בספרות כתיקנה של עם יושב על אדמתו היתה תנובה רבת־שנים של סופר כקבק מכונסה מכבר בהוצאה סדורה עם מבוא לכתבים ותולדות הסופר – דוגמת מה שמוצאים אנו בכתבי הרוסים, הצרפתים וגם אצלנו לגבי קלסיקאים של דורות עברו. לא כך הדבר, כשיש לצאת ולחפש אחר ארבע עשרות שנות עבודתו הפזורות של קבק בהוצאות שונות – מ"תושיה" ועד “דביר” ומ"מוריה" ועד “מצפה” ו"שטיבל". הדברים אמורים כדי לציין את העובדה המצערת, שכל הבא לכתוב על סופר בערוב־יומו, נאלץ לנחש על אחריותו, כי אין גישה סלולה לפניו.

והרי ידוע לכולנו, כי קבק החל כרומנסיטן של תקופת התחיה ובדרך זו המשיך: ב"לבדה" של קבק התחילו בני־דורנו להרגיש בהתחדשות ההכרה הלאומית ומאז זכה המספר לחבוק בזרועותיו תקופה הרת־עולם בחיי עמנו בכל המובנים. אף זאת אוסיף: גם במראהו היה משום דמות מרכזית – ראש שיבה רכוב על כתפיים רחבות והפה המשורטט באופי גברי – כולו מראה רומניסטן, אומר כבוד ואמונה בתעודה הספרותית שנפלה על שכמו.

אף־על־פי־כן, בעייתו של קבק בעינה עומדת בפנינו – זו הבעיה שחוט פתרונה עלול להביאנו עד מיצוי המאבק הספרותי־האישי המושקע בסיפוריו וממילא גם למיצוי הגורמים שבלמו את התפתחות סיפורנו החדש ופעמים התיצבו כמכשול שאין לעבור עליו. הבעיה היא – האחדות שביצירה, אחדות המקום ואחדות הזמן, האחדות האקלימית המבריחה את היצירה, שאינה נוחה להתפזר על “שבעה ימים”.

ואחדות זו במה היא תלוייה? – דומה כי שלובה ואחוזה היא בכוח־העומס של הנושא. למשל: אם תקום בת־מושבה, נאווה וברה, ותשא באזנינו משא ברוחו של ירמיהו הנביא – הרי לא תיאמן עלינו… ואם יעמוד הטוב בחלוצים שבקיבוץ ויקבל עליו את תיקונו של העולם – הרי יכזב… נמצא, כי לכל נושא יש כוח־עומס משלו, ואם העמדת אותו במרכז העלילה מקומו ונסיבותיו, הרי הוא עשוי לשאת את האחדות המבוקשת; – כיוון שלא נמצא לו המרכז המתאים או הוצא מגדרו – בטלה האחדות והיצירה מתמוטטת.

חבלים אלה שהיו קשים לרוב הסופרים שלנו בני־זמנו, ניכרים ביותר בקבק ולא כבעיה לסיפור אחד אלא כמאבק מדעת, מתמיד ורצוף. יתר על כן: נראה לי כי קבק קיבל עליו להיאבק בגורם זה בעקיבות עקשנית. כיוון שהחל בלבטי התחיה, נראה לו כי תעודתו היא להעלותם עד לתיקונם הסופי; וכיוון שנתרחשו בו מעשי דורו – תחיה ברוח ובתנועה עברית, פגישה עם המערב ולבסוף עם הארץ – “החוף והמדבר” – מה תעודה נאה יותר לו לסופר, מללכד את יצירתו כציר של המעשים האלה! – ובפרט אם הסופר הוא “רעיוני” ולא די לו, מבחינתו האורגאנית לא די לו, בסיפור לשמו אלא תכלית רעיונית נחוצה לו. ומסתבר, כי אמנם כך ראה קבק את יעודו הספרותי והבין אותו, ולפיכך שלח את גיבוריו על פני “ארץ רבה”…

שרה, העבריה השלמה עם התחיה מ"לבדה", עדיין היא מדומדמת כשרה האחרת ב"דניאל שפרנוב"… זינר הפסל מ"הניצחון" מגולגל לארץ, כחלוץ החיפושים האמנותיים, “בין ים ובין מדבר”… החוט המקשר כל אלה – נערה ארצישראלית, והיא עתידה להיות כאן גם אחת הגיבורות הראשיות – כבד ממנה המשא שהוטל עליה. אמנם המספר רואה לנגד עיניו יעוד ברור כלשונו: “בספר זה הגיע המחבר אל תחנתו האחרונה בדרכו, אשר יצא אליה לפני כשלושים שנה ברומאן “לבדה”. בטיטראלוגיה שלו, המסתיימת ברומן זה, צייר המחבר אנשים שונים וסביבות שונות, בין שעמדו בתוך תנועתנו הלאומית ובין שעמדו מחוצה לה”. – הווי אומר: לא רק אחדות של יצירה בפני עצמה אלא אחדות של דרך ותקופה – רואה קבק לנגד עיניו.

ומדוע אני מדגיש נקודה זו? – כי קבק בא לסתור בכך את ההנחה “שהטנדנציה ביצירה מקלקלת את השורה”; – טענה זו בה השתדלה הבקורת הספרותית, לקצץ את כנפיו של מספר הריאליסטי, בלי להציע לו ברירה אמנותית אחרת, כיצד להרים את משא תקופתו “בטבורו”. – האם צדק קבק בהבנת יעודו ברוח זו? – מבחינה מוסרית ודאי שכן; מבחינה אמנותית לא תמיד הצדיק, ואולי מן הנמנע היה שיצדיק את כוונתו.

עם זאת העובדה שהיתה לו נקודת־מוצא רעיונית לא הכזיבה והיא שהביאה אותו לבסוף גם לכיבושים אמנותיים, אשר באמצעותם הוכיח את האמת הספרותית שהיא: כל העומד על קרקע של רעיון מוסרי חזק והכרת אחריות גדולה, עתיד ביום מן הימים למצוא גם את מרכז־הכובד, בה ירים את היצירה עצמה –

הערנו בדרך אגב, כי קבק גם בחיצוניותו נראה בעל כתפיים רחבות ותווי– פנים בולטים ומשורטטים בחוזק; גם מאלה התקבל הרושם כי הוא עצמו עשוי לשאת בהתמדה במשך שנים רבות בחיפושים אחר הנשוא המרכזי ונושאו גם יחד. אמנם ניסה בכה – ולא מצא – – ניסה בכה ולא עלה בידו… פה קסם לו בדרך החיפושים משהו טולסטואי ושם טורגנייבי, מפינה נסתרת משך החן של הרומאן הצרפתי של פייר לוטי… עדיין נתפש קבק המספר, לאמצעים שנראו שגורים ומיושנים במקצת לטעמנו – אהבה שאינה משכנעת ביותר, עם שיש עמה מריכוז הנוף ומהלך־הרוח האלגי של “ימים חולפים”; משחק שיבה של הגברות עם קמטי אשה שגמלה – המלודיה של האהבה קיימת, אך אין בה משום רטט החידוש. בכך קבק נאמן למקור יניקתו מבארות זרים, עם שהוא יודע כי הוא עומד בפני שבירת כלים.

עדיין מלווה אותו האמונה, כי האינטליגנציה בעלת החושים המעודנים (בנוסח רוסיה הישנה), אך היא מסוגלה לשאת עליה את משא הרגשות הנעלים שבעלילת האהבה ואכזבתה (ואמנם בנשים הללו מהשכבה האינטליגנטית הוא מצליח ביותר). – עם זה שוב אינו יכול להתעלם מהעובדה, כי בינתיים עלו מעמדות חברתיים בעלי כוח־עומס עממי, חסון ועז הרבה יותר מהמעמד האינטליגנטי (גם ביהדות); וזה בפרט לאחר שהספרות הרוסית חשפה את השכבות העממיות הללו.

אמנם הסופר־האינטליגנט עדיין סירב להתבטל ובעיקר לנוכח העובדה, שהוא הוא אשר עמד במרכז התחיה העברית והוא שנשא על כתפיו את חיבת־ציון ויורשתה – הציונות המדינית. לכך, שמר גם קבק אמונים זמן רב לאינטליגנציה הזאת, אף־על־פי־שדניאל שפראנוב כבר תעה בעולם מסוכסך של דיבורים ואידיאות ערטילאיים ואף־על־פי־שההליכה למזרח תוך פרידה סמלית מן המערב, לא היתה עשוייה עוד לשקף בשום פנים את המהפכה הגורלית אשר הניעה את העם לבנות לעצמו מולדת.

קבק הכיר בכך, אך עדיין היה תועה: העלייה לארץ האבות והאידיאה האישית (או “האלוהים”) – האם הם חד? ניסה קבק למצוא את סיפוקו באפרתי – גיבור מעוט־דברים; ניסה לשים בפיו אילו מילים על הציביליזציה והפשרה בינה ובין העבודה – ויצא מטושטש מאוד. – הרי שוב קרע שאין לאחותו בדברים בלבד, כי מחפש הוא לו אחדות משלו, ממין חדש. משל למה הדבר דומה? לחוטב עצים ביער, שאתה בא לדון עמו בבטהובן. אמנם לאיש־היער יש אוזן לציוץ ציפור ולרחש ענפים, אך אין זה גורע ממנו כלל, שבטהובן לו כספר החתום. הוא הדין לגבי אפרתי: הוא חושב וכבד־ראש, אך הווייתו עומדת בסימן של שיבה אל ערכי יומיום נורמאליים־פשוטים – לחליבת פרה ולגידול בצל – ממילא מוקדם לתלות בו מה שאין בו ומה שהוא עצמו הצניע בחובו עד לעת־מצוא – –

מכאן שלא נמצאה לו לקבק מדרגת האחדות של היצירה ביצירות הביניים; אך האם יצא מהן וידיו על ראשו? – לא. הוא יצא מהן עשיר משהיה במטען נסיוני חשוב. מעתה מכיר היה, כי נטל עליו להוסיף ולחפש גורם עם כוח־עומס, העשוי לשאת עליו את משא האידיאה הגדולה של כיסופי ישראל־סבא, על ההיקף והעומק ההיסטוריים של קורותיו. – הווי אומר: שחרור מדברי פולמוס משעמם של בני־זמנו וחיפוש אחר תיאום הארמוני בין הנושא והנשוא.

במלים אחרות: קבק לא הסכים למצב זה ללא־מוצא – והוא המשיך לחפש אחר אילן לתלות בו את הגות־נפשו העליונה. פולמוס הדברים כבר נשתחק לו ואבק האידיאות בנות־זמנו הכזיב, כל עוד לא הפכו למטבעות ולהרגלים שטבעו וקבעו החיים החדשים עצמם. בו בזמן הישות היהודית־ההיסטורית אינה פוסקת ללחוש לו, כי יש אלוהים ויש אידיאה עליונה – והם מתחת לדברים המתרחשים או מעל להם, הם נסתרים ועליונים. לגביהם אין הבדל במימד הזמן – עבר ועתיד לגביהם היינו הך, כי נצחיים הם.

אפשר כי גם ישיבתו בירושלים השפיעה להגביה את רוחו לחיפושים הללו, כיוון שלא פסק לשאול: הרצון מנין – – אמונה מה טיבה – – קרבן מה מהותו – – האני הפילוסופי מהו – – מאבק־דברים שבפולמוס זמנו, התרומם קבק להסתכלות פילוסופית בחידה ההיסטורית של קורות עמו. אם יש צורך להוכיח את הדברים, הרי לשמחתנו הגיע קבק עצמו לביטוי ההנחה הזאת. עומדים אנו ב"שלמה מולכו" שהגיע לגליל: “ההרים נגשו אליו בהודם ובמוראם… שממון ודממה בארץ, שממון ודממה בשמים, נוראי־הוד, איומי יגון… על האדמה עלה לא רעד, זבוב לא פרח, צרצר לא שרק… זיקית גדולה אחת גלמודה ומאובקה עמדה על אבן בלי־נוע, כמתאמצת להעלות על זכרונה דבר־מה שנשכח ממנה פתאום” –

כאן מתחוור לו לקבק: שלמה מולכו וקארו, אלקבץ וישראל ג’ארה – קבוצה מפוארת זו של מקובלים בצפת של המאה ה־ט"ז, יש בה כוח־העומס הדרוש לשאת בכיסוף הגאולה, בשלמות־יתר מבני־זמנו הוא, חרף כל האמצעים האמנותיים והפסיכולוגיים העשויים לתרץ כביכול את החולשה. תאמרו: ההיסטוריה מסייעת בידי מולכו, הפרספקטיבה ההיסטורית הניתנת לסופר – – ההיסטוריה כבר הלבישה את מולכו באיצטלה כזאת, שאפשר לו להתעופף בין פורטוגאל וצפת, בין יהדות ונצרות, בלי שנרגיש בקרעים… אף את הקרעים שבנפשו נראה אותם כנפתולים אישיים גדולים. – על כל פנים, ידו המחוננה של קבק היא שגיששה ומצאה כאן את האחדות, אשר בה סודה העליון של היצירה. –

כיוון שהמשיך להתרכז בהגותו זו שבהסתכלות, התחיל להשתזר מתחת ידו סיפור שני: "עם השכמה לפני זריחת החמה יצא ישו יחידי אל השדה. חביב עליו טיול זה ביחידות עם חשכת שחרית בשדה – – – " אכן, עדיין אומץ־לב רב נחוץ לו לסופר עברי, כדי לפתוח מחדש בחידה סתומה זו, אשר לגבי נוצרים הריהי כנתונה משמים, ואילו לגבי היהדות היא אבר חי מאבריה. ודאי שגם הכשרת נפש נחוצה, ולא קבק האיש אשר יגש לנושא תוך גירוי של אומץ־לב ועזות בלבד. עם ההכרה, שאינן מצויות לו דמויות עם כוח־עומס רב בחיי ההווה – נפנה הסופר אל עבר רחוק; עם ההבנה, שההתגעשות הריאלית מסביב עדיין לא הצטללה, אינו רואה ברירה לעצמו אלא להזקק למרחקי היסטוריה.

אכן, זה שלב שני אחר שלמה מולכו ומרחיק אף מעמיק יותר בנבכי ההיסטוריה (במשעול הצר"). – כאן סוף־סוף לבוש האדם בר־החלוף בכל הרקמה והשש האנושיים־הלאומיים. כאן מתרכזות לבסוף קרני האור סביב לבחירה של ההיסטוריה – למשיחה. כאן מזדכך הטהור מן הסיגים ואנו נמצאים באווירה, בה האמת אחת והצדק הוא אחד והמוסר אחד לכל דורות אנוש. קבק חש לו מפלט הלום תוך מאמץ נפשי גדול, שלא לשכוח את “צידו” היהודי, ולא לאבד את תפיסתו הריאליסטית במבוכים אלו של התחדשות האמונה.

אין אנו באים בזה לומר בקורת על ספר, שהוא פרי מאמץ נפשי פנימי (ולא רק חקר מדוקדק), אף שמחובתנו לרמז כי המיצוי הפילוסופי־הרומאניסטי של ההווייה המופלאה הזאת לא בא כאן לידי גמר – אם משום רתיעה מובנת ואם משום “המשך או סוף יבוא” שבמחשבה… על כל פנים, יש דפים גדולים בפרשה, המדהימים אותנו ביפיים: ההליכה על יוחנן… הסעודה בבית לוי בן־חלפי – מראות נפלאים הם העשויים להשיב את נפשנו, לאחר השיחות הממושכות והממורטות עם שמעון הגוץ ועם יהודה. יתר על כן: האחריות העמוקה המרחפת על פני ספר זה כשלעצמה אומרת, כי לא תמיד ניתן לבאר “מעשי־בראשית” ב"לשון בני־אדם"…

וכיוון שמעביר קבק הווייה היסטורית נעלה אל רקע ריאליסטי – הרי ניתנים לו גם הילדים בילדותם ונשים בחוויותיהן הגלויות והסמויות – מרים… טביתא… הנסיכה ג’וליה ושרה – רבות הן כאן הנשים הטראגיות שקבק מתאר אותן בהערצתו הגברית לאשה. והילדים? – אפשר עמד לו נסיון ההוראה, בה נשא קבק כל ימיו, ומכאן ידיעתו בשיחם־ושיגם של ילדים, בצערם ובשמחתם: “מה אתה עושה כאן? – הילד לא הרים אליה את עיניו – – מפני מה אינך משחק? – ככה. – רטן הילד. – מה ככה ולמה ככה? – הילד שתק. – מפני מה אינך רוצה להביט עלי? – – ככה…” – זה שיחם ודרך הגותם של ילדים בימינו כבימי קדם.

זו דרכו הארוכה והנאה של קבק. מחיפושים קשים בהווה – מפלט אל ההיסטוריה. מהקונפליקט האינטליגנטי־העברי־הציוני של פרץ סמולנסקין, או החדש יותר של ברשדסקי, – העפיל ועלה. כנראה… בזו אחר זו החלו מרמזות עליו המוריה וגולגותא, תוך היותו אוזר את כוחותיו להוסיף ולהעפיל. מדרך מיסתורין של צפת בתור־הזהב שלה אל קדמותה של ירושלים – ועל סיפה של ירושלים התוססת עמד מהסס – – דרך נאה היא וחדורה יעוד ספרותי, מסולסלה בחשיבות ספרותית ונקיית־דעת, שאינה מצוייה בימינו – זו אצילותו של הסופר העובד ליצירה עבודה לשמה.