיקנות שבה ניגש פריסט לתאור עיוותי התפיסה החלים על האורגניזם בעולם שחוקי המשיכה והתנועה שלו כפופים לכוחות אחרים מאלה השולטים בעולמנו; תוך כדי נסיונו של עולם זה (למעשה עיר גדולה הנעה על מסילה) לשרוד ביקום עויין ומבעית, מצליח פריסט לגרד בקצה המזלג בעיות שברומו של עולם, כגון היחס בין אשליה למציאות, או שאלת המוסריות שבדיקטטורה חשאית אשר כוונתה אמנם להיטיב עם הבריות, אך לצורך זה היא מונעת מהם אפיקי ידע וחופש בטוי. (בעיה קלאסית, אשר הטרידה את בורג’ס ב’תפוז מכאני'). לקראת סוף הספר נכנסת תפיסתו של הגבור, אשר פריסט השכיל להעמידנו מאחורי משקפיו המיוחדות (לא מעט בזכות הסיפור בגוף ראשון), לעימות עם תפיסה רגילה יותר של היקום, והקורא מרגיש עצמו נתון במאבק זה בין שתי תפיסות סותרות; קיומו של מאבק זה הוא ציון לזכות טכניקת הכתיבה של פריסט, אף כי אינו משכנע כשם שיכול היה להיות בידי אורסולה לה־גוין, למשל. סיומו של הספר, בדומה לסיומו של ‘אל האינסוף’ (בריאן אולדיס) מזכיר לנו ומתריע עד כמה האנושות, כשהיא נכלאת בתא סגור של אמונות יסוד לא בדוקות, עלולה ליפול קורבן לאינרציה מחשבתית. הספר מתורגם באופן מניח את הדעת, והפורמאט שלו, כרגיל בהוצאה זו, הוא מהודר ואסתטי מספיק על מנת שנסכים להתעלם מהעובדה הבולטת שהציור המופיע על הכריכה הוא בעצם חסר משמעות.

‘קיבורג’ מאת פרדריק פול; תרגום: יעקב שקד

הוצאת ‘זמורה־ביתן־מודן’

בדומה לפריסט, פרדריק פול אף הוא מקצוען שאינו צריך לחרוג מגבולות הז’אנר כדי לכתוב היטב, והוא מפליא לעשות באקרובטיקה בתוך הגבולות הנתונים לו.

פול נולד בארה"ב ב־1919 ונמנה עם מייסדי קבוצת ה’פוטוריאנים", שבדיוניה השתתף גם אסימוב בטרם נודע בצבור. שם גם נקשרה אותה ידידות ביניהם שהניעה את פול לפרסם את סיפורי אסימוב שחזרו ונדחו בעקשנות על־ידי ג’ון קמפבל, בכתב עת עצמאי שנקרא ‘אסטונישינג סטוריס’; יחד עם סירל קורנבלות, אף הוא מהקבוצה הנזכרת, כתב כמה ספרים ארוכים שנכנסו למדור הקלאסיקה, ואחרי קריירה פוריה במיוחד בתחום הסיפור הקצר, פנה גם לכתיבה נובליסטית. דווקא שיתוף הפעולה המפורסם שלו עם קורנבלות ועם אחרים, כמו ויליאמסון מאופיין ע"י כתיבה רשולה, ואילו פול עצמן סופר דייקן, אשר עיקר כוחו בגזירת מסקנות מרעיון שהוא פשוט למדי למראית עין.

המונח ‘קיבורג’ הוא צרוף־קיצור של ‘אורגניזם קיברנטי’ (באנגלית התאר מקדים את השם), או בתרגום העברי ‘מֶכָנוֹשׁ’ – ובכן ברור שכיבוש החלל בניגוד גמור למקובל על סופרים פחות מהירי־חשיבה, ייעשה רק בידי בני אדם שיסוגלו לנסיבות הזרות לגמרי לחושיהם וכשריהם הארציים. כדי ליישב כוכב לכת שהמסה, הרכב האויר, האטמוספירה, וסוגי האורגניזמים המצויים על פניו, נבדלים לגמרי מאלו להם אנו רגילים, יש צורך בשינויים מרחיקי לכת בגופם של המתיישבים שהרי אין להניח שהתמזגות אורגנית עם הטבע החדש עשוייה להתבצע לאורך זמן ע"י בני אדם מסורבלי לבוש, החיים בצינוק הלוחץ של חליפת חלל. זוהי דדוקציה פשוטה שמרבית הסופרים מסוגו של אסימוב מתעלמים ממנה כליל. פול שואל את עצמו לא רק מהם השינויים שצפויים להתבצע בגופו של יצור חדש זה, האדם של־הכוכבים, אלא גם, ובעיקר, אילו תגובות רגשיות ואילו עימותים עם ה’אני' הישן שלו ימיטו עליו שנויים אלה. ה’מכנוש', אסטרונאוט מפורסם לשעבר, שאשתו בוגדת בו, ושמעולם לא צפה שיפול על כתפיו תפקיד מכובד זה של היהפכות למפלצת, עובר יסורים רבים עד שהוא מצליח להסתגל לגוף החדש, הפונקציונלי יותר, שמעבדות העתיד שהעניקו לו. פול מתאר בפרוטרוט את שלבי ההסתגלות, את מבוכי הפוליטיקה הפנימית והחיצונית שבתוכם נע הקיבורג, לא כל כך בדרכו אל הכוכבים כמו בדרכו אל עצמו. אמרתי שכוחו של פול רב בהסקת מסקנות עד הסוף. הדבר מתבלט בשני מישורים: באורח המדוקדק, המדעי, האקסטראפולאטיבי במובן הטוב ביותר, שבו הוא גוזר את תאור השינויים השונים והיסודיים שעובר האדם־המכונה; ובמישור שני, פסיכולוגי, בתאור הדרך המייגעת שהוא עובר מ’אני' מתוסכל, מרחם על עצמו ושקוע בקטנוניות הרגילה של האדם, עד לחזון החדש ההרואי שמחייב העולם המתפשט. פול הוא אופטימיסט: הוא סבור שלחץ, רגשי ואינטלקטואלי מספיק, יצליח לעתים להפוך אדם מאגואיסט לגיבור, ממי שכלוא בתוך הקליפה הצרה של אינטרסים אנושיים, כלכליים, קרייריסטיים, למי שמיישב יקום חדש. הפרדוכס החביב על פול בסיפור זה הוא שמטמורפוזה זו מתבצעת דווקא ע"י כך שהאדם פורק את החרות הטבעית והנוחה של גופו וניכנס לוך ‘עור חדש’. כמעט ואפשר לומר שזוהי מטאפורה פשוטה, ומאחר ש"העור החדש" הזה חיוני כדי לגלות ולכבוש “עולם חדש”. פול תורם תרומה חשובה להפרכת המיתוס הנאיבי שניתן לנו לתפור ולעטות עור זה בקלות. מי שאוהב את דמיונו הדייקני ואת ההומור השקט של פול (שתי תכונות שתרמו לא מעט להצלחת ספרו ‘שער’) ימצא עניין מרובה בספר זה. חבל אגב שמתרגמו, אשר עשה עבודה נאמנה בעצם התרגום לא הצליח להכריע, בינו לבין עצמו, כיצד יקרא לגבור הספר־’מכנוש' או ‘קיבורג’ ובאופן חסר עיקביות שבו הדבר נעשה, רשאים אנו כמעט לחשוב שהמתרגם הוסיף לו מימד של סכיזופרניה, תכונה שעליה דווקא לא ניראה שהמחבר עצמו חשב.

‘הצֶלֶם’ מאת פיליפ ק. דיק; תרגום: נורית יהודאי

הוצאת מסדה

דיק הוא מהאינטליגנטיים שבדור החדש של כותבי מד"ב; יחד עם זילזני, פיסרצ’יה, דילני ומורקוק הוא ניבדל בצורה חדה מה’טיטנים' הגדולים והקלסיים כאסימוב, קלרק, או הינליין. ההבדל ברור לעין גם בנושאו וגם (או בעיקר) בשיטת הכתיבה שלו. כשאני אומר שדיק שייך לדור חדש כוונתי שהוא מאופיין ע"י מיפנה מסויים שחל במד"ב בעשר או חמש עשרה השנים האחרונות. אחרי שנות החמישים, שנות ה’מד"ב הקשה', בהן מוצו הנושאים הקאנוניים, המסורתיים של הז’אנר והובאו (בעיקר ע"י היינליין) לשכלול גמור, הרגישו אנשי שנות השישים שעליהם לחזור על מה שנאמר כבר או לפנות לאופקים חדשים. רובם עשו כמובן את הדבר האחרון וזאת בשני אופנים: אחדים כמורקוק ואולדיס פתחו בהכלאה מיוחדת במינה של ה"מדע" עם ה"פנטסיה", ויצרו יבשות שלמות ויקומים מיתיים, שאינם פנטסטיים לגמרי, אך הגורם המדעי שבהם כפוף לאוירה “מאגית”, ובעיקר לביטויה של אוירה זו בלשון מסוגננת, פיוטית, ובדמויות מעוצבות למחצה, ועלילות ‘פתוחות’ הניתנות להתפרש להרבה פנים.(‘עידן הסוד’ של אולדיס הוא מופת לכתיבה כזו). האחרים, וביניהם דיק, פנו לכתיבה המסתמכת יותר ויותר על טכניקות המקובלות בסיפורת הרצינית של המאה העשרים: ריסוק העלילה לקטעים שאינם מצטרפים בצורה הומוגנית, יצירת קליידוסקופ של דמויות שאנו רואים ראיה חטופה והמתערבלות יחדיו בתוך יקום הנשלט ע"י חוקים שביכולתנו לנסח, אך לעולם לא בראשית הסיפור, אלא רק כשחודרים יותר לעומקו. צורה זו של כתיבה נרמזה, במידה מה, בכמה מספריו של הינליין דוקא, ששאף “לזרוק את הקורא לתוך המים” כדי ללמד אותו לשחות, להטיל עליו את “חוקי המשחק” בלי כל הכנה, לא להסביר, אלא לתת לו להבין בעצמו. כשסופר מיומן כדיק נוטל טכניקה זו לידיו התוצאה היא עולם מגוון ביותר, סואן חיים, שהמצאותיו המופלאות ניראות לנו מתקבלות על הדעת דווקא משום שאינן מוסברות. מהרגע בו אנו עוקבים עם נאט פליגר אחר הפסנתרן הרוסי הנודע ריצ’רד קונגרוסיאן “שניגן בפסנתר מבלי לגעת בקלידים באצבעותיו”, ועד להתגלותה של המערכת הפוליטית השולטת בעולם המרוחק מעולמנו די על מנת להיות מעניין, אב לא מספיק על מנת להיות זר באמת, אנו שוקעים בתוך אינסוף פרטים קטנים, המצטרפים לבסוף לפסיפס ערוך כהלכה: התמונה המתגלה היא של כדור ארץ הנשלט ע"י חברות ענק, פרסומאים ופוליטיקאים שמצפונם אינו שונה הרבה (כלומר טוב יותר) ממצפונם של פוליטיקאים הקרובים אלינו יותר. במידה מסוימת ניתן לראות ב’הצֶלֶם' ‘רדוקציו אד אבסורדום’ של ‘העולם הדמוקרטי’ אשר צוייר כבר ב’סוחרי החלל' של פול וקורנבלות. בבית הלבן שולטת אשה שהיא התגשמות תאוותיהם המשולבות של האזרחים כולם – כלומר שיאה של הדמוקרטיה בפרוש ‘אוטופי’, ולידה ‘הצֶלֶם’, בעלה, הנבחר בשם ולמען העם, ושמתגלה (כבר בכותרת הספר ועל כן איני מגלה בזאת כל סוד לרעת הקוראים) כי אינו אלא ‘בובה’ אשר המפעל השוקד על ייצורה זוכה באמצעותה לשליטה של עולם ומלואו. יש לציין שהיכולת של דיק לפתח כמה עלילות מקבילות, ו’לסכסך' זו בזו שרשראות נפרדות של ארועים המתוארים בחפזון ובקצרה, כמעט מסתירה מעיני הקורא את העובדה שהוא עוסק ב’נושאים גדולים'. לא מדובר עוד במסעות חלל, פגישות עם חייזרים וכיו"ב, אלא ברעיונות הקשורים באדם כפי שהוא מתעצב בלחץ ‘הלם העתיד’, הטכנולוגיות החדשות, וסדרי אירגון שעל מנת להיות יעילים הופכים למכבש ההורס כל אינדבידואליות דוקא ע"י נסיון חיצוני להגשימה. דיק מצטרף אפוא ל’דיסטופיסטים' למיניהם, החל באורוול והכסלי וכלה בסטניסלב לם, ואורסולה לה־גוין, שסבורים כי בכל אשר ילך האדם מצפה לו עתיד טוטליטרי באחת מהשיטות הרבות של טוטליטריות שמאפשרת הטכנולוגיה החדשה. זוהי תחזית עגומה שלראשונה תאר אותה לעיני אנושות מזועזעת ה.ג'. וולס כאשר נלחם באופטימיזם של יריבו ז’ול וורן. לא ייפלא שדיק מאמץ לקראת סוף סיפורו גם כמה רעיונות נוספים של וולס בעניין אחריתו של עולם זה והגזע המחכה באפלה כדי לרשת את היצורים האינטליגנטיים אך חסרי האחריות שיישבו אותו יותר מדי זמן.

‘תחנת דרכים’ מאת קליפורד ד. סימאק

הוצאת ‘לדורי’ תרגום: אורלי דינצמן.

יש דמיון מה בין סימאק ופיליפ ק. דיק. סימאק הוא אמנם סופר ותיק יותר; הוא זכה בהוגו ב־1959, והפך באותה שנה לסופר המד"ב הראשון שזכה בשני הפרסים הגדולים של התחום מאז ראשיתו. סימאק אינו מזכיר את דיק בצורת הכתיבה. אדרבא; בעוד שהקצב של דיק מהיר, התמונות שלו מתחלפות כבקליידוסקופ מקוטע, ועלילותיו מתנגשות זו בזו, הכל כדי ליצור תמונת עולם מפורט, מקוטע, רוחש חיים, סימאק הוא, בדומה לברדבורי, אמן הכתיבה המהורהרת, השקטה. אך כמו ששיטת הכתיבה של דיק מאפיינת את נושאיו ומאפשרת את ביטויים ההולם, כתיבתו של סימאק יאה לנושאו שהוא בדידות האדם, הרפלכסיה העצמית והפנימית שלו, וחיפושיו אחר ידידות מעבר לזרותו של היקום כולו, אי שם בינות לכוכבים. הנושאים האלו מוכרים לקוראי “עיר”: באותו סיפור גוללו הכלבים את נפלאות הגזע שנכחד, ונקודת התצפית הלויאלית־אירונית הזו שימשה את סימאק ליצירת אחד הספרים ה’נוסטלגיים' היפים ביותר בז’אנר. יש לציין אגב שהנימה הנוסטלגית־מלנכולית של סיפורי ‘עיר’ לא היתה מתאפשרת אילמלא בחר סימאק לכתוב דרך ‘עיני הכלב’ הזוכר אדון שחלף מהעולם, ומקוננת בלבו אותה הרגשה שאולי היתה נחלתם של בני אדם אחרי ימי הביניים כשנותרו בעולם שאין בו אלוהים, מחוייבים לסמוך על עצמם, וזוכרים בגעגועים תפארת שחלפה. בכל סיפוריו, וזה מה שמזכיר את דיק בעל הטמפרמנט השונה, פונה סימאק אף הוא ל’בעיות הגדולות': רק שבעוד הבעיות בהן דן דיק קשורות במצבו של האדם כיצור חברתי השולט ונשלט ע"י מדינה, שבה הוא עלול לאבד את האינדבידואליות שלו ולהפך ל’צלם' ריק מתכן, הבעיות המטרידות את סימאק הן יותר אנושיות, יותר עתיקות, יותר ‘דתיות’. ב’הנצח האבוד' סיפר על פוליטיקאי המגלה חיי נצח אך מאבד את נשמתו (כלומר עם גוף בלי נפש – פרוש נאה ואפשרי ל’הצלם'), ואילו ב’חיפוש הזמן' (שנכתב ב־1950 במיוחד עבור ‘גלקסי’ ומילא תפקיד חשוב בביסוסו של כתב עת זה) מוצא הגבור כוכב שבו צורת אינטליגנציה העשויה להתגשם בכל יצור חי, מגלה את אזנו ש"אין איש שצועד לבדד" – מסר שהפך לתנ"ך של דת חדשה. זה למעשה הרעיון עליו בנוי גם הספר הנדון: ‘תחנת דרכים’ שהציבו אוכלוסי היקום הרחב בפינה נידחה של אמריקה אינה משמשת את סימאק לפירוטכניקה של ‘מפגשים מהסוג השלישי’. לא הסקרנות מניעה אותו כי אם רגש הרבה יותר אנושי, הרבה יותר חיובי: הרצון ליצור מגע, לא להיות בודד. סימאק ירש מאולאף סטייפלדון, הפילוסוף הגדול של המד"ב, את הרעיון שהאדם, מעשיו, קטנוניותו, אנוכיותו, יצר ההשתלטות והכיבוש שלו ניתק עצמו משאר העולם, מזרם החיים המרכזי שעובר בו. גיבור הספר, הבנוי עצמו בדמות ‘האיש הבודד’, הלא מובן, שאין לו נחלה בקטנוניות האנושית (רעיון שסויפט ביטא במסעו הראשון של ד"ר למואל גוליבר אל ארץ הליליפוטים), מארח את כל הישויות הזרות שעוברות מקצה של היקום לקצה אחר, בדרך לכנס, או אהובה, או קונצרט; הוא רואה מבעד לצורות המעוותות, הלא־אנושיות ועל כן בלתי מובנות של יצורים אלה (המפותחים בהרבה מהאדם, אותה חיה שטרם התפתחה) את האהדה וההבנה, שני רגשות שסימאק מבהיר יפה עד כמה הן חסרות לבני האדם, באמצעות עלילתו הנוספת של הספר – זו שדנה ביחסיו של אנוך עם בני העיירה, ובפרצופו המכוער של האספסוף. סימאק רוצה להסביר שבני האדם נמצאים בשולי היקום, ‘בשביל אחורי’ שתרבויות אחרות פוסחות עליו, משום שאינם מוכנים להכיר בייחודיות של מה שזר להם, אינם מוכנים לנהוג סובלנות במה שאינו מובן. זה החטא הגדול אשר עונשו הוא הבידוד, כמו שמבודדים בכלוב חיה טורפת או מטורף העשוי להזיק, כדי ש’יתבשלו במיץ של עצמם'. הסיפור מתנהל באותה אוירה ספוגת עצב, מלאנכולית, שסימאק יודע ליצור בהרבה דרכים מיומנות, והיא שעושה את ‘תחנת דרכים³’ לאחד הספרים היפים שיצאו השנה בעברית. הקצב המהורהר, האיטי הסבלני של הספר הוא ליווי־סגנוני חיוני ואפקטיבי במיוחד לרעיון המבוטא בו, ושניהם יוצרים תחושה של מיסטיציזם, מהסוג שקלרק בנה בדפים האחרונים של ‘2001: אודיסיאה בחלל’. מיסטיציזם הוא התחושה שהעולם הוא משהו גדול יותר ממידת האדם. ניתן אולי לקרוא לתחושה זו ‘היכולת להרגיש פליאה’: זוהי היכולת שמאפיינת את סופרי המד"ב הגדולים. תרגומו של הספר אגב, בניגוד למה שהיה מקובל בהוצאת ‘לדורי’ עד כה משביע רצון למדי, וכללו של דבר, ‘תחנת דרכים’ הוא בבחינת ספר מומלץ ביותר.

יוחנן נאגל

קורדווינר סמית הוא שם־עט של הסופר האמריקני פול מירון אנתוני ליינברגר (1913–1966), דוקטור למדעי־המדינה (מומחה למזרח הרחוק) ששימש כיועץ צבאי בקוריאה ומלאיה, ובילה שנים רבות באירופה, יפאן וסין. הוא התעניין מאוד בפסיכואנליזה ובטכניקות של ‘שטיפת־מוח’. את סיפור המד"ב הראשון שלו פרסם כבר בגיל 15, ואחרי שרותו הצבאי בסין (בחיל המודיעין האמריקני) במלחמת העולם השניה, פרסם כמה ספרים (לא מד"ב), בשמות־עט אחרים. סיפורו הראשון שנכתב בשם־העט קורדווינר סמית היה ‘הסורקים חיים לשווא’ שראה אור בעברית בקובץ ‘מבחר הסיפורת הבידיונית’ הוצאת עם־עובד). סיפוריו רבגוניים ביותר, ועוסקים הן במד"ב ‘נוקשה’ (תולדות המין האנושי בעוד עשרת־אלפים שנה) והן בפנטסיה ‘פרועה’ – חיות־אדם, דרקונים, כוחות־שחור. יצירותיו נחשבות ככאלה שהקדימו את זמנן בעשרים שנה לפחות, וכמבשרות ‘הגל החדש’ נוסח הרלן אליסון, ג'.ג'. באלארד ואחרים. אין פלא שכיום זוכים סיפוריו להתעניינות מחודשת.

הסיפור שלפנינו נכתב למעשה בשיתוף עם אשתו של הסופר, ז’נבייב לינברגר, שהשלימה כתב־יד בלתי גמור שהותיר בעלה אחרי מותו. הוא נכלל באנתולוגיה ‘כוכב ושמו שאול’ העומדת לצאת לאור בקרוב בהוצאת ‘עם־עובד’, בתרגומו של עמי שמיר, ובה מבחר מסיפוריו של קורדוויגר סמית.

* * *

תחילתו של הסיפור – מה היתה בעצם תחילתו של הסיפור? הכל שמעו על הלן אמריקה ועל מר לא־עוד־שֵיבה, אך איש לא ידע בדיוק כיצד נתגלגלו הדברים. שמותיהם היו קשורים עד אין הפרד באבני־החן הנוצצות, הנצחיות של פרשת אהבה. יש שהשוו אותם להֶלוּאִיז ואַבֶּלַרד, אשר סיפורם נתגלה בין כרכי הספרים בספריה נשכחת, שנתכסתה מכבר תילי עפר. דורות אחרים עתידים היו להשוות את פרשת חייהם לסיפור המסתורי, המכוער־חמוד, על קברניטי־ההפלגה טליאנו והגבירה דוֹלוֹרֶסהוֹ.

שני דברים בלטו בכל הפרשה הזאת – אהבתם, וחזיון מפרשי־הענק, כנפי מתכת דקיקות שבעזרתן ריחפו בבוא הקץ גופותיהם של בני־אדם בינות לכוכבים.

הַזכֵּר את שמו – והנוכחים יאמרו שהכירו אותה. הַזכֵּר את שמה – והנוכחים יאמרו שהכירו אותו. הוא היה הספן הראשון ששם פניו אל כוכב־הארץ, והיא – הגבירה שהשיטה את “הנשמה”.

למרבה המזל איבדו בני־האדם את תמונותיהם. הגיבור הרומנטי היה גבר צעיר־למראה שהזקין בטרם עת, ובעת שהתחוללה פרשת האהבה עדיין היה חולה. ואילו הלן אמריקה היתה בריה משונה, אף כי נאה: נערה זעופת־פנים, רצינית, עצובה, שחוּמת־שיער, שנולדה בינות לפרצי הצחוק של האנושות. היא לא דמתה לאותן שחקניות גבוהות־קומה ובטוחות בעצמן, שגילמו לימים את דמותה.

עם זאת היתה יורדת־ים נפלאה. בכך אין שום ספק. והיא אהבה בלב ונפש את מר לא־עוד־שיבה וגילתה כלפיו מסירות־נפש, אשר הדורות הבאים לא יגיעו לעולם לקרסוליה ולא ישכחוה כל עוד נשמה באפם. ההיסטוריה עשויה להסיר בבוא העת את מעטה השכחה שכיסה את שמותיהם ואת דמותם, אך אפילו ההיסטוריה לא תוכל אלא להוסיף נופך משלה לאהבתם של הלן אמריקה ומר לא־עוד־שיבה.

הילדה שיחקה בחיית־שעשועים. כשנמאסה עליה התרנגולת שעיצבה, הפכה אותה לחיה עטוית פרוה. לאחר שמתחה את האזנים עד קצה גבול גידולן האופטימלי, אכן נראתה החיה הקטנה מוזרה עד מאוד. רוח־ים קלה הפילה את חיית־השעשועים על צידה, אך זו במזגה הטוב, שבה והזדקפה והחלה לועסת בהנאה את השטיח.הילדה הקטנה מחאה לפתע כפיים והציגה שאלה:

“אמא, מה זה סַפָּן?”

“לפני שנים רבות, יקירתי, היה היו ספנים. היו אלה גברים אמיצים שהשיטו את הספינות לעבר הכוכבים – הספינות הראשונות שהסיעו בני־אדם אל מחוץ למערכת השמש שלנו. ולספנים היו מפרשים גדולים. אינני יודעת איך הדבר הזה פעל, אבל איכשהו האור דחף את המפרשים, והספנים נזקקו לרבע מחייהם כדי להשלים מסע בכיוון אחד. באותו זמן, יקירתי, בני־האדם חיו רק מאה־וששים שנה, והמסע בכיוון אחד נמשך ארבעים שנה, אבל היום איננו זקוקים עוד לספנים.”

“מובן שלא,” אמרה הילדה, “אנו יכולים להפליג כשמתחשק לנו. את לקחת אותי למאדים וגם לכוכב־הארץ החדש, נכון אמא? ואנו גם יכולים להפליג לכל מקום אחר, אבל המסע נמשך רק כמה שעות..”

“זה נקרא אִילעוּל, מותק. אבל הספנים חיו זמן רב לפני שבני־האדם למדו לאַלעֶל. הם לא יכלו לנוע כמונו, ולכן התקינו להם מפרשי־ענק. הם בנו מפרשים כל כך גדולים, עד שלא יכלו להרכיבם על פני כדוד הארץ. הם נאלצו לתלותם בחלל, בחצי הדרך בין כדור־הארץ למאדים. ואז, חמודה, קרה דבר משעשע… שמעת פעם על תקופת הקרח, שבה העולם קפא?”

“לא, אמא, מה היתה התקופה ההיא?”

“ובכן שמעי: לפני זמן רב השתחרר אחד המפרשים האלה ובני־האדם ניסו להצילו, מפני שבניית מפרש כזה כרוכה בעבודה רבה. אבל המפרש היה כל כך גדול, שהוא נתקע בין כדור־הארץ ובין השמש. השמש לא זרחה עוד, וכל הזמן היה לילה, ועל פני הארץ נעשה קר מאד. כל תחנות־הכוח האטומיות עבדו במלוא הקיטור וריח מוזר התפשט באויר. ובני־האדם נתמלאו דאגה, ותוך כמה ימים משכו וסילקו הצדה את המפרש התקוע, והשמש שבה לזרוח.”

“אמא, היו גם סַפּנִיוֹת?”

ארשת מוזרה פשטה על פני האם. “היתה ספנית אחת. כשתגדלי, תשמעי עליה. שמה היה הלן אמריקה, והיא השיטה ספינה שנקראה “הנשמה” לעבר הכוכבים. היא היתה האשה היחידה בעולם שעשתה זאת. סיפורה הוא סיפור נפלא.”

האֵם מחתה עיניה במטפחת.

הילדה אמרה: “אמא, ספרי לי עכשיו. על מה הסיפור הזה?”

בנקודה זו נעשתה האם תקיפה מאוד ואמרה: “מותק שלי, ישנם דברים שעוד אי־אפשר לספר לך, כי את קטנה מדי. כשתהיי גדולה, אני מבטיחה לספר לך.”

האם היתה אשה ישרה. היא הרהרה בדבר שעה קלה ואחרי־כן הוסיפה: “…אלא אם כן תקראי על כך בעצמך לפני כן.”

הלן אמריקה עתידה היתה לכבוש את מקומה בקורות האנושות, אך ראשיתה היתה מצערה. השם עצמו נולד בסימן רע.

איש לא ידע מי היה אביה. פקידי הרשות החליטו לשמור את הדבר בסוד.

לאִמָהּ לא היו ספקות בענין זה. אמה היתה הגבר־הנקבה המפורסם מוֹנה מאגרידג', אשה שלחמה מאה פעם למען הענין האבוד של הענקת זהות מלאה לשני המינים. היא היתה פמיניסטית מושבעת, קנאית שאין למעלה ממנה, וכאשר מוֹנה מאגרידג', העלמה מאגרידג' האחת והיחידה, הודיעה לעתונות כי היא הרה ללדת, היתה זו ידיעה ממדרגה ראשונה.

מונה מאגרידג' הרחיקה לכת מזה. היא הכריזה על אמונתה הנחרצת, כי אין לזהות את האבות. היא הצהירה, כי שום אשה אינה צריכה ללדת ילדים בזה אחר זה לאותו הגבר, כי יש ליעץ לנשים לבחור להן אבות שונים לילדיהן, וזאת כדי לגוון ולשפר את הגזע. גוּלת הכותרת של פעילותה היתה הודעתה, כי היא, העלמה מאגרידג' בחרה באב האידיאלי, ולפיכך תביא לעולם את הילד המושלם היחידי. העלמה מאגרידג' בלונדינית גרומה ונפוחה מחשיבות־עצמית, הודיעה כי תמנע משטויות כמו נישואים ושמות משפחה, ועל כן יוצא חלציה, אם יהיה בן, ייקרא ג’ון אמריקה, ואם בת – הלן אמריקה.

וכך אירע, שכאשר נולדה הלן אמריקה הקטנה ציפו לה כתבי סוכנויות־החדשות בפתח חדר־הלידה. מָסַכֵּי־החדשות הקרינו את תמונתה של תינוקת יפה, שלושה קילוגרמים משקלה. “נולדה בת.” “הילדה המושלמת.” “מיהו האב?”

אך זו היתה רק ההתחלה. מונה מאגרידג' היתה אשה לוחמת. גם אחרי שהתינוקת צולמה בפעם האלף עמדה על דעתה, כי זהו הוָלָד המוצלח שבעולם. היא הצביעה על מבנה גופה המושלם של התינוקת. היא הפגינה את כל סימני החיבה האויליים והגדושים של אֵם אוהבת, אך ביקשה לעשות רושם, כי היא, הלוחמת העשויה לבלי חת, גילתה את החיבה הזאת בפעם הראשונה.

לומר שרקע זה לא היה קל לַילדה, הרי זה לנקוט לשון המעטה. הלן אמריקה היתה דוגמא נפלאה של חומר־גלם אנושי פשוט, אשר גבר על מגבלותיו. כשמלאו לה ארבע שנים דיברה שש לשונות והחלה לפענח אי־אלו טקסטים עתיקים מן המאדים. בגיל חמש נשלחה לבית־הספר. בני כיתתה חיברו חיש מהר פזמון:

הלן, הלן

שמנה וסתומה,

לא יודעת מנין

האבא שלה בא!

הלן ספגה את כל זה, ואפשר שלא היה זה אלא צירוף מקרים גנטי שגדלה להיות אשה קומפקטית קטנה – ברונטית נמוכה ורצינית עד אימה. עמוסה שיעורים, רדופה פרסומת, נעשתה זהירה ומסויגת מקשרי ידידות, ובודדה עד יאוש בתוך עולמה הפנימי הסגור. כשמלאו להלן אמריקה שש־עשרה שנה נקלעה אמה לצרה. מוֹנה מאגרידג' ברחה עם גבר, שלדבריה היה הבעל המושלם לנישואים המושלמים אשר עד כה לא זכו להכרת האנושות. הבעל המושלם היה מצחצח־מכונות מיוּמן. היו לו אשה וארבעה ילדים. הוא הרבה לשתות בירה והענין שגילה בעלמה מאגרידג' היה אל נכון תערובת של חברוּת טובת־מזג ומוּדעוּת הגיונית לאמצעיה הכספיים השופעים. ספינת השעשועים הבין־כוכבית שבה נמלטו הפרה את התקנות בצאתה למסע שלא לפי לוח הזמנים. אשת החתן וילדיו הזעיקו את המשטרה. התוצאה היתה התנגשות עם ארבָּה רובוטית, שהותירה אחריה שתי גופות ניתנות־לזיהוי.

בגיל שש־עשרה כבר היתה הלן מפורסמת, ובגיל שבע־עשרה – נשכחת מלב ובודדה עד מאוד.

היה זה עידן הספנים. אלפי טילי הצילום והמדידה החלו שבים, עמוסי יבול, מן הכוכבים. הפלנטות נפתחו בזו אחר זו לפני האנושות. רזי העולמות החדשים הלכו ונחשפו עם שובם של טילי החקר הבין־כוכביים, שהביאו עמם תצלומים, דגימות אטמוספירה, נתונים על כוח־הכבידה, תצורות העננים, ההרכב הכימי וכדומה. שלושה מבין הטילים הרבים־מספור אשר שבו ממסעותיהם בני מאתים או שלוש־מאות השנים הביאו עמם דוחות מכוכב־הארץ החדש, כוכב שהיה דומה במידה כזאת לכדור־הארץ עצמו עד שניתן היה ליַשבוֹ.

הספנים הראשונים יצאו לדרכם כמעט לפני מאה שנה. מפרשיהם היו בתחילה קטנים ולא עלו על שלושת אלפים ושש־מאות קילומטרים רבועים. קמעה קמעה תפח גָדלם של המפרשים. טכניקת האריזה האַדיאבֶּטית והוֹלכת הנוסעים בתוך בּועות אישיות, הפחיתו את הנזק שנגרם למטען האנושי. היתה זו חדשה מרעישה כאשר נודע, כי ספן אחד שב לכדור־הארץ – אדם שנולד וגדל לאורו של כוכב אחר. חודש תמים התיסר אותו אדם ביסוּרים קשים בהביאו עמו כמה מתישבים קפואי־שינה, כשהוא נוהג בכלי־השיט העצום המוּנע בכוח האור ומפלס לו את דרכו בנבכי החלל הבין־כוכבי בפרק־זמן אוביקטיבי של ארבעים שנה.

האנושות למדה להכיר את מראהו של ספן. צורת דידוּיוֹ על הארץ דמתה להליכה על כפות הידים. צוָארו התנדנד בתנועות מכניות חדות ונוקשות. האיש לא היה צעיר ולא היה זקן. ארבעים שנים רצופות היה ער ובמלוא הכרתו, וזאת תודות לתרופה שאיפשרה מעין מצב של מוּדעוּת חלקית. לאחר שהפסיכולוגים תיחקרוהו – תחילה מטעם השלטונות המוסמכים של ההשגחה ואחרי־כן לצרכיהם של אמצעי־התקשורת – התברר כי ארבעים השנים דמו בעיניו לחודש. הוא לא גילה שום רצון לשוב למקום שממנו בא, לפי שלמעשה הזקין בארבעים שנה. הוא היה אדם צעיר, צעיר מבחינת תקווֹתיו ושאיפותיו, אך אדם שכילה רבע מחיי־אנוש בהתנסות מכאיבה אחת.

אותו פרק זמן עקרה הלן אמריקה לקמברידג'. הקולג' על שם ליידי ג’ונס היה בית־האולפנא לנשים המעולה ביותר בעולם האטלנטי. קמברידג' שיחזרה את המסורות הפרוטו־היסטוריות, והניאו־בריטים שבו וגילו אותו כשרון הנדסי מופלא, אשר קשר מחדש את מסורותיהם עם התקופה הקדומה ביותר.

אך טבעי הוא שהשפה השלטת היתה שפת כוכב־הארץ הקוסמופוליטית ולא אנגלית ארכאית, אך הסטודנטים היו גאים ללמוד באוניברסיטה משוחזרת, שדמתה להפליא למה שהיתה על פי העדויות הארכיאולוגיות בטרם תתרגש על כוכב־הארץ תקופת האופל והסכסוכים. בתקופה זו של תחיה והתחדשות פרחה הלן במידה מסוימת.

אמצעי התקשורת טיפלו בהלן בצורה האכזרית ביותר. הם העלו מתהום הנשיה את פרשת מקור שמה וקורות אמה, ואחרי־כן שבו והניחו לסיפור. היא נרשמה לשישה מקצועות והאחרון שבהם היה “ספן”. נתברר שהלן היתה האשה הראשונה שהגישה בקשה כזאת, מהיותה האשה היחידה שהיתה צעירה די־הצורך כדי לענות על הדרישות וגם עמדה בתנאים המדעיים הנדרשים.

תמונתה התנוססה על המרקעים בצד תמונתו עוד בטרם הכירו זה את זו.

לאמיתו של דבר לא היתה טיפוס כזה כלל ועיקר. בילדותה סבלה מן הפזמון הלן, הלן, שמנה וסתומה עד כדי כך, שהיתה בת־תחרות רק מבחינה מקצועית גרידא. היא שנאה ואהבה והתגעגעה לאֵם העצומה שאבדה לה, וכה נחושה היתה החלטתה שלא ללכת בדרכי אמה, עד שנהפכה להתגלמות האנטיתזה של

מוֹנָה.

האֵם היתה גרוּמה בלונדינית, גדולה – מסוג הנשים שהן פמיניסטיות משום שאינן נשיות ביותר. הלן לא חשבה מעולם על נשיותה. דעתה לא היתה נתונה אלא לעצמה. פניה עשויים היו להיות עגולים אילו היו שמנמנים, אלא שהיא לא היתה שמנמנה. שחורת־שיער, שחורת־עיניים, רחבת גוף אך דקת גיזרה, היתה בבחינת התגלמות גנטית של אביה האלמוני. מוריה פחדו מפניה. נערה חיורת ושקטה היתה, ותמיד הכינה את שיעוריה.

חבריה הסטודנטים התלוצצו על חשבונה שבועות מספר, ואחרי־כן התלכדו רובם ויצאו במערכה נגד גסות רוחה של העיתונות.

כשהופיעה שקופית־חדשות ובה איזה פריט נלעג על מוֹנה שהלכה מכבר לעולמה, עבר לחש ברחבי הקולג' על שם ליידי ג’ואן: “הרחיקו את הלן…הטיפוסים האלה שוב עולים עליה.”

“אל תתנו להלן לראות את השקופיות. היא התלמידה הטובה ביותר שיש לנו במדעים מדוייקים, ולא נוכל להרשות שיוציאו אותה משיווי משקלה דוקא לפני הבחינות הסופיות…”

הם שמרו עליה, ורק בדרך מקרה ראתה הלן יום אחד את פניה בשקופית־החדשות. לצדה נראו פניו של גבר. הוא נראה כמו קוף קטן וזקן, חשבה. אחרי־כן קראה: “נערה מושלמת שואפת להיות ספנית. האם ראוי שהספן עצמו יקבע פגישה עם הנערה המושלמת?” לחייה בערו במבוכה ובזעם של חוסר־אונים, אך היא בגרה בינתיים ולמדה להיות היא־עצמה, ולפיכך לא עשתה מה שהיתה עושה בשנות־העשרה שלה: היא לא שנאה את האיש. היא ידעה שאין זו אשמתו. לא היתה זו אפילו אשמתם של הברנשים והחתיכות האויליים מסוכנויות החדשות, הלהוטים לעשות כותרות. היה זה הזמן, הנוהג המקובל, האדם עצמו. אך שוּמה עליה להיות מה שהיא ותוּ לא – וּלואי וידעה מה פירוש הדבר הלכה למעשה.

פנישותיהם, לכשנערכו, דמו לביעוּתי־לילה.

סוכנות חדשות אחת שלחה אשה להודיע לה, כי זכתה בשבוע חופשה בניו־מדריד.

בחברת הספן מן הכוכבים.

הלן סירבה.

אחרי־כן סירב גם הוא; הוא היה קצת להוט מדי לפי טעמה. היא נתמלאה סקרנות לגביו.

חלפו שבועיים, ובמשרד סוכנות־החדשות הביא עובד הגזברות למנהל שתי פיסות נייר. היו אלה תלושים, המקנים להלן אמריקה ולמר לא־עוד־שיבה זכות להנות מכל אשר יאבה ליבם במלון פאר בניו־מדריד. “אדוני, תלושים אלה הוצאו ונרשמו כמתנות בספרי ההשגחה. היש לבטלם?” שאל הגזבר. המנהל, שמכסת הידיעות שלו לאותו יום כבר נתמלאה, היה במצב רוח נדיב. בלי להרהר הרבה, הורה לגזבר: “אתה יודע מה? תן את הכרטיסים האלה לצעירים. שום פרסום. אנו נשאר מחוץ לתמונה. אם אינם רוצים בנו לא צריך. טפל בענין. זה הכל. לֵך.”

הכרטיס חזר איפוא אל הלן. היא השיגה את הציונים הטובים ביותר שנרשמו אי־פעם באוניברסיטה והיתה זקוקה לנופש. כאשר השליחה מטעם סוכנות־החדשות נתנה לה את הכרטיס, אמרה הלן: “האם זו תחבולה או מה?”

משהובטח לה כי אין פה שום תחבולה, שאלה:

“האם הגבר הזה בא גם כן?”

היא לא יכלה לומר “הספן” – דיבור כזה היה נשמע כמו כל אותם דברי הלהג שנהנו הבריות לשפוך עליה – ובאותו רגע לא זכרה, במלוא הכּנוּת את שמו המלא.

גם האשה לא ידעה.

“האם עלי להיפגש עמו?” אמרה הלן.

“מובן שלא,” אמרה האשה. השַי היה בלתי מוּתנה.

הלן צחקה, כמעט בפנים חמוּצות. “בסדר. אקח את הכרטיס ואומַר תודה. אבל אני מזהירה אותך: אם יופיע ולו צלם אחד, אחד בלבד – אני מסתלקת. אני גם עלולה להסתלק בלי שום סיבה. בסדר?”

כעבור ארבעה ימים הגיעה הלן לעולם התענוגות של ניוּ־מדריד, ומנחֶה הריקודים הציגה לפני גבר מוּזר, זקן נמרץ ויוצא דופן ששערו שחור.

“מדענית זוטרת הלן אמריקה – ספן הכוכבים מר לא־עוד־שיבה.” המנחה נתן בהם מבט ערמומי וחייך חיוך אדיב ומנוסה. אחר הוסיף את המשפט הריק מתוכן, מצוַת מקצועו מלומדה:

“היה לי הכבוד ואני פורש.”

הם עמדו יחד לבדם בפאתי חדר־האוכל. הספן נעץ בה מבט נוקב ומושחז כמצופה ואמר:

“מי את? האם כבר פגשתי אותך באיזה מקום? האם עלי לזכור אותך? יש כאן על פני כדור־הארץ יותר מדי בני־אדם. מה נעשה עכשיו? מה מצפים מאיתנו שנעשה? היית רוצה לשבת באיזה מקום?”

הלן השיבה ב"כן" אחד על כל צרור השאלות ולא העלתה בחלומה, כי אותה תיבה בודדת תושמע מפי מאות שחקניות דגולות, כשכל אחת מהן מבטאה אותה בדרכה המיוחדת, במרוצת מאות השנים הבאות.

הם ישבו.

כיצד התגלגלו הדברים מכאן ואילך, לא היה נהיר לשניהם.

אנוסה היתה להרגיעו, משל היה נפגע השוהה בבית השיקום. היא פירטה באזניו את המאכלים השונים, וכשחרף הסבריה לא ידע במה לבחור, הגישה לו את המנות שבחר למענו הרובוט. היא הזהירה את הספן, אמנם בנימוס רב, כי יתנהג כראוי, כאשר שכח את כללי הטקס הפשוטים של האכילה, כגון שיש לקום כדי לפתוח את קיפולי המפית, או שיש לשים את השיריים במגש הממיס ואת הסכו"ם על הפסנוע.

לבסוף נרגע ולא נראה כל כך זקן.

שוכחת לרגע את אלפי הפעמים ששאלות טיפשיות הוצגו לה עצמה, הקשתה:

“למה היית אתה לספן?”

הוא נתן בה מבט בוהה, כאילו דיברה אליו בלשון שאינו שומע ובכל זאת ציפתה לתשובה לבסוף השיב תשובה מגומגמת:

“האם גם את – את גם כן – טוענת ש… שלא הייתי צריך לעשות זאת?”

כף ידה הורמה אל פיה במחוָה אינסטינקטיבית של התנצלות. “לא, לא, לא. אתה מבין, אני בעצמי נרשמתי לקורס לספנים.”

הוא תלה בה מבטו בלא אומר, עיניו הצעירות־זקנות פקוחות לרוָחה בארשת של קַשָב ערני. הוא לא בהה לעומתה, כי אם פשוט ניסה, כך נדמה לי, להבין את המלים, אשר יכול היה לתפוס את משמעותן כל אחת לחוד, אך אשר בצירופן הסתכמו בדבר שגעון. היא לא ניסתה, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, להתחמק ממבטו. פעם נוספת ניתנה לה ההזדמנות לעמוד על המוּזרוּת הבלתי־ניתנת־לתיאור של האיש הזה, אשר הצליח להשתלט על מפרשים אדירים בתוך האופל הסומא והריק, בינות לכוכבים הבלתי־נוצצים. צעיר היה כנער. השיער שהעניק לו את שמו היה שחור ונוצץ. זקנו הוסר אל נכון לצמיתות, שכן עור פניו דמה לזה של אשה בגיל העמידה – מטופח, נעים, אך חושף את קמטי־הגיל שאין לטעות בהם, ואין בו סימן וזכר לזיפי השיער המקובלים, אשר זכרים בתרבותה שלה מבכרים להשאיר על פניהם. בעורו היה טבוע גיל ללא נסיון חיים. השרירים הזדקנו, אך הם לא גילו כיצד גדל והזקין האיש.

הלן סיגלה לעצמה עין בוחנת לגבי בני־אדם עוד מן הימים שאמה נהגה להתרועע, בזה אחר זה, עם המטורפים שלה; היא ידעה היטב, כי הביאוגרפיות הכמוסות של בני־אדם חקוקות בשרירי פניהם, וכי זר העובר ברחוב מגלה לנו (מרצונו או שלא מרצונו) את סודותיו הפנימיים הכמוסים ביותר. אם נתבונן בו במבט בוחן די־הצורך ובאור הנכון, נדע אם פחד, תקוָה או שעשועים מילאו את ימיו ולילותיו; נוכל להבחין במקורות ובתוצאות של הנאותיו החושניות הנסתרות ביותר; נוכל גם לזהות את בבואותיהם המעומעמות אך הבלתי ניתנות למחיקה של בני־האדם האחרים, אשר הטביעו את חותמם על אישיותו.

לכל זה לא היה זכר אצל מר לא־עוד־שיבה: גילו היה גבוה למדי, אך הגיל לא הטביע בו את חותמו; היתה בו גדילה ללא סימני הגדילה הרגילים; הוא חי בלי לחיות בתקופה ובעולם שבהם בני־אדם נשארים צעירים בעודם חיים זמן רב מדי.

הוא היה היפוכה הגמור של אמה, ובהלם של חשש בלתי מודע הבינה הלן, כי גבר זה עתיד לתפוס מקום נכבד בחייה, בין תרצה בכך, ובין לא תרצה. היא ראתה בו רוָק צעיר שהזקין בטרם עת, גבר שהקדיש את אהבתו לריקנות ולאימה, ולא לגמול ולאכזבה המוּחשים שבחיי אנוש. החלל כולו היה פילגשו, והחלל השביעו מרורים. עם היותו עדיין צעיר, היה זקן; עם היותו כבר זקן, היה צעיר.

היא ידעה, כי זהו צירוף שלא ראתה מעודה וספק אם איש מלבדה נתקל בו מעולם. כבר בתחילת דרכו בחיים ידע צער רב, חסד וחכמה, אשר מרבית בני־האדם מוצאים אותם בערוב ימיהם.

הוא שהפר לבסוף את השתיקה. “אמרת שאת עצמך בחרת להיות ספנית, האין זאת?”

תשובתה נשמעה אוילית וילדותית אף בעיני עצמה. “אני האשה הראשונה בעולם שעמדה בדרישות בכל מקצועות המדע, צעירה די־הצורך כדי לעמוד גם בדרישות הגופניות…”

“את כנראה בחורה בלתי רגילה,” אמר רכות. הלן הבינה מתוך רגשה ותקוה אמיתית, מתוקה ומרירה גם יחד, כי איש צעיר־זקן זה מן הכוכבים לא שמע מעולם על “הילדה המושלמת”, אשר שושביניה צחקו לה ברגעי לידתה, הילדה שאמריקה כולה היתה אביה, שהיתה מפורסמת ובלתי רגילה ובודדה עד כדי כך, שאף לא יכלה להעלות בדמיונה כיצד מרגיש אדם רגיל, מאושר, הגון או פשוט.

היא הרהרה בינה לבינה: הברנש שירד מן הכוכבים כדי לברר מי ומה אני הוא ודאי בחור מיוחד במינו ופיקח, אך לו עצמו אמרה בפשטות: “אין טעם שתקרא לי ‘נערה בלתי רגילה’ עייפתי מכדור הארץ הזה, וכיוון שאינני מוכרחה למות כדי לעזבו, אני חושבת שהייתי רוצה להפליג אל הכוכבים. אני עשויה להפסיד פחות ממה שאתה חושב…” היא החלה לספר לו על מונה מאגרידג' אך חדלה בעוד מועד.

העיניים האפורות הרחומות נחו עליה והפעם היה זה הוא ולא היא ששלט במצב. היא התבוננה בעיניים עצמן. הן נשארו פקוחות ארבעים שנים רצופות באפלולית־הקרובה־לחשכה־גמורה אשר שררה בתא הזעיר. המחוָנים העמומים זהרו כשמשות לוהטות על רשתיות עיניו העייפות בטרם היה סיפק בידו להסב פניו. מפעם לפעם נשא עיניו אל האַין השחור, אך לא ראה אלא את בבואות המחוָנים, את המסה הכמעט־שחורה על רקע האופל המוחלט, בעוד תנופת ספינתו יונקת את כוח־הדחף של האור עצמו ומאיצה אותו ואת מטענו הקפוא במהירות שכמעט אינה ניתנת למדידה על פני אוקינוס של דממה בל־תשוער. ועם כל זאת, מה שעשה הוא, ביקשה עתה היא לעשות.

מבטן הבוהה של עיניו האפורות פינה מקומו לחיוך על שפתיו. בפנים צעירות־זקנות אלה, זכריות במבנן ונקביות ברקמתן, היה בחיוכו משום סימן של נדיבות בל תשוער. אנקת בכי חישבה להתפרץ מגרונה כשראתה את החיוך המופלא הזה שלוּח לעֶברה. האם את זאת למדו בני־האדם בנבכי הכוכבים? לרחוש חיבה עמוקה לבני־אדם ולעוט עליהם רק כדי לגלות להם אהבה, ולא כדי לגזול את טרפם מפיהם?

בקול מדוד אמר: “אני מאמין לך. את האדם הראשון שהאמנתי לו. כל האנשים האלה הסתכלו בי, ובלי להניד עפעף אמרו שגם הם רוצים להיות ספנים. נבצר מהם לדעת מה פירוש הדבר, ואף־על־פי כן אמרו זאת, ואני שנאתי אותם בשל כך. אולם אַת שונה. יתכן שתפליגי בין הכוכבים, אך אני מקווה שלא תעשי זאת.” כניעור מחלום שלח מבטו סביב החדר המפואר, על מלצרי־הרובוט העשויים אמאיל מוזהב, הניצבים מן הצד בהדר מרושל. הם תוכננו באופן שיהיו נוכחים תמיד, אך לעולם לא יבלטו לעין. לא היה זה דבר של מה־בכך מבחינה אסתטית, אך מתכנן הרובוטים הצליח במשימה.

מותר הערב נמשך באורח צפוי, כמוסיקה טובה. הוא הפסיע עימה אל החוף המבודד־תמיד, אשר אדריכלי ניו־מדריד בנו ליד המלון. הם שוחחו קצת, הסתכלו זה בזה, ועשו אהבה מתוך ודאות ובטחון כאילו באו מחוצה להם. הוא היה עדין מאוד, ולא עמד על העובדה, כי בחברה מתוחכמת בכל הנוגע לפריה־ורביה היה הוא המאהב הראשון שרצתה בו מעודה ושהיה לה מעולם. (איך יתכן שבתה של מונה מאגרידג' תרצה במאהב, בבן־זוג או בילד?)

ביום המחרת, אחרי הצהרים, נטלה חירות לעצמה, על־פי נהגי זמנה וביקשתו לשאתה לאשה. הם חזרו אל החוף הפרטי שלהם, אשר, מכוח פלאי הכּיונוּן העדין של מזג האויר המקומי הפך את הרמה הקרירה של מרכז ספרד לגן־עדן פולינזי הטובל בשמש בין־ערביים. היא בקשה ממנו לשאתה, והוא סירב, בעדינות ובאדיבות כיאוּת לגבר בן ששים־וחמש המשיב ריקם פניה של נערה שמונה־עשרה. היא לא לחצה עליו והם המשיכו את פרשת האהבים המרירה המתוקה. הם ישבו בחול המלאכותי שבחוף המלאכותי וטבלו את כפות רגליהם במימי האוקינוס המחוּממים בידי אדם. אחרי־כן שכבו למרגלות דיוּנת־חול מלאכותית שהסתירה מעיניהם את ניוּ מדריד.

“אמור לי,” אמרה הלן, “המותר לי לחזור ולשאול מדוע היית ספן?”

“אין זה כל כך פשוט להשיב,” אמר. “אולי יצר ההרפתקנות. זו לפחות אחת הסיבוֹת. וגם רציתי לראות את כדור־הארץ. ידי לא השיגה להפליג בתוך בּוּעה. עכשיו – ניחא, עכשיו יש לי די והותר כדי לחיות עד סוף ימי. אני יכול לחזור לכוכב הארץ החדש כנוסע מן המנין בתוך חודש במקום במשך ארבעים שנה; אני יכול להקפיא את עצמי כהרף־עין, להיכנס לבועה חסינת־חום, להתחבר לספינת הבאה המפליגה לחלל, ולשוב ולהתעורר בבית בעוד איזה כסיל אחר עוסק במלאכת השַיּט.”

הלן הינהנה בראשה. היא לא טרחה לגלות לו, שכל זה ידוע לה. מאז פגשה את הספן חקרה את ענין ספינות המפרשׂ.

“כשאתה מפליג שם בין הכוכבים,” אמרה, “איך זה?” “תוכל לספר לי לפחות משהו על הרגשתו של אדם במרחבים האלה?”

פניו הופנו פנימה לעבר נשמתו, ואחרי־כן נשמע קולו כבא ממרחק עצום.

“ישנם רגעים – ואולי שבועות, אי־אפשר לדעת זאת בספינת מפרשים – שהדבר נראה נחמד מאד. אתה מרגיש… קצות העצבים שלך משתלחים החוצה עד שהם נוגעים בכוכבים. אתה מרגיש, איכשהו, עצום.” קמעא קמעא חזר אליה. “שטות היא כמובן, לומר זאת, אך בסוף המסע אינך אף פעם מה שהיית בתחילתו. אינני מתכוון לתופעה הפיסית המובנת מאליה, אבל – אתה איכשהו מוצא את עצמך – או שמא מאבד את עצמך. משום כך,” המשיך בהחווֹתוֹ בידו לעבר ניו־מדריד המסתתרת מחוץ לטוַח ראייתם מאחורי דיוּנת החול, אינני יכול לסבול זאת. כוכב־הארץ החדש… ניחא, אני משער שהוא נראה כפי שכדור־הארץ ודאי נראָה בתקופת הבראשית. יש בו משהו רענן. אך כאן…"

“אני יודעת,” אמרה הלן אמריקה. והיא אמנם ידעה. האוירה המנוּונת כלשהו, המושחתת כלשהו, הנוחה מדי של כדור־הארץ היתה לה ודאי השפעה הרסנית על האיש שבא מירכתי הכוכבים.

“שם,” אמר, “לא תאמיני, אבל הים לעתים קר מכדי לשחות בו. יש לנו מוסיקה שאינה מופקת ממכונות, ויש לנו הנאות המופקות מתוך גופנו בלי שהוכנסו לשם. אני מוכרח לחזור לכוכב־הארץ החדש.”

הלן החרישה, זמן מה והתרכזה בשיכוך הכאב שבלבה.

“אני…אני…” פתחה

“אני יודע,” אמר בתוקף, כמעט בפראות, בפנותו אליה. “אבל אינני יכול לקחת אותך. אינני יכול! את צעירה מדי, כל החיים לפניך, ואילו אני ביזבזתי רבע מחיי. לא, אין זה צודק. לא ביזבזתי אותם. לא הייתי חוזר בי גם לוּ ניתן לי הדבר, מפני שהנסיון הזה העניק לי משהו שלא היה לי מעולם. הוא העניק לי אותך.”

“אבל אם –” החלה שוב להתוכח עמו.

“לא. אל תקלקלי הכל. בשבוע הבא אני עומד להקפיא את עצמי בתוך בוּעה ולהמתין לספינת המפרשים הבאה. ספק אם אעמוד בזה פעם נוספת. אני עלול להיחָלש. זו תהיה טעות איומה. אבל ניתן לבלות עכשיו ביחד, ויש לנו פרשות חיים נפרדות שבהן נוכל לזכור את החוָיה הזאת. אל תחשבי על שום דבר אחר. ממילא לא נוכל לעשות כלום, לא כלום.”

הלן לא סיפרה לו – לא אז ולא בשום זמן אחר – על הילד שהחלה לצפות לו, הילד שלעולם לא יוָלד. הה, לו היה לה הילד הזה! יכולה היתה לקשור אותו אליה בעבותות, שכן הוא היה אדם שכבודו יקר בעיניו ואין ספק שהיה נושא אותה לאשה אילו ביקשה זאת ממנו. אולם אהבתה של הלן, עוד אז, בימי נעוריה, היתה כזאת, שנבצר ממנה לעשות זאת. היא רצתה שהוא יבוא אליה מרצונו וישא אותה לאשה משום שאינו יכול לחיות בלעדיה. לנישואים כאלה עשוי היה ילדם להיות בבחינת תוספת־ברכה. היתה כמובן החלופה האחרת. יכול יכלה ללדת את הילד בלי לזהות את אביו. אך היא לא היתה מוֹנה מאגרידג'. היא היטיבה לדעת מבשרה את האימה, חוסר הבטחון והבדידות שהיו כרוכים בעובדת היותה הלן אמריקה, משתטול על עצמה את האחריות להבאת הלן אמריקה נוספת לעולם. ובמסלול החיים שהתוותה לעצמה לא היה מקום לילד. לפיכך עשתה את הדבר היחידי שיכלה לעשות. בתום תקופת שהוּתם בניוּ־מדריד הניחה לו להיפרד ממנה סופית. באין אומר וללא דמעות, הלכה לה. אחרי־כן שמה פעמיה לעיר באיזור הארקטי, עיר שעשועים חדשה בעקביה דברים כגון אלה, ואחוזה רגשי בושה, דאגה וחרטה עזה, פנתה לשירות רפואי פרטי שחיסל את הילד בעודו באִבּוֹ. אחרי־כן שבה לקמברידג' והבטיחה לעצמה את מקומה כאשה הראשונה העתידה להשיט ספינה אל הכוכבים.

השׂוֹרר התורן של ההשגחה באותה עת היה אדם ושמו וֵייט. וייט לא היה אכזר, אך גם לא נודע כבעל נפש עדינה במיוחד או כמי שרוחש כבוד רב לנטיותיהם ההרפתקניות של אנשים צעירים. אחד מעוזריו אמר לו: " נערה זו רוצה להשיט ספינה אל כוכב־הארץ החדש. התתן לה רשות?"

“מדוע לא?” אמר וייט. “אדם הוא אדם. היא גדלה בבית טוב וקיבלה חינוך מצוין. אם תיכשל, נגלה את הסיבה לכך בעוד שמונים שנה, כאשר תחזור. ואם תצליח יסתתמו טענותיהן של כל המתלוננות.” השׂוֹרר התכופף מעל שולחן עבודתו: “אם היא תימָצא כשירה ותצא לדרך, אל תשלח עמה שום אסירים. אסירים הם נכס רב־ערך ואין כמותם מתישבים מעולים. יהיה זה בזבוז משווע לשלחם למסע אוילי כגון זה. אם תרצה, תוכל להפוך את מסעה למעין הימור. העמד לרשותה את כל קנאי הדת. יש לנו די והותר מהם. תוכל למצוא בנקל עשרים או שלושים אלף איש הממתינים להזדמנות.”

העוזר אמר: "כן, אדוני. מספר הממתינים הוא עשרים־ושישה אלף ומאתים, בלי להביא בחשבון את אלה שנתוספו באחרונה. “מצוין”, אמר שׂוֹרר ההשגחה. “מסוֹר לה את כולם ותן לה את הספינה החדשה. כבר מצאנו לה שם?”

“עדיין לא, אדוני,” אמר העוזר.

“ובכן תן לה שם.”

העוזר נראה נבוך. שום רעיון לא עלה במוחו.

חיוך חכם, מלא בוז, נצטייר בפניו של פקיד הרשות הבכיר. הוא אמר: “קח מיד את הספינה הזאת ותן לה שם. קרא לה הנשמה. תטּוּס לה הנשמה אל הכוכבים. והנח להלן אמריקה להיות מלאך, אם רצונה בכך. עלובת־נפש שכמותה, חייה על כוכב־הארץ הזה אינם חיים; נסיבות לידתה ודרך גידולה לא נתנו לה שום סיכוי. ואין כל טעם לנסות ולהשיבה למוטב או לשנות את אישיותה, בהיותה אישיות עשירה ומלאת חיים. אין שום תועלת בכך. איננו צריכים להענישה על שום היותה מה שהיא. תן לה ללכת. מלא את מבוקשה.”

וייט נזדקף במושבו, הישיר מבט בעוזרו וחזר ואמר בתוקף רב: “מלא את מבוקשה, אך רק אם תימצא כשירה.”

הלן אמריקה נמצאה כשירה.

הרופאים והמומחים ניסו להניאה מכוָנתה.

טכנאי אחד אמר: “אינך מבינה מה פירוש הדבר? בתוך חודש אחד יגָרעו ארבעים שנה מחייך. אַת יוצאת מכאן כבחורה צעירה. כשתגיעי לשם, תהיי אשה בת שישים. אמת יותרו לך, קרוב לודאי, עוד מאה שנות חיים. אך זה מכאיב מאוד. יהיה שם המון רב, אלפים ורבבות אנשים. תקחי עמך מטען מסוים מכדור־הארץ: כשלושים־אלף בּוּעות מוּשחלות על שישה־עשר כבלים, אשר תגררי מאחוריך. את עצמך תתגוררי בתא הפיקוד. ניתן לך רובוטים רבים ככל שתרצי, קרוב לודאי תריסר שלם. לרשותך יעמוד מפרשׂ ראשי ומפרשׂ קדמי ויהיה עליך לשמור על שניהם.”

“אני יודעת. קראתי את הספר,” אמרה הלן אמריקה. “ואשיט את הספינה בכוח האור, ואם האינפרה־אדום יגע במפרשׂ – אני מחוסלת. במקרה של הפרעות־רדיו אני מורידה את המפרשׂים. ואם המפרשׂים מאכזבים, אני ממתינה כל עוד נשמה באפי.”

הטכנאי נראָה נרגז במקצת. "אין כל הכרח שתראי בכך טרגדיה. אם חשקה נפשך בטרגדיה, אין דבר קל מזה. אך אם את רוצה להיות טרגית, את יכולה לעשות זאת בלי להשמיד שלושים אלף אנשים אחרים, ובלי לבזבז רכוש רב השייך לכדור־הארץ. את יכולה לטבוע במים בו־במקום, או לקפוץ ללוֹעוֹ של הר־געש כמו שעשו היפנים בספרים הישנים. הטרגדיה אינה החלק הקשה שבענין. הקושי הגדול יתגלע כאשר הצלחתך לא תהיה מלאה ותצטרכי להמשיך במאבק; כשתיאלצי להמשיך שוב להיאבק עוד ועוד מול כוחות גדולים עד אין תקוָה מול פיתוי אמיתי לומר נואש…

“ועכשיו הביטי – הנה כך פועל המפרשׂ הקדמי. גָדלו של המפרשׂ הזה במקום הרחב ביותר יהיה שלושים־ושישה אלף קילומטרים. המפרשׂ הולך וצר ואָרכּוֹ הכולל לא יעלה על מאה ארבעים וארבעה אלף קילומטרים. המפרשׂ יתכווץ או יתרחב בעזרת רוֹבּוֹטי־שרת. רובוטים אלה נשלטים על־ידי גלי רדיו. מוטב שתשתמשי במכשיר הרדיו שיעמוד לרשותך באופן חסכוני, מפני שסוללות אלה, על אף היותן אטומיות, צריכות להספיק לארבעים שנה. חייך תלויים בהן.”

כן אדוני," אמרה הלן בצייתנות רבה.

“את צריכה לזכור מהי משימתך. את יוצאת למסע מפני שעָלוּתֵך נמוכה. את יוצאת למסע מפני שמשקלו של ספן קטן בהרבה ממשקלה של מכונה. עוד לא נבנָה מחשב רב־תכליתי שמשקלו שבעים קילוגרמים בסך הכל. אבל זהו משקלך. את יוצאת למסע פשוט מפני שאפשר לוַתר עליך. כל מי שיוצא אל הכוכבים נוטל סיכון של אחד לשלושה שלעולם לא יגיע לשם. אך אַת אינך מפליגה משום שניחנת בסגולות מנהיגות אלא מפני שאת צעירה יש לך חיים לתתם וחיים לחיותם. כי עצביך חזקים. את מבינה?”

“כן אדוני, ידעתי זאת.”

“יתר על־כן את יוצאת למסע מפני שתעשי את הדרך בארבעים שנה. אם נשַגר מִתקנים אוטומטיים שיפקחו על המפרשׂים, יתכן אמנם שהם יגיעו לשם, אך יידרשו להם ממאה עד מאה־ועשרים שנה ואולי יותר, ועד אז יתקלקלו הבועות האדיאבטיות, רוב המטען האנושי לא יסכוֹן החיאה, ואָבדן החום, מה שלא נעשה כדי למנעו, די יהיה בו כדי להכשיל את המסע כולו. אם כן זכרי שהטרגדיה והקושי שאת ניצבת מולם הם בעיקר עבודה. עבודה, וזה הכל. זוהי משימתך הגדולה.”

הלן חייכה. היא היתה נערה נמוכת־קומה, בעלת שיער כהה ועבות, עינים חוּמות וגבּות מלאות ומודגשות, אך כאשר חייכה, שבה ודמתה לילדה קטנה, ילדה מקסימה, למען האמת. היא אמרה: “משימתי היא עבודה. אני מבינה זאת, אדוני.”

באיזור ההכנה נעשתה המלאכה במהירות, אך לא בחיפזון. פעמיים הפצירו בה הטכנאים לקחת חופשה בטרם תתיצב לאימון הסופי. היא לא קיבלה את עצתם. היא רצתה להמשיך בהכנות; היא ידעה כי הם יודעים שהיא רוצה לעזוב את כדור הארץ לָעד, וכן ידעה שהם יודעים כי אין היא רק בתה של אמה. היא ניסתה איכשהו להיות היא עצמה. היא ידעה שהעולם לא האמין בכך, אך לא היה איכפת לה. כשיעצו לה לקחת חופשה בפעם השלישית היתה עצתם נחרצת.

עברו עלה חדשיים עגומים שבסופם עלה בידה ליהנות מפגרה קצרה באיי ההֵספֶרידים הנפלאים איים שהגיחו מתוך האוקינוס כאשר משקלם של נמלי־הארץ גרם להוָצרותה של קבוצת איים חדשה דרומה מברמודה.

אחרי־כן שבה והתייצבה לעבודה־כשירה, בריאה, מוכנה ומזומנה לצאת לדרך.

קצין הרפואה הראשי היה בוטה מאוד.

“האם את יודעת באמת מה אנו עומדים לעשות לך? אנו עומדים לגרום לכך, שתחיי ארבעים שנה מחייך במרוצת חודש אחד.” היא הינהנה בראשה, פניה חיוורות, והוא המשיך: "כדי להעניק לך את ארבעים השנים האלה עלינו להאט את התהליכים הגופניים המתרחשים בך. אחרי ככלות הכל, עצם המַטָלה הביולוגית של נשימת אויר בשיעור של ארבעים שנה במשך חודש אחד, משמעה, מבחינה מתמטית, ביחס של כחמש־מאות לאחד. אין ריאות בעולם שתוכלנה לעמוד בכך. גופך ייצטרך להסתגל למחזור מים. הוא גם יזדקק למזון. רובו יהיה חלבונים. הוא יכלול גם לחות כלשהי. כן תזדקקי לויטמינים.

"ובכן מה שיש בדעתנו לעשות הוא להאֵט במידה ניכרת מאוד את פעולת המוח, באופן שיפעל ביחס של חמש־מאות לאחד, בערך. איננו רוצים שלא תהיי מסוגלת לעבוד. מישהו חייב לטפל במפרשׂים. משום כך, אם תהססי או תתחילי לחשוב, תהיי זקוקה לכמה שבועות כדי לסיים מחשבה אחת או שתיים. בינתיים יהיה אפשר להאֵט במידה מסוימת את פעולת גופך, אך לא יהיה אפשר להאט את הגורמים השונים באותו היחס. את המים, למשל, הצלחנו להוריד לשיעור של שמונים לאחד, בערך. מזון – לשלוש מאות לאחד, בערך. לא יהיה לך זמן לשתות מים בשיעור הנדרש לארבעים שנה משום כך נמַחזֵר אותם, נטהר אותם ונשיבם למערכת – אלא אם כן תנתקי את החיבור.

"ובכן, מה שצפוי לך הוא חודש ימים, שבו תהיי מוטלת ערה לגמרי על גבי שולחן הניתוח, כשהניתוח מבוצע ללא הרדמה ואת עושה עבודה קשה מכל אשר הגה מעולם המין האנושי.

“יהיה עליך לערוך תצפיות, יהיה עליך להשגיח על הכבלים שמאחוריך, אשר אליהם מחוברות בוּעוֹת עם אנשים ומטען; יהיה עליך לוסת את המפרשׂים. אם יוָתר מישהו בחיים בנקודת היעד, הוא יבוא להקביל את פניך. זה לפחות מה שקורה ברוב המקרים.”

"אינני יכול להבטיח לך שתצליחי להביא את הספינה אל מחוז חפצך. אם לא יבוא איש להקביל את פניך, תעשי הקפה נוספת סביב כוכב־הלכת הרחוק ביותר ואז תחליטי: או שתניחי לעצמך לָמוּת, או שתנסי להציל את עצמך. לא תוכלי להנחית בכוחות עצמך שלושים אלף איש על גבי כוכב רחוק.

“ואולם בינתיים עומדת לפניך משימה של ממש. אנו עומדים להשתיל את מַחוָני הבקרה האלה הישר בגופך. נתחיל בהכנסת שסתומים בעורקי חָזֵך. אחרי־כן נמשיך וּנצַנתֵר את המים שבגופך. אנו עומדים לבצע בך ניתוח של המעי הגס, באופן שהוא יופנה באורח מלאכותי לפנים וייקבע כאן, סמוך לנקודת החיבור של המותן. לצריכת המים שלך נודע גם ערך פסיכולוגי מסוים, ועל כן נניח לך לשתות מתוך ספל את החלק החמש־מאות בערך ממכסת המים. כל השאר יוזרם במישרין למערכת הדם שלך. כך גם ננהג לגבי כעשירית מן המזון שתקבלי. ברור?”

“כוונתך לומר,” אמרה הלן, “שאוכל עשירית אחת ממכסת מזוני ואת כל השאר אקבל בצורת הזנה תוך־עורקית?”

“בדיוק כך,” אמר הטכנאי הרפואי. "אנו נשאב את המזון לתוכך. התרכיזים כבר מצויים שם, וכך נם חומר ההרכבה. צינורות אלה, כפי שאת רואה, יש להם חיבורים כפולים. מערכת אחת של חיבורים תוצמד אל מכונת התחזוקה. זה יהיה הסַפּק הלוֹגיסטי של גופך. ואילו צינורות אלה הם חבל־הטבּוּר של היצור האנושי השרוי לבדו בינות לכוכבים. זהו פתיל החיים שלך.

“והיה אם ינותקו הצינורות או אם תפלי, עלולה את להתעלף ולהיות שרויה בחוסר הכרה במשך שנה או שנתיים. אם יקרה כדבר הזה תיכנס לפעולה המערכת המקומית שבה צוּידת כוָנתי לזוָד שעל גבך.”

“על פני כדור־הארץ משקלו כמשקל גופך. כבר עברת אימון עם זוַד הדֶמֶה. את יודעת מה קל להפעילו בחלל. הזוָד הזה יאפשר לך להתקיים במשך פרק זמן אוביקטיבי של שעתיים בערך. איש לא פיתח עדיין שעון, שישוה למַד־הזמן של המוח האנושי, ועל כן, במקום לתת לך שעון, ניתן לך מד־מרחק שיחובר אל הדופק שלך ויסומן בשנָתוֹת. אם תעקבי אחריו לפי קנה־מידה של עשרת אלפים פעימות דופק, תוכלי להפיק ממנו מידע מסוים. אינני יודע איזה סוג של מידע, אבל יש להניח כי תפיקי מכך תועלת כלשהי.” הוא נתן בה מבט בוחן ואחרי כן חזר אל מכשיריו ובחר מתוכם מחט נוצצת שדיסקה בקצֵהָ.

“ועכשיו בואי נשוב לדבר הזה. עלינו להגיע ישר לתודעתך. המחט הזאת היא גם כימית.”

הלן קטעה את דבריו “אמרת שלא תנתח את ראשי.”

“רק המחט. זו הדרך היחידה הפתוחה לפנינו להגיע לתודעתך. בעזרת המחט נוכל להאֵט את קצב תודעתך במידה כזאת, שהתודעה הסוביקטיבית תפעל בשיעור אשר יאפשר לארבעים השנים לחלוף במשך חודש.” הוא חייך חיוך מריר, אך המרירות פינתה מקומה לרוֹך בשעה שקלט את תגובתה האמיצה והעיקשת. את החלטיוּתה הנחרצת ומעוררת הרחמים.

“לא אתוכח אתך,” אמרה “הדבר הזה גרוע ממש כנישואים והכוכבים הם חתני.” דמותו של הספן חלפה לרגע במוחה, אך היא לא הזכירה אותו כלל

הטכנאי המשיך: "הכנסנו למתקן אלמנטים פסיכוטיים. אינך יכולה לצפות שתשארי בלתי שפויה כדי לשלוט במפרשׂים ולהיותר לגמרי לבדך, ולוּ לחודש אחד בלבד. הצרה היא, שבמרוצת החודש הזה, תביני בעצמך שלמעשה מדובר בארבעים שנה. אין ראי במקום ההוא, אך תמצאי קרוב לוודאי משטחים נוצצים שבהם תוכלי לראות את בּבוּאתך.

"מראך לא יהיה יפה במיוחד. כל פעם שתאֵטי כדי להתבונן בעצמך תיוָכחי לדעת שאַת מזקינה. אינני יודע איזו בעיה תתגלה על רקע זה. על גברים היתה לכך השפעה הרסנית למדי.

“בעיות השׂיער שלך תהיינה קלות מאלה של גברים. אצל הספנים ששילחנו לחלל נאלצנו פשוט להצמית את כל שרשי השׂיער, שאם לא כן הגברים היו טובעים בסבך זקניהם וחלק גדול של חמרי המזון היה מתבזבז על צמיחת שׂיער הפנים. שום מכונה שבעולם לא היתה מסוגלת לגלח את השיער הזה בקצב מהיר די הצורך כדי לאפשר לאנשים לעבוד. אני חושב שבמקרה שלך פשוט נאֵט את צמיחת השיער על פדחתך. האם יהיה צבעו בעת חידוש הצמיחה זהה לגוֹנוֹ הקודם? זהו פרט שתגלי בעצמך במועד מאוחר יותר. האם פגשת אי פעם את הספן שהגיע לכאן?”

הרופא ידע כי היא פגשה אותו. הוא לא ידע כי הספן שבא מעבר לכוכבים הוא שנטל את היזמה. הלן הצליחה לשמור על שלוות רוּחה בעת שחייכה לעומתו ואמרה: “כן, הצמחת לו שיער חדש. הטכנאי שלך השתיל קרקפת חדשה על ראשו, זוכר? בכל אופן מישהו מהצוות שלך. השׂיער שצמח היה שחור והוא זכה בכינוי ‘מר לא עוד שיבה’”.

“התהיי מוכנה ביום שלישי הבא? אנו מכל מקום נהיה מוכנים. את חושבת, גבירתי, שתספיקי להשלים את ההכנות עד אז?”

תחושה מוזרה פקדה את הלן בראותה גבר זקן ורציני פונה אליה בלשון “גבירתי”, אך ברור היה לה כי מֶחוַת הכבוד אינה מכוּונת כלפיה אישית כי אם כלפי המקצוע שבו בחרה.

“עד יום שלישי אשלים בנקל את הכנותי.” היא ראתה מחמאה בכך כי הוא איש הדור הישן, לא זו בלבד שיודע את השמות העתיקים של ימות השבוע, אלא גם אינו מהסס להשתמש בהם בנוכחותה. זה היה גם סימן שלמד את שיעורו באוניברסיטה, ולא עוד אלא שתפס את חוסר העקיבות האלגנטית של עולם המכללות.

כעבור שבועיים הראו הכרונומטרים שבתא כי חלפו עשרים־ואחת שנה. הלן ננשה בפעם העשרת־אלפים־פעם־עשרת־אלפים לבדוק את המפרשׂים.

כאב עז יסר את גבּה.

היא חשה בנהם היציב של לבה, שדמה למַרטֵט מהיר בהלמו על מִרוַח־הזמן של תודעתה. יכולה היתה להביט על המַחוַן שעל פרק ידה ולראות את המחוגים דמויי השעון הנעים על פני לוח השנתות ומצביעים בתנועה איטית עד מאד, על מרוחים של עשרת אלפים פעימות דופק.

היא שמעה את שריקת האויר הבלתי פוסקת בגרונה ודומה היה לה כי ריאותיה מרעידות מעוצם מהירות תנועתן.

והיא חשה את הלמות הכאב של הצינור העבה המזרים כמויות עצמות של מים דלוחים הישר אל תוך העורק שבערפה.

על בטנה חשה כאילו הדליק מישהו מדורה. צינור הפליטה פעל אוטומטית אך הוא בער כאש, משל כאילו גוש פחם לוהט הוצמד לעורה, בעוד צנתָר שחיבר את שלפוחיתה לצינור נוסף, גרם לה כאב צורב שדמה לדקירת מחט מלובנת. ראשה כאב וראייתה היתה מטושטשת.

אולם עדיין יכלה לראות את המכשירים ועוד היה לאֵל ידה להשגיח על המפרשׂים. מפעם לפעם יכלה להבחין במטושטש, כמו מבעד ענן של אבק, בפקעת העצומה של בני־אדם ומטען שנשׂרכה מאחוריהם. נבצר ממנה לשבת: הישיבה נרמה לה כאבים חזקים מדי.

התנוחה היחידה שבה יכלה ליהנות ממנוחה כלשהי היתה הישענות על לוח המַחוָנים, כששיפולי צלעותיה לחוצות אל הלוח ומצחה היגע שעוּן על המַחוָנים.

פעם אחת, כשנחה בצורה כזאת, התברר לה כי חלפו חדשיים וחצי עד שהתעוררה. היא ידעה כי מנוחה זו היא חסרת כל משמעות ויכולה היתה לראות את פניה בנוּעָם – בּבוּאָה מעוּותת של פניה האמיתיים, ההולכים, ומזדקנים תוך כדי השתקפותם בלוח הזכוכית המכסה את מַד “המשקל המסתבר”. יכולה היתה לראות במטושטש את זרועותיה ולהבחין בעור המתכווץ עם שינויי הטמפרטורה.

פעם נוספת השקיפה על המפרשׂים והחליטה לאסוף את המפרשׂ הקדמי. בכבדות רבה גררה את עצמה בעזרת רובוט־שרת, לעבר לוח המַחוָנים. לאחר שבחרה במתג המתאים הסיטה אותו ופתחה את הבקרה למשך שבוע בערך. היא המתינה במקום עמדה, לבה מאַוֵש, אויר שורק בגרונה ציפרניה מתכוססות ונשברות בתנועה כמעט בלתי מורגשת תוך כדי גידולן. לבסוף בדקה אם אמנם הפעילה את הבקרה הנכונה, הסיטה אותה שנית – ודבר לא אירע.

היא הסיטה את המתג בפעם השלישית. לא היתה תגובה.

חזרה איפוא אל הלוח הראשי, שבה וקראה את נתוניו, בדקה את כיוון האור ומצאה מידה מסוימת של לחץ אינפרה־אדום שחייבת היתה להיעזר בו. המפרשׂים התרוממו קמעא־קמעא ונעו במהירות הקרובה למהירות האור עצמו, הואיל ותנועתם היתה מואצת כשצדם האחד מואפל; הבועות שמאחור, חתומות וחסינות מהשפעת הזמן והנצח, צפו בצייתנות בתוך חוסר־משקל מושלם כמעט. היא סקרה את המחונים; קריאתה היתה נכונה.

הטעות היתה במפרשׂ עצמו.

היא חזרה אל לוח החירום ולָחצה. דבר לא אירע.

שלפה איפוא רובוט תיקונים ושיגרה אותו לבצע את התיקונים הדרושים, כשהיא מנקבת את הכרטיסים במהירות רבה ככל שהשיגה ידה כדי לתת את ההוראות המתאימות. הרובוט יצא לדרכו וכעבור רגע (שלושה ימים) היתה תשובתו: “לא מתאים.” היא שיגרה רובוט תיקונים נוסף. וגם הוא לא עזר.

היא שלחה רובוט שלישי אחרון. שלושה אורות בהירים. “לא מתאים”, נזדהרה התשובה על מִרקעו. היא הסיטה את רובוטי השרת אל צדם השני של המפרשׂים ומשכה בחזקה.

המפרשׂ עדיין לא היה נטוי בזוית הנכונה.

יגעה ואובדת דרך עמדה בחלל והתפללה: “אלוהים, לא למען עצמי אבקש. אני בורחת מפני חיים שבהם לא רציתי. אך למען נשמוֹת הספינה, למען בני־האדם העלובים והשוטים המפליגים עמי, אשר אומץ לבם עמד להם לרצות ולעבוד את האֵל בדרכם הם, והנזקקים לאורו של כוכב אחר, אני מתחננת לפניך, אלוהים עזרני נא עתה!” כסבורה היתה שהתפללה בדביקות רבה וקוה קיותה כי תפילתה תיענה.

אך לא כך נתגלגלו הדברים. אובדת עצות היתה, ערירית.

לא היתה שמש לא היה דבר פרט לתא הקטן שבו שרויה היתה בגפּה, בבדידות גדולה משידעה אשה מעודה. היא חשה ברטט ובתזוּעה של שריריה בעבור עליהם ימים של הסתגלות בעוד מוחה רושם רק דקות בלבד. היא נשענה לפנים, אילצה עצמה שלא להיכנע לרפיון, ונזכרה שאחד מפקידי הרשות כלל בציודה כלי נשק.

היא לא ידעה לאיזו תכלית תשתמש בנשק.

הוא היה דרוּך ומכוּוָן. הטוָח שלו הגיע לשלוש־מאות ושישים אלף קילומטרים. את המטרה ניתן היה לבחור באופן אוטומטי.

היא כרעה על ברכיה והחלה עוקבת אחר צינור הקיבה וצינור ההזנה וצינורות הצינתור וכבלי הקסדה, אשר כל אחד מהם התמשך אל לוח הבקרה. היא זחלה אל מתחת ללוח, מקום אחסונם של רובוטי השרת ושלתה חוברת הדרכה כתובה. לבסוף מצאה את התדֵר הנכון למערכות השליטה בנשק. היא הציבה את הנשק וניגשה לחלון.

ברגע האחרון חשבה: “יתכן שהכסילים האלה התכוונו שאנפץ את החלון תוך כדי ירי. צריך היה לתכנן את הנשק כך שיוכל לירות דרך החלון בלי לגרום לו נזק כך היו צריכים לתכנן אותו.”

היא עיינה בדבר במשך שבוע או שבועיים.

ממש ברגע שעמדה להפעיל את הנשק הפנתה את ראשה, והנה ניצב על ידה הספן שלה, הספן מן הכוכבים, מר לא־עוד־שׂיבה. הוא אמר: “זה לא יעבוד כך”.

הוא עמד לו שם צח ויפהיתואר כפי שראתה אותו בניו־מדריד.

הוא עמד לו שם, צח ויפה־תואר כפי שראתה אותו בניו מדריד. הוא לא היה מחובר לצינורות, הוא לא רעד; יכולה היתה לראות את חזהו העולה ויורד בתנועה נורמלית לחלוטין, בנשמו נשימה אחת מדי שעה, בערך. חלק אחד של מוחה ידע כי אין הספן אלא תעתוע־חושים, חלק אחר סבר כי הוא בשר־ודם. זעם תקפה והיא שמחה מאוד על שהכעס הומה בה בשעה זו והיא הניחה לתעתועי־החושים לעוץ לה. היא שינתה את כיונונו של הנשק באופן שיירה דרך דופן התא והוא ירה מטען קל לעבר מנגנון התיקון, המצוי אי־שם בירכתי המפרשׂ המשותק והמעוות.

המטען הקל עשה את שלו. התקלות נגדית היתה בלתי צפויה לחלוטין מבחינה טכנית. הנשק סילק את המכשול שאינו ניתן לזיהוי והניח לרובוטי השרת להסתער על משימותיהם כעדת נמלים אחוזות טירוף. הם פעלו שוב. הותקנו בהם, כמסתבר, אמצעי מגן מפני תקלות קטנות העלולות להתגלות בחלל. כולם אצו־רצו והתרוצצו סביב.

בהשתוממות הקרובה לחווייה דתית ראתה כיצד רוח אור הכוכבים מכה במפרשׂים האדירים. המפרשׂים נמתחו ונתייצבו בזווית הנכונה. לרגע קט נתנסתה בחוויית כוח־הכבידה: היא חשה במשקל כלשהו. ‘הנשמה’ שבה אל מסלולה.

“זו בחורה!” אמרו לו על פני כוכב־הארץ החדש. “בחורה. ודאי היתה בת שמונה־עשרה כשיצאה לדרך.”

מר ‘לא־עוד־שיבה’ לא האמין למשמע אזניו.

אך הוא ניגש לבית־החולים ושם ראה את הלן אמריקה.

“הנה אני כאן, ספן,” אמרה. “גם אני הפלגתי.” פניה היו חוורות כסיד וחזותן כשל נערה בת 20. גופה דמה לזה של אשה מטופחת בת ששים. אשר לו, הוא לא השתנה פעם נוספת, הואיל וחזר הביתה בתוך בועה. מבטו נח עליה. עיניו הצטמצמו, ולפתע נתחלפו התפקידים. היה זה הוא שכרע למרגלות מיטתה וכיסה את ידיה בדמעות.

בלשון סתומה־למחצה מילמל לעומתה: “ברחתי מפניך מפני שאהבתי אותך כל כך. חזרתי לכאן, למקום שלא תבואי לעולם לחפשני, ואם תבואי, עדיין תהיי אשה צעירה ואני עדיין אהיה זקן מדי. אבל, הבאת את ‘הנשמה’ לכאן ורצית בי.”

האחות מכוכב־הארץ החדש לא היתה בקיאה בכללים החלים על ספנים השבים מן הכוכבים. חרש חרש יצאה מן החדר, מחייכת ברוֹך וברחמים אנושיים למראה האהבה שנגלתה לפניה. אך היא היתה אשה מעשית וקידומה האישי היה חשוב לה. היא צילצלה לידיד שעבד בסוכנות הידיעות ואמרה: “אני חושבת שעליתי על הרומן הגדול ביותר בהיסטוריה. אם תבוא לכאן מהר תזכה בסקוּפ הגילוי הראשון על פרשת אהבתם של הלן אמריקה ומר לא־עוד־שיבה. הם נפגשו כאן לגמרי במקרה. אני משערת שכבר התראו באיזה מקום הם נפגשו סתם כך והתאהבו.”

האחות לא ידעה כי השניַם הפנו עורף לאהבה על פני הארץ. האחות לא ידעה כי הלן אמריקה יצאה למסעה הערירי בכוָנה נחושה והיא לא ידעה כי בבואתו הבלתי אפשרית של מר לא־עוד־ש/יבה הספן, בכבודו ובעצמו, עמדה לצד הלן בריחוק עשרים שנה מהלא־כלום, במעמקי האופל של החלל הבין כוכבי.

הילדה הקטנה גדלה, נישאה לאיש והביאה לעולם ילדה קטנה משלה. האֵם לא נשתנתה, אך חיית השעשועים היתה זקנה מאד מאד. שוב לא ידעה לעשות את כל אותם להטוטי־ההסתגלות המפליאים וזה כמה שנים נשארה קפואה בתפקיד של בובת־ילדה צהובת שיער וכחולת־עיניים. בדחף סנטימנטלי שהגדיל את רגישותה לגבי הלימותם של דברים, הלבישה את חיית־השעשועים אפוּדה מצבע התכלת ותחתונים מאותו הגָוֶן. החיה הקטנה זחלה מעדנות על הרצפה כשהיא נשענת על כפות ידיה האנושיות הזעירות וברכיה משמשות לה כרגלים אחוריות. הפנים דמויות פני האדם נשאו אל על עינים סוּמוֹת ותבעו במפגיע חלב.

האֵם הצעירה אמרה: “אמא, את צריכה להפטר מהדבר הזה. היא נורא משומשת והיא נראית איום על רקע הרהיטים העתיקים והיפים שלך.”

“חשבתי שאת אוהבת אותה”, אמרה האשה הקשישה.

“כמובן,” אמרה הבת. “היא היתה חמודה כשהייתי ילדה. אבל אני כבר לא ילדה והיא בכלל יצאה מכלל שימוש.”

חיית־השעשועים קמה בדי־עמל על רגליה וחיבקה את קרסוּלי גבירתה. האשה הקשישה סילקה אותה הצדה בעדינות והניחה לפניה כד חלב וספל בגודל של אצבעון. חיית־השעשועים ניסתה להתוות קידה כפי שהונעה לעשות בתחילה, אך החליקה, נפלה ויִבבה, האֵם יישרה אותה, וחיית־השעשועים הקטנה והישנה החלה שואבת באצבעון חלב מתוך הכד ומוצצת אותו בפיה הקט והזקן חסר השיניים.

“את זוכרת,” אמרה האשה הצעירה ונעצרה.

“זוכרת מה, יקירתי?”

“סיפרת לי על הלן אמריקה ועל מר לא־עוד־שיבה, כשכל הענין הזה היה חדש.”

“כן, חמודה, יכול להיות.”

“לא סיפרת לי הכל,” אמרה האשה הצעירה בנימה מאשימה.

“מובן שלא. היית עדיין ילדה.”

“אבל זה היה נורא. האנשים המלוכלכים האלה, ותנאי החיים המחרידים של הספנים. אינני מבינה איך העלית את כל זה על נס ועוד קראת לכך פרשת אהבה רומנטית.”

“אבל זו היתה פרשת אהבה רומנטית, והיא נמשכת עד היום,” עמדה האחרת על דעתה.

“אהבה… שטויות במיץ עגבניות,” אמרה הבת. “זה מגעיל לא פחות מאהבתך לחיית־השעשועים המרוּפטת הזאת.” היא הצביעה על הבובה הזעירה והישישה, החיה והנושמת, שנרדמה ליד כלי החלב. “אני חושבת שהיא איומה. את מוכרחה להיפטר ממנה. העולם חייב להיפטר גם מהספנים”.

"אל תתגזעמע¹ חמודה, "אמרה האם.

“אלא תהיי פרה סנטימנטלית זקנה,” אמרה הבת.

“יתכן שכולנו כאלה,” אמרה האם במעין צחוק־של־אהבה. היא הרימה את חיית־השעשועים השקועה בתנומה והניחה אותה כלאחר־יד על כיסא מרופד, כדי שלא ידרכו עליה ולא יפגעו בה לרעה.

האנשים לא יֵדעו לעולם את סופו האמיתי של הסיפור.

יותר ממאה שנה אחרי טקס כלולותיהם שכבה הלן על ערשׂ־דוי: מאושרת עמדה לשבוק חיים, כיוון שספּנֳה האהוב ניצב לצדה. האמן האמינה, שאם עלה בידיהם לכבוש את החלל, עשויים הם לגבּוֹר גם על המות.

הכרתה האוהבת המאושרת, היגעה והגוססת נטשטשה, והיא עוררה מחדש פולמוס שהשנַים נמנעו ממנו זה עשרות שנים.

“כך באת אל ‘הנשמה’” אמרה. “כך עמדת לצדי כשהייתי אובדת דרך ולא ידעתי איך להפעיל את הנשק.”

“אם באתי אז, יקירתי, שוֹב אשוב אליך באשר תהיי. את משׂוֹשׂ חיי, חמדת־לבי, אהובת נפשי. את האמיצה שבגבירות, עזת־הנפש שבאדם. כולך שלי. הפלג הפלגת למעני. את גבירתי, הגבירה שהשיטה את ‘הנשמה’”

קולו נשבר, אך ארשת פניו נשארה רגועה. מעודו לא ראה איש אדם מת השופע בטחון ומאושר.

"אבל אינך יכול לנהל את כל חייך על ידי יישום עקרון אי־הוודאות של הייזנברג בכל דבר!"

התופעה של צמדי סופרים הכותבים במשותף רווחת למדי בתחום המד"ב, והצמד פול וקורנבלוט הינו, ללא ספק, אחד הנודעים שבהם, ומוכר היטב לקוראי ‘פנטסיה 2000’. שיתוף הפעולה בן עשרים השנים בין סופרים אלה הניב 35 סיפורים קצרים, ושבע נובלות (שרק אחת מהן תורגמה לעברית ''סוחרי החלל'). העובדה המעניינת בסיפור שלפנינו היא שהוא נכתב למעשה שנים רבות אחרי מותו של סיריל קורנבלוט (שנפטר ב־1958). לא, לא היה זה בעזרת סיאנס ספיריטואליסטי, כפי שאולי עלה בדעתכם. פול נעזר פשוט ברשימות שערך יחד עם קורנבלוט כשהאחרון היה עדיין בחיים. הסיפור זכה בפרס ‘הוגו’ בשנת 1972, והינו הסיפור הקצר היחיד שזיכה את השניים בפרס. (יצירותיהם הארוכות זכו לפרסים רבים).

* * *

הארי וולאדק היה רחב מדי עבור הפולקסוואגן הישנה שלו, אבל היה עני מכדי להחליף אותה. ובנסיבות הנוכחיות נראה שימשיך להישאר כזה עוד זמן רב. הוא השתמש בבלמים בזהירות, (הנזילה של הצילינדר הראשי זקוקה לטיפול יסודי, מר וולאדק. מה הטעם בטיפול שטחי בלבד?" – אבל אומדן עלות התיקון היה מאה עשרים ושמונה דולר ומהיכן יכול היה להשיג סכום כזה?) וחנה בחניית הכורכר המסודרת. הוא נדחק אל מחוץ לדלת, ובעודו מהרהר בשיחת הטלפון המדאיגה מד"ר ניקולסון, נעל את הדלת, ופנה אל תוך בנין בית־הספר לילדים חריגים. “אגודת הורים ומורים של בית־הספר לילדים חריגים במחוז בינגהם” התכנסה לפגישתה הראשונה לשליש זה. מבין עשרים האנשים שנכחו כבר במקום הכיר מר וולאדק רק את מרת אדלר, מנהלת או בעלת בית־הספר. היא היתה זו שאיתה חייב היה לדבר, הרהר. האם יהיה סיכוי כלשהו להיפגש איתה באופן פרטי? ברגע זה ישבה בצידו השני של החדר, ליד שולחן האלון המוצק והמוזהב, בכיסא המנהלים, משוחחת בטון נמוך ומהיר עם אישה אפורת שיער, בחליפה צהובה. מורה? היא נראתה מבוגרת מכדי להיות הורה, אם כי אשתו סיפרה לו שחלק מהילדים נראים בני עשרים ויותר.

השעה היתה שמונה ושלושים וההורים עדיין המשיכו לזרום לבית הספר, בניין שהיה בעבר בית חווה גדול – כמעט טירה. הסאלון היה מלא עדויות אלגנטיות לכך. שתי נברשות, עלי מטפס סבוכים מקשטים את הטיח מעל התקרה הנטויה. אח שיש, שיש לבן משורג בעורקים ורודים, שבלט לעין לרוע המזל, בגלל השבכה הבלתי מתאימה, הזולה מדי וקטנה מדי, שכעת היתה מונחת בתוכו. דלתות הזזה כפולות, עשויות עץ אלון היו בפתח האולם, ודרכן נראו מדרגות מחרידות, חסינות אש, עשויות בטון ופלדה. הם היו חייבים, חש וולאדק, לנסר משהו מקסים עשוי עץ על־מנת לקבוע את המדרגות חסינות האש, כדי לציית לתקנות הבטיחות של בתי הספר הציבוריים.

אנשים המשיכו לבוא, גברים בודדים, נשים בודדות, ומדי פעם זוגות. הוא תהה כיצד הצליחו הזוגות הללו לפתור את בעית השמרטף שלהם. הכותרת בראש נייר המכתבים של בית הספר היתה: “מוסד לילדים פגועי מוח ובעלי בעיות רגשיות המסוגלים ללמוד.”

ילדו בן התשע של הארי, טומס, היה אחד מאילו שהיו בעלי בעיות רגשיות. בתחושת קנאה תהה אם הילדים פגועי המוח יכולים להיות נתונים להשגחת מבוגר מיומן בצורה סבירה. טומס לא יכול היה. הוולאדקים לא בילו ערב אחד ביחד מאז היה בן שנתיים, כך שבערב זה נשאה מרגרט את הדגל בבית; ללא ספק מודאגת עד מוות בשל שיחת הטלפון מד"ר ניקולסון שעה שהארי יצג את המשפחה באגודה.

ככל שהחדר הלך והתמלא, הכסאות הפנויים החלו להתמעט. זוג צעיר עמד בקצה השורה שלידו, מחפש מסביב זוג מושבים ריקים. “פה” אמר להם, “אני אזוז מושב אחד.” האשה חייכה בנימוס, והגבר הודה לו. תוך שהוא אוזר אומץ בגלל מאפרה על המושב הריק שלפניו הוציא הארי את חפיסת הסיגריות שלו, והציע להם. הם סרבו, משום שלא עשנו. הארי הצית סיגריה בכל זאת, והאזין למתרחש סביבו.

כולם דיברו. אישה אחת שאלה את חברתה, “מה עם הגידול בשלפוחית? האם הם עומדים להסיר אותו בכל זאת?” אדם כבד ומקריח, אמר לאדם נמוך בעל פאות לחיים עבותות, “טוב, רואה החשבון שלי אומר שאת שכר הלימוד ניתן לנכות כהוצאות רפואיות אם בית הספר הוא לפסיכופטים, לא רק לפסיכים. זה מה שאנחנו צריכים להבהיר.” האדם הנמוך ענה בחיוב, “נכון, אבל כל מה שאתה צריך זה מכתב מרופא; הוא ממליץ על בית הספר, ומפנה אליו את הילד.” ואישה צעירה מאוד אמרה בלהט, “ד”ר שילדס היה מאוד אופטימי, גברת קלרמן. הוא אמר שללא כל ספק התירואיד יאפשר ליצור קשר עם ג’ורג'. ואז –"

כושי בצבע קפה בהיר לבוש חולצה הוואית אמר לאישה דשנה, “הוא באמת היה מלא מרץ בסוף שבוע זה, שני תפרים בפניו, והחכה שלי שבורה בשלושה מקומות.”

בת שיחו אמרה, “הם כל־כך משתעממים. לילדה הקטנה שלי יש בעיה עם צבעים, ולכן זה מבטל לחלוטין את האפשרות להשתמש בספרי צביעה. אתה תוהה מה אתה יכול לעשות.”

לבסוף אמר הארי לאדם הצעיר שלידו, “שמי וולאדק. אני אביו של טומי. הוא בקבוצת המתחילים.”

“גם שלנו נמצא שם,” אמר הצעיר. “שמו וורני, הוא בן שש. בלונדיני כמוני, אולי ראית אותו.”

הארי לא התאמץ יותר מדי להיזכר. בפעמיים או שלוש שאסף את טומי לאחר הלימודים לא יכול היה להבדיל בין ילד אחד לשני בהמולה הגדולה של הפרידה. מעילים, ממחטות, כובעים, ילדה אחת קטנה שתמיד התחבאה בארון המצרכים, וילד אחד שלא רצה ללכת הביתה לעולם, ונתלה במורתו.

“אה, כן,” אמר באדיבות.

הצעיר הציג את עצמו ואת אשתו. שמם היה מוריי וצליה לוגן. הארי גחן מעל הגבר בכדי ללחוץ את ידו. אשתו אמרה, “אתה חדש כאן?”

“כן, טומי נמצא בבית הספר חודש. עברנו לכאן מאלמאירה, על מנת להיות קרובים לכאן,” הסס, ואז הוסיף, “טומי הוא בן תשע, הסיבה שהוא בקבוצת המתחילים היא שגברת אדלר חשבה שזה יקל על הסתגלותו.”

לוגן הצביע על גבר שזוף שישב בשורה הראשונה. “רואה את האדון הזה עם המשקפים, הוא עבר לכאן מטקסס – כמובן, יש לו את המזומנים.”

“זה חייב להיות מקום טוב,” אמר הארי. לוגן גיחך, הבעתו עצבנית מעט.

“איך הבן שלך?” שאל הארי.

“הפרא אדם הקטן הזה,” אמר לוגן. “בשבוע שעבר הבאתי לו עותק נוסף של תקליט הסרט ‘גבירתי הנאוה’ נדמה לי שכבר כילה ארבעה או חמישה מהם, והוא מסתובב ושר בר־רד יר־רד. אבל להסתכל עליו? לא.”

“שלי לא מדבר,” אמר הארי.

גברת לוגן אמרה קצת במתינות, “שלנו מדבר, אבל לא למישהו, זה כמו לקיר.”

“אני יודע,” אמר הארי ולחץ, “האם, אה, וורן מראה שיפור בעקבות הליכתו לבית הספר?”

מוריי לוגן הדק את שפתיו, “הייתי אומר שכן. ההרטבה במיטה עדיין לא משתפרת, אבל החיים הם הרבה יותר קלים בכמה מובנים. אתה יודע, אינך יכול לקוות לפריצת דרך דרמטית, אבל בדברים קטנים יומיומיים יש הקלה, עד כמה שאפשר. כמובן, יש גם כשלונות.”

הארי הנהן, מהרהר בשבע שנות כשלונות, ושנתיים של דאגה ומבוכה. הוא אמר, “גברת אדלר אמרה לי שלדוגמא התפרצויות מסוימות של זעם והרסנות יכולות להביע משהו כמו עמידה על המקום בתרפיית דיבור אבל הילד נלחם בכך ופורץ החוצה בכיוונים אחרים.”

“גם זה,” אמר לוגן, “אבל מה שאני מתכוון – או, הם מתחילים.”

וולאדק הנהן, מעך את הסיגריה שלו, והצית אחרת בפיזור דעת. קיבתו חזרה והתהדקה. הוא נדהם מההורים האחרים האלו שנראו בטוחים כל־כך ורגועים. האם אצלם הדברים לא היו כמו אצלו ואצל מרגרט? וחלף זמן רב מאז הרגיש מישהו מהם שהעולם סביבם נעים ונוח. אפילו ללא לחצו של ד"ר ניקולסון להחלטה.

הוא כפה על עצמו להשען לאחור ולהיראות שליו – כמו האחרים.

מרת אדלר הקישה על שולחנה בסרגל. “אני חושבת שכל מי שצריך להגיע, נמצא כאן,” אמרה, נשענת על השולחן, ממתינה שתשתרר דממה. היא היתה נמוכה, כהה, מלאה, ויפה באופן מפתיע. לא נראתה כלל כבעלת מקצוע מיומנת. דמותה כה לא התאימה לתפקידה, שלמעשה ליבו של הארי נפל בקרבו לפני שלושה חודשים, כאשר התכתבותם הגיעה לשיאה בדמות מסע ארוך מאלמירה לצורך ראיון.

הוא ציפה לגברת אפורה כפלדה, בעלת משקפיים חסרות מסגרת, מטרונית בחלוק לבן כמו אותה אחות שאחזה בטומי הצורח והמקרטע בזמן המתנתו לחוקן שישקיט אותו לקראת בדיקת ה־eeg הראשונה שלו. מכשפה זקנה, פרועת שער, או משהו כזה.

כל דבר מלבד אישה צעירה זו. עוד מבוי סתום, מלמל לעצמו ביאוש. עוד אחד, אחרי כמאה יותר מדי עד כה. ראשית, “חכה עד שהוא יתגבר על זה” – הוא לא התגבר. אחר כך – “אנחנו מוכרחים להשלים עם רצון האל.” אבל אתה לא רוצה להשלים.

אחר־כך נתנו לו את התרופה שלוש פעמים ביום, במשך שלושה חודשים.

וזה לא עבד. אחר־כך רדיפה במשך שישה חודשים אחרי הקליניקה להדרכת ילדים כדי לגלות שזו רק כותרת נייר מכתבים, ורופא אחד מסובב, שאין לו זמן לשום דבר. אחר כך, לאחר ארבעה שבועות מדכאים ומכאיבים של חיטוט עצמי, להגיע לבית־הספר הציבורי לחינוך מיוחד, ולגלות שיש רשימת המתנה בת שמונה שנים. אחר כך פנימייה פרטית – ולגלות שהתשלום הוא 5,500 דולר לשנה.

ובמשך כל הזמן, מזהירים אותך כולם, כאילו לא ידעת זאת: מהר! עשה משהו! תפוס את זה מוקדם! זהו השלב הקריטי. כל דחייה היא אסון! ואחר כך האשה הקטנה הזאת, בעלת המבט הרך; איך היא יכולה לעשות משהו?

היא הראתה לו במהירות איך. היא חקרה את הארי ומרגרט בצורה נוקבת, פנתה לטומי שהשתולל באותו חדר כשור פראי, והפכה את ההשתוללות למשחק.

ולבסוף – “אל תצפו לנס רפואי משום שאין כאלה. אבל שיפור – כן. ואני חושבת שאנחנו יכולים לעזור לטומי.”

יתכן שעזרה, הרהר וולאדק בקדרות. יתכן שעזרה עד כמה שהדבר יכול להיות אפשרי.

באותו זמן ברכה מרת אדלר את ההורים במהירות ובנועם, הציעה שישארו לקפה, כדי להכיר איש את רעהו, והציגה את נשיאת האגודה, גברת רוז, גבוהה, בעלת שיער שהאפיר טרם זמנו, ומאוד סמכותית. “מאחר שזו הפגישה הראשונה בשליש זה”, אמרה, “עוד לא קבענו סדר יום, לכן ניגש לדוחות הועדה.מה בעניין בעיות התחבורה, מר באר?”

האדם שהתרומם היה מבוגר. בן יותר משישים. הארי תהה מה ההרגשה לזכות בבן זקונים מפגר. בלבושו נשא את סממני ההצלחה. חליפה בארבע מאות דולר, שעון יד אלקטרוני, טבעת זהב רחבה, המעידה על השתייכותו למסדר.

במבטא גרמני קל אמר, “זה תלוי בועדת החינוך המחוזית, והם אינם משתפים פעולה. עורך הדין שלי ברר, והבעיה היא רק מילה אחת. החוק אמר שועדת החינוך רשאית, וזו המילה, רשאית, לשפות הורי ילדים מוגבלים בגין הוצאות שעמדו בהם להסעת ילדיהם, לבתי ספר פרטיים. לא חייבים, אתם מבינים, אלא רשאים, הם היו מאוד כנים איתי, ואמרו שפשוט אינם רוצים לבזבז את הכסף. יש להם הרושם, שכולנו פה אנשים עשירים.” צחוק מריר נישא בכלל החדר.

“ובכן, עורך הדין שלי זימן פגישה, ואנחנו הופענו בפני מליאת הועדה והצגנו את הבעיה – לא אכפת לנו מה, החזר הוצאות, אוטובוס לבית הספר, כל דבר שיכול להקל על נטל התחבורה. התשובה היתה – לא.” הוא משך בכתפיו ונשאר עומד, מביט בגברת רוז שאמרה: “תודה לך, מר באר. האם למישהו יש איזשהן הצעות?”

מישהי אמרה בכעס, “תפעילו עליהם לחץ, כולנו פה מצביעים!”

מישהו אמר, “נכון, פרסומת! העקרון הזה בהחלט ברור בחוק ילד של משלם מיסים אחר. כולם צריכים לכתוב מכתבים לעיתונים.”

מר באר אמר, “חכו רגע. אני לא חושב שמכתבים יעזרו. אבל יש לי חברה ליחסי ציבור; אני אומר להם להפנות קצת מרץ של מומחי המזון שלי עבור בית הספר. נוכל להשתמש בידע שלהם איך לעשות זאת. הם המומחים.”

ההצעה הועלתה, נדונה והתקבלה, שעה שמוריי לוגן לחש להארי, “הוא בעל חברה ליצור מיונז. יש לו ילדה בת שתים־עשרה במצב גרוע מאוד, שגברת אדלר עזרה לה בכיתתה הפרטית הישנה. הוא קנה ביחד עם כמה הורים נוספים את הבנין הזה בשבילה.”

הארי הרהר איך זה להיות הורה שיכול להרשות לעצמו לקנות בניין בית־ספר שיעזור לילדו. אותה עת דוחות הועדה נמשכו. זמן מה מאוחר יותר, לבהלתו של הארי, העניין עבר לכספים, והיתה הצבעה על עריכת מסיבת תיאטרון, לצורך התרמת כספים. מסיבה אליה כל זוג עם ילד בבית הספר התחייב למכור לפחות חמישה זוגות של מקומות ביציע, תמורת שישים דולר לזוג.

לשים את הקלפים על השולחן, כעת, הרהר, והרים את ידו. “שמי הארי וולאדק,” אמר כשקבל רשות דיבור. “ואני חדש לגמרי פה, בבית הספר ובמחוז; אני עובד בחברת ביטוח גדולה, והייתי מספיק בר־מזל בכדי לקבל העברה לכאן, כך שהילד שלי יוכל ללכת לביה”ס. אבל אני פשוט לא מכיר אף אחד שאוכל למכור לו כרטיסים בשישים דולר. זה סכום כסף עצום עבור האנשים שאני מכיר."

גברת רוז אמרה, “זהו סכום כסף עצום בשביל כולנו, ובכל זאת תצליח להיפטר מהכרטיסים. אנחנו מוכרחים. זה לא חשוב אם תנסה מאה איש, ותשעים וחמישה יאמרו לא, כל עוד האחרים יאמרו כן.”

הארי התישב, וכבר החל לערוך חישובים. ובכן, מר קריין במשרד. הוא היה רווק, והלך לתיאטרון. יתכן וימצא מישהו במשרד, לעוד זוג נוסף, או עוד שני זוגות. ואחר־כך נראה מי עוד. מתווך הקרקעות שמכר להם את הבית, עורך הדין אליו פנה בכדי לחתום – טוב, הוסבר לו ששכר הלימוד, אף על פי שלא היה סמלי – אלף שמונה מאות דולר לשנה – למעשה לא כיסה את ההוצאות לילד. מישהו צריך לשלם עבור ריפוי בדיבור, ריפוי בריקוד, פסיכולוג במשרה מלאה, פסיכיאטר במשרה חלקית, וכל האחרים. וזה יכול להיות בהחלט מר קריין מהמשרד, ועורך הדין.

חצי שעה מאוחר יותר, מרת רוז הביטה בניירות שלפניה, “נראה לי שזה הכל הלילה. מר ומרת פרי הביאו לכאן עוגיות מאוד טעימות, וכולנו יודעים שהקפה של גברת האל הוא טעים מאוד. הכל נמצא בחצר, ואנחנו מקוים שתשארו אתנו בכדי להכיר אחד את השני. הישיבה ננעלת.”

הארי והלוגנים הצטרפו אל הסתערות הנימוסים, אל עבר חדר המתחילים, היכן שטומי בילה את בקריו. “הנה מרת האקט,” אמרה ציליה לוגן. זו היתה מורת המתחילים. היא הבחינה בהם ובאה מחייכת לקראתם. הארי ראה אותה רק כשחלוק דמוי אוהל משריין אותה מפני שוקו, צבעי ידיים, ומטחים פתאומיים, מ’פינת משחקי המים' שבחדר.

בלעדיו היא היתה אישה נאה בגיל העמידה, לבושה חליפה ירוקה. “אני שמחה מאוד שאתם ההורים נפגשתם,” אמרה. “רציתי לספר לכם שהילדים הקטנים שלכם מתקדמים יפה. הם קשרו מין קשר נגד הילדים האחרים בכיתה. וורן סוחב את הצעצועים שלהם, ונותן אותם לטומי.”

“הוא עושה זאת?” צעק לוגן.

“כן, באמת. אני חושבת שהוא מצליח ליצור קשר. ומר וולאדק, טומי מוציא את הבוהן שלו מפיו למשך כמה דקות מדי פעם. הוא עשה זאת הבוקר יותר משש פעמים, מבלי שאמרתי מילה.” הארי אמר נרגש, “את יודעת, חשבתי שהבחנתי שזה פוחת, אבל לא הייתי בטוח. האם את משוכנעת בכך?”

“לחלוטין,” אמרה. “ואני משכתי אותו לצייר פנים. הוא נתן לי את המבט הזה שלו, כשהאחרים ציירו. כך שהתחלתי לקחת ממנו את הנייר, הוא סחב אותו חזרה, ושירבט מין פרצוף בסגנון פיקסו, בן רגע. רציתי לשמור את הציור, אבל טומי חטף את הנייר וקרע אותו, באותה דרך שיטתית בה הוא נוהג.”

“הלוואי ויכולתי לראות זאת,” אמר וולאדק.

“יהיו עוד אחרים. אני יכולה לראות תקווה להתקדמות אמיתית, אצל הבנים שלכם,” אמרה, כוללת את הלוגנים בחיוכה, “יש לי מקרה פרטי בצהריים, שהוא באמת מסובך, ילד בן תשע, כמו טומי, הוא לא נורא, מלבד דבר אחד, הוא חושב שדונלד דאק רודף אחריו, הוריו הצליחו במשך שנתיים איכשהו, לשכנע את עצמם שהוא עובד עליהם, מתבדח, למרות שלושה מכשירי טלויזיה שבורים. אחר כך הלכו לפסיכולוג וגילו את האמת. סליחה, אני רוצה לדבר עם הגב' אדלר.”

לוגן נענע בראשו ואמר, “אני מניח שזה היה יכול להיות יותר גרוע, וולאדק. שוורן יתן משהו לילד אחר! איך זה, מוצא חן בעיניך?”

“זה מוצא חן בעיני,” אמרה אשתו קורנת.

“והאם שמעת על הילד השני? ילד מסכן. כשאני שומע על משהו כזה, ויש גם הבת של באר, אני חושב תמיד שזה גרוע יותר כשזו ילדה קטנה, אתם יודעים, עם ילדות קטנות אתה מודאג שמישהו ינצל את ההזדמנות. אבל הילד שלנו יצליח, וולאדק, שמעת מה גברת האקט אמרה.”

הארי היה פתאום להוט ללכת הביתה, אל אשתו. “אני לא חושב שאשאר לקפה, או שמא מצפים ממך לעשות זאת?”

“לא, לא, תעזוב כשאתה רוצה.”

“יש לי נסיעה של חצי שעה,” אמר, מתנצל, ויצא מבעד לדלתות האלון המוזהבות, עבר את המדרגות המכוערות, אך חסינות האש, ופנה החוצה אל מגרש החניה. הסיבה האמיתית שלו היתה, שמאוד רצה להגיע הביתה לפני שמרגרט תרדם, כדי לספר לה על מציצת האצבע. דברים קורים, דברים רציניים, ורק חודש חלף, וטומי צייר פרצוף, וגברת האקט אמרה –

הוא עצר באמצע מגרש החניה, נזכר בד"ר ניקולסון. מלבד זאת, מה בדיוק אמרה מרת האקט? משהו על חיים נורמליים? משהו על ריפוי? “שיפור אמיתי”, אמרה. שיפור, אבל עד היכן?

הוא הצית לעצמו סיגריה, הסתובב, ופילס דרכו בקרב ההורים חזרה אל הגברת אדלר. “גברת אדלר,” אמר, “אולי אוכל לדבר איתךלרגע?”

היא באה מיד איתו אל מחוץ לטווח השמיעה של האחרים. “האם נהנית מהפגישה, מר וולאדק?”

“הו בוודאי, זו הסיבה שרציתי לראותך. אני חייב להחליט. אני לא יודע מה לעשות. זה יעזור לי בהחלט אם תוכלי לומר לי, ובכן, מה הסיכויים של טומי?”

היא המתינה רגע, טרם שהגיבה, “האם אתה חושב לאשפז אותו, מר וולאדק?”

“לא, זה לא בדיוק זה – טוב, מה את יכולה לומר לי, גברת אדלר? אני יודע שחודש זה לא הרבה. אבל, האם יהיה אי פעם כמו כל אחד אחר?”

הוא יכל לראות בפניה שעשתה זאת לפני־כן, ושנאה זאת. היא אמרה בסבלנות, “כל אחד אחר, מר וולאדק, כולל כמה אנשים איומים שלא יצא להם, טכנית, להיות פגועים. מטרתנו אינה לעשות את טומי כמו כל אחד אחר, מטרתנו היא לעזור לו להיות טומי וולאדק הטוב ביותר והמספק ביותר, שהוא יכול להיות.”

“כן, אבל מה יקרה מאוחר יותר? אני מתכוון, אם מרגרט ואני, אם משהו יקרה לנו?”

נראה היה שהיא סובלת. “פשוט אין שום דרך לדעת, מר וולאדק.” אמרה בעדינות.

“אני לא הייתי זונחת כל תקווה, אבל לא אוכל לומר לך לצפות לניסים.”

מרגרט לא ישנה. היא חיכתה לו, בסאלון הקטן, של הבית החדש, הקטן.

“איך הוא היה?” שאל וולאדק, כפי שכל אחד מהם שאל כשחזר הביתה במשך שבע שנים.

היא נראתה כאילו בכתה, אבל היתה שלווה דיה. “לא יותר מדי גרוע, היה עלי לשכב איתו כדי לגרום לו ללכת למיטה. אבל הוא אכל את הפודינג שלו בסדר. אפילו לקק את הכפית.”

“זה יופי,” אמר, וסיפר לה על ציור הפנים, על הקשר עם וורן לוגן, ועל מציצת האצבע. הוא יכול היה לראות כמה נהנתה, אבל היא רק אמרה, “ד”ר ניקולסון צלצל שוב."

“אבל אמרתי לו לא להטריד אותך!”

“הוא לא מטריד אותי, הארי. הוא היה מאוד נחמד. הבטחתי לו שנתקשר אליו כשתחזור.”

“השעה היא אחת עשרה, מרגרט, ואני אתקשר אליו בבוקר.”

“לא. אמרתי לו הלילה, לא חשוב באיזה שעה, הוא מחכה.”

“הלוואי ומעולם לא עניתי למכתבו של בן הכלבה הזה.” התפרץ, ולאחר בהתנצלות, “האם יש קפה? לא נשארתי בשביל זה בביה”ס."

היא שמה מים על האש כששמעה את המכונית נכנסת למגרש החניה, וכבר היה קפה נמס בספל. היא מזגה את המים לספל ואמרה, “אתה חייב לדבר איתו, הארי, עליו לדעת הלילה.”

“לדעת הלילה! לדעת הלילה!” הוא העווה פניו בפראות, הסיט את פניו מהכוס, ואמר, “מה את רוצה שאעשה, מרגרט? איך אני יכול להחליט החלטה כזאת? היום הרמתי את הטלפון וחייגתי לפסיכולוג החברה, כשהמזכירה ענתה, אמרתי שטעיתי במספר. לא ידעתי מה להגיד לו.”

“אני לא מנסה ללחוץ, הארי, אבל עליו לדעת.”

וולאדק הניח את הקפת, והצית את הסיגריה החמישית ליום זה. חדר האוכל הקטן – זה לא היה חדר אוכל, אלא חדרון המצורף למטבח הקטנטן, אבל קראו לו חדר אוכל אפילו אחד בפני השני – היה מלא בטומי.

התמונה החדשה על הקיר היכן שטומי קילף את טפט הספלים והכפיות. הסימן של טומי בבריח שעל התנור. הכיסא היחיד המוזר שלא התאים לשאר כסאות המטבח, והפגם במקום קילף אותו באופן שיטתי בעזרת הכף שלו. הוא אמר: “אני יודע מה אימי היתה אומרת לי: דבר עם הכומר. אולי אני צריך, אבל אף פעם לא היינו פה אפילו במיסה.”

מרגרט ישבה ונטלה אחת מהסיגריות שלו. היא היתה עדיין יפה. לא הוסיפה קילו, מאז נולד טומי, אם כי בדרך כלל נראתה עייפה. היא אמרה ישירות ובזהירות, “הסכמנו, הארי. אתה הרי אמרת שתדבר עם גברת אדלר, ועשית זאת. אמרנו שאם אין היא חושבת שטומי ישתנה אי פעם, נדבר עם ד”ר ניקולסון. אני יודעת שזה קשה בשבילך, ושאני לא עזרה גדולה. אבל אני לא יודעת מה לעשות, ואני חייבת לתת לך להחליט."

הארי הסתכל באשתו, באהבה וללא תקווה באותו רגע צלצל הטלפון, זה היה כמובן ד"ר ניקולסון.

הקול המרוחק היה שקט ומבטיח, “לא מר וולאדק, זה לא אני שלוחץ עליך. ליבו של הנער האחר עצר לפני שעה. הוא שלוחץ עליך”

“אתה מתכוון שהוא מת?” צעק הארי וולאדק.

“הוא במכונת לב־ראות, מר וולאדק. אפשר להחזיק אותו לפחות עוד שמונה עשרה שעות, אולי עשרים וארבע. המוח הוא בסדר. אנחנו מקבלים גלים טובים מאוד באוסצילוסקופ. התאמת הרקמות עם אלו של הבן שלך מספקת. יש טיסה של ג.פ.ק. ב־6:50 בבוקר, והזמנתי מקום עבורך ועבור אשתך וטומי. אנחנו ניפגש בנמל התעופה. אתה יכול להיות שם בצהריים, כך שיש לנו זמן. רק דייק בזמן, מר וולאדק. זה תלוי בהחלטתך כעת.” וולאדק אמר בחימה, “אני לא יכול להחליט זאת! אינך מבין? אני לא יודע איך.”

“אני מבין, מר וולאדק,” אמר הקול המרוחק והמוזר. נראה שבאמת הבין, חשב וולאדק.

“יש לי הצעה, תסכים לבוא בכל מקרה? אני חושב שיעזור לך לראות את הילד השני, ותוכל לדבר עם הוריו. הם מרגישים שהם כבר חייבים לך משהו, משום שהגעת כל־כך רחוק, והם רוצים להודות לך.”

“או, לא!” צעק וולאדק.

הרופא המשיך: “כל מה שהם רוצים הוא שלבנם יהיו חיים. הם לא מצפים לשום דבר נוסף. הם יתנו לך להשגיח על הילד – ילדך, שלך ושלהם. הוא ילד מאוד נחמד מר וולאדק. בן שמונה. קורא נהדר, מרכיב מטוסים. הם נתנו לו לרכב על אופנוע משום שהיה כה נבון ואחראי, התאונה לא היתה באשמתו, המשאית באה מאחורי המדרכה, ופגעה בו.”

הארי רעד, “זה כמו לתת לי שוחד.” אמר בקשיחות. “שאתה אומר לי שאוכל להחליף את טומי במישהו יותר פיקח ונחמד.”

“אני לא התכוונתי לכך, מר וולאדק. רק רציתי שתדע איזה מין ילד אתה יכול להציל.”

“אתה אפילו לא יודע אם הניתוח יצליח?!”

“לא,” הסכים הרופא. “לא באופן מוחלט. אני יכול לספר לך שעשינו השתלות אצל חיות, כולל יונקים וגופות בני אדם, וזוג אחד של מקרים אבודים; אבל אתה צודק, מעולם לא עשינו השתלה לגוף בריא. אני קראתי לך את כל הדוחות, מר וולאדק. אנחנו עברנו עליהם עם הרופא שלך, כאשר דיברנו לראשונה על האפשרות, לפני חמישה חודשים. זה המקרה הראשון מאז, שיש התאמה ויש תקוה רצינית להצלחה, אבל אתה צודק, זה עדיין לא מוכח, אלא־אם־כן, אתה תעזור להוכיח זאת. לגבי הסיכויים, אני חושב שזה יצליח. אבל אף אחד לא יכול להיות בטוח.”

מרגרט עזבה את המטבח, אבל וולאדק ידע היכן היתה לפי הנקישה המתכתית באוזנו: בחדר השינה, מאזינה בטלפון הנוסף. לבסוף אמר, “לא אוכל לומר לך כעת, ד”ר ניקולסון. אתקשר אליך בעוד חצי שעה. אני לא יכול לעשות יותר מכך כרגע."

“עשינו עסק, אם־כן. אני אחכה כאן לצלצול שלך.”

הארי ישב ושתה את הקפה. היה עליו להיות מומחה בתחומים רבים כדי להסתדר, חשב.

מה הוא ידע על השתלת מוחות? במובן מסויים הרבה. הוא ידע שהחלק של הניתוח צריך להיות פשוט, אבל דחיית הרקמות היתה הבעיה. אבל ד"ר ניקולסון חשב שפתר זאת. הוא ידע שכל רופא איתו דיבר, ועד עתה דיבר עם שבעה מהם, הסכים שרפואית זה נשמע בעל סיכויים סבירים, ושכל אחד מהם נהג בזהירות כאשר הסיט את השיחה לשאלה, האם זה צודק.

זו היתה החלטתו, לא החלטתם, כולם אמרו זאת לעיתים, פשוט על ידי שתיקה. אבל מי היה הוא שיחליט?

מרגרט הופיעה בכניסה. “הארי, בוא נלך למעלה ונסתכל בטומי.”

הוא אמר בנוקשות, “זה אמור להקל עלי לרצוח את בני?”

היא אמרה, “כבר שוחחנו על־כך, הארי, והסכמנו שזה לא רצח. מה שזה לא יהיה. אני רק חושבת שטומי צריך להיות איתנו, כשנחליט, אפילו אם אינו יודע, מה אנחנו מחליטים.”

שניהם עמדו ליד העריסה בעלת המימדים המיוחדים, שהחזיקה את בנם, מסתכלים באור מנורת הלילה בשיער הארוך, המתרפק על הלחיים השמנמנות והשפתיים המשתרבטות מסביב הבוהן.

קריאה, הרכבת אוירונים, רכיבה על אופניים. כנגד שרטוט מהיר של פנים ופרץ מרגש של נשיקות מקריות, מתפנקות מדי פעם.

וולאדק נשאר שם את מלוא חצי השעה, ואז, כמו שהבטיח, חזר למטבח, והחל לחייג.

"הרשה לי להיות הראשון שמברך אותך על הצלחתך, פרופסור ברנקרנץ!"

המלך הוא עירום!

ה’פואנטה' בסיפורו של אסימוב ‘מותו של פלוי’?

זוכרים את סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן ‘בגדי המלך החדשים’?

הרשו לנו להיות אותו ילד קטן שצעק “המלך עירום!”

אין פואנטה ואין סיפור. גאון המד"ב צוחק לקוראיו המחפשים משמעויות שאינן קיימות.

הסיפור הוא תאור מצב בעל התחלה מד"בית וסיום שאינו מרשים, אינו מפתיע, והוא חסר משמעות נסתרת.

ליאור ולית' הרמתי, רמת־גן

לבבות אנושיים

אינני בטוחה שהבנתי את הפואנטה שבסוף הסיפור, את כוונת המחבר, אך אנסה להסביר: בסוף הסיפור מסכים הפלוי למסור את חמשת לבבותיו למחקר מדעי.

המשפט האחרון נראה לי עצוב מאוד. הפלוי הוא בן־אלמוות, לפלויים אסור לבתר את גופם. הפלוי שבסיפור נמצא על כדור־הארץ, הרחק מביתו־כוכבו. לפניו שתי ברירות (שהרי נחל אכזבה קשה ואחת דרכו למות): או שימות מוות רגיל ללא שיתוף בני מינו, או שיעבור על האיסור וימסור את גופתו למחקר, וכך ישיג (בזאת האמין) דבר־מה שהיה חשוב לו יותר מכל דבר אחר – העברת תמציתו הרוחנית לאחיו הפלויים על הכוכב. כך ישאיר זכר רוחני אחרי מותו. במשפט האחרון הוא בוחר בדרך השניה, ובזה הוא מראה רגש די אנושי. אף על פי שגופו שונה משל בן־אנוש, רגשותיו דומים. הוכחה נוספת היא האכזבה שנחל ושברון חמשת לבבותיו.

ייתכן גם שחמשת הלבבות הם מאוד אנושיים במבנה הפיסיולוגי שלהם, ומחקרה של מוד הוא לחינם…

דורית וינשטיין, חולון.

מלך המד"ב

קראתי בעניין רב את מאמרו של הנרי אונגר: ‘מה זה לא מד"ב’. סוף סוף קם אדם ומנפץ מספר מיתוסים, שאינם יאים לספרות מד"ב רצינית.

אכן, ספרו של פול אנדרסון, ‘גלמוח’, הוא כתיבה עלובה של אדם שרעיונותיו חומקים לו מעבר לפינה.

כקורא ותיק של מד"ב, נתקלתי לא פעם בספר “קלאסי”, שלאחר קריאה מעמיקה, לא מצאתי במה הוא זכה בתואר קלאסי (אחדים הגדילו לעשות וזכו גם ב’הוגו' ו’נביולה' היוקרתיים)

פעמים רבות בזו לי כשהזכרתי עד כמה אסימוב גרוע בכתיבתו. הטרילוגיה המפורסמת שלו, ממש משעממת. סיפוריו האחרים רוויים בגיבורים מתוסכלים וחסרי חן וברק, שהקידמה כאילו מפריעה להם.

לעומת אסימוב, אזכיר את קובץ הסיפורים ‘עיר’ של קליפורד סימאק, המשלב טכנולוגיה בפנטסיה, בצורה מעוררת כבוד. סימאק משתמש ברעיון הרובוטים, בצורה מושלמת לעין שיעור מזו של אסימוב.

לצד אסימוב, יש לציין את הסופרים פרדריק פול ורוברט סילברברג, ‘שער’ של פרדריק פול הוא אוסף של שטויות. ‘האיש במבוך’ של סילברברג הוא לכל היותר, ספר מתח עם קידמה טכנולוגית.

למען האיזון, חייב אני לציין מספר ספרים וסופרים, היכולים להיות מוכתרים בכותרת: מלכי המד"ב והפנטסיה.

בראש ובראשונה, חייבים להזכיר מלך ונסיך. המלך: ארתור סי. קלארק. ספריו ‘קץ הילדות,’ ‘אודיסאה בחלל’, ‘קיסרות האדמה’, ‘מפגש עם ראמא’, ‘הרוח נושבת מן השמש’, ‘מזרקות גן העדן’, שמים את קלארק במקום ראשון ובטוח.

הנסיך: רוברט היינליין. ‘גר בארץ נוכריה’, הוא ללא ספק, יצירה מבריקה מלאה עומק והומור. ‘עריצה היא הלבנה’, היא יצירה אחרת שעושה למען המחשב החושב דבר שאסימוב במאות ספריו, לא הצליח לעשות ואסור לשכוח את ראש השרים בממלכת קלארק, פרנק הרברט.

אין דבר דומה לשילוב מדהים של רוחב יריעה, פנטסיה ומד"ב כמו ב’חולית'. חבל רק שזו יצירה בודדה בטיבה משל סופר זה.

ולסיום, מדוע אסימוב תמיד מתפלא על שאינו זוכה ב’הוגו' או ‘נביולה’? מגיע לו?.

מרדכי פישל, באר יעקב

הערת העורך:

למען הדיוק, יש לזכור שאסימוב זכה בכל זאת בפרס ה’נביולה' עבור סיפורו ‘שקיעה’ (הפרס הוענק לו רטרואקטיבית מכיוון שחלוקת ה’נביולה' החלה רק ב־1965), שנבחר ע"' אגודת סופרי המד"ב של ארה"ב כסיפור הטוב ביותר שנכתב עד 1965. כמו כן, ספרו ‘האלים עצמם’ זכה בפרסי ה’הוגו' וה’נביולה' גם יחד, בשנת 1972.

מעניין לציין גם, שהנרי אונגר, אשר הקורא מרדכי פישל מסכים עימו בביקורתו הקשה על ‘גלמוח’ משוכנע שהספר ‘שער’ של פרדריק פול מבריק ומעולה. על כך נאמר כבר “על טעם וריח…”

לקנות סיפור פעמיים

אני מנוי על ‘פנטסיה 2000’ מגליון מסי 2, ורצוני לומר כמה מילים על החוברת. הציורים יפים, האיורים מצויינים – כל הכבוד: חבל שקשה לומר זאת על הסיפורים שלא זו בלבד שכמותם מתדלדלת מחוברת לחוברת, אלא גם רמתם יורדת. (טוב לפחות שאסימוב הפסיק לכתוב). בגליון מס' 19 תופסים הסיפורים פחות ממחצית ממספר העמודים. השאר זה תמונות ומאמרים – שעל שניים מהם הייתי מוותר, אם כי ייתכן שקוראים רבים סבורים אחרת. אך בהתחשב בכך שבנוסף לזה שני סיפורים שהופיעו בחוברת קראתי כבר קודם בספרים שהופיעו לאחרונה, נראה לי שזה מוגזם. אני קורא את כל המד"ב שיוצא לאור בעברית ומרגיז אותי שאני קונה דבר פעמיים!

נחום בן רחל, הוד השרון

באשר לפרסום ‘כפול’ של סיפורים: כעיקרון אנו נוהגים לפרסם מדי־פעם סיפור הנכלל בספר אחר, רק אם הפרסום הוא לפני הופעת הספר. בגלל העיכוב בהופעת גליון מס' 17, לפני מספר חודשים, שובשה במקצת כוונה זו וכך הופיע סיפור אחד אחרי שהופיע הספר. שני סיפורים אחרים (‘פרחים לאלג’רנון’ ו’החיפוש אחד אקוין הקדוש') הופיעו במקרה בספרים אחרים במקביל, וזאת מבלי שידענו על כך מראש (הם תורגמו עבורנו בנפרד, ולא נמסרו לנו ע"' הוצאות הספרים). כיום, כשמופיעות בשוק יותר ויותר אנתולוגיות, מתרבים המקרים שאותו סיפור מופיע במספר ספרים. כך, למשל ‘פרחים לאלג’רנון’ הופיע בקובץ ‘הטוב שבטוב’ וכן ב’מבחר הסיפורת הבדיונית', הסיפור ‘זירה’ מאת פרדריק בראון הופיע ב’מבחר הסיפורת הבדיונית' וגם בקובץ ‘מודל ראשון’ (הקיבוץ המאוחד) ויש עוד מקרים דומים, ובוודאי לא אחרונים. אין ברירה, אם הקורא נחום בן־רחל אכן קונה את כל המד"ב המופיע בארץ, צפויות לו עוד אי־אילו קניות כפולות כאלה...