אורסון סקוט קארד הוא סופר אמריקאי בן 29, שהחל לכתוב רק לפני ארבע שנים ונדמה לנו שהוא אחד הכשרונות העולים בתחום המד"ב בשנים האחרונות. מלבד כתיבת מד"ב משמש קארד כעורך הבטאון של… הכנסיה המורמונית בסולט־לייק־סיטי, ועובדה זאת איננה בלתי רלוונטית לסיפור שלפנינו. סיפורים מפרי עטו ראו אור על דפי חשובי המגזינים כמו ‘אנלוג’, ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’ ו’אומני'. קארד פרסם גם ספר באורך מלא בשם ‘שינה חמה’.
לא נתפלא אם במשך הזמן יתפוס קארד מקום מכובד בין סופרי הז’אנר החשובים של זמננו.
* * *
המגע הראשון היה שלֵוו, לא מרעיש, כמעט שלא הסב תשומת־לב; נחיתות־פתע סמוך לבנייני ממשלה ברחבי העולם, דיונים קצרים בשפות הילידים, ובעקבותיהם כריתת הסכמים המתירים לחייזרים להקים מבנים מסויימים במקומות מסויימים בתמורה לטובות הנאה מסויימות – שום דבר מרהיב. השכלולים הטכנולוגיים שהביאו עימם החייזרים שיפרו לכולם את החיים, אך השכלולים הללו היו כבר בהישג ידם של המהנדסים, והיו באים ממילא תוך עשור או שניים. והמתנה הגדולה מכל – מסע בחלל – התגלתה כאכזבה. החייזרים לא היו מסוגלים לנוע מהר־מן־האור. במקום זאת, היתה להם הוכחה מוחצת לכך שמסע מהיר־מן־האור איננו אפשרי כלל ועיקר. היתה להם סבלנות אין־קץ ואורך־חיים בלתי רגיל כדי להזדחל בקצב של צב בין הכוכבים, בעוד שבני אדם היו מתים מזמן לפני מימושו של מסע ראוי לשמו בחלל, ולו גם למרחק קצר.
כעבור זמן קצר נחשבה נוכחותם של החייזרים כדבר רגיל למדי. הם עמדו על כך שאין להם עוד שום מתנות, ופשוט ניצלו את הזכות שהקנה להם ההסכם לבנות את המבנים שלהם ולבקר בהם.
המבנים היו שונים זה מזה, אך היה להם דבר אחד משותף: לפי אמות־המידה של האוכלוסיה המקומית יכלו מבני החייזרים להיחשב בהחלט כבתי־תפילה.
מסגדים. קתדראלות. בתי־כנסת. מקדשים. כנסיות. בתי־תפילה, לא היתה שום טעות.
אבל שום עדת־מאמינים לא הוזמנה, אף כי כל אדם שבא התקבל בברכה אם רק היו במקום חייזרים באותה שעה, ונקשרה עימו שיחה נעימה, קשורה קשר הדוק לנושאי התעניינותו של המבקר. איכרים שוחחו על חקלאות, מהנדסים על הנדסה, עקרות בית על אימהות, חולמים על חלומות, תיירים על מסעות, אסטרונומים על כוכבים. אלה שבאו ושוחחו עזבו בהרגשה טובה, הרגשה שמישהו אכן ייחס חשיבות לחייהם – בא ממרחק של טריליוני קילומטרים, עבר שיעמום אדיר (חמש־מאות שנים בחלל, הם אמרו!) רק כדי לראות אותם.
אט־אט חזרו החיים לשגרה שלווה. נכון, המדענים המשיכו בתגליותיהם, והמהנדסים הוסיפו לבנות בהתאם לאותן תגליות, וכך התמורות אכן באו. אך ביודעם עכשיו ששום מהפכה מדעית כבירה איננה ממתינה מעבר לפינה, שקעו האנשים, רובם ככולם, באושר של חיי יום־יום.
זה לא היה כל־כך קשה כפי שחשבו.
וילארד קריין היה אדם בא בימים, אך שבע־רצון. אשתו לא היתה בחיים, אך הוא לא תיעב את הבדידות שפקדה אותו, שלא התנסה בה מאז שב הביתה ממלחמת וויאטנם עם חצי רגל חסרה, ומצא את נערתו ממתינה לו, עם הרגל או בלעדיה. את שנות הנישואין שלהם בילו בבית בשדרות סולט־לייק־סיטי אשר, כאשר עברו לשם, היה שריד בלה ומט־ליפול מהמאה שעברה, אך כעת היה דוגמה של שימור מזהיר של תקופה אצילה בארכיטקטורה. וילארד היה מצוי בתחום הנוח שבין עושר מכביד ועוני מכביד יותר; מספיק כסף כדי לספק מאוויים רגילים, אך לא מספיק כדי לפתותו לבזבזנות.
יום יום צעד מהשדרה השביעית ומרחוב ל' אל בית־העלמין הסמוך, שבו כמעט כולם היו קבורים. שם, באמצע בית הקברות, ניצב הבניין של החייזרים – חיקוי ארכיטקטוני ברור של מקדש מורמוני עתיק. פירושו של דבר שהיה זה בליל מפלצתי של סגנונות סותרים, אשר איכשהו, אולי בגלל מאמצים כנים, נראה בכל זאת יפה.
ושם הוא ישב בין המצבות, מתבונן באנשים שנקרו למקום, נכנסים ויוצאים מהמקום הקדוש אותו בנו החייזרים, באו, ביקרו ועזבו.
האושר משעמם עד־מוות, החליט וילארד באחד הימים. על כן, כדי לעורר איזה שינוי מרענן, החליט ליזום קטטה עם מישהו. לרוע המזל, כל מי שהכיר היה מדי נחמד כדי להתקוטט עימו. לכן החליט להתגרות באחד החייזרים.
כשאתה זקן, אתה יכול להרשות לעצמך כל דבר.
על כן הוא ניגש אל מקדש החייזרים ונכנס פנימה.
על הקירות היו ציורי־קיר, תמונות, מפות; על הרצפה פסלים; המקום נראה יותר כמוזיאון מכל דבר אחר. היו מקומות ישיבה מועטים, ולא היה זכר לחייזרים, מה שלא היה אסון גדול – עצם ההחלטה על העימות היה בה כדי גיוון מרנין, גם בלי להוציאה אל הפועל. וילארד טייל לו בין המוצגים, מציין לעצמו בגאווה את איכותן הגבוהה של העבודות שהחייזרים בחרו להציג.
אך היה שם חייזר, בכל זאת.
“בוקר טוב, מר קריין,” אמר החייזר.
“איך, לכל הרוחות, אתה יודע את שמי?”
“אתה יושב לך בוקר־בוקר על מצבה ומתבונן באנשים הבאים ויוצאים. מצאנו שאתה מקסים, ושאלנו על־אודותיך בסביבה.” תיבת־הקול של החייזר תוכנתה כהלכה – קול חם, ידידותי, מגלה עניין. וילארד היה זקן מדי ותשוש מחידושים מכדי להסתקרן ולהתלהב מהדרך בה החליק החייזר על הרצפה ונמרח על הספסל שלידו, כמו פיסה גדולה של אצת־ים, מתנועעת בכוחות עצמה.
“רצינו מאוד שתיכנס פנימה.”
“אני בפנים”.
“ומדוע?”
כעת, משנשאלה השאלה, שיקוליו נראו לו ברורים לחלוטין, אך הוא החליט לשחק את המשחק עד הסוף. מדוע לא, ככלות הכל? “באתי להתגרות בך.”
“אלוהים,” אמר החייזר באימה מדומה.
“יש לי כמה שאלות שמעולם לא עניתם עליהן לשביעות רצוני.”
“אם כך, אני מאמין שיהיו לנו כמה תשובות.”
“בסדר גמור, אם כן.” אבל מהן השאלות שלו? “עליך לסלוח לי אם מוחי דפוק במקצת. המוח מת קודם, כידוע לך.”
“ידוע לנו.”
“מדוע בניתם כאן מקדש? מה פתאום אתם בונים כנסיות?”
“מר קריין, על כך ענינו כבר אלפי פעמים. אנחנו אוהבים בתי־תפילה. לדעתנו הם הביטוי היפה והנאצל יותר של הארכיטקטורה האנושית.”
“אינני מאמין לך,” אמר וילארד. “אתה מתחמק משאלתי. אנסח זאת אחרת. איך זה שיש לכם זמן לשבת ולשוחח עם מטומטמים זקנים מסויידים כמוני? אין לכם משהו יותר טוב לעשות?”
“אנו נהנים עד־מאוד מחברת בני־אדם. זוהי דרך נעימה מאוד להעביר את הזמן אשר אחרי שנים כה רבות מהווה נטל לא קטן על… הממ… כתפינו.” והחייזר עשה תנועה משעשעת באחת השלוחות דמויות־הגף שלו, דבר שגרם לוילארד לצחוק.
“ממזרים חלקלקים אתם, לא כן?” חקר, והחייזר צחקק. “אז אנסח זאת שוב אחרת, והפעם בלי התחמקויות, או שאגיע למסקנה שיש לכם מה להסתיר. אתם דומים לנו לא במעט, נכון? יש לכם אותם מכשירים, אבל אתם יכולים לנסוע בחלל בגלל שאתם לא מתפגרים בגיל מאה שנים כמונו; מלבד זאת אתם עושים פחות או יותר כל מה שאנחנו. ובכל זאת…”
“תמיד יש ‘בכל זאת’,” נאנח החייזר.
“ובכל זאת. אתם עוברים את כל המרחק הזה כדי לבוא הנה, וזה לא בדיוק ‘הרחוב הראשי שביל החלב,’ וכל מה שאתם עושים זה לבנות את המקדשים האלה בכל מקום, לשבת מסביב ולפטפט עם כל אידיוט שנכנס פנימה. אין בזה הגיון, אדוני, שום הגיון.”
החייזר זלג בעדינות לעברו. “התוכל לשמור סוד?”
“אשתי המנוחה היתה משוכנעת שהיא היתה האישה היחידה עימה שכבתי בימי חיי. יש סודות שאני יכול לשמור.”
“אז הנה לך אחד כזה. אנו באים הנה, מר קריין, כדי לסגוד.”
“לסגוד למי?”
“לך, בין היתר.”
וילארד פרץ בצחוק רם ומתגלגל, אך החייזר נראה (כפי שרק חייזרים יכולים להֵרָאות) כן וגלוי־לב להפליא.
“שמע, אתה רוצה לספר לי שאתם סוגדים לאנשים?”
“הו, כן. זהו חלומו של כל מי שמעיז לחלום על כוכב־מולדתי. לבוא הנה ולפגוש יצור־אנוש אחד או שניים, ואחר כך לחיות את הזיכרון לנצח.”
פתאום זה לא שיעשע עוד את וילארד. הוא התבונן מסביב – האמנות האנושית בתצוגה מרהיבה, כל המבנה, בחירת בתי־התפילה… “אתה לא מתלוצץ,” אמר.
“לא, מר קריין. נדדנו במרחבי הגלקסיה משך כמה מיליוני שנים בסך הכל, פוגשים כל הזמן גזעים חדשים ומחדשים הכרויות עם ישנים. האבולוציה היא דרך חתחתים עתיקה ומייגעת – חיים על בסיס־פחמן מובילים תמיד לתבניות מסוימות וצורות מסוימות, למרות העובדה שאנחנו נראים לכם שונים עד כדי תעוב…”
“לא נורא, אדון, קצת מכוערים, אך לא נורא…”
“כל ה… אנשים כמונו שראיתם – ובכן, לא כולנו באים מאותו כוכב־לכת, בניגוד להנחה הרווחת בקרב המדענים שלכם. לאמיתו של דבר, אנחנו באים מאלפי כוכבי־לכת. אבולוציה נפרדת, עצמאית, המובילה ללא־רחם לתוצאה הסופית – אנחנו. תופעה אחידה באופן מוחלט, או כמעט מוחלט, ברחבי הגלקסיה. אנחנו המוצר מוגמר הטבעי של האבולוציה.”
“אם כך, אנחנו הננו החריגים.”
“אפשר לומר. כי במקום כלשהו לאורך המסלול, מר קריין, אי־שם בנבכי העבר שלכם, סטתה האבולוציה של כוכב־הלכת שלכם מהנתיב הרגיל. היא בראה משהו חדש לחלוטין.”
“מין?”
“לכולנו יש מין, מר קריין. בלעדיו, כיצד ישתבח הגזע וישתפר? לא, החידוש שלכם, מר קריין, היה המוות.”
לא היתה זו מילה קלה בשביל וילארד. אחרי הכל, אשתו היתה יקרה לו מאוד. והוא היה יקר לעצמו אף יותר. המוות כבר בצבץ לנגד עיניו בהתקפות סחרחורת, קוצר נשימה, ותשישות שסרבה לפנות מקומה לשינה.
“מוות?”
“אנחנו לא מתים, מר קריין. אנחנו מתרבים על ידי התפצלות קטעים שלמים מגופנו, בעלי ד.נ.א. זהה. שמעת על ד.נ.א?”
“למדתי באוניברסיטה.”
“גם אצלנו, כמובן, כמו אצל כל החיים ביקום, האינטליגנציה מועברת בד.נ.א לא במוח. אחד ממוצרי־הלואי של המוות הינו המוח. אנחנו מתפצלים וכל פרט, על כל הוויתו וזכרונותיו, ממשיך לחיות בתוך ילדיו, הבנויים מעצמו ובשרו, אתה מבין? אני לא אמות לעולם.”
“יפה מצידך,” אמר וילארד, חש עצמו מרומה באופן מוזר, ותמה מדוע לא ניחש בעצמו.
“וכך הגענו הנה ומצאנו אנשים שלחייהם יש קץ, המתחילים כיצורים לא מפותחים, נטולי זכרון, וכעבור פרק זמן קצר להדהים, מתים.”
“ולכן אתם סוגדים לנו? באותנ מידה יכולתי לסגוד לחרקים המתים דקות אחדות אחרי היוולדם.”
החייזר צחקק, ווילארד תיעב את צחוקו.
“בשביל זה באתם הנה? להזין בנו את עיניכם?”
“למה עוד נוכל לסגוד, מר קריין? אף שאיננו מוציאים מכלל אפשרות את קיומם של אלים בלתי־נראים, מעולם לא המצאנו כאלה. מעולם לא מתנו, אז בשביל מה לחלום על חיי־אלמוות? כאן מצאנו אנשים שידעו כיצד לסגוד, ולראשונה התעוררה בנו התשוקה להוקיר ולעבוד יישויות נעלות.”
וילארד חש את פעימות ליבו, וחשב על זה שליבו שלו יפסיק לפעום בעוד שלחייזר לא היה לב בכלל, ולא היה לו שום דבר שיפסיק לפעול אי־פעם. “נעלות? לעזאזל?!”
“אנחנו,” אמר החייזר, “זוכרים הכל, החל מהתעוררותו הראשונית של האינטלקט ועד לרגע זה. כאשר אנו ‘נולדים’, אם אפשר לכנות זאת כך, אין לנו צורך במילים. מעולם לא למדנו לכתוב. פשוט החלפנו בינינו ר.נ.א. מעולם לא למדנו ליצור יופי שישרוד אחרינו לזכרנו, כי שום דבר לא מאריך ימים יותר מחיינו. בחיינו אנו מספיקים לראות את התפוררתו של כל מעשה ידינו. כאן, מר קריין, גילינו גזע הבונה פשוט מתוך שמחת־יצירה, גזע היוצר יופי, כותב ספרים, הממציא חיים של אנשים לא־נודעים פשוט כדי להסב עונג לאחרים, היודעים שמספרים להם בדיות. גזע שממציא לו אלים בני־אלמוות לסגוד להם, וחוגג ומפאר את מותו שלו בהוד והדר. המוות הוא יסוד כל הנשגב שבאנושות, מר קריין.”
“ממש,” אמר וילארד במרירות. “אני הולך למות, ואין בזה שום דבר נשגב.”
“הרי אינך מאמין באמת במה שאתה אומר, מר קריין,” אמר החייזר. “איש מכם אינו מאמין. חייכם בנויים סביב המוות, מרוממים ומקלסים אותו. נכון, משתדלים לדחות אותו ככל שאפשר, אבל מפארים אותו. בספרות הקדומה ביותר, מותו של הגיבור הוא רגע השיא המרגש ביותר. זהו המוטיב החזק ביותר.”
“אותן יצירות לא נכתבו על ידי אנשים זקנים עם גוף נרפה ולב חלוש הפועם רק כשמתחשק לו.”
“שטויות. מכל דבר שאתם עושים עולה ריח של מוות. ליצירות השירה שלכם יש התחלה וסוף, ומבנה שמציב גבולות לעבודה. לציוריכם יש קצוות, המציינים היכן מתחיל ומסתיים היופי. פסליכם מבודדים רגע בזמן. המוסיקה שלכם מתחילה ומסתיימת. כל מה שאתם עושים הינו בן־תמותה – הכל נולד, והכל מת. ובכל זאת אתם נאבקים נגד המוות. בניתם מאגרים אדירים של ידע באמצעות ספריכם הסופיים ומילותיכם הסופיות. אתם שמים כל דבר במסגרת; כל דבר בשבילכם נולד ומת.”
“טרוף המוני, אם כן. אך זה לא מסביר בכלל מדוע אתם סוגדים לנו. לבטח באתם הנה כדי ללעוג לנו.”
“לא ללעוג לכם. לקנא בכם.”
“אם כן מוּתוּ. אני מניח שהפרוטופלאסמה של גופכם, או מה שזה לא יהיה, איננה בלתי פגיעה.”
“אינך מבין. בן־אדם יכול למות – אחרי שהוא מתרבה, וכל מה שידע וכל מה שהוא היה ימשיך לחיות אחריו. אבל אם אני אמות, לא אוכל לשכפל את עצמי. הידע שלי ימות אתי. זוהי אחריות נוראה. איננו יכולים לקחת זאת על עצמנו. אני הנני כל הציורים, הכתבים והשירה של מיליוני דורות. מותי פירושו מותה של ציווליזציה. אתם עיצבתם את עצמכם בהעדר חיי נצח והישגתם גדוּלה.”
“ולכן באתם הנה.”
“אם בכלל יש אלים, אם בכלל יש ביקום, אתם הנכם אותם אלים. בידיכם הכוח.”
“אין לנו שום כוח.”
“מר קריין, אתם נהדרים.”
והזקן הניד בראשו, קם על רגליו בקושי, דידה החוצה מהמקדש ופסע לאיטו אל בין הקברים.
“אתה מספר להם את האמת,” מלמל החייזר למישהו לא מוגדר (לדורות העתידיים שלו עצמו, אשר יזדקקו לזכרון המלים שנאמר), “ואתה רק מקלקל את המצב עוד יותר.”
היה זה רק שבעה חודשים מאוחר יותר, ומזג האוויר לא היה עוד אביבי, אלא סער ברוח מקפיאה של סוף הסתיו. העצים בבית העלמין לא היו צבעוניים עוד, הם עמדו חשופים בשלכת, למעט עלים חומים פה ושם. ושוב טייל וילארד קריין בין הקברים, ידיו לופתות את קבי המתכת שהעניקו לו, בגילו המופלג, ארבע נקודות של שווי־משקל במקום השתיים הרופפות ששרתוהו יותר מתשעים שנה. פתיתי־שלג בודדים נסחפו בעצלתיים מטה, ורק מדי־פעם חטפה אותם הרוח וסחררה אותם במחול־שדים נעדר קצב וכיוון.
וילארד טיפס במאמץ על מדרגות המקדש.
בפנים המתין לו חייזר.
“אני וילארד קריין,” אמר הזקן.
“ואני חייזר. שוחחת אתי – או עם ההורה שלי, אם תרצה – לפני חודשים אחדים.”
“כן.”
“ידענו שתשוב.”
“באמת? אני נדרתי שלעולם לא אבוא שוב.”
“אבל אנחנו מכירים אותך. אתה מפורסם בינינו, מר קריין. יש לנו מיליוני אלים על פני כדור־הארץ לסגוד להם, אך אתה הנאצל מכולם.”
“אני?”
“כי רק אתה חשבת להעניק לנו את המתנה הנדיבה מכל. רק אתה מבקש לתת לנו להתבונן במותך.”
דמעה זלגה מעניו הממצמצת בכבדות של הזקן.
“זאת הסיבה לבואי הנה?”
“האין זה נכון?”
“חשבתי שאני בא הנה כדי להטיל קללה על ראשיכם, ממזרים ארורים שכמוכם, באים ללעוג לי בשעות חיי האחרונות.”
“אתה בא אלינו.”
“רציתי להראות לכם עד כמה מכוער הוא המוות.”
“אנא. הראה לנו.”
ואכן, למראית־עין מתוך רצון לציית לבקשתם, חדל ליבו של וילארד לפעום, והוא קרס תחתיו על רצפת המקדש.
כל החייזרים זרמו פנימה, מצטופפים סביב, מתבוננים בו נלחם על נשימתו.
“אני לא אמות!” הוא לחש בפראות עם כל נשימת ייסורים, פניו מתקשחים בגבורת המאבק לחיים.
ואז הזדעזע גופו ונדם.
החייזרים כרעו שם במשך שעות בסגידה אילמת, בעוד הגופה מתקררת. ואז, לבסוף, מכיוון שלמדו זאת מאלוהיהם – המילים חייבות להיאמר בכדי להרשם בזיכרון – דיבר אחד מהם:
“מה יפה,” אמר ברכות. “הו, אלי,” הוסיף בחרדת־קודש. והצער כרסם בהם, היגיון שבידיעה שמתת־שמיים הגדולה מכל היתה לנצח מחוץ להישג־ידם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות