רגֵ’ינלד ברטנור נולד בוולדיבוסטוק, סיביר, ב־1911, ובגיל 8 הגיע לארה"ב. הוא החל לכתוב אחרי מלחמת העולם השניה, סיפורת ותעוד כאחד (כולל מאמרים על נושאים צבאיים). את ‘הגנורים יצאו מהכרכוף’ כתב בשנת 1950, וזהו בלי ספק סיפורו המפורסם ביותר. בעקבותיו באה סדרת סיפורים על־אודות פאפא שימלהורן, שהוא גיבור הסיפור שלפנינו. ברטנור ערך גם שלושה ספרי מאמרים על ספרות המד"ב, וכן פרסם שורה ארוכה של ‘בדיחות מד"ב’, שנודעו בכינוי ‘פגהוטים’, וזאת על שם גיבורן של בדיחות אלה, ברנש בשם פרדיננד פגהוט.
* * *
כאשר שמע פאפא שימלהורן על המלחמה עם בובוביה, קנה תיבת־ארוחות, עטף את נשקו הסודי בנייר חום, ועלה על האוטובוס הראשון הישר לוושינגטון. הוא הופיע בשער הראשי של “הלשכה לנשק סודי” עת קצרה לפני הצהרים מצויד בתיבת־ארוחות, זקן, ובסון.
ממש כך – בסון. הוא הסיר את העטיפה מעל נשקו הסודי. הוא נראה כבסון. ההבדל לא ניכר.
רב"ט ג’רי קוליבר, שהיה במשמרת בשער, לא ידע שיש הבדל. כל מה שידע היה כי “הלשכה לנשק סודי” היא מעשה־זיוף, שנועד להרחיק את המטורפים כדי שלא יציקו לציבור, ושזו יחידה מחורבנת, ועדיין כל אחר־הצהרים לפניו עד למועד פגישתו עם קייטי.
“בוקר טוף, בחור חייל!” נהם פאפא שימלהורן.
רב"ט קוליבר קרץ לעבר שני הטר"שים שהשתזפו איתו על מדרגות בניין־המשמר. “חזור בחג־המולד, סנטא,” אמר. “סגור לשם בדיקת־מלאי.”
“לא!” פאפא שימלהורן נטרד משלוותו. “אני לא יכול לא ליות בעפודה כל־כך הרפה זמן. וחוץ מזה, יש לי כאן נשק זודי. תן לי להיכנס!”
הרב"ט משך בכתפיו. פקודות הן פקודות. משוגעים או לא, חובה להכניס’תם. הוא נשען לאחור ולחץ על מתג־התעתועים, סתם כדי לעשות רושם על הפסיכי. ואז, בצילצול מפתחות, הילך לשער. “נשק סודי, הא!” אמר בפותחו אותו. “בטח אתה מתכוון לנצח ולגמור עם המלחמה תוך שבוע.”
“שפוע!” שאג פאפא שימלהורן בצחוק. “בחור חייל, אתה רק חכה! היא נגמרת תוך שתי ימים! אני קאון!”
כשנכנס, נזכר רב"ט קוליבר בתקנות ושאלו בחומרה אם יש לו אי־אלו חומרים נפיצים עליו או בידיו.
“הו־הו־הו! לא צריך חומר נפץ כדי לנצח במלחמה! אז בזידר, אתה תחפש עלי!”
הרב"ט חיפש עליו. הוא בדק את תיבת־הארוחות, שהכילה ביצה אחת טרופה ומתובלת מאוד, שני כריכי חזיר, ותפוח. הוא בחן את הבסון, ניערו והציץ לתוכו כדי לוודא כי הוא ריק.
“בסדר, קשישא,” אמר לאחר שסיים. “אתה יכול להיכנס. אבל מוטב שתשאיר כאן את החליל שלך.”
“זה לא חליל,” תיקנו פאפא שימלהורן. “זה גנור־פפייף. ואני מוכרח לקחת אותו כי זה הנשק הזודי שלי.”
הרב"ט, שתיאר לעצמו כשעה של ניסיון לצפור את “בבואה מבעד לשיפון,” משך בכתפיו מעשה־פילוסוף. “בארני,” אמר לאחר הטר"שים, “קח את הברנש הזה למגזר שבע.”
כשיצא החייל טן־דו עם פאפא שימלהורן, לחץ על מתג־התעתועים עוד פעמיים סתם לשם מזל. “זה כבר היה שיא,” העיר.
רב"ט קוליבר, כמובן, לא ידע שפאפא שימלהורן לא דיבר אלא אמת לאמיתה. הוא לא ידע שפאפא שימלהורן באמת גאון, או שהגנורים ישימו קץ למלחמה תוך יומיים, או שפאפא שימלהורן ינצח בה.
באחת ועשרה עדיין נעלם מידיעתו של אל"מ פווהאטן פיירפאקס פולארד קיומו של פאפא שימלהורן, למזלו.
אל"מ פולארד היה כיפח וצנום וגלדני. הוא נעל מגפים, דורבנות, ואחת מאותן חולצות כעין־השזיף שהיו אופנתיות בפורט הואצ’ואה בשנות העשרים. הוא לא האמין בנשק סודי. הוא לא האמין אפילו בפצצות אטומיות וטנקים, בתול"רים והתקפה אוירית. הוא האמין בסוסים.
הפנטגון החזירו לשירות מהגמלאות כדי לפקח על “הלשכה לנשק סודי,” והוא היה האיש הנכון לתפקיד. בארבעת חודשי כהונתו, נשלח רק ממציא אחד – ברנש בעל רעיונות הגיוניים מאין כמותם בנוגע לאוכפים – לדרגים גבוהים יותר.
אל"מ פולארד ישב ליד מכתבתו והכתיב למזכירת הח"ן הבלונדית שלו מעותק פתוח של “האבסה מודרנית” לאלוף וורדרופ. הוא עסק באיסוף החומר לעבודה משלו, שהיתה עתידה להיקרא “חרב וכידון בלוחמת העתיד.” כעת, באמצע ציטוט המפרט את יתרונות החנית הבנגאלית, עצר לפתע. “מיס הופר!” הכריז. “מחשבה עלתה בדעתי!”
קייטי הופר משכה באפה. אם הוא חייב להתנהג ברשמיות, מדוע אינו יכול פשוט לומר סמלת? קצינים בכירים אחרים תמיד פנו אליה בכינוי חמודה או מותק, לפחות כשהיו לבדם. מיס הופר, אכן! היא שבה ומשכה באפה ואמרה “כן סר.”
אל"מ פולארד ניחרד, כדי לטהר את מחשבותיו כנראה. “אוכל להצהיר על כך כעל עיקרון,” התחיל, “כי החיפוש המטורף אחר מה שמכונה נשק מדעי מהווה איום חמור לבטחונה של ארצות־הברית. כמתריסים בפני מדע המלחמה בן־האלמוות, מייצרים אנו ללא הרף כלי־נשק שיעילותם מוטלת בספק, נשק־נגד לנשק זה, נשק־נגד־נשק־נגד־נשק, ו – כולי. חמושים עד לשינינו בתיאוריות ורעיונות־שוא, נעמוד במהרה אין־אונים – שמעת אותי, מיס הופר? אין־אונים –”
מיס הופר גיחכה ואמרה, “כן סר.”
“מול התקפתו של איזה אטילה,” צעק האל"מ, “איזה ג’ינג’יס חאן מודרני, שטרם נולד, ואשר יפזר את הטכנאים מתקני־התקרים שלנו כמוץ בפני סופה, ויפרוש חיל־פרשים על־פני האימפריה שלו! מיליון מוז’יקים מהירים יוכלו–”
אך העולם לא נועד לגלות מה בדיוק יכולים או לא יכולים מיליון מוז’יקים מהירים לעשות. הדלת נפרצה לרווחה. מהמשרד החיצון בקעה צווחה חדה וקצרה. קצין גוץ וצעיר נורה על־פני החדר, בלם לפני מכתבת האל"מ, הצדיע בפראות.
“אוווו!” התנשפה קייטי הופר, ופקחה לרווחה עיניים כחולות. פניו של האל"מ הפכו לפתע לאבן. ונשימתו של הקצין הצעיר שבה אליו זמן מספיק לקרוא, “אלי, זה־זה קרה, סיר!”
סגן האנסון לא היה חייל קרבי; הוא היה מדען. הוא לא קבע קודם כל פגישה הוא נכנס ללא נקישה, באופן בלתי־צבאי ביותר. ו–ו–
“מיסטר!” שאג אל"מ פולארד. “היכן מכנסיך?”
שכן ניכר היה כי סגן האנסון אינו לובש כאלו. ואף לא לבש גרבים או נעל נעלים. וכנפותיה המהוהים של חולצתו כמעט שלא הסתירו את תחתוניו המרופטים.
“דבר כבר, לכל הרוחות!”
הסגן הביט בעינים ריקות על גפיו התחתונים ושוב חזרה. הוא החל לרעוד. “הם – אכלו אותם!” פלט. “זה מה שאני מנסה לספר לך! האל יודע איך הוא עושה זאת. הוא בערך בן שמונים, והוא – הוא פועל בבית־חרושת לשעונים! אבל זה הנשק המושלם! והוא פועל, הוא פועל, הוא פועל!” הוא צחק בהיסטריה. “הגנורים יצאו מהכרכוף!” שר, ומחא כפים.
כאן קם אל"מ פולארד מכיסאו הקיף את מכתיבתו, וניסה להרגיע את סגן האנסון בכך שטילטלו כדבעי. “חרפה!” צעק לתוך אוזנו. “הפני את גבך!” פקד על קייטי הופר המסמיקה. “שטויות!” נהם כשניסה הסגן לפטפט משהו על אודות גנורים.
ו"מה זה שטויות, בחור חייל?" חקר פאפא שימלהורן מכיוון דלת הכניסה.
הסגן הצביע ברעד על אל"מ פולארד. “גנורים זה שטויות!” ליגלג. “הוא האומר.”
“הא!” נעץ פאפא שימלהורן מבט זועף. “אני להראות לך, בחור חייל!”
האל"מ התפרץ. "בחור חייל? בחור חייל? עבור לדום כשאני מדבר אליך! לדום, לעזאזל איתך!''
פאפא שימלהורן, כמובן, לא הקדיש לו כל תשומת לב, דמומה או לאו. הוא הרים את נשקו הסודי לשפתיו, והצלילים הראשונים של “בואו לכנסיה ביער העד” התנהמו בחדר.
“מיסטר האנסון!” זעם האל"מ."אסור איש זה! קח ממנו את הדבר הלזה! זה כבר יותר גרוע מכדורים! אני – "
בשלב זה, יצאו הגנורים מהכרכוף.
לא קל לתאר גנור. התוכלו לתאר לעצמכם יצור כעין־עכבר, גודל כגודל עכבר וצורתו כשל חזיר פרא, אבל כביכול זוהר? ולו אצבעות ברגליו הקדמיות והאחוריות, וזנב חשוף, ורוד, ועיניים צהובות בכמה מספרים גדולות מדי? ושלוש מערכות שיניים חדות בפניו? תוכלו? ובכן, זה בערך זה – אלא שאף אחד לא ראה גנור מעולם. הם לא ככה. כשהגנורים יוצאים מהכרכוף, הם מכסים הכול – כמו למינגים, ואף יותר – מיליונים על מיליונים ממין זה.
ובבואם – ויאכלו.
הגנורים יצאו מהכרכוף ממש כשהיגיע פאפא שימלהורן ל"…הכנסיה בגיא." הם כיסו את מחצית הרצפה. וכירסמו את מחצית השטיח עד תום, לפני שגמר את “אף מחזה אינו כה יקר לילדותי.” ואז הסתערו על אל"מ פולארד.
האל"מ טיפס על מכתבתו והחל להצליף על סביבותיו בשוט הרכיבה שלו. קייטי הופר טיפסה על ארון תיוק, כינסה את חצאיתה, וצרחה. סגן האנסון, המוגן בעירומו המלרעי, נשאר בעמדתו וגעה בצחוק פרוע.
פאפא שימלהורן הפסיק לצפור כדי לצעוק, “אל תידק, בחור חייל!” הוא התחיל שוב, והפעם ניגן דבר־מה בלתי־מוכר לחלוטין – משהו שלא נשמע כלחן כלל.
מייד עצרו הגנורים. הם הביטו מעל לכתפיהם בחשש. הם בלעו את שיירי כרית הכיסא של האל"מ, זהר זוהר מבריק, השמיעו מעין קול חריקה מבחיל, הפנו את זנבם ונעלמו בין לוחות־העץ.
פאפא שימלהורן בהה במגפיו של האל"מ, שנותרו שלמים עד פליאה, ומילמל, “הממ־מ, אז ככה זה!” הוא פזל בהערכה אל קייטי הופר, ששמטה את חצאיתה כראוי. הוא הלם על חזה עצמו, והכריז, "הם נהטרים, הגנורים שלי!''
“מ–?” האל''מ הפגין סימנים לטראומה נפשית עמוקה. "לאן הם הלכו?''
“לאיפה שפאו,” השיב פאפא שימלהורן.
“היכן זה?”
“זה אתמול!”
'הרי־הרי זה מגוחך!" האל"מ מעד ונפל לתוך כיסאו. “הם לא היו כאן אתמול!”
פאפא שימלהורן בחנו ברחמים. “כמופן שלא! הם לא היו כאן אתמול כי אתמול היה אז היום. הם כן כאן היום, כשאתמול זה כפר אתמול. זה לא אותו טבר.”
אל"מ פולארד הפנה מבט מתחנן לסגן האנסון.
“אולי אוכל להסביר, סר,” אמר הסגן, אשר נראה כי מערכת העצבים שלו הפיקה רוב טובות מביקורם השני של הגנורים. "היותר לי להגיש את דיווחי?''
“כן, כן, ודאי.” אל"מ פולארד נאחז בקש בשמחה.
האנסון משך לעצמו כיסא ו–עוד פאפא שימלהורן ניגש לפלרטט עם קייטי – החל לדבר בקול נמוך ורציני מאוד.
“ממש קשה להאמין בכך,” אמר, “שכל המבחנים השגרתיים מראים כי הוא לכל היותר מורון בדרגה גבוהה. הוא עזב את בית־הספר כשהיה בן אחת־עשרה, שירת כשוליה, ועבד כשען עד שנות החמישים שלו. לאחר מכן היה שרת־ניקיון ב”מכון לפיזיקה גבוהה של ג’נבה" עד לפני שנים ספורות בלבד. אז בא לאמריקה וקיבל את משרתו הנוכחית. עניין ג’נבה הוא החשוב. הם התרכזו באותה תקופה בהשלכות של עבודתם של איינשטיין ומינקובסקי. ודאי שמע הרבה שלא־במתכוון."
“אבל אם הוא מורון – “האל”מ שמע על איינשטיין, וידע כי הוא באמת רציני מאוד” – מה זה יוכל להועיל לו?"
“בזה בדיוק העניין, סר! הוא מורון בדרג המודע, אולם בתת־הכרתו הריהו גאון. איכשהו, חלק מדעתו ספג את החומר, מיזגו, והעלה את הרעיון הזה של הבסון. יש בתוכו גביש קטן ומוזר שצורתו צורת ר, תלוי בקנה, וכשנושפים הגביש מרטיט. אין אנו יודעים מדוע הוא פועל – אבל ברי שכך הוא!”
"אתה מתכוון ל־אה־המימד הרביעי?''
“בדיוק. אם כי נטשנו את האתמול מאחור, הגנורים לא עשו כן. הם נמצאים שם כעת. כשיום מסוים הופך לאתמול שלנו, הוא הופך להיום שלהם.”
“אבל – אבל איך הוא נפטר מהם?”
“הוא טוען שהוא מנגן אותו לחן לאחור, ומהפך את האפקט.”
פאפא שימלהורן, שעד כה עודד את קייטי הופר למשש את קיבורותיו, נפנה. “חכה חכה!” רעם בצחוק. “פקרוף, עם הגנור־פפייף שלי אני משטר לאוייף! אנחנו זוכים פמלחמה!”
האל"מ נרתע. “הדבר לא נוסה, לא הוכח! הוא – אה – מצריך מחקר נוסף – ביצוע בשדה – מבחן בחומצה.”
"אין לנו זמן. סר. נאבד את גורם ההפתעה!''
“נדווח דיווח שגרתי דרך הצינורות המקובלים,” הצהיר האל"מ. “זו מכונה ארורה, האין זאת? אין לסמוך עליהן. כך היה תמיד. יהיה זה בניגוד לעקרונות המלחמה.”
ואז היתה לסגן האנסון השראה. “אבל, סר,” טען, “לא נילחם בעזרת הגנור־פפייף! הגנורים יהיו הנשק האמיתי שלנו, והם אינם מכונות – הם חיות! האלופים הגדולים ביותר השתמשו בחיות המלחמה! הגנורים אינם מעוניינים ביצורים חיים, אך הם יבלעו כמעט כל דבר זולתם – צמר, כותנה, עור, אפילו פלסטיק – וכמויותיהם פשוט אסטרונומיות. אילו הייתי במקומך, הייתי מתקשר לשר תכף ומייד!”
לשניה היסס האל"מ – אבל רק לשנייה. "האנסון " אמר בהחלטיות, "יש לך טיעון כאן – טיעון מוצק ביותר!''
הוא הושיט את ידו לעבר הטלפון.
נדרשו פחות מעשרים וארבע שעות לארגן את “מבצע גנור.” שר ההגנה, לאחר שהתייעץ עם הנשיא והרמטכ"ל, מיהר בעצמו לנכוח בקדם־מבחנים ישירים של הנשק הסודי של פאפא שימלהורן. עד רדת הערב, נודע כי הגגורים יכולים:
א. לכסות לחלוטין את את הכל בטווח של מאתיים מטר מהגנור־פפייף תוך פחות מעשרים שניות.
ב. להפשיט יחידת חי"ר שלמה, שבידיה נשק כימי, עד לעורה לבשרה תוך דקה אחת ושמונה־עשרה שניות,
ג. לאכל את תוכנם של חמישה מחסני אפסנאות תוך מעט יותר משתי דקות וחצי, ו־ד. לצאת מהכרכוף כשנוגן בגנור־פפייף במערכת גלים־קצרים חסויה ומוגנת.
כן התברר שאין אלא שלוש דרכים יעילות להרוג גנור – לירות בו למוות, להטביעו באש נוזלית, או להטיל עליו פצצה אטומית – ושיש בהחלט יותר מדי גנורים מכדי שאף אחת מהשיטות הללו תהיה שווה יריקה.
עד אור הבוקר הועלה אל"מ פווהאטן פיירפאקס פולארד – שכן היה הקצין הבכיר היחיד שראה מעודו גנור, ומשום שהיה שהיה ידוע כי חיות הן התחום שלו – לדרגת תא"ל וניתן לו הפיקוד על המבצע. סגן האנסון, כעוזרו, לפתע מצא את עצמו רס"ן. רב"ט קוליבר הפך לרס"ל, כנראה משום שהיה במקום כשירד המן. ולקייטי הופר היתה פגישה קצרה אך נמרצת עם פאפא שימלהורן.
איש לא שבע רצון. קייטי התלוננה שלפאפא שימלהורן ולגנורים אותו רעיון במוחם, ורק הטכניקה שלו שונה. ג’רי קוליבר, שיצא עם קייטי בקביעות, התאונן שאוכל הנבלות הזקן עם השרירים הוריד את דירוג־ההופר שלו לאפס. רס"ן האנסון ניעור לרעיון כי מישהו אחר מלבד האויב עלול לעלות על הגל של פאפא שימלהורן. אפילן תא"ל פולארד היה מוטרד –
“הייתי יכול להתעלם מהכול, האנסון,” אמר חמוצות, “אלא שהוא קורא לי ‘בחור חייל’. לא אסכים לזאת! מדע המלחמה אינו יכול לשאת חוסר משמעת. דיברתי עימו על כך, וכל מה שאמר היה, ‘זה בזידר, בחור חייל. אתה יכול לקרוא לי פאפא’.”
רס"ן האנסון השתלט על פניו, ואמר, “ובכן, מדוע לא לקרוא לו פאפא, סר? לאחר ככלות הכול, בדיוק מגעי אנוש שכאלו הם העושים את ההיסטוריה.”
“אה. כן – ההיסטוריה. התא”ל הירהר לרגע. “הממ, אולי כך, אולי כך. לנפוליון תמיד קראו ‘הקורפורל הקטן’.”
''כעת שאתה מזכיר זאת." אמר תא"ל פולארד, מתנער מהזיותיו, "אכן הגיע תזכיר – אה, מיס הופר, הביאי לי את התזכיר מג־1, התואילי? תודה. הנהו.. נראה שהם החליטו – אה – לשבש את השידורים.
“לשבש אותם, סר?”
“כן, כן. ואני פירסמתי פקודות מבצע בהתאם. רואה אתה, המודיעין דיווח לפני כמה שבועות כי האויב יודע לפענח כל מה שאנחנו משדרים באופן זה. כשמר – אה, ‘פאפא’ שימלהורן יתחיל לשדר, נשבש אותו, אבל לא נעביר את מפתח הצופן לצד שלנו. משערים כי בין חמישה לחמישה־עשר מקלטי אויב ישמעו אותו. ניגון הלחן יהווה את שלב מספר אחד. כשיגמור, יכובו המיקרופונים, והוא ינגנו לאחור. זה יהיה שלב מספר שניים, כדי להיפטר מאותם גנורים שיופיעו בסביבה.”
“נשמע הגיוני למדי.” רס"ן האנסון קימט את מצחו. “ומחוכם למדי, אם יתנהל הכול כשורה. אבל מה אם לא? האם לא מוטב לשמור קלף מכריע בשרוול?”
הוא שב לקמט את מצחו. אחר־כך, מאחר שנראה כי לתא"ל אין שום רעיונות בנושא, שב למשימותיו. הוא בדק בדיקה סופית את החדר אטים־הקול המיוחד שבו היה פאפא שימלהורן עתיד לצפור. הוא קבע את המקומות בחלונות התצפית שלו – אחד לנשיא, לשר, ולתא"ל פולארד; אחר לרמטכ"ל, עם עמיתיו מחילות האויר והים; עוד אחד ללשכת המודיעין; והאחרון לצוות הפועל של “מבצע גנור,” לרבות הוא עצמו. בעשרה לחמש, כשהיה הכול מוכן, עדיין דאג. “שמע נא,” לחש לפאפא שימלהורן, כשליווה אותו לחדר הרה־הגורל. “מה נעשה אם הגנורים שלך באמת ישתחררו כאן? לא תוכל לנגן אותם חזרה לתוך הכרכוף בחודש שכולו ימי ראשון!”
“אל תידק, בחור חייל!” פאפא שימלהורן העניק לו טפיחה מצלצלת על השכם. “יש לי טריק אחט שעוט לא סיפרתי לכם!”
ובאישור מעורפל זה, סגר את הדלת מאחוריו.
“מוכן!” הידהד רס"ל קוליבר.
המתח גאה. הדקות חלפו בתיקתוק. ידו של התא"ל הושטה לניצב־ח־2 שלא נמצא לו. בחמש בדיוק –
“הסתער!” קרא התא"ל.
אור אדום התלקח מעל המיקרופונים.
ופאפא שימלהורן החל לצפור את “בואו לכנסיה ביער העד.”
הגנורים, כמובן, יצאו מהכרכוף.
הגנורים יצאו מהכרכוף, וזהרור רעב בעיניהם הצהובות. הם כיסו את הרצפה כמרבד. הם החלו להיערם. הם הסתערו כנגד רגליו האיתנות של פאפא שימלהורן, ומערכות התער־החשמלי של שיניהם הזעירות נעו כמו אני־לא־יודע־מה. מכנסיו נעלמו מתחת לזרם – מעילו המשובץ, עניבתו, צוארונו, קווצות זקנו. ופאפא שימלהורן, ללא רתע, הניף את הבסון הגדול שלו מחוץ לטווח הישגם של הגנורים והמשיך לנגן, "פואו, פואו, פואו, פואו לכנסיה פיער־העט… "
כמובן, רס"ן האנסון לא יכול לשמוע את הגנור־פפייף – אולם הוא נהג לשיר את השיר בבית־הספר של יום ראשון, וכעת הידהדו המלים במוחו, שורה אחר שורה, חרוז אחר חרוז – המחשבה האיומה היכתה בו שפאפא שימלהורן יוכרע, ייבלע, יוטבע בגנורים…
ואז שמע את קולו של תא"ל פולארד, לא עוד יציב –
“מ־מוכנים, לשלב שניים?”
“מ־מוכנים!” השיב רס"ל קוליבר.
אור ירוק הבזיק מול פאפא שימלהורן.
לרגע אחד לא השתנה דבר. ואז היססו הגנורים. בחשש העיפו מבטים מעבר לכתפיהם השעירות. הם זהרו. הם החלו לסגת. אחורה, אחורה, אחורה, שטפו, והותירו את פאפא שימלהורן לבדו, מנצח, ועירום כעורב־הציצה.
הדלת נפתחה, והוא הגיח – זכה לברכות והולבש, ו(להתמרמרותו הרבה של רס"ל קוליבר) דחה הזמנה לסעודה בבית הלבן לטובת פגישה עם קייטי. השלבים הפעילים של “מבצע גנור” תמו.
בבובוביה הרחוקה, מכל מקום, שלט התוהו. לאחר מכן נודע כי אחד־עשר מקלטי אויב חקרניים פיענחו את צפירתו של הגנור־פפייף, וכי גלי גיאות של גנורים פלשו לאחת־עשרה מעריו הראשיות של האויב. עד שבע וחמש־עשרה, למעט כמה תחנות גבול היסטוריות, נותקו כל שידוריה של בובוביה. בשמונה פסקה הפעילות הצבאית של בובוביה בכל הזירות. בעשר ועשרים נודע לעיתונות נדהמת כי כניעתה של בובוכיה צפויה בכל רגע… הנשיא קיבל מסר מהמרשליסימו הבובוביני, ובו נשאלה רשות לטוס לוושינגטון עם הרמטכ"ל שלו, חברי ממשלתו, ומספר קרובים. והאם יואיל בטובו כבוד הנשיא – שידר המרשליסימו –להורות למישהו לפוגשם בנמל־התעופה עם תשעה־עשר זוגות מכנסים אמריקניים, חדשים או משומשים?
יום הניצחון באירופה לא דמה לכך. אף לא יום הניצחון על יפן. ברגע שהגיעו העיתונאים לרחובות וזעקו: בובוביה נכנעת! עכברים אטומיים מכלים האויב! – אסטרטגיה של גאון שוייצרי מנצחת במלחמה! – החלו ההמונים להשתולל. ממיין עד פלורידה, מקליפורניה עד קייפ קוד, הועלו האורות, סירנות ופעמונים וצופרי מכוניות הידהדו לתוך הלילה, ומיליוני גרונות ניחרו בשירם “בואו לכנסיה ביער העד.”
למחרת, לאחר שהמון מצלמות טלוויזיה הראו לאומה כולה את החתימה הרשמית על הסכם הכניעה, כובדו תא"ל פולארד ופאפא שימלהורן בטכס ציבורי מרשים.
פאפא שימלהורן זכה להצבעת תודה משני בתי הקונגרס. הוא קיבל תארי כבוד אקדמיים מהארוארד, פרינסטון אמ־איי־טי, וכמה מכללות עדתיות מטקסס. הוא דיבר בקצרה על שעוני־קוקיה, הגנורים, וקייטי הופר.
תא"ל פולארד, לאחר שעוטר בכמה וכמה עיטורים לאומיים וזָרים, דיבר באריכות מה על השימוש בחיות, בלוחמת העתיד. הוא ציין כי הסוס, מכל החיות, הוא התואם ביותר למטרות צבאיות רגילות, ודיבר בפרוטרוט על רבים מן הקרבות והמערכות שבהם נוסה והוכח. הוא אך החל בעניין חרבות וכידונים כאשר קטעה הופעתו הפתאומית של רס"ן האנסון את הפרשיה כולה.
האנסון דהר לקול יללת סירנות. הוא נטש את בני לויתו האח"מים ורץ על־פני הבימה. חיוור ומתנשף, הגיע אל הנשיא – ואם כי ניסה ללחוש, היה קולו רם דיו להגיע לאוזניו של התא"ל, “ה…גנורים!” נחנק. “הם בלוס אנג’לס!”
בו ברגע התאים עצמו התא"ל לנסיבות. “שימו לב, בבקשה!” צעק במיקרופונים.“טכס זה תם עתה. אתם יכולים לראות עצמכם – אה – משוחררים!”
לפני שיכול קהלו להגיב, הצטרף לפקעת האנשים מסביב לנשיא, והאנסון תידרך אותם באשר למאורעות. “היתה זו יחידת מחקר! הם עבדו על מפענח – משהו חדש – טוב יותר משל האויב. הם לא ידעו. ניסו אותו על פאפא כאן. הקליטו. ניגנו אותו אחורנית. היום לוס אנג’לס מוצפת!”
במשך כמה שניות ארוכות השתררה דומיה נואשת. ואז “רבותי,” אמר הנשיא בשקט, “אנחנו באותה סירה עם בובוביה.”
התא"ל גנח.
אולם פאפא שימלהורן, להפתעת הכול, געה בצחוק קולני.
הו־הו־הו־הו! אל תידק, בחור חייל! תסמוך על פאפא שימלהורן הזקן. בכל מקום, פפופופיה, יש גנורים! יש לנו אותם רק פלוז אנג’לז, ושם זה לא משנה! וקם כן, יש לי טריק שעוט לא סיפרתי!" הוא קרץ קריצה ערמומית. “טפר אחת מפחיט גנורים –”
“בשם השם – מה?” קרא השר.
“זוזים,” אמר פאפא שימלהורן. “זה הריח.”
''סוסים? האם אמרת סוסים?" התא"ל בטש בקרקע. עיניו ירקו אש. “חיל פרשים!” הרעים. “חייב להיות לנו חיל פרשים!”
לא בוזבז רגע אחד. תוך שעה קוּדם תא"ל פרווהאטן פיירפאקס פולארד, קצין הפרשים הבכיר היחיד שידע משהו על גנורים לדרגת מפקד הארמיות וניתן לו פיקוד עליון. רס"ן האנטון הפך לסא"ל, שינוי מעמד שסיחררו מעט. רס"ל קוליבר קיבל ממ"ק.
תא"ל פולארד נקט פעולה מיידית ונמרצת, תקציב חיל־האויר לשנת־הכספים הופקע כולו. כל דבר שאפילו רמה לסוס, אוכף, דורבן או חבילת שחת נשלח מערבה במשאיות וקרונות מוחרמים. מש"קים וקציני פרשים לשעבר גויסו לשירות מיידי מבלי להתחשב בגיל ובליה־ותלאה, וטייסים ממורמרים הביאום לנקודות כינוס באורגון, נבאדה ואריזונה. כל מי שראה סוס מעודו גויס לשירות. מקסיקו שלחה כמה גדודים על בסיס החכר־ושאל.
לעיתונות היה יום־שדה. כוכבי הוליבוד עירומים נלחמים בגנורים! היתה הכותרת ברבים מהעמודים הראשיים מלאי התצלומים. לייף הקדיש גיליון מיוחד למפקד הארמיות פולארד, גֵ’ב סטיוארט, מרשל ניי, בליזאריוס, התקפת הבריגדה הקלה בבאלאקלאבה, ו־AR50–45, “אסכולת החייל הרכוב ללא נשק.” הג’ורנל־אמריקן דיווח, בהתייחס למקור מהימן, שרוחו של גנרל קסטר נראתה נכנסת למועדון הקצינים בפורט ריילי, קנזאס. ביום השישי, נכון לפקודתו של תא"ל פולארד, רוכז בשדה כוח הפרשים הגדול ביותר שנודע בהיסטוריה. משמעתו והופעתו היו בלתי מושלמים בהחלט. מיומנותו ברכיבה היתה, לכל היותר, פגומה. בכל זאת, מצב רוחו היה מרומם, ו –
“לא עוד” הצהיר התא"ל באוזני עיתונאים שראיינוהו במפקדתו בפניקס, “ניתן לפוליטיקאים ותיאורטיקנים ארוכי־שיער לשכנענו לנטוש את עקרונות המלחמה מנוסי־העיתים, ולהשליך את יהבנו הלאומי על – על מיכשור.”
התא"ל שלף את חרבו והצביע על מפת המבצעים שלו. “האסטרטגיה שלנו פשוטה,” הכריז. “כוח הגנורים ודאי כבר עבר את המדבר בדרום, והוא פולש לאריזונה. בנבאדה הם התרכזו נגד רנו ודרג' ווירג’יניה סיטי. מכל מקום נראה כי מתקפתם העיקרית מכוונת נגד גבול אורגון. כידוע לכם לרשותי עומדים למעלה משני מיליון רוכבים – כשלוש־מאות גדודים. תוך שעה הם ינועו קדימה. נאלץ את הגנורים לסגת לשלוש קבוצות עיקריות – בדרום, במרכז, בצפון. אז, כאשר יוגבל די הצורך השטח שבו הם אוחזים ינגן פאפא – אה, זאת אומרת, מר שימלהורן בכלי שלו במערכת שידור ציבורית ניידת.”
בזאת רמז תא"ל פולארד כי הראיון בא אל קיצו, ורכב על סוס ערמוני נהדר שהעניקו לו אזרחי לואיסויל עד למטוס שיטיסו לדירת המבצעים.
למותר לציין, בהתנהגותו במלחמה נגד הגנורים הופגנה דרגה גבוהה של יוזמה ומרץ, והבנה מושלמת בעקרונות האסטרטגיה והטקטיקה בני־האלמוות. אומנם כמה גורמים מקנאים בפנטגון התייחסו לאחר מכן למערכה כאל “המצוד של פולי,” אולם העובדה נותרה בעינה כי הוא הצליח להשיג ניצחון מוחלט תוך חמישה שבועות – חודשים לפני שבובוביה אפילו חשבה להבטיח בתוכנית החומש שלה לשמכנס את אוכלוסייתה. ללא רחם נהדפו הגנורים מוכי־האימה אחורנית, חריקתם המבחילה נשמעה למרחקים. בלילה האיר זוהרם את השמים. בדרום, שם הוגבלה היערכותם למדבריות, הספיקו שלוש צפירות במהופך להביא את נפילתם. במרכז, שם היתה הפעילות כבדה מן המצופה, היו נחוצות שבע־עשרה. בצפון נדרשו תריסר לבצע את המלאכה. הקול נישא על פני אזור של כמה מאות מילין רבועים בעזרת מערכות רמקולים ענקיות שהוטענו על עגלות לווי או נישאו בצרורות. נרשמו מקרים לאין־ספור של גבורה אישית – וג’רי קוליבר, לאחר שאיבד ארבעה זוגות אברקים מונה בשדה לקצין במו ידו של תא"ל פולארד.
מובן כי כמה גנורים הצליחו להימלט – אולם חתולי המדינה, שיילללו בתיסכול, שמו קץ לחייהם. באשר למקרים הרבים מספור של חוסר משמעת עליזה שאירעו כאשר חלפו הכוחות המנצחים בערים המעורטלות, תרתי־משמע, לאלו נסלח במהרה והאוכלוסיה המאושרת. שכחה אותם.
בחשאי, כדי להימלט מהתלהבותם הפורצת של המוני המעריצים, טסו תא"ל פולארד ופאפא שימלהורן חזרה לוושינגטון – ושלוש יחידות מלאות, חרבותיהן שלופות, נדרשו לפנות להם את הדרך. בסופו של דבר, מכל מקום, הגיעו לפנטגון. הם הילכו לעבר משרדו של התא"ל שלובי זרוע, ואז, ליד הדלת עצרו לדקה או שתים. “פאפא”, אמר תא"ל פולארד, והצביע על הגנור־פפייף ביראה, “עשינו היסטוריה! וחי האל, עוד נעשה!”
“יא!” אמר פאפא שימלהורן בקריצה עצומה. “אפל הלילה, בחור חייל, נעשה חקיקה! יש לי פקישה עם קייטי. פשפילך יש לה חפרה”.
תא"ל פולארד היסס. “האם לא יהיה זה – לא יהיה זה רע – אה – למשמעת?”
“אל תידק, בחור חייל! לא נספר לאף אחת!” צחק פאפא שימלהורן – ופתח לרווחה את הדלת.
שם עמדה לה מכתבתו של התא"ל. שם, לצידה, עמד סא"ל האנסון ועל פניו מבט מודאג. ליד אחד הקירות עמד סגן ג’רי קוליבר, מגחך גיחוך נתעב, וידו הבעלנית מסביב למותניה של קייטי הופר. ובכיסאו של התא"ל ישבה גברת זקנה ונוקשה מאוד, בשמלה שחורה ונוקשה מאוד, ונקשה במטריה נוקשה מאוד על הנייר הסופג. ברגע בו ראתה את פאפא שימלהורן, פסקה מנקישתה והצביעה עליו במטריה. “ככה!” ליחששה. "אתה חושף שאתה לפרוח? לקלקל את הפסון היפה של קוזין אנטון, ולשחק פעכפרים, ועם נקבות בחורות־חיילות־להתחיל?''
היא פנתה לקייטי הופר, והן החליפו מבט נשי של ניצחון והבנה. “מזל שטילפנת, אז אני יכולה למצוא אותו,” אמרה. “את פחורה נחמדה. את יכולה לראות כשזאף מסתתר מתחת לעור כפש”.
היא קמה. בעוד קייטי מסמיקה, צעדה על פני החדר, וחטפה את הגנור־פפייף מפאפא שימלהורן. לפני שיכול אי־מי לעצור בעדה, הסירה ממנו את הקנה ורמסה את הגביש דמוי ה־ר ברגלה. “עכשף”, קראה, “כפר אין גנורים ועניינים עם אנשים־פלי־מכנסיים!”
בעוד תא"ל פולארד בוהה בתדהמה מטומטמת וג’רי קוליבר מגחך בשמחה לאיד, אחזה בחוזקה באוזנו של פאפא שימלהורן המסכן. “אז הולכים הפיתה!” ציוותה, וכיוונה אותו לדלת. “שם אין בחורות־חיילות, וצריך לצפוע את הפית!”
פאפא שימלהורן הלך ללא התנגדות ועל פניו נסוך מבט נכא־רוח. “שלום!” קרא באומללות. “אני מוכרח ללכת הפיתה עם מאמא”. אולם בעוברו ליד תא"ל פולארד, קרץ את קריצתו הרגילה. “אל תידק, בחור חייל!” לחש. “אני אפרח שוף – אני קאון!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות