הַנְּפָשׁוֹת    🔗

מִיכַל בת המלך שאול

מֵרַב אחותה הבכירה

רִצְפָּה בַּת־אַיָּה פלגש שאול

יוֹנָתָן בן־שאול הבכור

אַרְמוֹנִי נער, בן שאול ורצפה

דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי אביר הרועים לשאול

יְפֻנֶּה עבד שאול, רועה

נערות, עבדים, אנשי־צבא

המקום – בית שאול בגבעה.

הזמן – ימי מלחמת דוד בגלית.

בין מערכה ראשונה לשניה – שלשה ימים.

מערכה שניה ושלישית – רצופות.

 

מערכה ראשונה    🔗

חצר בית שאול המלך.

מימין – ברכת מים לרחצה ומעלות־אבן לה. על שפת הברכה ומעבר לה – עצי־שקד מלבלבים.

משמאל – אגף בית המגורים. בקיר, לעבר הצופה – חלון ומבוא־מדרגות. על יד הקיר צומחת גפן־אדרת. מעבר לבית – גדר ועל ידה גזע עץ כרות. מעבר לגדר – גֹרן ובניני־משק, אשר מעלֵה אדמת־החצר מכסה עליהם. במרחק – נוף הרים העוטים חרשי־יער וגני־פרי.

העת - לפנות־בקר ביום אביב. מסביב -שפע טללים נוצצים לאור קרני השמש הראשונות. ערפל דק מתמר ועולה. נשמע קול הצאן היוצא למרעה, צלילי חליל־רועים ושיר נערות היורדות העינה.)

נערות: טַל־אֹרוֹת, טַל־אֹרוֹת

עַל עִשְׂבוֹת־שָׂדַי, עַל עֲלֵה־שָׁקֵד;

ענְנֵי־נוֹצָה, עַנְנֵי־נוֹצָה

עַל פִּסְגוֹת־הָרִים יַרְכְּתֵי־צָפוֹן;

מיכל: (יושבת על שפת הברכה, מתכוננת לרחוץ במים):

טַל־אֹרוֹת, טַל־אֹרוֹת

עַל עִשְׂבוֹת שָׂדַי, עַל עֲלֵה־שָׁקֵד;

ענְנֵי־נוֹצָה, עַנְנֵי־נוֹצָה

עַל פִּסְגוֹת־הָרִים יַרְכְּתֵי־צָפוֹן;

אֶתְרַחֵץ לִי בְּמֵי־שֶׁלֶג

וְאֶפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה!

אֶתְרַחֵץ לִי בְּמֵי שֶׁלֶג –

(שומעת את קולות יפנה וארמוני ההולכים וקרבים וגולשת אל הברכה. ארמוני ויפנה עמלים להקים גזע עץ כרות ולשוות לו דמות ענק החמוש למלחמה.

יפנה: הִנֵּה כִּי־כֵן! אֵיתָן יַעֲמֹד, לֹא יָמוּשׁ.

ארמוני: אֶת הַשִּׂרְיוֹן קָשַׁרְתָּ?

יפנה: קָשַׁרְתִּי וְגַם חִזַקְתִּי.

ארמוני: וְהַצִּנָּה?

יפנה: הִנֵּה הַצִּנָּה, נִצָּבָה וְעוֹמֶדֶת.

ארמוני: וְהַחֲנִית?

יפנה: בְּיָדוֹ נָשִׂים.

ארמוני: וְהַכּוֹבַע? הַכּוֹבַע לְרֹאשׁוֹ?

יפנה: הִנֵּה, אֶת הַטֶּנֶא הַצָּהֹב שַׂמְתִּי עַל רֹאשׁוֹ – כּוֹבַע־נְחֹשֶׁת יִהְיֶה לְגָלְיָת.

ארמוני (צועד נכחו וידו אל פיו כתוקע בחצוצרה): "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, יַעַשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֵּן לוֹ לְאִשָּׁה! אֲשֶׁר יַכָּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי יַעַשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ –

יפנה (על יד צלם־הענק, כעונה תחתיו): “זֶרַע־מוֹג, צֹאן־טִבְחָה! אֵין בָּכֶם לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְאָנֹכִי – הַ־פְּלִשְׁ־תִּי”!

ארמוני (פונה אל הצלם, סוקר אותו מכף רגל ועד ראש): הוֹי, אַרְיוֹךְ!

תֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָר! (ליפנה) שֵׁשׁ אַמּוֹת קוֹמַת גָּלְיַת, לֹא־כֵן?

יפנה: וְעוֹד זֶרֶת לוֹ לְסֶרַח עוֹדֵף, חַ־חַ־חַ!..

ארמוני (אל הצלם): הוֹי, גֹּלֶם־רְפָאִים! הוֹי, אַרְיוֹךְ מִשֻׁקָּץ! רָם וְנִשָּׂא אַתָּה בְּעֵינֶיךָ? מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן? – עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָיָה גָבוֹהַּ מִמְך, חָגָב אַתָּה לְעֻמָּתוֹ, יֶלֶק קָטֹן!..

יפנה: וְאַתָּה רָאִיתָ אוֹתוֹ? בְּמוֹ עֵינֶיך?

ארמוני: אֶת מִי?

יפנה: אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן?

ארמוני (רוגז): רָאִיתָ, רָאִיתָ… הִנֵּה מִטַּת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן עוֹמֶדֶת בְּרַבַּת־עַמּוֹן – חֲמִשִּׁים אַמּוֹת אָרְכָּהּ, וְזֶה – גָּלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי – רַק שֵׁשׁ אַמּוֹת קוֹמָתוֹ, וַאֲנִי – אִם רַק חָמֵשׁ אַמּוֹת אֶקְפּץ לְמַעְלָה, וּבָאָה חַרְבִּי אֶל צַוָּארוֹ וְכָרַתִּי רֹאשׁוֹ מֵעָלָיו!

יפונה (צוחק): בַּמֶּה תִכְרֹת, וְאֵין חֶרֶב בְּיָדְךָ?

ארמוני (מתעשת): אֵין לִי חֶרֶב? – בַּכִּידוֹן אַכֵּהוּ! (שולף כידון קצר מחגורתו, מניפו אל מול הצלם.)

יפנה: אֶל הַחֹמֶשׁ! אֶל הַחֹמֶשׁ!

מיכל (מוציאה את ראשה מהברכה): חַ־חַ־חַ! הִנֵּה גִבּוֹרִים שְׁנַיִם – חָבְרוּ לְהַכּוֹת עֵץ מִיָּעַר!..

ארמוני: הַסִּי, פְּתַיָּה!

מיכל (להכעיסו): גִּר־גּוֹשׁ!..

ארמוני (מסתער לזנק): הִנְנִי אֵלַיִךְ!

מיכל ( שוקעת בברכה.)

יפנה (עוצר בעד ארמוני): אַל תִּרְגַּז. אַל תִּרְגַּז.

ארמוני (במורת רוח): אַל־תִּרְגַּז. אַל תִּרְגַּז… אַרְבָּעִים יוֹם רוֹבֵץ הַמַּחֲנֶה בְּעֵמֶק הָאֵלָה, וְהַפְּלִשְׁתִּי יוֹצֵא יוֹם־יוֹם, מְחָרֵף, מְגַדַּף, וְאֵין אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד נֶגְדּוֹ לַעֲקֹר לְשׁוֹן הָעַקְרַבִּים מִפִּיו!

יפנה: אֵין בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ־מִדּוֹת לַעֲרוֹךְ נֶגֶד עֲנָקִים. – מַה נַּעֲשֶׂה?

ארמוני: מַה נַּעֲשֶׂה? – סוֹף־דָּבָר: שָׁאוּל אָבִי בְּעֶצֶם יָדוֹ יַכֵּהוּ. רַק שָׁאוּל אָבִי יָכוֹל לַהֲרֹג לְאַרְיוֹךְ זֶה.

יפנה: לֹא יֵצֵא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְמִלְחֶמֶת בֵּינַיִם. לוּ בֵּין אַנְשֵׁי הַצָּבָא גִּבּוֹר־חַיִל אֶחָד נִמְצָא לָנוּ! אֶחָד – שַׁמְגַּר בֶּן־עֲנָת, אוֹ שִׁמְשׁוֹן הַדָּנִי –

ארמוני: שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת! – שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ הִכָּה שַׁמְגַּר בַּשָּׂדֶה, בְּמַלְמַד הַבָּקָר – הֲלֹא כֵן?..

יפנה: כֵּן, נַעֲרִי. וְשִׁמְשׁוֹן הַדָּנִי בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת… הָהּ, מִי יִתְּנֵנוּ יַרְחֵי־קֶדֶם! דַּלּוּ אַנְשֵׁי הַחַיִל בְּיָמֵינוּ…

(שותקים שניהם ועיניהם נשואות למרחק. מעבר לברכה מגיע קול־נוגנים. הצלילים רועפים תום וגיל רענן. יפונה וארמוני מטים אזן למנגינה. מיכל מוציאה ראשה מתוך מי הברכה ומניחה אותו על זרועותיה החשופות על שפת המעלה העליונה. שערותיה גולשות על כתפיה והיא מקשיבה בעיניים עצומות.)

יפנה (מקשיב): נֹעַם־קֶסֶם… נֹעַם־קֶסֶם…

ארמוני: תַּאֲוָה לָאֹזֶן…

יפונה: מֵי הַבְּרֵכָה כְּמוֹ נִרְעֲדוּ לְמִשְׁמַע הַקּוֹל…

מיכל: הַשָּׁמַיִם אוֹרוּ…

ארמוני: וְהַזַּיִת מַחֲרִישׁ לָדַעַת…

יפנה: מֵרָחוֹק מְפַכֶּה הַצְּלִיל, מֵעֵבֶר לֶחָצֵר.

ארמוני: בַּגַּיְא אִוָּה לוֹ מָקוֹם דָּוִד. אֲנִי יוֹדֵעַ: בִּנְקִיק הַסֶּלַע, וּבְרוֹשִׁים סָבִיב…

יפנה: אָכֵן, נְעִים־זְמִירוֹת… נְעִים־זְמִירוֹת…

רצפה (קולה נשמע מתוך הבית): מֵרַב! מִיכַל! יְפֻנֶּה הוֹי, רוֹעֶה מְשֻׁלָּח!

יפנה (מחליק להתחבא מאחורי הבית ומטה את צלם גלית למטה להסתירו מעיני רצפה. מיכל נעלמת בברכה. ארמוני אינו זע, מוסיף להקשיב לקול המנגינה.)

רצפה (בהתקרבה): הַמִּכְלָה לֹא נֻקְתָה! (מופיעה במבוא) הַצֵידָה לַמַּחֲנֶה לֹא נִשְׁלְחָה! (עומדת דום ומתבוננת בארמוני.)

ארמוני (אחרי אשר נדמו הצלילים מסב ראשו, רואה את אמו): הֲשָׁמַעַתְּ?! (באנחת־רוָחה) כְּנַגֵן דָוִד וְהָיִיתָ כְּחוֹלֵם בְּהָקִיץ… כְּנַגֵן דָּוִד עוֹבְרִים מַרְאוֹת אֱלֹהִים לִפְנֵי עֵינֶיךָ…

רצפה: כְּנַגֵן דָּוִד… כְּנַגֵן דָּוִד… הָעֲבוֹדָה לְמַעְלָה־רֹאשׁ, וְהַלָּזֶה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ לוֹ בִּנְגִינוֹת! (יורדת אל החצר.)

ארמוני: מַדּוּעַ לֹא לָקַח אָב אֶת דָּוִד לַמַּחֲנֶה' לְנַגֵן לְפָנָיו אִם – אִם הָרוּחַ הָרָעָה ־־ אִם יִרְגַּז אָב כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה לִפְעָמִים?

רצפה: הֶרֶף, בְּנִי! (במאור פנים) רוּחַ אָב נְכוֹנָה בְּקִרְבּוֹ תָמִיד בְּעֵת מִלְחָמָה.

ארמוני: וְלֹא יִירָא מִפְּנֵי הָעֲנָק הַפְּלִשְׁתִּי?

רצפה: הָהּ, בְּנִי, לֹא אֶת הָעֲנָקִים יִירָא שָׁאוּל אָבִיךָ. זָקֵן אֲשֶׁר נָס לֵחוֹ וְיָבְשׁוּ עַצְמוֹתָיו הוּא הַמִּסְתּוֹלֵל בְּאָבִיךָ, אֶת מְנוּחָתוֹ יַדְרִיךְ…

ארמוני: שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא?!…

רצפה: הַנָּבִיא הַנּוֹכֵל… (צוחקת) סוֹבֵב הוֹלֵךְ אִישׁ־הַמְּדָנִים הַנִּרְגָן, וְקֶרֶן הַשֶּׁמֶן תַּחַת אַדַּרְתּוֹ יַסְתִּיר, אִישׁ כִּלְבָבוֹ יְחַפֵּשֹ, לְמָשְׁחוֹ תַחַת שָׁאוּל אָבִיךָ!..

ארמוני: לַשָּׁוְא עֲמָלוֹ. (בצהלה) מִדָּן וְעַד בְּאֵר־שֶׁבַע אֵין בְּיִשְׂרָאֵל בָּחוּר וָטוֹב כְּאָב לְמָשְׁחוֹ לְמֶלֶךְ!

רצפה: אָמְנָם־כֵּן, בְּנִי הַטּוֹב. (בגיל־תקוה) לוּ רַק יִגְבַּר אָבִיךָ עַל פְּלִשְׁתִּים הַפַּעַם, וְרָמָה קַרְנוֹ בְּקֶרֶב הָעָם וְהָיָה כִּסְאוֹ נָכוֹן לָעַד!

ארמוני: וְגַם עֲבָדִים נֶאֱמָנִים לְאָב וּבְנֵי־בְּרִית. לֹא יִתְּנוּ לְהוֹרִיד אֶת אָב מִכִּסְאוֹ. הִנֵּה דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי אַבִּיר הָרוֹעִים!..

רצפה: הוֹ, דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי – עֵינוֹ פְּקוּחָה עַל סְבִיבוֹתָיו לְבָעֵר בּוֹגְדִים מִן הָאָרֶץ.

ארמוני (בששון): גַּם אֲנַחְנוּ, אִמִּי, אֲנִי וּמֻפִּים אָחִי נַעֲמֹד לִימִינוֹ – דַבְּרִי אֶל דּוֹאֵג, כִּי יְסַפְּחֵנוּ אֶל נְעָרָיו!

רצפה: טוֹב, בְּנִי. הִנֵּה יָשׁוּב הַיּוֹם דּוֹאֵג מִדַּרְכּוֹ וַאֲדַבְּרָה עָמּוֹ. רַק אַל תִּתְרַפֶּה בְּנִי, לַמֵּד לַקְּרָב יָדֶיךָ!

ארמוני: עַד עַתָּה יָרִיתִי כִּידוֹנִי־קֶלַע, עַתָּה אָרוּץ לְהָבִיא אֶת הַחֶרֶב! (רץ ונעלם במבוא הבית.)

רצפה (מביטה אחריו): פְּרִי־הִלּוּלִים. נֶטַע־נַעֲמָן!.. (פונה ויוצאת אל הגרן) נֶטַע נַעֲמָן…

יפנה (מגיח אט־אט מאחורי הבית, מביט אחרי רצפה. מיכל יוצאת מתוך הברכה, רגליה יחפות, שערותיה לא־סדורות, הכתונת לבשרה ומעיל־אטון דק תלוי על כתפיה.)

מיכל (רצה על שפת הברכה לפנים): יְפֻנֶּה! יְפֻנֶּה!

יפנה: הִנְּנִי, מִיכַל גְּבִרְתִּי!

מיכל (בקצר־רוח): מַהֵר־מַהֵר־מַהֵר!

יפנה (מתרוצץ במשובה): “מַהֵר־מַהֵר־מַהֵר”… כְּגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה, כִּשְׁבִיב מִן הַשְּׂרֵפָה – מַהֵר־מַהֵר־מַהֵר!

מיכל: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, הִנֵּה אֶמְשֹׁךְ אוֹתְךָ אֶל הַבְּרֵכָה וְאַטְבִּיעֲך בַּמַּיִם!

יפנה: הוֹ, מִיכַל גְּבִרְתִּי, אַךְ לַשָּׁוְא יִהְיֶה עֲמָלֵךְ: נאדוֹת נְפוּחִים אֲנִי עָשׂוּי, לֹא אֶטְבַּע בַּמַּיִם – רֶגַע אֶשְׁקַע, וְאָצוּף לְמַעְלָה!

מיכל: אוֹיָה, זָקֵן סוֹרֵר, לוּ נַעַל תַּחַת יָדִי וְהִשְׁלַכְתִּיהָ אֶל פָּנֶיךָ!

יפנה: כִּי אָז פָּתַחְתִּי אֶת פִּי וּבְלַעְתִּיהָ. הַבִּיטִי: לוֹעַ לִי כַּתַּנִּין!..

מיכל (בתחנונים): הֶרֶף מִתַּעֲלוּלִים, יְפֻנֶּה.

יפנה: מָה אֶעֶשֶׂה, עַלְמָתִי, וְהַתַּעֲלוּלִים מִתְרוֹצְצִים בְּקִרְבִּי כַּצִפֳּרִים בַּכְּלוּב! (צלילי המנגינה נשמעים שנית בקול תלונה ההולך וגובר.)

מיכל: שׁוֹמֵעַ אַתָּה? – הֲלֹא דָוִד – הִנֵּה יָקוּם דָּוִד וְיֵלֵךְ לוֹ, בְּלִי צֵידָה יֵצֵא לַדֶּרֶךְ…

יפנה (חובט על ראשו): אוֹיָה, “צְרוֹר נָקוּב!” – אֵיךְ נֶעֱלַם הַדָּבָר מִזִּכְרוֹנִי! דָּוִד! – דָּוִד! – הַצֵּידָה לְדָוִד! הֲלֹא בַּסַּל הִיא הַצֵּידָה! (מוציא אמתחת מתוך הסל) שְׁלֹשָׁה חֲרִיצֵי־חָלָב וְכִכַּר־לֶחֶם.

מיכל (חוטפת את האמתחת מידו): הִנֵּה תִרְאֶה, בִּנְפֹל עָלֶיךָ תַּרְדֵּמָה אֶתְגַּנֵּב וַאֲשַׁלַּח אֵשׁ בִּזְקָנְךָ! (רצה במעלות לרדת למטה.)

יפנה: עִמְדִי, עַלְמָתִי, עִמְדִי – הֲלֹא בְּמַעֲרוּמַיִךְ אַתְּ, רַק כֻּתָנְתֵּךְ לְעוֹרֵךְ.

מיכל: הִנֵּה כִּי כֵן, וְאַתָּה הִתְבּוֹנַנְתָּ עָלַי כָּל הָעֵת…

יפונה (ברגש טהור): נֶחְמָד הָיָה הַמַּרְאֶה.

מיכל: בּוֹשׁ לְךָ!

יפנה: הוֹ עַלְמָתִי, אִם יִכְרְתוּ הַזְּקֵנִים בְּרִית גַּם לְעֵינֵיהֶם – בַּמֶּה יְחַיּוּ נַפְשָׁם הַמִּסְכֵּנָה?

מיכל (בלבשה את המעיל): אֵין כָּמוֹךָ בַּזְּקֵנִים לְרוֹעַ וְלִזְדוֹן־לֵבָב וְלִשְׁרִירוּת עֵינַיִם, וְאַתָּה – דַּע לְךָ! (רצה ביעף אל מעבר לברכה.)

יפנה: מִיכַל גְּבִרְתִּי, הַשְּׂעָרוֹת! הַשְּׂעָרוֹת! וְהָרַגְלַיִם – אַיֵּה נְעָלַיִךְ?

מיכל (נעצרת לרגע): חִפַּשְׂתִּי וְלֹא מָצָאתִי. הַבֶּט נָא פֹּה וָשָׁם. (נעלמת.)

יפנה (מביט אחריה): בֶּן־חַיִל הוּא דָוִד בֵּית־הַלַּחְמִי, קְסָמִים בְּכִנּוֹרוֹ וְחֵן בְּשִׂפְתוֹתָיו, כַּעֲנָק לְצַוָּארוֹ קָשַׁר אֶת הַיַּלְדָּה, כְּאֵזוֹר לְמָתְנָיו!.. (בחדות משובה) “אֵין כָּמוֹךָ בַּזְּקֵנִים לְרוֹעַ וְלִזְדוֹן־לֵבָב, וְאַתָּה – דַּע לְךָ!” (מעלה בגעגועים את זכרון ימי־נעוריו)

אָח' בְּצֵאתִי שַׁעַר אֱלֵי־קֶרֶת –

שַׁעַר־קֶרֶת בַּת רַבִּים –

רָאוּ בָּנִים וַיְאַשְּׁרוּנִי,

בָּעֵינַיִם יִקָּחוּנִי

עֲלָמוֹת מִן הָאֶשְׁנָב,

עֲלָמוֹת מִן הָאֶשְׁנָב… (רואה את נעלי מיכל) הַנַּעֲלַיִם! הִנֵּה־הִנָּן! (לוקח אותן בידיו, יושב על מעלת הברכה התחתונה, נאנח בהפכו אותן הנה והלום) עָזְבוּ אוֹתָנוּ הָרַגְלַיִם – מָה?! הִכְלִי־מוּ־נוּ…

מרב (באה מצד הגורן, עוברת חרש אל עץ הזית, מתבוננת ביפנה וידה האחת אוחזת בענף העץ.)

יפנה (חובט נעל בנעל): כָּכָה… כָּכָה… הוֹלְכוֹת הָרַגְלַיִם, מְמַהֲרוֹת לָרוּץ, וְהַלֵּב דּוֹהֵר לִפְנֵיהֶן, הַלֵּב הַנִּמְהָר… הַשּׁוֹקֵק… (הענף ביד מרב נשבר.)

יפנה (מתנער לקול הנפץ): אַתְּ, מֵרַב גְּבִרְתִּי! הִנֵּה מָצָאת אֶת יְפֻנֶּה בְּאִוַלְתּוֹ…

מרב: נַהֲפוֹךְ הוּא, כִּי חָכַמְתָּ מְאֹד אִם תֵּדַע לְדוֹבֵב נַעֲלַיִם.

יפנה: לֹא יִפָּלֵא: מֵעוֹר הַכִּבְשָׂה נַעֲשׂוּ הַנַּעֲלַיִם, וַאֲנִי אֶת נֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה יָדַעְתִּי.

מרב: וְאֶת הַבְּהֵמָה תִנְהַג לְרוּחַ הַיּוֹם, וְכֵן גַם לְרוֹעֵה־רוּחַ הָיִיתָ…

יפנה: אָמְנָם, גַּם הָרוּחַ עַל הָרוֹעִים יֵחָשַׁב: עֶדְרֵי־עֲנָנִים יַסִּיעַ…

מרב: וְנַעֲלֵי־עוֹר יַשְׁלִיךְ מִמָּרוֹם?!

יפנה (צוחק): לֹא־לֹא… בֶּחָצֵר מָצָאתִי אֶת הַנַּעֲלַיִם, הִנֵּה בָזֶה. – וְעַתָּה אֵלְכָה־נָא, כִּי רַבָּה מְלֶאכֶת הַיּוֹם.

מרב: וְלֹא תָשִׁיב הָאֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ?

יפנה: אָשִׁיב, גְּבִרְתִּי, אֶחְקֹר בְּעָבְרִי, אֶשְׁאַל.

מרב: וּמַדּוּעַ לֹא תִּשְׁאָלֵנִי אָנִי?

יפנה: הֵן לֹא נְעָלַיִךְ הֵנָּה, גְּבִרְתִּי.

מרב: אָמְנָם־כֵּן, רַגְלַי לֹא תִּשְׁמֹטְנָה הַנַּעֲלַיִם לָרוּץ אֶל קוֹל־נוֹגְנִים בַּשָּׂדֶה. – אַיֶּה מִיכַל אֲחוֹתִי?

יפנה: חִידוֹת עַל לְשׁוֹנֵךְ, מֵרַב גְּבִרְתִּי. מַה לִי וּלְמִיכַל?

מרב: אֵין כָּל מְאוּמָה. רַק אִישׁ סוֹדָהּ אַתָּה, מֵלִיץ הָעֲגָבִים…

יפנה: לָמָּה זֶה תָרִיבִי בִּי, גְּבִרְתִּי, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי לָךְ כָּל רָעָה?..

מרב: הֲרֵעוֹתָ לִי מְאֹד, כִּי – כִּי מִיָּדִי יִדְרֹשׁ הַמֶּלֶךְ, הֲלֹא הָאָחוֹת הַבְּכִירָה הִנֵּנִי.

יפנה: הָאִם שׁוֹמֵר הַנָּשִׁים אָנֹכִי?

מרב: וּמַה מַעֲשֶׂיךָ בֶּחָצֵר? הֲלֹא הַצֹּאן בַּשָּׂדֶה, רוֹעֶה נֶאֱמָן! (פונה לעבר הגרן) הִנֵּה יָשׁוּב דּוֹאֵג אַבִּיר־הָרוֹעִים, הוּא יְאַלֶּפְךָ דַּעַת. (נעלמת.)

יפנה (נושם לרוחה): הוֹ, אֵיךְ טָחֲנָה אוֹתִי – טָחוֹן וְשָׁחוֹק… אָרוּצָה נָא לְהַזְהִיר אֶת מִיכַל! (פונה אל מעבר לברכה).

ארמוני (בא מהבית וחרבו שלופה בידו): עֲמֹד, יִפֻנָה, עֲמֹד! הַבֵּט חַרְבִּי – לְטַשְׁתִּיהָ, מֵרַקְתִּיהָ, שַׁנּוֹתִי עַד־בָּרָק.

יפנה: טוֹב, נַעֲרִי. חֲצֹב בְּתֹמֶר־מִקְשָׁה זֶה, הִנֵּה הוּא שָׁם מֵאַחֲרֵי הַגָּדֵר, הַרְאֵהוּ נַחַת זְרוֹעֲךָ!

ארמוני: כֵּן, אֶעֶשֶׂה חַיִל לְמַעַן יִרְאֶה דּוֹאֵג אַבִּיר־הָרוֹעִים בְּבוֹאוֹ אֶל הֶחָצֵר.

יפנה: דּוֹאֵג אַבִּיר הָרוֹעִים? אַיֵּהוּ?

ארמוני: בְּעַד הָאֶשְׁנָב רְאִיתִיו, הוֹלֵךְ וּבָא, וְאֵם מְחַכָּה עַל־יַד הַשַּׁעַר.

יפנה: אִם יִמְצָאֵנִי הָאֱדוֹמִי בֶּחָצֵר וְשָׂרַף אֶת עַצְמוֹתַי לַשִּׂיד – אֶשָּׂא רַגְלַי מִזֶּה!

ארמוני: בְּרַח, דּוֹדִי, הִמָּלֵט עַל נַפְשְׁךָ – חַ־חַ־חַ!..

יפנה (רץ ונעלם. דואג ורצפה באים אל החצר.)

דואג (מוריד את אמתחתו מעל שכמו): הִנֵּה שַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם אֶל חַצְרוֹת בֵּית מַלְכִּי, בָּרוּךְ אֱלֹהִים!

ארמוני (משתחוה): בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ, דּוֹאֵג אַבִּיר־הָרוֹעִים!

דואג (בהדרת קדש): אֱלֹהִים יְבוֹנְנֶךָּ, נַעֲרִי, יִשְׁמֹר רַגְלְךָ מִלָּכֶד.

רצפה: וְעַתָּה לֵךְ, בְּנִי – לֵךְ, אֱמֹר כִּי יָכִינוּ הַבִּרְיָה לְאַבִּיר הָרוֹעִים.

ארמוני (חרש): דַּבְּרִי, אִמִּי, אֶל דּוֹאֵג, הַגִּידִי לוֹ כַּאֲשֶׁר הִבְטַחְתְּ לִי…

רצפה: הִנֵּה נִכְסַף הַנַּעַר לִהְיוֹת בֵּין חֲנִיכֶיךָ, אַבִּיר הָרוֹעִים – וְהוּא בֶּן־חָיִל.

ארמוני: כֵּן, כֵּן, אַכְרִית בּוֹגְדִים מִן הָאָרֶץ!

דואג (בוחנו במבטו): בְּטוּב־טַעַם תְּדַבֵּר, נְסִיכִי. (לרצפה) אֲאַמְּצֶנּוּ לִי בְּבוֹא מוֹעֵד, אַדְרִיכֵהוּ בְּמַעְגְּלֵי־יֹשֶׁר.

רצפה: וְעַתָּה, לֵךְ בְּנִי, לֵךְ… וְאַתָּה בַּבַּיִת תִּשָּׁאֵר, תַּחֲלִיף כֹּחַ, כִּי עָיַפְתָּ…

ארמוני: כִּדְבָרַיִךְ, אִמִּי! (רץ ובא אל הבית.)

רצפה (לדואג): מַה בְּפִיךָ, אַבִּיר הָרוֹעִים? אֲנַחְנוּ לְבוֹאֲךָ חִכִּינוּ בְּקֹצֶר־רוּחַ.

דואג: אָמְנָם, הִתְמַהְמַהְתִּי מְעַט: אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים סַרְתִּי, עִם הַכֹּהֲנִים נֶעֱצַרְתִּי, אָחוֹר וָקֶדֶם נִפְתַּלְתִּי…

רצפה: וּמַה נּוֹדַע לְךָ?

דואג: מָרָה נֶפֶשׁ הָעָם, הֲלֹא כֵן יֹאמְרוּ: לֹא נוּכַל עַתָּה לַפְּלִשְׁתִּים, כִּי סָרָה רוּחַ אֲדֹנָי מֵעִם שָׁאוּל…

רצפה: דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא הֵמָּה. יְחַרְחֵר לְהָסִית אֶת הָעָם בְּמַלְכּוֹ.

דואג: כֵּן, הֶעֱמִיק־שִׁחֵת הַנָּבִיא, הִרְשִׁיעַ עַד בְּלִי דַי, עַד לְמַעְלָה רֹאשׁ!..

רצפה (מביטה בו בנשימה עצורה. אחרי דממה, נפעמת): יָצַק שַׁמְנוֹ הַנָּבִיא?

דואג: הֵרִיק הַקָּרֶן.

רצפה: הִנֵּה קָרָה הַדָּבָר. – מָתַי עָשָׂה זֹאת?

דואג: מִזֶּה שִׁשָּׁה יְרָחִים.

רצפה: מִי נִמְשַׁח?

דואג: מִי נִמְשַׁח? – הַנָּקֵל לִמְצֹא דָבָר אֲשֶׁר כָּזֶה רַבַּת יָגַעְתִּי, גְּבִרְתִּי, גַּם פִּזַּרְתִּי־נָתַתִּי עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל, גַּם מִכֵּלַי נָתַתִּי בַּעֲבוֹט…

רצפה: מִי נִמְשַׁח?

דואג: שַׁחוּ בְּנֵי־אָדָם, שָׁפְלוּ מְאֹד: אֵין עוֹשֶׂה טוֹב חִנָּם אֵין כָּסֶף, אֵין אַף אֶחָד, לֹא יְגַלּוּ דָבָר אִם לֹא תָשִׂים הַשֶׁקֶל בַּכָּף, כִּי יְמֻשֵּׁהוּ בַּעֲלִיל.

רצפה (מתבוננת אליו, פונה הצדה, מוציאה מחיקה צרור־כסף ומניחה לפניו): קַח לְךָ!

דואג( מטלטל מעט את הצרור על כף ידו כבוחן משקלו, משליכו אל חיקו, נאנח): גַּם לֹא מָנִיתִי הַשְּׁקָלִים, יַחְשְׁבֶנָּה לִי אֱלֹהִים לִצְדָקָה…

רצפה: חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל, וְלֹא נוֹתַר עוֹד בְּיָדִי מְאוּמָה.

דואג: הוֹ, גְבִרְתִּי, נֶאֱמְנוּ עָלַי דְבָרָיכִי… אַךְ מָה אֶעֱשֶׂה וַאֲנִי לְשִׁפְחָה אַחַת, נַעֲרָה טוֹבַת־שֵׂכֶל עַד מְאֹד – מֵעֲבֻדַּת הַבַּיִת בּוֹ עָשָׂה הַנָּבִיא הַמְתַעְתַּעַ – עֲנָק נָתַתִּי לַשִּׁפְחָה הַלֵּזוּ, עֲנָק עִם שַׁהֲרוֹן, כְּמוֹ זֶה עַל צַוְארוֹנַיִךְ, דּוֹמֶה מְאֹד, כְּפֶלַח הָרִמּוֹן לְמִשְׁנֵהוּ.

רצפה (מסירה את הענק מעל צוארה ומוסרת לידו, במורת־רוח כבושה): מַה עוֹד נָתַתָּ? עֵינַיִם מֵחוֹרֵיהֶן? לֵב מֵחֲדָרָיו?

דואג (בהצפינו את הענק): מַה נַּעֲשֶׂה, גְּבִרְתִּי? לְמַעַן שָׁאוּל מַלְכֵּנוּ לֹא נַחְשׂךְ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר!

רצפה: רַב כִּי נִלְאֵיתִי, הַגַּד מִי הָאִישׁ?

דואג: הֲלֹא כִּמְצַחֵק אֶהְיֶה אִם אַגִּיד לָךְ, כִּי בְּצֵל קוֹרָתֵךְ יֶחֱסֶה הָאִישׁ. הֲלֹא תְנַחֲשִׁי –

רצפה לֹא עֵת נַחַשׁ הִיא לִי. מַה שֵׁם הָאִישׁ?

דואג: דָּוִד.

רצפה: אֵיזֶה דָוִד?

דואג: דָּוִד הָרוֹעֶה. הַמְנַגֵּן. דָוִד בֶּן־יִשִׁי, בֵּית־הַלַּחְמִי.

רצפה (פיה מלא צחוק): דָוִד?! הָרוֹעֶה הַמְנַגֵן?! הַפִּרְחָח!? – הוֹ, אַבִּיר הָרוֹעִים, מַה זֶּה קָנִיתָ בְּדַרְכְּךָ? אֶפְרוֹחַ מֵת? נֵפֶל־זְבוּב בֶּן־יוֹמוֹ?..

דואג: אֵין חֶלְקִי עִם חַסְרֵי־לֵב, גְבִרְתִּי, וְלֹא בֵּין פְּתָאִים אֶתְחַשָׁב. חָקַרְתִּי וְדָרַשְׁתִּי וּמָצָאתִי אֶת הַדָּבָר נָכוֹן לְפָנַי: דָּוִד, גְּבִרְתִּי. דָּוִד הַמְנַגֵן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, הוּא וְלֹא אַחֵר.

רצפה: נַעַר, נַעַר אַדְמוֹנִי. גַּם שְֹפָמוֹ טֶרֶם צִמַּח. תַּפּוּחַ־בֹּסֶר !עוֹלֵלָה יְרֻקָּה!..

דואג: וְכָזֶה אָמַר שְׁמוּאֵל אֶבְחָרֵהוּ. גַּם בְּנֵי־הַבַּיִת רָאוּ – כֵּן תָּמָהוּ, לֹא הֶאֱמִינוּ לְמַרְאֵה עֵינֵיהֶם. הַשִּׁפְחָה הַחֲכָמָה בְּחוֹר הַמַּנְעוּל הַצִיצָה וַתִּשְׁמֹר אֶת הַדְּבָרִים בְּלִבָּהּ: אֶת כָּל בָּנָיו הֶעֱבִיר יִשַּׁי בֵּית־הַלַּחְמִי לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וְלֹא שָׁת לִבּוֹ אֲלֵיהֶם, עַד בָּא אֶל הַקָּטֹן, אֶל דָּוִד. מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן קָרָא יִשַּׁי לַנַּעַר, וַיִּשְׂמַח שְׁמוּאֵל לִקְרָאתוֹ: “הֲלֹא נֶגֶד אֲדֹנָי מְשִׁיחוֹ!” – וַיִּצֹּק הַשֶּׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ.

רצפה (בצחוק מר): הִנֵּה זֶה הָאִישׁ כִּלְבָבוֹ: צְעִיר־הַבָּנִים, הַנַּעַר, אֲשֶׁר כְּמַחְמֶצֶת הַבָּצֵק יִהְיֶה בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, בִּרְצוֹתוֹ יַתִּיכֶנּוּ וּבִרְצוֹתוֹ יַקְפִּיאֶנּוּ, וּלְכָל אֲשֶׁר יִהְיֶה חֶפְצוֹ יַטֵּהוּ… (קול מיכל נשמע מימין(.

מיכל מרחוק: טַל־אֹרוֹת, טַל־אֹרוֹת, טַלאֹרוֹת,

עַל עִשְׂבוֹת שָׂדַי, עַל עֲלֵה־שָׁקֵד –

דואג קוֹל מִיכָל. הוֹ, כְּנַף־רְנָנִים נַעֲלָסָה!

רצפה (לדואג): הִנֵּה הַלָּזֶה בָּא…

דואג: מִי?

רצפה: הָאַדְמוֹנִי מוֹדָעֵנוּ, הַמְנַגֵּן…

דואג: דָּוִד?!.. הֲלֹא קוֹל מִיכָל הוּא.

רצפה (בעקבה): קוֹלָהּ מְבַשֵֹּר אֶת בּוֹאוֹ. יִתְרוֹעֲעוּ הַשְּׁנַיִם…

דואג: מַה לוֹ וְלַנַּעֲרָה?

רצפה: חָשְׁקָה בּוֹ הַנַּעֲרָה. וְאַתָּה, אַבִּיר הָרוֹעִים, לֹא תַשִּׂיג יָדְךָ אֶת מִיכַל כָּל עוֹד דָּוִד חָי…

דואג (נחרצות): לֹא יִחְיֶה. אַךְ יִוָּדַע לַמֶּלֶךְ כִּי נִמְשַׁח דָּוִד –

רצפה: לֹא. לֹא נַגִיד דָּבָר לַמֶּלֶךְ עַתָּה, פֶּן יִהְיֶה לוֹ לְמִכְשׁוֹל בַּמַּעֲרָכָה.

דואג: אִם כֵּן נִכְלָאֶנּוּ עַד כֹּה וְעַד כֹּה, לְהַפְרִיד בֵּינוֹ וּבֵין מִיכַל. נִמְצָא לָנוּ תוֹאֲנָה: עַל־כִּי ־ ־ עַל־כִּי ־ ־

רצפה: עַל כִּי יִתְנַכֵּל לְבַת הַמֶּלֶךְ לְהַדִּיחֶנָּה, לְפַתּוֹתָהּ… אַךְ בֹּא וְנִקַּח מִן הָעֲבָדִים שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה, פֶּן יִתְגָּרֶה הַנַּעַר, יָרִים יָד…

(באים שניהם אל מבוא הבית, נעלמים.)

מיכל ומרב (באות מהגרן אל החצר. על כתף מיכל כביר־עזים לא־גדול. היא משחקת בו, מנופפת אותו, מכרכרת בגיל ושיר(.

מיכל: הוֹ, אֶתְרַחֵץ לִי בְּמֵי־שֶׁלֶג

וְאֶפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה;

דַּלַּת רֹאשִי – שְׂרִיגֵי הַגֶּפֶן,

לְחָיַי כָּאֶשְׁכּוֹלוֹת.

רַק אַל־תִּשְׁלַח לָשׁוֹן, עַתּוּד מַקְרִין!

רַק אַל תָּשִׂים אַפְּךָ, עַיִר בֶּן־אָתוֹן! –

עֲסִיסִי לִצְבִי־הַחֶמֶד,

נִיחוֹחִי לְעֹפֶר־פָּז.

מרב (שנונות): עֹפֶר הוֹלֵךְ עַל שְׁתַּיִם וְעִם כַּלְבֵּי הַצֹאן יָלִין בַּמִּרְעֶה…

מיכל (ביתר משובה ושמחה):

עֹפֶר שֶׁמֶשׁ שְׁזָפַתְהוּ,

רוּחַ בֹּשֶׂם בִּנְחִירָיו,

עֹפֶר פִּיהוּ כּוֹס הַוֶּרֶד,

שְׁתֵּי עֵינָיו בְּרֵכוֹת־מָרוֹם!

מרב: פְּזוּרַת־שֵׂעָר, יְחֵפָה – טוֹב כִּי נִשְׁאֲרָה הַכֻּתֹּנֶת עַל בְּשָׂרֵךְ…

מיכל (מתרפקת עליה, מנערת אותה): הוֹ, מֵרַב אֲחוֹתִי, עַד־מָה הֲבָלִים תְּדַבְּרִי? מַחֲאִי כַף, כַּרְכְּרִי, רַנְּנִי, כִּי קָרוֹב יוֹם שִׂמְחַת לִבֵּנוּ!

מרב: מָה הַשִׂמְחָה? אֶל גִּדּוּפֵי הַפְּלִשְׁתִּי בַּמַּעֲרָכָה?

מיכל: נָפֹל יִפֹּל הַפְּלִשְׁתִּי הַנְּמִבְזֶה, וְהַמְנַצֵּחַ יִפְרֹשׂ כְּנָפוֹ עָלַיִךְ, לְאִשָּׁה יִקָחֵךְ; הֲלֹא כֵן אָב הִבְטִיחַ: “אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶת בִּתִּי אֶתֵּן לוֹ לְאִשָּׁה” – וַאֲנִי לְדָוִד אֶהְיֶה, לְדָוִד מַחְמַל־נַפְשִׁי.

מרב (בקול נחר): הָעוֹרֵב יַלְבִּין וְהָאֲרִי יֹאכַל תֶּבֶן בְּטֶרֶם יֵאוֹת אָבִינוּ לָתֵת בִּתּוֹ לְנַעַר־רוֹעִים נִקְלֶה.

מיכל (צוחקת): נַעַר־רוֹעִים נִקְלֶה?! הַאִם רָאִית כְּדָוִד חָכָם וּנְבוֹן דָּבָר?

מרב (בכאב כבוש): אָכֵן?.. – וּמָה עוֹד?

מיכל: יְפֵה־עֵינַיִם וּנְעִים זְמִירוֹת.

מרב: וּמָה עוֹד?

מיכל: וְאִישׁ־תֹּאַר וְגִבּוֹר־חַיִל.

מרב: גַּם גִּבּוֹר חַיִל?

מיכל (בתרועה): כֵּן, זְרוֹעוֹת נְחוּשָׁה לְדָוִד. אֶת הַדָּב וְהָאֲרִי הִכָּה. בְּאִישׁוֹן לַיְלָה בָּאוּ לִטְרֹף טֶרֶף, וְהוּא אָחַז בִּזְקָנוֹ וַיְשַׁסְּעֵהוּ.

מרב: מִי הִגִּיד לָךְ?

מיכל: מִי? הוּא וְלֹא אַחֵר.

מרב: בְּמוֹ פִיו? – עֵדוּת מוּסָדָה, אֱמוּנָה־אֹמֶן!..

מיכל: הַסִּי, מִפִּי דָוִד לֹא יֵצֵא דְבַר שֶׁקֶר.

מרב (בלעג נוקב): אֶת הַדֹּב וְאֶת הָאֲרִי?! וְאֵיךְ הָיָה הַדָּבָר?זֶה אַחַר זֶה עָמְדוּ וְחִכּוּ אִישׁ תּוֹרוֹ, אוֹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד שִׁסַּע: הַדֹּב בְּיָמִין וְהָאַרְיֵה בִּשְׂמֹאל?

מיכל (ברגז): זֶה דַרְכֵּךְ תָּמִיד לְהַכְעִיסֵנִי בְּמֵזִיד וּבְקֶרִי, וְזֹאת יַעַן כִּי מָרָה אַתְּ, וְעֵינֵךְ צָרָה בִי עַל אֲשֶׁר –

מרב: עַל אֲשֶׁר יָפִית מִמֶּנִּי?

מיכל: לֹא־לֹא!

מרב: עַל אֲשֶׁר אָב יֶאֱהָבֵךְ מִמֶּנִּי?

מיכל: לֹא־לֹא. עַל אֲשֶׁר… עַל־כִּי זֶה אֲשֶׁר יִקַּח אוֹתָךְ לֹא יִהְיֶה כְּדָוִד בְּחִירִי לְחֵן וּלְשֵׁכֶל־טוֹב. אוּלַי יִהְיֶה גָדוֹל וְחָזָק בְּנַצְּחוֹ אֶת גָּלְיָת, אֲבָל אַפּוֹ יִהְיֶה שָׂרוּעַ, עֵינָיו קְטַנּוֹת כַּעֲדָשִׁים, קוֹלוֹ כְּקוֹל הַסִּיר הַמְבֻקַּע וּשְׂפָתָיו – (רואה את פני מרב הנעוים ונופלת על צוארה) לֹא־לֹא, סִלְחִי לִי, אֲחוֹתִי, שֶׁקֶר בְּפִי, שֶׁקֶר… בְּכַעֲסִי דִּבַּרְתִּי כֵן, כִּי נָגַע עַד לִבִּי… (שמה ראשה על כתף מרב) לָמָּה? לָמָּה זֶה תִתְאַמְצִי לְהַרְגִיזְנִי תָמִיד?..

מרב (אחרי דממה): וְדָוִד חָפֵץ בָּךְ, בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים?..

מיכל: כֵּן. הוּא אָמַר לִי הַיּוֹם… הֲלֹא הוּא אָמַר לִי… זֶה עַתָּה בְּמוֹ־פִיו אָמַר לִי…

מרב: וְאֶת הַכְּבִיר נָתַן?

מיכל: אֶת הַכְּבִיר אֲשֶׁר יָשִׂים עָלָיו אֶת כִּנּוֹרוֹ. לְאוֹת־בְּרִית נָתַן, לְזֵכֶר־אֱמוּנִים…

מרב: אֵיךְ הָיָה הַדָּבָר?

מיכל: מָתוֹק מִדְּבַשׁ. בַּתְּחִלָּה נִגֵן עַל יוֹנַת־אֵלֶם וּצְבִי מֻדָּח – לְבָבִי נִכְמַר… וְהוּא לָקַח אַמְתַּחַת הַצֵּידָה מִיָּדִי וַיְבָרְכֵנִי לְשָׁלוֹם. “אֶפְקֹד בֵּית אָבִי – אָמַר – יוֹם־יוֹמַיִם בְּצֵל קוֹרָתוֹ אֵשֵׁב”, וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ לוֹ. וַאֲנִי מַבִּיטָה אַחֲרָיו. – עָמַד. הֵסֵב פָּנָיו. “עוֹד לִי דָבָר אֵלַיִךְ, מִיכָלִּי” – “מִיכַלִּי”, אָמַר. אָז הִתְחַלְחַלְתִּי וְעֵינַי מָלְאוּ דֶמַע. וְאָז הוּא אָמַר לִי… כָּל לִבּוֹ הִגִּיד לִי… וַיַּגַע פִּיו אֶל פִּי… כָּכָה: “מִיכָלִּי”, “מִיכַלִּי”… (צוחקת צחוק חדוה ונעם־נפש העולה ושוטף ועובר על גדותיו) לֹא מִיכָל אֲנִי עוֹד! – מִיכַלִּי! מִיכַלִּי! (מפזזת סביב בחצר, מצטנפת ומתמרת חליפות) אֲנִי קְצִיעָה כְּחֻלָּה נֶחְבָּאָה אֶל עֲשָׂבִים, אֲנִי תִּמּוֹרָה עוֹלָה וּמִתְרַפֶּקֶת, צַפְרִיר קַל, רוּחַ עֲרָבָה! מִיכָלִּי! מִיכַלִּי!..

מרב: חִדְלִי, פְּתַיָּה. חִדְלִי מֵהִשְׁתּוֹלֵל, הִנֵּה יֵצֵא מִי הֶחָצֵרָה –

מיכל: כָּל אֲשֶׁר יֵצֵא, יִשְׁתּוֹלֵל עַמִּי יַחַד. אֲשׁוֹלֵל, אֲחוֹלֵל, אַרְקִיד אֶת הֶחָצֵר כֻּלָהּ. (עולה ביעף אל שפת הברכה, שואפת מלוא חפניה מים ומתיזה סביב) אֲנַסְּכָה גִּיל, אֲנַסְּכָה גִיל! עַל שָׁקֵד וְעַל זַיִת וְעַל גֶּפֶן, עַל שָׁמַיִם וָאָרֶץ (רצה אל הצלם ושופכת עליו את השארית) וְגַם עָלֶיךָ, גֹּלֶם־גּוּשׁ הַפְלִשְׁתִּי! חַ־חַ־חַ!..

(במבוא הבית מופיעים רצפה ודואג ואתם שלשה עבדים, מסתירים שוטים וחבלים מאחורי גבם(.

רצפה (ברדתה אל החצר, שאננות, כמסיחה לפי תֻמה): הִנֵּה הָאֲחָיוֹת הַשְׁתַּיִם, הֲרוֹאֶה אַתָּה, אַבִּיר הָרוֹעִים? כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי כֵּן הוּא. לא יִשְׁוֶה לְחַפֵּשׂ אִישׁ. לְמוֹעֵד לֶחֶם־הַצָּהֳרַיִם יִקָּהֲלוּ כְּאֶחָד.

(מרב עוברת בדממה הצדה אל מאחורי הבית.)

רצפה (אל מיכל): אֵי בָּזֶה הַנַּעַר הַמְנַגֵּן?

מיכל: דָּוִד לֹא יָבוֹא אֶל הַלֶּחֶם.

דואג: הַאִם יוֹם צוֹם הוּא לוֹ?

מיכל (כמתגרה מעט(: לֹא, כִּי־דֶרֶךְ לוֹ וַיֵּלֶךְ.

רצפה: לְאָן?

מיכל: לְבֵית לֶחֶם הָלַךְ לְיוֹמַיִם, לִפְקֹד בֵּית אָבִיו.

רצפה: וְאֶת כְּבִירוֹ נָתַן בְּיָדֵךְ?

מיכל: לְמִשְׁמֶרֶת הִפְקִיד בְּיָדִי. עַד שׁוּבוֹ.

דואג: קָם וַיֵּלֶךְ לוֹ. כְּמוֹ אֵין אֲדוֹנִים בַּבַּיִת לִשְׁאֹל אֶת פִּיהֶם.

מיכל (בעז): אֶת פִּי שָׁאַל. אֲנִי עֲזַבְתִּיו לָלֶכֶת.

רצפה: מָתַי מִלֵּא הַמֶּלֶךְ אֶת יָדֵךְ לְהוֹצִיא וּלְהָבִיא?

מיכל: אֲנִי אֶעֱנֶה אֶת אָבִי, עָלַי וְעַל צַוָּארִי! (עולה במדרגות אל המבוא, שרה בלכתה) טַל־אֹרוֹת, טַל־אֹרוֹת

עַל עִשְׂבוֹת־שָׂדַי, עַל עֲלֶה־שָׁקֵד;

עַנְנֵי־נוֹצָה, עַנְנֵי נוֹצָה

עַל פִּסְגוֹת־הָרִים יַרְכְּתֵי צָפוֹן –

(נעלמת במבוא, אך קולה עודנו נשמע)

הוֹ אֶתְרַחֵץ לִי בְּמֵי־שֶׁלֶג

וְאֶפְרַח כַּשׁוֹשַׁנָּה –

רצפה ודואג (משתאים זה אל זה.)

רצפה: הֶחֱלִיק הַמְנַגֵּן. מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת חָמַק…

דואג: הֲלֹא בְּעוֹד יוֹמַיִם יָשׁוּב…

רצפה: בְּעוֹד יוֹמַיִם…

(דואג נותן אות לעבדים והם יוצאים במבוכה, בגררם אחריהם את השוטים והחבלים(.

 

מערכה שניה    🔗

חצר בית־המלך. לילה. פזורי־עננים שטים בשמים ושוליהם כסף. הירח נגלה ונעלם חליפות. צללים רוגשים מסביב לעצים, על קירות הבית ועל פני הברכה.

מעבר לברכה – נגה אש. שם מכינים כלי־נשק ואופים לחם.

בחצר – ארמוני.

העובדים: (קולותיהם מגיעים מעבר לברכה):

לֶחֶם־לָחֶם, לֶחֶם־לָחֶם.

לָחֶם־שְׁעָרִים,

אֵשׁ לְמַאֲפֵה הַלֶּחֶם,

אֵשׁ לִלְטֹשׁ בַּרְזֶל־הָרִים.

לֶחֶם לֵב אֱנוֹשׁ יִסְעַד,

יְאַמֵּץ הַזְּרוֹעַ;

רֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב יִמְחַץ,

הַבַּרְזֶל יָרֹעַ.

לֶחֶם־לָחֶם…

הַב עוֹד קֶמַח וְנָלוּשָׁה

עַד נִיעַף לָנוּחַ;

הַב בַּרְזֶל וּנְרַקְּעֲנּוּ

עַד יִחַר מַפּוּחַ.

לֶחֶם־לָחָם…

ארמוני: (מלמד ידו לקרב בקלעו חצים בצלם גלית.)

יפנה: (בא משמאל ושני דליים בידיו, שואב ממי הברכה, זועק): נִגְזַרְתִּי, נִגְזַרְתִּי מֵאֶרֶץ חַיִּים. הָאֱדוֹמִי הַזֶּה יְבַצְּעֵנִי עַד הַבֹּקֶר. הַשְׁקוֹת עֶדְרֵי הַצֹּאן בִּדְלִי!.. הָלוֹךְ וְשָׁאוֹב. הָלוֹךְ וְשָׁאוֹב. זְרוֹעִי מִקָּנָהּ נוֹפֶלֶת. בִּרְכַּי פָּקוּ. ‏(לארמוני) אֵי הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי?

ארמוני: (בגאות־נגידים): לֶחֶם?! – הֲלֹא עָנַשׁ אוֹתָךְ אַבִּיר־הָרוֹעִים לְבַל תֹּאכַל לֶחֶם עַד הַבֹּקֶר.

יפנה: (בתמהון): הִנֵּה כִי־כֵן, לְדוֹאֵג אַתָּה!.. שְׁמֹר נַפְשְׁךָ, אַרְמוֹנִי! דּוֹאֵג – נְלוֹזָה דַרְכּוֹ.

ארמוני: דּוֹאֵג טוֹבַת אָבִי יִדְרשׁ.

יפנה: לֹא יִצְמַח טוֹב מִגֶּזַע רְשָׁעִים.

ארמוני: עֶבֶד־אֱלֹהִים דּוֹאֵג. בְּבֵית אֱלֹהִים יִסְתּוֹפֵף. עִם הַכֹּהֲנִים

הוּא נֶעֱצָר, וְאַתָּה שָׂם לוֹ עֲלִילוֹת!

ארמוני: (יוצא.)

יפנה: (מביט אחריו במנוד־ראש, שומע את קול דואג ושב לעבודתו.)

דואג: (קולו בא מעבר הגרן): הוֹי, רוֹעִים מַשְׁחִיתִים! אוֹכְלֵי לֶחֶם־עַצְלוּת! (בחצר, ליפנה): מָה אַתָּה מִתְמַהְמֵהַּ בָּזֶה? בַּמֶּה חָטְאוּ אֵלֶּה הַצֹּאן, כִּי תְּעַנֶּה נַפְשָׁם בַּצָּמָא – הוֹי, אַבִּיר־לֵב, אִישׁ רָע וְאַכְזָר!

יפנה: אֵיךְ יָשְׁקֶה הַצֹּאן מִן הַכֶּלִי – וְהוּא מִצְעָר?

דואג: מִי אַתָּה כִּי תוֹרֵנִי דַעָה, אִישׁ בְּלִיַּעַל וּפוֹשֵׁעַ? מֶה עָשִׂיתָ פֹּה מִיּוֹם צֵאתִי וְעַד שׁוּבִי? נָטַשְׁתָּ אֶת הַצֹּאן, זָנַחְתָּ מְאֹד: אֶת הַצּוֹלֵעָה לֹא חִזַּקְתָּ, אֶת הַפְּצוּעָה לֹא חָבַשְׁתָּ – הִנֵּה רָאִיתִי בַּמִּכְלָה אֶת הַכִּשְׂבָּה הַפְּצוּעָה וְהִיא בְּכָל רָע. אִם לֹא תְשִׁיבֶנָּה לְאֵיתָנָהּ –

יפנה (עובר בשאתו את הדליים בידיו, משוֵע): מָה אֶעֱשֶׂה לַכִּשְׂבָּה, וְהַשַּׁחַל שָׁבַר צַלְעוֹתֶיהָ? (יוצא אל הגרן.)

דואג (קורא אחריו): אִם לֹא תְחַיֶּה אֶת הַכִּשְׂבָּה הַפְּצוּעָה עַד הַבֹּקֶר, אֲזַי – צַו לְבֵיתְךָ וְהֵחָנַק, אִישׁ־חֲמָסִים, גַּעַל בֶּן־בְּלִיַּעַל!..

(שומע את קול מיכל מעבר האסם ונסוג אחורנית.)

מיכל (באה וכד על שכמה, בכליון נפש):

עֹפֶר שֶׁמֶשׁ שְׁזָפַתְהוּ,

רוּחַ בֹּשֶׂם בִּנְחִירָיו;

עֹפֶר פִּיהוּ כּוֹס־הַוֶּרֶד –

(מורידה את הכד ויושבת על אחת האבנים) מַדּוּעַ זֶה בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא? “יוֹמַיִם” אָמַר – וְהִנֵּה שְׁלשָׁה עָבָרוּ… מָתַי אֶחֱזֶה אוֹר פָּנָיו? (מוסיפה לשיר חרש) “עֹפֶר פִּיהוּ כּוֹס הַוֶּרֶד, שְׁתֵּי עֵינָיו בְּרֵכוֹת מָרוֹם…”

דואג (מתקרב): הוֹי, עַלְמָתִי, קוֹלֵךְ כְּקוֹל הֶחָלִיל, יִזַּל כְּשֶׁמֶן תּוּרַק…

מיכל (נכונה לקום): רַק לְהִנָּפֶשׁ מְעַט חָפַצְתִּי, אֶל הַגֹּרֶן פָּנַי מוּעָדוֹת.

דואג: שְׁבִי לָךְ, שְׁבִי, לֹא אַפְרִיעֵךְ. אֶל הָרְפָתִים אָשִׂים פָּנַי. – הוֹ, עַלְמָתִי, כִּמְעַט תַּם כָּל הַמִּקְנֶה לִגְוֹעַ בְּעֵת הֵעָדְרִי מִזֶּה. הִשְׁחִיתוּ הָרוֹעִים דַּרְכָּם, וּצְעִירֵי הָרוֹעִים עַל אַחַת שִׁבְעָה.

מיכל: צְעִירֵי הָרוֹעִים?! (בשחקה קלה) וַאֲנִי יָדַעְתִּי בָּהֶם בַּחוּרִים תְּמִימֵי דֶרֶךְ וּמַרְנִינֵי לֵב…

דואג (מתקרב): אָמְנָם־כֵּן, עַלְמָתִי. יֵשׁ אֲשֶׁר צְעִיר־רוֹעִים עַל הַנֵּבֶל יִפְרֹט, אוֹ בַּכִּנּוֹר יְנַגֵּן, גַּם שִׁיר יְדַבֵּר וּמְלִיצָה יְמַלֵּל – וְלִבּוֹ שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה, אֵשׁ תָּפְתֶּה. לְנַעֲרָה תְמִימָה בַּחֲלָקוֹת יָשִׁית וּבְרִשְׁתּוֹ יִלְכְּדְנָּה…

מיכל: זֶה גּוֹרַל הַנְּעָרוֹת, אֲדוֹנִי. אֲשֶׁר לֹא תִלָּכֵד בְּרִשְׁתּוֹת הַצְעִירִים, וְהֶעֱלוּהָ זְקֵנִים בְּחַכָּתָם…

דואג: לֹא, עַלְמָתִי. נַעֲרָה טוֹבַת־שֵׂכֶל עֵינֶיהָ בְּרֹאשָׁהּ לִבְחוֹר בַּטּוֹב: עֲטֶרֶת גְּבָרִים – חָכְמָה, וּבְרָב־שָׁנִים תִּרְבֶּה הַדַּעַת…

מיכל (בלשון־ערומים): אָמְנָם, שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים עָלֶיךָ, אֲדוֹנִי, כִּי חָכַמְתָּ, יָד וָשֵׁם לְךְ בֵּין הַכֹּהֲנִים לִמּוּדֵי־אֲדֹנָי…

דואג: בֶּן־בַּיִת אֲנִי בְּחַצְרוֹת בֵּית אֲדֹנָי, וְהַכֹּהֲנִים בְּסוֹדָם הֱבִיאוּנִי. כִּמְעַט כְּאֶחָד מֵהֶם הָיִיתִי!

מיכל: הַאֻמְנָם?..

דואג (מדשן־ענג): הוֹ, בְּתוֹרוֹת־כֹּהֲנִים יָדִי רַב לִי, וְהוּא דָבָר נִכְבָּד מְאֹד: לְהַפְלוֹת בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין טָהוֹר לְטָמֵא, הַשְּׂאֵת וְהַסַּפַּחַת וְהַצָּרַעַת לְמִינֶיהָ…

מיכל: (מסבה ראשה הצדה בצחוק עצור.)

דואג (בא אל עבר פניה, מוסיף ברגש): הִנֵּה, אִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן – נֶגַע צְרַעַת הוּא!

מיכל (בוחלת, מרימה את כדה): אֲמַהֵר אֶל הַגֹּרֶן, כִּי מְחַכִּים הָאוֹפִים לַשֶּׁמֶן.

דואג (חוסם דרכה, נשא על כנפי לקחו): וְיֵשׁ אֲשֶׁר בְּאַחַד הַבְּגָדִים תִּדְבַּק הַצָּרַעַת, בַּשְּׁתִי אוֹ בָּעֵרֶב, אוֹ בְּקִירוֹת הַבַּיִת יִפְרַח הַנֶּגַע: שְׁקַעֲרוּרוֹת יְרַקְרַקּוֹת, אֲדַמְדַמּוֹת – (מתעורר מחזון־לבו שעברוֹ, והנה מיכל איננה כי חמקה בינתים. לנפשו) הוֹ נַעֲרַת־חֶמֶד, תּוּפִין מָתוֹק… וְאֶל פִּי־הַכֶּלֶב יָבוֹא? – לֹא יִתָּכֵן הַדָּבָר… לֹא יִתָּכֵן…

רצפה (בלכתה מהגרן אל החצר, אל העובדים): לֹא! לֹא כֵן אָמַרְתִּי. הַנֶּשֶׁק עַל הַגְּמַלִּים תָּשִׂימוּ, וְהַלֶּחֶם בָּעֲגָלוֹת יְטֹעָן! (בחצר, לדואג) לֹא שָׁב דָּוִד…

דואג: לֹא שָׁב.

רצפה: יוֹמַיִם, אָמַר, וְהִנֵּה שְׁלשָׁה עָבְרוּ…

דואג: שְׁלשָׁה… שְׁלשָׁה… – הַלַּיְלָה אֵצֵא מִזֶּה, אֵלֵךְ מִפֹּה, אֶשָּׂא רַגְלַי וְאֶל בֵּית־לֶחֶם אָבוֹא –

רצפה: לְבֵית־לֶחֶם? אֶל מִי?

דואג: אֶל דָּוִד, בַּסֵּתֶר אֲדַבְּרָה אֵלָיו: “הִנֵּה נוֹדַע לְשָׁאוּל כִּי לְמֶלֶךְ נִמְשַׁחְתָּ” –

רצפה: בְּשִׁגָּעוֹן הֻכֵּיתָ? גַלּוֹת אֹזֶן דָּוִד כִּי נוֹדַע לָנוּ דְבַר הִמָּשְׁחוֹ?!

דואג: “וַתִּשְׁלָחֵנִי מִיכַל לְהַזְהִירְךָ – אַגִּיד לוֹ – לְהַזְהִירְךְ כִּי רָעָה נֶגֶד פָּנֶיךָ”, וְנִלְוָה אֵלַי לְהֵחָבֵא בַּשָּׂדֶה וּפָגְעוּ בּוֹ נְעָרַי וְהִשְׁלִיכוּ אֶת נִבְלָתוֹ אֶל אַחַד הַפְּחָתִים וְכִסּוּ עַל דָּמוֹ וְשֶׁמֶן מִשְׁחָתוֹ גַם־יַחַד –

רצפה: וְאִם לֹא יַאֲמִין לְךָ דָּוִד, אִם אוֹת יִדְרשׁ כִּי שְׁלִיחַ מִיכַל אַתָּה?

דואג: אָמְנָם… יִתָּכֵן…

רצפה: אֶת הַכְּבִיר תִּקַּח!

דואג: אֵיזֶה כְּבִיר?

רצפה: הַכְּבִיר אֲשֶׁר נָתַן לָהּ דָּוִד לְמִשְׁמֶרֶת. עַל כְּתֵפָהּ הֶחֱזִיקָה בְּשׁוּבָהּ מִשַּׁלְחוֹ.

דואג: הַכְּבִיר אֲשֶׁר הִפְקִיד בְּיָדָהּ דָּוִד…

רצפה: כֵּן. לְאוֹת יִהְיֶה בְּיָדְךָ לְמַעַן יַאֲמִין דָּוִד…

דואג: טוֹב. זֶה מִבְחַר הָאוֹתוֹת. נִפְלָא מְאֹד…

רצפה: אֶתְחַכְּמָה לְמָשְׁכוֹ מִמֶּנָּה. הַלַּיְלָה יִהְיֶה הַכְּבִיר בְּיָדְךָ! (באה אל הבית פנימה.)

דואג (לבדו בחצר, נמלך עם לבו): לֹא אֶשָּׁעֵן אֶל חָכְמַת־נָשִׁים… כִּלְיוֹתַי יִיעָצוּנִי, וְיָדִי תּוֹשִׁיעַ לִי… יָדִי תּוֹשִׁיעַ לִי… (רואה את ארמוני מתגנב אל החצר; בברק מחשבת־פתאם, בשפת חלקות) גְּשָׁה נָא אֵלַי, נְסִיכִי!

ארמוני (נלפת): בָּרוּךְ לֵילְךָ, אַבִּיר־הָרוֹעִים!

דואג: אָנָּה־זֶה תַחֲלִיק בְּאִישׁוֹן־לַיְלָה?

ארמוני (מתקרב): דְּבַר־הֶבֶל הוּא. פִּתְאֹם עָלָה בְּלִבִּי לְנַסּוֹת־מָה בְּצֶלֶם גָּלְיָת, לְהַתֵּל בַּנְּעָרוֹת…

דואג: הִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלֶיךָ בְּלֶכְתְּךְ: בְּלֹא־נִשְׁמָע־קוֹל צָעַדְתָּ, וְעֵינֶיךָ – חִצִּים שְׁנוּנִים!

ארמוני: הוֹ, קַל־זִיעַ אָנֹכִי, כִּלְטָאָה עֲלֵי־קִיר. אֶל תַּן רוֹבֵץ אֶזְחַל מֵאַחֲרָיו, וְלֹא יָחוּשׁ עַד אַכֶּה עַל זְנָבוֹ!

דואג: הַפְלֵא וָפֶלֶא. – שְׁמַע, נְסִיכִי, הִנֵּה חָפַצְתָּ לִהְיוֹת בֵּין חֲנִיכַי…

ארמוני: בְּכָל מְאֹדִי!

דואג: טוֹב. בַּתְּחִלָּה אֲנַסֶּה אוֹתְךָ אִם תִּצְלַח לְחֶפְצִי…

ארמוני: לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנִּי דָבָר!

דואג: הָבָה נְנַסֶּה, נְנַסֶּה… – הֲרָאִיתָ אֶת הַכְּבִיר אֲשֶׁר לְמִיכַל אֲחוֹתְךָ?

ארמוני: כֵּן, מִידֵי דָוִד הוּא לָהּ.

דואג: הוּא זֶה. וְעַתָּה אֶרְאֶה־נָא אִם תַּשְׂכִּיל לְהוֹצִיאוֹ מֵחַדְרָהּ בַּלָּאט – לְבָל יֵדַע אִישׁ – וּבְיָדִי תִּתְּנֵהוּ…

ארמוני (במורת־רוח): הֲלֹא מַזְכֶּרֶת־אַהֲבָה הוּא הַכְּבִיר לְמִיכַל

*

דואג (ברגז): אִם חִקְרֵי־לֵב לְךָ, נְסִיכִי, לֹא תַעֲשֶׂה תוּשִׁיָּה.

ארמוני: לָמָּה בַּכְּבִיר? לוּ תִהְיֶה מַסָּה אַחֶרֶת!

דואג: אֵין “לָמָּה” וְ"שַׁלָּמָה" בְּפִי חֲנִיכַי, עוֹשֵׂי דְבָרִי.

ארמוני (נכנע): אָכֵן שָׁגִיתִי. רַק בְּלֹא־דַעַת נָשְׁרוּ הַדְּבָרִים מִפִּי…

דואג: סָלַחְתִּי לְךָ, אַךְ עַד אוֹר־הַבֹּקֶר תְּכַלֶּה הַמְלָאכָה – (מן הבית נשמעים קולות רצפה ומרב. דואג רומז לארמוני ללכת אחריו) וְדַע וּזְכֹר: עִם הָאֱלֹהִים וּמְשִׁיחוֹ אַתָּה עוֹשֶׂה הַלַּיְלָה! (יוצאים.)

רצפה (ברדתה במדרגות אחרי מרב): אַל תַּקְשִׁי עָרְפֵּךְ. קוּמִי וַעֲשִׂי בְּטֶרֶם נְאַחֵר הַמּוֹעֵד.

מרב: אַל־נָא תְּבִיאִינִי בְּסוֹדֵךְ, גְּבִרְתִּי, כִּי לֹא יִמְתַּק לִי…

רצפה: הַאִם לֹא תֵדְעִי, כִּי לַפֶּתַח חֶרְפָה רוֹבֶצֶת?..

מרב: לא קָרַב דָּוִד אֶל מִיכַל וְלֹא נָגַע אֵלֶיהָ.

רצפה: שִׁכּוֹרָה מִיכַל וְלֹא תִמְשֹׁל בְּרוּחָהּ, וְאִם שׁוֹב יָשׁוּב דָּוִד לֹא יִבָּצֵר דָּבָר מִמֶּנּוּ. הוֹ, שָׁאוּל אִישִׁי, עוֹד זֹאת חָסַרְתָּ, כִּי יִשְׁכַּב אַחַד הָרוֹעִים עִם מִיכַל בַּת־שַׁעֲשׁוּעֶיךָ!

מרב: וְאִם אֶמְשֹׁךְ אֶת הַכְּבִיר לְתִתּוֹ בְּיָדֵךְ?

רצפה: אֲזַי אֶל דָּוִד יִשָּׁלַח הַכְּבִיר בַּסֵּתֶר, בְּשֵׁם מִיכַל, לְאוֹת כִּי מָאֲסָה בוֹ לֵאמֹר: “אַךְ לָצוֹן חָמַדְתִּי לִי. הַיֹּאמַר הַחוֹחַ לְהִתְחַתֵּן בָּאֶרֶז”!..

מרב: וְלֹא יָשׁוּב עוֹד דָוִד אֶל בֵּיתֵנוּ?

רצפה: לֹא יָשׁוּב, מִפַּחַד פֶּן תִּתְלוֹנֵן מִיכַל בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ.

מרב: אוֹ מִגַּאֲוָה, כִּי גֵאֶה מְאֹד הַנַּעַר…

רצפה: אִם כֹּה אוֹ כֹה, אַךְ לֹא יָשׁוּב וְהָיְתָה לָנוּ הָרְוָחָה.

מרב: וּבְכֵן, לָקוֹחַ הַכְּבִיר וְנָתוֹן בְּיָדֵךְ… לָקוֹחַ וְנָתוֹן…

רצפה: לָקוֹחַ וְנָתוֹן. וּכְכָל אֲשֶׁר תְּמַהֲרִי לַעֲשׂוֹת, כֵּן יִיטַב לְכֻלָּנוּ.

מרב: “לָקוֹחַ וְנָתוֹן” – האִם לֹא יִקָּרֵא לָזֹאת “גָּנוֹב” בִּשְׂפַת־אֱנוֹשׁ לֹא מִתְחַכֶּמֶת?

רצפה: לוּ יִהְיֶה “גָנוֹב”, אִם כֹּה יֶעֱרַב לְחִכֵּךְ…

מרב: וְזֹאת אֶעֱשֶׂה אֲנִי וְלֹא אַתְּ? אֲשֶׁר תָּבוּז לַעֲשׂוֹת פִּלֶּגֶשׁ הַמֶּלֶךְ, תַּעֲשֶׂה בִּתּוֹ הַבְּכִירָה?..

רצפה: אֵין דָּבָר אֲשֶׁר תָּבוּז פִּלֶּגֶשׁ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת לְמַעַן בַּעֲלָהּ, אֲדוֹנֶיהָ, עֲטֶרֶת רֹאשָׁהּ…

מרב: וּמַדּוּעַ, בְּאָמְנָה, לֹא תַעֲשִׂי זֹאת לִשְׁלוֹם יָד וְלִגְנוֹב מְעַט?..

רצפה: גַּם זֹאת נִסִּיתִי אִם תֹאבִי לָדַעַת, הוֹי נְצוּרַת־לֵב! הָיִיתִי בַּחֲדַר מִיכַל גַּם גִּשַׁשְׁתִּי כֹּה וָכֹה, אַךְ לֹא מָצָאתִי כִּי הִצְפִּינָה, וְרַק בְּיָדֵךְ הַדָּבָר כִּי אִתָּהּ בַּחֶדֶר מִשְׁכָּבֵךְ.

מרב: אִם־כֵּן כְּבָר גָנַבְתְּ מְעַט… וְלֹא הִכָּה אוֹתָךְ לִבֵּךְ, גַּם לֹא כָּשְׁלוּ בִּרְכַּיִךְ, כִּי זֶה דַרְכֵּךְ מֵאָז… מֵאָז גָּנַבְתְּ לָרִאשׁוֹנָה אֶת לֵב אָבִי מֵאַחֲרֵי אֲחִינוֹעַם אִמִּי… וְהִיא – אִמִּי הַמִּסְכֵּנָה – גָּמְרָה אֹמֶר, כִּי אֵין חַיִּים לָאִשָּׁה אִם רַק לֵב אֶחָד לָהּ, רַק זֶה אֲשֶׁר יִפְעַם בְּקִרְבָּהּ, – וַתִּבְחַל בּוֹ וַתְּשִׁיבֵהוּ לֵאלֹהִים עִם רוּחָהּ גַּם־יַחַד…

רצפה: שֶׁקֶר. כִּי בְטֶרֶם אֲהֵבַנִי הַמֶּלֶךְ חָלְתָה אֲחִינוֹעַם אִמְכֶם, וַאֲנִי גַם סָעַדְתִּי אוֹתָהּ בְּחָלְיָהּ וְאֵת הַמֶּלֶךְ נִחַמְתִּי לְעוֹדְדֵהוּ וְאֶת כָּל הַבַּיִת עַל שִׁכְמִי נָשָׂאתִי –

(נשמע קול מיכל ההולכת וקרבה אל החצר הלוך וצחוק.)

רצפה (למרב): לֹא אַרְפֶּה מִמֵּךְ. בּוֹאִי אִתִּי.

מרב (נשמטת מידיה.)

רצפה: אַתְּ הָאָחוֹת הַבְּכִירָה. עָלַיִךְ כְּבוֹד הַבַּיִת וּמִמֵּךְ יִדָּרֵשׁ! (חומקת ומסתתרת.)

מיכל (באה. למרב, צוחקת בדברה): לוּ רָאִית אֵיךְ סוֹבְבַנִי הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה… סְחוֹר־סְחוֹר וְעֵינָיו לְטוּשׁוֹת, וּזְקָנוֹ נִגְרָשׁ כְּשִׁבֹּלֶת הַנָּהָר. בְּתוֹרוֹת־כֹּהֲנִים אָמַר לְשַׁעֲשֵׁעַ אוֹתִי, בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לְמִינֶיהָ: הַשְׂאֵת וְהַסַּפַּחַת וְהַבַּהֶרֶת – עוֹד מְעַט וְנָפַלְתִּי מִתְעַלֶּפֶת….

מרב: צְחוֹק לָךְ! רַק צְחוֹק וְשַׁעֲשׁוּעִים. אָב קוֹדֵר בְּלַחַץ אוֹיֵב, יוֹנָתָן אָחִינוּ אוֹבֵד־עֵצוֹת, אַנְשֵׁי הַמַּעֲרָכָה חַתִּים וּנְמוֹגִים מִפְּנֵי הַפְּלִשְׁתִּי – וַאֲנַחְנוּ נִתְעַלֵּס לָנוּ, נְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּינוּ!

מיכל (בערמה עליזה): הוֹ, הִנֵּה מְקוֹר הַדְּאָגָה הַגְּדוֹלָה: הַמַּעֲרָכָה! גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי!.. הִנֵּה כִּי־כֵן, לַמְנַצֵּחַ כָּלְתָה נַפְשֵׁנוּ כִּי יָחוּשׁ יְמַהֵר לְחַבְּקֵנוּ בִּזְרוֹעוֹתָיו, לְנַשְּׁקֵנוּ מִנְּשִׁיקוֹת פִּיו –

מרב: חִדְלִי לָךְ. לֹא אֶהְיֶה לַמְנַצֵּחַ. לֹא אֶהְיֶה לְאִישׁ. בִּבְתוּלַי אֵשֵׁב עַד יוֹם מוֹתִי.

מיכל (מתרפקת עליה, במשובת־חן): הוֹ “קֵדָר קְדוֹרַנִּי!”… לָמָּה זֶה תִתְרָאִי יוֹשֶׁבֶת חשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת? הֲלֹא בְּקֶרֶב לִבֵּךְ אֶל עֶרֶשׂ־הַכְּלוּלוֹת תִּצְהֲלִי! אַךְ יוֹפִיעַ מֵרָחוֹק הַגִּבּוֹר הַמְנַצֵּחַ, וְכָל הָעָם מְשַׂחֲקִים לְפָנָיו, מְרַנְּנִים –

מרב: אֲזַי תָּקוּמִי אַתְּ וְתַצְאִי לִקְרָאתוֹ –

מיכל: לִגְזֹל מִמֵּךְ אֶת מִשְׁפָּט הַבְּכוֹרָה?..

מרב: “אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶת בִּתִּי אֶתֵּן לוֹ לְאִשָּׁה”, כֵּן אָב הוֹדִיעַ. לֹא נָקַב לֵאמֹר: “בִּתִּי הַבְּכִירָה”.

מיכל: כִּי מוּדַעַת הִיא: לַבְּכִירָה מִשְׁפַּט הַבְּכוֹרָה. כִּי לֹא תִּנָּתֵן הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.

מרב: לֹא, כִּי מוּדַעַת הִיא עַל מִי יְדַבֵּר שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ כְּאָמְרוֹ “בִּתִּי”. – בִּתִּי! הַבַּת הַנָּאוָה, הָאֲהוּבָה, הַיְקָרָה בְּעֵינָיו!.. אַתְּ! אַתְּ תִּהְיִי לַמְנַצֵּחַ לְאִשָּׁה!

מיכל (נחרצות): חִדְלִי מִזֶּה, כִּי לֹא אֶשָּׂא לָצוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה. הִנֵּה תִרְאִי: אָב יְצַוֶּה עָלַיִךְ וְלֹא תַמְרִי אֶת פִּיו.

מרב: יְצַוֶּה עָלַי?!.. טוֹב הַדָּבָר. אֶעֶשֶׂה כְּמִצְוָתוֹ. אֵצֵא לִקְרַאת הַמְנַצֵּחַ: לְבוּשַׁת קְרָעִים, שָׁחוֹר מִשְּׁחוֹר תָּאֳרִי וְצִפָּרְנַי מְגֻדָּלוֹת. שְׁחוֹחָה אֵלֵךְ, נִשְׁעֶנֶת עַל מַטֶּה, וְאָב יִלְבַּשׁ חֵמָה, יְבַלְעֵנִי בְּקִצְפּוֹ וְהִצִיג אוֹתָךְ תַּחְתַּי.

מיכל: הֲלֹא יָדַעַתְּ: אֲנִי לְדָוִד וְדָוִד לִי. מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה תַּקְשִׁיחִי לִבֵּךְ כָּכָה? הֲלֹא נָשִׁים אֲחָיוֹת אֲנַחְנוּ…

מרב: “נָשִׁים אֲחָיוֹת אֲנַחְנוּ” – וְלָכֵן שׂוּמָה עָלַי לִבְלוֹעַ אֶת הַצְּפַרְדֵּעַ לְמַעַן יִשָּׁאֵר לָךְ הַדָּג הַחַי… וְאוּלַי גַּם אֲנִי בִּסְגֻלַּת־חֶמְדָּה חָפַצְתִּי?..

מיכל: הֲלֹא כֵן גַּם יִהְיֶה הַמְנַצֵּחַ. גֶּבֶר עַז וְטוֹב־רֹאִי, הָיֹה יִהְיֶה!

מרב: כָּל־יְכוֹלָה הִיא לְשׁוֹנֵךְ, מִתְהַפֶּכֶת עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל… וְלִפְנֵי שְׁלשָׁה יָמִים מַה דִּבַּרְתְּ? "אַפּוֹ יִהְיֶה שָׂרוּעַ, עֵינָיו קְטַנּוֹת כַּעֲדָשִׁים, קוֹלוֹ כְּקוֹל

*

מיכל: הֲלֹא בַּחֲמָתִי דִבַּרְתִּי כִּי הִרְגַּזְתִּנִי. אַךְ, בְּאָמְנָה, לֹא כֵן הוּא, לֹא כֵן. בָּחוּר־חֶמֶד יִהְיֶה הַמְנַצֵּחַ מֵאֵין כָּמוֹהוּ. אֲנִי בַּתְּרָפִים נִחַשְׁתִּי –

מרב: וְהֵם הִגִּידוּ לָךְ? בָּרוּר מִלֵּלוּ?..

מיכל (בשמחה): אֵינֵךְ מַאֲמִינָה? הִנֵּה אוֹצִיא אֶת הַתְּרָפִים הֲלוֹם וְנִחַשְׁתִּי לְעֵינַיִךְ, וְלֹא תוֹסִיפִי עוֹד לָלֶכֶת עִמִּי בְּקֶרִי. (רצה ובאה אל הבית פנימה.)

רצפה (מגיחה מאחרי הברכה, למרב): קִרְאִי אַחֲרֶיהָ כִּי תוֹצִיא גַם אֶת הַכְּבִיר. מַהֲרִי!

מרב: לֹא הִבְטַחְתִּי לָךְ לָקַחַת אֶת הַכְּבִיר.

רצפה: אַל תִּלְבְּשִׁי גֵאוּת, כִּי אַחֲרִית גָּאוֹן – שֶׁבֶר!

מרב: לְנַפְשֵׁךְ תַּגִּידִי זֹאת, כִּי רַב־מִדַּי תַּגְבִּיהִי שֶׁבֶת פֹּה…

רצפה (בחֵמה): פֶּה דּוֹבֵר עָתָק! אַשְׁרַי, כִּי רַק בָּנִים לִי. טוֹב לְגַדֵּל עֲשָׂרָה נְחָשִׁים מִלֶּדֶת בַּת אַחַת. (שבה להסתתר מאחרי הברכה.)

מיכל (באה אל החצר, נושאת בזרועותיה את התרפים העטופים בכביר.)

מרב: לָמָּה הוֹצֵאת אֶת הַכְּבִיר?

מיכל: כִּי עָטַפְתִּי בּוֹ אֶת הַתְּרָפִים.

מרב: לְכִי, הָשִׁיבִי אֶת הַכְּבִיר לִמְקוֹמוֹ.

מיכל (כורעת על ברכיה): לֹא כִּי אֲשַׁטְּחֶנוּ פֹּה. אֶת הַתְּרָפִים אָשִׂים עָלָיו. וְעַתָּה הַבִּיטִי, זֶה הָאוֹת: אִם כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָךְ זֶה עַתָּה כֵּן הוּא – יִפְּלוּ הַתְּרָפִים מִיָּדִי עַל הַכְּבִיר וּפְנֵיהֶם אֶל עָל, לְנֶגֶד הָרָקִיעַ, וְאַף לֹא אֶחָד מֵהֶם אַפַּיִם אַרְצָה. (מציגה את התרפים על הכביר, מחזיקה בהם בידיה, עוצמת עיניה, לוחשת בלאט:)

שְׁמֵנָה לַחְמְכֶם

וְהַכּוֹס רְוָיָה;

דְּגַן הַשָּׁמַיִם

וּמֶגֶד צוּף־יָהּ;

מִטַּבּוּר הָאָרֶץ,

מֵחוּג הָרָקִיעַ,

קֹשְׁט דְבַר־אֱמֶת

תְּנוּ אוֹת לְהַבִּיעַ.

(מרפה מהתרפים והם נופלים על הכביר ופניהם למעלה. מוחאה כף בשמחה) עַתָּה יָכֹלְתִּי לָךְ. הִנֵּה הוֹכִיחוּ הַתְּרָפִים. כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי כֵּן הוּא: יְפֵה־מַרְאֵה יִהְיֶה הַמְנַצֵּחַ וְרַב־כֹּחַ, וְנֹעַם שְׂפָתַיִם לוֹ וְרוֹמְמוּת־רוּחַ, כְּמוֹ – – כְּמוֹ – –

מרב: “כְּמוֹ דָוִד” – הָיָה עִם לִבֵּךְ לְהַגִּיד – הֲלֹא כֵן?

מיכל ‏(מניעה ראשה במתן־תודה.)

מרב (מושכת את הכביר עם התרפים ומשליכה בזעף הצדה): וַאֲנִי אֲמָאֵן. אַקְשֶׁה עָרְפִּי וַאֲמָאֵן: לֹא זָקֵן וְלֹא צָעִיר, לֹא יָפֶה וְלֹא מָשְׁחַת־מַרְאֶה. לֹא אֶהְיֶה מַתַּת־שִׁלּוּמִים. רַק לְאִישׁ כְּרוּחִי אֶהְיֶה, אֲשֶׁר יֹאהֲבֵנִי בְּכָל נַפְשׁוֹ וְלִבּוֹ יִכְלֶה אֵלַי, יִתְעַטֵּף מֵעֹצֶר אַהֲבָה. וְאִם לֹא יִמָּצֵא לִי כָזֶה, עֲרִירִית אֵשֵׁב, בִּבְתוּלַי אָמוּת, וְאַתְּ לֹא תִּנָּשְׂאִי לְפָנַי, כִּי לֹא תִּנָּשֵׂא הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה – הֲלֹא כֵן אָמַרְתְּ?

מיכל: אֶל־אֱלֹהִים, לָמָּה תִתְאַמְּצִי לְהַכְאִיבֵנִי? הֲלֹא תֵדְעִי כִּי אֶת דָּוִד אָהַבְתִּי…

מרב: אִם־כֵּן, תְּחַכּוּ עַד יוֹם מוֹתִי. אַךְ רְאוּ הִזְהַרְתִּיכֶם: אֲנִי אַאֲרִיךְ יָמִים. אֲשֶׁר יִמְנַע מִמֶּנּוּ הָאֱלֹהִים אֶת מְנָת טוּבוֹ יַנְחִילֵהוּ אֹרֶךְ־יָמִים, כִּי לֹא יוֹתִיר גַּם־נֶטֶף מִכּוֹס הַתַּרְעֵלָה –

מיכל: מֵרַב אֲחוֹתִי, לָמָּה תִגְזְרִי אֶת לִבִּי בְּמַגְזֵרוֹת?..

מרב: כֵּן, אֲנִי אַאֲרִיךְ יָמִים, וְרַק דֶּרֶךְ אַחַת לְפָנַיִךְ: לָשִׂים קֵץ לְחַיַּי: לִתְקוֹעַ חֶרֶב בְּלִבִּי אוֹ לְהַשְׁקוֹתֵנִי רַעַל אַכְזָרִי…

מיכל: רוּחַ עִוְעִים צָלְחָה עָלַיִךְ –

מרב (בצחוק־עועים): לֹא־לֹא, אַתְּ לֹא תָשִׂימִי רַעַל בְּמַאֲכָלִי, כִּי רַכַּת־לֵב אַתְּ. אֶת דָּוִד תָּסִיתִי בִּי, כִּי יָבוֹא אֵלַי בְּאִישׁוֹן־לַיְלָה וּבִזְרוֹעוֹתָיו מַחְנָק יָשִׂים לִי, הֲלֹא זְרוֹעוֹת־נְחוּשָׁה לוֹ, כֵּן אָמַרְתְּ? – וְאֶבֶן לְצַוָּארֵי תִקְשְׁרוּ וְאֶל הַבְּרֵכָה תְטִילוּנִי, וּמְצָאוּנִי הָעֲבָדִים וְאָמְרוּ: אֵין־זֹאת כִּי בְּמַר־לִבָּהּ אֶל הַבְּרֵכָה נָפְלָה מֵרַב, כִּי בְּמִיכַל אֲחוֹתָהּ קִנְאָה קִנְאַת־שְׁאוֹל – חַ־חַ־חַ!.. (רצה אל הבית פנימה, רוץ וצחוק.)

מיכל: מְכַשֵּׁפָה אַתְּ! מְכַשֵּׁפָה צָרַת־עַיִן וְרָעַת־לֵב!

מיכל (בורחת אל הגרן. רצפה ודואג ‏(מגיחים אל החצר.)

רצפה (לדואג): הִנֵּה הַכְּבִיר. שִׂים בְּצִקְלוֹנְךָ. וַאֲנִי אֲמַהֵר הַבַּיְתָה אַחֲזִיק בְּמֵרַב, לְבַל תַּעֲשֶׂה תוֹעָה!..

דואג (צורר את הכביר בצקלונו): זְנַב הַשּׁוּעָל בָּא אֶל כַּף יָדִי, וּבִזְנָבוֹ נִלְכְּדֶנּוּ… (לארמוני הבא אל החצר מצד שמאל ומתגנב חרש לטפס אל חלון הבית, בקשיחות): לְאָן אַתָּה?

ארמוני (חרש, בעז): הִנֵּה מְלָאַנִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַמַּעֲשֶׂה. “אֶמְשֶׁה” אֶת הַכְּבִיר מֵחֲדַר מִיכַל כְּמוֹ־הֶגֶה, וְלֹא יֵדַע אִישׁ בְּצֵאתִי וּבְבוֹאִי…

דואג: וּמֶה עָשִׂיתָ עַד עַתָּה?

ארמוני: תַּרְדֵּמָה נָפְלָה עָלַי וָאִישָׁן.

דואג: אִם־כֵּן, הָסֵךְ רַגְלֶיךָ וְשׁוּב שְׁכַב.

ארמוני: מַה פֵּשֶׁר?

דואג: כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי: הָרֵק הַצַּפַּחַת אֶל הַקִיר, וְשׁוּב־עֲלֵה יְצוּעֲךְ!

ארמוני: לָמָּה זֶה יְדַבֵּר אֵלַי אֲדוֹנִי כָּזֹאת?

דואג: כִּי מְצָאתִיךָ נִרְפֶּה.

ארמוני: הַאִם אֵחַרְתִּי הַמּוֹעֵד?

דואג: הַתְּדַמֶּה כִּי בַּכְּבִיר חָפַצְתִּי? מַה־בֶּצַע לִי בַּכְּבִיר?

ארמוני: וְלָמָּה זֶה בִּקֵּשׁ אֲדוֹנִי מֵאוֹתִי?

דואג: “בִּקַּשְׁתִּי”? אֲנִי מִמֶּךָּ? הִנֵּה גַם יָהִיר אַתָּה וְעַז־פָּנִים. רַק לְנַסּוֹתְךָ חָפַצְתִּי וּמְצָאתִיךָ נַעַר לֹא־יִצְלָח.

ארמוני: אֵיכָכָה זֶה? הֲלֹא אֲנִי נָכוֹן הִנֵּנִי. לֹא יִקְשֶׁה מִמֶּנִּי דָבָר…

דוֹאֵג: הִנֵּה גַם קוֹל־בּוֹכִים בִּגְרוֹנְךָ: כְּגָמוּל עֲלֵי־אִמּוֹ… רַב, כִּי נָקְטָה נַפְשִׁי, מָאַסְתִּי כְּמוֹ־אֵלֶּה. בְּאַחַד הַיָּמִים אָשׁוּב לְנַסוֹתְךָ כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה עִם לִבִּי, בְּאַחַד־הַיָּמִים… (בא אל הבית פנימה.)

ארמוני (מביט אחריו עד העלמו, בזעף): זֵד אֱדוֹמִי. נָבָל מְנֻבָּל. הֲלִיכוֹת־כֹּהֲנִים לוֹ, אִמְרֵי־שֶׁפֶר בְּפִיו – “יִשְׁמֹר רַגְלְךָ מִלָּכֶד” – עוֹבֵד אֱלִילִים צוֹאֶה! יָבוֹא הָרָקָב בְּעַצְמוֹתֶיךָ! – וַאֲנִי קָצַפְתִּי עַל יְפֻנֶּה בַּעֲבוּרוֹ. יְפֻנֶּה הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב. הֲלֹא טוֹב קְצֵה צִפֹּרֶן יְפֻנֶּה מִכָּל בְּשַׂר דּוֹאֵג זֶה עַל קִרְבּוֹ וְעַל כְּרָעָיו!

ארמוני (עובר שמאלה מתיפח בלאט. הלילה קובץ צללים ואֵלם עמוק. סוד־שיח בין עלי העצים ונגה־רז במי הברכה. מימין באה מיכל נבוכה ונעצבת. יפנה הולך אחריה.)

מיכל (בחצר, צונחת על שפת הברכה): רַע וָמַר לִי, צָרָה וְצוּקָה…

יפנה (מוליך אותה לעבר הבית): לְכִי, שִׁכְבִי לִישׁן, יַלְדָּה. הִנֵּה חָדְלָה הַמְּלָאכָה בַּגֹּרֶן. הַבְּרֵכָה עָצְמָה שְׁמוּרוֹתֶיהָ, כּוֹכָבִים בִּמְסִלּוֹתָם נִרְדָּמוּ, וְהָעֵצִים לָבְשׁוּ כָּתְנוֹת־עֲרָפֶל. לְכִי, לְכִי, תְּנִי שֵׁנָה לְעַפְעַפַּיִךְ…

מיכל (צונחת על המדרגות): אֵין שֵׁנָה לְעַפְעַפַּי. גַּם לִבִּי לֹא יִשְׁכַּב. אִם צָדְקָה מֵרַב… אִם יֹאמַר שָׁאוּל אָבִי לָתֵת אוֹתִי לַמְנַצֵחַ –

יפנה: תַּהְפּוּכַת־זָדוֹן הִיא לְמֵרַב, מְשׁוּבַת־לָשׁוֹן… תֶּהֱמֶה מֵרַב, תֶּהֱמֶה וְתָשׁוּב לִדְמָמָה.

מיכל (נתרת ממקומה): אֲבָל יְרֵאָה אֲנִּי, יְפֻנֶּה, מָגוֹר בְּלִבִּי!

יפנה: מַה־זֶּה יְבַעֲתֵךְ, יַלְדָּה?

מיכל: מִפְּנֵי שְׁרִירוּת לִבִּי הָרָע אֶפְחַד.

יפנה: לָמָּה זֶה תַרְשִׁיעִי אֶת לִבֵּךְ, יַלְדָּה, וְהוּא זָהָב טָהוֹר?…

מיכל (בבהלה): לֹא, לֹא – מִשְׁאֶלֶת־זָדוֹן בְּלִבִּי, חַטַּאת־שְׁאוֹל, זֶה עַתָּה גִלִּיתִי… יוֹדֵעַ אַתָּה? אֵין אֶת נַפְשִׁי כִּי יְנֻצַּח גָּלְיָת! לֹא אֹבֶה! לֹא אֹבֶה! אַל יַעֲמֹד אִישׁ נֶגְדּוֹ לְהַכּוֹתוֹ, לְהַכְרִיעֵהוּ –

יפנה: חָלִילָה לָךְ, יַלְדָּה. הַאִם לֹא תֵדְעִי לָךְ מַה יַּעֲשׂוּ בָנוּ פְּלִשְׁתִּים אִם נַהֲפֹךְ לָהֶם עֹרֶף? וְשָׁאוּל אָבִיךְ – מַה תִּהְיֶה אַחֲרִיתוֹ?..

מיכל: אוֹיָה, עַמִּי, אָבִי! שָׁאוּל אָבִי הַנִּדְכֶּה, הַנִּדְהָם. מִי עוֹד כָּמוֹנִי יוֹדֵעַ צָרַת נַפְשׁוֹ… זֶה שִׁבְתּוֹ בַּמַּחֲנֶה אֶרְאֶה – דּוֹמֵם, נוֹשֵׁךְ שְׂפָתָיו, וַחֲרִיצֵי מִצְחוֹ – חַגְוֵי סְלָעִים אֲפֵלִים. הִנֵּה יָדוֹ עַל הַחֲנִית: זָעָה, רוֹעֶדֶת… הִנֵּה לֹא יַעֲצֹר בְּרוּחוֹ, יָטִיל אֶת הַחֲנִית, יַךְ בַּקִּיר וּבַמְּזוּזָה, יִתְרוֹצֵץ הֵנָּה וַהֲלוֹם וְקֶצֶף עַל שְׂפָתָיו: מִי מֵאַחֲרֵי הַפֶּתַח? מִי נֶחְבָּא מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ, בַּפִּנּוֹת סָבִיב? – הוֹ, שָׁאוּל אָבִי, לָמָּה זֶה יָעַדְתָּ בַּת לַמְנַצֵּחַ? מַדּוּעַ לֹא נָדַרְתָּ כְּיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי בְיָמָיו, – כִּי־אָז יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּתֹף וּמָחוֹל, וְעָשִׂיתָ לִי כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ –

ארמוני (שעמד בסתר המדרגות ושמע את דברי מיכל האחרונים, חש אליה נסער מאד): אַל תִּבְכִּי, מִיכַל אֲחוֹתִי, רְאִי הִשְׁבַּעְתִּיךְ, מִנְעִי קוֹלֵךְ, מִנְעִי… שָׁאוּל אָבִינוּ יַצְלִיחַ בַּמִּלְחָמָה, עַל כָּל אוֹיבָיו יִגְבַּר… אֲנִי אֶעֶרְבֶנָּה, כִּי מִיָּדִי יִפֹּל גָּלְיָת, כֵּן, אֲנִי אֶהְיֶה הַמְנַצֵּחַ, אֲנִי וְלֹא אַחֵר.

מיכל (נושאת ראשה. עיניה יורדות דמעות ושחקת־נהרה על פניה): מַה טּוֹב אַתָּה לִי – הָהּ, אַרְמוֹנִי – בְּאִישׁוֹן־לַיְלָה קַמְתָּ לְנַחֲמֵנִי…

ארמוני (ביתר־שאת): חֵי־רֹאשִׁי, כִּי לֹא דְבַר־הֶבֶל בְּפִי. אַרְבַּע אַמּוֹת קָפַצְתִּי הַיּוֹם אֶל עָל. אִם עוֹד אַמָּה אַחַת אֶעֶלֶה – אֱמֹר לָהּ, יְפֻנֶּה, הֲלֹא אַתָּה יוֹדֵע הַתַּחְבֻּלָּה, אֱמֹר לָהּ…

יפנה (כף ידו מחליקה על ראש הנער): רַבּוֹת הֵן הַתַּחְבֻּלּוֹת, נַעֲרִי…

ארמוני: טוֹב אַתָּה, יְפֻנֶּה. לֹא יִשְׁוֶה דּוֹאֵג הָאֳדוֹמִי אֶת עֲפַר כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ?

יפנה: כֵּן, רַבּוֹת הֵן הַתַּחְבֻּלּוֹת, וַעֲצַת־אֱלֹהִים עַל כֻּלָּנָה. וְהוּא לֹא רַק בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יוֹשִׁיעַ. הִנֵּה – אֶל־מָשָׁל – צְרָעוֹת לוֹ וּנְחָשִׁים וּזְבוּבֵי־מָוֶת. וְהִנֵּה שׁוֹכֵב לוֹ – אֶל־מָשָׁל – אֶחָד גָּלְיָת אֲשֶׁר כָּזֶה, כּוֹרֵעַ רוֹבֵץ עַל מִשְׁכָּבוֹ בַּלַּיְלָה, נוֹחֵר כְּסוּס, כְּפֶרֶד, וִירִיעוֹת הָאֹהֶל מִתְנַפְנְפוֹת מֵרוּחַ אַפּוֹ… וְהִנֵּה – אֶל־מָשָׁל – נָחָשׁ אֲשֶׁר כָּזֶה בָּא, מַחֲלִיק עַל גְּחוֹנוֹ, מִתְפַּתֵּל חֶרֶשׁ, זוֹחֵל וּבָא, זוֹחֵל וּבָא, וְאֶל הֶעָקֵב הַחֲשׂוּפָה הִגִּיעַ, זוֹקֵף רֹאשוֹ, שׁוֹלֵחַ לְשׁוֹנוֹ –

ארמוני: הָס, הִנֵּה קוֹל־עֲנוֹת!.. וְשַׁעֲטַת־רַגְלַיִם… (קופץ ועולה על האבן, צופה למרחק העוטה אפלה.)

יפנה: מִי הַבָּאִים?

ארמוני (בקול גדול): מִי הַבָּא?!.. (ליפנה) אֵין עוֹנֶה.

יפנה: דְּרֹךְ־נָא רוֹאוֹתֶיךָ, בְּנִי. הִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב.

ארמוני (מתאמץ להכיר): מְתֵי מִסְפָּר הֵמָּה, נוֹשְׂאֵי לַפִּידִים. וּמְרוּצַת הָרִאשׁוֹן – כִּמְרוּצַת יוֹנָתָן אָחִינוּ.

מיכל: יוֹנָתָן אָחִינוּ?!..

יפנה: יוֹנָתָן בֶּן־הַמֶּלֶךְ?!..

ארמוני: כֵּן. אַךְ לֹא חֲלִיצָה עָלָיו וְגַם לֹא כְּלֵי־מִלְחָמָה!

מיכל (בחרדה): פְּלִיטֵי־חֶרֶב הֵמָּה! אֵל־אֱלֹהִים, נִגַּפְנוּ, נִגַּפְנוּ!..

ארמוני: הִנֵּה עָמְדוּ בַּשַּׁעַר הַחִיצוֹן. אֶחָד מֵנִיף אֶת הַחֲצוֹצְרָה!

יפנה (כשמעו את קול החצוצרה): תְּרוּעָה הִיא! תְּרוּעַת שָׂשׂוֹן!

(לקול התרועה מתחוללת המולה מסביב. אנשים ונשים רצים ובאים אל החצר מהבית ומהגרן, ביניהם גם רצפה, דואג, מרב. יונתן ובני־לויתו פורצים אל החצר בתשואות גיל.)

יונתן: נִצַּחְנוּ! גָּבַר יִשְׂרָאֵל עַל אוֹיְבָיו! נָסוּ פְּלִשְׁתִּים, הָפְכוּ עֹרֶף! נִצַּחְנוּ! נִצַּחְנוּ!

כלם: הֵידָד! נִצַּחְנוּ, נִצַּחְנוּ!

יפנה ואחרים: וְגָלְיָת – גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי?!

יונתן! הֻכָּה וָמֵת גָּלְיָת. פֶּגֶר הוּא, פֶּגֶר מוּבָס!

כלם: שִׁמְעוּ־שְׁמָעוּ! תִּמְהוּ־תְמָהוּ! – הֻכָּה גָּלְיָת! – מֵת הַמְגַדֵּף!

רצפה ואחרים: וּמִי זֶה הִכָּהוּ? מִי?

יונתן: יַד אִישׁ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה בוֹ. יָד אֲמוּנָה לְהַפְלִיא!

ארמוני (נִתר ממקומו): כַּמָּה אַמּוֹת קָפַץ הַמְנַצֵּחַ אֶל עָל בְּהַכּוֹתוֹ אֶת גָּלְיָת?

יונתן (צוחק): לְחָרְגֹּל בַּשָּׂדֶה דִּמִּיתָ אֶת הַמְנַצֵּחַ? לֹא קָפַץ הָאִישׁ וְלֹא נִתֵּר, לֹא דִלֵּג וְלֹא כִרְכֵּר – מֵרָחוֹק שִׁלַּח אֶת הַמָּוֶת בְּגָלְיָת!

קולות: חֵץ יָרָה בוֹ? – כִּידוֹן? – חֲנִית?

יונתן: לֹא חֵץ וְלֹא חֲנִית וְלֹא כִּידוֹן! – אֶבֶן! חַלּוּק־אֲבָנִים יָרָה הָאִישׁ בַּקֶּלַע וַתִּפְגַּע הָאֶבֶן בְּמֵצַח גָּלְיָת, טָבְעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיָּנוּע כַּשִּׁכּוֹר, הֵנִיף יָדוֹ אֶל מִצְחוֹ כְּמַבְרִיחַ זְבוּב וַ־יִתְ־נוֹ־דָד…

כלם (בצחוק): אָכֵן זְבוּב הוּא זֶה! – שֶׁרֶץ עוֹף קָטָן! – לְהִתְגָּרֵד אָמַר גָּלְיָת!..

יפנה: לִסְתֹּם אֶת הַחוֹר בְּמִצְחוֹ…

יונתן: וְלֹא הִשְׂכִּיל, כִּי מָט תַּחְתָּיו עִם כָּל הַכְּבוּדָה אֲשֶׁר עָלָיו: שִׁרְיוֹן הַקַּשְׂקַשִּׂים וּמָגִנּוֹ וּמִצְחַת נְחֻשְׁתּוֹ, וְהַקּוֹלֵעַ בָּאֶבֶן רָץ אֵלָיו, שָׁלַף אֶת חֶרֶב הָעֲנָק וַיִּכְרֹת רֹאשׁוֹ מֵעָלָיו…

כלם: שִׁמְעוּ־שְׁמָעוּ! תִּמְהוּ־תְּמָהוּ! – יַד־אֱלֹהִים! – מֵאֵת אֲדֹנָי הָיְתָה זֹאת!

מיכל (חשה לעבר יונתן): הֲלֹא צָעִיר לְיָמִים הוּא הַמְנַצֵּחַ? – הַגִּידָה!

יונתן: צָעִיר וָטוֹב, אֲחוֹתִי.

מיכל (לעבר מרב): הֶאָח! הֶאָח! הִנֵּה לֹא כִּחֲדוּ הַתְּרָפִים! (ליונתן) וִיפֵה־תֹאַר הוּא?!

יונתן: יָפֶה עַד־מְאֹד וְנֶחְמָד מֵאֵין כָּמוֹהוּ.

מיכל (רצה אל מרב, מתרפקת עליה): אָמַרְתִּי לָךְ… אָמַרְתִּי לָךְ… עַתָּה תָּרוּצִי… כַּיּוֹנָה תָעוּפִי, כַּיּוֹנָה…

רצפה ואחרים: אַךְ מִי הָאִישׁ? – מַה שְּׁמוֹ? – מִשְׁפַּחַת אָבִיו? – הַגִּידָה וְנֵדָעֶנּוּ!

יונתן: מִי הָאִישׁ?! (משליך מעילו עליו) הִנֵּה, זֶה אֲשֶׁר לְבוּשוֹ עָלַי הוּא הַמַּכֶּה!

מיכל ואחרים, (משתאים): דָּוִד… דָּוִד בֶּן יִשַּׁי…

יונתן: כֵּן. דָּוִד בֶּן יִשַּׁי, בֵּית־הַלַּחְמִי. תְּמוּרָה עָשִׂינוּ לְהַחֲלִיף הַבְּגָדִים בֵּינֵינוּ, כִּי בְּרִית־אַחִים כָּרַתְנוּ וְאַהֲבַת־נֶצַח.

מיכל: דָּוִד… דָּוִד מַחְמַדִּי… (חובקת את מרב מבלי דעת נפשה מרוב שמחה) דָּוִד הַמְנַצֵּחַ! דָּוִד! דָּוִד!

מרב (נשמטת מבין זרועותיה, נותנת בה מבט חודר, בשׂום־ארשת): הַמְנַצֵּחַ…

מיכל (נסוגה אחור בחלחלה): הַמְנַצֵּחַ…

יונתן: מַה לָּךְ, כִּי נֶעֱצַבְתְּ, אֲחוֹתִי, וְדָוִד שׁוֹלֵחַ לָךְ בְּרָכָה. נְעִימוֹת בְּפִיו אֵלַיִךְ וּמֶתֶק־אֲמָרִים.

מיכל (דמעות בקולה): לָמָּה זֶה כִּחֵשׁ לִי, וַיְכַסֶּה מִמֶּנִי? “בֵּית־לֶחֶם אָרוּצָה לְיוֹם־יוֹמַיִם לִפְקֹד בֵּית־אָבִי”, וְהוּא אֶל הַמַּחֲנֶה חָמַק לְהִתְרָאוֹת פָּנִים עִם עֲנָקִים…

יונתן (צוחק בקול): הִנֵּה כִּי כֵן, זֶה דְבַר הַכַּעַס וְהֶחָרוֹן!.. לֹא כִּחֵשׁ דָּוִד, אֲחוֹתִי, וְלֹא שִׁקֵּר לָךְ, כִּי שְׁלָחוֹ אָבִיו לִפְקֹד אֶת אֶחָיו בַּמַּעֲרָכָה. לֹא יָדַע דָּוִד כִּי יִלָּחֵם בְּגָלְיָת – רוּחַ מִמָּרוֹם צָלְחָה עָלָיו פִּתְאֹם. וְאֵיךְ צָעַד לִקְרַאת הָעֲנָק! בְּלִי מַדִּים, בְּלִי שִׁרְיוֹן וּמָגֵן, “לֹא נִסִּיתִי בְּאֵלֶּה” – אָמַר – וַיִּפְרְקֵם מֵעָלָיו. וְכֵן נָשָׂא אֶת רַגְלָיו: קַל וּבוֹטֵחַ, הַקֶּלַע בְּיָדוֹ, תַּלְתַּלֵּי רֹאשׁוֹ יוֹרְדִים עַל כְּתֵפָיו – דָּרַךְ כּוֹכָב! יָרַד כְּרוּב מוֹשִׁיעַ!.. 

כלם: הַלְּלוּ, הַלְּלוּ, הַלְּלוּ, הַלְּלוּהוּ! 

רִצְפָּה (במרי־תַגר): וְעַל מְשִׁיחַ אֲדֹנָי אֵין בְּפִיךָ מְאוּמָה, בֶּן הַמֶּלֶךְ? הַאִם נִרְדַּם שָׁאוּל בַּקְּרָב? לֹא שָׁלַף חַרְבּוֹ מִנְּדָן? 

יונתן (בחדות־הערצה): חָלִילָה. אָב הָיָה כַּבִיר־כֹּחַ. אַךְ רָאוּ פְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם, הָפְכוּ עֹרֶף, נָסוּ בְּבֶהָלָה. (צוחק) מִשַּׁעֲטַת רַגְלֵיהֶם אֶרֶץ רַעֲשָׁה, בִּרְכַּיִם נָטְפוּ מַיִם… וְכָל הָעָם רוֹדְפִים, וְאָב עוֹבֵר בָּרֹאשׁ, גּוֹזֵר בְּחַרְבּוֹ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל – הוֹ, הִגְדִיל אָב לַעֲשׂוֹת!.. 

רצפה, דואג ואחרים: יְחִי הַמֶּלֶךְ שָׁאוּל! יְחִי! יְחִי!.. 

ארמוני (בצהלת־נצחון): אָב הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת מִדָּוִד. כָּל נַעַר־רוֹעִים יוֹדֵעַ לְיַדּוֹת אֲבָנִים בַּקֶּלַע, וְאַךְ מִקְרֶה הוּא כִּי פָגַע דָּוִד. וְלוּלֵא פָגַע, וְנָשַׁף בּוֹ גָלְיָת בְּאַפּוֹ וֶהֱעִיפוֹ אֶל מֵעֵבֶר לַכַּרְמֶל!.. 

יונתן (חובט על שכם ארמוני, מושכו חסד): בּוֹא, בּוֹא, זַרְזִיר־מָתְנַיִם, נְטשׁ קִנְאָה, קַח טוֹב! (לכלם) וַעֲתָּה רַב לָנוּ, וּמָחָר כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר נֵצֵא לְקַדֵּם פְּנֵי הַשָּׁבִים מֵהַמַּעֲרָכָה: מַחֲלָצוֹת יֻתַּן לַנְּעָרוֹת, שָׁנִי עִם־עֲדָנִים לְמִיכַל וּלְמֵרַב בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ – 

מרב (מלוא קומתה, מִדברה גאה מאד ונחרץ): אֵין חֵפֶץ לִי בִּשָׁנִי עִם־עֲדָנִים, יוֹנָתָן אָחִי! רַק אֶת זֵר־הַכְּלוּלוֹת אֶעֱנֹד לְרֹאשִׁי בְּצֵאתִי עִם־שַׁחַר לְקַדֵּם פְּנֵי דָוִד אִישִׁי. 

מיכל ואחרים (מכי־תמהון): מָה?!

מרב: כִּדְבַר שָׁאוּל אָבִי: “אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, יִתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת בִּתּוֹ לְאִשָּׁה!”

יפנה ואחרים: שְׁתֵּי בָּנוֹת לַמֶּלֶךְ, שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם!

יפנה: וּבְמִיכַל בָּחַר דָּוִד, בְּמִיכַל!

מרב: מוּדַעַת הִיא: לַבְּכִירָה – מִשְׁפַּט הַבְּכוֹרָה. הַתִנָּתֵן הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה?

מיכל: אוֹיָה…

 

מערכה שׁלישית    🔗

(חצר בית־המלך. אשמורת־בוקר טרם שחר. מסביב מתנוססים דגלים ושלטים. צלם־גלית מֻצג בחצר אך מראהו שֻנה: זקנו גרועה למחצה ומדיו קצוצים. במצחו – חור.

בחצר – יפנה, ארמוני וקהל נערים ונערות, משחקים ומלעיגים על גלית הנגף. עם עלות המסך – המשחק בעצם מצהלותיו.)

כֻּלָּם (ל"גלית"): – מַה אִמְּךָ?

– לְבִיאָה!

– בַּר־בִּטְנָהּ?

– רֹאשׁ־כֶּלֶב!

מֵרְבָבָה נוֹתְרוּ שְׁנַיִם

וְאֶחָד מֵאֶלֶף. (צחוק.)

יפנה: דַּיֵּנוּ. דַּיֵּנוּ. עֵת לָצֵאת לִקְרַאת אַנְשֵׁי־הַמִּלְחָמָה!

ארמוני: אֵיךְ נֵצֵא וְטֶרֶם נִתְּנוּ הַמַּחֲלָצוֹת לַנְּעָרוֹת?

הנערות: הַמַּחֲלָצוֹת! הַמַּחֲלָצוֹת!

ארמוני: נְחַכֶּה עַד הִנָּתֵן הַמַּחֲלָצוֹת, וְאַתָּה אַל־תַּחֲרִישׁ, יְפֻנֶּה, שָׂחֵק עוֹד, שַׁחֵק!

כלם: שָׂחֵק, יְפֻנֶּה! קַלֵּס אֶת הָעֲנָק, קַלְּסֵהוּ כַּדָּת!

יפנה: טוֹב, נְקַלְּסֵהוּ! נְקַלְּסֵהוּ מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ. (מותח קומתו ומשנה קולו להיות לפה ל"גלית")

הוֹי, רֹאשִׁי־לִי, רֹאשׁ הָיָה לִי

כַּמִּגְדָּל לַגֹּבַהּ,

וְעַתָּה כִּי חוֹר נֻקַּב בּוֹ,

לָמָּה לִי הַכּוֹבַע?

(משליך את הטנא הצהב מעל ראש הצלם לידי הנאספים; אלה חוטפים אותו, זורקים אותו בתשואות־צחוק מיד ליד עד שהוא נעלם מעבר לחצר.)

יפנה: בַּקֶּלַע בָּא אֵלַי דָּוִד,

עָשָׂה לִי צְחוֹק;

לֹא כַּמִּשְׁפָּט נִלְחַם בִּי,

נֶהֶרַגְתִּי לֹא כַּחֹק.

כלם (צוחקים, כמו רבים את ריב הענק): כֹּפֶר יֻתַּן לוֹ! – פִּדְיוֹן־נֶפֶשׁ! – בִּפְלִילִים יוּבָא דָוִד!

ארמוני: אֵין־זֹאת כִּי לֹא אָכַלְתָּ לָשׂבַע בַּיּוֹם הַהוּא, עַל־כֵּן נִגַּפְתָּ!..

יפנה: אָמְנָם, אָכַלְתִּי רַק שׁוֹר בֶּן־שְׁנָתַיִם

עַל פַּרְסוֹתָיו, עַל הַקַּרְנַיִם.

כלם (בבכי־התולים): אוֹיָה, הַמִּסְכֵּן, בָּרָעָב עִנּוּ כֹּחוֹ! – הִכְרִיתוּ אֹכֶל מִפִּיו.

ארמוני: אוּלַי לֹא שָׁתִיתָ כַּדָּת?

יפנה: אָכֵן, לֹא הָיְתָה הַשְּׁתִיָּה כַּדָּת:

רַק שִׁבְעָה נֹאדוֹת יַיִן

וְשֵׁכָר – חֲצִי כַּד!

כלם: אוֹיָה, אוֹיָה… הַשְׁקוּהוּ, הַשְׁקוּהוּ! – הֲלֹא גְרוֹנוֹ נִחָר! – מֵעָיו חֲמַרְמָרוּ, חַ־חַ־חַ!.. – מָה אִמְּךָ?

– לְבִיאָה!

– בַּר בִּטְנָהּ?

– ראשׁ־כֶּלֶב!

מֵרְבָבָה נוֹתְרוּ שְׁנַיִם

וְאֶחָד מֵאֶלֶף.

ארמוני: מַה תַּגִּיד אִשְׁתְּךָ בְּבוֹא הַשְּׁמוּעָה אֵלֶיהָ?

יפנה: לֹא אָבוֹא עוֹד אֶל אִשְׁתִּי,

פֹּה עֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן

עַד יְצַמַּח חֲצִי־הַזָּקָן!..

כלם: טוֹב, נַעֲשֶׂה לְךָ; מַה תִּתֵּן לָנוּ בָּעֲבוֹדָה?

ארמוני: תֵּן אֶת חֲנִיתְךָ!

כלם: הַחֲנִית! הַחֲנִית!

יפנה: אֶבְזֶה חֲנִיתִי כִּי נָפְלָה מִיָּדִי,

תִּהְיֶה לְדָרְבָן לָעֵז וְלַגְּדִי!

(משליך את החנית. האנשים בחצר תופסים אותה, צוחקים וזורקים אותה מיד ליד.

ארמוני: וְשִׁרְיוֹנְךָ – מַה־מִּכְרוֹ?)

כלם: שִׁרְיוֹן־הַקַּשְׂקַשִּׂים! שִׁרְיוֹן־הַקַּשְׂקַשִּׂים!

יפנה: מַה־בֶּצַע בַּשִּׁרְיוֹן אִם אָבְדָה הַגֻּלְגֹּלֶת? –

אֶתְּנֶנּוּ בִּמְחִיר עֻגַּת קֶמַח־סֹלֶת.

(מטיל את השריון, והאנשים מטילים עגות לעברו.)

ארמוני: וְהַצִּנָּה! הַצִּנָּה הַגְּדוֹלָה!

יפנה: עַל הַצִּנָּה אֶשָּׂא קִינָה

וְאֶבְכֶּה לֵאמֹר:

לֹא שָׁמַרְתָּ עַל גָּלְיָת –

הֲיִי מִרְבָּץ לַחֲמוֹר!

כלם: הוֹי מָגֵן וְהוֹי צִנָּה!

הָיוּ לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה –

ארמוני: הַסּוּ, הִנֵּה הַמַּחֲלָצוֹת מוּבָאוֹת!

(שני נערים מעבדי הבית מטילים לעבר הנערות שמלות ועדיים.)

הנערים: רְדִידִים! – מִטְפָּחוֹת! – צְבָעִים־רִקְמָה! – עֲנָקוֹת! – חֲרוּזֵי־כֶסֶף! – צְמִידִים וְאֶצְעָדוֹת!

הנערות (מנופפות את המתנות שנפלו בחלקן, שרות ויוצאות במחול):

על רָאשֵׁינוּ רְדִידִים,

עַל כָּתֵף מִטְפַּחַת;

עַל רַגְלֵינוּ נְעָלִים,

וְרַגְלֵינוּ – אַיָּלוֹת!

אֶחֱזוּ לָנוּ אַנְשֵׁי־חַיִל,

בַּחוּרִים כָּאֶרֶז,

יִנְהָגוּנוּ עֲלֵי־שׁוּר

מְשַׂמְחַי עֵינַיִם.

יָפְיְפִינוּ כַּוְּרָדִים

בְּגִנּוֹת הַבֹּשֶׂם;

וּמָתַקְנוּ עוֹד כַּיַּיִן,

וְהַיַּיִן – רֶקַח!

אֶחֱזוּ לָנוּ אַנְשֵׁי־חַיִל…

וְקַלּוֹנוּ מִנִּי עוֹף –

נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם;

וְנָשׁוּטָה סִירוֹת־גֹּמֶא,

סִירוֹת־גֹמֶא – צֶבִי.

אֶחֱזוּ לָנוּ אַנְשֵׁי־חַיִל…

(מרחוק נשמע פתאם קול חוגגים, העוברים בירכתי הגרן בדרכם לקדם פני המנצחים. המחול נִתק, והאנשים בחצר מטים אזן ומקשיבים לשיר.)

החוגגים (לא־נראים, במַשק טופף):

בָּאוּ מְלָכִים וּסְרָנִים נֶאֱסָפוּ,

הֵמָּה הָיוּ לִמְשִׁסָּה וְנִגָּפוּ –

הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו,

וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו!

יפנה (מאיץ בנערות): הִנֵּה אַנְשֵׁי־הַמָּקוֹם כְּבָר יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ. מַהֵרְנָה, הַחֲלֵפְנָה הַבְּגָדִים, כִּי בָא מוֹעֵד.

הנערות (ממהרות לצאת בתשואות־גיל בנופפן את המתנות. יפנה וארמוני נשארים לבדם בחצר.)

יפנה (מביט אחרי החוגגים שעברו, בשוררו אחריהם לתמו): “הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרְבֲבוֹתָיו”…

ארמוני ‏(משסעו): הָס. הָס. כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינַיִם כֵּן לִי הַשִּׁיר הַזֶּה!

יפנה: מִי זֶה הִלְעִיב בְּךָ?

ארמוני: “וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו” – נְבָלָה בַּשִּׁיר, חֶרְפָּה וְקַלָּסָה!

יפנה: הַבְלִיגָה, נַעֲרִי. הִנֵּה עוֹד אַחִים לְגָלְיָת, עֲנָקִים אַף הֵמָּה, וְאֶחָד מֵהֶם כִּי יִפֹּל בְּיָדְךָ מִקֵץ יָמִים – סִיר־בָּשָׂר תַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ!..

ארמוני: לֹא אֹבֶה, לֹא אֶשְׁמַע. עַל כְּבוֹדִי הִבְלַגְתִּי, אַךְ עַל כְּבוֹד־אָב לֹא אַחֲרִישׁ. רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָב, מֶלֶךְ מָשִׁיחַ!

יפנה: הֶרֶף, הֶרֶף, הֲלֹא אַךְ שִׁיר הוּא זֶה וּמִפִּי הָאֲנָשִׁים יָצָא לְתֻמּוֹ. הַנְּצַוֶּה עַל הַשֶּׂה אֵיךְ יִגְעֶה, וְעַל הַצִּפּוֹר – אֵיךְ תְּצַפְצֵף?

ארמוני: גַּם נְצַוֶּה. אִם לֹא יֶעֶרַב קוֹל הַצִּפּוֹר בְּאָזְנֵינוּ וְשִׁסַּעְנוּ אוֹתָהּ בְּמַקֵּל אוֹ בְּאֶבֶן לְהַבְרִיחָהּ, וַאֲנִי –

(מתוך הבית נשמע פתאם קול מיכל.)

מיכל (בבית, במר לבה): אוֹיָה לִי… אוֹיָה… (יורדת אל החצר, נלבטת כה וכה) הַכְּבִיר! הַכְּבִיר! (מחפשת בין האבנים) נָגוֹז וְאֵינֶנּוּ… נָמוֹג וְהָלַךְ…

ארמוני (בפנה, לנפשו חרש): הַכְּבִיר!.. אֲנִי יוֹדֵעַ אֵיפֹה הַיָּתֵד תְּקוּעָה… (רץ כחץ מקשת ונעלם מאחורי־הבית.)

מיכל (שופכת מרי לבה על יפנה): אַתָּה! אַתָּה! אַתָּה אָשַׁמְתָּ, בָּגַדְתָּ, מַעַל מָעַלְתָּ. אֵיךְ אָבוֹא לִפְנֵי דָּוִד וְהַכְּבִיר אֵינֶנּוּ בְּיָדִי?

יפנה: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי: לֹא נָגַעְתִּי בַּכְּבִיר, גַם לֹא רְאִיתִיו הַלַּיְלָה.

מיכל (מתאַנה): וּמַדּוּעַ לֹא רָאִיתָ? הֲלֹא אִישׁ סוֹדִי אַתָּה, צִלִּי עַל יַד יְמִינִי.

יפנה: הֵן לֹא נָתַתְּ אֶת הַכְּבִיר לְיָדִי לְמִשְׁמֶרֶת.

מיכל: וּמַדּוּעַ לֹא נָתַתִּי?

יפנה: אַשְׁמָתֵךְ הִיא כִּי לֹא נָתַתְּ.

מיכל: לֹא, אַשְׁמָתְךָ הִיא. מַדּוּעַ לֹא הִגַּדְתָּ לִי: “מִיכַל גְּבִרְתִּי, הַכְּבִיר סְגֻלַּת יְקָר הוּא, וְאַתְּ – רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּגַּלְגַּל, הָבִי אוֹתוֹ אֶל־יָדִי וְאֶשְׁמְרֶנּוּ לָךְ כְּבָבַת־עַיִן”…

יפנה: אָמְנָם, עַלְמָתִי, כֵּן אֶעֱשֶׂה עַתָּה כַּאֲשֶׁר נִמְצָאֶנּוּ.

מיכל (במֶרי): לֹא. עַתָּה לֹא נַעֲשֶׂה כֵן. אַךְ נִמְצָא אֶת הַכְּבִיר, אֶל דָּוִד תְּמַהֵר, עַל כַּנְפֵי־נְשָׁרִים תָּעוּף אֵלָיו וְאֶת הַכְּבִיר תַּרְאֶנּוּ – וְאִם יִתְכַּחֵשׁ לְמוֹצָא פִּיו, אֲזַי – (בקול בוכים) אֲזַי לוּ תִגְוַעְנָה לְעֵינָיו כָּל הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים אֲשֶׁר מֵעוֹרוֹתֵיהֶם כְּבִירִים יֵעָשׂוּ, וְכָל הַטְּלָאִים וְהַגְּדָיִים הַקְּטַנִּים יִגְעוּ־מַר וְיִבְכּוּ בְּאָזְנָיו עַל הַמִּרְמָה וְהַכָּזָב וְהַמַּחַץ אֲשֶׁר מָחַץ אֶת לִבִּי לִבְלִי הֵרָפֵא…

יפנה: הַסִּי, יַלְדָּה. מַה־בֶּצַע כִּי תְמָרְרִי בַּבֶּכִי? הָבָה נָשׁוּב לְחַפֵּשׂ בְּשׂוֹם־עַיִן.

מיכל (מתנערת): מַה־זֶּה? הַבִּיטָה: אוֹר בַּחֶדֶר, קָמָה מֵרַב מִמִּשְׁכָּבָהּ, הַנֵּר הִדְלִיקָה. מַהֵר, טַפֵּס, עֲלֵה בַּגֶּפֶן, הָצִיצָה נָא בַּחַלּוֹן…

יפנה: טַפֵּס, טַפַּס… עוֹד מְעַט וּפָקַדְתְּ עָלַי לָעוּף!

מיכל: הִנֵּה שָׁב לְסוּרוֹ, לְהַמְרוֹת אֶת פִּי… לֶךְ־לְךָ, סוּר מֵעָלַי וְאַל תּוֹסִיף לִרְאוֹת פָּנַי.

יפנה: הַסִּי־הַסִּי… (מתאמץ לטפס ועולה לעבר החלון.)

מיכל: מָה הִיא עוֹשָׂה?

יפנה: לוֹבֶשֶׁת מַחְלְצוֹתֶיהָ.

מיכל: וְאֵיךְ עָשְׂתָה שַׂעֲרוֹתֶיהָ?

יפנה: קָלְעָה אוֹתָן: מַחְלָפוֹת שְׁלוּבוֹת לְעֵבֶר פָּנֶיהָ.

מיכל: וְהָעֲדָיִים?

יפנה: אַךְ מוֹצִיאָה וּמִתְבּוֹנֶנֶת, מְצַלְצֶלֶת בַּשַּׂהֲרוֹנִים.

מיכל (כנשוכת נחש): לֹא וָלֹא! לֹא אֲחַכֶּה עַד יִמָּצֵא הַכְּבִיר. אֶבְרַח מִן הֶחָצֵר בְּרֶגַע זֶה. אָרוּץ אֶל דָּוִד כָּל עוֹד רוּחִי בִּי, בַּדֶּרֶךְ אֶפְגַע בּוֹ, אַחֲזִיק וְלֹא אַרְפֶּה.

יפנה (יורד, חש אליה): חִדְלִי לָךְ, יַלְדָּה. רְחוֹקָה הַדֶּרֶךְ, וְהַבֹּקֶר טֶרֶם אוֹר: חַיּוֹת רָעוֹת יוֹצְאוֹת מִמְּעוֹנָתָן, מְשַׁחֲרוֹת לַטֶּרֶף.

מיכל (בדמעות): טוֹב. לוּ יְהִי כֵן. יְשַׁסְּעוּנִי הַדֻּבִּים, יִטְרְפוּנִי הַזְּאֵבִים, וְאַתָּה תִּקַּח כֻּתָּנְתִּי הַקְּרוּעָה וְאֶל דָּוִד תָּבִיא: הַכֶּר־נָא דָּוִד בֵּית־הַלַּחְמִי, הַכֶּר־נָא…

יפנה (מוליך אותה אל הבית): לֹא, יַלְדָּתִי, לֹא אֶתֵּן לַמָּוֶת נַפְשֵׁךְ. אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ… אֲבַקְשָׁה טוֹב…

מיכל (עולה במדרגות הבית, יפנה נכון ללכת אחריה. ברגע זה ארמוני מחליק בסתר האבנים ואמתחת דואג בידיו מאחורי גבו.)

ארמוני (מרחוק, חרש): יְפֻנֶּה… יְפֻנֶּה…

יפנה (נגש אליו.)

ארמוני (עליז־תושיה): נֶעֱלָם הַכְּבִיר?.. – הִנֵּהוּ. בְּאַמְתַּחַת דּוֹאֵג. “חִלַּץ” אוֹתוֹ הַנָּבָל וַיְשִׂימֵהוּ בְּכֵלָיו.

יפנה (לנפשו): אֵין־זֹאת כִּי מִקִּנְאָה לְדָוִד עָשָׂה זֹאת. לְהַפְרִיד בֵּינוֹ וּבֵין מִיכַל. (לארמוני) אֵיךְ עָלָה עַל לִבְּךָ לָשִׂים עַיִן בַּצִּקְלוֹן?

ארמוני: יָדַעְתִּי כִּי חָמַד הַיַּחֲמוּר הָאָדֹם אֶת הַכְּבִיר. אֶמֶשׁ שָׁאַל אוֹתִי… הֵצִיק לִי בִּדְבָרִים… בְּאַחַד הַיָּמִים אֲסַפֵּר לְךְ. – וְעַתָּה “אֶשְׁלֹף” אֶת הַכְּבִיר מִן הַצִּקְלוֹן וְ"אַשְׁרִיץ" תַּחְתָּיו עַקְרָב אֶחָד…

יפנה: לֹא. לֹא נִקַּח דָּבָר וְלֹא נָשִׂים דָּבָר. הַצִּקְלוֹן יוּשַׁב לִמְקוֹמוֹ, וַאֲנַחְנוּ לְיוֹנָתָן נְסַפֵּר הַכֹּל. לוֹ הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה לַחֲקֹר וּלְחַפֵּשׂ… בִּידֵי יוֹנָתָן יִפֹּל הָאֱדוֹמִי – אָז יֵעָנֵשׁ כְּרִשְׁעָתוֹ!

ארמוני: טוֹב. אָשִׁיב אֶת הַצִּקְלוֹן לִמְקוֹמוֹ.

יפנה: וַאֲנִי אֲמַהֵר אֶל יוֹנָתָן.

ארמוני (רץ לעבר שמאל ונעלם.)

יפנה: הוֹ, אֵיךְ יִשֹּׁם הָאֱדוֹמִי בְּהִתָּפְשׂוֹ, אֵיךְ יִתְפַּלֵץ:" שַׁעֲרוּרְיָּה! שַׁעֲרוּרִיָּתָה! רֵיקִים וּפוֹחֲזִים! תְּהוֹמוֹת יְכַסְיֻמוּ!"… (יוצא ימינה.)

(בירכתי הגרן עוברת להקת־חוגגים שניה בקול־שיר ומצלתים ושעטת־צעדים כבדה ורוגשת.)

החוגגים (מרחוק):

הַלְּלוּ לַגִּבּוֹר וּגְמוּלוֹ נְשַׁלֵּם־נָא,

עֲלָמוֹת טוֹפֵפוֹת אֶת פָּנָיו תְּקַדֵּמְנָה –

הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו,

וְדָוִד בְּרְבֲבוֹתָיו.

רצפה ודואג (באים מעבר לגרן אל החצר ורוחם נפעמה.)

רצפה: “וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו, וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו” – הִנֵּה גַם שֵׁם עָשָׂה לוֹ הַמְנַגֵּן. הֲלֹא נְקַדֵּם פְּנֵי הָרָעָה, אַבִּיר הָרוֹעִים.

דואג: לֹא אֶתְמַהְמֵהַּ עוֹד. רַק אֶצְרֹר אֶת אַמְתַּחְתִּי וְאֵצֵא לַדֶּרֶךְ. אֶמְצָא אֶת דָּוִד וּבִקְצֵה הַכְּבִיר אֲלַבְּבֶנּוּ, אֶמְשְׁכֶנּוּ אַחֲרֵי אֶל הַשָּׂדֶה –

רצפה: יָדַעְתִּי. יָדַעְתִּי. הַכֹּל כַּאֲשֶׁר עָרַכְנוּ מֵאָז, אַךְ מַהֵר פֶּן תְּאַחֵר הַמּוֹעֵד.

דואג (בלכתו אל אחורי הבית): הַכֹּל כַּאֲשֶׁר עָרַכְנוּ מֵאָז… (נעלם.)

רצפה (נשארת בחצר.)

החוגגים (קול שירם עוד מגיע מרחוק):

הוֹדוּ לָאֵל – צוּר מָגֵן וּמוֹשִׁיעַ,

הַמְפַלְּטֵנוּ מֵרִיב, מְשַׂנְאֵינוּ יַרְשִׁיעַ –

הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפִיו וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו,

וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו!

רצפה (נשענת אל שפת הברכה, מקשיבה, והשיר כצנינים בלבה.)

יונתן (בא משמאל, אינו רואה את רצפה, מדלג על האבנים, קורא לעבר הגרן): אֱלִיאָב! עַזּוּר! יוֹחָנָן! (לנפשו) עָיְפוּ הַנְּעָרִים. תַּרְדֵּמַת־אֱלֹהִים נָפְלָה עֲלֵיהֶם.

רצפה (ליונתן): מָה הַשִּׁיר הַזֶּה, בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

יונתן: אֵיזֶה שִׁיר?

רצפה: בְּיַרְכְּתֵי הַגֹּרֶן שָׁם, הָעֲבֻדָּה וְאַנְשֵׁי־הַמָּקוֹם – מַה זֶּה יְלַהֲגוּ שָׁם?

יונתן (מקשיב מעט): שִׁיר הַתְּהִלָּה הוּא, לְקַדֵּם פְּנֵי אַנְשֵׁי־הַמִּלְחָמָה.

רצפה: הַמְּעַט אֲשֶׁר גִּדֵּף גָּלְיָת, כִּי יָבוֹאוּ אֵלֶּה הַיּוֹם לְהוֹסִיף קֶלֶס עַל חֶרְפָּה?

יונתן: אֶת מִי זֶה יְחָרְפוּ?

רצפה: הַאִם אָזְנֶיךָ אֲטוּמוֹת? “הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפִיו וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו”… וְזֶה הַשִּׁיר בּוֹ יְקַדְּמוּ פְּנֵי מֶלֶךְ מְנַצֵּחַ?

יונתן: הֲלֹא אֶת שֵׁם הַמֶּלֶךְ יַזְכִּירוּ לָרִאשׁוֹנָה בַּשִּׁיר, וְזֶה כְּבוֹדוֹ. בְּשָׁאוּל הֵחֵלוּ וּבְדָוִד כִּלּוּ.

רצפה: הוֹי, בְּנֵי שָׁאוּל! אַהֲבַתְכֶם לְדָוִד אֶת עֵינֵיכֶם מְעַוֶּרֶת, אֶת מִשְׁמַע אָזְנֵיכֶם מְסַלֶּפֶת. הֲלֹא אֹזֶן מִלִּים תִּבְחַן: “הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו” – לְשָׁאוּל נָתְנוּ הָאֲלָפִים וּלְדָוִד – הָרְבָבוֹת, כְּמוֹ שָׂמוּ אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמֶּלֶךְ!.. הֲלֹא תְצַוֶּה עַל הַשִּׁיר, לְהַסּוֹתוֹ!..

יונתן: מִכְּנַף הָאָרֶץ עָלָה הַשִּׁיר וְאֶת הָאֱמֶת יַבִּיעַ. הִפְלִיא דָוִד לַעֲשׂוֹת הַפַּעַם, הִפְלִיא עַל כָּל פֶּלֶא.

רצפה: רְאֵה הַעִידוֹתִי בְּךָ, בֶּן־הַמֶּלֶךְ. לֹא יִשְׂמַח אָבִיךָ לְמִשְׁמַע הַשִּׁיר…

יונתן: עַל הַנִּצָּחוֹן יִשְׂמַח הַמֶּלֶךְ.

רצפה: מַה־יִּשְׁוֶה הַנִּצָּחוֹן אִם לֹא יָרִים אֶת קֶרֶן בֵּית־הַמַּלּכוּת? לֹא יִכּוֹן כִּסֵּא מֶלֶךְ אִם לֹא יִהְיֶה עֶלְיוֹן עַל הַכֹּל לְכָבוֹד וּגְדוּלָה! – זֶה מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה!

יונתן: לְזָרָא הָיָה לִי דְבַר הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, מֵאַפִּי יָצָא: לְמַעַן מִשְׁפָּט הַבְּכוֹרָה נָפֵר בְּרִית־הָאַהֲבָה וְנִתֵּן אֶת מֵרַב תַּחַת מִיכַל, לְמַעַן מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה נַשְׁלִיךְ אֱמֶת אַרְצָה וְאֶת תְּהִלַּת דָּוִד נַחְבִּיא! – מה יִּשְׁוֶה הַנִּצָּחוֹן אִם הָאֱמֶת תִּהְיֶה נֶעֶדֶרֶת וְצֵא־צֵא יֵאָמֵר לָאַהֲבָה וְלַיְדִידוּת?

רצפה: וְלֹא תָחוּס עַל אָבִיךָ, יוֹנָתָן בֶּן־הַמֶּלֶךְ? חוֹלֶה אָבִיךְ וְכוֹס הַנִּצָּחוֹן לְמַרְפֵּא תִהְיֶה לוֹ אִם לֹא יֻתֵּן בָּהּ רַעַל…

יונתן: אַתְּ, גְּבִרְתִּי, אַתְּ וְדוֹאֵג אִישׁ־בְּרִיתֵךְ יוֹצְקִים אֶת הָרַעַל בְּעוֹרְקֵי אָבִי יוֹם־יוֹם. עַל קֶשֶׁר וּבְגִידָה תִּלְחֲשׁוּ בְּאָזְנָיו תָּמִיד לְמַעַן יִרְאֶה בָּכֶם אֶת מִשְׁעַנְתּוֹ הַיְחִידָה בְּתוֹךְ עֲצֶרֶת בּוֹגְדִים סָבִיב!..

רצפה: וְאַתָּה אַךְ יְדִידִים נֶאֱמָנִים תִּרְאֶה מִסְּבִיבוֹ, וְהִנֵּה עוֹד אֶחָד הוֹסַפְתָּ עֲלֵיהֶם: אֶת בֶּן־יִשַּׁי בֵּית־הַלַּחְמִי!

יונתן: אָב שָׂמַח עַל דָּוִד, הֵאִיר לוֹ פָּנִים, בִּזְרוֹעוֹתָיו חִבְּקוֹ וְאֶל לִבּוֹ אִמְּצָהוּ.

רצפה (בלחש רוגש): אֶת הַצִּפְעוֹנִי אִמֵּץ אֶל לִבּוֹ, אֶת רֹאשׁ הַפְּתָנִים, אֶת מְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ. – לְמֶלֶךְ נִמְשַׁח דָּוִד בַּסֵּתֶר. יָצַק שְׁמוּאֵל אֶת הַשֶּׁמֶן עַל רֹאשׁ דָּוִד וַיַּמְלִיכֵהוּ תַחַת שָׁאוּל אָבִיךָ. הִנֵּה זֶה רֵעֲךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ!

יונתן: בַּשִּׁיר הַחִלּוֹת, גְּבִרְתִּי, וּבַעֲלִילַת־זָדוֹן כִּלִּית. הִשָּׁמְרִי לָךְ: יְדִיד־נֶפֶשׁ הוּא לִי דָוִד, וְרַב יֶתֶר מִזֶּה!

רצפה (בלב דַוי): בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, בְּחַיֵּי שָׁאוּל אָבִיךְ וּבְחַיֵּי בָּנַי הַשְּׁנַיִם: אֱמֶת בְּפִי! יָמִים רַבִּים אֶת צַעֲדֵי הַנָּבִיא שָׁמַרְתִּי, שָׂכַרְתִּי עָלָיו מְרַגְּלִים, כָּל רְכוּשִׁי פִּזַּרְתִּי, – וְהִנֵּה שִׁלְשׁוֹם נוֹדַע הַדָּבָר, אֶל נָכוֹן הֻגַּד: נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה, נִמְשַׁח דָּוִד בִּידֵי שְׁמוּאֵל, בְּבֵית יִשַּׁי, בַּסֵּתֶר.

יונתן (אחרי החרישו מעט): אִם כֹּה אוֹ כֹה, אֵין כָּל רָעָה אֶל מוּל פְּנֵי אָבִי, כִּי כֹה נִבָּא שְׁמוּאֵל: לֹא תָבוֹא הַתְּמוּרָה בִּימֵי שָׁאוּל, וְהוּא עַל כִּסְאוֹ יֵשֵׁב כָּל עוֹדֶנּוּ חָי.

רצפה (בצחוק מר): וְזֹאת נֶחָמָתְךָ, בֶּן הַמֶּלֶךְ? הֲלֹא יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר אַתָּה!

יונתן: כְּאָח לִי דָוִד, אָח יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, וְאִם כֹּה פָּקַד אֱלֹהִים וְאֵין לְהָשִׁיב, הֲלֹא טוֹב כִּי נִמְשַׁח דָּוִד וְלֹא אַחֵר.

רצפה: וְלֹא תָרִיד אִם יֵשֵׁב דָּוִד תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסֵא הַמַּלְכוּת?

יונתן: לֹא יַפְרִיד הַכִּסֵּא בֵּינֵינוּ. בְּשָׁלוֹם וּבְאַהֲבָה נַחֲרֹץ דָּבָר.

רצפה (מסתוללת): אוּלַי תִהְיֶה לוֹ לְמִשְׁנֶה?! אֶת הָרָבִיד יָשִׂים עַל צַוָּארְךָ, חַ־חַ־חַ!..

יונתן: אַל יִדְאַג אָדָם לַהֲפוֹךְ עֻגָּתִי, פֶּן יִשְׂרֹף אֶצְבְּעוֹתָיו!

רצפה: וְאוּלַי גַם תְּשַׁנֵּס מָתְנֶיךָ לָרוּץ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ?!..

יונתן: גַּם־אָרוּץ, אִם תַּחַת הַסּוּסִים יֶאֱסֹר דָּוִד אֶל מֶרְכַּבְתּוֹ אֶת הַפִּלַּגְשִׁים אֲשֶׁר בַּבַּיִת!..

רצפה (בגאות־חֵמה): גֹּמֶד נַפְשְׁךָ וְרוּחֲךָ מֵאֶפֶס! (בהתרחקה) לֹא אַתָּה תַּחֲרֹץ דָּבָר, אָבִיךְ יַחְרְצֶנּוּ. (במבוא הבית) וַאֲשֶׁר לְדָוִד רֵעֶךָ הַטּוֹב – עוֹד נִוָּכַח אִם יְרֻנָּן עַל בֶּן־יִשַּׁי אוֹ יְקוֹנָן עָלָיו!.. (נעלמת.)

(יונתן נכון לדלוק אחרי רצפה , אך ברגע זה קורא לו יפנה הבא מימין.)

יפנה: יוֹנָתָן בֶּן הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה בִּקַּשְׁתִּיךָ סָבִיב־סָבִיב.

יונתן: מָה הַדָּבָר, יְפֻנֶּה?

יפנה (בלחש־סוד): דְּבַר הַכְּבִיר אֲשֶׁר אָבַד לְמִיכַל.

יונתן: אֵיזֶַה כְּבִיר?

יפנה: הַכְּבִיר אֲשֶׁר נָתַן לָהּ דָּוִד לְמִשְׁמֶרֶת־אַהֲבָה. אֶמֶשׁ אָבַד הַכְּבִיר, וְהִנֵּה נוֹדַע כִּי דוֹאֵג לְקָחוֹ בַּסֵּתֶר.

יונתן: האֻמְנָם?..

יפנה: בְּעֵינַי רָאִיתִי אֶת הַכְּבִיר בְּצִקְלוֹנוֹ.

יונתן (לנפשו): מֵאַנְשֵׁי רִצְפָּה דּוֹאֵג, מֵעוֹשֵׂי דְבָרָהּ…

יפנה: וְהִנֵּה גַם צָרַר אֶת הַצִּקְלוֹן לָצֵאת לַדֶּרֶךְ…

יונתן: נֶחְפָּז לָצֵאת לִפְנֵי שׁוּב אַנְשֵׁי־הַמִּלְחָמָה?.. דְּבַר־מְזִמָּה בְּאַפִּי… – שְׁמַע, יְפֻנֶּה, הֱיֵה בֶּן־חַיִל! הִנֵּה אֲנִי הוֹלֵךְ לְהָעִיר אֶת נְעָרַי, וְאַתָּה – אִם יֵצֵא דוֹאֵג, עָצְרֵהוּ נָא בֶּחָצֵר עַד שׁוּבִי, לֹא אֶתְמַהְמֵהַּ. (יוצא ימינה.)

יפנה (בעליצות): נִתְחַכְּמָה לָאֱדוֹמִי, מְעַט־מִזְעֵיר נִתְחַכְּמָה לוֹ… (שומע את קול צעדי דואג ונסוג מעט הצדה.)

דואג (בא, מטהו בידו וצקלונו על שכמו. הוא צועד מעדנות, כלו אומר כבוד.)

יפנה (חש אליו, משתחוה וממתיק שיח): אֲדוֹנִי אַבִּיר־הָרוֹעִים, טוֹב כִּי נִקְרֵיתָ לְפָנַי. מַה תְּצַוֶּה בִּדְבַר הַכִּשְׂבָּה הַפְּצוּעָה?..

דואג (מבלי העצר, מרעיף אמרתו מגבוה): אֶת הַבְּרָכָה אֲצַוֶּה.

יפנה (בקול תחנונים): הֲלֹא תָשִׂים עֵינֶיךָ עַל הַבְּהֵמָה, אֲדוֹנִי, וְהוֹרֵיתַנִי אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֵיךְ נְשִׁיבֶנָּה לְאֵיתָנָהּ: אִם נַחְבְּשֶׁנָּה, אוֹ נַחְתְּלֶנָּה אוֹ נְסוּכֶנָּה

*

דואג: עֲשֵׂה לָהּ כַּטוֹב בְּעֵינֶיךָ.

יפנה: יָגֹלּוּ נָא רַחֲמֶיךָ, אַבִּיר־הָרוֹעִים, עַל כִּבְשָׂה עָנִיָּה וְאֻמְלָלָה, כִּי מִי כָמוֹךָ חַנּוּן וְרַחוּם וְרַב־חֶסֶד לְהוֹשִׁיעַ?..

דואג: הֶרֶף מִמֶּנִּי, יְפֻנֶּה, כִּי דֶרֶךְ לִי.

יפנה: דֶּרֶךְ!.. לַדֶּרֶךְ תָּשִׂים פְּעָמֶיךָ, אַלּוּפִי הָרָם, וּמַדּוּעַ לֹא חָגַרְתָּ מָתְנֶיךָ כַּדָּת? הִנֵּה אֵזוֹרְךָ לֹא דָבַק אֶל חֲלָצֶיךָ, נִסָּח הֵנָה וַהֲלוֹם, הֲלֹא תִצְנַח בִּטְנְךָ וְעַל רַגְלֶיךָ תָּעִיק, וְקָשְׁתָה עָלֶיךְ הַדָּרֶךְ…

דואג (נִכר כי מאמצי יפנה לשרתו הטו את לבו. בשחקת־חסד): טוֹב הַדָּבָר. מְשֹׁךְ בְּאֵזוֹרִי, יְפֻנֶּה, אַמְּצֵנִי מְעַט, אַזְּרֵנִי־חַיִל.

יפנה (מושך בחגורה ומהדקה יתר על המדה.)

דואג: מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ, אִישׁ מְשֻׁגָּע? הָפַכְתָּ בִּטְנִי לְבָטְנִים: עִלִּית וְתַחְתִּית וְקִשּׁוּר בַּתָּוֶךְ?! הַאִם לְשַׁסְּעֵנִי אַתָּה אוֹמֵר?

יפנה: אוֹיָה, אָמְנָם הֲצֵרוֹתִי יֶתֶר עַל הַמִּדָּה. שָׂא נָא לְחַטָּאתִי, אַבִּיר הָרוֹעִים, כִּי בְּחָפְזִי עָשִׂיתִי כֵּן. הִנֵּה אֲפַתַּח מְעַט אֶת הָאֵזוֹר, אֲפַתְּחֶנוּ… (מושך באזור כה וכה ומרפהו כליל.)

דואג (בחמה שפוכה): בֶּן־בְּלִיַּעַל, לְהָתֵל בִּי אָמַרְתָּ!.. הֲלֹא פִּתַּחְתָּ אֶת הָאֵזוֹר כָּלִיל… עִיר־פְּרָזוֹת עָשִׂיתָ בִּטְנִי, לְלֹא חוֹמָה וּבְרִיחַ!.. (מניף את מקלו להכות את יפנה.)

יונתן (בא מאחורי דואג ותופש קצה מקלו המונף; בארשת ידידות, שתוכה – התולים): לְאָן פָּנֶיךָ מוּעֲדוֹת, דּוֹאֵג אַבִּיר־הָרוֹעִים?

דואג (לובש שנית את מסוה הכבוד והקדושה): אֶל בֵּית אֲדֹנָי אֲדַּדֶּה, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם אֱלֹהֵינוּ.

יונתן: יוֹם חַג וְשָׂשׂוֹן הַיּוֹם. הֲלֹא תְבָרֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ לְשׁוּבוֹ מִן הַמַּעֲרָכָה.

דואג: הַמֶּלֶךְ לֹא יָדוּן בִּי בְּשַׁגַּם יוֹדֵעַ הוּא, כִּי בְּלִבִּי אֲבָרְכֶנּוּ, יוֹם־יוֹם אֲבַקֵּשׁ יְשׁוּעָתָה לוֹ. (צועד נכחו.)

יונתן: אַבִּיר־הָרוֹעִים!

דואג: מַה חֶפְצְךָ עוֹד, בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

יונתן: הַאִם לֹא יֶחֱסַר מָה בְּצִקְלוֹנְךָ?

דואג: לֹא יֶחְסַר מְאוּמָה.

יונתן: וְאוּלַי נַהֲפוֹךְ הוּא, כִּי הוֹסַפְתָּ דָּבָר אֶל הַכֶּלִי, דָּבָר לֹא לְךָ הוּא – בְּשׁוֹגֵג, בִּבְלִי־דָעַת.

דואג: דָבָר אֶל הַכֶּלִי? דָבָר לֹא לִי הוּא? – אַל תְּאַחֲרֵנִי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ, כִּי דֶרֶךְ קֹדֶשׁ הִיא לִי! (צועד לעבור הלאה.)

(יונתן רומז לנעריו האורבים מאחורי האבנים, והם עוצרים את דואג בהטותם נגדו את חניתותיהם.)

יונתן (לדואג): אָמְנָם, אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וְדַרְכְּךָ קְדוֹשָׁה. אַךְ לֹא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶךָ בְּטֶרֶם אָשִׂים עַיִן בְּצִקְלוֹנְךָ.

דואג: מִתְאַנֵּה אַתָּה לִי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ, וְאָבִיךָ יִקְצֹף כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדָּבָר!

יונתן (קשות): הוֹרִידָה נָא אֶת הַצִּקְלוֹן מֵעַל שִׁכְמֶךָ.

דואג: שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרִיָּה! לֹא אֶחָד נִקְלֶה אָנֹכִי, כִּי יִתְעַלְּלוּ בִּי כָּכָה וּבְכֵלַי יְמַשְּׁשׁוּ לְחַפֵּשׂ. אַבִּיר הָרוֹעִים אָנֹכִי –

הנערים (מושכים בצקלון, שומטים אותו מעל שכם דואג ומטילים לרגלי יונתן. ארמוני הנחבא במבוא הבית מַקשה לעצר בעד שמחתו לאיד דואג.)

יונתן (מוציא את כביר־דוד מהצקלון): מַה לַכְּבִיר הַזֶּה בְּצִקְלוֹנְךָ, דּוֹאֵג אַבִּיר־הָרוֹעִים?..

דואג (במבוכה): הַכְּבִיר… הַכְּבִיר… (צוחק) בְּאָמְנָה, אַךְ צְחוֹק הוּא; הֲלֹא כְּבִירִי הוּא זֶה מֵאָז וּמִקֶּדֶם, בְּבֵית אֱלֹהִים אֲשַׁטְּחֶנּוּ לִכְרוֹעַ בֶּרֶךְ לִפְנֵי אֲדֹנָי עוֹשִׂי… 

יפנה (לוקח את הכביר מידי יונתן, מנהמת־לבו): חֵי־אֱלֹהִים, אֲדוֹנִי, כְּבִיר דָּוִד הוּא אֲשֶׁר נָתַן לְמִיכָל. טָלוּא וְנָקֹד, כְּהֶרֶף־עַיִן הִכַּרְתִּיו! (מטיל את הכביר לידי ארמוני) תְּנֵהוּ לְמִיכַל.

ארמוני (הכביר בידיו, מדלג על המדרגות בצהלה ובא אל הבית פנימה.)

יונתן (לדואג): “אִמַּצְתָּ” לְךָ אֶת הַכְּבִיר, אַלּוּפִי הָרָם!.. אֲשֶׁר זָמַמְתָּ – בַּמִּשְׁפָּט יִוָּדַע, אַךְ עַד מוֹעֵד הַמִּשְׁפָּט עַל מַסְגֵּר תִּכָּלֵא. (שם ידו על שכם דואג.)

דואג: הַרְחֵק כַּפְּךָ מֵעָלַי, יוֹנָתָן בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

יונתן (בקול שלֵו אך נמרץ): נְטשׁ רִיב וְאַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ, פֶּן תֶּאֱסֹף נַפְשֶׁךָ. (לנערים) בָּאָסָם יֵשֵׁב וְרַגְלָיו בַּסָּד! 

(הנערים מכוננים חניתותיהם אל דואג, והוא נאלץ לשוב שמאלה. הם עוברים ונעלמים. יפנה הולך בעקבותיהם. יונתן נשאר בחצר.)

יפנה(בעברו, במנוד־ראש מתחסד): דֶּרֶךְ־קֹדֶשׁ הִיא לוֹ… דֶּרֶךְ־קֹדֶשׁ… (נעלם.)

(מתוך הבית נשמעים קולות מיכל ומרב שפניהן מועדות אל החצר.) 

יונתן (נסוג אל מעבר לברכה.)

מרב: (יורדת במדרגות אל החצר גאיונה ובצורה. צועדת נכחה בנחת־רוממות.)

מיכל (אחרי מרב, הכביר על כתפה, בתוכחת־תמרורים): הֲלֹא תֵבוֹשִׁי. עִם דּוֹאֵג הִתְחַבַּרְתְּ לְהָסִיר לֵב דָּוִד מִמֶּנִּי.

מרב (מבלי הסב פנים אל מיכל): אַתְּ עָזַבְתָּ אֶת הַכְּבִיר בָּחָצֵר. 

מיכל: וְאַתְּ נָתַתְּ אוֹתוֹ בִּידֵי דוֹאֵג!

מרב: דַּמִּי כָּעוֹלֶה עַל רוּחֵךְ.

מיכל (במוסר־תחנונים): מֵרַב אֲחוֹתִי, נֶחְדַּל מֵרִיב. רְאִי הִשְׁבַּעְתִּיךְ, שוּבִי הַחַדְרָה וְאַל נִהְיֶה לָבוּז בְּעֵינֵי הָעָם…

מרב: אֲשֶׁר יָבוֹא לִבְצוֹר בְּכֶרֶם רֵעֵהוּ – גְּבוּלוֹת עוֹלָם יַסִּיג, וְהוּא לָבוּז יִהְיֶה.

מיכל: הֲלֹא נִשְׁבַּעַתְּ כִּי לֹא תִהְיִי לְאִשָּׁה לַמְנַצֵּחַ. 

מרב: וְאַתְּ חִזַּקְתְּ יָדִי, כִּי לִי מִשְׁפַּט הַבְּכוֹרָה וְאֶת בִּתּוֹ הַבְּכִירָה הוֹעִיד אָבִינוּ לַמְנַצֵּחַ. 

מיכל: רַק תַּהְפּוּכָה הִיא לָךְ, תַּאֲוַת־מֶרִי: הֵן לֹא אָהַבְתְּ אֶת דָּוִד וְלֹא יָשַׁר בְּעֵינַיִךְ! 

מרב (כהוזה, בשכרון): לא, כִּי שָׁגִית, אֲחוֹתִי. אָהַבְתִּי אֶת דָּוִד בְּעִמְקֵי לְבָבִי וְנַפְשִׁי כָּלְתָה אֵלָיו בַּמִּסְתָּרִים, יָבֵשׁ לֵחִי מֵעֹצֶר־אַהֲבָה!.. 

מיכל: אַךְ שִׁלְשׁוֹם הֵתַלְתְּ בּוֹ בְּאָזְנַי: רוֹעֶה. נַעַר. בֶּן־הַמִּשְׁפְּתַיִם… 

מרב (ממעמקים): אֶת לִבִּי יִסַּרְתִּי כֹּה בָּעַקְרַבִּים, לְבַל יִפְרֹץ גָּדֵר לְהָמִיט קָלוֹן עַל אָב חוֹלֶה הֶחָרֵד לִכְבוֹדוֹ… 

מיכל (בלעג דוֶה): וְעַתָּה קָרָאת דְּרוֹר לְלִבֵּךְ יַעַן נִשָּׂא דָוִד בְּפִי כֹּל וְנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים? – אָכֵן, אַהֲבָה לְמוֹפֵת! 

מרב: כֵּן, אַהֲבָה נִצַּחַת! אִם גַּם לֹא כִּרְכַּרְתִּי מִסְּבִיבוֹ בְּמֵצַח נְחוּשָׁה, לֹא רַצְתִּי לְהָבִיא אֶת אָכְלוֹ אֶל הַשָּׂדֶה, לֹא שָׁאַפְתִּי רוּחַ כַּתַּנִּים בְּנַגְּנוֹ וְלֹא תָלִיתִי עֵינֵי־יַנְשׁוּף בַּעֲבֵי־שְׁחָקִים!..

מיכל: לוּ יְהִי כֵן: פְּתַיָּה אָנֹכִי, פּוֹחֶזֶת, סָרַת־טַעַם, –  וְכָזֹאת, כַּאֲשֶׁר הֹוָה אֲנִי, בָּחַר בִּי דָוִד, אֲהֵבָנִי, וְרַק אוֹתִי… 

מרב(מתעדנת בחלום אשרה): עַתָּה יֹאהַב אוֹתִי. חֲתַן־הַמֶּלֶךְ יִהְיֶה בְּשֵׂאתוֹ אוֹתִי לְאִשָּׁה וְגַם עשֶׁר רַב יִנָּתֵן לוֹ. 

מיכל: לֹא יְמִירֵנִי דָוִד בְּכָבוֹד וּבְעשֶׁר. הוֹ, אֵלִי!.. וְאִם גַּם יַעֲשֶׂה כָּזֹאת, הֲלֹא לִבּוֹ יִהְיֶה מִמֵךְ וָהָלְאָה. אַתְּ לֹא תִקְנִי אֶת לִבּוֹ, לֹא תִרְאִי חַיִּים, לֹא תְאֻשְּׁרִי…

מרב: אֲנִי אֲאֻשַּׁר. הוּא יַסְכִּין אֵלַי. אֶשְׁקֹד עַל שְׁלוֹמוֹ וְטוּבוֹ, כָּל חֶפְצוֹ אֶעֱשֶׂה, וְהוּא יַסְכִּין אֵלַי וִיחֻנֵּנִי.

מיכל: הוּא לֹא יִשְׁכַּח אוֹתִי.

מרב: יִשְׁכַּח בִּרְבוֹת הַיָּמִים, כַּאֲשֶׁר יִתְּנֵךְ אָב לְפַלְטִי בֶּן־לַיִשׁ אוֹ לְדוֹאֵג הָאֱדוֹמִי, וְלֹא יוֹסִיף דָּוִד לִרְאוֹתֵךְ עוֹד… 

מיכל (אובדת־עצות): אַלְלַי…

יונתן (לפני־מזה הקשיב מרחוק לדברי־האחיות; מתקרב אל מרב, ברֹך): לֹא כֵן יִהְיֶה, מֵרַב אֲחוֹתִי. אִם לֹא יֹאבֶה אָב לְהָפֵר מִשְׁפַּט הַבְּכוֹרָה, יִשָּׂא דָוִד גַּם אֶת מִיכַל עִמָּךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֶנָּה אָב מִמֶּנּוּ. 

מרב (המומה לרגע, אחרי־כן בפלצות): מַה זֹּאת יָעַצְתָּ, אָח בְּלִיַּעַל?! 

יונתן: לֹא אֲנִי יָעַצְתִּי. כֵּן דָּוִד חָרַץ.

מרב: הָיֹה לֹא תִהְיֶה!

יונתן: עַזָה אַהֲבַת דָּוִד לְמִיכַל, וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי־כֹל.

מרב (מתנודדת): אֶת שְׁתֵּינוּ יִקַּח – 

יונתן: הָאַחַת וְעוֹד אַחַת. כְּרָחֵל וְלֵאָה לְיַעֲקֹב שְׁתֵּיכֶן תִּהְיֶינָה לוֹ.

מרב (שוקלת): כְּרָחֵל וְלֵאָה… רָחֵל וְלֵאָה… הָאֲהוּבָה וְהַשְּׁנוּאָה.. (בכאב אנוש) וַאֲנִי הַשְּׂנוּאָה, הַזְּעוּמָה, הַמֻּדַּחַת… עַל הַמִּפְתָּן אֶעֱמֹד מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר. אֶעֱמֹד וַאֲצַפֶּה. אֶרְאֶנּוּ בְּעָבְרוֹ עַל פָּנַי חוֹפֵז, חוֹמֵק אֵלֶיהָ, אֵלֶיהָ… וְעֵינַי כָּלוֹת, וְלִבִּי נִחָר… (בשחוק נעוה) וְאוּלַי עוֹד אֵקַל בְּעֵינַי לְהִתְרַפַּס וְאֶל אֲחוֹתִי אֶתְחַנָּן: אִצְלִי נָא לִי מֵאֲשֶׁר תּוֹתִירִי… אֲשַׁחְדֶנָּה בְּאֶתְנָן, דּוּדָאִים אֶתֵּן לָהּ: “הַלַּיְלָה יִלָּוֶה אֵלַי דָּוִד, אִתִּי יִהְיֶה, כִּי קְנִיתִיו מִיָּדֵךְ בַּדּוּדָאִים אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ”… (צונחת תחתיה. ליונתן ולמיכל, בכבדות קודרת): שִׂנְאַת־שְׁאוֹל שְׂנֵאתִיכֶם גַּם־שְׁנֵיכֶם. יִגְמֹל לָכֶם אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר גְמַלְתֶּם לִי.

(דממה. מרחוק נשמעת עוד שירת החוגגים העוברים לפגש את השבים מהמערכה. מעבר הגרן מתקרבת אל החצר להקת נערות הנושאות את זר־הכלולות. רצפה וארמוני יוצאים מן הבית ונצבים על גרם־המעלות.

החוגגים (מרחוק): הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו, וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו.

רצפה (בגבהות־שליטים מתגרה): מִי אֵפוֹא מֵהַבָּנוֹת תַּעֲנֹד אֶת זֵר הַכְּלוּלוֹת וְתִתְיַצֵּב בְּרֹאשׁ הַמְּחוֹלוֹת לִמְחוּץ לֵב אָב בְּהִנָּתֵן הָאֲלָפִים לַמֶּלֶךְ וְלָרוֹעֶה – הָרְבָבוֹת?

מיכל (בהמית־תחנונים): רִצְפָּה גְבִרְתִּי, גָּדוֹל הוּא אָב מֵהַמִּדָּה אֲשֶׁר קָצַבְתָּ לוֹ. לֹא יְבַקֵּשׁ חִשְּׁבוֹנוֹת בְּיוֹם־יְשׁוּעָה. וְאֶת דָּוִד אִישִׁי כְּאַחַד הַבָּנִים יִרְאֶה לוֹ, לֹא יִרְחַשׁ לִבּוֹ קִנְאָה אֵלָיו…

רצפה (רתֵת): הַכְּבִיר! הַכְּבִיר עַל שִׁכְמָהּ! – מִי נָתַן לָהּ אֶת הַכְּבִיר?

ארמוני (פתאם, בפֶרץ חדוה): אָנֹכִי, אִמִּי! אָנֹכִי! בְּאַמְתַּחַת דּוֹאֵג מָצָאתִי. מֵאָז אָמַרְתִּי לָךְ: צָפְנַת־פַּעְנֵחַ אָנֹכִי! – וְדוֹאֵג נִכְלָא עַל מַסְגֵּר –

רצפה (כהלומת־רעם): מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ?

ארמוני: הֵתֵל בִּי הָאֱדוֹמִי, הִתְעַמֵּר בִּי –

רצפה (בזעקת־שבר): אוֹיָה, בֶּן־אוֹנִי, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ? עַל כְּבוֹד בֵּית־אָבִיךָ הִתְעַבַּרְתָּ, חָרַדְתָּ, – וְהִנֵּה פָּשַׁעְתָּ בּוֹ וְגַם אַתָּה הָיִיתָ בְּעוֹכְרָיו. (הופכת פניה אל הקיר.)

ארמוני (נדהם): אֵיכָכָה־זֶה? מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה? מָה אָוֶן פָּעַלְתִּי? (צונח לרגלי אמו, מליט פניו בשולי שמלתה, בבכי־תמרורים) מַה פִּשְׁעִי? מַה חַטָּאתִי? הַגִּידִי לִי, אִמִּי, הַגִּידִי, הַגִּידִי…

(דממה. יונתן נגש־אט אל מרב.)

יונתן: מֵרַב אֲחוֹתִי, הֲיִי בַּת־חַיִל. אִישׁ לֹא בִּקֵּשׁ רָעָתֵךְ, וְהַיּוֹם יוֹם חַג וְשִׂמְחָה לָעָם. הַאֵין לָךְ חֵלֶק בְּיִשְׂרָאֵל?

מרב (קולה כאוֹב מארץ): שִׂמְחוּ לָכֶם שָׂמֹחַ. אֵין בָּכֶם אָח לְצָרָתִי, וְאֵין אֲנִי אָחוֹת לְשִׂמְחַתְכֶם. לוּ מֵת דָּוִד, כִּי־אָז הָיִינוּ לַאֲחָדִים, לִבְכּוֹת עָלָיו יַחַד.

מיכל (מביטה סביבותיה ועיניה זולגות דמעות): מֵרַב… רִצְפָּה… אַרְמוֹנִי… – הָהּ, אֵיכָכָה זֶה הָיָה אָשְׁרִי לְאָסוֹן לָהֶם? וַאֲנִי כֹּה חָפַצְתִּי כִּי יִהְיֶה אוֹר לַכֹּל, כִּי יִהְיֶה טוֹב לַכֹּל… (נופלת על צוארי יונתן.)

(הנערות הנושאות את הזר באות אל החצר, סובבות כה וכה, טופפות חרש, חגות ונעות במחול־כלולות רב־פשר. בסוף – עומדות תחתיהן בארשת־שאלה וזר־הכלולות מונף בידיהן למעלה.)

יונתן (בהרחיקו ברֹך את מיכל מעל חזהו): שְׂאִי רֹאשֵׁךְ, אֲחוֹתִי. דִּרְכִי עֹז לְאוֹר אַהֲבָתֵךְ, לְאוֹר צִדְקָתֵךְ. לְכִי בְּדַרְכֵּךְ אֲשֶׁר יֻעַד לָךְ.

יונתן (מוליך את מיכל קדימה לעבר הנערות, והן שמות את הזר על ראשה. מיכל צועדת נכחה, הנערות אחריה, ואחריהן יונתן ויפנה. מרב, רצפה וארמוני אינם מָשים כל העת ממקומם.)

הנערות: טַל־אֹרוֹת, טַל־אֹרוֹת

עַל עִשְׂבוֹת־שָׂדַי, עַל עֲלֵה־שָׁקֵד;

עַנְנֵי־נוֹצָה, עַנְנֵי־נוֹצָה

על פִּסְגּוֹת־הָרִים, יַרְכְּתֵי־צָפוֹן…

(מפלשי־הבקר במזרח הולכים הלוך וגאֹה. הר וגבע, עץ ושיח רוחצים בזיו פלאי. מיכל ובני־לויתה עוברים בחצר סביב־סביב, יוצאים לעבר הגרן, הולכים ומתרחקים ונעלמים מן העין.)