זהו אחד מסיפוריו הראשונים של בוב לימן, סופר אמריקני צעיר ובלתי מוכר, יחסית, שהחל את דרכו במד"ב לפני כשנתיים. אם העובדה שהסיפור עוסק בפרוייקט צבאי סודי ביותר, בתפישה על־חושית, בניינים נעלמים וכדומה, איננה מספיקה כדי לעורר עניין, אזי נוסיף רק שסיומו של הסיפור איננו מומלץ לקריאה לבעלי עצבים חלשים…

* * *

“איננו יודעים מה, לעזאזל, קורה שם,” אמרו לגילסון בוושינגטון. “זה יכול להיות די גדול. המטורף האחראי ניסה לשמור על זה בסוד, אבל הצבא ערך בדיקה בטחונית שיגרתית והמפקד סיפר לנו. תכנית מטורפת. כנראה מוחזקת כבר שנים בלי שמישהו ישים לב. תפישה על־חושית, למען השם. אולי מצאו משהו. סגן־האלוף מהביטחון חושב כך. מכל מקום מצא מה זה.”

המטורף האחראי היה פרופסור ממורטט לפסיכולוגיה בשם קרנץ. הוא והסא"ל פגשו את גילסון בשדה־התעופה ויצאו מייד למקום במכונית צבאית. הסא"ל החל מייד לדבר.

“יש כאן משהו משונה מאוד, גילסון,” אמר. “מעולם לא ראיתי דבר כזה, אני או מישהו אחר. קרנץ מופתע מזה בדיוק כמו כולם, וזה הרי המבצע שלו. אנחנו רק אחראים לביטחון. לא שהם היו זקוקים לו עד עכשיו. לא היה צורך אפילו בסודיות, רק לשמור שהציבור לא יצחק עד מוות… המערכת שיש לנו כאן היא…”

“ד”ר קרנץ" אמר גילסון, “עדיף שתיתן לי סיכום מושלם על המצב, בינתיים אין לי כל מידע.”

קרנץ התעסק בהצתת סיגר. הוא נשף ענן עשן מחניק ואמר דרכו, “חסר לנו אחד בניין טרומי, אחד מחשב טובמ”ק, קצת מיכון רפואי ואחד, הממ, חוקר בשם קולברגסט."

“חסר גם הסבר,” אמר גילסון.

“איננו, נעלם. בניין על כל תכולתו. פשוט איננו שם עוד. אבל יש לנו משהו בתמורה.”

ומהו?"

“אני חושב שעדיף שתחכה ותראה בעצמך,” אמר קרנץ. “נהיה שם עוד כמה דקות.” הם עברו דרך הפרברים הקיצוניים של האיזור העירוני; סדרת שכונות מוזנחות. הכביש הוביל במורד העמק ליד הנהר והעיירות היו מתוחות לאורכו, רוחבן לא יותר מגוש בנינים אחד או שניים כל אחת, רחובותיהן הצדדיים מטפסים אל הרכס הראשון. באחת מקהילות גוססות אלה הם עזבו את הכביש הראשי והחלו, בדילוגים, לעלות בצלע ההר על דרך מתעקלת שפניה התחלפו מאבנים לעפר אחרי שהבתים האחרונים נותרו מאחור. מעבר לפיסגת הרכס החלה הדרך לרדת באותה תלילות בה עלתה וכחצי קילומטר לאחר מכן נכנסו לכביש שאת הכניסה אליו היה רואה רק מי שידע היכן לחפש. כעת היו ביער. היה זה יער מלאכותי, אולם החיתוך הראשון נעשה לפני זמן כה רב עד שהוא יכול היה להיות יער בתולי, שקט, אדיש, ומעט קודר ביום אפור זה.

“חמוד,” אמר גילסון. “איך פרויקט כזה מגיע למקום מרוחק שכזה?”

“המקום היה פנוי,” אמר הסא"ל. “מאז מלחמת העולם השניה. הקימו אותו לאיזו עבודה על מרעומי־קרבה. סגרו אותו ב־48'. היה ריק עד שהפרופסור השתלט עליו.”

“קולברגסט קצת תמהוני,” אמר קרנץ. “לא מוכן לעבוד באוניברסיטה – יותר מדי אנשים, טען. כששמעתי שהמקום הזה פנוי, ביקשתי וקיבלתי אותו – ביחד עם הסא”ל הזה כאן. קולברגסט היה מרוצה מהמתקן, אבל אני חושש שהפריע קצת לסא"ל."

“משוגע מדופלם,” אמר הסא"ל. “והעוזרים הקטנים שלו עוד יותר גרועים.”

“טוב, מה לעזאזל הוא עשה?” שאל גילסון.

לפני שהספיק קרנץ לענות, בלם הנהג מול שער מתכת שעמד לרוחב הכביש. השער הוחזק באמצעות שרשרת כבדה ואובטח על ידי חיילים חמושים. אחד מהם, תת־מקלע בידו, הציץ לתוך המכונית. “הכל בסדר, אדוני?” אמר.

“בסדר ועוגיות, סמל.” אמר הסא"ל. היתה זאת סיסמה, בבירור. הנגד פתח את המנעול הענק שסגר את השרשרת. “די פרימיטיבי,” אמר הסא"ל כשעברו דרך השער, “אבל מספיק עד שנביא ציוד מתאים. אנשים עם כלבים מסיירים לאורך הגדר. שים לב לזה עכשיו.”

זה היה בית. הוא עמד במרכזה של קרחת שטופת שמש, לבן, מבריק ולא במקום. מסביב היתה קדרות של יער תחת שמיים מעוננים, אך איכשהו זרחה שמש על הבית, מנצנצת מהחלונות הממורקים ומבריקה את צבעי הפרחים בערוגות המטופחות, מוחזרת מלובן קירותיו החוצה את קרחת האפורה והמזוהמת ואת מצבור הבניינים המוזנחים שבה.

“לא הייתי יכול לבחור זמן מתאים יותר,” אמר הסא"ל. “שמש זורחת שם, וכאן מעונן.”

גילסון לא הקשיב. הוא נחלץ החוצה מהמכונית ובהה, מרותק. “אלוהים,” אמר, “כמו גלויה ויקטוריאנית ארורה.”

חריטות מעוגלות התפתלו על מבנה העץ המסתעף, הצטופפו על קרשי הגג התלול, טיפסו על מגדלים וצריחים כשהם מעטרים ראשי עמודים ומתווים מרפסת ארוכה ואוורירית. חלונות לא גבוהים גילו שהחדרים בפנים מרווחים ורבים. הבית נראה חדש, או לפחות צבוע לא מזמן ומטופח מאוד. דרך גישה מחצץ לבן ודק הוביל לשער רחב לרגלי הבית.

“מה אתה אומר על זה?” אמר הסא"ל, “כמו בית־סבא?”

למען האמת, הוא אכן נראה כך: כמו בית סבו, מוגדל ומושלם, כמו דרך עדשת נוסטלגיה רומנטית; בית־סבא מטופח ומפונק כמו שהחווה הישנה מעולם לא היתה. הוא אמר “וקיבלתם את זה בתמורה למבנה טרומי, לא?”

“בדיוק כמו זה,” אמר הסא"ל כשהוא מצביע על אחד המבנים הזנוחים, “אך כמובן שבמבנה הטרומי יכולנו להשתמש.”

“מה זה צריך להביע?”

“הבט,” אמר הסא"ל. הוא הרים אבן קטנה וזרק אותה אל הבית. האבן התרוממה, הגיעה לפסגת מעופה והחלה לרדת. לפתע לא היתה שם עוד.

“רגע,” אמר גילסון. “תן לי לנסות את זה.”

הוא זרק את האבן כמו כדור בסיס, זריקה חזקה וגבוהה. האבן נעלמה כחמישה־עשר מטר מהבית. כשהביט בנקודת ההיעלמות, נעשה גילסון מודע לכך שהדשא החלק והירוק נגמר בדיוק מתחתה. במקום בו נגמר הדשא, התחילו העשבים והאבנים המרכיבים את האדמת הקרחת. קו ההפרדה היה ישר לגמרי, בזוית למשטח הדשא. ליד שביל הגישה פנה בזוית ישרה וחתך את הדשא, את שביל הגישה והשיחים באותה דייקנות חדה.

“ריבוע מדוייק,” אמר קרנץ. “בעל צלע של שלושים מטר. קרוב לודאי זוהי קוביה. אנו יודעים שהתקרה מגיעה לגובה עשרים ושבעה מטר באויר. אני משער שיש עוד שלושה מטר מתחת לאדמה.”

“‘זוהי’?” אמר גילסון. “למה אתה מתכוון?”

“תן לזה שם כבקשתך” אמר קרנץ. “מקלט טלויזיה תלת מימדי ברוחב שלושים מטר. כדור בדולח ריבועי. מי יודע?”

“האבנים שזרקנו, הן לא פגעו בבית. לאן הן נעלמו?”

“אה, באמת לאן? ענה על שאלה זו וענית על כולן.”

גילסון נשם עמוקות. “בסדר, ראיתי. עכשיו ספר לי על זה. מההתחלה.”

קרנץ שתק רגע, ואז, בקול יבש של מרצה אמר, “לפני חמישה ימים, ב־13 ביוני, בערך בשעה 11:30 בצהריים, שמע טוראי אליס מולויהל, ששמר בשער, מה שתאר לאחר מכן כ’מין התפוצצות שקטה'. הוא נכנס למחנה, נעל את השער מאחוריו ורץ לכאן. הוא נדהם לראות, במקום המבנה הטרומי המוזנח של קולברגסט, את הבית הזה. אני מניח שעמד מלעלע בגרונו וממצמץ במשך זמן, מנסה לעכל את אשר אמרו לו עיניו. אחר־כך רץ לביתן השומרים וקרא לסא”ל שקרא לי. באנו לכאן וגילינו שדונם אדמה, הבניין שעמד עליו, והאיש שבתוכו, נעלמו והוחלפו בדבר הזה, חד וחלק.

“אתה חושב שהבניין הטרומי הלך לאן שהאבנים הלכו,” אמר גילסון. היתה זו הצהרה.

“מדוע, אפילו איננו בטוחים לגמרי שהוא נמלט. הרי מה שאנו רואים לא יכול להיות באמת כאן.”

“על הבית ההוא יורד גשם כשכאן זורחת השמש, ועכשיו אתה יכול לראות את אור השמש עליו, ביום כזה. הדבר הזה הוא חלון.”

“חלון לאן?”

“ובכן – זה נראה כמו בית חדש, לא? מתי היו בונים בתים כאלה?”

“אלף שמונה מאות ושבעים או שמונים, משהו כזה.”

“כן,” אמר קרנץ. “אני חושב שאנו מביטים בעבר.”

“הו, למען השם,” אמר גילסון.

“אני יודע מה אתה חושב, ויכול להיות שאני טועה. אבל אני חייב לציין שזה נראה כך. אני רוצה שתשמע מה אומר ריבס. הוא היה כאן מההתחלה. סטודנט מתמחה, עובד כאן בתור עוזר. ריבס!”

בחור צעיר, רזה מאוד וגבוה התיישר מתנוחת כריעה מעל מכונה משונה שעמדה ליד הקו בין הדשא לבוץ, ופסע לעבר שלושת הגברים. ריבס היה משולהב. “הו, זהו העבר, ללא ספק,” אמר. “אי־מתי בשנות השמונים. נערתי השיגה כמה ספרים על תלבושות מהספריה, והבגדים מתאימים לתקופה זו. גם העיטורים על רתמות הסוסים מהווים רמז. לקחתי את זה מ…”

“רגע אחד,” אמר גילסון. “בגדים? אתה מתכוון שיש אנשים בפנים?”

“כמובן,” אמר ריבס. משפחה נחמדה. אב, אם, ילדה קטנה, ילד קטן, סבתא זקנה, כלב. אנשים טובים."

“איך אתה יכול לדעת?”

“עקבתי אחריהם במשך חמישה ימים, אתה יודע? יש להם – היה להם – מזג אויר נוח שם – או אז, תלוי איך מגדירים את זה. הם נחמדים זה לזה. הם מחבבים איש את רעהו. אנשים טובים, אתה תראה.”

“מתי?”

“ובכן, הם יאכלו מיד ארוחת צהריים. לרוב הם יוצאים לאחר הארוחה. עוד שעה אולי.”

“נחכה,” אמר גילסון. “ובינתיים ספר לי עוד קצת בבקשה.” קרנץ החל שוב בקול המרצה. “לגבי מהותו, לא ידוע כלום. יש לנו כאן חלון שנפתח לעבר, כך אנו מאמינים. אנו יכולים להביט לתוכו, כך שאנו יודעים שהאור חודר דרכו; אולם הוא עובר בכיוון אחד בלבד, ועדות לכך היא שהאנשים שם לא חשים בנו כלל. שום דבר אחר לא עובר. ראית מה קרה לאבן. דחפנו מוטות דרך החיבור שם – אין התנגדות – אך כל מה שעובר נעלם, אלוהים יודע לאן. מה שאתה מעביר, נשאר שם. חוט חתוך בצורה נקייה. מדהים. אך מה שנעלם לא מגיע למקום בו מצוי הבית. החיבור אינו בינינו לבין העבר; הוא בינינו לבין מקום אחר. אני חושב שהחלון שלנו אינו אלא תופעת לואי מקרית – עוות זמן כתוצאה מאותם כוחות הקיימים לאורך החיבור.”

נילסון נאנח. “קרנץ,” אמר. “מה אומר לשר? הגעתם במזל לתוך מה שיכול להיות הדבר הגדול ביותר שקרה מעולם, והשארתם אותו חסוי במשך חמישה ימים. לא הינו יודעים מזה היום לולא הדווח של הסא”ל. חמישה ימים מבוזבזים. מי יודע כמה זמן ימשך הדבר הזה? כל הממסד המדעי הארור צריך להיות כאן – צריך היה להיות מהיום הראשון. זה מצריך את כל הטיפול המלא, ומה אני מוצא? אתה וסטודנט מתמחה זורקים אבנים ודוחפים מוטות, נערה מחפשת תאריכים על תלבושות. זה גובל בפשע."

קרנץ לא נראה מתחרט. "חשבתי שזה מה שתגיד, " אמר. “אבל ראה זאת כך: אם תרצה ואם לאו, הדבר הזה לא נוצר באמצעות טכנולוגיה או מדע. פעלו כאן כוחות ‘פסי’ טהורים. אם תוכל לשחזר את עבודתו של קולברגסט, יתכן שנצליח לגלות מה קרה, ואולי אף לחזור על התופעה. אולם אינני מרוצה ממה שעומד לקרות אחרי שתקרא לכל המדענים שלך, גילסון. הם ימדדו ויבדקו ויניחו ויסיקו, ולעולם לא יקבלו לרגע את הבסיס האמיתי למה שקרה. ביום בו יגיעו, אני יוצא ולעזאזל, גילסון, זה **שלי!”**

"לא עוד, " אמר גלסון. “זה גדול מדי.”

"לא שלא עשינו כמה נסיונות בעצמנו. " אמר קרנץ. “ריבס, ספר לו על המכונה החובטת שלך.”

“כן, אדוני,” אמר ריבס, “אתה מבין, מר גילסון, מה שאמר הפרופסור לא היה האמת המוחלטת, אתה יודע? לפעמים משהו יכול לעבור דרך החלון. ראינו זאת ביום הראשון. היה היפוך טמפרטורות מעבר לעמק, והסירחון ממפעל הכימיקלים הצטבר במשך השבוע. הוא התפרץ באותו יום והרוח דחפה את הטינופת דרך הבקע וישר לכאן. באמת סירחון רציני. צפינו באנשים שם ופתאום הם החלו לרחרח, לקמט את האף ולעוות פרצופים. שיערנו שזה היה צריך להיות הסירחון מהכימיקלים. דחפנו מוט מייד, אבל הקצה שלו נעלם, כרגיל. הפרופסור הציע שאולי יש מחזוריות או משהו דומה, במעבר, הקיים רק בהפסקות. אילתרנו מכשיר כדי לבדוק את הרעיון. בוא תעיף בו מבט.”

היה זה גלגל תנופה אופקי שבהיקפו חובר משוט. כשהגלגל הסתובב המשוט עף מעל שולחן. סל היה תלוי מלמעלה ובהפסקות צנח משהו מהסל על השולחן והוכה מיד עת ידי המשוט שהעיף אותו לאויר.

גילסון הציץ לתוך הסל והרים גבה בשאלה. “קוביות קרח,” אמר ריבס, “צבועות כתום, לזיהוי. הדבר הזה יורה קובית קרח לכיוון החיבור, פעם בשניה. מישהו נמצא תמיד בתפקיד עם שעון עצר. מצאנו שכל חמש עשרה שעות ועשרים דקות הדבר הזה פתוח למשך חמש שניות. חמש קוביות קרח עוברות ונופלות על הדשא שם. שאר הזמן הן פשוט נעלמות בחיבור.”

“קוביות קרח. מדוע קוביות קרח?”

“הן נמסות ונעלמות. אנחנו לא יכולים לזהם את העבר בפריטים מהזמן שלנו. אלוהים יודע איזו השפעה עלולה להיות לזה. חוץ מזה, הן זולות ואנחנו יורים מהן הרבה.”

“מדע,” אמר גילסון בכבדות. “אני לא יכול להמתין ולשמוע מה הם עומדים להגיד בוושינגטון.”

“גחך כמה שאתה רוצה,” אמר קרנץ. “הבית קיים, החיבור קיים. בשם האל, גילינו כאן איזו צורה של מסע־זמן ועשה זאת קולברגסט המטורף, ולא פיסיקאי או מהנדס.”

“עכשיו כשאתה מעלה את הנושא,” אמר גילסון, “מה באמת ניסה האיש שלך, קולברגסט, לעשות?”

“שאלה טובה. מה שהוא עשה היה… – טוב, בלי להתחכם יותר מדי, הוא ניסה לגלות כישופים.”

“כישופים?”

"מהסוג שנוהגים להטיל. לחשי קסם. אל תתחלחל כל־כך. יש בזה הגיון מבחינה מסויימת. המקום הזה נוסד כדי לחקור טֶלֶקינֶזיס – השפעה על חומר באמצעות המוח. ברור מאליו שטלקינזיס, אם ניתן ליישום בדייקנות, יהיה נשק נהדר. ההנחה של קולברגסט היתה שיש באמת אנשים המבצעים מעשי טלקינזיס, ולמרות שלעולם הם לא יודעים ולא מסוגלים להסביר איך הם עושים זאת, הם מבצעים פעולה מוחית מוגדרת המאפשרת להם להישתמש באיזשהו מקור אנרגיה. קולברגסט ניסה לגלות את המכנה המשותף בתהליכי החשיבה שלהם.

הוא הריץ הרבה טלקינזיסטיים מוצהרים דרך כאן ודיווח שמצא תבנית, סוג של דפוס־חשיבה הפועל בתחתית של, או מתחת לרמה המילולית. באחד מהאנשים שלו מצא זאת כסידרה של תווים מוסיקלים, בכמה מהם כשטויות מסוגים שונים ובאחד, הוא אמר, כמתמטיקה ברמת ביה"ס יסודי. הוא הזין כל זאת למחשב בנסיון לבטל ‘רעש’ פשוט ואפיונים אישיים של כל אחד מהאנשים, כדי להצליח לגלות את העיקר המעשי והיעיל. ואז הציע לארגן עיקר זה למילים; מילים שיגרמו לעיצוב הזרמים המוחיים של אדם המדבר אנגלית תקנית, רק שינקזו וישלטו על כוח טלקינטי לפי רצון המדבר. תקרא לזה מילת־קסם. כישוף.

מסתבר שהתקדם הרבה יותר משחשדתי. אני חושב שהגיע לכמה מילים, ניסה אותן וביצע ניסיון בטלקינזיס – משהו קטן, כמו לגרום למאפרה להתרומם משולחנו ולרחף באויר, אולי. וזה עבד, אבל מה שהוא קיבל לא היה כוח עדין להרמת מאפרה; הוא פתח את השער לרווחה, ואיזה כוח נורא עבר דרכו. זוהי רק השערה, ברור מאליו, אבל זה חייב להיות משהו דומה כדי לגרום לדבר שכזה!"

גילסון הקשיב בדממה. הוא אמר, “לא אגיד שאתה משוגע, כי אני רואה את הבית ורואה מה קורה לקוביות הקרח האלה. איך זה קרה לא מעניין אותי. הבעיה שלי היא מה אמליץ לשר לעשות עכשיו, כשזה כבר בידינו. דבר אחד בטוח, קרנץ: זה לא יהיה מגרש המשחקים הפרטי שלך עוד הרבה זמן.”

נשמעה צעקה של כאב צרוף מריבס. “הם לא יכולים לעשות זאת,” אמר. “זה שלנו, זה של הפרופסור. תביט בזה, תביט בבית הזה. אתה מתאר לעצמך חבורת מהנדסים מחורבנת שתשחק בזה?”

גילסון לא יכול היה להבין את הרגשתו של ריבס. הבית היה ספוג כעת באורה של שקיעה אדומה; הוא נראה זורח מבפנים בסומק ורוד עמוק. אבל, הירהר גילסון, הזריחה בעצם לא היתה נחוצה; רגשנות וכמיהה אוניברסלית לזמנים פשוטים וטהורים יותר, יכולות להעניק גוון מספיק ורוד. הוא היה מודע לכך שהנוסטלגיה בה חש היתה נוסטלגיה למשהו אותו לא חווה מעולם, שדרך החיים אותה סימל עבורו הבית היתה עובדה שיצר לעצמו מטלאי סיפורים ושירים; למרות זאת חש עצמו רעב לחיים ההם, עורג לזמן ההוא. היה זה זמן של נוחות ובטחון, זמן בו היה קצב־החיים רגוע והאויר נקי; זמן של חן וסיגנון, כשגברים צעירים במקטורנים מפוספסים וכובעי ספנים ערגו בגנדרנות אל נשים בשמלות לבנות וארוכות, מעבירים את אחרי־הצהריים העצלים של הקיץ בשיחות שלוות על מרפסות מוצלות. היו שם טיולי אופניים עליזים לאורך דרכים מוצלות ומתפתלות בין ההרים עד לעמק קריר ובו פלגי מים זכים; היו נסיעות ארוכות ומתוקות במרכבות של סוסים סבלניים, תחת ירח גדול ולבן, זוג אוהבים מתחשש לקול ציפורי הלילה. היו מסעות לאורך הנהר הרחב והצלול, ספינות הדורות על פני מים, רוגעים, שטות לצלילי תזמורת המנגנת על המזח.

כן, חשב גילסון, וקרוב לודאי שהיה שם איזה תרח זקן ולו אוסף של דברי חוכמה, מספר עד כמה היו הימים טובים יותר לפני מאה שנה. אם לא ישמור על עצמו, הוא עוד עלול לעזור לקרנץ וריבס לשמור על הדברים בסוד. ריבס הצעיר – משונה, בשביל בחור בגילו – נראה שקוע ללא תקנה בביצת הנוסטלגיה. הצורה בה תאר את המשפחה היתה הערצה צרופה.

הו, זה היה בפירוש הזמן לקרוא לבחורים קרי־העיניים. בהחלט הזמן הנכון.

“הם צריכים לצאת כל רגע עכשיו,” אמר ריבס. “חכה עד שתראה את מרתה.”

“מרתה,” אמר גילסון.

“הילדה הקטנה היא ממש בובה.”

גילסון הביט בו. ריבס הסמיק ואמר, “טוב, אני נתתי להם שמות. הילדים, מרתה ופיט. והכלב אלפי. הם, ככה, הולמים את השמות האלה, אתה מבין?” נילסון לא ענה וריבס הסמיק עוד יותר. “טוב, אתה יכול לראות בעצמך, הנה הם באים.”

משפחה נחמדה מאוד, כפי שאמר ריבס. אחרי שצפה בהם במשך חצי שעה, היה גילסון מוכן להודות שהם היו מושכים, ומושלמים בדרכם, ממש כמו ביתם. הם היו בדיוק מה שהיה חסר להשלים את התמונה, ליצור תמונה מושלמת בסיגנון הציור הויקטוריאני. אבא ואמא נראו עדיין יפים ומאוהבים, הילדים בריאים, שמחים ומרוצים מעולמם. כך לפחות זה נראה לו כשצפה בהם בערב המחשיך, מדמיין את השיחה הנוחה והחביבה של ההורים, תוך כדי ישיבה על הנדנדה במרפסת, כמעט שומע את קריאות הילדים ונביחת הכלב במרוצתם על הדשא. היה כמעט חושך כעת; אור עמום של מנורות נפט זרח בחלונות, וגחליליות נצנצו על הדשא. היתה קשת אש כשהאבא זרק את בדל הסיגר שלו מעבר למעקה וקם על רגליו. אז המשיכה הפנטומימה כשהוא קרא לילדים, שכצפוי עירערו על ההחלטה, וכצפוי קיבלו רשות לשחק עוד מספר דקות ואז נצטוו לחזור בתקיפות. הם נעו בהיסוס לכניסה והוכנסו פנימה בעוד הכלב, שהתעכב להרטבה אחרונה על שיח, מגיע בריצה ומצטרף עליהם. הילדים והכלב נכנסו לבית ואחריהם האבא והאמא. הדלת נסגרה ונשאר רק האור העדין מהחלונות.

ריבס פלט נשיפה ארוכה. “האין זה משהו?” אמר, “זוהי הדרך לחיות, אתה יודע? אם אדם היה יכול פשוט להגיד לעזאזל עם כל הטינופת בה אנו חיים היום ולחזור לשם ולחיות כמוהם… ומרתה, ראית אותה. מלאך, לא? בן־אדם, כמה הייתי נותן כדי…”

גילסון קטע אותו. “מתי עוברת פנימה קבוצת קוביות הקרח הבאה?”

“…שאוכל ל… אה, כן. בוא נראה. החדירה האחרונה היתה ב־3:15, בדיוק לפני שהגעת. הבאה תהיה ב־6:35 בבוקר, אם המחזור לא ישתנה, מה שלא קרה עד עכשיו.”

“אני רוצה לראות זאת. אולם כרגע עלי לטלפן למספר מקומות. סא”ל!"

גילסון לא ישן אותו לילה וכמוהו כנראה גם קרנץ וריבס. כשהגיע לקרחת בחמש בבוקר הם עוד היו שם, לא מגולחים ואדומי עיניים, שותים קפה מטרמוס. היה שוב מעונן והקרחת היתה חשוכה לגמרי, פרט לאור חיוור מעבר לחיבור, בו החלה זריחתו של יום חדש.

“משהו חדש?” אמר גילסון.

“אני חושב שזו השאלה שלי,” אמר קרנץ. “מה עומד לקרות?”

“אני חושש שבדיוק מה שציפית. אני חושב שעד הערב המקום הזה יראה כמו כוורת. עד מחר בערב יהיה לך מזל אם תמצא מקום לעמוד בו. אני מתאר לעצמי שבנון צמוד לטלפון מאז דיברתי איתו בחצות, מזעיק את המדענים. הם יאספו את הטכנאים, שיביאו עימם את המכונות שלהם, והצבא עומד לתגבר את השמירה. מה בנוגע לקצת מהקפה הזה?”

“קח בעצמך. אתה מביא חדשות רעות, גילסון.”

“מצטער.” אמר גילסון. “אבל זהו זה.”

“לעזאזל!” אמר ריבס בקול, “הו, לעזאזל!” הוא נראה כעומד לפרוץ בבכי. “זה יהיה הסוף שלי, אתה יודע? הם אפילו לא יתנו להיכנס. סטודנט מתמחה עלוב? בפסיכולוגיה? לא אוכל להתקרב למקום! הו, לעזאזל כפול ומכופל!” הוא לטש בגילסון עיניים מביעות חימה ויאוש.

השמש זרחה, מביאה עימה אור אפור לקרחת וברק לבית מעבר לחיבור. הכל היה שקט פרט לחבטה הקצובה ממכונת הקרח. שלשת הגברים הביטו בשקט על הבית. גילסון שתה את הקפה שלו.

“הנה מרתה,” אמר ריבס. “למעלה.” פרצוף קטן הופיע בין הוילונות של חלון בקומה השינה, ועיניים כחולות ומבריקות חקרו את הבוקר. “היא עושה זאת כל יום,” אמר ריבס. “יושבת שם וצופה בציפורים ובסנאים עד שאני משער שקוראים לה לארוחת הבוקר.” הם עמדו והביטו בילדה הקטנה, שהביטה במשהו מעבר למרווח החלון שלהם לעולמה, משהו שהיה מאחוריהם אילו היו באותו עולם. גילסון כמעט תפס עצמו מסתובב לראות מה היה הדבר בו התבוננה. וריבס חש כנראה דחף דומה. “על מה אתה חושב שהיא מסתכלת?” אמר. “לא חייב להיות שם יער כמו עכשיו. אני חושב שהכריתה נעשתה לפני כן. אולי שדה? עדר־בקר או סוסים? בן־אדם, כמה הייתי נותן כדי להיות שם ולראות מה זה.”

קרנץ הביט בשעונו ואמר, “עדיף שנזוז לשם, נותרו רק עוד כמה דקות.”

הם נגשו למקום בו המכונה הטילה עדיין קוביות קרח, בקצב קבוע, אל החיבור. חייל עם שעון־עצר ישב לידה, מאחורי שולחן עגול, אימתני וערמת טבלאות. הוא אמר, “שתי דקות, ד”ר קרנץ."

קרנץ אמר לגילסון, “פקח עיניך על קוביות הקרח. לא תוכל לפספס כשזה יקרה.” גילסון הביט במכונה, משועשע מעט מהרעשים שפלטה. פלינק – קוביה נופלת; ווופף – המשוט סובב, בנג – משוט פוגע בקוביה. ואז מסלול שטוח אל החיבור, ושם נעלם פתאום הקליע הקטן. שניה אחריו, עוד אחד. ואז עוד אחד.

“חמש שניות,” קרא החייל. “ארבע. שלש. שתיים. אחד. עכשיו!” התזמון שלו סטה בשנייה. קובית הקרח נעלמה כקודמותיה. אולם הבאה אחריה המשיכה במעופה ונחתה על הדשא. זאת היתה עובדה, באמת, חשב גילסון. מסע־זמן לקוביות קרח.

פתאום שמע מאחוריו צעקה בלתי מובנת מעברו של קרנץ, אחת מריבס, ואז בצלילות ואימה: “ריבס, לא!” מקרנץ. גילסון שמע שעטת רגלים וקלט הבזק של תנועה מזוית עיניו. הוא סבב בזמן והספיק לראות את גופו הצנום של ריבס דוהר קדימה, חודר דרך החיבור ונוחת על הדשא. קרנץ אמר בזעף, “טיפש!” קובית קרח נורתה ונחתה ליד ריבס. המכונה היכתה שוב; קובית קרח עפה ונעלמה. חמש השניות של החדירה תמו.

ריבס הרים את ראשו והביט לרגע לעבר הדשא עליו שכב. הוא העביר מבטו אל הבית. אחר־כך קם באיטיות על רגליו, עוטה הבעה רבת־עניין. חיוך פשט באיטיות על פניו והגברים המשקיפים עליו מהצד השני יכלו כמעט לקרוא את מחשבותיו: טוב, שכה אחיה. עשיתי זאת. אני באמת כאן.

קרנץ ליעלע ללא שליטה. “אנחנו עדיין כאן, גילסון. אנחנו עדיין כאן. אנחנו עדיין קיימים, הכל נראה אותו הדבר. אולי הוא לא שינה הרבה. אולי העתיד קבוע והוא לא שינה דבר. פחדתי מזה, ממשהו דומה. מאז הגעת, הוא היה…”

גילסון לא שמע אותו. הוא הביט בחלחלה וחוסר־אמון בילדה שבחלון, מנסה להבין מה שראה, ולא האמין למראה עיניו. התנהגותה לא היתה נכונה, מאוד לא נכונה. אדם הופיע לפתע על הדשא שלה, כך פתאום, מהאויר, בבוקר שטוף שמש, והיא לא הראתה שום הפתעה, תימהון, או פחד. במקום זה היא חייכה – מיד, בצורה מיידית מדי, חיוך שהתרחב והתרחב עד שנראה כחותך את החלק התחתון של פרצופה; חיוך שחשף יותר מדי שיניים, חיוך קבוע, לא במקום, חיוך איום תחת עיניה הכחולות והמבריקות. גילסון הרגיש איך קיבתו מתכווצת; הוא הבין שהוא פוחד עד מוות.

הפרצוף נעלם לפתע מהחלון; מספר שניות לאחר מכן נפתחה הדלת בחטף, והילדה הקטנה פרצה דרך הפתח, שועטת במהירות מטורפת לקראת ריבס. כשהיתה כמה מטרים ממנו, קפצה עליו בזריזות מסחררת של פנתר. הפתעה הופיעה בעיניו של ריבס שעה שהשיניים החזקות והקטנות שסעו את גרונו.

היא נפלה מעליו וקפצה שוב. מזרקה של דם מבריק פרצה מהחור הפעור בצוארו. הוא הביט בה בתדהמה רגע ארוך ואז הרים ידו לכסות את הפצע; הדם שטף דרך אצבעותיו וזרם במרפקיו. הוא כרע על ברכיו אט־אט, בוהה בילדה הקטנה בתדהמה מוחלטת. הוא התנדנד, רעד ונפל קדימה על פניו.

היא הביטה בו בעיניים קרות כשל זוחל, בחיוך האיום. היא היתה ערומה ונראה היה לגילסון שמשהו לא נכון בגבה, כמו גם בפיה. היא הסתובבה ונראתה כצועקת לעבר הבית.

בן־רגע רצו כולם החוצה, אבא, אמא, ילד, סבתא, כולם עירומים, כולם עוברים את השינוי האיום בפה. בלי שהיות ובלי להאיט עטו על הגופה, רכנו סביבה וכאחוזי דיבוק קרעו מעליה את הבגדים. ואז, כשהם רוכנים על הדשא תחת שמש הבוקר, החלה המשפחה הנחמדה בארוחתה המזוויעה.

קרנץ מלמל בלחש, “מריה הקדושה, אם האל, התפללי עלינו…” החייל עם שעון־העצר הקיא ברעש. מישהו רוקן מחסנית של תת־מקלע על החיבור, והסא"ל קילל במרץ. כשגילסון לא יכול היה להביט עוד במשתה המבחיל, הסתכל הצידה ומצא עצמו לוטש עיניים בכלב שישב, שמח בחלקו, על המרפסת, מכשכש בזנבו.

“באלוהים, זה פשוט לא יכול להיות!” התפרץ קרנץ. “זה חייב היה להיות מוזכר בספרי היסטוריה, בעיתונות, אילו היו אנשים כאלה כאן. אלוהים, משהו כזה לא יכול היה להישכח!”

“אוה, אל תדבר כמו טיפש!” אמר גילסון בכעס. “זה לא העבר. אני לא יודע מה זה, אולם זה לא העבר. לא ייתכן. לא, זה… מקום אחר. אולי מימד אחר? יקום אחר? אחת מאותן תאוריות. עולמות מתחלפים, עולמות של ‘אִם’, עולמות של אפשרויות, יהא שמם אשר יהיה. אבל הם קיימים בהווה, זה בטוח, הטינופת הזאת שם. הכישוף הארור של קולברגסט קדח חור לאחד העולמות המקבילים הללו. זה חייב להיות משהו כזה. ובאלוהים, איזה מין היסטוריה, לעזאזל, הולידה את המפלצות האלה?! אין הם אנושיים, קרנץ, בשום פנים ואופן, למרות מה שהם נראים. ‘טיולי אופניים עליזים’! עד כמה יכול אדם לטעות!”

בסוף זה נגמר. המשפחה שכבה על הדשא בקיבות תפוחות, כולם מכוסים דם ושומן, שמורות עינים כבדות מסביאה. שני הקטנים נרדמו. הזכר הגדול נראה שקוע בהירהורים. לאחר זמן־מה קם, אסף את בגדי ריבס, ובדק אותם בקפדנות. אז העיר את הנקבה הקטנה ונראה כחוקר אותה. היא אותתה, הצביעה והדגימה את הגעתו בריחוף של ריבס. הוא הביט תוך מחשבה על המקום בו הופיע ריבס, ולשניה נדמה היה לגילסון שהעיניים חסרות הרחמים הביטו היישר לתוך עיניו. הוא הסתובב, צעד לאטו, מהורהר, לעבר הבית.

דממה שררה בקרחת, פרט לדפיקות המכונה. קרנץ החל לבכות והסא"ל לגדף בקול חדגוני. החיילים נראו המומים. כולנו אחוזי אימה, חשב גילסון. מפוחדים עד מוות.

על הדשא הוצגה פארודיה גרוטסקית של עשיית סדר לאחר פיקניק. הקטנים הביאו סל ותחת השגחתן הקפדנית של הנקבות הבוגרות החלו לאסוף את השאריות מהארוחה. אחת מהן זרקה עצם לכלב והחייל הקיא שוב. כשהדשא היה נקי לגמרי, הם נשאו את הסל אל מאחורי הבית והבוגרים נכנסו פנימה. רגע לאחר מכן, יצא הזכר החוצה לבוש חליפה לבנה. בידו נשא ספר.

“תנ”ך," אמר קרנץ בתדהמה. “זהו תנ”ך."

“מה פתאום תנ”ך, אמר גילסון. אין שום אפשרות שלברברים האלה יהיה תנ"ך. זה משהו אחר. חייב להיות."

זה נראה כמו תנ"ך; כריכתו היתה מעור שחור וכשהזכר החל לדפדף בו, מחפש פרק מסויים, יכלו לראות שהנייר היה אותו נייר דק וקשה, שלרוב מודפסים עליו ספרי קודש. הוא מצא את הדף שחיפש והחל, כמו שהדבר נראה לגילסון, לקרוא בקול רם כשהוא הוגה בבירור כל מילה.

“מה, לעזאזל, הוא מנסה לעשות?” שאל גילסון. הוא עדיין דיבר כשהחלון חדל להתקים.

הבית, הדשא והכרוז לבוש הלבן נעלמו כלא היו. גילסון קלט הבזק חטוף של עצים מעבר לבור הרחב שבינו לבין העצים, אז הועף מרגליו על ידי מכת הדף והאויר התמלא אבק, פיסות פסולת מעופפות ויללת הרוח. הרוח פסקה באותה פתאומיות בה החלה, והחל טיפטוף של עצמים קטנים שהועפו לרגע. מקום הבית הוסתר לגמרי על ידי מערבולת אבק.

האבק נמוג אט אט. במקום בו עמד החלון היה היה בור גדול באדמה, בור מרובע לגמרי בצלע שלושים מטרים ובעומק שלושה מטר, קרקעיתו שטוחה כשולחן. מבטו החטוף של גילסון, לפני שהרוח פרצה למלא את הריק שנוצר, הראה את הדפנות חלקים וישרים כמו חיתוך גבינה בסכין; אולם עכשיו נוצרו מפולות קטנות בהיקף, כשאדמה וחצץ התמוטטו וגלשו לקרקעית, והדפנות נעשו גסות ולא אחידות.

גילסון וקרנץ קמו על רגליהם באיטיות. "כנראה שזהו זה, " אמר גילסון. “קודם היה ועתה נעלם. אבל היכן המבנה הטרומי? היכן קולברגסט?”

“אלוהים יודע,” אמר קרנץ. הוא לא נהג בחוסר כבוד. “אבל אני חושב שהוא הלך לתמיד. לפחות הוא לא נמצא היכן שהיצורים האלה.”

“מה הם, אתה חושב?”

“כפי שאמרת. בודאי אינם אנושיים. פחות אנושיים מעכביש או צדפה. אבל, גילסון, הדרך בה נראו והתלבשו, הבית ההוא…”

“אם יש מספר אינסופי של עולמות אפשריים, אזי כל סוג אפשרי של עולם קיים במקום כלשהו.”

קרנץ לא נראה משוכנע. “טוב, אולי. איננו יודעים כלום, לא כן?” הוא שתק לרגע. “הדברים הללו מפחידים מאוד, גילסון. לא לקח לה אפילו חלקיק של שניה להגיב לבואו של ריבס. היא ידעה מייד שהוא זר ונעה מייד כדי להשמידו. וזאת ילדה קטנה. אני חושב שאולי נחוש יותר בטוחים, עתה, כשהחלון נעלם.”

“אמן ואמן. מה אתה חושב קרה לו?”

“ברור מאליו, לא? הם יודעים איך להשתמש באנרגיות שקולברגסט הסתבך עימן. הספר – יכול להיות שזה ספר כשפים. חייב להיות להם מדע כזה – חומר בדוק ואמיתי, חלק מהידע המקובל שלהם. הוא פשוט לקח את ספר הלחשים מצא את זה שהיה צריך (הייתי רוצה לראות את תוכן העניינים של הספר הזה!) ואמר את המילים. פוף: החלון נעלם וקולברנסט תקוע, אלוהים יודע היכן.”

“ייתכן שזה נכון, אני משער, ואפילו קרוב לודאי, לעזאזל. למעשה אין לנו שמץ של מושג על כל זה.”

קרנץ נראה פתאום מבוהל. “גילסון, מה אם… תראה, אם היה כל כך קל בשבילו לבטל את החלון, אם יש לו שליטה כזאת על כח טלקינטי, מה ימנע ממנו ליצור חלון אלינו? אולי הם מביטים בנו עכשיו באותה צורה בה היבטנו אנחנו בהם. הם יודעים שאנו פה, עכשיו. אלו רעיונות יכולים להיות להם? אולי הם זקוקים לבשר. אולי הם – אֵלים?”

“לא,” אמר גילסון. “בלתי אפשרי. היתה זו פשוט מקריות עיוורת שהציבה את החלון דווקא בעולם ההוא. לקולברגסט לא היה מושג על מה שעשה יותר משיש לקוף על לוח־בקרה של מחשב. אם תאורית העולמות האפשריים היא ההסבר לדבר הזה, אזי העולם אליו הגיע הוא אחד מאינסוף עולמות. אפילו אם היצורים האלה שם באמת יודעים כיצד ליצור חלונות כאלה, הסיכויים הם אינסופיים נגד מציאתנו על ידיהם. במלים אחרות, הדבר למעשה בלתי אפשרי.”

“כן כן, כמובן,” אמר קרנץ בהכרת תודה. “בודאי. הם יכולים לנסות עד קץ הזמנים, ולא ימצאו אותנו. אפילו אם ירצו בכך.” הוא חשב לרגע. “ואני חושב שהיו רוצים. היה זה רפלקס טהור שגרם להם להשמיד את ריבס, תגובה לא רצונית כמו קפיצתה של ברך, כך זה נראה. עכשיו, ביודעם שאנו פה, הם ייאלצו לנסות הגיע אלינו; אם הערכתי אותם נכון, לא תהיה להם אפשרות לעשות משהו אחר.”

גילסון זכר את העיניים, “לא אהיה מופתע כלל,” אמר “אבל כעת, מוטב ששנינו…”

“ד”ר קרנץ!" מישהו זעק. “ד”ר קרנץ!" אימה נוראה היתה בקול. שני הגברים הסתובבו. החייל עם מד־העצר הצביע ביד רועדת לעבר משהו לבן שנוצר באויר מעל שפת הבור, ועף החוצה ולמטה כדי לנחות ליד חפץ שהיה מוטל שם קודם. אחריו עוד אחד; ואז עוד אחד ועוד אחד. חמישה בסך הכול, מפוזרים על שטח של כמטר ריבועי אחד.

“אלה הן עצמות!” אמר קרנץ, “הו, אלוהים, אלה עצמות!” קולו רעד על סף ההיסטריה. גילסון אמר, “חדל מזה, חדל! בוא!” הם רצו למקום. החייל כבר היה שם, רוכן, פניו מעוותות מאימה וגועל. “זאת,” אמר מצביע, “זאת שם, זאת העצם שהם זרקו לכלב. אפשר לראות את סימני השיניים. אל אלוהים, זאת העצם שהם זרקו לכלב.”

הם כבר יצרו חלון, אם כך, חשב גילסון. הם צריכים לדעת המון על הדברים האלה כדי לעשות זאת כה מהר. והם מביטים בנו עכשיו. אבל למה העצמות? כדי להזהיר אותנו? רק לנסיון? אבל אם נסיון, מדוע דווקא העצמות? מדוע לא אבנים – או קוביות קרח? כדי לראות את תגובתנו. לראות מה נעשה.

ומה באמת נעשה? איך נגן על עצמנו מפני זה? אם זה בטבעם של היצורים הללו לשתף פעולה זה עם זה, המשפחה הנחמדה הזאת לא תאבד זמן ותפיץ את הידיעה על פני עולמה, כך שבאחד הימים נגלה שמיליון מיליונים מהם מזנקים בבת אחת דרך חלונות כאלה בכל כדור־הארץ. מופיעים פתאום כענן ענקי של ארבה טורף, שוצפים קדימה כדי לטרוף באותה פראות שלוחת־רסן עד שישאירו את כדור־הארץ כמדבר זרוע עצמות. היש איזו הגנה נגד זה?"

קרנץ חשב בכיוון דומה. הוא אמר ברעד, “אנחנו בצרה, גילסון, אבל דבר אחד קטן לצידנו, אנחנו יודעים מתי הדבר הארור הזה נפתח, יש לנו תיזמון מדוייק. וושינגטון כולה תצטרך לפעול, להזהיר את כל העולם, לעשות זאת דרך האו”ם או משהו. אנחנו יודעים בדיוק של שניה מתי אפשר לחדור דרך החלון. נארגן מערכת התראה, כל קהילה על כדור הארץ שורקת או מכה בפעמונים כאשר מגיע הזמן. הפעמון מצלצל, כולם תופשים כלי נשק ועומדים מוכנים. אם הדברים לא באים תוך חמש שניות, הפעמון מצלצל שוב וכלם חוזרים לחיים נורמליים עד הצילצול הבא. זה עשוי לעבוד, גילסון, אבל עלינו לפעול מהר. תוך חמש עשרה שעות ומספר דקות החלון ייפתח שוב."

חמש עשרה שעות וכמה דקות, חשב גילסון, ואז חמש שניות של פגיעות, ואז עוד חמש עשרה שעות ועשרים דקות של ביטחון עד שהאימה מגיעה שוב. וכן הלאה עד – עד מתי? כצפוי, עד שהיצורים מגיעים, דבר שאולי לא יקרה לעולם. (מי יודע כיצד פועל מוחם?), או עד שהתאונה של קולברגסט תשוחזר, דבר שגם הוא יכול לא לקרות לעולם. הוא פיקפק אם בני אנוש יוכלו לחיות בתנאים כאלה מבלי להשתגע. ספק אם המוח האנושי יוכל להתקיים כשהעתיד היחידי הנראה לעין יהיה רכבת הרים אין סופית מטה, לתוך תהומות עמוקים של אימה, ואז בסערה מעלה לפיסגות קצרות של הקלה. האם ימשיך המוח לתפקד כשהאפשרויות היחידות בפניו הן מוות נורא או מתח מתמיד בלתי נסבל? האם ישנה איזו דרך, שאל גילסון את עצמו, שהגזע ימשיך להתקיים עם הידיעה שאין לו עתיד מבוסס מעבר לחמש עשרה השעות ועשרים הדקות הבאות?

אז הבין, בחוסר־אונים ויאוש, שרווח הזמן לא היה חמש עשרה שעות ועשרים דקות, ואפילו לא שעה, לא היה רווח־זמן בכלל. החלון כנראה לא היה מחזורי. פתאום הופיעו מהאויר ערבוביות מגובבות של עצמות וחלקי לבוש קרועים; שטף של פסולת זרוקה בזילזול ניתך ארצה בקול טירטור ונערם שם, מצחין ומאיים.

"אנחנו יודעים שאתה שם בפנים!"