א    🔗

מכל המשוררים העברים בני־דורו פיכמן הוא קשה־ההגדרה ביותר. אי אתה יכול להכניסו לשום מיטת־סדום של אסכולה ספרותית ואי אתה יכול לצמצמו בנוסחה מסויימת. לפיכך מרגיש המעריך מעט אי־נוחות בשעה שהוא אומר לקבץ את רשמי קריאתו במשך שנים ולהביאם לידי מכנה משותף. אולם קושי זה שבהגדרה שבח הוא לפיכמן; שהריהו מעיד, כי לפי כללים מיוחדים, כללי נפשו, הוא יוצר. ואפשר שעתידה יצירתו לשמש בנין־אב חדש לתורת־כללים חדשה. שדרכם של חוקים והוראות לבוא לאחר היצירה. הם מתמצים מתוכה, ולא להיפך. אולם אם אמרנו, שאין לייחד את פיכמן לשום אסכולה, ואין לכווצו במדור צר של שמות, אין משמעו של דבר, שחסרים לפיכמן סימנים משלו, חותם־תבנית משלו. אדרבה, השיר והמסה שלו מצויינים בצורה, בלשון, באופי ובהלך־נפש מיוחדים, והבחנתם קלה היא מאין כמוה. מן החרוז הראשון שבשיר, או מן המשפט הראשון שבמסה, ניר יוצרו. יש לו לפיכמן אוצר ניבים החביבים עליו, דרך חריזה, חוג של נושאים, הרגלי חזרה, מסורת עצמית, המבדילים אותו מאחרים ומטעימים את הקורא טעם מיוחד. לפיכך העמיד פיכמן תלמידים, שמקצת מודים בכך בגלוי ומקצתם מודים בסתר לבם; משוררים ובמקרים, היוצקים מים על ידו, השמחים לכל גילוי משלו וממשיכים את דרכו בספרות העברית. ואין לך תהילה גדולה למשורר מזו, שלא כת־קוראים בלבד אופפת אותו כל ימיו, אלא גם כת־תלמידים, שומעי לקחו ושקודים ללכת בעקבותיו. ולפי שלא נשבע לשום כיווּן חיצוני ואינו נתפס למודרניזם שליט, מורגשת בו במידה יתירה גמישות וכוח הסתגלות, באופן שגם ראשונים וגם אחרונים נושאת את עיניהם אליו ומוצאים בו את מבוקשם. דומני, שבין המשוררים העברים בני־דורו הוא היה בין אלה, שהשכילו ביותר לעבור בקפיצת־הדרך את המרחק בין המבטא והנגינה האשכנזיים והספרדיים. מעבר זה, שמשורר גדול כטשרניחובסקי נתלבט בו הרבה ועד סוף ימיו עדיין נתשיירו בו סימני חיבוט אלה, אינו ניכר כמעט בשירתו של פיכמן. החיוניות שבפיכמן וכוחו לינוק מן המתרחש תמיד, הם שסייעו לו לעבור בשלום את נתיב המוקשים ולהחליף את “כלי הנגינה” בלי לפגוע בשירתו.

למעלה מארבעים שנה מכהן פיכמן פאֵר בהיכל הספרות; כתב שירה מחוזרת ושאינה מחורזת, דברי בקורת, מסות וביוגרפיות, רשמי מסע ותיאורי נוף. כמעט שאין לך צורה מצורות שהספרות נכתבת בהן, שלא הלביש בה את ילדי רוחו; ואף על פי כן, עם כל השוני וריבוי האנפין שבנושאים, נאמן פיכמן לנעימה אחת, להלך־נפש אחד, שאינו מש ממנו בכל אשר יעשה: זהו הלך־הנפש הלירי. הליריקה היא קול נפשו, סוד יחודו, חמדת לשונו. משוררים ליריים מצללים את חויותיהם ומשככים את סערותיהם לפני שהם נעשים ראויים לטיפולה של בת־השירה. גם כשמסביב משתוללות סופות עזות, השלוה במעונם. יודעים הם את הסוד של סערה מכאן וסערה מכאן ושלות־נפש באמצע. המונו של יום משפיע עליהם עד סף השירה. לאחר שדרכו על אותו סף, הריהם מתמלאים כוחות המחרישים כל שאון־של־חולין. רק התמצית המזוככת של מאורעות ותהליכים כשרה לשירה, ואילו המשקע, הקוּבּעת, השמרים, פסולים בתכלית. לפיכך קטן הוא, בדרך כלל, השיר הלירי של פיכמן, מעין מועט המחזיק את המרובה, מכלול של חויות רבות. השיר האמיתי אינו מתחיל ואינו מסיים; הוא מרמז ומסמל. הוא מצמיא ומעורר. הוא אבר מן החי. הוקרא המשכיל והמרגיש חייב להשלים מעצמו. הליריקה האמיתית מצומצמת במליה, אך בין מלה למלה ובין חרוז לחרוז מורגשת בת־ולן של חויות שהובלעו ולא היו ראויות לביטוי מיוחד. הללו מרומזות בניבים המעטים, כי הרמז או הסמל הוא מעין שליח או נציג של הרגשות אלמוניות, שלא זכו ללבוש משלהן. פיכמן אמן הוא לעשות חרוז אחד שליח לנסיונות־נפש רבים. על ידי כך נעשית שירתו מכשיר להבנת עצמנו, להבנת חיינו הפנימיים ולהרחבת חוג ראיתנו על פני המתרחש במעמקי לבנו. היא מסייעת לגלות את עצמנו לעצמנו.

ליריקה אמיתית היא פרי של אורך־רוח, של הבשלה איטית, של בירור וליבון. לפיכך אין הליריקנים מיטיבים לשיר שירת־חברה ושירת־מהפכה במובן המקובל. הם אישיים ביותר, פרטיים ביותר. כוחם ב“לשם יחוד” עצמם. כל זמן שהם נאמנים לעצמם אינם מחברים הימנונים לאומיים ולא שירים אקטואליים או שירי־לכת. יש משוררים בחינת שופרות ויש משוררים בחינת זמירים. הראשונים “מלוים” את החברה ו“נותנים ביטוי” לכל מאורע; האחרונים נותנים ביטוי רק לנפשם ומלוים רק את המתרקם בתוך־תוכם. אכן, בסופו של דבר, האחרונים מבטאים את הדור ומשאירים ניר נצחי ללבטיו ולא הראשונים, הקמלים בטרם־זמן. משום שהביטוי הפשוט של שמחה או צער או מהפכה, אם כי הרוב כל כך כמֵהַ לו, איננו שירה, כשם שאין שמץ של שירה בצעקתו של אדם כואב או מוכה. זוהי צעקה טבעית, חייתית. ואילו הנסיונות האמיתיים של האמן הם תמיד אלה, שאינם באים לידי גילוי במישרין, מיניה וביה, רגע כמימריה, אלא המצטברים ומתגבשים ונבלעים באורח־מסתורין באיזו צורה אמנותית, שבהתגלותה אין בינה ובין הנסיונות הממשיים אלא שיתוף קלוש.

מעלה יתרה נודעת לפיכמן, שגם בשירי הזמן שלו, המכונסים בספרו החדש במדור מיוחד בשם “בכי ימינו”, לא נסתלקה נעימתו הלירית, האישית, ולא נכשלה בת־שירתו בקול זר. אף הבכי עצור הוא, כבוש, מסונן, מנוגן, ולפיכך רב־רושם. אנו עם יודעי בכות וקונן, ואורבת לנו סכנה גדולה שמא נחזור על מלות־קריאה וקינה, שכבר אמרון אבותינו ביתר עוז. על כן אין לנו דרך אחרת בשירה אלא להתאפק ולמנוע קולנו מבכי דוקא נוכח פני המפולת הגדולה הזאת, המדהימה והמקפיאה את הדם. הסיפוק, ששירה יתומה כזאת מביאה לדור, סיפוק מדומה הוא, ואילו החורבן שהיא מביאה על השירה חורבן ודאי הוא. פיכמן הרגיש בכך ונשמר לנפש בת־שירתו. בתוך המהומה הזאת הוא מוסיף לשיר על הטבע, הנוף, על דמויות תנ“כיות ועל חוני המעגל ועל הבעש”ט. ואין ספק, כי מתוך אלה דובבת רוח־הזמן, רוח דברי הימים. בסוד הצירופין נעשה הדבר. דמותו של הבעש"ט רוויה, אם אפשר לומר כך, “פרובלמאטיקה” של זמננו. יתר על כן: השתלטות השטן וירידת האדם הן שהזקיקו את המשורר להיפנות לנושא זה ולכיוצא בו. כי תמימות ואולי בערות היא לחשוב, שרק הכותרת “גיטו ורשה”, או “טראבלינקה” מעידה על השיר שהוא בן־זמנו; כל משורר החי בתוך עמו ומיצר בצרתו ימצא לו דרכים הרבה, גלויות ונעלמות, לביטוי אסון אחיו.

אולם ברכה בלבנו לפיכמן על השירים הצרופים, השירים לשמם, שאין להם “תכלית” מלבד ההנאה מן היופי ומן השלימות האמנותית. גם בימי זוועה משמשת הערצת היופי והאמת אבן־בוחן לתרבות של עם. מטבעה של האמנות, שהיא מקדשת את חיי כל אדם ואינה עושה אותו אמצעי, ובזה היא מתקוממת על הרצח וההרג וההתעללות. לא מקרה הוא, שבגיטואות ובמחנות ההסגר הרבו לקרוא ולשיר שירים עברים ולהתענג עליהם. הן השירה היא בית־מקדש ליופי, שבו נבוא בשעת מצוק כדי לשכוח מעט ולשמוח מעט; היא מעין אותה קרית־אלוהים, שבה נמצא מחסה מפני האימים ואנשי־הדמים המתנכלים לנו. ברגעים דוויים כאלה אין אנו רוצים לחדש בקרבנו את הכאב והצער, התוססים בנו בלאו הכי, אלא להכנס כמעט־קט תחת כנפי השכינה ולהתרפק עליה. כי כשם שמצוה לתת ביטוי למצוקתנו, כך מצוה יתירה היא לתת כיסוי לה, להטביעה בבאר השירה והאמנות, להזליף על האדם מעט יופי והוד ואמונה נעלה ולהעלותו למלכות החלומות.

שירתו של פיכמן חצובה מספירת האור והאמונה, אופטימיות בלע"ז. פיכמן שׂרה עם שר־החושך ויוכל לו. אפשר שחמרי שירתו לקוחים מן החיים הרגילים, העכורים; אך לאחר שזוככו ונצרפו, הריהם קורנים באור שבעתיים. המשורר עושה בהם מעשה־כשפים. רוב שירי פיכמן מלאים זיו אמונה ומפיקים נוגה. הוית־הקוצים של ימינו מוציאה מתחת יד המשורר פּקעי שושנים, אף יאושו מזהיב את העולם. וגם בתארו איזה מחזה מוות, הריהו מתרחש בהוד רוגע. ובמדור שירי־הזמן, “בכי ימינו”, שבהם נשבר לב המשורר מעצמת המכאובים שלו ושל העם, גם שבריריו אומרים שירה. דומה, שאין עצה כנגד שפעת השירה והאורות שבקרבו.

יעקב פיכמן הוא מיוצרי הספרות העברית החדשה, ממחנכי הדור וממדריכי טעמו. בהיות לבו פתוח לרשמים ולתופעות, המתחלפים תדיר, הרי הוא בן־בית גם במה שתלמידים ותיקים מחדשים בתחום השירה והבקורת; בהיות עינו טובה ופקוחה על המתרחש, הריהו מלווה כל ניצן־כוח חדש המתגלה בשמי הספרות. מעטים הם ותיקי הסופרים כפיכמן, המתפנה לחוות דעה על ספריהם של אחרונים, שטרם נכנסו להיכל ההסכמה הכללית. אין הוא חושש להסתכן ולהתבדות, כדרך שיארע לא־אחת למי שמנחש עתידות לסופרים צעירים, שרבים־רבים מהם נוצצים ונובלים במשך זמן קצר ביותר. הוא אוהב לא רק את הפירות, כי אם גם את הפרחים. ואם דרכם של פרחים לנשור ולנבול ורק מעטים מהם זוכים ליעשות פירות, הרי זה מנהגו של עולם. אך אין לגזור מלכתחילה על הפרח שיבול. זאת איננה מידה. מתוך הכרה זו מטפח פיכמן את כרם ספרותנו כל ימיו ומברך על כל אשכול שמבשיל.

תש"ו