הישוב הישן – מהו?    🔗

בראשית המאה הי"ט היתה ארץ־ישראל פרובינציה נחשלת, נידחת ובלתי חשובה של האימפריה העות’מאנית. לפי הערכות סבירות התגוררו בה בין 5,000 ל־6,000 יהודים, שהיוו כ־6–7 אחוזים מכלל התושבים. רובם היו ספרדים ורק כמה מאות היו אשכנזים. מחציתם התגוררה בירושלים והיתר בערים הקדושות צפת, טבריה וחברון. לפי מיפקד, שנערך בשנת 1839 לפי הוראת משה מונטיפיורי, מנו היהודים בכל ארץ־ישראל כ־6,500 נפש ואילו בסוף המאה מנו היהודים בארץ־ישראל קרוב ל ־55,000 נפש, כלומר גידול פי עשרה תוך מאה שנים. כשלושים אלף יהודים ישבו בירושלים (מהם כ־16,000 אשכנזים) והיוו 62 אחוזים מכלל התושבים היהודים בארץ־ישראל. נתונים אלה מוכיחים כי הישוב גדל החל מתחילת המאה הי"ט ועיקר התפתחותו היה במאה זו. אמנם, רבים לא יכלו לעמוד בתנאי המצוקה ושבו לארצות מוצאם. אולם, על אף הידיעות המדאיגות המייאשות שהגיעו מן הארץ, נמצאו יהודים בעלי כיסופים עזים שלא שעו לקולות האזהרה ועלו לארץ כדי להשתקע בה. גם לאחר שנפגשו במציאות הקשה, קראו באיגרותיהם לאחיהם שבגולה לעלות בעקבותיהם: “אמת, מה נהדר ישיבת הארץ הטובה”¹.

במשך המאה הי"ט, ובעיקר החל משנות הארבעים ואילך, עמדה ארץ־ישראל במוקד התעניינותן של המעצמות הגדולות, שהיו מעוניינות לתקוע בה יתד. פעילות המעצמות הפיחה תקוות חדשות בלבם של אלפי יהודים, שציפו להגנתן של המעצמות והעזו לעלות ולהגדיל את הישוב.

מן ההתחלות הצנועות וההססניות של עליית יחידים לארץ הקודש, התפתחה במרוצת הזמן פעילות לעלייה מאורגנת, בעלת גוון לאומי, שגולת־הכותרת שלה היה המפעל ההתיישבותי. החל משנות השמונים ואילך, בא לארץ גל העלייה הידוע בשם “העלייה הראשונה”, שמניעיו נבעו מן ההתעוררות הלאומית מחד גיסא ורדיפות וגזירות מאידך גיסא. גל זה הוסיף נדבכים חשובים לישוב ההולך ומתבסס, בהקימו מושבות בכל חלקי הארץ. על סף המאה העשרים ישבו 4,350 נפש ב־18 מושבות, ממטולה ומשמר הירדן ועד רחובות וגדרה.

ברם, זכות ראשונים היא נחלתם של העולים לארץ עד שנות השמונים של המאה הי"ט, המוכּרים כמקימי “הישוב הישן”. יכולים הם לזקוף לזכותם ולזכות צאצאיהם את הנחת היסוד ליישוב המחודש בארץ, שהיה למסד לבית הלאומי, שממנו עלתה וצמחה מדינת ישראל.

הכינוי “הישוב הישן” מכוּון בעיקרו לישוב האשכנזי, שהיווה במחצית הראשונה של המאה הי"ט רק מיעוט קטן בתוך היישוב הספרדי, ה"ישן" במידה רבה יותר מן הישוב האשכנזי. אבל, העלייה האשכנזית תרמה תרומה מכרעת לפיתוח הישוב ולביסוסו, כשעימם פועלים גם אלפי היהודים הספרדים, שהתגוררו בארץ שנים רבות קודם בואם של אחיהם האשכנזים – רוב מניינו ובניינו של הישוב היהודי בארץ־ישראל.

 

יסודות ראשונים    🔗

על הישוב האשכנזי, שראשיתו בעלייתם של החסידים משיירת ר' מנחם מנדל מוויטבסק בשנת תקל"ז (1777) ועליית הפרושים, החל משנת תק"ע (1810) בראשותו של ר' ישראל משקלוב, בעל “פאת השולחן”, ור' מנחם מנדל משקלוב, מחדש הישוב האשכנזי בירושלים, עברו חבלי קליטה קשים, ורק מעטים בעלי שאר־רוח וכח־התמדה היו מסוגלים לעמוד במבחן המציאות הקשה. האשכנזים לא היו נתינים עות’מאניים אלא כמעט כולם היו נתינים זרים, שלא מצאו כל הגנה משפטית וחוקית והופקרו לשרירות לבם של האוכלוסייה המקומית, הרשות והצבא. על אף סבלם, נתרבה מספרם² והישוב נתבסס, בייחוד בארבע “ארצות הקודש”.

התרופפותה של הממלכה העות’מאנית בלטה ביותר בראשית המאה בחוסר־האונים שלה מבחינה מינהלית וצבאית, תופעה שעירערה את המצב הבטחוני ויצרה אנדרלמוסיה שלטונית. שפל כלכלי שרר בארץ ורעב ומצוקה היו מנת־חלקם של התושבים. עקב פגעי טבע, היעדר תנאים סניטאריים וצפיפות דיור איומה, פשטו בארץ מחלות ומגיפות שהפילו חללים רבים. המצב הכלכלי הוחמר גם בשל מספר העולים הגדול שבא ארצה ללא משלח־יד לקיומו. דרכי התחבורה היו משובשות והתנפלויות ופגיעות ברכוש ובנפש היו מעשים שבכל יום. הפקידות המקומית הוסיפה לסאַת הייסורים במעשי שחיתות ושרירות לב. הישוב היהודי הופקר לפעילות עויינת מצד התושבים הערבים מבלי יכולת להסתייע בהגנתו של גורם כלשהו בארץ ומחוצה לה³.

נשאלת אפוא השאלה: כיצד חיו יהודים אלה, ממה התפרנסו וכיצד יכלו ליצור כל אותם דפוסים של הישוב, כפי שנתקיימו לאחר מכן במשך דורות?

יהודי ארץ־ישראל התפרנסו מנדבות אחיהם שבתפוצות הגולה, הן בשל ישיבתם על התורה, הן בהעדר כל מקורות מחייה בארץ המוזנחת והמפגרת, שתושביה לא נזקקו למוצרי מלאכה או ליוזמה מסחרית. תקווַת הישוב היתה נתונה לפעולתם של השליחים, שד"רים, שיצאו לעורר את הלבבות בארצות הגולה לקבץ תרומות מידי אחיהם נדיבי־הלב. החל מן המאה הי"ז נהוג היה, שהשליח מקבל תמורת תלאות תפקידו כרבע עד שליש מן ההכנסות, נוסף על הוצאותיו האישיות ששולמו לו בנפרד. יתרת התרומות, שנצטמקה מאוד על־ידי ניכויים אלה, נתחלקה בקרב הישוב הספרדי, שהיווה את הקהילה הרשמית, לפי מפתח קבוע: שליש לתשלום מסים ולהחזקת המוסדות, שליש לפרנסת תלמידי חכמים לפי דרגת חשיבותם ושליש לעניים נצרכים. מפתח זה לא כלל את רוב בני הישוב, שנאלצו להתפרנס בדוחק ובכוחות עצמם מכל הבא ליד, ואמנם רבים היו עניים מרודים. השאיפה להתפרנס ממלאכה וממסחר זעיר ואי התלות בחלוקה רווחו בקרב הישוב הספרדי והשפיעו גם על השאיפות לפרודוקטיביזציה במאה הי"ט.

המיעוט האשכנזי, שלא הוכּר כגוף רשמי ע"י הציבור הספרדי, התריע על קיפוחו בידי הרוב הספרדי שנהג בו בשררה ומנע במשך עשרות שנים את התארגנותו הנפרדת. כך נשללו מן המיעוט האשכנזי כל אותן “זכויות” שהיו לבני הישוב הוותיק. גם השלטונות הכירו בקהילה הספרדית בלבד. כבר בשנות ה־60 של המאה הי"ט יצאו האשכנזים למערכה על הזכות לשחיטה נפרדת לאחר שרק באמצע שנות ה־50 של אותה מאה הוקצתה להם חלקה נפרדת בבית העלמין שבהר הזיתים. המאבק היה ממושך ורק בהדרגה ויתרו הספרדים במעט על זכויותיהם המונופוליסטיות.

דעתם של האשכנזים על ה"חלוקה" היתה שונה מבחינה עקרונית מזו של הספרדים⁴. בעוד שהאחרונים צמצמו את רשימת מקבלי ה"חלוקה" לנצרכים בלבד ומרביתם, התפרנסו, כאמור, מיגיע כפיהם, ראו האשכנזים בכספי ה"חלוקה" הקצבות המגיעות להם בזכות ולא בחסד, ובמידה שווה לכולם. אין ה"חלוקה" בבחינת צדקה לעניים, אלא תשלומי חובה של יהודי הגולה לאחיהם שבארץ, כיוון שהללו מקיימים מצוות ישוב ארץ ישראל, עוסקים בתורה ומתפללים לשלום אחיהם שבגולה. אמור מעתה, שגם עושרם של יהודי הגולה בא בזכות תפילתם של היהודים היושבים בארץ, וה"חלוקה" היא מעין תגמול זעום על העושר הרב, שנתברכו בו בזכות היהודים היושבים בארץ. חובה, היא אפוא על כלל ישראל להחזיק את בני הישוב בארץ, שכן כל מי שנדבה רוחו לעלות, ראוי הוא שאחיו בגולה יקיימוהו בנדבתם, ויהיו שותפים למצוות־עשה של ישיבה בארץ ישראל. גישתם חייבה, אפוא, חוסר־פרודוקטיביות כזכות טבעית ונורמאלית, ולא מצאו פסול בקיצבת ה"חלוקה", שהגיעה מן הגולה. אדרבה, ככל שהלכה וגדלה ההקצבה, נתעצם מעמד מקבלה בעיני הבריות. גישה זו היתה נעוצה בהנחה, שתורתם – אומנותם ואין לבטל לימוד תורה בגלל טירדות פרנסה. בתקנות הראשונות של הישוב הפרושי הוחלט אפוא להעניק רק מחצית סכום החלוקה לבעלי מלאכה, החלטה שברבות הימים היתה לרועץ בתוכניות לעידוד הפרודוקטיביזציה של היישוב. הם ניצבו לפני הברירה: לעסוק בתורה ולהנות מ"מיכסה שלמה" ב"חלוקה", או לחפש מקורות פרנסה, שסיכוייה אינם בטוחים כלל.

הבדלי יסוד אלה, שבין הספרדים והאשכנזים, חשובים ביותר להבנת הקשרים השונים והעמדות השונות במערכה להבראתו הכלכלית של היישוב ובמאבק נגד משטר ה"חלוקה".

יציאתם הבלתי מאורגנת והבלתי מסודרת של השליחים הביאה לתחרות ביניהם, שפגעה בעצם ההכנסות. היישוב בא לידי הכרה, שיש לרכז את גביית התרומות והעברתם ארצה. ראשונים היו החסידים והפרושים שבמזרח אירופה. הפרושים הקימו את מרכזם בווילנה והחסידים בלאדי. הכספים שימשו רק את יוצאי מזרח אירופה, לפי עיקרון של חלוקה שיוויונית הצמודה למספר הנפשות. תלמידי חכמים, ולאחר מכן גם ממונים ונכבדים, קיבלו הקצבה נוספת בשם “קדימות”. חלוקת ה"קדימות" היתה שרירותית ומלוּוה עיוותים, שהביאו למורת רוח בקרב הציבור.

מתן ה"קדימות" בשיעור נכבד, עשתה את משרותיהם של “הממונה” ו"הגבאי'' למבוקשות, אף שהכהונה בהן היתה שלא על מנת לקבל פרס. מן הראוי להעיר, שברוב המקרים לא נתקיימו בחירות לתפקידים אלה והמינויים נעשו בארצות המוצא של הנבחרים. במקרים רבים עבר התפקיד בירושה ופרנסת אותה משפחה היתה מובטחת למשך שנים רבות.

הסכומים שנאספו לא היו גדולים במיוחד. עם ריבוי מספר העולים ממזרח אירופה ועליית הילודה, הלכה וקטנה המיכסה לנפש ולא היה בה כדי מחיה, אלא לכמה שבועות או חודשים בשנה בלבד. הדלות בשל כך היתה משוועת ולעתים קרובות אף היתה מצוקת־רעב, שנבעה, כאמור, מהעדר מקורות פרנסה קבועים, זולת רווחים זעומים ממסחר זעיר, מתיווך, מרוכלות ומפרנסות מקריות. על כן, חשובה היתה למחייתם ה"חלוקה" על אף דלותה. תלות זו של הציבור הגבירה את כוחם של הממונים והיו בהם שניצלו את סמכויותיהם והטילו מרות קפדנית ושלטון שרירותי על החוסים בצלם. הם אף לא נרתעו מלשלול את זכות ה"חלוקה" מן המתמרדים נגדם. הסמכות לחלוקת כספים היתה לנשק יעיל ביותר בידי ההנהגה לשם הטלת מרותה על בני הישוב. מציאות זו שימשה רקע לנסיונות שונים, שנעשו במרוצת המאה הי"ט, לשם תיקון העיוותים וריאורגניזציה של משטר־החלוקה, נסיונות שברובם לא עלו יפה.

 

“הפקידים והאמרכלים”    🔗

כספי החלוקה ממזרח אירופה לא נועדו, כאמור, לבני הישוב הספרדי וגם לא לעולים הראשונים שבאו מארצות מערב אירופה, שבתחילת המאה היה מספרם מועט אך הלך וגדל במשך השנים. המיפנה בא עם הקמת מוסד “הפקידים והאמרכלים” שבאמשטרדם, שנוסד בשנת 1810. מגמת המוסד היתה ליצור גוף מרכזי, שירכז את כל התרומות, שייאספו בארצות המערב: אנגליה, הולנד, צרפת, ארצות־הברית, מושבות הולנדיות שמעבר לים, סקנדינביה ובעיקר גרמניה, שבה היתה רשת מסועפת של מתרימים וגבאים וממנה הגיעו רוב הכספים. הכספים רוכזו באמשטרדם והועברו לחלוקה בארץ, לפי מפתח קבוע. מוסד זה, שהיה פרי־יוזמתם של יחידים מנכבדי יהדות הולנד, ובראשם משפחת לעהרן הידועה, נהפך במרוצת הזמן למכשיר כספי רב־ערך ורב־חשיבות. צירוף השמות “פקידים ואמרכלים” הוא יוצא דופן בהרכבו ואין לו תקדים בספרות העברית עד אז. מקימי המוסד ראו עצמם כממשיכיה של מסורת עתיקה שראשיתה בימי בית־המקדש, שפעלו בו ממונים על אוצר הבית, שהיו אחראים על ההכנסות ועל ההוצאות. השם “אמרכל” פורש כ"זה שאומר על הכל"⁵. בבחירת שם זה שאפו לשווֹת לעצמם מעמד מיוחס, ששרשיו נעוצים באמרכלי בית המקדש. כאז כן עתה, רואים הם ביישובה של ארץ־ישראל מעשה בעל חשיבות מרכזית. יוזמה זאת קיבלה את הגושפנקא של ראשי הישוב, שנתנו בידם “כתב מינוי”, והאמרכלים החלו לכלכל את ענייני היישוב, תרתי משמע, ושימשו למעשה מעין הנהגה שפרשֹה חסותה מרחוק. לא פעם הביעו השקפותיהם בפומבי ותבעו שדעתם תתקבל הן בזכות הכספים שחילקו, הן באיומי התפטרות מתפקידם אם לא ישמעו בקולם.

במוסד ה"פקידים והאמרכלים" נתאמת הפתגם העממי, שלפיו “בעל המאה הוא בעל הדעה”. המוסד חתר לשליטה מלאה על ענייני היישוב, וראה בעסקני היישוב את המוציאים לפועל של הוראותיהם. הם עמדו בתוקף על מילוי פקודותיהם והתנגדו לכל ניסיון לצמצם את סמכותם או להכביד על דרך פעולתם. משום כך, התנגדו בעקשנות מרובה לכל תכנית לפרודוקטיביזציה של היישוב ע"י הקמת התיישבויות או מפעלים קונסטרוקטיביים. חששם נבע מן הדאגה שמפעלים אלה יגרעו מהכנסותיהם ויצמצמו את השפעתם. בשל אותו חשש אף התנגדו למוסדות חסד אחרים, שכן הם ראו בשיטת הנדבות המנוהלת על ידם עיקרון מקודש ומצווה גדולה. מכל מקום, ידם היתה בכל תוכנית או פעולה למען הישוב; הם היו בדרך כלל ראשי המדברים והיוזמים או המתנגדים העיקרים, כל־אימת שענין מסויים לא היה לרוחם.

עצם יצירת המוסד המרכזי ביטל את השד"רות. תנאי מפורש הותנה על־ידם, שלמן התחלת פעולתם ואילך לא ייצא שליח מטעם היישוב, אלא רק באישורם ולפעולות מיוחדות בלבד. על־ידי כך נשתחררו הסכומים שקיבלו השליחים וגדלו ההכנסות. מאז גם התנגדו “הפקידים והאמרכלים” בתוקף לכל ניסיון להפר הסכם זה ולערוך מגביות נפרדות. הם השקיעו מאמצים מרובים באירגון רשת גובים וגבאים במאות קהילות והקפידו על הגשת דו"חות מפורטים, שנוהלו בדייקנות מירבית⁶. הדו"חות שפורסמו ברבים מלמדים על הקפדה יתירה בניהול כספי הציבור ועל הוצאות מינהליות זעומות. הכספים חולקו לספרדים, לאשכנזים ולקהילות שונות לפי מפתח מוסכם, אשר נבדק מחדש בכל עשר שנים, בהתחשב בתמורות שחלו בינתיים בהרכב הישוב.

גם כאן פעל העיקרון, שלפיו חולקו הכספים לפי מספר הנפשות, ומבלי להתחשב בכושר עבודה, בגיל או ביכולת להתפרנס בכוחות עצמיים. תוך זמן קצר הצליחו “הפקידים והאמרכלים” לרכז בידיהם את כל הכספים, שהגיעו ממערב אירופה וממרכזה, מבלי שקבוצה אחרת תעז להמרוֹת את פיהם. תלות זו חיזקה במידה רבה את מעמדם וחשיבותם של “הפקידים והאמרכלים”. לאחר דין ודברים, באו לידי הסכם על מפתח פנימי בין הספרדים והאשכנזים, אשר קבע את שיעור האחוזים לספרדים ולאשכנזים. נקבע גם מפתח בתוך ציבור האשכנזים – הפרושים והחסידים – לפי ארבע “ערי הקודש”, שבהם התגוררו. גם לאחר קביעת מפתח לחלוקת הכספים ולאחר שינויו מדי פעם, המשיכו האשכנזים לטעון על קיפוחם בידי הרוב הספרדי, שלטענתם נהנים הם מהכנסות נוספות הבאות ממגביות בארצות הים התיכון, בבלקאן, ואפילו במזרח אסיה ובאוסטרליה.

 

כולל הו"ד    🔗

ניסיון ראשון לערער על סמכותם הבלעדית של “הפקידים והאמרכלים” נעשה על־ידי קבוצת עולים קטנה מגרמניה ומהולנד, אשר עלו לארץ בשנות השלושים, וטענו על קיפוחם על־ידי השיטה הנהוגה בידי “הפקידים והאמרכלים”. ציבור זה היה בעל הרכב מיוחד. רובם היו צעירים, בשנות העשרים לחייהם, שכל עתידם לפניהם, וחלקם הגדול היו בעלי גישה קונסטרוקטיבית לשאלת הכלכלה והחברה. רבים ביניהם היו בעלי השכלה כללית, אירופית. גישתם היתה סובלנית ועל כן התקשו למצוא שפה משותפת עם האשכנזים מארצות מזרח אירופה. לעומת זאת, מצאו שפה משותפת עם הספרדים והיחסים שביניהם התפתחו בכמה מקרים לנישואין בין־עדתיים. הם גם סיגלו לעצמם סממנים חיצוניים, שמצאו ביטויים באורח־החיים ובלבוש של הספרדים.

עולים אלה טענו שגם לפרושים ולחסידים מקורות הכנסה משלהם במזרח אירופה ומן הדין אפוא, שרוב הכספים הנאספים במרכז אירופה ובמערבה, ובעיקר בגרמניה ובהולנד, יינתנו להם במישרין, וזאת משום שהם מייצגים את אחיהם באותן ארצות. משלא נתקבלה תביעתם על דעת “הפקידים והאמרכלים”, הקימו הללו בשנת 1837 מסגרת אירגונית מיוחדת בשם “כולל הו”ד" (הולנד ודויטשלנד). לאחר שיגור שליח מיוחד ואיום במגביות נפרדות בגרמניה ובמערב אירופה, נכנעו “הפקידים והאמרכלים” והכירו בזכותם של אנשי כולל הו"ד לקבל חלק ניכר מן התרומות, שלא לפי המכסה הקבועה ומעבר למשקלם היחסי. היענות זו לתביעת כולל הו"ד יצרה תקדים בעל משמעות רבה והביאה ליצירת אגודות דומות על בסיס של “לנדסמאנשאפט”, המאוגדות לפי ארץ המוצא ואפילו לפי מחוזות וקהילות. ואמנם, עד סוף המאה הי"ט הוקמו בקרב הישוב האשכנזי בארץ קרוב לשלושים כוללים מהם כוללים גדולים, שייצגו מדינה גדולה, כגון: כולל אונגרן, ולצדם כוללים, כגון כולל פינסק או כולל קרלין, שייצגו למעשה ציבור קטן ואף הכנסותיהם היו זעומות ביותר. עקב כך, נוצרה דיספרופורציה מוחלטת בהכנסותיהם של בני כוללים שונים, שהשפיעה לעתים גם על היחסים הבין־עדתיים, או הבין־כולליים, בקרב הישוב.

שונה היה המצב בקרב הציבור הספרדי. הנהגת העדה המגובשת לא אפשרה לפרוץ את חומת האחדות ועל כן לא נוצרו כוללים; הנהגת העדה המשיכה לנהוג ביד רמה על כל הציבור הספרדי, פרט לעדת המערבים (המוגרבים), יוצאי צפון אפריקה, שקיבלו אומנם זכויות אוטונומיות למחצה, אבל בתוך מסגרת העדה הספרדית.

כולל הו"ד היה כולל קטן מבחינה מספרית, אבל נמנו עליו אנשים בעלי יוזמה ומעוף, אשר לא דאגו רק לעצמם, אלא ראו לנגד עיניהם את צורכי היישוב בכלל ואת צורכי ירושלים בפרט. בין ראשוני קבוצה זו יש להזכיר את ר' יהוסף שוורץ, בעל “תבואות הארץ”, החוקר המדעי הראשון של ארץ־ישראל; ר' משה זאקס, מראשוני העולים מגרמניה, בעל תנופה רבה ויוזמה גדולה; ר' אליעזר ברגמן, ראש משפחת ברגמן המסועפת, שניהל את ענייני כולל הו"ד בשנותיו הראשונות, ועוד רבים אחרים. עסקנים אלה לא רק יזמו מפעלים שבאו לשפר את מצב הכולל, אלא בהמשך פעילותם אף סייעו בהקמת מפעלים בעלי אופי קונסטרוקטיבי ביישוב: “בתי מחסה” לשיכון עממי, מרפאות לעזרה רפואית לנצרכים, ואף יוזמה ליסוד בתי־חולים; הם נתנו ידם לפעולות חינוכיות שונות ולהקמת מוסדות חינוך. בשנת 1850 הגיע כולל הו"ד למעמד מיוחס, לאחר שר' אליעזר ברגמן יצא בשליחות הכולל לגרמניה, ופעל שם עד ש"הפקידים והאמרכלים" נאלצו להגיע עמו “לפשר” (להסכם), המעדיף את כולל הו"ד בחלוקת ההכנסות. ההסכם גם קבע, שכל ההכנסות, שיהיו מעבר ל־10,000 גולדן הולנדים, תתחלקנה בין כולל הו"ד והספרדים, שהיו שותפים לשליחותו של ברגמן.

בעת חתימת ההסכם, הגיעו ההכנסות השנתיות של הפקידים והאמרכלים לקצת למעלה מ־10,000 גולדן, שהיו 20–22 אלף פרנק בימים ההם. שנים אחדות לאחר מכן גדלו ההכנסות במידה ניכרת ואף הגיעו לכדי 30,000 גולדן. כל יתרת הסכום שמעל לעשרת אלפים גולדן הראשונים ניתנה לכולל הו"ד ולספרדים, שבמשך הזמן נאלצו לוותר על חלקם למען כולל הו"ד. גם לאחר שינוי ההסכם היסודי היתה לפעמים לאיש כולל זה קיצבת־חלוקה גדולה פי עשרים משל אדם שנמנה על אחד הכוללים העניים של מזרח אירופה, כגון כולל מינסק או כולל קרלין. אנשי כולל הו"ד נהפכו אפוא “לגבירים” בישוב הישן ונמנו על ה"צמרת" שבתוכו⁷.

במשך השנים הגיעו הכנסות הישוב מכספי ה"חלוקה" עד לכדי מיליון פרנק לשנה, וזאת מלבד התמיכות הישירות במוסדות. לפי החשבון שערך איזידור לוי, המזכיר הכללי של כי"ח, הגיעו ההכנסות בשנת 1880 למיליון וחצי פרנק, אבל הן היו עוד בעליה. הקונסוליה הגרמנית בארץ העריכה בראשית המאה העשרים, שהיישוב קיבל תמיכות בסך כולל של כחמישה מיליון פרנק, ומתוך זה כמיליון וחצי פרנק ניתנו למוסדות ציבור ולאגודות שונות, ולמעלה משלושה מיליון ניתנו כתמיכות ישירות.

נמצא אפוא, שבמשך הזמן גדל במידה ניכרת סכום ההכנסות, אולם באותו זמן גדל גם היישוב. מבחינה פרופורציונאלית לא גדלה אפוא הקיצבה ליחיד, וקשה היה להתפרנס ממנה. אף־על־פי־כן שימשה יסוד מוצק לקיומו של הישוב – בסיסו הכלכלי הראשון.

 

המעצמות הזרות והישוב היהודי    🔗

מעמדן של המעצמות הזרות בא"י היווה גורם חשוב בהתפתחותו של הישוב הישן. משנסתיים הכיבוש המצרי על ארץ־ישראל בשנת 1840, נתעוררה בעיית גורלה של הפרובינציה סוריה וארץ־ישראל. המעצמות הגדולות שנהלו את המלחמה, התלבטו בין החזרת הפרובינציה לממלכה העות’מאנית, לבין החיפוש אחר פתרון אחר. בין היתר, הועלתה גם הצעה לריכוז טריטוריאלי יהודי בארץ־ישראל כמדינה עצמאית או כמדינת־חסות של המעצמות הגדולות.

היהודים העדיפו להתעלם מכל התוכנית. יש לזכור שהיתה זו שנת עלילת דמשק על השלכותיה האנטישמיות באירופה. אלה ימי התסכּוּל שלאחר כשלונות האמנציפאציה הראשונה באירופה, שבה שלטה הריאקציה במלוא כוחה. יהודים חששו לגורל מאבקם על זכויותיהם באירופה, ופרט לקולות בודדים התעלמה העתונות היהודית מן ההצעות. ההצעה ירדה מן הפרק בשל החלטתן של המעצמות להחזיר את ארץ־ישראל לממשל העות’מאני. המעצמות התנו עם התורכים, שהממשל ינהיג רפורמות מינהליות וכלכליות בארץ, ישפר את מצב התושבים, יעניק מעמד חוקי לנתינים זרים ויאפשר הקמתן של קונסוליות ונציגויות דיפלומאטיות בארץ־ישראל גופא⁸.

משהוקמו הקונסוליות בירושלים והוענקו זכויות הקאפיטולציות לבני־חסותן בא"י, מצאו הנתינים הזרים היהודים תמיכה חזקה ביותר בקונסולים, אשר לא רק רצו להגן על נתיניהם כחלק מחובתם, אלא אף חשבו למצוא בישוב היהודי משענת להגברת השפעתן הפוליטית. היהודים, בעיקר האשכנזים, נהנו מעצם הנהגת הקאפיטולאציות, ששינתה את מצבם. פחד האוכלוסיה המקומית מפני הקונסולים שהיו למגן ולמושיע לבני־חסותם, היה רב. עדי־ראייה של הימים ההם כותבים, שלאחר “האלוקים היה הקונסול האיש הכי חשוב בירושלים”.

אנגליה היתה המעצמה הראשונה שהקימה בשנת 1838 קונסוליה בארץ, עוד בימי הכיבוש המצרי. לורד פלמרסטון, שר החוץ האנגלי דאז, ציווה על הקונסול הראשון להעניק חסותו לכל היהודים, ולא רק לנתיני בריטניה. וזאת, מתוך שיקול פוליטי פשוט: לרוסים היתה אחיזה בארץ בשל האוכלוסיה האורתודוכסית, הצרפתים המשיכו בהגנתם המסורתית על הכנסייה הקתולית, אולם פרוטסטנטים ונתינים בריטיים לא היו בארץ, ועל כן ניסתה הקונסוליה הבריטית להתבסס על הישוב היהודי.

בשנת 1842 נוסדה הקונסוליה הפרוסית (אח"כ הגרמנית) וכעבור שנה ניתוספו הקונסוליות של צרפת וסארדיניה. בשנת 1844 הוקמה הקונסוליה של ארה"ב ובשנת 1849 נוסדה גם הקונסוליה האוסטרית. במשך שנים מעטות נוסדו אפוא שש קונסוליות רבות־השפעה, שחוללו מיפנה מכריע במעמדו של הישוב היהודי. הישוב נסתייע לא רק בעזרה המשפטית וההגנה האזרחית של הקונסולים, אלא גם לעזרה רבה מצדם בהקמת מפעליו השונים מול שלטון עויין, שביקש להצר את צעדיו. נציין דוגמאות אחדות של סיוע קונסולרי זה:

אי אפשר היה להקים בירושלים מוסדות חסד או מוסדות חינוך ללא חסות של קונסוליה זרה, שבלעדיה היו היהודים מופקרים למעשי שרירות של הממשל העות’מאני. משעלתה התכנית להקמת “בתי מחסה” בשנת תרי"ח (1858), נתברר שלהצלחת המפעל דרושה חסותו של הקונסול האוסטרי ואומנם קיבל הקונסול על עצמו את הפיקוח הרשמי על הכספים. יש להעריך את המפעל מבחינת משמעותו הציבורית. ראשיתו ביוזמתם של יחידים מבני כולל הו"ד, שהציעו מפעל כלל־ציבורי. לאחר שהוקם ועד מרכזי באירופה, שהורכב בעיקרו על ידי יהודי גרמניה ויהודי הונגריה, בראשותו של הרב עזריאל הילדסהיימר, נקבע מפתח, שלפיו שליש מן הדירות הוקצה לחברי כולל הו"ד, שליש לחברי כולל הונגריה והשליש הנותר לשאר הכוללים. במרוצת השנים נבנו בבתי המחסה למעלה ממאה יחידות דיור. ה"דייטשער פלאטץ", כפי שכינוהו, היווה למעשה את גולת הכותרת של הישוב היהודי שבין החומות מבחינת סידורו, אירגונו ונקיונו.

סיוע אחר הושט לישוב בפיתוח שירותי הבריאות. לאחר הקמתו של בית־חולים קטן על־ידי משפחת רוטשילד, ניסו הפרושים ליסד את בית החולים “ביקור חולים”. בראשיתו היה זה מפעל צנוע ביותר. לאחר שחשבו על הקמת בנין – בנינו הישן של בית החולים שבעיר העתיקה, – ראו שבכוחות עצמם לא ישיגו זאת, והם פנו בבקשת חסות לקונסוליה הגרמנית. משהוענקה חסות זאת, נתבסס בית החולים. מאז ועד סוף התקופה התורכית, התנשאה הכתובת הרשמית: “דויטש־איסראיליטישעס הוספיטל”. הודות לכך לא הוטרד המוסד יותר על־ידי הממשל התורכי, ואף ניתנו לו בקלות רשיונות־בנייה ושיחרורים ממסים שונים.

גם בניינו של בית החולים “שערי צדק”, שהוקם ע"י יהודי גרמניה, נסתייע בקונסוליה הגרמנית. בעקבות העלייה המוגברת של שנות התשעים נגזרו גזירות, אשר אסרו על רכישת נכסי דלא־ניידי בירושלים ובמקומות אחרים בארץ על־ידי יהודים. רק הודות לעמדתה התקיפה של הקונסוליה הגרמנית נרכשה הקרקע בראשית שנות התשעים, ולאחר סחבת של למעלה משמונה שנים, נפתחו שערי בית החולים “שערי צדק” בשנת תרס"ב (1902).

דוגמה אחרת לסיוע קונסולרי היתה בתחום ההתיישבותי בפתח־תקוה. לאחר התלאות של הימים הראשונים, נטישת המקום וחידוש ההתיישבות בשנת 1882, פרצו מריבות בין המתיישבים והפלחים המקומיים. ביחוד קשתה על המתיישבים הגזירה, שאסרה להקים בניינים, אולם משהקימו היהודים בניינים ללא מתן רשות, נעשה נסיון לנשל אותם ממקומם ולא היה מי שיגן על המתיישבים בהיעדר מוסד ישובי שיטפל בשאלות מסוג זה. האפשרות היחידה שעמדה לפניהם היתה הפנייה לקונסולים. ר' יואל משה סלומון, כנתין גרמני, ור' אריה ליב פרומקין, כנציגם של שלושה נתינים גרמנים נכבדים שבשמם רכש אחוזה בפתח־תקוה, פנו לקונסוליה הגרמנית ודרשו את הגנתה. בינתיים הגיע העניין לערכאות ובית המשפט ביפו ציווה להרוס את הבניינים. רק הודות להתערבותה של הקונסוליה נתעכבה ההוצאה לפועל. הקונסול גילה כאן תקיפות יתירה, ולאחר טיפול בקושטא, ניתנה הוראה שלא להפריע יותר לפיתוחה של המושבה פתח־תקוה⁹.

משפרצו בשנת 1886 פרעות בפתח־תקוה, שוב נסתייעו המתיישבים בעזרתו של הקונסול. הודות להתערבותו באו האשמים על עונשם ותוקנו נזקי הרכוש. עמדה תקיפה נקטו הקונסולים גם בגזירות שבאו להגביל את העלייה ורכישת קרקעות. כידוע, נאסרה העליה החל משנת 1882, לפחות בצורה רשמית, והונהגה ה"פיתקה האדומה", שאיפשרה שהות של שלושה חודשים בארץ בלבד. לא אחת עמדו העולים חסרי ישע בהיעדר מי שיגן עליהם מפני סכנת הגירוש. הקונסול הרוסי לא גילה עניין בהגנה על העולים, שרובם היו נתיניו. רק הודות להתערבותם של הקונסולים האנגלי, האמריקאי והגרמני, שביטלו את רוע הגזירה, יכלו הפליטים להישאר בארץ ולרכוש קרקע. בצד הסיוע הקונסולרי נסתייעו העולים גם בעקיפת החוק העות’מאני ובעזרת שוחד כדי לאפשר התיישבות חקלאית ובנייה עירונית.

 

היציאה מן החומות    🔗

הישוב הישן, שהתפתח והגיע עד סוף המאה לרבבות אחדות, שינה את עמדתו בשאלות הפרודוקטיביזציה, בעיקר הודות לצעירים שנולדו בארץ. אלה סרבו להשלים עם ההשקפה הישנה על ה"חלוקה" והמשטר שנלווה לה. הם יצרו מעין אופוזיציה צעירה בקרב הישוב הישן, שדגלה בשמירת אורח החיים של היישוב הישן, אולם תוך גישה חדשה שהתנגדה למשטר של תלות ומתת־חסד. מתוך חבורה צעירה זו יצאו יוזמות חשובות ביותר, לרבות הקמתן של שכונות ירושלים שמחוץ לעיר העתיקה. לאחר ייסוד “בתי מחסה” ולאחר נסיונו של משה מונטיפיורי בהקמת “משכנות שאננים” שמחוץ לחומה, באו לידי הכרה, שמוטב להקים שכונות יפות למגורים מחוץ לחומות. ואמנם במשך עשרים־שלושים שנה, קמה שורה שלימה של שכונות, שהקיפו את ירושלים משני צדיה לפחות, והוסיפו לבטחונה של העיר ולהרחבתה. הקמת השכונות החדשות שמחוץ לחומה הביאה גם לגידול האוכלוסיה היהודית בירושלים וליציאתה ההדרגתית מבין החומות.

המרכז הציבורי והרוחני, לפחות עד סוף המאה הי"ט, נשאר אומנם בין החומות, אבל השכונות החדשות הביאו למודרניזציה מסוימת בחיי הישוב היהודי בירושלים, שממנה למדו גם במקומות אחרים. ביוזמתם של בני היישוב הישן, גדל גם הישוב היהודי ביפו ונתפתח היישוב היהודי בחיפה, בצפת ובטבריה – מקומות אלה היוו למעשה מעין נקודות־אחיזה חשובות, אשר הרחיבו את מפת הישוב.

מצעירי הישוב הישן יצאה גם היוזמה להתיישבות חקלאית. לאחר נסיונות נפל ראשונים ליד יריחו וקניית אדמת מוצא, עלה רעיון הקמתה של פתת־תקוה באיזור נגוע קדחת. הנסיון לא עלה יפה בשנותיו הראשונות, אבל הביא לכך, שעל חורבותיו הוקמה המושבה פתח־תקוה, כארבע שנים לאחר מכן. צעירי היישוב תרמו הלכה למעשה לרעיון ההתיישבות, הם פעלו באגודות ונמנו בעצמם על המתיישבים. הם השפיעו לא מעט על הקמתן של המושבות הראשונות של העלייה הראשונה, שנשאו אומנם אופי אחר, אבל מבחינת אורח חייהן, היו נאמנות למסורת.

חוגים שונים של היישוב הישן, ובעיקר הנהגתו, התנגדו לרעיון ההתיישבות. נתגלעו סכסוכים וחילוקי־דעות חריפים בקשר לשנת שמיטה וכיו"ב. ההתנגדות ינקה מתפיסתם של “הפקידים והאמרכלים” שהקמת מפעלי התישבות עשוייה למעט את הכנסות היישוב הישן. מוטב אפוא שלא לשים כספים על קרן הצבי, שכן גורל המושבות נתון בספק. הן אינן רנטביליות, ואינן יכולות לעמוד בכוחות עצמן, וצפוי להן כנראה גורל דומה לזה של פתח־תקוה בימיה הראשונים. הם סברו כי מוטב להשקיע את הכסף במפעלי הישוב הישן, הקבוע והיציב, שכבר קיים עשרות שנים. על רקע תפיסה זו רבו החיכוכים בין אנשי העלייה הראשונה ובין היישוב הישן.

כדאי להוסיף ולציין כי תנועת “חיבת ציון”, נשאה אופי פילאנטרופי דומה ליישוב הישן, בכך שגם היא נתבססה על תמיכות. אפילו שמה הרשמי “החברה לתמיכה ביהודים עובדי אדמה ובעלי־מלאכה בסוריה ובארץ־ישראל” מעיד על דרכי פעולתה. עיקר פעולתה, מלבד הצד התעמולתי היה באיסוף כספים, שנועדו לתמיכה במושבות הקיימות בארץ. הכספים שנאספו לא הספיקו כדי מחייתם של המתיישבים, ומשבא לא"י שליח החברה בשנת 1886, נצבה לפניו השאלה במי לתמוך – בגדרה או בפתח־תקוה…

לאחר שהמושבות שבחסות הבארון רוטשילד מצאו כבר את פתרונן, נשארו כמה מושבות ללא תמיכה. התעוררה אז השאלה לגבי ההבדל המהותי, שבין המושבות שבחסות “חובבי ציון” ומושבות הבארון, שהרי אלה ואלה עסקו בתמיכה. במכתבו המעניין של הסופר ש"י פין אל פינסקר, מיום כב' בכסלו תרמ"ח, מציע הוא לאחד את הקופות לקופה אחת, משותפת לישוב הישן ול"חיבת ציון", שממנה יפרנסו את הישוב הישן ואת המושבות גם יחד¹⁰. פינסקר לא נטה לרעיון זה, כנראה בצדק רב, אולם עצם העלאת הרעיון מלמדת מה חשבו פעיליה המרכזיים של “חיבת ציון” על עצמם ועל הישוב הישן.

 

מאבקים על החינוך    🔗

מן הראוי לציין, שהחיכוכים הראשונים שבין הישוב “הישן” והישוב “החדש”, יסודם בתחום החינוך. היתה זו שאלה כאובה ביותר, משום שהישוב הישן לא היה מוכן לשום ויתורים בתחום החינוך, ובדין. הם ראו לנגד עיניהם את תוצאות הרפורמה וההתבוללות באירופה וחששו שהמודרניזאציה של החינוך, בידי אנשים בלתי נאמנים מבחינה חרדית, עשוייה להעביר סכנות אלה גם לארץ. החשש גם נבע מביטול תורה על־ידי תוספת לימודי חול. סוגייה זו שבה והופיעה בכל חריפותה במרוצת השנים החל מן הנסיון הראשון להקמתו של בית־ספר “למל” בשנת 1856, כשהישוב הישן נלחם בו מלחמת חורמה. מאבק זה נמשך עד מלחמת העולם הראשונה ופגע בכל נסיון להקמת בתי־ספר מודרניים ביישוב. הוטלו חרמות ונשללו הקצבות ה"חלוקה" מכל מי שהעז לשלוח את בנו לבית־ספר כזה.

הראשונים שיזמו בתי־ספר מודרניים בישוב, התכוונו, כמובן לציבור האשכנזי. הם רצו לנהל את מוסדות החינוך בלשון הגרמנית, משום שעיקר היוזמה באה מארצות דוברות גרמנית. הם נתכוונו תחילה אך ורק לבתי־ספר לבנים, משום שלא העלו על דעתם, שניתן יהיה לשבור את ההתנגדות בשאלת חינוך מודרני לבנות. היוזמים נסתיעו גם בעצת הקונסוליות, ובעיקר של הקונסוליה הגרמנית, שהושיטה עזרתה בנפש חפצה, בהיותה מעוניינת בהחדרת הלשון הגרמנית ותרבותה בקרב הישוב.

משנתגלתה התנגדותו הנמרצת של הישוב האשכנזי, נותרה רק האפשרות להזדקק לציבור הספרדי, שגילה סובלנות־יתר. נוצר מצב מוזר, שבתי־הספר הראשונים: “למל”, “דורש ציון” ואחרים, היו על טהרת התלמידים הספרדים. המייסדים עמדו בפני שאלה מביכה: את מי ילמדו כאן גרמנית? משום כך נאלצו לשנות את כל תוכניותיהם המקוריות, כדי להפיס דעתם של החכמים הספרדיים, שהיתנו הסכמתם בפיקוחם על הלימודים. קיומו של בית הספר המודרני היה לעובדה, אולם ההשלמה עם עצם קיומו היתה איטית. עוד בשנת 1882, כשהוקם בית ספר כי"ח, הטילו מנהיגי היישוב הישן חרם עליו, אולם בהסתייגות־מה, שכן מאחוריו נצבו הקונסוליה הצרפתית וחברת “אליאנס”, שנזקקו לה לא מעט, ובכל זאת הוטל החרם. כשיהושע ילין, האשכנזי הראשון, שלח את בנו דוד ללמוד בבית־ספר זה, שללו ממנו את ה"חלוקה", והחרימו את חנותו שברחוב היהודים בעיר העתיקה. אסרו על כניסה לחנותו ור' יהושע ילין נאלץ לצאת לגולה כדי להסביר לראשי הכולל, כי הוחרם על לא עוול בכפיו וביקש לבטל את רוע הגזירה. ר' יהושע ילין יצר תקדים. כך גם נוצר בקרב הציבור האשכנזי גרעין ראשון, אשר הניח יסוד למודרניזאציה בחינוך.

המאבק על החינוך השתקף ביתר שאת בימי מלחמת השפות בשנת תרע"ד (1913/14). מול חברת “עזרה” הגרמנית, קמו כל החוגים הלאומיים שבישוב: אנשי העלייה השנייה, בן־יהודה וחבורתו והסתדרות המורים. הבעייה לא היתה רק אם ילמדו גרמנית או עברית בבתי־הספר של ה"עזרה", אלא מי יכריע בהשפעה על החינוך בארץ. הסתדרות המורים באה לידי הכרה, שזאת הזדמנות נאותה למאבק כולל על דרכו של החינוך, היא שאפה להיות גורם מרכזי שיכוון את החינוך באפיק לאומי. עקב־כך נוצרה חזית מעניינת מאוד: היישוב הישן תמך – אמנם בהסתייגות־מה – ב"עזרה" נגד התנועה הלאומית והקרובים לה. המניע לכך היה שבמוסדות “עזרה” החינוך היה מסורתי וגילה יחס חיובי לדת ישראל ולערכיה. לעומת זאת היה החינוך הלאומי הראשון כמעט כולו חילוני מובהק והאשימוהו בסטייה מערכי המסורת. בהקשר זה יש לזכור את ביקורתו של אחד־העם על בית־הספר ביפו. נתעורר גם חשש, שמא הלאומיות באה כתחליף לשאלת ערכי הדת. היישוב הישן היה מוכן לתמוך בלימוד בלשון לועזית ובבית־ספר כללי בבחינת הרע במיעוטו, במסגרת המאבק על השפעתו ומעמדו ביישוב. מאבק זה הוכרע אומנם בנצחון המחנה הלאומי, אבל היה זה נסיונו האחרון של היישוב הישן להילחם על ההגמוניה ביישוב.

 

סיכום    🔗

בבואנו לסכם את התפתחותו של היישוב הישן בתקופה שעד למלחמת העולם הראשונה, אנו למדים כי התפתחות זו היתה בעצם היסוד העיקרי לקיומו של הישוב לאחר מכן. אין לשכוח עובדה מאלפת, כי רק חלק זעיר מעולי העלייה הראשונה ועולי העלייה השנייה נשארו בארץ. זעום היה מניינו של היישוב החדש ערב מלחמת העולם הראשונה לעומת היישוב הישן, לרבות העדה הספרדית¹¹. גם לאחר העלייה הראשונה והשנייה נמנה עדיין רוב מניינו של היישוב על היישוב הישן, שקבע את דפוסי־החיים בישוב העירוני בארץ. אבל, כאמור, קבוצות הביניים, הצעירים מבני היישוב הישן עצמו, היו בעלי גישה אחרת, קונסטרוקטיבית ופתוחה יותר. קבוצה זו שהתרכזה סביב מוסדות החינוך, היתה בעלת אופי לאומי מובהק, והיוותה, את הגרעין הראשון של “היישוב החדש” לעומת “היישוב הישן”. עם זאת, יש להבין את חשיבות מפעלו של היישוב הישן, חרף כל הסבל והנתונים האובייקטיביים.

מרבים לבקר את עצם ההיזדקקות ל"חלוקה" ולדון אותה לכף חובה. אמת, היה בה עיכוב ניכר לפרודוקטיביזציה, ואולי גם חינוך לחיי בטלה, אבל יש לראות גם את הצד השני של המטבע. בהעדר מקורות מחייה בארץ, קיימה ה"חלוקה" למעשה את היישוב ואין לתאר את התפתחותו ללא ה"חלוקה". אומנם התנהל מאבק עקשני פנימי למען שינוי הסדרים, המשטר ותיקון דרכי־הניהול למען חלוקה צודקת יותר, אבל כל זה איננו גורע מחשיבותה של ה"חלוקה". אפילו אליעזר בן־יהודה, שבשנת 1884, עוד הגדיר את ה"חלוקה" כ"יסוד מרכזי של ישוב הארץ, שבזכותה נתרבה היישוב האשכנזי", ואילו זכו גם הספרדים אולי היה מספרם גדול פי עשרה¹². זאת גם דעתו של מוצקין בדין וחשבון שהגיש לקונגרס הציוני השני.

חובה עלינו אפוא להיות זהירים עד כמה שאפשר, בקביעת הערכות ובהסקת המסקנות. ההיסטוריוגראפיה של היישוב חייבת להיות מבוססת על מחקר אמפירי, של העובדות, ומן הדין לעודד מחקרים וחיבורים מסוג זה. מחקר זה חייב להיות משוחרר מכל משפט קדום, תוך שמירה מכסימאלית על אובייקטיביות. לא נוכל להגיע להערכה אובייקטיבית, אם נתאר את העבר במושגי ההווה. השימוש במשמעויות אקטואליות עשוי ליצור תמונה מעוותת, כשם שהשקפות אישיות עשויות להשפיע, במידה רבה, על מיון העובדות והערכתן, ועל דרך השיפוט ומידת הביקורת עליהן.

אולם, אין גם מקום להפרדה מוחלטת בין העבר והווה, וההשוואה בין מצבים דומים מתבקשת לעתים מאליה, שהרי כוונתנו לחשוף את השרשים, ולהצביע על הקשרים שברציפות הדורות. כבר ציין ההיסטוריון ההולנדי J. Huizinga: “ההיסטוריה היא דין־וחשבון של התרבות על העבר שלה ועל התהוותה במרוצת השנים”. מעבר להעברת העובדות הריאליות, יכול מחקר תולדות היישוב להעשיר ולהעמיק את זיקתנו הרעיונית לארץ־ישראל ואת תודעת השתייכותנו אליה. ובהישג זה יהיה שכרנו.