נולד: 1891, בויארקי הסמוכה לקיוב; נפטר: ספטמבר 1949

משורר ומחזאי, מצעירי ‘החבורה הקיובית’, שראו את עצמם כספיחי-קודמיהם ובכך גם נתכּנוּ (‘ווידערווּקס’). קבוצה צעירה זו קמה לאחר תקופת-הראשית לאוקטובר, מהם חוזרים מן החזית, ממלחמת-האזרחים, ודרכם אל השירה – בין משוּאות קרבות ופרעות. שלא כחבריו בני-זמנו, ששדם נסתחפה עתים בגיאות המהפכה וקול שירם נתלעלע מהתרוננות, היה ניבו של קושנירוב צלול ושקול, וצעדו זהיר. מאחרי החגיגיות של המהפכה ניבטת תוגתן של מצוקות-נפש יהודית, פעמים דחויות ופעמים גלויות. מבחינת הצורה נטה אל הקלאסי, נוהג קפידה בתוכן, השורה מאורגנת ומדויקת, והשיר נושא מטען של חויה ואירוע, נשען לפרוזה של המציאות וניתק ממנה ומתרומם במסלול פיוטי. היה בו מעין צירוף של נלבבות וחומרה, נסיון של מזיגה בין האנושי-הכללי והלאומי-האישי, כשהוא צופה לתוך קורות עמו ומתוכם – –

בית-מולדתו – בויארקי, מקום-קיט מוקף יערות – היא בוֹיבּריק של ‘טוביה החולב’. בן י’ג נתייתם, עזב תלמודו ויצא לקיוב. במלחמת העולם א', 1914–1917, שירת כמגויס בצבא הצארי. ב-1920 התנדב לצבא האדום. ב-1921 ראה אור בכוֹר ספרי-שיריו: ‘וואנט’ (קירות). לאחר-מכן פירסם כמה מחזות, ביניהם ‘הירש לקרט’. בימי הפלישה הנאצית התנדב לצבא, נתנסה בקרבות עזים, נחלץ ברוב סיכון מאחרי קוי האויב; לוחם ומפקד וסופר-חזית, הגיע לדרגת קפיטן ונעטר בעיטורים של ‘זכויות-הקרב’ ו’הגנת מוסקבה'. לאחר המלחמה – מעורכי הקבצים ‘היימלאנד’ (‘מכורה’), 1947–1948, חבר-מערכת של כתבי-עת אחרים, כן שקד על תרגומים משירת רוסיה ומשירת העולם. בעל עמדה נחשבת בחיי-החברה-והתרבות היהודים בבריה’מ, לא נכלל משום-מה בין הסופרים היהודיים אסירי 1948, אך עת-מה לאחר-מכן חלה ומת במחלתו. 1956 יצא לאור במוסקבה קובץ-שיריו מתורגמים רוסית. ספרו העיקרי: ‘געקליבענע לידער’, מוסקבה 1947. ובכל שלבי שירתו ‘ניגון של האב, של הסב, בנשמה כעכברון יכוֹסס’.