(בועידת “גדוד מגיני השפה” בת"א, ניסן, תרפ"ז)

…הנואם שקדמני דבר על השכל והבנה, ואני אדבר על הבדלה והבחנה, בין ישראל לעמים, בין קדש לחול. כל ענין הדבור העברי, כלומר השלטת הלשון בחיים, הוא להפוך את הקודש לחול. זהו ענין של סקולרזציה, היתה לנו לשון קודש ואנחנו הופכים אותה ללשון חול. אנחנו רואים בזה יתרון גדול, כי כך שואפים אצל כל העמים להמעיט בקודש ולהרבות בחול, ואת הקודש לעשות לדבר המסור ללבו של כל אדם. החול הוא יסוד החיים, ודבר זה משתדלים להכניס לכל מקצועות החיים. אתם חושבים שעד עכשיו היתה העברית לשון קודש, ועכשיו תהיה חול, אך לכל עם יש לשון קודש וחול. ואולם אל לנו לחשוב שהמלה הבודדת או הדבר כשלעצמו – לשון הוא. מן המלה בקשריה החיוניים בתוך המשפט והמשפט בתוך הפרק השלם והפרק בתוך היצירה השלמה – מאלה מתרכבת הלשון. המלה באוצר המלים אינה חיה כלל. המלה מקבלת את חיותה השלמה רק בהיותה מצויה בתוך מדינתה, כלומר בתוך היצירה השלמה. דברו כאן על עושר האסוציאציות של העברית, זאת היא אמת גמורה, אין שום לשון מתרגמת כל צרכה ללשון אחרת, מפני שכל מלה היא עולם מלא ומקושרים בה אלפי אסוציאציות שבאות ושאינן באות לידי הכרה. יש גלגול בלשון: הרבה נשמות עוברות אשה אחרי רעותה וכל אחת מניחה את רוחה במלה הזאת, וכל הרוחות הללו מתדבקות במלה. ואם בדבורנו של חול, בלשון כל יום, אנחנו מרכזים בעיקר את כונתנו בהוראה אחת שיש לנו צורך בה לפי שעה, אין זו אלא לשון המשמשת לצרכינו החילוניים – מה שאין כן בלשון הקודש. לשון הקודש היא לשון חגיגית.

ההבדלה בין קודש לחול חלה גם בזמן. הרי כל הימים קורצו מחומר אחד, ובכ"ז נתן הכשרון לאדם לגזור על יום אחד שיהיה יום טוב, והוא מתבלט מכל הימים ומקבל צורה אחרת וגם רוח אחרת עמו. אין זה פרוצס של רצון בלבד. היום הזה כחו גדול על ידי זה שמקשרים בו הרבה זכרונות שאינם מתקשרים בימים אחרים, ויום זה מקבל ע"י כך נשמה יתרה. אם יום חול יש בו רק נשמה אחת, כמו שהמלה החילונית יש בה רק גון אחד, הנה יום חג יש בו הרבה נשמות, כמו שהמלה החגיגית יש לה הרבה גונים.

האידיאל של הדבור העברי אינו צריך להיות דבור של חול, אלא קודש. יש פלוגתא בדבר, מה חשוב ממה: השבת או ששת ימי המעשה המשמשים את שבת המלכה, מפני שיום זה הוא יום של חיים עליונים. לפיכך חושב אני כי הלשון בתור לשון אינה יכולה להיות אידיאל. עלינו לברוא וליצור בתוך הלשון ולהעלותה ללשון הקודש. ודבר זה יעשה אם לא נגרש מהלשון את כל הנשמות ששכנו בתוכה אלפי שנים.

שני מיני לשון הם: אחת הנולדת בין אדם לחברו בתור לשון של סמלים חצוניים ושמוש בין בני האדם, והשניה – הנולדת בין אדם לעצמו, בשעה שיש צורך לאדם לשפוך את עודף נפשו. לשון זו היא מסוג עליון יותר, ומכאן מתחילה לשון הקודש. ואם אנחנו נגזור את הלשון ממקורותיה הראשונים, מהצורות הקודמות, אם נגרש מהלשון את כל הנפשות וצללי הנפשות ששכנו בתוכה מימי אברהם אבינו, שרוממוה וגדלוה כל הימים, ואם נשאיר לעצמנו רק את העצמות היבשות, את הפגר – אז לא תהיה לנו כל לשון ואז אין כל טעם לדבור העברי. ולפיכך אני חוזר ואומר שמטרתנו העיקרית צריכה להיות: לשון קודש. אין לנו מקור אחר לכך אלא הספרות שלנו, שהיא לא נתקה את החוט מעולם ותמיד היתה מחוברת ליסוד הקדושה שבלשון ושומרת עליו.

מכאן אני בא לידי מסקנה, שאחת המטרות של גדוד מגני השפה – היא לא רק לשמור על הדבור כשהוא לעצמו, כ"א על יסוד הקדושה שבלשון – על הספר והספרות. עליכם להדבק אל כל אותם המקורות שמהם תינקו את החיות שבלשון. בלעדיהם אין חיים גמורים ללשון.

אמרתי שכל לשון יש לה סימבוליקה שלה ואין המלה מקבלת את הוראתה השלמה אלא במשפט השלם. למשל, אצל הנוצרים קשורה המלה “אם” באסוציאציות שונות. אצל העברי אין הדבר כן. וכך כל מלה, כמעט, יש לה כמה הוראות שאינן נתנות להתרגם. כמה פירושים היו מסובים ל"שיר־השירים" וכלם הניחו חותמם על כל מלה ומלה. אין אנחנו קולטים רק מלים בודדות כי אם גם את כל ההרגשות שנטפלו אליהן בתקופות שונות, וכל מלה מתעשרת מעושר כל הדורות, לפיכך, אם נתרחק מכל אלה – ישארו לנו הסובין.

הנה אנו רואים, למשל, שדוקא עם התרבות הצבור העברי הולכת ומתמעטת ההתענינות בספר העברי, ויש ע"כ לדאוג דאגה גדולה. דוקא בזמן התפשטות הדבור העברי הולכת ומתמעטת החבה לספר, אל תלמוד־תורה. עוד דורות רבים עלינו להדבק במקורות ספרותנו ולהגביר בתוכנו את היצר, את האינסטינקט הלשוני. הייתי שמח לראות שכשם שאתם עומדים על המשמר להזכיר על הדבור העברי כן תזכירו לעצמכם ולחבריכם על תלמוד־תורה ועל למוד ספרות ותתעמקו בכל הספרות העברית, כי בלעדי זאת לא תהיה גם לשון חול. בלעדי קודש אין חול. כשם שבלעדי שבת אין טעם לכל ימי המעשה.

ועוד דבר: האגדה מספרת לנו שהקב"ה קושר כתרים לאותיות – שמצרופי אותיות נבראו שמים וארץ. מסביב לאות העברית נבראה כמעט כל הקבלה. מי שבא לעקור אותיות עבריות הרי הוא כעוקר את הלשון העברית משרשה, שהיא כלה מעורה באותיותיה – וע"כ כשם שאתם שומרים על הדבור העברי כך עליכם לשמור על הספר וגם על האות העברית. זכורני כשהייתי ברוסיה והתחילה המלחמה לאידית בתוך בתי הספר, התנגדתי ללמוד הקריאה הראשונה מתוך הא"ב הז’רגוני, כי הרושם הראשון בשביל הילד נזרע בנפשו ונותן פירות. הדרך למען הספרות צריך להיות דרך המלה העברית. אין להתיחס בקלות ראש לסמלים, שכן אנו רואים את התוצאות הצומחות מזה למעשה.