תמצית החלק הראשון¹

תחילת הסיפור מהווה תאור־רקע למה שעתיד להתרחש; שנים ארוכות של תהפוכות־כלכלה משפל לגאות וחוזר חלילה הותירו את חותמם על אופי החברה האנושית באמריקה. וזאת בנוסף לאסונות כמו הרס הכור הגרעיני באומהה שזיהם בקרינה רדיואקטיבית חבל ארץ שלם, והפך רבנות מתושבי מיסורי לפליטים חסרי בית. גיבור הסיפור נע ונד בדרכים בין מחנות הפליטים (שכונו ‘ערי גייגר’), בדרכו לעבר קליפורניה. הוא מבלה את לילותיו בקומונות שונות ומשונות שתושביהן מתנסים באורחות־חיים חדשניות ונסיונות חברתיים נועזים.

לבסוף מגיע הגיבור לחומתו של יישוב מוזר, המאוכלס על ידי קומונה של עוורים־חרשים־אלמים – תוצאה של מגפה שתקפה אלפי תינוקות בארה"ב שנים לפני כן. אט־אט מתוודע הגיבור אל אנשי העיר (ששמה קֶלֶר, על־שם הלן קלר). העיר תוכננה ונבנתה על־ידי אנשיה עצמם, כך שתאפשר אורח־חיים תקין לחברה הנעדרת כושר ראייה, שמיעה ודיבור, והגיבור מוצא עצמו, כמובן, כחריג שחייב ללמוד הרבה כדי להסתגל לצורת החיים הזרה לו. יחסי ידידות נרקמים בינו לבין נערה בת שלוש־עשרה, בת הדור השני למקימי קלר ששמה ורוד. מאוחר יותר מתברר שבני דור שני זה מסוגלים לראות, לשמוע ולדבר, אם כי יכולת זו אינה דרושה להם עוד בקלר. התקשורת בין אנשי קלר מתבצעת ב’שפת־גוף' – שהיא פיתוח ושכלול של שפת החרשים־אלמים, וכוללת מגע רגיש ביותר של ידיים בידיים ובכל יתר אברי הגוף. מטבע הדברים, שיחה קבוצתית בין אנשי קלר נראית בעיני זר דומה למדי לאורגיה, מה עוד שהתעלסות ויחסי מין ממש הינם אחת מצורות הביטוי של שפת־הגוף. הגיבור עצמו מתנסה בחויה זאת, והוא מחליט להישאר בקלר ו’ללמוד לדבר' בנוסח אנשיה.

לקריאת החלק הראשון. הערת פב"י

* * *

לקומונה היו מעלות ומורדות משלה. הם ציפו להם, כללית, אך לא ידעו באיזו צורה יתגלגלו.

החורף קטל רבים מעצי הפרי שלהם. הם החליפו אותם בזני כלאים. הם איבדו עוד דשן ואדמה בסופות משום שלתלתן לא היה זמן לעגנם. הפעולות המשפטיות חיבלו בלוח־הזמנים שלהם, והעניינים לא הסתדרו ממש בתלם עד השנה הבאה.

כל דגיהם מתו. הם השתמשו בגוויות כדשן ובדקו מה היה עלול להשתבש. הם השתמשו בכלכלת שלושת השלבים מהסוג שחידשו ‘האלכימאים החדשים’ בשנות ה־70'. היא היתה מורכבת משלוש בריכות מקורות: אחת שהכילה דגים, אחרת עם קונכיות מרוסקות ובקטריות במגזר אחד ואצות בשני, ושלישית מלאה דפניות. המים שהכילו פסולת דגים מהבריכה הראשונה נשאבו והוזרמו דרך הקונכיות והבקטריות שסתרו את רעליהם והפכו את האמוניה שהכילו לדשן לאצות. מי האצות הוזרמו לבריכה השלישית כדי להאכיל את הדפניות. הדפניות והאצות הוזרמו לבריכת הדגים כמזון והמים המועשרים שימשו לדשן את צמחי החממה בכל הכיפות. הם בדקו את המים והקרקע ומצאו כי כימיקאלים דלפו מזיהומים בצדפות והתרכזו לאורך שרשרת המזון. לאחר ניקוי יסודי והתחלה מחודשת פעל הכול כשורה. אך יבולם המזומן הראשון אבד להם. מעולם לא רעבו. אף לא סבלו מקור; היה שפע אור־שמש כל השנה, הן כדי לספק כוח למשאבות ולמחזור המזון והן כדי לחמם את מעונותיהם. הם בנו את בנייניהם קבורים־למחצה בהתחשב בכוחות החימום והקירור של זרמי אויר. אולם היה עליהם להוציא חלק מהונם. בשנה הראשונה ניכר גירעון.

אחד מבנייניהם התלקח בעת החורף הראשון. שני גברים וילדה קטנה נספו כשמערכת הכיבוי לא פעלה כשורה. היה זה הלם לגביהם. הם חשבו שהדברים יפעלו כפי שהובטח בפרסומות. איש מהם לא ידע הרבה על עסקי הבינוי, על הֵערכוּת בניגוד למציאויות. הם מצאו כי אחדים ממתקניהם לא עמדו בדרישות והנהיגו תוכנית לבדיקות תקופתיות בכל. הם למדו לפרק ולתקן כל דבר בחווה. אם הכיל דבר־מה מיכשור אלקטרוני מסובך מכדי שיוכלו להתמודד עימו, היו מוציאם אותו ומתקינים משהו פשוט יותר.

התקדמותם החברתית היתה הרבה יותר מעודדת. ג’נט החליטה בתבונתה שתהיינה רק שתי מטרות קשות ומהירות בממלכת יחסיהם. הראשונה היתה שהיא סירבה להיות להם לנשיאה, יושבת־ראש, מנהיגה, או מפקדת עליונה. מלכתחילה ראתה כי נדרשת אישיות מניעה כדי להביא לכך שהתיכנון ייעשה והאדמה תיקנה, ולגבש תחושת יעד משאיפתם הלא־מוגדרת לאלטרנטיבה. אולם משהגיעו לארץ המובטחת, מייד פרשה. הם יפעלו מנקודה זו כקומוניזם דמוקרטי. אם ייכשלו, יאמצו גישה חדשה. כל דבר ורק לא דיקטטורה והיא בראשה. היא לא רצתה כל יד בכך.

העיקרון השני היה לא לקבל מאום. מעולם לא הוקמה קהילה עיוורת־חירשת עצמאית. לא היה עליהם להשביע שום ציפיות; לא היה עליהם לחיות כפי שחיים הפיקחים. הם היו לבדם. לא היה איש שיאמר להם לא לעשות משהו, פשוט משום שלא נעשה מעולם. המושג שהיה להם כיצד תיראה החברה שלהם לא היה בהיר מזה של אף אחד אחר. קודם לכם נכפתה עליהם תבנית שלא היתה רלבנטית לצורכיהם, אך מעבר לזאת לא ידעו. הם יחפשו את ההתנהגות ההגיונית, את מה שמוסרי לעיוורים־חירשים לעשות. הם הבינו את כללי המוסר הבסיסיים: ששום דבר אינו מוסרי תמיד, ושכל דבר הינו מוסרי בנסיבות הנכונות. הכל היה תלוי בהקשר החברתי. הם התחילו מלוח חלק, ללא כל דגמים לחקותם.

בסוף השנה השניה היה להם ההקשר שלהם. הם שינוהו ללא־הפסק. אך המדגם הבסיסי נקבע. הם ידעו את עצמם ואת מהותם כשם שלא היו מסוגלים לעשות בבית־הספר מעולם, הם הגדירו את עצמם בתנאיהם שלהם.

את יומי הראשון בקלר ביליתי בבית־ספר. היה זה הצעד ההכרחי והנחוץ. הייתי חייב ללמוד לדבר שפת־יד.

ורוד היתה נוחה וסבלנית מאוד. למדתי את האלפבית הבסיסי והתאמנתי בו היטב. אחר הצהרים כבר סירבה לדבר אלי בקול, והכריחה אותי לדבר בידיי. היא היתה מדברת רק בעקבות לחץ חזק, ובסופו של דבר חדלה לגמרי. כמעט שלא דיברתי בפי מילה אחת לאחר היום השלישי.

אין זאת אומרת שדיברתי לפתע שפת־יד שוטפת. כלל וכלל לא. בסוף היום הראשון ידעתי את האלפבית ויכולתי להבהיר את עצמי בכדי עמל. לא היטבתי כל כך לקרוא מלים שאוייתו לתוך כף ידי. זמן ממושך היה עלי להביט ביד כדי לראות מה אויית. אך כמו בכל שפה, בסופו של דבר חושבים בה. אני דובר צרפתית שוטפת, ואני זוכר את התדהמה כאשר הגעתי לבסוף לנקודה שבה שוב לא תירגמתי את מחשבותי לפני דברי. הגעתי לכך בקלר תוך שבועיים.

אני זוכר את אחד הדברים האחרונים ששאלתי את ורוד בדיבור. היה זה משהו שהעיק על ליבי.

“ורוד, האם אני רצוי כאן?”

“היית כאן שלושה ימים. האם אתה מרגיש דחוי?”

''לא, לא בזה העניין. אני חושב שפשוט רציתי לשמוע מהי מדיניותכם לגבי זרים. לכמה זמן אני רצוי?"

היא קימטה את גבתה. ניכר כי היתה זו שאלה חדשה.

“ובכן, מבחינה מעשית – עד שרובנו נחליט שאנו רוצים שתלך. אך זה לא אירע מעולם. איש לא נשאר כאן הרבה יותר מימים אחדים. מעולם לא היה עלינו לפתח מדיניות מה לעשות אם, דרך משל, מישהו שרואה ושומע רוצה להצטרף אלינו. איש לא רצה, עד כה, אך אני מניחה שזה עשוי לקרות. סברתי היא שהם לא יקבלו זאת. הם עצמאים מאוד ומקנאים לחירותם, אם כי אולי לא ראית זאת. אינני חושבת שתוכל אי־פעם להיות אחד מהם. אך כל עוד תהיה מוכן לחשוב על עצמך כעל אורח, קרוב לוודאי שתוכל להישאר עשרים שנה.”

“אמרת ‘הם.’ האינך כוללת את עצמך בקבוצה?”

לראשונה נראתה מעט שלא בנוח. הלוואי שהייתי מיטיב יותר לקרוא אז שפת־גוף. חושבני שידיה היו יכולות לספר לי רבות ונצורות על מחשבותיה.

“ודאי,” אמרה. “הילדים הם חלק מהקבוצה. זה מוצא חן בעינינו. אין ספק שלא הייתי רוצה להיות במקום אחר, לפי מה שידוע לי על החוץ.”

“אינני מאשים אותך.” היו כאן דברים שנותרו לא אמורים, אולם לא ידעתי די לשאול את השאלה הנכונה. “אבל זו אף פעם לא בעיה, להיות מסוגלת לראות בעוד איש מהורייך אינו יכול? האין הם… נוטרים לך איזו טינה?”

זו הפעם צחקה. “הו, לא. לעולם לא. הם עצמאיים מדי לזה. ראית זאת. הם אינם זקוקים לנו לשום דבר שאינם יכולים לעשות בעצמם. אנחנו חלק מהמשפחה. אנחנו עושים בדיוק אותם דברים שהם עושים. וזה באמת לא משנה. לראות, זאת אומרת. וגם לשמוע. פשוט התבונן על סביבותיך. האם יש לי אי־אלו יתרונות משום שאני רואה לאן אני הולכת?”

היה עלי להודות שאין לה. אולם עדיין נותר הרמז למשהו שלא אמרה לי.

“אני יודעת מה מטריד אותך. בעניין ההישארות כאן.” היה עליה למשוך אותי חזרה לשאלתי המקורית; תעיתי.

“מהו?”

“אינך חש כחלק מחיי יומיום. אינך עושה את חלקך במלאכה. אתה מצפוני מאוד ואתה רוצה לתרום את שלך. אני יכולה להבחין בזה.” היא קראה אותי כהלכה, כרגיל, ואני הודיתי בכך.

“ולא תוכל עד שתהיה מסוגל לדבר עם כל אחד. אז בוא נחזור לשיעור. אצבעותיך עודך מרושלות מאוד.”

היתה עבודה רבה לעשות. הדבר הראשון שהיה עלי ללמוד היה להאט. הם היו עובדים איטיים ושיטתיים, עשו שגיאות ספורות, ולא היה אכפת להם אם ארכה המשימה כל היום כל עוד בוצעה כהלכה. כאשר עבדתי לבד לא היה עלי להיטרד בכך: טיאטוא, קטיף תפוחים, עישוב הגנים. אך כשהייתי במשימה שדרשה עבודת־צוות, היה עלי ללמוד קצב חדש לחלוטין. הראיה מאפשרת לאדם להשלים היבטים רבים של המשימה בכמה מבטים מהירים. עיוור יבצע כל אחד מחלקיה של משימה מורכבת בתורו. את הכל היה הכרח לוודא במגע. ליד שולחן המלאכה, מכל מקום, יכלו להיות מהירים ממני בהרבה. הם יכלו לגרום לי להרגיש כאילו אני עובד באצבעות רגליי במקום באלו של ידי.

מעולם לא הצעתי להחיש משהו תודות ליתר ראייתי או שמיעתי. בצדק רב היו אומרים לי לא לדחוף את האף. קבלת סיוע מפיקח היתה הצעד הראשון לתלוּת, ולאחר ככלות הכל, עדיין תהיה להם אותה משימה לעשות גם אחרי שאלך.

וכך שבתי לחשוב על הילדים. התחלתי להשתכנע בקיומו של תת־זרם של טינה אולי לא־מודע, בין הורה וילד. היה ברור כי שוררת אהבה רבה ביניהם. אולם האין זה מן הנמנע שהילדים לא ינטרו טינה על דחיית כישוריהם? כך נראה הטיעון שלי, מכל מקום.

במהרה התאמתי את עצמי לשגרה. התייחסו אלי לא טוב יותר ולא גרוע יותר מאשר לכל אחד אחר, ועל כך הייתי אסיר תודה. אם כי לא אהיה לעולם חלק מהקבוצה, אפילו רציתי בכך, לא היתה כל ראיה לכך שלא הייתי חבר מלא. ממש כך התייחסו לאורחים: כפי שהיו מתייחסים לאחד משלהם.

החיים היו מספקים שם באופן שלא היו בעיר מעולם. היא לא היתה ייחודית לקלר, שלווה פסטורלית זו, אולם הם נהנו ממנה בכמויות נדיבות. האדמה מתחת לרגליך היחפות היא משהו שלעולם לא תוכל לחוש בו בגן ציבורי בעיר.

חיי יומיום היו עסוקים ומשביעי רצון. היה צורך להאכיל את התרנגולות והחזירים, לטפל בדבורים ובכבשים, לאסוף דגים ולחלוב את הפרות. הכל עבדו; גברים, נשים וטף. הכל כמו השתבצו יחד ללא כל מאמץ ניכר, נראה שהכל ידעו מה לעשות מתי. אפשר להמשיל זאת למכונה משומנת־היטב, אך מעולם לא מצאה מטאפורה זו חן בעיני, במיוחד לגבי בני אדם. חשבתי עליהם כעל אורגניזם. הוא הדין בכל קבוצה חברתית, אולם זו פעלה. ברוב הקומונות האחרות שביקרתי בהן היו פגמים מאיימים. הדברים לא נעשו משום שמישהו היה מאובן מדי או שאי אפשר היה להטרידו או שמלכתחילה לא הבין מדוע נחוץ לעשות זאת. בערות מעין זו מובילה למחלת טיפוס וסחף אדמה ואנשים הקופאים למוות ועובדים סוציאליים הנוטלים את הילדים. ראיתי את זה קורה.

לא כאן. היתה להם תמונה טובה של העולם־כמות־שהוא, לא התפישות המועטות והוורודות שאוטופיות אחרות רבות כל־כך כורעות תחת עולן. הם עשו את העבודה שהיה צורך לעשות. מעולם לא יכולתי להבין את כל אומיו וברגיו (שוב מטאפורת המכונה) של האופן שבו פעל המקום. רק בריכות מחזור־הדגים די היה בהן להטיל עלי מורא במורכבותן. הרגתי עכביש באחת החממות, ואז גיליתי כי הושם שם כדי לאכול סוג מסוים של טפילי צמחים. והוא הדין בצפרדעים. היו במים חרקים שנועדו להרוג חרקים אחרים, והענינים הגיעו עד כדי כך שפחדתי לפגוע בזבוב ללא אישור קודם.

עם חלוף הימים, סופר לי חלק מההיסטוריה של המקום. נעשו טעויות, אם כי מעט עד להפתיע. אחת היתה בשטח ההגנה. הם לא התכוננו לכך בהתחלה, כי לא ידעו רבות על האכזריות והאלימות הסתמית המגיעות אפילו לפינות נידחות. רובים היו הבחירה ההגיונית והעדיפה, אולם היו מעבר ליכולתם.

לילה אחד הופיעה מכונית עמוסת שיכורים. הם שמעו על המקום בעיירה. הם נשארו יומיים, ניתקו את קווי הטלפון ואנסו רבות מן הנשים.

האנשים דנו בכל האפשרויות לאחר תום הפלישה, והכריעו לטובת הפתרון האורגני. הם קנו חמישה כלבי־רועים גרמניים. לא המפלצות הפסיכוטיות שמשטרת אלבוקרק המליצה עליהן. הם אומנו הן ככלבי־עיוורים והן ככלבי־משטרה. הם היו בלתי־מזיקים לחלוטין עד שהפגין זר אלימות גלויה; ואז אומנו לא לפרוק נשק, אלא לזנק לגרון. זה פעל, כרוב פתרונותיהם. הפלישה השניה הסתיימה בשני הרוגים ושלושה פצועים קשה, כולם בצד השני. כדי לקדם מקרה של התקפה מתואמת, שכרו נחת־בדימוס ללמדם את יסודותיו של קרב־מגע מלוכלך. הם לא היו ילדי פרחים מטוללי־עין.

היו שלוש ארוחות מעולות ליום. והיה גם זמן מנוחה. העבודה לא היתה הכל. היה זמן לצאת עם חבר החוצה ולשבת על הדשא לרגלי עץ, בדרך כלל בעת השקיעה, או לפני ארוחת הערב. היה זמן להפסיק לעבוד לדקות מספר. לחלוק באיזה אוצר מיוחד. אני זוכר כיצד לקחה אותי אישה אחת – שעלי לכנותה הגבוהה־ירוקת־העיניים – למקום שבו גדלו פטריות במשטח הקריר שמתחת לאסם. התפתלנו לשם עד שפנינו היו קבורים בדשא. קטפנו אחדות, והרחנו אותן, היא הראתה לי כיצד להריח. לפני שבועות מספר הייתי חושב שהרסנו את יופין, אולם, בסופו של דבר, הוא לא היה אלא חזותי. כבר התחלתי אז לזלזל בחוש זה, המרוחק כל כך ממהותם של העצמים. היא הראתה לי כי עדיין היו יפהפיות למגע ולריח לאחר שקיקלנו אותן לכאורה. ואז הסתלקה למטבח כשצרור קטוף בסינרה. טעמן היה אף טוב יותר באותו לילה.

וגבר – אני עדיין מכנה אותו הקירח – שהביא לי לוח שהוא ואחת הנשים הקציעו בנגריה. נגעתי בחלקתו והרחתיו והסכמתי עימו כמה טוב הוא. ולאחר ארוחת הערב, ה’יחדיו'.

בשבוע השלישי להיותי שם, ניתן לי רמז למעמדי בתוך הקבוצה. זה המבחן האמיתי הראשון אם יש לי מקום בתוכם. יותר מכל אורח, זאת אומרת. רציתי לראותם כידידיי, וכנראה הייתי מוטרד מעט למחשבה שכל ארחי־פרחי שנקלע למקום היה זוכה לאותו יחס. היה זה ילדותי ולא הוגן כלפיהם, ואפילו לא הייתי מודע לתרעומת עד שחלף זמן מה.

שאבתי מים בדלי לשתיל שניטע בשדה. היה זרנוק למטרה זו. אולם הוא היה אז בשימוש בצד האחר של הכפר. עץ זה לא היה בטווח הישגן של הממטרות האוטומטיות, והוא החל להתייבש. נשאתי אליו מים כל עוד לא נמצא פתרון אחר.

היה חם, בסביבות צהרים. את המים לקחתי מברז שעמד ליד הנפחיה. הצבתי את הדלי על האדמה מאחורי והשענתי את ראשי מתחת לזרם המים. לבשתי חולצת כותנה שכפתוריה פרופים בחזית. היה טוב לחוש את המים שוטפים דרך שערי ונספגים בחולצתי. נשארתי כך כמעט דקה.

נשמעה נפילה מאחורי, וכמעט שחבטתי את ראשי כשהרמתיו מהר מדי מתחת למגופה. פניתי וראיתי אישה שרועה על פניה באבק. היא התהפכה לאט, אוחזת ברגלה. ליבי נפל בקרבי כשהבינותי שנכשלה בדלי שאותו השארתי בחוסר זהירותי על משעול הבטון המהיר. חשבו על כך: אדם משוטט על אדמה שהוא בטוח כי היא פנויה מכל מכשול, והנה לפתע הוא יושב על הקרקע. המערכת שלהם פעלה רק מתוך אמון, והיה עליו להיות מלא, וכל אחד היה חייב להיות אחראי ללא חשד. התקבלתי לתוך אמון זה, והפרתי אותו. חשתי ברע.

על ברכה השמאלית היתה שרטת גועלית ששתתה דם. היא מיששה אותה בידיה, ביושבה שם על האדמה, והחלה ליבב. היבבה היתה מוזרה, כאובה. דמעות נבעו מעיניה; אז הלמה באגרופיה על הקרקע בקריאת “הְנְנְן־ה, הְנְנְן־ה, הְנְנְן־ה!” עם כל מהלומה. היא כעסה, והיתה לה זכות לכך. היא מצאה את הדלי כשהושטתי אליה בהיסוס ידי. היא תפסתה ועקבה אחריה לפני. היא מיששה את פני, בבכי בלתי פוסק, ואז קינחה את אפה וקמה, ופנתה לאחד הבניינים. היא צלעה קלות.

אחד האנשים יצא להביאני. היה זה ‘איש גדול’. כך קראתי לו משום שהיה הגבוה מכל בקלר. הוא לא היה שוטר כלל, נודע לי מאוחר יותר; הוא פשוט היה הראשון שפגשה האישה הפצועה. הוא נטל את ידי ומישש את פניי. ראיתי דמעות מתקשרות כשחש ברגשות שם. הוא ביקש ממני להיכנס איתו.

נאספה ועדה מאולתרת. חבר שופטים אם תרצו. הוא הורכב מכל מי שנמצא בהישג יד, לרבות כמה ילדים. הם היו כעשרה אך תריסר. הכול נראו עצובים מאוד. האישה שפגעתי בה היתה שם, ושלושה או ארבעה אנשים ניחמו אותה. אכנה אותה ‘צלקת’, משום הסימן הבולט על החלק העליון של זרועה.

הכול חזרו ואמרו לי – בשפת־יד, מבינים אתם – כמה צר להם עלי. הם טפחו עלי וליטפו אותי, וניסו להרחיק חלק מהאומללות. ורוד נכנסה במרוצה. שלחו להביאה כדי שתשמש כמתורגמנית בשעת הצורך. מאחר שהיה זה הליך רשמי, היה נחוץ להם להיות בטוחים כי אני מבין את כל המתרחש. היא ניגשה ל"צלקת" ובכתה עימה מעט, ואז ניגשה אלי וחיבקה אותי בכוח, ואמרה לי בידיה כמה צר לה שכך קרה. בדמיוני כבר ארזתי את חפצי. לכאורה לא נותרה אלא הרשמיות לגרשני.

אז ישבנו כולנו על הרצפה. היינו סמוכים, צד נגע בצד. הדיון החל. רובו היה בשפת־יד, ורוד שירבבה מלה פה מלה שם. לעיתים רחוקות ידעתי מי אמר מה, אולם מן הדין היה זה. היתה זו הקבוצה שדיברה פה אחד. לא הגיעה אלי שום הצהרה שלא הפכה כבר קודם לכן לקונסנזוס.

“אתה מואשם בהפרת החוקים,” אמרה הקבוצה, “וכי היית הגורם לפציעתה של (זו שכיניתי צלקת). האם אתה חולק על כך? האם יש איזו עובדה שעלינו לדעת?”

“לא,” אמרתי להם. “לא התנהגתי כראוי. חוסר זהירותי הוא שגרם לכך.”

“אנו מבינים. אנו משתתפים בצערך ובחרטתך, הברורה לכולנו. אולם חוסר זהירות הוא עברה. האם אתה מבין זאת? זו הָאשמה שעליה אתה (–)”. היה זה מערך סימנים בקצרנות.

“מה זה?” שאלתי את ורוד.

“אה… ‘מובא בפנינו’? עומד לדין'?” היא משכה בכתפיה, לא מרוצה באף אחד מהפירושים.

“כן. אני מבין.”

“מאחר שהעובדות אינן מוטלות בספק. מוסכם כי אתה אשם.” (“אחראי” לחשה ורוד באוזני.) “צא מעל פנינו לרגע כדי שנוכל להגיע להחלטה.”

קמתי לעמדתי ליד הקיר, מאי רצון להביט בהם עם שהוויכוח נע קדימה ואחורה מבעד לידים השלובות. גוש לוהט עמד בגרוני ולא יכולתי לבלוע. אז התבקשתי לשוב ולהצטרף למעגל.

“העונש על עבירתך קבוע בחוק. אלמלא כן, הלואי שיכולנו לפסוק אחרת. יש לך כעת ברירה בין קבלת העונש המוטל ומחיקת העוון, או סירוב לפסיקתנו וסילוק גופך מאדמתנו. מהי בחירתך?”

ביקשתי מוורור שתחזור על זאת למעני, כל כך חשוב היה לי להבין היטב מה מוצע. כשהייתי בטוח שקראתי זאת נכוחה, קיבלתי את עונשם ללא היסוס. הייתי אסיר תודה לאין שיעור על שניתנה לי ברירה.

“טוב מאוד. בחרת לקבל אותו יחס שהיה זוכה לו אחד משלנו שהיה עושה אותו דבר. בוא אלינו.”

הקבוצה חרגה ממעגלה המכונס והכול הצטופפו עוד יותר. לא נאמר לי מה עתיד לקרות. נמשכתי פנימה ונדחפתי בעדינות מכל צדדי. צלקת ישבה בשיכול רגלים פחות או יותר במרכז הקבוצה. היא בכתה שוב, ואף אני כן, כמדומני. קשה לזכור. בסופו של דבר הייתי מוטל כשפני כלפי־מטה בחיקה. היא הלקתה אותי.

אף פעם אחת לא חשבתי על זה כעל בלתי סביר או מוזר. זה זרם בטבעיות מהמצב. הכול אחזו בי וליטפו אותי, אייתו הרגעות לכפותי ולרגלי וצוארי ולחיי. כולנו בכינו. היה זה דבר קשה שהיה צריך להתמודד עימו בקבוצה שלמה. רק זו שנפגעה, צלקת, ביצעה ממש את ההלקאה. זו היתה אחת הדרכים שבהן גרמתי לה עוול, מעבר לעובדה שחבלתי בברכה. הטלתי עליה את החיוב ללמדני לקח, ולכן בכתה בקול כה רם, לא משום הכאב בפצעה אלא משום צער הידיעה שיהיה עליה להכאיב לי.

לאחר מכן אמרה לי ורוד כי כי צלקת היתה הסניגורית המסורה ביותר לתת לי את הברירה להישאר. כמה מהם רצו לגרשני תכף ומייד, אך היא העניקה לי את המחמאה בה וחשיבה אותי כאדם טוב דיו להעמיד את עצמה יחד עימו באותן נסיון קשה. אם אינכם יכולים להבין זאת, לא תפשתם את תחושת האחוה שחשתי כלפי אנשים אלו.

זה נמשך זמן רב. היה זה מכאיב מאוד. אולם לא אכזרי. גם לא משפיל מטבעו. היה שמץ מכך, כמובן. אולם במהותו היה זה לקח מעשי שנלמד באמצעים הישירים ביותר. כל אחד מהם עבר זאת במהלך החודשים הראשונים, אולם לא לאחרונה. לומדים מזה, האמינו לי. חשבתי על כך רבות לאחר מכן. ניסיתי לחשוב מה עוד היו יכולים לעשות. הלקאת מבוגרים היא בבחינת בל יישמע, יודעים אתם, אם כי הדבר לא עלה בדעתי עד זמן רב לאחר המאורע. זה נראה כה טבעי בעת ההתרחשות עד כי המחשבה לא חדרה אפילו לתודעתי שהיה זה מצב מוזר להיות בו.

הם עשו משהו דומה לילדים, אם כי לא כה ממושך או קשה. היתה הקלה מוסכמת באחריות לצעירים. המבוגרים היו מוכנים להשלים עם ברך שרוטה או חבורה אקראית כל עוד למדו הילדים. אולם משהגיעו למה שנחשב לבגרות – וזה היה כל אימת שרוב המבוגרים חשבו כך או כשלקחו לעצמם את הזכות – אז הפכו ההלקאות לרציניות באמת.

היה להם עונש קשה יותר, אולם הם שמרו אותך לעברות נשנות או במזיד. לא היה עליהם להטילו לעיתים תכופות. העונש היה נידוי. איש לא נגע בעבריין במשך תקופת זמן מסוימת. כששמעתי על כך, נשמע לי העונש קשה מאוד. לא נזקקתי לכך שיסבירוהו לי. אינני יודע כיצד להסביר זאת, אולם ההלקאה בוצעה בדרך כה אוהבת עד כי לא חשתי מחולל. זה מכאיב לי יותר מאשר לך, אני עושה זאת לטובתך שלך, משום אהבתי, לכן עלי להכאיב לך. הם גרמו לי להבין את הקלישאות הנושנות הללו במעשיהם.

כשנגמר הכל, בכינו ביחד. אולם במהרה הפך הבכי לשמחה. חיבקתי את צלקת ואמרנו זה לזו עד כמה צר לנו על שזה קרה. דיברנו זה עם זו – התעלסנו באהבים תוכלו לכנות זאת – ואני נישקתי את ברכה ועזרתי לה לחובשה.

בילינו את שארית היום יחד, והקלנו על הכאב.

כשהתמחיתי יותר בשפת־יד, ‘נפקחו עיני’. מדי יום ביומו הייתי מגלה רובד חדש של משמעות שחמק ממני קודם לכן. כאילו קילפתי בצל כדי לגלות קליפה חדשה מתחת לקודמת. כל פעם חשבתי שהגעתי לַליבה, רק כדי לגלות שהיתה שכבה אחרת שעדיין לא יכולתי לראותה.

קודם חשבתי שלמידת השפת־יד היא המפתח לתקשורת עימם. לא כן. שפת־יד היתה דיבור תינוקות. זמן רב הייתי תינוק שלא יכול לומר אפילו נו־נו. שוו בנפשכם את הפתעתי כאשר, לאחר שלמדתי לומר זאת, גיליתי תחביר, נטיות, חלקי דיבר, פעלים, זמנים התאמות במין ובמספר ודרכי תילוי. השתכשכתי בשלולית בשולי האוקינוס השקט.

בשפת־יד כוונתי ל’אלפביתא הידנית הבינלאומית'. כל אחד יכול ללמוד זאת תוך ימים או שעות מספר. אבל כשמדברים עם מישהו בעל־פה, האם מאייתים כל מלה? האם קוראים כל אות כפי שאתם קוראים את זה? לא, תופסים מלים כשלמויות, שומעים קבוצות צלילים ורואים קבוצות אותיות בגשטאלט מלא משמעות. לכל בקלר היה עניין רב בשפה. כל אחד מהם ידע שפות אחרות – שפות מדוברות – ויכלו לקוראן ולאייתן בשטף.

בעודם ילדים הבינו את העובדה כי שפת־יד היא דרך שבה יכולים עיוורים־חירשים לדבר עם זרים. בינם לבין עצמם היה זה מגושם יתר על המידה. היה זה כצופן מורס: יעיל כשמוגבלים לאופני העברת תקשורת בינאריים, אך לא האופן המושלם. דרכיהם לדבר זה לזה היו דומות הרבה יותר מזה לסוג שלנו של תקשורת כתובה או מילולית וכן – היותר לי להוסיף? – טובות יותר.

גיליתי זאת לאט, ראשית כשנוכחתי לדעת כי, למרות שיכולתי לאיית בידי במהירות, נדרש לי זמן ממושך בהרבה לומר דבר־מה משנדרש לזולתי. אי אפשר היה להסביר זאת בהבדלי מיומנות. לכן ביקשתי ללמוד את דיבור הקצרנות שלהם. שקעתי בכך, וזו הפעם לימדוני כולם, לא רק ורוד.

זה היה קשה. הם יכלו לומר כל מלה בכל שפה בלא יותר משתי תנועות־יד. ידעתי כי זה מבצע לשנים, לא לימים. למד את האלפבית ויש לך כל הכלים הנחוצים לאיות כל מלה קיימת. זה היתרון הגדול כאשר הדיבור הכתוב והמדובר מבוססים על אותה מערכת סמלים. הקצרנות לא דמתה לזה כלל. לא היה בה שמץ מהלינאריות או הפשטנות של השפת־יד; היא לא היתה צופן לאנגלית או לכל שפה אחרת; לא היה לה מבנה או אפילו אוצר־מלים משותף עם כל שפה אחרת. בני קלר הרכיבו אותה כולה בהתאם לצורכיהם. כל מלה היתה משהו שהיה עלי ללמוד ולשנן בנפרד מאיות שפת־יד.

במשך חודשים ישבתי ב’יחדיו' לאחר הסעודה ואמרתי דברים מעין “אני לאהוב את צלקת הרבה הרבה טוב,” בעוד גלי שיחה גואים ושוטפים ומקיפים אותי, נוגעים בי רק בשוליהם. אולם התמדתי בכך, ולסבלנותם של הילדים אלי לא היה גבול. השתפרתי בהדרגה. יהא זה מובן כי שאר השיחות שאתייחס אליהן התרחשו או באמצעות שפת־יד או בקצרנות, שהוגבלו בדרגות שונות בעטיי. לא דיברתי ואף לא דיברו אלי על־פה מאז היום שבו נענשתי.

קיבלתי שיעור בשפת־גוף מוורוד. כן, התעלסנו באהבים. נדרשו לי כמה שבועות לראות שהיא יצור מיני, שליטופיה שהתעקשתי לראות כתמימים – כפי שהגדרתי זאת בשעתם – היו ולא היו תמימים בעת ובעונה אחת. היא ראתה זאת כטבעי לחלוטין שהתוצאה מכך שתדבר אל הפין שלי בידיה עשויה להיות שיחה מסוג אחר. חרף היותה עדיין באמצע ההתבגרות המינית, התייחסו אליה כאל מבוגרת, ואני קיבלתיה ככזאת. התנאתי התרבותית היא שעיוורה אותי למה שאמרה.

וכך דיברנו רבות. עימה, הבינותי את מילותיו ולחנו של הגוף טוב יותר מאשר עם מישהו זולתה. היא שרה שיר חסר־עכבות מאוד בירכיה ובידיה, חופשי מאשם, גלוי ורענן בתכלית בכל תו שנגעה בו. “לא סיפרת לי רבות על עצמך,” אמרה. “משהו שעשית בחוץ?” אינני רוצה ליצור את הרושם שדיבורה היה במשפטים, כפי שהצגתיו כאן. דיברנו בשפת־גוף, מזיעים ומריחים זה את זו. המסר הגיע דרך הידים. כפות־הידים, הפה.

הגעתי עד הסימן לכינוי־גוף, גוף־ראשון יחיד – ונעצרתי. כיצד יכולתי לספר לה על חיי בשיקאגו? האם עלי לדבר על שאיפתי המוקדמת להיות לסופר וכיצד לא עלה הדבר בידי? ומדוע לא? יכולתי לספר לה על מניעי. יכולתי לספר לה על מקצועי, שלא היה אלא עילעול חסר־משמעות בדפים במהותו, לא יצלח אלא להוסיף לתוצר הלאומי הגולמי. יכולתי לדבר על מעלות ומורדות כלכליים שהביאוני עד הלום בעוד שדבר זולתם לא היה מצליח לנשלני מהחלקתי הקלה דרך החיים. או הבדידות בלהיות בן ארבעים ושבע שמעולם לא מצא אי־מי הראויה לאהבה, מעולם לא נאהב בתמורה. על היות עקור דרך־קבע בחברת פלדת־אלחלד. מופעים חד־פעמיים, הילולות שתיה, תשע־חמש, שירות התעבורה של שיקאגו, בתי קולנוע חשוכים, משחקי כדורגל בטלביזיה, גלולות שינה, מגדל ג’ון האנוק שחלונותיו נעולים כדי למנוע נשימות ערפיח או קפיצה החוצה. כזה אני, לא כן?

“אני מבינה,” אמרה.

“אני נודד,” אמרתי, ולפתע הבנתי כי זאת האמת.

“אני מבינה,” שנתה. היה זה סימן שונה לאותו דבר. ההקשר היה הכל. היא שמעה והבינה את שני חלקי, ידעה כי האחד היה מה שהייתי קודם, השני מה שקיוויתי כי הינני.

היא שכבה מעלי, ידה האחת על פניי כדי לתפוש את משחק־הגומלין המהיר של רגשות בחושבי על חיי לראשונה מזה שנים. והיא צחקה וצבטה באוזני בעליזות כשסיפרו לה פני כי לראשונה מאז שיכולתי לזכור, הייתי מאושר בנוגע להם. לא רק אמרתי לעצמי כי אני מאושר, אלא באמת. אי אפשר לשקר בשפת־גוף לא יותר משיכולות בלוטות הזיעה לשקר לפוליגרף.

הבחנתי כי החדר היה ריק שלא־כרגיל. שאלתי על סביבותי בדרכי המגששת, וקיבלתי את הרושם כי רק הילדים היו נוכחים.

“איפה כולם?” שאלתי.

“כולם בחוץ * * *,” אמרה. זה היה כך: שלוש סטירות חדות על החזה באצבעות פשוקות. יחד עם צורת האצבע ל"צורת פועל, בינוני," היה פירושן שכולם בחוץ * * *ים. למותר לציין שלא הבנתי הרבה.

מה שכן הבנתי במידת מה היה שפת גופה בעת שאמרה זאת. היא היתה מוטרדת ועצובה. גופה אמר משהו כגון “מדוע אינני יכולה להצטרף אליהם? מדוע אינני יכולה (להריח־לטעום־לגעת־לשמוע־לראות) לחוש איתם?” זה בדיוק מה שאמרה. שוב, לא בטחתי בהבנתי די להמשיך בפרשנות זו. עדיין ניסיתי לכפות את תפישותיי על הדברים שחוויתי כאן. הייתי משוכנע כי היא והילדים האחרים נוטרים איזו טינה להוריהם, משום שהייתי בטוח כי כך דרכו של עולם. הם ודאי חשים עליונות, ודאי מרגישים כבולים.

מצאתים, לאחר חיפוש קצר באיזור, במרעה הצפוני. כל ההורים, אף לא אחד מהילדים. הם עמדו בקבוצה ללא כל מערך ברור. לא היה זה מעגל, אולם הוא היה כמעט עגול. אם היה אירגון כלשהו, הרי היה טמון בעובדה שכל אחד נמצא בערך באותו מרחק מכל אחד אחר. כלבי־הרועים הגרמניים והשטלאנדית היו שם בחוץ, וישבו על העשב הקריר כשפניהם מול קבוצת האנשים. אוזניהם היו זקופות, אך הם לא נעו.

התחלתי לגשת לאנשים. הפסקתי כשנעשיתי מודע לריכוז. הם נגעו זה בזה, אך ידיהם לא נעו. אנשים אלו נעו תמיד, והדממה שבראייתם ניצבים ללא־ניע החרישתני.

צפיתי בהם לפחות שעה. ישבתי עם הכלבים וגירדתי מאחורי אוזניהם. הם לחכו אותי, כדרכם של כלבים כשהם מעריכים זאת, אולם תשומת ליבם המלאה הופנתה לקבוצה.

בהדרגה הבינותי כי הקבוצה נעה. התנועה היתה איטית מאוד. רק צעד פה וצעד שם על־פני דקות רבות. היא התפשטה בדרך כזו שהמרחק בין הפרטים נשמר. כמו היקום המתפשט, שבו נעות כל הגלקסיות זו מזו. זרועותיהם היו פשוטות כעת; הם נגעו רק בקצות־אצבעותיהם במערך תחרה דמוי־בדולח.

לבסוף נותק המגע כליל. ראיתי את אצבעותיהם מתאמצות לכסות את המרחקים שהיו גדולים מכדי לגשר עליהם. ועדיין התפשטו כמצולע משוכלל. אחד מכלבי־הרועים החל ליבב מעט. חשתי כי השיער על עורפי סומר. קריר כאן, חשבתי.

עצמתי את עיני, מנומנם לפתע.

פקחתין, מזועזע. ואז כפיתי על עצמי לעוצמן. צרצרים צירצרו בדשא מסביב לי.

היה משהו בעלטה מאחורי גלגלי־עיני. חשתי שאם אוכל להפוך את עיני אוכל לראותו בקלות, אך הוא תיעתע בי באופן שלעומתו נדמתה ראיה צידית לקריאת כותרות ראשיות. אם היה אי־פעם דבר מה אשר קשה ללוכדו, ועל אחת כמה וכמה לתארו, זה הדבר. הוא דיגדג בי זמן מה בעוד הכלבים מיבבים בקול, אולם לא יכולתי להבינו. ההקבלה הטובה ביותר שאוכל לחשוב עליה היא התחושה שעיוור אולי מקבל מהשמש ביום מעונן.

פקחתי שוב את עיני.

ורוד עמדה שם לידי. עיניה היו עצומות וקפוצות, והיא כיסתה על אוזניה בידיה. פיה היה פתוח ונע בדומיה. מאחוריה היו כמה מהילדים המבוגרים יותר. כולם נהגו כמוה.

איזו איכות שבלילה השתנתה. האנשים שבקבוצה היו כעת במרחק רגל בערך זה מזה, ולפתע נשבר הדגם. כולם התנודדו לרגע, ואז צחקו באותו רעש מוזר, מודע־למחצה שחירשים משתמשים בו לשם צחוק. הם נפלו על הדשא ואחזו בכרסיהם, התגוללו והתגלגלו ושאגו.

ורוד צחקה גם היא. להפתעתי, אף אני כן. צחקתי עד שחשתי כאב בפני ובצלעותי, כשם שאני זוכר שעשיתי לעיתים לאחר שעישנתי עשב.

וזו היתה * * – –י*ה.

אני יכול לראות שנתתי רק מבט שיטחי על קלר. ועלי לדון בכמה עניינים, לבל אפתח פתח לרשמים מוטעים.

בגדים, דרך משל, רובם לבשו משהו רוב הזמן. ורוד היתה היחידה שעשתה רושם כי היא מתנגדת להם מטבעה. מעולם לא לבשה דבר. איש לא לבש דבר שהייתי מכנה זוג מכנסים. הבגדים היו רופפים; גלימות, חולצות, שמלות, צעיפים, וכיוצא בהם. גברים רבים לבשו דברים שניתן לכנותם מלבושי נשים. הם היו פשוט נוחים יותר. רובם היו בלויים. לרוב היו עשויים משי או קטיפה או משהו אחר שמגעו נעים. הקלרית ההטפסית היתה לובשת גלימת משי יפנית, שעליה דרקונים רקמת־יד, וחורים גדולים רבים וחוטים פרומים וכתמי תה ועגבניות מכסים את כולה בעודה מבוססת בדיר־החזירים עם דלי מי־שופכין. רוחצים אותה בסוף היום ולא דואגים לכך שהצבעים ידהו.

כמדומני שאף הומוסקסואליות לא הזכרתי. ניתן לזקוף לחובתה של התנאתי המוקדמת ששני קשרי העמוקים ביותר בקלר היו עם נשים: ורוד וצלקת. לא אמרתי על כך ולא כלום פשוט משום שאינני יודע כיצד להציג זאת. דיברתי עם נשים וגברים כאחד, באותם תנאים. למרבית הפתיעה כמעט שלא התקשיתי לגלות חיבה כלפי גברים. איני יכול לחשוב על הקלרים כעל ביסקסואלים, למרות שמבחינה קלינית כך היו. היה זה עמוק בהרבה מזה. הם לא יכלו אפילו להכיר מושג כה מרעיל כטאבו הומוסקסואלי. היה זה אחד הדברים הראשונים שלמדו. מי ששם פדות בין סקסואליות להטרוסקסואליות, מנתק את עצמו מתקשורת – תקשורת מלאה – עם מחצית הגזע האנושי. הם היו פאנסקסואלים; הם לא יכלו להפריד מין משארית חייהם. אפילו לא היתה להם מלה בקצרנות המיתרגמת ישירות לאנגלית כמין. היו להם מלים לזכר ולנקבה בואריאציות אין־ספור ומלים לחויה הפיזית לסוגיה ודרגותיה, שאי אפשר היה להביען באנגלית, אך כל אותן מלים כללו גם חלקים אחרים של עולם החויה, ואף אחד מהם לא תחם את מה שאנו מכנים מין לגומחה חבויה משלו.

ישנה שאלה נוספת שלא עניתי עליה. יש לענות עליה, משום שאני עצמי תהיתי עליה כשהגעתי לראשונה. זו השאלה באשר לנחיצותה של הקומונה מלכתחילה. האם באמת היתה זו הדרך ההכרחית? האם לא היה מוטב להם שיסתגלו לדרכי החיים שלנו?

לא הכל היה אידיאל שליו. כבר דיברתי על הפלישה והאונס. הדבר היה יכול לקרות שוב, במיוחד אילו התחילו הקבוצות המשוטטות מסביב לערים לשוטט באמת. קבוצת סיור של אופנוענים היתה יכולה למחותם מעל פני האדמה תוך לילה. ולהתעצמויות החוקיות לא היה קץ. בערך פעם בשנה עטו העובדים הסוציאליים על קלר וניסו לגזול מהם את ילדיהם. הם הותקפו בכל דרך אפשרית, החל מניצול לרעה של ילדים וכלה בתרומה לעבריינות… עד כה לא עלה חפצם בידיהם, אולם היה זה בגדר אפשרות.

ולאחר ככלות הכול, יש בשוק מכשירים מתוחכמים המאפשרים לאדם חירש ועיוור לראות ולשמוע מעט.

פעם פגשתי אישה עיוורת־חירשת שחיה בברקלי. אני נותן את קולי לקלר.

ובאשר למכונות אלו…

בספריה בקלר יש מכונת ראיה. היא משתמשת במצלמת טלויזיה ומחשב כדי להרטיט סדרות צפופות של חודי מתכת. המשתמש בה יכול לחוש בתמונה נעה של מה שהמצלמה מכוונת אליו, יהיה אשר יהיה, היא קטנה וקלה, מותאמת לנשיאה כשהדוקרן נוגע בגב. היא עולה כשלושים וחמישה אלף דולר.

מצאתיה בפינת הספריה. העברתי אליה את אצבעי ופס נוצץ נותר מאחור עם נשירתה של שכבת האבק העבה.

אנשים אחרים באו והלכו, ונשארו.

לא היו להם מבקרים כה רבים כבמקומות האחרים שהייתי בהם. הם לא היו על הדרך.

איש אחד הופיע בצהרים, הביט על סביבותיו, ועזב ללא הגה. שתי נערות, בורחות בנות־שש־עשרה מקליפורניה, הופיעו לילה אחד. הן התפשטו לארוחת הערב וזועזעו לגלות שאני רואה. ורוד הפחידה אותן עד מוות. ילדות מסכנות אלו עוד היו צריכות לחיות זמן רב לפני שיתקרבו לדרגת התיחכום של ורוד. אבל מצד שני ורוד אולי היתה חשה שלא בנוח בקליפורניה. הן עזבו למחרת, כשהן אינן בטוחות אם השתתפו באורגיה או לאו. כל הנגיעות הללו בלי להגיע לעניין: מוזר מאוד.

היה זוג נחמד מסנטה פֶה שפעל כמעין מתווך בין קלר ועורך־הדין שלהם. היה להם ילד בן תשע שפיטפט ללא־קץ בשפת־יד עם הילדים האחרים. הם הופיעו בערך כל שבוע לסירוגין ונשארו ימים מספר, ספגו את אור־השמש והשתתפו ב’יחדיו' מדי לילה. הם דיברו קצרנות מהוססת והעניקו לי את הכבוד לא לדבר אלי על־פה.

כמה מהאינדיאנים באו מפעם לפעם, במרווחים לא קבועים. התנהגותם היתה שוביניסטית כמעט עד כדי תוקפנות. כל הזמן נשארו לבושים בלווי’ס שלהם ובמגפיהם. אולם ניכר כי רחשו כבוד לאנשים, אם כי חשבום למוזרים. היו להם עסקים עם הקומונה. היו אלו בני הנבאחו שהסיעו במשאיותיהם את התוצרת שהובאה לשער מדי יום ביומו. מכרוה, וזכו לאחוזים. ורוד אמרה שהם הקפידו על היושר בעסקותיהם.

ובערך פעם בשבוע יצאו כל ההורים לשדה ו* * *ו.

השתפרתי יותר ויותר בקצרנות ובשפת־גוף. נעתי במהירות בערך חמישה חודשים, והחורף היה באופק. טרם בחנתי את חפצי, לא חשבתי בכנות מהו שהייתי רוצה לעשות בשארית חיי. נראה שההרגל לתת לעצמי לרחף היה מושרש מדי. הייתי פה ומתוך הרגל לא יכולתי לא להחליט ללכת ולא להתמודד עם הבעיה אילו חפצתי להישאר זמן רב.

ואז קיבלתי דחיפה.

זמן רב חשבתי שהיה לזה קשר כלשהו למצב הכלכלי בחוץ. אנשי קלר היו מודעים לעולם החיצון. הם ידעו כי התבודדות והתעלמות מבעיות שניתן לפוטרן בקלות כאירלבנטיות לגביהם היו נתיב מסוכן. לכן חתמו על ה’ניו יורק טיימס' בברייל ורובם קראוהו. היה להם מכשיר טלויזיה שחובר בערך פעם בחודש. הילדים היו צופים בו ומתרגמים להוריהם.

וכך ידעתי כי האי־שפל נע לאיטו למערבולת אינפלציונית נורמלית יותר. עבודות נפתחו, הכסף שב וזרם. כששוב מצאתי את עצמי בחוץ זמן קצר לאחר מכן, חשבתי כי זאת הסיבה.

הסיבה האמיתית היתה סבוכה יותר. היה לה קשר עם קילוף מעטה הבצל של הקצרנות וגילויו של מעטה אחר מתחתיו.

למדתי שפת־יד בכמה שיעורים קלים. אז נעשיתי מודע לקצרנות ולשפת־גוף ועד כמה יהיה קשה יותר ללומדן. במשך חמישה חודשים של התעמקות מתמדת שהיא הדרך היחידה ללמוד שפה, הגעתי לדרגה המקבילה לזו של בן־חמש או שש בקצרנות. ידעתי כי אני יכול לשלוט בה, אם אך תינתן לי שהות. שפת־גוף היתה עניין אחר. אי אפשר למדוד התקדמות בקלות שכזו בשפת־גוף. היתה זו שפה חמקמקה ואישית לעילא שהתפתחה בהתאם לאישיות, לזמן, למצב־הרוח. אך למדתי.

ואז התוודעתי ל’מגע'. זה התיאור הטוב ביותר שאני יכול להעניק לו בשם־עצם יחיד וחופשי באנגלית. הכינוי שהם העניקו לשפת שלב־רביעי זו השתנה מיום ליום, כפי שאנסה להסביר.

לראשונה התוודעתי אליו כאשר ניסיתי לפגוש את ג’נט ריילי. כעת ידעתי את כל תולדות הווצרותה של קלר, ולא יכולתי למוצאה באף מקום. היכרתי את כולם בשמות כגון צלקת, ו’זו־ששינה־הקידמית־חסרה', ו’האיש־מתולתל־השיער'. אלו היו שמות בקצרנות שאני עצמי הענקתי להם, וכולם קיבלום ללא שאלה. הם נטשו את שמותיהם החיצוניים בתוך הקומונה. לא היתה להם כל משמעות לגביהם; הם לא אמרו מאומה ולא תיארו מאומה.

מלכתחילה חשבתי כי שליטתי בלתי־מושלמת בקצרנות היא שמנעה בעדי מלשאול את השאלה הנכונה באשר לג’נט ריילי. ואז ראיתי כי הם אינם מספרים לי בכוונה תחילה. הבנתי מדוע, ואישרתי, ושוב לא חשבתי על כך. השם ג’נט ריילי תיאר מה היתה בחוץ, ואחד התנאים שהציבה מלכתחילה לקידום העניין כולו היה שלא תהיה מיוחדת בפנים כלל. היא נסוגה לתוך הקבוצה ונעלמה. היא לא רצתה להימצא. בסדר.

אולם חקירת השאלה הרגשתי שלכל־אחד מחברי הקבוצה לא היה כל שם ספציפי. זאת אומרת, לוורוד, דרך משל, היו לא פחות ממאה וחמישים שמות. אחד מכל־אחד מחברי הקבוצה. כל־אחד מהם היה שם הקשרי שסיפר את סיפור יחסיה של ורוד עם אותו אדם מסוים. שמות התואר־הגופניים הפשוטים שלי התקבלו כשמות שילד עשוי להעניק לאנשים. הילדים טרם למדו לחדור מתחת לשיכבה החיצונית ולהשתמש בשמות שסיפרו על עצמם, חייהם, ויחסיהם לאחרים.

מה שהיה מבלבל אף יותר, השמות השתנו מיום ליום. היה זה המבט החטוף הראשון שקיבלתי מהמגע, והוא הפחידני. היה זה עניין של פרמוטאציות. רק פיתוחה הראשוני הפשוט של הבעיה הראה כי לא פחות משלושה־עשר אלף שמות היו בשימוש, והם לא נשארו בשקט כדי שאוכל לשנן אותם. כאשר דיברה אלי ורוד על ‘הקירח’, דרך משל, היתה משתמשת בשם ה’מגע' שלה לגביו, ששונה בעקבות העובדה כי היא מדברת אלי, ולא אל ‘האיש־הקטן־והגוץ’.

ואז נפתחה מתחתי התהום של מה שהחמצתי עד כה, ולפתע נעתקה נשימתי מפחד גבהים.

‘המגע’ היה דרך דיבורם זה לזה. היתה זו תערובת לא־תיאמן של כל שלושת האופנים שלמדתי, וממהותו היה כי מעולם לא נשאר בעינו. יכולתי להקשיב להם כשדיברו איתי קצרנות, שהיא הבסיס האמיתי ל’מגע', ולהיות מודע לשמץ מזרמי ה’מגע' ששטפו ממש מתחת לפני השטח.

היתה זו שפה של המצאת שפות. כל אחד דיבר בדיאלקט מיוחד משלו משום שכל אחד דיבר בכלי מיוחד משלו: גוף שונה ומערכת חויות חיים. הכל שינה אותו. הוא לא נותר בעינו כלל.

הם היו יושבים ב’יחדיו' וממציאים מערך שלם של תגובות ‘מגע’ בלילה; אידיומטי, אישי, עירום כליל בישרותו. והם השתמשו בו אך כנדבך בניה לשפת הליל הבא.

לא הייתי בטוח שברצוני להיות עירום עד כדי כך. לאחרונה התבוננתי מעט בעצמי פנימה ולא הייתי מרוצה במה שגיליתי. ההבנה כי כל אחד מהם ידע על כך יותר ממני משום שגופי הכן סיפר מה שלא רצתה דעתי הנפחדת לגלות היתה מהממת. הייתי עירום תחת זרקור ב’קארנגי הול', וכל סיוטי הַבְּלִי־מכנסים שהיו לי מעולם הגיחו לרודפני. העובדה כי כולם אהבוני על אף כל מומי לפתע לא היה בה די. רציתי להתכרבל בארון חשוך עם האני המוּלד שלי ולהניח לו להירקב.

הייתי עשוי להתגבר על פחד זה. אין ספק שורוד ניסתה לסייע בידי. היא אמרה לי שזה יכאב רק זמן מה, שבמהרה אתרגל לחיות את חיי כשרגשותי האפלים ביותר חרוטים באש על מצחי. היא אמרה גם ש’המגע' אינו כה קשה כשם שהוא נראה בראשונה. לאחר שאדע כהלכה קצרנות ושפת־גוף, ישטוף ה’מגע' מאליו כשם שהעסיס עולה בעץ. לא יהיה אפשר למנוע זאת, וזה יקרה לי ללא מאמץ רב בכלל. כמעט האמנתי לה. אך היא בגדה בעצמה. לא לא, לא. לא זאת, אולם הדברים שבה שנגעו ל* * י*ה שיכנעו אותי שאם אעבור זאת רק אחבוט את ראשי חזק יותר כנגד השלב הבא במעלה הסולם.

* * *

כעת היתה לי הגדרה מעט טובה יותר. לא כזו שאוכל לתרגם בקלות לאנגלית, ואפילו ניסיון זה רק יגלה את המושג המעורפל שהיה לי ממנו.

“זוהי צורת נגיעה”, אמרה ורוד, וגופה נע כמטורף בניסיון להגיע אלי במושגה שלה חסר־השלימות על טיבו, שבורותי כבלתהו. גופה הכחיש את האמת שבהגדרת הקצרנות שלה, ובו בזמן הודה בפני כי היא עצמה אינה יודעת מהן.

“זו המתת שבעזרתה יכול האדם להתפשט מן הדממה והעלטה הנצחיים אל משהו אחר.” ושוב הכחיש זאת גופה. היא היכתה על הרצפה בהתמרמרות.

“זו התכונה הנובעת מההימצאות התמידית בדממה ובעלטה, מהנגיעה באחרים. כל שידוע לי בבירור הוא שהראיה והשמיעה לא מאפשרים או מאפילים עליה. אני יכולה להעטות על עצמי דממה ועלטה ככל האפשר ולהיות מודעת לשוליה, אך האוריינטציה החזותית של הדעת ממשיכה. הדלת נעולה בפני, ובפני כל הילדים.” הפועל שלה ‘לגעת’ בחלק הראשון היה מזיגה על־דרך ה’מגע', מזיגה שהגיעה אחור לכל זיכרונותיה עלי ועל מה שסיפרתי לה על חויותי. היא רימזה והעירה ריחן ומגען של פטריות שבורות באדמה הרכה שמתחת לאסם עם הגבוהה־ירוקת־העין, (זו שלימדתני להכיר במהותו של עצם.) הוא כלל גם התייחסויות לשפת־גופנו בעוד אני חודר למחשכיה הלחים, והדין־וחשבון השוטף שמסרה לי על איך זה לקבלני לתוכה. כל זאת במלה אחת.

הירהרתי בכך נוגות זמן ממושך. מה היה הטעם היה הטעם לשאת ולסבול את מרומי ה’מגע', רק כדי להגיע לדרגת עיוורונה המתוסכל של ורוד? מה היה הדבר שלא פסק לדחותני מהמקום היחיד בחיי שבו הייתי מאושר מכל?

דבר אחד היתה ההבנה, שהגיעה במאוחר למדי, ואשר ניתן לסכמה כ"מה לכל הרוחות אני עושה כאן?" השאלה שהיתה צריכה לענות על שאלה זו היתה "מה לכל הרוחות אעשה אם אעזוב?''

הייתי המבקר האחד והיחיד מזה שבע שנים שנשאר בקלר יותר מימים ספורים. הירהרתי בכך. לא הייתי חזק דיי או בטוח דיי בהערכת עצמי כדי לראות זאת אלא כפגם בי לא באותם אחרים. ברור שהיה קל מדי להשביע את רצוני, שהייתי שאנן מכדי לראות את הפגמים שראו אותם אחרים.

לא היו אלו מן ההכרח פגמים בבני קלר או במערכתם. לא. אהבתי אותם וכיבדתים יתר על המידה מכפי שאחשוב כך. מה שעשו כאן התקרב ללא ספק יותר משהצליח אי־מי אי־פעם בעולם חסר־שלימות זה לאורח־חיים שפוי והגיוני, ללא לוחמה ועם מזער של פוליטיקה. בסופו של דבר, שני הדינוזאורים העתיקים הללו הם הדרכים היחידות שגילו בני־האדם להיות חיות חברתיות. כן, אני אכן רואה מלחמה כדרך לחיות עם אחר, בכך שכופים עליו את התנאים בדרך כה בוטה עד כי לא נותר לו אלא להיכנע לעול, למות, או לשפוך את מוחו של היריב. ואם זה הינו פתרון למשהו, מוטב לי לחיות ללא פתרונות כלל. הפוליטיקה אינה טובה מזה בהרבה. הדבר היחיד שעומד לזכותה הוא שמפעם לפעם היא מצליחה להחליף משפטים ולא אגרופים.

קלר היתה אורגניזם. היתה זו דרך התייחסות חדשה, ונראה כי פעלה. אינני ממליץ עליה כעל פתרון לבעיות העולם. ייתכן שהיא מסוגלת לפעול רק בקבוצה שלה אינטרס־עצמי משותף מאחד ונדיר כחירשות ועיוורון. אינני יכול לחשוב על קבוצה אחרת שתלות הדדית כזו שוררת בצרכיה.

תאי האורגניזם שיתפו פעולה להפליא. האורגניזם היה חזק, משגשג, והיו לו כל התכונות שאי־פעם שמעתי עליהן כמגדירות חיים למעט היכולת להתרבות. ייתכן שזה היה הפגם הגורלי שבו, אם היה בכלל כזה. ודאי שראיתי זרעים כלשהם מתפתחים בילדים.

עוצמתו של האורגניזם היתה בתקשורת. אין דרך לעקוף זאת. ללא מנגנון התקשורת המפורט שאי־אפשר־לזייפו שהוטבע בקלר, היתה מאכלת את עצמה בקטנוניות, קנאה, רכושנות, ותריסר חסרונות אנושיים ‘מולדים’ אחרים.

ה’יחדיו' הלילי היה בסיסו של האורגניזם. כאן, מאחרי הסעודה ועד הזמן לישון, דיברו הכל בשפה שלא היתה מסוגלת לדבר־שקר. אם התבשלה בעיה, היתה מציגה את עצמה ונפתרת כמעט אוטומטית. קנאה? טינה? איזו עוולה קטנה ומתמגלת שמישהו מטפח? אי אפשר היה להסתירם ב’יחדיו', ובמהרה התקבצו הכל מסביב והרחיקו את החולי באהבתם. התהליך דמה להתקבצותן של כדוריות־דם לבנות מסביב לתא חולה, לא כדי להשמידו, אלא כדי לרפאו. נדמה שלא היתה שום בעיה שאי אפשר לפתרה אם טופלה די מוקדם, ובעזרת ה’מגע' ידעו על כך שכניו של האיש עוד לפניו וכבר טרחו ליישר את העקוב, לרפא את הפצע, ולגרום לתחושה טובה יותר כדי שיוכל לצחוק על כך. היה צחוק רב ב’יחדיו'.

חשבתי שזמן־מה חשתי רכושנות כלפי ורוד. אני יודע שכך הרגשתי מעט לראשונה. ורוד היתה ידידתי המיוחדת, זו שעזרה לי כבר מההתחלה. שבמשך ימים מספר היתה היחידה שיכולתי לדבר עימה. היו אלו ידיה שלימדוני שפת־יד, לגמרי בעצמה. אני יודע שחשתי בזיע של טריטוריאליות כאשר שכבה לראשונה בחיקי וגבר אחר התעלס איתה באהבים. אך אם היה איזה אות שהקלרים היו מיומנים בקריאתו, היה זה אות זה. הוא פשט כפעמון אזעקה בוורוד, בגבר, ובנשים ובגברים שמסביב לי. הם הרגיעו אותי, ליטפוני, אמרו לי בכל שפה שזה בסדר, ולא להרגיש בושה. ואז החל הגבר המדובר לאהוב אותי. לא ורוד, אלא הגבר. אנתרופולוג תצפיתי היה מקבל מזה נושא לתיזה שלימה. האם ראיתם את הסרטים על התנהגותם החברתית של הבבונים? גם כלבים עושים זאת; זכרים רבים עושים זאת בין היונקים. כשזכרים מסתבכים במאבקי שלטון יכול החלש יותר להפיג את התוקפנות אם ייכנע בהפניית זנב. מעולם לא שככו רגשותי במהירות כזו כבשעה שבה ויתר הגבר על המושא להתנצחות בין רצונותינו – ורוד – והפנה את תשומת ליבו אלי. מה יכולתי לעשות? יכולתי לצחוק, ובמהרה צחקנו כולנו וזה היה סופה של הטריטוריאליות.

זו מהות פתרונם של תושבי קלר לרוב בעיות ‘הטבע האנושי’. מעין אמנות מלחמה מזרחית: המותקף נכנע, מתגלגל עם המהלומה עד שתוקפו נופל על עכוזו מעוצמת התקיפה. הוא עושה כך עד שהתוקף רואה כי המהלומה הראשונית לא היתה שווה במאמץ, שהיה זה מעשה אווילי למדי לעשותו כשאין מתנגדים לו. מהר מאוד שוב אינו טרזן מלך הקופים אלא צ’ארלי צ’פלין, והוא צוחק.

כך שלא גרמו לכך ורוד וגופה הנחמד והבנָתי כי לעולם לא תהיה שלי לנעול אותה במערתי ולהגן עליה בעצם־ירך מכורסמת. אילו התעקשתי להישאר באותו הלוך־רוח היתה מוצאת אותי למושך בערך כמו עלוקה אמזונית, והיה זה מעודד מאוד להפריך את הביהביוריסטים ולהתגבר על כך.

וכך חזרתי לאותם אנשים שביקרו ועזבו, ומה ראו שלא ראיתי אני? ובכן, היה דבר־מה מאוים מאוד. לא הייתי חלק מהאורגניזם, ולא משנה עד כמה היה האורגניזם חביב אלי. ואף לא היו לי כל תקוות להיות אי־פעם לחלק. ורוד אמרה זאת כבר בשבוע הראשון. היא עצמה חשה זאת בהדרגה פחותה יותר. היא לא יכלה ל* *+**. עובדה זו לא היה בה כדי להרחיקה מקלר; היא אמרה לי זאת פעמים רבות בקצרנות ואישרה זאת בשפת־גוף. אילו עזבתי, היה זה בלעדיה. כשניסתי לעמוד מן הצד ולהתבונן בכך, חשתי אומלל למדי. מה אני מנסה לעשות, מכל מקום? האם היתה מטרתי בחיים באמת להיות לחלק מקומונת עיוורים־חירשים? הייתי כה מדוכדך באותו זמן עד כי ממש ראיתי בזאת טעם לפגם, למרות כל העדויות לַהפך. עלי להיות בחוץ בעולם האמיתי, במקום שבו חיים האנשים האמיתיים, ולא נכים מוזרים אלו.

נסוגותי ממחשבה זו מהר מאוד. לא יצאתי לגמרי מדעתי, רק הייתי סהרורי קצת. אנשים אלו היו הידידים הטובים ביותר שהיו לי אי־פעם, אולי היחידים. היותי נבוך דיי לחשוב כך אפילו לשניה הדאיג אותי יותר מכול. ייתכן שהוא אשר דחפני לבסוף להחלטה. חזיתי עתיד של התפכחות גוברת ותקוות נכזבות. אם לא אהיה מוכן לוותר על עיני ואוזני, תמיד אהיה בחוץ. אני אהיה העיוור והחירש. אני אהיה המוזר. לא רציתי להיות מוזר.

הם ידעו שהחלטתי לעזוב עוד לפני שידעתי אני. כמה הימים האחרונים שלי הפכו לאמירת־שלום מתמשכת, ופרידה אוהבת נחקקה בכל מלה שנגעה בי. לא הייתי עצוב באמת, ואף הם לא. זה היה נחמד, ככל מה שעשו. הם אמרו שלום בדיוק בתערובת הנכונה של געגועים והחיים־חייבים־להימשך, ולהתמשש.

המודעות ל’מגע' ניקרה בשולי דעתי. זה לא היה גרוע כל־כך, ממש כשם שאמרה ורוד. תוך שנה או שנתיים הייתי יכול לשלוט בזה. אולם כבר קבעתי את דרכי. שבתי למסלול־חיי שבו הילכתי זמן כה רב. מדוע זה לאחר שהחלטתי מה עלי לעשות, אני ירא לבחון־מחדש את החלטתי? אולי משום שההחלטה המקורית עלתה לי כה הרבה עד שלא רציתי לעבור זאת שנית.

יצאתי בשקט בלילה לכיוון דרך־המלך וקליפורניה. הם היו בחוץ, בשדות, ושוב עמדו באותו מעגל. קצות־אצבעותיהם היו מרוחקים יותר מאי־פעם. הכלבים והילדים התגודדו מסביב לשולים כקבצנים במשתה. קשה לומר מי נראה רעב יותר אך נדהם יותר.

החויות בקלר לא חלפו עלי מבלי לטבוע בי את רישומן. לא יכולתי לחיות כמקודם, זמן־מה חשבתי שלא אוכל לחיות כלל, אך חייתי. הייתי מורגל מדי לחיים מכדי לנקוט את הצעד ההחלטי ולשים קץ לחיי. יכולתי לחכות. החיים כבר הביאו לי דבר נעים אחד; אולי יביאו לי אחר.

הייתי סופר. גיליתי כי ניחנתי עתה במתת גדולה יותר לתקשורת מאשר קודם. או אולי היתה לי כעת לראשונה. בכל אופן, כתיבתי עלתה בידי ואני מכרתי. כתבתי מה שרציתי לכתוב ולא פחדתי פן ארעב. קיבלתי את הדברים בבואם.

התגברתי על האי־שפל של 97', כאשר הגיעה האבטלה לעשרים אחוזים והממשל שוב התעלם ממנה כירידה ארעית. היא עלתה בסופו של דבר, ושיעור חסרי־התעסוקה נותר מעט גבוה יותר משהיה בפעם הקודמת ובפעם שקדמה לקודמת. נוצרו עוד מיליון אנשים חסרי־תועלת שלא היה להם מה לעשות אלא לשוטט ברחובות ולחפש קטטות, הריסת מכוניות, התקפות לב, רציחות, יריות, הצתות, הפצצות ומהומות: תיאטרון הרחוב שופע־ההמצאות, שאינו תם. מעולם לא היה משעמם.

לא הפכתי לעשיר, אולם בדרך כלל היה לי נוח. זוהי מחלה חברתית, מסימניה היא היכולת להתעלם כאשר החברה שותתת מוגלה ויתושים רדיואקטיביים מאכלים את מוחה. היתה לי דירה נחמדה במארין קאנטרי, מחוץ לטווח ראייתם של מקלעי הצריחים. היתה לי מכונית, בתקופה שאלו החלו להיות מותרות.

הגעתי למסקנה כי חיי לא נועדו להיות כל מה שרציתי שיהיו. כולנו עושים פשרה זו או אחרת, טענתי; ומי שציפיותיו גבוהות מדי, חזקה עליו שיתאכזב. אומנם עלה בדעתי כי מה שהסתפקתי בו רחוק מ’גבוה', אך לא ידעתי כיצד לפתור זאת. עשיתי זאת בתערובת של ציניות ואופטימיות שהיתה לכאורה התערובת הנכונה לגבי. המשכתי בפעילות מכל מקום.

אפילו הגעתי ליפן, כפי שהתכוונתי מלכתחילה.

לא מצאתי עם מי לחלוק את חיי. לשם כך היתה רק ורוד, ורוד ומשפחתה, והפריד בינינו זרם שאותו לא העזתי לחצות. אפילו לא העזתי לחשוב עליה יותר מדי. זה היה מסוכן לאיזוני. חייתי עם זה ואמרתי לעצמי שכזה אני. בודד.

השנים התגלגלו להן כטרקטור זחלילי בדכאו, עד ליום שלפני האחרון של האלף.

סאן פראנסיסקו ערכה חגיגה גדולה לכבוד שנת 2000. מי שם יריקה על זה שהעיר מתפרקת, שהציביליזציה מתפוררת מהיסטריה? בואו נעשה חגיגה!

עמדתי על סכר שער הזהב ביום האחרון של 1999. השמש שקעה באוקיינוס השקט על יפן, שהתברר כי אינה מיוחדת כלל אלא מרובעת ועשויה קוביות נוסח ניו־סאמוראי. מאחורי התחרו הפצצותיהם הראשונות של הזיקוקין העליזים למראית־עין בזוהר הבניינים הבוערים שבו חגגו הנכים החברתיים והכלכליים בדרכם שלהם. הכרך רעד תחת מועקת האומללות, והיה קרוב להחליק לאורך קוויו המשוננים של השבר התת־קליפתי של סן אנדריאס. בדעתי צילצלו פצצות אטומיות במסילותן, נכונות לנטוע פטריות לאחר שננצל עד תום את האפשרויות האחרות.

חשבתי על ורוד.

מצאתי את עצמי מאיץ דרך מדבר נבאדה, מזיע, לופת את ההגה. קראתי בקול אך ללא צליל, כשם שלמדתי לעשות בקלר. האם השיבה אפשרית?

הקפצתי את המכונית העירונית מעל למהמורות בדרך העפר. המכונית התפרקה לגורמים. היא לא נבנתה למסע כגון זה. השמים החלו להתבהר במזרח. היה זה השחר של אלף חדש. העמקתי ללחוץ על דוושת הדלק והמכונית כירכרה בפראות. לא היה לי אכפת. לא עמדתי לנהוג חזרה באותה דרך, לעולם לא. כך או אחרת, הייתי כאן כדי להישאר.

הגעתי לחומה והתייפחתי מהקלה. מאה הקילומטרים האחרונים היו סיוט שבו תהיתי אם היה זה חלום. נגעתי במציאות הקרה של החומה והיא הרגיעתני. שלג קל נשר על הכל, אפור בשחר המוקדם.

ראיתים במרחק. כולם בחוץ, בשדה שבו השארתי אותם. לא, טעות היתה בידי. היו אלו רק הילדים. מדוע נראו כה רבים לראשונה? ורוד היתה שם. הכרתיה מייד, למרות שמעולם לא ראיתי אותה בבגדי חורף. היא היתה גבוהה יותר, מלאה יותר. כעת כבר היתה ודאי בת תשע־עשרה. ילד קטן שיחק בשלג לרגליה, והיא חיבקה עולל בזרועותיה. ניגשתי אליה ודיברתי אל ידה.

היא פנתה אלי, פניה קרנו בברכה, עיניה בהו בדרך שמעולם לא ראיתי קודם. ידיה ריפרפו עלי ועיניה לא נעו.

“אני נוגעת בך, אני מקדמת אותך בברכה”, אמרו ידיה. “הלואי שיכולת להיות כאן אך לפני רגעים ספורים. מדוע הלכת לך, יקירי? מדוע נשארת במרחקים זמן כה רב?” עיניה היו אבנים בראשה. היא היתה עיוורת. היא היתה חירשת.

וכך כל הילדים. לא, ילדה של ורוד שישב לרגליי הרים אלי את מבטו בחיוך.

“איפה כולם?” שאלתי כששבה אלי נשימתי. “צלקת? הקירח? ירוקת־העין? ומה קרה? מה קרה לך?” התנודדתי על גבול התקף לב או התמוטטות עצבים או משהו. חשתי כי המציאות שלי נתונה בסכנת היעלמות.

“הם אינם,” אמרה. המלה השלתה אותי, אולם ההקשר איחדה עם ה'מארי סלסט' ורוונווק, וירג’יניה. מסובכת הדרך שבה השתמשה במילה אינם. היה זה כמשהו שכבר אמרה קודם: לא־מושג, מקור לתיסכול מעין זה ששילח אותי במרוצה מקלר. אולם כעת סיפרה מילתה על דבר־מה שטרם היה שלה, אולם היה בטווח הישגה. לא היתה בה כל עצבות.

“אינם?”

“כן. אינני יודעת היכן הם. הם מאושרים. הם * * *ו. זה היה נפלא. יכולנו לגעת רק בחלק מזה.”

חשתי כי לבי פועם לצלילי הרכבת האחרונה היוצאת מהתחנה. רגלי הלמו לאורך הכבלים עם היעלמה לתוך הערפל. היכן גדודי האתמול? עדיין לא שמעתי על אגדה שבה ניתן לשוב לארץ הפלאות. אתה מתעורר מגלה שהסיכוי נעלם. אתה השלכת אותו מעל פניך. שוטה! מקבלים רק סיכוי אחד, זה המוסר־השכל, לא כן?

ידיה של ורוד צחקו לאורך פני.

“אחוז באותו חלק־ממני־המדבר־פה־אל־פטמה,” אמרה ומסרה לי את בתה התינוקת. “אתן לך מתנה”.

היא הושיטה את ידה ונגעה בקלילות באוזני באצבעותיה הקרות. שאון הרוח נאטם, ולאחר שנסוגו ידיה לא שב עוד לעולם. היא נגעה בעיני אטמה את כל האור, ולא ראיתי עוד.

אנו חיים בדממה ובעלטה המבורכות.

"כמה טוב לצאת שוב החוצה. בקושי אפשר לפגוש מישהו במשך תקופת־קרח."