כמו בהרבה תחומים אחרים שולט גם בתחום המד"ב חוק המטוטלת: אם המסורת מודה ביותר מאפשרות אחת של פעולה, תהיה התחלפות עונתית בין האלטרנטיבות. האלטרנטיבות נקבעו לגבי המד"ב עוד מראשיתו. מצד אחד ז’ול וורן בעל המדע־הבדיוני, או ליתר דיוק, הבדיון המדעי, עם מלוא הדגש על ‘מדעי’, ומצד שני ה.ג'. וולס, שעשה את המדע קרדום לחפור בו אוטופיות וספקולציות פילוסופיות וחברתיות. עוד זכור אותו ויכוח מר בין ז’ול וורן המרוגז לחסידיו של וולס בסוף המאה שעברה: וולס כתב באותה תקופה את מה שהוא כינה ‘פנטסיות ספקולטיביות’ – סידרה מזהירה של ספרים שבכל אחד מהם תקף בעיה חברתית, מאלה שעניינו אותו גם בכתיבתו ‘היותר רצינית’ (שאגב גם בה נימהלו לעתים יסודות מד"ביים טהורים). ‘מזון האלים’ דן ביחס של קינאה ואי־סובלנות קטנוניים שבני אדם ממוצעים, האזרחים הטובים למיניהם, מוכרחים לגלות כלפי ענקי הרוח, שכאן הופיעו במסווה של ענקי הגוף. סיפורו המפורסם ‘בארץ הסומים’ דיבר, במסווה דק של אלגוריה מד"בית, על אי־סובלנות חברתית כלפי כל מה שהוא שונה ממך: הנורמה בארץ הסומים אינה מאפשרת לאדם פקוח עינים, אף שמבחינה ‘אובייקטיבית’ (האם ישנה כזו בנמצא?) יש לו יתרון ברור על פניהם, אלא להיחשב נכה שיש להביא לו תקנה על ידי ניתוח. מה שהרגיז את ז’ול וורן לא היה הביקורת החברתית, ואפילו השימוש בחומרי מד"ב למטרות אחרות, אלגוריות, סאטיריות, או פילוסופיות, אלא העובדה שוולס לא ‘נהג כבוד’ בחומרים אלו. כשוולס שולח את אנשיו אל הירח, אין הוא טורח כלל להרהר בסוגיות הבאליסטיקה, או להמציא איזה מתקן קביל מבחינה מדעית, אלא ממציא, ישר מן השרוול ובלא יגיעת מוחין רבה, ‘קאבוריט’ – חומר המאפשר לכלי טיס כבד ומגושם לבטל את כח המשיכה ולהעפיל בלא כל קושי נוסף אל הירח. המצאה מעין זו העלתה את לחץ דמו של הצרפתי חם המזג, שראה כאן פגיעה שאין לה כפרה במה שהוא ראה כמושכל ראשון של כתיבה מד"בית: לציית לחוקי הטבע הקיימים עתה, ולחרוג מהם רק בכיוון אקסטראפולטיבי. במלים אחרות: הופעת המדע בעתיד צריכה להיות המשך רצוף של הופעתו עתה; ההתפתחות צריכה להיות ליניארית, אין מקום לדבר על ‘מוטציות’ מדעיות, ולא כל שכן להתעסק בפנטסיות במסווה של מדע. לכן ז’ול וורן ‘ממציא’ את הצוללת, הטנק, המטוס וכיו"ב, והוא שולח את אנשיו לירח בטיל, או ליתר דיוק פגז חלול הנורה מתוך תותח בעל מימדי ענק. אמנם ‘המצאה’ זו הוקעה כמגוחכת למדי בהתחשב בבליסטיקה החדשה, אך לפחות לא היתה כאן סתירה גלויה לחוקי הטבע שהיו מקובלים בימיו, והוא לא גלש לפנטסיה. אמנם הוא לא עשה דין צדק עם וולס, שכשרצה היה בעל כוח המצאה ‘מדעי’ לא נופל משל וורן (דווקא וולס היה בעל השכלה מדעית), כשניבא למשל את צורת ‘המלחמה באוויר’, ובמידה מסוימת אפילו את ניצולו המלחמתי של כוח האטום. אלא שוולס לא היה מעוניין בכך; בשתי דמויות אלה מתפלג התחום בצורה די ברורה לשתי חטיבות – זו שמתכוונת אל אקסטראפולציות ליניאריות מתוך המצב הקיים, הרואה את השאר כטפל למטרה זו, וההפוכה – שרואה ב’ניבוי מדעי' רק מכשיר שרת לתכליות אחרות. שני הגורמים קיימים תמיד – גם אצל וולס יש ‘מדע’, אנא שימו לב לזה! גם וולס אינו עוסק בפנטסיה אלא במד"ב. אין הוא שולח את אנשיו לירח באמצעות מעשה כישוף, אלא ע"י ‘המצאה’ מדעית. רק שהוא בניגוד לוורן לא טרח להסביר את המצאתו ולפרט את מנגנוניה המדעיים. הפרופורציה אם כך היא של אמצעי ומטרה: מצד אחד ישנו מד"ב שמשתמש בחידושי המחר המשוערים כדי להפנות (בדרך כלל) חיצי סאטירה כלפי ההוה, ע"י צורות חיים יותר מחודדות, ומהצד השני ישנו סיפוק בגלילת פרטי דיוקנו של המחר, כשהמגמות האחרות מנוצלות למלא את המסגרת ולא להפך.

כשאנו באים איפוא לחלק את הז’אנר, אנו זקוקים לחלוקה משולשת: המד"ב מצד אחד והפנטסיה (מהסוג של מורקוק, זילזני, אדגר רייס ביראוז וכו') מצד שני. זו חלוקה ראשונה. ומה שחשוב יותר כי אין אנו מתעניינים כאן בשאלת הפנטסיה ויחסה למד"ב מדעי (או ‘קשוח’) ולמד"ב ‘פילוסופי’. ז’ול וורן וה.ג'. וולס יכולים לשמש נציגים טובים של שני מחנות אלו, ואם נציץ בספקטרום יורשיהם במאה השנים האחרונות נמשיך לראות את ההתפלגות בצורה חדה למדי: מצד אחד אולאף סטייפלדון (שאמר על וולס שהוא היה עבורו יותר חיוני משחיוני החמצן לאדם), מצד שני סי. אס. לואיס. מצד אחד היינליין, מצד שני אורסולה לה־גוין. מצד אחד פריסט, מצד שני בליש, וכו' וכו'. איזאק אסימוב, אגב שהנטיה שלו היא בפירוש לצד הראשון, ושאף יצר מגזין מד"ב משלו רק כדי להילחם בנטיה ה’חולנית' לדעתו של פסילת המד"ב ה’קשוח' – נעזר בתחבולות בדוקות של יריביו: הדוגמה המפורסמת היא, כפי שניתן לנחש, ‘המוח הפוזיטרוני’ שהיה מרגיז את וורן לא פחות משהעלה את חמתו ה’קאבוריט' של וולס, ולא פעם מקריב אסימוב מדע כדי להשיג תמונה חברתית. אלא שהוא תמיד משתדל שהתמונה תהיה שיטתית; ועל כן, במקום לעשות אקסטראפולציה בתוך תיאוריה מדעית קיימת, הוא תופס מרובה וממציא מדע חדש שלם: רובוטיקה, פסיכוהיסטוריה וכו'. עכשיו, מה שיש בו כדי לעורר עניין מיוחד הוא כמובן השאלה האם התפלגות זו היא הכרחית; כלומר, האם מי שמכר את נישמתו למדע יוצא, בתוקף הגדרה מתחומו של המין השני, ולהפך. לשם משל – כשהכסלי מחבר את ‘עולם חדש נועז’ המפורסם שלו, האם הוא שייך למחנה הראשון או השני? אף כי וריאציות מטשטשות תמיד את התשובה המיידית נראה שלאחר הרהור תימצא בכל זאת אבחנה חד־משמעית: הכסלי שייך לילדי טיפוחו של וולס, לא של וורן. אמנם הוא ממציא אלף ואחד פרטים הממלאים מסגרת המחר, ובאופן שיטתי גוזר את המסקנות החברתיות, את צורות החיים, העיסוק והשלטון שכרוכות בפיקוח גנטי אוניברסלי, בדיוק כשם שאורוול גזר את ההשלכות בתחומים שונים אל דיקטטורה הנעזרת בהתניה ביהביוריסטית־פאבלובית. אבל שניהם חותרים בברור לאמירה אחת: בחינה פילוסופית של נפש האדם, של יצר השלטון וההתמכרות לשלטון, של אינסטינקט החופש אצל הפרט וכיו"ב. ניתן לומר בפירוש שעבור שניהם הפרטים הטכניים, שהם המעניינים לרוב את קורא המד"ב הרגיל, אינם אלא אמצעים, שעקרונית ניתן היה לוותר עליהם, ושכל הצדקתם בכוחם המיוחד לעורר בעיות אוניברסליות. ובכן – מול אמת־מידה עליונה זו שאלתנו היא, הפעם, מיהו ומהו ג’ון וארלי – האם הוא וולסיאני או וורני? האם הוא כותב מד"ב לשמו או אלגוריה? שאלה זו מעניינת משום שזו אחת הפעמים הנדירות, והמאלפות, שהתשובה אינה קלה, וההבחנה מתערערת. בנקודה זו מתעוררת חשיבותו המיוחדת של וארלי (וכמה דומים לו כגון דוריס פיסרצ’יה) לכתיבה מד"בית, ולא כל שכן לתאוריות על המד"ב והגדרותיו. וארלי הוא מיקרה מיוחד, סינתזה בין וולס וּוורן, נישואים בלתי כשרים אך מוצלחים ביותר בין המד"ב כמדע למד"ב כאלגוריה. העובדה שוארלי כתב בינתיים מעט מאוד, וספרו הגדול היחיד עד כה, ‘קו החרום של אופיוקי’ תורגם לעברית, מאפשרת לקורא העברית לדון על וארלי בכלל ולא על קטע זערער של כתיבתו, כנהוג.

אין ספק שמצד אחד וארלי הוא ההתגשמות המלאה ביותר, בעידן סופרי המד"ב הצעירים ו’בעלי הסגנון', של הרוח המדעית. וארלי התחיל את דרכו הספרותית בשנת 1974. הוא למד פיסיקה וספרות אנגלית, וידיעותיו במדע מספיקות לא רק כדי לעסוק ב’אקסטראפולציות' אלא גם לנסות ולהמציא ‘דיסציפלינות’ חדשות. לפני שאנו מגיעים לשאלה ה’סינתזה' נשאלת השאלה מה פרושו של מד"ב ‘מדעי’ עכשיו, מאה שנה אחרי וורן, וכאן אני חוזר ל’עקרון המטוטלת'. כשיש שני מחנות הרי השלטון בתחום מסויים עובר מיד ליד כל כמה עשרות שנים, כשבכל תקופה יש כמה ‘מורדי אור’ שבסופו של דבר מצליחים להניע את הדברים כרצונם וליצור אופנה חדשה. בשנות הארבעים בלט בתחום המד"ב שלטון רודני בלתי מעורער של ג’ון קמפבל, שטיפח דור שלם של אנשים שהאמינו כי בכדי לכתוב מד"ב טוב, כלומר מדעי, יש צורך רק לקחת עקרון כלשהו בפיסיקה או אסטרונומיה, ו’לפתח' אותו מעט בכיוון הרצוי. בידיו של קמפבל עצמו וכמה מיורשיו כגון היינליין, השיטה פעלה. דווקא בתחום זה בו בונה סופר את הקריירה שלו על סידרה אינסופית של סיפורים קצרים, הסבים סביב לרעיון ‘מדעי’, מאומץ כוח ההמצאה לשוא כדי למצוא דבר מה חדש, אחרי שהמלאי המתקבל על הדעת ממוצה. כעבור שנים כבר ‘המציאו’ כל מה שניתן היה להמציא; סופר צעיר צריך היה להתחשב במאגר אינסופי של רעיונות, ואם רצה להיות מקורי לא עמדה בפניו אלא הברירה בין המצאת משהו חדש באמת (וניתן לשער שלו היה מסוגל לזה היה עוסק במדע ולא בכתיבה על מדע), או, להתחיל לכתוב בצורה אחרת. על כן הופיעה קבוצת סופרים אשר החליטו לטפל בסיטואציות שהטכנולוגיה אינה עשויה לפתור בהן דבר. מאחר שבשנות השישים סערך הרוחות בעולם המערבי סביב לתסיסה החברתית, מרידות סטודנטים, ומרי תרבותי מסוגים שונים, היתה השעה כשרה לנצל את סוג הכתיבה הזה לצרכי סאטירה וביקורת. כאן נזכרו בהכסלי, אורוול, לואיס, והכתיבה קבלה צביון שונה כליל מציפיותיו של קמפבל; אחד הגילויים הבולטים של שינוי באוירה היה הפסימיות החדשה. כי מדענות, ‘סיינטיזם’, מהסוג של קמפבל הולכת בדרך כלל ביחד עם אופטימיות: האדם ממציא המכונות מסוגל להשתלט על היקום ולעצבו בהתאם להחלטותיו, כלומר גם לעשותו טוב יותר. שוב היינליין הוא דוגמה טובה: ‘גר בארץ נוכריה’ מצהיר, בעצם, שאין דבר העומד בפני הרציונליות, אף כי לעתים יש צורך לעטפה במעטה של דת, כדי שבני אדם יסכימו לקבלה, לטובתם. הגיבורים הציניים, הרציונליים, אוהבי הבריות ואוהבי החיים של היינליין, שתמיד מצליחים להשיג את מבוקשם הם אופטימיסטים מושבעים, שפרושו שהם מאמינים בשכל; בדרך כלל יוצרם גם מעניק להם שכל כמה שרק אפשר (כל גיבוריו של היינליין נתברכו במוח מחשב, רבי־אומנים בשחמט, ומסוגלים לפרק מנוע אטומי לפני ארוחת הבוקר), ולבסוף – שבמידה וייתקלו, כפי שקורה ביקום הרחב, באי אלו יצורים זרים, יהיה זה לטובתם של הללו שיכנעו מהר ככל האפשר לפני שיאונה להם רע. ניתן לצפות שמערכת זו של הנחות – עליונות המדע – עליונות השכל – שליטה של האדם ביקום – תתקבל בגיחוך ציני על יד בני הדור של מלחמת וייטנאם, מהומות חברתיות, התעוררות ‘העולם השלישי’ וכיו"ב צרות ומצוקות.

הספרות, ואפילו לא ספרות המד"ב, אינה מנותקת מהמציאות החברתית וההיסטורית. אדרבא, אנשי ‘הגל החדש’ שצרפו לפסימיזם החדש, ולאי־אמון מושרש בכוחו של האדם להיטיב עם עצמו או עם עולמו, סגנונות פחות נאיביים של צורת הסיפור, ראו במדע גילוי של יהירות אנושית שלא עמדה במבחן; המדע הוא שחולל את מלחמת העולם השניה, את הירושימה, את הרצח היומיומי בוייטנאם, את הבעיות האקולוגיות המחריבות את הטבע החי והצומח, והמדע צריך ללכת. סופרים כבריאן אולדיס האמינו בהצהרה של ארתור קסטלר שבהתפתחותו של האדם התחוללה ‘טעות אבולוציונית’ – כוחו המדעי התפתח בלי כל פרופורציה ליכולת הרגשית שלו להשתלט על כוח זה בצורה רציונלית. הדוגמה המשובחת ביותר לפסימיזם אנטי־מדעי מצויה, לצד הדיסטופיות המרובות, במכלול יצירתו של קורט וונגוט: ב’בית מטבחיים חמש' משמידים האמריקאיים עיר שלמה, ב’הסירנות של טיטן' מנסה האנושות להשמיד את עצמה בכל אמצעי בלתי כשר שבנמצא, ב’עריסת חתול' – ממציא ‘מדען מטורף’ (נקודת השיא האירונית של מיתוס מקובל זה) את הקרח שעד מהרה יאבן את כל החיים ביקום. האוירה היתה עכורה מאוד בתקופה זו עבור סופרים ‘נאיביים’ שחושבים שהמדע יכול להועיל למישהו, או שמבקשים להצדיק את התפשטותו האימפריאליסטית של האדם על פני עולמות אחרים. הגיבור המקובל הוא האדם חסר כוח חיים, שפעולתו בדרך כלל מזיקה יותר משהיא מועילה. המפגש עם יצורים זרים מגלה כמעט בהכרח שהם עולים עלינו לא רק בשכלם (דבר שהפך צפוי עוד בשנות החמישים) אלא גם במוסריותם ואם הם שונים מאיתנו אין לזקוף את דבר זה לחובתם, להפך. (ראה ‘אוהבים’ של פארמר, ‘האיש במבוך’ של סילברברג, ‘הנודד’ של לייבר, ‘סולאריס’ של לם, ורבים אחרים). אלא שיחד עם דיש, אולדיס, פריסט, יק, דילני, הגיע בסופו של דבר, גם מאגר חדש זה של רעיונות למיצוי מסויים. אכן, בניגוד לדור הקודם שרעיונותיו פשוט אזלו (די לקורא סיפורים של אסימוב או היינליין כדי להיווכח עד כמה הם חוזרים על אותן נוסחאות שחוקות), מיצוי מלא היה בלתי אפשרי מחמת יתרון אחד ממנו נהנו בני הדור החדש: מאחר שוויתרו על צורת כתיבה פשוטה, על גיבור כובש מהסוג של היינליין, על עלילה פשטנית, דמויות שטוחות חסרות חיי נפש, וסגנון ‘שקוף’ שכמעט אין מבחינים בו, נאלצו סופרים אלו להיות סופרים טובים יותר, לתכנן טוב יותר, לבנות פסיכולוגיה, להעמיק את החקירה בקשרים חברתיים, ולעיתים, כמו שעשו אולדיס, ברדברי או לֶם, אפילו לגלוש לפיוט שהיה מפיל את קמפבל מהכסא כשפניו ירוקות מבחילה. האינדיבידואליות של הכתיבה הפכה מרכיב כה מכריע בטיבו של ספר כזה, עד כי לא היה מקום לחשוש עוד מהעדר רעיונות. ודוקא משום כך, משום שהגבול בין כתיבה זו לפנטסיה, כלומר לאותו מחנה נבדל כליל, התחיל מטשטש, התעוררו סופרים חדשים ששוב רצו להבליט עצמם ע"י חריגה מהאופנה השלטת, לעשות משהו חדש. מה עשוי להיראות חדש? על פי עקרון המטוטלת פונים אל הישן מלפני דור: מה שהיה ישן ונלעג אתמול, הרי היה חדש ורענן שלשום, וניתן לאמצו כנקודת זינוק. ג’ון וארלי הוא התוצר של חשיבה נכונה זו: יש להחזיר את המדע הבדיוני למד"ב בלי לוותר על מה שכבר הושג בעת שחרורו מהסכימות הדלות של קמפבל. ברור שהמד"ב ה’מדעי' של שנות השבעים אינו יכול להיות דומה לסבו משנות החמישים, אך גם לא לאביו שוחר הפנטסיה והאנטי־מדעי של שנות השישים.

נבחן עתה את וארלי ונראה כיצד בן־כלאיים זה של ‘המד"ב הקשוח’ ו’המד"ב הפיוטי' מתקיים, ומדוע הוא רוכש לו עתה חסידים. הדבר הבולט ביותר ב’אופיוקי' הוא מה שניתן לקרוא, על פי פראזה של אריסטו “אין מדיא רס” – “באמצע מהלכם של דברים”. שיטה זו פועלת בכמה מישורים: (א) במישור העלילה והפעולה בסיפור אנו “נקלעים לתוך המערבולת”, באופן שלוקח לנו זמן לא מועט כדי להבין מי קשור במי, מה פירושם של שמות היצורים השונים המופיעים, מהם מנגנוני הפעולה של אביזרים שונים, מיהי הגיבורה, מה יחסיה ל'ואפות' שומרות הראש וכיו"ב. אחרי כמה עשרות עמודים מתחילה התמונה להתבהר, אנו מסוגלים ל’ארגן' רטרואקטיבית אפיזודות שונות ולשחזר את הכרונולוגיה של הסיפור, להבחין כהלכה בדמויות וכיוצא בזה. שיטה זו מבטיחה, ובכך יתרונה העיקרי, תחושה של ‘עולם ומלואו’: בעלילה הליניארית הפשוטה של סופרים פרימיטיביים בדרכי הכתיבה, החל בז’ול וורן דרך היינליין ופרנק הרברט, וכלה כמובן באסימוב, שבהם (כפי שהיה מקובל מן הסתם גם בקרב אנשי המערות) אנו שומעים שארוע ב' בא אחרי א', ו־ג' אחרי ב'. ואילו כאן מבלבל הסופר את זמני הארועים, מציג אותם מנקודות תצפית שונות, לעתים מחליף את צורות הסיפור, גוף ראשון, גוף שלישי וכו'. שיטה זו שאותה ואת לקחיה ירש וארלי מאנשי ‘הגל החדש’ מצליחה באמצעות מספר קטן יחסית של ארועים להפגין רושם של מלאות אינסופית. וארלי מספק כמה מאות ‘אפיזודות קטנות’, שברי ארועים, שברי מחשבות, זכרונות, וכיוצא בזה, שביניהם פעורים פתחים גדולים ברצף, ואנו מוכרחים לסתום פערים אלה, כלומר ‘להמציא’ את הקשר, ולבנות את סטרוקטורות הרצף בכוחות עצמנו. הרושם הבלתי נמנע הוא לא רק של עולם מופלא ופחות מוכר מכפי שראוי לעולם מד"בי, אלא גם רושם שמאחורי כל אפיזודה מסתתרות הרבה אחרות. (ב) אבל לצד שיטה זו של כתיבה, ישנה גם שיטה של חשיבה שמכריעה בתפיסתו של וארלי כסינתזה המיוחדת שאנו מוצאים בו. ה’חשיבה באמצע הדברים' מתבטאת בכך שוארלי מתחמק ממתן הסברים. אומנם זאת החל לעשות כבר היינליין לפני שלושים שנה: בניגוד לסופרים נוסח ויינבאום שבאו לפניו והשתדלו להסביר את חוקי העולם שבו משוטטים גיבוריהם, ורצוי מוקדם ככל האפשר, נתן לנו היינליין להסיק אותם. שיטתו של וארלי נבדלת בעיקר מבחינת האינטנסיביות והסיבוך שהוא מפעיל: באלף האביזרים, כוחות ההנעה, דפוסי החברה, היחסים בין הכוכבים השונים, צורות יחסי המין והאהבה, צורות הבילוי, מיבנה הגוף של הגיבורים וכו', מספר וארלי את הסיפור בלי להסביר דבר, כאילו הכל היה ברור. ניתן לקרוא לשיטה זו שיטת ‘הסיפור למכר’: אנו שומעים על עולם זר, המרוחק מאיתנו מאות שנים של אבולוציה מזורזת; ווארלי מספר את מאורעותיו כאילו הוא וגם הקורא נקלעו בלא ידיעתם לעולם חדש, ובעודו ישוב בבית קפה, הוא מעיין באחד העיתונים. הכל מסופר בטון עובדתי ככל האפשר, על ידי משפטים קצרים, בלי להביע תמיהה. כלומר – העובדה שוארלי הוא אמן גדול ובעל דמיון מיוחד באקסטראפולציה היא פחות חשובה מצורת הסיפור ושיטת החשיבה. אין הוא נותן לנו את התוצר המיידי של האקסטראפולציה, אלא את המסקנות הרחוקות הפחות חשובות, הפחות בולטות של תוצר זה. אנו מתבקשים לנחש, מצורות חשיבה, קיום ופעולה פרטיקולריות וספציפיות ביותר, את עקרונות החיים הלא־מנוסחים שמסתתרים מאחוריהם. ואמנם, כל מי שקרא את ‘קו החרום של אופיוקי’ בהנאה, הצליח במידת מה לעשות את מלאכת הפיענוח, שלעתים מקשה עליה וארלי בתחבולות שונות: למשל, דרוש לנו רב כדי להבין ש’ואפה' שפעם מדובר עליו (עליה) כעל זכר, ופעם כעל נקבה, היא (הוא) יצור אנדרוגני משוכפל השומר על ראשו של אחד מרודני העולם, ושנבנה על פי דגם קדמון יותר. כן דרוש לנו זמן כדי להבין שאי אפשר להשמיד את ה’ואפה' בזכות השיכפול הגנטי המיידי והמושלם. כך מנצל וארלי לצורך סיפורו לא את את תאורם של העקרונות המופעלים – כגון עקרונות הגנטיקה וה’שיכפול' המוחי, אלא רק את ההשלכות היותר רחוקות של עקרונות אלה. אם אמרתי ש’שיטת הסיפור במהלך הדברים' יוצרת רושם של עושר בעולם המתואר, הרי שיטת ‘החשיבה באמצע מהלכם של דברים’ גורמת לכך שאנו מאמינים, במין אפקט של הלם, שהעולם הזה הוא אכן עולם המחר הריאליסטי. זהו אפקט פסיכולוגי מיוחד במינו אך טבעי: לו דרש מאיתנו וארלי לבחון, לנוכח תיאוריות קיימות של, למשל, גנטיקה, את שאלת השכפול המוחלט של מוח האדם והכנסתו לכל גוף כרצונו (שנבחר על פי קריטריונים של העדפה אסתטית – הגיבורה למשל אוהבת פרווה במקום עור), יכול היה להיתקל בחוסר אמון. ואילו, כשהוא מניח את העקרונות האלה באפלה, כאילו היו מובנים מעצמם, ומאכלס את עולמו רק בתוצאות הפרטיות שלהם, הרי אנו עצמנו עושים את מלאכת בניית התאוריה שמאחורי הפרקטיקה, וכשאנו מנסחים לבסוף לעצמנו את העקרונות, אנו חשים כביכול שהם כבר מוכרים לנו, שהרי כבר התעסקנו עם תוצאותיהם בסיפור עלילה הומוגני ועקבי שאותו בלענו ברצון. על ידי כך, אנו עצמנו בולמים את ‘הלם העתיד’ ומסתגלים לתאוריה כביכול אחרי שהתוודענו לתוצאותיה המעשיות. משל למה הדבר דומה? לאיזה יווני קדום אך בעל היגיון בריא, שבמקום לנסות וללמדו את עקרונות פעולתו של מנוע בעירה, נתנו לו לראות אדם נדרס על ידי מכונית. אם ינסה האיש לבדוק את צורת ההנעה שגרמה לאותו ארוע אשר אולי עורר בו רגש מסויים, ועל כן הפך ‘מוכר’, תהיה התאוריה שתתגלה לא פחות מפתיעה אך בכל זאת קבילה ביותר מבחינה פסיכולוגית. זהו האפקט של ‘קו החרום של אופיוקי’; וארלי חושב על התאוריות האקסטראפולטיביות שלו בהרבה תחומים ובעושר דמיון שמתחרה בלי ספק בוולס, סטייפלדון, אסימוב, קלארק וכל השאר; אך הוא מתאר את גילוייו כך שאנו בולעים את הפתיון לפני שאנו מבחינים בכך שהוא צמוד לחכה, ולאחר מכן כבר אין הברירה בידינו אלא לנסות ולנחש את עיצובה של החכה בעצמנו, בעוד שתהליך החשיבה של וארלי עצמו היה כמובן בעל כיוון הפוך. אבל – עד כאן ראינו רק שוארלי אינו אלא סופר מוצלח. עקרונית אין כל הכרח שנראה בשיטת כתיבה מיומנת ‘סינתזה’ בין שני המחנות בהם דנו. הסינתזה ממש מתחילה בקו מבחין שלישי של וארלי, שהייתי קוראו – ‘פילוסופיה מדעית’ (או אולי ‘פילוסופיה מד"בית’). אמרתי שבעוד שסופר כגון ליינסטר מעוניין ב’המצאה' של איזה רעיון מדעי, סופר כסימאק או הכסלי מעוניין בהשלכות החברתיות־פילוסופיות של מצבים, אשר זריקתם לתוך ‘עתיד’ פשוט מחדדת את סיטואציית הבעיה הכרוכה בהם; כלומר, מצד אחד ישנה הכתיבה למען התגלמותה של בעיה מדעית או אקסטראפולציה ממצב מדעי נתון למצב עתידי, ואילו מן הצד השני ניצול של אקסטראפולציה כזו בשביל לזרות אור (בדרך כלל אלגורי) על בעיה אנושית אוניברסלית, או שאלה פילוסופית, מוסרית, תרבותית שודאי מתקיימת עכשיו, כשם שהתקיימה ותתקיים מאז היות האדם ועד שיגיע לסוף דרכו. המיוחד בוארלי הוא שיש אצלו מיזוג של שתי צורות החשיבה, באופן הבא: הוא מעוניין אמנם בבעיות הפילוסופיות הגדולות, בדפוסי החיים, במה שמתחייב לגבי סדרי מימשל, פירסום או היזדווגות, בחידושי הטכנולוגיה (דברים בהם עסקו למשל פול וקורנבלוט, או או אלפרד באסטר), ומבחינה זו הוא שייך למחנה של הכסלי ושות'. אך אין הוא רוצה להפוך את האקסטראפולציה המדעית לקרדום לחפור בו, לאמצעי גרידא כדי לחדד בעיות אלה. אין הוא משתמש במד"ב כזרקור שמאירים בו איזו סיטואציה בעייתית של האדם. הוא עושה משהו אחר לגמרי: הוא סבור שהסיטואציה המדעית החדשה מעוררת בעיות חדשות, שהאקסטרפולציה המדעית מאפשרת לנסח שאלות על האדם שלא היו קיימות לפני כן, ושהמדע החדש, או העולם החדש החדש שמדע זה מאפשר ובונה, מחייבים פילוסופיה חדשה, בעיות חדשות, דילמות מוסריות חדשות. דוגמאות למכביר ימצא הקורא לעצמו, משום שמרבית הסיטואציות בספר בנויות על דילמות כאלה, אך לצורך הדגמה משלי, אציין דווקא בעיה עתיקת יומין במחשבת האדם על עצמו. אך האור החדש שוארלי מסוגל לזרות עליה תלוי לגמרי באקסטראפולציה המדעית שלו; אין היא רק אמצעי לחידוד הבעיה אלא אי אפשר לחשוב על הבעיה בגירסתה זו אלא במיסגרת עולם שבו ‘מקליטים’ את כל מחשבותיו; עולם שבו בני אדם נתונים במערך שכפול רוחני מלא שמתבצע כך: כל זמן מה ניגש האדם למקום מסוים שבו ‘מקליטים’ את כל מחשבותיו ונסיונו עד הרגע ההוא. ברגע שתאונה כלשהי פוגעת בגופו של האדם, כך שה’אגו' שלו למעשה מושמד, משכפל בנק הזיכרון את האגו שהוקלט, מכניסו לגוף והריהו חי ופועל מהנקודה שבה הפסיק (פחות או יותר – מאחר שחולף זמן בין המוות להחיאה, אף כי זו שאלה טכנית בלבד שאין צורך להתחשב בה בשקילת הבעיה הכללית, שכן עקרונית ניתן לצמצם הפסקה זו למינימום). ובכן – עד כאן אין בדברים בעצם חידוש. יש כאן ‘זריית אור חדש יותר’ על בעייה עתיקת יומין של זהות האדם, וניתנת למראית עין התשובה הצפויה, שזהות האדם היא במוחו, ואם המוח נשמר גם האדם כך. אבל – האם זה מה שוארלי אומר? כאן מתבלטת ביתר שאת הטכניקה החדשה, ליתר דיוק, הפער שבין ‘התוצאות’ ל’עקרונות': לו ניסח וארלי את העקרון שמאחורי האקסטראפולציה הטכנולוגית הזו המופגנת כאן ותו לא, זו היתה המסקנה שלנו, וזה היה ‘הוא’ שהיא זורה על בעייה עתיקה, בעיית הזהות. אבל וארלי נותן לקוראיו לא את העקרון והטכנולוגיה כתאוריה, כהפשטה, אלא סיטואציה שבה חשב כבר על תוצאות מרוחקות למדי של עקרון זה, ובה מתגלה משהו חדש. מתברר, ויכולנו לחשוב על כך, בעצם, שה’אני' מוגדר בשביל עצמו על ידי גופו החש באופן בלתי אמצעי את העולם בכל רגע נתון, ולא על ידי ‘מוח מוקלט’ שעבור גוף כזה עשוי להיראות כהפשטה רחוקה ונוכרית. הגיבורה שמוחה המוקלט מגולם במהלכו כמה וכמה פעמים בגופות שונים, עקב נסיבות עלילתיות שונות ומשונות, נתקלת בקשיים ניכרים בבואה לשכנע את אחד הגופות הקודמים ‘להתאבד’ במקומה. למעשה לא היה ה’אני' ההוא שלה צריך להתנגד שהרי הוא ממשיך לחיות בדמות אחרת; למעשה אין הוא מוכן כלל לוותר על חווייתו המיידית, וכוחה של ההישארות המנטאלית והמוקלטת שווה בעיניו כקליפת השום, כך ששני ה’כפילים' נאלצים להיאבק מאבק לחיים ולמוות זה עם זה. זוהי כבר לא גירסא וריאנטית על השאלה הקודמת אלא, בעצם, שאלה מסוג חדש, המעוררת בעיות מוסר מסוג חדש, ומחייבת תשובות חדשות לשאלת הזהות האינדיבידואלית, וברור שהיא לא היתה בחלל מופשט אלא היא ניתנת לניסוח (עלילתי ויפה זה) רק במיסגרת האקסטראפולציות המפורטות מאד של וארלי. בזה אני רואה את תחילתה של הסינתזה. כך נופלות הבחנות ישנות וקם לתחיה עולם חדש נועז של הדמיון המד"בי.