יש המונים בספרותנו, כי אינה “מספרת” כפשוטה – חושבת ומחטטת… כל עוד מרחפים הסופר והקורא על פני השטח, דהיינו – קצת סנטימנטאליות, ארוטיקה, קצת טבע וריאליסטיקה “רשמית” (“מותרת”) – הכל שפיר. – הסופר לא הזיק והציבור לעיתים גם נהנה… מרגע שצלל הסופר למטה מהשטח, מיד מתהפך הגלגל והוא נעשה חשוד: הוא מחטט… יבש הוא… הוא חייב רק לספר… “כמו הסופר הלועזי”… כאילו הנחה מוסכמת היא, שהסופר הצרפתי או האנגלי אינו חושב וכל מלאכתו אינה אלא לספר שעשועים. פראנס וגאלסוורתי, רולן ומאן – הרי ודאי שהם חושבים – אלא כאן פועלת אולי שלא מדעת הסלחנות כלפי אלה החושבים מחשבות שאינן נוגעות לנו ואולי זה הקוץ שבאליה: המחשבות הנוגעות לעצמו ובשרנו.

כאן יש להחזיר לפחות חלק מן הטענה כלפי האינטליגנציה המבקרת ולומר, כי היא המעדיפה להשאר זרה למחשבתנו. ברי, כי המחשבה שלנו אינה פרי שאול מכלים זרים, אלא בראש כל פרי נסיון־חיים מיוחד שלנו – פרי הסתכלות בתנאי מקום וזמן ואקלים מיוחדים שלנו – וכיצד אפשר לגזור עליה? המחשבה העברית אשר עליה מדובר בזה אינה פרי השכל או המדע האובייקטיבי, כי אם ובעיקר פרי נסיונו של דור אשר הסופר מתייחס עליו וכיצד נדרוש להפריד בין הדבקים? – יתר על כן: כאן טמון גם סוד גישתי אני לסדר שיחותי, בו לא “גודל” הסופר או המשורר קובע, אלא היותו טיפוסי לסביבה המתהווה ולמחשבתה, אשר בכוחה תרם להתהוותה של יצירתנו.

הרינו מניחים איפוא, כי ביסודה של היצירה, והיצירה היפה בכלל, מונחה “גם” המחשבה ולאו דווקא המחשבה החיובית, בה היתה רוצה אולי הציבוריות שלנו, אלא המחשבה הנובעת מראייה סקפטית, שאינה מסכימה לחפות על האמת. ואמנם אי־שם בסיפורו של ראובני נמצא מילים שנונות מפי סופר פלוני, גדליה ברנצ’וק – דהיינו “אחד מאותם הבטלנים העקשנים הרואים את עצמם כאבירי המחשבה הזאת” – והוא אומר: “עמלו היצירתי הוא זבל למען הדור הבא” – – – ביום מן הימים חשבנו בחוגינו הצעירים, כי אנו שפלטנו את המימרא הזאת והנה נמצא כי ראובני הקדים אותנו… אפשר הקדים גם את ראובני מישהו במימרא כגון זו – על כל פנים, הרי מסקנה נוקבת של הסופר עצמו לגבי עבודתו והיא אינה משמחת כלל, אך אין ספק כי אמת בה.

מסקנה זו מה היא אומרת? – ירוצו נא החיים על פני השטח באשר ירוצו – שם למטה ולעומק נעשית איזו עבודה במחשכים, שם נאגר נסיון אל נסיון, ופרט מצטרף לפרט כעמל הנמלה החרוצה – שם נבנית מחשבתנו. שם קשה להתברך מיד בהישג גדול או בהישג קטן, כי יחסי המידות שונים הם: המציאות או המוח הקוסמופוליטי היהודי… מי יודע מה תלחש האינטואיציה לאיש־המחשבה לבור לו? שמא להיתפס לדמותו של ישו או לרשום דיוקנאות של הישוב הירושלמי… שמא “ולו־לה תן”, הדמות החדשה בכינוייה, המזדקרת בישובנו מאצל השמירה – או מאחורי הקיר השחור והדומם – שמא גם הוא ערך בפני עצמו? – הרי כאן שווה הכל בערכו האנושי ומד־המחשבה של האדם היהודי בתקופת־ביניים זו עדיין לא הגדיר בזה תחומים.

בראובני מד־מחשבה זה התחיל לפעול – מאפס – מנקודת־הקפאון של היער הסיבירי, אי־שם בחבל הטונגוסקה, מקום שם הדוב נקרא “הסבא”, והטונגוס “אוצ’יגאר שמאן” עבד את אליל היער. שמה הוגלה אינטליגנט־רבולוציוני יהודי, כרבים מבני דורו, אלכסנדר קנופ – והוא איש הבקורת העצמאית, איש החיפושים של האמת. – הוא הוא העתיד בלא ספק להתגלגל לאחר מכן בארץ בדמותו של גדליה ברנצ’וק (שהוזכר לעיל) – אשר בשבתו על הרי ירושלים נעשה חריף ועוקצני יותר מבהיותו בערבות סיביר. ומעניין, כי עוד בערבת־השלג של רוסיה נתנה את אותותיה הזיקה שהיא טיפוסית כל־כך למחשבה של הדור כולו, כפי שהנחתי לעיל.

בנידון זה – הזיקה למחשבת התקופה – מעניינת העובדה: אם רגילים לומר כי סופרים סגולתם לחלוק איש על חברו אף מרגלא היא – “מחלוקת של סופרים” – הרי אפשר כי אמנם כך ייראו הדברים מלמעלה; לעומק – אין כאחוות סופרים השוררת במחתרת. ועם הוזכרה משיכה טיפוסית לאותו דור ננקוב אותה בשמה – זו הסקרנות שנתחדשה לגבי ישו מנצרת. לא רק ראובני וקבק התנבאו כמעט בנעימה אחת על “השביל הצר” ו"המשעול הצר" – זה בגלותו לערבות סיביר וזה בהרי ירושלים; – אלא איני יודע כמעט צעיר הוגה־דעות מבני־דורנו, אשר לא נמשך מתוך סקרנות לוהטת לעיין ב"ברית החדשה", כדי לבחון בעצמו היכן נעוץ כאן למעשה סוד מרד שמרד הנצרי ביהדות. ולא זו השאלה, אם מספקים הדברים את הצעיר אם לאו, אך הסקרנות מעידה, כי מחשבתנו משהרגישה בחירות שבאה לה, נתפסה לפרי־הרוח של גאוננו הלאומי בברית הישנה כחדשה. – ואם קבק וראובני חיפשו תוך נהייה נפשית שווה בפינה זו שנחשבה לנו כנידחה – האין זה סימפטום אפייני לאחד מחבלי המחשבה שלנו בדורות אלה?

ברם, לא זה האות האחד והיחיד לשלשלת המחשבה שהתרתקה סביב ליצירתנו והעידה על חתירתה למקוריות. יש לנו עוד כמה אותות משותפים אפייניים, מהם שנרמזו לעיל, המעידים על גישושיה של מחשבתנו המקורית, בשעה שעל גבי השטח התחוללו וכבשו את הדעת, כביכול, זרמי מחשבה שאולים ומוכנים ממקורות זרים. – אחד האותות האפייניים לנו (ודאי שלא לשבח) היא הכפילות והשילוש בנפש הגיבור. אפשר וגם בכפילות יראו מיד השפעה זרה – ומי עוד כרוסים שלקו ביצירתם במכת ההתפצלות לשנים, לשלושה, לארבעה ויותר; – אף־על־פי־כן שרשים לה עמוקים להתכפלות זו בנסיבותיה המיוחדות של מציאותנו היהודית בתקופה זו של מעבר.

נתחסלה והלכה שלימות הנפש היהודית תוך התעוררות שבאה לה מבית ומחוץ. – כאן הסוציאל־רבולוציונר לחם את מלחמת החופש האנושי והתחבט, אם אמנם גם את מלחמתו הוא לוחם. כאן האינטליגנט היהודי־העברי נלחם על התחייה והתלבט שמא נתפש לשוביניזם לאומי – – כן האנארכיסט, הבונדאי – כל הלוחמים שנודעו לפתע ברחובנו היהודי וסערו־התגעשו עד שנתקלו פנים־אל־פנים עם אלימות השוט, המשטר, הז’אנדרמריה, הכלא או סיביר. – כן הקיץ קץ על המלחמה – הכל שקט־שותק בעל כרחו ונולד מיד יצור־הלווי, הטיפוסי גם הוא לכשלון – הסקפטיציזם.

ולא רק הגבר, כי אם האשה יצאה למלחמה בכוח המאוויים שהתעוררו – וזו כבר התעוררות שניה לאחר קריאתו של המשורר יל"ג אל ועל “האשהה העבריה”. – מאוויים בריאים לחיים וחופש, אשר עתידים היו להביא מיד לעולמנו את הפועלת־השומרת ויוצרת הקבוצה בארץ. אמנם בינתיים בוזבז מרץ רב לריק בשבעה דרכים, אם בדוגמתה של “לבדה” של קבק ואם דוגמת זינה זומרפלד, אשר יומנה “העצבון” עולה בידי ראובני אולי יותר מהסיפור – דמוי־הרומן בידי קודמו.

ראובני ב"עצבון" משכיל הרבה יותר להשתמש בגורם הכפילות ואין ספק כי גם בנפשו פנימה שוכנת קבע התפצלות; מכאן גם ההשתלבות של היסודות המנוגדים – סקפטיות ואידיאליזם, אירוניה עוקצנית ותמימות, יצר הניתוח של פרובלימה לעומקה (חיטוט) ועם זאת ההכרה היהדותית הגורלית, שיש כוח עליון מעל כל פרובלימה (“הכל צפוי”) – –

על כל פנים, ראובני כמספר כמעט ואינו זקוק לגיבורים; – נחוצות לו רק דמויות־לווי מסביב לנפש הכפולה ומכופלת שבמרכז – בין זו אשה ובין גבר. ואמנם יפה לו צורת יומן, אשר כמעט ואין אנו מרגישים כי בחלק ראשון שלו הוא יומנה של גיבורה־אשה, בעוד שבחלק השני הוא נמשך כיומנו של מושרר גולה, ובחלק השלישי הופך לעלי־טרף של הלך סקפטיקן, שהיה חבוי בין השיטין של החלקים הקודמים ולא הרגשנו בו. לגבי גלגול זה של הדמות המרכזית לכמה צורות שונות, סותרות ונוגדות זו לזו – אפייני הקטע דלקמן:

"התהפכתי על משכבי באותה שעת־לילה נדודת־שינה – בביתי הבודד, לבדי כרגיל, וכרגיל לא לגמרי לבדי. שניים היו כאן – הם שוחחו ביניהם – – והיה גם שלישי… והרביעי גיחך בהנאה – כל הדבר מצא חן בעיניו למאוד. והחמישי היה חיוור כסיד ושמר על השניים ביראה סקרנית ורטט דומם – – והשישי והשביעי – – כמה הם? לא ייספרו מרוב – – " – זו איפוא ההתפצלות האפיינית למספר זה, ואם יש בה מחסרון החיטוט, כנגד זה היא פוטרת את המספר מהיזקק לדמויות בדויות – וכיוון שהדמויות אינן אלא צדדים שונים של אותו מטבע, הרי כולם בולטים והתמזגותם זה בזה טבעית, על כל פנים טבועה בחותם אמת.

אופן זה של גישה – היותו מתעמק בתוך עצמו ומתייחד עם עצמו. אינו מפריע לראובני להתרשם ממראות הטבע האיתן של החבר הסיבירי; ולא עוד אלא התסיסה הנפשית הבלתי־פוסקת מקרבת אל הטבע ומעוררת את החושים לחוש בסערה הכבושה בטבע זה: "לפתע פרץ הסער ומיד – כאילו כליון בא לתבל כולה. האילנות נהמו ויללו לקראת חיבוטי הרוח. הם רעדו מלוא קומתם, חלו עד לשרשיהם המתחת לאדמה ולמעלה טלטלו את ראשיהם והניעו רעמות עליהם הסמיכות כעדר סוסים מבוהלים – – ובשעה זו – הו או – נבקעים הענפים, פוקעים וכורעים האילנות, כורעים ונופלים תחתם באנחה – – "

הרי שמחונן ראובני בכוח התיאור הפיוטי, אך לפתע מגיח הסקפטיקן ומפסיק את השיר והסקפטיקן מי הוא? כבר רמזנו כי הוא שוב המספר עצמו. ושוב סימפטום אפייני מאוד להלך־המחשבה של סופרינו בדור המעבר (זכור גם ברנר): שמא אינו מרגיש ונהנה מיפי התיאור כשלעצמו כבני אומות אחרות, או שמא אינו מרגיע בה את תסיסת רוחו? – מרגיש ומרגיע, אך העקשנות הדבקה בו אינה מניחה לשקט וליהנות, אלא טופחת על גבו בספקנות נוקבת: מהי בעצם הכתיבה? – – – הנה התלקח עם תהליך היצירה, שמח בהגיעו לסיומה, חרד לשלום כתב־היד כאם החרדה לשלום ילדה… בהיותו יושב על האבניים הוא חי.. אך הנה קפא עם הסיום ומת גם הוא – –

"התזכור את אשר דיברנו על הכתיבה? – מנתח הסקפטיקן בפני עצמו חזור ונתח את השאלה – אמרתי כי עזבתיה לעולמים וצר לי על שנתתי זמני לזה בעבר. זה שכתבתי עד כה – דברים בלתי אמיתיים הם, בדויים ועשויים להתהלל. הרבה רוע והרבה התפארות־שוא יש בכתיבתי – וכל זה למען משוך אלי תשומת־לב האנשים, למען שאת חן בעיניהם – "

מדוע ירבה כל־כך סופר עברי צעיר להתחבט בשאלה זו של “היות סופר או חדול?” – ברי, כי כתיבה עברית כשלעצמה בתוך סביבה נכריה ידה בספק זה – נכריות מבחוץ והתנכרות מבית – – אם נקביל לשעה קלה לבטים של סופר אחר, ג’ק לונדון, ונראה כי הדברים שונים: אמנם גם שם התנכרות של הסביבה וכפיית טובה, אך מלחמת הסופר נערכת באווירה שלו, אקלימית ולשונית, – ומשום כך לא בספקות צורבים היא נערכת, אלא במלחמת אגרופים וב… מגהץ…(מרטין עידן). למרות מלחמת רעב וסיגוף עד לנצחון – הנך חש רגע של שמחה למראה המלח האלים הזה, היוצא להתגושש כדי לכבוש את המקום המגיע לו בזירה של הספרות – –

לא כך סופר עברי בדור־המעבר: אפילו היה יוצא מוכתר בנצחון לאחר ספקותיו – גם אז את מי היה כובש? – עשרות או “מנינים”, ואם במאות – היה שמח בחלקו, כי הקוראים המעטים אף הם נעים ומתחלפים. האומה כולה שבורה לכמה לשונות וחצוייה לשתי יריבות מבית – הרי לא רק רב־לשוניות סביב אלא רב־מחשבתיות אם אפשר לומר כך. – מעתה צא וחשוב מה מאמץ נפשי דרוש לסופר, כדי לשוב ולהתמיד על עטו וקולמוסו – הייפלא כי היה לסקפטיקן, החותר ראשון מתחת לכיבושו הוא! –

והספק אינו מרפה ומתלווה לסופר העולה ארצה – הוא יושב כבר פנימה ואורב… לכאורה, באה לסופר שעה של התבשמות והתלהבות שלימה, ללא חציצה בינו ובין נושא כובש. הנה מצא כאן אחים כלבו וכרוחו – “ולוותה תן” ו"קין" – שתי דמויות שהחלו מתרקמות על גבי ההווי העצמאי שלנו מאחורי הקיר של המושבה, בלילות השמירה הארוכים (“על יד הקיר”). – ואם ראובני נתפס להן, הווי בטוח כי ירחיק את עצמו ממתק הגזמה או מרומנטיזאציה מדעת ומאידיאליזציה של השמירה

ואמנם ריאליזם “טוב” עולה בשרטוטים קצרים ונאמנים בסיפור של ריעות כבושה בין שני שומרים… מאידך גיסא, גם סילוד של אהבה הגונזת את עצמה מיד… אף צל הפחד והתבטלות אישית אשר מוסיפים גם הם על קדרות התמונה של השמירה. ואף־על־פי־כן המסגרת נאמנה ודמותו של ולוו’לה עולה מתוכה – וחרף הקדרות איננו עצובים… העט מוסיף לעבוד בתיאבון ועולה ממנו תיאור טוב של אהבת אסתר, הבת הירושלמית, ופונק בחור נגר – לסרקאזם אין שליטה והאירוניה אינה אורבת בעד לחרכים. כאן לכל היותר הומור שנון והמספר משתמש בשמחה בכל הכלים הניתנים לו, בלי שענן הגורליות יעיב עליו ועל עבודתו. – –

נתרחשו הדברים, אך שוב לא יכלו להפוך את טבעו של סופר־המעבר מיסודו: גם כאן נתערער הווי שנתפש לו – ומלחמת העולם עושה שמות בישובה של ירושלים, אשר אך החל להתעורר לקראת חיים חדשים – גדליה ברנצ’וק, הסופר שלנו בגלגולו – רואה באסתר בת ירושלים, נערה אשר “צמחה באחת משתי הקומות וחצי של בית דוברמן – זה הבית הנראה כסמל הדוחק שהשתרש בחיי הישוב הישן בירושלים” – – ועל רקע זה של ישוב עני ומדולדל, מושרש בדוחק הפרנסה של “חלוקה” – האם יצמחו חיים – “כשהקולוראסי התורכי האכזרי והעריץ ממונה כאן לשתק ולהחניק” – – (“שמות”).

לא פונקו איפוא סופרינו על אדמת הארץ, שנחלצו לעלות אליה, וראובני אינו האיש אשר ישלה את עצמו; לפנינו סופר עם כלים טובים, בו בולטת ביותר תנועת המחשבה הריאליסטית של דור־המעבר בתשוקתה לקבל “תיקון” – אך אין הדבר ניתן ועדיין לא “כשרה השעה”. משום כך הוא חוזר ומלגלג לעצמו, עוקץ בזולתו, קורא תיגר על סדרי “החלוקה”, אך אינו מהסס לזרוק מרה גם ביסודות החפשיים של ישובנו החדש. בקורת זו, שעיניה פקוחות תמיד, פעמים משכנעת אך פעמים מכבידה עלינו. עם זאת עונים אנו “אמן” אחר הסופר בעל־כרחנו: הוא הגיש לנו אמת תוססת ומרירה וכל הרוצה, ביודעים או בלא־יודעים, להתעלם ממנה, שוכח כי בלי לתהות היטב על מהותו של הדור אשר קדם, שוא יבקש לדעת את עצמו.